ביאור:משנה סנהדרין פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת סנהדרין: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

מסכת סנהדרין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא

סדר הדין בדיני ממונות[עריכה]

חטיבה I: זהות הדיינים והעדים[עריכה]

(א) "דיני ממונות - בשלושה".

זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: שני הדיינים בוררין להן עוד אחד.
זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: אימתי? - בזמן שמביא עליהן ראיה שהן קרובין או פסולין,
אבל אם היו כשרים או מומחין - אינו יכול לפסלן.
זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה, דברי רבי מאיר.

ר' מאיר רואה את המשפט כהסכם בוררות, התלוי בהסכמתם של בעלי הדין למינוי השופטים ולעדויות. חכמים רואים את בית הדין כמוסד המחייב את בעלי הדין גם בניגוד לרצונם.

וחכמים אומרים: אימתי?
בזמן שהוא מביא עליהם ראיה שהן קרובים או פסולים.
אבל אם היו כשרים - אינו יכול לפסלן:


בתוספתא ה, א מופיע ר' יהודה כמייצג את גישת חכמים. אם הסכים לדיין יחיד או קרוב, או לשבועה לא תקנית - אינו יכול להתחרט.

(ב) אמר לו "נאמן עלי אבא", "נאמן עלי אביך", "נאמנין עלי שלשה רועי בקר"

רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו.

היה חייב לחברו שבועה, ואמר לו "דור לי בחיי ראשך", רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו. ולדרוש שבועה בבית הדין

וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו:


המשנה אינה טורחת לציין שפושעים פסולים לעדות, כי אין אנו אחראים לרמאים. וראו תוספתא ה, ד-ה, ותוספתא מכות א, יא, שמוסיפות פסולים נוספים.

רשימת הפסולים לעדות היא רשימת החשודים על השבועה. וראו שבועות ז, ד. הפסולים לעדות פסולים גם לדון.

התוספתא ה, ב, מציעה דרכי תשובה, שלאחריהן יוכלו העבריינים להתקבל כעדים כשרים. התשובה כוללת גם השמדה של אמצעי ההימור ובמקרה של סוחרי שביעית - גם החזרה של הכסף שהרויחו. כתוצאה מהאפשרות של התשובה הופכת הרשימה להיות דינמית, וראו שם בהלכה ג.

ר' שמעון מצביע על הקלה בדין סוחרי השביעית: בתחילה פסלו לעדות כל מי שאסף מפירות השביעית בכמות גדולה, אבל לאחר שהוטלו מיסים בשביעית והיה צורך לאסוף פירות כדי לשלם אותם - פסלו רק את הסוחרים ולא את האוספים. וראו גם שביעית ה, ח.

(ג) ואלו הן הפסולין:

המשחק בקוביא, והמלווה ברבית, ומפריחי יונים, מהמרים יונה של מי תגיע ראשונה וסוחרי שביעית.
אמר רבי שמעון: בתחלה היו קורין אותן "אוספי שביעית".
משרבו האנסין - חזרו לקרותן "סוחרי שביעית".
אמר רבי יהודה: אימתי? - בזמן שאין להם אומנות אלא היא, אבל יש להן אומנות שלא היא - כשרין:


(ד) ואלו הן הקרובין: [אביו, ו]אחיו, ואחי אביו, ואחי אמו

ובעל אחותו, ובעל אחות אביו, ובעל אחות אמו, ובעל אמו, וחמיו, וגיסו

רשימת הפסולים והקרובים היא לדעת חכמים, שהרי ר' מאיר מאפשר לפסול גם ללא טענה מסוג זה.

משנה ראשונה היא רשימת החשודים כאינטרסנטים, כגון הראויים ליורשו. יתכן שגם האוהב והשונא דומים להם - ראו משנה ה, וגם הפסולים בשיטת ר' מאיר הם מסוג זה, אלא שהם אינם מוגדרים. לעומת הרשימה הזו מציב ר' עקיבא רשימה של הקרובים הדומה לרשימת העריות (השוו לרשימה בתחילת יבמות), ונראה שטעמו הוא פסול מעצם קרבת המשפחה, בלי קשר לחשד או לאינטרס של רמאות.

"דודו ובן דודו" - לשון תורה, ראו ויקרא כה מט.

הן ובניהן וחתניהן,
וחורגו - לבדו.
אמר רבי יוסי: זו משנת רבי עקיבא.
אבל משנה ראשונה: דודו ובן דודו, וכל הראוי לירשו
וכל הקרוב לו - באותה שעה.

היה קרוב ונתרחק - הרי זה כשר.

רבי יהודה אומר: אפילו מתה בתו, וחתנו הוא קרוב שהתרחק ויש לו בנים ממנה - הרי זה קרוב: של החתן


לדעת ר' יהודה (או המשנה הראשונה, המצוטטת ע"י ר' יוסי) גם האוהב והשונא פסולים, וראו ספרי על במדבר לה כד, המונה את הקרוב והשונא גם יחד. חכמים קובעים שאינם פסולים, ומשתמשים בנימוק של אמון לאומי.

הקב"ה הוא אוהבם של ישראל, שהרי הוא שושבינם באגדות רבות בחתונתם עם התורה.

הגדרת השונא דומה לחובה לקרוא בתורה כל שלושה ימים, ונראה שרעיונות כאלה עומדים מאחורי מחלוקת ר' יהודה וחכמים.

(ה) האוהב, והשונא.

אוהב - זה שושבינו.
שונא - כל שלא דבר עמו שלשה ימים באיבה.
אמרו לו: לא נחשדו ישראל על כך:


חטיבה II: בדיקת העדים ודרך העדות[עריכה]

(ו) כיצד בודקים את העדים? - היו מכניסין אותן [לחדר] ומאיימין עליהן

השוו ראש השנה ב, ו. הבדיקה אינה רק לגבי כוונות העד אלא גם לגבי תוכן העדות.

בתוספתא ו, ג נוסף שלב שבו העדים מעידים שניהם יחדיו.

בהלכה ד שם מעירים שיפה כח האומר חייב מכח האומר איני יודע, כי רק אם אמר איני יודע מוסיפים דיינים.

ומוציאין אותן לחוץ, ומשיירין את הגדול שבהן,
ואומרים לו: "אמור, היאך אתה יודע שזה חייב לזה?"
אם אמר: "הוא אמר לי שהוא חייב לו", "איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו" - לא אמר כלום,
עד שיאמר: "בפנינו הודה לו, שהוא חייב לו מאתיים זוז".
ואחר כך מכניסין את השני ובודקים אותו.

אם נמצאו דבריהם מכוונים - נושאים ונותנין בדבר.

שנים אומרים זכאי, ואחד אומר חייב - זכאי.

שנים אומרים חייב, ואחד אומר זכאי - חייב.

אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב

ואפילו שניים מזכין או שניים מחייבין, ואחד אומר "איני יודע" - יוסיפו הדיינים:


חטיבה III: גמר הדין[עריכה]

(ז) גמרו את הדבר - היו מכניסין אותן. את בעלי הדין

הליכת הרכיל של הדיינים מכונה בתוספתא סוטה יד, א "לחישת לחישות בדין", וראו שם שהיא גרמה לסילוק השכינה.

הגדול שבדיינים אומר: "איש פלוני - אתה זכאי, איש פלוני - אתה חייב".

ומניין, לכשיצא אחד מן הדינים לא יאמר "אני מזכה וחברי מחייבין, אבל מה אעשה שחברי רבו עלי"?

על זה נאמר (ויקרא יט טז) "לא תלך רכיל בעמיך", ואומר (משלי יא יג) "הולך רכיל מגלה סוד":


(ח) כל זמן שמביא ראיה - סותר את הדין.

הראיות שמדובר עליהן כאן אינן לגופם של הדיינים או העדים (ראו משנה א לעיל), אלא לעניין הנדון.

בתוספתא ו, ה ר' מאיר כת"ק כאן וחכמים כרשב"ג. בהלכה ו שם עוסקים בעדים שחזרו בהם.

ראיה שהובאה במובהק תחת לחץ של חיוב בדין פסולה אפילו לדעת רשב"ג, כי העניין מוכיח שמדובר בעדות שקר, ועלינו לדון את "פלוני ופלוני" כקרובים (רמז לדבר: הלשון "קירבו") ולפסול אותם אפילו לשיטת חכמים, שהאוהב כשר להעיד.

אמרו לו "כל ראיות שיש לך, הבא מכאן עד שלושים יום".
מצא בתוך שלושים יום - סותר. לאחר שלושים יום - אינו סותר.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה
שלא מצא בתוך שלושים, ומצא לאחר שלושים?
אמרו לו "הבא עדים", ואמר "אין לי עדים",
אמרו "הבא ראיה", ואמר "אין לי ראיה",
ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים - הרי זה אינו כלום.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה, שלא היה יודע שיש לו עדים, ומצא עדים?
לא היה יודע שיש לו ראיה, ומצא ראיה?
[אמרו לו "הבא עדים", אמר "אין לי עדים", "הבא ראיה" ואמר "אין לי ראיה"],
ראה שמתחייב בדין, ואמר "קירבו פלוני ופלוני והעידוני", או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו
הרי זה אינו כלום: