ביאור:משנה שבועות פרק ז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
שבועות של חכמים[עריכה]
חטיבה I: שבועות שנשבעים התובעים[עריכה]
|
המבנה של רשימה ואחריה פירוט דומה למבנה של מסכת סנהדרין ומסכת מכות. יש להוסיף לרשימה את המקרים המנויים במשנה ז; וכן יש להוסיף אליה את האומן שסיפק סחורה וטוען שהמחיר שסיכמו גבוה ממה שקיבל (ראו תוספתא ב"מ ז, ט,) את המלווה שאיבד את המשכון מהפרק הקודם, ואת הפוגם שטרו, לדברי התוספתא ו, ו. לעניין השכיר ראו תוספתא ו, א, שמדובר ביום שבו הוא אמור לקבל שכר. אם הוא תובע שכר מאוחר יותר הוא צריך להביא עדים שתבע ולא קיבל את השכר בזמנו. לגבי השכיר הנגזל והנחבל, יש צורך בראיה לכאורה לטובת התובע, ובשלושתם ר' יהודה מכיר רק בשבועה הדומה לשבועת המודה במקצת, ולא לשבועת הפיקדון - אבל מעביר את חובת השבועה לתובע. |
(א) כל הנשבעין שבתורה - נשבעין ולא משלמין כדי להיפטר מתביעה, כלומר הם נתבעים.
ואלו נשבעים ונוטלין ויוצאים בכך מן הכלל, שהרי הם התובעים והם הנשבעים: השכיר, והנגזל, והנחבל,
- ושכנגדו חשוד על השבועה, והחנוני על פנקסו.
"השכיר" כיצד? אמר לו "תן לי שכרי שיש לי בידך".
- הוא אומר "נתתי" והלה אומר "לא נטלתי" - הוא השכיר נשבע ונוטל ואין בעל הבית חייב בשבועה. שבועה זו היא מתקנת חכמים ולא מהתורה.
- רבי יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה.
- כיצד? אמר לו "תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך" - והוא אומר "התקבלת דינר זהב 25 דינר רגיל.":
(ב) "הנגזל" כיצד? היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות ויש בסיס לטענת הגזל,
- הוא אומר "כלי נטלת", והוא אומר "לא נטלתי" - הרי זה נשבע ונוטל.
- רבי יהודה אומר, עד שתהא שם מקצת הודאה ראו במשנה הקודמת.
- כיצד? אמר לו "שני כלים נטלת" - והוא אומר "לא נטלתי אלא אחד":
|
ראו תוספתא ב"ק ט, ח, שהנחבל יכול להיות גם עבד עברי של החובל. |
(ג) "הנחבל" כיצד? היו מעידים אותו שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול יש בסיס לטענת החבילה,
- ואמר לו "חבלת בי" והוא אומר "לא חבלתי" - הרי זה נשבע ונוטל.
- רבי יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה.
- כיצד? אמר לו "חבלת בי שתים" - והלה אומר "לא חבלתי בך אלא אחת":
(ד) "ושכנגדו חשוד על השבועה" כיצד? אחת שבועת העדות, ואחת שבועת הפקדון, ואפילו שבועת שוא מי ששיקר בעבר באחת השבועות – חשוד על השבועה הנוכחית.
|
השוו סנהדרין ג, ג, שהמשחק בקוביה וכו' פסולים לעדות, וכאן מוסיפים שהם חשודים על השבועה. וראו מכילתא נזיקין טז; שגם אם החשוד מת - בנו אינו נשבע. הביטוי "אחד מהן" אינו מדוייק: הכוונה דווקא לנתבע, והובא כאן כניגוד לביטוי "שניהן" שבהמשך. הביטוי "חזרה שבועה למקומה" ניתן להתפרש גם כביטול התביעה, כי אין דרך להוכיח אותה (כך בתוספתא ו, ג) - או כחיוב הנתבע להישבע למרות שהוא חשוד. |
היה [אחד מהן הנתבע] משחק בקוביא, ומלוה ברבית, ומפריחי יונים, וסוחרי שביעית כל אלו חשודים על השבועה, ולכן אין להשביע אותם.
- שכנגדו התובע נשבע, ונוטל.
- היו שניהן חשודין - חזרה השבועה למקומה, דברי רבי יוסי.
- רבי מאיר אומר: יחלוקו ולא ישבעו:
(ה) "והחנוני על פנקסו" כיצד? לא שיאמר לו "כתוב על פנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז" במקרה כזה אין החנוני נאמן,
- אלא אמר לו בעל הבית לחנווני "תן לבני סאתים חטין", "תן לפועלי בסלע מעות".
|
החנווני משמש גם כפורט לכסף קטן, כמו שולחני. במקרים המתוארים החנווני נשבע שנתן ומקבל תשלום מבעל הבית, והבן או הפועל נשבעים שלא קבלו, ובעל הבית משלם להם. הגישה של בן ננס ניכרת גם בשבועה המתוארת בב"מ א, א-ב. בתוספתא ו, ד, מנסה רבי להקטין את הסיכוי לשבועת שקר בכך שהוא דורש משני הצדדים להישבע באותו מקום ובאותו זמן. |
הוא אומר "נתתי" ורשמתי בפנקסי, ועכשיו על בעל הבית להחזיר לי את ההוצאה והן אומרים "לא נטלנו" ואנו דורשים את החיטים או את המעות מבעל הבית
- [שניהן נשבעים:] הוא נשבע ונוטל - והן נשבעין ונוטלין ובעל הבית משלם פעמיים.
אמר בן ננס: כיצד אלו [באין לידי שבועת שוא], ואלו באין לידי שבועת שוא? שהרי לא יתכן ששתי הטענות אמת!
- אלא הוא נוטל שלא בשבועה - והן נוטלין שלא בשבועה:
(ו) אמר לחנוני "תן לי בדינר פירות" ונתן לו,
אמר לו "תן לי הדינר", אמר לו "נתתיו לך ונתתו באנפלי בארנקך" - ישבע בעל הבית כי הודה שקיבל פירות.
נתן לו את הדינר, אמר לו "תן לי את הפירות", אמר לו "נתתים לך והולכתן לתוך ביתך" - ישבע חנוני כי הודה שקיבל דינר.
|
השבועות הללו אינן ברשימת הנשבעים ונוטלים, שהרי הנשבעים הם הנתבעים. הן נמנו כאן כי המצב שבו משביעים את החנווני שנתן פירות דומה למקרה של "החנווני על פנקסו" במשנה ה. וראו הסתייגות בתוספתא ו, ה, שמדובר דווקא במקרה שהקופה מונחת בין שניהם. |
- רבי יהודה אומר: כל שהפירות בידו - ידו על העליונה ובמקרה הראשון מקבלים את טענת בעל הבית בלי שבועה, כי החנווני לא יתן פירות אם לא קיבל כסף.
אמר לשולחני "תן לי בדינר מעות" ונתן לו,
אמר לו "תן לי את הדינר", אמר לו "נתתיו לך ונתתו באנפלי" - ישבע בעל הבית.
נתן לו את הדינר, אמר לו "תן לי את המעות", אמר לו "נתתים לך והשלכתם לתוך כיסך" - ישבע שולחני.
- רבי יהודה אומר: אין דרך שולחני לתן איסר עד שיטול דינרו ופוטר את בעל הבית משבועה במקרה הראשון:
|
במקרה של הפוגמת כתובתה (ראו בכתובות ט, ז), הגרוש אינו צריך להישבע שהרי הוא כופר בכל, השוו לעיל ו, ב. המקרה הזה דומה לשבועת המודה במקצת, אבל כאן התובעת נשבעת. בתוספתא (ו, ו) הרחיבו את העיקרון של פגימת הכתובה לכל חוב, כלומר כל הפוגם בשטר חובו נשבע ונוטל. המצב דומה לגבי אשה שעד אחד מעיד כנגדה: ניתן להשוות את המקרה למי שכפר בחוב אבל עד אחד מעיד כנגדו (ראו תוספתא ה, ג) - אבל גם כאן משביעים את האשה התובעת, ולא את הבעל הנתבע. שבועת הנפרעת מנכסים משועבדים, מנכסי יתומים ושלא בפני הבעל דומה לשבועות מפני הספק, המנויות לקמן משנה ח. התוספתא שם אינה מאפשרת ליתומים להישבע 'שלא אמר להם אביהם שהשטר פרוע', ולכן או שהם גובים את החוב בלי שבועה, או שאינם גובים אותו כלל (אם האב היה חייב להישבע מסיבה כלשהי). |
(ז) כשם שאמרו "הפוגמת כתובתה גרושה שמודה שקיבלה חלק מהכתובה, והגרוש טוען ששילם את הכל אבל אין לו שובר על כך - לא תיפרע אלא בשבועה".
ו"עד אחד מעידה שהיא פרועה אם אין לגרוש שובר ששילם את הכתובה, אלא עד אחד לטובתו - לא תיפרע אלא בשבועה".
"מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים מכר את נכסיו או נפטר והיא גובה מנכסים שכבר אינם שלו - לא תיפרע אלא בשבועה".
ו"הנפרעת שלא בפניו - לא תיפרע אלא בשבועה".
- וכן היתומים שמצאו בירושה שטרי חוב, והלווה נפטר גם הוא - לא יפרעו אלא בשבועה:
- "שבועה שלא פקדנו אבא, ולא אמר לנו אבא, ושלא מצינו בין שטרותיו של אבא
- ששטר זה פרוע".
- רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אפילו נולד הבן לאחר מיתת האב ואינו יכול להישבע את שני החלקים הראשונים של השבועה
- הרי זה נשבע שאינו יודע שהשטר פרוע ונוטל.
- אמר רבן שמעון בן גמליאל:
- אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו "שטר זה אינו פרוע",
- הוא נוטל שלא בשבועה:
חטיבה II: שבועה מפני הספק[עריכה]
(ח) ואלו נשבעים שלא בטענה נשבעים גם על חשד למרות שהתובע אינו בטוח שהם חייבים לו: השותפין, והאריסין שעובדים בשדות בעל הבית תמורת חלק מהיבול, והאפוטרופין שממונים לנהל רכוש של אחרים, והאשה הנושאת והנותנת בתוך הבית ברכוש של בעלה, ובן הבית אחד האחים המנהל את הירושה בשם אחיו.
|
רשימת הנשבעים שלא בטענה בסוף הפרק דומה לרשימת הנשבעים ונוטלים שבתחילתו. השביעית משמטת יחד עם החוב גם את שבועת המודה במקצתו, ראו תוספתא שביעית ח, ו; אבל השבועות של השותפים וכו' אינן תלויות בחוב ולכן אינן משמטות. לעניין גלגול שבועה ראו ספרי במדבר טו. |
אמר לו "מה אתה טוענני" - "רצוני שתשבע לי" ואינני יודע אם לקחת מכספי, חייב.
- חלקו השותפין והאריסין - אין יכול להשביעו מאוחר יותר.
נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר שהתחייב להישבע בעניין אחר בבית הדין - מגלגלין עליו את הכל ניתן לנצל את ההזדמנות ולהשביע אותו גם על הטענות הללו למרות שחלקו ביניהם.
והשביעית משמטת את השבועה: