ביאור:משנה כתובות פרק ט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת כתובות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג
----
מסמכים נלווים לכתובה
[עריכה]חטיבה I: ירושת האשה והדרך לוותר עליה
[עריכה]|
מדובר בהערה שמעיר הבעל על נכסי אשתו או נותן לה אותם במתנה במהלך הנישואין. האשה יכולה למכור אותם בחיי בעלה, אבל לא לאכול את פירותיהם אלא אם כתב לה על כך במפורש. למרות האישור שכתב הבעל, כמעט כל זכויותיו בנכס נשמרות, כי מפרשים פירוש מצמצם: בנכסייך אין לי דין ודברים, אבל בפירותיהם - יש, ואין לתנאי זה קשר לירושה. ר' יהודה מפרש בדרך מצמצמת אפילו את הטקסט "ובפירותיהן". לדעת רשב"ג, אפילו אם ויתר לה בכתב על הירושה - לא ניתן למנוע אותה מהבעל, כי בהתנגשות הטקסט שכתב עם הטקסט הכתוב בתורה - גובר האחרון. וראו תוספתא ט, ב: אם חתמה על שטר מתנה - יכולה למנוע את הירושה. |
(א) הכותב לאשתו "דין ודברים אין לי בנכסיך"
- הרי זה אוכל פירות בחייה, ואם מתה - יורשה.
אם כן למה כתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך"? - שאם מכרה ונתנה - קיים.
כתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן"
- הרי זה אינו אוכל פירות בחייה, ואם מתה - יורשה.
רבי יהודה אומר: לעולם אוכל פירי פירות
- עד שיכתוב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך, ובפירותיהן, ובפירי פירותיהן עד עולם".
כתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן (ובפירי פירותיהן) בחייך ובמותיך"
- אינו אוכל פירות בחייה, ואם מתה - אינו יורשה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם מתה - יירשנה
מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל:
חטיבה II: ירושת הגבר ושעבודה לכתובה
[עריכה]|
הפקדון והמלווה אינם נדל"ן, ולכן אינם משועבדים לכתובה ולחוב. לדעת ר' טרפון מעריכים מי הזקוק ביותר לכסף, ולדעת ר' עקיבא היורשים זוכים בו. לשיטת ר' טרפון ראו בבא מציעא כד א לשיטת ר' עקיבא ראו מכילתא כספא כ לפס' ג. שני החכמים מכירים בחוסר השלמות של המשפט, אבל פותרים את הבעיה בדרכים שונות. |
(ב) מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין, והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים
- רבי טרפון אומר: ינתנו לכושל שבהן.
- רבי עקיבא אומר: אין מרחמין בדין! - אלא ינתנו ליורשין
- שכולן צריכין שבועה, ואין היורשין צריכין שבועה:
|
הפירות משועבדים לחוב ולכתובה, ולכן מסכים ר' עקיבא שכל הקודם זוכה בהם, אבל אם הושלם החוב או הכתובה - חוזרים למצב שבמשנה ב. |
(ג) הניח פירות תלושין מן הקרקע
- כל הקודם האשה או בעל החוב - זכה בהן.
זכתה אשה יותר מכתובתה, ובעל חוב יותר על חובו
- המותר - רבי טרפון אומר: ינתנו לכושל שבהן. אם תפסה אותם האשה - הכושל בין בעל החוב והיורשים, וכו'.
- רבי עקיבא אומר: אין מרחמין בדין! - אלא ינתנו ליורשים
- שכולם צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה:
חטיבה III: חובת האשה להישבע והויתור על השבועה
[עריכה]|
ראו ב"ק י, ט, לגבי החשד הכללי בנשים על פלכן; וכן שבועות ז, ח, לגבי גלגול השבועה על החנוונית או האפוטרופסית. מינוי אשה כאפוטרופסית לא היה אוטומטי, אלא נעשה ע"י הגברים, וראו תוספתא תרומות א, יג. יש להניח שנשים שמונו למשרות כאלו דאגו לקבל גם ויתור על זכות ההשבעה כאמור במשנה ה. ר' אליעזר מאפשר לבעל לגלגל עליה שבועה גם על פילכה ועיסתה (שאינם קשורים לחנות ולאפוטרופסות), אם התחיבה שבועה על החנות וכו'. |
(ד) המושיב את אשתו חנונית או שמינה אפוטרופא
- הרי זה משביעה כל זמן שירצה.
- רבי אליעזר אומר: אפילו על פלכה ועל עסתה:
(ה) כתב לה "נדר ושבועה אין לי עליך" - אינו יכול להשביעה
|
המשנה מקבילה למשנה א לעיל. |
- אבל משביע הוא את יורשיה, ואת הבאים ברשותה.
- "נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך" -
- אינו יכול להשביעה, לא היא ולא יורשיה ולא את הבאים ברשותה
- אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה.
- "נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי,
- עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך"
- אינו יכול להשביעה, לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו
- לא אותה ולא יורשיה ולא הבאין ברשותה:
(ו) הלכה מקבר בעלה לבית אביה, או שחזרה לבית חמיה, ולא נעשית אפוטרופא
|
מדובר באשה שבעלה נשבע לה בנוסח המלא שבסוף משנה ה: אם היא פרשה מהאפיטרופסות עם מות בעלה - היא אינה נשבעת. אם ממשיכה באפיטרופסות - משביעים אותה על האפיטרופסות להבא, אבל לא על מה שעשתה בחיי בעלה. וראו תוספתא ט, ה, שמבחינים בין בית אביה לבית חמיה. וראו גם בסוף משנה ח לקמן. |
- אין היורשין משביעין אותה.
- ואם נעשית אפוטרופא - היורשין משביעין אותה על העתיד לבוא
- ואין משביעין אותה על מה שעבר:
|
ראו שבועות ז, ז. שתי השבועות הראשונות דומות לשבועת המודה במקצת או מי שעד אחד מעיד כנגדו (ראו תוספתא שבועות ה, ג), אבל כאן התובעת נשבעת ולא הנתבע. שלוש האחרונות הן מפני החשד, בדומה לשבועת האפוטרופוס (ראו שבועות ז, ח) |
(ז) הפוגמת כתובתה - לא תפרע, אלא בשבועה.
עד אחד מעידה שהיא פרועה - לא תפרע, אלא בשבועה.
- מנכסי יתומים, ומנכסים משועבדין, ושלא בפניו - לא תפרע, אלא בשבועה:
(ח) "הפוגמת כתובתה" כיצד?
- היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה "התקבלת כתובתיך"
- והיא אומרת "לא התקבלתי אלא מנה" - לא תפרע, אלא בשבועה.
"עד אחד מעידה שהיא פרועה" כיצד?
- היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה "התקבלת כתובתיך",
- והיא אומרת "לא התקבלתי", ועד אחד מעידה שהיא פרועה - לא תפרע, אלא בשבועה.
"מנכסים משועבדים" כיצד?
- מכר נכסיו לאחרים, והיא נפרעת מן הלקוחות - לא תפרע, אלא בשבועה.
"מנכסי יתומים" כיצד?
|
ראו תוספתא ט, ט, שמבחינה בין פוגמת כתובתה לבין הפוחתת כתובתה. יתכן שר' שמעון חולק על משניות ד-ה לעיל, ותולה את חובת השבועה של האשה ליורשים אך ורק בדרישתה לקבל את הכתובה, בלי קשר לאפוטרופסות שלה או למסמכי הויתור של בעלה. יתכן גם שהוא מסכים שאין להשביע אותה על האפיטרופסות, אלא רק על הכתובה שלה, או שהוא אינו דן במקרה שאשה קבלה כתב ויתור מהבעל. |
- מת, והניח נכסיו ליתומים, והיא נפרעת מן היתומים - לא תפרע, אלא בשבועה.
"ושלא בפניו" כיצד?
- הלך לו למדינת הים, והיא נפרעת שלא בפניו - אינה נפרעת, אלא בשבועה.
- רבי שמעון אומר: כל זמן שהיא תובעת כתובתה - היורשין משביעין אותה.
- ואם אינה תובעת כתובתה - אין היורשין משביעין אותה:
חטיבה IV: המסמכים הנדרשים לגביית הכתובה
[עריכה]|
אם אין כתובה - גובה את עיקר הכתובה, וראו לעיל ד, ז. למרות שהבעל מודה שגירש אותה, אם אינה מציגה גט - אינו משלם, כי היה יכול לכפור בכך, והשוו לעיל ב, ב, "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". המקרה של אבדן הפרוזבול אינו דומה למקרה של האשה, אבל שניהם כאן בגלל המשך המשנה. "הסכנה" היא גזירות הדריינוס שבגללן ברחו אנשים ואיבדו את מסמכיהם, וראו גם גיטין ו, ב. מעתה על הבעל להוכיח שגרושתו קבלה את הכתובה - בעזרת שובר. יתכן שהסכנה נתפסה כהזדמנות לתקן את ההלכה, ולוותר על נוכחות הפרוזבול לאחר שהפך להיות ברירת מחדל, וכן לוותר על הגט אם הודה הבעל שגירש את האשה, שהרי גזירות הדריינוס בוטלו לאחר כארבע שנים. החזרת הגרושה מתוארת בנדרים ט, ט. אם האשה הוציאה שתי כתובות וגט והבעל מת - מקבלת שתי כתובות. הקטן והגר היו אמורים לכתוב כתובה חדשה, כמו המחזיר גרושתו, וכמוהו גם הם לא עשו כך והשאירו את המצב כמו שהוא. וראו תוספתא ט, יא-יב, שהמחזיר גרושתו וכן קטן שהוסיף על הכתובה המקורית "אם חדש - נוטלת מה שחדש", אבל לא מקבלת את שתי הכתובות המלאות אלא את הגדולה שביניהן. |
(ט) הוציאה גט ואין עמו כתובה לאשה אין כתובה ולבעל אין שובר - גובה כתובתה.
- כתובה ואין עמה גט, היא אומרת "אבד גטי" והוא אומר "אבד שוברי" מודה שגירש אותה אבל טוען ששילם את כתובתה
- וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול - הרי אלו לא יפרעו.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
- מן הסכנה ואילך - אשה גובה כתובתה שלא בגט, ובעל חוב גובה שלא בפרוזבול.
- שני גטין שהתגרשה פעמיים ושתי כתובות ולבעל/ים אין שוברים - גובה שתי כתובות.
- שתי כתובות וגט אחד, או כתובה ושני גטין מאותו בעל, או כתובה וגט ומיתה שמת הבעל
- אינה גובה אלא כתובה אחת
- שהמגרש את אשתו והחזירה - על מנת כתובה הראשונה מחזירה.
קטן שהשיאו אביו - כתובתה שכתב כשהיה קטן קיימת, שעל מנת כן קיימה. שלאחר שגדל לא טרח לכתוב כתובה חדשה.
גר שנתגייר ואשתו עמו - כתובתה שנכתבה כשהיה גוי קיימת, שעל מנת כן קיימה: