ביאור:משנה כתובות פרק יג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת כתובות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג
----
ירושלים, א"י ומדינות הים - משפחה וגלות[עריכה]
חטיבה I: הלכות ירושלמיות עתיקות[עריכה]
|
בתחילת הפרק עוסקים בתקנות מלפני החורבן, ובסופו בתקנות מסוף תקופת המשנה. הפרק עוסק בירושלים כחזון שאינו מציאותי, שהרי ירושלים חרבה בזמן המשנה, ודייני הגזירות פעלו לפני החורבן. לפי כתובות קה א הם קיבלו שכר מכספי הציבור. הכהנים קובעים שבמקרה שהיא טוענת שבעלה לא השאיר לה מזונות היא נשבעת ונוטלת, כמו בשבועות ז, א. חנן טוען שאין לחייב אותה שבועה פעמיים, אלא אם יחזור בעלה ויטען שהשאיר מזונות - תשבע. וראו תוספתא יב, ט, שיכול בעלה - ברשותה - לקבוע שתתפרנס ממעשי ידיה. ר' דוסא שייך לבית שמאי, והוא פסק כדברי הכהנים. |
(א) שני דייני גזירות היו בירושלים: אדמון, וחנן בן אבישלום.
- חנן אומר שני דברים, אדמון אומר שבעה.
מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות
- חנן אומר: תשבע בסוף, ולא תשבע בתחילה.
- נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: תשבע בתחילה ובסוף.
- אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם.
- אמר רבן יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן! לא תשבע, אלא בסוף!
|
המקרה נראה כהמשך הסיפור הקודם. יתכן שחנן חושש שהמפרנס עשה זאת מכוונות לא טהורות, וקנס אותו. בכל מקרה, אם אף אחד לא הבטיח לו להחזיר את כספו - אין חובה לעשות כך. יתכן שחנן רוצה גם שלא לדחות את הבעל מלחזור לארץ. |
(ב) מי שהלך למדינת הים, ועמד אחד ופרנס את אשתו
- חנן אומר: אבד את מעותיו.
- נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: ישבע כמה הוציא - ויטול.
- אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם.
- אמר רבן יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן! הניח מעותיו על קרן הצבי!
|
אדמון ורבן גמליאל מנסים להשוות את הבנים לבנות: או שכולם יקבלו מזונות או שכולם יירשו בשווה, אם הירושה קטנה. לפי הסבר זה אדמון ור"ג כדעת הצדוקים, ראו תוספתא ידים ב, כ. המשנה מופיעה גם בב"ב ט, א. ההלכה אינה כאדמון וכרבן גמליאל. הסגנון של אדמון הוא לטעון טענה בשם אחד מבעלי הדין, וכן במשנה ה, ו, ח, ט לקמן. |
(ג) אדמון אומר שבעה: מי שמת והניח בנים ובנות
- בזמן שהנכסים מרובין - הבנים יורשים, והבנות נזונות.
- ובנכסים מועטים - הבנות יזונו, והבנים יחזרו על הפתחים.
- אדמון אומר: בשביל שאני זכר, הפסדתי?
- אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון:
|
ראו שבועות ו, ג. |
(ד) הטוען את חברו כדי שמן, והודה בקנקנים
- אדמון אומר: הואיל והודה במקצת הטענה - ישבע.
- וחכמים אומרים: אין זו הודאה ממין הטענה.
- אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון:
(ה) הפוסק מעות לחתנו, ופשט לו את הרגל לא קיים את הבטחתו לפרנסת הזוג - תשב עד שילבין ראשה. אין החתן חייב לשאת אותה ונשארת עגונה
|
ההלכה הזאת חוזרת גם בתוספתא יב, י. הכלה מקודשת, ועקב סכסוך כספי של החתן עם אביה לא קיים החתן את הנישואין. לפי ת"ק היא נשארת עגונה, כדי ללחוץ על האב לקיים את ההבטחה ש"פסק" לזוג, ואילו אדמון דורש מהחתן לשאת אותה או לשחרר אותה מהאירוסין בגט, כי היא אינה אחראית להבטחות אביה. |
- אדמון אומר: יכולה היא שתאמר "אילו אני פסקתי לעצמי - אשב עד שילבין ראשי.
- עכשיו, שאבא פסק עלי, מה אני יכולה לעשות? או כנוס, או פטור!"
- אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון:
|
הבעלים הקודם של השדה חתם על מכירתה מבעליה השני לשלישי. הוא טוען שהשני גזל אותה, אבל לא העז לתבוע אותו. גם אדמון מודה שאם הזכיר את בעלות השדה בדרך אגב - הפסיד את זכותו. |
(ו) העורר על השדה, והוא חתום עליה בעד
- אדמון אומר: (יכול הוא שיאמר) "השני נוח לי, והראשון קשה הימנו".
- וחכמים אומרים: אבד את זכותו.
עשאה סימן לאחר - אבד את זכותו:
|
לבעלות על הדרך, ראו ב"ב ד, ט, וכן ב"ב ו, ו, שם מגבילים את השימוש בדרך למינימום. יתכן שחכמים מקשים על ההולך לחו"ל כקנס בגלל שיצא מהארץ. |
(ז) מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו כשמכר השאיר לעצמו דרך, אבל היא אבדה.
- אדמון אומר: ילך בקצרה.
- וחכמים אומרים: יקנה לו דרך במאה מנה, או יפרח באויר!
|
חכמים מסבירים את השיקול של המלווה למכור את השדה - כדי לטרוף אותו בהמשך. הלווה קנה אותו כדי להחזיר מהיבול את ההלואה. אדמון אינו מקבל את השטר כראיה נגד הטענה של חותמיו, וכך גם במשנה ו לעיל ובמשנה ט. |
(ח) המוציא שטר חוב על חברו, והלה הוציא שמכר לו את השדה המלווה
- אדמון אומר: יכול הוא שיאמר "אילו הייתי חייב לך
- היה לך להיפרע את שלך כשמכרת לי את השדה!"
- וחכמים אומרים: זה היה פיקח, שמכר לו את הקרקע, מפני שהוא יכול למשכנו:
|
למרות הדמיון למשנה ח, כאן קשה להבין את השיקול של המלווה השני. יתכן שחכמים רואים כאן משל ליחסי האדם והקב"ה, המאריך אף ואינו גובה את החוב, והשוו ספרי דברים שז. |
(ט) שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה
- אדמון אומר: אילו הייתי חייב לך, כיצד אתה לוה ממני?
- וחכמים אומרים: זה גובה שטר חובו, וזה גובה שטר חובו:
חטיבה II: העדפת המגורים בא"י ובירושלים[עריכה]
|
שלוש הארצות הן בא"י. הן אינן תקפות לענייני גיטין, ראו תוספתא גיטין א, א, אבל ראו שביעית ט, ב, ב"ב ג, ב. יהודה, עבר הירדן והגליל היו שלוש הנפות בארץ להרבה עניינים. אין זכות לשנות את תנאי החיים של בן הזוג, וראו לעיל ז, י. אבל ראו תוספתא יב, יא, שהחתן יכול לכפות על הכלה לעבור לארצו שלו. וראו קידושין ב, ג, לעניין תנאי בקידושין. |
(י) שלוש ארצות לנשואין: יהודה, ועבר הירדן, והגליל.
אין מוציאין מארץ לארץ, אפילו מעיר לעיר לחווה כפרית ומכרך לכרך. לפוליס
- אבל באותה הארץ - מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך
- אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר.
מוציאין מנוה הרעה לנוה היפה, אבל לא מנוה היפה לנוה הרעה.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לא מנוה רעה לנוה יפה
- מפני שהנוה היפה בודק: שם בודקים את הייחוס, ויהיה קשה למצוא זיווג לבת של הזוג.
|
למרות שאין מעבירים מארץ לארץ - א"י יוצאת מהכלל. וראו תוספתא ע"ז ד, ב, וספרי דברים רנט, שלפעמים אפילו עבד יכול לכפות על רבו לחזור לא"י. למרות שאין מעבירים מעיר לכרך - ירושלים (המשמשת מסגרת לפרק) יוצאת מהכלל הזה. וראו כלל נוסף בתוספתא יב, יב, המעדיפה עיר שרובה ישראל על עיר שרובה גויים. ההעלאה לא"י כרוכה לא פעם בגירושין: אם האשה דורשת כך, והבעל מסרב - הוא חייב לגרשה ולתת לה כתובה. הנוסחה הגורסת "כיצד" מעבירה את הוראת המשנה לענייני כספים בלבד, ונוגדת את התוספתא שם; אבל צריך להודות שבשום מקום אחר לא נזכרה החובה להעלות את בן הזוג לא"י. ואכן, הדינים הללו לא הופיעו ברשימת הדברים שעליהם כופין על הבעל להוציא ולתת כתובה, או על האשה לצאת בלי כתובה, שנמנו לעיל בפרק ז. מכאן שהמשנה נוצרה מאוחר, כאשר התגברה הבעיה של הירידה מהארץ, והיא מנסה להתמודד עימה. ת"ק מעדיף את מעות א"י, ורשב"ג - את המעות של מקום הקידושין, כי כך הסכימו. דיני המעות הללו שונים מדיני חוב רגיל, כאמור בתוספתא יב, יג. |
(יא) הכל מעלין לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין.
- הכל מעלין לירושלים, ואין הכל מוציאין.
- אחד האנשים ואחד הנשים.
(כיצד?) נשא אשה בארץ ישראל, וגירשה בארץ ישראל - נותן לה ממעות ארץ ישראל.
- נשא אשה בארץ ישראל, וגירשה בקפוטקיא בקפדוקיה, המרוחקת מא"י - נותן לה ממעות ארץ ישראל.
- נשא אשה בקפוטקיא, וגירשה בארץ ישראל - נותן לה ממעות ארץ ישראל.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לה ממעות קפוטקיא.
- נשא אשה בקפוטקיא, וגירשה בקפוטקיא - נותן לה ממעות קפוטקיא: