משנה כתובות יב
כתובות פרק יב', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< · משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק שנים עשר ("הנושא את") · >>
פרקי מסכת כתובות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג
משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד ·
נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
משנה א
הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים, חייב לזונה חמש שנים.
נישאת לאחר ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים, חייב לזונה חמש שנים.
לא יאמר הראשון: לכשתבוא אצלי אזונה, אלא מוליך לה מזונותיה למקום אמה.
וכן לא יאמרו שניהם: הרי אנו זנין אותה כאחד, אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות.
משנה ב
נישאת, הבעל נותן לה מזונות והן נותנין לה דמי מזונות.
מתו, בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב.
הפקחים היו כותבים, על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי.
משנה ג
אלמנה שאמרה: אי אפשי לזוז מבית בעלי, אין היורשין יכולין לומר לה: לכי לבית אביך ואנו זנין אותך, אלא זנין אותה בבית בעלה ונותנין לה מדור לפי כבודה.
אמרה: אי אפשי לזוז מבית אבא, יכולים היורשים לומר לה: אם את אצלנו יש ליך מזונות, ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות.
אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים, זנין אותה והיא בבית אביה.
משנה ד
כל זמן שהיא בבית אביה, גובה כתובתה לעולם.
כל זמן שהיא בבית בעלה, גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים, שיש בעשרים וחמש שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה, דברי רבי מאיר שאמר משום רבן שמעון בן גמליאל.
וחכמים אומרים: כל זמן שהיא בבית בעלה, גובה כתובתה לעולם.
כל זמן שהיא בבית אביה, גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים.
מתה, יורשיה מזכירין כתובתה עד עשרים וחמש שנים.
הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה,
- וּפָסְקָה עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים,
- חַיָּב לְזוּנָהּ חָמֵשׁ שָׁנִים.
- נִשֵּׂאת לְאַחֵר,
- וּפָסְקָהּ עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים,
- חַיָּב לְזוּנָהּ חָמֵשׁ שָׁנִים.
- וּפָסְקָהּ עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים,
- לֹא יֹאמַר הָרִאשׁוֹן: לִכְשֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי אֲזוּנָהּ,
- אֶלָּא מוֹלִיךְ לָהּ מְזוֹנוֹתֶיהָ לִמְקוֹם אִמָּהּ.
- וְכֵן לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם: הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ כְּאֶחָד,
- אֶלָּא אֶחָד זָנָהּ,
- וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת:
נִשֵּׂאת,
- הַבַּעַל נוֹתֵן לָהּ מְזוֹנוֹת,
- וְהֵן נוֹתְנִין לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת.
- מֵתוּ,
- בְּנוֹתֵיהֶן נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין,
- וְהִיא נִזּוֹנֶת מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים,
- מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּבַעֲלַת חוֹב.
- הַפִּקְחִים הָיוּ כּוֹתְבִים:
- עַל מְנָת שֶׁאָזוּן אֶת בִּתֵּךְ חָמֵשׁ שָׁנִים כָּל זְמַן שֶׁאַתְּ עִמִּי:
אַלְמָנָה שֶׁאָמְרָה: אִי אִפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית בַּעְלִי,
- אֵין הַיּוֹרְשִׁין יְכוֹלִין לוֹמַר לָהּ: לְכִי לְבֵית אָבִיךְ וְאָנוּ זָנִין אוֹתָךְ,
- אֶלָּא זָנִין אוֹתָהּ בְּבֵית בַּעְלָהּ,
- וְנוֹתְנִין לָהּ מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדָהּ.
- אָמְרָה: אִי אִפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית אַבָּא,
- יְכוֹלִים הַיּוֹרְשִׁים לוֹמַר לָהּ:
- אִם אַתְּ אֶצְלֵנוּ – יֵשׁ לִיךְ מְזוֹנוֹת,
- וְאִם אֵין אַתְּ אֶצְלֵנוּ, אֵין לִיךְ מְזוֹנוֹת.
- אִם הָיְתָה טוֹעֶנֶת,
- מִפְּנֵי שֶׁהִיא יַלְדָּה וְהֵן יְלָדִים,
- זָנִין אוֹתָהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ:
כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ,
- גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ לְעוֹלָם;
- כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ,
- גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים,
- שֶׁיֵּשׁ בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים שֶׁתַּעֲשֶׂה טוֹבָה כְּנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ;
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ,
- גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ לְעוֹלָם;
- כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ,
- גּוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים.
- כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ,
- מֵתָה,
- יוֹרְשֶׁיהָ מַזְכִּירִין כְּתֻבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים:
נוסח הרמב"ם
(א) הנושא את האישה,
- ופסקה עימו, שיהא זן את בתה - חמש שנים,
- נישאת לאחר,
- ופסקה עימו, שיהא זן את בתה - חמש שנים,
- חייב לזונה - חמש שנים.
- לא יאמר הראשון: "לכשתבוא לביתי - אזונה",
- אלא מוליך את מזונותיה - למקום שהיא אימה.
- וכן לא יאמרו שניהם: "הרי אנו זנין אותה - כאחת",
- אלא אחד - זנה,
- ואחד - נותן לה דמי מזונות.
(ב) נישאת -
- הבעל - חייב במזונותיה,
- והן נותנין לה - דמי מזונות.
- מתו -
- בנותם ניזונות - מנכסים בני חורין,
- והיא ניזונת - מנכסים משועבדים,
- מפני שהיא - כבעלת חוב.
- הפיקחין, היו כותבין -
- "על מנת שאהא זן את בתך חמש שנים - כל זמן שאת עימי".
(ג) אלמנה -
- שאמרה: "אי אפשי - לזוז מבית בעלי",
- אין היורשין יכולין לומר לה:
- "לכי לבית אביך - ואנו זנין אותך",
- אלא זנין אותה,
- ונותנין לה מדור - לפי כבודה.
- אין היורשין יכולין לומר לה:
- אמרה: "אי אפשי - לזוז מבית אבא",
- יכולין היורשין לומר לה:
- "אם את אצלנו - יש ליך מזונות,
- ואם אין את אצלנו - אין ליך מזונות".
- אם היתה טוענת - מפני שהיא ילדה, והם ילדים,
- זנין אותה - והיא בבית אביה.
- יכולין היורשין לומר לה:
(ד) כל זמן שהיא בבית אביה - גובה כתובתה לעולם.
- כל זמן שהיא בבית בעלה - גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנה,
- שיהא בעשרים וחמש שנה - שתעשה טובה כנגד כתובתה,
- דברי רבי מאיר, שאמר משם רבן גמליאל.
- וחכמים אומרין:
- כל זמן שהיא בבית בעלה - גובה כתובתה לעולם,
- כל זמן שהיא בבית אביה - גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים.
מתה -
- יורשיה מזכירין כתובתה - עד עשרים וחמש שנים.
פירושים
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- מפרשי המשנה
משנה כתובות, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב