מלאכת שלמה על כתובות יב
<< · מלאכת שלמה · על כתובות · יב · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
הנושא את האשה וכו': ביד פכ"ג דהל' אישות סי' י"ז ובטור א"ה סי' קי"ד: וק"ק לע"ד אמאי לא תנא הנושא אשה ואפשר לומר דמשום דהכא ודאי באלמנה קאי שהרי יש לה בית מש"ה קתני האשה פי' שכבר היתה אשה עוד אפשר לומר דמאחר שהכניס עצמו בדוחק זה לזון את בתה ודאי שאינו אלא מפני שהיא אשה חשובה וחביבה בעיניו ביותר והיינו האשה כלומר הידועה. ובסמוך בס"ד אכתוב טעם אחר. וכבר כתבתי לעיל ר"פ מי שהיה נשוי סמיכות הני תלת פירקי הכא ודהאי פירקא אתא לפרושי לן דין תנאי בנן נוקבן דאינם נזונות אלא מבני חורין ודין תנאי אלמנה בבית בעלה דכל ימי מיגד אלמנותיך בביתי אלא שהתחיל בתנאי שהתנה עם אשתו לזון את בתה ואפשר דמשום דקתני בסוף פירקי' דלעיל ואם מתחלה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה כלומר שרצה לחייב עצמו להתפייס באשה שאינה ראויה לבנים מטעם מה או מפני שכבר קיים מצות פריה ורביה או מפני עשרה או מפני יפיה ומש"ה יש לה כתובה תנא נמי בסמוך לה הנושא את האשה ופסקה וכו' דהכא נמי רצה להתפייס בהיזק ממונו להתחייב לזון את בת אשתו מפני חבת נשואיו עם אמה כך נלע"ד:
ופסקה עמו: בגמ' מוקי לה בשטרי פסיקאתא וכשהתנו כן בשעת הקדושין וכדרב גידל ואשמעי' דבאמירה בעלמא קנה כשהן מן הנשואין הראשונים כמו שנכתוב בס"ד בסמוך סוף סי' ב'. ואע"ג דלא אתמרא האי אוקמתא בגמ' רק אליבא דריש לקיש כבר תירץ מהרי"ק ז"ל שם פכ"ג דהלכות אישות דעל כרחין גם לדעת ר' יוחנן צריכין אנו להעמידה כן ע"ש. בפי' ר"ע ז"ל או שאמר לעדים אתם [עי' בתויו"ט] ומיהו אם לא קנו מידו אלא שאמר אתם עדי לא שייך למימר עלה גובה מנכסים משועבדים דתנן בסמוך משום דמלוה על פה בעדים לבד לא גביא ממשעבדי. ועיין במ"ש בשם התוס' במתני' דבסמוך. וכתב הרשב"א ז"ל דאע"פ שהתנה סתם ולא פירש מתי מסתברא דחייב לזונה חמש שנים ראשונות דחזקה דעתם על הראשונות וכן מצאתי מפורש בירושלמי תנא זנה חמש שנים הראשונים בין ביוקר בין בזול היו ביוקר והוזלו אם הוא שעיכב מליתן לה בחמש שנים הראשונים נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול היו בזול והוקרו בין שהוא גרם בין שהיא גרמה נותן בזול הדא היא הבת לא עולה ולא יורדת הר"ן ז"ל:
כדי שיזון: במשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל הוגה שיהא זן וכך הוא בהרי"ף ז"ל אלא דאפשר דשמא היא ז"ל שינה הלשון לפירוש המלה. ומ"מ קשה לע"ד דה"ל למיתני ופסקה עמו לזון את בתה וי"ס דגרסי הכי וי"ס דגרסי ופסקה עמו שיזון ולא גרסינן מלת כדי ואי גרסי' מלת כדי נלע"ד שרמז לנו התנא שחייב לזון הבת ממיטב מאכליו ומשקיו ולא שיאכל הוא ובניו בשר ויין והיא עדשים ומים וכמו שאכתוב בסמוך בשם הפוסקים ז"ל והיינו כדי כלומר די מחסורה וכל ספוקה כאחד מבניו ואע"פ שלא פירשה אמה בשעת התנאי סתמו כפירושו כיון שנתחייב לזונה. ונקט לשון ופסקה ולא קתני והתנתה עמו אפשר שהוא לרמוז דהכא ברישא מיירי בשטרי פסיקתא בלא קנין והתנאי היה בשעת הקדושין כדכתיבנא:
חמש שנים: דברו בהווה [עי' תויו"ט] וודאי דלאו דוקא קאמר שהבת קטנה כ"כ בשעת פסיקה אלא אפילו שכבר היא בת עשר או יותר אם נתחייב לזונה נתחייב דסתמא קתני מתני':
לא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזוננה: כלומר אם הייתי מקיים את אמה הייתי זנה אלא מוליך מזונותיה מזונות שלימין ולא לפי ברכת הבית דדוקא באלמנה הוא דאמרינן הכי לקמן לפי שכך כתב לה את תהא יתבא בביתי וכו' אבל הכא לא וה"ה לפוסק לחברו שיזון אותו שחייב לזונו במקום שהוא ולא לפי ברכת הבית אלא משלם וכן כתב הרשב"א ז"ל וכן בפסקי הרא"ש ז"ל:
אלא מוליך מזונותיה למקום שאמה: ביד פכ"א דהל' אישות סי' י"ח. ועיין במ"ש בסמוך סוף סי' ג'. ובגמרא אמר רב חסדא זאת אומרת בת אצל אמה ולא אצל אחיה ממאי דבגדולה עסיקינן דילמא בקטנה עסיקינן ומש"ה לא קתני בת אצל אחין משום חששא דשמא יהרגוה בשביל ליירש עשיר נכסים שלה וכמעשה שהיה אבל גדולה דלא חיישינן לרציחה אימא לך דתשב אצל האחין א"כ ליתני למקום שהיא דמשמע לגדולה במקום שהיא ולקטנה במקום שהיא מאי למקום שאמה ש"מ בת אצל האם ל"ש גדולה ול"ש קטנה:
וכן לא יאמרו שניהם הרי אני זנין אותה באחת: שהרי לא נתחייבנו אלא לזונה אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזוות ומהא שמעינן שמי שמתחייב לזון את חברו הרשות בידו לומר תן לי דמי מזונות והכי איתא בירושלמי המקבל לזון כלתו היא אומרת מעות והוא אומר פירות הדין עמה הר"ן ז"ל. ועיין בפי"א מהלכות מכירה ובטור סוף סי' ר"ז דחשן המשפט. וכתב הרא"ש ז"ל שאם מתה או גרשה בעלה השני שניהם חייבין לזונה ואם כל אחד מהם אומר אני זנה עמי ואיני רוצה ליתן דמים כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל שהדבר תלוי אצל מי היא רוצה להיות והכי מסתברא ע"כ. ועוד כתב הרא"ש ז"ל י"א דהא דאמרינן הבת אצל האם היינו באלמנה דוקא דלא שבקינן לבת בהדי קרובי אביה אלא אצל אמה אבל בגרושה שבקינן לה אצל אביה וה"ר מאיר הלוי ז"ל כתב שראה בתשובת הגאונים דה"ה בגרושה והביא ראיה ממתני' דהנושא את האשה סתמא קתני ומשמע בין גרושה בין אלמנה ועלה קתני למקום שהיא אמה לאשמועינן דהבת אצל האם אפילו בבת גרושה נמי עכ"ל ז"ל ואפשר דמש"ה קתני הנושא את האשה ולא קתני אשה לאתויי אפילו גרושה וכדעת הגאונים ז"ל:
נשאת הבעל: חייב ביד שם סי' י"ח. ובטור א"ה סי' קי"ד:
והן נותנין לה דמי מזונות: כתב הרא"ש ז"ל ומסתבר דנותנין לה דמי כל מזונותיה ולא לפי ברכת הבית דאפילו אלמנה שעיקר תקנת מזונותיה הן בבית בעלה כדתנן את תהא יתבא בביתי תנן לקמן בפירקין שאם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה והיא בבית אביה כ"ש היא שעיקר תנאה אינו אלא בבית אביה עכ"ל ז"ל בקיצור:
מתו בנותיהן וכו': בפ' הניזקין (גיטין דף נ"א) ובטור א"ה סי' קי"ב:
והיא נזונת מנכסים משועבדים: אע"ג דלעיל בגמרא תניא חמשה גובין מן המשוחררין המקבל עליו לזון את בת אשתו למ"ד בהנזקין קצובין לחוד טרפא לא קשיא. מידי דהכא משום קצבה ולמ"ד כתובין בעינן מוקי לה בשקנו מידו תוס' ז"ל. ושם בהניזקין ריש דף נ"א כתבו בשם ר"ת דדוקא במלוה על פה לא גבי ממשעבדי משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף אבל בשאר מילי דקצבה כגון פסק לזון את בתה הוי כמכר דאמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דמאן דמזבן בפרהסיא מזבן ע"כ וקשה לע"ד על דבריהם ז"ל ממה שאכתוב בסמוך מסוגיית הגמרא דהכא ודהתם ושמא לא פירשו כן הם ז"ל אלא לפי דעת הבעיין דהתם אבל לא לפי המסקנא דוק. אבל בנותיו אפילו קנו מידו אין נזונות מן המשועבדים כיון דבתנאי ב"ד אכלן אימור ודאי צררי אתפסה ואפילו היא קטנה כיון דמקרב דעתיה לגביה ברתיה מהר"ן ז"ל בקצור מופלג וכן היא מסקנת הגמ'. ומוקמינן לה בגמרא להאי סיפא דקתני דנזונת מנכסים משועבדים דוקא כשקנו מידו אבל אם לא קנו מידו וכדאוקימנא לרישא דמתני' בגמ' בשטרי פסיקתא וכמו שכתבנו אפילו כתב לה אינה גובה מן המשועבדין וכתב מגיד משנה שם ספכ"ג דהלכות אישות ומסתברא לי דדוקא מן המשועבדין אינה גובה אבל מן היורשין גובה אפילו לא כתב לה שהרי מלוה על פה נגבית היא מן היורשין כל שהיא תוך זמן הנזכר פי"א דהלכות מלוה ולוה וזו כל שמת תוך החמש שנים חזקה לא פרעה מן השנים הבאות ומשנתינו שאמרה מתו ה"ה דאפי' בחייהן היה יכול להשמיענו שהיא נזונת מן המשועבדין וכשקנו מידו כל שאין שם בני חורין אלא משום בנותיהן שאינם נזונות אלא לאחר מיתה נקט לה ולאשמועינן דאפילו קנו מידו בנותיו אינם נזינות אלא מנכסים בני חורין וכמו שכתבתי פי"ח כך נ"ל עכ"ל ז"ל:
מפני שהיא כבעלת חוב: מיהו לאו ב"ח ממש קאמר שאם מתה אין לה מזונות כלומר שאינו משלם ליורשיה ולא דמיא לנשאת דנשאת בת מזונות היא ואילו רצתה מוחלת לזה ומקבלת מזה וזו אינה כן והכי איתא בירושלמי חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה. ועיין מה שלמד הריטב"א ז"ל בשם רבו הרשב"א ז"ל מן הירושלמי הזה בבית יום סי' קס"ג דחשן המשפט:
כל זמן שאת עמי: כתב הרשב"א ז"ל דמסתברא שאם גרשה והחזירה כבר נתבטל תנאו ואע"פ שהחזירה אין לה עליו מזונות שאין בלשון הזה אלא כל זמן שאת עמי מנשואים אלו כדתניא בן לוי שמכר שדה לישראל וכו' ומפורש מצאתי כן בירושלנזי דגרסינן התם וכו' הר"ן ז"ל. ועיין בהרא"ש ז"ל. והעלה הרא"ש ז"ל דאדם המתחייב בפרנסת אדם כי הא דתנינן במתני' חייב לזונה שהוא מחויב לפרנסו כשאר אנשי ביתו ע"ש:
אלמנה שאמרה וכו': ביד פי"ח דהל' אישות סי' ב' ג' ד' ובתשובות הרשב"א ז"ל [סימן] תתקכ"ג. ובטור א"ה סי' צ"ד:
אלא זנין אותה בבית בעלה: מלות בבית בעלה אינם לא בבבלי ולא בירושלמי וכן בכמה דוכתי ליתנהו וגם החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל עבר עליהם קולמסו:
ונותנין לה מדור לפי כבודה: כתב הר"ן ז"ל בס"פ נערה שנתפתתה בשם הרשב"א ז"ל דנראה ממתני' שאינה משתמשת בכל הבתים עם היורשים ביחד אלא מייחדין לה מדור אחד לפי כבודה בבית בעלה דאם לא כן מאי קאמר נותנין לה מדור לפי כבודה הא במדור כולו היא משמשת והא דתניא בברייתא בגמרא משתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה לאפוקי שאין יכולין לדחותה מן המדור ולהשכיר לה אחר ע"כ. ועיין מ"ש שם ס"פ נערה שנתפתתה:
אם את אצלנו יש לך מזונות: דברכת הבית ברובא בני אדם שעוזרין זה את זה ומשתכרין ומזל דרבים עדיף והרי למדנו ממשנתנו זאת דיש ללמוד מלשון חכמים ברכה אבל ראיתי בספר חכמת שלמה שכתוב שם דמדאמרו ברכת הבית ברובא ולא אמרו הוצאת בית עדיף ברובא או מיעוטא דהוצאה ברובא אלא שכוונו לדבר בלשון ברכה ע"כ. והדבר תמוה בעיני מאד שהרי מאן הוא דקאמר ברכת הבית ברובא רב הונא הוא דקאמר לה ואיך יתכן שהוא חזר ואמר על עצמו לשון חכמים ברכה הא דאמרן אלא ודאי אמתני' קאי וכדפרישנא דומיא דהנהו תרי אחריני דמייתי בגמרא ללשון חכמים ממתני' דבפ"ה דב"ב כדכתיבנא התם סי' ח' וללשון חכמים מרפא ממתני' דבפ' שני דפסחים כדכתיבנא התם סי' ז' וכמו שדקדק הוא עצמו ז"ל על אותם משניות וכמו שהעתקתי כל דבר במקומו משמו ז"ל בס"ד כן נוכל לדקדק לע"ד דדייק לה נמי תלמודא או רב הונא גופיה להא דלשון חכמים ברכה ממתני' דקתני אם את אצלנו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות דהוה סגי דליתני יכולין היורשין לומר אם אין את אצלנו אין ליך מזונות אלא להכי תנא ברישא אם את אצלנו יש לך מזונות כלומר שיש לנו ברכה בגללך ולהתחיל בלשון טוב ולאשמועי' על פי דרכו דברכת הבית ברובא אע"ג דלא איצטריך דהא מדיוקא הוה משתמע וכדכתיבנא כך נלע"ד. ופירש הר"ן ז"ל בבבא בתרא פ' מי שמת ברכת הבית ברובא שהיו צריכין חמשה דינרין אם היו אוכלין כל אחד בפני עצמו וכשאוכלין יחד די להם בארבע הלכך לא יתנו לה אל כפי ברכת הבית ויאמרו לה אם את אצלנו יש ליך מזונות אבל בפני עצמך תפזרי יותר ואית דמפרשי דהיינו דוקא בלפתן ועצים ושמן לנר דהויא ודאי טענה ברורה אבל בלחם ויין לא שייך למימר כן ע"כ והיא דעת ר"ח ז"ל וז"ל דוקא כגון הא דאמרינן נר לאחד נר למאה וכל כה"ג אין נותנין אבל כגון פת וכיוצא בה נותנין אפילו בבית אביה ע"כ וכל שכן מנעלין ומלבושין וכיוצא בהן: ובגמרא פריך וליתבו לה לפי מה שנתמעטה ברכת הבית ביציאתה ומשני אין הכי נמי ופי' ר"ת דהא דתנן נמי לעיל מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה דהיינו נמי דוקא לפי ברכת הבית דמ"ש ולא נהירא לרבינו ברוך דהכא שאני שכותב לה את תהא יתבא ומשמע שאינו מקבל עליו אלא כשהיא בביתו ולא בבית אחר ע"כ:
ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים: משום שם רע הכי איתא בירושלמי. וכתב הרמ"ה ז"ל שאין טענה זו אלא כשאינם בניה כגון באשת אב או שלא הניח בנים אלא אחיו יורשין אותו אבל אם היא אמם אינה יכולה לטעון כך דגבי אמם ליכא למיחש להכי ע"כ:
כל זמן שהיא וכו': ביד פי"ו דהל' אישות סי' י"ב כ"ג: ואיתא בירושלמי פ' הניזקין וכתוב בתוספת י"ט כל זמן שהיא בבית אביה פי' הר"ב והיורשים נתנו לה מזונותיה וכו' כ"כ רש"י ז"ל [עי' בתוי"ט] ובהגהת אשרי כתוב פירש רבינו אב"ן ז"ל לאו דוקא בבית אביה דלאו בביתא תליא מילתא אלא כל זמן שאין לה מזונות גובה עד כ"ה שנה ואפילו נשאת נשבעת ונוטלת מדלא מחלק הכא בין נשאת ללא נשאת עוד ראיה מפ' השולח אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה וכו' אמר רב הונא לא שנו אלא שלא נשאת אבל נשאת אין מדירין ורב נחמן אמר אפילו נשאת וכו' למדנו מכאן שהאשה גובה כתובתה לאחר שנשאת אע"פ שלא נשבעה קודם נשואין וכן פירש ר"ת ז"ל עכ"ל ז"ל:
שיש בכ"ה שנה וכו': בין עניה בין עשירה הכל שוה לר' מאיר דלפום גמלא שיחנא פי' שכל אשה לפי עשרה טובתה ובעי בגמרא לר' מאיר דטעמא משום טובה אם שהתה חציין או שלישן או רביען של הכ"ה שנה מהו שתפסיד לפי חשבון לכל שנה אחד מכ"ה בכתובה וקאי בתיקו. ובתוספתא דפרק בתרא דכתובות פליג ר' ישמעאל וס"ל דשלשים שנה הוא שיש בהן שתעשה טובה כנגד כתובתה:
יורשיה מזכירין כתובתה עד עשרים וחמש שנה: פי' מיום מיתתה ופי' הר"ן ז"ל כלומר דבהזכרה בלחוד סגי שיאמרו ליורשין שאין שתיקתם מחמת מחילה ואינם צריכין לתובעם בדין והיינו דגרסי' בירושלמי א"ר יוסי ב"ר בון לא סוף דבר עד שתתבע אלא אפילו הזכירה דתנינן תמן יורשיה מזכירין כתובתה עכ"ל ז"ל ובזה מדוקדק הא דלא תנא זוכרין דהוה משמע אפילו בינם לבין עצמן [עי' בתוי"ט ד"ה מזכירין.] ועוד כתב ז"ל דאמרינן בגמרא דאפילו שאין שטר כתובתה יוצא בב"ד מתחת ידה גובה עד כ"ה שנה אבל אם שטר כתובתה יוצא מתחת ידה גובה לעולם לכ"ע שאילו מחלתה היתה מוסרת להם שטר הכתובה ועוד אמרינן בגמרא דדוקא בכתובה הוא דאמרינן שנמחלה לאחר כ"ה אבל ב"ח גובה לעולם ואמרינן נמי בגמרא דגרושה הרי היא כב"ח כלומר דגובה לעולם דמסתמא לא מחלה ואמרינן נמי בגמרא דאלמנה שתבעה כתובתה הרי היא כתחלתה ומונה כ"ה שנה משעת תביעתה ע"כ. והנדוניא לעולם אינה מוחלת אפילו שהתה כמה שנים. ואיתא למתני' בס"פ כל הנשבעין והתם אוקמוה כשנשבעה ומתה דהא אין אדם מוריש שבועה לבניו וכן פירשו כבר ר"ע ז"ל. ובטור א"ה סי' צ"ו וסי' ק"א ומפורש שם דאין הוכחת השתיקה מחילה אלא לעיקר כתובה ותוספת אבל הנדוניא אם יש עדים שהכניסה לו אינה מוחלת לעולם אפילו שהתה כמה שנים לפי שאינה אלא כשאר חוב דעלמא ואין אדם מוחל על חובו אפילו בכמה שנים: