מלאכת שלמה על כתובות יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלאכת שלמה · על כתובות · יא · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

אלמנה נזונת מנכסי יתומים וכו':    פי' לאו דוקא יתומים אלא כל מי יורשין. וביד רפי"ח דהלכות אישות וסי' ו'. ואיתה פ' נערה דף מ"ג ודפ' האשה שנפלו דף כ"א:

מעשה ידיה שלהן:    גרסי' בלא ויו דאי גרסי' ומעשי בויו היכי מיבעיא ליה בגמרא אי נזונת תנן כו' תוס' ז"ל. ובגמרא לא אפשיטא שפיר בעיין וכן מצאתי שהיא דעת הר"ז הלוי ז"ל בספר המאיר. ס"פ נערה שנתפתתה אבל הרי"ף ז"ל בשם רב משה גאון ז"ל כתב שם דאסיקנא לעולם נזונת תנן וכאנשי גליל וכתב הרמב"ן ז"ל שם בספר המלחמות על הרז"ה י"ל שלא הבין דעת הגאון ז"ל שהוא כך אמר דבפ' אלמנה אמרינן דאי נזונת תנן אתיא כאנשי גליל ואנן נזונת קא גרסינן דהכי כתיב בכולהו נוסחי והכי נקטי כולהי רבנן דנזונת קא גרסינן וכלשון הזה אמרוה הגאונים כי כן מצינו מפורש בהלכות הנגיד ז"ל עכ"ל ז"ל. וכתב הר"ן ז"ל מיהו אם אמרה יצאו מעשי ידי במזונותי שומעין לה והכי איתא בירושלמי בפירקין ע"כ:

ואין חייבין בקבורתה:    וא"ת פשיטא דהא בעל גופיה לא מיחייב בקבורתה היכא דלא ירית כתובתה דקיימא לן קבורתה תחת כתובתה כו' [עי' בתוי"ט] אלא מי יקברנה. וכי תימא ביבמה אתא לאשמועינן דיורשי כתובתה חייבין בקבורתה ולא יורשי נכסי מלוג א"כ אמאי איצטריך למידק לעיל מדקתני יורשיה יורשי כתובתה איזוהי אלמנה שיש לה שני יורשין תיפוק ליה מדאיצטריך הך בבא כלל וי"ל דאיצטריך לאשמועינן אפילו היכא דלא שקלא אלמנה כתובתה כגון דליכא אלא מטלטלי אינם חייבים בקבורתה ואע"ג דהשתא הוו כיורשי כתובתה כיון שאינה גובה אותה מהם תוס' ז"ל. ומה שכתב ר"ע ז"ל שאם מתה קודם שנשבעה שבועת אלמנה שיורשי בעלה חייבין בקבורתה היא דעת הרמב"ם ז"ל הכא בפי' המשנה וגם שם ביד בפי"ח דהלכו' אישות ולא הודו לו:

יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה:    מפ' בגמרא בפ' האשה שנפלו לה נכסים דף פ"א דהך סיפא בשומרת יבם מדקתני יורשיה יורשי כתובתה משמע שיש לה שני יורשין יורשיה ויורשי הבעל כדאיתא התם וקאמר דיורשי הבעל שהם יורשי כתובתה הם חייבין בקבורתה אע"פ שיש לה יורשי' אחרים דהיינו יורשי האב שהם יורשים נכסי מלוג הנכנסין והיוצאין עמה. ובטור א"ה סימן פ"ט וסי' צ"ה. וכתוב שם בסי' פ"ט כתב הרמב"ם ז"ל מתה האלמנה יורשי הבעל חייבין בקבורתה נשבעה שבועת האלמנה ואח"כ מתה יורשיה יורשי' כתובתה הם חייבין בקבורתה ע"כ. יראה שחושב ליורשי הבעל יורשיה כל זמן שלא נשבעה כיון שאין יורשיה נוטלין כל זמן שלא נשבעה ולא נהירא כיון שראוין ליירש אותה אילו נשבעה חשיב שפיר יורשיה וכן כתב הראב"ד ז"ל עכ"ל ז"ל ונראה שהר"ן ומגיד משנה ז"ל ג"כ דעתם נוטה לדעת הראב"ד ז"ל:

משנה ב[עריכה]

אלמנה בין מן האירוסין וכו':    פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ב.) וביד פ' י"ז דהלכות אישות סי' י"נ. ובטור א"ה סי' ק"ג. וכתב הרב אלפס ז"ל גרסי' בפ' אלו מציאות אמר רב נחמן אינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות כגון גברי דמהימני ובקיאי בשומא ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל כגון גברי דמהימני כלומר שאין פירוש הדיוטות בכאן כמו שמתפרש בכל מקום בעלמא שפירושו דאיכא חד דגמיר וסביר ותרי דמסברי להו וסברי דא"כ פשיטא דטפי מהכי אינה צריכה דבכל דיני ממנות סגי בהכי אלא הכא קרי מומחין למאי דקארי בעלמא הדיוטות וקרי הדיוטות להדיוטים גמורים אלא שבקיאין בשומא ע"כ. וכן משמע מדברי הרא"ש ז"ל שאכתוב לקמן סוף סי' ג' בס"ד וכן כתוב ג"כ בתוס':

בין מן האירוסין וכו' מוכרת שלא בב"ד:    אית דמפרשי משום חנא פי' רש"י ז"ל שיהו בעליהן לחן בעיניהם ולא ימנעו מלישא לאנשים אם היו צריכות לטרוח לבוא לב"ד למכור ואית דמפ' לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ואיכא בינייהו למ"ד משום חנא גרושה נמי בעיא חן דתקנת חכמים היא מה לי אהובה מה לי שנואה ולמ"ד לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו הא לא איכפת ליה. ור"ח והרי"ף והרמב"ם ז"ל פירשו משום חנא שתהא נדוניא לנשים שבשבילה ימצאו חן בעיני האנשים וישאו אותם וכתב הר"ז ז"ל דנ"מ דלפי' זה אם כבר נשאת אינה מוכרת אלא בב"ד שהרי בטל חן שלה ע"כ. ועיין במה שכתבתי לעיל פ"ט סי' ב' וגרסי' בברייתא בגמרא כשם שמוכרת שלא בב"ד כך יורשיה יורשי כתובתה מוכרין שלא בב"ד ע"כ ושמא לסבה זו סמך האי מתני' לדלעיל מינה לרמוז לנו זה דו"ק:

ר"ש אומר וכו':    כתב הר"ן ז"ל ואחרים פירשו דר"ש סבר דמן הנשואין דאית לה מזוני מוכרת שלא בב"ד אפילו לכתובה כדי שתפסיד מזונות ע"כ:

וכל שאין לה מזונות:    לאתויי גרושה מן הנישואין ולמ"ד משום חנא לאתויי מגורשת ואינה מגורשת מן האירוסין כגון זרק לה גיטה בר"ה ספק קרוב לו ספק קרוב לה דבעלה חייב במזונותיה בחייו ואשמעינן מתני' דדוקא בחייו משום דמעוכבת בשבילו להנשא אבל לאחר מיתה אין לה מזונות מן היתומים דמספקא לא מפקינן ממונא כן פי' רש"י ז"ל וכתבו עליו תוס' ז"ל דהא מילתא דפשיטא היא דמספק לא תוציא מזונות מן היתומין דשמא מגורשת גמורה היתה הלכך נראה כפי' ר"ח ז"ל דה"ק הא דתנן כל שאין לה מזונות לא תמכור לדיוקא איצטריך דהא יש לה מזונות תמכור שלא בב"ד ואיזו זו אלמנה מן הנשואין ומרבה מגורשת ואינה מגורשת ואין לתמוה מאי קמ"ל אם מוכרת שלא בב"ד דמצינן למימר דעיקר מילתא לאשמועינן דבת מזונות היא א"נ מצינן למימר דאף המכירה שלא בב"ד קמ"ל דאע"ג דלאו מדינא היא נזונת אלא משום דאגידא ביה סד"א דלא תקנו לה רבנן למכור שלא בב"ד דסגי לה אי אית לה אפי' בב"ד ע"כ. ועוד כתבו תוס' ז"ל דחכמים נמי כר"ש ס"ל בהא דאמר וכל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד והא דאמרי בסמוך מוכרת אפילו ד' וה' פעמים ומוכרת למזונות שלא בב"ד משום דאכתי לא הפסידה מזונות הוא דמוכרת שלא בב"ד לכתובתה ע"כ. ונלע"ד דאע"ג דלא אתמר בגמרא האי פירושא דוכל שאין לה מזונות לאתויי מגורשת ואינה מגורשת רק לדעת עולא דס"ל דטעמא הוי משום חנא מ"מ גם לדעת ר' יוחנן דקיימא לן כותיה דס"ל דטעמא הוי משום שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד נלע"ד דאיצטריכינן לפרושי הכי דאי לא תימא הכי רק לאתויי גרושה גמורה מן הנשואין כדמשמע פשטא דגמרא הא קתני לה בסיפא בהדיא ודוחק לומר תנא והדר מפרש:

משנה ג[עריכה]

מכרה כתובתה וכו':    ביד שם פי"ו סי' י"ג י"ח:

נתנתה לאחר:    מדקתני נתנתה לאחר משמע דדוקא נתנתה לאחר אבל מחלתן ליורשין יש לה מזונות והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם וכו' עד אבל הרשב"א ז"ל כתב דלפום גמרין לא משמע הכי דלקמן וכו' עד ולפיכך יש לומר דכי תנא הכא נתנתה לאחר רבותא קמ"ל דאפילו נתנתה לאחר אין לה מזונות וכ"ש כשמחלתה ליורשין הר"ן ז"ל:

לא תמכור את השאר אלא בב"ד:    ר"ש קאמר לה והכי מוקי לה בגמרא:

וחכמים אומרים וכו':    הם ר' מאיר דס"ל בברייתא דכל זמן שלא מכרה או משכנה או נתנה כל כתובתה יש לה מזונות דס"ל לר' מאיר דמקצת כסף שיש לה עדיין על היתומים הרי הוא ככולו ויתנו לה מזונות ור"ש ס"ל דלא אמרינן מקצת כסף ככל כסף:

וכותבת:    בשטר המכירה למזונות מכרתי וממילא משתמע דג"כ מה שמוכרת לכתובה כותבת לכתובה מכרתי משום עצה טובה כי היכי דלא נקריוה רעבתניתא פי' כדי שלא יהיו בני אדם סבורין שהכל מכרה לצורך מזונות ושוב אין אדם נושאה והיא סברת ר' יהודה בברייתא בפירקין בדף צ"ו ור' יוסי פליג עליה וס"ל דיותר טוב לה שתמכור ותכתוב סתם ולא תפרש אלו למזונות ואלו לכתובה מפני הלקוחות שלקחו שדות מבעלה שאם יכלו כל נכסי היתומים תחשוב כל מה שמכרה למזונות ועל הלקוחות שלקחו מבעלה תחזור על כתובתה שאם תפרש לכתובה מכרתי לא תוכל שוב לנתקן למזונות ועל הלקוחות לא תחזור על מזונותיה דתנן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ע"כ. ואפשר שבמתני' אפי' ר' יוסי יסבור דמשום עצה טובה יותר טוב לה לפרש אח"כ מצאתי בפסקי הרא"ש ז"ל שכתוב שם הא דקתני וכותבת למזונות אסיקנא לעיל דעצה טובה קמ"ל דלא ליקרו לה רעבתניתא וה"ה נמי אם לא כתבה אלא מכרה סתם נאמנת לומר למזונות מכרתי דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ועל היתומים להביא ראיה כדתני לוי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה וכר' יוסי דאמר מוכרת סתם ובכך כחה יפה ובירושלמי מפרש יפוי כח דר' יוסי אם באת מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי באת מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי ע"כ. והתם בפירקין בדף צ"ו איתה להאי בבא דמתני':

וגרושה לא תמכור:    אלא בב"ד למ"ד טעמא משום חנא הא ר' שמעון היא דלית ליה חנא דגבי אלמנה מן האירוסין נמי משום דלכתובה קא מזבנא אמר לא תמכור אלא בב"ד וקמ"ל בגרושה מן הנשואין רבותא טובא יותר מאלמנה מן האירוסין דמ"ד אלמנה מן האירוסין הוא דלא נפיש חן דידה פי' רש"י ז"ל שלא היתה לה חבת ביאה ולא ירע בעיני הנשים אם הוטרחה זו אבל גרושה דנפיש חן דידה אימא תיבעי חן ואפילו לר"ש קמ"ל ודוחק גדול הוא למ"ד משום חנא דרישא דהאי מתני' ר"ש והאי סיפא נמי ר"ש ומציעתא ר"מ דהיינו חכמים כדכתיבנא. בפי' ר"ע ז"ל וכשמוכרת בין לכתובה בין למזונות צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה ע"ר פי' צריכה שבועה שלא גבתה יותר ויש עוד שני פירושים אחרים בזה עיין בתוספות ובהר"ן ז"ל וז"ל הרא"ש ז"ל בקיצור והא דקאמר הכא צריכה שבועה אחר המכירה קאמר דמשביעין אחר המכירה שבועה דלא אתפסוה צררי וגם שלא זלזלה במכירה ושלא מכרה יותר מן הצורך ואע"פ שהיו שם ב"ד הדיוטות בשומא שמא לא דקדקו כולי האי דיושבי קרנות הן ע"כ:

משנה ד[עריכה]

אלמנה שהיתה כתובתה מאתים כו':    בירושלמי פריך ויחזור המקח ומוקי לה ר' יוחנן שכשמכרה שוה מאתים במנה מיירי כשהוזל המקח וכשמכרה שוה מנה במאתים מיירי שהוקר המקח והלוקח רוצה לקיים המקח וריש לקיש אמר אין אונאה לקרקעות א"ר יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו אונאה מתני' פליגא אר' יוחנן אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות פתר לה בדבר שאינו מופלג פי' ר"ח שלא הגיע אונאה עד כדי דמי החפץ מכלל דבטיל מקח לר' יוחנן הוי בכדי דמיהן ע"כ בקיצור מן התוס'. ועיין ברב אלפס בפ' הזהב דף צ"ג ע"ב ובספר המלחמות להרמב"ן ז"ל שם דף צ"ה ע"א. וביד שם פי"ז סי' ט"ו י"ו ובפ' שני דהלכות שלוחין ושותפין סי' ו'. ובטור א"ה סי' צ"ג וסי' ק"ג וח"מ סי' קפ"ג. בפי' ר"ע ז"ל שהשולח שלוחו לשוק לסחורה ולקח בזול הכל לבעל המעות. אמר המלקט וכאן שנה רבי דין זה ודלא כר' יהידה דאמר בתוספתא דבגמרא הכל לשליח אבל תוס' יישבו מתני' אפי' לר' יהודה כמו שאכתוב בסמוך בס"ד. עוד בלשון ר"ע ז"ל ולא שמעינן מהכא אלא בדבר שאין לו קצבה. אמר המלקט ותוס' ז"ל הוכיחו דבדבר שאין לו קצבה אפי' ר' יהודה מודה ואתיא מתני' ככ"ע כאשר כתבתי כבר. וז"ל בקיצור נראה לר"ת דבמתני' מודו בין ר' יהודה בין ר' יוסי דבדבר שאין לו קצבה נמי לא אפליגו דר' יוסי סבר הכל לבעל המעות ור' יהודה סבר הכל לשליח אלא בכה"ג שניתן לו מחמת תוספת דקאמר ליה קח זה עבור מקחך ועוד אני מוסיף לך זה משלי אבל אם מכר לו בזול מחמת טעות כעין משנתנו שוה מאתים במנה אפילו ר' יהודה מודה דהכל לבעל המעות דאי לא תימא הכי קשיא דלקמן תניא ר' יהודה אומר וכו' ע"ש:

שוה מנה ודינר במנה:    שם בטור א"ה סי' ק"ג כתוב או שטעתה אפילו כל שהוא וכתוב שם בבית יוסף שכך כתב הרא"ש ז"ל דהא דקתני במתני' מכרה שוה מנה ודינר במנה לאו דוקא דינר דה"ה בפחות וי"מ דינר דוקא ולא נהירא כיון דאפילו בפחות מכדי אונאה בטל אין חילוק בין דינר לפחות עכ"ל ז"ל. ודברים אלו של הרא"ש ז"ל כתבם הוא ז"ל אחר שהביא מתני' דבסמוך דשום הדיינים:

האחרון בטל ושל כולן מכרן קיים:    לשון הטור שם סי' ק"ג היתה כתובתה ד' מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולזה במנה ולאחרון שוה מנה ודינר במנה הראשונים מכרן קיים והאחרון בטל בד"א שהן ד' שדות חלוקות אבל אם הכל שדה אחת ומכרה ממנו לארבעה לרב אלפס ז"ל שפסק במכור לי כור וזבין ליה ליתכא שהמכר בטל שחשוב כמעביר על דבריו אפילו הראשונים מכרן בטל אם עשה לכל אחד ואחד שטר בפני עצמו אא"כ מכרה לכולם בשטר אחד אז מכרן של הראשונים קיים אבל רבינו מאיר ז"ל פסק במכור לי כורא וזבין ליה ליחכא שהמכר קיים ולפי זה אפילו מכרה לד' בד' שטרות הראשונים מכרן קיים לבד מהאחרון וכך היא מסקנת אדוני אבי ז"ל ע"כ:

ושל כולן מכרן קיים:    מפ' בגמרא דהא קמ"ל דלא תימא דוקא ברישא דכי מכרה מנה במאתים דאסתלק מהאי ביתא לגמרי אבל הכא נימא דאם טעתה במנה ראשון נמי יהא מכרה בטל אם מכרה שוה מנה ודינר במנה אטו מנה אחרון דלא ניתי למימר מכרה קיים קמ"ל דדוקא במנה אחרון מכרה בטל משום דטעתה בו שהרי הטעות על היתומים שהרי באחרון טעתה אבל במנה ראשון או השני או השלישי מכרה קיים שהרי הטעות עליה שהרי יש לה עוד לגבות ולמכור ואין אונאה לקרקעות וכל שכן שאין כאן שתות שיעור אונאה. וקשה קצת לענ"ד אמאי איצטריך תנא למינקט המשל בהיתה כתובתה ד' מאות זוז דבתרי או בתלתא על הרוב הוה סגי ושמא לרמוז לנו דבקטיני עסיקינן וכמו שכתבתי שהן ד' שדות חלוקות:

משנה ה[עריכה]

שום הדיינים וכו':    ביד פי"ג דהל' מכירה סי' י' י"א י"ב ובספי"ב דהלכות מלוה ולוה. ומלת שֹׁוֹם בשבלת דהיינו נקודה בימין גרסי' לה ובחולם. ותימא קצת בעיני אמאי לא קתני הדיינים שמכרו ופחתו שתות וכו' ונלע"ד שמתורץ עם מה שכתוב במגיד משנה בשם הרמב"ן ז"ל שם פי"ג דהלכות מכירה שכתב שם וז"ל הרמב"ן ז"ל באותה משנה הא דתנן שום שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל ודאי בקרקעות היא ואם פחתו הדין נותן לחזור אבל אם הותירו ונתאנה לוקח למה חוזר לא יהא כח הדיוט חמור מכח ב"ד. ונ"ל דשום ששנינו כאן שהורידוהו לב"ח בשומא שב"ד תחלה יורדין לשום ומכריזין שמא ימצאו יותר משומן אם לא מצאו אלא כדי שומא מוכרין ואם לא מצאו אפילו כדי שומן אין מוכרין בפחות אלא אומרים לב"ח להפרע ממנה בשומן והייינו שטרי חליטתא וכיון שב"ח בשומתן הוא יורד אם פחתו לו הדין נותן להחזיר אבל לוקח מדעת עצמו הרי הוא כשאר הלוקחין בקרקע שאין להם אונאה כך נ"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל. גם הרשב"א ז"ל הביא לשון זה בחדושיו עכ"ל הרב המגיד ז"ל ולע"ד נראה שבזה הפירוש מדוקדק ומתורץ לשון שום הדיינים דנקט במתני. ואיתה למתני' פ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ב) ותוס' פ' הזהב דף ז"ן. ובטור א"ה סי' ק"ד ובח"מ סי' ק"ט. וע"ש בספר מ"ע בסוף הסימן שנתן טעם לדעת הרא"ש ושאר גאונים דס"ל דהא דקתני פחתו או הותירו שתות מכרן בטל הוי כפשוטו דאיירי גם במכרו ללוקח ודלא כמ"ש בסמוך בשם מגיד משנה:

שפיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל:    נראה מדברי תוס' ז"ל שאם לא טעו הדיינים אלא בפחות משתות אע"פ שהמקח קיים האונאה מיהא צריך להחזיר. וכתב הרמב"ם ז"ל שם פי"ג מהלכות מכירה שב"ד שמכרו ביוקר שתות לתועלת היתומים אם ירצו היתומים שלא לבטל המקח ויחזירו האונאה מחזירין שלא יהא כח הדיוט חמור מכח היתומים ע"כ. וכתב הר"ן ז"ל איכא דקשה ליה דהא סתמא דמתני' אפילו בקרקעות משמע ואמאי מכרן בטל בשלמא פחות משתות איכא למימר שאע"פ שאין אונאה לקרקעות היינו במאי דעביד איהו אבל במאי דעבדי אחריני יש אונאה כדאמרינן בגמרא גבי שליח ובדין הוא דאפילו כל שהוא חוזר אלא דמשום כח ב"ד אמרו עד שתות הלכך פיחת שתות שפיר אבל הותיר שתות למה מכרן בטל שהרי הלוקח מדעת עצמו הוא לוקח. והראב"ד ז"ל בהשגות בפי"ג מהלכות מכירה כתב דהיינו טעמא לפי שכל מי שקונה מב"ד לא עלה בדעתו שיתאנה ויהיה שם שום טעות הלכך אפילו קרקעות קפיד איניש עכ"ל הר"ן ז"ל ועוד הביא שם התירוץ שהבאתי לעיל בראש המשנה בשם הרמב"ן ז"ל והביאו ג"כ בפ' האיש מקדש דף תרל"ח:

אבל אם עשו אגרת בקרת:    הא דתנן בפ"ק דב"מ אגרות שום ואגרות מזון רגיל ר"ת לומר מדלא קאמר שטרי שום ושטרי מזון כדאמר שטרי חליצה ומיאונים ושטרי בירורין נראה לו דקרי אגרת מה שב"ד שבמקום זה שולחין אגרותיהן לב"ד אחר לשום ולמזון לפלוני אבל הכא לא אפשר הכי ולעיל בגמרא בשלהי אע"פ כותבין אגרת מרד על ארוסה תוס' ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל דבגמרא אמר אמימר משמיה דרב יוסף ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשה. כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין נעשה ודאי טעו דתנן שום היתומים שלשים יום ושום ההקדש ס' יום ומכריזין בבקר ובערב אי מההיא ה"א שליח אבל ב"ד לא קמ"ל דאפילו ב"ד. איתיביה רב אשי לאמימר שום הדיינים שפיחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל הא שוה בשוה מכרן קיים מאי לאו בדלא אכרוז לא בדאכרוז והא מדסיפא בדאכרוז הוי רישא בדלא אכרוז דקתני סיפא אם עשו אגרת בקרת אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים לא רישא וסיפא בדאכרוז [הגהה כך הלשון ג"כ בהרי"ף ז"ל ונראה שנסחא מדוייקת היא ועיקר אבל בגמ' אני רואה אלא לעולם בדלא אכרוז ולא קשיא וכו' ותימא מרש"ל וגם מהרב בצלאל אשכנזי ז"ל שלא הגיהוה ולא דברו בה]. ולא קשיא כאן בדברים שמכריזין עליהן כאן בדברים שאין מכריזין עליהם רישא דקתני פיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל ואע"ג דאכרוז בדברים שאין מכריזין עליהן כגון עבדים שטרות ומטלטלין שאין מכריזין עליהם מטעמא דמפרש בגמ' עבדים שמא יברחו מטלטלין ושטרות שמא יגנבו. א"נ בשעה שאין מכריזין עליהם כגון לכרגא ולמזוני ולקבורה דמזבנינן בלא הכרזה. א"נ במקום שאין מכריזין כגון נהרדעי שלעולם לא עשו אגרת בקרת משום דהוו מבזו להו בני אכלי נכסי אכרזתא הנמכרות בזול דכיון דלא בעו הכרזה בין אכרוז בין לא אכרוז חד דינא הוא אם פיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל שוה בשוה מכרן קיים סיפא דקתני אם עשו אגרת בקרת אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים בדברים שמכריזין ובשעה שמכריזין ובמקום שמכריזין דכיון דאכרוז עלייהו כד חזי בין פיחתו בין הוסיפו מכרן קיים והלשון דחוק דקתני אבל אם עשו אגרת בקרת דמכלל דרישא מיירי בדלא אכרוז וי"ל דאי הוה תני אבל אם הכריזו הוה משמע דברישא לא אכרוז אבל להכי תני אגרת בקרת משום דאורחא דמילתא הוא כשמכריזין מדרך החיוב כותבין שטר הכרזה אבל כשמכריזין שלא מדרך החיוב אלא שהיה נראה לב"ד צורך שעה אין כותבין שטר הכרזה לפי שמי שיראה שטר הכרזה יחשוב אותם לב"ד טועין שהכריזו בדברים שאין להכריז נמצא שזה הלשון דאגרת בקרת מדלא קתני אבל אם הכריזו מודה דרישא נמי איירי בדאכרוז אלא שלא כתבו שטר הכרזה. מיהו אין הטעם הגון לחלק בין אם היתה הכרזה מדרך החיוב ובין לא היתה מדרך החיוב דטעמא דהכרזה היא כיון שדקדקו ב"ד כ"כ במתון ובפרסום בשומא זו אין לתלות בה שום טעות הלכך אפילו עשו הכרזה בדברים שאין מכריזין האי טעמא מיהא איתא ביה אם הוסיפו לעשות וכי בשביל זה גרע טפי על כן נראה לפרש רישא וסיפא בדאכרוז כלומר רישא וסיפא מודו דבעינן הכרזה ואם לא הכריזו אפילו שוה בשוה מכרן בטל והא דדייקינן מרישא הא שוה בשוה מכרן קיים בדברים שאין מכריזין עליהם ולא הכריזו עכ"ל הרא"ש ז"ל. ונראה שהפירוש הראשון הוא ג"כ פי' הרב אלפסי ז"ל וכתב הר"ן ז"ל שכן דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהלכות מלוה ולוה ולפי זה הא דנקט רישא וסיפא בדאכרוז ולא אמר רישא בדלא אכרוז וסיפא בדאכרוז משום דאגב אורחיה אתא לאשמועינן דבדברים שאין מכריזין עליהם אפילו הכריזו לא יפה כחן אבל רבינו האיי ז"ל פי' בספר המקח דרישא בדברים שמכריזין עליהם והכריזו ובהנך הוא דאמרינן דבשתות מכרן בטל וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהם והכריזו דכיון שדקדקו כ"כ שהכריזו בדברים שאין צריך להכריז עליהם אמרו דאפילו עד פלגא מכרן קיים. וכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא שוה מנה במאתים או מאתים במנה אבל יותר על כן או פחות מכן מכרן בטל מדגרסינן בפ' מי שמת גבי מתני' דתנן אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר וכו' אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא ואקשינן פשיטא דינר תנן אלמא כל כי האי לישנא דוקא הוי ואע"ג דקתני אפילו עכ"ל ז"ל:

משנה ו[עריכה]

הממאנת והשניה וכו':    נלע"ד דמשום דבכוליה פירקא קתני דין דמזונות אלמנה כלומר שיש לה מזונות אפילו לאחר מיתת בעלה קתני הכא דיש לך נשים שאין להם מזונות בין מחיים בין לאחר מיתה כגון שניות לעריות כמו שנכתוב בסמוך בס"ד ואגב דתנא שאין להם מזונות תנא נמי שאין להן לא כתובה וכו' ואגב שנייה תנא נמי ממאנת ואיילונית ששוין לרוב דיניה דשניה ואגבייהו תנא נמי אלמנה וכו' שיש להם מזונות לאחר מיתה ולא מחיים כמו שיתבאר בס"ד. ובגמרא רב תנא במתני' קטנה שהיא יוצאה בגט אין לה כתובה וכ"ש ממאנת אבל שמואל תני במתני' ממאנת אין לה כתובה אבל קטנה יוצאה בגט יש לה כתובה. ואיתה בתוס' רפ"ק דיבמות ודפ' המדיר (כתובות דף ע"ב) וכתבו שם תוס' ז"ל וגם בפ' השולח דמ"ו דאי אית לן למידק אין להן כתובה כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא איכא למימר דמשום שנייה נקט אין לה כתובה לדקדק הא גיטא בעיא דהא ע"כ ממאנת לא בעיא גט ועוד י"ל דהא דדייק בגמרא אמתני' דכנסה סתם תצא שלא בכתובה דהא גיטא בעיא היינו משום דקתני רישא אינה מקודשת וסיפא נקט תצא שלא בכתובה ועוד דאמתני' דכנסה סתם תצא שלא בכתובה שייך לדקדק דגיטא בעיא מדלא נקט אינה צריכה גט דהוה שמעינן דכל שכן דאין לה כתובה אבל התם קתני אין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ואי הוה תני אינה צריכא גט לא הוה שמעינן מינה דאין לה לא פירות ולא בלאות להכי ליכא למידק התם הא גיטא בעיא עכ"ל ז"ל. ואיתה נמי בגמרא פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"ז.) וכתב רב אלפס ז"ל בס"פ הבא על יבמתו דממאנת וחברותיה שאין להן כתובה מנה מאתים ויש להם תוספת משום דמכדי מידע ידע דקטנה היא דילמא מיחרטא ונפקא אמאי כתב לה אלא רצה לזלזל בנכסיו וכן בחברותיה שעומדות לצאת ה"ה והוא הראיה וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה כך יש כתובה בלא תוספת כגון אשה דמחייבינן לבעלה לגרשה כהנהו דגבי שהה עשר שנים ולא ילדה הוי דוקא מנה מאתים אבל תוספת לא ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה דמי הכא אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אבל אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני ע"כ. ובגמרא תניא נשים שאמרו חכמים כגון הממאנת וחברותיה פי' הרי"ף ז"ל חברותיה שניה ואיילונית וכן הוא בירושלמי אין להן מנה מאתים אבל תוספת יש להן ונשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה שהן נמצאו עליה נדרים או מומין והמקללת יולדיו בפניו אין להם תוספת וכ"ש מנה מאתים ופי' רש"י והרא"ש והר"ן ז"ל אבל תוספת יש להן דמתנה בעלמא יהב לה משום חבת ביאה ע"כ. עוד פירשו הרא"ש והר"ן ז"ל נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה וכו' אין הדבר תלוי בלשון לומר שכל מקום ששנו לשון זה יהא להן תוספת אלא ה"ק נשים שמתחלת נשואיהן לא היו ראויות לכתובה אם מפני איסורן או מפני טעות נשואיהן כאותן השנויות במשנה אין להן כתובה אבל תוספת יש להן ונשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כלומר שמפני קלקול מעשיהן שאחר הנשואין הפסידו כתובתן כגון עוברת על דת שבפ' המדיר וחברותיה אין להן לא כתובה ולא תוספת הלכך הנך דתנן התם בפ' הזורק תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אע"ג דתנן התם לשון אין לה כתובה ה"ה דאין להן תוספת שהרי כל אותן הנשים משום צד זנות הן מפסידות כתובתן ונאסרות על בעליהן ומשמע דהוא הדין לנדוניא שאינה בעין שמפסידתן דדוקא בבלאותיה הקיימין אמרינן בגמרא בסמוך שאפילו זנתה לא הפסידתן אבל נכסי צאן ברזל שאינם קיימין אף העוברת על דת מפסידתן וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מהלכות אישות עכ"ל ז"ל. ותמצא דברי הרמב"ם ז"ל ברפכ"ד דהלכות אישות וסי' ב' ד' ה'. ובהרי"ף ז"ל גרסי' היתומה והשניה וכו' וכן הוא בירושלמי במשנה וגם בפסקא בשקלא וטריא דהתם והביאו הוא ז"ל לירוש' הזה דגרסי' התם ויתומה אין לה כתובה תפתר ביתומה שמיאנה כשם שקנסו בה שאין לה כתובה כך קנסו בו שאם קדשה בליטרא זהב מאבד הכל ע"כ:

ולא פירות:    דין פירות והוא פרקונה שתקנוה חכמים תחת פירות נכסי מלוג שהוא אוכל אין לה ואם נשבית אינו חייב לפדותה דתנאי כתובה ככתובה וכיון דאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה רש"י ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב וגם אין משלם פירות שאכל אע"פ שלא נתחייב בפירקונה ע"כ. ורבינו עובדיה ז"ל תפס לשון הרמב"ם ז"ל והוא פי' הירושלמי. ותוס' ז"ל כתבו בדבור המתחיל אילימא והא דתנן דממאנת אין לה פירות לא פירות שאכל קאמר דאפילו קרן גופה אם אכלו אין לה אלא איצטריך לאשמועינן דאין לה פירות שליקט אפילו הן מונחין בעץ בביתו ואין לפ' פירות דממאנת תקנת פירות כגון פירקונה דהיכי דמי אם מיאנה ואח"כ נשבית פשיטא ונשבית נמי ומיאנה בעודה שבויה פשיטא דבאלמנה נמי כה"ג אם נשבית בחיי בעלה ומת אמרינן בפ' נערה שאין יורשין חייבין לפדותה מיהו איכא לפרשי כגון שנשבית ולוותה ופדתה את עצמה דבכה"ג מיירי בבא דאין לה מזונות דמפ' לקמן בפ' שני דייני גזרות כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחת בעלה שהרי בעלה חייב במזונותיה אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה ועמדה ומיאנה ע"כ וכן כתבו ג"כ שם בפ' איזהו נשך וכן כתב ג"כ הרא"ש ז"ל:

ולא מזונות:    הכריחו תוס' והרא"ש ז"ל דשניה אין לה מזונות בין מחיים בין לאחר מיתה ע"ש. ועיין במ"ש בפ"ט דיבמות סי' ג'. ולא מזונות משום דתנאי כתובה נינהו ולקמן בפ' בתרא אמרינן בגמרא כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחתיו שהרי בעלה חייב במזונותיה כלומר ואחר שמיאנה נמי פשיטא שאין לה עליו כלום אלא שאם הלך בעלה למדינת הים ולוותה ואכלה ועמדה ומיאנה אינו משלם ואילונית נמי אפשר דלותה ואכלה קאמר דאי לאחר שנמצאת אילונית פשיטא דלית לה ואי ביושבת תחתיו לאחר שהכיר בה אמאי לית לה והרי היא כנשאה מתחלה לשם אילונית שיש לה מזונות מיהו לשניה אין לה מזונות בשום ענין דבעמוד והוצא קאי. והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה השווה אילונית לשניה שאפילו יושבת תחתיו אין לה מזונות עכ"ל הר"ן ז"ל:

ולא בלאות:    שחקו בגדים שהביאה לו בשומא ולבשן הוא אינו מחזירן לה ביציאתה רש"י ז"ל. ותוס' ז"ל הכריחו מן הגמ' דהיינו בע"כ מה שבלה לגמרי ולא השחקים שנותרו ועוד הביאו ראיה מדלא קתני ולא בלאותיה הקיימין כדאמרינן בכמה דוכתי לעיל גבי מורדת בפ' אע"פ עכ"ל ולא בלאות עי' הר"ן ז"ל לפי דעת ההלכות לצדדין קתני בממאנת אין לה כלל ובאילונית אין לה בלאות מנכסי צ"ב ויש לה בלאות של מלוג ושניה יש לה בלאות של מלוג ויש לה בלאות של נכסי צ"ב וקשה בעיני לדחוקי ולא בלאות דמתני' כולי האי לכן נראה לפ' לשון הגמ' שממנו הוציא הרי"ף ז"ל דין האילונית כך וכו' עד נקטינן מילתא כפשטה דממאנת ואילונית אין להם בלאות כלל ושניה אע"פ שיש לה בלאות של צאן ברזל אין לה בלאות של נ"מ ונמצאו כולן שוין בבלאות של נכסי מלוג אבל שנפרש ולא בבלאות דאילונית ודשניה בהפך גמור לא מחוור:

ואם מתחלה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה:    וה"ה למזונו' ופירות ובלאות שיש לה דין אשה גמורה ומיהו דוקא באילוני הוא דאמרי' דהכיר בה יש לה כתובה אבל בשניה אפילו הכיר בה לית לה דקנסו רבנן וכבר הכריח כן הרי"ף ז"ל מההיא ברייתא דפ' יש מותרות וגם ממתני' מדקא מפליג תנא באילונית ואם מתחלה נשאה לשם אילונית ולא מפליג בשניה מכלל דשניה ל"ש הכיר ל"ש לא הכיר אין לה כתובה עכ"ל הר"ן ז"ל בקיצור:

אלמנה לכ"ג וכו' יש לה כתובה:    מפני שהיא פסולה וולדה פסול ע"י נשואין לפיכך אינה מרגילתו אלא הוא מרגילה ומשדלה לינשא לו לפיכך קנסו אותו ליתן כתובה רש"י והר"ן ז"ל ועיין בהרמב"ם ז"ל. והטעם פי' ר"ע ז"ל בפ"ט דבימות ועיין במה שכתבתי שם. ובטור א"ה סי' ק"ט וסי' קנ"ה. וכתב הר"ן ז"ל ומפורש בפ' יש מותרות דאלמנה דאמרינן דאית לה כתובה יש לה נמי פירות ומזונות ופירות היינו דין פירות שאם נשבית או יפדנה או ישלם פירות שאכל ואע"ג דאמר רבא בפ' נערה שנתפתתה האלמנה לכ"ג אינו חייב לפדותה היינו לומר שאינו חייב להוסיף משלו אם פדיונה יותר על פירות שאכל אבל פירות מיהדר אי לא פריק לה ומסקינן בגמרא דכי תנן בהני דיש להן כתובה דוקא בשהכיר בהן אבל לא הכיר בהן הרי הן כהנך דלעיל ולית להו ומיהו לא דמו לגמרו דאילונית בשלא הכיר בה לא בעיא גט כלל כדמוכח ברפ"ק דיבמות דתנן וכולן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו אילוניות צרותיהן מותרות ואילו אלמנה לכ"ג אפילו לא הכיר בה צריכה גט ע"כ. וז"ל הגמרא אמר רב הונא אילונית אשה ואינה אשה אלמנה לכ"ג אשה גמורה אילונית אשה ואינה אשה שאם הכיר בה יש לה כתובה ואם לא הכיר בה אין לה כתובה אבל אלמנה לכ"ג אשה גמורה שאע"פ שלא הכיר בה יש לה כתובה ורב יהודה אמר אחת זו ואחת זו אשה ואינה אשה שאם הכיר בהן יש להן כתובה ואם לאו אין להם כתובה ותניא כותיה ואמרינן בגמרא דרב הונא מתני' אטעיתיה דהוא סבר מדקא מפליג תנא באילונית וקאמר אם מתחלה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה ולא קא מפליג הכי באלמנה מכלל דאפילו בסתמא נמי יש לה כתובה ולא היא כי קתני לאלמנה אפלוגתא דאיילונית קאי פי' שלאחר שחלק ופירש באילונית דאם הכיר בה יש לה כתובה ושנאה לאלמנה אצלה וקאמר דאף אלמנה שהכיר בה יש לה כתובה הלכך אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר אם הכיר בה יש לה כתובה בין מנה בין מאתים בין תוספת ויש להן פירות ומזונות ובלאות דכיון דאית להו כתובה אית להו תנאי כתובה ומזונות דאית להו ה"מ לאחר מיתה כגון שלא הספיק להוציאה עד שמת אבל בחיי הבעל כיון דבעמוד והוצא קאי לית לה מזונות דאי אמרת אית לה אתי לאיעכובי אגבייהו: