משנה כתובות יב ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק יב · משנה ג | >>
אלמנה שאמרה: אי אפשי לזוז מבית בעלי, אין היורשין יכולין לומר לה: לכי לבית אביך ואנו זנין אותך, אלא זנין אותה בבית בעלה ונותנין לה מדור לפי כבודה.
אמרה: אי אפשי לזוז מבית אבא, יכולים היורשים לומר לה: אם את אצלנו יש ליך מזונות, ואם אין את אצלנו אין ליך יא מזונות.
אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והן ילדים, זנין אותה והיא בבית אביה.
משנה מנוקדת
אַלְמָנָה שֶׁאָמְרָה: אִי אִפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית בַּעְלִי,
- אֵין הַיּוֹרְשִׁין יְכוֹלִין לוֹמַר לָהּ: לְכִי לְבֵית אָבִיךְ וְאָנוּ זָנִין אוֹתָךְ,
- אֶלָּא זָנִין אוֹתָהּ בְּבֵית בַּעְלָהּ,
- וְנוֹתְנִין לָהּ מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדָהּ.
- אָמְרָה: אִי אִפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית אַבָּא,
- יְכוֹלִים הַיּוֹרְשִׁים לוֹמַר לָהּ:
- אִם אַתְּ אֶצְלֵנוּ – יֵשׁ לִיךְ מְזוֹנוֹת,
- וְאִם אֵין אַתְּ אֶצְלֵנוּ, אֵין לִיךְ מְזוֹנוֹת.
- אִם הָיְתָה טוֹעֶנֶת,
- מִפְּנֵי שֶׁהִיא יַלְדָּה וְהֵן יְלָדִים,
- זָנִין אוֹתָהּ וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ:
נוסח הרמב"ם
אלמנה -
- שאמרה: "אי אפשי - לזוז מבית בעלי",
- אין היורשין יכולין לומר לה:
- "לכי לבית אביך - ואנו זנין אותך",
- אלא זנין אותה,
- ונותנין לה מדור - לפי כבודה.
- אין היורשין יכולין לומר לה:
- אמרה: "אי אפשי - לזוז מבית אבא",
- יכולין היורשין לומר לה:
- "אם את אצלנו - יש ליך מזונות,
- ואם אין את אצלנו - אין ליך מזונות".
- אם היתה טוענת - מפני שהיא ילדה, והם ילדים,
- זנין אותה - והיא בבית אביה.
- יכולין היורשין לומר לה:
פירוש הרמב"ם
וכמו כן מניחין לה הכלים והבגדים שהיתה משתמשת בהן ואפילו היו של משי וזהב, וכמו כן העבדים והשפחות שהיו משמשין אותה אין מונעין ממנה. וכבר נתבאר לך (פרק ד הלכה יא) שזה מתנאי הכתובה.
ואם נפל הבית שהיתה יושבת בו אבדה זכות הדירה מכל נכסיו, לפי שהתנאי הוא "את תהא יתבא בביתי". ואין לה רשות לבנותו אפילו מממונה ולא לטוח אותו.
ואתה יודע כי הרבים שנתחברו בהוצאה יעזרו קצתם אל קצתם, ולכך יכולין לומר לה, אם את אצלנו יש לך מזונות, ואם אין את אצלנו אין לך מזונות. אלא אם רצתה בחלק המגיע לה שאפשר היתה עמהם בכלל, הרי היא נוטלת זה בלא ספק:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ונותנין לה מדור - וכן כלי תשמיש ועבדים ושפחות שהיתה משתמשת בהם בחיי בעלה. ואם נפל הבית אין חייבים לבנות לה בית אחר, דאת תהא יתבא בביתי תנן ט. ואפילו רצתה לבנותו מממונה אין שומעין לה:
אם את אצלנו יש ליר מזונות - שברכת הבית ברובה י:
פירוש תוספות יום טוב
ונותנין לה מדור לפי כבודה. כתב הר"ב ואם נפל כו' דאת תהא יתבא בביתי תנן. ודבר תימה הוא לדייק הכי וכי סגי ליה לכתוב את תהא יתבא אלא לא סגי ליה בלאו הכי וליכא למידק מיניה. והיה אפשר לומר דדייק מדלא כתב את תהא מתיתבת [בביתי] ומתזנת מנכסי. אבל בגמרא הכי איתא נקטינן מדור אלמנה שנפל וכו' שמעת מיניה דלא דייק כלל אלא דהכי נקטינן מקמאי. ומיהו איכא בביתי יתירה בלשון הכתובה כדתנן ספ"ד ושם מפורש בס"ד:
אם את אצלנו יש ליך מזונות. פירש הר"ב שברכת הבית מרובה ופירש"י בני אדם שעוזרין זה את זה ומשתכרין ומזל דרבים עדיף. ובגמרא לפי ברכת הביתמיהא יהבינן לה. וכתבו התוס' דנר לאחד נר למאה וכל כה"ג אין נותנין [לה] ולשון הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות אישות [הל"ד] חמשה שהיה מזונות כל אחד מהן קב כשיאכל לבדו. אם היו חמשתן בבית אחד ואוכלין בעירוב. מספיק להן ארבעה קבין. וה"ה לשאר צרכי הבית:
ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות. כי אם לפי ברכת הבית כמו שכתבתי. אבל בפוסק לבת אשתו דלעיל תנן דמוליך לה מזונותיה כלומר כל המזונות משלם. והיינו טעמא דהתם מתחייב עצמו בחוב משא"כ הכא דבין כתב ובין לא כתב מתחייב מכח תנאי בית דין ומעיקרא כי אתקון הכי תקינו. נ"ל. והר"ן כתב בריש פירקין דבאלמנה כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי. אבל בבת אשתו לא. ע"כ. ותמיהני דא"כ אפילו מזונות לפי ברכת הבית נמי לית לה. ועוד דהך בביתי קמא לא דרשינן לה כלל דאי דרשינן. טפי איכא למדרש על הבית עצמו לכי נפל ולא דרשינן ליה כמו שכתבתי לעיל ועוד דאפילו בביתי תניין דמיותר וכתיב בתר ומתזנא מנכסי מסקינן בגמרא ספ"ד דלא דרשינן ליה אמזוני אלא אבית עצמו דבביתי ולא בבקתי. אלא טעמא כדפרישית דשאני הכא דתנאי ב"ד הוא. ובכה"ג הוא דאתקין:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ט) (על הברטנורא) ודבר תימא הוא לדייק הכי, וכי סגי ליה לכתוב את תהא יתבא, אלא לא סגי ליה בלאו הכי וליכא למידק מיניה כו'. אבל בגמרא הכי איתא, נקטינן מדור אלמנה שנפל כו', שמעת מיניה דלא דייק כלל, אלא דהכי נקטינן מקמאי. תוי"ט. ועיין עוד:
(י) (על הברטנורא) פירש רש"י, בני אדם שעוזרין זה את זה ומשתכרין ומזל דרבים עדיף. ולשון הר"מ, דזמשה שהיה מזונות כל אחד מהן קב כשיאכל לבדו, אם היו חמשתן בבית אחד ואוכלין בעירוב מספיק להן ארבעה קבין. והוא הדין לשאר צרכי הבית:אין ליך כו'. כי אם לפי ברכת הבית. אבל בפוסק לבת אשתו דלעיל תנן דמוליך לה מזונותיה כלומר כל המזונות משלם, והיינו טעמא, דהת, ם מחייב עצמו בחוב, מה שאין כן הכא דבין כתב ובין לא כתב מתחייב מכח תנאי בית דין, ומעיקרא כי אתקון הכי תקינו. תוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
אלמנה שאמרה וכו': ביד פי"ח דהל' אישות סי' ב' ג' ד' ובתשובות הרשב"א ז"ל [סימן] תתקכ"ג. ובטור א"ה סי' צ"ד:
אלא זנין אותה בבית בעלה: מלות בבית בעלה אינם לא בבבלי ולא בירושלמי וכן בכמה דוכתי ליתנהו וגם החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל עבר עליהם קולמסו:
ונותנין לה מדור לפי כבודה: כתב הר"ן ז"ל בס"פ נערה שנתפתתה בשם הרשב"א ז"ל דנראה ממתני' שאינה משתמשת בכל הבתים עם היורשים ביחד אלא מייחדין לה מדור אחד לפי כבודה בבית בעלה דאם לא כן מאי קאמר נותנין לה מדור לפי כבודה הא במדור כולו היא משמשת והא דתניא בברייתא בגמרא משתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה לאפוקי שאין יכולין לדחותה מן המדור ולהשכיר לה אחר ע"כ. ועיין מ"ש שם ס"פ נערה שנתפתתה:
אם את אצלנו יש לך מזונות: דברכת הבית ברובא בני אדם שעוזרין זה את זה ומשתכרין ומזל דרבים עדיף והרי למדנו ממשנתנו זאת דיש ללמוד מלשון חכמים ברכה אבל ראיתי בספר חכמת שלמה שכתוב שם דמדאמרו ברכת הבית ברובא ולא אמרו הוצאת בית עדיף ברובא או מיעוטא דהוצאה ברובא אלא שכוונו לדבר בלשון ברכה ע"כ. והדבר תמוה בעיני מאד שהרי מאן הוא דקאמר ברכת הבית ברובא רב הונא הוא דקאמר לה ואיך יתכן שהוא חזר ואמר על עצמו לשון חכמים ברכה הא דאמרן אלא ודאי אמתני' קאי וכדפרישנא דומיא דהנהו תרי אחריני דמייתי בגמרא ללשון חכמים ממתני' דבפ"ה דב"ב כדכתיבנא התם סי' ח' וללשון חכמים מרפא ממתני' דבפ' שני דפסחים כדכתיבנא התם סי' ז' וכמו שדקדק הוא עצמו ז"ל על אותם משניות וכמו שהעתקתי כל דבר במקומו משמו ז"ל בס"ד כן נוכל לדקדק לע"ד דדייק לה נמי תלמודא או רב הונא גופיה להא דלשון חכמים ברכה ממתני' דקתני אם את אצלנו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות דהוה סגי דליתני יכולין היורשין לומר אם אין את אצלנו אין ליך מזונות אלא להכי תנא ברישא אם את אצלנו יש לך מזונות כלומר שיש לנו ברכה בגללך ולהתחיל בלשון טוב ולאשמועי' על פי דרכו דברכת הבית ברובא אע"ג דלא איצטריך דהא מדיוקא הוה משתמע וכדכתיבנא כך נלע"ד. ופירש הר"ן ז"ל בבבא בתרא פ' מי שמת ברכת הבית ברובא שהיו צריכין חמשה דינרין אם היו אוכלין כל אחד בפני עצמו וכשאוכלין יחד די להם בארבע הלכך לא יתנו לה אל כפי ברכת הבית ויאמרו לה אם את אצלנו יש ליך מזונות אבל בפני עצמך תפזרי יותר ואית דמפרשי דהיינו דוקא בלפתן ועצים ושמן לנר דהויא ודאי טענה ברורה אבל בלחם ויין לא שייך למימר כן ע"כ והיא דעת ר"ח ז"ל וז"ל דוקא כגון הא דאמרינן נר לאחד נר למאה וכל כה"ג אין נותנין אבל כגון פת וכיוצא בה נותנין אפילו בבית אביה ע"כ וכל שכן מנעלין ומלבושין וכיוצא בהן: ובגמרא פריך וליתבו לה לפי מה שנתמעטה ברכת הבית ביציאתה ומשני אין הכי נמי ופי' ר"ת דהא דתנן נמי לעיל מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה דהיינו נמי דוקא לפי ברכת הבית דמ"ש ולא נהירא לרבינו ברוך דהכא שאני שכותב לה את תהא יתבא ומשמע שאינו מקבל עליו אלא כשהיא בביתו ולא בבית אחר ע"כ:
ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים: משום שם רע הכי איתא בירושלמי. וכתב הרמ"ה ז"ל שאין טענה זו אלא כשאינם בניה כגון באשת אב או שלא הניח בנים אלא אחיו יורשין אותו אבל אם היא אמם אינה יכולה לטעון כך דגבי אמם ליכא למיחש להכי ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
אלמנה: שנזונות מיורשים [כרפי"א]:
נותנין לה מדור לפי כבודה: אפילו נפל הבית או שאין לה בית, נותנין לה שכר דירה [צ"ד ה'. ודלא כר"ב]. וה"ה שמשתמשת בכלים לפי כבודה כבחיי בעלה [שם]:
אין ליך מזונות: רק כפי ברכת הבית דלא דמי לדלעיל במשנה א' שאף על גב שיש לה מזונות מהשני, צריך ליתן לה האחר דמי מזונות משלם ולא כפי ברכת הבית, דהתם קבל עליו לזונה סתם, ולא על שולחנו, משא"כ הכא, סתם מזונות של האשה על שולחן בעלה הוא [ועי' ב"ש קי"ד ס"ק י"ב]. ונ"ל דלהכי נקט הך בבא הכא, ולא בפרקן דלעיל בדיני אלמנה נזונת. דקמ"ל הכא דאין דין אלמנה כדין בת אשתו, דהתם בעלת חוב היא, משא"כ מזון האלמנה רק מתנאי ב"ד:
והן ילדים: ר"ל בבית אביה ונוח לה טפי לישב אצל הדומין לה. א"נ דאבית בעלה קאי דמדכולן ילדים חוששת שיתגרו בה:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת