חידושי הריטב"א על הש"ס/כתובות/פרק יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קא עמוד ב[עריכה]

הנושא את האשה פרק יב

הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים:    פי' אע"פ שלא פסק אלא באמירה בעלמא כיון שעמד וקדשה ע"פ אותם תנאי' וכדאי' בתלמודא וגרסי' בירושלמי חייב לזונה חמש שנים ראשונים בין ביוקר ובין בזול היו ביוקר והוזילו אם הוא גרם נותן ביוקר ואם היא גרמה נותן בזול היו בזול והוקרו בין היא גרם ובין היא גרמה נותן בזול היא הבת לא עולה ולא יורדת ע"כ, דין. עולה ושמעינן מן הירושלמי הזה כי המתחייב לעשות דבר לשום זמן ולא פי' אימתי חייב לעשות כן בזמן הבא ראשון והטעם דמאן דמתני סתמא דעתי' על הזמן ראשון ושמעינן ממתניתין שהמתחייב עצמו בדבר שאין קצוב חייב אבל הרמב"ם ז"ל כתב שאינו חייב ושאני הכא לפי שפסק בשעת נשואין ושיעבד נכסיה מדרב גידל כשם שמתחייב דבר שאינו ברשותו כדכתבי' רבוותא ז"ל ואין זה נכון דמסתיי' לרב גידל דמהני באמירה למאי דמהני בעלמ' בקטן או בשאר הקנאות אבל מאי דלא מהני בעלמא בשום קנין לא מהני הכא באמירה מדרב גידל וסבור הייתי דמודה מר"ן הרמב"ם ז"ל במי שמקבל שכר לזון זמן ידוע שהוא חייב לזונם הזמן ההוא שלא אמר רבינו ז"ל אלא במחייב עצמו דרך מתנ' וגמילות חסדים ואין זה מדבריו ז"ל דא"כ הכא הא אינו שכר שנשאת לו האשה הזאת ולא אתי עלה מר"ן ז"ל אלא לפי שפסק בשעת נשואין ועוד דערב יבא שהלוהו זה אנאמנותו אפ"ה אומר רבינו ז"ל שאם ערב בדבר שאינו קצוב ונתנו על פיו פטור אלא ודאי דלא שני למר"ן ז"ל בין היא להא וכן אמר לי רבי' ז"ל ומ"מ כל רבותי' חולקים בדין זה על הרמב"ם ז"ל וכן הרמב"ן ז"ל חולק עליו בראיות בתשובת שאלה:

לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי ואזונה אלא מוליך מזונותי' במקום שהיא אמה ודעת מורי הרב ז"ל דה"ה במי שנתחייב סתם לזון לחבירו שחייב לזונו במקום שהוא והכא גבי בת אשתו אצטריך לאשמעינן משום דקס"ד דכיון דעם אמה התנה שיהא זן אותה על שולחנו כשם שהיה זן את אמה אבל באשה ובאלמנה לא תקנו לה מזונות אלא עם בעלה ועם היורשים אלא בבאה מחמת טענה כדאיתא בתלמודא משא"כ באינש דעלמא:

וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנים אותה כאח' כלומר שיזונו אותה מן האמצע אלא אחד זנה (אותה) ואחד נותן לת דמי מזונות פי' ודין מוכח שהרשות בידה לברור ולטול מזונות או מעות וכן אמרו בירושלמי המקבל לזון בתו היא אומרת מעות והוא אומר פירות הדין עמה עד כאן וכן הדין במי שנתחייב כראוי (לדין לשם) [לזון לשום] אדם וגרסינן בירושלמי אמר ר"י הדא אמרה הפוסק לזון כלתו וזנה ופרנסה במקום שהוא תנאי הוא אומר שתבא אצלי והיא אומרת אינה רוצה הדין עמה והוא נותן לה דמי מזונות ע"כ וכיון שנותני' לה דמי מזונות במקום שהיא דמי מזונות גמורות קאמר ולא לפי ברכת הבית ותדע שאני אלמנות דאפי' באלמנה שלא התנה עמה אלא בביתו כדתנן את תהא יתבא בביתי ומתזנן וכו' ואפ"ה אתי' בטענה נותנין לה מזונות שלמים כדאמרי' לקמן כ"ש זה שעיקר תנאי מן הסתם אינו אלא במקום שהיא אמה וכתב הרשב"א ז"ל דה"ה לפוסק סתם לזון לבת שהוא חייב לזונ' במקום שהיא במזונות שלמים ולא לפי ברכת הבית ואמר הרב רבינו ז"ל דה"ה אם יש לה מזונות ממקום אחר ששניהם נותנים לה דמי מזונות שלמים כדאיתא גבי נשאת דמ"ש וכן דעת הרשב"א ז"ל ופשווט היא. והיא ניזונת מנכסים משועבדים מפני שה' כב"ח ויש שהי' סוברי' לומר שאם מתה חייב לתת ליורשיה דמי אותן מזונות עד סוף הזמן שקבע שהרי היא כב"ח אבל זה אינו אלא שנתחייב לזה כשראוי' לזון ואע"פ שאינה צריכה נותן לה דמי מזונות אבל מתה פטור שלא נתחייב אלא לזונ' וזו אינה בת נזונו' משא"כ בנשוא' שראוי למזונו' ולא רצתה מוחלת לזה ומקבלת מזה וכן אמרינן בירושלמי חלתה כמי שנשאת ומתה כבר מתה ע"כ ומורי הרשב"א ז"ל למד מן הירושלמי הזה שאם הסכימו הצבור עם אדם א' שיפטרוהו ממס זמן קצוב כדי שיבוא לדור אצלם או משום הנאה אחרת שעשה להם שאם מת בנתיים חייבים היורשים לפרוע מס על אותם נכסים ומורי הרב ז"ל חלק בזה דשאני הת' שהוא פטור נכסי' ונתקבל שכר ונפטר נכסיו ממס לכל אותו זמן והא דתנן שהיא כב"ח לא אמר אלא של ענין לגבות ממשעבדין דינה כב"ח ולא שיגבו יורשיה כשתמות והיינו דלא קתני אלא שהיא כב"ח ולא אמרו מפני שהיא ב"ח והאמת מוכיח דרכו ולמדנו מן הירושלמי הזה שהמתחייב לזון את חבירו וחלה אינו חייב ברפאותו אבל הוא חייב לתת לו דמי מזונות שהיה צריך כשהיה בריא מדקאמר חלתה כמו שנשאת וכן דנתי לפני רבותי והודו בדבר. דין:

הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי :    פי' רש"י ז"ל ולא אם תמות או אם אני מגרשך וה"ה אם ימות הוא דהא עמי קאמר וזה ברור ומר"ן ז"ל חדא מינייהו נקט גרסינן בירושלמי של זמן שאת עמי מתה אינה עמו נתגרשה אינו עמו החזירה מ"ד לכתובה אבל לא לתניין הני נמי ומאן דאמר בין לכתובה ובין לתניין הני נמי ע"כ פי' הרשב"א ז"ל דהאי מאן דאמר ומאן דאמר קאי אמתני' דשלהי פ' הכותב דתנן קטן דהשיאו אביו והגדיל על דעת כתובתה קיימא דאמרי' עלה אמר רב הונא ל"ש אלא מכה מאתיים אבל תוספת אין לה וא"כ ה"ה הכא אם גרש אשתו והחזירה שע"מ כן כתובה החזירה אבל לא לתוספת ולא לתנאים ולר"י דאמר התם תוספת יש לה הכא נמי שיש לה תוס' ותנאים שע"מ תנאים הראשונים כולם החזרי' והא קי"ל כרב הונא דר"י איתותב התם הלכך הכא אם גירשה והחזירה אינו חייב לזון את בתה כיון שאמר לה כל זמן שאת עמי מן הנשואין האלו וכתב הרשב"א ז"ל דהא דמי' לההוא דאמרינן בפ' המוכר בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם אמר לו כ"ז ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום דאלמא כ"ז שהיא בידך מקנין ראשון קאמר הכא נמי מנשואין ראשונים קאמר:

גמרא:    אתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה רבי יוחנן אמר חייב ר"ל אמר פטור היכי אי דאמר להו לשומעין אתם עדים שאני מודה לו מ"ט דריש לקיש הא תנן בסנהדרין עד שיאמר בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב ואי לא אמר להו אתם עדי מ"ט דר"י הא קי"ל התם בסנהדרין דסת' כגון שאמר אתם עדי עכ"ל ומסתברא דלא סוף דבר הוא שיאמר אתם עדי שאני מודה אלא כיון שאומר אתם עדי בלחוד בהכי סגי דאע"ג דאמר חייב אני לך שני לשונות משמע לשון הודאה ולשון חיוב דהשתא כל שאומר אתם עדי וודאי להודאה נתכווין ומהני מדין הודאה ואע"ג דלא מהני מדין חיוב שאין אדם מתחייב בדברים כדאמרי' בפ' השוכר גבי מתנה שומר חנם להיות שואל ואמרי' במאי בדברים וכן בפ' הזהב גבי שומר בקרקעות מהני מדין הודאה כשאמר אתם עדי ורבי' ז"ל לשון מפורש נקט והיינו דאמרי' בתר הכי ואי לא אמר אתם עדי מ"ט דר"י דאלמא כול' מילתא באתם עדי גרידתא תליא:

לעולם דלא אמר להו אתם עדי הכא במאי עסקינן דאמר לי' חייב אני לך מנה בשטר ר"י אמר אלימא מילתא דשטרי וכמי שאמר לו אתם עדי וריש לקיש אמר פטור לא אלימא מילתא דשטרי, :    פירש"י ז"ל דלעולם לא אמר אתם עידי והכא במאי עסקינן בשטרא שמסר לו שטר בפנינו וכתב בו פלוני חייב לפלוני מנה ואינו כתב ידו דאי כתב ידו הא תנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גוב' מנכסים בני חורין א"נ אע"ג דכתב בכתב ידו הוא והא דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו וכו' כגון שחתם אני פלו' לויתי מפלוני מנה כדמוכח בפרק האשה שנתארמלה דאמר אבא שאול לכתוב אינש חתימת ידי' אחספא וכו' ודוקא אאספא אבל אמגלתא לא מאי טעמא דלמא משכחא אינש דלא מעלי דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו אלמא בחתימות ידי' מיירי אבל הכא הכי כתב לי' אני חייב לך מנה ולא חתם לו ר"י סבר אלימא מלתא דשטרא הואיל ובפני עדים מסר לו עכ"ל רש"י ונראה מדבריו דפליגי ר"ל ור"י בשמסר לו שטר בפני עדים אי מהני מדין הודאה או לא דר"י סבר אלימא מלתא דשטרא אף על פי שאין בו שום חתימה וכמאן דאמר אתם עדים בהודאה בע"פ דמי וריש לקיש סבר דלא אלימא מלתא דשטרא כיון שאין בו שום חתימ' וכהודאה בע"פ דעלמ' דמי וצריך לומר אתם עדי ובודאי לישנא דגמרא דייקא כי האי פירושא לפום פשטי' מדקאמר כמ"ד להו אתם עדי דמי משמע דעד השתא נמי בדין הודאה איירי (וכדאמרי' התם) [תנן] הנושא את האשה ופסק עמה כדי שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים מאי לאי כה"ג פירש (ר"ח) [רש"י] ז"ל לפי שיטתו מה יש לה לאחר זמן בדבר הזה לאו כה"ג שמסר לה שטר בפני עדים וכתב בו פלוני קבל עליו כך וכך ואין שם לא חתימה ולא קטן דאי הוה שטר חתום ביד' מאי למימרא עכ"ל:


דף קב עמוד א[עריכה]

לא בשטר פסיקת' וכדרב גידל העדים חתמו התנאים שביניהם בשטר גמור בלשון עדותם קמ"ל. שאע"פ שלא פסקו בעלי דברים אלא בדיבור מהני ולא בעי קנין, ת"ש כתב לכהן שהיא חייב לו וכו'. פי' משמע לן אע"פ שכתב לו כה"ג דאי לא מאי למימרא ופרקי' שאני התם דהא משועבד בפדיון בנו מדאורייתא אי הכי אמאי כתב דחיוב בנו ברור בינינו וה"ל בהא כאלו מעידים עדים וחותמין בשטר גמור ול"ל כתיב' כלל לברר לו כהן זה מדאמר ל"ל כתב לברר משמע שעדיין יכול לומר פרעתי כדברי הגאונים ז"ל ולגבי הא שאינו אלא כדי לברר כהן בעלמא דכתיב' לכל שהוא סגי כן יש לפרש לפי שיטתו ז"ל:

כתנאי ערב היוצא לאחר חיתום שטרות:    פי' לא חתם בו הערב אלא שכתוב ואני ערב בעלמא כעין פלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן מדין הודא' שהוא מודה על עצמו שהוא ערב בו ומסרו בו בפני עדים הלכך פליגי תנאי בדר' יוחנן ור"ל דר"י דאמר כר' ישמעאל וכו' ואמרי' אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי ואפי' ר"י מודה דלדידי' פטור כי פליגי וכו' זו שיטת רש"י ז"ל לפי הנרא' מלשונו וכן פירשוהו בתוס' בשטתו והקשה ר"ת דההי' דערב היוצא אחר חיתום שטרות אינו מדין הודאה שהי' שטר ראי' אלא מדין חיוב ושטר מקנה והראי' מדאמרי' במסכת גיטין פ' המביא תנין בעי רמי בר חמא היו מוחזקים בטבלא שהוא שלה וגט כתב עליה מהו מי אמרינן אקנויי אקנית' ניהלי' או דלמא אתתא לא ידע לאקנויי ת"ש ערב היוצא לאחר חיתום שטרות דאלמא הא מתני' בשטר מקנה היא דומיא דגט דמי מדין הודאה ומה לי דלקנייה מלוה לערב לההיא ניירא היא אפי' מודה בשטר של מלוה חייב ונראה לי לתרץ לפי דברי רש"י ז"ל דמתני' דערב היוצא לאחר חיתום שטרות סתמי תני לה תנא בין שכתב לה לדרך הודאה ושטרי' לראיי' ובין שכתב בדרך חיוב ושעבוד דהשתא והכא בשמעתין מייתינן לה למפרך מיני' מאנפה כהודאה והתם פשטא מיניה באנפה דחיוב דתרווייהו איתנהו בהו זו שיטת התלמוד בכמה מקומות ואפי' בדרך דחיי' דאזיל ומקשה הכא ואזיל הכי ופריך איפכא וכ"ש בזו שיש לו ב' לשונות כנ"ל, ובתוס' תירצו בענין אחר בשם ר"י ז"ל ולא ירדתי לבסוף דעתם בתירוץ ההוא ועוד הקשו מהא דאמרי' בסוגי' אליבא דבן ננס מודה ר"י דפטור וכי אמר איהו אליבא דר' ישמעאל ומנ"ל דלר' יוחנן דר' ישמעאל סבר כוותי' דאמר בשלהי בתרא אמר ר"י גופא חלוק היה ר"י אף בחנק ודלמא בחנק דוקא הוא דפליגי דר' ישמעאל סבר דמשעבד נפשי' ובן ננס סבר דחנק לא משעבד נפשיה אבל בכותב דרך הודאה מודה ר' ישמעאל שאינו הודאה וי"ל דכיון דלא קתני פלוגתא בערב שלא במתן מעות וקתני ערב היוצא אחר חתום שטרות ודאי הא קמ"ל דלר' ישמעאל בין מדין הוראה בין מדין שעבוד משתעבד בשטר זה דאפילו תימא דבדרך שעבוד שטר זה לא משתעבד כיון דלבתר מתן מעות הוא הא וודאי משתעבד מדין הודאה כשכתב סתם וכל שמחייב עצמו בלשון הודאה דמהני אף על גב דידע דלא הוה מחייב ליה מעיקרא היא מחוייב וכדמוכח בעובדא דרבא ואיסור גיורא שבפ' מי שמת דאף על גב דאינהו זוזי לאו דרב מרי נינהו ואיסור גיורא אפקדיה נהלי' ולא הוי תמן אורחא דלזכינהו רב מרי ע"י איסור גיורא כי מודה רבא דהנהו זוזי דר' מרי נינהו זכי ביה איסור גיורא וכן כתבו גדולי חכמי פרובונציאה וכן היה אומר מורי רבי' ז"ל ומיהו קשיא טובא להאי שיטת' דרש"י ז"ל מנ"ל למקשה דכל הני מתני' דהא מותיב מינייהו אפי' למאי דקס"ד דמיירי בדלא כתיב אתם עדי דלמא דמתני' דהכא ובההיא דכהן וכלהו שכתב בהו אתם עדי ור"ת ז"ל פי' כל שמעתין בסוגיין אחר דהא אוקימנא לפלוגת' דריש לקיש ור' יוחנן באומר לו אני חייב לך מנה בשטר לאו מדין הודאה אלא שניהם מודים שלא היה חייב לו כלום אלא רצה לחייבו ולשעבד לעצמו ונכסיו בשטר מקנה וחתם לו שטר גמור בעדים או בכתב ידו ובהא הוא דפליגי דר"ל סבר דאע"ג דאדם מקנה דבר מסוים בשטר אין אדם מתחייב ומשעבד נכסו בשטר בשטר חיוב לכתחילה שהו' בדרך מתנה וההי' דהוציא עליו כתב ידו שהו' חייב מדין הודאה הוא והא דאמר ר' יוחנן חייב אלימא מלתא דשטרי' וכאלו אמר לו אתם עדי אין הדמיון טוב שהרי אין זה ענין לזה אלא איידי דנקט מעיקרא דאי אמר ליה אתם עדי וכו' נקטי הכא תלמוד' בדאוקימתא ומייתני' ההוא דכתב לכהן דמשמע דהוא בא עתה לחייב עצמו לכהן שהרי אינו חייב לכהן זה כלום ומהדרינן דשאני התם שכבר היה מחויב בדרך כלל בפדיון הבן לכהן זה או לכהן אחר וכיון שכן יכול הוא לסיים שעבוד לכהן זה משא"כ בדבר שאין עליו שום שעבוד ופרכי' אי הכי אמאי אין בנו פדוי פי' א"א בשלמ' בחיוב לכתחלה הוא אין בנו פדוי אפי' כשיתן אא"ב במפ' כדפירש שהוא פודה א"כ ל"ל כתב בשלמא לדידי חיובא דאורייתא לא חשיב חיובא כיון שאין כהן יכול לתובעו בדיינא ומצוה בעלמא דכיון דחיוב לכתחילה הוא לא חשיבה נתינה ופרעון שעבודא דשטרא אא"א שחשיב משועבד מעיקרא אם כן כשכותב לו עכשיו אינו אלא בזוקפו עליו במלוה בשטר וזקיפת מלוה כפרעון חשיב ואפי' תימא שאינו פדוי' מהשתא דין הוא שיהא פדוי' מעכשיו וכשיתן ואלא מתני' משמע דאין בו פדוי כלל ופרקינן מדרבנן בעלמא הוא שאינו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות בעלמא ופרכינן מערב היוצא לאחר חיתום שטרות דמיירי כשבא להתחייב מדין חיוב ושעבוד כדמוכח במסכת גיטין ואמרי' דרבי ישמעאל היא דפליגי ושיטה נכונה היא וזו שיטת רבינו ז"ל ולענין דינו של רש"י ז"ל שכתב להוציא עליו כתב ידו ולא הוה חתום בו שמו אלא שמסרו בפני עדים נראה דאפי' מדין הודאה מהני לרבי יוחנן דקיי"ל כוותי' ואפי' לשיטת ר"ת ז"ל ואע"ג דלא אמר אתם עדי דאלימ' מלת' דשטר' אבל כשלא מסרו בפני עדים וזה טוען שלא נתחייב לו ולא הודה לו מעולם אלא שכתב כעין מזכרת או ע"פ עד אחד שהי' רוצה לחתום בו כעין תופס דשטר בעלמא הי' אומר ר"ת בשם רבותיו דלא מהני כיון שלא חתם לכתחלה ולא בסוף וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל ואע"פ שנתקיים בב"ד שזה כתב ידו אבל מצאתי בתשובה שאלה לרבי' הגדול הרמב"ן ז"ל וזה לשונו שאלת כתיבת ידו שחתם בראש המגילה ולא חתם בסוף מגילה יש אומר שהוא פסול מההיא דלא לחתום אינש אלא בראש מגלת' וכן נראה מעובדא מדאביי דהו' חתי' לההוא בזבינא בריש דמגלתא ועוד דבר המתברר מעצמו הוא דכל חתימה שבתחלת השטר אינה כלום מפני שיכול להזדייף וכי עדי' שחתמו בראש מגלה שמא כלום הוא אבל להוציאך חלק א"א דוודאי היכא דחתם בראש מגלה אם תופס השטר כולו כתב אחרים הוא אינו שטר אבל אם כתב ידו הוא כשר שאפי' לא היה חתום בו כלל אלא שכתב בכתבו ידו לויתי מפלוני כשר ויש לי ראיי' מדתנן גבי גיטין כתב בכתב ידו אין עליו עדים כשר ומפרש בירושלמי גיטין הללו גובין מנכסים בני חורין וכתב ידו דומי' דכתב סופר קאמרינן מה התם כתב ולא חתם אף זה כן ועוד מדאפליגו בטופסא דשטרא ש"מ טופסא דידי' בלא חתימה כשר וכן מתברר בפי' רש"י [בשמ"ק הגירסא מפי' ר"ת] ז"ל ומכאן אני דן בתר דינא [בשמ"ק הגירסא בתרכיר"א] שהשותפין מוציאין זה עם זה בכתב ידו לגבות מנכסים בני חורין עכ"ל בתשובה ושפתי' יושק משיב אמרי' נכוחי' אבל סוגין דגיטין כולא כשבעל מודה או כשיש עדים שנתנו לה לגרושין ואע"פ שלא היו עידי מסירה למעבד כריתות דכוותה אמרי' בירושלמי שגובין בשטרות אבל כשזה טוען שלא כתבו ולא לטופס בעלמא כדרך סופר ולא נתנו לו להתחייב עדיין י"ל כדברי אבי' נר"ו ומיהו הא דינא [תרכיר"א כ"ה בשמ"ק] שהשותפין מוציאין זה רעל זה מנהג השותפין הוא וכיון שכתב בפנקסיהם למידן מהם לנכסים ב"ח ועדיין הוא צ"ע ולענין דין מה שכתוב בתחלת התשובה שהחותם בתחלה וכתבו אחרים בסוף דלא מהני דברי רבינו ז"ל נכונים וברורים שהרי הוא מוכיח מסופו שהאחרים הערימו וכדמוכח מההיא דאביי אבל כשכתב הכל בכתב ידו והוא חתם ודאי נראה דמהני ואע"פ שיכול להזדייף אין בכך כלום כיון שאינו יכול לגבות ואינו אלא שטר ראי' הוא ניזוק בעצמו שלא חתך סוף הנייר וכן דנתי לפני רבי' הלוי ז"ל ואף רבינו הרשב"א ז"ל הודה לדברי:


דף קב עמוד ב[עריכה]

גופא אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך :    פי' הרשב"ם ז"ל דווקא שעמדו וקדשו באותו מעמד אבל במעמד אחר צריך קנין והיינו דנקטינן עמדו וקידשו ור"י ז"ל פי' שזה אינו דלעולם כל שקדשו על דעת התנאים הראשוני' הוא ועמדו לשון התלמוד הוא בכמה מקומות כדתנן ועמד פרנס א' ופרנס את אשתו מיהו כל שלא קדשו לא קנו וכן אם חזרו בהם בפני עדים קודם קדושין ובירושלמי אמרו שאין האם פוסק ע"י בתה ולא האח ע"י אחותו ואמרי' ג"כ שהאב אינו חייב אלא בפוסק בנשואין הראשונים ודעת הגאונים ז"ל הוה דמהני הא דרב גידל אפי' בפוסק ע"י עצמו מטבע ודבר שאינה ברשותו ושאינה נקנה בחליפין והא דרב גידל בחיוב דקנין הוא וכל דמהני התם מהני הכא בדברי'. ומסתברא מלתא דרב פי' מסתברא כי אי נמי מסתברא לעלמא. בבתי נערה פי' ובאבי' דוק' דקא מטי הנאה לידי' אבל (לא בן הבן כלל) [בוגרת דלא מטי הנאה לידו לא] והאלהי' אמר רב אפילו בוגרת דאי לא תימא הכי וכו' וש"מ שיכול אינש למימר כה"ג אפ' על מלתא דלא שמיע ליה כיון דאית ליה הכרחא דאמר ליה ודו"ק:

אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב :    פי' רש"י ז"ל ויש עיקר לכתיבתן לגבות ממשעבדי כשנכתבו או אין עיקר לכתיבת דאע"פ שנכתבו לא עדיף ממשעבדי כיון דלא הוו בהו קנין א"ל לא נתנו לכתוב שאעפ"י שנכתבו לא טריף ממשעבדי ומותבי' לרב אשי מדתנן הפקחין היו כותבין ומדנקט לישנא דכתיבא מכלל דהא נמי בכלל פקחותא דקרובי אשה כדי שתטרוף ממשעבדי דאע"ג דעיקר פקחותא דקתני תנא איכא מפני שאומרים כל זמן שאת עמי כדמוכח מתני' מ"מ הא נמי בכלל דאי לא לתני אומרין או פוסקי' ופרקינן דהא כתיבה אמירה היא כדתנן הכותב לאשתו דין ודברים ותני רבי חייא האומר ודקארי לה סבר דאדרבה התם בלחוד כדתני עלה רבי חייא ואין למדים משם למה שלא נתפרש לו כן ואותבינן מהא דתנן אין כותבין שטר ארוסין ולא מצי למטען פרעתי דהא ודאי כל היכא דלא מטא זימנא בלאו הכי נמי לא מהימן וכל היכא דמטא זמניה אפילו איכא כתיבה נמי מהימן דחזקה היא שלא היו כונסין אלא בכך אלא וודאי דעתייהו לכתוב לענין משעבדי קאמר ופרקינן דלרב אשי מתניתן בשטר קדושין וכדרב פפא ורב שרביא ושמעי' מינה דהלכתא כוותייהו כיון דרב אשי הכי סבירא ליה וכן פסק הרי"ף ז"ל אבל ר"ת ז"ל פי' דכל היכא דנכתבו פשיטא דגבי ממשעבדי והכא קא מבעיא לן אם צריכין כתיבה או אם טרוף ממשעבדי אפי' בלא כתיבה כלל דקלא אית להו אמר ליה שלא נתנו ליכתוב שאינה צריכין כתיבה ואקשי' דא"כ מאי פקחות דכותבין ופרקינן דמאי כותבין אומרין הדר אקשינן מדתנן אין כותבין שטר ארוסין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטר פסיקתא ממש אלמא בלא כתיבה לא טריף ממשעבדי ואוקימנא בשטר קדושין וכדר"פ, הדר פרכי' מדתנן מתו בנותיו וכו' והיא ניזונת מנכסי' משועבדי' אלמא לא נתנו לכתוב דבלא כתיבה נמי טריף ממשעבדי ופרקי' דמתני' בשקנו מידו ואיכא דקשיא לן להאי פי' למה לן לאוקמי בשקנו מידו לוקמה בשנכתב, וי"ל דאין הכי נמי ורווחא דמלתא נקטי שקנו מידו לוקמה בשנכתב. וי"ל דאין הכי נמי ורווחא דמלתא נקטי שקנו מידו להפוכי לגמרי הא דס"ד מעיקרא דליכא אלא אמירה גרידתא וכההיא דאמרי' בפ"ק דחולין כגון שלבנה באור ודכוותא בתלמודא טובא כך נראה לי ואף לפי שיטה זו אתיא דרב פפא ורב שרביא אליבא דרב אשי והלכתא כוותייהו כדפסק הרי"ף ז"ל והראב"ד ז"ל פירש נתנו לכתוב שלא מדעתם ואפי' נכתבו ליכא תוספת חיוב ולא טריף ממשעבדי או לא ניתן לכתוב שלא מדעתם ואפי' וכו' דכתיבה מהניא להו ואקשינן ליה מדתנן הפקחים היו כותבין ואי איתא דבכתיבה איכא תוספת חיוב א"כ טפשים הם שעושין ממלוה ע"פ מלוה בשטר דהא בכתיבת בעל מיירי כדקתני כל זמן שאת עמי ופרקי' דמאי כותבין אומרין הדר אותיב רב אשי לרבינא מדתניא אין כותבין שטרי ארוסין אלא מדעת שניהם דאלמא מהניא להו כתיבה ופרקינן דמתני' לרבינא בשטר קדושין וכדרב פפא ורב שרביא הדר פרכינן לרבינא מדתנן והיא ניזונת מנכסי' משועבדים אלמלא מהני להו לכתיבה ובשלמא לרב אשי דמוקים לה בשכתב אלא לרבינא קשיא ופרקינן דמתני' לרבינא בשקנו מידו דוקא ולהאי פי' לא מצי לאוקמי לרבינא אלא בשקנו מידו ולפי שיטה זו פסק הוא ז"ל דלית הלכתא כרב פפא ור' שרביא דהא ליכא הכרחה דרב אשי ס"ל כוותייהו דהא מצי לאוקמא בשטרי פסיקתא כיון דליכא הכריחא מדרב אשי הוה ליה פלוגתא דרבא ורבינא לגבי רב פפא והלכתא כרבא ורבינא ואין פי' זה נכון מכמה טעמים חדא דלישנא דנתנו ליכתוב או לא נתנו לכתוב לא אתי שפיר ועוד דקא פריש לרבינא הוא דפרכינן ממהני' דאין כותבין שטר אירוסין ואיהו מוקים לה בשטר קדושין וכדרב פפא והא רבינא גופיה פליג אדרב פפא ורב שרביא והיכי מוקים לדידיה מתני' כסברא דידהו ואין זו שיטת התלמוד ועוד דהיכי פרקינן לעיל מאי כותבין אומרינן וכההיא דכותב לאשתו דהא לא דמי דהתם לא כותב ממש אלא כמו שכותב ואלו הכא בעינן למימר דלא בעי לומר כותבין אלא אומרין דוקא וזו אינה שיטה לומר כותב במקום אומר והנכון בכולם פי' רש"י ז"ל או פי' ר"ת ז"ל:

אימר צררי אתפסינהו:    פי' והא חששא אלימתא הכא כולי האי אפילו בשבועה לא גביא משא"כ בחשש צררי דכתובה דגביא בשבועה מיהת ואין כל החששות שוות דאע"ג דלקמן בפרק שני דייני גזירות אמרינן גבי מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אמרינן דלקטנה לא תפיס איכא צררי ואלו הכא אמרינן דהפיס תירץ ר"י ז"ל דלגבי משעבדי החמירו לחוש אפילו בקטנה והתם גבי בני חרי קאמר אי נמי דמיתה שאני דכיון דלא הדר מתפיס ליה צררי ועוד דהתם הוא באשתו אבל לגבי בתו מתפיס אפילו לקטנה על ידה או ע"י מי שזוכה לה ובפרק הניזקין פרישנא טעמא דאין מוציאין למזון אשה והבנות מנכסים משועבדים לפי שאין קצובין אי נמי שאין כתובין ההיא טעמא אלים טפי ואלו לפום טעמא דהתם אפי' הודה האב בשעת מיתה דלא אתפסה צררי לא טרפה ממשעבדי וא"כ ההוא טעמא הוה ליה למתני הכא דאלים טפי אלא דהכא סוף טעמא נקט ותדע דהתם פרכינן מההיא דניזונה מנכסים מנכסים משועבדים למ"ד לפי שאין קצובים ואוקימנא בשקנו מידו ובסוגיין דהכא ממש ש"מ דתרווייהו איתנהו דאי לאו דאיכא נמי חששא דצררי היו גובין מן המשועבדין בדין כיון דאיכא קנין וכדמהני קנין אצל בתו וזה ברור. והא דתנן אלו נותנין לה מדור לפי כבודה נראה מכאן שאינה משתמשת עם היתומים ביחד אלא שנותנים לה בית מיוחד לפי כבודה באחד מן הדיורים וכ"כ הרשב"א ז"ל:


דף קג עמוד א[עריכה]

ההוא גברא דאגרי' ריחיא לטחינה:    פי' שהשכיר בית הרחיים שלו בשכר שטרח לטחון מה שהיה לו לטחון כל השנה לסוף איעתר משכיר וזבין ריחיא וחמרא והיה טוחן לו ואמר ליה לשוכר הב לי דמי טחינה אמר ליה השוכר מטחן טחינא לך סבר רבינא למימר היינו מתני' דתנן נותן לה דמי מזונות אמר ליה רב עווירא מי דמי התם חדא כריסא אית להו וכו' כלומר דהתם א"א דלא ניתן לה אלא מזונות ממש שצריכה לאכול תפסיד מאחד מהם או כל זמן שאינה יכולה לאכול והא לא אסיקנא אדעתא אבל הכא כי טחון שוכר למשכיר לא מפסיד משכיר כלום מדידיה דיכול לטחון בראיי' שלקח לאחרים ויטחון שלו בבית שוכר והיינו דאמרינן דאמר לי' טחין וזבין טחין ואותיב אחריתי ולא אמרן אלא דלית ליה לשוכר טחינה אבל אית ליה לשוכר טחינה אחריתי בלא הפסד כופין אותו על מדת סדום וכן הלכה:

אלמנה שאמרה א"א לזוז מבית אבא יכולין יורשים לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות ואי לית את אצלינו אין לך מזונות ואסיקנא לקמן דיהבין לה לפי ברכת הבית אם היתה טענות לפי שהיא ילדה והם ילדים זנין אותה והיא בבית אביה וה"ה לאשה בחיי בעלה שיצאה מביתו והלכה לה שאם נתנה טעם לדברי' חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא אבל אם לא ביררה טעם לדבריה אינו נותן לה מזונות שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו וכן הוא באלה הדברים רבה על פסוק למען ירבו ימיכם ואף לדברי הרמב"ם ז"ל שאומר שיכול להשרותה ע"י שליש הוא עדיף יותר מינה בזה ואפי' לפי ברכת הבית אפשר דלא יהיב לה דלא תקון רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו ואפי' לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה התם יושבת עמו בבית שמצערתו מתשמיש וקא קנסינן לה לההיא מורדת אבל כשאינה יושבת עמו ואינה באה בטענה אין לה דין מזונות וכן דעת רבותי אף כשהלכה בטענה אם שתקה ולא תבעת מזונות מחלו להו לשעבר כדכתיבנא בפרק הכותב בס"ד:

ברכת הבית ברובה:    פי' רש"י ז"ל כיון שהם רבים ועוזרים זה לזה ועוד דמזלא דרבים עדיף ולפ"ז לא אתו שפיר הא דפרכינן וליתבו לה לפי ברכת הבית והנכון דברכה מרובה משום דנר לאחד נר למאה:

יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שעשו עשו:    פי' רש"י שמכרום קודם שהורידו ב"ד את הבנות והכי דייק קצת לישנא דקאמר דקדמו ועוד שאם אתה אומר שזה אפילו לאחר שהורידם בנכסים בטלת תקנת בנות בנכסים מועטים והא דאמרינן הכא תפסו מחיים התם לא תפסו מחיים לאו למימרא שתפסו בהם לאחר מיתה אלא הכי פי' דהכא זכתה דאלמנה במדור זה מחיים שהרי נשתמשה בו בחיי בעלה משא"כ בבנות שזכייתן בנכסים מועטים אינו אלא לאחר מיתה ותפס לאו דווקא ותדע שהרי אין תפיסה בקרקעות. יש ספרים שגורסים הכא תפסה התם לא תפסה וזה וזה כפי' רש"י ז"ל. אבל מבעלי תוספת שפי' מכרו לאחר התפסת ב"ד לבנות מה שעשוי עשוי כיון שלא תפסו מחיים ונקט קדמו שממהרו לעשות כן קודם שידען בדבר שימחו בהם. הא דאמרינן אימר צררי אתפיסנהו מסתברא לי דהכי פי' כיון דאיכא תרתי חדא אכלו בתנאי ב"ד ואידך דקני מיניה על תנאי ב"ד דכיון דכולי האי עבד אית לן למיחוש לגבי משעבדי מיהת דודאי צררי אתפיסה ואפילו בשבועה לא טרפא מינייהו ומהאי טעמא חיישינן דאפילו לקטנה אתפיס צררי משא"כ לקמן דהוה כאשתו ולגבי בני חרי וגם לא קנו מיניה והא דאצטרכי לטעמא דשאין קצובין או שאין כתובין התם במסכת גיטין לגבי מזון האשה והבנות ולא אתיא עלה מטעמא דצררי משום דלא מהני טעמא דצררי דלא ליגבו אפילו בשבועה ממשעבדי אלא בדאיכא נמי דקנו מיניה וכדפריך וכן אשתו במזונות כדין הבנות דהכי מותבינן במסכת גיטין מהא דהיא ניזונות מנכסים משועבדים אמתני' דהתם ותירצוהו בקנו מידו ובסוגיא דהכא כנ"ל. נקטינן מדור באלמנה שנפל אין היורשים חייבים לבנותו ואם וכו' כתב הרשב"א ז"ל דלאו למימרא שאין חייבים לבנותו בנהו שתהא דרה בו אלא מתוך שנפל נסתלקה ממנו. הא דמייתי הכא פטירתו של ר' נראה מהירושלמי שהטעם לפי שאמרו שם ג' דברים צוה ר' בשעת פטירתו אל תזוז אלמנותי מביתי ואל תספידוני בעיירות ומי שנטפל בו בחייו יטפל במותו, ואקשינן עלה ולאו מתני' היא אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי וכו' אמר ר"י דלא לימרן ביתא דנשיאותא היא משעבדא לנשיאו':


דף קג עמוד ב[עריכה]

איכא דגרסי יום שמת ר' בטלה קדושה ולא כפשוטה דא"כ הוה ליה למימר משמת ר' בטלה קדושה דכל אנהו בסוף מסכת סוטה ועוד דהתם קתני משמת ר' בטלה ענוה ויראת חטא ולא אמר קדושה. ויש גורסין בטלה כהונה והכל ענין אחד הוא דה"פ דבטלו קדושה של כהונה שע"י שנטמאו כהנים במיתתו שהכל מטמאין לנשיא וכמו שפי' הר"ן ז"ל והרא"ש ז"ל. ובירושלמי אמר בתוך יהודה נשיאה אבדין ר' ינאי אין כהונה ביו' מהו שיטמא כהן לרבו וכו' עד ר' אסי נטמאו לו תלמידיו ואכלו בשר ושתו יין אמר להן ר' מנא חדא מתרתי לא פלטה מבטן אם אבילים אתם הוה למה אכלתם בשר ושתיתם יין ואם אין אבילים אתם למה נטמאתם ע"כ: