חידושי הריטב"א על הש"ס/כתובות/פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צ עמוד א[עריכה]

פרק עשירי מי שהי' נשוי

מי שהיה נשוי שתי נשים ומת הראשונה קודמ' לשנייה ויורשי הראשונה קודמים ליורשי השניי' ובמסכת שבועות פרק כל הנשבעין אקשינן לרב ושמואל דאמרי מת הלוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבוע' לבניו ואוקימנא למתני' כשנשבעה ומתה א"נ בגרושה ומתה בחיי הבעל דה"ל מת מלוה בחיי לוה, גרסינן בירושל' מתני' לענין כתובה אבל לענין מזונות שתהין שוות וכן הוא בתוס' ג"כ נשאת הראשונה ומתה וכו' כולא מתני' מתפרשא בתלמודא והא דקתני סיפא ואם אמרו היורשים הרי אנו מעלי' על נכסי אבינו יפה דינר אין שומעי' להם אלא שמין את הנכסים בב"ד ויש אומרים להכי הדר ותני שמין את הנכסי' בב"ד לומר שאף על פי שיש זמן ששוי' הנכסים שהם עלוין כיון דהשתא לא שוה לי' אין לנו אלא כפי שומת ב"ד במקומן ושעתן וי"ל עוד שאף על פי שבא אדם מעלמא יהיה מעלה בשומתן אין שומעין לו אלא שמין את הנכסים בב"ד:

גמרא מדקתני הראשונה קודמת לשניי' ולא קתני הראשונה יש לה והשניי' אין לה מכלל דאי קדמ' השנייה ותפסה לא מפקינן מינה :    פי' רש"י ז"ל דע"כ כשאין אלא כתובה אחת קאמר דאי לא מאי נפקא לן מינה דקודמת משמע לכתחילה אבל אם קדמה שניי' ותפסה לא מפקינן מינה:

וא"ת והא סיפא דקתני שניי' ויורשי' קודמים ליורשי הראשונה והא אפי' בדיעבד וי"ל דבעלמא כי הוה קתני על החוב לשון קדימה משמע לכתחילה הכא נמי אית לן לפרושי קודמת ברישא לכתחילה וסיפא לא דק ונקטי' אגב רישא והא דאמרינן תפס' לאו דוקא דהא מתני' במקרקע מיירי ואית בהו דין קדימ' דאלו במטלטלין אין להם דין קדימה אפי' לכתחילה ועוד דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה ולא משמע דהוה סתמא כר"מ וא"כ תפסה לאו דווקא דתפסה בגוביינא בב"ד שהגבו' והיינו דאמר ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ופרקינן לעולם אימא לך מה שגבה לא גבה ומאי קודמת לגמרי כדתנן בן קודם לבת ומיהו דקארי לה סבר דהתם הוא דליכא למטעי אבל היכא דאיכא למטעי לא תנא לשון קדימה סתם אלא לכתחל'. איכא דאמרי מדלא קתני אם קדמה שניה ותפסה לא מפקינן מינה :    פי' דמשמע ליה להאי לישנא כיון דבשום דוכתא אשכחן לשון קדימ' בדיעבד דהכי עדיף לן למימר נמי דרישא דומי' דסיפ' בדיעבד ודחינן לעולם אימא לך מה שגבה גבה כיון [דהא] דמלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין שאם אין ב"ח גובה מנכסים אין לך שילוה לחבירו דהא ידעי דלמחר מכר ליה נכסים ומפסיד מלוה לגמרי משא"כ בזו שאם אתה נועל דלת קצת בפני מלוה ראשון אתה פותח בפני מלוה אחרון ועוד דאפי' מלוה ראשון לא חייש כולי האי כיון דידע לכתחילה איהו קדים וגוביינ' בב"ד קלא אית ליה ומלוה אחרון נמי הדר ומוזיף על דעת דאם קדם וגבה לא מפקינן מיניה ומ"ד מה שגבה [לא] גבה דבהא נמי איכא משום נעילת דלת בפני הלווין. ורבי' הגדול ז"ל פי' דהאי פלוגתא שייכא בפלוגתא דעלמא בשעבוד' אי דאורייתא או לאו דאורייתא דמ"ד מה שגבה גבה קסבר שעבודא לאו דאוריית' ואין מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים אלא בתקנתא דרבנן שלא תנעל דלת בפני לווין ובשני ל"ת ליתא להאי טעמא כדפי' רש"י ז"ל ומ"ד מה שגבה לא גבה קסבר שעבודא דאורייתא ומלוה בשטר טרפה מנכסים משועבדים ואפי' מלוה [על פה] היתה טורפת אי לא משום דלית ליה קלא הלכך לגבי ב"ח מאוחר נמי מפיק מיניה דאמר ליה שעבודא גבך היא. ובזה יובן מה שפסקו הגאונים ז"ל דמה שגבה לא גבה משום דהא קמ"ל שעבודי' (לאו) דאורייתא ואית דקשיא להו האי פסקא הא דאמרינן בערכין אמר רב אדא בר אהבה היה בידו חמש סלעים ואמר ערכי עלי נותן ד' לשניי' ואחת לראשונה יצא ידי שניהם מ"ט ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ולאו קושיא היא דהתם במטלטלין דלית ביה דין קדימה אפי' למ"ד שעבודא דאוריית' אין עיקר שעבוד' עליה ותו דהתם אפי' מקרקע שהכל הקדש מוציא מידי שיעבו' דכולם זכי והתם הכי קאמר מ"ט ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה הקדש מה שגבה גבה והא דתנן לקמן בסוף פרקין השניי' מוציא מיד הלוקח והראשונה מיד השנייה דש"מ ב"ח מאוחר שקדם מה שגבה לא גבה לא הוה ראייה להאי פסקא דא"כ הו"ל למידק התם עלה בתלמוד' הכי אבל י"ל דשאני התם שאף האשה שהיא ב"ח מוקדם בא לגבות אלא שהלוקח מסלקה מפני שכתב לה דין ודברים אין לי עמך על שדה זו מדידה הוא דאסתלק ולא מן השניי' שהי' ב"ח מאוחר וכשבאה השנייה לגבות הראשונה מניחה מפני שאינה יכולה לטרוף עד שתצא מרשות הלוקח עליה לכשתבא לרשותה תטרוף ממנה לכאלו נעשית לה יד ובכי הא וודאי מה שגבה לא גבה והראב"ד תירץ דלהכי לא דייקי עלה בגמרא ש"מ מה שגבה לא גבה משום דמצי לאוקמי כשהיתה אותה השדה אפותיקי מפורש לראשונ' ובהא דכ"ע מה שגבה לא גבה דארעא דב"ח מוקדם חשיב ומדכתי' בפרק שור שנגח את הפרה גבי שור תם שהגביהו בעלי חובות לא עשו ולא כלום וק"ל א"כ ה"נ כי אתינן למידק מה שגבה לא גבה אמאי לא דחינן דדלמא מתני' כשהי' הקרקע אפותיקי מפורש לראשונה וי"ל דמתני' דמן דידן גוביינ' דידהו וקדימתן אתא לאשמועי' אי איתא דאפותיקי מפורש הוא הו' לי' למתני' בההיא משא"כ התם דדין חזרת חליל' אתא לאשמעינן כנ"ל לפי שיטה זו ודין:

והא דאמרינן דגבי מטלטלין אין בהם דין קדימה לכתחילה וחולקין בשוה ואם קדם מאוחר וגבה גבה אמר רבי' ז"ל בשם רבו רבינו הגדול ז"ל שאם שעבד לראשון מטלטלין אגב מקרקעי חזר דינם כקרקע וכשם שטורפין מן הלקוחות כך טורפין מב"ח מאוחרים למ"ד שמה שגבה לא גבה דפסקי' כוותיה ולעולם לא אמרינן מה שגבה לא גבה אלא בדליכא ב"ח כלל אבל בדאיכא ב"ח לראשון ואפי' זבורית לא מפקינן מידי ב"ח מאוחר אא"כ ה"ל אפותיקי מפורש כי היכי דלא מפיק מנכסי' משועבדי':


דף צ עמוד ב[עריכה]

ש"מ אחת בחייו ואחת במותו יש לה כתובת בנין דיכרין :    פי' רש"י ז"ל דהוה ס"ד לומר דלא תקנו כתובה בנין דיכרין אלא כשימותו שניהם בחייו דהני והני אתו מכח כתובת בנין דכרין אלא [אחת בחייו ואחת במותו] מחזי להו לבני שני' כאלו הם זוכין יותר ברשות אביהם ואתי לאנצויי קמ"ל דלא.

מיקדם היא דקדמי:    פי' מפני שבאים בכח חוב אמן הא איכא אחריני נמי שקלי וש"מ כתוב' נעשיה מותר לחבירת' פי' דכי בעי מותר דינר לשניהם היכא דשתיהם בחייו וא' במותו הכתובה שגובין השנייה בתורת חוב נעשית מותר לאידך דטעמא מאי דבעי מותר דינר משום דלא מיעקרא נחלה דאורייתא והכא אין לנו נחלה גדולה מזו שהרי אלו ואלו תובעי' החוב שהוא מוטל על אביהם ועל נכסיו. ממאי מדלא קתני אם יש להם מותר דינר פי' דכיון דקתני שנייה ויורשי' קודמין ליורשי ראשונה משמע בדליכא אלא כתובה אחת הכי אית לן למידק עלה הא איכא טפי מכתובה אחת שקלי ולא בעינן מותר דינר דאי לא ה"ל למתנייה בהדי' ולקמן דחינן דדילמא ה"ק נמי שנייה ויורשיה קודמין כל היכא דליכא מותר דינר הא איכא מותר דינר שקלי ואע"ג דאחת בחייו ואחת במותו וי"א דאפי' למ"ד כתובה נעשית מותר לחברתה דוקא כשיש שם כדי שתיהם אבל אם היו ב' כתובות אלף ות"ק ואין שם אלא אלף ומאתיים אין כאן כתובה בנין דכרין וי"א דכל היכא דאיכ' כתובת השניי' אע"פ שאין בה תשלום הכתובה הראשונה שקלי לה בני הראשונ' דכיון דכי איכא שיעור דכולא כתובה דידהו שקלי אמאי לא שקלו כי איכא מקצת הא ודאי לא מסתב' ואנן כי דייקינן תסתיים דלא בעי מותר דינר היינו משום דמשמע לן הא איכא טפי מכתובה אחת שקלי דמנא לן למידק הא איכא שיעור שתיהן שקלי דהא תלמודא כוליה דווקא דידן אינו אלא משום דקודמין הוה משמע כשאין שם אלא כתוב' אחת (אבל מדדייק) [כדדייק] מרישא כשמתו שתיהם במותו כדפי' רש"י ז"ל וכן דעתי נוטה:

וש"מ כתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי דאי ס"ד טרפא ממשעבדי ליתי בני הראשונה וטרפינהו מבני שני' יש למידין מכאן דכל שאינו טורף מנכסים משועבדים אינו טורף משעבוד מלוה בשטר קודם לגבות שכשם שאין מלוה על פה גובה מנכסי משועבדים כך אינה גובה ממה שהוא משועבד למלוה בשטר כך כתב הרי"ף ז"ל בתשובה אבל רבינו האיי גאון בתשובותיו דמלוה ע"פ קודמת לגבות ונראין דבריו ז"ל דכיון דקי"ל דשעבודא דאורייתא והא דהכא שאני דאדרבה בכל דכן ילפינן דכיון דכתובה ראשונה שקודמת לא טרפה משיעבוד כתובה השנייה המאוחרת ואף על גב דטרפה מינה מלוה ע"פ מכלל דסבירא לן דיירתן תנן וכ"ש שאינה טורפת מנכסים משועבדים וכבר כתבתי בפ' גט פשוט בס"ד ומרן הר"א הלוי ז"ל סובר כדברי ר' האיי ז"ל:

והכא בכתוב' נעשי' מותר לחבירתה וה"ה לב"ח קמפלגי:    פי' כגון שמתו שתיהן בחייו ויש כאן כדי שתיהן וגם מותר דינר אלא שהוא משועבד לב"ח ומסברא בעלמא קאמר דה"ה דפליגי בב"ח ולא תהוי ראייה מהא מתניתין:

מ"ס כתובה נעשית מותר לחבירתה:    פי' רש"י ז"ל דהכא ודאי ליכא מותר דינר דקתני תטלו כתובת אמכם וצאו ואי דאיכא נחלה יותר על שתי כתובות מאי לאו דקאמר להו והא אית למשקל באותו מותר.

ואמינא להו אנא בכי האי גוונא כ"ע לא פליגי דהוה מותר כי פליגי בכתובה :    פי' רש"י ז"ל בן ננס סבר הרי הוא כחוב ונעשית מותר ור"ע סבר אינו כשטר חוב לפי שיכולה בני שנייה לומר אנו הם המוציא' ש"ח והנפרעים ואין כאן עלינו מצות פריעת ב"ח ונמצא שאין כאן נחלה דאוריית' וי"מ דס"ל דבחוב הוא דאיכא מצוה אבל בכתובה לא חשיבא מצוה ואין כאן ירושה והראשון יותר נכון:

מאי כבר קפצה ופי' דהאי לישנא משמע שאין כאן כתובת בנין דכרין כלל בשום צד לפי כשמת הוא קודם לשנייה קפצה מכאן ולהבא כתובת בנין דכרין:

ואחת בחייו ואחת במותו (תנא להדיא) [קא מיפלגי והני תנאי כי האי תנאי] דתניא נשא את האחת [כו'] באין בני השניי' זו לאחר מיתה ונוטלי' כתובת אמן ואם לאו חולקין בשוה :    פי' רש"י ז"ל דהשתא קס"ד דבאין בניה של זו אבני שניי' קאי והכי קאמר באים בנו שניי' שהיא ב"ח ונוטלי' כתובת אמן ואי לאו חולקין בשוה אבל לבני ראשונה אין כאן כתובה דקסבר אחת בחייו ואחת במותו אין להם כתובת בנין דכרין אלא חולקין בשוה את המותר על כתובת השניי' וכי קאמרינן במסקנ' ואיפוך אמרי' דהא באין בניה של זו דקאמר ת"ק אבני ראשונה קאי דשקלי כתובת בנין דכרין ואתא ר"ש לומר אם יש מותר דינר שם ממקרקע ובני חרי שקלי ואי לא לא שקלי ולפי שיטה זו משמע דלא גריס רש"י ז"ל בדברי ת"ק באים בניה של זו שלאחר מיתה ונוטלים כתובת אמן דא"כ איך אפשר לומר דאבני ראשונה קאי בשום צד אלא גורס כגרסת מקצת ספרים שכתב בהם בניה של זו ולאחר מיתה ונוטלת כתיבת אמן ואין פי' רבינו נראה לרבותי' בעלי התוספת דאשכחן ברובא דנסחאי דגרסי ר"ח ז"ל באם בניה של זו שלאחר מיתה וגם לאידך גירסא קשה מה הוצרך לומר לאחר מיתה פשיטא שאין כתובה נגבית אלא לאחר מיתה לכך פי' ר"ח ז"ל דלעולם הא דקתני בניה של זו אבני שנייה קאי וה"ק במסקנ' איפוך הסברות דתנא קמא לקולא ור' שמעון לחומרא וה"ק ת"ק באים בניה של שנייה ונוטלות כתובת אמן דממ"נ בני הראשונ' אם שם מותר ואפי' מטלטלין ואפי' משועבדים נוטלין ואם לאו אין נוטלין ואתא ר"ש ואמר אם יש שם מותר דינר ושיהא חשוב דהיינו מקרקעי ובני חרי אלו נוטלין כתיבת אמן ואם לאו חולקין בשוה:


דף צא עמוד א[עריכה]

והתנן ר' שמעון אומר אע"פ שיש שם נכסים שאין להם אחריות :    פי' והא לישנא משמע דר' שמעון בעי דינר ממקרקע ולא ת"ק וסתמא מתני' לא פליגי אמתני':

ת"ק נמי דינר קאמר פי' כדאשכחן לי' בהדי' ומסתמא (ה"ק) [ת"ק] דפליגי עליה במתני' איהו ת"ק דפליגי אברייתא:

הלכתא אחת בחייו ואח' במותו יש להם כתובת בנין דכרין איכא מרבוותא ז"ל דכתב [*) הלשון מוטעה ומשובש ונ"ל דכוונתו למחלוקת הראשונים ומובא ברא"ש ז"ל יעו"ש (המו"ל)] דקי"ל מייתי ליה מתרווייהו ואתו יורשין ושקלי דכיון דבני שניי' שקלי כתובת אמן אע"ג דלא שקלי כתובת בנין דכרין לא אתו לנצויי אבל היינו דלאחר מותו קיימא ושקלי כתובה ואתו אידך לשקול כתובת אמן משום תקנת בנין דכרין אתו לאנצויי בהדה בני שניי' כיון דאינהו שקלי והרמב"ם ז"ל כתב הא ליתא דכיון דכי מיית בעל וקיימא שניי' הא הוה להו כנכסים מעוטים ונתרבים שזכו בהם יורשים דהיינו יורשי שניי' כדפירש רש"י ז"ל לקמן ותו דהא איכא דדייקינן לעיל מהא דקתני שניי' ויורשי' קודמין ליורשי ראשונה מקדם דהא דקדמה הא איכא שקלי הרי למי איכא למידק בחיי שניי' גופה מקדם הוא דקדמה הא איכא שקלי שכבר כתבנו בפ' נערה מה שכתבו מקצת הגאונים ז"ל בתשובתיהם דהאידנא לא מגבינן כתובת בנין דכרין ואנן פסקינן כדברי הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל ושאר מפרשים שגובין אותה בזמן הזה ומיהו לא הוה אלא במקרקע כתקנת תלמודא דאע"ג דהשתא כתובה גופה גובה מן מטלטלי לגבי כתובת בנין דכרין לא תיקן רבוותא ז"ל מידי ואנן הוא דלא נוסיף עלה כיון שבזמן הזה רבים קופצים לתת לבנותיהם כמו לבניהם וכן דעת הר"ר מאיר הלוי ז"ל.

פשיטא מרובין ונתמעטו שהיו הנכסי' ביוקר והוזלו או דאשתדף מועטין ונתרבו שהיו בזול והוקרו א"נ כגון דקלא ואלים ארעא ואסקא שרטין דליכא לפרושי מרובין ונתמעטו כגון שנמצאת שדה שאינה שלהן דהני מועטין היו מתחילתן אלא שלא נודע עד עתה וכן ליכא לפרושי מועטין ונתרבו שנפל' להם אח"כ ירושה מאבי אביהם דהא ראוי הוא ופשיטא שאין בו כתובת בנין דכרין כדתנן במתני' בהדי' אלא כדאמרן ואיכא למידק דכיון דמרובין ונתמעטו פשיטא דבתר מעיקר' אזלינן לתועלת כתובת בנין דכרין אמאי קמבעי' טפי במעוטין ונתרבו וי"ל דמשמע לי' דמרובין ונתמעטו כיון דכירושה שוינהו רבנן ויירתין תנן הוא דניזול בתר מעיקרא לתקנת הכתובה כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אבל במעוטין ונתרבו מבעי לי'. אם העמידו תקנתם אף בזה משום לעשות קיום לתקנתם לתועלת כתובת בנין דיכרין וכיון דהשתא לא מעקר' לי' נחלה דאורייתא אית להון כתובה או דלמ' בין בהא ובין בהא בתר מעיקרא אזלינן:

אמר להו כשם שמרובים ונתמעטו זכו בהו יורשין כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשין :    פי' רש"י ז"ל כשם שמרובים ונתמעטו זכו בהם יורשי כתובה הגדולה ליטול כתובת בנין דכרין כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשי הכתובה הקטנה לחלוק הכל בשוה הואיל ובשעת מיתה לא הוה בהו מותר דינר וכן פי' הרמב"ם ז"ל ואע"ג דגבי מי שמת והניח נכסים מועטים דתיקון רבנן ואמרו הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אמרי' דבין מועטים ונתרבו ובין מרובין ונתמעטו הבנים יורשים ומקיימים נחלה דאורייתא טפי מתקנתא דרבנן אין כל המקומות שוין וכאן הפריזו על המדה לעשות חזוק לתקנתא במרובים ונתמעטו מיהת ולמיזל בתר שעת ירושה ור"י ז"ל פי' כשם שמרובים ונתמעטו זכו בהם יורשי כתובה גדולה כך במועטים ונתרבו זכו בהם יורשי כתובה גדולה דלעולם לא פלגינן בתקנתא דרבנן בין זו לזו וכי היכי דלא פליג בההיא דבנות יזונו אלא דהתם אזיל ליפות כח הבנים והכא אזיל ליפות כח הבנות כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו:


דף צא עמוד ב[עריכה]

ההוא גברא דהוי מסקי בי' אלפא זוזי הוה לי' תרי אפדנא :    פי' זבינהו לחד גבר' דאלו לתרי גברא כיון דטרפא לארעא דחד היכי מצי אידך לוקח למימר שקול אלפא זוזי ואסתלק אלא ודאי כדאמרן. טרפא לחדא מינייהו. פי' שנכנס בה בכח טרפא שעשו לה ב"ד על חובן כשלא מצא נכסים מבני חורין אבל עדיין לא עשו לו שטרי חלטתא דודאי כיון שחלטוה לו תו לא מסתלק בטענות לוקח אלא דשומא הדרה ללוה היכא דגביא מבני חרי הדר קא טריף לה לאידך שקיל לוקח אלפא זוזי והלך לגבי' וא"ל אי שווי' לך קמייתא אלפא זוזי בחובך לחיי ואי לא שקול אלפא זוזי ואסתלק סבר רמי בר חמא למימר דהיינו מתני' וכו' והכא נמי לאו כל כמיני' ללוקח לעלויי לב"ח טפי משוי' אמר ליה רבא מי דמי התם איכא פסידא ליתמי אבל הכא מאי פסידא איכא לב"ח אלפא יהיב לי' ואלפא שקיל. ותמיהא מילתא היכי מדמי לי' רמי בר חמא למתניתן ואומרים בתוספות דרמי בר חמא סבר דלא מצי לוקח לסלוקי לב"ח בזוזי אפי' היכא דלא הוה ארעא באפותיקי מפורש ולהכי קאמר דב"ח בהאי ארעא כדידי' שכיחא לגבי לוקח ואם כן היינו יתומים דמתני' ורבא סבר דכל היכא דלא היה אפותיקי מפורש לב"ח מצי לוקח לסלוקי' בזוזי וארעא הלוקח הוא וליכ' לבע"ח אלא תביעות ממון מצי לסלוקי בחובו וכיון דכן אלפא יהיב ואלפא שקיל ומסתלק והיינו מאי דקאמרינן בפ"ק דמציעא הניחא למ"ד אי בעי לוקח מצי לסלוקי וכו' דמשמע דפלוגתא היא וכתב רש"י ז"ל שם לא ידענא היכי ולפ"ז הכא הוא פלוגתא דאפליגי בה והשתא שמעינן שפיר מאי דכתיב' לעיל דאלו זבנינהו לתרי גברא הא ודאי לא מצי לוקח שני למימר הכי דדוקא מארעא דזבין הוא מצי לסלוקי לב"ח בזוזי ולא מארעא דזבן חברי' ואיהו גופא נמי דוקא קאמר הכי מקמי חלטת' וכדפרשינן:

טרפא בכמה כתבינן פירש"י ז"ל כשקבל אותה בעל חוב באלפי זוזי בכמה כתבי טרפא ללוקח שטרפא ממנו באלפא כשיעור החוב או בחמש מאות כדמי השדה רבינא אמר באלפא פירש אע"ג דלוקח לא אפסד אלא ה' מאות כיון שהחוב היה אלף וזה סילקו במעות אינו אלא כאלו לקחה ממנו שאלמלא כן היה נוטלין שתיהן והיה המוכר חייב באחריות אלף:

ורב עווירא אמר בחמש מאות שכן הוא חייב אחריות :    וקשה קצת היכי אמר רבינא דלגבי לוקח טפי מאחריות שקבל עלי' מוכר וטפי ממאי דאפסיד לוקח ויש שפירשו אם נסתלק בעל חוב כשקבל אלף זוזי טרפא בכמה כתבינן גבי אלפא כדאפסיד לוקח או מחמש מאות כמו ששוה השדה שממנו נסתלק דאלו מאידך אכתי לא טריף ליה אלא דכי חזי לוקח דבעי למטרפא קדים וזבני' מיניה וה"ל להמתין עד שתכנס בה בכח טרפא שלו ונראה כלשון הראשון אבל בלשון הזה דכ"ע אית להו אלפא כיון דבאלפא סלקיה ויש מקשים מאי טרפא שייך הכא אי איתא דאית ליה למוכר נכסי למטרף אמאי לא אמר לי' לוקח לב"ח ליזול ולגבי מיניה דליכא למימר דהאי ארעא ה"ל אפותיקי לב"ח דא"כ לכ"ע לא מצי לוקח לסלוקי בזוזי וכדאי' בפ"ק דמציעא וי"ל רגון שרוצה להמתין כשיקנה המוכר נכסים. דין. א"נ שיש שם נכסים שקנה מוכר בין הלואה זו [למכירה] חזר ומכרן ולב"ח לא כתב דאקני דב"ח לא מצי טריף דלא כתב לי' דאקנה לוקח דהוה ליה קנה ולוה ומכר דמשעבדי א"נ שקנה נכסים אחר החוב ומכר וחזר ומכרו ולב"ח לא כתב דאקנה וללוקח כתב ליה דאקנה.

מצוה על יתומים לפרוע חוב אביהן:    פירש מן הנכסים שהניח אביהן ואף על גב דמדינא לא אשתעביד כגון מטלטלין או שבח או מן הראוי אבל מנכסי עצמן אין שם מצוה וכתב רש"י ז"ל מצוה על היתומים לפרוע מפני כבוד אביהם ואין לבית דין לכופם על כרחך דלאו מצוה עשה מפורשת היא כסוכה ולולב אלא מצוה דרבנן וכן פי' בתוספת וכן בדין שאם לא כן מאי איכא בין הלוה עצמו ובין היתומים בי' וכן מוכח מהא דאמר להו מצוה קא עבידתו ואלו היו כופין על מצוה זו היכי אמר להו מצוה קא עבדיתו ולא עיילי בגוביינא והכי נמי אמרינן דכי אמרי דמי קטינא סליקי סלקוה והא כייפינן להו אלא ודאי כדאמרן וזו שלא כדברי ר"ח ז"ל שכתב למעלה בההיא דפריעת ב"ח מצוה שכשם שכופין עליה כך כופין על מצוה זו ואינו נכון וכבר כתבנו יותר מזה בפרק מי שמת מאבל אמרו לו הני חמשין זוזי דמי קטינא סלוקי סלקוה ופי' רש"י ז"ל והו"ל כשאר מוכרין ולא כפריעת חובו. דין. ושמעינן מינה שאם בא ב"ח מאוחר לטרוף ממנו אינו רשאי שכבר קנאו מב"ח ראשון ואם זה הי' ב"ח מאוחר כי אתי ב"ח מוקדם וטריף ליה למ"ד ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה הדרי יתמי עלי' ב"ח מאוחר ושקלי זוזייהו מינייהו וכן פירוש רבוותא וכן הוא במקצת ירושלמי דכתיבנא במהדורא קמייתא.

ההיא גברא דזבנה לכתובה דאמינה בטובת הנאה :    הפי' הנכון כדפי' רש"י ז"ל שמכר קרקע אחת שירש מאביו ושהיה מיוחד לכתובת אמו שכן הי' דרכן לייחד להם קרקע כדאמרינן התם באותם ג' שדות דליכא לפרושי שמכר כתובת אמו בחיי אביו שאם (תמות אמו ואחר כך אביו) [ימות אביו ואחר כך אמו] ויורשי' שיזכה בו לוקח דה"ל מה שאירש מאבא מכור לך שלא אמר כלום כ"ש דהכא איכא תרי ספיקא שימותו שניהם אביו ואמו ומיהו בזה נדחק רש"י בלשון ראשון ואע"ג דלא אמר כלום חייב להחזיר המעות ובכאן התנה שאם תערער עמו לא מפצי ליה ולא מהדר זוזי והקשה עוד דמ"מ כיון דירשה מאמו וזכה בו נתקיים המכר כדאמרי' גבי מכר שדה שאינו שלו וחזר ולקחה מבעליה הראשונים שזוכה בה הלוקח ותירץ דהתם הוא דטרח לזבוני כי היכי דליקום בהמנותיה אבל כשירשה ליכא למימר הכי כדאיתא התם וא"צ לכל הדוחק הזה:

סבר רמי ב"ח למימר איהו במקום אמה קאי אמר ליה רבא נהי דאחריות (דעלמא) [דידה] לא קביל עליה אחריות דנפשיה [מי] לא קביל עלי':    ויש רוצין לדקדק מכאן שהמוכר קרקע שלא באחריות דמחייב באחריות דנפשי' מן הסתם כדאיתא בפרק אלמנה דלקמן אעפ"י שירש או נתנו לו שום זכות באותו קרקע לאחר המכירה אינו יכול לערער דהא נמי בכלל אחריות דנפשיה הוא כדאמר רבא הכא והא ליתא דאם כן גזל קרקע ומכרה שלא באחריות וחזר וירשה או לקחה זכה בה הלוקח הראשון וזה אינו כדמוכח בפ"ק דמציעא שלא אמרו שם אלא משום דניחא ליה דליקום בהמנותי' או דלא לקריי' גזלנא אפי' במוכר אחריות והכא שאני שזה מכרה באחריות גמורה שהוא חייב אפי' באחריות דעלמא כדאיתא לקמן אלא שהוציא מן האחריות ערעור ורמי בר חמא סבר שהוא נכלל בכלל אמו ולא בכלל שאר אחריות שעליו ורבא אמר כיון דבעלמא אפי' מוכר שלא באחריות לא מפקיע נפשיה מאחריות דנפשיה כל שכן הכא דקבל של האחריות חוץ מאחריות אמו שהוא בכלל האחריות וכיון שזכות הערעור הזה כבר היה בו קודם מכירה הרי זה בכלל אחריות שקבל עליו ומדאתי עליה רבא מטעמא דאחריות דנפשיה איכא למשמע דדוקא דירשה הוא עצמו אבל אם ירשו אחרים עמו או שנתנה אותו אמו לאחרים הרי הן במקום אמו ואינו חייב לפייסם וכן כשאמר אני מקבל עלי כל הוא וכל באי כחו משמע דאנהו במקומו קיימי ויש אומרים דה"ה דמחייב לרבא באחריות שאר יורשי אמה ובאי כחה שלא הוציא מן האחריות אלא לאמו ואין לנו אלא לאמו בלבד והלשון הראשון נראה לי:

אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות ופי' מכירה סתם שיש בה אחריות דאחריות ט"ס הוא ואתא ב"ח דראובן וקא טריף ליה מיניה דינא הוא דליזול שמעון ומפצי ליה גרסת רש"י ז"ל אמר רבא נהי דאחריות דעלמא קבל עליה אחריות דנפשיה מי קביל עליה ואשמעינן מהדא דודאי לא קבל עליה אחריות דאתי מחמת נפשיה דלוקח וזה מן הלשונות שפירושה מתחלף דבפ' אלמנה ניזונות אמר אחריות דנפשיה משום דנפשיה דמוכר ויש גורסין כאן נהי דאחריות דעלמא לא קביל עליה כלומר ראובן אחריות דנפשיה קיבל עליה ויש מקשים מאי סבר רמי ב"ח דהא ודאי דבר קשה הוא לומר שיפצה המומר אחריות ערעורן שמחמת הלוקח עצמו ואמרו בזה כמה לשונות ואין אנו צריכין לכך דרמי בר חמא סבר דכיון שלא היה לראובן המוכר הראשון נכסים אחרים לגבות מהם נמצא כשמכר קרקע זה לשמעון שלא באחריות נכנס הוא תחת ראובן והי' הרוב מוטל על הקרקע זו או יסלקנו שמעון במעות הלכך כשם שאם שמעון מכרו לאחרים חייב לפצותו לב"ח כן כשחזר ומכרו לראובן זה שכבר נפטר ראובן מחוב זה ואתא רבא ואמר דהא מ"מ סוף סוף החוב מוטל על ראובן אם קנה נכסים וכיון שכך אין לשמעון לפצותו דאחריות דנפשי' לא קביל עליה:


דף צב עמוד א[עריכה]

ואמרינן ומודה רבא בראובן וכו' מאי טעמא דבעל חוב דיעקב כב"ח דעלמא דמי וזו דרך רש"י ז"ל ואגב אורחא שמעינן שהמוכר שדה לחבירו באחריות סתם חייב אפי' באחריות דעלמא דלא אתי מחמתי' דהא ב"ח דיעקב לא אתי מחמת שמעון ואפ"ה חייב לפצותו לפי שמכר באחריות וכן הדין במוכר סתם כיון דאחריות ט"ס וכאלו נכתב דמי:

ואמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון וזקפן עליה במלוה אתא לאשמעינן דאע"ג דאין קרקע נקנה במלוה התם במלוה שהיה המוכר חייב ללוקח דמלוה להוצאה נתנה ואין כסף לקנות בו אבל מלוה זו שמתחייב לוקח עכשיו למוכר דפרעון גמור הוא וקונה בו מדין כספו. א"נ דאתא לאשמעינן דאע"ג דזקפן עליו במלוה ואין שעבוד קרקעות מטלטלי דיתמי מיקרו וכל זה אינו נכון דדינא קמא פשיטא דפרעון כסף גמור הוא חשוב זקופה במלוה ואידך דינא נמי בהדי' אמר ליה תלמודא לעיל גבי מי שהיה נושה באחיו מנה בפ' האשה שנפלו וא"כ אית לן למיבעי אמאי נקט זו זקפן עליו במלוה ותו אמאי נקט שמכרה באחריות דאי מאי דאמר יתמי מטלטלי שבק אבון גבך הכי נמי שייך במכירת שלא באחריות (דהאי מאי יתמי מטלטלים שבקה בינה בינה לכך הכא נמי) והנכון בזה מה שפי' בשם ר"י ז"ל שאם לא זקפן עליו במלוה אלא שנתעכבו המעות אצל הלוקח אין היתומים יכולים לתבעו כלל דמסתמא הרי המעות מכר תפוסין בידו לאחריות כל זמן שלא פרעם ותפיסה דמחיים קרינא ולהכי נקט זקפן והיינו דנקט באחריות דאלו שלא באחריות אפי' לא היה זקופין נמי יכולים היתומים לתובעו ועוד הוסיף שאע"פ שאמר ר"ע לעיל ינתנו ליורשים שכולם צריכין שבועה ואין היורשים צריכים שבועה הכא אין זה צריך שבועה דודאי לא אתפסיה צררי המוכר לאחריותו וכיון שכן אף הוא אינו צריך שבועה וא"כ יתנו לו כי הוא הכושל ואין הטעם זה ברור לפי מה שכתבנו שם דלאו בשבועה תליא מילתא אלא הטעם משום דכל היכא דלא זקפן עליו במלוה תפיסה מחיים חשובה דאנן סהדי דדעתי' למתפסינהו אתא:

אמר רבא אי פקח הוא מגבי להו ארעא והדר גבה ליה מינייהו מדרב נחמן וקשיא להו לרבנן ז"ל אי לית ליה זוזי מאי פקיחותא צריך ואי דאית ליה זוזי היכי מצי מגבי להו ארעא דהא כל דאית ליה זוזי ואית ליה ארעא לא מצי למפרעינהו בארעא כדאי' בפרקין לעיל. ויש מתרצין דלעולם אית ליה זוזי והיינו פקחותיה וידע האי דינא דר"נ ויפייסם בדברים שיקבלם קרקע ואחרים תרצו דכל כה"ג דאיכא פסידא דלוקח בפרעון מעות שורת הדין לאגבונייהו ארעא. ורבינו שמשון ז"ל תי' דלאו דוקא אמרינן דלגבי להו ארעא דהדר לגבי מינייהו דאפוכי מטרתא ל"ל אלא דכי תבעו ליה יתמי דמי מלוה שחייב לאביהם שזקף עליו אמר להו אנא מחייבנא לכו מלוה במקום אבוכן ומחייבנא נמי ומשתעבדנא לב"ח דאבוכן מדר"נ ואנא הוא ב"ח דאבוכן קמא דאיחייב לי באחריות וכיון דכן אנא מפרענא ממאי דאית ליה גוואי ואנא מפייסנא בארעא וזה הנכון:

אמר רבה ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון בבת אחת דאלו בזה אחר זה אין ב"ח גובה אלא מן האחרון וכדאיתא בפ"ק דב"ק. וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי ואתו ב"ח דראובן ולא מצאו לו שום נכסים בני חורין רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אמרן אלא דזבין לו בינונית ששיעבוד ב"ח עליו והלכך אם רצה גובה משמעון הזיבורית שנשתיירו אצלו ואומר נכנסת במקום ראובן ואלו רציתי הייתי גובה ממנו הזבורית ואע"ג דתקון רבנן לב"ח מן הבינונית הא לתקנתא דידיה הוא ולא הריעו כחו אצל הזבורית דחזי להו מדאורייתא וכדאיתא בבבא קמא אבל הן העידית שביד שמעון אינו גובה שאפילו מראובן בעלי חובו לא היה גובה כלל ושלא כפירוש רש"י ז"ל שאם רצה גובה משמעון מן העידית וזו שגגה גדולה ואם רצה גובה מלוי בינונית דחזיא לי' דאע"ג דאיכא זיבורית אצל שמעון וק"ל שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים ב"ח ואפי' מן הזבורית היינו כשהם נכסים בני חורין ממש כגון שהיה זבורית אצל ראובן אבל הכא שהזבורית הוא אבל שמעון שאינו ב"ח של זה בהא לא אמרו רבנן וכן פי' רש"י ז"ל. אשל עידית וזיבורית אמר ליה ללוה להכי טרח וזבני ארעא דלא חזי לך תמיהא מלתא דהא זיבורית מחזי חזיא ליה מדאורייתא וכשתקנו לו חכמים בינונית לא הוריעו אצל זבורית ויכול הוא לומר אי אפשי בתקנת חכמים ז"ל. וי"ל דה"מ אצל הלוה עצמו אבל בכאן שהנכסים ביד הלוקח שני ובינונית חזיא טפי לפי דעת רוב העולם אין לנו לגבות אלא מן הבינונית שתקנו לו חכמים הואיל ולא לקח כל השדות של בעל חוב כמו שלקח שמעון והאי טעמא משום זבורית אצטריך דאלו מהעידית פשיטא דלא גביא:

בינונית נמי לא אמרן אלא דלא שביק בינונית דכוותא אצל שמעון יכול לוי למימר הנחתי לך מקום לגבות ממנו:    קשיא לן דהא פרישנא דליכא למימר הכי אלא כשהניחם אצל הלוה עצמו אבל לא כשהניחם ברשות הלוקח שלו שא"כ לגבי זבורית נמי שביד שמעון לימא ליה הכי וי"ל דהכא ה"ק כיון שכשהיו שני הבינונית אצל ראובן או אצל שמעון היה יכול להגבות לך איזה שירצה מהם והיה יכול לסלק מזו מפני אותו שהיה ברשותו כן אני ג"כ יכולני לסלקך באותה שהנחתי ברשותו כי כל זכות שהיה לו בשדה זו מכר לו כאותה שאמרו מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ובהא שהזכות כבר לידו דכ"ע מכר לו:


דף צב עמוד ב[עריכה]

אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא ב"ח דראובן למטרפי' מיני' דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ול"מ א"ל לאו בע"ד דידי את:    כך הגי' ברוב הספרים ולאו למימרא דחייב ראובן למיזל ולמפצי' דאדרבה אמר ליה אחוי לי טירפך ואשלם לך אלא ה"ק דדינא הוא דמצי ראובן למיזל ולמידן עמו ולא מצי ב"ח למימר לי' לאו בעל דברים דידי את ולהא בלחוד יהבינן טעמא משום דאי מפקא מינך עלי דידי הדר דאלמא היינו האי דאשמעינן אביי ויש נסחאות שגורסין בהדיא דינא הוא דאי אזיל ראובן ומפצו ליה דלא מצי אמר ליה וכו' והכל דרך אחד והוקשה לראשונים ז"ל מה הנאה יש לראובן בזה דהא ודאי משמע דמשום תקנתו אמרו כן דהא מוקמינן ליה לישנא קמא כשמכרה באחריות ומשום דאי מפקא מיניה עני הדר וי"ל דנפקא מינה שהיה ראובן זה פקח ובקי בטענות יותר מן הלוקח ואינו מספיק דאדרבה הלוקח לא היה צריך לטעון כלום אלא שיוציא שטרו וב"ד טוענין ללוקח כל מאי דמצי מוכר טעין והא עדיף טפי ורש"י ז"ל כתב שאם יש למוכר גלגול דברים לחשוב חוב כנגד החוב או אשתבע ליה בדינא דלא פרעתיך ואין זה מחוור ואדרבה הבא ליפרע מנכסי' משועבדים לא יפרע אלא בשבועה שלא נפרע ושאין ללוה אצלו כלום שראוי להיות כפירעון חובו והנכון כגון שהיתה שדהו אפותיקי מפורש לב"ח זה והשביחה שאין הלוקח יכול לסלקו במעות ושקיל לה לכולי ארעא ושבחא ואע"ג דלא הוה מסיק ביה אלא שיעור ארעא ואין לוקח ממנו אלא הוצאה והדר לוקח וגבי מן המוכר ארעא ושבחא בר מהוצאה דאלו ידין ראובן המוכר עמו מצי לסלוקי בזוזי כשיעור ארעא בלחוד ובמהדורא קמא דב"מ כתיבנא טפי בס"ד:


דף צג עמוד א[עריכה]

אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצא עליה עסיקין עד שלא החזיק בו יכול לחזור בו :    פי' רש"י ז"ל אם לא נתן המעות משהחזיק בה אינו יכול לחזור בה שהקרקע נקנה בחזקה כי אמר לו לך חזק וקני ויש שמחזיקין מיד ונותנים המעות לאחר זמן ומשהחזיק בה נתחייב במעות עכ"ל ז"ל ולפ"ז אין להקשות דהכא מסיקנא דאפילו שלא באחריות נמי יכול לחזור בו ואלו בפרק חזקת הבתים אמרינן דאע"ג דאמור רבנן המוכר שדה לשמעון אינו חוזר עליו נמצאת שאינו שלו חוזר עליו רב זביד אמר אפילו נמצאת שאינו שלו אינו חוזר עליו דא"ל להכי זבני לך שלא באחריות דהתם כשפרע המעות או שזכה בקרקע בשטר או בחזקה משא"כ בזו שלא זכה עדיין בקרקע ולפיכך יכול לחזור בו אבל אין פי' זה נכון וכמה תשובות בדבר חדא דא"כ דלא פרע לו מעות ולא זכה בקרקע פשיטא דיכול לחזור בו ולא הוה צריך לומר אלא דמשהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ועוד דמאי שנא נקט חזקה הא ידעינן בחזקה שקונה ומתני' היא ועוד היכי אמרינן דחזקה הוה מכי דייש אמצרי ומה הוצרכו לשאול מאימת הויא חזקה והלא משנה שלימה היא נעל גדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה ועוד דלישנא דאימת הוה חזקה לא אתי שפיר ועוד דכיון דאמרי' ראובן שמכר שדה לשמעון מכלל שמכרו כראוי וזכה בו הלוקח כראוי בא' מן הקניות דאי לא אין כאן שום מכר לכך הנכון דהכא כבר זכה שמעון וחזקה דאמר הכא היינו שיורד לתוכו כאדם המחזיק בשלו ואמרי' דעד שלא ירד לתוכה להחזיקה בשלו יכול לחזור בו ואע"ג דאיכא כסף ושטר וחזקה דאדעתא דהכי לא זכה וכמקח טעות הוא אבל כשירד לתוכה סביר וקיבל ואינו יכול לחזור בו והשתא לא דמיא הא להאי דרב זביד דהתם שכבר החזיק בו אלא כשבא לתבוע אחריותו אמרינן שאינו חוזר האחריותו על המוכר והכא אמרי' שכ"ז שלא החזיק בו יכול לחזור בו שלא יהא מכר מכל בין שלקח באחריות או שלא באחריות ודייקא נמי דהתם נקט לישנא דחוזר עליו ואינו חוזר עליו דמשמע (חזקה) [חזרה] משום אחריות והכא נקטי' יכול לחזור בו ואינו יכול לחזור בו:

דייש אמצרי:    פי' בב"מ שהשוה לתקון המצרים כדרך הלוקח שדה שבא להחזיק בו והרי"ף פי' בענין אחר ודייש אמצרי לאו דוקא אלא הוא בכל דוכתי'. אחוי טרפך ופי' רש"י ז"ל אחוי לי שטר טרפא דכתבו לך שיצאתה השדה מתחת ידך ואשלם שהרבה עוררין ואין זוכין בדין עכ"ל ובפ"ק בב"ק כתב עוד אחוי לי שטרא טרפך שטרפה ממך כדין וכן הלכה:

מתניתין מי שהי' נשוי ג' נשים חולקות בשוה:    פי' כשג' יוצאות ביום אחד וסבר האי תנא דבתר שעבודא אזלינן ובשעבוד מנה כולן שוות כך יש לבעלת מנה שעבוד מנה כבעלת אלף אבל במה שיש יותר מסך כתובתה אין לה בו שיתוף עם האחרות עד שתתפרע האחרות הלכך היו שם מאתיים בעלת מנה משותפת במנה בלבד ובעלת מאתיים ובעלת שלש מאות משותפות במנה השני בשוה היו שם ג' מאות כולן משותפות במנה הא' ובמנה השני משותפת השתים כמו שאמרנו ובמנה השלישית אין בו כלום אלא לבעלת ג' מאות לכן ביותר מג' מאות עד שתתפרע בעלת ג' מאות ממה שהיא עודפת על חברותיה ויחסר חסרונה שוה לחסרונן כיצד כשיש שם ג' מאות יש לבעלת מנה ל"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ג שני שלישים ויש לבעלת מאתים פ"ג ושליש ל"ג ושליש מן המנה האחד וחמשים מן המנה השני שחלקה עם עם בעלת ג' מאות ויחסור לה מכתובתה מאה וי"ז פחות שליש ויש לבעלת ג' מאות מנה ופ"ג ושליש כי היא לבדה נטלה המנה השלישי' ונשאר לה לגבות א"כ מאה וי"ז פחות שליש והרי חסרון בעלת מאתיים ובעלת ג' מאות שוה ולפיכך אם הי' שם ארבע מאות אותו מנה הרביעי נוטלת אותו בעלת מאתים ובעלת שלש מאות נמצא שיש לבעלת מאתיים מאה ול"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ז פחות שליש ויש לבעלת ש' מאתים ול"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ז פחות שליש והרי חסרון כולם שוה שאף לבעלת מנה כן נשאר לגבות ס"ז פחות שליש מעתה כל מה שיהיה בה יותר מארבע מאות חולקות אותו בשוה וכן על דרך זה אם היו אלף נשים לפי דעת תנא דמתני' והרי"ף ז"ל האריך הענין הזה בלשון עברי וגם בלשון ערבי ומה שכתבנו מועט המחזיק את המרובה:

היו שם מאתיים וכו':    בתלמודא מפרש לה ג' של זהב הם ע"ה דינרי כסף כי הדינר זהב הם כ"ה דינרי כסף וששה של זהב הם ק"נ דינרי כסף לכן ג' שהטילו לכיס כך הם חולקין פי' לא שיחלקו כן ממש שהרי אינן חולקין אלא לפי מעות כל אחד ואחד אלא לאפוקי דלא אמרי' השכר לאמצע ובתלמודא אפרש לה בס"ד:

גמרא של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא ותילתא הוה:    פי' שהרי אין לה בה אלא שלישית המנה. אמר שמואל בכותבת בעלת מאתיים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה פי' דהוה לי' בעלת מאתיים לגביה כאלו אינה משותפ' במנה ההוא והוא בין בעלת מנה ובעלת ג' מאות והכי נמי מצי לאוקמי בכותבת ליה הכי בעלת ג' מאות וכדמוקים בסיפא שבעלת ג' מאות היא הכותבת אלא דהכא חדא מינייהו נקט וניחא ליה טפי ההיא דסמוכה ליה ובסיפא נקט ההיא דסמוכה לתרוייהו והוה רישא וסיפא בחדא גוונא ולא עוד אלא דבסיפא נמי איכא כותבת דג' וכדבעינן לפרושי לקמן כנ"ל:

אי הכי אימא סיפא ופי' אי הכי לאו דוקא דהא לכ"ע לא אתיא מתניתן שפיר אי נמי דדוקא הוא ומשום דאפשר לאוקמה בב' תפיסות כדלקמן תימא לה הא סליקת נפשך ממנה פי' דאע"ג דלבעלת מנה בלחוד הוא דכתבת דין ודברים אין לי עמך מ"מ לא אתי האי פלוגתא דמתניתן שפיר ממ"נ שאם אנו דנין שאמרה לה לבעלת מנה דו"ד א"ל עמך במנה זה לפי שמחלתי כל זכותי ממנו א"כ יחלקו המנה ההוא בין בעלת מנה ובין בעלת ג' מאות ותטול בת ג' מאות מאה פלגא מהאי מנה ופלגא מהאי מנה ותשקול בעלת מאתים חמשים בלחוד דהיינו פלגא דמנה שני ואם אנו דנין הלשון הזה שנתנה לבעלת מנה חצי זכותה שהיה לה ליטול במנה ההיא שהוא י"ז פחות שליש א"כ הרי נשאר לה לבעלת מאתים לטול מן המנה ההוא י"ז פחות שליש ותטול בעלת ג' מאות שלישית דהיינו ל"ג ושליש נמצא שנוטלת בעלת מנה חמשים כדתניא ל"ג ושליש מחלקה וי"ז פחות שליש מחלק חברתה ובעלת מאתיים שבעה וששים דינרין פחות שליש [י"ז פחות שליש] שנשאר לה מן המנה הראשון וחמשין מן המנה השני ובעלת שלש מאות תטול פ"ג ושליש ל"ג ושליש מן המנה הראשון וחמשין מן המנה השני ואם אנו דנין הלשין הזה שנתנה כל הזכות שהיה לה במנה ההוא לבעלת מנה א"כ בעלת מנה תטול ס"ו ושני שלישים ובעלת מאתיים חמשין ובעלת ג' מאות פ"ג ושליש ואלו אנן לא תנינן חדא מהני ופרקינן דמתניתן דאמר ליה בהדי' מעיקרא מדין ודברים הוא דסליקו נפשאי כלו' שהתנו בין שלשתן בפי' שלא תערער על בעלת מנה במנה האחד ותטול חלקה כאלו אינה משותפת עמה ויחלוקו השאר היא ובעלת ג' מאות ואלמלא שקבלה עליה גם בעלת הג' מאות לאו כל הימנו של זאת לאבד מזכותה כלום במנה זו והיה לה ליטול פ"ג ושליש אלא ודאי כדאמרן והאי דאמרינן מעיקרא בכותבת בעלי מאתיים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה לא דק תלמודא אלא דנקט לישנא רויחא דמחני' בכותבת דין ודברים אין לי עמך מיירי והשתא מפרש לה תלמודא צורתא דמתניתן כדאי' ממש ודכוותא בתלמודא הא כל שלא אמרו כאן אלא כלשון הראשון הא ודאי של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ס"ז פחות שליש ושל ג' מאות פ"ג ושליש כנ"ל:

רבי יעקב מנהר פקוד משמיה דרבינא אמר רישא בב' תפיסות וסיפא בב' תפיסות :    פי' בב' גוביינות ואע"ג דגוביינא דארעא היא שאין כתובת אשה גובה מן המטלטלין קרינן ליה תפיסה כדאשכחן בריש פרקין ואפשר נמי דתפיסת מטלטלין הוא כדפי' רש"י ז"ל וכגון שתפסן מחיים א"נ דשעבד לה מטלטלין לכתובה בפי' רישא בב' תפיסות דנפלו ע"ה בחד זימנא וקכ"ה בחד זימנא תפיסה קמיית' דע"ה חלקו בג' שהרי כולן שוות בו ונטלה כל אחת מהן כ"ה ונשארו לגבות לבעלת מנה ע"ה ונבעלת מאתיים קע"ה ולבעלת ג' מאות רע"ה וכשנפלו להן בתפיסה שניה ק"ה הרי כולן שוות בו בע"ה וחלקו הע"ה בין שלשתן וחמשים הנשארים חולקת בעלת מאתיים ובעלת ג' מאות נמצאת בעלת מנה נוטלת חמשים ובעלת מאתים ובעלת שלש מאות ג' דינרי זהב שהם ע"ה דינרי כסף לכל אחד:

סיפא בב' תפיסות דנפלו לה ע"ה בחד זימנא ומאתים ועשרים וחמשה בחד זימנא והכי פי' הע"ה הראשונים חלקו בשוה כמו שאמרנו כ"ה לכל אחד ומן הר' כ"ה של תפיסה שנים נוטלת קע"ה שהם בשתוף בין כולם וחלוק' מהם בין כולם כ"ה לכל אחת שאף הראשונ' משותפת בהם שזה סך כתובתה עכשיו אחרי אשר נטלה כ"ה מן הע"ה הראשונים הרי שיש לכל אחת מהן חמשים והמאה הנותרת מן הקע"ה חולקת בעלת מאתיים ובעלת ג' מאות ששתיהן משותפ' והעודף על הקע"ה מן הרכ"ה שהוא חמשין הוא לבעלת ג' מאות לבדה נמצאת אומ' כי של מנה נוטל' חמשין מן השני תפיסות ושל מאתיים נוטלת מאה ושל ג' מאה נוטלת ק"נ כדברי משנתינו והאי דנקטא תנא בהאי צורתה משום דלא בעי' למתנייא תשבורת חשבון אלא שלימים דאי כדינייהו ממש הוה ליה למתני בעלת מנה נוטלת ל"ג ושליש ושל מאתים פ"ג ושליש ושל ש' קפ"ג ושליש הלכך נקטה בכותבת חדא לאידך או בב' תפיסות שיבא חשבון שלם ומינייהו שמעינן עיק' דינא:

תנא זו משנה ר"נ רבי אומר אין אני רואה דבריו של ר"נ בזה אלא חולקות בשוה:    פי' לא בשוה ממש כמו שנראה בדברי רש"י ז"ל אלא לומר שנוטל בשוה כל אחת לפי מעות סך כתוב' שעושין מן הנמצא ששה חלקים חלק במנין כל כתובה שהרי ששה מאות דינרין של מנה נוטלת חלק א' ושל מאתיים שני חלקים ושל ש' נוטלת ג' חלקים וכדרך שאומר תנא במתניתין בג' בשנש' שהטילו לכיס חלק במנין הרווח וההפסד לפי מעות וכן פי' ר"ח ז"ל וכן עקר והלכתא כר'. אמר שמואל שני' שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתיים השכר לאמצע:


דף צג עמוד ב[עריכה]

אמר רבה מסתבר' מלת' דשמואל בשור לחריש' וחורשין בו דכיון שה"ה לחריש' אלא בכלו יש להם לחלוק שכר ולאמצע אבל שור לחרישה ועומדת לטביחה :    כלומר ששבח אחרי כן בבשר וראוי לשחיט' וטבחוהו ובאין למכרו או לחילוק איברי' זה נוטל חלק וזה נוטל ב' חלקים כ"א לפי מעותיו והא דנקט שלקחוהו מתחלה לחרישה לרבות' נקטינהו דאע"ג דמעיקרא אדעתא למפלג בשוה נחית בשותפו' השתא בבשר ושחטוהו הוא מתחלק לפי איבריו ויטול כ"א לפי מעותיו ורב המנונא אומר אפילו שור לחרישה וכו' פי' אעפ"י שהשכר עומד על הקרן אם היו עתידין לחלקו לאבריו ולהוליך הבשר כ"א בביתו היו נוטלין לפי מעות אבל כיון דלמכירה קאי וסוף שיותירו המעות נמצא שהריוח הוא מובדל מהקרן וכאלו נשתכרו בפרקמטיא דמי שהשכר לאמצע ולא תימא דוקא בשלקחוהו לחרישה תחילה אלא אפילו לקחוהו תחילה לטביחה כיון דלמכירה קאי ולא לחלקו לאבריו הוי השכר לאמצע אלא משום דנקט רבה שור לחרישה ועומד לטביחה נקט נמי איהו האי לישנא ולאו דוקא ר"א דאם לקחוהו תחילה לטביחה מודה רב המנונא דלפי מעות הן חולקין ויש להקשות על זה דא"כ כי מותבינן בסמוך (מרבוות') [מברייתא] אליבא דרב' דפליג דלפלגי ולתני בדידה רב המנונא נמי אדתני סיפא וכו' בד"א בשור לחרישה ועומד לטביחה [אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה] זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו ותו מהא דאותבינן ממחני' דקתני פחתו או הותירו שחולקין לפי מעותיו וקושיין לרב המנונא ודאי כדבעינן למימר ודחיק לנפשי' לאוקמי בזוזי חדתי ואסתירא דצוניתא ואמאי לוקמה בשור לטביחה [ועומד לטביחה] וכל דכוותי' שראוי ליחלק אלא ודאי ש"מ דרב המנונא סרכא דלישנא דרבה נקט אבל ה"ה בשור לטביחה ועומד לטביחה השכר לאמצע עד שיעשה תנאי מפורש והטעם דמילתא משום מזלא דבי תרי עדיף ושכרן נתרבה ג"כ מפני חלקו המועט של זה שיכולין ליקח סחורה גדולה יותר וזה מהפך בה וכן נראה בירושלמי דהתם תנן על מתני' אמר ר"א הדא דתימ' כשהיתה סלע חסיר' או יתיר' אבל לשכר ולהפסד כולן חולקין בשוה וקשיא הדין יהיב מאה והדין יהיב עשר ואת אמר הכין חברייא אמרי' יכול הוה למימ' ע"י עשרה דינרין סליקו' פרקמטי' עד כדון דהות פרקמטיא (חסירה) זעירא [הות פרקמטיא רובא] מאי יכול הוא למימר לי' ע"י עשר' עד דאזדבין חדא זימנא אנא מזבין עשרה זימנין ע"כ. ועוד דאשכחן בירושלמי פ' שור שנגח את הפרה וכן ג' שהטילו לכיס פחתו והותירו כך הם חולקים אמר ר' אבין בר חייא נראין הדברים כשנטלו מרגלית בו יכול למימר ליה פרקמטיא דידך סגיאן ואת מעטין מזבינתא וכי הפיך מתהפך מטיבך עד כדון כשהיתה פרקמטי' נתונה כאן היתה פרקמטיא שלך נתונה ברומי מאי יכול למימ' עד דאסתלק אנא איפוך ומתהפיך בדיני הכא נמי כך ע"כ בירושלמי ופי' ברור ומשמע דר' אבין בר חייא דהתם הוא דס"ל כרב המנונא דהכא וזה דעת רבי' ז"ל והוא הנכון אבל לקח זה בשבילו וזה בשבילו ונתערבו פי' שלקחו שוורים או פרקמטייא כ"א בשלו נתעכבו:

תנן וכן ג' שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקין :    פי' רש"י ז"ל ותיובת' דשמואל משמע דסב' מר"ן ז"ל דרבה ורב המנונא פליגי אדשמואל דשמואל אמר לעול' השכר לאמצע והיינו תיובתא דלא אשכחן לה תירוצ' אלא בזוזי חדתי או בדאיסתר' דצניית' דאלו לרב' איכא לאוקמ' בשור לחרישה ועומד לטביחה ולרב המנונא בשור לטביחה ועומד לטביחה ואין זה נכון דודאי רבה ורב המנונא לאו דאפלגו עלה דשמואל אתו אלא לפרושי מימריה ורב' ה"ק דמסתברא מילתי' דשמואל בהכי וכיון דכן הכי אמר' לי' שמואל והכין מתפרש' האי לישנא בכל דוכתא עד דאתפרש' בהדי' כדאמרי' התם בפ"ק דסנהדרין אמר רבה מסתברא מלת' בששכרו וכן אמר רב אפילו נטלו הלכך קושיין הכא לשמואל דרב המנונא וכדפי' לעיל. ומסתברא הלכתא כרב המנונא (דלהדי') [דלדידיה] אתא מתני' דלעיל כפשוטה ולכאורה אמר ר"נ בר אבוה דמתרץ מתני' להדי' אליב' דידי' כוותי' ע"ל והא דאמר בפר' שור שוה מאתיים שנגח שור ששוה מנה ואין הנבילה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה וחזר ונגח שור ששוה מאתיים האחרון נוטל מנה כשהו' חצי נזקו ושנים שלפניו כל אחד נוטל דינרי זהב ואוקימנ' התם כר"ע דאמר שותפי נינהו ואפ"ה אמרינן כי מפסיד כל א' וא' לפי מעותיו וא"כ ה"ה לשכר וקשיא לרב המנונא דאלו לרבה מסתברא עומד הוא לטביחה כיון שהוא נגחן כדאמרן התם יכול הוא לומר לשחיטה מכרתי לך. ונראה לי דלא אמר רב המנונא אלא כשנשתתפו לדעת דאדעת' דהכי נחית אבל התם שלא נשתתפו והו"ל כאלו לקח זה בשבילו וזה בשבילו ונתערבו דתנא לעיל שחולקים לפי מעות לד"ה:

הותירו זוזי חדתי פחתי אסתירא דצונית' :    פירש"י ז"ל חדתי (שהיה כלי) [שמטילים] זוזים ישנים (ונשמרו ונותנו) [ונשאו ונתנו] בהם עד שנעשו חדשים ויוצאים מהוצאה הלכך חולקין לפי המעות דכל חד מאי דיהיב שקיל אבל אם הותירו יותר על החשבון השכר לאמצע:

אסתירא דצוניתא שנפסל המטבע ואין יוצאת בהוצאה ונותנת אותה על מכה שבפיסת הרגל ואמר במסכת שבת מאי צנית בית ארעא דכיון דישנן בעין נוטל כל אחד וא' כחשבון שהטיל אבל אם פחתו מאה או חמשים זה מפסיד המחצה וזה מפסיד המחצה שהשכר וההפסד למחצה לשון רש"י ז"ל ובודאי הא דנקט תלמודא זוזי חדתי לאו למעוטי סתם עתיקן דבפרק הזהב מוכח דעתיקי חשוב מחדתי אלא לאפוקי צנייתא או מטבעת ישנים מאד שאינם חשובים כמו חדשים וגם רש"י ז"ל לזה נתכוין:

מתני' מי שהיה נשוי ד' נשים ומת הראשונה נשבעת לשניי' :    הקשה בתוספת אמאי תניא ד' נשים דהא בג' סגי לאשמעינן דשבועה לאחד שבועה למאה כי הראשונה נשבעת לשניי' ואינה נשבעת לשלישית. ותרצו דא"כ שלישית שהיא אחרונה אינה נשבעת אליבא דת"ק וה"א דמש"ה אין הראשונה נשבעת לה משום שהשלישי' אינה נשבעה אבל בארבעה נשים שהשלישי' נשבעת לראשונה נשבעת לה קמ"ל דאפי' בה אמרינן שבועה לאחד שבועה למאה. הראשונה נשבעת לשניי' פירש רש"י ז"ל שאם שניי' טוענת הואיל ואת באת ליטול השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום דלמא לא משתייר לנכסי כשיעור כתובתי ע"כ. דין. ושמעי' מהכא כי מלוה מוקדמת שבא לגבות תחלה ודומה לב"ח מאוחר שנשבע מוקדם שבועה בנקיטות חפץ שאינו פרוע כאלו בא ליפרע מנכסים משעבדים ואין נאמנות שטר מועיל בזה כדמוכח ממאי דכתיב בפ' הכותב:

גמרא במאי קמפלגי :    כלומר מ"ט דבן ננס הואיל ות"ק טעמא דידי' טעמא תריצא הוא דכיון דרביעית לא שקלי כלום מן הראוי אלא הקודמת לה למה תשבע. כגון שנמצאת אחת מן השלש שדות שגבו ג' נשים ראשונות שדה שאינה שלו שנודע שגזלה וסוף שיבואו בעלים ויטלנה הימנה וכשבאה רביעית לגבות כתובתה שדה רביעית באה זו ועורר' ולאח' יבא הגזלן יטול שדהו מידי ונמצאתי קרחת רצוני שתשבעי שלא נגבית מכתובתה בחיי בעלה:


דף צד עמוד א[עריכה]

ובב"ח מאוחר שקדם וגבה קמפלגי ת"ק סבר מה שגבה לא גבה הלכך למה תשבע אם יבוא הגזלן ויטרוף ממנה תחזור היא על הרביעית ותטול ממנה מה שגבה ממנה דהוה לה רביעית ב"ח מאוחר ובן ננס סבר מה שגבה גבה ואם יבא הנגזל ויטרוף מזו לא תוכל לחזור על הרביעית עכ"ל. תמיהא דכיון דכשבאת הרביעית כבר נמצאת שדה הראשונה גזולה למה תגבה הרביעי' כלו' ואפי' בשבועה תטול הראשונה אותו ואע"פ שלא באו הגזלנים לטרפו' שטרפה ועומדת היא ועוד מאי האי דאמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה היא דאדרבה הפסידה כשאינה נשבעת שלא ישאר קרקע בידה או למרר לכך פי' בתוספת כמו שפי' ר"ח ז"ל דנמצא' לאו דוקא אלא שהראשונות חוששת שמא היום או מחר תבא נמצאת שדה אחת מן הראשונים שהיא גזולה ונמצאת שעבוד על שדה זו ת"ק סבר לא תשבע דכי אתי גזלן ושקיל קמייתא הדרי אינהו על הרביעית דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ובן ננס אמר וכי מפני שהיא אחרונ' נשכרה שלא תשבע אפי' על ספק זו היא ודאי נשבעת אפי' על ספק כיון שהבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה:

אמר רבה בר אבוה דכ"ע מה שגבה לא גבה ופי' אבל לא מצי למימר דכ"ע מה שגבה גבה דא"כ למה לא תשבע ואע"ג דלא חיישינן שמא תכסוף והכא בחיישינן שמא תכסוף קמיפלגי פי' דבן ננס סבר חיישינן שלא תכסוף הרביעית הזאת את השדה שהיא גובה דכי חזיא דלא משביעין ליה ידעה דהדרה עליה ושמטא ואכלה ולא חיישא לאשבוחה וכיון דאיכא ב"ח אחרינא דמקדמי לה דין הוא שתשבע הא כל היכא דלא חזינא ב"ח קודמין לית לן לאשתבועי שום ב"ח מפני ספק זה שמא יכסיפהו ולמחר יבא ב"ח אחר מוקדם והא פשיטא ומיהו ה"מ בשגבה מבני חרי דאלו כשגובה ממשעבדי לעולם אינו גובה אלא כשבא תוך זמן זו:

אביי אמר דאביי קשישא איכא בינייהו:    וטעמא דבן ננס משום דסבר יתומים שאמרו בין גדולים ובין קטנים ומתניתין כשבאו ליפרע מן היתומים אבל לכ"ע לשמא תכסוף לא חיישינן ואע"ג דגבי בעל שמכ' לפירות אמר אביי דחיישינן שמא תכסיף שאני התם שדרך לוקחי קרקע לפירות שאינם חוששין להשביח הקרקע וכיון שהגוף שלה ואין ללוקח אלא פירו' חיישינן להכי משא"כ בזו שהגוף בחזקת רביעית ושלה היא היום וזה פשוט ותוכל להקשות לפום אוקימת' קמא היכי לא תקשי לן לת"ק למה אינה נשבעת בשבועה ליפרע מן היתומים וי"ל דהו' מוקמי לה כשפטרה מן השבועה דאל"ה לא הוה פליגי בהא שום תנ' דכ"ע אין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה ואתא אביי וגלי לן דבהא נמי שייכא פלוגתא כדאביי קשישא כנ"ל:

ולענין פסק הלכה לא הבי' הרי"ף מכל זה בהלכותיו כלום וטעמא דמילתא משום דלגבי ב"ח מאוח' כבר פסק לעיל מה שגבה לא גבה ולענין תכסיף הא קי"ל כרבה דאמר דבעל שמכר לפירות לא חיישינן להכי וכ"ש בזה. וכאביי קשישא הא קי"ל דאתי כדפסק הוא גופיה ז"ל בפ' הניזקין ומ"מ הלכה כבן ננס וגם משום הא דאביי קשישא ואי פטרה הבעל מן השבועה אינה נשבעת:

אמר רב הונא הנהו תרי אחי או שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזל חד מינייהו לדינא בהדיה לא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את :    פירוש רש"י ז"ל דאזיל חד מינייהו לדינא בדבר השותפות ויצא השותף חייב ל"מ חבריה שותף למימר (לבעל דברים) [לבע"ד] לאו בע"ד דידי את בדין זה שנתחייב חבירי אני אדין עמך [על] חלקי עד כאן לשונו. ובודאי דלישנא דסוגיין הכי משמע שכבר דן האחד עם הנתבע מדאמר (ואזיל) [ואזל] חד מינייהו ולא אמר ואזיל ותו מדאמרי' עליה לקמן דאמר אי הוה התם הואי טענינא טפי אבל לשון בעל דברים דידי אינו מתפרש כאן כמו בשאר מקומות שבתלמוד אבל יש לשונות הרבה שפירושם מתחלף ומ"מ אף לפירוש זה היא הנותנת דכל היכא דאיתיא לחבריה במתא כופה לנתבע לדון עמו על הכל ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את ויש שפירשו אותו בדרך אחרת [בשמ"ק הגירסא בדרך זה] ואם השותף קטן או אשה מסתברא כמאן דליתא במתא חשיב ובעל בנכסי אשתו שאינו צריך הרשאה מפני שידו כידה ואפילו בעל כרחה יכול לתבוע ואינה יכול למחול ואדרבה מינה שמעינן דדוקא התם ואע"ג דליתיה במתא אבל באשה בעלמא לא אמרינן הכי כלל ואפילו איתא במתא כנ"ל וכן דנתי לפני רבותי:

אתמר שני שטרות היוצאים ביום אחד:    פרש"י ז"ל כגון שמכר שדה אחת לשני בני אדם ביום אחד ע"כ ונקט מר"ן ז"ל מכירה וה"ה לנתינה ולאפוקי הודאות והלוואות וכ"כ הרי"ף ז"ל בהלכותיו מפורש רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני. כבר פרשנו לעיל שודא דדייני. ולימא רב דאמר כר"מ ושמואל דאמר כר"א ופי' רש"י ז"ל דרב דאמר יחלוקו כר"מ דאמר עידי חתימה כרתי והן עיקר לענין גיטין וה"ה לשטרות כיון ששניהם נחתמו ביום אחד אין זה זוכה יותר מזה כיון כשהוא מקום שאין הקפידה לכתוב שעות ושמואל אמר שודא כר"א דאמר עידי מסירה כרתי וכיון שכן יש לומר שמא הראשון חביב עליו יותר מקד' ומסר לו שטרו ואת השני הטעהו ע"כ ואיכא למידק דהא לר"מ אפשר שיזכו בזה אחר זה בעידי חתימה אם מסר להם בזאח"ז בו ביום שאין דנין אחר סוף היום במקו' שאין כותבין שעות אלא (כשמכר) [כשמסר] לאחר יום שנכתב דכיון דלדידי' עידי חתימה בלחוד כרתי ועידיו בחותמיו זכין לו אין זכין לו אלא מסוף הזמן הכתוב בו שמוכח מתוכו אבל כשמסר לו בו ביום זכה לאלתר והראייה מגט שאם נתן לה גט ביום שנחתם מגורשת מיד שהגיע לידה וכן שכתב בה חודש או שנה ונתנו לה תוך הזמן הרי היא מגורשת מן היום שתביא ראייה שהגיע לידה וכדמוכח במסכת גיטין ור"א נמי אף על גב דסבר עידי מסירה כרתי הא נמי מודה בעידי חתימה כדפי' רש"י ז"ל בדוכת' וכדמוכח בכמה ראיות וא"כ מנ"ל שהי' באלו השטרות עידי מסירה ועוד דבעידי מסירה עצמן שמא נתן לשניהם כאחד וזכו כאחת וכמה דברים בשמועה זו בתוס' ובחדושי' אבל הדרך שיראה שהוא ברור בזה דר"מ ור"א בתרתי פליגי חדא דלר"מ עדי חתימה בלחוד כרתי ולא עדי מכירה ולר' אלעזר אף עדי מסירה ואידך דבעדי חתימה לר"מ עדיו בחותמיו זכין לו אעפ"י שלא הגיע השטר לידו אלא לאחר זמן אבל לר"א עדיו אין בחתומין זכין לו אלא כשהגיע שטר לידו ולפיכך כל שטר שאין בו קנין אם לא הגיע לידו ביום שנכתב פסול דהוה ליה מוקדם מעתה בשני שטרות היוצאים ביום אחד יש ד' דרכים או שנמסרו בו ביום [*) כ"ה גם בשמ"ק ואינו מובן ולענ"ד צ"ל כאן או לאחר זמן או (המו"ל).] בבת אחת או בזה אחר זה ולר"מ בכולן זוכין כאחת חוץ מן האחד כשנמסרו בו ביום בזא"ז וכיון שהשלש דרכים ראויין לחלוקה והדרך האחת לבדו ראוי לשודא ראוי לדון בחלוקה יותר אבל לר"א אין לומר אלא כשנמסרו ביום חתימתן כו' והרי אין כאן אלא ב' דרכים או כשנמסרו בבת אחת או בזא"ז וכיון שכן ראוי לומר שנמסרו בזא"ז ולא ידע זה (בלא) [בשל] זה ורצה לרצות לכאו"א מהם שנתן לו הכל שאלמלא כן הי' נותן חציו לזה וחציו לזה הלכך שודא עדיפא ואמרינן דכ"ע כר"א פי' דאלו כר"מ ליכא למימר חדא דלקמן מוכח דשמואל כר"א ס"ל אף בשטרות משא"כ לרב דאע"ג דאמר הלכה כר"א בגיטין הוה סד"א דגיטין לאו דוקא אלא ה"ה כל השטרות הדומים לגיטין דהיינו שטרי הקנא' ולאפוקי שטר' ראיי' והיינו דלקמן לא פרכינן אהא דרב אלא מדאמר שמואל אף בשטרות ועוד דלר"מ לכ"ע חלוק' עדיפא שיש לו ג' דרכים אבל לר"א שהוא ספק באחד משני דרכים בהא איכ' למימר דפליגי מ"ס דבספק שקיל כזו חלוקה עדיפא ומ"ס דשודא עדיפא ואסיקנא דמחוורת' רב דאמר כר"מ ושמואל דאמר כר"א וכיון דכן הלכתא כשמואל דקאי כר"א ועוד דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני ובמה שכ' הרי"ף ז"ל דדוקא בשטרי מכר או מתנה פליג שמואל אבל בשטרי חובות מודה דחולקין והביא ראיי' לדבר דהא במתני' תנן היו ג' יוצאים ביום אחד חולקין בשוה ולא מותבינן מינה לשמואל משום דכתובה דינה כחוב אבל ממתני' אותיבנא משום דקתני סתמא ב' שטרות היוצאים ביום א' כלישנא דאפליגו בה רב ושמואל גופייהו ועוד הביא ראי' דאמרי' גבי לוה ולוה וחזר וקנה יחלוקו ולא עבדינן שודא הכא נמי חלוקה עדיפא ואין ראיות אלו ברורות דלמ' דהא לא מותבינן ממתני' משום דסתם מתני' כר"מ וממתני' מותבי' ליה ואפ"ה אמר דהא מני ר"מ כסתם מתני' וההיא דלוה ולוה אינו ענין לזו כלל דשאני התם כיון דלוה ולוה ואח"כ קנה שיעבוד שניהם חל כאחד על מה שקנה וליכא למימר שודא כלל אבל הכא דאפשר דלחד מינייהו משתעבד מעיקרא ולא חל אח"כ שיעבוד חבירו על קרקע זו לעולם אימא לך דלשמואל עבדינן שודא ומיהו יש להכריע כדברי הרי"ף ז"ל לומר דהלכתא כוותי' ולא מטעמי' אלא טעמא דמלתא כדפי' ר"י ז"ל וכן הרמב"ן ז"ל דכיון דשט"ח לשעבוד הוא עשוי ועקרו לנכסים משועבדים משום דאית לי' קלא כדאיתא בפרק גט פשוט אין לנו לדון בו אלא מזמן שהוא מוציא קול וידוע הוא שאינו מוציא קול אלא מזמן הברור שבו דבהא מזדהרי לקוחות וכל שכתוב בו ביום ידוע אין זמנו ברור אלא מסוף היום וכן אם כתב בו חודש או שנה מסוף החודש או מסוף שנה ואינו טורף בו לקוחו' מקודם לכן אע"פ שיש לו עדים שהגיע לידו קודם דההוא עדות על פה הוא ולית ליה קלא וכיון שכן שני שטרות היוצאים ביום א' אין שניהם נידונין אלא מסוף היום וזכות שניהם חל כאחד ולפיכך חולקין דהוה לי' כעין לוה ולוה וחזר וקנה וקי"ל יחלוקו ואפשר שלזה כיון הרי"ף ז"ל בטעמו אלא שלשונו קצר ולפי דרך זה ה"מ בשטר דלאו אוקנייתא אבל בשטר חוב שיש בו קטן שני שטרות היוצאים ביום א' עבדינן שוד' דהשתא ודאי משעת קנין שעבוד נפשי' ונשתעבד נכסים ואלימא מילתא דקטן דאפי' בלא שטר יש לו קול וגובין בו מנכסים משועבדים ומסתמא לא קנה לשנים כאחד בקנין אחד אלא בזה אחר זה ומי שקדם זכה אף הוא תוך כדי דבור וכיון דכן עבדי' שודא ואפשר דאפי' רב מודה בהא דאפי' אליבא דר"מ דהשתא ליכא טעמא דעידי חתימה כרתי מפי רבי' ז"ל ויש מבעלי תוספת שכתבו דבשטרי חובות היינו טעמא דעבדי' חלוקה ואפי' לשמואל משום דדוקא במכר או במתנה שאם היו בזה אחר זה עכ"פ האחד זכה לגמרי והשני לא זכה כלום אבל בשטרי חוב או כתובה שיש לשניהם שעבוד נכסיו ודאי לכל אחד מהם ראוי לחול ואפי' האחרון גובה משעת טורפו אם נפרע החוב הראשון ממקום אחד או נמחל וכיון ששעבוד שניהם ראוי לחול מתחלתו ואפי' בזה אחר זה עכשיו דאפשר שזכו שניהם אין לומר בו אלא חלוקה כך כתבו משמו של ר"ת ז"ל והטעם הזה אינו מחוור כפי הצורך:


דף צד עמוד ב[עריכה]

אימא סיפא כ' לא' ומסר לא' זה שמסר לו קנה ואס"ד ר"מ אמאי קנה הא אמר ע"ח כרתי ולא ניחא לאוקמי לן כשנמסרו שניהם בו ביום כיון דסתמ' קתני להו טפי ניחא לן לומר דתנאי היא דתניא גבי הולך מנה לפלוני ומת המשלח ושנשתלחו לו ומספקא לן אם הולך כזכי דמי או לא וחכמים אומרים יחלוקו וכאן אמרו מה שירצה שליש יעשה אלמא במלתא דספיקא פלוגתא דתנאי היא אי חלוקא עדיפא או שודא דדיינ' עדיפא ולגבי שודא שפיר מייתי ראיי' מהתם דהא ודאי הא דהכא עדיפא למעבד שודא טפי מההיא דהוה ספק שקול דהולך אי הוה כזכי או לאו כזכי ואפ"ה אמר יחלוקו כ"ש הכא דאפשר שזכו שניהם כא' ומיהו בלאו הכי נמי איכא מתני' דמותבינן הימנה דמסייע לרב בהדי' ולא מייתי תנאי אלא משום שמואל ודכוותא בתלמודא כנ"ל ומקשינן השתא שודא להא דתניא מה שירצה שליח יעשה יש ללמוד מכאן ראיה למה שפי' בשודא דדייני לעיל בפר' הכותב אימא דרמי בר חמי כתבינהו לנכסי לרמי בר חמא בצפרא ובאורת' כתבינהו למר עוקבא בר חמא פי' ולא נודע למימסר שטרו תחלה כדפי' רש"י ז"ל.

חדא דאנא דיינא ומר לא דינא ע"פ ריש גלות' ולא נהירא דהא רב ששת נמי דיינא הוה דגמיר וסביר ונקט רשותא ויש שפירשו דאנא דיינא בהאי דוכתא שהדין הזה היה במקומו של רב נחמן ואין ראוי לעשות לאחרים שודא באותו מקום שזה כעין הפקר ב"ד הוא ואין ראוי לעשותו במקום שגדול ממנו או שהיה דיין קבוע במקום ההוא שהיה ראוי לדון בו ומיהו הא בדיעבד שפיר דמי ואין עיקר טעמא בכאן להחזיר דינם בדיעבד אלא משום אידך טעמא דמעיקרא לא אתו עלה אלא משום טעמא דאיהו קדים ועידיו בחותמיו זכין לו והוה ליה טועה בדבר משנה שהוא חוזר וכן פי' מורי הרב הלוי ז"ל בשם אחיו הרי פנחס הלוי ז"ל.

הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף:    פי' רש"י ז"ל דשטרי מכר היו באחריות שיצאו על קרקע אחד זה אומר אני זכיתי בו תחלה וזה אומר וכו' ואוקמי רב יוסף בידא דההוא דכתוב ביה בה' בניסן דאילו אידך דלמא בר כ"ט בניסן הוא וידו על התחתונ' ואמר לי' דלכתוב לי' טרפא משום אחרינא על אותם שלקחו מאייר ואילך וא"ל דאינהו מדחי לי' דדלמא בר חד בניסן הוא ושלא כדין טרפוה ממנו ולא גרסי' להאי פי' והנחנו לך מקום לגבות ממנו ויש שפי' לפי גירסא זו דשני שטרי הלואה היו שיצאו על קרקע אחד בן חורין מר אמר אני מוקדם וראוי לגבותו ומר אמר אני מוקדם וראוי לגבותו ואוקמי רב בההיא דה' בניסן כלומר דאגבי' בעל ה' דניסן וכי אתו אידך למטריף לקוחות דבתר אייר ואמרי ליה את בר חד בניסן את והנחנו לך מקום לגבות ממנו ושני הפירושים דרך א' להם וכולם ענין אחד ורש"י ז"ל פי' בשטרי מכר משום דסוגיין דלעיל מיירי בהכי וכדפי' לעיל ומ"מ שמעינן מהכא שכל הבא לגבות שום שעבוד בלשון מסופק עליו להביא ראיה אף על פי שחיובו ברור צריך לברר שעבודא. מאי תקנתא יכתבו הרשאה להדדי:


דף צה עמוד א[עריכה]

הא דתנן מי שהי' נשוי שתי נשים ומכר את השדה וכו':    וכבר פי' לעיל בשם רבי' שמשון ז"ל דלאו דוקא השני' מוציאה מהראשונה והראשונה מוציאה דאטרוח' בי דינא כולי האי לא מטריחנן בכדי אלא לומר שכך אפשר לעשות לכל אחד עד שיעשו פשרה ביניהם:

הכא במאי עסקי' בשקנו מידו:    פי' דמגופו של קרקע קנו מידו כדאי' בפ' הכותב וכיון דמהני הכא גבי ב"ח עם לוקח ה"ה דמהני בכותב לאשתו דין ודברים וקנו מידו אע"פ שידו כידה וכדכתיבנ' התם בס"ד:

ויש דוחין דשאני הכא דאין לב"ח אלא שעבוד אבל התם לא מהני כיון שידו כידה במה שנותן ולא נהירא דבאומר לחבירו שותף דין ודברים אין לי עמך הרי חלק שלו שהוא ממונו לגמרי נותן לו שיהא שלו ואפ"ה מהני כשקנו מידו:

מי לא תנן לקח מן האיש וכו' עד הכא נמי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי ואע"ג דמתני' דהתם אוקימת' בחותם שלש שדות ה"מ לענין שלא יהא מקחו בטל לאלתר משום כבוד בית אביה אבל ה"ה בשאר נכסים דידי' שיהא מקחו בטל כשתבא לגבות כתובת' בגרושין ואלמנות ויכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכדאי' בהדי' בפ' חזקת הבתים דשבשאר נכסים דידה כ"ש דהוה לה איבה:

כתב לראשון ולא חתמה :    כלומר שלא רצתה לקיים מקחו לשני וחתמה לא אבדה כתובה דברי ר"מ פי' דלר"מ ה"ה כשחתמה לראשון והא דנקט בשני להודיעך כחו דר' יהודא דאפי' בהא יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ולבסוף אמר דמשום ר"מ נקט לה וכן תירץ ז"ל וליכא למימר דמתני' כשלקח מן האשה תחלה דהא קתני ומכר את שדהו והדר וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך (דשמא) [דש"מ] להדי' שבתחלה לקח מן האיש ואיכא דקשי' ליה דהא אמרינן בפ' הניזקין על מתני' דלקח מן האיש דה"מ דאמר' לי' לך חזק וקנה אבל בשט' קנה והכ' הא איכא שטרא דחתמ' לו קתני ומתני' נמי קתני וכתבה הראשונ' ללוקח. ויש אומרים דכתיבה לאו דוקא אלא שאמרה דקנו מידה וחתמו נמי לגמר מעשה וקיום קרי חתום ואחרים תירצו דהתם בשכתבה ליה שטר בפ"ע והכא משמע אעפ"י שכתבה וחתמה באותו שטר עצמו דבהא ודאי לא קנה לוקח. ומתניתין דכתבה לי' לאחר:    פי' ומתניתין דהכא בשכבר כתבה לאחר קודם לכן והא דלא איירי ביה תנא משום דלאו דינא דדין ודברים אתא לאשמעינן אלא דינ' והאומר אין לי דין ודברים עמך וקנו מידו כבר קנו מידו מגופה של קרקע וכיון שכן גם עם יורשיו ובאי כוחו אין לו דין ודברים כלל כי בכל דבר של זכיה ושיעבוד כיון שזכו בו חבירו כראוי הרי יורשים ובאי כחו עומדים במקומו וכן אני אומר בא' משני לוין או ב' ערבין דמי שנשתעבד שיפרע המלוה ממנו תחלה דה"ה ליורשיו ובאי כחו שגובין ממנו דכיון דאשתעבדו נכסיו ללוה בכל החוב לגבות מהם ה"ה שיזכה בשיעבוד ההוא יורשיו או באי כחו שהאומר אני חייב לך מנה הרי הוא חייב ליורשיו אבל בדבר שאין לו בו שעבוד אלא תנאים בעלמא או פטו' או נאמנות בהא אמרינן דלו ולא ליורשיו קאמר וכן קבלתי מרבי' ז"ל:

תנן התם אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפילו הם זבורית :    ודעת רבותי' שאפילו היה כתוב בו שבח וכדאמרינן במסכת גיטין גבי שט"ח היוצא מן היתומים. איבעי' להו אשתדף בני חורין מהו דלטרוף ממשעבדי ת"ש כתב לראשון ולא חתמה וכו'. מהא שמעי' דאשתדף לאו דוקא אלא ה"ה כל שיש עכוב שאין יכול לגבות מהם דהכא ודאי נכסים שהניחו בני חורין קיימים הם אלא שאינה יכול לגבות מהם ועד כאן לא דחינן לקמן אלא משום דאיהו אפסיד לנפשיה הא כל היכא דלא אפסדה לנפשה כגון שנטלה מסיקין גובה מהם ב"ח וכ"ש אם התפיסום ביד לוה גוי וכיוצא בו דלא אפשר למגבי מינייהו וכן הי' נראה דדוקא שיש נכסים בני חורין כאן במקום הלואה אבל אם נכסים בני חורין הם במדינה אחרת אין לנו לומר שילך המלוה לשם אלא גובה המלוה מנכסים משועבדים שלא עלה על דעתו שילך אחר חובו למדינה אחרת כיון שהיה לו נכסים כאן כשלוה במקום הלואה ואין צריך לומר אם יש חירום בין המקומות דהשת' ה"ל כאשתדף בני חרי וכן דנתי בפני רבותי:


דף צה עמוד ב[עריכה]

והא מעשים בכל יום דההוא גברא דמישכן פרדיסא וכו' מאי מספקא לן בהא דהא מעשים בכל יום דדייני הכי ואלמא פשיטא מלתא דאשתדף בני חרי גבי ממשעבדי דההוא דמשכן פרדיסא לחבריה לעשר שנים :    פי' רש"י ז"ל בשעבודי' דסוריא בדמשלם עשרה שנים הדר ארעא בלא כסף ויפה כיון רש"י ז"ל דדוקא בהא הוא דכי קש בתוך הזמן משכונה יש לו למלוה לגבות הנשאר מחובו לפי חשבון השנים משאר נכסי הלוה דהא מאי דאשתאר אחריות מלוה גמורה הוא אבל במשכונה דנכייתא דקש בתוך זמן המשכונה אין לנו לגבות אחריות הפירות ההם כיון שהקרן שלו קיים שלא התירו המשכונה בנכייתא אלא מטעם דאי לא עבדא לית לה פירי ואי לא יאכל לא ינכה ולא עוד אלא שאין לו לגבות כל חובו עד סוף זמן שקבע ואע"ג דלא אכיל פירי כיון דפרדיסא עביד דקש אדעתא דהכי קבלה במשכונה ודוקא בהא אבל אם טרפוה ממנו גובה כל חובו לאלתר דהא לא אוזיף לזמן ההוא אלא אדעתא דליכול פירי ואם יאמר המלוה שיתן לו בכל שנה כדי הפירות ההם במשכונה אחרת דנכייתא יכול זה לומר דאיהו אדעתא דמשכונה דידיה נחית:

דין והלכתא אשתדף בני חרי טריף ממשעבדי.

אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני כמאן כי האי תנא :    פי' כרשב"ג דקי"ל כוותיה דתניא וכו' פירש"י יפה בפ' יש נוחלין מאי מי קאמרי תנשא נשאת קאמר קשיא לה דקארו לה מאי קארו לה ונ"ל דאיהו סבר דכיון דהיא מילתא דהערמה הוא ואתתא לנשואין קיימא לא הוה לן לאחוכי בה כולי האי ואפי' בלשון דיעבד והשתא מפרקינן דכיון דקתני ונישאת לא חיישינן לקלקולא ויגדיל תורה ויאדיר ועוי"ל דקארה לה סבר דכי קתני ונשאת משמע אפילו לכתחילה כדתנן בתולה נשאת ומתרצינן דעמדה ונישאת לשון דיעבד הוא והראשון יותר נכון.

ואמר אביי נכסי לך וכו' עד ומוקי' לה ביד לוקח:    הקשו בתוספת כיון דהכי הוא הפוכי מטרתא למה לי ואטרוחי ב"ד זמני טובא למה לי ושבקינן מעיקרא בידו דלוקח. ויש שתרצו דהא נפקא מינה כי כשיוצא הבעל מיד הלקוחות אם יעשו פשרה בינו ובין אחריך יפסיד הלוקח וישאר ברשות הבעל והקשו ע"ז דא"כ אמאי אוקמינן להו בסוף ביד הלוקח משום דאית ליה פסידא ומה הועילו חכמים בתקנתם כיון שיכולים הבעל ואחריך להתפשר ולהפסיד הלוקח ואולי הם לא נתפשרו עדיין יתפשרו עוד בפעם השנית. ורבי' שמשון ז"ל משני פי' דהא דאמר הבעל מוציא מיד הלקוחות לאו דוקא אלא דכיון שיכול להוציא מן הדין לא מפכינן מטרתא ומוקמי' להו מעיקר' בידא דלוקח וכן ההוא דאמרינן לעיל אי פקח הוה מגבי להו ארעא והדר גבי לה מנייהו וכדפירשית התם. אחריך דקני בעל לא לקני פי' והו"ל כנותן וכתוב לאשה על מנת שאין לבעלה רשות בה ותנאי קיים לפי מה שפסקה במסכת קדושין:

תנא וכן בעל חוב ושני לקוחות וכן כתובת אשה :    פי' כגון ראובן שהלוה לשמעון אלף דינר ומכר שמעון ליהודא קרקע אחד שוה חמש מאות ואחר כך מכר ללוי קרקע שוה חמש מאות וכתב ראובן המלוה ללוי שהוא לוקח אחרון דין ודברים אין לי עמך עד שיבא ראובן ויטרוף מיהודה דאע"ג דאמרי' לעיל אבדה כתובתה אף מן הראשון התם הוא שהשדה הא' הוא שוה כנגד כל החוב ויכול הראשון לומר הנחתי לך מקום לגבות הימנו אבל בכאן שלא הניח אלא שוה חמש מאות חוזר הוא על הראשון של ת"ק אחרים ולוקח הראשון חוזר על הלוקח השני משום אחריותו וחוזר על ב"ח של לוקח ראשון ולוקח שני על לוקח ראשון וחוזרין חלילה עד שיעשה פשרה ביניהם: