רבינו אשר על הש"ס/כתובות/פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א[עריכה]

מי שהיה נשוי שתי נשים ומת הראשונה קודמת לשנייה ויורשי הראשונה קודמין ליורשי השניה נשא ראשונה ומת נשא שניה ומת הוא שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה אוקימנא בסוף כל הנשבעין (דף מח.) כשנשבעה ומתה אבל מתה ולא נשבעה אין יורשין של שניה נוטלין כתובתה דאין אדם מוריש שבועה לבניו:

סימן ב[עריכה]

גמ' שמע מינה ממתני' תלת שמע מינה אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דיכרין ולא חיישינן לאינצויי ממאי מדקתני שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה מיקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי כתב רבינו חננאל ז"ל מסוגיא דהא שמעתתא שמעינן דאם מתה גם זו שנשארה אחריו יש להן כתובת בנין דיכרין לבני הראשונה אבל בדאיתא בחיים לא אשכחן ויש מן הגאונים שאמרו כן בתשובותיהם וטעמא דמילתא משום דאינצויי כי הא ודאי חיישינן לפי שאין בני השנייה נוטלין כלום אלא כתובת אמן ובני הראשונה נוטלין כל הנכסים והם יוצאין נקיים מהם לגמרי ויש מן הגאונים דאמרי שאפילו בחיי השניה נוטלין בני הראשונה ודייקי מדקתני מתני' שניה ויורשיה קודמין וכי היכי דדייקינן על יורשיה מיקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי ה"נ דייקינן בשניה מיקדם הוא דקדמה הא איכא שקלי וכן מסתבר דאם איתא דבחייה לית להו לבני הראשונה גם אחרי מיתה נמי לית להו דכבר זכו בהן בני השניה בנכסים כי היכי דאמרי' במועטין ונתרבו. וש"מ כתובה נעשה מותר לחברתה מדלא קתני אם יש מותר דינר כי בפירעון כתובת השנייה מיקיימא נחלה דאורייתא ואם לא היו שם נכסים אלא כשיעור כתובה ראשונה ופרעו מהן כתובת השניה לא יטלו בני הראשונה המותר כיון דאי הוו שקלו כתובת אמן מיעקרא נחלה דאורייתא כי לא היה שם מותר דינר אע"פ שפרעו כתובת השניה לית כאן כלל דין כתובת בני דיכרין כיון שלא היה שם מותר דינר יתר על כתובת אמן וכן פרש"י בב"ח שיש שיעור שתי כתובות ומותר דינר והוא משועבד לב"ח אבל אם אין שם מותר דינר על שתי כתובות אע"פ שהן צריכין לפרוע חוב אביהן לא אמרינן הרי קיימו נחלה דאורייתא והמותר יחלוקו ביניהם כל אחד כפי חלק המגיעו והיינו טעמא כיון דבשעת מיתה לא היה שם מותר זכו מיד בני כתובה הקטנה לחלוק בשוה וכשבא אח"כ ב"ח לגבות חובו ה"ל כדבר שנתחדש ביניהם אח"כ דהא ק"יל ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואינו מבטל הזכות שזכו בני הקטנה מידי דהוה אמועטין ונתרבו והיכא דהוה נכסי יותר מכדי כתובה הראשונה וכשפרע כתובת השניה לא נשאר לבני הראשונה כדי כתובתן ראיתי מן הגדולים שכתבו דלא תקינו כתובת בנין דיכרין אלא היכא דמצי למשקל כל כתובת אמן ולא מיסתבר כלל כיון דבשעת מיתת אביהן היה בנכסים כדי לקיים נחלה דאורייתא לא הפסידו זכותן ומה שישאר אחר הפריעה יטלו הן רב הן מעט וכן בשתי כתובות וב"ח ויש יתר על שתי כתובות דינר אע"פ שהחוב גדול יחלוקו המותר ביניהם לפי הכתובות אע"פ שאינן גובין בו כתובת אמן וה"ה נמי בכתובה נעשית מותר לחברתה. וש"מ כתובת בנין דיכרין לא טרפא ממשעבדי דאי ס"ד טרפא ממשעבדא ליתו בני ראשונה וליטרפינהו לבני שניה אמר מר זוטרא הלכתא אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דיכרין וכתובה נעשית מותר לחברתה והני מילי אחת בחייו ואחת במותו אבל מתו שתיהן בחייו עד שיהא שם יותר על שני כתובות דינר.

מתני' מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואח"כ מת הוא והיתומים מבקשים כתובת אמן ואין שם אלא שיעור שתי כתובות חולקות בשוה היה שם יתר דינר אלו נוטלין כתובת אמן ואילו נוטלין כתובת אמן ואם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעין להם אלא שמין את הנכסים בב"ד היו שם נכסים בראוי אינו כבמוחזק אע"פ שמת אבי אביהם קודם חלוקה הואיל ולא היו בשעת מיתה כבר זכו בני הקטנה לחלוק בשוה ולא דמי למועטין ונתרבו דמיבעיא ליה. התם היה השבח בגוף הנכסים כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון או נתייקרו הנכסים אבל הכא הני נכסים מעלמא קא אתו. ר"ש אומר אע"פ שיש שם נכסים שאין להן אחריות אינן כלום עד שיהו שם נכסים שיש להן אחריות יתר על שתי כתובות דינר:

גמ' ולרבנן אפי' מטלטלי הוי מותר דמיקיים בהו נחלה דאורייתא אבל בהא מודו רבנן לר' שמעון דבעינן מקרקעי שיעור שתי כתובות דתנאי כתובה ככתובה ודוקא ממקרקעי גבי כתובת בנין דיכרין. ואע"ג דתקינו רבנן בתראי למיגבי כתובה ממטלטלי לכתובת בנין דיכרין לא תיקון והיכא דאיכא בעל חוב ואיכא מותר על שני כתובות מאי דשקיל בעל חוב כולי עלמא ל"פ דהוה מותר והני שקלי כתובת אמן והני שקלי כתובת אמן: ת"ר לזו אלף ולזו חמש מאות אם יש שם מותר דינר אלו נוטלות כתובת אמן ואלו נוטלות כתובת אמן ואם לאו חולקות בשוה: פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין מועטין ונתרבו מאי אמר ר"נ כשם שמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשין כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשין פרש"י וחולקין בשוה וכן פי' רבינו חננאל ז"ל ויש מפרשים כשם שמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשין בני כתובה הגדולה כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשין בני הגדולה ולא נהירא דמסתבר טפי למיזל בתר שעת מיתה כמו במרובין ונתמעטו ועוד כדי לקיים נחלה דאורייתא:

סימן ג[עריכה]

ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפי זוזי הוו ליה תרין אפדנא זבנינהו חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה אתא בעל חוב טרפא לחדא מינייהו והדר אתא וקא טריף ליה לאידך שקל אלפא זוזי ואזיל לגביה אמר ליה אי שויה לך ההוא קמא אלפא זוזי לחיי ואי לא שקיל אלפא זוזי ואסתלק סבר רמי בר חמא למימר היינו מתני' אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר אין שומעין להן אמר ליה רבא מי דמי התם אית להו פסידא ליתמי הכא מאי פסידא איכא אלפא יהיב ואלפא שקיל טרפא בכמה כתבינן רבינא אמר באלפא רב (עמרם) עוירא אמר בחמש מאה והלכתא בחמש מאה דאע"ג דקבלה בעל חוב באלפא זוזי לא היתה שוה לימכר בדמים הללו לאדם אחר שלא היתה חביבה עליו אבל אם השביחה כתבינן ליה טירפא כפי שוויה של שעת טירפא מצאתי כתוב בשם הר"י דמיירי בדלא אכריז כשטרף אפדנא ראשונה אבל אם עשו הכרזה בשומת בית דין והורידוהו לקרקע לא מצי תו לסלוקי דא"כ אין לדבר סוף וכן מצאתי בשם הרב ר' מאיר הלוי ז"ל אלא שהוא כתב דהיכא שמכרו או נתנו הב"ח לאחר תו לא הדרה השומא ויותר כיון יפה ה"ר יונה ז"ל דהא דאמרי' (ב"מ דף לה.) דשומא הדרא לעולם היינו דווקא כששמו ב"ד נכסי הלוה למלוה ומשום ועשית הישר והטוב עשו תקנה זו שישאר הקרקע ביד בעליו אבל לוקח שלקח שיעבוד המלוה לא שייך ביה הישר והטוב כי נכנס לשעבודו של מלוה ולקח במעותיו יחזור ויקבל מעותיו מן המוכר וישאר למלוה שעבודו דהא לרמי בר חמא אף כשבא המלוה לטרוף אין הלוקח יכול לסלקו בזוזי הלכך לרבא נמי נהי דבשעת טירפא יכול לסלקו בזוזי מודה הוא דלאחר שירד לקרקע בשומת בית דין תו לא מצי לסלוקי בזוזי:

סימן ד[עריכה]

ועוד כתב הר"ם ז"ל שאם יבא שום אדם בתוך ימי ההכרזה ויעלה הקרקע יותר ממה ששמו אותה ב"ד אם רוצה המלוה להחזיק בקרקע צריך לקבלו באותו עילוי שהשומא והכרזה לתועלת הלוה היא שאם ימצא מי שיתן יותר הרי טוב ואם לא יקחם המלוה באותה שומא אבל אם הלוקח עצמו יעלה על השומא ששמו בית דין לא נחוש לדבריו כי ודאי לתועלתו הוא מכוין ואמר בלבו מה לי אם אוסיף וישאר הקרקע בידי אח"כ אחזור ואגבה הכל מן המוכר הלכך בעבור העילוי שלו לא נבטל שומת ב"ד ששוה לרובא דאינשי ורב האי גאון ז"ל כתב בשער כ"ח של מקח וממכר דבעל חוב והלוקח אם יוסיף האחד על חבירו לאותו שיוסיף יהיה הקרקע ואפשר דההיא איירי כשרוצה אחד מהם להוסיף עד כנגד כל החוב כי הך דשמעתין אבל אם ירצה הלוקח להוסיף מעט מעות על שומת בית דין ולא יהיה כל החוב פרוע בההיא אזלינן בתר שומת בית דין ואם אומר המלוה אני רוצה לקבל את הקרקע בכל חובי בלא שומת בית דין והלוקח אמר לא כן אלא ישומו בית דין ואתן לך כפי שומתן אין שומעין ללוקח כי יש בו הפסד ללוה אבל אם היתומים אומרים כן שומעין להן ומכריזין עליו ומקבלו בשומתו דאי אתו זוזי לידי דיתמי מסלקי ליה בדמי שויו וכן היה עובדא בתרי קטיני דארעא וסבר רב יוסף למידן כרמי בר חמא ואהדריה אביי והלכתא כאביי ורבא:

סימן ה[עריכה]

ההוא גברא דהוה מסקי ביה מאה זוזי שכיב שבק קטינא דארעא דהוה שוי חמשין זוזי אתא ב"ח טריף לה אזול יתמי יהבו ליה חמשין זוזי והדר אתא וקא טריף לה אתו לקמיה דאביי אמר להו מצוה על היתומים לפרוע חובות אביהם הני קמאי מצוה קא עבידתו והשתא כי טריף בדינא טריף ולא אמרן אלא דלא אמרו ליה הנך חמשין זוזי דמי קטינא אבל אמרו ליה הני חמשין זוזי דמי קטינא סלוקי סלקוה וכן הדין בב"ח מאוחר אחר שסילקו בעל חוב מוקדם בדמי קטינא דגרסינן בירושלמי דשילהי פירקין א"ר יוסי הדין אמרה ההוא דיזיף מן תרי בר נש אתא תניינא א"ל קום פשר אמר ולית סיפך דקדמין אתי וטריף יכול למימר ליה קום פשר ואי טריף טריף פשר מן השני חזקה שהראשון בא וטריף פשר מן ראשון אמר רבי פנחס אתא עובדא קמיה דרבי ירמיה אמר פשר פשר כלומר אם התפשר עם הראשון אין האחרון יכול לחזור ולטרוף ממנו ופריך אמר ר' יוסי ולא אמרו כל דאקני לא איתיה אלא ביורש:

סימן ו[עריכה]

ההוא גברא דזבנה לכתובתה דאמיה בטובת הנאה פי' רש"י שמכרה בחיי אביו אם ימות אביו ואח"כ תמות אמו וירש כתובתה שתהיה של זה הלוקח ואמר אי אתיא אמיה ומערערת לא מפצינה לך שכיבה אמיה ולא עירערה אתא איהו וקא מערער סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אמיה קאי א"ל רבא נהי דאחריות דאמיה לא קביל עילויה אחריות דנפשיה מי לא קביל עילויה. מכאן היה נראה לר"ת הא דאמר בפ' יש נוחלין (דף קלו.) ובפ"ק דבבא מציעא (דף טז.) מה שאירש מאבא מכור לך לא עשה ולא כלום היינו כשאמר בסתם אבל אם אמר שדה זו שאירש מכור לך קנה. אפי' למאן דאמר אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דכיון שהירושה עתידה ליפול לפניו מאליה וגם בירר המכר לא חשיבא כולי האי דבר שלא בא לעולם דאי לא תימא הכי היאך מכר כל עיקר כתובת אמו דהיינו מה שאירש מאבא מכור לך דמל כרחך המכר היה מכר דאם לא היה מכר היה חייב להחזיר הדמים דהא דקאמר לא מפצינא לך היינו על עירעור אמו אבל על זה לא התנה שאם לא היה המכר מכר מעיקרא שלא יחזיר הדמים והיאך ס"ד דרמב"ח למימר שלא יחזיר הדמים ולא מסתבר למימר דאתיא כמ"ד אדם מקנה דשב"ל דלא הוי מייתי הש"ס עובדא דלא כהלכתא אבל לפירוש שני דרש"י שמפרש שמכר שדה המיוחד לכתובת אמו אז אין ראיה מכאן ועוד הביא ראיה מהא דאמרי' בשלהי מי שמת (דף קנט.) בין שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות ומפרש טעמא משום דאמר אנא מכח אבוה דאבא קאתינא ובלאו האי טעמא נמי דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא ודאי מיירי כגון שאמר שדה זו שאירש מאבא:

סימן ז[עריכה]

אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף ליה מיניה דינא הוא דאזיל שמעון ומפצי ליה אמר ליה רבא נהי דאחריות דעלמא קביל עלויה אחריות דנפשיה מי קביל עלויה ורב אלפס ז"ל גורס נהי דאחריות דעלמא לא קביל עילויה אחריות דנפשיה מי לא קביל עילויה ופירש ה"ר מאיר הלוי ז"ל האי קביל ולא קביל לאו בקבלת המוכר דקביל עליה אחריות ללוקח קאי אלא בקבלת הלוקח דסביר וקביל דלא ליהדר אמוכר כדאמר (ב"ק דף ט.) חייתא דקיטרי סברת וקבילית והכי פירושא דכי הדר ראובן וזבנה מיניה דשמעון באחריות נהי דאחריות דעלמא לא קביל ראובן עילויה אלא אדעתא דמפצי ליה שמעון הוא דזבין מיניה אחריות דנפשיה דראובן מי לא קביל עילויה דלא ליהדר בה שמעון:

סימן ח[עריכה]

אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפו עליו במלוה ומת ראובן ואתא בעל חוב וקא טריף לה משמעון ופייסיה בזוזי דינא הוא דאמרי בני ראובן לשמעון אנן מטלטלי שבק אבונא גבך ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי אמר רבא אי פקח אידך מגבי לה ניהלייהו ארעא והדר גבי לה מינייהו מדרב נחמן וכו' מכאן יש להוכיח דאע"ג דאמרינן לעיל בפרק הכותב (דף פו.) דדינא דבעל חוב בזוזי היכא דאית ליה פסידא כי הכא לא מחייב למיתב זוזי ואינו ראיה כ"כ דמלוה זו באה מחמת קרקע שקנה הלכך מצי למיהדר להו האי ארעא דזבן מאבוהון בהני זוזי הנך תלתא מימרות איתנהו בפ"ק דבבא קמא (דף ח:):

סימן ט[עריכה]

מתני' מי שהיה נשוי שלש נשים ומת כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות ואין שם אלא מנה חולקות בשוה היו שם מאתים של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ושל שלש מאות שלשה שלשה של זהב היו שם שלש מאות של מנה טטלת חמשים ושל מאתים מנה ושל שלש מאות ששה של זהב וכן שלשה שהטילו לכיס פיחתו או הותירו כך' הם חולקין:

גמ' תניא זו משנת ר' נתן א"ר אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו אלא חולקות בשוה פי' רבינו חננאל ז"ל דקי"ל בהא הלכה כר' ואי אפשר להעמיד דבריו בזמן שיש שם שלש מאות שיחלקו בשוה אלא כל עזבון המת חולקין לששה חלקים של מנה נוטלת חלק א' ושל מאתים שני חלקים ושל שלש מאות שלשה חלקים וכל חדא וחדא נוטלת לפי מעותיה עד שתפרע כל כתובתה כי זה הדין דין צדק ומה שאמר רבי אין אני רואה דבריו של ר' נתן באלו בבבא דרישא ומציעתא אבל בבבא דסיפא לא פליג רבי אלא בין בתפיסה אחת בין בשתי תפיסות כך הוא הדין כל אחת נוטלת לפי מעותיה. ותו אשכחן משנה שלימה בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה (דף לו.) שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל חמשים וזה נוטל חמשים חזר ונגח שור שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים דינר זהב ומוקי לה כר"ע דאמר שותפי נינהו וקי"ל כוותיה וחלוקה זו כל אחד ואחד לפי מעותיו לפיכך העמדנו דברי רבי לחלוק כל מנה ומנה לששה שתהא חלוקה זו לפי המעות כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא ותו גרסינן ביש נוחלין (דף קכד.) תניא רבי אומר הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים אלמא כל אחד נוטל לפי מעותיו ואם היינו מעמידים דבריו הכא ממש בשוה א"כ קשיא דרבי אדרבי הלכך נראה להעמיד הדבר על בוריו אליבא דהלכתא להיות דברי רבי לפי המעות וכן ההלכות שוות עד כאן לשון רבינו חננאל ז"ל ולא דמי כלל האי דיש נוחלין דהתם ליכא שיעבוד אלא כל אחד יש לו חלק בקרקע ובכור זה יש לו פי שנים הלכך נועל כל מה שהשביח חלקו וכן ההיא דפרק שור שנגח כל אחד נוטל לפי מה שיש לו בשור אבל הכא כל הנכסים משועבדים לכתובה וכל השלש מאות משועבדות לבעלת מנה כמו לבעלת מאתים ולבעלת שלש מאות שכולן אחראים לכתובתה עד שיהא לה כל המנה שלה הלכך חולקות בשוה אבל סיפא דחולקית לפי מעות לא קרי ליה חולקות בשוה ודין צדק הוא אם היו שם שלש מאות כל אחת נוטלת מנה היו שם חמש מאות בעלת מנה נוטלת מנה ואינך כל אחת מאתים וכן פסק רב אלפס ז"ל:

סימן י[עריכה]

וכן ג' שהטילו לכיס כו' אמר שמואל שנים שהטילו לכיס א' זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע דאיבעי ליה לאתנויי בעל המאתים שיטול בריוח לפי הקרן ומדלא התנה אנו אומדים דעתו שהסכים שיטול בעל המנה חצי הריוח לפי שהוא חריף ובקי במשא ומתן או שום אמתלא אחרת לפי שדרך כל המשתתפין להתנות לחלוק הריוח לפי הקרן ומדלא התנה ודאי אומדנא דמוכח הוא. אמר רבה מסתברא מלתא דשמואל כשלקחו שור לחרישה ועומד לחרישה אבל לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה פי' שנמלכו עליו להעמידו לטביחה לחלוק באברין ואח"כ נזדמן להם שמכרוהו חי זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו הואיל ואילו טבחוהו וחלקו איבריו הרי זה נוטל שליש מגופו וזה נוטל שני שלישים רב המנונא אמר אפי' לקחו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע לאו דוקא כשלקחו לחרישה דה"ה נמי לקחוהו לטביחה ועומד לטביחה או לקחו פירות וכלים הראוין ליחלק אלא משום דרבה נקט שור לחרישה ועומד לטביחה נקט איהו נמי האי לישנא ותדע לך מדאקשי לרבה מהא דתניא שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע אלמא לרב המנונא ניחא ואי אמרת דבשור לטביחה חולקין לפי המעות לרב המנונא נמי קשיא אדתני סיפא לקח זה בשלו וזה בשלו זה נוטל לפי מעותיו וכו' לפלוג וליתני בדידיה במה דברים אמורים בשור לחרישה ועומד לטביחה אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה חולקין לפי המעות ועוד מדאקשי לרב המנונא ממתניתין דקתני וכן שלשה שהטילו לכיס ולא אשכחן פירוקא אלא בזוזי חדתי ומאי דוחקיה לאוקמא בשינויא דחיקי כי האי לוקמא כשלקחו סחורה דסתמא הכי דעת המשתתפין דלקנות פירות או סחורה הם משתתפין אלא על כרחך דלרב המנונא אפי' בשור לטביחה ועומד לטביחה או סחורה הראויה ליחלק פלגי בשוה וטעמא כדאיתא בירושנמי דגרסינן התם (ה"ד) אמר רבי אלעזר כשהיתה הסלע חסרה או יתירה אבל לשכר ולהפסד שלהן חולקין בשוה וקשה הדין יהב מאה דינרין והדין יהיב חמשין ואת אמרת הכין חבריא אמרין יכול הוא למימר ע"י עשרה דינרין סלקת פרקמטיא פירוש דרך קונה סחורה לקנות סחורה בק' דינרין ואלמלא עשרה דינרין דילי לא היית יכול לקנותה עד כדון דהות פרקמטיא זעירא הות פרקמטיא רבה מאי פי' אם נשתתפו במעות הרבה היה יכול לקנות כמה סחורות בלא שותפותו אמר רבי בון בר חייא יכול הוא למימר ליה עד דאת חד זבין אנא מזבין עשר זימנין עד כדון במקום קרוב היה מקום רחוק אמר רבי אילא יכול הוא למימר ליה עד דאת אזיל ואתי חד זמן אנא אזיל ואתי עשר זימנין וי"מ דרב המנונא לא אמר אלא בשור לחרישה ועומד לטביחה אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה מודה רב המנונא דחולקין לפי המעות ולא תקשי ליה אדתני סיפא לקח זה בשלו וכו' ליפלוג וליתני בדידיה כדלעיל דטפי קרי ליה בדידיה מאי דמוקי הכל בשור לחרישה ומפליג בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וזה בשלו ממאי דהוה תני הכל בהטילו לכיס והוה מפליג בין שור לחרישה ובין שור לטביחה והא דלא שני רב המנונא מתני' בשור לטביחה ועומד לטביחה משום דמילתא דפשיטא היא ומאי קמ"ל מתני' ומשני הותירו זוזי חדתי ולעולם בשור לחרישה ועומד לטביחה ואפ"ה חולקין לפי המעות שלדעת כן נשתתפו שאם לא ירויחו אלא חילוף המעות שבשביל ריוח מועט לא יקפידו אלא כל א' יטול מעותיו וכן נמי אם פיחתו אסתירא דצוניתא ורבינו חננאל ורב אלפס ז"ל פסקו כרב המנונא דפשטא דברייתא כוותיה ומדמשני נמי רב נחמן מתניתין כוותיה אלא שרב אלפס פי' דווקא שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע אם מכרוהו בעודו חי אבל אם טבחוהו חולקין לפי המעות וכ"ש לקחוהו לטביחה והיינו כשינויא בתרא דשנינן וממילא רווחא שמעתתא כפירושא קמא ואף הירושלמי אמר בהדיא כן ואף אם היה פי' קמא דחוק ראוי לדחוק ולפרש כדי להשוות שתי הגמרות יחד וכ"ש שהוא מרווח ומפורש וכן דעת רוב המפרשים שבכל מיני שיתוף סחורות אם נשתתפו בסתם לוקח המועט כמרובה בשכר ובהפסד והטעם כמפורש בירושלמי או משום אומדנא דמוכח כדפרישית:

סימן יא[עריכה]

מתני' מי שהיה נשוי ארבע נשים ומת הראשונה קודמת לשניה והשניה קודמת לשלישית והשלישית קודמת לרביעית הראשונה נשבעת לשניה והשניה לשלישית והשלישית לרביעית והרביעית נפרטת שלא בשבועה אמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרת אף היא לא תפרע אלא בשבועה. היו כולן יוצאות ביום אחד כל הקודמת לחברתה אפילו שעה אחת זכתה וכך היו עושין בירושלים כותבין שעות היו כולן יוצאות בשעם אחת ואין שם אלא מנה חולקין בשוה:

גמ' במאי קא מיפלגי אמר שמואל כגון שנמצאת שדה אחת מהן שאינה שלו ובב"ח שקדם וגבה מה שגבה גבה קמיפלגי ת"ק סבר מה שגבה לא גבה ובן ננס סבר מה שגבר גבה ורב נחמן אמר רבה בר אבוה דכ"ע מה שגבה לא גבה והכא בחיישינן שמא תכסיף קמיפלגי וכו' הקשה ר"ח ז"ל מהא דאמר בפ' שני דערכין (דף ז:) היו בידו חמש סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ארבע לשניה ואחת לראשונה יצא מאי טעמא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה והכא מסיק רב נחמן דכ"ע מה שקדם וגבה לא גבה ותנן נמי בשילהי פירקא (דף צה.) הראשונה מוציאה מיד השניה אלמא מה שגבה לא גבה ותי' דגבי הקדש אמרי' מה שגבה גבה ואין לחוש הואיל והכל להקדש עוד תי' דהתם במטלטלים לכך מה שגבה גבה דלית להו דין קדימה ומשום דלית להו קלא אבל במקרקעי מה שגבה לא גבה והא דאמר בשלהי המניח (דף לג:) קדמו בעלי חובות וגבו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשה ולא כלום וקאמר התם בשלמא הזיק עד שלא חב נזקין קדמו אלא חב עד שלא הזיק ב"ח קדים ואפי' הזיק ער שלא חב נמי ב"ח קדים ותפיס ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ואע"ג דהתם במטלטלין איירי לא קשה מידי דשור המזיק הוי כמקרקעי כדאמרינן התם כוון דנגח תורא נגחנא קרו ליה ועוד דהתם דין הוא מה שגבה לא גבה דאין לניזק מקום לגבות אלא מגופו של שור דהתם אינו משלם אלא מגופו אבל מטלטלין בעלמא מה שגבה גבה ורב האי גאון ורבינו חננאל ורב אלפס ז"ל פסקו כמ"ד מה שגבה לא גבה דהלכתא כר"נ בדיני ושמואל נמי דאוקי פלוגתייהו בב"ח מאוחר שקדם וגבה רבנן סברי מה שגבה לא גבה ויחיד ורבים הלכה כרבים ולדינא דמתניתין הלכה כבן ננס דאביי דהוא בתראה מוקי פלוגתייהו כדאביי קשישא ובפרק הנזיקין (דף נ:) מוכח דהלכתא כאביי קשישא ואף לרב נחמן ושמואל דמוקי פלוגתייהו בטעמי אחריני לית להו לרבנן הא דאביי קשישא אם לא נאמר דמיירי כשפטרם אביהן מן השבועה ומועיל הפטור לגבי יתמי אבל לא לגבי הנשים מ"מ הלכה כאביי קשישא אם לא פטרה:

סימן יב[עריכה]

אמר רב הונא הנהו תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חר ואזיל חד מינייהו בהדיה לדינא לא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה קא עביד איקלע רב נחמן לסורא שיילוהו כה"ג מאי אמר להו מתניתין היא הראשונה נשבעת לשניה והשניה לשלישית ושלישית לרביעית ואילו ראשונה לשלישית לא קתני מ"ט לאו משום דשליחותיה קא עבדא מי דמי התם שבועה לא' שבועה למאה הכא אמר ליה אי הואי התם הוה טענינן טפי ולא אמרן אלא דליתיה במתא אבל איתיה במתא איבעי ליה למיתי ומיהו אם האחד סתם טענותיו ואמר אין לי עדים ואין לי ראיה והשני מצא עדים או ראיה לא הפסיד בטענת הראשון וכן אם הודה הראשון והפסיד בהודאתו לא יפסיד השני בהודאת הראשון אם הוא כופר ולא אמרינן דהפסיר במה שלא בא אלא בדבר שאין יכול לשנות בטענתו ממה שטען הראשון ונפקא מינה שב"ד יורדין לנכסיו ואינו יכול לדחות עצמו עד שירדו עמו לדין שכתבו פסק דין עליו כאילו כבר ירד לדין והרמב"ם ז"ל כתב (פ"ג מהל' שותפין ה"ג) דכי אזיל חד מינייהו לדינא בהדי חד מצי אידך למימר לא אדון עמך אלא על חלקך שהרי כשיבא חברך אצטרך לדון עמו וליתא חדא דמה איכפת ליה שידון על הכל אם יזכה בדין נגדו הרי נפטר מחלקו ועוד מצי אמר ליה האי אם ארד עמך לדין על החצי ואזכה בדין אצטריך לחלק אותו עם שותפי משום דאמר לי מאן פלג לך הלכך כיון שאינו יכול לזכות בחלקו אם לא שירד עמו לדין על הכל צריך להשיב לו על הכל ובפרק שבועת הדיינין (סי' ב) הארכתי בזה הרבה:

סימן יג[עריכה]

איתמר שני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דרייני והלכתא כשמואל ובשטר מכר או מתנה על שדה אחת מיירי אבל שטרי הודאות והלואות היוצאין ביום אחד חולקין ובהא לא פליג שמואל כדתנן במתני' היו כולן יוצאות ביום א' ואין שם אלא מנה חולקות בשוה לפי שיש חילוק בין קנין לשיעבוד דקניין מכר או מתנה כל הקודם בקנין זכה אבל השיעבוד אינו חל עליו אלא מאותה שעה שמוכיח מתוך השטר שחל השיעבוד דהיינו ממחרת יום הכתיבה ובו ביום שנכתב השטר אין הוכחה בו מתי התחיל השיעבוד בבקר או בערב והארכתי לעיל בפרק הכותב (סימן יא): אימיה דרמי בר חמא בצפרא כתבינהו לנכסה לרמי בר חמא לאורתא כתבתינהו למר עוקבא בר חמא במתנת בריא בשטר בלא קניין הוה ולא נודע למי נמסר שטרא תחלה ואין זה עובדא דפרק מי שמת (דף קנא.) דהתם מתנת שכיב מרע הוה אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת ואוקמיה בנכסי אתא מר עוקבא בר חמא לקמיה דרב נחמן ואוקמיה בנכסי אתא רב ששת לקמיה דרב נחמן אמר ליה מ"ט עבד מר הכי א"ל ומר מ"ט עבד הכי א"ל משום דקדים לכתיבה ומסתמא כיון שנכתב תחלה גם נמסר תחלה כי היה ירא מאחיו שיקדמנו א"ל אטו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות והואיל ואין ניכר זמן הכתיבה בשטר לא תלינן המסירה בכתיבה אלא מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה שודא דדייני א"ל אנא נמי שודא דדייני אמר ליה חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא ועוד מעיקרא לאו בתורת הכי אתית לה כתב רבינו חננאל ז"ל קבלה בידינו דשודא דדייני דוקא במקרקעי ודוקא בדיין מומחה דהא רב ששת גברא רבה הוה וא"ל רב נחמן שאינו דיין לעשות שודא דדייני ונראה דגבי מטלטלי נמי שייך שודא דדייני כי ההיא דפ"ק דגיטין (דף יד:) וכאן אמרו מה שירצה שליש יעשה וקרי ליה בשמעתין שודא דדייני ונ"ל דרבינו חננאל קאמר בשודא דדייני הבא לפני הדיין אבל ההיא דשליש עליו היה מוטל לעשות שודא דדייני:

סימן יד[עריכה]

הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף חד הוה כתוב בחמשא בניסן וחד הוה כתוב בניסן סתם אוקמא רב יוסף לההוא דחמשא בניסן בנכסי א"ל אידך ואנא אפסיד א"ל את ידך על התחתונה אימר בר תשעה ועשרים בניסן את אמר ליה לכתוב לי מר טירפא מאייר ואילך א"ל מצי אמר לך את בר חד בניסן והנחתי לך מקום לגבות ממנו מאי תקנתיה ליכתבו הרשאה אהדדי:

סימן טו[עריכה]

מתני' מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השנייה מוציאה מיד הלוקח והראשונה מיד השנייה והלוקח מיד הראשונה וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם וכן ב"ח וכן אשה בעלת חוב:

סימן טז[עריכה]

גמ' וכי כתבה לו מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום הכא במאי עסקינן כשקנו מידה וכי קנו מידה מאי הוי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אלמא יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי ופריק רב אשי מתני' דקתני הלוקח מוציא מיד הראשונה ולא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי בשני לקוחות לחד לא כתבה ולחד כתבה דאמרינן לה אם איתא דנחת רוח עבדת מקמא איבעי לך למיעבד כדתניא כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו איבדה כתובתה ומתני' דקתני לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל בחד לוקח דליכא למימר הכי וכן הלכתא:

סימן יז[עריכה]

איבעיא להו אישתדוף בני חרי מהו דליטרוף ממשעבדי תא שמע כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו איבדה כתובתה דברי רבי מאיר ואי ס"ד אישתדוף בני חרי טרפא ממשעבדי נהי דאיבדה כתובתה משני מראשון מיהא תיגבי אמר רב נחמן בר יצחק מאי איבדה כתובתה נמי משני אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דאיבדה כתובתה לגמרי משמע ועוד תניא לוה מן האחד ומכר נכסיו לשנים וכתב בע"ח ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך אין לו על לוקח ראשון כלום מפני שיכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו התם איהו דאפסיד אנפשיה פירש"י וכולה רבא קאמר לה ודחי לשינויא דרב נחמן בר יצחק ובין בעל חוב ובין אשה איהו דאפסיד אנפשיה ולא נהירא לרבינו תם ז"ל דהוה ליה למימר אלא ופי' רבינו תם דפירוקא דרב נחמן הוא והכי פירושא התם בע"ח איהו דאפסיד אנפשיה דידע דסופו לגבות ואפ"ה כתב ליה הלכך לא גבי מראשון אבל אשה ליכא למימר כולי האי איהי דאפסיד אנפשה דהא בשעה שכתבה לו לא היתה עדיין ראויה לגבות בברור דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים וכן פי' רבינו חננאל ז"ל ובכמה מקומות בהש"ס לא חש לשנויי אלא חדא מן הקושיות וגם קמייתא אינה פירכא כ"כ דרב נחמן לא משמע ליה אבדה לגמרי אלא משני והרמב"ם ז"ל (פ"יז מהל' אישות ה"יד) והעיטור כתבו דאבדה לגמרי וסוגיא דשמעתא אזלא כרבינו חננאל ורבינו תם וכן עיקר: והלכתא אישתדוף בני חרי טריף ממשעבדי: וכן בעל חוב תנא וכן בעל חוב ושני לקוחות וכן אשה בעלת חוב ושני לקוחות:


הדרן עלך מי שהיה נשוי