בבא קמא ח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
בנזקין נמי נימא הכי אלא הכא במאי עסקינן ביתמי דלאו בני פרעון נינהו ושיעבודא דיליה עליה דידיה רמיא הלכך ליכא למימר הכי אלא משום דאמר להו טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסין משועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנתא דידי אנא בהא תקנתא לא ניחא לי כדרבא דאמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו מאי כגון זו כדרב הונא דאמר רב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה:
פשיטא מכר לוקח בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו ליתו כולהו וליגבו מעידית דהא אחרונה היא ובינונית וזיבורית ליתנהו גביה דמצי למימר להו גבו מבינונית וזיבורית דלא ניחא לי בתקנתא דרבנן אבל מכר עידית ושייר בינונית וזיבורית מאי סבר אביי למימר אתו כולהו גבו מעידית א"ל רבא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכיון דאילו אתו גבי לוקח ראשון מצי אגבי להו מבינונית וזיבורית ואע"פ דכי זבני בינונית וזיבורית אכתי עידית בני חורין הואי ואין נפרעין מנכסים משועבדים כל זמן דאיכא בני חורין מצי א"ל לא ניחא לי בהאי תקנה לוקח שני נמי מצי א"ל גבי בינונית וזיבורית דכי זבין לוקח שני אדעתא דכל זכותא דה"ל לראשון בגוה זבין אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא ב"ח דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אמרן אלא דזבן בינונית אבל זבן עידית וזיבורית לא דא"ל להכי דייקי וזבני עידית וזיבורית ארעא דלא חזיא לך ואפילו זבן בינונית נמי לא אמרן אלא דלא שייר בינונית דכוותיה דלא מצי א"ל הנחתי לך מקום לגבי שמעון אבל שייר בינונית דכוותיה גבי שמעון לא גבי מיניה דמצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא ב"ח דראובן וטרף משמעון דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה ולא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את דאמר ליה אי מפקת מיניה עלי הדר ואיכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי דא"ל לא ניחא לי דתהוי לשמעון תרעומת עלי ואמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות
רש"י
[עריכה]בנזקין נמי נימא הכי - אי בעית למישקל בינונית שקול ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ותשקול זיבורית בע"כ ואמאי יהיב ליה עידית אלא מדלא טעין הכי בע"כ בהכי עסקינן כגון שמת המוכר וכיון שלא הניח קרקע אין היתומים בני פרעון דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי ואע"פ שמחזיר להם קרקע הוו להו כיתמי שקנו קרקע לאחר מיתת אביהם ולהכי פריך מנזקין ולא פריך מב"ח דמאי לימא ליה אי שקלת זיבורית שקול ואי לא מהדרנא שטרא למריה ותשקול מיניה מצי א"ל האי לכשתחזיר דהא השתא נמי זיבורית קבעית למפרע לי:
הלכך ליכא למימר הכי - לשון קושיא הוא:
אלא - להכי לא גבי מעידית משום דאמר להו טעמא מאי אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנתא דלוקח:
אנא בהאי תקנתא לא ניחא לי - שקילו כדינייכו: דאמר רבא במסכת כתובות:
מאי כגון זו - על הי מלתא אמר רבא:
האי מכלל דאיכא אחריתי לא גרסינן ליה איני ניזונית - משלך: ואיני עושה מלאכה דמשום תקנתא דידי דדלמא לא ספקי לי מזונות במעשה ידי תקינו לי רבנן מזונות משלך תחת מעשה ידי בההיא תקנתא לא ניחא לי:
פשיטא - בניחותא:
מכר לוקח - שלקח עידית באחרונה בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו כו':
דהא אחרונה היא - ושיעבודייהו עלה רמיא ובינונית הא לית ליה השתא דמצי למימר גבי מיניה דלא ניחא לי בתקנתא כו':
מאי - מי אזלי כולהו בתר לוקח ב' שהרי הוא לקח שיעבודייהו ומלוקח ראשון לא גבו דאמר בעינא בתקנתא דרבנן ועידית דהואי בת חורין בשתי לקוחות הראשונות שלכם היא:
ראשון לשני - לוקח ראשון ללוקח שני:
כל זכות שתבא לידו - וכיון דאי הואי עידית גבי לוקח ראשון הוה מגבי להו מבינונית בהאי טענה דאמרן אי אפשי בתקנת חכמים השתא נמי אמר להו לוקח שני זילו לגבי לוקח ראשון וגבו בינונית:
ומכר שדה אחת ללוי - וההיא שדה בינונית הואי ולא שייר שמעון בינונית אצלו דהכי מפרש לה לקמיה:
רצה - מלוי גובה אותה שדה דא"ל שיעבודי שקלת:
רצה - משמעון גובה מזיבורית דא"ל את בעל דברים דידי את דשקלת כולהו נכסי דראובן:
ולא אמרן - דגובה מלוי:
אלא דזבן - לוי בינונית:
להכי דייקי - דקדקתי:
וקמשתעי דינא בהדיה - דבעל חוב לסלקו מאותו קרקע בדברים אם יש לו לראובן שום תביעה על בעל חובו לומר פרעתיך דקיימא לן במסכת שבועות (דף מא.) דאע"ג דנקיט שטרא אי א"ל אישתבע לי דלא פרעתיך בעי אישתבועי:
ולא מצי א"ל - ב"ח לראובן:
לאו בעל דברים דידי את - בקרקע זו שכבר יצתה מרשותך ואנא שיעבודי שקילנא:
משום דא"ל - ראובן:
כי מפקת מיניה עלי הדר - מה שאתה מוציא משמעון יחזור עלי שהרי קבלתי עלי אחריות:
תוספות
[עריכה]בדיתמי דלאו בני פרעון נינהו. אע"ג שזה מחזיר להם קרקע הוו להו כיתומים שקנו קרקע לאחר מיתת אביהן דאין בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן ואף על גב דכשגבו קרקע בחובת אביהן אמרינן ביש נוחלין (ב"ב דף קכה.) דבעל חוב חוזר וגובה מהן:
רצה מזה גובה ומזה גובה. ואע"ג דאמרינן אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין אפי' הן זיבורית שאני הכא דכולהו משעבדי נינהו:
אבל זבן עידית וזיבורית. נראה דאיירי שפיר אפי' דשביק בינונית מ"מ הוצרך טעמא דלהכי טרחי וזביני ארעא דלא חזי לך דלא מצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו כדאמר בסמוך גבי שביק בינונית דכוותיה דשמא ב"ח אוהב זיבורית טפי מבינונית ובע"כ של שמעון היה יכול ליקח טפי פורתא כדאמרינן לעיל דאמר א"כ נעלת דלת בפני לוין ולא איצטריך לטעמא דלהכי טרחי וזבנא ארעא דלא חזי לך אלא משום דזבן זיבורית אבל משום זבין עידית ושייר זיבורית ובינונית לא איצטריך דכמו שהיה שמעון יכול לדחותו אצל בינונית וזיבורית גם לוי יכול לדחותו דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו:
מצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות. לאו דוקא קאמר הא לישנא דלא שייך למימר הכי אלא גבי בעלים ולא גבי לוקח ראשון ועיקר טעמא לא הוי אלא משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות כו' והוא היה יכול לדחותו אצל בינונית אחריתי אבל אי לא שביק בינונית דכוותיה לא מצי לדחותו אצל זיבורית דראשון נמי לא היה יכול לדחותו אצל זיבורית דאי משום אי שתקת יאמר לו לכי תהדר:
דינא הוא דאזיל ראובן וקא משתעי [דינא בהדיה]. וא"ת מאי נפקא מינה הא כל מה שיכול ראובן לטעון טענינן ליה לשמעון דטענינן ליה ללוקח וכן ליתומים בין פרוע בין מזוייף וצריכי עידי קיום . דאי לאו הכי לא שבקת חיים לכל בריה ובפרק גט פשוט (ב"ב דף קעד:) נמי מוכח כן דקאמר שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לו לא אמר תנו אין נותנין ומוקי לה בדנקט שטרא אמר תנו קיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה משמע דטענינן להו ליתמי מזוייף ובפ"ק דב"מ (דף יד. ד"ה דינא) הארכתי וכן אין לומר דנ"מ שעדיו של ב"ח קרובים לראובן ורחוקים לשמעון דהא לשמעון נמי אין יכולין להעיד כיון דאי טריף ליה משמעון אזל בתר ראובן וכן אם יהיה לשמעון עדים שמעידין זכותו והם קרובים פסולין להעיד אפילו לראובן כיון דיש ריוח לשמעון שמעמיד הקרקע בידו כדמוכח סוף פרק קמא דמכות (דף ז.) גבי אילעא וטוביה קרובים דערב הוו פסיל להו אפילו לגבי לוה ומלוה משום דכי לית ליה ללוה אזל מלוה בתר ערבא א"כ מאי נפקא מיניה ויש לומר דנפקא מיניה לראיה אחרונה כגון שאמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראיה ולאחר זמן מצא ראיה או עדים דשמעון אין יכול להביאם וראובן שלא אמר אין לי עדים יכול להביאם אי נמי כגון שטוען לבית דין גדול קאזלינא ושמעון לא מצי למטרח כמו ראובן:
[ועיין בתוספות ב"מ יד. ד"ה דינא ובכתובות צב: ד"ה דינא]:
ראשונים נוספים
ואקשי' אי הכי בנזקין נמי נימא הכי וכל שכן לבעל חוב דתנן אין נפרעים מנכסים משועבדין במקום שיש בני חורין ואפילו הן זיבורית ונדחת. ואוקימנא כגון שמת הלוה ולא שבק מידי דיתמי לאו בני פירעון נינהו ושעבודא על הלוקח רמיא הלכך לא יכול למימר מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ולעולם כגון דזבן עידית באחרונה ואמאי לא גבו כולהו מן העידית דיכול למימר להו מאי טעמא אמור רבנן אין נפרעין מנכסין משועבדין כו' משום תקנתא דלקוחות דאמר לוקח הא תקנתא לא ניחא לי בה ודינא בהדאי כדרבא דאמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו ששומעין לו מאי כגון זו כדרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה.
פשיטא מכר לוקח זיבורית ובינונית כו'. ואסיקנא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו כך לוקח שני בכל זכותא דהוה ליה ללוקח בעת שקנה או דאתיא ליה בגווה בתר (האידנא) [דנא] זבנא.
אלא הב"ע ביתמי דלאו בני פרעון נינהו. נ"ל דה"פ ביתמי קטני עסקינן דלאו בני פרעון נינהו עד שיגדלו דאי ביתמי גדולי הוה ליה למימר הכא ביתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו דהשתא הוה משמע דכולהו יתמי לאו בני פרעון חוב של אביהן הן ועוד דאם איתא היכי קאמר דלאו בני פרעון נינהו והא קי"ל כרב נחמן דאמר (ב"ב קכה, א) יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן ב"ח חוזר וגובה אותה והא ודאי בפרעון קאמר וא"נ אבטל המקח דאי לא מאי מהדרינא שטרא דקאמר ויתמי דקאמר בכה"ג קאמר כלומר מהדרנא לה לדידהו בחובת אביהם ועוד דאי לא למה ליה למימר דלאו בני פרעון נינהו לימא אלא בדשכיב א"נ בדיתמי עסקינן דודאי פשיטא דכל דקנו יתמי מדידהו או דנתן להם במתנה אין ב"ח דאביהן גובה מהן אלא ודאי כדאמרן דביתמי קטני עסקינן ושגבו בחובת אביהן קאמר ואלו היו גדולים הי' יכול לדחותה בטענה זו לדעת המקשה אבל עכשיו שהם קטנים ואינם בני פרעון אינו יכול לדחותם בכך דאפילו החזירה עליו הן חוזרין ושעבודא עליה דידיה רמיא ונ"ל דמהא שמעינן דאי שכיב לוה ושבק בני חרי ביד יתומים קטנים דלאו בני פרעון נינהו השתא ושביק לקוחות מלקוחות גבי ולא מצי למימר הנחתי לך מקום לגבות ממנו דהשתא מיהא לא מצי לגבות (הימנו) [ממנו] והו"ל כאשתדיף בני חרי דגבי ממשעבדי וכבר כתבתי יותר מזה בסוף פרק גט פשוט בס"ד.
ולא אמרן אלא דזבין בינונית אבל זבין עידית וזבורית א"ל להכי טרחי וזבני ארעא ארעא דלא חזיא לך. וא"ת היכי דמי אי לא שביק בינונית גביה מאי קאמר להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך הא ודאי חזיא ליה דהא ליכא בינונית ואי שביק בינונית גביה למה ליה טעמא דלהכי טרח וזבני דמשמע טעמא דלא חזיא ליה הא בינונית דחזיא ליה רצה מזה גובה רצה מזה גובה והא ליתא דהא אמרינן ולא אמרן אלא דלא שייר בינונית דכותה גבי שמעון אבל שביק בינונית דכותה גבי שמעון אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו וי"ל דודאי בדשייר בינונית גבי שמעון ואפ"ה טעמא דמצי אמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך דאי לאו הכי מצי למימר ב"ח דראובן אי הוה זבורית גבי שמעון לא הוה מצי שמעון לדחות אצל הבינונית דטפי הוה ניחא ליה זבורית טפי פורתא כדאמרן לעיל אבל בזבן בינונית ושבק בינונית דכותה גבי שמעון מצי אמר ליה מה מכר ראשון לב' כל זכות שתבא לידו ואלו הוה גבי שמעון מצי לדחות אצל אותה בינונית.
הא דאמרינן א"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו. לישנא דלאו דוקא הוא דלא מצי למימר הכי אלא בזמן שיש בני חורין אבל הני תרוייהו משועבדין נינהו וכי שייר נמי בינונית גבי שמעון לא מצי מדחי ליה בהנחתי לך מקום אלא לישנא בעלמא הוא דקאמר ועיקר טעמא משום מה מכר ראשון לשני הוא וכמו שכתבתי וא"ת ואפילו זבן בינונית ולא שייר בינונית דכותה גבי שמעון היכי גבי מלוה לימא ליה אלו הוה בינונית וזבורית גבי שמעון הוה מצי לדחויי אצל זבורית משום דאי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דזבורית למריה ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וי"ל דהכא נמי בדיתמי דלאו פרעון נינהו ואינו מחוור בעיני דאין דרכן של אמוראים לסתום אלא לפרש והיה לו לומר ושכיב ראובן ושביק יתמי ואפשר דמימרי' דרבא בתר ההיא ברייתא אמרה ובתרה גריר. ולפי מה שכתבתי למעלה דאין אומרים כן לפחות דינא דמעיקרא אתי שפיר טפי וכמו שכתבתי למעלה.
הא דאמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ובא ב"ח וקא טריף לה מיניה דינא הוא דאזיל ראובן לאשתועיי דינא עמיה. נפקא מיניה להיכא דשוייה ניהליה אפותיקי וכמ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה בזוזי וראובן מצי מסלק ליה אי נמי בשהשביחה לוקח וכבר כתבתיה בארוכה בפרק קמא דמציעא (יד, א).
אלא הכא במאי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו. נראה לי דהכי פירושו ביתמי קטנים עסקינן דלאו בני פרעון נינהו עד שיגדילו דאי ביתמי גדולים עסקינן הוי ליה למימר הכי ביתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו דהשתא הוה משמע דכולהו יתמי לאו בני פרעון חוב של אביהם הן. ועוד דאם איתא היכי קאמר דלאו בני פרעון נינהו והא קיימא לן כרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה והאי ודאי בפרעון קאמר וא"נ הבעל המקח דאי לא מאי מהדרנא שטרא דקאמר ויתמי דקאמר בכהאי גוונא קאמר כלומר מהדרנא לה לדידהו בחובת אביהן. ועוד דאי לא למה ליה למימר דלאו בני פרעון נינהו לימא אלא בדשכיב. אי נמי בדיתמי עסקינן בודאי פשיטא דכל דקנו יתמי מדידהו או דנתן להם במתנה אין בעל חוב דאביהם גובה מהן. אלא ודאי כדאמרן דביתמי עסקינן כשהם קטנים ושגבו בחובת אביהם קאמר ואילו היו גדולים היה יכול לדחותם בטענה זו לדעת המקשה אבל עכשיו שהם קטנים ואינם בני פרעון אינו יכול לדחותם בכך דאפילו החזירה עליו הן חוזרין ושעבודא עליה דידיה רמיא.
ונראה לי דמהא שמעינן דאי שכיב מלוה ושביק בני חורי ביד יתמי קטנים דלאו בני פרעון נינהו השתא ושבק לקוחות מלקוחות גבי ולא מצי למימר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו דהשתא מיהא לא מצי לגבות ממנו והוי ליה כאשתדוף בני חורי דגבי ממשעבדי. וכבר כתבתי יותר מזה בסוף פרק גט פשוט בס"ד. הרשב"א ז"ל.
וז"ל תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל ביתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו ואפילו מחל להם זה הקרקע שהחזיר להם שטר מכירה הוו להו כיתומים שקנו קרקע לאחר מיתת אביהן דאין בעל חוב חוזר וגובה מהן הילכך ליכא למגמר הכי. פירוש ליכא למימר מהדרנא לאיים אותם וכולהו גבו מעידית. כל שכן דיכול לאיים אותם טפי במהדרנא שהרי היה יכול להפסידם לגמרי אי מהדר שטרא ליתמי אין יכולין לגבות כלל דהוו כיתומים שקנו לאחר מיתת אביהן.
ונראה למורי שיחיה שאם החזירו הלקוחות העידית ליתומים גבו כולהו מינה כאילו היתה ביד הלוקח לפי שהיא אחרונה. וכן אם החזיר להם הלוקח הזיבורית מכל מקום גבו כולהו מעידית שהיא אחרונה שהיא ביד הלוקח דלא מצי למדחי אצל זיבורית דביד היתומים מטעם בני חורי דהא ביד היתומים נמי כמו ביד הלוקח כיון שאינו בא לגבות מהיתומים רק מכח לוקח ולא מכח אביהן משום דהוו יתומים שקנו לאחר מיתת אביהן. והיינו נמי הא דקאמר ביתמי דלאו בני פרעון נינהו מכח אביהן אינו יכול לפרוע מן היתומים במאי דמהדר להו משום דהוו להו כיתומים שלקחו וכו'. ושעבודא עלייהו רמיא כלומר ולעולם השעבוד רמי על הלוקח דכי נמי מהדר להו ליתומים לא גבו מן היתומים רק מכח הלוקח כאילו מכרן לוקח לאדם אחר ולא מכח אביהן כדפרישית. ולא דמי הא מילתא למאי דאמרינן יתומים שקנו קרקע לאחר מיתת אביהן דהתם כשקנו קנו קרקע שלא היתה משועבדת לבעל חוב דאביהן אבל הכא שקנו קרקע מן הלקוחות שלקחו מאביהן שהיתה משועבדת לבעל חוב ודאי כל השעבוד שהיה להם על הקרקע בעודה ביד הלקוחות יש להם עתה כשחזר ומכרו ליתומים שהרי היתומים מכח הלקוחות הן באין עתה כדפרישית ואם כן ליכא למימר מהדרנא פירוש דאפילו אי מהדר עידית ליתמי אתו כולהו וגבו העידית משום דאחרונה היתה ביד הלוקח ראשון כמו שהיה הדין כאשר היו כולם ביד לוקח ראשון לפום מאי דסלקא דעתיה השתא דגבי מעידית לפי שהיתה אחרונה. עד כאן לשונו.
הרב אלפסי ז"ל דילג האי טעמא דאי שתקיתו שתקיתו ואין בנו כח לדחות הטעם הזה הנכתב בגמרא ואין חולק עליו. וי"ל איפשר דקשיא ליה לרב אלפסי ז"ל אי האי טעמא דאי שתקיתו שתקיתו טעמא דסמיכא היא אם קנאם הלוקח בבת אחת כל שכן שיש לדחות נזקין אצל בינונית מהאי טעמא דאי שתקת ושקלת מבינונית שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה וגבי מזיבורית ואם כן היכי משכחת לה בבת אחת דנכנסו כולן תחת הבעלים והרי לעולם ידחנו אצל בינונית. וברישא דשמעתא מוכח דפשיטא ליה דקאמר השתא לשלושה בני אדם כאחד דאיכא למימר דחד מינייהו קדים אמרת נכנסו תחת הבעלים מכרן לאחד בבת אחת מיבעיא משמע דכל אחד ואחד שקיל כדינו. ועוד כל מזיק שיש לו עידית נמי וזיבורית ובינונית ודחה הניזק לבינונית מהאי טעמא דאי שתקת ושקלת מבינונית מוטב ואי לא זביננא לקרקע דעידית ובינונית וגבית מזיבורית שיש לי דהא אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וצריך עיון גדול. הרב רבי יהונתן ז"ל.
ולא משכחת לה אלא במזיק דלית ליה אלא נכסי ירושה ואפילו בנכסי ירושה מצי אמר ליה דלזבנינהו לנכסי לאחריני הילכך מיחזי דהאי טענה לאו טענה מעלייתא דאמרינן ליה לכי תזבין אבל כל היכא דמשכח עידית גביה גבי מיניה. הרב רבי מאיר הכהן ברבי יצחק מסרקסטה ז"ל.
והראב"ד ז"ל כתב וז"ל והרי"ף ז"ל קיצר בכאן שלא הזכיר דביתמי עסקינן מיהו לענין דינא לא קיצר דבלא יתמי נמי מצי למימר להו הכי וטפי מהכי נמי מצי למימר להו דאפילו מבינונית וזיבורית מצי לאגבויינהו ואפילו לנזקין דאמר להו אי שתקיתו וכו'. ע"כ לשונו.
וז"ל הרב המאירי ז"ל גדולי הפוסקים לא הביאו בהלכותיהם מה שביארנו שכשהמוכר קיים דוחה את כולם אצל הבינונית מטעם החזרת הזיבורית לבעליו אלא שאף במוכר קיים נוטלים כדינם וניזק מיהא נוטל בעידית ואין גורסין בשמועה זו ביתמי עסקינן אלא שאחר שהקשו לטעם אי שתקת אי הכי לנזקין נמי הם גורסים אלא טעמא דלא שקלי כולהו בעידית משום דאמר טעמא מאי תקינו רבנן וכו'. לא ניחא לי וכו' והילכך גובין כולם כדינם אף במוכר קיים וטעמא דאי שתקת דחויה מכל וכל.
ומכל מקום קצת מפרשים סומכים את דבריהם מפני שאם נאמר כן אף במכרן בבת אחת כולן לאחד ראוי לומר כן. ומכל מקום יראה לי שאם מכרן כולן לאחד כאחת אם המוכר קיים כך הוא הדין ולא אמרו במכרן כאחת לאחד שהוא נכנס תחת הבעלים אלא כשמת מוכר שאין כאן מקום להחזרת השטר ולא לבטול תקנה הנחת מקום.
ויש מי שאומר שטענת החזרת השטר אם המוכר קיים טענה חזקה. ולא עוד אלא שכתבו שאף הניזק חוזר בה אצל הזיבורית וכו' ואין צריך לומר בבעל חוב וכל שכן בכתובת אשה. מה שהקשה אי הכי לניזקין נמי פירושו ולהחזירו לזיבורית. ושמא תאמר יאמר לו לכשתחזיר וכו' אין הדבר כן שכל מה שבידו לעשותו אף הוא מכריחו לבטלו עד שלא נעשה. וכן מוכח בפרק שני דייני גזלות במי שאבדה לו דרך שדהו וכו' דאמרינן ורבנן סברי אי ציית וכו' והלכה כרבנן.
ומכל מקום בפרק החולץ נראה שטעם זה אינו אלא נצרכו לו אלא לדעת האומר הדר דינא אבל לדעת האומר קם דינא שהלכה כמותו לדעתם אין הטעם משום אי ציית אלא מטעם קם דינא וכו' כלומר הואיל וכשהיה מארבעה לא היה אצלם כלום אף עכשיו כשבאה אצל חד קם דינא ונמצא שטעם אי ציית אזלא לה.
וכן גדולי הדורות כתבו שאפילו נאמר שטעם חכמים באבדה לו דרך שדהו מטעם אי ציית ציית שאני התם שבעל הדרך רוצה לייפות כחו של לוקח זה במה שהורע כחו אצל המוכרים שמכרו לו כל זכותם שבא לידם ולפיכך יכול לומר אי ציית אבל בזו אין הנזקין מיפים כחם על לוקח זה אלא במה שהיה דינם אצל המוכר שמכרה לו. ושמא תאמר לדעת זה מה שהקשו בגמרא אי הכי לנזיקין נמי היה לו לתרץ שאין נזיקין דומין לבעל חוב שהנזקים אין מייפים כחם אצל הלוקח אלא במה שהיה דינם אצל המוכר אבל בעל חוב דין הוא שלא יטול בעידית מטעם אי שתקת וכו' שהרי רוצה לייפות כחו אצל הלוקח במה שלא היה דינו אצל המוכר אפשר שכיון שלקח עידית באחרונה אף על המוכר היה דינו בעידית הנשאר לו.
ולדעתי טעם אי שתקת אין ראוי לדחותו הואיל ובמקומו נאמר כן וזו שבפרק החולץ סוגיא בעלמא היא ואין דוחין ממנה טעם אי שתקת האמור במקומו. ומכל מקום דוקא מהני להחזיר הניזק לבינונית כדעת ראשון ולא לזיבורית שאינו דומה לגמרי לטעם האמור באבדה לו דרך שדהו שבאותו הדין אולו היו השדות עדיין ביד המוכרין אינו זוכה בדין בה כלל והרי לוקח כדין ערב לומר שכל שהמוכר פטור אף הלוקח פטור אבל זו שבכאן אילו היה הכל ביד המוכר היה כל אחד זוכה כדינו ואין טעם מהדרנא שטרא ראוי לה להפקיע אלא אם כן בהפחדת פסידא יתירה מזו על הדרך שביארנו תחילה אף על פי שבסוף כתובות כתבנו שאין לוקח זה כדין ערב מכל מקום לענין זה ראוי לומר כן.
ויש מפרשים בטעם אי צייתת להתפשר נמי בדמים מוטב ואי לא וכו' ולא יהא לך מקום להתפשר עמהם שאין אדם רוצה לחלק שדהו לשנים ונמצא מרויח. ולענין ביאור זה שאמרו בסוגיא זו ביתמי דלאו בני פרעון נינהו יש מקשים שהרי יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן בעל חוב חוזר וגובה מהם ופרשוה בקטנים ומכאן למדו גדולי הדור דאי שכיב מלוה ושבק בני חורי ביד יתמי קטנים וכו'. ואין נראה לי מאחר שאותם בני חורי בעין והרי שלו לפניו אף על פי דאריה רביע עלייהו והכא שאני דכי תהדר שטריה נכסי דקנו יתמי נינהו. ע"כ.
פשיטא מכר לוקח בינונית וזיבורית וכו'. אזלו כולהו וגבו מעידית דאחרונה היא ואין בידו בינונית וזיבורית דמצי למימר להו שקולו כדינייכו דלא ניחא לי בתקנתא דרבנן. תמיהא מילתא לי כל כמה דלא ידע מה מכר ראשון לשני וכו' אמאי לא קאמר להו לא ניחא לי בתקנת חכמים שקולו כדינייכו כיון דלוקח ראשון שבשבילו תקנו אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין לא ניחא ליה באותה תקנה מה אנו הוששין להפסיד לוקח שני דאותה תקנה לא שייכא לגביה דכולהו משועבדין נינהו כדאמרינן בסמוך. ולפי המסקנא ניחא דמה מכר לו ראשון לשני וכו' וכי היכי דלוקח ראשון מצי למימר אי איפשי בתקנת חכמים לתועלתו כשלקח עידית באחרונה ואיפשי לתועלתו כשלקח זיבורית באחרונה זה הזכות מכר ללוקח שני כשקנה בינונית וזיבורית וכל מה שהוא תועלתו יטעון כאילו היה לוקח ראשון ויטעון איפשי כתקנת חכמים ויגבו מעידית שביד לוקח ראשון. ע"כ תוספי תוספות להר"א ז"ל.
עוד כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל זה שלקח שלשה קרקעות ולקח עידית באחרונה ומת המוכר שאלמלא שאינו רוצה בתקנת הנחתי לך מקום היו כולם גובין מעידית כמו שביארנו אם מכר אחר כך בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו אין ספק שכולם גובין מן העידית שאין מקום לומר אי איפשי בתקנת חכמים במקום שחב לאחרים מלבד תובע שלו ולא שתפרש מצד שאותו הנשאר בידו נקרא בני חורי אצל אותם של לוקח שני ששניהם משועבדים הם וטירפא שלהם שוה אצל זה שאם תאמר שנכסי לוקח שני נקראים משועבדים בערך אל נכסי הראשון אפילו לא היתה עידית אחרונה אתה אומר כן הא אין הטעם אלא מפני שלוקח שני אומר לו הרי עידית היה אחרון ואי אפשר לו עכשיו להפקיעך ממנו בטענת אי איפשי מטעם שכתבנו.
עוד מטעם אחר שכל המפקיע עצמו מן התקנה צריך להזמין עצמו לדין לומר איני רוצה בתקנה אלא בדין אבל זה שאין עשיית הדין בידו שהרי אין בינונית וזיבורית בידו אין לו רשות להפקיע התקנה אבל אם מכר את העידית ושייר לעצמו בינונית וזיבורית שמא אתה סבור שיהיו כולן גובין מן העידית שהיה אחרון הואיל ואין כאן טעם אי איפשי שהרי אין לוקח ראשון רוצה עכשיו בדין אי איפשי תדע שאין הדבר כן ואין גובין כלל אלא בדיני מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ואחר שהראשון היה רשאי להגבותן בבינונית אף על פי שלקח עידית אחרונה כמו שביארנו אף אלו אומרים לו לך אצל בינונית כאלו הבינונית בידם שהם עומדים במקום הראשון לטענה זו ודוחים לבעל חוב אצל בינונית של ראשון וכתובת אשה לזיבורית ואין לפרש בזו בין שמכר ראשון לשני באחריות או שלא באחריות. ע"כ לשונו.
מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו יכול לוקח שני לומר ללוקח ראשון אתה חייב לפטור אותי מנזקין ומבעל חוב ומכתובה ולהגבות אותם בדיניהם כאלו היו כולם אצלך. וזה הטעם בין שמכר ראשון לשני באחריות בין שמכר שלא באחריות גם אין באים לו מטעם שיכול לומר הלוקח השני לראשון נכסיך בני חורין הם אצל בעל חוב יותר משלי כי כולם משועבדים הם אלא מן הטעם שפירש מה מכר וכו'. הראב"ד ז"ל.
ולענין פסק מכר עידית ובינונית ושייר זיבורית לעצמו שלקח באחרונה ממוכר ראשון כולם גובין ממנה ואפילו נזקין והדין נותן דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וכל מאי דהוה מצי איהו טעין בדינא מצי לוקח שני למטען. ונראה דהרי היכא דלקח עידית באחרונה ומכר עידית ובינונית ושייר זיבורית לפניו כיון דלוקח ראשון במקום מוכר קאי למיפרע כולהו מזיבורית דשייר קמיה ואפילו נזקין.
ואפשר לומר דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הוא שמכר לו אבל יותר מזכותו אינו יכול למכור לו וכיון שאילו היתה אותה עידית אצל לוקח ראשון היו נזקין גובין ממנה השתא נמי ליגבו מינה אף על גב דהוא אצל לוקח שני אבל בעל חוב וכתובת אשה גובין כדינם מלוקח ראשון. והיינו הא דאמרינן סבר אביי למימר אתו כולהו גבי מעידית אמר לו רבא מה מכר לו ראשון לשני וכו' הילכך כל מה שהיה יכול לוקח ראשון לטעון מצי לוקח שני לטעון והואיל וכן הוא נמצאו לוקח ראשון ושני במקום בעלים הראשונים הן עומדים. וצריך עיון וחקירה. הרב ר' מאיר הכהן ברבי יצחק ז"ל מסרקסטה.
אבל זבן עידית וזיבורית. כתבו בתוספות נראה דמיירי שפירש אפילו דשביק בינונית וכו'. פירוש וכל שכן אם קנה עידית והניח זיבורית דדוקא משום טעמא דלהכי טרחי וכו' יכול לדחותו אצל זיבורית שהניח ביד שמעון אבל מטעמא דהנחתי לך מקום אינו יכול לדחותו אצל זיבורית שיכול הבעל חוב לומר ללוי אין זה מקום שלי ואיני רוצה זיבורית אפילו טפי פורתא אלא אני רוצה עידית שבידך אבל מטעם דלהכי טרחי וכו' דוחה אותו שלא יגבה מעידית שבידו וילך אצל זיבורית שביד שמעון. וכן כל שכן נמי אם קנה זיבורית והניח עידית ביד שמעון שצריך לזה הטעם דלהכי טרחי וכו' דאי משום הנחתי לך מקום לגבות ממנו יכול לומר בעל חוב ללוי אני רוצה זיבורית שבידך טפי פורתא כדאמרינן משום נעילת דלת. עוד כתבו בתוספות ובעל כרחיה של שמעון היה יכול ליקח טפי פורתא אף על גב דבלוי איירינן אמרו בתוספות בעל כרחיה של שמעון משום מה מכר לו ראשון לשני וכמו שאם היתה ביד שמעון היה לוקח זיבורית טפי פורתא השתא זיבורית ביד לוי יכול לומר לו בעינא טפי פורתא. גליון.
וז"ל תוספות שאנץ אבל זבן עידית וזיבורית. אין לפרש עידית וזיבורית ושבק בינונית אם כן מה היה צריך לטעם דלהכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך תיפוק ליה דאמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו אלא הכי פירושו זבן עידית או זיבורית כלומר זבן עידית ושבק זיבורית או זבן זיבורית ושבק עידית ואי סבירא ליה בשלו הן שמין היכי מצי למימר להכי טרחי תבני ארעא דלא חזיא לך על כרחך היה לוי צריך להכיר בשדותיו וכיון דידע שאין לו בינונית אם כן זיבורית שקנה חזיא ליה היא שהיה לו שעבודא עליה כדאמרינן לעיל עידית וזיבורית בעל חוב וכתובת אשה בזיבורית.
אלא נראה דסבירא ליה לרבא בשל עולם הן שמין והא דקאמר להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך לפי שלא היה מכיר בשדותיו והיה סבור כשלקח זיבורית שהיה עדיין בינונית ולא איצטריך להאי טעמא דלהכי טרחי אלא משום דזבן זיבורית ושבק עידית אבל משום זבן עידית ושבק זיבורית לא היה צריך ליה דכיון שהיה שמעון יכול לדחותם אצל זיבורית גם לוי ידחה אותו. ולפי פירוש זה נוכל לדקדק שהלכה שבשל עולם הן שמין אף על גב דסבירא ליה לרב נחמן בפרק שני דייני גזילות שבשלו הן שמין דהא קיימא לן כרבי אליעזר לגבי אביי.
ויש לדקדק דאביי סבירא ליה דבשלו הן שמין מדקא משני בגיטין אמתניתין דהנזקין לא נצרכה אלא לרבי ישמעאל דאמר בדניזק שיימינן וקמשמע לן מפני תיקון העולם שיימינן בדמזיק ואי סבירא ליה בשל עולם הן שמין אפילו כרבי עקיבא מצי לאוקמה ואף על גב דבשל עולם הן שמין מפני תיקון העולם שיימינן בדמזיק. מיהו יש לדחות דכי קיימא לן כרבא לגביי אביי הני מילי בדבר שלא נחלקו בה אמוראי אחריני והכא הרי נחלקו בפרק שני דייני גזילות.
ועוד נראה לפרש דרבא נמי לא סבירא ליה בשל עולם הן שמין והא דקאמר אבל זבן עידית וזיבורית מיירי שפירש דשבק בינונית ולא סגי ליה בטעמא דהנחתי לך מקום דשמא הוא היה אוהב זיבורית יותר וכו' כמו שכתוב בתוספות. ע"כ.
מצי אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות. לאו דוקא קאמר האי לישנא וכו' ככתוב בתוספות. וא"ת מטעם מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הוה לן למימר שיכול לדחותו אצל זיבורית של לוקח דלוקח ראשון נמי היה יכול לדחותו אצל זיבורית משום אי שתקת שתקת. וי"ל כבר אוקימנא לעיל ביתמי והכי נמי כולה שמעתא ביתמי. ויש מתרצים דשלא באחריות מיירי ולא שייך למימר מהדרנא שטרא למריה שזה לא יקבל השטר. ולא נהירא דהא מצי לאהדורי בכי האי גוונא שיתן לו בחינם. ע"כ מתוספות שאנץ.
וז"ל הרשב"א ז"ל אבל שייר דכוותה מצי אמר הנחתי לך מקום לגבות ממנו. ואפילו זבן בינונית ולא שייר בינונית דכוותה גבי שמעון היכי גבי מלוה לימא ליה אלו הוית התם בינונית וזיבורית גבי שמעון הוה מצי לדחויי אצל זיבורית משום דאי שתקת ואי לא מהדרנא שטרא וכו' ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. ויש לומר דהכא נמי בדיתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו. ואינו מחוור בעיני שאין דרכן של אמוראין לסתום אלא לפרש והיה לו לומר ושכיב ראובן ושבק יתמי. ואפשר דמימריה דרבא בתר ההיא ברייתא אמרה ובתרה גריר. ולפי מה שכתבתי למעלה דאין אומרין כן לפחות דינא דמעיקרא אתי שפיר טפי כמו שכתבתי למעלה. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל.
דינא הוא דאזיל ראובן וכו'. נראח דנפקא מינה כגון שהבעל חוב היה חייב שבועה לראובן ממקום אחר ואם כן ראובן יכול לגלגל עליו שבועה מענין זה ולא שמעון שלא נתחייב לו שבועה ממקום אחר. וליכא למימר דנפקא מינה כגון דבעל חוב היה חשוד על השבועה ומן הדין ישבע שכנגדו ואם שמעון היה פסול לשבועה כגון שהיה גזלן ואינו יכול לישבע אם כן ישבע ראובן שהוא כשר. הא ליכא למימר דישבע שכנגדו תקנתא היא והאי נמי דקאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. גליון.
והתוספות פירשו דנפקא מינה לראיה אחרונה וכו'. והר"ר יוסף קלסו"ן ז"ל אומר דלאו מילתא היא דאפילו אמר שמעון אין לי עדים יכול להביאם אם ימצאם דלוקח דינו כיתום וגבי יתום אמר תלמודא בפרק זה בורר דכיון דלא ידע במילתיה דאבוה דיכול להביאם ולוקח נמי לא הוה ידע במילי דמוכר כלום. רבינו ישעיה ז"ל. ובגליון תירץ קושיא זו דמיירי הכא כגון שאמר מתחילה הייתי אצל ההלואה והפרעון ואמר אין לי עדים. ע"כ.
אי מפקת מיניה עלאי דידי הדר. כלומר אם אקנה קרקעות מיום זה ואילך ידחקני ויגבה אותם ממני שהרי קבלתי לו אחריות ואם אעשה לו רצונו עכשיו שיתעכב זה הקרקע בידו ימתין אותי על אלו המעות שנתן לי כדי לסלקם זמן ארוך ולא ידחקני דזוזי איתיהבו למחילה יותר מקרקע כדאמרינן דנכסים שיש להם אחריות חביבין הן ואין בהם אונאה. רבינו יהונתן ז"ל.
מכאן יש לדקדק דאפוטרופוס לדיקנני לא מוקמינן דאי מוקמינן מאי איצטריך להאי טעמא דאי מפקת תיפוק ליה משום דאמר ליה מכח אפוטרופוס קא אתינא. מיהו לפירוש ר"י דפירש דנפקא מינה בראובן דמשתעי דינא דאם מחל לו שמעון השבועה דמצי אידך לאשבועיה וכן לפירוש ר"י דנפקא מינה אם אמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראיה וכו' כפירוש אותם הפירושים אין לדקדק מידי דעל כרחך איצטריך להאי טעמא דאי מפקת דאם היה בא מכח אפוטרופוס לא היה מצי משבע ליה כיון דשמעון מחל לו השבועה וכן אינו יכול להביא עדים אם אמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראיה דאפוטרופוס שלוחו הוא ושלוהו של אדם כמותו. ומההיא דפרק המפקיד גבי שבוי שנשבה דפריך התם ולוקי אפטרופא ומשני אפטרופא לדיקנני לא מוקמינן אין להוכיח דהתם ודאי מיירי לירד לשדותיו שאין בית דין מצווין לעשות זה אבל לטעון מוקמינן.
ונראה לדקדק מפרק מרובה דאמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתיב בה זיל דון וזכי לנפשך לית בה ממשא ואמאי לימנייהו אפוטרופוס אלא שמע מינה דלא מוקמינן אפוטרופא לדיקנני והני מילי להוציא ממון אבל לאוקומי ממונא מוקמינן. ולפירוש הריב"ם דנפקא מינה דראובן פקח יותר לטעון וכן לפירוש אחר דנפקא מינה דאי אמר בעל חוב לבית דין הגדול קא אזילנא דמצי ראובן למיזל וטעמא כדמפרש דכי מפקת וכו' היה נראה לדקדק משמעתין דלא מוקמי אפוטרופא לדיקנני אפילו לאוקומי ממונא דטעמא דלא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את היינו דוקא משום דאמר ליה כי מפקת וכו' כדפרישית לעיל. מהר"י ז"ל.
ובירושלמי דסנהדרין פרק כהן גדול קאמר התם אהא דאמרינן מלך לא דן ולא דנין אותו ניחא לא דן לא דנין אמאי נימני אנטלר פירוש אפוטרופוס. ומשני הגע עצמך כשנפלה שבועה ואנטלר בשבועה בתמיה הרי משמע דמוקמינן אפוטרופא לדיקנני דהא מצי הנתבע למנויי אנטלר. והר"י בר יוסף שיחיה מפרש דיש לדחות דהכי פירושא וימנה אנטלר לא שיטעון בשבילו אך שיסדר טענותיו ואין כאן בזוי מלך. ומשני כשנפלה שבועה וכיון שהמלך יצטרך לישבע הוי בזיון המלך ולעולם לא מוקמינן אפוטרופא לדיקנני. וכן פסק ריב"א פרק המפקיד. מהר"י כ"ץ ז"ל. עיין פרק שבועת העדות בהר"ן ז"ל דף ש"ט א'.
לא ניחא ליה דתהוי תרעומת וכו'. וקשה דבלאו האי טעמא נמי מצי לאשתעויי דינא בהדיה דאמר ליה אית לי פסידא בדמפקת מיניה דרוצה אני להעמידה בפני בעל חוב אחר ולתתה לו בחובי ולך פרעתי. וי"ל כגון דאית ליה ארעא אחריתי ויכול ליתנה לבעל חוב אחר ואם לאו משום תרעומת מצי אמר ליה לאו בעל דברים וכו' דמאי פסדת בטריפתי כי בעל חובך לא יטרוף זה הקרקע בחובו הואיל ויש לך קרקע אחרת דבני חורין. כיון דאית ליה ארעא אחריתי היכי מצי אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו. וי"ל כגון שעשאה אפותיקי. מהר"י כ"ץ ז"ל.
וז"ל הרב המאירי ז"ל דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה הן להשביעו הן לטעון עליו שהוא מעכב את חובו בתביעה אחרת שיש לו עליו הן על אי זו טענה שיראה לו לטעון שהלוקח אינו יודע בהם או אינו פקח כמוהו. ואיכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי וכו'. ולפי זה אפשר שהדין כן אף בשכבר טרפה בעל חוב של ראובן שיכול ראובן זה לתבעו בדין על מה שטרפו שלא בדין. יש מתמיהין על פירוש זה שאם כן לענין מכרה באחריות מיהא מה בא ללמדנו ואם מפני שמכל מקום הוצרך להשמיענו כן במכרה שלא באחריות הרי זו בלשון איכא דאמרי נאמרה אלמא שעיקר השמועה היתה למכרה באחריות ומכל מקום הם מפרשים אותה בצדדים אחרים והוא שכבר נתבאר במקומות אחרים שהלוה שעשה שדהו אפותיקי מפורש למלוה יכול הוא לסלקו במעות אבל אם מכרו הרי המלוה בא וטרפו ואין הלוקח יכול לסלקו במעות ופירשו בכאן שאם מכרו ובא המלוה לטרפה רשאי הלוה לומר אני אפרע ואף על פי שהדבר ידוע שאין לו מעות בא ומקבלם מן הלוקח ולא נאמר שאין הלוקח יכול לסלקו אלא כשאין הלוה בכאן או שאינו רוצה לסלקו. ושמועה זו מתפרשת על דרך זו לדעתם וכן פירשוה גדולי המפרשים.
ומכאן אני אומר בערב שנשאר אחר מיתת הלוה ואין ליתומים נכסים לפרעו שגובה מן הערב בבינונית כמו שיתבאר במסכת גיטין שיכול הערב ליתן זיבורית ליתומים לפרעו ממנה. ולפירוש זה אין ראוי לגרוס אי מפקת מניה עלאי דידי הדר שהרי הוא אינו חוזר עליו אלא במעות. התבאר גם כן במקומות אחרים שאם לוה ראובן משמעון מנה ויש לו קרקע שוה ק"נ שאין המלוה רשאי לומר תן לי כל הקרקע ואני אחזיר לך המותר אלא חולק הקרקע עמו ונוטל המלוה שני חלקים כשיעור מנה ונשאר השליש ללוה ואפילו לקחו ראובן זה במנה אלא שהשביחו ועמד על ק"נ הואיל ועכשיו מכל מקום שוה ק"נ. ומכל מקום אם היה לראובן קרקע שוה מנה כשיעור חובו ומכרו לאחר והשביחו הלוקח עד ק"נ הרי בעל חוב בא וטורף את כולו ומחזיר המותר ללוקח על צדדים ידועים יתבארו במציעא בע"ה.
יש מי שפירשו בכאן שאם המוכר עמו בכאן ורוצה להכניס עצמו במקום הלוקח עושה ומכריחו לחלוק עמו הקרקע ולהעמיד השליש ביד הלוקח לא נאמר שהלוקח אינו רשאי לסלקו אלא כשהמוכר אינו בכאן או שאינו רוצה בכך ושמועה זו מתפרשת על דרך זו לדעתם. יש מפרשים שמועה זו לתועלת הלוה הוא שאם יש לו עליו שבועה ממקום אחר ואינו יכול להשביעו בא עכשיו ונכנס עמו לדין מצד שהוא רוצה ליפרע מנכסים משועבדים או מאיזה צד ואחר כך יגלגל עליו שבועה ממקום אחר ואין זה יכול לומר אין שבועה זו שלך כדי שתגלגל עליה. עד כאן לשונו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה