רבינו אשר על הש"ס/כתובות/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א[עריכה]

נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה לאביה והצער בתפושה. עמדה בדין עד שלא מת אביה הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה ר"ש אומר לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין:

גמ' בעי מיניה רבי אבינא מרב ששת בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה למי מי אמרינן אחין במקום אב קיימי מה התם מעשה ידיה לאב ה"נ מעשה ידיה לאחין או דלמא לא דמי התם מדיליה מתזנא הכא לאו מדידהו מיתזנא ופשיט רב יוסף דמעשה ידיה לעצמה ודייק לה ממתני' דקתני מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה כו' מציאה ממאן גביא אלא לאו הכי קאמר מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה אף מעשה ידיה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה ואיתמר נמי א"ר יהודה אמר רב בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה א"ר כהנא מ"ט דרב דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מכאן שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו וכן הלכתא:

סימן ב[עריכה]

מתני' המארס את בתו וגירשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה כתובתה שלה ר"י אמר הראשונה של אב אמרו לו משנישאת אין לאביה רשות בה:

סימן ג[עריכה]

גמ' טעמא דהשיאה וגירשה השיאה ונתארמלה אבל נתארמלה תרי זימני לא שריא לאינסובי ולא ניחא ליה לתנא לאשתעויי בקלקולא דאשה שאסורה לינשא וי"מ דלהכי לא תני נתארמלה תרי זימני מפני שאין לה כתובה מן השני דאיגלאי מילתא למפרע דקטלנית היא. וכן היה אומר ה"ר משה ב"ר יהודה ז"ל מנרבונ"א דאין לה כתובה מן השני משום דכיון דלא שריא לאנסובי לא קרינא ביה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וליתא להך פירושא דודאי מן השני יש לה כתובה אע"ג דאיגלאי מילתא למפרע דקטלנית היא דכהאי גוונא אמר בפרק הבא על יבמתו (דף סה.) נישאת לראשון ולא היה לו בנים לשני ולא היה לו בנים לשלישי לא תינשא אלא למי שיש לו בנים ואם נישאת תצא בלא כתובה ומשמע הא משני היה לה כתובה ועוד מדקאמר התם נישאת לשלישי ולא היו לו בנים מהו דלתבעוה הנך קמאי אלמא תרי קמאי נתנו לה כתובה אלמא אע"ג דסבר הך תנא כרבי דבתרי זימני הוי חזקה מדקאמר לשלישי לא תנשא אפ"ה יש לה כתובה מן השני וטעמא כדפרישית התם משום דלענין ממון לא סמכינן אחזקה דתרי זימני עד דאיתחזק בג' כדאשכחן בשור המועד דלכ"ע לא איתחזק עד תלתא זימני. ומה שאמר ה"ר משה ז"ל משום דלא קרינן ביה לכשתנשאי לאחר האי טעמא ליתא דכיון דקדושין תופסין בה וגם () אם נישאת אין כופין אותו להוציא קרינא ביה לכשתנשאי לאחר ודוקא גבי יבם הוא דאמרינן כיון דמחמת זיקתו אסור לינשא לא קרינא ביה לכשתנשאי לאחר הלכך מן השני יש לה כתובה ומן השלישי אם לא הכיר בה אין לה כתובה ואם הכיר בה יש לה כתובה. ויראה שכופין אותו להוציא דחמירא סכנתא מאיסורא וכמו שמחויבין ב"ד להפריש את האדם מן העבירה כך מחויבין להפרישו שלא יפשע בנפשו וסתם לן תנא כרבי דאמר בתרי זימני הוי חזקה וכן הלכתא כדאמרינן בפ' הבא על יבמתו (דף סד:) נישואין ומלקות כרבי וסתות ושור המועד כרשב"ג:

סימן ד[עריכה]

מיגבא מאימת גביא פרש"י לענין זכיית האב חזינן דלאו בתר אירוסין אזלינן אפי' לר' יהודה כדקתני ומודה ר"י במארס את בתו ובגרה וכו' אלמא בתר כתיבה אזלינן. לענין מיטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי משעת אירוסין דהא מההיא שעתא מחייב בתקנתא דרבנן או דלמא עד שעת כתיבה דהויא מלוה בשטר לא טרפא וקשה לפירושו דמאי שייכא האי בעיא למיבעי הכא בכולה הש"ס מצי למיבעי זמן טריפת כתובת אירוסין דהיינו מנה ומאתים מאימתי. ועוד מדנקט מאימת גביא משמע דמבעי ליה בנשואה אם גובה ממשעבדי מן האירוסין או מן הנשואין ליבעי ארוסה שנתגרשה או שנתארמלה אי טרפא ממשעבדי או לא. ונראה לפרש דדוקא אהך מילתא דר"י שייך למבעי הך בעיא דקתני ומודה רבי יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ואח"כ נישאת שאין לאביה זכות בה ומפרש טעמא משום דלא נכתבה ברשותו ומספקא ליה בטעמיה דרבי יהודה אי טעמיה דמודה דאין לאביה רשות בה משום דמסתמא כל אשה בשעת כתיבת כתובתה בשעת נישואין היא מוחלת לזכיה קמייתא ושעבודא דאירוסין מדכתבה למנה מאתים בהדי תוספת דהשתא ואינה מקפדת לכותבו משעת אירוסין ש"מ מחלה לשעבודא קמא לגמרי הלכך היא גופא לא גביא מידי ולאביה נמי אין לו זכיה בה. והא לא תקשי לך הואיל ואם לא היתה מוחלת היה האב זוכה היאך יכולה היא למחול זכות האב די"ל דתקנתא דרבנן בעלמא היא מה שזוכה בה כיון דאין הגביה ברשותו ולא תקינו רבנן אלא כשלא מחלה בתו או דלמא טעמא דר' יהודה דאמר דלית ליה זכיה לאביה לאו משום דמחלה לזכיה קמא לשעבודא אלא משום דלא תקינו ליה חכמים זכיה כלל אלא כשנכתבה ברשותו דאז אלים כחו דקצת כגבוי דמי ולעולם לא מחלה וא"כ יכולה היא לגבות מזמן ראשון ותפשוט מינה דבכ"מ גובה מזמן ראשון. אבל הא לא מיבעיא ליה להש"ס דארוסה אי טרפא ממשעבדי או לא דהואיל וקים ליה דאית לה כתובה בדלא כתב לה כדפריש' והיינו בתנאי ב"ד אם כן אמאי לא תטרוף ממשעבדי כמו מן הנשואין היכא דלא כתבינן וכ"ת התם נמי מספקא ליה א"כ ליבעי נמי מן הנשואין אלא ודאי מן הנשואין פשיטא דטרפא ממשעבדי אע"ג דלא כתב לה דכיון דאית לה בתנאי ב"ד כמלוה בשטר דמיא ומספקא ליה מן האירוסין מהני טעמי דפרשי'. אמר רב הונא מנה ומאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין משום דלא מחלה לשעבודא קמא ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין. ולדברי המפרשים דארוסה אין לה כתובה מפרשים הכא בדכתב לה מן האירוסין וכן פי' ר"ח דמיירי בדכתב לה מן האירוסין מנה או מאתים וכתב לה בשעת נשואין ואוסיפת לך כך וכך אמנה או מאתים ואפ"ה קאמר רב אסי דאינה גובה מנה ומאתים אלא מן הנשואין דקסבר דכיון שהזכיר המנה והמאתים עם התוספת בשטר הכתובה מחלה שיעבודא הנכתב לה מן האירוסין. ומילתא דתמיה היא דבשלמא היכא דלא כתב לה אע"ג דגביא ממשעבדי בתנאי ב"ד מ"מ איכא למימר בשעת הנשואין כשכתב לה הבעל כתובתה וכלל המנה ומאתים עם התוספת ולא הקפידה לכתוב זמן מנה ומאתים מן האירוסין מחלה אותו שיעבוד שהיה לה בעל פה כדי שיכתבו לה עתה בשטר עם התוספת ותגבה הכל מזמן הכתיבה אבל היכא דכתב לה למה תמחול שיעבוד שטר שבידה במה שנכלל המנה והמאתים עם התוספת אין זה הוכחה שמחלה כי אי אפשר לכתוב בענין אחר כי כן דרך להוסיף על עיקר כתובתה וכן כתב רב שרירא דאם כתב לה כתובה מן האירוסין ונתארמלה או נתגרשה לא טרפא ממשעבדי ואם נשאת לא טרפה מנה ומאתים אלא משעת נשואין וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"י מהל' אישות) המארס את האשה וכתב לה כתובה ומת או גירשה גובה עיקר מבני חרי ואינה גובה תוספת כלל. וכל אלו דברים תמוהין הן דמ"ש שטר כתובה משאר שטרות שלא תטרוף בו ממשעבדי ועוד דקאמר ראב"ע (לקמן דף נד.) מן הנשואין גובה הכל מן האירוסין בתולה מאתים ואלמנה מנה משמע דגובה מנה ומאתים מן האירוסין ממשעבדי כי היכי דגובה הכל מן הנישואין ממשעבדי. ואפי' לא כתב לה בכתובת אירוסין אחריות הא קי"ל אחריות טעות סופר הוא אף בכתובה דהא בכתובה נחלקו ר"מ ורבנן (לקמן נא.) אי אמרינן אחריות טעות סופר הוא אם לאו. וה"ר יונה ז"ל דחק ליישב דברי הגאונים דאיירי בשלא כתב לה אחריות והא דפליגי באחריות טעות סופר הוא בכתובה היינו כשנכתבה בנישואין דתקנת שמעון בן שטח שיהו כל הנכסים אחראין וערבאין לכתובה בנשואין תיקן בזה נחלקו ר"מ ורבנן רבנן סברי כיון שתיקן שמעון בן שטח שיהא כותב לה כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובה אע"פ שלא כתב כמאן דכתב דמי ור"מ סבר נהי דתיקן לכתוב אם לא כתב לא אמרינן טעות סופר הוא ולא פליגי אלא בנשואין שבזה היתה התקנה אבל כתב לה כתובה מן האירוסין אף רבנן מודו דלא אמרינן אחריות טעות סופר הוא. מאי הוי עלה דכתובה ת"ש דאמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' אלעזר בן שמוע מנה ומאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה מן הנשואין והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין. ותימה הא דמיבעי ליה הש"ס בשילהי פ"ק דב"מ (דף יז:) ולקמן בפרק הכותב (דף פט:) אלמנה מן האירוסין מנלן דאית לה כתובה היכא דלא כתב לה אמאי לא פשיט משמעתין ממילתייהו דרב הונא ורב אסי דאית לה ולפי' ר"ח דמוקי שמעתא בדכתב לה ניחא אבל אי אפשר לומר כן כמו שפרשתי וי"ל דפשיטא ליה להש"ס דארוסה יש לה כתובה אע"ג דלא כתב לה אבל התם לא בעי לאוכוחי מדברי אמוראים אלא ממשנה או מברייתא. וכן היה יכול לפשוט מהא דתנן בקדושין בפ' האומר (דף סה.) היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך וכו' וקאמר עלה בגמ' אמר רב אם נתן גט מעצמו דכופין אותו ליתן כתובה אלמא מוכח שהיו נוהגין להגבות כתובה לארוסה אע"ג דלא כתב לה דאי לאו הכי מצי למימר ודאי קדשתיך ולהכי גירשתיה אבל לא נשאתיה ולא אתן לה כתובה וע"כ בדלא כתב לה מיירי מדקאמר לא קדשתיך ואין לומר באתרא דכתבי והדר מקדשי דאין הכתיבה ראיה דא"כ ה"ל לפרושי ועוד כל כמה דלא מיקדשה אין הכתובה בידה אלא ודאי לא רצה לפשוט מדברי אמוראי והא דלא מוכח ממילתיה דר' אלעזר בן שמוע האי נמי מימרא הוא וממתני' דהמארס את בתו ליכא למיפשט דאיכא למימר בדכתב לה. מיהו תימה אמאי לא פשט ליה מהא דתניא לעיל מודה ר' יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה ונישאת וכו' וע"כ בדלא כתב לה איירי דאי בדכתב לה של אב הויא הואיל וברשותו נכתבה ואי ארוסה אין לה כתובה פשיטא דאין לו בה כלום ותירץ ה"ר שמעון מנויטרזא דאיכא למימר לעולם בדכתב לה ואין לו בה כלום דקתני אתוספת קאי שהוסיף לה בשעת נשואין קאמר דסד"א הואיל ומנה ומאתים שלו תוספת נמי שלו וכ"ת תפשוט מהא דתניא בפ' מי שמת (דף קמה.) המארס את האשה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה וי"ל משום דאיכא לאוקמי בדכתב לה וסיפא אצטריכא ליה מקום שנהגו להחזיר קידושין מחזירין וכל הני שינויי דחיקי נינהו ומוכחא מילתא דתקנת חכמים היא אף מן האירוסין וגביא ממשעבדי בתנאי ב"ד אף בדלא כתב לה וכן נוהגין באשכנז ובצרפת:

סימן ה[עריכה]

אמר רב נחמן שתי שטרות היוצאין בזה אחר זה ביטל שני את הראשון אמר רב פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דיקלא לתוספת כתביה ולא ביטל שני את הראשון אלא השטר הראשון קיים וקנה הדקל בשטר השני (לכאורה משמע דכיון דאיכא למימר לתוספת כתביה לא ביטל שני את הראשון ושניהם קיימין) וקשה מאי שנא מהא דאמר רב הונא הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות באתה לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלש מאות גובה מזמן שני אלמא אע"פ שהוסיף בכתובה שניה לא אמרינן שתיהן קיימות ותגבה מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני אלא מדלא כתב לה ואוסיפת לך מאה אמאתים אחילתא לשעבודא קמא אם באת לגבות השני וכן הכא לישנא דאי אוסיף בה דיקלא לא משמע דכתב ליה ואוסיפת לך אשטר הראשון אלא שטר אחר כתב לו ממש ויש בו דקל יותר מבשטר ראשון וא"כ אמאי שניהם קיימין. ומיהו רש"י פירש גם כאן לתוספת כתביה לא שיהו שניהם קיימין אלא אם ירצה בשטר הראשון יגבה השדה בלא הדקל ואם ירצה בשטר השני יגבה גם הדקל וכן כתב רב אלפס ז"ל בתשובה ולישנא דאי אוסיף בה דיקלא לתוספת כתביה משמע דבהא מודה רב נחמן דלא בטל השני את הראשון ושניהן קיימין. וה"ר יצחק בר ברוך ז"ל תירץ דלא דמיין אהדדי דבכתובה שדרך העולם כשמוסיפין על עיקר כתובה שכותבין ואוסיף לה כך וכך והשתא לא עביד ליה הכי אלא כתב לה שתי כתובות סתם ולא הזכיר באחרונה לשון תוספת כמנהג העולם מוכחא מילתא דלא נתכוון להוסיף על הראשונה אלא שאם תרצה לזכות בשניה שתתבטל הראשונה אבל במכר שאין דרך המוכרים שני דברים לכתוב בשטר שני ואוסיפת לך דבר זה על המכר הראשון סתמא דמילתא אנו אומרים שלא בטל שני את הראשון אלא השני לתוספת הדקל נכתב והשטר הראשון קיים ויגבה הדקל בשטר השני וכן עיקר. וא"ת תקשי הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכתא כרב נחמן בדיני וכן מדפליגי רפרם ורב אחא אליביה אלמא הלכתא כוותיה ולקמן נמי בשילהי הכותב (דף פט:) דייק סוגיא דשמעתין כוותיה ולעיל פסקינן הילכתא כרב אסי דאמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין ובטלה כתובה שניה את הראשונה אע"פ שיש בה תוספת ולמאי דפרישית דאיירי בדלא כתב לה מן האירוסין ניחא דבטלה השניה את התנאי הראשון שהיה בע"פ אבל הכא דאיכא שני שערות לא בטל שני את הראשון ואף לדברי המפרשים דאיירי בשמעתין בדכתב לה יש לחלק כיון שמנהג לכלול יחד מנה ומאתים ותוספת אומדנא דדעתא הוא שזהו עיקר תחילת השעבוד וכתב האירוסין לא נכתב אלא שאם תתאלמן או תתגרש מן האירוסין וכשבאו לכלל נשואין ונכתב הכל בשטר אחד נתבטל הראשון לגמרי אבל בשאר שטרות השני לתוספת נכתב ולא נתבטל הראשון: פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא שאם יבא בעל המצר לסלקו יראה שטר מתנה ולא יראה שטר המכר וכיון דאיכא למיתלי דליפות כחו נכתב האחרון הראשון קיים והשני אינו כלום ואי לא שייך ביה דינא דבר מצרא כגון שהלוקח או המוכר עצמו מצרנין אי דאית ביה שום יפוי כח אחר משום מתנה כגון לענין דרך דנותן בעין יפה נותן ומוכר בעין רעה מוכר לא בטל האחרון את הראשון. ואם לאו בטל האחרון את הראשון וכל שכן ראשון במתנה ושני במכר דאמרינן משום דינא דבע"ח כתביה ויראה שטר האחרון ולא הראשון אם יבא בעל חוב לטרוף ממנו שאם יראה שניהם השני אינו כלום () כיון דליפות כחו כתביה ולא נתבטל הראשון. ודאי שניהם במכר ושניהם במתנה בטל השני את הראשון מ"ט רפרם אמר אודויי אודי ליה רב אחא אמר אחולי אחליה לשעבודא קמא מאי בינייהו א"ב אורועי סהדי לרפרם דאמר אודויי אודי כיון שהודה המקבל מתנה שהשטר הראשון מזוייף כל שטר שיצא מתחת ידו שאלו העדים חתומים בו לא מגבינן ביה הואיל והודה שהם פסולים או שמא הוא זייפו כמו שזייף חתימתן בשטר הראשון ולרב אחא לא מרעינן סהדי דאמר אחולי אחליה לשעבודיה ואפילו במתנה דלית ביה אחריות שייך מחילת שיעבוד כגון שבין זמן הראשון לזמן השני קנה הנותן שדה אצל שדה זו שנתן ואחליה המקבל לשעבודיה שלא יוכל לסלקו משום דינא דבר מצרא אי נמי לענין זה שיטרפו בעל חוב של נותן שבין זמן ראשון לזמן שני א"נ אם הנותן אכל פירות בין זמן ראשון לזמן שני מחל לו וא"ת למה יש לנו לתלות שמחל שעבודו בדבר שיש לו הפסד וי"ל שמא שמע שמסר הנותן מודעא על השטר הראשון. וכתב הר"מ ז"ל דהלכתא כרב אחא דכיון דאיכא פלוגתא ולא ידעינן כמאן הלכתא לא מרעינן סהדי דאוקי סהדי אחזקתייהו וגם נוקי המקבל בחזקת אדם הגון ולא זייף העדים וגם לענין פירי וטסקא קרקע בחזקת מקבל עומד ע"י שטר הראשון ולא מבטלינן האי חזקה מספק ועוד הביא ראיה מדקאמר הש"ס לעיל אליבא דרב הונא אחולי אחלתיה לשעבודא קמא ולאו ראיה היא דהתם מחלה בשביל מאה שהוסיף ולדעת כן הוסיף לה שאם תרצה לגבות שלש מאות שתמחול הראשונה אבל הכא שהשטרות שוין אין לנו לתלות שמחל השעבוד הראשון ומיהו הלכה כרב אחא מטעמי קמאי. פי' רב אלפס הא דאמר רב נחמן בטל שני את הראשון הנ"מ בשטרי קרקעות ומאי דדמי להו כגון בכתובת אשה אבל בהודאות ובהלואות גבי תרווייהו כל חד וחד לפום שעבודו ולא אמרינן האי שטרא היינו האי שטרא ואע"ג דתרוייהו חד סכום נינהו דגרסינן בפרק גט פשוט (דף קעב.) אמר רבא האי מאן דנקיט תרי שטרי בר חמשין חמשין ואמר שוינהו ניהלי בר מאה לא משוינן ניהליה עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה ניחא ליה למלוה כי היכי דלא ליפגום שטריה וניחא ליה ללוה כדי שלא יכוף לפורעו אלמא דגבי תרווייהו:

סימן ו[עריכה]

מתני' הגיורת שנתגיירה ובתה עמה וזינתה הרי זו בחנק אין לה לא פתח בית אב ולא מאה סלע. היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה ואין לה פתח בית אב ולא מאה סלע. היתה הורתה ולידתה בקדושה הרי זו כבת ישראל לכל דבר. יש לה אב ואין לה פתח בית אב יש לה פתת בית אב ואין לה אב הרי זו בסקילה. לא נאמר בית אביה אלא למצוה:

גמ' אמר ר' יוסי בר' חנינא המוציא שם רע על היתומה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה פרט לזו שאין לה אב רבא אמר חייב וכן הלכתא. אמר ר"ל המוציא שם רע על הקטנה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה נערה מלא דבר הכתוב הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע:

סימן ז[עריכה]

תניא כיצד הוצאת שם רע בא לב"ד ואמר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים אם יש עדים שזינתה תחתיו בסקילה זינתה מעיקרא כתובתה מנה נמצא ששם רע אינו ש"ר הוא לוקה ונותן מאה סלע בין בעל בין לא בעל ר' אליעזר בן יעקב אמר לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל והוא שאמר לעדים בואו והעידוני אבל באו עדים מאליהם וכ"ש אם לא באו עדים שהוא פטור והא דקתני זינתה מעיקרא יש לה כתובה ליתא דקי"ל כרבא דאמר מקח טעות לגמרי משמע כדכתבינן בפ"ק (סימן כה) שלח רב כהנא משמיה דרבי יוחנן המוציא ש"ר אינו לוקה עד שיבעול כדרכה ויוציא ש"ר שכדרכה נבעלה והמוציא שם רע ולא בעל לוקה מכת מרדות דרבנן:

סימן ח[עריכה]

מתני' האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף ובשטר ובביאה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה נישאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה וחייב במזונותיה ובפרקונה וקבורתה רבי יהודה אומר אפי' עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת:

סימן ט[עריכה]

גמ' נישאת יתר עליו וכו' ת"ר כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו משום רבי נתן אמרו זכה הבעל בדברים הללו פירש רש"י דמן האירוסין מיירי ולא נהירא לר"ת דאילו מן האירוסין מיירי אמאי קתני לה אמתני' דקתני נישאת ועוד הא קתני שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ואמאי זכה לר' נתן והלא לא באו ועוד דמסיק אבל הכא משום איחתוני והא איחתנו להו ואי באירוסין לא קרי חיתון אלא איקרובי דעתא כדלקמן בפרק אע"פ (דף נו.) אע"ג דלקמן בפרק הכותב (דף קב.) אמרינן עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנין באמירה ומפרש טעמא בההיא הנאה דמיתחתני אהדדי גמר ומקנה הכי פירושא בההיא הנאה דסופו להתחתן בנישואין גמרי ומקני אהדדי משעת אירוסין הלכך נראה לר"ת דהך ברייתא בנישואין איירי ופסק לו פירות כסות וכלים שיבואו עמה ועדיין לא באו והיינו טעמא דלא זכה לת"ק דאנן סהדי שלא היה דעת האב להקנות וליתן הנדוניא אלא על מנת שתהנה בתו ממנה הלכך אם לא באו לידי החתן בחיי בתו לא זכה בהם ורבי נתן סבר קנה דלית ליה האי אומדנא לימא בפלוגתא דר' אלעזר בן עזריה ורבנן קא מיפלגי דתנן אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנישואין גובה את הכל ר' אלעזר בן עזריה אומר מן הנישואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. מ"ד לא זכה כרבי אלעזר בן עזריה דכי היכי דאזיל רבי אלעזר בתר אומדנא דלא כתב לה אלא על מנת לכונסה הכי נמי אזלי רבנן בתר אומדנא דלא כתב לה אלא על מנת שתהנה בתו ממנה אע"ג דהאי אומדנא דרבי אלעזר מהאירוסין לנישואין וההיא דלעיל בנישואין גופייהו נראה לו לבעל הש"ס לדמינהו אהדדי ומ"ד זכה כרבנן לא דכ"ע כרבי אלעזר בן עזריה כו'. וכן היה פוסק ר"ת בנדוניות חתנים שלא גבו דלא זכה בהם הבעל דהלכה כרבנן וכן פסק ר"ח כרבנן ואע"ג דרבי נתן דיינא ונחית לעומקא דדינא לית הילכתא כוותיה כנגד רבים ועוד דבעי הש"ס לאוקומי רבנן כרבי אלעזר וכוותיה פסקינן לקמן בפרק אע"פ (דף נו:) אע"ג דדחי ליה הש"ס דיחויא הוא ולא סמכינן עילויה והא דאמרינן לקמן בפרק מציאת האשה (דף סו.) הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו יכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן ופריך עלה בירושל' (שם הל"ב) והלא דברים הנקנין באמירה הן ומשני כשפסק על מנת לכנוס הא אם לא פסק על מנת לכנוס גובה אחיו אע"פ שלא גבה שאני התם דבתו קיימת ותהנה מהן והא דקתני לקמן (דף מח:) או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין אע"פ שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה אתי' כרבי נתן:

סימן י[עריכה]

וחייב במזונותיה ובפרקונה וכו' ת"ר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ופרקונה תחת פירות וקבורתה תחת כתובתה לפיכך בעל אוכל פירות מאי לפיכך מהו דתימא מיכל לא נכלינהו () אנוחי ננחינהו דאם כן מימנע ולא פריק קמ"ל דהא עדיפא דזימנין דלא מלו ופריק לה מדידיה. משמע דתקנתא דידה היא מה שהבעל אוכל פירות וכן משמע לעיל דקאמר בשלמא בעל תקינו ליה רבנן פירי דא"כ מימנע ולא פריק וא"כ משמע דאי אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות הרשות בידה. וקשה מהא דקתני בברייתא פרקינה תחת פירות משמע דפירי עיקר ואינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות דהא לקמן (דף נח:) פרכינן לרב הונא דאמר יכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה דסבר מזוני עיקר ותקנו לו חכמים מעשה ידיה תחת מזונות מהא דקתני תקנו מזונות תחת מעשה ידיה אלמא מעשה ידיה עיקר והוצרך להגיה הברייתא ולשנות תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ועוד דבפרק חזקת הבתים (דף מט.) ובגיטין פרק הזורק (דף עז.) לא מצי לאשכוחי שיהא לאשה חצר בלא בעלה דפריך חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ודחיק לשנויי בכותב לה ועודה ארוסה ולוקמא כגון שאמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות אפילו לאחר שנישאת אלא ע"כ אינה יכולה לומר כן וצריך ליתן טעם כיון דתקנתה דידה היא מאי שנא ממעשה ידיה למ"ד מזוני עיקר וי"ל דשאני התם דלא פקעה תקנתא ממעשה ידיה לגמרי שאם אמרה איני ניזונת היום ואיני עושה למחר היא ניזונת ועושה אבל הכא מיד שאמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות היא מפקעת תקנת פירות דפירות כל ימיה הן תחת פרקונה אפילו את"ל שיכולה לגמרי להפקיע מעשה ידיה ולומר איני ניזונת לעולם ואיני עושה לעולם אכתי מצינא למימר דפרקונה היינו טעמא כדי שלא תיטמע בין עובדי כוכבים אי נמי שאני פירות שהבעל זוכה בתקנת חכמים בגוף השדה לפירות אבל מעשה ידיה לא שייך למימר שיזכה בגוף הידים: רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל וכו' ומסיק דפליגי כגון דהוי אורחיה דידיה ולאו אורחה דידה תנא קמא סבר כי אמרינן דעולה עמו ואינה יורדת ממו הני מילי מחיים אבל לאתר מיתה לא ורבי יהודה סבר אפילו לאחר מיתה א"ר חסדא אמר מר עוקבא הלכה כר' יהודה:

סימן יא[עריכה]

ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר:

סימן יב[עריכה]

אמר ליה רבינא לרב אשי מאי שנא מהא דתניא מי שהלך למדינת הים ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר אמר ליה ולא שני לך בין יוצא לדעתו בין יוצא שלא מדעתו. מאי דבר אחר אר"ח תכשיט רב יוסף אמר צדקה מ"ד תכשיט כל שכן צדקה ומ"ד צדקה אבל תכשיט לא ניחא ליה דתינוול. אמר רב חייא בר אבין אמר רב הונא מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו ב"ד יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודו לפי כבודו ולא לפי כבודה אלא אימא אף לפי כבודו דקי"ל דעולה עמו ואינה יורדת עמו אף לאחר מיתה. אמר רב מתנא האומר אם מתה אשתו אל תקברוה מנכסיו שומעין לו מ"ש כי אמר דנפלו להו נכסי קמי יתמי ואין היורשין חייבין בקבורתה דתנן אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן מתה אין חייבין בקבורתה כי לא אמר נמי רמו נכסי קמי יתמי אלא האומר אם מת הוא אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו לאו כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל את עצמו על הציבור:

סימן יג[עריכה]

מתני" לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה מסרה האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב מסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל:

גמ' מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה דתנן הגיע זמן ולא נישאת אוכלת משלו ואוכלת בתרומה קמ"ל לעולם אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה כמשנה אחרונה דתנן וב"ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה: ת"ר הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון אע"פ שכתובתה בבית בעלה ומתה אביה יורשה מסרה האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל או שהיה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה בד"א לירושתה אבל לתרומה אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:

סימן יד[עריכה]

מתני' האב אינו חייב במזונות בתו זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה הבנים יירשו והבנות יזונו מה הבנים אין יורשין אלא לאחר מיתת אביהם אף הבנות אין ניזונית אלא לאחר מיתת אביהם:

גמ' א"ר אילעא אמר ר"ל משום רבי יוסי בר' חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו כשהם קטנים. הלכתא כוותיה או אין הילכתא כוותיה ת"ש דכי הוו אתו לקמיה דרב חסדא אמר כפו אסיתא בציבורא וליקום ולימא עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני כי אתו לקמיה דרבא א"ל ניחא לך דליתזנן בנך מצדקה ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כייפינן ליה בעל כרחיה לא יהא אלא אחר כי הא דרבא אכפייה ליה לר' נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאות זוזי לצדקה והני מילי בניו ובנותיו קטנים אבל קטני קטנים אע"ג דלא אמיד כייפינן ליה בעל כרחיה כדגרסינן בסוף אע"פ (דף סה.) דרש ר' שמלאי אפיתחא דבי נשיאה אף על פי שאמרו אין אדם זן בניו ובנותיו קטנים אבל זן את קטני קטנים ועד כמה עד בן שש ותנן נמי אם היתה מינקת פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה דשמעינן מינה דחייב לזון בניו ובנותיו כשהן קטני קטנים ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם פסק רבינו מאיר דחייב לזונם דכיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותיהם אפי' יש להם להתפרנס משלהן דומיא דמזונות האשה מדכלל מזונות האשה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן אלמא דין אחד להם:

סימן טו[עריכה]

ואמר רבי אילעא אמר ריש לקיש הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהם ולית הלכתא כוותיה. אמר רבי אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות ירושלמי פעם ראשונה יכול לבזבז חומש ואח"כ חומש מן הריוח בכל שנה והני מילי מחיים אבל לאחר מיתה יכול לבזבז יותר מחומש:

סימן טז[עריכה]

אמר ר' יצחק באושא התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו בתלמוד תורה ) עד שתים עשרה שנה ומכאן ואילך יורד עמו לחייו איני והאמר ליה רב לרבי שמואל בר שילת בציר מבר שית לא תקביל מכאן ואילך קביל וספי ליה כי תורא לא קשיא הא למקרא והא למשנה דאמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה בר )תריסר לתעניתא ובתינוקת:

סימן יז[עריכה]

אמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות דשוויה רבנן כלוקח ראשון הילכך מוציא בלא דמים ומוציא לאו דווקא דכל ימי האשה הקרקע ביד הבעל ואוכל פירות והיא מוכרת הגוף מעכשיו והפירות לאחר מיתתה והבעל מוציא מיד הלוקח הגוף שמכרה לו מעכשיו וישאר אצלו ואי איתנהו להנהו דמי דשקלה איתתיה מהדר להו ללוקח דגזל הוו כיון דהמכר לא הוה מכר ואם נמצאו מעות בידה אנו תולים שדמי מכר זה הן ולא מצי בעל למימר דילמא מציאה אשכחה:

סימן יח[עריכה]

אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת רבותינו שביבנה ואמרי לה רבי אלעזר אומר זה הזן בניו ובנותיו קטנים רבי שמואל בר נחמני אומר זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן. הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד רב הונא ור"ח חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים וחד אמר זה הכותב תורה נביאים כתובים ומשאילן לאחרים:

סימן יט[עריכה]

זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה וכו' יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא ויתיב רב המנונא וקאמר כשם שאין הבנים יורשין כתובת בנין דיכרין אלא מן הקרקע כך אין הבנות ניזונות אלא מן הקרקע והאידנא תקנו רבנן למיזן אפילו ממטלטלי:

סימן כ[עריכה]

מתני' לא כתב כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי ב"ד כתב לה שדה זו שוה מנה תחת מאתים ולא כתב לה כל נכסי דאית לי אחראין לכתובתה חייב שהוא תנאי בית דין לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו ובכהנת אהדרינך למדינתך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד:

סימן כא[עריכה]

גמ' אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון ופליגא דרבא דאמר רבא כל שתחילתה באונס ובסוף אומרת להם הניחו לו שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו מותרת מ"ט יצר אלבשה תניא כוותיה דרבא והיא לא נתפשה אסירה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת ואיזו זו כל שתחילתה באונס וסופה ברצון א"ר יהודה הני נשי דגנבי גנבי שריין לגברייהו דכל מאי דעבדין להו לגנבי מיראה עבדי להון אבל שבקינהו ואזלי מנפשייהו ודאי אסורי. ת"ר שבויי מלחמה הרי הן כשבויין גנובי לסטים אינן כשבויין:

סימן כב[עריכה]

ובכהנת אהדרינך למדינתך אמר אביי אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט חייב לפדותה שאני קורא בה ובכהנת אהדרינך למדינתך ממזרת ונתינה לישראל אינו חייב לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאינתו רבא אמר כל שאיסור שבייה גורם לה חייב לפדותה איסור דבר אחר גרם לה אינו חייב לפדותה והלכה כרבא:

מתני' נשבית חייב לפדותה אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי דכבר נתחייב בפרקונה בשביל פירות שאכל עד היום הזה לקתה חייב לרפאותה אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי דרפואה כמזונות של כל יום ויום:

גמ' ת"ר נשבית לאחר מיתת בעלה אין היורשין חייבין לפדותה ולא עוד אלא אפילו נשבית בחיי בעלה איו היורשין חייבין לפדותה שאין אני קורא בה ואותביך לי לאינתו הלכך לית להו פירי דכי תקינו רבנן פירות לבעל תחת פרקונה הוא דתקון והני כיון דלא מיחייבי בפרקונה לית להו פירי תדע דהא תנן אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם ואינן חייבין בקבורתה אלמא כיון דמחייבי במזונותיה מעשה ידיה שלהן וכיון שאין יורשין כתובתה אין חייבין בקבורתה הכא נמי כיון דלא מיחייבי בפרקונה לית להו פירי וכן יבם נמי לא אכיל פירי ואינו חייב בפרקונה. ואית ספרים דגרסי ואין היבמין חייבין לפדותה וכן גורס רב אלפס. והא דיבם לא אכיל פירות היינו בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם אבל נכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אוכל יבם פירי לרבא דאמר לקמן בריש פרק הכותב (דף פג.) דידו עדיפא מידה כדמוכח בפרק החולץ (דף לט.) ומיהו לא מיחייב בפרקונה כל זמן שלא כנסה דלא קרינא ביה ואותבינך לי לאינתו: ת"ר נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אין פודה רשב"ג אומר אין פודין השבויים יתר על כדי דמיהם מפני תיקון העולם. פסק רב אלפס ז"ל הלכה כרשב"ג משום דקתני סתמא דמתני' בגיטין (דף מה.) אין פודין את השבוים יתר על כדי דמיהם מפני תקון העולם ומשמע כל שבויי אפילו אשתו נמי והר"ר מאיר הלוי ז"ל פסק כתנא קמא דהלכה כרבים ומתני' דגיטי איירי בשאר שבויין אבל אשתו כגופו וכמו שאדם יכול לפדות עצמו בכל ממונו אשתו נמי כיון דחייב לפדותה בתנאי כתובה כמו שיש לה ממון דמי וכן מסתבר. ת"ר נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בכתובתה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה דברי רבי רשב"ג אומר אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה. הא דקאמר רצה אינו פודה פירש רש"י אינו פודה כלל דלא תקינו לאשה אלא פדיון אחד וי"מ ביתר מכדי כתובה ומסתבר כפי' רש"י דמאי שנא פדיון שני מפדיון ראשון אם חייבוהו חכמים בפרקונה לעולם כי היכי דבפדיון ראשון עבדי טפל חמור מן העיקר ה"ה בפדיון שני ופסק רב אלפס ז"ל הלכה כרבי ואע"ג דקי"ל הלכה כרבי מחבירו ורשב"ג אביו היה הכא מתני' דייקא כרבי דקתני סתם נשבית חייב לפדותה בכל מקום שנשבית אפי' ביותר מכתובתה והרמב"ם ז"ל כתב (פ"יד מהל' אישות ה"יט) אם נשבית פעם שנייה ורצה לגרשה הרי זה מגרשה ותפדה את עצמה בכתובתה:

סימן כג[עריכה]

לקתה חייב לרפאותה. ת"ר אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ואם היתה צריכה רפואה הרי היא כמזונות רשב"ג אומר רפואה שיש לה קצבה תתרפא מכתובתה רפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות והלכתא כרשב"ג. אמר ר' יוחנן עשו הקזת דם בארץ ישראל כרפואה שאין לה קצבה לפי שבארץ ישראל היו רגילין להקיז דם תדיר ואין לה קצבה והויא כמזונות אבל רפואה שיש לה קצבה דמיא לפרקונה דאתי בבת אחת וכי היכי דאין היורשין חייבין בפרקונה הכי נמי לא מיחייבי בה. לכאורה דווקא ביתומין הוא דיש חילוק בין רפואה שיש לה קצבה לשאין לה קצבה מטעמא דפרישית דדמיא לפרקונה אבל בחיי הבעל לא ועוד מדלא מפליג אלא גבי אלמנה אבל בירושלמי משמע דה"ה בחיי הבעל דגרסינן בפרק מי שמת (הלכה ו) קרובתיה דר"ש בר אבא חששא עינא אתת גבי ר' יוחנן אמר לה אי קיצא הוא אסיא מפורניך ואי לא בעליך יהיב לך אלמא אפילו בחיי הבעל רפואה שיש לה קצבה מתרפאת מכתובתה ותו גרס התם בעלה בעי הן דקציצין והיא בעיא הן דלא קציצין למאן שומעין לאו לבעלה אתמהה כלומר ודאי לבעלה שומעין לקיצוץ כדי שתתרפא מכתובתה. ויראה לי כיון דלכארה לפום גמרא דידן לגבי בעל אין חילוק בין יש קצבה לאין קצבה וכן מסתבר מפרשי' גמרא דבני מערבא ואי לא בעליך יהיב לך פירוש מן בעליך יהבי ליך כי היכי דלא ליפלוג אגמרא דידן וכן דרך תנא ירושלמי בקיצור לשון: קריביה דר' יוחנן הוה ליה איתת אבא דהות צריכה רפואה כל יומא אתו לקמיה דרבי יוחנן אמר להו זילו וקוצו מידי לרופא דהויא רפואה שיש לה קצבה אמר רבי יוחנן עשינו עצמינו כעורכי הדיינין מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר מעיקרא סבר מבשרך לא תתעלם ולבסוף סבר אדם חשוב שאני:

סימן כד[עריכה]

מתני' לא כתב בנין דיכרין דיהוון ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון חייב מפני שהוא תנאי ב"ד בנן נוקבן דיהוון ליכי מינאי יהון יתבין בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתנסבן לגוברין חייב מפני שהוא תנאי ב"ד:

גמ' אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי מפני מה תקנו כתובת בנין דיכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסים ואימא דאב לירות דבעל לא לירות א"כ אב נמי מימנע ולא כתיב ואימא היכי דכתיב אב לירות היכא דלא כתיב לא לירות לא פלוג רבנן בת בין הבנים נמי תירות כנחלה שויוה רבנן בת בין הבנות תירות לא פלוג רבנן תיגבי ממטלטלי ככתובה שוייה רבנן תיטרוף ממשעבדי יירתון תנן ואימא אע"ג דליכא מותר דינר במקום דמיעקרא נחלה דאורייתא לא תיקון רבנן. רב מתתיה גאון ז"ל היה אומר שאין דנין כתובת בנין דיכרין בזמן הזה כיון שאין הטעם אלא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ועכשיו נהגו ליתן יותר ויותר וכן כתב בעל העיטור ז"ל תשובה לרב חנינא ברבי יהודה ז"ל היום כמה שנים בטלה כתובת בנין דיכרין מישיבתינו ולמה בטלה לפי שצריך לדקדק בנכסים שיש להם אחריות בראוי ובמוחזק ובמותר דינר ואם אומרים יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו מותר דינר אין שומעין להן וצריך שומת בבית דין וחקירת זקנים שלא להוסיף על הדמים ועוד דעיקר דתקנתא כדי שיקפוץ ויתן לה והיום הלואי שיתן לבנו כבתו וכמה הוצרך הדבר לנדות כל מי שירבה במתנת בתו (וכמה עד) והיום הזה כמה שנים שאין ישיבתינו דנה בכתובת בנין דיכרין ומר בר רב דוסא אמר לא חזינן רבוותא דהוו מקמן דדייני כתובת בנין דיכרין ומפני נפישתא לא דייני לה בתרתי מתיבתא וכיון דעברי להו כמה שנין אנן לא דיינינן אלא דמר רב האי גאון אמר היכי מבטלי רבנן כתובת בנין דיכרין ומר בר רב שמואל אמר הרבה חכמים נהגו כן לבטל כתובת בנין דיכרין בזמן הזה ואפילו למ"ד לא בטלה הני מילי במקרקעי ולא במטלטלי. ורבינו מאיר כתב דנראה לו כדברי רב האי וכן אומר ריצב"א בכתובת בנין דיכרין דגביא אף במטלטלי בזמן הזה כיון דתקינו דכתובה גביא ממטלטלי ה"ה כתובת בנין דיכרין דתנאי כתובה ככתובה. וה"ר מאיר הלוי ז"ל וה"ר יונה ז"ל כתבו דודאי כתובת בנין דיכרין נהגו האידנא דאין לעקור תקנת חכמים אבל כיון שמרבין ליתן לבנות נעמיד התקנה בחזקת מעיקרא ממקרקעי ולא ממטלטלי ולענין מה שתקנו הגאונים דכתובה גביא ממטלטלי נאמר דלענין זה לא יעשו כתובת בנין דיכרין ככתובה וכן עיקר: אמר רבא פשיטא לי מוכרת כתובתה בין לבעלה בין לאחרים יש לה כתובת בנין דיכרין מ"ט זוזי אנסוה. מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דיכרין מ"ט אחולי אחילתא ומוחלת כתובתה אע"ג דקי"ל דאסור לשהות עמה בלא כתובה מ"מ מחילתה מחילה ואי מיית לאלתר או שהה עמה באיסור אין לה כתובת בנין דיכרין או אם כתב לה מאתים יורשיה נוטלין מאתים ולא כתובה הראשונה יתיב רבין בר חיננא קמיה דרב חסדא ויתיב וקאמר משמיה דר' אלעזר מחלה כתובתה לבעלה אין לה מזונות א"ל אי לאו דאמרת משמיה דגברא רבה הוה אמינא לך משיב רעה תחת טובה וגו'. ראיתי מפרשים אין לה מזונות אפילו מן הבעל והא ליתא כלל דמזונות אשתו אינם כתנאי כתובה אלא למ"ד דאורייתא ולמ"ד דרבנן תיקנו לה מעשה ידיה תחת מזונות ואם נוטל מעשה ידיה צריך לזונה אבל מזונותיה מן היורשין הוי כתנאי כתובה:

סימן כה[עריכה]

אמר ר"ל ארוסה שמתה אין לה כתובה פי' אין הארוס חייב לקוברה תחת כתובתה שיורש ממנה כי חכמים תקנו שיקבור האיש את אשתו תחת נדוניא שהכניסה לו ולא תחת כתובתה וארוסה אביה יורש נדונייתה. א"ר הושעיא מ"ט שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי:

סימן כו[עריכה]

בנן נוקבן דתיהווין ליכי מינאי אינון וכו' רב תני עד דתילקחן לוי תני עד דתיבגרן בגרה ולא אינסיב או אינסיב ולא בגרה כ"ע ל"פ דלית לה כ"פ בארוסה רב סבר לית לה ולוי סבר אית לה עד דתיבגרן או עד דימטי זימנהון להתנסבא כתנאי עד מתי הבת ניזונת עד שתתארס משום רבי אלעזר אמרו עד שתיבגר והילכתא כרב דקאי לה כת"ק. א"ל רב חסדא לרב יוסף מי שמיע לך מיניה דרב יהודה ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות א"ל מישמע לא שמיע לי מסברא לית לה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל א"ל אי מישמע לא שמיע לך מסברא אית לה דכיון דלא קים ליה בגווה לא שדי איניש זוזי בכדי. ואיכא לישנא אחרינא איפכא זו היא גירסת רש"י ומפרש לה ביתומה ארוסה אם ניזונת מן האחין ולא שמיע ליה פלוגתא דהנך אמוראי אי נמי שמיע ליה ומבעיא ליה הילכתא כמאן וקי"ל כלישנא בתראה דאמר מסברא לית לה והיינו כרב ורב אלפס גרס א"ל מישמע לא שמיע לי מסברא אית לה דכיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזיל א"ל אי משמע לא שמיע לך מסברא לית לה דלא שדי איניש זוזי בכדי () לישנא אחרינא איפכא ומפרש לה במארס יתומה הניזונת מן האחין ומשום דידע ארוס דאחר שנתארסה אינה ניזונת מן האחין דקי"ל כרב מספקא ליה אי אירסה אדעתא דהכי שיזונה או לא ופסק הלכה כלישנא בתראה דאית לה ופרש"י עיקר דלאידך פירושא הוה ליה לפרושי ארוסה יתומה יש לה מן הארוס או לא:

סימן כז[עריכה]

בעו מיניה מרב ששת ממאנת יש לה מזונות או אין לה מזונות א"ר ששת תניתוה אלמנה בבית אביה וגרושה בבית אביה ושומרת יבם בבית אביה יש לה מזונות ר' יהודה אומר עודה בבית אביה יש לה מזונות אינה בבית אביה אין לה מזונות ר' יהודה היינו ת"ק אלא לאו ממאנת איכא בינייהו דת"ק סבר אית לה ור' יהודה סבר לית לה והלכתא כתנא קמא:

סימן כח[עריכה]

איבעיא להו בת יבמה יש לה מזונות או אין לה מזונות כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה דלא קרינא ביה בנן נוקבן דתיהוון ליכי מינאי ומיירי דאית ליה נכסי לראשון או דילמא כיון דאי לית ליה נכסי לראשון תקנו רבנן משני ואית לה דלגבי תנאי כתובה ה"ל כאילו לית ליה נכסי לראשון אבל יבמה גופה לא קמיבעיא ליה דפשיטא דאית לה דקרינא ביה שפיר כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי כיון שנשאה אחיו להקים לו שם תיקו וכן בת שניה עלתה בתיקו וכן בעיא דבת ארוסה וכן בת אנוסה וה"ה דבאנוסה גופיה מצי למיבעי וכיון דעלו בתיקו לית להו. דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע והנ"מ לאחר מיתה אבל בחיי האב חייב לזונן בתקנת אושא עד שש שנים והראב"ד ז"ל פירש בת ארוסה שנשאת ומיבעי ליה כיון שנולדה קודם שנכתבה הכתובה והאי פירושא ניחא טפי דאילו לא נשאת () כיון דהיא עצמה לית לה אף בתה לית לה:

סימן כט[עריכה]

מתני' את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי חייב שהוא תנאי ב"ד:

גמ' תני רב יוסף בביתי ולא בבית עקתי שאם היה בית קטן מהכיל אלמנה והיתומים ובחיי אביהן היו יורשין שוכרין בתים ועתה רוצים לחזור לביתם או שהיה בעלה שוכר בית ובניו היו דרים בביתו וכשמת אין היורשין חייבין לשכור לה בית שלא התנה אלא שתהא יושבת בביתו והבית קטן מהכילם תצא האלמנה מן הבית אבל מזוני אית לה וה"ה נמי אם אין הנכסים מספיקין לזונה והיא רוצה לשבת בבית בעלה בלא מזונות ובלא תביעת כתובה תשב דאין המזונות והדירה תלויין זה בזה. מר בר אשי אמר אף מזונות לית לה ולית הלכתא כמר בר רב אשי. גרסינן לקמן בפרק הנושא (דף קג.) ת"ר משתמשת במדור שנשתמשה בו בחיי בעלה בעבדים ובשפחות שנשתמשה בהן בחיי בעלה בכרים ובכסתות שנשתמשה בהן בחיי בעלה. וגרסינן התם מדור אלמנה שנפל אין היורשין חייבין לבנותו ולא עוד אלא אפילו היא אומרת הניחו לי ואני אבננו משלי אין שומעין לה בעי אביי שיפצה מהו תיקו הלכך לא תשפץ וכ"ש שאין היורשין חייבין לשכור לה בית. וכן מוכח שמעתין דכשהבית צר מוציאין אותה ואין שוכרין לה בית דירה דאי חייבין לשכור לה דירה פשיטא דמזונות אית לה והיאך קאמר מר בר רב אשי דלית לה מזונות. ובירושלמי משמע שחייבין לשכור לה בית דגרס ר' זעירא שלח שאלה לרב נחמן בר יצחק ולר' אבימי בר פפא לא היה שם בית מאי א"ל היורשין שוכרין לה בית מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים כהדא חדא איתתא הות פורנא כ' דינרים והות תמן חד בית טב עשרה דינרין אתא עובדא קמיה דר"ח ואמר אי יהבין לה ביתא יהבין לה עשרה דינרין א"ל ר' מנא מכיון דלית ביתא אלא בי' דינרין כמאן דלית לה פורנא אלא בעשרה דינרין מכאן ואילך היא אומרת קרקע והיתומים מעות הדין עם היתומים ע"כ הירושלמי. וזה פירושו לא היה שם בית ראוי לדירת אלמנה והיתומים מהו א"ל היורשין שוכרין לה בית ואם היא אומרת קרקע פירוש בבית בעלי אני רוצה לדור והם אומרים מעות פי' נשכור לך בית למדור ונדור בבתינו הדין עם היורשין לפי שאין גוף הקרקע קנוי לה אלא לדירה בעלמא הלכך יכולין לשכור לה בית אחר וידורו הם בביתם. והא דאמרינן משתמשת במדור שנשתמשה בו בחיי בעלה היינו כשיש לכולם דירה והם רוצים ליתן דירה פחותה מבית בעלה. כהדא חדא איתתא וכו' שהיתה כתובתה עשרים דינרין ולא היה ליתומים קרקע אלא בית שוה י' דינרין ואמר ר' חנינא שיתנו לה הבית או עשרים דינרים ואמר ר' מנא שלא תטול הקרקע אלא שיתנו לה דמיו שאין גוף הקרקע קנוי לה אלא שעבוד בעלמא יש לה עליו הכא נמי כיון שאין לה בגוף הבית כלום אלא שעבוד דירה יסלקוה במעות וישכירו לה בית אחר. וי"מ גמרא דידן כמו הירושלמי בביתי ולא בבית עקתי כגון שהבית צר מהכיל כולם ישכירו לה בית אחר ואינה יכולה לומר אדור בבית בעלי ואתם תשכרו לכם בית. והא דקאמר מר בר רב אשי אף מזוני לית לה פי' אין לה מזונות משלם אלא לפי ברכת הבית ורב יוסף סבר דמזוני משלם אית לה ולא דמי להא דאמרינן לקמן (דף קג.) יכולין היורשין לומר אם את אצלינו אית לך מזונות אין את אצלינו אין לך מזונות ואסיקנא דכשאינה אצלם דיהבו לה לפי ברכת הבית דהתם היורשין רוצים לזונה אצלם והיא רוצה לצאת אבל הכא שהיורשין מוציאין אותה נותנין לה מזונות משלם ומדור אלמנה שנפל אין חייבין לבנותו אלא שוכרין לה בית וגם אין מניחין לה לבנותו ולא לשפץ כי חפצים יותר לשכור לה בית:

סימן ל[עריכה]

אמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות ודוקא בב"ד אבל שלא בב"ד יש לה מזונות ומשעת תביעה איבדה מזונותיה אפילו לא פרעו לה כדאיתא בגיטין פ' השולח (דף לה.) ירושלמי ובלבד מן השופי אבל מן האונס לא כהדא ארמלתא דרבי אבהו רימו בה ואמרו לה בר כהן בעי לך תבעת פורנא ואבדה מזונות. מן דאתידעון מיליא עלון עובדא קמיה דרב אסי חזר לה מזונות פי' רימו בה ואמרו אדם גדול רוצה לישא אותך וכשידע רב אסי שרימו בה החזירה למזונותיה. וכן נמי אם לא רצו לזונה ומחמת זה תבעה כתובתה אין זה מן השופי ואית לה מזונות. רב אלפס ז"ל לא הביא הגמרא א"ר נחמן אמר שמואל תבעוה לינשא ונתפייסה אין לה מזונות הא לא נתפייסה יש לה מזונות אמר רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל מחמת פלוני בעלי יש לה מזונות מחמת בני אדם שאינם מהוגנים לי אין לה. אמר רב חסדא זינתה אין לה מזונות רב יוסף אמר כחלה ופרכסה אין לה מזונות ולית הילכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דא"ר יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה וכו' וסבירא לרב אלפס הא דקאמר לית הילכתא ככל הני שמעתתא קאי אכל הני דאמר לעיל הלכך לא הביא אלא הך מימרא דהתובעת כתובתה והתוס' כתבו הא דקאמר לית הילכתא ככל הני שמעתתא לא קאי אלא אמילתייהו דרב חסדא ורב יוסף דאי קאי אכולהו קשה דשמואל אדשמואל וכה"ג אשכחן בפרק במה מדליקין (דף כד.) דקאמר לית הילכתא ככל הני שמעתתא ולא קאי אכל הנך דלעיל ונראה לי כדברי רב אלפס ז"ל ולא קשה מידי דשמואל אדשמואל דודאי שמואל אית ליה תבעוה לינשא ונתפייסה או תובעת כתובתה אין לה מזונות והש"ס סבר כוותיה בחדא ולא באידך: תניא מכרה כתובתה משכנה כתובתה עשתה כתובתה אפותיקי בין בב"ד בין שלא בב"ד אין לה מזונות:

סימן לא[עריכה]

מתני' כך היו אנשי ירושלים כותבין ואנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים ואנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לה כתובתה לפיכך אם רצו היורשין נותנין לה כתובה ופוטרין אותה:

גמ' איתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל בבל וכל פרודהא נהוג כרב נהרדעא וכל פרודהא נהוג כשמואל ועד היכא נהרדעא עד היכא דסגיא קבא דנהרדעא. פסק ר"ת במקום שיש מנהג ידוע יש לילך אחר המנהג ובמקום שאין מנהג ידוע יעשו כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני והא דבעי עד היכא נהרדעא לאו משום דבשאר כל המקומות יש לעשות כרב דהילכתא כוותיה אלא נוהגין היו כרב בשאר מקומות וקא בעי עד היכן נהרדעא לידע באיזה מקום נהגו כרב ובאיזה מקום נהגו כשמואל וכן פסק רב אלפס. ומר רב משה גאון ז"ל הביא מהא דתנן לקמן (דף צה:) אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ואיבעיא לן ניזונת מנכסי יתומים תנן כאנשי גליל או הניזונת כאנשי יהודה ואסיקנא דניזונת תנן כאנשי גליל ולאו ראיה היא כי התוס' פירשו דלא קא מיבעי היכי תנן במתני' לענין פסק הלכה דהא פלוגתא דרב ושמואל היא ואפילו אי הוה מחלוקת ואח"כ סתם אפשר דהוי הלכתא כחד מהנך אמוראי דבמקום דאיכא פלוגתא דאמוראי לא אזלינן בתר מחלוקת ואח"כ סתם ועוד היכי בעי למיפשט ממילתיה דשמואל הא שמואל פסק כאנשי גליל הכא ומאי ראיה מייתי מדברי שמואל ועוד היכי מצי למיפשט ממילתיה דשמואל דהניזונת תנן וכאנשי יהודה הא איהו קאמר הכא איפכא אלא לענין דינא קא בעי ניזונת תנן וכאנשי גליל שתהא ניזונת בעל כרחם של יתומים הלכך מעשה ידיה שלהן אבל לאנשי יהודה שניזונת מדעתן ויכולין לסלקה אין מעשה ידיה שלהן או הניזונת תנן וכאנשי יהודה דאפילו לאנשי יהודה כל זמן שניזונת מיהא מעשה ידיה שלהן. ועוד הביא ראיה מקריביה דרבי יוחנן דקריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהות מפסדא מזוני אתו לקמיה דרבי יוחנן ואמר להו זילו ואמרו לאבוכון דנייחד לה ארעא למזוני ואי סלקא דעתיך דס"ל לרבי יוחנן כאנשי יהודה למה ליה לייחד ארעא ליתבו לה כתובתה וליפטרה אלא שמע מינה כאנשי גליל סבירא ליה. ונראה לי דלאו ראיה היא כל כך דשמא היתה כתובתה מרובה ויותר היו חפצים שתהיה ניזונת ויתפרנסו כולם מן הנכסים. ועוד הביא ראיה מההוא דשילהי יש נוחלין (דף קלט.) דשלח רבין באגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נישאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה הבת א"ר יהודה בן אחותו של רבי יוסי בר חנינא על ידי היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו גם זו אינה ראיה מטעמא דפרישית. ובתוספתא תניא כל הארצות כותבין כאנשי ירושלים ובירושלמי גרסינן קסרין כיהודה ושאר כל המקומות כירושלים וכן משמע מהא דתנן האשה שאמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתובתה וכן כתב רב שרירא גאון ז"ל דבמקום שאין מנהג יש לעשות כאנשי ירושלים וכשמואל:

סימן לב[עריכה]

איתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה שמואל אמר אין שמין מה שעליה אמר רבא א"ר נחמן אע"ג דתנן במתני' כוותיה דשמואל הילכתא כוותיה דרב דתנן אחד המקדיש את נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבועין שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים ולא בכלים חדשים שלקחן לשמן. אמר ליה רבא לרב נחמן וכי מאחר דתנן מתני' כוותיה דשמואל. אמאי הלכתא כוותיה דרב אמר ליה לכאורה מתניתין כוותיה דשמואל רהיטא וכי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב מאי טעמא כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה וכן הילכתא רב כהנא מתני וכן בלקיט ומתנח בה סימנא יתמא וארמלתא שלח ופוק. שמעינן מהא מאן דמגרש לאיתתיה מדעתיה דנפשיה אין שמין מה שעליה דלאו איהי קא בעיא למיפק אלא איהו קא מפיק לה. לקיט הוא עני המלקט בביתו של בעל הבית ואוכל פתו של עצמו ומסייע לבעל הבית במלאכתו ובעל הבית מהנהו לפעמים במאכל ובמשתה ופעמים נותן לו מלבוש אבל אין לו שכר קצוב ואם יצא מעצמו מפשיט בגדיו מעליו אבל שכיר שנשכר אצל בעה"ב לזמן ידוע וקנה לו בגדים אם יצא תוך זמנו כההיא דאמרינן (ב"מ דף עז.) פועל חוזר ואפי' בחצי היום אדעתא דהכי לא יהיב ליה אבל אם יצא בזמנו כיון דידע בעה"ב דאורחיה דשכיר למיפק בזמניה איבעי ליה לאתנויי ומדיהיב ליה בסתם גמר ומקני ליה ולהכי נקט לקיט ולא נקיט שכיר כי ההיא דלקמן (דף נז:) לקיט כהן לישראל לא ליכול ובגדי אלמנה וגרושה אין חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת ולא דמי לההיא דאמרינן בפ"ק דב"ק (דף יא:) האתין שחלקו מה שעליהן שמין ומה שעל נשיהם ובניהם אין שמין וקאמר עלה בירושלמי דבגדי שבת שמין דהתם איכא טעמא למילתא דאחין מקני להו בגדי חול דגנאי הוא שיפשיטו בגדיהם מעליהם כדי לשומם מה שאין כן בבגדי שבת אבל הכא (בגרושה) אקנויי אקני לה כל מה שקנה וצבע לשמה ובאלמנה וגרושה אדעתיה למיפק לא אקני מידי:

סימן לג[עריכה]

ההוא דאמר נדוניא לברת זל נדוניא אמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי וה"ה נמי אם הוקרה ההפסד ליתומים ובספרים כתוב ארבע מאה זוזי נדוניא לברת ואותה גירסא נראה לי עיקר דאם לא הוזכר סכום המעות מה חידוש הוא זה דפורנא ליתמי אבל עתה שהזכיר סכום מעות שהיתה הנדוניא שוה באותה שעה השתא הוי חידוש אע"פ שהזכיר סכום מעות הריוח ליתומים כי לא היה דעתו אלא שיתנו לה הנדוניא ההוא דאמר להו ד' מאות זוזי מן חמרא לברת אייקר חמרא א"ר יוסף רווחא ליתמי כתב הראב"ד ז"ל דווקא דאמר מדמי חמרא אבל אמר מחמרא רווחא לברתא כדאיתא בפ' התקבל (דף סו.) ולא דמיא כלל להך דהכא דהתם לא קאמר אלא לענין אם קנה אם לא קנה דר' אבא סבר לא קנה משום דחמרא לא אמר דמי חמרא לא אמר מחמרא קאמר ומסיק דמחמרא ליפות כחו קאמר וקנה אבל הכא לא שנא:

סימן לד[עריכה]

קריביה דר' יוחנן הוה להו איתת אבא דהוה קמפסדא מזוני אתו לקמיה דר' יוחנן אמר להו זילו ואמרו לאבוכון דנייחד לה ארעא למזוני אתו לקמיה דר"ל אמר להו כ"ש שריבה מזונות וכו' א"ר אבא לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן אמר למזונות ריבה לה מזונות אמר במזונות קצץ לה מזונות:


הדרן עלך נערה שנתפתתה