פני יהושע/כתובות/פרק ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מא עמוד ב[עריכה]

נערה שנתפתתה פרק רביעי

משנה נערה שנתפתתה וכו' עמדה בדין עד שלא מת לכאורה היה נראה לי לדקדק מלשון המשנה דקתני עמדה בדין ולא קתני עמד האב בדין משמע דאיהי היא דקמשתעיא דינא בהדיה ולא האב. וזה לפי מה שאפרש בסמוך דלמסקנת הש"ס לקמן דטעמא דר"ש מונתן דלא זיכתה התורה לאב עד שעת נתינה א"כ מצינן למימר דרבנן נמי דרשו ונתן שלא זיכתה התורה לאב עד שעת העמדה בדין דמהאי שעתא קרינן ביה ונתן (ובדידה לא כתיב ונתן) דכגבוי דמי דלבי דינא אזהר קרא כמו שאבאר לקמן בשמעתין וכ"כ בחידושי הרא"ה ז"ל דטעמא דרבנן מונתן וכמ"ש לעיל ר"פ אלו נערות גבי נערה נערה ויבואר עוד לקמן בשמעתין ולפ"ז אפשר דאין האב יכול להעמידו בדין דא"ל לאו בעל דברים דידי את והא דקתני לקמן במשנה דשבועות אנסת ופתית את בתי א"ש למסקנא דאיירי לאחר שכבר עמדה בדין כמו שאפרש לקמן. א"נ התם איירי שכבר מתה הבת בנערות או בבגרות אף קודם העמדה בדין דאבוה מינה דידה קזכי ובדידה לא כתיב ונתן ויש לה זכות אף קודם העמדה בדין כך היה נ"ל לכאורה לשיטת הסוברים דבשאר קנסות אדם מוריש קנס לבניו (וא"כ ע"כ דטעמא דרבנן הכא משום דרשי ונתן) ולדעתי ע"כ היא שיטת ר"י הלבן שהביאו התוספות פרק אלו נערות דף ל"ח ע"ש. אלא דאכתי קשיא לי במפותה דאיירי בה נמי מתני' כמו שאבאר א"כ האיך שייך בה עמדה בדין הא מחלה אם לא שנאמר דקנס אינה יכולה למחול כמ"ש התוספות לעיל ר"פ אלו נערות בד"ה ועל אשת אחיו בשם הירושלמי ע"ש בחידושינו ויבואר עוד בסמוך. מיהו מפירש"י ותוספות בשמעתין משמע דקודם העמדה בדין לרבנן לא איצטריך קרא דאין יכול להוריש אלא טעמא רבה אית בה דאי מודה מפטר וה"ה לשאר קנסות כמו שיבואר. ולפ"ז לא שייך לרבנן דרשא דונתן. והשתא צ"ל דהא דקתני עמדה בדין בדידה היינו משום שאין האב יכול לטעון טענת ברי להבחין בין אנוסה למפותה כמ"ש הראב"ד בהל' נערה בתולה ונ"מ לענין צער או אם רוצה לישא אותה דבמפותה פטור ובאונס חייב כנ"ל ודו"ק:

(קונטרס אחרון): פרק נערה במשנה עמדה בדין עד שלא מת האב והיה נ"ל לכאורה לדקדק דאיהי היא דמשתעי דינא בהדי הבועל ולא אביה דמצי א"ל לאו בע"ד דידי את דכי זכי רחמנא לאב היינו דמינה דידה קזכי אלא דאכתי קשיא לי טובא במפותה מאי עמדה בדין שייך הכא הא מחלה למאי דפרישית בסמוך דתלמודא דידן סובר דקנס יכולה למחול והעליתי מזה סיוע לשיטת הראב"ד ז"ל שאין האב יכול להעמידו בדין אף באונס לפי שאין יכול לטעון טענת ברי אם באונס או ברצון אלא ע"י טענת ברי של הבת ונ"מ לענין צער ועדיין צ"ע:

ברש"י בד"ה לא הספיקה וכו' כיון דלא עמדה בדין לאו ממונא הוא להורישו לבניו ואמרינן לקמן אין אדם מוריש עכ"ל. ע"כ תרי טעמי נינהו דהא במעשה ידיה ומציאתה אע"ג שלא עמדה בדין נמי יכול להוריש זכות בתו דבכה"ג לאו זכות בתו מיקרי אי זכה האב מחיים ע"כ דעיקר טעמא דקנס אינו יכול להוריש קודם שעמדה בדין היינו משום דאי מודה מפטר כמ"ש רש"י להדיא במשנתינו גבי מעשה ידיה דלא דמי לקנס אלא שהוצרך רש"י לפרש ג"כ ואמרינן לקמן דבלאו האי טעמא אכתי תקשי נהי שאין האב מוריש לבניו מ"מ אמאי הוי לעצמה ולא זכו בה האחין מחמתה כמו שזוכה האב אפילו אם כבר גבתה. ועל זה מפרש שאין האחין זוכין כלל בזכות הבת במה שהוא שלה. ולמאי דמפרש רש"י דטעמא דאין יכול להוריש קודם העמדה בדין משום דאי מודה מיפטר משמע להדיא דה"ה לשאר קנסות ואף ע"ג דבשאר קנסות אי אמרינן דאין מוריש לבניו היכא דמית פקע קנסא לגמרי וזכה הנתבע בשלו ואפ"ה אמרינן הכא דלעצמה משום דמעיקרא בשעת ביאה איהי נמי אית לה יד כדדרשינן לקמן אם מאן ימאן לרבות יתומה לקנס וכמו שאבאר שם אלא שיד אביה מעכב על ידה שהתורה זיכתה לו והיכא דמית תיכף בשעת מיתה זכתה איהי בשלה כן נ"ל ועיין בסמוך:

בתוספות בד"ה לא הספיקה וכו' תימא תינח קנס אלא בושת ופגם דממונא הוא דאחין בעי למיהוי כו' עכ"ל. ופשיטא להו מלישנא דמתני' דאכולהו מילתא דקתני לעיל קאי. ועוד מדקתני סיפא מעשה ידיה ומציאתה ושביק לבושת ופגם דקתני ברישא אלמא דבושת ופגם שוה לקנס בכולהו בבי דמתני'. והר"ן כתב בע"א דמלשון הן פשיטא להו דאיירי בבושת וכן משמע מלשון התוספות דלעיל גבי בגר בקבר דמלשון הן קדייקו כמ"ש הר"ן ז"ל ע"ש:

בא"ד ושמא מקראי דלעיל דנפקא בושת ופגם איתקשו להדדי כדפרישית לעיל עכ"ל. האי היקשא לא נמצא בגמרא אלא שהתוספות לעיל בפרק אלו נערות כ"כ בכמה דוכתי ועיקר דבריהם בסוגיא דבגר בקבר דף ל"ח ע"ב כ"כ ר"י בעל התוספות ודקדק מההיא דהכא דבשת ופגם איתקשו להא מילתא לקנס למי שזה ניתן זה ניתן אע"ג דלא איתקשו לענין אי מודה מיפטר עכ"ל ולכאורה יש לתמוה דלמאי דפרישית בשיטת רש"י דהא דבקנס גופא אין אדם מוריש לא ידעינן אלא משום דאי מודה מיפטר וכן נראה מלשון התוספות בכולה שמעתין דהא בהא תליא מיהא אליבא דרבנן כמו שיבואר. ואף לשיטת ריב"א בפרק מרובה דף ע"ד ע"א שכתב לחלק בין קנס הבת לפי שאין מוריש עיקר הדבר לשאר קנסות שמוריש עיקר הדבר אפ"ה נראה מדבריו דעיקר טעמא לחלק בין עמד בדין וקודם שעמד היינו משום דאי מודה מיפטר אלא דבשאר קנסות לא מהני האי טעמא כיון שמוריש עיקר הדבר וא"כ מאי היקשא שייך הכא כיון דהא בהא תליא (ובכמה דוכתי משמע להדיא דכל מידי דתליא בטעמא לא שייך לומר אין היקש למחצה כדאשכחן לענין ממזרת דאיתקשו חייבי כריתות ומקשה הש"ס פרק האומר א"ה אפילו נדה נמי ומשני שאני התם דכתיב ותהי נדתה עליו דתפסי קידושין וכתבו התוספת דכיון דממזרת ותפיסת קידושין הא בהא תליא לא מהני בהו היקשא למחצה וכ"ש הכא דבקנס גופא לא כתיב בהדיא אלא מסברא דאי מודה מיפטר ידעינן דאינו מוריש ואכתי איכא למימר איפכא מקשינן קנס לבושת ופגם דמסברא יכול להוריש. אע"כ דכל חדא וחדא תיקום אדוכתי' ואזלינן בתר טעמא כמ"ש והעליתי בעזה"י כלל זה בדוכתי טובא אם לא שנאמר דהאי היקשא לא איצטריך אלא להכי למי שזה ניתן זה ניתן וכיון דעיקר קרא בקנס' כתיב שפיר מקשינן בושת ופגם לקנס) מיהו לפי מה שפירשתי לעיל דשיטת ר"י הלבן דטעמא דרבנן מונתן א"ש טפי דהאי דרשא שייך לענין בושת ופגם כמו לענין קנס ולקמן יבואר באריכות:


דף מב עמוד א[עריכה]

גמ' מפתה מדעתה עביד עמדה בדין איצטריכא ליה פלוגתא דר"ש ורבנן. מכאן משמע להדיא דפלוגתא דר"ש ורבנן אמפותה נמי קאי וקשיא לי האיך קאמר ר"ש אם לא הספיקה לגבות ה"ה לעצמה הא מחלה וסתמא דתלמודא ע"כ סבר הכא דיכולה למחול מדמקשה בפשיטות מפתה מדעתה קא עביד ולעיל דף ל"ב נמי משמע הכי דמוקי מתני' דאלו הן הלוקין במפותה דאין לה קנס דמחלה ודלא כשיטת הירושלמי שהביאו התוספות ר"פ אלו נערות בד"ה ועל אשת אחיו וכתבתי שם לעיל דף ל"ב דפלוגתא דאמוראי היא בש"ס דילן ובשלמא לרבנן איכא למימר דהאי בבא דלא הספיקה ה"ה לעצמה לא קאי אלא אאונס לחוד והא דקתני מפותה היינו משום בבא דרישא לאשמעינן דהרי הן של אחין משא"כ לר"ש דלא איירי אלא בהאי בבא דלעצמה ודאי קשה מאי קאמר הכא פלוגתא דר"ש ורבנן קמ"ל ותיפוק ליה דר"ש לא קאי אמפותה. ועוד כיון דעמד בדין דקאמר ת"ק לאחין בין במפותה בין בקנס בין בבושת ופגם מסתמא בכולהו פליג ר"ש וקאמר דלעצמה. ול"ל דאכתי שייך פלוגתא דר"ש ורבנן נמי במפותה בעמד בדין דלרבנן לאחין ור"ש קאמר לעצמה ולצדדין קאמר דבאונס לעצמה ממש ובמפותה ממילא דפטור המפתה לגמרי ולעצמה דמפותה היינו לאפוקי דאחין דקאמר ת"ק הא נמי ליתא דתינח קנס בושת ופגם מא"ל דנהי שכתבו התוספות במשנתינו דבושת ופגם איתקש לקנס מ"מ הרי כתב ר"י בעל התוספות לעיל גבי בגר בקבר דלא שייך האי הקישא אלא לענין למי שזה ניתן זה ניתן אבל היכא שפטור הלה לגמרי מטעמא דאין יכול להוריש לבניו לא שייך האי הקישא דבושת פגם דיכול להוריש נתחייב הלה ליתן ליורשים א"כ הדרא קושיא לדוכתא במפותה בעמד בדין דאמר ת"ק לאחין אפילו בושת ופגם האיך פליג עליה ר"ש וקאמר לעצמה דהא בושת ופגם מיהא דאחין הוי כיון דבקנס פטור הלה לגמרי לא שייך תו האי הקישא. מיהו בהא מצינא למימר דמ"ש ר"י דלא שייך האי הקישא היכא דפטור לגמרי היינו אליבא דרבנן ולדידהו ודאי לא נקטו האי בבא דלעצמה אלא באונס לגמרי ואקנס דמפותה לענין דפטור לגמרי משא"כ בבושת ופגם דמפותה ודאי הוי דאחין משא"כ לר"ש אליבא דמסקנא דילפינן לקמן מונתן תו לא צריכין להקישא אלא דפשטא דקרא דונתן קאי אכולהו דכתיבי בהאי קרא בין בקנס בין בבושת ופגם כנ"ל לשיטת ר"י. אמנם למאי דפרישית בלשון המשנה דטעמא דרבנן קודם שעמד בדין נמי מונתן א"ש טפי דלעצמה דקאמר ר"ש ורבנן קאי בכל מילי אפילו בבושת ופגם והארכתי בזה להקל על המעיין במה שאפרש בסוגיא שלפנינו ודו"ק. ומה שיש לדקדק עוד בזה מהא דדרשינן לקמן אם מאן ימאן לרבות יתומה לקנס ובמפותה כתיב יבואר לקמן במקומו בעזה"י:

בתוספות בד"ה ר"ש פוטר וכו' תימא לר"י תיפוק ליה דאפילו וכו' אלא כשייחד לו כלי עד סוף הדיבור. ולענ"ד יש לתמוה על תמיהתו דאמאי הו"ל לר"ש למישבק טעמא דאין משלם עפ"י עצמו שהוא דבר פשוט וברור דלא שייך לכ"ע בענינא דשבועת הפקדון. דהו"ל כפירת דברים ושבועת ביטוי הוא. ולמינקט טעמא דייחד כלי שלא נזכר בשום משנה וברייתא אלא מימרא דר"ח היא בפרק הזהב ולאו מקרא יליף לה אלא משום דבעינן דומיא דגזל ופקדון שהוא דבר בעין ואם כן למאי דס"ד דר"ש דרבנן דמחייבי בקנס אע"ג דלא עמד בדין וכפירת דברים בעלמא הוא ולא דמי כלל אפילו לעושק ותשומת יד דהא כולהו הוי ממון אלמא דלא בעו רבנן דומיא דפקדון מכ"ש דלא איכפת להו בייחוד כלי ואע"ג דלא ייחד מחייבי דנהי דלא הוי דומיא דגזל ופקדון אכתי הוי דומיא דעושק ותשומת יד ול"ל מטעמא דר"ח מדלא אהדר קרא לתשומת יד כדאיתא התם בפרק הזהב הא ליתא אלא לר"ל דקאמר מעות אינן קונות כמבואר שם משא"כ לר"ח דס"ל מעות קונות. וכ"ש אליבא דר"ש דקיימינן הכא כ"ע מודו דאית ליה מעות קונות כדאיתא שם להדיא בגמרא א"כ תו לא שייך האי ילפותא דתשומת יד ואי אית ליה לר"ש הא דר"ח דבעינן ייחוד כלי ע"כ היינו מסברא בעלמא דבעינן דומיא דגזל. ועוד דהא ר"ש דריש התם מקרא דאו מכל אשר ישבע לשקר לרבות תשומת יד ובאמת למאי דאית ליה מעות קונות לא איצטריך ליה האי דרשא ועוד דלפ"ז קשה מ"ש כל הני דאהדרינהו קרא בהדיא ושבקי לתשומת יד למהדרא בהדיא והדר מרבי לה בקרא אחרינא ותירוץ הגמרא דשם לא שייך אליבא דר"ש דאית ליה מעות קונות אלא דע"כ דחיק ומוקי דרשא דאו מכל אשר ישבע להכי וכמו שיבואר שם בחדושינו. ולפ"ז מצינן למימר דאי לאו דפשיטא ליה לרבי שמעון בקנס דפטור מקרבן שבועה מטעם דאין משלם עפ"י עצמו והו"ל כפירת דברים טפי הוה ניחא ליה לרבויי קנס מאו אשר ישבע והו"א דגזירת הכתוב הוא דלא בעינן יחוד כלי. ועוד למאי דמסקינן לקמן דר"ש ורבנן אפילו בעמד בדין פליגי וקמיפלגי בקרא דוכיחש וקרא דומעלה מעל ור"ש הכא לדבריהם קאמר דלודי מיהא בלא עמד דהו"ל כפירת דברים דכ"ע מודו דפטור ואי לאו האי טעמא אפילו לדבריהם לא הוי מצי לאקשויי דשמא טעמא דרבנן בלא עמד בדין נמי מומעלה מעל דלעמד בדין לא צריך קרא כמו שיבואר לקמן בפשיטות בעזה"י ולדעתי תמיהת ר"י צ"ע וכ"ש במאי שהקשה קושיא שניה ותיפוק ליה דיחוד כלי לא מהני דדבר שלב"ל וכו' הלשון ותיפוק ליה תמוה דלכאורה הא דחשיב כה"ג דבר שלב"ל היינו משום דלמא מודה ומיפטר כמ"ש מהרש"א וכדאיתא להדיא ר"פ המפקיד וא"כ סוף סוף איצטריכא ליה לר"ש טעמא דאין משלם ע"פ עצמו וצ"ע ודו"ק:

בד"ה ונשבע והודה לר"ש מיהו קצת קשה דבהאי מתני' וכו' דה"נ הוי מצי למיבעי לרבנן וכו' עד סוף הדיבור. לכאורה דקשיא להו קושיא זו דוקא לפרש"י שהביאו בסמוך בד"ה או דלמא משא"כ לפירושם בסמוך דהא דקאמר אביי לר"ש היינו ר"ש דמתני' דפירקין במשנתינו וא"כ לא שייך למיבעיא כלל אליבא דרבנן שהרי מחלקותם בצידו דאפילו להורישו לבניו הו"ל כממון גמור וה"ה דשבועת הפקדון דהא בהא תליא וכן לענין מודה מיפטר פשיטא לן בכולה תלמודא דמשעמד בדין תו לא שייך מודה בקנס ולדעתי מקרא מלא הוא דמאשר ירשיעון אלקים דרשינן פרט למרשיע את עצמו ופשטא דקרא ירשיעון היינו עמידה בדין ממש כדכתיב ונקרב וא"כ משמע להדיא דהיכא דבהאי שעתא לא הרשיע את עצמו אלא אשר ירשיעון אלקים משלם שנים לרעהו ותו לא איכפת לן בהודאתו ודוקא אליבא דר"ש דמשנתינו דלא שני ליה לר"ש בין עמד בדין לענין להוריש לבניו קמיבעיא ליה לאביי למאי דלא ס"ד דאביי דטעמא דר"ש מונתן דהא קשיא להו לרבה ורב יוסף עשרין ותרתין שנין וע"כ סבר אביי דאיהו יליף מוכיחש כמ"ש התוספות לקמן בד"ה דאחין בעי למיהוי ומש"ה מיבעיא ליה לאביי דאפשר דלענין הודאה נמי יליף ר"ש מוכיחש דהא בהא תליא וע"כ דחקינן קרא דאשר ירשיעון אף לאחר שעמד בדין משא"כ לרבנן אין מקום לאיבעיא זו וראיתי למהרש"א בלשון התוספות בסמוך שכ' דלרבנן דמשנתינו נמי איכא למיבעיא דשמא איכא שום קרא לאפלוגי בינייהו ונראה מדבריו שרוצה בזה לפרש דהאי ק"ק שכתבו התוספות כאן היינו אפילו לפירושם. ולענ"ד הא ליתא דמדלא הוו ידעי טעמא דר"ש עשרין ותרתין שנין מכלל דטעמא דרבנן אדרבה פשיטא להו טובא דבכל דוכתי מפלגינן בין עמד בדין לקודם שעמד וכ"ש לענין מודה בקנס דפשטא דקרא בהכי איירי כדפרישית ולהתוספות הא בהא תליא לכן נראה מבואר דק"ק שכתבו התוספות כאן היינו לשיטת רש"י דאביי באיבעיא דיליה אכתי לא ס"ד דתליא בר"ש דמתני' והיינו דקשיא להו מאי קמיבעיא ליה לר"ש טפי מלרבנן ואי משום דבסמוך בברייתא פליגי ר"ש ורבנן א"כ הו"ל לקבוע בעייתו בסמוך ולענ"ד הא נמי לא קשיא דאברייתא בסמוך לא מצי למיבעיא כיון דר"ש פטר להדיא ומאי דוחקיה דאביי לאוקמי בשינוייא דחיקא שלא עמד בדין אע"כ משום דפשטא דמתני' דשבועות משמע איפכא דדוקא כשלא עמד בדין פליגי ובדוחק משנינן לקמן דלדבריהם קאמר והיינו דקמיבעיא לאביי הי מינייהו עיקר והיינו דסמך לאבעייתו אמתני' כנ"ל וק"ל ובסמוך אפרש בע"א דלפרש"י נמי אביי אר"ש דמתני' קאי:

בד"ה או דלמא וכו' אבל בקונטרס פי' וכו' משמע מתוך פירושו דפשיטא להו וכו' או להורישו לבניו דמ"ש עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה אמאי פשיטא להו דלפרש"י לא שני בין מודה ומיפטר להורישו לבניו כיון דלהורישו לבניו קאמר ר"ש להדיא במשנתינו דאינו מוריש ואטו אביי לא ידע המשנה כדמקשו התוספות לקמן לרבה ונהי דטעמא לא הוי ידע מ"מ עיקר מילתא ידע ובהכרח נפרש כוונת התוספות דפשיטא להו דמסברא להורישו לבניו תליא באי מודה מיפטר כמו שפרש"י גופא במשנתינו בלא עמד בדין וא"כ כיון דלפרש"י לר"ש פשיטא ליה לאביי דאי מודה לא מיפטר לפ"ז לענין להורישו לבניו הו"ל כהלכתא בלא טעמא. וא"כ ליקשי איהו לנפשיה כדקשיא ליה בסוף אלא דמשום הא לא איריא דמצינן למימר דאביי נמי לא מקשה ליה לרבה טעמא דר"ש אלא אעיקר דבריו וכמו שנפרש לקמן בשיטת רש"י. ועוד דהא אפילו למסקנת פי' התוס' לא פסיקא להו דלהורישו לבניו תליא באי מודה מפטר וכמו שאבאר דבריהם בסמוך ובאמת לשיטת ר"י הלבן לעיל דף ל"ח גבי בגר בקבר ובפרק מרובה דף ע"ב אפילו קודם שעמד בדין יכול להוריש אע"ג דאי מודה מיפטר אלמא דלאו הא בהא תליא ואי מכח כ"ש משמע להו לא הוו משני מידי אליבא דמסקנא כמו שאבאר ולפ"ז נהי דפרש"י להדיא במשנתינו בלא עמד בדין דטעמא משום אי מודה מיפטר היינו אליבא דרבנן דמפלגו בין עמד בדין לקודם שעמד משא"כ לר"ש ע"כ טעמא אחרינא איכא סוף דבר הבנת התוספות בשיטת רש"י צריך לי עיון והנלע"ד כתבתי בשיטת רש"י בסמוך:

בא"ד וקשה שצריך למחוק הספרים ועוד דאדפריך עכ"ל. קושיא ראשונה א"א ליישב אם לא באחד משני אופנים שכתב מ"ז בספר מג"ש או שלא נמצא לרש"י גירסא זו מדלא כתב ה"ג או שנאמר דגרס נמי ומודה בקנס פטור ומפ' להאי פטור לענין קרבן שבועה דאיירי ביה ושאר הקושיות יישב ג"כ מ"ז בספרו ע"ש ועתה אפרש מה שנלע"ד בשיטת רש"י ז"ל תחילה אפרש דפשיטא ליה לרש"י טובא דלענין מודה בקנס ליכא למ"ד דפטור משעמד בדין כדפשיטא לן בכולה תלמודא ולא נחלק אדם מעולם ואפושי פלוגתא לא מפשינן ואין מקום שיסתפק אביי בזה ומכ"ש למאי דפרישית דמקרא מלא הוא אשר ירשיעון דמינה ממעטינן מודה בקנס ופשטא דקרא אשר ירשיעון היינו שעת העמדה בדין. והאמת עד לעצמו וכדאי הוא למחוק הגירסא בשביל דבר פשוט כזה ולישנא דסוגיא דשמעתין מסייע מדמותיב אביי לקמן ממתני' דשבועות ודייק מינה הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו אלמא דמילתא דפשיטא היא וכמ"ש התוספות עצמן. אלא הא דקמיבעיא ליה אביי לר"ש לענין קרבן שבועה היינו נמי לר"ש דמשנתינו דקאמר דאינו מוריש לבניו כמ"ש התוספות וכיון דאביי לא הוי ידע טעמא דר"ש במשנתינו הוי ס"ד דטעמא דידיה משום דירושת הבנים בקנס תליא בקרבן שבועה דילפינן מוכיחש ובהא מילתא נמי אנהרינהו לעינין מן שמייא דמסברא א"ל דלהורישו לבניו תליא בקרבן שבועה מדאשכחן בקרבן שבועה שנאמרה ונשנית בפ' נשא דהתם כתיב והתודה וכתיב בתריה ואם אין לאיש גואל וגומר אלמא דכל מה דשייך בההיא פרשה דקרבן שבועה אדם יכול להוריש לבניו ובגר שייך לכהנים ולמאן דאית ליה דשייך גבי קנס עניינא דקרבן שבועה כשעמד בדין א"כ הוי נמי בכלל מכל אשר יחטא בהנה דכתיב בפרשת נשא וממילא דעלה קאי ואם אין לאיש גואל וכולהו עניינא דגזל הגר אלמא דקנס בר ירושה הוא. ובכה"ג מצינן למימר נמי איפכא דאביי הוי ידע טעמא דר"ש דממעט קנס מוכיחש ומוקי לה כשעמד בדין וקתני עלה יצאו אלו שהן קנס ולא הוי דומיא דפקדון וקשיא ליה כיון שעמד בדין דפשיטא לן מאשר ירשיעון דאי מודה לא מיפטר במאי לא הוי דומיא דפקדון. אי משום דעיקרו קנס הא קמן דלענין יחוד כלי דבעינן נמי דומיא דגזל ואע"פ דמעיקרא לא הוי דומיא דגזל שגזלו דבר שהוא בעין אע"כ כיון דבשעת העמדה בדין מכחיש דבר שהוא דומיא דגזל הוי שפיר דומיא וא"כ ה"נ לענין קנס בשעת העמדה בדין הוי דומיא דכולהו שהן ממון דהא אינתיק ליה מקנס לממון ותו מאי ריעותא דקנס אי משום שהשמות חלוקין מעיקרן היו כל כ"ד נזיקין ומלוה וגזל נמי כ"א השמות חלוקין ואדרבא קנס עדיף טפי לכמה אמוראי דירושלמי דאין יכול למחול כדפרישית ואיכא למ"ד חידוש הוא בקנס אע"ג דמיקטל משלם מכל זה מצא אביי מקום להסתפק ולומר דגריעותא דקנס היינו מדאשכחן לר"ש במשנתינו דאין יכול להוריש וסבר אביי דמסברא אית ליה הכי שקנס אינו ממון כלל אלא משלחן גבוה קא זכו דמה"ט אין יכול למחול ודוקא לדידיה זכי ליה רחמנא אבל לבריה וליורשים לא זכי רחמנא ומה"ט ממעט ליה מוכיחש דלא הוי דומיא דפקדון וכל הנך דאדם מוריש לבניו כך נ"ל אם נאמר דרש"י נמי מפרש האי לר"ש היינו ר"ש דמשנתינו דפירקין שכן נ"ל האמת דסברא דאביי דקרבן שבועה תליא בלהורישו לבניו והיינו דמקשה הש"ס לקמן א"ה ת"ל וכחש ת"ל ונתן מיבעי ליה ובהכי סלקא כולה שמעתתא כהוגן וכמו שאפרש כ"א במקומו אמנם מדקדוק לשון רש"י לקמן יראה שאין זה מוכרח אלא לאביי נמי לא ס"ד דהא בהא תליא עד לקמן דילפינן מונתן ושם אבאר בעזה"י כוונת רש"י לנכון. נקטינן מיהא דענין הודאה פשיטא ליה לרש"י דלא תליא בקרבן שבועה יהיה אין שיהיה סרו ושקטו קושית התוספות על פרש"י וקושיא שלישית מהא דפריך אביי לרבה טעמא דלא עמד בדין יבואר במקומו אי"ה ודו"ק:

(קונטרס אחרון): טעם מספיק לענין דאדם מוריש קנס לבניו היכא דמחייב בקרבן שבועה משום דבהאי עניינא דקרבן שבועה כתיב בהדיא ואם אין לאיש גואל אלמא דכל מאי דכתיב בהאי ענינא בר ירושה הוא ובזה נתיישב פירש"י:

בא"ד ונראה לפרש לפי שמצינו במשנתינו דלר"ש וכו' עכ"ל. נראה מזה דאביי הוי פשיטא ליה דמשנתינו לא שני לן אי בת קיימת או לא כמ"ש התוספות לקמן בד"ה דאחין לפ"ז ע"כ דמהדר ליה רבה כי קאמינא להוריש לבניו דמשנתינו והיינו בבת קיימת ולא כמו שאתה סבור דל"ש. וא"כ מאי האי דמהדר אביי ומותיב לרבה מהאי מתני' וקשיא בה עשרין ותרתין שנין ומעיקרא מאי סבור כיון דאביי מעיקרא נמי מהאי מתני' קא מיבעיא איבעיא דיליה ולקמן במקומו אבאר בטוב טעם:

בא"ד ולכך הוצרך רבה לקמן לשנויי וכו' יש לי מקום עיון בדבריהם בזה אם כוונתם לתרץ מה שהקשו לפרש"י אמאי אסקו אליבא דרבה כי קאמר בשאר קנסות נימא דקנס דבאונס נמי קאמר להתחייב בהודאה ובהא ניחא להו לפירושם דמדפטור מקרבן שבועה מכלל דאי מודה מיפטר ומי הכריחם לכך בפשיטות הו"מ למימר דכיון דילפינן מונתן דאין יכול להוריש פשיטא נמי דאי מודה מיפטר כמ"ש לקמן בד"ה א"ה ת"ל וכיחש ועוד דהא מעיקרא בשיטת רש"י פשיטא להו דהודאה ולהורישו חדא נינהו דמ"ש וכ"כ מהרש"א בשיטת התוספות לפי האמת ואמאי תלי הכא הודאה בקרבן שבועה שאינו לפי האמת במסקנא ואדרבא מהא קשיא לשיטתם כמו שאבאר לקמן. ולכאורה היה נ"ל דהאי ולכך הוצרך שכתבו היינו דמאי קשיא ליה לרבה עשרין ותרתין שנין ואמאי לא הדר ביה מעיקרא דמותבינן ליה ממתניתין דאין יכול להוריש אלמא דלא תליא ירושה בקרבן שבועה והודאה וא"כ לימא דהדר ביה והודאה לא תליא בירושה וכי קאמר לענין הודאה דלא אתמר בהדיא במתני' וע"ז כתבו דאכתי פשיטא טובא מדמיפטר מקרבן שבועה מכלל דאי מודה מיפטר אלא דהא נמי ליתא דסוף סוף במסקנא דמוקמינן לה כשעמד בדין ובגרה ע"כ דהודאה וקרבן שבועה לאו הא בהא תליא וא"כ אמאי איצטריכו כלל לקרא דונתן ואמאי לא מוקי בפשיטות לענין אונס גופא והודאה ולהורישו לבניו לאו הא בהא תליא דהא מעיקרא האי סברא פשיטא להו טפי דתליא הודאה בקרבן שבועה מדתליא בלהורישו לבניו וכיון דמסקי' דלא תליא בקרבן שבועה כ"ש דלא תליא בלהורישו לבניו אח"ז מצאתי קושיא זו בש"ס החדשים בת"י בשם ר"י בעל התוס' ומכל זה ק"ל על שיטת מהרש"א ז"ל ואחר כל זאת היה נראה בעיני דמ"ש ולכך הוצרך רבה לשנויי היינו מעיקרא דמשני רבה גופא כי קאמינא להורישו לבניו וקס"ד דמתני' בבת קיימת איירי ואכתי אמאי נקט להורישו לבניו לחוד ושביק להודאה שהזכיר אביי בהאיבעיא שלו וניחא להו דמדפטרי מקרבן שבועה וכו' אלא דלענ"ד מהא נמי לא איריא דכיון דלפירושם האיבעיא דאביי סובב על ר"ש דמשנתינו דקסבר בפשיטות דלר"ש אינו מוריש א"כ שפיר משני ליה רבה מעיקרא דעיקרא דמלתיה פריכא דלהורישו לבניו גופא דפשיטא ליה לאביי נמי לדידיה פשיטא ליה איפכא דיוכל להוריש ותו אין להסתפק כלל לענין הודאה ועוד במסקנא דמסיק רבא משמיה דרב יוסף טעמא דונתן וקאמר כי קאמר רבה בשאר קנסות נמי תיקשי להו להתוספות בשאר קנסות אמאי נקט להורישו לבניו לחוד ושביק להודאה הול"ל תרוייהו ועל זה לא הוו משני התוספות מידי דהא לרבא כן הוא לפי האמת דהודאה לא תליא בקרבן שבועה אלא בלהורישו לבניו ונהי דהמקשה לקמן ת"ל ונתן מיבעי ליה לא הבין כן בכוונת רבא כמ"ש שם התוס' מ"מ רבא גופא הול"ל הכי לכן דברי התוספות צריכין אצלי עיון ועוד אבאר לקמן:

בד"ה א"ל ממונא הוי כו' וכן משמע דכששוב הקשה לו ממתניתין אמאי קשו בה עשרין ותרתין שנין הו"ל לחזור מדבריו אלא ודאי מרבותיו קיבל עכ"ל. ולענ"ד משום הא לא איריא דאיכא למימר דבלא"ה קשיא ליה לרבה דר"ש אדר"ש גופא דהכא במתניתין קאמר דקנס בתו אין מוריש לבניו ובפ' מרובה דף ע"ב במתני' דגנב משל אביו ואח"כ מת אביו משמע מיהו דלכ"ע אדם מוריש קנס לבניו כשעמד בדין כבר וע"ש בתוספות בד"ה סיפא לא קרינן ביה וטבחו דלרבא ורב נחמן התם אפילו בלא עמד בדין בשאר קנסות מוריש לבניו לשיטת ר"י הלבן וע"כ לכל הפירושים בשעמד בדין מוכח להדיא מפשטא דמתני' דאדם מוריש ורבי שמעון גופא איירי שם במתני' דהתם דקתני רבי שמעון פוטר בשני אלו בטבחו לרפואה או לכלבים מכלל דבכולה מתניתין מודה דבכה"ג דייק שם הש"ס להדיא בסוגיא דלעיל מיניה לענין שוחט בשבת ע"ש ולפ"ז שפיר קשיא ליה לרבה עשרין ותרתין שנין דר"ש אדר"ש גופא דע"כ יש שום חילוק בין קנס בתו לשאר קנסות ולא ידע למיפרק עד דיתיב רב יוסף ברישא ופרקה דשאני הכא דכתיב ונתן כן נ"ל נכון אף לשיטת התוס'. מיהו לולי שאיני כדאי היה נ"ל לפרש בענין אחר ולומר אדרבה לא הדר ביה כלל מדבריו הראשונים דקאמר ממונא הוי ומחייב עלה קרבן שבועה וכולהו שינויי דידיה א' הן ומסוף דבריו ניכר שראש דבריו אמת ואיתנהו לכולהו אוקימתי דיליה והיינו שנאמר דרבה הוי ידע דנהי דאביי בעי מיניה אליבא דר"ש ע"כ עיקר איבעיא דיליה לאו אליבא דר"ש לחוד מספקא ליה דא"כ הוי הלכתא למשיחא כיון שקרבן שבועה דבר שאינו נוהג בזמן הזה ובלא"ה לית הלכתא כר"ש לגבי חכמים וכמ"ש התוספות בדוכתי טובא דבכה"ג מקשה הש"ס הילכתא למשיחא בדבר שהוא שלא כהלכתא ובדבר שאינו נוהג אלא ע"כ דאליבא דרבנן נמי מספקא ליה לאביי כמ"ש התוספת בד"ה ונשבע והודה לענין אם תבעו קנס בפירוש והא דקמיבעיא ליה אליבא דר"ש היינו משום דר"ש פוטר בהדיא מש"ה קמיבעיא ליה אי איירי דוקא בלא עמד בדין או אף כשעמד בדין מהטעם שאפרש לקמן או משום דאי מוקמינן לר"ש כשעמד קשה קושיית התוספות ותיפוק ליה דבעינן ייחוד כלי ומ"מ מדר"ש נשמע לרבנן היכא דתבעו בפי' קנס שעמד בדין כיון דלא אשכחן דפליגי ר"ש ורבנן בהכי. ולפ"ז פשיט ליה רבה מעיקרא ממונא הוי ומחייב עלה קרבן שבועה וקס"ד דאביי דפשיטא ליה הכא אליבא דר"ש ומש"ה אותביה מברייתא דוכיחש ומסיק רבה שפיר מודינא לך דלר"ש פטור מקרבן שבועה מוכיחש אבל לעולם דממונא הוי אף לר"ש להורישו לבניו והיינו דקאמר כי אמינא ממונא הוי להורישו לבניו מ"מ אתי שפיר נמי דהא דא"ל מעיקרא דחייב קרבן שבועה היינו אליבא דרבנן דהא פליגי בהדיא בהאי ברייתא ואותבה אביי נמי אהא ממתני' דפרקין דאינו מוריש לבניו ומסיק רבא דוודאי הא דאמר רבה ממונא הוי להורישו לבניו לאו בחד גוונא איירי דבקנס דאונס ומפתה ודאי סבר ר"ש דאין מוריש לבניו מדכתיב ונתן אלא כי קאמר ר"ש דהוי ממונא להוריש לבניו היינו בשאר קנסות דודאי ע"כ הכי אית ליה לר"ש כדמוכח מסוגיא דפ' מרובה דף ע"א ע"ב גבי גנב משל אביו דשמעינן מיהא ממתני' דהתם דכשעמד בדין מוריש לבניו ור"ש גופא איירי בהא מתני' כדאמרינן התם להדיא לעיל מהאי פיסקא דגנב משל אביו דמדקאמר ר"ש פוטר בשני אלו מכלל דבכולה מתני' מודה והיינו דקשיא ליה לרבה עשרין ותרתין שנין דהא קשיא ליה דר"ש אדר"ש דבמרובה משמע דבשאר קנסות ס"ל לר"ש דאינו מוריש והכא במתני' קאמר דמוריש אע"כ דבקנס דאונס ומפתה איכא שום דרשא דמוריש לבניו אבל מ"מ מיהו לענין קנס דאונס ומפתה גופה הוי נמי ממונא לרבי שמעון לענין דאי מודה לא מיפטר דבהא מילתא לא אשכחן לר' שמעון דשני לי' בין קנס דכפל לקנס דאונס ומפתה דבשלמא אי הוי ס"ל לר"ש דבכולהו קנסות אין אדם מוריש הוי משמע לן דלא מהני לר"ש כלל הא דעמד בדין דאפ"ה הוי קנסא מדפטריה רחמנא מקרבן שבועה מוכיחש משא"כ השתא דס"ל לר"ש דבשאר קנסות ממונא הוא ומוריש לבניו א"כ ע"כ דבקנס דאונס ומפתה משום דרשא משמע ליה הכי וא"כ אין לך בו אלא חידושו לענין מוריש לבניו לבד אבל לעולם דממונא הוא לענין אי מודה לא מיפטר כמו בשאר קנסות דבהא לא פליג אדרבנן. ולפ"ז כולהו מימרי דרבה קושטא נינהו דקפשיט ליה שפיר דממונא הוי לר"ש אף בקנס הבת אע"ג דמורישו לבניו. ופשיט נמי שפיר דחייב קרבן שבועה לרבנן דהלכתא כוותייהו. אלא כיון דהא מילתא דהוי ממונא לא שמיעא ליה לרבא אלא ממאי דשמעינן לרבי שמעון בשאר קנסות דאדם מוריש לבניו מש"ה מהדר ליה נמי בתר הכי שפיר כי קאמינא ממון הוי להורישו לבניו כן נ"ל נכון בעזה"י לולי שהתוס' לא פירשו כן למאי דמשמע להו דאי מודה מיפטר ולהוריש לבניו הא בהא תליא ודוק היטב:


דף מב עמוד ב[עריכה]

תוספות בד"ה לא כשלא עמד בדין וא"ת וכו' אשר ירשיעון מבעיא ליה עכ"ל. ותירוצם דחוק מאד ולענ"ד לא ידענא מהיכן פשיטא לן בכל התורה דמודה בקנס פטור כיון דאשר ירשיעון לא כתיב אלא בתשלומי כפל ואיכא למימר דוקא בכה"ג פטר רחמנא מודה בקנס כיון שמחייב עצמו בקרן משא"כ היכא דפוטר עצמו מכלום סד"א דמחייב כי היכי דמפלגינן אליבא דהלכתא במודה בקנס ואח"כ באו עדים ואיצטריך וכיחש דאפילו בכה"ג פטור דבלא"ה ע"כ האי קרא דוכיחש לא איירי אלא דאין התובע תובע ממנו הקרן אלא הקנס ועוד מנ"ל דילפינן כולהו קנסות מכפל דהא בסמוך לר"ש דדרש מונתן אפ"ה לא יליף שאר קנסות מאונס ומפתה וה"נ דכוותיה ואיצטריך שפיר וכיחש והשתא א"ש נמי דדוקא בסמוך מקשה הש"ס כפילא מי איכא והיינו משום דאשר ירשיעון בכפל גופא כתיב ולפ"ז מצינן למימר דלפי האמת רבנן דדרשי ומעלה מעל אית להו נמי דרש דוכיחש ומוקי לה כשלא עמד בדין כדפרישית:

בד"ה דאחין בעי וכו' תימא וכו' וכי רבה לא ידע מתני' ותירץ ריב"א וכו' אבל מתני' איירי כשהבת קיימת וכו' משום דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו עכ"ל. ואע"ג דבכה"ג לא זכות בתו מיקרי כיון שכבר עמד בדין אפ"ה כיון שאין האחין יורשין לזכות הבא לה לאחר מיכן אין יורשין ג"כ הקנס הבא על ידה אע"ג דעמדה בדין בחיי אביה וכה"ג כתב ריב"א גופא בפ' מרובה לחלק בין קנס הבת לשאר קנסות מה"ט אפילו באין הבת קיימת היכא דלא עמד בדין אליבא דרבנן ומש"ה מסיק ריב"א כאן דאביי דמקשה לא ניחא ליה לחלק בכך והיינו משום דכיון דעמד בדין אי ס"ד דלר"ש יכול להוריש באין הבת קיימת דמיקרי ממונא א"כ אפילו כשהבת קיימת נמי דאחין בעי למיהוי דתו לא מיקרי זכות בתו ורבה הודה לו בזו הסברא אלא שכבר הקשיתי לשאול כיון דמילתא דתליא בסברא היא מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר דהדר ביה וקשיא עשרין ותרתין שנין ולא הוי ידע טעמא דר"ש וא"כ ודאי טפי הוי ניחא ליה בטעמא כל דהו לאוקמי מיהא מילתא דר"ש כשהבת קיימת דבהכי איירי פשטא דמתני' וכ"ש דקשה טפי לשיטת התוספות דאביי מעיקרא מהאי מתני' דהכא קמבעיא ליה לר"ש ומהדר ליה רבה דלר"ש גופא יכול להוריש כשאין הבת קיימת וא"כ מאי האי דהדר ואותביה מהאי מתני' גופא ואי מסברא דנפשיה אקשי עליה דליכא לאפלוגי אכתי עיקר הקושיא חסר מהספר. והנלע"ד דאביי לא מסברא מקשה לרבא אלא מגופא דמתני' מקשה ליה והיינו למאי דפרישית לעיל גבי מפתה מדעתה עבדה פלוגתא דר"ש ורבנן קמ"ל דמהתם משמע דר"ש ע"כ פליג נמי במפותה וא"כ ע"כ הא דקאמר לעצמה לאו לעצמה ממש איירי לענין מפותה דהא מחלה אע"כ דלצדדין קאמר באונס לעצמה ממש ובמפותה לעצמה לאפוקי דאחין ופטור המפתה לגמרי דהא מחלה ולפ"ז לענין מפתה הו"ל כאין הבת קיימת דהא איהי לא קמשתעי דינא בהדי אחין והדר דינא בין המפתה ובין האחין וא"כ מקשי אביי שפיר דאחין בעי מיהוי דבכה"ג ודאי לא מהני טעמא דזכות בתו דלאו זכות בתו הוא דממ"נ אין לה כלום דהא מחלה כנ"ל ואי תקשי לאביי גופא האיך מיתוקמא ליה מתני' במפותה דא"כ בושת ופגם אמאי קאמר ר"ש לעצמה וע"כ דהמפתה פטור דהא מחלה ואמאי דאחין בעי מיהוי דהא ממונא גמור הוא ואדם מורישו לבניו דהא לא שייך למעטו מוכיחש ואי משום דאיתקש בושת ופגם לקנס הא כתב ר"י בעל התוס' לעיל גבי בגר בקבר דהקישא לא שייך שיפטור לגמרי וא"כ תקשי לר"י סוגיא דהכא ונהי דלרבנן אי לא עמד בדין איכא למימר דטעמא דידהו דדרשי ונתן אשעת העמדה בדין ואבושת ופגם נמי קאי ומ"ש ר"י לעיל דלא קאי אבושת ופגם ואדם מוריש היינו משום דאליבא דרבא איירי התם ולדידיה ע"כ לא שייך דרשא ונתן לרבנן ואדרבא ר"ש יליף מהכא וע"כ דרבנן דרשי מילתא אחריתי ולא שייך לומר דליפלגו בלישנא דקרא בסברות הפוכות. וכן לר"ש למסקנא דטעמא דידיה נמי מונתן אבל לאביי דלא סליק אדעתיה טעמא דר"ש מונתן תקשי אלא שכבר כתבתי לעיל גבי פלוגתא דר"ש ורבנן קמ"ל דלענין מפותה דאמר ר"ש לעצמה היינו לקנס לחוד אבל בושת ופגם לאחין והא דקאמר הרי הן היינו משום אונס. ובלא"ה נלע"ד שדברי ר"י בעל התוס' מוכרחין דבושת ופגם אדם מוריש לבניו היכא שאין הבת נוטלת דאלת"ה במאי קמיפלגי ר"ש ורבנן לענין קרבן שבועה אי קנס קא תבע או בושת ופגם הא בתרוייהו פטור מקרבן שבועה כיון דאין מוריש לבניו והא בהא תליא מדמקשינן בסמוך ת"ל וכיחש ת"ל ונתן מיבעי ליה אלא דלמ"ש התוס' בסמוך דהא דמקשינן ת"ל ונתן מיבעיא ליה היינו משום דאי מודה מיפטר א"כ מהכא לא מוכח מידי לענין בושת ופגם ועיין בסמוך ודוק היטב:

רש"י בד"ה וכי אמר רבה ממונא הוי להורישו משעמד בדין בשאר קנסות ולא מיפטר תו בהודאתו עכ"ל. בהשקפה ראשונה נראה מדבריו דאע"ג דבכולה שמעתין משמע דלענין מודה לא מיפטר פשיטא לן אפילו עמד בדין לר"ש דלא תלי בקרבן שבועה ולא בלהורישו לבניו אפ"ה כתב כאן דדוקא בשאר קנסות אי מודה לא מפטר מכלל דבקנס דאונס ומפתה אפילו עמד בדין נמי אי מודה מיפטר וע"כ היינו משום דהשתא דאתינן לדרשא דונתן דגלי רחמנא בהדיא דלא הוי ממונא דאב אלא משעת נתינה אבל העמדה בדין לא מהני מידי א"כ ממילא דאי מודה מיפטר והיינו דפרישית לעיל דלפ"ז אין לנו הכרח לומר דלר"ש קרבן שבועה ולהורישו לבניו הא בהא תליא והא דמקשינן בפשיטות ת"ל ונתן מיבעי ליה היינו משום דדרשא דונתן משמע נמי לענין מודה לא מיפטר וא"כ פשיטא דפטור מקרבן שבועה דהו"ל כפירת דברים והיינו לגמרי כפי' התוספות בד"ה אי הכי כך נראה לכאורה אלא דאכתי לשון רש"י תמוה דכיון דמעיקרא הוי פשיטא ליה סוגיא דשמעתין דבכל דוכתי משעמד בדין אי מודה מיפטר וא"כ אם בא לפרש עכשיו דמדרשא דונתן שמעינן נמי דאי מודה לא מיפטר א"כ גבי דרשא דונתן גופא הו"ל לפרש כן בהדיא לענין קנס דאונס ומפתה ואמאי מפרש לה הכא בדיוקא דשאר קנסות ועוד דמל' רש"י בסמוך בד"ה שאינו משלם קנס משמע בפשיטות דבקנס דאונס נמי בעמד בדין אי מודה לא מפטר לכך היה נ"ל לפרש כוונת רש"י כאן בענין אחר דאהא דמשנינן דלר"ש בשאר קנסות מודה דמורישו לבניו ולא יליף להו מקנס דאונס ומפתה דאינו מוריש אלמא דאיכא שום פירכא א"כ קשיא ליה לרש"י אפילו בלא עמד בדין נמי אמאי אינו מוריש לבניו דהא מסברא אית לן למימר דליכא מידי שאין אדם יכול להוריש לבניו ואי מקרבן שבועה יליף ר"ש א"כ אפילו עמד בדין נמי ובשלמא לרבנן דמתני' א"ל דמקרבן שבועה ילפי משא"כ לר"ש. לכך הוצרך רש"י לפרש דנהי דקודם שעמד בדין אינו מוריש היינו משום דאי מודה מיפטר ומדר"ש שמעינן לרבנן דטעמא דידהו בלא עמד בדין נמי מש"ה הוא כמו שפרש"י במשנתינו משא"כ בעמד בדין דאי מודה תו לא מיפטר מודה ר"ש בשאר קנסות דאדם מוריש ושאני אונס ומפתה דכתיב ונתן דאינו מוריש ולעולם דאי מודה לא מיפטר דקרא דונתן לא קאי לענין הודאה אלא להוריש לבניו והיינו דסמיך לאבי הנערה כנ"ל נכון. ולפ"ז ע"כ הא דמקשינן אי הכי ת"ל וכיחש ת"ל ונתן מיבעי ליה היינו משום דפשיטא לן דכל מה שאין אדם יכול להוריש לא שייך בקרבן שבועה כמ"ש לעיל אי מקרא דהתם כתיב ואם אין לאיש גואל משמע דיורשים ירתי לכל הנך דשייך בהו קרבן שבועה וא"כ מקשה שפיר אמאי יליף לאונס ומפתה בהדי שאר קנסות דלא ממעטינן אלא מגזירת הכתוב דוכיחש ות"ל דבלא"ה פטור וכמו שפרש"י להדיא. אלא דלפ"ז קשיא לי אכתי מאי מקשי ת"ל ונתן מיבעי ליה ותיפוק ליה דבושת ופגם ע"כ אין מוריש לבניו כדמוכח ממתניתין דקתני ר"ש אומר הרי הן לעצמה ואפ"ה שייך בהו קרבן שבועה כדמוכח ממתניתין דשבועות דקאמרי רבנן לר"ש דבושת ופגם קא תבע אע"כ דקרבן שבועה לא תלי בירושה אלא דוקא במידי דקנס וא"כ שפיר איצטריך למעט מוכיחש דוקא אם לא שנאמר דרש"י סובר בושת ופגם אדם מוריש לבניו לכ"ע אפילו בלא עמד בדין וכשיטת הרא"ה ז"ל והר"ן דמשנתינו לא איירי אלא בקנס והא דקתני הן היינו אקנס דאונס ומפתה ע"ש ודו"ק:

בגמרא אמר רבא כי איצטריך וכיחש כגון שעמדה בדין ובגרה וכו' וקשיא לי השתא דאתינן להכי דאיירי ר"ש ורבנן נמי בעמדה בדין ובגרה א"כ אמאי הדר ביה רבה מעיקרא דאותביה אביי מברייתא דוכיחש וקאמר מודינא לך לענין קרבן שבועה דרחמנא פטריה וכי קאמינא ממון הוי להורישו לבניו וכתבו התוספות דכדי להעמיד קבלת רבותיו אמר כן ואמאי לא העמיד קבלת רבותיו כדמעיקרא דחייב קרבן שבועה ולוקמיה בעמדה בדין ובגרה ולאשמעינן איפכא דלא ממעטינן מוכיחש. ובשלמא לשיטת רש"י שכתבתי דבכולי קנסא פשיטא ליה לרבה אליבא דר"ש דבעמד בדין אי מודה מיפטר ולענין להורישו לבניו נמי הוי פשיטא ליה מעיקרא דמוריש וא"כ מאי עדיפותא דעמד בדין ובגרה הא בכולהו לא פטר ר"ש מקרבן אלא משום דעיקרן קנס כדמסיק בסוף וכ"ש לבתר דאותביה אביי ממתני' דבקנס דאונס אינו מוריש וא"כ תו לא שייך עמדה בדין ובגרה דהא אינה מורשת. וע"כ צריך לחלק לענין ירושת הבת דקרא דונתן לא איירי אלא מירושת אב ולא בירושת הבת. וא"כ ע"כ דאיצטריך וכיחש לר"ש לענין קנס הבת בעמדה בדין ובגרה לפטורא משא"כ לשיטת התוס' ודאי קשה אמאי לא הדר ביה רבה מעיקרא למאי דהוי מפרש למשנתינו כשהבת קיימת ולעולם דאדם מוריש. וא"כ שפיר היה יכול להעמיד קבלת רבותיו לענין עמדה בדין ובגרה דנהי דכולהו קנסא ממעטי' מוכיחש משום דאי מודה מיפטר משא"כ בעמדה בדין ובגרה דפשיטא לן דאי מודה לא מיפטר וחייב קרבן שבועה ואפשר ליישב דרבה גופה הוי קים ליה דקבלת רבותיו שאמרו ממונא הוי לא איירי כלל לענין עמדה בדין ובגרה דבזה לא הוו צריכי למימר ממונא הוי דמילתא דפשיטא היא וע"כ צריך לאוקמי בקנס גמור כנ"ל:

בתוס' בד"ה כי איצטריך קרא וכו' והשתא כולהו קנסות משעמד בדין ממונא הוי ומחייב בהודאתן ואפ"ה פטור מגזירת הכתוב עכ"ל. נראה שהוצרכו לכך מדממעטינן נמי עמדה בדין ובגרה מוכיחש ולא מוקמינן מיעוטא דוכיחש אשאר קנסות לחוד דאי מודה מיפטר משא"כ בעמדה בדין ובגרה כיון דאי מודה לא מיפטר לעולם דחייב קרבן שבועה אע"כ דלר"ש בכולהו קנסות אי מודה מיפטר כנ"ל בכוונתם אלא שכבר הקשיתי לשאול א"כ כיון דסוף סוף למסקנא ע"כ סברי רבותיו של רבה דלאו הא בהא תליא הודאה וקרבן שבועה א"כ אמאי הוצרכו כלל לקרא דונתן ואמאי לא מוקי קבלת רבותיו דאמרי ממונא הוא לענין מודה לא מיפטר לחוד ומאי הוי קשיא להו עשרין ותרתין שנין אם לא שנאמר דהוי פשיטא להו דלהורישו לבניו תליא באי מודה מיפטר וכמ"ש מהרש"א ז"ל בכוונת התוס' לעיל אלא דשם כתבתי דלשון התוס' לא משמע כן ועי' במ"ש ודו"ק:

בא"ד וה"נ אפילו לר"א דאמר נשבעין על הקרקעות גזירת הכתוב היא דפטור מקרבן שבועה אע"ג דמיחייב בהודאתו עכ"ל. תמיהא לי מאי הוצרכו לאתויי ראיה מדר"א בפשיטות הוי מצי לאתויי מדבעינן בקרבן שבועה ייחוד כלי דוקא כמו שהביאו התוספות לעיל דבלא ייחד כלי פטור אע"ג דחייב בהודאתו ולכ"ע ויש ליישב:

גמרא אי הכי יצאו אלו שהן קנס ממון הוא. עיין בתוספות ולשיטת רש"י ז"ל נ"ל ליישב לשון א"ה לא מיבעיא אם נפרש דאביי מעיקרא הוי סבר דקרבן שבועה תליא בלהורישו לבניו א"כ הוי אתי ליה שפיר הא דקאמר יצאו אלו שהן קנס והיינו לענין להוריש לבניו אלא אפי' לשיטה שכתבתי דמעיקרא נמי לאביי לאו הא בהא תליין אפ"ה הוי אתי ליה שפיר מעיקרא הא דקאמר יצאו אלו שהן קנס היינו משום שבאו לידן בתורת קנס כמ"ש התוספות ובכה"ג אשכחן בכולה תלמודא דקתני יש להן קנס והיינו ע"כ כשעמדו בדין ואי מודה לא מיפטר ואפ"ה קרי לה קנס משא"כ עכשיו למאי דמוקי נמי כשעמדה בדין ובגרה מקשה שפיר אמאי קרי להו קנס וכמ"ש התוספות וק"ל:

שם בגמרא איתיביה ר"ש פוטר כו' טעמא וכו' הא עמד בדין דמשלם ע"פ עצמו וכו' והקשו התוספות לעיל בד"ה או דילמא דלפרש"י תיקשי אביי לנפשיה. ולענ"ד יש ליישב דאביי לא מדיוקא דמתני' קשיא ליה דאיכא למימר לעולם בעמד בדין נמי פוטר ר"ש מוכיחש דבעינן עיקרו ממון משא"כ בעיקרו דקנס. והא דקתני שאינו משלם ע"פ עצמו טעמא הוא דקא יהיב מאי ריעותא דקנס שאינו משלם ע"פ עצמו כיון דמעיקרא לאו ממון גמור הוא מש"ה פטריה רחמנא אף מקרבן שבועה אף לאחר שעמד בדין דכיון דלא זכה בה אלא ע"י העמדה בדין תו לא מיקרי ממון אלא קנס והא דאיצטריך ר"ש לאסוקי האי טעמא ולא מייתי בהדיא קרא דוכיחש היינו לאשמעינן דלא פטר ר"ש אלא היכא דמתחלתו אינו משלם על פי עצמו לאפוקי היכא שעמדה בדין ובגרה ומתה דאבוה זכי בלא העמדה בדין אין לנו למעט מוכיחש משא"כ השתא דלרבה ממעטינן אפילו עמדה בדין ובגרה מקשה אביי שפיר אמאי מייתי ר"ש כלל ה"ט הו"ל לאתויי בהדיא קרא דוכיחש אלא ע"כ לדיוקא אתי כן נראה לי נכון ודוק ותו לא מידי:


דף מג עמוד א[עריכה]

גמרא בעא מיניה רבי אבינא מרב ששת בת הניזונת וכו' או דילמא ל"ד לאב התם מדידיה מיתזנא. וקשיא לי ותיפוק ליה דבאב לא תלי כלל אי מדידיה מיתזנא דאפילו באינה ניזונת מן האב אפ"ה מעשה ידיה לאביה מהיקשא דאמה. כדפשיטא לן בכולה תלמודא דלעולם העדפה לאביה וכדאמרי' נמי בסמוך ואע"ג דבריש קידושין אמרינן בגמרא אי כתב רחמנא מעשה ידיה לאביה הו"א משום דמיתזנא מיניה ע"כ היינו לצריכותא בעלמא מקמי דקים לן דכל שבח נעורים לאביה כגון כסף קידושין וכיוצא בו אבל לבתר דילפינן כל שבח נעורים ממילא דאפילו באינה ניזונת מעשה ידיה לאביה וא"כ פשיטא דלא דמי לאחין ולכאורה היה נראה הא דאמרינן הכא התם מדידיה מיתזנא היינו לרווחא דמילתא למאי דקים לן מסברא בכמה דוכתי דמעשה ידיה תחת מזונות והיינו דאמרינן נמי בריש קידושין אי כתב מעשה ידיה לאביה היינו דמשום דמדידיה מיתזנא וכתבו התוס' בס"פ השולח דף מ"ז ע"ב בד"ה ולביתך דאע"ג דמדאורייתא אין חייב לזונה אפ"ה אורחא דמילתא שנזונת מהאב ועל זה קאמר הכא דאפילו לפי אותה הסברא אכתי לא דמי לאחין אלא שזה דוחק. ותו קשה לי הא דפשטינן לה מאלמנה ומקשינן עליה מי דמי אלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה ואכתי מאי דחי דאי ס"ד דבכל מקום דבע"כ מיתזנא מעשה ידיה שלה דלא תיקנו בכה"ג מעשה ידיה תחת מזונות א"כ מאי איכפת לן בניחותא דידיה אטו אי אמר בהדיא שתתן אלמנתו או בתו מעשה ידיהן להיורשי' אטו אמירה דידיה מידי ממשא אית ביה היכא שאין היורשין זוכין מן הדין לכך נלע"ד דעיקר האיבעיא במאי דקאמר במקום אב קיימי היינו משום דמסתמא מה שכותב בתנאי ב"ד מזונות לבתו אחר מותו היינו שיתנו לה אחר מותו כמו שהיה נותן בחייו ואמדינן דעתיה דכמו שהוא היה נותן לה מזונות אדעתא דהכי כיון שזוכה במעשה ידיה ה"נ דעתו שיתנו היורשים מזונות אדעת' דהכי שיזכו במעשה ידיה וכך היתה התקנה מתנאי ב"ד שלא לגרוע כח היורשין יותר מבחייו או דילמא דנהי שהוא היה נותן לה מזונות אדעתא דמעשה ידיה היינו משום דמדידיה מיתזנא מה שאין כן ביורשים דלאו מדידהו יהבו לה מזונות אלא משלחן אביהם אם כן מה שכתב לה האב בתנאי ב"ד מזונות לאו אדעתא דהכי כתב לה אם יזכו במעשה ידיה וקבעי למיפשט אלמנה ודחי שפיר שאני התם דלא ניחא ליה בהרווחא ומסתמא אדעתא דהכי כתב לה מזונות לאחר מותו אדעתא שיזכו היורשים במעשה ידיה ומסתמא כך היה נמי התנאי ב"ד כנ"ל נכון ועיין מה שאפרש בסמוך בלשון התוספות ודו"ק:

תוספות בד"ה בת הניזונת וכו' מי תקנו להו רבנן מעשה ידיה תחת מזונות עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דלפ"ז לא אתי שפיר הא דאמרינן בסמוך מי דמי אלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה אלא שיש ליישב כוונת התוספות ג"כ על הדרך שכתבתי דמה שכתבו אי תקנו מעשה ידיה תחת מזונות היינו משום האי סברא דמעיקרא לא תיקנו מזונות אלא אדעתא שיזכו היורשים במעשה ידיה כמו שהיתה ניזונת בחיי האב מן האב אדעתא דהכי וק"ל:

בא"ד וקצת מגמגם רשב"א דהכא משמע וכו' ולקמן בריש אלמנה משמע איפכא עכ"ל. המעיין שם בסוגיא יראה דלפרש"י שם אין מקום לקושיא זו אלא עיקר קושיית הרשב"א לפי' התוספות שם דאי ניזונת תנן מדינא מש"ה מעשה ידיהן שלהן משא"כ בהניזונת מדעתן אפשר דאין מעשה ידיה שלהן אבל אי הניזונת תנן מדעתן ואפ"ה קתני מעשה ידיה שלהן כ"ש בניזונת מדינא דמעשה ידיה שלהן והיינו דקשיא ליה דהוי הסברא איפכא אמנם לענ"ד קושיא זו אינה מובנת לי דהתם בהניזונת מדעתן לא דמי כלל לההיא דהכא כיון דמה שנותנים לה מזונות היינו לפי שאין רוצין לסלק לה הכתובה א"כ הו"ל כאדם אחר שמפרנס וזן אלמנה או יתומים בביתו דאפ"ה אין זוכה בשביל כך במעשה ידיהן וכ"ש התם דלתועלת עצמן נותנין מזונות לעכב פרעון הכתובה. וכ"ש דא"ש למאי דפרישית דמוכרח מהסוגיא דעיקר האיבעיא הכא היינו אי במקום אב קיימי משום דמעיקרא כי איחייב לה בתנאי ב"ד היינו שיזונו יורשיו במקומו ומסתמא אדעתא דהכי שיזכו גם הם במעשה ידיה כמו שהיה הוא זוכה או דלמא דלאו אדעתא דהכי נתחייב שיזכו היורשים אלא בסתמא נתחייב בתנאי ב"ד משא"כ באלמנה הניזונית מהיתומים מדעתן מהיכי תיתי יזכו במעשה ידיה כיון דלא שייך האי סברא דבמקום אב קיימי דהא לא נתחייבו אלא מחמת עיכוב הכתובה וממילא דלא קיימי במקום אביהם כן נראה לי ליישב קושיית הרשב"א וק"ל:

רש"י בד"ה מה מציאתה כו' דמציאתה פשיטא לן דלעצמה וכו' אבל אחין ע"כ מיתזנא עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא לענין מעשה ידיה מספקא לן אי מהני האי סברא גופא דבע"כ מיתזנא או דלמא דאכתי במקום אב קיימי וא"כ אמאי פשיטא ליה האי סברא טפי במציאתה ולמאי דפרישית א"ש דהא דמספקא במעשה ידיה אי במקום אב קיימי אתנאי ב"ד קאי במה שנתחייב שיתנו בניו מזונות מסתמא להכי איכוון שיעמדו במקומו כמו שהוא היה נותן לה מזונות אדעתא דמעשה ידיה ה"ה לבניו משא"כ לענין מציאתה ודאי שהוא בעצמו לאו אדעתא דהכי נתן מזונות לפי שזוכה במציאתה דמציאתה לא שכיח ואין דעתו עליו כמ"ש רש"י גופא בריש קדושין דלא שייך האי טעמא דמדידיה מיתזנא אלא במילתא דשכיח אלא דאכתי תקנו חכמים שיזכה במציאתה משום איבה דמזונות מש"ה פשיטא לן דלא שייך הכא לומר במקו' אב קיימי ומש"ה מציאתה לעצמה כנ"ל בשיטת רש"י ולפי שיטתו לקמן דף מ"ז דאיבה דמציאה היינו משום מזונות משא"כ לפי' התוספות לקמן דאיבה דמציאה היינו שלא ימסרנה למנוול ולמוכה שחין א"כ א"ש טפי בפשיטות דלגבי יורשים לא שייך האי טעמא ופשיטא דלעצמה ודו"ק:

בד"ה אימא בפיתוי הבת וכו' אבל מעשה ידיה דמידי דשכיח וחסרי ממונא דהא מיתזנא מינייהו אימא דידהו הוי עכ"ל. ולכאורה מה שפירש דהא מיתזנא מינייהו הוא תמוה דהא מדאורייתא ודאי לא מיתזנא מינייהו אלא מתנאי ב"ד והכא מדאורייתא איירי ואפילו האב אין חייב לזונה מדאורייתא ואפשר דמ"ש דמיתזנא מינייהו היינו דנהי דאין חייבין לזונה מדאורייתא מ"מ אורחא דמילתא הכי הוא שהן זנין אותה ומה"ט אית לן למימר דמדאורייתא זוכין במעשה ידיה כדאמרינן האי טעמא גופא בריש קדושין אי כתב רחמנא מעשה ידיה לאב הו"א משום דמדידיה מיתזנא וכתבו התוספת ס"פ השולח דהיינו משום שדרך האב לזון בתו אע"פ שאין חייב וא"כ ה"ה לאחין:

בתוספות בד"ה מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו וכו' ונראה לרשב"א וכו' אבל לקטנה לא צריך הקישא דהשתא זבוני מזבין לה עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דאכתי לענין קטנה נמי אמאי איצטריך והתנחלתם דבלא"ה מהיכי תיתי יזכו במעשה ידיה כיון שאין האב גופא זוכה אלא מה"ט דהשתא זבוני מזבין לה וביורשיו כיון דלא מצו מזבין לה לא זכו נמי במעשה ידיה ול"ל דאי לאו קרא דוהתנחלתם הו"א דבאמת זכו היורשים לגמרי בזכות בתו ויכולין למוכרה דלפ"ז תקשי אמאי דמקשה רבה ואימא בפיתוי הבת ומייתי ר' חנינא נמי מברייתא דבפיתוי הבת קנסות וחבלות הכתוב מדבר וע"כ אתי למעוטי מעשה ידיה שזוכין וא"כ צ"ל דלדידהו רשאין למוכרה וממילא דזכו נמי בקדושין ולא אישתמיט בכולה תלמודא למימר הכי דפשיטא לן בכל דוכתי דקבלת קדושין דאחין אינו אלא מדרבנן וכ"ש שאינן יכולין למכרה. והנראה בזה דמה שזוכה במעשה ידי הקטנה לאו מתורת ק"ו אתינן עלה אלא דאנן הכי אמרינן כיון דמצי מזבן לה למעשה ידיה. א"כ פשיטא לן דמסברא חיצונה אמרינן דמעשה ידיה שלו דאל"כ היאך מצי מזבין לה הא מפסידה מעשה ידיה וא"כ לאחר מותו נהי דהיורשים לא מצו מזבין לה דבכה"ג לא שייך ירושה וכן לענין קדושין דאיסורא לא מצי מורית מ"מ לענין מעשה ידיה דממונא הוא סד"א דמצי מורית ואיצטריך והתנחלתם מיהו כל מה שכתבו התוס' דאצטריך והתנחלתם ע"כ לא יתורא דקרא קשיא להו דע"כ לרב נמי איצטריך לפיתוי הבת קנסות וכו'. דרב לאו דוקא מעשה ידיה נקיט אלא כל מילי ממעטינן מוהתנחלתם אלא דקשיא להו אמאי איצטריך לרב לאתויי מעשה ידיה מקרא דוהתנחלתם כנ"ל ודוק ועיין בחדושינו בקדושין דף י"ז:

בד"ה חבלות וכו' ורבנן אמרי ינתן הכל לעבד וכו'. כתבו כן לנוסחת רש"י שם אבל התוספות כתבו שם דגרסינן ינתן הכל לרב ולפ"ז שייך טפי קושייתם דהכא ע"ש ובחדושינו ועיין עוד בסמוך:

בא"ד דאי יש בהם הפסד מעשה ידיה אמאי אין מוריש מעשה ידיה עכ"ל. פי' דסתמא דתלמודא מקשה הכא עלה דרבה דלמאי דבעי למימר ואימא בפיתוי הבת קנסות וחבלות הכתוב מדבר אבל מעשה ידיה דידהו הוי ומקשה הש"ס שפיר חבלות צערא דגופה נינהו כיון דע"כ בדליכא הפסד במעשה ידיה איירי דאי בדאיכא הפסד הא אמרת מצי מוריש כן נ"ל ועיין בפ' החובל ובחידושינו שם ועיין לעיל בסמוך:


דף מג עמוד ב[עריכה]

רש"י בד"ה שפצעה בפניה דאפחתה מכספה וכו' דהא יש לו בה מכר עכ"ל. ולפ"ז יש לדקדק א"כ אכתי אמאי איצטריך למעט מקרא דוהתנחלתם ותיפוק ליה דבלא"ה פשיטא דאין היורשין זוכין בהאי חבלה דאפחתה מכספה כיון דפשיטא לן שאין להן בה מכר כדפרישית בסמוך ולא שייך בהו נמי דאפחתה מכספה לענין מסירת קדושין מה"ט דפרישית נמי דפשיטא לן בלאו והתנחלתם דאין האחין זוכין למסרה לחופה. והנראה בזה דנהי דחבלות לאו מוהתנחלתם ילפינן אפ"ה נקט לה רבה הכא דדוקא כל הני אין אדם מוריש זכות בתו לבניו משא"כ מעשה ידיה לעולם דמוריש. וכה"ג צריך לפרש בברייתא דר' חנינא. ומעתה נתיישבה קושיית התוספות דלא קשיא ההיא ברייתא לרב דרב לא מוקי לה לענין חבלות דאפחתה מכספה אלא לענין חבלות שיש בהן ביטול מלאכה ונהי דלענין עיקר מעשה ידיה לא איצטריך למעט מוהתנחלתם דמהיקשא דלאמה ילפינן כקושיית התוספת אפ"ה נקט חבלות אגב גררא דאינך. ויותר נראה דעיקר ילפותא דברייתא דר' חנינא דקתני בפיתוי הבת וכו' לרב למעוטי מעשה ידיה אתא מפשטא דקרא דוהתנחלתם אותם כתיב בעבד כנעני ומשמע דאתי למעט ענייני קנסות דשייכין בכנעני ולא בעבד עברי משא"כ במעשה ידיה דשייכין נמי בעברי לא משמע למעט מהאי קרא אלא מהיקשא דלאמה כקושיית התוספות לעיל וכיון דלקושטא דמילתא ממעטינן כולהו ניחא ליה לרב לאתויי רישא דוהתנחלתם שהיא דרשא פשוטה וכה"ג אשכחן טובא בתלמוד ובהכי ניחא סוגיא דשמעתין דלא מקשינן מתניתין דידן לברייתא אהדדי ודו"ק:

משנה המארס את בתו וגירשה וכו' כתובתה שלו. ופירש"י דבקטנה ונערה איירי לאפוקי בוגרת וכה"ג כולהו מתני' דפירקין הגיורת שזינתה והאב זכאי בבתו ולעולם היא ברשות האב כולהו לא איירי בבוגרת והא דקתני סתמא משום דסמיך אמתני' דריש פירקין דקתני נערה שנתפתתה וקתני סיפא בגרה עד שלא עמדה בדין ואשמעינן דבגרות מוציאה מרשות אב וה"ה לכולהו דגילוי מלתא הוא כמו שאפרש והכא אתא לאשמעינן דנשואין מוציא' מרשות האב וה"ה לכולהו וכולה מילתא ילפינן מהפרת נדרים כמ"ש רש"י ותוס' לעיל דף ל"ט בד"ה הואיל ונשואין מוציאין מרשות האב אלא שהתוספות כתבו שם דנהי דבעלמא לא ילפינן מהפרת נדרים דאיסורא מממונא לא ילפינן אפ"ה לאפוקי מרשות האב ילפינן שפיר אלא דלפ"ז קשיא לי הא דתנינן הכא אירסה ונתגרשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלה משמע דמצי למוסרה לאישות אחר אישות דאירוסין והדרא למילתא קמייתא בין לענין קדושין עצמן ובין לענין זכיית כתובתה ומנא ליה הא מילתא דהא לענין הפרת נדרים איצטריך קרא בריש פרק נערה המאורסה בנדרים היכא דנתארסה ומת הארוס דנתרוקנה רשות לאב ואם כן בשאר דוכתי מנ"ל לאחזוקה ברשות האב אי סלקא דעתך דלהא מילתא לא ילפינן מהפרת נדרים לכך נ"ל דנהי דממונא מאיסורא לא ילפינן היינו לענין עיקר דינא דזכיית האב משא"כ לבתר דילפינן עיקר הדברים בהדיא אלא דמספקא לן בזמן הזכייה עד מתי נקרא בית אביה ילפינן שפיר מהפרת נדרים דכתיב בנעוריה בית אביה וילפינן בנדרים ר"פ נערה דכל זמן שהיא בנעוריה היא בבית אביה דמהתם נפקא לן דנתרוקנה רשות לאב ומהתם ילפינן נמי דדוקא בנעוריה מיקרי בית אביה ולא בבגרות וממילא ידעינן דה"ה לכל מילי דזכיית האב דתליא במה שנקרא בית אביה דגילוי מילתא הוא כנ"ל נכון:

שם כתובתה שלו. ולא פי' רבותינו טעמו של דבר ולקמן אמתניתין דהאב זכאי בבתו מפרש בגמרא הטעם בכל א' וא' מהן מדאורייתא ומהן בתקנתא דרבנן ובכתובה לא אשכחן טעמא. מיהו לת"ק דהכא איכא למימר כיון דסתם משנה ר"מ ושמעינן לר"מ לקמן בפרק אע"פ דף נ"ו דכתובה דאורייתא ולעיל בפ"ק דף יו"ד יליף לה בגמרא מדכתיב אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמוהר הבתולות מכאן סמכו לכתובת אשה וילפינן נמי התם שיהא זה כזה וא"כ שפיר שמעינן להדיא דכתובת נערה לאביה כמו קנס. אלא לר"י דאית ליה הכא במתניתין דאפילו בהשיאה הכתובה לאב וצריך ליתן טעם אפילו באירוסין מנ"ל דהא לר"י אמרינן פ' אע"פ דכתובה דרבנן ונהי דלפרש"י לקמן דף מ"ז דמפרש דמה שתקנו חכמים שזוכה האב במציאת בתו היינו משום איבה דמזונות וכתבו המפרשים דלאו דוקא מציאה אלא במתנות שנותנין להבת הכל הוי לאביה משום איבה כמו שהאריך בזה מ"ז לקמן בספר מג"ש ויבואר שם איכא למימר דמה"ט זוכה בכתובתה משא"כ לפי' התוספות דטעמא דאיבה היינו שלא ימסרנה למנוול ולמוכה שחין א"כ נראה דה"ט לא שייך כלל בכתובה כיון שכבר נתארסה וכ"ש לר"י בהשיאה. מיהו בירושלמי מפרש טעמא דר"י כדי שיתן האב נדוניא לבתו בעין יפה אלא דבתלמודא דידן ע"כ לא נחית להאי טעמא כמו שיבואר בסמוך. ולמאי דפרישית נמי דטעמא דת"ק משום דכתובה דאורייתא ויליף לה מקנס דמפותה קשיא לי א"כ לר"ע דמתני' דף ל"ח דהלכתא כוותיה דנערה שנתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה א"כ כתובת ארוסה אמאי לאביה ונהי דכתובה קמייתא דארוסה לא קשיא לי דהא לענין קנס נמי אם בא עליה ונתארסה פשטינן התם דהוי לאביה דכיון שכבר זכה בשעת ביאה תו לא פקע כיון דלא נפקא מרשותיה וא"כ ה"נ לענין כתובה כיון שכבר זכה בשעת קדושין תו לא פקע משעת גירושין דהא אכתי לא נפקא מרשותיה משא"כ בכתובה שניה דכבר נתארסה ונתגרשה דלענין קנס כה"ג קנסה לעצמה א"כ כתובתה נמי לעצמה בעי מיהוי למאי דפרישית דדרשינן כסף ישקול כמוהר הבתולות בהקישא לגמרי למי שזה ניתן זה ניתן וצ"ל דבאמת כתובה שניה דלאביה הוי נמי דרבנן לכ"ע והשתא א"ש הא דקתני אמתני' תרי זימני אירסה והיינו דלא דייק הש"ס מרישא וצ"ע:

(קונטרס אחרון): ע"ב משנה המארס את בתו וגירשה כתובתה שלו ולא נתפרש בגמרא הטעם כמו שנתפרש בכל מה שהאב זוכה בבתו וכתבתי דלמ"ד כתובה דאורייתא אתי שפיר דיליף לה מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות אלמא דקנס וכתובה שוין למי שזה ניתן זה ניתן אבל למ"ד דרבנן צריך לומר כשיטת רש"י ז"ל דמשום איבה דאמרינן בגמרא היינו איבה דמזונות והך איבה שייך נמי לענין כתובה מיהו בירושלמי מצאתי טעמא דר' יהודא כדי שיתן האב נדוניא לבתו בעין יפה אלא דתלמודא דידן ע"כ לא סבר הכי ועיין מה שכתבתי בפנים במימרא דרבה ורב יוסף:

רש"י בד"ה כתובתה של אב וכו' וקסבר האי תנא יש כתובה לארוסה. הא דלא מוקי בדכתב לה ואליבא דכ"ע היינו משום דלפ"ז לא אתי שפיר הא דמסקינן בטעמא דר"י הואיל וברשותו נכתבין ויבואר באריכות:

בתוספות בד"ה טעמא דהשיאה וגרשה וכו' וא"ת ותקשי ליה מרישא עכ"ל ולכאורה יש ליישב דדיוקא דתלמודא לאו מדנקט נתארמלה ונתגרשה דהא בכל דוכתי תנינן כה"ג האשה שנתארמלה או נתגרשה ואשכחן נמי כה"ג טובא בקראי כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה דהדרא לבית אביה וכן בהפרת נדרים כתיב ונדר אלמנה וגרושה אע"כ דעיקר דיוקא דתלמודא היינו מדנקט כלל תרי בבי המארס ונתגרשה אירסה ונתארמלה ותרי זימני אירסה ל"ל וא"כ ברישא לא שייך האי דיוקא למאי דפרישית בל' המשנה דהתנא אשמעינן דיכול למוסרה לאישות אחר שכבר נתארסה ונתגרשה והדרא לגמרי לקמייתא אפילו לענין קדושין גופא ולענין הכתובה גופא ושפיר אשמעינן דבין ע"י גירושין או על ידי אלמנותה הדרא למילתא קמייתא משא"כ בבבא דסיפא דייק שפיר דתרי זימני השיאה ל"ל דלקושטא דמילתא האי השיאה בתרא לאו שהשיאה הוא דהא אין לו רשות בה ואי משום לאשמעינן דבנשואין שניים מודה ר"י אפשר דהא פשיטא ליה לתלמודא דמהיכי תיתי יאמר ר"י דהן של אב ועוד דא"כ ליתני השיאה וגירשה אירסה ונתארמלה דהוי רבותא טפי דאפ"ה מודה ר"י בשני' אע"כ מדייק הש"ס שפיר דאתא לאשמעינן כרבי דבתרי זימני הוי חזקה ודו"ק:

בא"ד וריב"ן מוקי כולה מתני' באשה א'. פי' מיתורא ודיוקא דמתניתין דבבא דסיפא כדפרישית ע"כ אתא לאשמעינן כר' וא"כ ממילא דאיירי באשה א' ואשמעינן שפיר דבלא"ה לא חזיא לאנסובי ולא הוי מצי למנקט תו השיאה ונתארמלה משא"כ אי מיירי באשה אחת לא שייך שפי' האי דיוקא דלא חזיא לאנסובי ולא ניחא ליה לריב"ן פרש"י דלא נקט דרך פורעניות. ומה שהקשה מהרש"א לפי' ריב"ן אמאי לא דייק הש"ס מרישא כבר נתיישב מתוך דברינו דלא שייך האי דיוקא מרישא דמתני' דאורחא דתלמודא למנקט כה"ג וכדפרישית בסמוך וכן מה שהקשה ר"י לפי' ריב"ן דתקשי למ"ד מעיין גורם יש ליישב דרך פלפול כמו שאפרש בסוף הסוגיא בלשון התוספות בד"ה והלכתא אבל קשיא לי לפי' ריב"ן אמאי נקט בסיפא השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה הול"ל השיאה וגירשה אירסה ונתארמלה דהוי רבותא טפי לרבי יהודה דבהא נמי מודה אם לא שנאמר דלא משמע ליה שום רבותא בהא וניחא ליה למנקט בחד לישנא ובסמוך אפרש בדרך אחר דאפשר דרבי יהודה סובר דארוסה אין לה כתובה ודו"ק:

גמרא רבי יהודה אומר הראשונה של אב מ"ט דר"י. מדמהדרינן אטעמא דר"י אלמא דטעמא דרבנן פשיטא לן והיינו כדפרישית במשנתינו דבתר גוביינא אזלינן ואע"ג דבמוציא ש"ר דעיקרו כשניסת היא ואפ"ה זכה האב בקנס כיון דע"י הוצאת ש"ר שאומר שזינתה בבית אביה בא הקנס אפ"ה לא ילפינן ממוציא ש"ר אי משום דממונא מקנסא לא ילפינן ועוד דאפילו בשאר קנסות ילפינן לעיל דל"ט בא עליה ובגרה או בא עליה וניסת דהקנס לעצמה אי מקרא או מסברא כדאיתא שם בתוספות ובחידושינו וא"כ ה"ה לכל מילי אבל אכתי קשיא לן דהא בקנס דאונס ומפתה אזלינן מיהא בתר העמדה בדין בין לענין קנס בין לענין בושת ופגם וא"כ ה"נ בכתובה למ"ד יש כתובה לארוסה מתנאי ב"ד וכמאן דעמד בדין דמי דמה"ט גופא גובה ממשועבדים לשיטת התוספות אליבא דכ"ע ולשיטת רש"י מיהא אליבא דרב הונא ורב אשי נמי לא פליג אלא משום דבשעת נישואין מחלה לשיעבודא קמא אבל בלא"ה גביא מן האירוסין בתנאי ב"ד אפילו ממשעבדי ולפ"ז אדרבא קשה מ"ט דרבנן דלא זכה בהן האב וכ"ש למאי דפרישית במשנתינו דת"ק דמתני' ר"מ היא דסתם משנה ר"מ ואית לה כתובה דאורייתא ואיתקוש לקנס וכיון דבקנס ובושת ופגם עמדה בדין וניסת לרבנן דריש פרקין לאביה ומ"ש כתובה מבושת ופגם ואי איכא שום טעמא הו"ל לתלמודא לפרש מ"ט דרבנן טפי מדאהדר בתר טעמא דרבי יהודה ותו קשיא לי אטו אילו נתן לה שום אדם מתנה בשטר בעודה נערה מי לא זכי בה האב אע"ג דלא מטי לידה אלא בתר נישואין וה"ה לשטרי מלוה ואודייתא אע"ג דזמן פרעון בתר הכי הוי וכדקתני לעיל להדיא במתני' מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה הרי הן של אחין משמע דה"ה לכל מילי דכותיהו ולא אשכחן מאן דמפליג בדמטי זימנא או לא מטי זימנא ובכתובה מ"ט דרבנן וע"כ צ"ל דהא דפשיטא לן טפי טעמא דרבנן משום דכתובה לאו למלוה דמי ולא למתנה דמי כיון שלא ניתן לגבות כלל מחיים אלא לכשתתאלמן או תתגרש ולא דמי אפילו לקנס ובושת ופגם דשייך בהו קצת זכייה משעת ביאה משא"כ הכא דעיקר זכייה לא שייך אלא לבתר הכי מיהו לענין גביית משועבדים מילתא אחריתי היא כמו שאבאר לקמן בשמעתין בעז"ה ודו"ק:

שם רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הואיל ומשעת אירוסין זכה. כבר כתבתי בלשון המשנה דבירושלמי מפרש טעמא דר' יהודא כדי שיהא אדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה ולכאורה משמע דתלמודא דידן לא משמע ליה האי טעמא אלא דכבר פירשתי דתרווייהו צריכי דטעמא דירושלמי לא מהני אלא לטעמא דזכיית האב למה תקנו לו חכמים כלל זכייה בכתובה דלא משמע ליה טעמא דאיבה בכתובה כדפרישית במשנתינו. והא דאיצטריך להאי טעמא לדר"י טפי מלר"מ היינו משום דלר"מ כתובה דאורייתא וא"כ זכיית האב נמי מדאורייתא כדפרישית משא"כ לר"י דס"ל כתובה מדרבנן. אלא דאכתי לא מהני האי טעמא דירושלמי אלא היכא שהבת ברשותו כמו בשאר זכיות דהיכא דניסת או בגרה תו לא זכה. והא דקאמר ר"י הכא דזכה אפילו בניסת היינו כדמפרש בתלמודא דידן הואיל ומשעת אירוסין זכה ולמסקנא הואיל וברשותו נכתבין כנ"ל לכאורה להשוות שני התלמודים דלא ליפלגו אהדדי אלא דמסתימת לשון הגמרא ודירושלמי אפשר דלא משמע דס"ל אהדדי ועיין עוד בסמוך:

שם אלא אי איתמר הכי איתמר רבה ור"י דאמרי תרווייהו הואיל וברשותו נכתבין. משמע דפסיקא מילתא דבכתיבה תליא מילתא כדמשמע לכאורה מפרש"י ותוס' ואע"ג דאשכחן כמה סתמי דמתני' דאיירי במקום שאין כותבין כתובה אפילו לנשואה אפ"ה מוקמינן הכא שפיר פלוגתא דר"י ורבנן כשכתב לה מן הנשואין דהכי אורחא דמילתא ומשמע נמי דאף למ"ד דיש כתובה לארוסה אפ"ה לא היו נוהגין ליכתוב לה כתובה וע"כ דבהכי איירי מתני' דהכא דלפרש"י ותוספות אי כתב לה מן האירוסין לא מודה ר' יהודא בבגרה ואח"כ ניסת כיון דבשעת אירוסין נכתבו ברשותו ובעיקר הטעם שלא היו כותבין אף לארוסה אף במקום שנוהגים לכתוב לנשואות כתבו תוספות בפ"ק דמציעא דבלא"ה אין צורך לכתוב הכתובה כיון דתנאי ב"ד הוא ואין נאמן לומר פרעתי לרבי יוחנן אלא דאפ"ה תקנו לכתוב משום תוספת כתובה משא"כ בארוסה דלית לה תוספת מיהו לקמן אפרש בזה בענין אחר:

רש"י בד"ה ומיגבא מאימת גביא וכו' או דילמא עד שעת כתיבה דהוי מלוה בשטר לא טרפי ממשעבדי עכ"ל. וכבר האריכו מהרש"ל ומהרש"א ומ"ז בספר מג"ש בכוונת שיטת רש"י דנראין כסותרין דכאן כתב טעמא דמן הנשואין משום דבהאי שעתא נעשית מלוה בשטר ובסמוך כתב בטעמא דר' אסי משום דמחלה לשיעבודא קמא ומהרש"ל ז"ל כתב דמ"ש רש"י כאן היינו נמי משום טעמא דמחלה והסכים עמו מ"ז בספר מג"ש והאריך ולענ"ד א"א לומר כן בלשון רש"י דכתב להדיא עד ההוא שעתא לא טרפה ואין זה לשון מחילה ותו למה שינה לשונו וטעמו ממ"ש בסמוך בהדיא לשון מחילה. וכה"ג קשה על שיטת מהרש"א שכתב להיפך דמ"ש רש"י בסמוך לשון מחילה היינו דמעיקרא מחלה וזה תמוה יותר שאין זה לשון רש"י כאן ולא לשונו דבסמוך דמה ענין מחילה לדבר שאין מגיע לה ועוד דא"כ מה מקשה בגמ' מההיא דרב הונא דהוציאה שתי כתובות דהתם לא שייך כלל מחילה דמעיקרא דהא שקלא מעיקרא שטר כתובה הא קמן דלא מחלה אע"כ דממחילה דבתר הכי איירי. מלבד שאר קושיות ותמיהות שיבואר מתוך דברינו. אמנם לענ"ד אני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה דבאמת דברי רש"י נראין כסותרין ואינן סותרין וצדקו יחדיו כ"א לפי מקומו דכאן בשיטת בעל האיבעיא דהמיבעיא ליה דוקא הכא אפלוגתא דרבי יהודה ורבנן אע"ג דע"כ לרש"י בכל הארוסות שבעולם קמיבעיא ליה מ"מ מטעמא דר"י נשמע לרבנן דבלא"ה הוי פשיטא ליה דארוסות גביין ממשעבדי בתנאי ב"ד דקי"ל בכל דוכתי דמעשה ב"ד כמאן דנקט שטרא דמי ואירוסין נמי אית ליה קלא אע"ג דאמרינן לעיל דף כ"ג עבידי דמקדשי בצינעא מ"מ רובא דרובא יש להן קול כמ"ש התוס' להדיא בפ"ק דמציעא דף ט"ו ע"ב וא"כ למה לא תגבה ממשעבדי. אלא הא דמספקא ליה היינו מדאמר רבי יהודה הראשונה של אב ואפ"ה מודה במארס ובגרה וניסת וקשיא ליה לבעל האיבעיא מ"ט דר"י דודאי טעמא דמחלה לשעבודא קמא פשיטא ליה לרש"י דלא שייך הכא לגבי האב דאי ס"ד דמשעת אירוסין זכה תו לא מציא למחול להפסיד זכות האב אע"כ דאינו זוכה משעת אירוסין והיא גופא תיקשי מ"ט דר"י כיון דלא אזיל בתר גוביינא כדסברי חכמים א"כ אמאי לא זכה האב בשעת אירוסין וע"כ הוי סבור משום דאיהי גופה נמי לא תקנו לה חכמים מתנאי ב"ד שתזכה בכתובתה משעת אירוסין אלא שתקנו שיהיה לארוסה כתובה לכשתתאלמן או תתגרש וא"כ מה"ט לא גביא ממשעבדי עד שעת נישואין דאז ודאי נעשית מלוה בשטר גמור מהאי שעתא דהא תקנו חכמים שיכתוב לה נכסי אחראין וערבאין לכתובתיך ואפילו תפיסת מטלטלין לא מהני כדאיתא להדיא במכילתין והכל כדי שתסמוך דעתה שתטרוף מלקוחות וא"כ ה"ט דרבי יהודה דאמר הואיל וברשותו נכתבין דבהאי שעתא נעשה מלוה גמורה ומש"ה זכה האב משא"כ מקודם. וא"כ ע"כ כל הארוסות לא גביין ממשעבדי כיון דתנאי ב"ד לא איתקן אלא בשעה שתתאלמן או תתגרש או דילמא דלעולם לענין משעבדי גביא מן האירוסין דלגמרי תקנו חכמים לארוסה כמו לנשואה אלא שלא ניתן ליכתב מטעמא דפרישית אבל לענין זכיית האב לחוד לא תקנו חכמים זכייה לאב משעת אירוסין אלא משעת נישואין כמ"ש התוספות בשיטת ר"י. נמצא דכל זה הוצרך רש"י לפרש בסברת בעל האיבעיא משא"כ לקמן בסמוך במימרא דר"ה ורב אסי הוצרך רש"י לפרש דטעמא דרב אסי משום דמחלה לשיעבודא קמא ור"ה סובר דלא מחלה והיינו דמקשה הש"ס ומי אמר ר"ה הכי ועלה מייתי כל השקלא וטריא דשמעתין דאיירי בטעמא דמחלה לשיעבודא ומפלוגתא דר"ה ור"א גופא שמעינן לה דאי בסברת בעל האיבעיא פליגי אי תקנו חכמים בתנאי ב"ד שתגבה ממשעבדי משעת אירוסין או לא א"כ מאי ענין תוספת לכאן דהא בתוספת לכ"ע לאו מתנאי ב"ד שקלה אלא ע"כ דבטעמא דמחילה פליגי דר"ה סובר כיון דאוסיף לה לא שייך לומר דמחלה ואי משום שנכתב זמן הנשואין בכתובה היינו משום תוספת אבל לענין עיקר כתובה דעתה מזמן ראשון ורב אסי סובר דאף ע"ג דאוסיף לה אפ"ה שקלא כולהו מן הנישואין דמחלה לשעבודא קמא כיון שנכתב הכל בשטר א' וכמ"ש התוספות לקמן בד"ה והלכתא ושם אפרש עוד שיטה אחרת אליבא דרש"י כמ"ש הרא"ש בשם רבי' חננאל דאפילו כשכתב לה מן האירוסין סובר רב אסי דמחלה כנ"ל נכון וברור בעזה"י בכוונת שיטת רש"י ובזה נתיישבו ג"כ כל קושיות התוספות כאן ומה שהקשו ג"כ בד"ה והלכתא כמו שיבואר שם בסמוך ודו"ק היטב:

תוספות בד"ה ומיגבא מאימת גבי' פי' בקונטרס וכו' וקשה לר"י וכו' ונראה לר"י דדוקא בהך עכ"ל. כבר ישבתי בסמוך שיטת רש"י אלא דבשיטת ר"י גופא יש לי לדקדק דמי הכריחו לפרש בהך גופא דבגרה וניסת אליבא דר"י קמיבעיא ליה דליישב הנך קושיות שהקשה על פירוש הקונטרס הוי סגי ליה לפרש דבכל הארוסות שלא נישאו פשיטא ליה דגביא מן האירוסין ודוקא בארוסות שנישאו מספקא ליה אי אמרינן דמשעת כתיבה מחלה לשעבודא קמא דבהכי איירי כולה שמעתא דבסמוך והא מילתא נמי שייכא בדרבי יהודה אי הוי טעמא משום דמחלה או משום דלא תקנו לו חכמים זכיה עד שעת כתיבה ומדר"י נשמע לרבנן וכמו שמפרש הרא"ש ז"ל באמת וליכא למימר דר"י ז"ל לית ליה סברא דהרא"ש וסובר בפשיטות דלא שייך האי סברא דמחלה לשעבודא קמא בשום ענין אלא בהך דבגרה וניסת דיש סברא לומר דמחלה כדי להפסיד לאביה ויהיה שלה. הא ליתא דהא ר"י גופא בד"ה והלכתא מסיק הטעם דמחלה לשעבודא קמא משום דליכא שטר כתובה באירוסין אלא תנאי ב"ד וע"י השטר נתבטל התנאי וא"כ ממילא שמעינן דבכל הארוסות משנשאו שייך האי טעמא ולמה כתב כאן דדוקא בהך לחוד שייך מחילה. והנלע"ד בענין זה וליישב ג"כ קושיית התוס' שכתבו על פירוש ר"י דדוחק לאוקמי כולה שמעתא דלא כהלכתא ולמאי דפרישית בלשון ר"י בד"ה והלכתא מבואר להדיא דאליבא דהלכתא איירי מהטעם שכתבתי שם וא"כ פשיטא דאיכא למימר דר"ה ורב אסי נמי אליבא דהלכתא פליגי דהא איירי כלישנא דר"א בר"ש וחכמים לקמן ממש. אלא דעיקר פי' ר"י כאן היינו דוקא אליבא דבעל האיבעיא וכדפרישית נמי בלשון רש"י אלא דר"י מדייק יותר לישנא דמיגבא מאימת גביא משמע דאהך מילתא גופא דאיירי ביה קאי והיינו בגרה ואח"כ ניסת וע"כ היינו משום דבאינך פשיטא ליה דלא שייך טעמא דמחלה. ובאמת תמוהין בעיני דברי הרא"ש שכתב דאיכא למימר דמחלה לשעבודא קמא מדכתבה לעיקר ותוספת מזמן שני ואינה מקפדת לכתוב עיקר מזמן ראשון וכו' ע"ש ותימא דמאי פסקא דאיירי בהאי עניינא שכתבה כן דהא סתמא מקשה ומיגבא מאימת גביא וע"כ דכוונת הרא"ש דדבר פשוט שהיו נוהגין לכתוב כן בכל הכתובות וא"כ קשה יותר מהיכי תיתי נאמר שמחלה מדלא כתבה מזמן ראשון כיון שכן היו נוהגין בכל הכתובות מנהג הסופרים ואטו כולהו נשי דינא גמירי מי איכא מידי דספרי דדייני לא ידעו ונשי דידן ידעי ואדרבא מאי קמיבעיא ליה דמטופס כתובה נלמוד כיון שכותבין כל הכתובות עיקר ותוספת מזמן שני אלמא דגובין הכל מזמן שני ולא דמי הא מילתא כלל לשתי כתובות ושני שטרות דבסמוך דהתם אדרבא שינה ממנהגו לכתוב שני שטרות ושתי כתובות על ענין א' מש"ה איכא למימר דמחל לשעבוד דקמא או אודויי אודי ליה משא"כ הכא דלא אשתני ממנהגא מהיכי תיתי דמחלה וכה"ג כתב הרא"ש גופא על ענין אחר וצ"ע. העולה מדברינו כיון דבעל האיבעיא סבר דזכיית האב ושעבוד לקוחות איכא למשמע מדר"י דמחד טעמא אית להו ולר"י בעל התוספות ע"כ היינו משום דמחלה דלא כשיטת רש"י שכתבתי וא"כ כיון דלא משמע ליה טעמא דמחילה כמ"ש הרא"ש כדפרישית ע"כ לא משכחת האי ספיקא דבעל האיבעיא אלא בהך דניסת ובגרה דבהך שייך טעמא דמתלה כדי שתפסיד לאביה. וכל זה פר"י לבעל האיבעיא אבל לר"ה ולרב אסי אין הכרח לפרש כן מהטעמים שכתבתי בשיטת רש"י דא"כ תוספת מאן דכר שמיה ולמה הזכירו תוספת בהאי פלוגתא ועוד דבלא"ה רב הונא ורב אסי לאו אמימרא דרבה ורב יוסף ורבא קאי דהא בתר הכי כמה דרי הוי ועוד דלא ניחא לן לאוקמי פלוגתייהו אליבא דר"י דלא כהלכתא ועוד דמאי מקשינן מי אמר ר"ה וכו' הא פלוגתא דר"ה ורב אסי לא שייכי בהכי אי ס"ד דבכל הארוסות שנשאו מודו דגביין עיקר מן האירוסין ותוספת מן הנישואין אע"כ דפלוגתא דר"ה ורב אסי בעלמא איתמר בכל הארוסות שנישאו וממילא משמע דפליגי בעיקר כתיבת הכתובה דלר"ה עיקר כותבין מזמן ראשון ותוספת מזמן שני ונקט תוספת בלישניה לאשמעינן דלא אמרינן משום שהוסיף לה בטלה הראשונה ורב אסי אמר דכותבין הכל מזמן שני דהראשונה נתבטלה כמ"ש ר"י בד"ה והלכתא כמו שאפרש שם ומייתי תלמודא הכא פלוגתייהו דרב הונא ורב אסי דממילא נפשטה האיבעיא נמי אליבא דרבי יהודה בבגרה וניסת דלרב אסי פשיטא דגביא מן הנשואין דלא עדיפא משאר ארוסות שנשאו ולר"ה נמי כיון דכותבין מזמן ראשון א"כ ודאי לא מחלה ואם שינתה וכתבה מזמן שני פשיטא דלא גביא אלא מזמן שני כנ"ל נכון ליישב פר"י דלהוי אליבא דהלכתא ושלא יהיו דבריו סותרין. ואפילו את"ל דנראה דוחק לפרש מילתא דרב הונא ורב אסי דלא קאי על לשון האיבעיא מיהו הברייתא לקמן בסוף הסוגיא והא דפסיק סתמא דתלמודא הכל קאי שפיר אליבא דהלכתא ודוק היטב ולקמן גבי והלכתא בל' הגמרא ובל' התוספות אפרש עוד בזה ע"ש:

(קונטרס אחרון): בסוגייא דמיגבא מאימת גבייא האריכו כל המפרשים בשיטת רש"י ז"ל דנראין כסותרין וישבתי בכמה דוכתי ובסוף העליתי דנראה דרש"י ס"ל כשיטת רבינו חננאל שכ' הרא"ש ז"ל דאע"ג שכתב לה מן האירוסין אפ"ה לא גביא ממשעבדי כלל אלא משעת הנשואין וכן היא שיטת הרמב"ם ז"ל ורב שרירא גאון ז"ל וכתבתי שדבריהן נראין עיקר עיין בפנים באריכות מה שדקדקתי עוד בלשון רש"י ז"ל בר"פ הנושא:

בא"ד דאי טעמא דמודה משום דלא נכתבו ברשותו וכו' דבשעת כתיבה מחלה לשעבודא עד כאן לשונו. והקשה מהרש"א דא"כ מאי מקשה רבא לעיל מבגרה ואח"כ ניסת דלמא שאני התם דלא נכתבה ברשותו ע"ש קושייתו אמאי קאמר אלא אי איתמר דמשמע דהדר ביה מהא דאמרינן מעיקרא משמיה דרבה ור"י דמשעת אירוסין זכה ואמאי הדר ביה דאכתי שפיר קאמרי רבה ור"י בטעמא דרבי יהודה במתני' בשאר ארוסות שנשאו דמשעת אירוסין זכה אלא הא דמודה רבי יהודה בבגרה וניסת שאני התם דלא נכתבה ברשותו ואחולי אחלה לשעבודא קמא זה נ"ל בכוונת מהרש"א. אמנם אחר העיון לק"מ דמצינן למימר דלפר"י נמי צריכינן לסברת הרשב"א לקמן סוף ד"ה והלכתא דע"כ ברייתא דמודה רבי יהודה איירי לענין תוספת ע"ש וא"כ ע"כ בלא בגרה סובר רבי יהודה דתוספת נמי של אביה וא"כ השתא דאתינן להכי בהאי ברייתא דרבא תקשי ליה מ"ט דר' יהודה בתוספת הא לא שייך בהו טעמא דמשעת אירוסין זכה מש"ה איצטריך לומר דמשעת כתיבה זכה האב כנ"ל נכון ודו"ק היטב:

בא"ד ומיהו היכא דלא נכתבה כלל וכו' כגון שגירשה מן האירוסין וא"כ גביא מזמן ראשון עכ"ל. הוצרך לפרש כן כי היכי דלא תקשי מהא דאמר מודה ר"י במארס ובגרה ואח"כ ניסת משמע דבמארס ובגרה ולא ניסת לרבי יהודה נמי הוי דאב ומה"ט לרבי יהודה נמי כל ארוסות שנתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין גביין ממשעבדי מזמן ראשון ומזה קשיא לי דלפמ"ש בשיטת רש"י דלמאי דמספקא ליה לבעל האיבעיא אי גביא מזמן שני היינו משום דחכמים לא תקנו כתובה לארוסה אלא לכשתתאלמן או תתגרש א"כ מאי איריא דנקט מודה ר"י בבגרה ואח"כ ניסת בבגרה גרידא נמי הו"ל למיתני דמודה שאם נתאלמנה בבגרותה אין לאביה רשות בה מה"ט גופא ויש ליישב בפשיטות לפי שיטת הירושלמי שהבאתי דעיקר תקנתא לר' יהודה היינו כדי שיתן לבתו נדוניא בעין יפה ומשמע להדיא דעיקר הנתינה דנדוניא בשעת הנישואין וכבר כתבתי דאפשר דגמ' דידן נמי אית ליה האי טעמא ולפ"ז הוי רבותא טפי בבגרה וניסת דאע"ג שנתן הנדוניא אפ"ה מודה ר"י:


דף מד עמוד א[עריכה]

גמ' אמר מר אי בעיא בהאי גביא לימא פליגי וכו' ופירש"י אדרב הונא קאי. ואע"ג דלקמן ס"פ הכותב אמתניתין דשתי כתובות וגט אין לה אלא כתובה א' מדייק הש"ס נמי אי בעיא בהאי גביא וכו' לימא תיהוי תיובתיה דרב נחמן ומשני נמי דאוסיף לה וא"כ מאי קשיא ליה הכא מדר"נ טפי ארב הונא דהא רב הונא מיירי בהדיא בדאוסיף אפשר דהמקשה דהכא לא פסיקא ליה להקשות אדר"נ ממתני' דלקמן דאיכא למידחי דאה"נ דלא גביא אלא האחרונה מזמן שני והא דנקיט סתמא היינו משום אינך דנקיט התם:

תוס' בד"ה אימר אחולי אחליה לשעבודא תימא מאי אחליה לשעבודא שייך וכו' ונראה לר"י עכ"ל. הא דלא ניחא ליה לר"י לפ' כפי' הרשב"א דהכי פשטא דמילתא נ"ל משום דלענין זה לא שייך אחולי אחלה דמחילה לא מהני בכה"ג דמקבל מתנה לאחר שבאתה מתנה לידו תו לא מהני ליה מחילה אא"כ מקנה להנותן בא' מדרכי הקנייה ולהרשב"א גופא צ"ל דלשון אחלי לאו דוקא:

בד"ה איכא בינייהו. כבר כתב מ"ז בספר מגיני שלמה ליישב ע"ש:

גמרא והלכתא א' זה ואחד זה מן הנישואין. מפשט לשון רש"י ותוספות משמע דהיינו דוקא בשלא כתב לה מן האירוסין וכתב לה מן הנישואין דבכה"ג שייך לומר אחולי אחלה מה שאין כן בשלא כתב לה כתובה מן הנשואין כגון במקום שאין כותבין דבזה אין טעם לומר דאחולי אחלה כמ"ש כאן התוס' וכן נראה לכאורה מלשון רש"י. וכן כשכתב לה מן האירוסין משמע מדבריהם דלכ"ע גביה מזמן ראשון וכ"כ הרא"ש ז"ל והאריך לתמוה על רבי' חננאל שכתב דאפילו בכתב לה מן האירוסין אפ"ה נתבטל זמן ראשון כשכתב לה אח"כ מן הנישואין אמנם לענ"ד קשיא טובא על שיטת רש"י ותוספות והרא"ש דמאי פסקא דקאמר והלכתא א' זה ואחד זה מן הנישואין כיון דבמקום שאין כותבין כתובה בנישואין ליתא להאי דינא וכבר כתבתי דבכמה דוכתי במכילתין ובפ"ק דמציעא מוקמינן סתמא דמתני' במקום שאין כותבין וכה"ג איכא למידק לאידך גיסא מאי פסקא דקפסיק סתמא דהא בכמה דוכתי אשכחן שהיו כותבין כתובה לארוסה כדאיתא להדיא במתני' דר"פ אעפ"י דקאמר ראב"ע שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וכ"ש למ"ד ארוסה לית לה כתובה ע"כ צריך לאוקמי שמעתין גופא בדכתב לה וכמו שדקדקו התוספות ואף שאיני כדאי נלע"ד עיקר שיטת הרמב"ם דלעולם אין גובין כתובת אירוסין ממשעבדי בשום ענין אפילו בכתב לה ונתארמלה מן האירוסין וכ"כ ר' שרירא גאון כמו שהביא הרא"ש בשמו אלא שכתב עוד ודבריו תימא הן דמ"ש שטר כתובה זו משאר שטרות ע"ש באריכות. ולענ"ד אין מקום תימא דהא לקמן בר"פ הנושא במחייב לזון בת אשתו ובשטר פסיקתא מסיק רב אשי התם דלא ניתנו לכתוב ופרש"י שם אפילו אם נכתב אינו גובה ממשעבדי אלא בשקנו מידו וכ"כ שם הרא"ש בשמו וכ"כ התוספות בשם רש"י בפ' הניזקין דף נ"א וכבר הארכתי בחידושינו לגיטין וכ"כ שם הרי"ף ז"ל והר"ן בפ"ק דקידושין וא"כ ה"נ דכוותיה כיון דלא ניתן לכתוב דבהא מודה הרא"ש גופא דשמעתין איירי בהכי ואם לא נכתב אינו גובה אע"ג דתנאי ב"ד הוא וכמאן דכתיבי דמי אע"כ דמעיקרא הכי איתקון דליהוי ככתובין אצל בני חורין ולא ממשעבדי כדאמרינן להדיא בגמרא פרק הניזקין לענין מזון אשה ובנות ה"נ דכוותה ואדרבה הכא אית לן נמי טעמא אחרינא דעדיף מיניה כדפרישית דעיקר תקנת חכמים בכתובה לארוסה לאו משעת אירוסין איתקון אלא לכשתתאלמן או תתגרש כמ"ש לעיל בלשון רש"י והתוספות גופא כתבו סברא כיוצא בזה ליישב דלא תיקשי הלכתא אהלכתא כמ"ש בסמוך וא"כ מה"ט גופא אע"ג דכתב לה מ"מ לא נתחייב לה באותה שעה כלום אלא דעתו היה שיהיה לה כתובה כשתתאלמן או תתגרש וע"כ לא דמי לחייב אני לך מנה בשטר דאיחייב בהאי שעתא משא"כ הכא לא דמי אלא לשטר מתנה דאינו גובה ממשעבדי וכמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות דכתובת אירוסין לכ"ע לאו מדאורייתא כנ"ל ליישב שיטת הרמב"ם ורב שרירא גאון ולפ"ז נראה לענ"ד דשיטת רש"י ג"כ כשיטה זו מדכתב בפרק הנושא דכל דבר שלא ניתן ליכתב לא מהני כתיבה לענין משעבדי ומ"ש לעיל בד"ה ומיגבא וכו' או דילמא עד שעת כתיבה דהוי מלוה בשטר עכ"ל לאו מלוה בשטר דוקא אלא דכתובת נישואין לכ"ע הוי כמלוה בשטר אע"ג דלא נכתב כדאיתא לקמן במשנה דף נ"א ושפיר קרי ליה מלוה בשטר מהאי שעתא וכדפרישית וכן מ"ש רש"י לעיל במילתא דרב אסי משום דאחוליה לשיעבודיה היינו לפי סברת המקשה ומי אמר רב הונא הכי דקס"ד דפליגי בהאי טעמא משא"כ סברת התרצן דבכתובת אירוסין ונישואין לא שייך לומר דאחלה לשעבודיה כמ"ש רש"י להדיא בלשון התרצן איכא למימר דסברא פשוטה היא דלא שייך בכה"ג דאחלא לשיעבודא קמא כיון שכותבין כן בכל הכתובות וכ"ש היכא דאוסיף לה הא מודה ר"נ גופא וכ"ש לרפרם דמוקי טעמא דר"נ משום דאודויי אודי לא שייך האי מילתא בכתובת אירוסין ונישואין כלל אע"כ דהא דמסקינן הכא והילכתא מן הנישואין היינו מהטעם הראשון שכתב רש"י בד"ה ומיגבא וכדפרישית לעיל דהיינו משום דכתובת אירוסין לא נתקנה משעת אירוסין אלא שתקנו שיהיה לה כתובה לכשתתאלמן או תתגרש ומה"ט לא ניתן ליכתוב כן נראה לי נכון:

תוספות בד"ה והלכתא וכו' תימא לר"י דהשתא מסקינן כו' ופליג אדר"נ עכ"ל. כבר כתבתי דאין מקום לתמיה זו לפי מה שפי' ר"י גופא בד"ה ומיגבא דלא שייך הא מילתא אלא בהך מילתא דניסת ובגרה ואליבא דרבי יהודה ומטעמא דמסתמא מחלה כדי שתפסיד לאביה וא"כ איהי גופא נמי לא גביא מידי וא"כ אין זה ענין לדר"נ וכן לפי מה שפירש הרשב"א בד"ה ומיגבא דאפילו אליבא דרבנן איירי והיינו נמי מהאי טעמא כיון דמפסיד כח האב מש"ה גם היא מפסדת א"כ לא דמיא נמי לדר"נ וכן מה שתירץ ר"י כאן לא שייך להנהו פרושי דהא מתירוצו נראה להדיא דבכל ארוסות שנשאו נתבטלה הכתובה ראשונה ודוחק להעמיד דר"י כאן בכל זה הדיבור לפי שיטת רש"י מיהו כבר כתבתי דלשיטת רש"י נמי לק"מ ואולי לא נחית ר"י להכי אליבא דרש"י אלא דאכתי לא הו"ל לסתום דבריו והו"ל להקשות בהדיא לפרש"י לכך נראה דר"י גופא לעיל בד"ה ומיגבא לא כתב כן אלא לפי סברת בעל האיבעיא אבל הכא דקאמר סתמא דתלמודא והלכתא לא שייך לפרש אליבא דרבי יהודה וע"כ אליבא דרבנן נמי איירי וא"כ לפי פי' ר"י דלעיל משמע דהשתא הדר ביה מהאי סברא אלא דבכל ארוסות שנשאו שייך לומר דאחלה לשעבודא קמא וע"ז מקשה דפליג אדר"נ ותירץ שאני הכא. וכבר כתבתי דממה שלא הזכיר ר"י בתירוצו לשון מחילה נראה לענ"ד דלפי המסקנא לפר"י נמי לא שייך בכה"ג טעמא דמחילה כיון דאיכא למימר לתוס' כתביה ועוד שכן נוהגין לכתוב כל הכתובות כמ"ש הרא"ש אלא מ"ש ר"י בתירוצו דע"י השטר נתבטלה כתובה ראשונה שהיא תנאי ב"ד נ"ל פירושו דכיון דהראשונה לא ניתן ליכתב היינו לפי דמעיקרא לא נתקן כתובת אירוסין אלא עד זמן נישואין שמא תתאלמן או תתגרש אבל כשהגיע זמן נישואין בטל התנאי ב"ד דמעיקרא ותקנו כתובה גמורה וכמ"ש הרא"ש בסוף דבריו לקושיא זו דהלכתא אהלכתא אלא ששינה קצת כנ"ל ואין להאריך:

בא"ד וזה תימא דהלכתא כר"נ בדיני ורפרם ורב אחא איפלגו אליביה עכ"ל. ולכאורה אין הלשון מדוקדק דמאי דקי"ל כר"נ בדיני לא קשיא מידי דאדרבא הא טעמא דמן הנישואין. ולכאורה כר"נ ריהטא דאמר ביטל שני את הראשון והאי דאוסיף דיקלא לאו ר"נ גופא אמרו אלא ר"פ לחוד וכן הא דאיפלגו רפרם ורב אחא נמי אין ענין לזה אדרבה כרב אחא א"ש דאמר אחולי אחליה לשיעבודיה ובפשיטות הו"ל להקשות ממתני' דס"פ הכותב דדייקינן מיניה להדיא אי בעי בהאי גביא וכו' ואיירי מיהו בדאוסיף לה וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהכא ויש ליישב דממתני' לא פסיקא להקשות כדפרישית לעיל גבי אמר מר אבל הכא מקשה מדר"נ דמפרשי טעמיה רפרם ורב אחא וכיון דבדאוסיף לה מסברא לא שייך שום טעם מהטעמים הללו א"כ שפיר קשיא ליה דפליגי הלכתא אדר"נ ועדיין אין הלשון מדוקדק וצ"ע:

בא"ד וי"ל שאינו רוצה לפשוט אלא ממשנה או מברייתא עכ"ל. וכן תירצו בפ"ק דמציעא אלא שתירצו עוד דעיקר האיבעיא בארוסה אי אית לה כתובה היינו לענין טענת פרעתי וכאן לא שייך האי תירוצא דכיון דפליגי הכא לענין גביית משועבדים מן האירוסין אלמא דלא מצי למיטען פרעתי דכ"מ שיכול לטעון פרעתי לא שייך גביית משועבדים אפילו כשחייב מודה וק"ל:

בא"ד וא"ת תפשוט מהא דתניא לעיל בברייתא עכ"ל. משמע דפשיטא להו דהא מילתא דהואיל ברשותו נכתב' לאו ממימרא דאמוראי שמעי' לה אלא ממילתא דרבי יהודא גופא דאי בדכתב לה אין שום טעם לרבי יהודא לחלק בין בגרה ונשאת וכבר כתבתי דבירושלמי איכא טעמא אחרינא ולהאי טעמא ע"כ יש לחלק בין בגרה וניסת:

בא"ד ונראה לרשב"א וכו' דסד"א הואיל ומנה ומאתים שלו תוספת נמי שלו קמ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי ס"ד שיהיה התוספת שלו שהוסיף לה בימי בגרות ואפשר דאיירי שפסק לה בשעת אירוסין להוסיף ולא כתב אלא בשעת נשואין ומה שהקשה מהרש"א דלפ"ז לא הוי מקשה לעיל מידי מהאי ברייתא ע"ש ולענ"ד לק"מ דאדרבה כיון דע"כ מוקי להא דמודה רבי יהודא לענין תוספת. משמע דבהאי דמתני' אפילו התוספת של אב וע"כ היינו משום דברשותו נכתבין וכבר כתבתי בזה לעיל ודו"ק. מיהו לפמ"ש בסמוך בשיטת הרמב"ם וסייעתו וכתבתי שהיא ג"כ שיטת רש"י דאפילו כתב לה מן האירוסין אפ"ה לא מהני האי כתובה כלום א"כ אין מקום לכל מה שדקדקו התוספות בזה הדיבור ואין להאריך ודו"ק:

משנה הגיורת שנתגיירה וכו' אין לה פתח בית האב ולא מאה סלע. קצת קשה דלא נקט נמי דאינו לוקה דלקושטא דמילתא ודאי דמיעוטא דבישראל אמלקות נמי קאי כדמוכח להדיא בשמעתין מיהו אפשר דלר' יהודה דאמר לקמן דף מ"ה ע"ב ללקות לוקה מ"מ מאה סלע בעל נותן וכו' וכפרש"י שם דללישנא קמא ולר"פ לרבי יהודה חייב מלקות ממש דמלקות לר"י לאו במוציא ש"ר תליא אלא דבלא"ה לוקה מלא תלן רכיל א"כ איכא למימר דבגיורת לר"י נמי לקי ומש"ה לא פסיקא ליה למיתני אלא דאכתי קשה דלר"נ ב"י דאמר לקמן דלר"י נמי לא לקי אלא מכות מרדות וכ"ש לפי התוספות שם דכולהו אמוראי בהכי איירי א"כ קשה דליתני ויש ליישב:

בתוס' בד"ה אין לה פתח וכו' ותימא ותקשי מהכא למ"ד וכו' דבעינן קרא כדכתיב עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על תמיהא זו דהא פתח בית אביה לא כתיב אלא במוציא ש"ר וכל עניינא דסקילה דכתיב במש"ר לא איצטריך אלא להאי חדושא אבל בכל נערה המאורסה דעלמא כתיב פרשה בפני עצמה דבסקילה ולא בעינן בית אביה וא"כ אטו משום דבהני דמתני' דלא שייך בית אב ולא הוי בהאי חדושא דמש"ר אכתי מאי ס"ד לפטרה מסקילה אטו מי עדיפא משאר נערה המאורסה דסוקלין אותה בשער העיר ואדרבא לכאורה קשיא איפכא אגופא דמתני' דקתני אין לה פתח בית האב בסקילה ומאי קמ"ל פשיטא אטו מי עדיפא משאר נערה המאורסה ואפשר דקס"ד דוקא בהני שיש לה בית אב גזירת הכתוב במוציא ש"ר דבסקילה אע"ג דהשתא נשואה היא אפ"ה אזלינן בתר מעיקרא כיון דבלא"ה איכא חידוש לענין פתח בית אביה משא"כ היכא דליכא פתח בית אביה אזלינן בתר השתא וכמו שאפרש לקמן בסוגיא דתני שילא. קמ"ל דלא אמרינן הכי משום דפתח בית אביה אינו אלא למצוה והשתא א"ש נמי קושיית התוספות ובסוף הסוגיא גבי הנערה שהיתה כבר אפרש יותר. ומכ"ש דא"ש טפי לפי שיטת רבינו שמואל שהביאו בתוס' לקמן בד"ה אמר רבה דחידוש גדול יש במוציא ש"ר דאפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה היא בסקילה וא"כ הא מילתא גופא אשמעינן מתניתין דאפילו באין לה פתח בית אב נמי איתא להאי חדושא אלא דקושיית התוספות א"א לפרש בשיטה זו דא"כ מאי קשיא להו הא בעינן קרא כדכתיב ומאי קושיא הא בנכנסה לחופה גופא בסקילה אע"ג דאין לה פתח בית אב כמ"ש התוספות להדיא לקמן בשם רבינו שמואל ודו"ק:


דף מד עמוד ב[עריכה]

בגמרא מנה"מ וכתבו התוספות משום דכתיב בישראל קא בעי עכ"ל. ואף למאי דפרישית בסמוך דאיכא למימר דסקילה דכתיב במש"ר חידוש הוא אי לענין דאזלינן בתר מעיקרא ולאו בתר השתא דנשואה היא או לענין שכתב הרשב"ם בנכנסה לחופה ולא נבעלה. ולפ"ז מצינן למימר נמי דמיעוטא דבישראל לא אתא אלא למעט מהאי חידושא דגבי מוציא ש"ר אבל אכתי הו"ל גיורת כשאר נערה מאורסה דבסקילה והתם לא כתיב בישראל מ"מ פריך הכא שפיר דהא קתני רישא הגיורת שזינתה הרי זו בחנק אלמא דגיורת מימעטא לגמרי אפילו מדין נערה המאורסה בעלמא דסתמא קתני או דנימא דמתני' במש"ר איירי וא"כ מקשה שפיר אפי' בהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה נמי. מיהו לפי המסקנא דלקמן דאפי' סרחה ולבסוף בגרה בסקילה ילפינן מקרא אלמא דלעולם בתר מעיקרא אזלינן א"כ תו ליכא חידוש במש"ר לענין סקילה וע"כ דמיעוטא דבישראל אתא למעוטי לגמרי גיורת מסקילה דגריעא משאר נערה המאורסה דאל"כ בישראל מאי מהני דאי לפתח בית אביה הא לית לה כנ"ל ועיין בסמוך ואכתי קשה לפי' הרשב"ם דמש"ר חידוש הוא לענין אם זינתה אחר שנכנסה לחופה א"כ מנ"ל למעט גיורת מסקילה לגמרי דלמא לא ממעטינן אלא מהאי חידושא לחוד לענין נכנסה לחופה אבל בזינתה ועודה ארוסה הוי שפיר בכלל שאר נערה המאורסה דהתם לא כתיב בישראל ויש ליישב דלהרשב"ם כל הנהו חידושי דמש"ר מימעטו מבתולת ישראל ולא גריס ואייתר ליה בישראל למעט לגמרי אפילו מדין נערה המאורסה ודו"ק:

שם אי הכי מילקי נמי לילקי וכו' לכאורה נראה דהשתא לא מסיק אדעתיה האי ברייתא דתני אמי בסמוך בתולת ישראל ולא בתולת גרים או אפשר דשפיר ידע להאי ברייתא ואפ"ה מקשה שפיר דכי היכי דמיעוטא דבישראל גלי קרא דלא אתא למעט אלא הורתה ולידתה שלא בקדושה ה"נ אית לן למימר דמיעוטא דבתולת ישראל לענין קנס ומלקות נמי לא מימעט אלא הורתה ולידתה שלא בקדושה וע"ז משני שפיר דמדאפקא רחמנא להאי ריבוי בלשון ומתה אדרבא משמע דלענין מיתת סקילה לחוד אמרינן דלידתה בקדושה איתרבי אבל במיעוטא דבתולת ישראל דליכא שום ריבוי אפילו לידתה בקדושה נמי ממעטינן מבתולת ישראל כנ"ל וק"ל:

שם ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה. ולכאורה יש לתמוה אטו מי לא סליק אדעתא מיעוטא דבישראל דהא מעיקרא דמקשה מה"מ אהאי מיעוטא סמיך כמ"ש התוספות ועוד אי לא אסיק אדעתא מאי קאמר ואימא לרבות דהא לא איצטריך שום ריבוי ומהיכי תיתי למעט גיורת דהא בכל התורה משפט א' לגר ולאזרח אם לא היכא דאיכא מיעוטא. ולמאי דפרישית לעיל א"ש דהשתא ס"ד דלא שייך למעט כלל מבישראל לענין סקילה מדלא כתיב בישראל בנערה המאורסה וא"כ אית לן למימר דלא מיעט הכתוב אלא מהנהו חידושי דאיתא במש"ר לחוד כגון קנס ומאה כסף או לענין נכנסה לחופה וזינתה והוציא ש"ר לפי' הרשב"ם או לענין דאזלינן בתר מעיקרא למאי דתני שילא וכסברת רבא דחידוש הוא וכמו שאבאר ועל זה משני שפיר א"כ בישראל מאי אהני ליה והיינו כתירוץ ר"י בשינויא קמא דמשמע ליה דסברא הוא דכל מאי דכתיב בהאי פרשה ממעט ליה לגמרי כנ"ל ועיין בסמוך או כאידך שינויא דר"י דלענין קנס ומלקות ילפינן מבתולת ישראל וה"ה לכולהו חידושי דמש"ר כדפרישית בשיטת הרשב"ם ז"ל בסמוך:

בתוספות בד"ה ואימא לרבות וכו' א"כ ה"נ בני גרים כיון שהורתן ולידתן בקדושה עכ"ל. דלענין חליצה לעולם לא משכחת לה אלא בהורתן ולידתן בקדושה דאל"כ לאו בני חליצה ויבום נינהו דכקטן שנולד דמי כדאיתא ביבמות:

בד"ה ואימא לרבות וכו' ותימא אדרבא עכ"ל. ולמאי דפרישית אין מקום לתמיה זו דעיקר סברת המקשה דלא שייך כלל למעט מבישראל לענין סקילה דלא תליא במש"ר ובשאר נערה המאורסה לא כתיב בישראל ולהכי אהני נמי ריבויא דומתה לאורויי דלא ממעטינן כלל לענין מיתה אלא מהנהו חידושי דמוציא שם רע לחוד והכי איתא בירושלמי וע"כ שזו עיקר תמיהת הרשב"א בדיבור הסמוך:

בד"ה א"כ בישראל מאי אהני ליה תימא לרשב"א דנימא אהני ליה שלא ילקה ולא ישלם עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה טובא על תמיהת הרשב"א דמהיכי תיתי נוציא המקרא מידי פשוטו דבישראל לא כתיב כלל בפרשה דמלקות וקנס אלא גבי ואם אמת היה הדבר כתיב ומתה כי עשתה נבלה בישראל ועוד מאי קשיא ליה להרשב"א הא קנס ומלקות ממעטינן בסמוך מדתני אמי בתולת ישראל דכתיב בהאי עניינא גופא ברישא דקרא במש"ר ממש כי הוציא ש"ר על בתולת ישראל ולמאי דפרישית א"ש דהרשב"א סובר בפשיטות דהא דמקשה מעיקרא אימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה ע"כ היינו משום דלא משמע ליה למעט כלל מבישראל לענין חיוב סקילה דאיתא נמי בשאר נערה המאורסה ולהכי אהני נמי רישא דומתה דלענין מיתה לא נידרוש האי מיעוטא דבישראל אלא לענין מלקות וקנס דליתא אלא במש"ר דכתיב בהאי פרשה וכיון דע"כ כך הוא סברת המקשה שפיר קשיא ליה להרשב"א דהתרצן לא משני מידי ולענין קושיא שניה דבתולת ישראל ולא בתולת גרים איכא למימר נמי דהרשב"א ס"ל דהשתא לא סליק אדעתיה האי ברייתא מדמקשה מעיקרא א"ה מילקי נמי לילקי או דאסיק אדעתיה ומיבעיא ליה לאוקמי למעט גיורת ממש דוקא דלידתה שלא בקדושה ומש"ה איצטריך נמי אידך מיעוטא דבישראל למעט נמי לידתן בקדושה מהנהו ענינא שנתחדשו במש"ר לחוד ולהרשב"א היינו מלקות וקנס לחוד כנ"ל ברור בכוונת הרשב"א וכן נראה עוד מלשונו בד"ה בתולת ישראל בסמוך ודו"ק:

בא"ד ועוד אור"י דלענין מלקות וכו' דמבתולת ישראל עכ"ל. והא דלא ניחא ליה לפרושי הכי מעיקרא נראה משום דאכתי איכא למימר דצריכי תרי קראי למעוטי מלקות וקנס דמבתולת ישראל לא הוי ממעטינן אלא קנס לחוד דבהאי קרא כתיב מש"ה איצטריך נמי בישראל למעוטי נמי ממלקות או דאיצטריך חד ללידתן שלא בקדושה ואידך ללידתן בקדושה מש"ה מפרש ר"י תחילה תירוץ אחר ועכשיו לתירוצו השני פשיטא ליה לר"י דמחד מיעוטא מימעטו כולהו דבתולת ישראל משמע להדיא שאביה מישראל והיינו הורתן ולידתן בקדושה דוקא וקנס ומלקות נמי חדא מילתא היא מהקישא כמו שאפרש עוד בסמוך:

בגמרא א"ר יוסי בר' חנינא המוציא ש"ר על היתומה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה פרט לזו וכו'. ונראה דלאו מייתורא דקרא קא דריש דהא לגופיה איצטריך דקנסה לאביה דמקנסא דאונס ומפתה ליכא למילף דהכא במש"ר נשואה היא ואשמעינן דאפ"ה לאביה ואי משום דהנערה לא איצטריך דטובא נערה כתיב התם הא נמי ליתא דהנערה איצטריך לכדריש לקיש בסמוך ועוד דאי ס"ד דמייתורא קא דריש לא הוי מקשו מידי מאם מאן ימאן דכתיב במפותה דהא לאבי הנערה דהתם לא מייתר דאיצטריך לעיל דף ל"ח ע"ב לכדאביי לפטור בא עליה ומתה ואיצטריך נמי לדרשא לאבי הנערה ולא לאבי הבוגרת כמ"ש התוס' שם לאשמעינן דבא עליה ובגרה לעצמה מיהו בהא איכא למימר דהא גופא קשיא ליה להמקשה דבסמוך כיון דר"י ב"ח דריש לאבי הנערה למעט יתומה ולא דריש לה נמי להוציא ש"ר ומתה או בגרה כל חד כדאיתא ואע"ג דבמוציא ש"ר חיוב הקנס והעמדה בדין הם בזמן א' אכתי משכחת לה שפיר שהוציא ש"ר והביא עדיו ומתה או בגרה ואח"כ באו הזוממים דחייב קנס למפרע משעה ראשונה כדמשמע קצת בירושלמי אע"כ דסבר ריב"ח דלאבי הנערה משמע יותר להאי דרשא למעט יתומה או דכולהו כחדא מימעטו יתומה ובא עליה ומתה וא"כ מקשה שפיר מאם מאן ימאן דלא ממעטינן מלאבי הנערה אלא בא עליה ומתה או בוגרת דלעצמה וה"נ אית לן למימר דכוותיה אבל יותר נראה דטעמא דר"י ב"ח כיון דקנס חידוש הוא אין לך בו אלא מה שאמור בענין לאבי הנערה ממש וממילא מימעטו יתומה ובא עליה ומתה וע"ז מקשה שפיר מברייתא דאם מאן ימאן אלמא דלא שייך למימר האי סברא דאין לך בו אלא חידושו דכולה חדא מילתא היא כנ"ל וכ"כ הרא"ה ז"ל אבל אין נ"ל לפ' כלל דמפשטא דקרא ממש משמע ליה לר"י ב"ח דאבי הנערה משמע ולא יתומה דמהיכי תיתי וכמו שאפרש בל' רש"י ותוס' ודו"ק:

ברש"י בד"ה מאן ימאן כו' ואונס ומפתה מהדדי גמירי עכ"ל. כוונתו מבואר דאל"כ לא הוי מקשה בגמרא מידי דהא לאבי הנערה לא כתיב במפותה אלא באונס וכענין זה היה נ"ל לפ' ג"כ מ"ש רש"י אח"ז וכי תימא שאני הכא דרבי רחמנא דאפשר שכוונתו בזה דאע"ג דבכל מילי ילפינן אונס ומפתה מהדדי אפ"ה להא מילתא לא גמרי מהדדי דבאונס כתיב לאבי הנערה למעט יתומה ובמפתה כתיב מאן ימאן לרבות ומה שהכריח לזה היינו דאם נפרש מ"ש רש"י וכ"ת שאני הכא דרבי רחמנא דכלפי לאבי הנערה דכתיב במש"ר כתב כן א"כ אכתי מה הועיל בזה דסוף סוף חזינן דפשטא דקרא דלאבי הנערה לא מימעט יתומה מיניה וא"כ מהיכי תיתי נאמר במש"ר דלמעט יתומה לגמרי משמע כמ"ש רש"י גופא בסוף הדיבור דהיינו תשובתו ולמאי דפרישית הוי א"ש כך היה נ"ל לכאורה אמנם למאי דפרישית בסמוך דבלא"ה אין שום סברא לומר דר"י ב"ח מפשטא דקרא יליף אלא אי משום יתורא דמשמע ליה דכולה כחדא מימעטו או מטעמא דאין לך בו אלא חידושו א"כ לפי זה מצינן לפ' לשון רש"י כפשטא דמ"ש וכ"ת שאני הכא דרבי רחמנא כוונתו משא"כ במש"ר שפיר ילפינן אי מיתורא או משום דאין לך בו אלא חידושו כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

בא"ד ה"נ לאו יתומה משמע מריבויא אלא דבין היא וכו' ואע"ג דכתיב בהדיא אם מאן ימאן כסף ישקול וממילא דקאי נמי אמיאון דידה ועוד דבפרק האיש מקדש דף מ"ו מסקינן להדיא דעיקר קרא דיכולה למאן לא איצטריך אלא לומר שמשלם קנס כמפותה וכ"כ התוס' לעיל דף ל"ט ע"ב בד"ה אין לי כו' מ"מ שפיר כתב רש"י דלאו יתומה משמע מריבויא דהאיכא לאוקמי קרא דמיאון דידה מחייבתו קנס דהיינו בבא עליה ואח"כ נתייתמה וכיון דמשמע להמקשה דהא דקתני בברייתא דר"י הגלילי מרבה יתומה לקנס היינו אפילו יתומה מעיקרא מקשה שפיר מנ"ל לאוקמי קרא בהכי אע"כ דס"ל דמייתורא דלאבי הנערה לא משמע כלל דאתא למעוטי נמי יתומה ולומר נמי דאין לך בו אלא חידושו אלא מוקמינן יתורא דלאבי הנערה למעט אבי מתה לגמרי או למעט בוגרת בבא עליה ובגרה דלעצמה וא"כ ה"נ אית לן למימר במש"ר וכדפרישית. מיהו אי לאו קרא דאם מאן ימאן לא הוי מרבינן כלל יתומה והו"א דלאבי הנערה ממעט כולהו או משום דאין לך בו אלא חידושו אבל לבתר דכתיב מאן ימאן לרבות יתומה תו לא מחלקינן בין יתומה מעיקרא לבא עליה ואח"כ נתייתמה כיון דאיכא לאוקמא קרא דלאבי הנערה למילתא אחרינא ומפשטא דקרא נמי ליכא למילף דאיכא למימר דלעצמה כנ"ל ודו"ק:

בגמרא הוא מותיב לה והוא מפרק לה בבא עליה ואח"כ נתייתמה. לכאורה נראה דאפילו נתייתמה קודם שעמד בדין איירי וקנסה לעצמה. ואע"ג דבמפותה כתיב והא מחלה י"ל דבקטנה איירי כדאיצטריך נמי לומר בסברת המקשה ועי"ל דלמאי דאיירי בבא עליה ואח"כ נתייתמה תו לא מהני מה שמחלה מעיקרא כיון דבאותה שעה לא היה הקנס שלה כדמשמע בירושלמי וכבר הארכתי בזה בריש פירקין מיהו אכתי יש לדקדק כיון דלר"י ב"ח משמע דדרשינן מונתן לאבי הנערה פרט לזו שאין לה אב וא"כ ממילא דשעת נתינה דהיינו מיהא שעת העמדה בדין לרבנן ושעת נתינה ממש לר"ש דריש פירקין קפיד קרא דבהאי שעתא צריך שיתקיים לאבי הנערה שיש לה אב דוקא ול"ל דדרשינן ונתן לאבי הנערה שהיה כבר בשעת ביאה לאביי דדריש ונתן לאבי הנערה ולא לאבי מתה משמע דלא שייך לדרוש הכי ואפשר דאין ה"נ דר"י ב"ח פליג אדאביי ועי"ל דלהכי אהני מיהא קרא דאם מאן ימאן לגלויי דבע"כ דחקינן ומוקמינן מיעוטא דאבי הנערה למעט יתומה מעיקרא ובא עליה ואח"כ נתייתמה רבי רחמנא אם מאן ימאן וכדפרישית בסמוך בל' רש"י ודו"ק ועיין בסמוך בל' התוספות בד"ה בתולת ישראל:

בתוספות בד"ה המוציא ש"ר וכו' וי"ל דמוקי מתניתין אליבא דר"ע עד סוף הדיבור. ואע"ג דר"ע נמי מודה דנערה ולא בוגרת ובתולה ולא בעולה ממעטינן דפטורין לגמרי היינו משום יתורא דקראי כמ"ש לעיל דף ל"ח ואפילו את"ל דבחד קרא כיון דלא אתא אלא למעוטי ממעטינן לגמרי מ"מ מוכח מיהא נמי מפי' התוספות דהא דדרש ריב"ח מלאבי הנערה לאו מיתורא דקרא קדריש דא"כ לר"ע נמי הוי פטור לגמרי ולפ"ז נראה לכאורה דלהתוספות ריב"ח מפשטא דקרא יליף אלא דא"כ לא א"ש מ"ש דר"י ב"ח כר' יוסי הגלילי דהא לעיל דף ל"ח ע"ב מקשה הש"ס לר"י הגלילי דאשר לא אורסה למעוטי גזירה שוה מנ"ל אלמא דר' יוסי הגלילי גופא לא פטר לגמרי אלא היכא דאיכא קרא יתירא ולא מפשטא דקרא וכ"ש למאי דפרישית לעיל דטעמא דר"י הגלילי מדכתיב אשר לא אורסה תרי זימני. ועוד דאפילו את"ל דטעמא דר"י הגלילי היינו דפשטא דקרא משמע דפטור לגמרי מ"מ נ"ל ברור דהיינו דוקא במיעוטא דממעטינן מנערה בתולה אשר לא אורסה דכתיבי ברישא דעניינא כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורסה וא"כ משמע דבוגרת ובעולה ונתארסה ונתגרשה ליתא בהאי עניינא כלל משא"כ הכא דלאבי הנערה לא כתיב אלא בסוף גבי נתינה א"כ אין שום סברא למעט מפשטא אלא אהאי נתינה דלאביה לחוד דסמיך ליה ועלה קאי הא ליתא לאביה לעצמה ומהיכי תיתי נמעט יתומה לגמרי אפילו לר"י הגלילי. לכך נראה דשיטת התוספות בדר"י ב"ח נמי כדפרישית בל' הגמרא דכיון דקנס חידוש דאין לך בו אלא חידושו ומוקי ריב"ח נפשיה כר"י הגלילי וסובר דטעמא דר"י בנתארסה ונתגרשה נמי מהאי טעמא גופא משא"כ לדידן דלית לן האי סברא דר"י ב"ח דאין לך בו אלא חידושו דקי"ל כרבא א"כ שפיר קאמרינן לעיל דף ל"ח דטעמא דר"י משום דאשר לא אורסה מייתרא לגמרי דלא איצטריך לג"ש וכ"ש למאי דפרישית דטעמא מדכתיב תרי זימני וא"ש נמי הא דריש פ' אלו נערות דמיבעיא לן יתורא דנערה לכדאביי למעט בא עליה ומתה וכו' כדפרישית דף ל"ח ע"א וע"ב ודו"ק בגמרא רבא אמר חייב מדתני אמי בתולת ישראל ולא בתולת גרים. ואי תקשי אכתי מנ"ל לרבא דאיצטריך בתולת ישראל למעט בתולת גרים מקנס דלמא למעוטי ממלקות אתי אבל לקנס לא איצטריך דמלאבי הנערה נפקא אלא דאיכא למימר דלמלקות נמי לא איצטריך דמלקות וקנס גבי הדדי כתיבי ואיתקשו אהדדי ומכ"ש לפי' ר"י דאפילו קנס ומיתה ילפינן מהדדי. מיהו לר' יהודה דאמר לקמן בדף הסמוך ללקות לוקה מכל מקום בעל נותן כו' וא"כ ע"כ לית ליה הקישא דקנס ומלקות ולפ"ז קשיא לי עמ"ש בתוספות בד"ה המש"ר דר"י ב"ח אתי כתנאי ורבא דפליג היינו משום דמשמע ליה דשום תנא לא פליג אההיא דרשא דבתולת ישראל ולמאי דפרישית אכתי מצינן למימר כר"י ב"ח וס"ל כר"י הגלילי וס"ל נמי כרבי יהודא דלקמן וא"כ איצטריך ליה האי דרשא דבישראל למעוטי גיורת ממלקות ואפשר דרבא ס"ל כר"פ לקמן דלר' יהודה נמי אינו לוקה אלא מכת מרדות מדרבנן וא"כ לעולם דקנס ומלקות איתקשו להדדי ועי"ל דמאן דס"ל דר"י מלקות ממש קאמר מלאו דלא תלך רכיל א"כ אין סברא לפטור בגיורת, מיהו לפי' ר"ת לקמן בד"ה רבי יהודא לא משמע כן:

בתוס' בד"ה בתולת ישראל וכו' וא"ת אמאי איצטריך וכו' ולפ"ה ניחא ונראה לרשב"א עכ"ל. נלע"ד משום דלא פסיקא להו לפרש כפירוש הקונטרס דיש לפרש נמי כמו שפירשו התוס' לעיל דף ל"ט ע"ב בד"ה אין לי דמדמצי לכתוב מאן מאן וכתיב מאן ימאן ש"מ תרתי וא"כ להאי פירושא ודאי קשיא להו דלא איצטריך האי יתורא דמאן ימאן. ול"ל נמי דלרבא איצטריך נמי לבא עליה ואח"כ נתייתמה. והיינו כדפרישית בל' הגמרא דבא עליה ואח"כ נתייתמה נמי לא איצטריך קרא אלא לאפוקי מלאבי הנערה משא"כ לבתר דילפינן מבתולת ישראל דלא דרשינן כלל האי דרשא דלאבי הנערה א"כ לא איצטריך כלל לרבויי בא עליה ואח"כ נתייתמה דל"ל דאיצטריך לאשמעינן דהוי דאחין דפשיטא דכיון שעמד בדין ממון גמור הוא וכ"ש דליכא למימר איפכא ודו"ק:

בא"ד ונראה לרשב"א וכו' לא הוה דרשינן בתולת ישראל וכו' אלא לדרשא אחריתי עכ"ל. כבר כתבתי דלענ"ד האי דרשא אחריתי היינו למעט אפילו הורתו ולידתו בקדושה מקרא יתירא כדאשכחן לענין חליצה כמ"ש התוס' בד"ה ואימא לרבות הורתו ולידתו בקדושה ע"ש:

בד"ה הא לאו הכי וכו' נראה לר"י דלא בעי רב אדא למילף וכו' עכ"ל. ואע"ג דבד"ה א"כ כתב ר"י להיפך מיהו התם נמי לא פסיקא ליה דהא לתירוץ הראשון שם לא נחית להאי סברא ונהי דבתירוצו הראשון כתב דסברא היא דמיעוטא אכל הכתוב בפרשה קאי איכא למימר דהיינו דוקא למיעוטא דבישראל דודאי סברא הוא דקאי נמי לענין מיתה דסמיך ליה כנ"ל ומהרש"ל ומהרש"א כתבו בע"א:


דף מה עמוד א[עריכה]

תני שילא באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גדולים שגדלתם. נראה דמה שהוצרך לפרש הכא טעמא דקרא היינו משום דמפשטא דקרא משמע דלא שייך פתח בית אביה אלא במש"ר ממש והכא בעי למימר דבכל ענין שבאו העדים בית חמיה שזינתה בבית אביה אפילו בלא הוצאת ש"ר סוקלין אותה על פתח בית אביה משו"ה מייתי ה"ט וכוונת הגמרא בזה דכיון דקרא גופא יהיב טעמא דהכי כתיב והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה כי נבלה עשתה בישראל לזנות בית אביה אלמא דבהאי טעמא תליא מילתא והיינו כפרש"י להודיע שמבית זה יצאה הנבלה ולאפוקי נערה המאורסה דעלמא דלא שייך האי טעמא ועמ"ש בסמוך בפרש"י:

רש"י בד"ה סוקלין אותה וכו' והאי בבאו עדים בבית חמיה כתיב דהא במש"ר כתיב וכו' ואקרב אליה אלמא כשניסת עכ"ל. ע"כ אין לפרש כוונתו בזה דבא לפרש דבנערה המאורסה שלא ניסת מודה דאין סוקלין אותה על פתח בית אביה דלהא לא איצטריך ליה לאתויי ראיה דהא בהדיא כתיב והוציאו את שניהם אל שער עירם ודוחק לפרש דמפרש האי בית חמיה דהכא במש"ר ממש ובא לאתויי ראיה דמש"ר אינו אלא בניסת אפילו למ"ד בין בעל בין לא בעל אפ"ה מודו דלא שייך מש"ר מן האירוסין דבהא לא הוי מייתי שפיר מואקרב אליה דהא למ"ד בין בעל בין לא בעל מפרש ואקרב אליה בדברים ואפ"ה מטעמא אחרינא פשיטא ליה דמש"ר אינו מן האירוסין. וליכא לפרש נמי דבא ליתן טעם בבית חמיה גרידא דסוקלין אותם על פתח בית אביה כדפרישית בסמוך דא"כ מאי האי דכתב רש"י דהא במש"ר אדרבא איפכא הו"ל למימר אע"ג דבמש"ר כתיב. לכך נלע"ד בכוונתו שבא ליתן טעם בעיקר חיוב סקילה בבאו עדים בבית חמיה אע"ג דאילו זינתה השתא בת חנק היא ומ"ש מסיפא דלמאי דס"ד השתא דקתני סרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק אלמא דבתר השתא אזלינן וא"כ תקשי רישא אסיפא וכמ"ש התוספות דלא מפלגינן בין אישתני דינא לאישתני גופא אלא לרבא דוקא. לכך מפרש"י דהאי בבא דרישא אליבא דכ"ע ילפינן לה ממש"ר דאע"ג דניסת בסקילה. דאפילו למ"ד בין בעל בין לא בעל מודה מיהא דעיקר פשטא דקרא דואקרב אליה בבעל ולא עקרינן ליה מפשטא לגמרי ואפילו בעל חייבת סקילה אע"ג דהשתא לאו בת סקילה היא א"כ ילפינן נמי מהכא דאפילו בלא הוצאת ש"ר חייבת סקילה בבאו עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה אי משום דגלי קרא להדיא דאישתני דינא לאו מילתא היא. או משום דבכה"ג לא מיקרי אישתני דינא דכיון שבאו עדים שזינתה קודם הנשואין הו"ל נשואי טעות ולא מיקרי נשואין כלל ושינוי הגוף נמי ליכא ע"י הבעילה דבלא"ה כבר היתה בעולה מהנואף כמ"ש התוספות. כנ"ל בכוונת רש"י. מיהו בעיקרא דמילתא למאי דמשמע מפירש"י ותוספות דבבאו עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה אפילו בלא הוצאת ש"ר נסקלת אפתח בית אביה יש לדקדק א"כ כל הפרשה דאם אמת היה הדבר דכתיב במש"ר למאי הילכתא כתביה רחמנא. וכ"ש למאי דמסקינן לקמן דילפינן מהנערה שהיתה כבר דבכל דוכתי אזלינן בתר מעיקרא א"כ כל האי עניינא מיותר לגמרי. וצ"ל דלא אתא לאשמעינן אלא האי חידושא דנסקלת בפתח בית אביה לאפוקי משאר נערה המאורסה דנסקלת בפתח שער העיר וצ"ל ג"כ דנהי דרישא דקרא לענין קנס ומלקות איירי דוקא בהוציא ש"ר ממש ונמצא שקרן אפ"ה סיפא דקרא דאם אמת היה הדבר לא איירי דוקא במוציא ש"ר אלא בכל ענין שלא נמצאו לה בתולים כגון שבאו עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה ע"פ בית אביה כנ"ל ודו"ק:

גמרא אמר רבא מוציא ש"ר קאמרת שאני מש"ר דחידוש הוא דהא נכנסה לחופה וכו' וכתבו התוס' דלאו דוקא נקט נכנסה לחופה גם הרב האלפסי כתב דכמה רבוותא קמאי לא סלקא להו האי הלכתא כהוגן ופירשה באריכות ולא נתבררו דבריו ג"כ לקמאי דקמן ואף שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך דלענ"ד מתפרש הסוגיא יפה לפי דקשיא לן בהא מילתא דרבא קאמר שאני מש"ר דחידוש הוא וכו' והיא גופא תקשי מנ"ל דחידוש הוא דילמא מהכא גמרינן בכל דוכתי דאזלינן בתר מעיקרא ותו לא הוי חידוש ומאי שנא מהא דמסקינן לקמן דילפינן דאזלינן בתר מעיקרא מהנערה שהיתה כבר דלפרש"י היינו קרא דכתיב במש"ר ואפ"ה כתבו התוספות דמהכא ילפינן בכל דוכתי וא"כ ה"נ מאן יימר דחידוש הוא דילמא מהכא ילפינן בכל דוכתי. והנלע"ד בזה דמהכא לא מצינן למילף בכל דוכתי דשאני מש"ר דא"א בע"א ואי אמרת דלא הוי בסקילה בטלת מצות סקילה במש"ר לגמרי. וכה"ג כתבו התוספות בריש יבמות דלא ילפינן ממצות יבום דלידחי עשה ל"ת שיש בו כרת משום דמצות יבום א"א בע"א. וכ"ש הכא דלא שייך למידק ממצות סקילה שע"י הוצאת ש"ר אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא דא"א התם למיזל בתר השתא דאם כן בטלת לגמרי. אלא דלרבנן דראב"י לקמן דמש"ר היינו בין בעל בין לא בעל א"כ שפיר הוי מצינן למילף דאזלינן בתר מעיקרא מדמחייב רחמנא סקילה אפילו בבעל דאי זינתה השתא בחנק והא אפשר לקיומי מצות סקילה במש"ר בלא בעל וכל זה אי הוי אמרינן דבכל דוכתי נכנסה לחופה ולא נבעלה בסקילה הוי מצינן למילף שפיר ממש"ר ולא הוי שייך לומר דחידוש הוא משו"ה הוצרך רבא לפרש דבריו דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא בחנק וא"כ בין בבעל בין לא בעל אי אזלת בתר השתא בטלת מצות סקילה במש"ר משו"ה ליכא למילף מניה בשאר דוכתי כיון דחידוש הוא ומש"ה אפילו בגרה קודם הוצאת ש"ר נמי חידוש הוא ולא ילפינן מיניה. והשתא דאתינא להכי נתיישב לי ג"כ מאי דהוי קשיא לי במילתא דרבא ממ"נ מאי קסבר אי דריש הנערה שהיתה כבר לענין מש"ר כדילפינן לקמן במסקנא א"כ למאי הוצרך לומר דחידוש הוא הול"ל שאני בוגרת במש"ר דכתיב הנערה שהיתה כבר ואי לא דריש א"כ מאי קאמר דחידוש הוא וה"ה לענין בוגרת דאכתי תקשי קושיית הגמרא לקמן נערה אמר רחמנא והא בוגרת היא ואף שאפרש לקמן דאההיא ברייתא דמשבגרה הוציא שם רע לא שייך להקשות כן מ"מ למאי דפרישית א"ש טפי דודאי המקשה ורבא דמתרץ שפיר הוי ידעי דרשא דהנערה שהיתה כבר אלא דהמקשה דקאמר ורמינהו הכי פריך דנילף מהתם לסרחה ולבסוף בגרה כדמסקינן לקמן וע"ז משני רבא דלא מצינן למילף דבלא"ה חידוש הוא דנסקלת אף כשהיתה נשואה עכשיו דבלא"ה א"א לקיים מצות סקילה ע"י הוצאת ש"ר כדפרישית וא"כ מה לי נשואה גרידא או נשואה והיא בוגרת דבכל ענין גזירת הכתוב דבסקילה וע"ז מקשה רב הונא בריה דר"י דאכתי לא דמי דהכא אישתני גופא ולא הוי בכלל האי חידושא ואי אמרת דאכתי בהדיא רבי רחמנא מהנערה שהיתה כבר א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דנילף מיניה בכל דוכתא אפי' בסרחה ולבסוף בגרה גרידא. מיהו כל זה כתבתי לשיטת רבנן דלקמן דמש"ר בין בעל בין לא בעל אמנם אם נאמר דרבא מוקי להאי ברייתא כראב"י לקמן דמש"ר דוקא בבעל לא יתכן לפרש כן אלא דלשיטה זו נ"ל לפרש מילתא דרבא בענין יותר נכון משום דקשיא לי במילתא דרבא דמדמה משבגרה הוציא ש"ר לשאר מש"ר דאכתי מי דמי בשלמא התם לא הוי חידוש כ"כ אלא דהנהו נשואין ובעילה שהוציא ש"ר עליהם לא מהני בה מידי דליקרי אישתני דינא ע"י כך ואכתי כדמעיקרא קאי כמו קודם נשואין משא"כ בגרה שכבר יצאה מדין החמור מסקילה לחנק אפילו במה שזינתה בעודה נערה א"כ מאיזו סברא נאמר דכיון שחזר והוציא ש"ר יתהפך הדין ויחזור וניעור חיוב סקילה לאחר שכבר נתבטל ממנה. אע"כ דרבא עיקר דיוקא משנכנסה לחופה קא דייק דלמאי דקאי בשיטת ראב"י דמש"ר דוקא בבעל ואם כן פשיטא דכל שבאו עדים קודם שבעל שזינתה בעודה נערה קודם חופה הוי בחנק כמו כל שאר נכנסה לחופה וזינתה דבחנק והאי נמי שזינתה מקודם אכתי במילתה קאי כיון דלא נאמרה פרשה זו דמש"ר אלא בבעל דוקא ואם כן חזינן להדיא דאף דקודם שבעל אילו באו עדים שזינתה בנערותה יצאתה מסקילה לחנק ואפילו הכי כשבעל אח"כ חוזר וניעור חיוב סקילה כדמעיקרא וא"כ שפיר קאמר רבא דה"ה כשבגרה ואח"כ הוציא ש"ר נמי אמרינן בהכי האי חידושא:

(קונטרס אחרון): אמר רבא מוציא ש"ר חידוש הוא דהא נכנסה לחופה וכתבו התוספות דנכנסה לחופה לאו דוקא וכן כתב הרי"ף ז"ל דכמה רבוותא לא סלקו להו כהוגן וגם בדברי הרי"ף ז"ל נתקשו בהם גדולי המפרשים ואני בעניי ביארתי ביאור מספיק בעזה"י גם כתבתי שם לישב שיטת הרשב"ם שהביאו התוספות והיא ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל ולענ"ד דברים ברורים הן בעזה"י:

בתוספות בד"ה אמר רבא וכו' נראה דמתחלה מקשה עכ"ל נראה בכוונתם משום דקשיא להו דלכאורה המקשה גופא ע"כ לא מקשה ליה ממוציא שם רע דא"כ אמאי מקשה מברייתא דהא מקרא מלא הוא דמש"ר בסקילה אע"ג דאישתני דינא אע"כ דהוי מפליג בין אישתני דינא לאישתני גופא וא"כ לפ"ז לא משני ליה רבא מידי ועוד דהתוספות כתבו בד"ה תנאי היא דמסברא אין לחלק בין אשתני דינא לאישתני גופא אלא אליבא דרבא דאמר חידוש הוא לכך הוצרכו לפרש כאן דאדרבא זהו עיקר סברת המקשה דמהאי ברייתא דמייתי מוכח להדיא דמדמה בגרה והוציא ש"ר למש"ר דעלמא אלמא משום דמסברא אין לחלק בין אישתני דינא לאישתני גופא ולמדין זה מזה ואם כן סרחה ולבסוף בגרה נמי וע"ז משני רבא דלעולם באישתני גופא בעלמא אזלינן בתר השתא אלא שאני מש"ר דחידוש הוא שחדשה תורה במש"ר. וענין החידוש לשיטת התוספות דלא נחתו לאותן הסברות שכתבתי בל' הגמרא מדכתבו דנכנסה לחופה לאו דוקא. נלע"ד דהתוספות לשיטתם שכתבו דלרבא האי ברייתא דתני שילא דקתני רישא באו עדים בבית חמיה איירי במוציא שם רע דוקא אבל בלא הוצאת שם רע בחנק וא"כ היינו חידושא דהא חזינן להדיא דבלא הוצאת שם רע אזלינן בתר השתא ואי תקשי אכתי אתנא דברייתא גופא קשיא אליבא דרבא מנא לן הא דמוציא שם רע חידוש הוא יש לומר דמפשטא דקרא משמע ליה מדאיכפל רחמנא לפרש ענין סקילה בפרשת מש"ר דוקא וכתב להדיא ואם אמת היה הדבר משמע דבעלמא כה"ג בחנק כיון דהשתא נשואה היא כנ"ל:

בא"ד ור' שמואל מפרש וכו' ואילו מש"ר כה"ג וכו' בסקילה וכו' אבל קשה לר' יצחק וכו' דהא לקמן דתנינן לזנות בית אביה פרט לשמסר האב עכ"ל. והרמב"ם בפ"ג מהל' איסורי ביאה כתב להדיא כפי' רבי' שמואל והוסיף דנבעלה אחר החופה במש"ר סוקלין אותה ע"פ בית אביה ע"ש. ולענין קושיית ר"י נלע"ד דהרמב"ם ורבי' שמואל מפרשי הא דאמרינן לקמן לזנות בית אביה לפרט שמסר האב לשלוחי בעל לא איירי שמסרה עכשיו לשלוחי זה הבעל שמוציא ש"ר אלא בא למעט היכא שכבר מסרה האב לשלוחי הבעל ונתארמלה או נתגרשה ואח"כ קידשה זה והוציא ש"ר ואשמעינן קרא דאינה בסקילה ולא בשום דין הוצאת ש"ר כיון שכבר יצאה מרשות אביה ולא קרינן ביה בית אביה כלל. משא"כ במסירה זו לזה הבעל במש"ר או אפילו חופה גזירת הכתוב הוא דבסקילה לר"ש. ולהרמב"ם אפילו לענין פתח בית אביה דקרינן ביה שפיר לזנות בית אביה ואין לתמוה על זה הפי' דבלא"ה הסוגיא דלקמן הכי משמע דדרשינן נמי מארוסה ולא נשואה ודייקינן נמי מאי ולא נשואה אילימא נשואה ממש היינו בתולה ולא בעולה מדלא מקשה אילימא נשואה ממש הא בחנק אלא על כרחך דאיירי שכבר היתה נשואה קודם שנתקדשה לזה ואם כן לענין פרט שמסרה האב נמי מפרשינן כה"ג ושם אפרש יותר. ומה שהקשו שם ואימא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא ולמאי דפרישית מהאי קרא גופא דלזנות בית אביה מוכח דלא הדרא למילתא קמייתא אלא דאיכא למימר דהרמב"ם ור"ש מפרשים בזה כפי' התוספות שם כנ"ל נכון ודוק היטב:


דף מה עמוד ב[עריכה]

בגמרא ואמאי נערה המאורסה אמר רחמנא והא בוגרת היא. משמע דאההיא דסליק מיניה קאי דא"ל ר' יוחנן לתנא תני תידון בסקילה ואהא מקשה נערה המאורסה אמר רחמנא ונראה דלאו מרישא דקרא פריך דכתיב כי ימצא איש נערה בתולה מאורסה דהתם ודאי אשעת ביאה קאי דכתיב ושכב עמה אלא אסיפא דקרא קאי דכתיב והוצאתם את שניהם אל שער העיר את הנערה וגו' משמע דאשעת הוצאה נמי קפיד רחמנא שתהיה נערה והא דלא קשיא ליה כה"ג אההיא ברייתא דקתני משבגרה הוציא ש"ר בסקילה ואמאי הא התם במש"ר נמי כתיב והוציאו את הנערה וההיא בוגרת היא נ"ל דהתם איכא למימר דהא דכתיב והוציאו את הנערה אפתח בית אביה קאי. לאפוקי בוגרת בשעת הוצאה דאין סוקלין ע"פ בית אביה אבל מעיקר סקילה לא מיעטה רחמנא. אלא דלפמ"ש לא א"ש מה שפרש"י לדברי התרצן דהנערה שהיתה כבר היינו קרא דוהוציאו את הנערה דכתיב במש"ר דמייתורא דהאי קרא משמע ליה הנערה שהיתה כבר ואידך קרא הנערה דכתיב בנערה המאורסה הוי משמע ליה נערה ולא בוגרת ולולי דברי רש"י היה נראה דהתרצן נמי קאי אהנערה דנערה המאורסה אלא מדכתיב הנערה ולא כתיב נערה משמע ליה הנערה שהיתה כבר וצ"ע:

בתוספות בד"ה הנערה שהיתה כבר ומהכא שמעינן דכל היכא דאישתני גופא עכ"ל. אפילו לפרש"י דמהנערה דכתיב במש"ר ילפינן אפ"ה ילפינן מיניה בכל דוכתי ולא אמרינן דמש"ר חידוש הוא דהא לענין אישתני גופא לאו חידוש הוא לכל הפירושים שכתבתי לעיל ומכ"ש לפמ"ש בשיטת התוספות דדוקא לרבא הוי חידוש למאי דס"ל דבבאו עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה בלא הוצאת ש"ר בחנק וא"כ במש"ר הוי חידוש דבסקילה. משא"כ למסקנא דבכל ענין הוי בסקילה תו לא הוי חידוש אלא דין גמור דאזלינן בתר מעיקרא וממילא דה"ה לכל דוכתי אלא דאכתי מאי הוצרכו התוספות לזה הא כתבו התוספות לעיל בד"ה תנאי היא דבכל הסוגיא משמע לן דמסברא אזלינן בתר מעיקרא ומכ"ש למאי דמסקינן דאפילו ר"ש מודה דאזלינן בתר מעיקרא ורבנן דר"ש ילפי בהדיא בפ"ג דהוריות מקרא דבתר חטאה אזלינן ולא אמרי' אישתני דינא ולפ"ז לא איצטריך לן בשום דוכתא למילף דאזלינן בתר מעיקרא אלא דוקא הכא כי היכי דלא נימא נערה אמר רחמנא ולא בוגרת. ואפשר דהאי בכל דוכתי אנערה המאורסה קאי דאע"ג דכתיב נערה דמשמע ולא בוגרת וע"ז כתבו דאפ"ה ילפינן מהנערה דכתיב במש"ר אלא שזה דוחק ואפשר דל' אי הכי מילקי נמי לילקי משמע להו הכי ודו"ק:

בד"ה רבי יהודה אומר לוקה וכו' פ"ה משום לא תלך רכיל וכו' ואין נראה לר"ת דלקמן וכו' אבל לא למילקי עכ"ל. לכאורה יש לתמוה מאי קשיא לר"ת דפשיטא דאיכא למימר דלקמן אליבא דרבנן איירי דס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין וכ"כ מ"ז בס' מג"ש ליישב שיטת רש"י והנלע"ד בכוונת ר"ת דבלא"ה לא מסתבר לחייבו במלקות מקרא דלא תלך רכיל כיון דפשטא דקרא לא איירי כלל במוציא ש"ר ולא כתיבא בהאי עניינא ומהיכי תיתי נוקמי במש"ר טפי מבשאר כל אדם אלא משום דלקמן מייתי הש"ס האי קרא דלא תלך רכיל לענין מש"ר. וע"ז כתב ר"ת דמשום הא לא איריא אדרבא התם משמע דלא שייך האי קרא אלא לענין אזהרה ואיירי בכל אדם אלא דכל אדם אין לוקין משום דהוי לאו שאין בו מעשה ובמש"ר לוקין דכתיב ויסרו אבל ללקות לגמרי משום דלא תלך רכיל לחוד במש"ר אין שום סברא ול"ל נמי דר"י ויסרו נמי דייק א"כ הא גלי קרא בהדיא דהיינו דוקא כשבעל כמ"ש ר"ת גופא בסוף הדיבור כנ"ל בכוונתו ועיין בסמוך ומה שהקשו עוד אם כן כל אדם שמחרף אשתו מזנות לילקי דרך את"ל קאמר שאף אם נאמר דשייך טפי לאוקמי לא תלך רכיל לענין זנות אשתו א"כ כל אדם שמחרף אשתו לילקי דמה לי לא בעל במש"ר ומה לי שאר חירוף דרך זנות כיון דאידי ואידי לאו מויסרו מפיק להו:

בא"ד ועוד הקשה ר"י דאי לוקה מלא תלך רכיל לר"י אמאי צריך ויסרו עכ"ל. גם בזה יש לתמוה דהא ר"י גופא דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקה לא יליף אלא ממש"ר כדאיתא פ"ק דמכות הביאו התוס' בסוף הדיבור וא"כ שפיר איצטריך ויסרו כ"כ ג"כ מ"ז בס' מג"ש ולענ"ד שיטת ר"י ג"כ כמו שכתבתי בסמוך דאי ס"ד דר"י דריש ויסרו לענין מלקות אם כן הא גלי קרא להדיא דלא לקי אלא במאי דכתיב בהאי עניינא והיינו כשבעל כמ"ש ר"ת בסוף הדיבור אע"כ דרבי יהודא לא דריש כלל ויסרו לענין מלקות אלא מלא תלך רכיל לחוד יליף רבי יהודא דלקי וא"כ מקשה אמאי צריך ויסרו אלא דאכתי קשיא לי דאפילו את"ל דמלא תלך רכיל לחוד לקי אכתי איצטריך ויסרו לאשמעינן דאפילו כשבעל דחייב קנס אפ"ה לוקה אע"ג דבעלמא קי"ל אין לוקה ומשלם גלי קרא הכא דלוקה ומשלם וצ"ע ודו"ק:

דף מו עמוד א[עריכה]

בגמרא אזהרה למש"ר מנ"ל ר"א אומר מלא תלך רכיל. כבר כתבתי לעיל דנראה דלא תלך רכיל אכל מספרי לשון הרע קאי אלא דלא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה ובמש"ר גלי קרא דלקי מויסרו ועי"ל דכיון דאשכחן במש"ר מלקות מוקמינן נמי לקרא דלא תלך רכיל בדדמי דאהיכא דכתיב מלקות קאי וכה"ג אשכחן בש"ס טובא או אפשר דמפשטא דקרא נמי משמע דלא תלך רכיל אמש"ר קאי דסמיך ליה בהאי קרא גופא לא תעמוד על דם רעך משמע שע"י שהולך רכיל רוצה לחייב מיתת ב"ד וכה"ג איכא למימר נמי בסמוך דרבי נתן מוקי לקרא דלא תלך רכיל אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה והיינו משום דלעיל מיניה כתיב בצדק תשפוט את עמיתן כנ"ל ודו"ק:

שם דתניא כיצד הוצאת ש"ר וכו' צ"ע כיון דלרבנן ובא עליה ואקרב אליה היינו בדברים א"כ אפילו הביא עדים בעודה ארוסה שזינתה נמי לילקי ולשלם קנס ולא אשתמיט שום תנא ואמורא לומר דשייך מש"ר מן האירוסין ונ"ל דטעמא בהא מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה והאי נתתי היינו חופה כמו שאפרש לקמן בדף הסמוך:


דף מו עמוד ב[עריכה]

משנה האב זכאי בבתו וכו' ופרש"י בקטנות ונערות. והא דקתני סתמא היינו משום דאמתני' דריש פרקין סמיך דהתם אשמעינן דבגרות מוציא מרשות אב וכדפרישית לעיל במתניתין דהמארס את בתו ע"ש:

בגמרא בכסף מנא לן אמר רב יהודה אמר קרא וכו' כל הסוגיא פירשתי בפרק קמא דקידושין דף ג' באריכות עיין שם וכאן באתי בקצרה לפי ענין הסוגיא ולחדש קצת דברים והרוצה לעמוד על עיקרן יעיין שם:

בתוספות בד"ה ואימא לדידה תימא היכי מצי למימר וכו' הא אמרינן בפ"ק דקדושין ואיצטריך למיכתב כי יקח עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דהא דמקשה הכא ואימא לדידה היינו משום דמכי יקח לחוד ליכא למילף כלל דכסף קונה דהא כתיב כי יקח ובעלה ואיכא למימר עד דמקדש והדר בעיל כדאיתא בקדושין אבל לבתר דשמעינן מאין כסף דכסף לחוד קונה א"כ ע"כ הא דכתיב ובעלה היינו דביאה לחוד נמי קונה והא דקאמר בפ"ק דקדושין צריכותא אחרינא ולא קאמר הכי היינו משום דהתם בעי למימר אפי' למאן דיליף קדושי ביאה מבעולת בעל דביאה לחוד קונה ולפ"ז שפיר שמעינן מכי יקח דכסף לחוד נמי קונה משו"ה איצטריך התם למימר דאי כתיב כי יקח הו"א לדידה ובזה נתיישב ג"כ מה שהניחו התוספות בתימה בדיבור הסמוך בד"ה השתא אביה דוודאי אי לאו דכתיב ויצאה חנם מכי יקח לא הוי שמעינן קדושי כסף דקונה לחוד דהו"א עד דמקדש והדר בעיל והא דכתיב את בתי נתתי דאיירי במש"ר אלמא דקודם ביאה כבר היא ארוסה הוי מוקמינן לה בקדושי שטר כדאיתא בפ"ק דקדושין דף ט' ע"ב ומש"ה איצטריכו כולהו ודו"ק:

בגמרא ואלא הא דאמר רב הונא אמר רב וכו' מה שיש לדקדק בזה ממציאתה ואכילת פירות כתבתי בפ"ק דקדושין ויבואר קצת בסמוך אלא דיש לי לדקדק מאי מקשה הכא לענין מעשה ידיה ל"ל קרא דהא איצטריך קרא לענין שיכול האב לכופה למעשה ידיה כמו אמה שהאדון יכול לכופה דלהכי זבנה והא מילתא לא שמעינן כלל מבנעוריה בית אביה תו יש לי לדקדק אהא דמסיק אלא בהפרת נדרים כתיב ומקשה עלה ונילף מיניה ומאי קס"ד דנילף מהפרת נדרים הא קמן דבעל מיפר נדרי אשתו ואע"ג דמדאורייתא לא זכה הבעל בשום דבר משל אשתו ואף שבפ"ק דקדושין כתבתי דהיינו הא דמסיק ממונא מאיסורא לא ילפינן מ"מ אין זה מוכרח ועוד דאכתי מעיקרא מאי קסבר והנראה בזה דודאי לא בעי למילף עיקר מילתא מהפרת נדרים אלא דוקא לבתר דגלי קרא דאין כסף שזוכה מיהא בכסף קדושין בבתו הקטנה א"כ ילפינן שפיר מבנעוריה בית אביה דכתיב בהפרת נדרים לגלויי מילתא בעלמא דכל זמן שהיא בנעוריה מיקרי בית אביה ולענין מעשה ידיה נמי הכא אמסקנא קאי דמסקינן בסמוך דהא דיליף רב הונא מהקישא דבתו לאמה דמעשה ידיה לאביה היינו דוקא לענין נערה דלקטנה לא איצטריך קרא השתא זבוני מזבין לה וא"כ מה"ט גופא דמצי מזבין לה למעשה ידיה מוכח שהאב יכול לכופה למעשה ידיה דאל"כ היאך מצי מזבין לה למי שיכול לכופה וכמו שאפרש לקמן. ולפ"ז א"ש דלמאי דס"ד דבנעוריה בית אביה היינו בשבח נעוריה מקשה שפיר ארב הונא ל"ל קרא דמכיון דבקטנה ע"כ מעשה ידיה לאביה ויכול לכופה אם כן נערה נמי נילף מבנעוריה בית אביה דאכתי לכל מילי היא ברשות אביה בנערות כמו בקטנות והא דקאמר וכ"ת ניליף מיניה ולא קשיא ליה מה"ט אכתי לרב הונא קרא ל"ל למעשה ידיה נ"ל דלהא מילתא לא שייך למילף מהפרת נדרים דאיכא למימר דוקא קטנה דמצי מזבין לה משו"ה יכול לכופה למעשה ידיה מהאי ק"ו גופא משא"כ בנערה דאין יכול לכופה איצטריך הקישא דבת לאמה כן נ"ל ועיין במ"ש בזה פרק אלו נערות דף מ' ע"ב ובפ"ק דקידושין:

(קונטרס אחרון): ע"ב גמרא ואלא הא דאמר רב הונא אמר רב מנין שמעשה הבת לאב כו' מה אמה מעשה ידיה לרבה וכתבתי דמהאי הקישא משמע שהאב יכול לכוף את בתו למעשה ידיה דומיא דאמה ומסברא נמי אי לאו שהאב יכול לכוף את בתו למעשה ידיה היאך מצי מזבין לה למי שיכול לכופה ועפ"ז כתבתי ג"כ ליישב קושיית העולם בהא דאמרינן וכ"ת נילף מיניה אף דבלא"ה פירשתי יפה בפ"ק דקידושין ע"ש:

שם מה לבושת ופגם דאבוה שייך ביה. עיין מ"ש בזה בפ"ק דקידושין ולעיל דף מ' ע"ב:

בתוספות בד"ה זכאי במציאתה משום איבה מדאורייתא עכ"ל. ומ"ז בס' מג"ש כתב דמציאת קטנה לאביה מדאורייתא מהקישא דבתו לאמה למ"ד בפ"ק דב"מ דמציאת אמה לרבה והאריך לתמוה על ל' התוספות בדיבור הסמוך שכתבו דמציאת קטנה נמי משום איבה ע"ש באריכות ולענ"ד אין זה מוכרח דאדרבה איפכא מסתברא דאף למ"ד בפ"ק דמציעא דמציאת אמה לרבה. היינו נמי מדרבנן לבתר דקים לן הכא דהאב זוכה במציאת בתו וא"כ מה"ט גופא כשמכרה האב לאדון מכר לו נמי זכות מציאה שיש לו בה משא"כ כל כמה דלא קים לן שהאב יש לו זכות במציאת בתו מהיכי תיתי נאמר דמציאת אמה לרבה ומנ"ל הא ואדרבה נראה מלתא דפשיטא שאין האב יכול למכור אלא מה שהוא שלו כמ"ש התוספת להדיא לעיל בסמוך בד"ה ואימא ה"מ לענין מעשה ידיה כנ"ל ועיין בסמוך:

(קונטרס אחרון): בתוספות בא"ד זכאי במציאתה משום איבה וכתב מורי זקיני ז"ל בספר מג"ש דמציאת קטנה לאביה מדאורייתא מהקישא דבתו לאמה וכתבתי דלענ"ד נראה להיפך דמציאת אמה לרבה נמי לא הוי אלא מדרבנן לאחר שתקנו מציאת הבת לאביה ומכר האב להאדון האי זכות גופא אבל מדאורייתא מציאתה לעצמה:

בא"ד וא"ת נילף מתרווייהו וכו' וי"ל דמה להנך וכו' ומעשה ידיה משום דמיתזנא מיניה כו' עכ"ל. לכאורה קשיא לי טובא דהא בכל תלמודא פשיטא לן דמעשה ידי הבת לאביה אפילו היכא דלא מיתזנא מיניה דהיינו לענין העדפה וכ"כ התוספות בסמוך בד"ה משום איבה בסוף הדיבור ולפ"ז צ"ל דהאי דפ"ק דקדושין לצריכותא בעלמא איתמר דאי הוי כתיב מעשה ידיה לחוד הו"א דקרא איירי היכא דמיתזנא מיניה דומיא דאמה דמיתזנא מרבה. משא"כ לבתר דכתיב נמי כסף קדושין לאביה ילפינן שפיר דמעשה ידיה נמי לאביה אפילו היכא דלא מיתזנא מיניה ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא דמציאה נמי ניליף מבינייהו ולפום ריהטא היה נראה לי דמהקישא דבתו לאמה ילפינן דמציאתה לעצמה והיינו למסקנא דפ"ק דמציעא דמציאת אמה העבריה אין לרבה אלא שכר בטילה בלבד אלא שכבר פירשתי בסמוך דאדרבא אמה גופא לא ידעינן אלא מצד זכיית האב אי ס"ד דמציאת הבת לאביה מדאורייתא ממילא הוי אמרינן נמי דמציאת אמה לרבה ולולי דמסתפינא הו"א דמעשה ידי הבת מדאורייתא לאביה היינו דווקא בניזונת ממנו אבל באינה ניזונת אפילו להעדפה לא זכה ליה רחמנא דמהיכי תיתי כיון דלא יליף אלא מהקישא דלאמה ומה אמה ניזונת משל רבה דכתיב כי טוב לו עמך ה"נ בניזונת איירי אע"ג שיכול למכרה אפילו באינה ניזונת דקרא סתמא כתיב היינו משום שבידו לזונה ולכופה למעשה ידיה והשתא נמי הרי מכרה למי שיעלה לה מזונות והא דפשיטא לן בכל דוכתא דהעדפה לאביה אפילו בשאינה ניזונת היינו מדרבנן דווקא והא דקאמר רבה לעיל דף מ"ג גברא רבה כר' יוסף לא ידע דאיכא העדפה וקמותיב תיובתא היינו משום דאע"ג שהאב אינו זוכה בהעדפה אלא מדרבנן אפ"ה איצטריך מתני' לאשמעינן דלא הוי דאחין כדאשמעינן כה"ג במציאתה כן נ"ל לכאורה לפי שיטת התוספות כאן אבל לולי דבריהם היה נ"ל דבלא"ה לא מצינן למילף מציאה מבינייהו דקדושין ומעשה ידיה ומשום שאין חוזר הדין דלא שייך לומר שום הצד השוה שבהן וא"כ איכא למפרך מה למעשה ידיה וקדושין דאית בהו צד קל שיזכה האב האי משום דלא קטרחה בגווייהו כלל ומעשה ידיה משום דמילתא דשכיח היא ודעתא דאבוה עלה משא"כ במציאה וכמו שכתבתי לעיל דף ל"ב גבי מה להנך שכן יש בהן צד חמור וע"ש ועל שיטת התוס' דהכא שתירצו דאיכא למיפרך מה להנך שכן האב נפסד על ידיהן קשיא לי דאכתי מצי למילף חד מתלת מקדושין ומעשה ידיה ובושת ופגם וקנס ונדרים ויש ליישב וצ"ע:

(קונטרס אחרון): בא"ד כתבתי דנלע"ד דהא דמעשה הבת לאביה מדאורייתא היינו דוקא היכא דמיתזנא מיניה דומיא דאמה וכדמשמע פשטא דלישנא בפרק קמא דקידושין אי כתב רחמנא מעשה ידיה משום דמיתזנא מינה:


דף מז עמוד א[עריכה]

בתוספות בד"ה משום איבה פירש בקונטרס ולר"י נראה איבה דמציאתה עכ"ל. לכאורה נראה שר"י סובר דלא שייך איבה דמזונות אלא לענין מעשה ידיה דשכיח ודעתו עלה כדמייתי בסמוך לענין מעשה ידיה לבעלה מפרק אף על פי מה שאין כן לענין מציאה דלא שכיח אין דעתו עליהן ולא יפסוק מלזונה בשביל כך לא שנא אב לבתו ולא שנא בעל לאשתו אלא דלפי זה יש לתמוה לפר"י שמפרש שימסרנה למנוול ומוכה שחין מהיכי תיתי נחוש לכך דלענין מזונות לא יקפיד בשביל מציאה לזון אותה בחנם דמעשה ידיה בלא"ה שלו. וימסור אותה למנוול ומוכה שחין משום האי קפידא דמציאה בדבר שהוא לבושתו ולפוגמו וסברא כזו לא מצינו ואין לפרש דר"י נמי אית ליה האי איבה דמזונות כפרש"י אלא שהוסיף לפרש דאפילו באינה ניזונת נמי מציאתה לאביה משום איבה דמנוול הא ליתא דא"כ אין מקום לכל דברי התוספות בזה ולא לקושית הרשב"א לענין מציאתה לאחין ולמ"ש התוספות דלפר"י ניחא והנראה בזה דר"י סובר דלא שייך כלל איבה דמזונות לענין האב לבתו וכן באחין לאחר מותו משום דלא שכיח כלל מי שאינו זן בניו ובנותיו וכדאשכחן נמי דרבא אכריז יארוד ילדה ואע"ג דהתם בקטנה איירי מ"מ אפשר דבנערה נמי לא שכיח כלל ויתבייש מפני בני אדם וה"ה באחין משא"כ לענין שימסרנה למנוול מילתא דלא מינכר הוא דלאו דוקא נקט מנוול אלא למי שאינה חפצה בו. אלא דבזה יש לי לקיים נמי שיטת רש"י דלא תקשי מפ"ק דמציעא דלרש"י נמי אפילו באינה ניזונת שייך האי טעמא דאיבה אפילו במציאה כדי שלא יהא לו במה לתלות ולהקפיד ויתרצה בכל שעה לחזור ולזונה ועוד דכיון דמילתא דלא שכיח הוא שאינה ניזונת לא פלוג רבנן כנ"ל ברור ומורי זקיני זצ"ל האריך בזה מאד למעניתו בס' מג"ש ע"ש:

בא"ד אבל קשה לפי' הקונטרס וכו' ומה שפירש בקונטרס לעיל וכו' אין נראה לרשב"א עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דהא מילתא גופא מייתי הש"ס לעיל דף מ"ג באיבעיא דר' אבינא מר"ש בבת הניזונת מן האחין אי אמרינן דמשום דלאו מדידהו מיתזנא מעשה ידיה לעצמה וכתב שם הרשב"א גופא בתוס' דהיינו משום דבע"כ מיתזנא וקפשיט לה ר"ש מההיא דאלמנה מעשה ידיה ליתומים וא"כ לפי' הרשב"א דלעיל ע"כ האי סברא גופא בעי למיפשט מאלמנה דלא מחלקינן בהא דבע"כ מיתזנא כקושיית הרשב"א כאן ודחי לה הש"ס מי דמי התם באלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה ואם כן ממילא אזלא לה קושית הרשב"א כאן דהא דבאלמנה מעשה ידיה ליתומים היינו משום דבמקום אבוהון קיימי דאלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה אבל לענין מציאת הבת דניחא ליה בהרווחה פשיטא ליה לתלמודא דלעצמה משום האי סברא נמי דבעל כרחו מיתזנא. ואפשר לפרש קושית הרשב"א כאן לפי מה שמגמגם לעיל בפירוש דלאו מדידהו מיתזנא וכבר הארכתי לעיל בישוב הסוגיא ומתוכן יתיישב שיטת רש"י כאן ובריש פרק אלמנה יבואר עוד שם בעזה"י:

בא"ד ואע"ג דמציאת אשה לבעלה אינה אלא משום איבה ואמרינן בפ' אלמנה עכ"ל. בהא דמציאת אשה לבעלה משום איבה לחוד סגי להו להקשות על פי' ר"י דמשמע דשייך לתקן במציאה משום איבה דמזונות אלא שהביאו ג"כ ההיא דר"פ אלמנה דמשמע מיניה לכאורה לסתור הוכחתם דלעיל במה שהקשו על פירש"י דהתם משמע אדרבא דלא שייך איבה דמזונות לגבי יתומים והיינו משום דבע"כ מיתזנא כמו שפירש"י שם להדיא ע"ז כתבו דליתא אלא משום איבה דקטטה ודו"ק:

רש"י בד"ה הא דזכי ליה רחמנא וכו' כדכתיב את בתי נתתי כל נתינות שבה במשמע עכ"ל. הוצרך לפרש כן כי היכי דלא נימא דאת בתי נתתי היינו מה שקיבל קדושין אבל לענין חופה דאיירי בה קרא לאשה היינו שהיא עצמה מסרה עצמה לנשואין ע"ז כתב רש"י דכל נתינה במשמע מתחילה ועד סוף היה הכל ע"י האב כן נראה מל' רש"י אבל לכאורה אין צורך לזה דבלא"ה נראה דעיקר ל' נתתי לא שייך אלא בחופה שהאב מוסרה לבעל משא"כ בקבלת קדושין לא שייך ל' נתתי ואדרבא כתיב כי יקח ולא כתיב כי תקח כדאיתא רפ"ק דקדושין ובחדושי הארכתי שם בדף ט' ע"ש והא דאמרינן לעיל השתא אביה מקבל קדושין דכתיב את בתי נתתי היינו משום דממילא ידעינן כיון דאמסירתה לחופה קאי א"כ ע"כ דתחילת קידושין היה ג"כ על ידו מדקאמר לאיש הזה משמע שהוא אסרה לכל והתירה לזה דמהכא ילפינן להפה שאסר הוא הפה שהתיר כנ"ל ועיין בסמוך:

בתוספות בד"ה הא דזכי וכו' ולפ"ה דלעיל וכו' וצ"ע אמאי לא גמרינן קידושין מחופה עכ"ל. פי' כיון דלפ"ה דלעיל שפיר ילפינן מאת בתי נתתי שיכול למוסרה לחופה בנערה וא"כ אמאי מהדרינן לעיל אטעמא דיציאה דכוותיה ממעט ובפשיטות מצי למילף שיכול לקדש בתו נערה וזכאי בקדושיה כי היכי דזכי ליה רחמנא בחופה. ולענ"ד לק"מ דאי לאו קרא דלעיל הו"א דקרא איירי שקדשה בקטנותה וא"כ כבר אסרה על כל העולם ומה"ט יכול למוסרה אח"כ לחופה אפילו כשהיא נערה דזכיה הוא לה וטב למיתב טן דו מלהתעגן כל ימיה אבל לענין קידושין לעולם דוקא בקטנה דלית לה יד מצי אבוה לקדשה משא"כ בנערה דאית לה יד איהי תקדש נפשה ולאו כל הימנו דאב לקדשה בע"כ דחוב הוא לה כמ"ש ודו"ק:

בתוספות בד"ה השתא זבוני מזבן לה וכו' הקשה ר"י מאורליינ"ש דאמאי איצטריך בערכין למילף בק"ו עכ"ל. לכאורה יש לתמוה על קושיא זו פשיטא דאית לן למילף טפי מהאי ק"ו דערכין ונראה לענ"ד דמשום דבערכין מסיק הש"ס דאליבא דרב דאמר במוכר שדהו בשנת היובל דמכורה ולית ליה ק"ו כה"ג היינו משום דלא הדר ומזבנה משא"כ באמה עבריה דהדרא ומזבנא וכתבו שם התוספות דהיינו למ"ד שמוכרה לשפחות אחר שפחות וא"כ משמע למאן דלית ליה דהדרא ומזבנא דלא שייך האי ק"ו אליבא דרב יכול למכור בתו נערה והיינו דקשיא ליה להר"י מאורליינ"ש דטפי הו"ל למילף מדאיצטריך הקישא דלאמה והוי אליבא דכ"ע זה מה שנ"ל בכוונת הקושיא. אבל לענ"ד יש ליישב דלק"מ דאפילו לרב בערכין דמשמע דהיכא דלא הדרא ומזדבנא יכול למוכרה כשהיא נערה לאו שתהא מכורה לגמרי להשתעבד בה אלא דמוכרה ויוצאה לאלתר כמו ביובל ונ"מ אי צריך להחזיר המעות או לענין יעוד אם רצה ליעדה לאלתר ולפ"ז שפיר איצטריך לאמה דלא שייך האי ק"ו דהשתא זבוני מזבנה מעשה ידיה מיבעיא כיון שלא מכרה למעשה ידיה כנ"ל:

רש"י בד"ה בנעוריה בית אביה גבי הפרת וכו' וכ"ת הא בהדיא כתיב כי הניא אביה אותה וכו' הו"א בקטנה משתעי עכ"ל. והיינו כמ"ד דקטן וקטנה שיודעין להפלות נדרן מדאורייתא אבל תמיה לי טובא דהא בתחילת הפרשה כתיב ואשה כי תדור נדר בבית אביה בנעוריה ואמאי מייתי הש"ס מהאי קרא דכתיב בסוף פרשה והנלע"ד משום דמהאי קרא דבנעוריה בית אביה דמייתר ילפינן בנדרים ר"פ נערה דנתארסה ונתגרשה נתרוקנה רשות לאביה מש"ה ניחא ליה טפי לתלמודא לאתויי האי קרא לאשמעי' הא מילתא גופא וכבר כתבתי לעיל במשנה דהמארס את בתו דמהאי קרא ילפינן בכל דוכתא דלכל מילי דזוכה האב חוזרת לרשותו בנתארמלה ונתגרשה מן האירוסין ובהכי א"ש טפי דמייתי הש"ס האי קרא הכא לגלויי אכל הני דמתני' דאיירי אפילו בכה"ג ובזה נתיישב שיטת רש"י והרמב"ם דמייתי האי קרא דבנעוריה בכמה דוכתי בענייני זכיות אב והיינו כדפרישית אבל לרש"י כאן לא ידעתי ליישב במה שכתב דהא בקטנה משתעי והאיך אפשר לומר כן הא רישא דקרא כתיב ואשה כי תדור נדר בית אביה בנעוריה וצ"ע:

(קונטרס אחרון): בפרש"י בנעוריה בית אביה בהפרת נדרים כתיב כתבתי ליישב למה לא מייתי מרישא דקרא כי תדור נדר בבית אביה בנעוריה ושם כתבתי גם כן ליישב שיטת רש"י והרמב"ם ז"ל שהביאו בכמה דוכתי קרא דבנעוריה בית אביה לענין דשבח נעורים לאב והקשו הקדמונים דלמסקנא לא קיימא הכי דהא ממונא מאיסורא לא ילפינן:

גמרא ת"ר כתב לה כסות פירות וכלים וכו' ולכאורה דוקא נקט כה"ג בדברים שהן בעין אבל בפוסק מעות ליתן נדוניא לבתו כ"ע מודו דלא זכה בהן הבעל לא מיבעיא לפרש"י שמפרש מן האירוסין ומ"ד זכה היינו שנוטלן בתורת ירושה מאשתו כמ"ש להדיא בד"ה לימא בפלוגתא א"כ הא קמ"ל דאין הבעל יורש מלוה אשתו דהו"ל ראוי כדאיתא בא"ע סי' צ' לשיטת רוב הפוסקים אלא אפילו לפי שיטת ר"ת דאיירי מן הנשואין נמי לא זכה לכ"ע מה"ט גופא דאין הבעל יורש מלוה אשתו אלא דלפ"ז קשה על הש"ע א"ע סימן נ"ב שכתב בשיטת רש"י וסייעתו דאפילו בפסק מעות לנדוניית בתו נמי זכה הבעל מן הנשואין אע"ג שעדיין המעות ביד האב ואמאי הא אין הבעל יורש מלוה אשתו כמ"ש הש"ע גופא סימן צ' וכן משמע ג"כ מלשון התוספות בשמעתין כמו שאבאר דלא שני לן בין פוסק מעות או כסות וכלים. תו קשיא לי דאי ס"ד דמצד ירושה קאמר רבי נתן זכה הבעל וא"כ ע"כ סובר דבעל יורש אשתו ארוסה אי מדאורייתא או מדרבנן. וכמ"ש התוספות בשיטת רש"י דהא דאמרינן לקמן מתה אביה יורשה היינו כרבנן. וא"כ מאי מקשה הש"ס לימא בפלוגתא דר"א ב"ע ורבנן קמיפלגי דהא מצינן למימר דרבנן דהכא נמי כרבנן דהתם ס"ל דלית להו האי אומדנא דע"מ לכונסה אלא דאפ"ה קאמרי לא זכה הבעל משום דסברי אין הבעל יורש אשתו ארוסה כדתני רבי חייא לקמן דף נ"ג וכדפשיטא לן בכולה תלמודא. מיהו מלשון רש"י לקמן דף נ"ג משמע דטעמא דר"ח משום דלא תקנו חכמים ירושת אשתו מהאירוסין. וא"כ י"ל דהא בהא תליא דמשום דליכא איקרובי דעתא בשעת אירוסין מש"ה אינה יורשה. ומה"ט נמי היא אינה גובה תוספת ומאן דאית ליה שזכה הבעל סובר דעיקר איקרובי דעתא בשעת אירוסין ומה"ט י"ל נמי דתקנו חכמים ירושת אשתו מהאי שעתא כנ"ל. ועי"ל דודאי בשאר ירושות כ"ע מודו דאין הבעל יורשה מן האירוסין אלא דוקא בנדוניא שכותב לה האב והבעל כתב ג"כ הנדוניא בשטר הכתובה סבר הש"ס דהא בהא תליא שמשעה שזכה הבעל בנדוניא מהאי שעתא איחייב לה בתוספת למ"ד מן האירוסין ה"נ מן האירוסין ולמ"ד מן הנשואין ה"נ מן הנשואין כן נראה מל' רש"י כאן וכ"כ הרא"ה ז"ל בחדושיו ועיין בסמוך ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): בגמרא תנו רבנן כתב לה כסות פירות וכלים כתבתי דלכאורה משמע דוקא כה"ג בדברים שהן בעין משא"כ בפוסק מעות לנדוניא לכ"ע לא זכה בהן הבעל כשמתה אשתו דאין הבעל יורש מלוה אשתו והקשיתי על לשון הש"ע א"ע סי' נ"ב שכתב דלרש"י וסייעתו זוכה הבעל אף בפסיקות נדוניא וצ"ל דס"ל דלא מיקרי מלוה אשתו אלא מלוה דהחתן גופא אלא דל' רש"י ותוספות גופא לא משמע כן אלא בתורת ירושת אשתו נוטל ועמ"ש ליישב ועדיין צ"ע ובתשובה הארכתי לענין שטר חצי זכר שנוהגין עכשיו דלאיזה צורך הוצרכו לכתוב וליוצאי חלציו לאפוקי ירושת הבעל והא בלא"ה אין הבעל יורש מלוה אשתו והא ודאי מלוה אשתו היא לשיטת הסוברים דעיקרו מכח האב והארכתי מאד ליישב המנהג:

בתוספות בד"ה כתב לה וכו' למאי דמוקי בקונטרס וכו' הא דקתני לקמן וכו' מתה אביה יורשה אתיא כרבנן עכ"ל. ולמאי דפרישית אין צורך לזה אלא דוקא הכא שכתב לה שיבואו לבית בעלה וא"כ הבעל אית ליה נמי זכייה בגווייהו וכותבין ג"כ בשטר כתובתה ואדעתא דהכי אוסיף לה מדיליה מש"ה הבעל יורשה מן האירוסין כמ"ש רש"י גופא משא"כ לקמן לא איירי כה"ג שכתב לה שיבואו לבית בעלה אלא כמו שכתב רש"י להדיא שם שהן מטלטלין שייחד אביה לנדונייתה ובהא כ"ע מודו דאין הבעל יורש מן האירוסין וכ"כ הרא"ה ז"ל:

בא"ד ואין נראה לר"ת. קושיא ראשונה דלמה קבעה אמתני' כבר יישבה הרמב"ן בספר המלחמות וכ"כ מ"ז בס' מג"ש דאהא דקתני ניסת קאי דמשמע דאין לו להבעל שום זכות בנכסי אשתו אלא מן הנשואין ע"ז מייתי האי ברייתא דהיינו כרבנן אבל לר' נתן זוכה בירושת נדונייתה מן האירוסין וקושיא השנית שכתב שיבואו מבית אביה לבית בעלה כתב מ"ז ז"ל דלישנא דברייתא הוא ולא שכתב זה הל' ממש. ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י אדרבא עיקר טעמא משום האי לישנא לבית בעלה שכתב לה עדיפא האי ירושה משאר ירושות אלא דאכתי מצינן למימר דמ"ש לבית בעלה לאו לגרוע זכות הבעל קאתי אם תמות מן האירוסין דמיתה לא שכיח ולא אסיק אדעתיה אלא מ"ש לבית בעלה היינו שנותן לצורך נדונייתה שתכניס לבעלה. וכ"כ הרמב"ן וכן מסיק ג"כ מ"ז ז"ל. וקושיא השלישית ג"כ יישבה מ"ז ז"ל אלא שאני מוסיף נופך משלי דלקמן פ' אע"פ מסקינן ה"ט דאיקרובי דעתא אליבא דרב דלית ליה דר"א ב"ע בטעמא דאומדנא דע"מ לכונסה דהיינו חיבת חופה או חיבת ביאה ורב ס"ל דעדיפא האי אומדנא דאיקרובי דעתא דמשעת אירוסין יש קירוב הדעת בין ארוס לארוסתו ומשום האי חיבה כתב לה תוספת דע"כ מה"ט גופא תקנו כתובה לארוסה. משא"כ הכא דבעי לאוקמי לדר' נתן כר"א ב"ע לא שייך לומר האי טעמא דאיקרובי דעתא דא"כ אמאי לא חייש ר"א ב"ע גופא להאי טעמא דאיקרובי מדידיה לדידה לכך איצטריך לאסוקי הכא טעמא דאיחתוני דשייך מהחותן להארוס דלכך נקרא חותן וחתנו. מה"ט גופא הן הדברים הניקנין באמירה משום דאדעתא דאיחתוני גמר ומקני כנ"ל ונתיישב' שיטת רש"י. ובאמת נ"ל דלאו משום הך קושיא לחוד מפרש ר"ת הסוגיא מן הנשואין אלא משום דבעיקר דינא לא מיסתבר ליה לר"ת כלל שיזכה הארוס מהאירוסין בירושת אשתו דהא פשיטא לן בכולה תלמודא דאין הבעל יורש מן האירוסין ולא משמע ליה לחלק בהני טעמי דפרישית ודו"ק:

בא"ד ונראה לר"ת דהך ברייתא בנשואין מיירי וכו' וקאמר לימא דבפלוגתא וכו' מ"מ מדמה להו עכ"ל. ולכאורה פי' ר"ת תמוה כמו שהקשו עליו בתוספות בסוף הדיבור עוד הקשה עליו הרמב"ן דהאי אומדנא שתהנה הבת לא נזכר כלל בגמרא וא"כ עיקר הקושיא חסר מהספר וכבר כתבתי מה שהכריחו לר"ת לפרש כן מעיקר הדין ועתה אפרש שיטת הגמרא אליבא דר"ת לפי מה שנראה לענ"ד דודאי פשיטא לתלמודא טובא דבעניני אירוסין ונשואין איכא כל הני אומדנא חיבת אירוסין דהיינו איקרובי דעתא וחיבת איחתוני וחיבת חופה וחיבת ביאה נוסף עליו בפסיקת נדוניא שכותב האב לבתו. דדבר ידוע הוא דאדעתא שתהנה ממנו בתו מחייב א"ע וכדמשמע נמי לישנא דכתב לה שיבואו עמה משמע דהיינו לצורך תשמישה שתהנה ממנו ולא שייך פלוגתא בהא מילתא דכולהו אומדנות המוכיחות הן אלא דעיקר פלוגתייהו אי אמרינן בכה"ג דאדעתא דחיבה הראשונה מקנה או אמרינן כיון שהנותן מוחזק בנכסים מסתמא אין דעתו להקנות אלא בשעת חיבה אחרונה ובכה"ג נמי מיבעיא לן לקמן פ' אעפ"י לר"א ב"ע אי חיבת חופה קאמר או חיבת ביאה כמו שאפרש בעזה"י ולפ"ז מקשה הש"ס הכא שפיר לימא בפלוגתא דר"א ב"ע ורבנן פליגי דרבנן דהכא דקאמרי לא זכה הבעל משום דדעת האב אחיבה אחרונה דהיינו שתהנה ממנו בתו וכיון שהוא מוחזק אין דעתו להוציא ממון מרשותו אלא באופן שתהנה בתו ואתיא כר"א ב"ע דהתם דאינה גובה תוספת מן האירוסין משום דדעת הבעל אחיבה אחרונה דהיינו שעת הביאה וזה כתב ר"ת בפירושו הצח דליכא התם אומדנא אחריתי וכוונתו דאי הוי שייך התם אומדנא אחריתי כי הכא מאוחרת משעת נשואין נמי הוי אמר דאפילו מן הנשואין אינו גובה אלא דלא שייך התם אומדנא אחריתי דכדי שתהנה כי הכא וא"כ חיבת ביאה היא אחרונה. ומש"ה אזיל בתר האי אומדנא כיון שהבעל מוחזק לא גמר ומקנה להוציא המעות מרשותו עד לאחר כל המעשים ור' נתן דהכא דאמר זכה הבעל מהנשואין שהיא חיבה הראשונה דחיבת אירוסין אין במשמעות הל' לבית בעלה וסובר דבעין יפה האב גמר ומקנה משעת נשואין ולא איכפת ליה בחיבה האחרונה שהיא כדי שתהנה בתו וע"כ היינו כרבנן דהתם דאמרי גובה הכל מן האירוסין דהיינו חיבה הראשונה. ועל זה מסיק הש"ס דכ"ע כר"א ב"ע דמדידיה לדידה אזלינן בתר חיבה האחרונה דעיקר דעתיה אשעת חופה או שעת ביאה אבל מדידה לדידיה אזלינן בתר חיבה הראשונה דמשום איחתוני הוא ואע"ג דאיכא הכא אומדנא אחריתי אפ"ה האב לא איכפת ליה אלא בחיבה הראשונה ובכל דהו ניחא ליה לאיחתוני לחוד דהיינו שעת נישואין כן נראה לי נכון ועיין בסמוך ודו"ק:

(קונטרס אחרון): כתבתי ליישב שיטת רש"י ז"ל ושיטת רבינו תם כ"א לפי דרכו ממה שהקשו עליהם קדמאי ובתראי עיין בפנים:


דף מז עמוד ב[עריכה]

בא"ד ואי הוה שייך התם אומדנא אחרינא הוי אמדינן עכ"ל. וכתב מהרש"א דהיינו אומדנא דחיתון ועל זה מקשו התוספת דשייך אומדנא אחריתי דאיקרובי דעתא וכו' ע"ש באריכות. ולענ"ד א"א לפרש כן דההיא אומדנא אחריתי אחיתון קאי דהיינו שעת נישואין דהא לקושטא דמילתא אזיל ראב"י בתר ההיא אומדנא גופא ועוד שאין זה במשמעות הל' דהא דומיא דאומדנא אחריתי דלעיל מיניה קאי דאומדנא דחיתון כתב ר"ת אף על גב דאיכא אומדנא אחריתי והיינו אומדנא דכדי שתהנה בתו לכך נלע"ד כמו שכתבתי דה"נ ה"ק דבמדידיה לדידה לא סגי באומדנא ראשונה דהיא שעת אירוסין אפילו באומדנא שניה שהיא שעת נישואין לא הוי סגי אי הוי תו שום אומדנא אחריתי מאוחרת ממנה דומיא דכדי שתהנה בתו אלא משום דליכא תו אומדנא אחריתי מש"ה אזיל ראב"ע בתר אומדנא דחיתון שהיא נישואין והיא אחרונה לגבי אירוסין כנ"ל ברור בכוונת קושיית התוס' בסוף הדיבור בסמוך ודו"ק:

בא"ד ואע"ג דדחי תלמודא וכו' דיחויא בעלמא ואדיחויא לא סמכינן עכ"ל. לפי המובן לכאורה מפי' ר"ת דהתרצן א"צ לחלק כלל בין מדידיה לדידה או איפכא כמ"ש התוס' בסוף הדיבור אלא עיקר התירוץ דבכל דוכתא אזיל ראב"ע בתר אומדנא דאיחתוני דהיינו נישואין א"כ יש לתמוה למה כתב ר"ת דדיחויא בעלמא הוא אדרבה סברת המקשה יותר תמוה דמדמה אומדנא דראב"ע לדהכא אע"ג דלא דמו כמ"ש התוס' לר"ת גופא אבל למאי דפרישית א"ש דהמקשה מדמה להו דראב"ע אזיל בתר אומדנא אחרינא ורבי נתן בתר אומדנא ראשונה ועל זה דחי הש"ס דאיכא לחלק בין מדידיה לדידה למדידה לדידיה שזהו עיקר תירוצו לפמ"ש ועל זה כתב ר"ת דדיחויא בעלמא הוא דלקושטא דמילתא לא משמע לחלק בכך כנ"ל נכון ודו"ק:

בא"ד והורה ר"ת הלכה למעשה וכו' והיה אבי הכלה מוחזק עכ"ל. משמע דהיכא שהחתן מוחזק לכו"ע זכה בהן אע"ג דר"ת כתב דהאומדנא היא שתהנה בתו אין כוונתו שתהנה בהן לעולם אלא עיקר האומדנא שלא נתכוין האב להקנות כ"א שתהנה מהם הבת וכ"כ האחרונים ובזה סרה תלונת הרמב"ן והרא"ה ז"ל מעל שיטת ר"ת וסייעתו אבל אין לפ' דדוקא כשהאב מוחזק סמך ר"ת על סברתו ופירושו הלכה למעשה משא"כ כשהבעל מוחזק ואף ע"ג דלר"ת שייך נמי האי אומדנא שיחזור אפ"ה לא רצה ר"ת לעשות מעשה להוציא הממון מיד המוחזק דספוקי מספקא ליה אלא דלפ"ז לא הוי א"ש הא דמוקי התוספות כמה סוגיות וברייתא דת"כ כשהבעל מוחזק:

בא"ד והא דאמר בפרק מציאת האשה וכו' והא דאמר בת"כ וכו' זה שפוסק לבתו ממון מרובה עכ"ל. משמע דדוקא לפי' ר"ת קשיא להו אבל לפרש"י אפילו כשהאב מוחזק צריך לשלם לחתנו המעות במתה מן הנישואין וכבר כתבתי דקשיא לי הא קי"ל אין הבעל יורש מלוה אשתו לרוב הפוסקים דהו"ל ראוי. ול"ל דפסיקת מעות נדוניא לאו מלוה אשתו הוא אלא מלוה חתנו עצמו הא ליתא כמ"ש דמפרש"י ותוספות משמע להדיא שהבעל נוטל מצד ירושת אשתו וכדמשמע נמי לקמן בברייתא שהביאו התוס' אם מתה בעלה יורשה. ואין לחלק נמי בין פסק כסות וכלים דשייכים לבתו ובין פסיקת מעות דמסתמא הפסיקה על שם חתנו דא"כ מאי פסיקא להו להקשות לר"ת מפסיקת מעות דלמא ר"ת נמי מודה דלא שייך כדי שתהנה בתו בכה"ג ובאמת הפוסקים לא חילקו בכך ודוקא לעניין זכיית הבת אם מת בעלה לנגד האב חלקו קצת פוסקים בא"ע סי' נ"ב בין פסק לבתו או לחתנו משא"כ לענין זכיית הבעל בפלוגתא דרש"י ור"ת לא חילקו בכך והנלע"ד דע"כ צריך לחלק בין ירושת שאר מלוה אשתו ובין ירושת נדוניא כיון דאית ליה ג"כ זכייה בגווייהו והפסיקה היתה נמי אדעתא דחתנו וכמו שחלקתי בכה"ג בשיטת רש"י בין ירושת נדוניא באשתו ארוסה ובין שאר ירושות ארוסה כנ"ל ועדיין צ"ע:

שם והא דאמר בת"כ ותם לריק כוחכם זה שפוסק וכו' עכ"ל. משום דסתם לשון זה שפוסק משמע לכאורה שעדיין לא נתן והוא מוחזק לכך הוצרכו לפרש בזה:

בא"ד וצ"ע שלא יקשה לר"ת דלקמן בריש אע"פ מוכח עכ"ל. כבר כתבתי שפי' מהרש"א בזה אין נראה לי ולענ"ד יש לפרש דבריהם בפשיטות דאסברת המקשה קשיא להו למאי דמשמע לכאורה מפי' ר"ת דעיקר סברת המקשה דלרבי נתן לית ליה אומדנא כלל ומשו"ה הוי בעי לאוקמי לדר"נ כרבנן דראב"ע וע"ז מקשה שפיר דהא רבנן דראב"ע נמי אית להו אומדנא דאיקרובי דעתא וא"כ אפי' כרבנן נמי לא מצי לאוקמי. כן נ"ל ברור בכוונת התוספות בקושייתם על פר"ת. אבל לפמ"ש לעיל דמ"ש ר"ת בסברת המקשה דרבי נתן לית ליה אומדנא לאו דלית ליה אומדנא כלל קאמר אלא דלית ליה האי אומדנא דכדי שתהנה בתו שהיא אחרונה משום דאומדנא ראשונה עדיפא ליה א"כ אין מקום לקושית התוספות לא לפי פי' מהרש"א ולא לפירוש שפירשתי וקושיא שנייה של תוספות נמי לק"מ כמ"ש ודו"ק:

בד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אין לתמוה בסברא זו וכו' וא"ת א"כ וכו' עכ"ל. לכאורה כאן בההיא דר"א ב"ע אין שום תימה דלאו שאם ימות באירוסין קאמר דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אלא דבלא"ה לא פסק לה אלא ע"מ לכונסה כשיהא לו חיבת ביאה והרי זה כאילו קובע זמן שמאותו שעה יתחייב התוספת ואין זה ענין ללוקח פרה דלא מסיק אדעתיה מיתה או טריפה ויש ליישב קושייתם קצת בההיא דברייתא דכתב לה כסות פירות וכלים ולפי' ר"ת דמדמה להו הש"ס לההיא דראב"ע משום אומדנא דכדי שתהנה בתו והיינו לענין חששא דמיתה אלא דלשון התוספות בתירוצם אין מתיישב לפ"ז וצ"ע ובעיקר דברי התוספות בזה הדיבור כתבתי בחידושי לב"ק פרק הגוזל ע"ש:

בד"ה תקנו מזונות וכו' והשתא ר"ל דפליג אינו מגיה ברייתא דהכא וכו' לכאורה לדידיה יכול הבעל עכ"ל. משמע מפשט לשונם דממימרא דר"ל גופא לא משמע להו כלל דמעשה ידיה תליא במזונות דאיכא למימר דכל א' תקנה בפני עצמה אלא לאחר שהוכיחו דר"ל ע"כ אית ליה ברייתא דהכא ואינו מגיה אותה א"כ משמע להו לכאורה דמצי א"ל צאי מעשה ידיך וכו' אלא דקשיא לי אדרבא אי ר"ל אינו מגיה הברייתא וקתני בה תקנו מזונות תחת מעשה ידיה א"כ ע"כ דלא מצי למימר צאי מעשה ידיך במזונותיך וזה עיקר התקנה דאל"כ למה הוצרכו לתקן כלל מזונות תחת מעשה ידיה דמכיון שתקנו לו מעשה ידיה פשיטא דחייב לזונה מן התורה דאפילו עבד עברי כתיב כי טוב לו עמך כדמקשה הש"ס לקמן דנ"ח ע"ב תו קשיא ליה אי ר"ל שונה הברייתא תקנו מזונות וכו' ע"כ סברה ההיא ברייתא מזונות דרבנן אם כן מאי פסיקא להו דר"ל סובר כההיא ברייתא דילמא סבר כהנך תנאי דסברי מזונות דאורייתא וא"כ ע"כ מעשה ידיה תקנה בפני עצמה היא ומשו"ה יכול לכופה תו קשיא לי מאי ס"ד דלר"ל לא תקנו מזונות אלא תחת מעשה ידיה דהא אשכחן שתקנו בארוסה שהגיע זמנה ולא נישאו דחייב במזונות לכ"ע כדאיתא לקמן במשנה פרק אע"פ דף נ"ז אע"ג דאינו זוכה במעשה ידיה וכה"ג דקדקו התוס' בסמוך בד"ה וקבורתה תחת כתובתה אבל למסקנת התוספות א"ש דלר"ל נמי מזונות עיקר ולפ"ז אין צריך להגיה הברייתא לא לרב ולא לר"ל דודאי שני התקנות הוצרכו דלכ"ע מזונות עיקר לא מיבעיא למ"ד מזונות דאורייתא אלא אפילו למ"ד מזונות דרבנן נמי אלא שתקנו אח"כ מעשה ידיה ותקנו נמי מזונות שיהיה זה תחת זה לענין דלכו"ע מצי אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והמותר ישלם כדמוכח בההיא דר"פ המדיר שהביאו התוס' וא"כ שפיר קתני לכ"ע מזונות תחת מעשה ידיה ובהכי א"ש לישנא דגמ' לקמן ריש דף נ"ט דאליבא דרב גופא קאמר קסבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה אלא דרב מפרש לה דמזונות עיקר נמי לענין דמצי למימר אי איפשי בתקנת חכמים ואיני ניזונת ואיני עושה ולר"ל יכול לכופה למעשה ידיה כמו שהיא יכולה לכופו למזונות ותרוייהו עיקר ומפרש נמי להא דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה לענין שכל א' מהם יכול לעכב זה תחת זה כנ"ל נכון ודוק ועיין בסמוך ולקמן פרק אע"פ דף נ"ח אבאר יותר בעזה"י:

גמרא מאי לפיכך. לכאורה משמע דלשון לפיכך קא דייק ואהא לא הוי משני מידי ונ"ל ליישב לפי שיטת התוס' דאדרבא לשון לפיכך לא קשיא להו דשפיר קתני ל' לפיכך כלפי מה ששנה דתקנו פרקונה תחת פירות ולא פירות תחת פרקונה אע"ג דפרקונה עיקר אלא דאפ"ה אלמוה רבנן תקנתא דפירות כאילו הוא נמי עיקר כי היכי דלא תימא איני נפדית ואיני נותנת פירות ולפיכך הבעל אוכל פירות בע"כ משא"כ אי הוי תנא איפכא פירות תחת פרקונה לא הוי אכילת פירות בע"כ ולפ"ז הא דמקשה מאי לפיכך היינו דלא ליתני כלל האי בבא דלפיכך הבעל אוכל פירות דממילא הוי ידעינן מדקדוק לשון התנא דנקט פרקונה תחת הפירות דהבעל אוכל פירות בע"כ כי היכי דידעינן הא מילתא בבבא דרישא דמזונות תחת מעשה ידיה לרב כדאית ליה ולר"ל כדאית ליה אע"ג דלא קתני לפיכך וע"ז משני שפיר דאיצטריך לאשמעינן בהדיא דבעל אוכל פירות דלא תימא מיכל לא ניכלינהו וכו' וכיון דאיצטריך למיתני הא מילתא שפיר קתני נמי ל' לפיכך כדפרישית דאסידור ל' פרקונה תחת פירות קאי כנ"ל לפי שיטת התוספות דרב ור"ל בגירסא דברייתא פליגי דהכל תלוי בסידור הלשון אבל למאי דפרישית דרב נמי אינו מגיה הברייתא אלא דמפרש לשון הברייתא לפי שיטתו והתנא לא נחית לאשמעינן הי עיקר אלא שזה תחת זה א"כ לא יתכן לפרש כן ויש ליישב בעזה"י ודו"ק:

שם אמר רבא האי תנא סבר מזונות מדאורייתא. משמע דתנא דברייתא סבר מזונות מדרבנן והכי הוא ודאי אליבא דר"ל דס"ל דברייתא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה קתני משא"כ לרב אי מגיה הברייתא וקתני בה תקנו מעשה ידיה תחת מזונות שפיר מצינן למימר דברייתא נמי סברה דמזונות מדאורייתא ואפ"ה קתני שפיר מעשה ידיה תחת מזונות והיינו משום איבה דמזונות כדאיתא להדיא לקמן פרק אע"פ דף נ"ח ע"ב ושם אבאר באריכות בעזה"י:

שם האי תנא סובר מזונות דאורייתא דתניא שארה אלו מזונות. וקשיא לי כיון דמהאי קרא יליף מזונות מדאורייתא אם כן ארוסה נמי לחייב במזונות דהא גבי אמה העברייה כתיב לענין ייעוד וקי"ל ייעוד אירוסין עושה ופשטא דקרא נמי דכתיב ואם אחרת יקח לו הא קי"ל דקיחה היינו ל' קידושין ואפשר משום דכתיב ועונתה לא יגרע. ואף על גב דארוסה מדאורייתא שריא לבעלה מ"מ מסתמא אינו בא עליה אלא לאחר שנכנסה לרשותו וא"כ בנשואה איירי קרא ואע"ג דייעוד אירוסין עושה וקיחה נמי לשון קידושין הוא אפ"ה התורה חייבתו לישא אותה ולקיים שאר כסות ועונה אם נאמר דהא דנותנין לבתולה יב"ח דילפינן מקרא אסמכתא בעלמא הוא כמו שאפרש במקומו אי"ה וכ"ש אם נאמר דדרשא גמורה היא א"כ מסתמא איירי קרא לאחר יב"ח דראויה לנישואין דומיא דייעוד ולפ"ז אפשר דאה"נ דלאחר יב"ח חייב במזונות דאורייתא וכמו שאפרש בסמוך בשמעתא דלעולם היא ברשות האב בהא דקאמר לאפוקי משנה ראשונה דהכי הוא סברא דרבה בנדרים פרק נערה דף ע"ג לפי מה דמשמע שם מלשון הר"ן ז"ל. מיהו לענין מעשה ידיה פשיטא דהוי של אב עד שימסרנה לחופה דאפילו בנשואה משמע דאפילו למ"ד מזונות דאורייתא אפילו הכי מעשה ידיה דרבנן ולא ילפינן מאב שזוכה במעשה ידיה מדאורייתא ואמרינן בפ"ק דקידושין דהיינו משום דמיתונא מיניה אפ"ה אין ללמוד זכיית האב מזכיית הבעל דאיכא כמה פירכי וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית לעיל דהא דאמרינן בפ"ק דקידושין משום דמיתזנא מיניה היינו לצריכותא בעלמא ודו"ק:


דף מח עמוד א[עריכה]

תוס' בד"ה רבי אב"י וכו' ולפ"ז תימא ברייתא דלעיל דקתני תקנו מזונות כמאן אתיא עכ"ל. ולכאורה נראה מלשונם דדוקא אליבא דריש לקיש דמייתי התוספות לעיל דשונה הברייתא כמו שהיא לפנינו תקנו מזונות תחת מעשה ידיה קשיא להו כמאן אתיא דבהדיא סברה דמדרבנן מדקתני תקנו מזונות משא"כ לרב דמגיה הברייתא וקתני בה תקנו מעשה ידיה תחת מזונות אפשר לומר דברייתא נמי סברה מזונות מדאורייתא ואפ"ה קתני שפיר תקנו מעשה ידיה תחת מזונות והיינו משום איבה דמזונות וכמו שאפרש לקמן דף נ"ח אי"ה שכן שיטת הפוסקים מיהו לפי שיטת רש"י דלעיל דף מ"ג דהיכא דבע"כ מיתזנא לא שייך איבה דמזונות א"כ ע"כ דלרב נמי מזונות מדרבנן והא לא מיקרי בע"כ מיתזנא דמעיקרא לא תקנו לה מזונות אלא אדעתא שיזכה במעשה ידיה דלא תיהוי לה איבה ודוקא לגבי יתומים שייך בע"כ מיתזנא. משא"כ לשיטת התוספות דאע"ג דבע"כ לגמרי מיתזנא שייך נמי איבה אם כן לא שייכא קושייתם כאן לרב אלא לריש לקיש. מיהו לר"ל נמי יש ליישב קושייתם דלפמ"ש התוספות לקמן דר"ל מפרש המשנה דהמקדיש כרב אדא בר אהבה דמעשה ידיה תחת מעה כסף ומזונות תחת מותר ע"כ סבר רבי מאיר דמזונות מדרבנן וכמו שאבאר במקומו אי"ה וכמו שכתב מורי זקיני הגאון ז"ל בס' מג"ש אלא שהוא סתם דבריו אפילו אליבא דרב ולענ"ד לרב מצינן למימר דר"מ נמי סבר מזונות דאורייתא ואין להאריך כאן יותר:

בד"ה ולא שאני לן וכו' אלא ודאי איירי כשהיה מפרנסם קודם וכן ההיא דמי שהלך וכו' מדפריך מיניה אההיא דנשתטה כו' עכ"ל. משמע להו דעיקר קושיית הגמרא מבניו ובנותיו דלענין דבר אחר שפיר מצינן לאיפלוגי בין נשתטה דכל שעה י"ל אולי יתרפא ומשו"ה נותנין לה תכשיטין משא"כ בהלך למדינת הים שאין דעתו לחזור מיד לא יהבינן לה תכשיטין ולענין צדקה שפיר ידע דאיכא לאפלוגי בין יצא לדעת דהו"ל לצוות. ועוד דלענין דומיא דדבר אחר נמי שפיר דקדקו התוספות דמצי לחלק בין היכא שהיו נותנין לה מקודם או לא וכן לענין צדקה אם דרכו בכך אלא ע"כ דמשמע ליה להש"ס דמסתמא כולהו בחד גווני איירי וא"כ ה"ה לבניו ולבנותיו כולהו איירי כשמפרנסן מקודם וק"ל ובספר נתיבות המשפט דף רמ"ב האריך בזה עיין שם:

רש"י בד"ה לא ניחא ליה וכו' ולי נראה דאדמר עוקבא קאי וכו' ואיפכא גרסינן עכ"ל. נראה דמשמע ליה לרש"י דנהי דבפרק בתרא פליגי בההיא מ"מ הכא בשמעתין משמע דאיירי לענין מילתא דמר עוקבא שעיקר מקומו כאן ולא אברייתא דלא מייתי לה הכא אלא אגב גררא וגם בזה האריך מאד בספר נתיבות המשפט שם וכן בדברי התוספות בד"ה מי שהלך ע"ש:

משנה לעולם היא ברשות האב. כבר פירשתי דכולהו משניות דפירקין אנערה דריש פרקין קאי ולא בבוגרת ואף ע"ג דהאי בבא דהכא דלעולם מוקמינן לה בתרומה ולענין תרומה לא שני לן בין נערה לבוגרת ואפילו ניסת ונתארמלה הדרא למילתא קמייתא מ"מ עיקר בבא דרישא נמי לאו לענין תרומה לחוד איירי אלא כ"ש להנך דקתני לעיל אלא שהאב זוכה בבתו וכדפרש"י להדיא וכמו שאפרש בסמוך:

תוספות בד"ה לעולם וכו' עד שתכנס לחופה גרסינן וכו' עד סוף הדבור. וגירסת רש"י כגירסת ספרים שלנו עד שתכנס לרשות הבעל לנישואין ולפ"ז אין בזה שום הכרע אי איירי ממסירת האב לבעל לנישואין וכרב אסי דאמר אף לתרומה או לחופה דוקא ופרושי קא מפרש במה נכנסת לרשות הבעל בנישואין דהיינו חופה כמו שפרש"י להדיא משא"כ בההיא דלקמן דקאמר כיון שנכנסה לרשות הבעל אי ס"ד דאחופה קאי הו"ל לפרש בהדיא כיון דכבר קתני הכא מסר האב הרי היא ברשות הבעל. ולפי זה צ"ל דהא דמקשינן בסמוך אדרב אסי מלעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה לאו ממתני' דהכא מקשה אלא ברייתא בפני עצמה היא אלא דלפ"ז יש לדקדק אמאי מקשה מברייתא הו"ל לאקשויי ממתני' דפרק אף ע"פ דף נ"ז דאיירי בהדיא בתרומה לחוד וקתני נמי בהדיא ב"ד שלאחריהם אמרו שאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. ואפשר דבזה הוי ידע שפיר דאיכא לשנויי מסירתה זו היא כניסתה לחופה ולא אתא אלא לאפוקי ממשנה הראשונה דאוכלת בהגיע זמן ולא נישאו משא"כ ברייתא דקתני לעולם משמע ליה דדוקא קתני עד שתכנס לחופה ובסמוך אפרש בענין יותר נכון:


דף מח עמוד ב[עריכה]

גמרא מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה דתנן כו' וכתבו התוס' אע"ג דתנן להדיא לקמן כך דרך התנא לאשמעינן בקיצור. וקשיא לי אכתי מאי דוחקיה דתלמודא גופא לאוקמי האי דיוקא דלעולם לענין תרומה דלא איירי בה כלל בהאי פירקין ולקמן בפ' אע"פ תנינן לה להדיא סתם משנה ואמאי לא מוקי לה בכה"ג גופא לענין הגיע זמן ולא נישאו לענין הפרת נדרים דתנינן לה לעיל בפרקין לענין זכיית האב וזכיית הבעל. ובנדרים פ' נערה דף ע"ג במשנה פליגי בהא מילתא נמי ר' אליעזר ורבנן דר"א אמר הגיע זמן ולא נישאו הבעל מיפר וחכמים אומרים אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו ואיתא נמי התם דרבה סבר דר"א ומשנה ראשונה אמרו דבר א' ואביי דחי לה דתרומה והפרת נדרים לא תליין הא בהא וא"כ לרבה טפי שייך למימר הכא דאתי לאפוקי מתרווייהו. ומיהו עיקר רבותא דמתני' לענין הפרת נדרים דאיירי בפרקין במשנה דלעיל מההיא דהכא. ולאביי לא שייך כלל לומר דדרך התנא לאשמעינן בקיצור לענין תרומה. דהא אכתי לא שמעינן ממתניתין מידי דאיכא לאוקמי דיוקא לענין הפרת נדרים הי מינייהו מפקת זיל הכא קא מדחי ליה וכו' ולכאורה היה נראה דלשון לעולם שייך דוקא בתרומה כיון דאיתא אפילו בבוגרת משא"כ בנדרים. מיהו כבר כתבתי במשנתינו דלקושטא דמילתא איירי לעולם דמתני' לכל מילי דזכייה ואם כן ע"כ בנערה דוקא איירי והדרא קושיא לדוכתיה ואפשר דמשום הפרת נדרים לא הוי איצטריך ליה למיתני לעולם דממילא שמעינן לה מפשטא דמתניתין אפילו אי הוי קתני שהיא ברשות האב עד שתכנס לחופה לגירסת התוספות דהא נדרים נמי בכלל זכיית הבעל דקחשיב במתני' דלעיל דף ל"ח במתניתין דהאב זוכה וקתני ניסת יתר עליו הבעל. מיהו אכתי קשה לשיטת התוספות דקדושין דף י' דהגיע זמן ולא נישאו הוי בכלל עד שתכנס לחופה ע"ש. ואם כן שפיר איצטריך לאשמעינן הכא אפילו לענין הפרת נדרים. וכ"ש דמל' ניסת יתר עליו הבעל דלעיל נמי לא מצינן למעוטי תדע דקתני התם וחייב במזונותיה אף ע"ג דמשהגיע הזמן חייב. ולפי זה צ"ל דאה"נ דסוגיא דהכא אליבא דרבה בפרק נערה המאורסה דתרומה ונדרים הא בהא תליין והא דקאמר הכא לאפוקי ממשנה ראשונה אתרווייהו קאי. ואפ"ה כתבו התוספות שפיר אף ע"ג דתנן בהדיא בפ' אע"פ וכו' כיון דדא ודא אחת היא. ולאביי דהתם אפשר דלעולם דקתני הכא אתא למעוטי נדרים לחוד דאיירי ביה לעיל שהבעל והאב זוכין משא"כ לענין תרומה סמיך אמתניתין דפ' אע"פ כנ"ל ודו"ק. ועדיין צריכין אנו למודעי דלרבה דהתם דאמר משנה ראשונה ור"א אמרו דבר א' לפי פי' הר"ן שם דרבה לא ס"ד טעמא דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת ואם כן ע"כ הוי סובר דלמשנה ראשונה מדאורייתא מיפר לה בעל לחוד שזוכה בה בכמה דברים כמ"ש הר"ן להדיא אלא שלא פי' טעמא דמילתא ולענ"ד נראה בכוונתו דכיון דלמשנה ראשונה דמשעה שנתחייב הבעל במזונותיה מייחד לה דוכתא א"כ שפיר קרינן בה בית אישה וכ"כ רש"י לקמן דף נ"ז דדוכתא מייחד לה ומוציאה מרשות אביה וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית בדף הקודם דלמ"ד מזונות דאורייתא היינו משעה שהגיע הזמן לישא דמהאי שעתא חייב לישא אותה ולקיים שארה כסותה ועונתה ונהי דאתניס לענין עונה אפ"ה קרינן בה בית אישה ולא בית אביה לשום דבר נמצא דלפ"ז א"ש טובא דהא דאמרינן הכא מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה אכולהו מילתא דזכיית הבעל דקתני לעיל קאי דהיינו מציאתה ומעשה ידיה והפרת נדריה דכיון דקרינן בה בית אישה לענין נדרים ממילא דה"ה לענין מעשה ידיה כמ"ש התוספות לעיל דף ל"ט בד"ה הואיל דלאפוקי מרשות אביה ילפינן שפיר מהפרת נדרים וכ"ש לענין מציאתה דמדרבנן. ומ"ש הר"ן שזוכה הבעל למשנה ראשונה בכמה מיני זכיות נראה דכוונתו דלאותן דברים שזוכה האב מטעם שנקראת בית אביה זוכה נמי הבעל בהגיע זמן דקרינן ביה בית אישה. ולא אתי הר"ן לאפוקי אלא מאכילת פירות שאין זוכה האב אלא הבעל תחת פרקונה מתנאי ב"ד ודוקא משעת נשואין ממש והיינו דקתני לעיל ניסת יתר עליו הבעל ואתיא ככ"ע ודוק היטב שהוא כפתור ופרח לשיטת הר"ן אבל לשיטת המפרש לנדרים אין זה מוכרע ואין להאריך יותר ועיין בסמוך:

(קונטרס אחרון): ע"ב כתבתי דלמ"ד מזונות דאורייתא היינו משעה שהגיע זמנה לישא דמהאי שעתא דוכתא מייחד לה וקרינן בה בית אישה והיינו טעמא דרבה בנדרים פרק נערה דף ע"ג ע"ב דאמר רבי אלעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר א' מהאי שעתא דאיתחייב במזונות מדאורייתא דכתיב שארה וכסותה ועונתה לא יגרע ואקיחה דאירוסין קאי דומיא דייעוד וכיון דמחייב במזונותיה דוכתא מייחד לה וקרינן בה נמי בית אשה עיין בפנים:

שם אמר רב מסירתה לכל חוץ מתרומה ופרש"י דבתרומה חיישינן לסימפון. ולכאורה קשה אם כן בכל הנך נמי אמאי לא חיישינן לסימפון וכבר הרגיש בזה מ"ז זצ"ל ודוחק לומר דבתרומה שהיא איסור מיתה דוקא חששו למיעוטא דסימפון. דהא בעלמא אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. ונ"ל דסימפון לא שכיח כלל ומשו"ה לענין ירושתה ולטמא לה שכבר מתה סמכינן ארובא כ"ש לענין מעשה ידיה שאם ימצא סימפון יחזיר מה שא"כ בתרומה שאם ימצא בה סימפון נמצא שהיא זרה למפרע בודאי משו"ה חששו טפי. אבל אכתי מהפרת נדרים קשיא ונהי דרש"י ז"ל בד"ה מסירתה לכל השמיט הפרת נדרים מ"מ דוחק לומר דמסירתה לכל לא קאי אהפרת נדרים. והנראה בזה דלענין הפרת נדרים שאני דאפילו אם ימצא בה סימפון לא חל הנדר למפרע דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת אף ע"ג דהכא למשנה אחרונה קיימינן כדפרישית אפילו לענין נדרים ולא מהני בה טעמא דכל הנודרת היינו משום דעל דעת אביה ג"כ נודרת כיון שעדיין לא יצאה מרשות אביה לגמרי לחכמים דנדרים דס"ל דלא קרינן בית אישה משא"כ בנדרים דבהדיא כתיב דע"י מסירה לשלוחי הבעל נקראת בית אישה א"כ י"ל דלכ"ע על דעתו נודרת כן נראה לי:

(קונטרס אחרון): בהא דאמר רב מסירתה לכל חוץ מתרומה ופרש"י דחיישינן לסימפון וכתבתי דיש להסתפק בכוונת רש"י לענין נדרים אי שייך נמי חששא דסימפון או שנאמר דכיון דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת שנותן לה מזונות תו ליכא למיחש לסימפון דאף אם ימצא לא חל הנדר למפרע מהאי טעמא דפרישית וצ"ע:

תוספות בד"ה רב אסי אמר אף לתרומה פי' בקונטרס וכו' וקשה לר"י דאפי' עולא וכו' עכ"ל. כבר קדמני מ"ז בס' מג"ש שיש לתמוה על תמיהתו של ר"י ואני מוסיף נופך משלי דהא ודאי לשיטת רש"י לא קשה מידי דאזיל לשיטתו דמפירושו בפ"ק דקדושין נראה דלאוקימתא דרבינא התם דבן בג בג ורבי יהודה בן בתירא מדרבנן פליגי ורבי יהודה בן בתירא לא חש לסימפון מקל וחומר דשפחה כנענית ואפילו הכי מסיק ואומר אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה א"כ משמע להדיא דעד שתכנס לחופה היינו כמשנה אחרונה ואין לפרש הטעם משום סימפון דהא לריב"ב לא חיישינן לסימפון אלא שמא ימזוג כדמסיק הש"ס להדיא התם משום דעולא וע"כ נאמר דלר"י ב"ב לא מהני טעמא דדוכתא מייחד לה לענין תרומה דלא פלוג רבנן וא"ש טפי לפמ"ש בסמוך בשיטת הר"ן דנדרים דף ע"ג דהכי סבר רבה דאמר התם ר"א כמשנה ראשונה והיינו משום דמדאורייתא קרינן בית אביה מטעמא דדוכתא מייחד לה ומש"ה מהני נמי לענין חששא דתרומה דלא חיישינן לשמא ימזוג וא"כ לרבנן דר"א כיון דמדאורייתא לא קרינן בית אביה אע"ג דדוכתא מייחד לה מש"ה נמי לא מהני בתרומה ומש"ה סברי כמשנה אחרונה כל זה מבואר שם בל' הר"ן ע"ש ולפ"ז ר' אסי דהכא נמי ס"ל כרבינא דקדושין וכרבה דנדרים והא דמפרש עולא בפרק אע"פ טעמא דמשנה אחרונה משום סימפון סובר כאוקימתא דר"נ בר"י בפ"ק דקדושין דבן בג בג ור"י ב"ב מדאורייתא פליגי וא"כ שפיר מצינן למימר דהא דמודה ר"י ב"ב דמדרבנן אין אוכלת עד שתכנס לחופה היינו משום טעמא דסימפון ובפ"ק דקדושין אבאר יותר בעז"ה. העולה מזה דצדקו דברי רש"י. וסיוע גדולה מצאתי לדברי בל' ספרי זוטא בפ' קרח דהא דר"י ב"ב דקאמר עד שתכנס לחופה היינו חופה ממש ולא כמ"ש התוס' בפ"ק דקדושין דחופה היינו הגיע זמנה ע"ש בילקוט וכמו שאבאר בפ"ק דקדושין והן הן דברי הרמב"ם ז"ל שכתב להדיא טעמא דמשנה אחרונה משום שמא ימזוג. אמנם מה שהקשה מ"ז זצ"ל אכתי האיך פסק כן דהא איתותב ר' אסי בשמעתין ולדידי לא קשה מידי דהא דאיתותב ר' אסי בשמעתין לאו משום טעמא דתרומה איתותב אלא כולהו אמוראי איתותבו במאי דקאמרי מסירתה לכל והתם קתני בד"א לירושתה לחוד כמ"ש רש"י להדיא בסמוך והוא בבירור ג"כ שיטת הרמב"ם כדאיתא בטור א"ע ואין להאריך. אבל בענין טעמא דתרומה לא איתותב כיון דלאוקימתא דרבינא בפ"ק דקדושין פלוגתא דתנאי היא אי חיישינן משום סימפון או משום שמא ימזוג ומוקי רב אסי מתניתין דהכא כר"י ב"ב ואע"ג דר"י ב"ב נקט ג"כ לתרומה עד שתכנס לחופה מצי למימר התם נמי דמסירתה זו היא כניסתה לחופה ודוק היטב והתמיה קיימת על מ"ז שהניח בקושיא שיטת הרמב"ם ז"ל ועי' עוד בסמוך ולפ"ז ע"כ דקושיית ר"י כאן היינו לפי שיטת התוספות בפ"ק דקדושין דמכח ההיא קושיא דהכא מפרשו התם נמי דעד שתכנס לחופה לאו דוקא אלא הגיע זמן ע"ש וא"כ אזלא ליה כל השקלא וטריא שכתבתי משום דר"י בשיטת עצמו כתב כן אלא דלפ"ז יש ליישב קושית ר"י בע"א ויבואר בסמוך:

(קונטרס אחרון): רב אסי אומר אף לתרומה ופירש"י דחיישינן שמא ימזוג והקשו בתוס' כמה קושיות וישבתי לנכון בעזה"י וכתבתי דהרמב"ם ז"ל קאי בהדיא בשיטת רש"י דטעמא דמשנה אחרונה משום שמא ימזוג והבאתי ראייה לדבריהם מלשון הסיפרי דעד שתכנס לחופה היינו חופה ממש וכמו שהארכתי בפנים ובפ"ק דקידושין:

בא"ד וע"כ רב אסי איירי לפי משנה אחרונה דאמתניתין קאי וכו' מדקתני לעולם עכ"ל. ולמאי דפרישית בל' הגמרא אין זה מוכרח דשפיר מצינן למימר דלר' אסי איירי מתני' אפילו למשנה ראשונה והא דקתני לעולם לא אתי למעוטי כלל הכא לענין תרומה דלא איירי מיניה בהאי פירקא אלא בפרק אעפ"י נקט להו בפלוגתא דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה והא דקתני לעולם למעט הגיע זמן היינו לענין נדרים וכל הנך דמתני' דלעיל דבהנך ודאי סבר תנא דמתניתין כחכמים דנדרים פ' נערה דאין הבעל מיפר בהגיע זמן וממילא דאין זוכה במעשה ידיה ובמציאתה כדפרישית אבל בתרומה ודאי אכלה כיון דלא שייך שמא ימזוג בהגיע זמן למשנה ראשונה ולסימפון דבדיקות פנים נמי לא חששו והא דמוקמי' בשמעתין דיוקא דלעולם לענין תרומה היינו אליבא דרב דאמר מסירתה לכל חוץ מתרומה וכיון דקתני ברישא דמתני' עד שתכנס לחופה לגירסת התוס' ואפילו לגירסת עד שתכנס הא כתבו התוס' לרב האי עד שתכנס ע"כ היינו חופה ממש וא"כ א"א לאוקמי לענין נדרים דהא במסר לחוד סגי ולא בעינן חופה ממש אע"כ דבתרומה איירי והיינו דקאמר רב חוץ מתרומה משא"כ לרב אסי דאית ליה מסירתה זו היא כניסתה לחופה וא"כ אפילו אי גרסינן עד שתכנס לחופה שפיר מצינן לאוקמי לענין נדרים ואינך ולא לתרומה ולעולם כמשנה ראשונה כנ"ל נכון ליישב מיהא שיטת רש"י אף לפי שיטת התוס' דפ"ק דקדושין ודוק היטב. ואין לתמוה עמ"ש דדיוקא דרישא דלעולם לא קאי אתרומה וסיפא דמתני' מוקי לה רב אסי אף לענין תרומה וכמשנה ראשונה דבהא איכא למימר כתירוץ ר"י דודאי סיפא דקתני הרי היא ברשות הבעל משמע דהיינו לגמרי אף לתרומה מה שא"כ רישא דקתני לעולם היא ברשות האב לא משמע דאיירי נמי לענין תרומה דלענין תרומה לאו ברשות האב תליא מילתא דאפי' יתומה שאין לה אב ובוגרת נמי אוכלין בשביל עצמם ואפילו אלמנה מן הנשואין באין לה זרע כנ"ל. ובמאי דפרישית נתיישב ג"כ דהא דאמר רב אסי אף לתרומה פרש"י דס"ל טעמא דמתני' משום שמא ימזוג א"כ תקשי הא דקתני סיפא הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות אב ומשמע דאפי' לענין תרומה ואמאי הא ליכא למיחש בכה"ג לשמא ימזוג כדפרש"י לקמן פ' אעפ"י ובפ"ק דקדושין ולמאי דפרישית א"ש דדוקא היכא דקתני הרי היא ברשות הבעל הוי לרב אסי תרומה נמי בכלל משא"כ היכא דקתני הרי היא ברשות אב לא איירי מתרומה כיון דלאו ברשות אב תליא מילתא דתרומה ודוק היטב:

בא"ד ועוד דאיתותב מברייתא דבסמוך ולא משני ההיא כמשנה אחרונה עכ"ל. ולפמ"ש בהא נמי לק"מ לשיטת רש"י בסמוך דמשמע דבלא"ה איתותב ר' אסי וכולהו אמוראי היינו במאי דקאמרי מסירתה לכל והתם קתני בד"א לירושתה ומשמע דירושתה דוקא וכמ"ש רש"י להדיא דהוי תיובתיה דכולהו וכמו שאפרש בסמוך וע"כ דקושיית ר"י בכל זה הדבור לק"מ לשיטת רש"י אלא דר"י ז"ל לפי שיטתו דס"ל כשיטת התוס' בסמוך בד"ה ושמואל אמר וס"ל נמי כשיטת התוס' דפ"ק דקדושין ומש"ה הוצרך לפרש מילתא דר' אסי בענין אחר:

בא"ד ואור"י דודאי דמצי לפרש וכו' שמא ימזוג עכ"ל. ולענ"ד יש לתמוה טובא דא"כ הא דאמרינן נמי האי איכא בינייהו בפ' קמא דקדושין באוקימתא דרבינא בפלוגתא דבן בג בג ור"י ב"ב מפרש ג"כ איפכא דלסימפון ליכא למיחש ולשמא ימזוג איכא למיחש נמצא דלר"י ב"ב בקיבל מסר והלך בכולהו אינה אוכלת ולבן בג בג אוכלת. והתם בעיקר פלוגתא דבן בג בג ור"י ב"ב מבואר להדיא איפכא דר"י ב"ב לקולא בענין אכילת תרומה דהא שלח לו בן בג בג שמעתי שאתה אומר ארוסה אוכלת בתרומה ויש ליישב דהתם סבר בן בג בג מעיקרא דר"י ב"ב מתיר בהגיע זמן ואיהו אוסר דחייש נמי לסימפון וס"ל בדיקת חוץ לא שמה בדיקה וקאמר ליה ר"י ב"ב אה"נ דלא חיישינן לסימפון כלל אלא לשמא ימזוג לחוד וא"כ בהגיע זמן מיהו לדידי אוכלת כנ"ל בשיטת ר"י ואין להאריך כאן יותר:

גמרא אמ' להו רב לא תיזלו בתר איפכא יכול לשנויי מסירתה זו היא כניסתה לחופה. לפרש"י א"ש בפשיטות דנהי דלטעמא דרב דס"ל משום סימפון מסירה גריעה מחופה אבל לטעמא דרב אסי דלא חייש כלל לסימפון אלא לשמא ימזוג א"כ אדרבה מסירה עדיפא מחופה דבמסר לא שייך כלל שמא ימזוג משא"כ בחופה זימנין שהחופה בבית אביה והיינו דקאמר לא תיזלו בתר איפכא וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דלמסקנא דמסירה זו היא כניסה לחופה איירי מתני' כמשנה ראשונה דלא חיישינן כלל לסימפון לרב אסי. אבל לפירוש ר"י בתירוצו הראשון דלר' אסי נמי מסברא במסר שייך טפי חששא דסימפון מבהגיע זמן וכיון דקתני רישא דאפילו בהגיע זמן חיישינן לסימפון האיך יכול לשנויי דמסירתה זו היא כניסתה לחופה דהא וודאי ליתא לפי הסברא וצ"ע:

רש"י בד"ה לירושתה וכו' דאע"ג דאמר מר וכו' הכא כיון דמסרה אחולי אחיל עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי מהני הכא ענין מחילה בירושה דאתי ממילא. מיהו רש"י ז"ל נזהר מזה וכתב שאם מתה בדרך בעל יורש נדוניא משמע לענין נדוניא קאמר דיורשה כיון שכבר הגיע ליד הבעל ואיהו נמי שייך בה דהא אפילו מן האירוסין סבר ר' נתן לעיל דף מ"ז דהבעל יורש דברים הללו לפי שיטת רש"י שם כמ"ש וא"כ שייך שפיר ביה לשון מחילה:

בא"ד אבל לתרומה ולהפרת נדריה שלא בשותפות ולמציאתה וכו' לא מהני מסירה כחופה עכ"ל. ואע"ג דלענין הפרת נדרים אמרינן לקמן בשמעתין דכבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל ומשמע דליכא מאן דפליג נראה דהיינו דוקא לענין שיצאה מרשות האב דתו לא קרינן בה בית אביה כיון שכבר מסרה מרשותו וסילק ממנה כל זכותו. משא"כ לענין שיפר הבעל לחוד סבר שמואל דלא מצי מיפר דאכתי לא קרינן בה בית אישה דכל כמה דלא כניס לה ממש לביתו לאו ביתו היא ותדע דהא בחופה דעדיפא ממסירה לרשות הבעל אפ"ה לשיטת הרמב"ם ז"ל לא מיקרי חופה עד דחזיא לביאה כ"ש במסירה להשלוחים דאפשר לכ"ע לא מהני אלא להוציאה מרשות האב לחוד והדברים ברורים לשיטת רש"י וכן הסכימו רוב הפוסקים כדאיתא בא"ע סימן נו"ן ע"ש בס' ב"ש שהרגיש ג"כ בכל זה ולענ"ד נראה שכן שיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל שהביאו להלכה ברייתא דבסמוך כפשטא דקתני בה בד"א לירושתה משמע דוקא לירושה לחוד וכמו שאבאר בסמוך ולקמן בלשון רש"י בברייתא דתנא דבי ר' ישמעאל ע"ש וכ"כ מ"ז זצ"ל:

בגמרא ר"ל אמר לכתובתה כו' אמר רבינא לומר כתובתה מאחר מנה. ולמאי דקי"ל דאין כתובה לארוסה הו"מ למימר דלכתובה היינו לענין זה שאם מת הבעל לאחר שמסרה האב לו או לשלוחו נוטלת כתובתה אלא משום דאיבעיא דלא איפשטא היא בספ"ק דב"מ אי יש כתובה לארוסה או לא מש"ה לא ניחא ליה לאוקמי מימרא דר"ל בהכי ועוד י"ל דלמאן דס"ל אין כתובה לארוסה לא מהני בה מסירה לחופה כיון דלר"ל לא מהני בעלמא ומה"ט נמי לא מצי לאוקמי לענין תוספת כתובה דהא בריש פרק אע"פ בפלוגתא דר"א ב"ע ורבנן אפילו בנכנסה לחופה ולא נבעלה מיבעי' לן אליבא דר"א ב"ע כנ"ל ודו"ק:

(קונטרס אחרון): רש"י בד"ה לירושתה אבל לתרומה ולהפרת נדרים כו'. וכתבתי מילתא בטעמא דנהי דמסירה לחופה מהני לענין דלא קרינן בה בית אביה אפ"ה לא קרינן בה בית אישה ובאמת דהסכמת כל הפוסקים בזה כשיטת רש"י כמבואר בטור ובש"ע א"ע סי' צ"ו. ושם כתבתי ג"כ דלשיטה זו נתיישב לי היטב מה שהניח מורי זקיני ז"ל בקושיא אמאי מסקינן הכא לדרב אשי בתיובתא ולא מוקי לברייתא כתנאי וכאוקימתא דרבינא דפ"ק דקידושין ולמאי דפרישית לא קשה מידי כמ"ש בפנים:

שם מיתיבי הלך האב וכו' בד"א לירושתה ופרש"י להא מילתא לחודא הוא דהוי נשואין והיינו נמי כדפי' לעיל במימרא דשמואל ולפ"ז הא דקאמר בד"א לירושתה דוקא והא דקתני סיפא אבל לתרומה לאו דוקא אלא לרבותא נקט דאע"ג דמדאורייתא ארוסה אוכלת בתרומה וליכא אלא חומרא דרבנן אפ"ה החמירו נמי אפילו במסר אי משום סימפון אי משום שמא ימזוג. ולפ"ז כ"ש בהנך הפרת נדרים ולטמא לה ולמעשה ידיה דמדאורייתא לא מיקרי בית אישה אלא דוקא לענין ירושתה לחוד מטעמא דאחולי אחיל האב והשתא א"ש הא דקאמר תיובתא דכולהו ובזה נתיישב נמי מה שהניח מ"ז זצ"ל בקושיא וצ"ע אמאי מסיק הכא מילתא דרב אסי בתיובתא דהא לאוקימתא דרבינא בפ"ק דקדושין ר"י ב"ב סבר להדיא כרב אסי דכשמסר אוכלת בתרומה כיון דלא חייש לסימפון. ולפי שטתו שהקשה כן בשיטת רש"י יש להקשות יותר דכ"ש אי קאי סוגיא דהכא דלא כרבינא דפ"ק דקדושין אלא כאוקימתא דרב נחמן ב"י התם כ"ש דלק"מ דהא לר"נ ב"י פליגי תנאי אי ארוסה אוכלת מדאורייתא או לא א"כ שפיר מצינן לאוקמי דהאי ברייתא דהכא סברה דארוסה אינה אוכלת דלא מיקרי קנין כספו אלא דוקא נשואה דכתיב כל טהור בביתך. ומש"ה לא מהני בה נמי מסירה כי היכי דלא מהני לענין נדרים ואינך לשיטת רש"י משא"כ רב אסי גופא ס"ל דארוסה אוכלת בתרומה דהכי הילכתא ומש"ה מוקי למתני' דמסירתה אף לתרומה כיון דליכא למיחש השתא לשמא ימזוג. אלא דבאמת לפי שיטת רש"י לא איתותב רב אסי כלל מסיפא דברייתא דקתני אבל לתרומה אמאי דקאמר רב אסי אף לתרומה אלא רב אסי נמי איתותב מרישא דברייתא דקתני בד"א לירושתה משמע דוקא לירושתה ולא לשאר דברים ותיובתא לרב אסי ולכולהו אמוראי דאמרי מסירתה לכל זה נ"ל ברור בשיטת רש"י והתמיה קיימת על מ"ז זצ"ל דנחית לכל הסברות שכתבתי וא"כ אין מקום לקושייתו ודו"ק:

ברש"י בד"ה בד"א שמסירתה לשלוחים הוי נשואין עכ"ל. לכאורה נראה מכוונתו דהאי בד"א דוקא אמסירה לשלוחים קאי משא"כ לענין אם היה לו חצר בדרך ונכנסה לשם נשואין דינו כחופה וקונה בכל דבר כנשואה גמורה וכ"כ הבית שמואל בא"ע סי' נ"ו ע"ש אלא דלענ"ד לשון הברייתא לא משמע כן דכיון דבחדא בבא לגמרי נקיט להו מסירה לשלוחי הבעל והיה לו חצר בדרך משמע דשווין לגמרי ועוד דקתני בד"א אדסמיך ליה שהיה לו חצר בדרך. ועוד מסתימת לשון הרי"ף והרא"ש שהביאו הברייתא כפשטא משמע דאין לחלק בזה וכן מבואר להדיא מל' הטוא"ע והש"ע שהביאו להדיא הנך תרתי בהדי הדדי ודיני חופה בפני עצמו בסי' אחר ומשמע להדיא דהיה לו חצר בדרך אע"פ שנכנסה לנשואין לא הוי כחופה אלא כמסירה לבעל ולא מיקרי חופה אלא מקום מיוחד לנשואין כדאיתא בא"ע חלוקי דיעות בכמה דוכתי ואף לשיטת הרמב"ם דחופה היינו ייחוד לשם נשואין מ"מ הא כתב להדיא עד שיביאנה לביתו ויפרישנה לו וכתב שם הב"ש גופא בסי' נ"ו דלאפוקי אם הביאו דרך עראי לביתו אע"ג שבא עליה לא מיקרי נשואה גמורה. וא"כ אין לך דרך עראי יותר מזה שהיה לו חצר בדרך ובלא כתובה ובלא ברכה דלכ"ע לא מיקרי חופה ודברי הב"ש צ"ע. ולפ"ז מל' רש"י נמי אין הכרע דעיקר כוונתו כאן דקאי מיהו האי בד"א לירושתה נמי אמסירה לשלוחים דעלה קיימין דמיניה הוי תיובתא דכולהו וכדפרישית ודוק היטב ועיין בסמוך גבי הא גופא קשיא:

(קונטרס אחרון): ברש"י בד"ה בד"א שמסירתה לשלוחין הוי נישואין. וכתבתי בזה דאף ע"ג דמלשון רש"י משמע דמחלק בין מסירה לשלוחין ובין נכנס עמה לחצר בדרך דנכנסה לחצר הוי כנשואה גמורה לכל דבר וכ"כ הב"ש סי' נ"ו אלא דאפ"ה נלע"ד דמלשון הברייתא משמע דמסירה לשלוחין והיה לה חצר בדרך שוין וכתבתי שכן נראה מסתימת לשון הרי"ף והרא"ש ז"ל. אמנם אח"ז עיינתי בלשון תשובת הרא"ש ז"ל שהביא הב"י דמשמע כהב"ש ועכ"ז עדיין צ"ע מהראיה שכתבתי בפנים:

בתוספות בד"ה תיובתא דכולהו לאו דוקא דכולהו אלא להנהו דאמרי אף לתרומה עכ"ל. וכתבו כן לפי שיטתם בסמוך בד"ה ושמואל אמר דירושתה לאו דוקא אלא לכל מילי וא"כ האי לירושתה דברייתא נמי ע"כ הכי הוא דהא להפרת נדרים ילפינן מקרא למאי דלא נחתו לחלק בין רשות האב לרשות הבעל כמו שחלקתי בשיטת רש"י אלא דלפי זה קשיא לשיטת התוס' מה שהקשה מ"ז ז"ל בשיטת רש"י במאי דקאמר תיובתא להנך דאמרי אף לתרומה ואמאי אסקו בתיובתא הא מצי למימר כאוקימתא דרבינא בפ"ק קמא דקדושין דריב"ב לא חייש לסימפון כלל וא"כ סברי כריב"ב דכשמסר אוכלת בתרומה אלא דלשיטת התוספות לק"מ דקאי הכא בשיטת ר"י דלעיל בד"ה רב אסי דלמשנה אחרונה ודאי הטעם משום סימפון וכיון דלשיטת התוספת מתני' דידן ע"כ למשנה אחרונה איירי לכ"ע מדקתני לעולם וא"כ ע"כ חייש תנא דמתני' לסימפון אלא דרב אסי והנהו אמוראי דקיימי בשיטתם סברי דבמסר לא שייך סימפון ובהא ודאי הוי תיובתא גמורה מהאי ברייתא דמסר לא אכלה ואמאי הא לכ"ע לא שייך במסר שמא ימזוג אע"כ דתנא דברייתא סבר דבמסר שייך סימפון וקשיא להנך אמוראי וכ"ש דלא שייך למימר דרב אסי מוקי להאי ברייתא כאוקימתא דרב נחמן בפ"ק דקדושין דאיכא תנא דסבר דארוסה אינה אוכלת מדאורייתא דהא אכתי קשה אמאי סבר תנא דברייתא דמסר אינה אוכלת הא מסר מהני לכל דבר מדאורייתא לשיטת התוס' והיינו דמסקינן בתיובתא. העולה מתוך מה שכתבתי דבכל הסוגיא זו פרש"י לשיטתו והתוס' לשיטתייהו ויצא לנו מבואר דמ"ש ר"י ז"ל לעיל בד"ה רב אסי ונדחק לפרש וכן בפ"ק דקדושין הוצרך לדחוק דעד שתכנס לחופה לאו דוקא לאו משום האי קושיא לחוד דמסברא דנפשיה פשיטא ליה לר"י דטעמא דמשנה אחרונה לאו משום שמא ימזוג אלא משום סימפון דבהא איכא לשנויי כדשנינן אלא דר"י ז"ל הכריח כן מסוגיא דשמעתין גופא דמסקינן תיובתא דכולהו תיובתא ולשיטתו א"א לפרש האי תיובתא לענין מאי דס"ל מסירתה לכל דהא תנא דברייתא נמי סבר דמסירה לכל דירושתה לאו דוקא כדפשיטא ליה מהפרת נדרים אע"כ דתיובתא קאי לענין תרומה לחוד וא"כ אמאי לא מוקי הנהו אמוראי כאוקימתא דרבינא דריב"ב קאמר כוותיה דלא חיישינן לסימפון ומוקי למתני' דידן נמי כריב"ב ומש"ה קאמרי אף לתרומה אע"כ דפשיטא ליה לתלמודא דתנא דידן דמתני' ודאי חייש לסימפון כיון דמתני' ע"כ כמשנה אחרונה מדקתני לעולם לאפוקי הגיע זמן אע"ג דלא שייך שמא ימזוג וע"כ משום סימפון ומקשה שפיר נמצא דסברת ר"י לפי שיטתו מוכרח מסוגיא דשמעתין ומש"ה הוצרך לידחק כאן ובפ"ק דקדושין אבל לשיטת רש"י אין צורך לכל זה כמו שפירשתי יפה יפה ואלו ואלו דברי אלקים חיים ודו"ק היטב כי דברי נכונים וברורים בעזה"י:

גמרא הא גופא קשיא אמרת נכנסה עמו ללון טעמא דללון הא סתמא לנשואין אימא סיפא וכו' ויש לדקדק דמאי קושיא דלמא הא דקתני רישא ללון היינו משום דקתני אע"פ שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה ובהא דייקינן שפיר טעמא דללון אבל סתמא בעלה יורשה דמהימן לומר שנכנסה עמו לשם נשואין כיון שהוא מוחזק וטוען ברי משא"כ בסיפא תני נכנסה עמו לנשואין דבהא אע"פ שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה אבל בסתמא אביה יורשה דכיון שהאב מוחזק לא מהימן הבעל לומר שנכנס עמה לנשואין דאע"ג שהוא טוען ברי והאב שמא אפ"ה קי"ל המע"ה. ולמאי דפרישית בשיטת רש"י א"ש דכיון דהא דקתני בד"א לירושתה היינו להאי לחוד. דלכל מילי לא מהני מסירה כי חופה אלא דוקא לירושתה מטעמא דאחולי אחיל אב לגביה א"כ לא תליא מידי בטענת ברי של הבעל אלא הכל תלוי בדעת האב וא"כ דייקינן שפיר כיון דקתני רישא ללון משמע הא סתמא הוי לנשואין דמה"ט מחיל האב לגביה כיון דאיכא קירוב הדעת דנשואין דמכיון שהאב יודע שנכנס עמה לחצר מסתמא דעתיה אנשואין וא"כ קשיא סיפא דקתני לנשואין משמע דדוקא כשהאב יודע שנכנסה בפירוש לשם נשואין מחיל לגביה אבל בסתמא לא מחיל ואף לסברת הב"ש שכתבתי בסמוך דבחצר דידיה וכנסה לנשואין הוי חופה גמורה היינו למסקנת התרצן דנחית לחלק בין חצר דידיה לחצר דידה מה שאין כן לסברת המקשה דלא נחית לחלק בכך ואם כן על כרחך לא הוי כחופה דומיא דחצר דידה אלא כמסירה בעלמא ומשום טעמא דמחילה וא"כ מקשה שפיר כנ"ל נכון. ובהא נתיישב היטב דהא דמקשה הא גופא קשיא לאו אגופא דברייתא מקשה דא"כ הו"ל למימר אמר מר אלא עיקר הקושיא לבתר דמסקינן בתיובתא והיינו ע"כ משום דמפרשינן האי בד"א לירושתה דוקא ומטעם מחילה כמבואר בשיטת רש"י א"כ מקשה שפיר מיהו לשיטת התוס' דהאי בד"א לירושתה לאו דוקא אלא לכל מילי הוי כנשואה גמורה הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה הא גופא קשיא הא איכא לשנויי כדשנינא וצ"ע ודו"ק:

שם תנא מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי זו בחנק מנא ה"מ. ואף ע"ג דבסמוך ילפינן מברייתא דתנא דבי ר"י לענין נדרים יצאה מרשות האב אפ"ה לית לן למילף מיניה לענין חנק דדוקא לענין זכיית האב שייך למילף מנדרים אפילו ממון מאיסורא כדפרישית לעיל דף ל"ט וכמ"ש התוס' שם בד"ה הואיל משא"כ לענין חנק וסקילה ודאי צריך קרא דאפילו יתומה בסקילה כמ"ש התוס' בסמוך:

שם מאורסה ולא נשואה וכו' אילימא ולא נשואה ממש היינו בתולה ולא בעולה. ולכאורה יש לתמוה דבלא"ה מאי ס"ד דנשואה ממש הא בהדיא כתיב בה דבחנק תו קשיא מנ"ל למידרש כלל מאורסה לדיוקא הא איצטריך לגופא לאשמעינן דנערה המאורסה בסקילה דלא תימא אפילו פנויה במשמע ונלע"ד דהא דדייקינן מאורסה ולא נשואה לא איצטריך למעט היכא שהיא נשואה עכשיו כשזינתה אלא דאתא למעט אפילו כשכבר היתה נשואה קודם שנתקדשה לזה ודייקינן לה שפיר מדכתיב מאורסה לאיש ולא כתיב ארוסה לאיש אע"כ דה"ק דמעולם לא היתה כ"א מאורסה ולא היה עליה שם נשואה כלל כנ"ל נכון וכבר כתבתי בזה לעיל בדף מ"ה בל' התוספות בד"ה אמר רבא דלשיטת הרשב"ם והרמב"ם שם הא דממעטינן נמי הכא נכנסה לחופה ולא נבעלה ומסר האב לשלוחי הבעל כולה איירי בכה"ג שלא מסרה האב לבעל קודם שנתקדשה לזה ובזה נתיישב' קושיית התוס' ע"ש ודו"ק:


דף מט עמוד א[עריכה]

בגמרא ואימא היכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא. לפמ"ש בסמוך א"ש טובא דקושית המקשה דוקא אמאי דסליק קאי דנהי דלענין נכנסה לחופה ולא נבעלה שפיר ילפינן מהאי קרא גופא דמאורסה ולא נשואה ועיקר קרא לא אתא אלא לאורויי דלא הדרא למילתא קמייתא מדכתיב מאורסה ולא כתיב ארוסה משא"כ לענין מסר האב דלא ילפינן מהאי קרא כלל אלא מלזנות בית אביה דכתיב במוציא ש"ר וא"כ פשטא דקרא משמע איפכא דהכל תלוי בבית אביה ממש וא"כ אימא דהיכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא וכן נראה להדיא מל' רש"י ומ"ש דאמתניתין קאי היינו משום דלמאי דס"ד עכשיו דכולהו זכייה דמתניתין שהבעל זוכה משעת מסירה לא ידעינן אלא מהאי קרא דלזנות בית אביה דגלי קרא דבמסירה יצאה מרשות האב וא"כ מקשה דאימא דהדרא למילתא קמייתא דמיקרי בית אביה וממילא דהאב זוכה בכל הזכיות שיש לו בה וע"ז משני שפיר דילפינן מהפרת נדרים דלא הדרא וממילא דה"ה לכולהו ואף ע"ג דממונא מאיסורא לא ילפינן כבר כתבתי לעיל דף ל"ט בל' התוספות בד"ה הואיל ונשואין וכו' דגילוי מילתא בעלמא הוא דלא מיקרי בית אביה כנ"ל ודו"ק. כל זה כתבתי לשיטת רש"י אבל לשיטת הרשב"ם שהביאו התוספות לעיל בדף מ"ה בד"ה אמר רבא ולפמ"ש שם ליישב שיטתו בסוגיא דהכא ע"כ צריך לפרש קושית הגמרא דהכא ואימא הדרא למילתא קמייתא לענין נכנסה לחופה ולא נבעלה כמ"ש התוס' כאן ודוק היטב:

בתוס' ואימא ה"מ וכו' ונראה לר"י וכו' ואע"ג דהיכא דנבעלה קים לן דלא הדרא משום דאישתני גופא עכ"ל. מ"ש דקים לן דלא הדרא ע"כ לאו לענין חנק וסקילה דעסיקנא ביה לסברת המקשה קאי דא"כ לא הוי צריכי לפרש משום דאישתני גופא דבלא"ה הא בהדיא כתיב בתולה ולא בעולה אע"כ דכוונתם דאפי' בלא"ה בכל מילי קים לן דלא הדרא לרשות אביה היכא שכבר נבעלה מבעלה וע"ז כתבו דהיינו משום דאישתני גופא כנ"ל בכוונתם. אבל באמת קשיא לי לפי שיטתם אף לפי המסקנא דפסקא תנא דבי ר"י מקרא דונדר אלמנה ומנ"ל לאוקמי האי קרא דאפילו נכנסה לחופה לא הדרא למילתא קמייתא דלמא לעולם דהדרא וקרא דונדר אלמנה היינו לאשמעינן היכא דנבעלה מבעלה ונתארמלה או נתגרשה דלא הדרא דמסברא ודאי לא הוה ידעינן דלא הדרא משום דאישתני גופא דהא לענין נדרים לא כתיב בתולה ולקושטא דמילתא היכא דנבעלה מאחר האב מיפר אע"ג דאישתני גופא ויש ליישב וצ"ע ודו"ק:

רש"י בד"ה אלא הרי שמסר וכו' וזו שנדרה בדרך וכו' ולמדך שלא תקרא לה בית אביה אלא בית אישה עכ"ל. לכאורה משמע מל' רש"י דע"י מסירה לשלוחים נקראת לגמרי בית אישה לפי זה דברי רש"י סותרין מ"ש לעיל גבי תיובתא דכולהו דדוקא לירושתה לחוד היא ברשות הבעל ולא לענין הפרת נדרים כמ"ש להדיא בד"ה שמואל אמר ויש ליישב מ"ש כאן דנקראת בית אישה היינו לענין שלא נתרוקנה רשות לאב במיתת הבעל וכדמסיק רש"י להדיא ועוד דכיון דלרב ור' אסי ור' יוחנן ור' חנינא מהני מסירתה לכל לא חש כ"כ לדקדק בלישנא ובזה נתיישב קושית התוס' בד"ה האיך אני קורא ועיין בס' מג"ש למ"ז ז"ל גם בד"ה ונדר אלמנה ע"ש:

במשנה האב אינו חייב במזונות בתו וכו' מדאורייתא פשיטא דאינו חייב דאע"ג דאמרינן ברפ"ק דקדושין אי אשמעינן מעשה ידיה משום דמיתזנא מיניה כבר כתבתי דהיינו משום דאורחא דמילתא הוא כמ"ש התוס' סוף פרק השולח אבל חיובא ליכא וע"כ איירי כגון שא"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך דאל"כ פשיטא דחייב לזונה מן התורה דלא גריעא מע"ע דכתיב כי טוב לו עמך כדאיתא לעיל אלא דלפ"ז יש לדקדק מאי דייקינן בגמרא במזונות בתו הוא דאינו חייב הא במזונות בנו חייב דלמא היא גופא אתי לאשמעינן דלא תימא דאורייתא חייב לזונה מדאיצטריך למיכתב קדושין לאביה ואיצטריך למיכתב מעשה ידיה לאביה וקס"ד דהיינו משום דמיתזנא מיניה ועוד דקס"ד דתקנו חכמים מזונות תחת מעשה ידיה כדאשכחן בבעל לאשתו דאיכא למ"ד הכי ויש ליישב:


דף מט עמוד ב[עריכה]

בתוספות בד"ה הוא ואשתו וכו' ומיהו ביש נוחלין משמע כו' עכ"ל. התם ודאי איירי ממזונות דלאחר מיתה ובהכי נמי איירי כל השקלא וטריא דתוס' דשמעתין וכמו שכתב מהרש"א ז"ל אלא דבמ"ש דהכי מוכח מדמחלקין התוס' בין מקרקעי למטלטלי ומחיים אין לחלק בין מקרקעי למטלטלי. לא ידעתי למה דודאי אי לא הוי נמי מתנה כמכר אפ"ה פשיטא דאין גובין ממטלטלים המשועבדים שמכר או נתן וכן מ"ש המהרש"א ז"ל דאיירי ששעבדו האחין לא ידענא למה הוצרך לזה ולכאורה נראה כוונתו דאי בשיעבוד הבעל פשיטא דלא גביא במזונות דלאחר מיתה כיון דבעל המתנה מוקדם. וכמו שנראה מהשגת הראב"ד ז"ל בפ"ב מהל' אישות. אלא דאי אפשר לפרש כן דברי התוס' דהכא דהא מייתו מסוגיא דפ' י"נ דקאמר מתנת שכ"מ לא כ"ש. והתם איירי שנתן הבעל גופא במתנת שכ"מ. ובכה"ג גופא מדייקו התוספות דמתנת בריא לא מהני גבייה וכן משמע דכל השקלא וטריא דשמעתין איירי שנתן הבעל גופא במתנת בריא לענין מזונות דמחיים ובכה"ג קאמרי התוספות דמאחר אין ניזונין אפילו במזוני דלאחר מיתה ומה שהקשה הראב"ד דבעל המתנה מוקדם כבר יישבו ה"ה לנכון דהשעבוד דמזוני דלאחר מיתה חל משעת נשואין דמהאי שעתא אשתעבדו נכסי והנלע"ד בכוונת מהרש"א דמ"ש ששיעבדו היינו דמהאי שיעבוד נמי איירי ובא ליישב בזה הא דמייתי התוספות בסוף הדיבור מההיא דמכרו או משכנו דפרק מציאת אשה דאיירי ששיעבדו האחין כנ"ל ודו"ק:

(קונטרס אחרון): ע"ב תוספות בד"ה הוא ואשתו וכו' דקדק מהרש"א ז"ל מלשון התוספות דאיירי ששיעבדו האחים דאי בשיעבד הבעל פשיטא דלא גביא למזונות דלאחר מיתה וכן נראה השגת הראב"ד פ"ב מה' אישות ובאמת שיש לתמוה על סברתם דהא ודאי משעת נישואין חל שיעבוד נכסים לאלתר אף למזונות דלאחר מיתה וכ"כ הה"מ להדיא עד שנלענ"ד דברי הראב"ד ז"ל בתימא מיהו לקמן בפרק הנושא כתבתי ליישב דבריו קצת:

בא"ד משמע דממתנת בריא דאורייתא אינה ניזונת וכו' ואין לומר דממתנה דאורייתא נהי דכ"ש לא הוי ה"ה מיהא הוי עכ"ל. ויש לי לדקדק בדבריהם כיון דמשנה שלימה היא דאין גובין מזונות האשה ממשועבדים מפני תיקון העולם ולפ"ז ע"כ דכל השקלא וטריא דתוס' בזה הדיבור היינו דמספקא להו אי שייך נמי במתנת בריא תיקון העולם או לא והיינו ממש איבעיא דרבי אחדבוי בר אמי בפרק הניזקין שהביאו התוס' בסוף הדיבור דקמיבעיא ליה במתנה האיך ונהי שכתבו התוס' דדוקא לענין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין מיבעיא ליה אבל הכא אין לחלק היינו לאחר שהביאו ראיה מסוגיא דפ' יש נוחלין אבל מקמי דקים להו האי ראיה מספקא להו אי שייך האי איבעיא דמתנה היאך נמי הכא ולפ"ז קשה אכתי מאי ראיה מייתי מסוגיא דפרק יש נוחלין דנהי דמתנת בריא אלים טפי מירושה והו"ל משועבדים אכתי איכא לספוקי כדמעיקרא דלמא ממתנת בריא נמי גביא דשמא לא שייך מפני תיקון העולם במתנה כאיבעיא דרבי אחדבוי והא דבפרק יש נוחלין מקשה רבא לרב אדא בר אבא השתא מירושה דאורייתא גביא מתנת שכ"מ דרבנן לכ"ש ולא מקשה ממתנת בריא היינו משום דממתנת בריא לא מצי לאקשויי לר' אדא דשמא פשיטא ליה לר"א דממתנת בריא נמי לא גביא וה"ה במתנת שכ"מ אבל מירושה מקשה ליה בפשיטות מדידיה אדידיה דקאמר דמשום ירושה גביא וניזונת מנכסיו ומקשה ליה ממתנת שכ"מ משום דפשיטא ליה לרבא דמתנת שכ"מ מדרבנן לא עדיף מירושה כדאמרינן בעלמא שאני מתנת שכ"מ דכירושה שויוה רבנן ותיקון העולם נמי פשיטא דלא שייך ביה ובלא"ה ממקומו הוא מוכרע דמאי דקאמר השתא ירושה דאורייתא גביא דהתם לאו משום דגביא מן היורשים אלא משום דעיקר תנאי ב"ד במזונות דלאחר מיתה היינו על היורשים גופייהו אע"כ דמה"ט גופא קשיא ליה לרבא דמתנת שכ"מ כירושה שויוה רבנן ולא עדיף מיניה ואם כן לא מדייקו התוס' מידי ונלע"ד דודאי פשיטא להתוס' הכא דלהא מילתא לא שייך תיקון העולם במתנה כמו שאבאר בסמוך אלא דעיקר ספיקא דידהו כיון דבין לקוחות ובין יורשים ומקבלי מתנה נקראו משועבדים וא"כ היכא דמחלקינן בין יורשים ללקוחות מספקא להו אם נאמר דלא פלוג רבנן בין לקוחות למקבלי מתנה אפילו היכא דטעמא לחלק או נאמר דלא פלוג בין מתנה ליורשין וע"ז מייתי שפיר מפרק יש נוחלין וא"ש נמי מ"ש וא"ל דנהי דכ"ש לא הוי ה"ה מיהא הוי והיינו דלא פלוג בין יורשין למקבל מתנה וע"ז דחו שפיר ממלוה ע"פ דגבי מיורשים ולא ממקבלי מתנה והיינו ע"כ משום דלא פלוג רבנן בין לקוחות למקבלי מתנה כנ"ל ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד וכן בהנזקין גבי אין נפרעין וכו' דוקא להא מילתא וכו' אבל הכא אין לחלק עכ"ל. ולא פירשו טעם הדבר. ולכאורה נראין הדברים קל וחומר דמה התם לענין משועבדים במקום בע"ח דליכא פסידא לב"ח דהאיכא ב"ח אפ"ה גבי ממקבל מתנה כיון דלא שייך ביה תיקון העולם כ"ש הכא לענין מזונות דאי אמרת דאין אלמנתו ניזונת ממקבל מתנה אית לה פסידא כ"ש דאית לן למימר דניזונת כיון דלא שייך במתנה תיקון העולם. ונ"ל ליישב בכוונת התוס' כיון דמעיקרא בתקנתא דמזונות לא רצו חכמים לתקן שתגבה ממשועבדים משום פסידא דלקוחות א"כ עשאוהו כמלוה ע"פ כדאמרינן התם להדיא בפ' הניזקין מעיקרא הכי איתקון כתובין הן אצל ב"ח ואין כתובין אצל משועבדים וא"כ כיון דכמלוה ע"פ היא ממילא לא גביא ממקבל מתנה משא"כ בההיא דאין נפרעים ממשועבדים במקום ב"ח לא שייך לומר כנ"ל ובזה א"ש מ"ש לעיל בסמוך ודו"ק:

בא"ד ולא מיבעיא נתן הוא אלא אפילו נתנו יתומים אף ע"פ שכבר משמת נשתעבדו הנכסים עכ"ל. לכאורה נראה מדבריהם אלו דשיעבוד דמזונות דלאחר מיתה אינו חל אלא משעת מיתה וכשיטת הראב"ד שהבאתי בתחילת הדיבור ולפ"ז צ"ל דמ"ש ולא מיבעיא נתן הוא היינו דמהנך לא גביא כיון שהן מוקדמים לשיעבוד וכמ"ש בתחילה בכוונת מהרש"א אבל כבר כתבתי דא"א לפרש כן כוונת התוס' ועוד דבתוס' לקמן בר"פ הנושא משמע להדיא דהא דאין גובין מזונות הבנות ממשועבדים מפני תיקון העולם היינו אפילו לענין מה ששיעבד האב אלמא דאי לאו מפני תיקון העולם הו"א דגביא מפני ששיעבוד הבנות חל משעת נשואין אע"פ שעדיין לא נולדו כ"ש למזון האלמנה והיינו כשיטת ה"ה שהבאתי ולפ"ז צריך לפרש כוונת התוס' דה"ק ולא מיבעיא נתן האב דבשעת מכירה אכתי לא מטי זמן החיוב שלה לענין שתהא יכולה לערער אלא לאחר מיתה חל שיעבוד למפרע אלא אפילו שיעבדו האחין דבשעת מכירה נשתעבדו לה הנכסים ממש בזמן חיוב אפ"ה לא גביא כן נראה לי ועיין בהגהות מרדכי ודו"ק:


דף נ עמוד א[עריכה]

בגמרא איני והא א"ל רב לר' שמואל בר שילת פחות מבר שית לא תקבל וכו' לפמ"ש התוס' דכל בר שית דשמעתין היינו בשש שלימות ויום א' א"כ קשה האיך אמר רב פחות מבר שית לא תקבל הא תנן במס' אבות בן חמש למקרא ונהי דהתוספות בפ' לא יחפור דכ"א כתבו דהתם בבריא גמור וכדאיתא נמי בסמוך בשמעתין במימרא דר' קטינא דאסקינן איבעית אימא הא בכחוש הא בבריא מ"מ התוספות דשמעתין לא נחתו להכי מדהוצרכו לפרש בד"ה וספו ליה דההיא דמסכת אבות היינו לגלגל ולא למיספי ליה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא האיך אמר פחות מבר שית לא תקבל דלגלגל נמי לא ויש ליישב בדוחק שדרכו של ר' שמואל בר שילת היה תמיד למיספי להו כי תורא. וכן נראה מסתימת לשון הפוסקים בטי"ד סי' רמ"ה שלא הביאו כלל הא דרב דפחות מבר שית לא תקבל עיין בב"י ובב"ח שם מיהו לפי סברת המקשה נ"ל שהיה סובר דההיא דפחות מבר שית לא תקבל היינו בן ה' ויום א' כדתנן במסכת אבות והשתא א"ש הא דלא סליק אדעתיה לחלק בין מקרא למשנה אף ע"ג דתנינן הכי להדיא במסכת אבות. ועוד דלפי תירוץ האיבעית אימא אמאי מייתי ההיא דאמר אביי אמרה לי אם ומאי אולמא מההיא דרב ור"ש בר שילת ולמאי דפרישית נתיישב הכל דמעיקרא ס"ד דהא דתקנת אושא היינו בין למקרא בין למשנה דאע"ג דתנינן באבות בן ה' למקרא בן עשר למשנה אפ"ה אין בידינו לכופו עד שיהא בן י"ב שהוא סמוך לפרק והגיע לחינוך גמור ועל זה מקשה שפיר מהא דאמרינן בר שית ספו ליה וקס"ד דהיינו שכופין אותו בע"כ א"כ חזינן דתיכף שיגיע זמן חיובו למקרא דהיינו בן ה' ויום א' כופין אותו כ"ש בבן עשר למשנה שיש לכופו תיכף וע"ז משני שפיר דספו ליה כתורא לאו כפי' גמורה היא ולעולם שאין בידינו לכופו כלל עד י"ב לא למקרא ולא למשנה ולשנויי בתרא דאיבעית אימא הא למקרא הא למשנה מסיק שפיר דהתם נמי דנהי דבן ה' למקרא אפ"ה אין כופין אותו עד בן שש שלימות ויום א' והיינו דמייתי עלה הא דאמר אביי אמרה לי אם דמיניה מוכח דאיירי בבן שש שלימות כמ"ש התוס' והיינו דמייתי נמי הא דבר תריסר לתעניתא נמצא דלמקרא אין כופין עד שנה לאחר התחלת חיובו וכיוצא בו למשנה דתחלת חיובו בן עשר ויום א' אין כופין אותו עד י"ב דהיינו בן י"א ויום א' דהיינו נמי שנה אחר התחלת חיובו כנ"ל נכון ובסמוך אבאר עוד בע"א ודו"ק:

בתוספות בד"ה שיהא אדם מגלגל וכו' והא דתנן במסכת אבות בן עשר למשנה היינו לגלגל עכ"ל. וכתב מהרש"א דלשינויא בתרא כתבו כן ע"ש ומסתימת ל' התוספות לא משמע הכי ונ"ל דאפשטא דמימרא דר' יצחק בתקנת אושא כתבו כן דלא קשיא ליה לתלמודא אלא מעובדא דרב ור"ש בר שילת אבל ממתני' דמסכת אבות לא קשיא ליה דאפילו למשנה בן עשר והיאך קאמר הכא עד י"ב ובין למקרא ובין למשנה קשה אלא דהתם היינו לגלגל ואפי' ללישנא קמא נמי מצינן למימר דלא שייך כלל הא מילתא דספי ליה כתורא אלא לענין קטן לגמרי למקרא דמקמי הכי לא ספינן ליה כדאמר רב להדיא פחות מבר שית לא תקבל וטעמא נמי איכא שעדיין לא הגיע לעונת הפעוטות או משום רכות שניו כדאמרינן בסמוך דחליש וגמיר משא"כ לענין בן עשר למשנה שכבר כלתה עונת הפעוטות וא"כ משהגיע זמנו מיד ספינן ליה כי תורא ומ"ש התוספות בסמוך בד"ה בר שית דשייך למיספי ליה נמי לענין משנה היינו דוקא לפי תירוץ האיבעית אימא דלמיספי ליה היינו שיורד עמו לחייו וכופין אותו והא ודאי שייך נמי לענין משנה כדפרישית ודו"ק:

בד"ה וספו ליה וכו' והא דתנן במסכת אבות בן ה' למקרא היינו לגלגל עכ"ל. ובפ' לא יחפור כתבו התוספות דבמסכת אבות איירי בבריא גמור ע"ש. והיינו כלישנא בתרא במימרא דר' קטינא דבסמוך משא"כ הכא בעו לפרושי אליבא דלישנא קמא במימרא דרב קטינא דאמרינן דתרוייהו איתנהו דחליש וגמיר בפחות מבן שש והיינו בן חמש אלמא דאפ"ה אורחא דמילתא ללמדו מקרא כדתנן בן ה' למקרא וע"ז כתבו כאן דהיינו לגלגל:

בד"ה בר שית וכו' והשתא לא הוי דומיא דבן עשר עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דזה בעצמו תירוץ האיבעית אימא דלא שייך הא מילתא דלמיספי אלא למקרא ולא למשנה והא דיורד עמו לחייו לא שייך נמי אלא למשנה כיון שהגיע לי"ב שהוא שעת חינוכו מדאורייתא וכדפרישית בסמוך והיינו דמייתי עלה הא דאמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא וע"כ היינו למיספי דיש לו זמן שנה אחר תחילת חיובו ואפ"ה קאמר בן עשר למשנה והיינו ע"כ משום דלא שייך לגביה שיעור אחר למיספי דמיד כיון שהוא בן דעת גמור ספינן ליה בבן עשר אבל עדיין אינו יורד לחייו כיון שעדיין לא הגיע שעת חינוכו מדאורייתא עד שנת י"ב שהוא בן חינוך גמור מדאורייתא מדקאמר בר תריסר לתעניתא שהוא עינוי גמור ומכ"ש דמהאי שעתא יכול לכופו לתלמוד תורה ולירד עמו לחייו כנ"ל נכון אלא שהתוס' לא כתבו כן ודו"ק:

בד"ה הבעל מוציא וכו' עיין במהרש"א באריכות ודבריו ברורין אבל הב"י דקדק כן מל' הטור ומה שיש לדקדק בזה יבואר בפ' הכותב בע"ה מיהו במה שכתב בהא דלא כתבו התוס' דליכא לאוקמי בדו"ד אין לי בנכסיך גרידא ונדחק בזה ולענ"ד אין צורך דכיון דבדאמר דו"ד אין לי בנכסייך אוכל פירות א"כ אכתי לר"י אמאי מוכרת אע"כ דכיון דע"כ אמר לה בפירוש נתן לה רשות למוכרה דליכא לאוקמי לשון דו"ד במילתא אחריתי א"כ אכתי מה הועילו בתקנת אושא בזה כיון שכתב בפירוש שיהא מכרה קיים אף בחייו וכ"ש לאחר מיתה כמ"ש התוס' באמר אין לי דין ודברים בנכסייך ובפירותיך דבהא לא מהני תקנת אושא והיינו כיון שכתב בפירוש כן נ"ל ברור ודו"ק אבל בפ' החובל משמע להו דמהני תקנת אושא בכה"ג לר' יוחנן:


דף נ עמוד ב[עריכה]

בגמרא יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא כו' וקאמר כשם כו' כך אין הבנות ניזונות אלא מן הקרקע. וקשיא לי דהא לקמן שילהי שמעתין פליגי רבי ורשב"א בברייתא בהא מילתא וא"כ הו"ל לר' המנונא למימר בהדיא הלכה כרשב"א ודוחק לומר דלא שמיעא להו האי ברייתא. דרב יוסף סיני הוה. וליכא למימר דטעמא דרשב"א מפרשי. הא נמי ליתא דאדרבא מילתא דר' דקאמר מזונות ניגבית מהמטלטלין צריך טעמא דמסברא אית לן למימר דתנאי כתובה ככתובה דאין נגבית מהמטלטלין כדפרש"י לקמן בשמעתין בד"ה או דלמא מזוני ממש ומשמע מלשונו דטעמא דרבי דאמר גובה ממטלטלים היינו משום דבעליה תיקנו ורשב"א כיון דע"כ לית ליה תקנת עליה ממילא מוקמינן אדינא דתנאי כתובה ככתובה ואכתי טעמא דר' המנונא ורב יוסף למה לן. הנראה בזה דאיצטריכו להו האי טעמא דאל"כ הוי לן למיפסק כרבי לגבי דרשב"א דהלכה כרבי מחבירו כדאמר רבא לקמן בשמעתין אלא דאכתי פסיק כרשב"א וסמיך נמי אטעמא דהכא דמדרש כתובה דמתניתין דמייתי דרשא דר' אלעזר בן עזריה מסייע לרשב"א דכי היכי דדריש לענין דאין ניזונת מחיים דומיא דבנים ירשו ה"ה לענין מטלטלים נמי דרשינן הכי והשתא הו"ל ר' יחיד לגבי דר"א ב"ע ורשב"א וקיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וכ"ש דר"א ב"ע רבו הוה וסתם מתניתין נמי מסייע להו. מיהו לפ"ז צריך לומר דקים להו לתלמודא דכולהו תקנת עליה מקמי ראב"ע דרי דרי הוי דאל"כ אכתי הוי למיפסק כר' ולפרש טעמא משום תקנת עליה כי היכי דלא ליפלוג רבי אדר"א ב"ע ואכולהו תנאי דדרשי מדרש כתובה אע"כ כדפרישית כנ"ל ועיין בסמוך:

ברש"י בד"ה ודלמא כתובת בנין דכרין כו' דתנן ר"ש אומר כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מאי ראיה מייתי מדר"ש הא רבנן פליגי עליה והלכתא כוותייהו ונהי דהרא"ש ז"ל בפסקיו לקמן פ' מי שהיה נשוי כתב דלא פליגי ר"ש ורבנן אלא לענין אם המותר מטלטלים. אבל בהא כ"ע מודו דאין כתובת בנין דכרין נגבין ממטלטלין מ"מ הא מסיק שם הרא"ש גופא דהיינו משום דקי"ל תנאי כתובה ככתובה. ולפי זה בשמעתין לא שייך הא מילתא דא"כ אמאי איצטריך למילף מזונות מכתובת בנין דכרין ות"ל דמזונות גופא תנאי כתובה היא. מיהו למאי דפרישית בסמוך יש ליישב שיטת הגמרא דשמעתין דעיקר הטעם הכא אינו אלא להוכיח ממדרש כתובה דמתניתין שסמכו לשני תקנות הללו גבי הדדי מוכח דליתא לתקנת עלייה דהוי מקמי הכי ואם כן מוכח לה שפיר דכי היכי דלענין כתובת בנין דכרין פשיטא לן דאינן נגבין ממטלטלים משום דתנאי כתובה ככתובה ע"כ דה"ה לענין מזונות נמי אוקמוהו אדינא ולא תקנו דבר אבל לפרש"י ז"ל דמייתי לה מדרבי שמעון ודאי קשה וצריך עיון ודו"ק:

בגמרא איבעיא להו פרנסה הויא כו' וכדשמואל. עיין מה שאכתוב בע"ה בל' התוס' לקמן בד"ה ממקרקעי:

רש"י בד"ה או דילמא מזוני ממש ואף ע"ג דתנאי כתובה ככתובה כו' עכ"ל. לכאורה לא הוצרך לזה אפי' אי תנאי כתובה לאו ככתובה אלא כחוב דעלמא אפ"ה היה ראוי לומר דאין לגבות ממטלטלי דיתמי כמו בכל בע"ח דעלמא מיהו יש לחלק דהא דאין גובין ממטלטלי דיתמי בבע"ח היינו משום שהחוב על אביהם מחיים והנכסים שלו אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא היינו משום דנכסי דבר אינש אינון ערבין ביה והיינו דוקא במקרקעי דדעתא דב"ח עלייהו ולא במטלטלי משא"כ הכא במזונות הבנות דעיקר תנאי ב"ד לא היה אלא לאחר מיתה וא"כ תחילת החיוב על היתומים והיה מהראוי שיגבה אפילו ממטלטלים דהו"ל כמו מיניה דאפילו מגלימא דעל כתפיה. ועוד דכתב לה בהדיא דליהוי מיתזנא מנכסי וקי"ל דמטלטלי נמי איקרי נכסי לכך הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה היה מהראוי שלא לגבות ממטלטלים דתחילת תנאי ב"ד דוקא לענין מקרקעי איתקון דתנאי כתובה ככתובה אלא דבעלייה תקנו שיגבו כנ"ל:

(קונטרס אחרון): ע"ב גמ' איבעיא להו פרנסה הוי א"ד מזוני ממש. כתבתי דאע"ג דבכל דוכתי פשיטא לן דאין בע"ח גובה ממטלטלי דיתמי אפ"ה איכא למימר דשאני הכא במזונות האשה והבנות דעיקר תנאי ב"ד לא חל אלא לאחר מיתה וא"כ עיקר החיוב על היתומים איכא למימר דגובה נמי ממטלטלין:

בגמרא תא שמע בידיה דר' בנאה כו' הוי מטלטלין דיתמי כו' מאי לאו למזוני כו'. ויש לדקדק אכתי מאי פשיטא דלמא שאני התם שהיתומים לא היו מוחזקין במטלטלים שהרי ביד ר' בנאה הוי ותמן תנינן לקמן דף פ"ד מי שמת והיה לו מלוה או פקדון ביד אחר ר' טרפון אומר ינתן לכושל שבהם וקאמר ר' יוחנן דהיינו לכתובת אשה ואפי' לרבי עקיבא דפליג ואומר ינתנו ליורשים וקי"ל כוותיה איכא למימר דדוקא בכתובת אשה אבל למזונות מודה כדאשכחן נמי לרבינא לקמן דף צ"ו דמחלק בין כתובה למזונות לענין תפסה מטלטלים וכתבו התוספות שם דטעמא רבה איכא דמשום דכתובה גביא ממשעבדי לא גביא ממטלטלים משא"כ מזונות דלא גביא ממשעבדי אלמוה לתקנתא דמהני להו תפיסה לענין מטלטלים ובהל' גדולות פסק שם כרבינא וא"כ מה"ט גופא יש לחלק נמי לענין היכא שהמטלטלים מופקדין ביד אחר בין כתובה למזונות. ומזה יש לדקדק ג"כ על לשון רש"י שהבאתי בסמוך שכתב ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה ולמה שכתבתי אין זה מוכרח דלענין מטלטלים טעמא רבה איכא לחלק בין מזונות לכתובה כדמפליג רבינא אפילו היכא דלא שייך תקנת עלייה מיהו רש"י ז"ל הוצרך לפרש כן לפי שיטת הגמרא דקאמר דרב ע"כ מתקנות עלייה נגעו בה אי איירי במזונות אבל הכא קשה. וצריך לומר דקים ליה לתלמודא דהני מטלטלים דהוו ביד ר' בנאה לאו דרך פקדון הוי אלא בתורת אפוטרופוס באו לידו וידו כיד היתומים כן נראה לי ודו"ק:

בתוספות בד"ה ומאי עלייה כו' מה שיש לדקדק בדבריהם כתבתי בס"פ מציאת האשה כי שם מקומו:

בד"ה וא"ל זיל זון וא"ת מאי אולמא דשמואל יותר מדר"י בר יוסף כו' עכ"ל. ולא ידענא מעיקרא מאי קשיא להו דהא לכאורה מילתא דפשיטא היא דהא דאמר ר' יצחק ב"י בעלייה התקינו לאו הלכה פסוקה היא דהא אשכחן לקמן שילהי שמעתין דר' ורשב"א פליגי בהדיא בברייתא אי מזונות הבנות נגבין ממטלטלים אלמא דר' ורשב"א פליגי בהכי אי איתא לתקנת עלייה או לא ולרשב"א ליתא לתקנת עלייה. והא דמייתי תלמודא הכא מימרא דרב יצחק ולא מייתי מילתא דרבי היינו כדי ליישב לשון חיטי דעלייה דקאמר רב. ורב גופא עיקרא דמילתא נקיט דטעמא דרבי גופא משום תקנת עלייה וכדמשמע נמי משיטת רש"י שהבאתי בסמוך דאי לאו תקנת עלייה רבי גופא לא הוי קאמר דגובין ממטלטלים דהא קי"ל בפשיטות תנאי כתובה ככתובה ובלא"ה נמי נראה דוחק לומר דתקנת עלייה בתר ר' ורשב"א הוה דר' בין תנאים הוה ורב גופא דאיירי הכא בתקנת עלייה היה בימי רבי. וא"כ שפיר איצטריך לאתויי מדשמואל דעביד עובדא כרבי והיינו כדמסקו התוס' דלאפוקי מסתם משנה איצטריך דבלא"ה פשיטא דהלכה כרבי מחבירו וכדפרישית לעיל ודו"ק:


דף נא עמוד א[עריכה]

בתוספות בד"ה ממקרקעי כו' וא"ת קשיא דרבא אדרבא כו' וא"כ גביא ממטלטלי כדאמרינן בשמעתין עכ"ל. ולולי דבריהם היה באפשר לומר דמההיא דשמעתין לא מוכח מידי דהא בהא תליין אלא דלעיל דעיקר האיבעיא בההיא דרב זן ממטלטלי מספקא לן אי מזונות או פרנסה וכי היכי דלא נימא סוף סוף כי היכי דגבי מטלטלין לפרנסה ה"ה למזונות דאידי ואידי תנאי ב"ד נינהו ע"ז מסיק דלא דמי דשאני פרנסה דאשכחן נמי עילויא אחרינא דשמין באב משא"כ במזונות דאין שמין באב כדאיתא לקמן דף ס"ח ע"ש בתוספות. משא"כ אי רב זן ממש ממטלטלים כ"ש לפרנסה וכמ"ש התוספות ג"כ לקמן ולפ"ז רבא גופא שפיר מצי סבר דאין גובין ממטלטלים אע"ג דשמין באב וצ"ע:

במשנה לא כתב לה כתובה כו' מפני שהוא תנאי ב"ד. הא מילתא גופא משנה שאינה צריכה היא דהא כולהו מתני' דפ"ק דקתני איזו כתובתה מנה ואיזו מאתים ע"כ בדלא כתב לה איירי דאי בדכתב לה אפילו אלמנה גמורה גובה כל מה שכתב לה אע"כ דעיקר רבותא דמתני' דהכא היינו כדדייקינן בגמרא דאפי' התנו ונתרצית בפירוש לפחות מכתובתה אפ"ה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה דלא מהני בה תנאה. ולמאי דמוקמינן לה כר"מ אפי' כתבה התקבלתי נמי לא מהני ולמאי דמוקמינן כר' יהודא נהי דהתקבלתי מהני אפ"ה אתי לאשמעינן דלא מהני בה תנאי בשעת נישואין אפי' נתרצית כדמסקינן בפ' אע"פ דס"ל לר' יהודא כתובה דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם ועיין מ"ש בעז"ה בסמוך שילהי שמעתין בל' רש"י מיהו למאי דמוקמינן כרב יהודא דס"ל כתובה דרבנן אתי שפיר הא דמסיק הכא וקתני מפני שהוא תנאי ב"ד אכולה מילתא משא"כ למאי דמוקמינן לה כר' מאיר דס"ל כתובת בתולה דאורייתא צ"ל דהא דקתני מפני שהוא תנאי ב"ד אאלמנה לחוד קאי או אפילו אבתולה ולענין הא מילתא גופא דלא מהני בה התקבלתי והיינו מתנאי ב"ד אליבא דר"מ שגזרו חכמים דאסור להשהות אשתו בלא כתובה וכל הפוחת הוי בעילת זנות. ומה"ט גופא לא מהני בה האי מחילה כלל דלא הוה מחילה גמורה כמו שיבואר בפרק אע"פ אי"ה ולקמן בסמוך ועוד היה בלבי לפרש דמתניתין אתי לאשמעינן נמי דאע"ג דלא כתב לה גובה בכל ענין ואפי' ממשועבדים דתנאי ב"ד כמאן דנקיט שטרא דמי דמעב"ד קלא אית ליה ואין יכול לטעון פרעתי והיינו דקתני מפני שהוא תנאי ב"ד וכדקי"ל הטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום בפ"ק דמציעא ואפי' מאן דפליג היינו במקום שכותבין אבל במקום שאין כותבין מודה וכמ"ש תוספות בד"ה מן האירוסין דמוכח להדיא דלשון גובה משמע דאין יכול לטעון פרעתי ודו"ק:

בגמרא הא מני ר"מ היא כו' דאי ר"י האמר רצה וכו' כותבת התקבלתי כו'. כבר כתבתי דמשמע להו הכי כיון דפשטא דמתניתין מילתא דפשיטא הוא. וע"כ דאתי לאשמעינן מילתא דפסיקא דלעולם גובה. וא"כ ממילא משמע דלא מהני בה שום דבר לפחות מכתובתה לא תנאי ומחילה דמעיקרא ולא התקבלתי והיינו כר"מ. ועי"ל דאפי' את"ל דלא שייך למעט מדיוקא דמתני' ענין התקבלתי דהוי שובר גמור אלא ממעט תנאי ומחילה דמעיקרא כדמשמע מלשון התוספות בד"ה מני ר"מ. אפ"ה מדייק שפיר דר"מ היא דקס"ד כיון דקאמר ר"מ כל הפוחת והיינו אפילו בתנאי כדדייקינן פ' אע"פ וא"כ משמע דתנאי עדיף מהתקבלתי מדאיצטריך לרבויי. וקס"ד ל"ש לענין בעילת זנות ול"ש לענין דלא מהני לגרוע כתובתה וא"כ כיון דלרב יהודא התקבלתי מהני כ"ש דמהני תנאי כל זה סברת המקשה וע"ז משני שפיר לעולם ר"י דדוקא בהתקבלתי קאמר ר"י דמהני ולא בתנאי דמעיקרא דהו"ל מתנה עמ"ש בתקנת חכמים. וחכמים עשו חיזוק לדבריהם כדמסקינן פרק אע"פ. והא דלר"מ הוי רבותא בתנאי טפי מהתקבלתי היינו דוקא לענין בעילת זנות דבהא פליג בהדיא אדרבי יהודא במתניתין דפרק אע"פ דקאמר ר"י רצה כותב משמע לכתחילה וקאמר ר"מ לא מיבעיא בהא דהוי בעילת זנות אלא כל הפוחת אפילו בתנאה וכשיטת ר"י בעל התוס' בשמעתין. עמ"ש בזה בשיטת ריב"ן ודו"ק וראיתי להרא"ה ז"ל בחידושיו שהאריך ונתקשה לו סוגיא דשמעתין עד שהעלה דהכי מדייק הש"ס דאי ר"י כיון דס"ל התקבלתי מהני א"כ לעולם לא הוי מצי למיגבי בלא כתובה דהבעל יכול לטעון שמחלה וכתבה התקבלתי. ולענ"ד דברים תמוהים הם דמה סברא היא זו דמ"ש מכל שטרי דעלמא דאע"ג דמהני בהו מחילה אפ"ה לא מצי למיטען מחלת לי עד שיביא ראיה בשטר שובר או בעדים וה"נ כיון דמעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא דמי אפי' לר"י דמהני התקבלתי היינו היכא שמוציא כתב התקבלתי אבל מהיכא תיתי יהא נאמן בלא ראיה ועי' מה שכתבתי בזה בסמוך בלשון רש"י שילהי שמעתין שנראה קצת שדבריו נוטין לשיטת הרא"ה ז"ל:

בתוספות בד"ה מני ר"מ היא כו' ופי' ריב"ן דבכל מקום דאית לה כו' עכ"ל. פשטא דלישנא דריב"ן דנקט כל מקום דאית לה משמע להדיא דהיינו אפילו בכתבה התקבלתי דלא מהני לר"מ ואית לה כדמוכח בשמעתין נמי ס"ל דהוי בעילת זנות וכמ"ש מהרש"א ז"ל בתחלת דבריו אלא דקשיא ליה דא"כ לא הוי מקשו התוס' מידי מהאי דהחובל לכך כתב מהרש"א דודאי בהתקבלתי לריב"ן אליבא דר"מ לית לה ולא הוי בעילת זנות והא דנקיט ר"מ כל הפוחת היינו אפי' בתנאה ולא מיבעיא כתב לו שדה שוה מנה כו' זהו תמצית דברי מהרש"א ז"ל ומאד נפלאו דבריו בעיני דהא אמאי דקאמר ר"י במתניתין בר"פ אע"פ רצה כותב התקבלתי אהא מילתא גופא קאמר ר"מ כל הפוחת (ונהי שכתבו התוס' בסמוך ובפ' החובל דמודה ר"מ בהתקבלתי היינו לענין דמהני אבל לענין איסורא דהוי בעילת זנות ע"כ פליג אדר"י כנ"ל והארכתי בזה מאד) ופליג אדר"י וה"נ בברייתא שם. לכך נ"ל ברור דודאי לשיטת ריב"ן אליבא דר"מ בהתקבלתי נמי הוי בעילת זנות ולפי הבנת התוספות בשיטת ריב"ן היינו דוקא משום דלר"מ לא מהני התקבלתי ואית לה והיינו נמי מתקנת חכמים דמסתמא לא הוי מחילה גמורה וכיון דאית לה ולא סמכא דעתה הוי בעילת זנות ואפ"ה מקשו התוס' שפיר מההיא דהחובל דהתם ודאי לית לה שהרי מכרה הכתובה לבעלה בדמי החבלה ונתקבלה כתובתה בבירור דהא לא שייך האי טעמא דלא הוי מחילה גמורה ואפילו הכי אמרינן התם דאי אפשר לה למכור משום דהוי בעילת זנות אלמא דליתא לסברת ריב"ן זהו ברור בכוונת התוספות בשיטת ריב"ן ודברי מהרש"א ז"ל צריך עיון אבל בסמוך איישב שיטת ריב"ן דלא תיקשי עליה קושיית התוספות ודוק היטב:

בא"ד וקשה לר"י דבפרק החובל משמע דאפי' היכא דלית לה אפ"ה הוי לר"מ בעילת זנות כו' עכ"ל. באמת לא אשכחן האי לישנא דבעילת זנות התם בפרק החובל אלא דאסור להשהות אשתו שעה א' בלא כתובה אלא דממילא משמע להו דהא בהא תליא ולענ"ד לסברת ריב"ן ודאי ליתא דע"כ מודה ריב"ן דאסור להשהותה אפי' היכא דלית לה כיון דבפ' החובל אמרינן להדיא דטעמא דאסור להשהותה היינו שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ האי טעמא שייך טפי היכא דלית לה אלא דאכתי לא הוי בעילת זנות היכא דלא שייך טעמא דלא סמכה דעתה ואע"ג דלא אשכחן דאיירי ר"מ בהדיא בהא מילתא דאסור להשהות' אלא היכא דהוי בעילת זנות מ"מ אפשר דממילא שמעת מינה וכמו שאפרש בזה ר"פ אע"פ ועוד נ"ל דריב"ן גופא לא קאמר אלא ליישב הא דדייקינן בפ' אע"פ דבתנאי דמעיקרא לר"מ אית לה ומפרש ריב"ן דהיינו משום דאי ס"ד דלית לה לא הוי בעילת זנות כיון דמעיקרא אדעתא דהכי נשאה וסברה וקיבלה אע"כ דאית לה ומשום דלא סמכא דעתה הוי בעילת זנות משא"כ בההיא דהתקבלתי וההיא דפרק החובל אפילו אי לית לה נמי שייך בעילת זנות כיון דמעיקרא לא נשאת לו אלא אדעתא שיהא לה כל כתובתה כן נ"ל נכון וברור ליישב שיטת ריב"ן וסברא כיוצא בזו מצאתי בחידושי הרא"ה ז"ל גבי תחלת ביאה וסוף ביאה ע"ש ותיתי לי דקיימתיה מסברא דנפשאי ולענ"ד הסברא נכונה ודו"ק. ואי תיקשי אכתי מנ"ל דפליג ר"מ בהתקבלתי וסבר דאית לה כדמשמע הכי בשמעתין ודלמא לא פליג ר"מ אלא לענין בעילת זנות בהתקבלתי בשלמא לשיטת ר"י מוכח לה מדקתני כל הפוחת אפילו בתנאי משמע דלא מיבעיא קאמר משא"כ לפי' ריב"ן לא שייך לומר כן דא"כ מי הכריחו לפירושו הא בלא"ה מדייק הש"ס שפיר בתנאי דאית לה כמו לפר"י אלא די"ל דלישנא דמתני' דר"פ אע"פ משמע הכי כמו שאפרש שם בע"ה:

בא"ד ע"כ נראה דר"מ לא מיבעיא קאמר ל"מ היכא דלית לה כו' עכ"ל. ואפ"ה א"ש סוגיא דהחובל דאין הב"ד יכולין לכופה שתמכור כתובתה לההיא דחבלה באחרים דכיון דאין הבעל רשאי להשהותה בלא כתובה וצריך לכתוב לה כתובה אחרת א"כ מפסדינן לבעל בידים לא מפסדינן וכ"ש היכא דחבלה בבעלה דלא מהני אם תזבין ליה כתובה כיון שצריך לכתוב לה כתובה אחרת וק"ל:

בא"ד וא"ת דבפרק אע"פ כו' ובהחובל משמע שיכולה למכור ולמחול עכ"ל. לפמ"ש לעיל בלא"ה מלמכור לאחרים או לבעלה לא קשה מידי דודאי מהני ולית לה. כיון שנתקבלה כתובתה בבירור ולא דמי כלל לההיא דפ' אע"פ דאמרינן לד"ה אינה מוחלת היינו משום דלא הוי מחילה גמורה ואפשר דלבה בל עמה דסמכה אהא דאסור להשהותה. ועוד דדיבורה לאו כלום הוא כיון שכבר נתחייב לה כמ"ש רש"י להדיא בההיא דפרק אע"פ. אלא דעיקר קושיית התוס' הכא מלמחול דאמרינן להדיא בפ' החובל דלגבי בעלה ודאי מחלה אלמא דמהני. מיהו יש לדקדק מאי ענין קושיית התוספות הכא בשמעתין. דבלא"ה בפשיטות הו"ל לאקשויי ההיא דהחובל אההיא דפ' אף ע"פ ולמאי דפרישית א"ש שהביאו קושיא זו הכא לסייעתא לפר"י דלר"י א"ש דע"י שובר לכ"ע מצי מחלה ומהני משא"כ לפי' ריב"ן דכל היכא דהוי בעילת זנות לר"מ ע"כ אית לה וכיון דר"מ פליג אדר"י וקאמר דבכתבה התקבלתי הוי בעילת זנות ע"כ דס"ל דאית לה וא"כ קשיא ההיא דהחובל כנ"ל וכל זה לפי הבנת התוספות בשיטת ריב"ן מיהו למ"ש בישוב שיטת ריב"ן דלדידיה נמי לרבי מאיר בהתקבלתי לית לה אם כן לריב"ן נמי אתי שפיר ודו"ק:

בא"ד וא"ת ומאי קאמר ר"מ היא כו' וי"ל דהתם מיירי לפי המסקנא דשמעתין כו' עכ"ל. ויתכן יותר לפי מה שאפרש בפ' אע"פ דכל השקלא וטריא דהתם דדייק הש"ס דלר"י בתנאי דבע"פ דמעיקרא לא מהני היינו אליבא דאביי דהתם דאי ס"ד דמהני לא הוי קאמר ר"י דכותבת שובר כיון דבעלמא ס"ל אין כותבין שובר משא"כ לרבי ירמיה דהתם דמוקי כששוברתה מתוכה אין צורך לומר דלר"י לא מהני מחילתה וא"כ המקשה דהכא סבר כרבי ירמיה ומקשה שפיר מכח כ"ש כדפרישית כיון דלר"י התקבלתי מהני כ"ש מחילה דמעיקרא דהא לר"מ נמי מחילה דמעיקרא עדיפא מדנקט בל' כל הפוחת והשתא א"ש נמי הא דמקשו התוס' בתר הכי וא"ת מנ"ל לר"מ כו' משום דהכא לא שייך לומר כן וא"כ קשיא להו מאי ס"ד דמקשה לומר דפליג ר"מ ור"י בתרתי לענין בעילת זנות ולענין התקבלתי אי מהני הא קי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן והול"ל דלא פליגי אלא לענין בעילת זנות לחוד ואפילו את"ל דפליגי נמי לענין מחילה דמעיקרא היינו משום שזה מוכח כדדייקינן בפרק אע"פ משא"כ פלוגתא דהתקבלתי אי מהני אינו מוכרח כלל כן נ"ל ברור בעז"ה ונתיישב' קושית מהרש"א ז"ל ודוק היטב ותו לא מידי:

בד"ה אתאן לר' יהודא כו' אסיפא בלא רישא הו"מ לדקדק כו' עכ"ל. וללשון הראשון שכתבתי בלשון הגמרא בלא"ה אתי שפיר דמסיפא לא מצי לאקשויי נהי דלר"י מהני מחילה דהתקבלתי ע"י שובר מ"מ סיפא דמתניתין לא איירי בהכי ואפשר דמודה רבי יהודא אבל מרישא מדייק שפיר דמשמע דקתני מילתא דפסיקא דלעולם חייב משמע דאפי' התקבלתי לא מהני ודו"ק:


דף נא עמוד ב[עריכה]

בתוספות בד"ה וגט חוב שאין בו אחריות וא"ת תקשי מהכא לשמואל כו' עכ"ל. ואף שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך דלענ"ד יש ליישב דהא דקאמר שמואל אינו גובה לר"מ מבני חרי היינו היכא שאין החייב מודה כמ"ש שם רש"י ז"ל להדיא ואשמעינן דיכול לטעון פרעתי או אמנה או להד"ם דכיון שאין כתוב בו אחריות לא הוי אלא כמע"פ בלא עדים וכמ"ש שם בחדושי משא"כ הכא בברייתא איירי כשחייב מודה ואשמעי' דאין גובה ממשעבדי אלא דהתוספות לשיטתייהו שכתבו בפ"ק דמציעא שם דטעמא דשמואל אליבא דר' מאיר דהוי כאילו מחל לו החוב לגמרי וכבר כתבתי שם דצ"ע מהיכן יצא להם כן ע"ש:

בגמרא אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה כו' ונראה שזה שיטת התרגום ירושלמי פ' תצא בפסוק אין לנערה חטא מות ותרגום לית לה לעולימתא דין קטול אלהן בעלה יפטרינה מיניה בגיטא והיינו ע"כ כמ"ש התוס' כאן דאבוה דשמואל מדאורייתא קאמר אלא דאכתי הא גופא קשיא לי אמאי אסר לה אבוה דשמואל מדאורייתא משום חששא שמא סופה ברצון ואמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר לבעלה וחזקת כשרות כמו שהקשו התוספות בסוגיא דפ"פ ותירוצם לא שייך כאן ואע"ג דכל סוטה אסורה לבעלה ולא מהני לה הנך חזקות היינו כדאמרי' בגמרא דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ואיתרעו הנך חזקות משא"כ הכא ובשלמא לדברי התרגום יש לומר דהתם נמי איתרע חזקת כשרות דבסתמא בא הדבר ע"י שנתייחדה עמו בשדה דאפילו בעיר כתב רש"י ז"ל בחומש פירצה קוראה לגנב כ"ש בשדה ובהכי הוי אתי שפיר ההיא דאסתר דהתם תחילת היחוד באונס והיא בחזקת כשרות אלא דאכתי לא הוי מקשה הש"ס מידי משבויה אע"כ דפשיטא ליה לתלמודא דאבוה דשמואל אפי' שלא ע"י יחוד איירי והדרא קושיא לדוכתא והנלע"ד בזה דטעמא דאבוה דשמואל דסתמא דמילתא הכי הוא דרוב הנבעלות באונס סופן לרצון כיון דיצר אלבשה ומתהני מעבירה כדמשמע להדיא מלישנא דרבא דקחשיב להא מילתא אונס וקאמר לישנא שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו אלמא דאפילו לרבא שכיחא מילתא טובא דבסוף ביאה אלים יצרא טובא והכי משמע בירושלמי פ"ד דסוטה בהאי איתתא שנבעלה באונס ואתיא לקמיה דר' יוחנן אמר לה ולא ערב לך בסוף אמרה לו משל לטומן אצבעו בשבת ואצ"ל ביוה"כ אע"פ שבתחילתו אינו ערב בסוף ערב לו אלמא דסתמא דמילתא הכי הוא אלא דלרבא מהני האי טעמא דיצר אלבשה למיחשבה אונס ולאבוה דשמואל לא מהני כן נראה לי נכון:

שם איתיביה רב לאבוה דשמואל אם תשתבאי כו' ולכאורה יש לתמוה דקארי ליה מאי קארי ליה וקא מדמח וודאי נבעלה לשבויה דהו"ל ספק ספיקא ולמאי דפרישית בסמוך א"ש כיון דע"כ לאבוה דשמואל רוב הנבעלות באונס סופן ברצון ורוב עו"ג כו' א"כ לא מיקרי ס"ס כמ"ש התוס' בסוגיא דפ"פ דמילתא דלא שכיח לא מיקרי ס"ס ואף לפי השיטה שכתבתי שם דהיכא דחד ספק שכיח וחד לא שכיח מיקרי שפיר ס"ס כמ"ש שם מילתא בטעמא מ"מ הכא דתרוייהו שכיח הו"ל תרי רובי ולכ"ע לא מיקרי ס"ס וע"ז משני שפיר בשבוייה הקילו והיינו דמשום דמנוולה נפשה לגבי שבאי ולא שייך רוב עו"ג וכו' ומיקרי שפיר ספק ספיקא כנ"ל ודו"ק:

(קונטרס אחרון): ע"ב אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה כו' ופליגא דרבא. וכתבתי דבתרגום ירושלמי בפרשת כי תצא בפסוק אין לנערה חטא מות מפרש להדיא כאבוה דשמואל דבעלה מפטרינה בגיטא וכתבתי מילתא בטעמא ונ"מ דאפילו לדידן דהיכא שנתייחדה עם פרוצים ברצון אסורה אפילו אם נאנסה ועיין בפנים שדקדקתי כן מדברי רבינו שמחה ז"ל שהובא בש"ע אה"ע והבאתי ראיה ג"כ מעובדא דאסתר שאמרה כאשר אבדתי אבדתי שאסורה למרדכי לפי שנכנסה ברצון אע"ג דמסתמא בעיקר ביאתה היתה אנוסה גם עכשיו כמו מעיקרא אע"כ כדפרישית מהטעם שכתבתי בפנים ובתשובה הארכתי:

שם ופליגא דרבא דאמר רבא כו' מ"ט יצר אלבשה. והא דאמרינן בכריתות דהבועל חייב על כל ביאה ולר' אלעזר על כל כח וכח ולא אמרינן יצר אלבשה שאני התם שהוא פשע והלביש יצר לעצמו משא"כ באשה דיצר אלבשה באונס ובזה העליתי ארוכה לדברי רבינו שמחה שהובא בש"ע אה"ע סי' י"א דאשה שנתיחדה עם פרוצין אסורה אפילו באמרה נאנסתי והיינו משום דהוה ליה תחילתה וסופה לרצון ולא מהני האי טעמא דיצר אלבשה לגבה ובתשובה הארכתי:


דף נב עמוד א[עריכה]

בתוספות בד"ה ממזרת כו' עיין בכל זה בחדושי מהרש"א ז"ל. ומה שכתבו בסוף דבריהם אע"ג דאמר לעיל דפרקונה עדיפא לה טפי מפירות עכ"ל. הלשון אינו מדוקדק דכיון דעדיפא לה ודאי שאין כל הנשים רוצות בכך אלא כוונת דבריהם דבעיקר תקנתא פרקונה עדיפא לן לענין שאין יכולה לומר איני ניפדית ואיני נותנת פירות והיינו דתקנו חכמים כן כדי שלא תטמע בין עכו"ם כמ"ש התוספות שם לחד פירושא אבל היא עצמה בודאי רוצית בכך כיון דפרקונה לא שכיח כ"כ. אלא דלפ"ז מצידה תברא מאי קשיא ליה לר"י דנהי שכל הנשים רוצות בכך ואפ"ה לא מצי למימר איני נותנת פירות כדי שלא תטמע בין עכו"ם משא"כ הכא שאין חייב לפדותה אפשר דשפיר מצי למימר איני נותנת פירות דהא כתבו התוספות לעיל דאע"ג דקתני פרקונה תחת פירות אפ"ה פרקונה עיקר ולא נקיט האי לישנא אלא לאורויי דלא מצי למימר איני נפדית כו' ומ"ש מהרש"א ז"ל דא"כ חוטא נשכר לא ידעתי מה חוטא נשכר יש כאן כיון דמדידה קא אכלה והבעל שלא כדין אכלן. והנראה מזה דר"י סובר בפשיטות כאידך פירושא שכתבו התוס' לעיל דהא שכל הנשים אינן יכולין לומר איני ניפדית ואיני נותנת פירות היינו משום דא"כ מפקא לגמרי תקנת פירות ולא דמי למזונות או מטעמא אחרינא דלענין פירות ידו כידה ומה"ט פשיטא ליה לר"י דאין לייפות כח אלמנה לכ"ג בזה משאר נשים תקנוה שתעקור תקנת פירות וכי היכי דאיהי אית לה כל תנאי כתובה מדידיה לדידה ה"ה תקנת פירות דמדידה לדידיה ולכך מפרש לה כשנשבית דוקא. מיהו הרמב"ם ז"ל מפרש להדיא כפרש"י ופסק בפ' כ"ד מהל' אישות דבכל ענין כשבא להוציאה משלם כל הפירות שאכל והרבה יש לדקדק עוד בזה ואין להאריך ודו"ק:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה מממזרת ונתינה חייב לפדותה כו' ואור"י דהתם פירש בקונטרס דיש להן פירות שאכל הבעל משלהן כו' ושיטת הרמב"ם ז"ל נראה להדיא כשיטת רש"י שכן כתב בפ' כ"ד מהל' אישות ע"ש ועיין מה שכתבתי בסוף פ' אלמנה ניזונית:

בגמרא לימא כתנאי המדיר כו' מאי לאו במדיר אשת כהן קמיפלגי עד סוף הסוגיא. כבר צווחו קמאי דקמן שהסוגיא תמוה דמעיקרא הוי פשיטא לתלמודא דבמדיר אשת ישראל לכ"ע אינו פודה אע"ג דאיהו גרם לה וא"כ מאי משני לדחויי דלא פליגי אלא בנדרה איהי וקיים לה הוא וטעמא דר"א דהוא נתן אצבע בין שיניה א"כ כ"ש במדיר ממש יש לו לפדותה ומהרש"א ז"ל כתב שזה בכלל דברי התוספות וכ"כ מהרא"ן חיים ועדיין התמיה במקומה בעיקר הסוגיא. ולולי פרש"י ותוספות היה נלע"ד ליישב דמעיקרא ודאי הוי פשיטא ליה לתלמודא דבמדיר אשת ישראל לכו"ע אינו פודה כיון דלא קרינן בה ואותבינך לי לאנתו וע"כ אזלינן בתר בסוף ומוכח לה מלישנא דר' נתן גופא דקאמר שאלתי את סומכוס כשאמר ר"י כו' או כשנישבית ולבסוף הדירה אלמא דהוי פשיטא ליה טובא לר' נתן האי סברא דתנאי דואותבינך לי לאינתו מהני לגבי מדיר עד דהוי בעי למימר דאפילו כשנישבית ולבסוף הדירה מהני ומשמע נמי דהא דהוי בעי למימר כשנישבית ולבסוף הדירה היינו משום דמשמע ליה דבהדירה ולבסוף נשבית לא הוי פליג ר"א למימר דפודה דפשיטא ליה לר' נתן דאזלינן בתר בסוף וא"כ כי מהדר ליה סומכוס דנראין הדברים דר' יהושע לא איירי אלא בהדירה ולבסוף נישבית הדרא קושיא לדוכתא מ"ט דר"א לא מיסתבר דסומכוס פליג בהאי סברא דפשיטא ליה לר"נ אע"כ דלמסקנא דסומכוס במדיר אשת כהן פליגי וקמיפלגי בפלוגתא דאביי ורבא. וע"ז משני שפיר הב"ע דנדרה איהי וקיים לה הוא והשתא מצינן למימר שפיר איפכא דסברא פשוטה היא דבמדיר אזלינן בתר מעיקרא כיון דהוא הגורם ולא דמי כלל לאלמנה לכ"ג ולממזרת ונתינה לישראל אלא דפליגי שפיר בנדרה איהי וקיים לה הוא וקסבר ר"י דאינו פודה דהיא נתנה אצבע. ועוד נ"ל דהא דהוי פשיטא ליה מעיקרא דבמדיר אזלינן בתר בסוף היינו משום דהוי משמע ליה דעיקר התקנה שכותבין כן בתנאי כתובה ואותבינך לי לאינתו לא איצטריך אלא להכי דנהי דבשעת התקנה הוצרכו לפרש כן לאפוקי ממזרת ונתינה אכתי למה הנהיגו לכתוב כן בכל תנאי כתובה הכשירות כדמשמע להדיא במתניתין לא כתב לה אי תישתבאי אפרקינך ואותבינך לאינתו וכו' אע"כ הוי משמע ליה שהיו כותבין כן כדי שלא יהא חייב לפדותה אלא היכא שיכול לקיים בסוף התנאי דואותבינך לי לאינתו וע"כ היינו לאפוקי היכא שהדירה קודם שנישבית דאינה ראויה לבסוף וא"כ ע"כ במדיר אשת כהן קמיפלגי. ועל זה משני שפיר דלעולם כשהדירה הוא לכו"ע אין חייב לפדותה. כיון שהוא הגורם ודוקא בנדרה היא וקיים לה הוא פליגי והשתא לפי זה מצינן למימר נמי דלמסקנא נמי דפליגי אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף אכתי פליגי בנדרה איהי דהא בהא תליא דמ"ד אזלינן בתר מעיקרא סבר דואותבינך לי לאנתו לא אתא לאפוקי אלא נדרה איהי משום דס"ל היא נתנה וכו' ומאן דאזיל בתר בסוף סבר דבנדרה איהי נמי הוא נותן וא"כ נדרה איהי ונדר הוא כי הדדי נינהו כן נ"ל ליישב הסוגיא לולי דמפרש"י ותוס' לא משמע כן ולשון רש"י ז"ל במה שכתב אי נמי בכהנת ע"י נדר ודאי צ"ע ונלע"ד שאין הגה"ת מהרש"א ז"ל עולה כלל בלשון רש"י ז"ל דאמאי פלגינהו בתרתי בבי דהו"ל שלא ע"י נדר בין בכהנת בין בישראלית אי כאביי אי כרבא וגם יתר דבריו נראין דחוקין. ועדיין צ"ע ודו"ק:

בתוספות בד"ה והיו מבקשין כו' והכא אשתו כגופו עכ"ל. והא דלא דייק מדרשב"ג איפכא עיין מה שכתבתי בחדושי לגיטין ויבואר קצת בסמוך ועיין בחידושי הרשב"א לגיטין:


דף נב עמוד ב[עריכה]

בגמרא הא בכדי דמיהן פודין כו' ורמינהו. ולכאורה יש לתמוה כיון דרשב"ג מפרש טעמא מפני תיקון העולם משמע דאם רצה לפדות ביותר מכדי דמיה אינו רשאי ואם כן שפיר מדייקינן הא בכדי דמים אם רצה פודה אף ביותר מכדי כתובתה ולא קשיא כלל דרשב"ג אדרשב"ג מזה נראה מבואר דפשיטא ליה לתלמודא דרשב"ג נמי ס"ל דאם רצה פודה אף ביתר מכדי דמיה משום דאשתו כגופו סברא אלימתא אלא עיקר מילתא דרשב"ג דאין פודין יותר על כדי דמיהן היינו שאין מחייבין אותו לפדותה דסתם תנאי פרקונה שתקנו היינו דוקא בכדי דמיהן דיתר מכדי דמיהן לא שכיח כלל כיון דבכל השבוין אין פודין מפני תיקון העולם ועוד כיון שאין רוצה לפדותה אלא לגרשה תו לא שייך לומר דאשתו כגופו כנ"ל נכון:

שם תטרוף ממשועבדים ירתון תנן. ואע"ג דמזונות נמי נהי דמתנאי כתובה נינהו וככתובה דמי לענין מטלטלים ואפ"ה אין טורפין ממשועבדים התם טעמא אחרינא איכא משום שאין קצובין וכתובין משא"כ הכא דלא שייך האי טעמא אי לאו דירתון תנן הוי גבי ממשועבדים ותדע דהא במזונות אפילו שיעבדו האחין לאחר מיתת אביהן אין גובין מהם והכא בכתובות בנין דיכרין דוקא ממה ששיעבד האב אינן גובין אבל בשיעבדו האחין גובין משום דיסבון תנן:

בתוספות בד"ה תטרוף ממשעבדי ירתון תנן אף על פי שידע גם המקשה כו' עכ"ל. ועיין פירוש דבריהם בחידושי מהרש"א ז"ל מיהו מלשון רש"י ז"ל שכתב ירתון תנן ואין ירושה במשועבדים אי אפשר לפרש דבריו כשיטת התוס' דאכתי לא הוה משני מידי דהיא גופה קשיא למה עשו כירושה והנראה משיטת רש"י ז"ל דהמקשה נהי דהוה ידע דאיכא פלוגתא בהא מילתא אי טרפה ממשעבדי או לא אכתי לא אסיק אדעתא דפליגי בלשון התנאי כתובה אי ירתון תנן או יסבון תנן והקשה השתא דאמרת דאין גובין ממטלטלי משום דככתובה שויוה רבנן א"כ מ"ט דמ"ד דאין טורפין ממשועבדים ועי"ל דממעשה בכל יום קשיא ליה וק"ל:

דף נג עמוד א[עריכה]

בגמרא א"ל רבא ותיבעי לך מוחלת. ואף ע"ג דלא משכחת דמחלה דקי"ל אסור להשהותה בלא כתובה אפ"ה מיבעיא ליה אם נעשה באיסור או שמחלה קודם מיתת בעלה או ליורשים וכ"כ המפרשים הקדמונים כדאיתא בלשון הר"ן ובחדושי הרא"ה ז"ל ואע"ג דלפי זה לא אתי שפיר מה שכתבו רש"י ותוס' דמוחלת שכיח טפי והוא דבר מצוי דמ"מ לגבי מוכרת שכיח טפי דהא במוכרת נמי שייך האי טעמא דאסור להשהותה מיהו בלשון הרא"ש ז"ל מצאתי תירוץ יותר מספיק דנהי דצריך לכתוב לה כתובה אחרת ממנה ומאתים אכתי נ"מ בכתובת בנין דיכרין לענין התוס' כתובה ולולי שאיני כדאי היה נ"ל דאפילו עיקר כתובה נמי נהי דצריך לכתוב לה כתובה אחרת מ"מ כיון דבשעת המחילה נתבטל ג"כ התנאי כתובה דבנין דיכרין וא"כ אף שכתב לה כתובה אחרת אכתי אין כאן מקום לבנין דיכרין שירשו כתובה זו דתנאי ב"ד לא שייך אלא בכתובה דשעת נישואין דבהאי שעתא שייך טעמא דכדי שיכתוב אדם לבתו כבנו משא"כ במוחלת וכתב לה אחרת משום לתא דאיסורא מנ"ל דתקנו בכה"ג וצ"ע:

(קונטרס אחרון): א"ל רבא ותיבעי לך מוחלת וכתבו הר"ן והרא"ה דאע"ג דלא משכחת דמחלה דאסור להשהותה אפ"ה תיבעי ליה אם נעשה באיסור והרא"ש ז"ל כתב דנ"מ לענין תוספת כתובה ולענ"ד אפשר דאפילו לענין מנה ומאתים נמי לא תקנו כתובת בנין דיכרין אלא בשעת נישואין משא"כ במוחלת וצריך לכתוב לה כתובה אחרת משום לתא דאיסורא אפשר דלא תקנו כתובת בנין דיכרין:

(קונטרס אחרון): א"ר אושעיא לפי שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר תטלי מ"ש ליכי ופירשו רש"י ותוס' דלפי"ז הא דאמרי' תחת כתובתה תחת נדוניתה ולא תחת מנה ומאתים וכ"כ הרא"ה והריטב"א ז"ל. ולענ"ד הקלושה היה נ"ל דשפיר מצינן למימר דתקנו קבורתה תחת כתובתה ממש דהיינו מנה ומאתים ואפ"ה אתי שפיר סוגיא דהכא ואדרבה בכך יתיישב יותר סוגיא דפ' האשה שנפלו דף פ"א וכמ"ש בטוב טעם בפנים אלא שנשמט מתוך הדפוס ותמצא בהשמטות:

סליק נערה שנתפתתה