כתובות מג א

על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ומודה בקנס פטור ורבנן סברי כי קא תבע בושת ופגם קא תבע במאי קא מיפלגי א"ר פפא ר"ש סבר לא שביק איניש מידי דקיץ ותבע מידי דלא קיץ ורבנן סברי לא שביק איניש מידי דכי מודי ביה לא מיפטר ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר בעא מיניה רבי אבינא מרב ששת בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה למי במקום אב קיימי מה התם מעשה ידיה לאב ה"נ מעשה ידיה לאחין או דלמא לא דמי לאב התם מדידיה מיתזנא הכא לאו מדידהו מיתזנא א"ל תניתוה אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן מי דמי אלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה בתו ניחא ליה בהרווחה למימרא דבתו עדיפא ליה מאלמנתו והאמר רבי אבא א"ר יוסי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל אחין בנכסין מועטין מה הבת אצל אחין הבת ניזונת והאחין ישאלו על הפתחים אף אלמנה אצל הבת אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים לענין זילותא אלמנתו עדיפא ליה לענין הרווחה בתו עדיפא ליה מתיב רב יוסף מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין טעמא דבחיי האב הא לאחר מיתת האב לעצמה מאי לאו בניזונת לא בשאינה ניזונת אי בשאינה ניזונת מאי למימרא אפילו למ"ד יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ה"מ בעבד כנעני דלא כתיב ביה עמך אבל עבד עברי דכתיב ביה (דברים טו, יג) עמך לא כל שכן בתו אמר רבה בר עולא לא נצרכה אלא להעדפה אמר רבא גברא רבה כרב יוסף לא ידע דאיכא העדפה וקמותיב תיובתא אלא אמר רבא רב יוסף מתני' גופא קשיא ליה דקתני מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה מציאתה ממאן גביא אלא לאו הכי קאמר מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה אף מעשה ידיה נמי בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה ש"מ איתמר נמי א"ר יהודה אמר רב בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה אמר רב כהנא מ"ט דכתיב (ויקרא כה, מו) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו מתקיף לה רבה ואימא בפיתוי הבת וקנסות וחבלות הכתוב מדבר וכן תנא רב חנינא בפתוי הבת וקנסות וחבלות הכתוב מדבר חבלות צערא דגופא נינהו אמר רבי יוסי בר חנינא
רש"י
[עריכה]
ומודה בקנס פטור - והרי לא תבעו אלא קנס לבדו ועליו נשבע וכיון דאי אודי ליה קמן לא משלם כי כפריה נמי לאו ממונא כפריה:
בת הניזונית מן האחין - שכך הוא תנאי כתובה בפרקין (לקמן דף נב:) בנן נוקבן דיהוויין ליכי מינאי אינון יהון יתבין בביתי ומיתזנן מנכסיי עד דתלקחון לגוברין:
לאו מדידהו - אלא מתנאי כתובת אמן:
אלמנה ניזונת מנכסי יתומים - דהאי נמי תנאי כתובה הוא בפרקין את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך:
ומעשה ידיה שלהן - אלמא במקום אב קיימי:
בתו ניחא ליה בהרווחה - שתרויח מעשה ידיה לבד מפרנסתה:
אלמנה אצל הבת - מי שמת והניח אלמנה ובת:
בנכסים מועטין - שאין בהן כדי פרנסת שנים עשר חודש כדאמר בפ' מי שמת בב"ב וקתני הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים:
טעמא דבחיי האב - עשתהו וזכה בו האב להורישו לבניו:
הא לאחר מיתת האב - עשתהו הוי לעצמה מדאצטריך לתנא לאשמועינן:
לא בשאינה ניזונת - כגון שלא היו נכסים:
מאי למימרא - דיוקא לא אצטריך לאשמועינן דעשתה לאחר מיתת האב לעצמה ואי לאשמועינן היא גופה דמה שעשתה בחיי האב לאחים פשיטא דהא זכה ביה אב דממונא הוא ולאו קנסא:
אפי' למאן דאמר - במסכת גיטין (יב.) פלוגתא:
להעדפה - לעולם לדיוקא דילה איצטריך לאשמועינן דמעשה ידיה לאחר מיתת אב לעצמה ובשאינה ניזונת דלא תימא זכות שזיכתה תורה לאב בבתו ממון הוא להורישו לבנים ודקשיא לך במאי תיתזון הא לא גרעה מעבד עברי כי אצטריך לאשמועינן להעדפה שמעשה ידיה עודף על מזונותיה אצטריך לאשמועינן:
אמר רבא וכי גברא רבה כרב יוסף - דאותבה להא תיובתא לא הוה ידע דאיכא העדפה ומצי לדחויי ולשנויי בשאינה ניזונת ולהעדפה ואפ"ה אותבה אלא ע"כ רב יוסף טעמא ידע דתיובתא מעלייתא היא והכי קשיא ליה ממתני' אדרב ששת:
דקתני - מתני' מציאתה עם מעשה ידיה ולמה לי למתנייה והא לא שייך למיתני אע"ג שלא גבתה דממאן גבתה:
אלא לאו ה"ק מעשה ידיה כמציאתה - דמה שעשתה בחיי האב לאב וליורשין ומה שעשתה לאחר מיתת האב לעצמה:
מה מציאתה כו' - דמציאתה פשיטא לן דלעצמה דהא אפי' בחיי האב לא זכי בהן אב אא"כ סמוכה על שלחנו כדאמרינן בב"מ (דף יב:) ומשום איבה דכיון דאינו חייב במזונותיה בחייו כדתנן בפרקין האב אינו חייב במזונות בתו ואי אמרת מציאתה לעצמה תו לא יהיב לה מזונות ולקמן בפירקין נמי אמרי' זכאי במציאתה משום איבה אבל אחין על כרחייהו מתזנא מנכסי האב:
דכתיב והתנחלתם אותם - עבדים כנענים:
זכות בתו - זכות שזיכתה לו תורה בבתו:
ואימא בפתוי הבת וקנסות - דאונס וחבלות הכתוב מדבר אבל מעשה ידיה דמידי דשכיח וחסרי בה ממונא דהא מיתזנא מינייהו אימא דידהו הוי:
צערא דגופא הוא - וצערא לא זכי ליה רחמנא לאב כדתניא בהחובל (ב"ק פז:) בבנו ובבתו הקטנים יעשה להם סגולה:
תוספות
[עריכה]
[רבי שמעון סבר כו'. והשתא פליגי בתרתי בעמד בדין ובדלא עמד בדין אבל קשה דסוף סוף כיון דצריך לומר דפטור מקרבן אע"ג דאי מודה מיחייב א"כ בחנם דחק לחלק בין קנס זה לשאר קנסות אלא הוה ליה למימר כי קאמר רבה דממונא הוי לענין הודאה וע"ק לאביי אמאי תלי ר"ש קרבן שבועה בהודאה אדרבה הודאה תליא בקרבן שבועה ועוד היכי הוה בעי למילף הודאה מקרבן הרי קרקעות דפטור מקרבן אע"ג דאי מודה מיחייב ועוד הא דאמר לקמן הא עמד בדין דמשלם כו' משמע אאונס ומפתה דקאי ביה אם עמד בדין חייב קרבן אע"ג דלא בגרה ומתה ומפרש ר"י דאביי מיבעיא ליה כיון דאינו מוריש לבניו אפי' עמד בדין לר"ש במתני' משום דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו וחשיב זכות בתו כל זמן שלא בא לידו ה"ה לענין שבועה דראוי למעטו מוכחש אע"פ שממון גמור הוא לענין הודאה כשמודה כשעמד בדין מ"מ שם קנס עליו כיון דאם היה מודה באונס ופיתוי ולא היה מודה שעמד בדין פטור וסוף הסוגיא מ"מ לא יתיישב]:
בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה למי. מדאורייתא פשיטא ליה דהוי לעצמה כדדרשינן לקמן מוהתנחלתם אלא מדרבנן בעי מדתלי טעמא במזונות ומדמייתי עלה מאלמנה ומיבעיא ליה כיון דניזונת משלהן מי התקינו להו רבנן מעשה ידיה תחת מזונות או לא וכן משמע כל הסוגיא ולקמן דבעי מ"ט דרב ה"מ למיבעי נמי מ"ט דרב ששת דמדאורייתא מודה דהוה לעצמה אלא נקט רב משום דקאמר בהדיא דמעשה ידיה לעצמה אף מדרבנן וקצת מגמגם רשב"א דהכא משמע דטפי הוו מעשה ידיה שלה כיון שניזונת בעל כרחם בתנאי ב"ד ממה שהיתה ניזונת מדעתם ולקמן בריש אלמנה (דף צה:) גבי אלמנה משמע איפכא דאדרבה כיון שניזונת ע"י תנאי ב"ד הוה מעשה ידיה שלהן טפי ממה שהיתה ניזונת מדעתם וצ"ע [ודוחק לחלק בין אלמנה לבת דניחא ליה בהרווחה דמ"מ סברא הוי איפכא]:
עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין. וא"ת אלמנה אצל הבת אמאי קרי ליה נכסים מועטין בשלמא גבי בת אצל אחין מפרש בפ' מי שמת (ב"ב קלט: ושם) כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו אבל הכא אין שייך אותו שיעור שהאלמנה יש לה לעולם מזונות ונראה לר"י דדוקא כשיש אלמנה ובנים ובת תקנו לאלמנה ונתנו לה מה שהיה ליקח לבת והיינו עד שתיבגר הבת אבל כשאין אלא אלמנה ובנים או אלמנה ובת שהבת יורשת לא עשו תקנה בשביל האלמנה דמשום אלמנה לא רצו להפקיע כח הירושה אלא כשכבר הפקיעו בשביל הבת ובשביל הבת הפקיעו טפי לפי שהיא יורשת כשאין בנים וכן משמע בירושלמי בפרק מי שמת דאמר התם אין האלמנה דוחה את הבנות ולא הבנות דוחות את האלמנה ופעמים שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי בנים ואת הבנים על ידי הבנות:
לא בשאינה ניזונת. פירוש מן האחים אבל מן האב היתה ניזונת ומשום הכי פריך אי בשאינה ניזונת מאי למימרא דפשיטא דלאחר מיתת האב לעצמה ומשום היא גופה דמת האב הרי הן של אחין נמי לא איצטריך הואיל וניזונת היתה מן האב פשיטא דיורשין אותו ואית ספרים דלא גרסי מאי למימרא אלא גרסי אי בשאינה ניזונת אפי' למ"ד כו' וכן עיקר ומיירי בשאינה ניזונת לא מן האב ולא מן האחין דאחר מיתת האב אית לן למידק דומיא דבחיי האב ופריך אגופה אמאי מת האב הרי הן של אחין הא אפי' אב עצמו אין לו כיון שאינה ניזונת ממנו: ל"ג כי טוב לו דבספרי (פ' ראה) לא מפיק ליה מהאי קרא אלא דריש לה מכשכיר כתושב יהיה עמך ומיותר הוא עמך דה"מ למכתב כשכיר כתושב יהיה עד שנת היובל אבל כי טוב לו עמך אינו אלא סיפור דברים בעלמא.:
מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. תימה אמאי איצטריך קרא להכי הא היא גופה לא נפקא לן דמעשה ידיה לאביה אלא מלאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה ואמה גופה אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת כדאמרי' בפ"ק דקידושין (דף יז:) ונראה לרשב"א דלא איצטריך האי קרא אלא משום קטנה דהקישא לא איצטריך אלא לנערה אבל לקטנה לא צריך הקישא דהשתא זבוני מזבן לה מעשה ידיה מיבעי. [א"נ אי לאו האי קרא ה"א לאמה לקטנה איצטריך לאשמועינן דאין מעשה ידיה לאחין דומיא דאמה ולא הוה ידעי' נערה אבל תימה דהשתא זבוני מזבן לה הוי ק"ו ונימא דיו]:
חבלות דידה נינהו. ואם תאמר וכי אם קיצץ ידיה לא תהיה חבלה של אב והלא מפסיד מעשה ידיה ואמרינן בהחובל (ב"ק דף פז.) הקוצץ יד עבד עברי של חבירו נותן דמי שבת גדולה לעבד ודמי שבת קטנה לרבו ורבנן אמרי ינתן הכל לעבד וילקח בהן קרקעות. והוא אוכל פירות ויש לומר דפשיטא ליה דמיירי בחבלות קטנות שאין בהן ביטול מלאכה דאי יש בהם הפסד מעשה ידיה אמאי אין מוריש לבנו כמו שמוריש מעשה ידיה להכי פריך דידה נינהו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ד (עריכה)
ו א מיי' פי"ח מהל' אישות הלכה א', סמג לאוין פ"א, טור ושו"ע אה"ע סי' צ"ה סעיף א':
ז ב מיי' פי"ט מהל' אישות הלכה ט"ז, ומיי' פ"ה מהל' נחלות הלכה ב', סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' קי"ב סעיף י"א:
ח ג מיי' פי"א מהל' אישות הלכה כ"א, סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' קי"ב סעיף ט"ז, וטור ושו"ע אה"ע סי' צ"ג סעיף ד':
ט ד מיי' פ"ט מהל' עבדים הלכה ז', טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף כ':
י ה ו מיי' פי"ט מהל' אישות הלכה י', ומיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה ט"ו, סמג עשין פג, טור ושו"ע אה"ע סי' קי"ב סעיף ב':
יא ז ח מיי' פ"ד מהל' חובל הלכה י"ד, סמג עשין ב, טור ושו"ע חו"מ סי' תכ"ד סעיף ו':
ראשונים נוספים
בעיא מיניה ר' אבינא מרב ששת, בת הניזונית מן האחין מעשה ידיה למי וכו', אמר ליה תנינא, אלמנה ניזונת מן היתומים מעשה ידיה שלהן: פירוש: אלמנה אף על גב דמחמת האב קא אכלה, כיון דמינייהו שקלא מעשה ידיה שלהן. רב ששת לאו דבר תורה קאמר ושתהא הבת חייבת לעשות להן כדרך שהיא חייבת לאב, דלכולי עלמא אין אדם מוריש זכות בתו לבנו.
ותדע לך, חדא דהא דייק מאלמנה הניזונית מנכסי וכי היכי דאלמנה אינה עושה דבר תורה אלא בתקנת חכמים, אף בת מתקנת חכמים קאמר, ולומר דלא תקינו לה חכמים מזונות אלא בעושה. ועוד, דאם כן אמאי קאמר בת הניזונת ולא אמר ליה אלא מעשה ידי הבת לאחין או לא כלישנא דרב הונא אמר רב דאמר (מז, ב) מנין שמעשה ידי הבת לאב, ולא קאמר מנין שמעשה ידי הבת הניזונית לאב, כן נראה לי. ועוד מביאין ראיה על מדאמרינן בסמוך לא נצרכה אלא להעדפה דבאינה ניזונית אין העדפת הבת לאחין, אף על פי שהיא לאב, דאי רב ששת מדאורייתא קאמר ומשום דאדם מוריש זכות בתו לבנו, העדפה נמי תיהוי דאחין דהא מכח האב קא אתו, והא מוריש שבבתו לבנו, אלא על כרחין מן התקנה קאמר.
ואם תאמר מאי האי דאמר רב כהנא לקמן מאי טעמא דרב דאמר מעשה ידיה לעצמה, דכתיב: והתנחלתם אותם לבניכם, וגומר, אותם לבניכם ולא בנותיכם, דהא רב ששת נמי הכי אית ליה דבר תורה ובדרבנן הוא דפליג. ויש מפרש (הרמב"ן) דהכי קאמר רב כהנא מאי טעמא דרב, בשלמא דכי פשטת לן דלא זכו אחין במעשה ידיה מדאורייתא באב, איכא למימר דמדרבנן נמי לא זכו בהן, ואמאי אין הבנים במקום אביהן, ואפילו לכוף אותה שתהא ניזונית ועושה, דילפינן לה מדכתיב והתנחלתם אותם. וקרובים שני הפירושים האלה לטעם אחד.
הכי גריס רש"י ז"ל: אי בשאינה ניזונת מאי למימרא: כלומר, כשאינה ניזונת מן האחין מאי למימרא, דלגופיה לא איצטריכא ליה לתנא, דהא פשיטא דמעשה ידיה אף על פי שלא גבתה בחיי האב דאחין הוי, דממון גמור וכבר זכה ביה האב בחייו אלא כי איצטריך לאשמעינן דלאחר מיתת האב לא הוי דאחין, וכיון שאינה ניזונית מהם הא נמי פשיטא, ואוקי להעדפה וקא משמע לן דאין האב מוריש זכות בתו לבנו ואינה דאחין כלל, אבל בניזונית מן האחין לעולם אימא לך דדידהו הוי מדרבנן כמו שפירשנו.
ואיכא מאן דלא גריס מאי אלא אי בשאינה ניזונית אפילו למאן דאמר וכו', ופירוש: בשאינה ניזונית מן האב ומשום הכי פריך אי כי אינה ניזונת היכי הוו אפילו דאב, דאפילו למאן דאמר יכול הרב לומר לעבד עשה וכו', בעבד עברי לא, וכל שכן בתו, וגרסת הספרים כגירסתו של רש"י ז"ל. ואין צריך לשנות ואינה ניזונית מן האחין קאמר.
בעי מיניה ר' אבינא מרב ששת בת הניזונות מן האחים מעשה ידיה למי במקום (אם) [אב] קיימי וכו' א"ל תניתוהו אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהם : פי' רש"י ז"ל בת הניזונת מן האחים משום תנאי כתובת בנן נוקבן דהווין ליכי מינאי אינון יהויין יתבין בביתי ומתזנן מנכסי ומעשה ידיה למי א"ל ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם דהא נמי תנאי כתובה את תהא יתבא בביתי ומתזני מנכסי ומעשה ידיה שלהם אלמא במקום (אם) [אב] קיימי ע"כ ושמעינן מינה דרבינא לא מבעי' ליה אלא מדרבנן כיון דתיקן לה מזונות מן האחים אם תקנו מעשה ידיה לאחים תחת מזונות והיינו דבעי לה בבת נזונות דאי לא ה"ל למבעי מעשה ידי הבת לאחים או לא ובלישנא דרב הונא דאמר לקמן מנין שמעשה הבת לאב ולא קאמר מעשה בת הניזונת ורב ששת נמי מדרבנן אהדר ליה מעשה ידיה לאחין מדקא מייתי לה מאלמנה שאינה עושה אלא מתקנת חכמים הלכך אפי' רבינא ורב ששת אית להו דמדאורייתא מעשה הבת לעצמה. אמר רב הונא מ"ט דרב דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבניו דהא רב ששת נמי הכי אית ליה ובדרבנן הוא דפליגי ויש מפרשים דה"ק מ"ט דרב דאמר בת הניזונות מן האחים מעשה ידיה לעצמה דבשלמא פשטי' דמדאורייתא מעשה ידיה לעצמה ואחי' לאו במקום אב קיימי איכא למימר דהכא נמי לא זכו להו מדרבא דלאו מדידהו מתנה ומיהו מדאורייתא אמאי לא זכו בהם ואמאי לא הוי במקום אביהם ואפילו לכופה שתהא נזונת ועושה ומפרש לה דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם ונכון הוא. ועוד יש לי להוסיף משום דלרב הונא א"ר מעשה הבת לאב מדכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה הוא ומינה דנפקא ליה לרב הונא בשם רב שאין מעשה ידיה לאחים דה"ל בת כאמה שמעשה ידיה לרבה ואין מעשה ידיה ליורשים שאינה עובדת לא את הבן ולא את הבת ואי מהתם נפקא להו ליכא מניעותא משום דהא ליכא דלתקני רבנן מעשה ידי' לאחים משום איבה וכשם שתקנו רבנן באלמנה שתהא נזונת מהם בע"כ ותהא עושה להם והכי משמעינן רב כהנא דטעמא דרב מדאורייתא מדכתיב אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם וכיון דקפיד רחמנא כולי האי שלא יהא כדין העבד כדי שלא יהא אצלם קפידא דאוריית' הוא ואפילו לרבנן לא תקנו מעשה ידיה לאחים אבל לרב ששת מוקמינן ליה לקרא בפיתוי הבת קנסות וחבלות ומדאורייתא ליכא קפידא בהאי הלכך רבנן נמי מצי לתקוני באלמנה שתהא מעשה ידיה לאחים כך נ"ל:
אף אלמנה אצל הבת אלמנה נזונת והבת תשאל על הפתחים: פי' בתוספות שאין דין זה אלא כשיש בן ובת והנכסים שאין להם ליזון את הבת והבן עד שתבגור הבת שמעביר חכמים את הנחלה הבן ונותנים לבת וחוזרין ומעבירין מן הבת לאלמנה משום זילות' דאלמנ' חמירא ליה וכיון שנדחית ירושה דאורייתא ונדחה אבל אם אין שם בת פירוש אלמנה ובת או אלמנה ובן לבדו שירושתן מן התורה אין מעבירין אותם בשביל אלמנה שא"כ אתה מעביר נחלה מהם אפילו בנכסים מרובים שהרי מזון אלמנה אין לו שיעור שהרי מתנה אם תרצה כל ימי חייה ואף מאה ליטרין מעוטים הם אצלה אלא ודאי אין מעבירין נחלה מדאורייתא אלא במקום נכסים מועטים שאין בהם עד שבגרה הבת דכי אירש משערין בכדי זה ונכון הוא:
מאי לאו בנזונת לא בשאינה נזונת: פי' בשאינה ניזונת מן האחים שלא הניח להן אביהן אחריות נכסים אבל מן האב נזונית היתה דאי לא כשמת האב אמאי מעשה ידיה שעשאה בחיי אב לאחים וכ"ת ומאי פסקה י"ל דמסתמא דמלתא האב מפרנס את בתו ואין האחים מפרנסים אותה היינו כדאמרן וכן גרס רש"י ז"ל אי כשאינה נזונית כלומר אי בשאינה נזונת מן האחים מאי למימר או מאי קמ"ל מתניתין דהא לגופיה לא מצטרכא דהא פשיטא כי מה שעשאה בחיי אב אע"פ שלא גבתה לאחין בעי מהוי כיון דמתזנית מיניה דאב דממון גמור הוא ואי משום דיוקא דידה שאין מעשה ידיה שעשתה לאחר מיתת האב לאחים הא נמי פשיטא כיון שאינה נזונית משלהם אבל רש"י בקונטרס לא גריס מאי למימרא אלא כך גורס אי שאינה נזונית משלהם אפילו למאן דאמר יכול הרב וכו' עד וכל שכן בתו והכי פירושו כשאינה נזונית דאפילו בחיי אב לא הוה לאב אפילו למ"ד יכול וכו' ואין צריך למחוק גר' ואמרינן לא נצרכא אלא להעדפה כלומר לעולם שאינם נזונת ולא נצרכא דקרא דמתני' אלא להעדפה דאע"ג דהוה דאב כשאינה נזונת ממנו לא הוה לאחין:
אלא לרב יוסף הכי קשיא ליה: פי' והא דדייקינן לעיל טעמא דאי בחיי אב לאב הא לאחר מיתת האב לעצמה לאו מדיוק מייתי' אלא מדקתני אע"פ שלא גבתה לא קאי אלא אמעשה ידיה בלחוד וקתני מציאתה לעצמה. זה מציאתה בחיי אב לאב פי' רש"י ז"ל משום איבה בסמוך על שלחנו דכיון שאינו חייב במזונות בתו כי אמרת מציאתה לעצמה אז לא יהיב לה מזונות אבל לאחר מיתת האב לעצמה הוא ע"כ מתזנא מינייהו בתנאי כתובה ע"כ. והקשו בתוס' דלקמן משמע דמציאתה לאב דלא מתזנה מיניה דומיא דכסף קידושי' לכך פירשו דטעמא דמציאתה לאב היינו משום איבה דנשואין דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין משא"כ באחים שאין בידם להשיאה ולקמן נפרש עוד בה:
ואימא בפיתוי הבת קנסות וחבלות הכתוב מדבר: פי' אבל מעשה ידיה דשכיח וחסרי בה מזוני דהא מתזנא מינייהו אימא דידהו. חבלות צערה דגופה היא פי' רש"י ז"ל וצערה דגופא לא זכי ליה רחמנא דתני בפ' החובל בבנו ובבתו הקטנים יעשה להם סגולה ומסתברא דלישנא דעלמא הוא דפרכינן היאך קרא בפיתוי הבת ושאר קנסות ולא בחבלות ובמעשה ידיה וא"ת ולוקמו לענין שבת דהוה דאב בחייו ואשמעינן קרא דאינו לאחין דהא ליתא דאי איתא דמעשה ידיה לאחים ודלא כרבא אמאי לא תנא שבת שלהם דהא בכ"מ שבת במקום מעשה ידי' האב:
בעא מיניה רבינא מר"ש בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה למי. אחים במקום אב קיימי מה התם מעשה ידיה לאב ה"נ מעשה ידיה לאחין. א"ד לא דמי [לאב] התם מדידיה מיתזנא הכא לאו מדידהו מיתזנא אלא מתנאי ב"ד קאכלי. פי' שכך כתבו לה בכתובתה בנין נוקבין דיהוי ליכי מינאי אנון מיתזנין וכו' א"ל תניתוה אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן. פי' והאי נמי תנאי כתובה הוא שכך כותב לה ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא וכו' אלמא במקום אב קיימי מי דמי אלמנותו לא ניחא ליה בהרוחה בתו ניחא ליה בהרוחה. ור"י פשיט מדקתני מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין. בשלמא מעשה ידיה איכא גוביינא אלא מציאתה ממאן גביא אלא לאו הכי קאמר מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה פי' דמציאתה פשיטא לן דלעצמה דהא אפילו בחיי אביה לא זכי בהו האב אלא משום איבה שסמוכה על שלחנו ואינו חייב לזונה בחייו אבל אחין בע"כ יהבו לה מזוני בחיי אביה לפיכך אינם זוכים במציאתה אף מעשה ידיה בחיי אב לאב לאחר מיתת האב לעצמה. איתמר נמי אר"י א"ר בת הניזונת מן האחים מעשה ידיה לעצמה אמר (ר"ה) [רב כהנא] מ"ט דרב דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם. מגיד לך הכתוב שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו:
אלא בשאינה ניזונת מן האחין אבל ניזונית היא מן האב דאי לא דאב נמי לא הוי. ומהדרינן בשאינה ניזונית כו' מאי למימרא דמתניתין גופה לא אצטריכא לן דהא פשיטא דאי משום דיוקא דטעמא בחיי האב הא לאחר מיתת האב לעצמה בשאינה ניזונית הא נמי פשיטא דבשאינה ניזונית אפילו אב נמי לא זכי בהו. איתמר נמי אמר רב יהודה אמר רב בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה פירוש בין מדרבנן בין מדאורייתא. מדרבנן דלית ליה דרב ששת דלעיל דרבי אבינא דאיבעיא ליה מדרבנן קא מיבעיא ליה כדמוכח לישנא וסבר לה רב כותיה דלא דמי לאלמנתו. ומדאורייתא נמי לית לה כדפרישנא טעמא משום קרא דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות שבבתו לבנו דהלכתא כוותיה דרב. ע"כ לשון הרא"ה ז"ל:
וז"ל הרא"ש. לא בשאינה ניזונת. פי' מן האחין אבל מן האב היתה ניזונת. ומילתא דפסיקא היא שהאב זן את בתו אבל לא האחין ופריך מאי למימרא פשיטא דלאחר מיתת האב היא לעצמה ומשום דמת האב הרי הן של אחין נמי לא אצטריך דפשיטא דכגבוי דמי. יש ספרים דגרסי אי בשאינה ניזונית אמאי ולא גרסי מאי למימרא וכן עיקר. ומיירי השתא בשאינה ניזונת לא מן האב ולא מן האחין ופריך אמאי אם מת האב הרי הן של אחין הא אפילו האב עצמו אין לו מאחר שאינה ניזונת ממנו ע"כ:
בעא מיניה ר' אבינא מרב ששת בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה למי במקום אב קיימי וכו'. א"ל תניתוה אלמנה ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן פרש"י ז"ל בת הניזונת מן האחין משום תנאי כתובה בנן נוקבן דיהוין ליכי מיני אינון יתבן בביתי ומתזנן מנכסי מעשה ידיה למי א"ל תניתוה אלמנה ניזונת מנכסי יתומים דהא נמי תנאי כתובה היא את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי ומעשה ידיה שלהם אלמא במקום אב קיימי ע"כ. ושמעינן דרבינא לא מיבעיא ליה אלא מדרבנן כיון דתקון לה מזונות מן האחין אם תקנו מעשה ידיה לאחין תחת מזונות והיינו דבעי לה בבת הניזונת דאי לא ה"ל למבעי מעשה ידיה דבת לאחין או לא וכלישנא דרב הונא דאמר לקמן מנין שמעשה הבת לאב ולא קאמר מעשה הבת ניזונת ורב ששת נמי מדרבנן אהדר ליה מעשה ידיה לאחין מדקא מייתי לה מאלמנה שאינה עושה אלא מתקנת חכמים הילכך אפילו רבינא ורב ששת אית להו דמדאורייתא מעשה הבת לעצמה ואפילו בניזונת מכח תנאי או מכח צוואת האב. ואם תאמר אם כן מאי האי דאמר לקמן גבי הא דאמר רב בת הניזונת מן האחין מע"י לעצמה. אמר רב כהנא מ"ט דרב דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד וכו' דהא רב ששת נמי הכי אית ליה ובדרבנן הוא דפליגי וי"מ דה"ק מ"ט דרב דאמר בת הניזונת מעשה ידיה לעצמה דבשלמא אי פשטיה דמדאורייתא מעשה ידיה לעצמה ואחין לאו במקום אב קיימי איכא למימר דה"נ לא זכו בהן מדרבנן דלאו מדידהו מתזני ומיהו מדאורייתא אמאי לא זכו בהן ואמאי לא הוו במקום אביהם ואפילו לכופה שתהא ניזונת ועושה ומפרש לה מדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם ונכון הוא זה. ועוד יש לי להוסיף דמשום דלרב הונא אמר רב מעשה הבת לאב מדכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה הוה ומינה הוא דנפק ליה לרב הונא בשם רב שאין מעשה ידיה לאחין דהויא ליה בת כאמה לרבה ואין מעשה ידיה ליורשיה שאינה עובדת לא את הבן ולא הבת ואי מהתם נפקא להו ליכא מניעותא משום דהא ליכא דתקינו רבנן שיהו מעשה ידיה לאחין משום איבה וכשם שתקנו באלמנה שתהא ניזונת מהם בע"כ ותהא עושה להם להכי אשמועינן רב כהנא דטעמא דרב מדאורייתא מדכתיב אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם וכיון דקפיד רחמנא כולי האי שלא תהא כדין העבד כדי שלא תהא אצלם כאמה קפידא דאוריי' הוי ואף רבנן לא תקון לה מע"י לאחין אבל רב ששת מוקי ליה לקרא בפיתוי הבת קנסות וחבלות ומדאורייתא ליכא קפידא בהא הילכך רבנן נמי מצי לתקוני באלמנה שתהא מעשה ידיה לאחין כנ"ל. ע"כ לשון הריטב"א:
וכתב בגי' תוספות ודוחק לחלק בין אלמנה לבת דניחא ליה בהרוחה דמכל מקום סברא היא איפכא ע"כ. ונראה לפרש דהכא עיקר בעיין היינו אי במקום אב קיימי אי לא והילכך אי ניזונית בעל כרחם מכח תנאי כתובת אמן לא דמו לאב דאב אינו חייב לזונה ואחין חייבים לזונה מכח כתובת אמן ואי אינה ניזונית בע"כ דמו לאב ועיקר בעיין היינו אי דמו לאב אי לא והכי פירושו איברא דמדאורייתא אין אדם מוריש זכות בתו לבנו מיהו לגבי מעשה ידיה כיון דניזונת מהן במקום אב קיימי וכמו שמן התורה מעשה ידיה לאב הכי נמי מעשה ידיה לאחין כיון דניזונת מהן דבמקום אב קיימי או דילמא לא הויא דומיא דאב והילכך מעשה ידיה שלה. ומיהו לא מיבעיא ליה אי תקינו להו רבנן מעשה ידיה תחת מזונות אלא דמבעיא לן מעיקר דינא אי מעשה ידיה של אחין וכדפרישנא. והשתא ניחא קושית הרשב"א בעל התוס' ז"ל דוק ותשכח:
בלקוטי הגאונים כתוב וז"ל בעא מיניה וכו'. מעשה ידיה למי פי' מי שמת והניח בנים ובנות הבנים יירשו והבנות נזונו מעשה ידיה למי פירוש קנס לא תבעי לך דשל עצמה הוא אם נאנסה לאחר מיתת האב כי תבעי לך מעשה ידיה דשייך בתר מזונות כדאמרינן לקמן תקנו מזונות תחת מעשה ידיה והשתא כשנזונת מן האחים מאי מי אמרינן אחים במקום אב קיימי וכיון דזייני לה מעשה ידיה שלהן כדהוי לאב כדילפינן בפרק דלעיל בגמרא וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה או דילמא וכו' לאו מדידהו מתזנא שאביה הניח להן מזונותיה בנכסיו שכך הוא תנאי כתובה בנן נוקבן וכו'.ע"כ:
אף אלמנה אצל הבת וכו'. פירשו בתוספות שאין דין זה אלא כשיש שם בן ובת והנכסים מועטין שאין בהם לזון הבן והבת עד שתבגור הבת שמעבירין חכמים הנחלה מן הבן ונותנים לבת וחוזרין ומעבירין מן הבת לאלמנה משום דזילותא דאלמנתו חמירא ליה וכיון שנדחית ירושה דאורייתא תדחה אבל אם אין שם אלא בת או בן לבדו שירושתן מן התורה אין מעבירין אותה בשביל האלמנה שאם כן אתה מעביר נחלה מהם אפילו בנכסים מרובים שהרי מזון האלמנה אין לו שיעור דהא מתזנא אם תרצה כל ימי חייה ואפילו אלף ליטרין מועטין הן אצלה אלא ודאי לא העבירו נחלה דאורייתא אלא במקום נכסים מועטין שאין בהם עד שתבגור הבת דכי איתא משערינן בדידה ונכון הוא. הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל לא פירש כן:
ה"ג מאי לאו בנזונת לא בשאינה נזונת אי בשאינה נזונת מאי למימרא ופירושא בשאינה נזונית מן האחין אבל בשאין נזונת מן האב ליכא למימר דאם כן אפילו בחיי האב לעצמה. ואקשינן אי בשאינה נזונת מן האחים מאי למימרא דאיהי גופא לא אצטריכא ליה לתנא אלא לאשמועינן דאחר מיתת האב לא הוי דאחין ואוקימנא להעדפה וקמשמע לן דלא הוי דאחין שאין זוכין בה כלל אבל בנזונת מן האחין לעולם אימא לך דידהו הוי וכך הוא פרש"י ז"ל ולא כדברי הרב אב ב"ד ז"ל. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל מאי לאו בנזונת לא בשאינה ניזונת פי' שאינה ניזונת מן האחים שלא הניח אביהם אחריות נכסים אבל מן האב ניזונת היתה דאי לא כשמת האב אמאי מעשה ידיה שעשתה בחיי האב לאחין וכ"ת מאן פסקא יש לומר דסתמא דמילתא האב מפרנס את בתו ואין האחין מפרנסין אותה והיינו דאמרינן וכן גרש"י ז"ל אי כשאינה נזונת מאי למימרא כלומר אם בשאינה נזונת מן האחין מאי למימרא ומה קמשמע לן מתניתין דהא לגופא לא נצרכה דהא פשיטא כי מה שעשתה בחיי האב אף על פי שלא גבתה דאחין בעי מהוי כיון דמתזנא מיניה דאב דממון גמור הוא ואי משום דוקיא דידה שאין מעשה ידיה שעשתה לאחר מיתת האב לאחין הא נמי פשיטא כיון שאינה נזונת משלהם אבל הר"מ מקוצי ז"ל לא גריס מאי למימרא אלא כך הוא גריס אי כשאינה נזונת אפילו למ"ד יכול הרב וכו'.עד וכ"ש בתו וה"פ דאי בשאינה נזונת אפילו בחיי האב לא הוי לאב דאפילו למ"ד יכול וכו' ואין צורך למחוק ג"ה. ע"כ:
אפילו למאן דאמר וכו'. ל"ג הכא כי טוב לו עמך דבספרי לא מפיק ליה מהאי קרא אלא מכשכיר כתושב יהיה עמך דמיותר הוא דהוה מצי למכתב כשכיר כתושב יהיה עד שנת היובל וגם כתוב בלשון צווי אבל כי טוב לו עמך סיפור דברים בעלמא הוא. לשון הרא"ש:
לא נצרכה אלא להעדפה כלומר לעולם בשאינה נזונת ולא נצרכה דוקיא דמתניתין אלא להעדפה דאע"ג דהויא דאב אף בשאינה נזונת ממנו לא הויא דאחין:
אלא לרב יוסף הכי קשיא ליה וכו'. פי' והא דדייקינן לעיל טעמא דבחיי אב לאב הא לאחר מיתת האב לעצמה לא מדוקיא מייתי לה אלא מדקתני אף על פי שלא גבתה דלא קאי אלא אמעשה ידיה בלחוד וקתני מציאתה משנה יתירה לאשמועינן דמעשה ידיה לעצמה. הריטב"א ז"ל:
מה מציאתה בחיי האב לאב וכו'. פרש"י ז"ל משום איבה שלא יתן לה מזונות אבל לאחר מיתת האב לעצמה משום דלאו מדידהו קא מתזנא ואינה חוששת לאיבתן וקשה דאם כן מאי פריך לרב ששת דהא לית ליה לרב ששת האי סברא דהא איהו סבר דמעשה ידיה לאחין אף על גב דלאו מדידה קא מתזנא דבתנאי ב"ד קא אכלה אפ"ה כיון דמפרנסין אותה מעשה ידיה שלהן וה"נ איכא למימר במציאה ועוד לקמן במתניתין משמע דמציאת הבת לאב אע"פ שאינו מפרנסה דומיא דכסף קדושיה ומעשה ידיה הלכך נראה לפרש דטעמא דמציאתה לאב משום איבה דילמא מסר לה למנוול ומוכה שחין. הרא"ש ז"ל. והתוס' ז"ל האריכו בזה לקמן בפירקין דיבור המתחיל משום איבה דף מ"ז א':
אמר רב כהנא מאי טעמא דרב דכתיב וכו'. פי' נ"ל דאפילו רב ששת נמי לא קאמר שתהא הבת נזונת ועושה בעל כרחה לאחין כמו שאביה כופה לעשות וליזון מן התורה אלא רב ששת מדרבנן קאמר דקסבר לא תקינו רבנן מזוני אלא בעושה ואוכלת דומיא דאלמנה ורב פליג עליה ואמר סתם דמעשה ידיה לעצמה והשתא בעי רב כהנא מ"ט דרב בשלמא מדרבנן לא כייפינן ליה דלאו מדידהו מתזנא אלא דאורייתא אמאי אין הבנים במקום אביהן ואפילו לכוף אותה שתהא נזונת ועושה ומפרש לה מדכתיב והתנחלתם אותם. הרמב"ן ז"ל וכבר הארכנו בזה לעיל:
מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו תימה מאי איצטריך להאי קרא דהא דמעשה ידיה לאב לא נפקא לן אלא מדאיתקשא לאמה ואמה גופה אינה עובדת לא את הבת ולא את הבן כדאיתא בפ"ק דקדושין אם כן בת נמי לא תעבוד את הבנים ויש לומר דאיצטריך קרא משום קטנה דלא נפקא לן מהיקשא דהיקשא לא הויא אלא לנערה כדאמרינן לקמן אבל קטנה לא צריכה קרא דהשתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעיא וכיון דלא אתיא מהיקשא הא דמעשה ידיה לאחין קמ"ל האי קרא דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו. לשון הרא"ש ז"ל. א"נ אי לאו קרא הוה אמינא לאמה לקטנה איצטריך לאשמועינן דאין מעשה ידיה לאחין דומיא דאמה ולא הוה ידעינן נערה אבל תימה דהשתא קטנה מזבין לה והוי קל וחומר ונימא דיו. גליון תוספות:
מתקיף לה רבה ואימא בפיתוי וכו'. הכתוב מדבר שאינן לאחין אבל מעשה ידיה לעולם לאחין הוו ושיילינן חבלות פשיטא שהן לעצמה אמר ר' יוסי בר חנינא כגון שפצעה בפניה דיש להן לאחין בושת בדבר והוצרך לאשמועינן דאפ"ה לא הוי לאחין. תוספות יצחק בר ראובן. כך מצאתי בגירסת רש"י ז"ל כתיבת יד ורש"י ז"ל לא פירש כן:
ואימא בפיתוי הבת וכו'. אבל מעשה ידיה דשכיח וחסרי בה מזוני דהא מתזנא מינייהו אימא דידהו הוי. חבלות צער דגופא הוא פרש"י ז"ל וצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא דתניא בפרק החובל [פז ב'] בבנו ובתו הקטנים יעשה להם סגולה ומסתברא דלישנא בעלמא הוא דפרכינן היאך איפשר לאוקמי קרא בהכי אבל אכתי קיימא אתקפתא דרבא בדוכתיה דדילמא קרא בפתוי הבת ושאר קנסותיה ולא בחבלות ולא במעשה ידיה. ואם תאמר ולוקמא לענין שהוי כאב בחייו ואשמועינן קרא שאינו לאחין ויש לומר דהא ליתא דאם איתא דמעשה ידיה לאחין ודלא כרב אמאי לא הוי שבת שלהן דהא בכל מקום שבת במקום מעשה ידיה קאי. הריטב"א ז"ל. ול"נ דעיקר אתקפתיה היינו דדילמא בחבלות הכתוב מדבר אלא משום דלא בעי לאוקמי קרא בדבר אחד פרטי דמשמע מיעוטא דולא בנותיכם לבניכם דממילי טובא אמעיט להכי פריך בהדי חבלות פיתוי הבת וקנסות ומיהו עיקר מיעוטא איצטריך לחבלות ועוד דדומיא דאותם לבניכם דמיירי במידי דעבדות ובמידי דממון כי אמעיט נמי ולא בנותיכם לבניכם בהכי נמי מיירי הא אין לך לומר אלא דבמעשה ידיה או בחבלות הכתוב מדבר ולא אתא כולי קרא לפיתוי הבת ולקנסות בלחוד. ועוד משמע לי דעיקר אתקפתיה היינו מכח הברייתא דתני רב חנינא כדלקמיה ולהכי פריך תלמודא חבלות צערא דגופא הוא וצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא כדתניא החובל בבנו וכו' וכדפרש"י ז"ל וכיון שכן כי היכי דלא קיימא הך ברייתא במאי דאוקי קרא בחבלות הכי נמי לא מתוקמא במאי דלא אוקי קרא במעשה ידיה ומשבשתא היא ולית לן לאוכחא מינה מידי ומשני שפצעה בפניה. ואין להקשות ומנלן דאפילו פצעה בפניה היא דאב דילמא דידה הויא וכדאית ליה לרב ור"ל בפרק החובל ומאי קא מתקיף עליה דרב ויש לומר דמכח הברייתא אחריתי וכיון דמצינן לאוקמא במידי דלית לן לשיבושא מכח ברייתא אחריתי הדרינן לאותבה מינה וכדכתיבנא. ומיהו קשיא להו לתוספות דרב אמר תרי מימרי חדא הא דהכא דאין אדם מוריש מעשה ידי הבת לאחין ומותבינן עליה מהך ברייתא וכדכתבינן ואית ליה נמי בפרק החובל דפצעה בפניה לא הוי דאב וכיון שכן כי היכי דפרכינן עליה דרב מהך ברייתא אמאי לא אקשינן נמי עליה דרב מהך ברייתא במאי דקאמר פצעה בפניה דלא הויא דאב דהא מהך ברייתא משמע להדיא דהויא דאב אלא דממעטינן מקרא דאין האב מוריש זכות זה שבבתו לבנו ותירצו בתוס' שני תירוצין עיין בתוספות ובגליון תוספות תירצו בענין אחר וז"ל וריצב"א מפרש דאף ע"ג דפליגי בפצעה בפניה קצץ לה ידיה מודה כ"ע דהויא לאב ומוקי הך ברייתא דהכא בחבלות וסברי נמי דאין מוריש מעשה ידיה לאחין. עד כאן:
וז"ל הריטב"א ז"ל כגון שפצעה בפניה פרש"י ז"ל דאפחתה מכספא דאילו איתיה לאב דידיה הוי דהא יש לו בה מכר והקשו בתוספות ומאי שנא פצעה בפניה משאר חבלות דאע"ג דאפחתה מכספא לא הוי לאב ותירצו דהתם כיון דאיכא צער ובושת דלא שקיל האי נמי לא שקיל ועוד הקשו דהתם אפליגו ר"ל ורבי יוחנן בפצעה בפניה דר"ל אמר דאפילו פצעה בפניה לא זיכתה תרה לאב אלא שבח נעורים בלבד ורבי יוחנן אמר פצעה בפניה לאב ואם כן הכא ניחא לרבי יוחנן אלא לר"ל מאי איכא למימר ותירצו דע"כ לא פליג ר"ל התם אלא כשפצעה בפניה פציעה רבה שאינה מתרפאת עד שבגרה דלדידה נמי איכא פחיתה דר' יוחנן אמר כוליה לאב כיון דבשעת חבלה ברשותיה קיימא ור"ל סבר שלא זכתה תורה לאב אלא שבח נעוריה בלבד ושקיל אב מנתא דידיה ושקלא איהי מנתא דידה דאפחתה מכספא משום בגרות אבל הכא כשפצעה בענין שתתרפא בנערותה דכוליה פחתה דאב הוא. ועי"ל דקושיין הכא מדר' יוחנן ואליבא דידיה פרכינן לרב דאילו רב כריש לקיש ס"ל כדאיתא התם בהדיא ומשום דפרכינן ואימא בחבלות הכתוב מדבר והוה משמע דבכל ממון דחבלות אמרינן פרכי' אאתקפתין ואמתנית' דכלהו חבלות היכי הוו דאב דהא צערא לאו דידיה הוא לכ"ע ואין צריך לומר ריפוי דההוא דרופא הוא ושבת נמי במקום מעשה ידיה קאי ומהדרינן דלא איירי אלא בנזק בלחוד. וכ"ת היכי נקטינן חבלות סתם מיירי בפצעה בפניה דליכא אלא נזק בלחוד והתם נמי נקטינן פלוגתא דר"ל ורבי יוחנן בפצעה בפניה דלית בה אלא נזק בלחוד כנ"ל.וכן נראה דעת רבינו הגדול ז"ל וכדפרישית בדוכתה בפרק החובל בס"ד ע"כ. וגבי הא דפריך תלמודא חבלות דידה נינהו האריכו נמי התוספות ע"ש:
וז"ל הרא"ש ז"ל חבלות דידה נינהו תימה מאי קא פריך וכי קטעה ידיה או רגליה לא תהיה חבלה לאב הרי הפסידו לו מעשה ידיה ואמרי' נמי בהחובל הקוטע יד עבד עברי של חבירו נותן שבת גדולה לעבד ושבת קטנה לרב ורב אמר הכל ינתן לעבד וילקח בהן קרקע והרב אוכל פירות ויש לומר דפשיטא ליה למקשה דכיון דרבא בעי למימר דמעשה ידיה לאחין ע"כ חבלות דקאמר בחבלות קטנות איירי דאי באותן שיש בהן הפסד דמעשה ידיה הוו כמו מעשה ידיה והלכך פריך חבלות דידה נינהו. ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה