רי"ף על הש"ס/כתובות/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק ד

(דף רי"ף טו.) נערה שנתפתתה בשתה ופגמה וקנסה לאביה והצער בתפוסה עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של יורשין לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה ר"ש אומר אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין:

גמ' בעא מיניה רבי אבינא מרב ששת בת הנזונת מן האחים מעשה ידיה למי במקום האב קיימי מה אב מעשה ידיה לאב הכא נמי מעשה ידיה לאחים או דילמא לא דמי לאב התם מדידיה מיתזנא הכא לאו מדידהו מיתזנא ופשיט רב יוסף מעשה ידיה לעצמה ודייק לה ממתניתין דקתני מעשה ידיה ומציאתה אף על פי שלא גבתה מציאתה ממאן גביא אלא לאו ה"ק מעשה ידיה כמציאתה מה מציאתה בחיי האב לאב לאחר מיתת האב לעצמה אף מעשה ידיה בחיי האב לאב אחר מיתת האב לעצמה איתמר נמי אר"י אמר רב בת הנזונת מן האחין מעשה ידיה לעצמה א"ר כהנא מאי טעמיה דרב דכתיב (ויקרא, כה) והתנחלתם אותם לבניכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו וכן הלכתא:

מתני' המארס בתו וגרשה אירסה ונתאלמנה כתובתה שלו השיאה וגרשה השיאה ונתאלמנה כתובתה שלה רבי יהודה אומר הראשונה של אב אמרו לו משנשאת אין לאב רשות בה:

גמ' טעמא דהשיאה וגרשה השיאה ונתאלמנה אבל נתאלמנה תרי זימני תו לא חזיא לאינסובי וסתם לן כרבי דאמר בתרי זמני הויא חזקה וכן הלכתא דגרסינן פרק הבא על יבמתו (דף סד:) נשואין ומלקיות כרבי וסתות ושור המועד כרבן (דף רי"ף טו:) גמליאל נשואין הא דאמרן מלקיות דתנן (סנהדרין פא, ב) מי שלקה ושנה בית דין כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו נבקעת וסתות דתנן (כ"ה בד"ס ובד"ק) אין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה ג' פעמים ואינה (גי' ד"ת) מן הווסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים שור המועד דתנן (בבא קמא כג, ב) איזהו מועד כל שהעידו בו שלשה ימים:

כתובתה שלה:

ומיגבא מאימת גביא א"ר הונא מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין ורב (דף בגמ' הגי' אסי) אשי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין מאי הוי עלה ת"ש דאמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' אלעזר בר"ש מנה מאתים מן האירוסין ותוספת מן הנשואין וחכ"א אחד זה ואחד זה מן הנשואין ((ד"ת מ"ז) והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין) אר"נ שני שטרות היוצאות בזה אחר זה ביטל שני את הראשון א"ר פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דיקלא לתוספת כתביה פשיטא ראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו הוא דכתב ליה משום דינא דבר מצרא וכ"ש ראשון במתנה ושני במכר דאמרינן משום דינא דבעל חוב כתביה ודאי שניהם במכר שניהם במתנה ביטל שני את הראשון מ"ט רפרם אמר אודויי אודי ליה רב אחא אמר אימור אחוליה אחליה לשעבודא קמא מאי בינייהו איכא בינייהו אורועי סהדי ומכנש פירי ולטסקא (פירא) הא דאמר רב נחמן ביטל שני את הראשון הני מילי בשטר קרקעות ומאי דדמי להו כגון כתובת אשה אבל בהודאות והלואות (דף רי"ף טז.) גבי תרוייהו כל חד וחד לפום שעבודא דיליה ולא אמרינן האי שטרא היינו האי שטרא ואע"ג דתרוייהו סכום אחד דגרסינן בגט פשוט (דף קעב.) אמר רבא האי מאן דנקיט תרי שטרי בר חמשין חמשין ואמר שוינהו ניהליה חד בר מאה לא משוינן ליה עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה ניחא ליה למלוה כי היכא דלא לפגום שטריח וניחא ליה ללוה כדי שלא יכוף לפרעו אלמא גבי תרוייהו:

מתני' הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה הרי זו בחנק אין לה פתח בית אב ולא מאה סלע היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה ואין לה פתח בית אב ולא מאה סלע היתה הורתה ולידתה בקדושה הרי היא כבת ישראל לכל דבריה יש לה אב ואין לה פתח בית אב יש לה פתח בית אב ואין לה אב הרי זו בסקילה לא נאמר פתח בית אביה אלא למצוה:

גמ' תני שילא שלש מדות בנערה מאורסה באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גידולים שגידלתם באו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית אביה כשהיא ארוסה סוקלין אותה על פתח שער (ההיא) (דף רי"ף טז:) סרחה ולבסוף בגדה תידון בחנק למימרא כל היכא דאישתני גופה אישתני קטלא ורמינהי נערה מאורסה שזינתה ומשבגרה הוציא עליה שם רע הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע היא וזוממיה מקדימין לבית הסקילה היא וזוממיה ס"ד אלא או היא או זוממיה מקדימין לבית הסקילה אמר רבא מוציא שם רע קאמרת שאני מוציא שם רע דחדוש הוא שחידשה תורה דהא נערה המאורסה דעלמא שזינתה בסקילה נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בחנק ואילו מוציא שם רע בסקילה אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא דילמא כי חדית רחמנא היכא דלא אשתני גופה אכל היכא דאשתני גופה לא חדית רחמנא האי שמעתא קהוו בה רבואתא ופירשו בה כמה פירושי וליכא חד דסליק ליה כהוגן ומש"ה חזינן לפרושה ולברורה כהוגן ומהכא בעיא פירושה סרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק מ"ט כיון דאילו סרחה השתא משבגרה דאישתני גופה תידון בחנק הכי נמי היכא דסרחה ולבסוף בגרה כיון דאישתני גופה אישתני קטלא ותידון בחנק כדהשתא ורמינן עלה הא מתני' דתני אם משבגרה הוציא עליה שם רע היא או זוממיה בסקילה דהא הכא אע"ג דאשתני גופה לא אשתני קטלא ופריק רבא לא תיקשי לך מוציא שם רע משבגרה אסרחה ולבסוף בגרה דעלמא דמוציא שם רע דנערה דבסקילה חדוש הוא דהא נערה המאורסה שזינתה בבית אביה בסקילה נכנסה לחופה ולא נבעלה וזינתה בחנק ואע"ג דהשתא נמי נערה בתולה היא כדמעיקרא כיון דאתיא לה לכלל רשות הבעל אשתני דינא ולא דיינינן לה כדמעיקרא ואילו מוציא שם רע אחר כניסתה לחופה אע"ג דאתיא לה לרשותיה לא דיינינן לה כדהשתא אלא כדמעיקרא דיינינן לה בסקילה הרי נתברר דחדוש הוא שחידשה תורה במוציא שם רע דלא דיינינן לה כדהשתא אלא כדמעיקרא והואיל וחדית בה רחמנא בהא מילתא דתידון כדמעיקרא הבא נמי חדית רחמנא בהא מילתא אחריתי דהיכא דהוציא עליה שם דע משבגרה אף על גב דאישתני גופה תידון בסקילה כדמעיקרא ואפילו לדתני שילא אבל נערה דעלמא דלא חדית בה רחמנא מידי אם סרחה ולבסוף בגרה כדהשתא דיינינן לה בחנק ואפילו להאי תנא דתני ומשבגרה הוציא עליה שם רע היא או זוממיה בסקילה ולא קשיין אהדדי ואקשי ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא וא"ל ממאי דהא דתני שילא סרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק משום דלא חדית בה רחמנא הוא אבל מוציא ש"ר דחדית בה רחמנא בנערה תידון כדמעיקרא ה"נ חדית בה במוציא שם רע משבגרה דתידון בסקילה כדמעיקרא דילמא לא סבירא ליה לדתני שילא דחדית רחמנא אלא בנעדה דלא אישתני גופה אבל בבוגרת דאשתני גופא לא חדית רחמנא בה מידי וכי היכי דסרחה ולבסוף בגרה תידון בחנק ה"נ סרחה ומשבגרה הוציא עליה שם רע תידון בחנק וכן נמי האי תנא דתני ומשבגרה הוציא עליה שם רע בסקילה דילמא הכי נמי ס"ל בסרחה ולבסוף בגרה דתידון בסקילה ולא חדית בה רחמנא מידי וקשיין אהדדי ובטיל ליה פירוקא דרבא ואתא רב נחמן בר יצחק לאוקומי להני תרתי מתניאתא בתנאי ולא קמו וא"ל ר' יוחנן לתנא תני בהאי דתני שילא תידון בחנק תידון בסקילה דלא אשכחן תנא דסבר דהיכא דאישתני גופה אישתני קטלא:

א"ר יוסי ברבי חנינא המוציא שם רע על היתומה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה פרט לזו שאין לה אב רבא אמר חייב וכן הילכתא אמר ריש לקיש המוציא שם רע על הקטנה פטור שנאמר (דברים, כב) ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דבר הכתוב הא כל מקום שנאמר נער אפי' קטנה במשמע:

תניא כיצד הוצאת שם רע בא לב"ד ואמר פלוני לא מצאתי לבתו בתולין אם יש עדים שזינתה תחתיו בסקילה זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה נמצא שם רע ( שאינו) הוא לוקה ונותן מאה סלע בין בעל בין לא בעל ר' אליעזר בן יעקב אומר לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל והוא שאמר לעדים בואו והעידוני אבל באו מאליהן פטור וב"ש אם לא באו עדים שפטור הא דקתני הכא זנתה מעיקרא יש לה כתובה מנה ליתא דקי"ל כרבא דאמר מקח טעות לגמרי משמע ולית לה כלום כדכתבינן בפרקא קמא סי' קעד:

שלח רב כהנא משמיה דרבי יוחנן מוציא שם רע אינו חייב עד שיבעול כדרכה ויוציא שם רע כדרכה והמוציא שם רע ולא בעל היה לוקה מכת מרדות מדרבנן:

מתני' האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה וזכאי (דף רי"ף יז.) במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ומקבל גיטה ואינו אוכל פירות בחייה נשאת יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה וחייב במזונותיה ובפרקונה ובקבורתה רבי יהודה אומר אפי' עני שבישראל לא יפחתו לו משני חלילין ומקוננות:

גמ' חייב במזונותיה ובפרקונה תנא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה וקבורתה תחת כתובתה לפיכך הבעל אוכל פירות פירות מאן דכר שמייהו חסורי מחסרא והכי קתני תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ופרקונה תחת פירות וקבורתה תחת כתובתה לפיכך בעל אוכל פירות:

רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל:

א"ר חסדא אמר מר עוקבא הלכה כרבי יהודה ואמר רב חסדא אמר מר עוקבא מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר.

תניא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר ומ"ש מדמר עוקבא התם שלא לדעת הכא יצא לדעת מאי דבר אחר אמר רב חסדא תכשיט רב יוסף אמר צדקה מ"ד שאין נותנין תכשיט כ"ש צדקה ומ"ד צדקה אבל תכשיט נותנין דלא ניחא ליה דתינוול א"ר חייא בר אבין אמר רב הונא מי שהלך למדינת הים ומתה אשתו ב"ד יורדין לנכסיו וקוברין אותה לפי כבודה לפי כבודה ולא לפי כבודו אימא אף לפי כבודו וקמ"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו אפי' (דף רי"ף יז:) לאחר מיתה אמר רב מתנה האומר אם מתה אשתו אל תקברוה מנכסי שומעין לו מאי שנא כי אמר דנפלו להו נכסי קמי יתמי כי לא אמר נמי נכסי קמי יתמי רמו הלכך בין אמר בין לא אמר כיון דנפלו נכסי קמי יתמי לא קברינן לה מנכסי דיתמי ואין היתומים חייבים בקבורתה דהא תנן אלמנה ניזונית מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן מתה אין חייבין בקבורתה אלא האומר אם מת הוא אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו לא כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל את עצמו על הציבור מכאן עד מתני' אינו מהלכות.

ד"ת (תני רב יוסף שארה זו קירוב בשר שלא ינהוג בה מנהג פרסיים שמשמשים מטותיהן בלבושיהן מסייע ליה לרב הונא בריה ררב יהושע דא"ר הונא כל האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה:

לעיל (לשון מהר"ם הגהה היא אינו מן החיבור) נישאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה.

ת"ר כתב לה פירות (בגמ' איתא כסות וכלים) וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה בעל בדברים הללו משום רבי נתן אמרו זוכה הבעל בדברים הללו לימא בפלוגתא דר"א בן עזריה ורבנן קא מיפלגי דתנן אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רוצה להוסיף אפילו עד מאה מנה מוסיף נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנישואין גובה את הכל ראב"ע אומר מן הנישואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב אלא על מנת לכונסה מ"ד לא זכה כרבי אלעזר בן עזריה ומאן דאמר זכה כרבנן לא דכולי עלמא כרבי אלעזר בן עזריה מאן דאמר לא זכה כרבי אלעזר בן עזריה ומאן דאמר זכה אמר לך עד כאן לא קאמר ר' אלעזר התם אלא מדידיה לדידה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה אבל מדידה לדידיה אפי' ר' אלעזר בן עזריה מודה משום איחתוני והא איחתוני להו):

מתני' לעולם היא ברשות האב עד שתכנס (ע"ש ) לחופה מסר האב לשלוחי הבעל הרי זו ברשות הבעל הלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל:

גמ' מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה דתנן הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה קמ"ל לעולם דאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה כמשנה אחרונה דתנן ובית דין של אחריהן אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ת"ר הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהיה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון אע"פ שכתובתה בבית הבעל ומתה אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל או שלוחי האב לשלוחי הבעל או שהיה לו חצר בדרך ונכנסה עמו ללון שם לשם נישואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה בד"א לירושתה אבל לתרומה אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:

מתני' האב אינו חייב במזונות בתו זה מדרש דרש ראב"ע לפני חכמים בכרם ביבנה הבנים ירשו והבנות יזונו מה הבנים אינם יורשין אלא לאחר מיתת אביהן אף בנות לא יזונו אלא לאחר מיתת אביהן:

גמ' א"ר אילא אמר ריש לקיש משום ר"י ברבי חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו קטנים הלכתא כוותיה או אין הלכתא כוותיה ת"ש כי הוי אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא כי הוו אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא בצבורא ולימא ליה עורבא בעי בני והאי גברא לא בעי בני בי הוו אתו לקמיה דרבא א"ל ניחא לך דליתזן בנתיך מצדקה ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כייפינן ליה בעל כרחיה לא יהא אלא אחד כי הא דרבה כפה ליה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה והנ"מ בניו ובנותיו קטנים אבל קטני קטנים אע"ג דלא אמיד לצדקה כייפינן ליה בעל כרחיה דגרסינן בסוף אע"פ (שם הגי' דרש ר' עולא רבה כו' ) דרש בר עולא רבה אפתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן בניו (דף רי"ף יח.) ובנותיו קטנים אבל זן אותם קטני קטנים ועד כמה עד שש שנים ותנן נמי אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה ש"מ חייב אדם לזון בניו ובנותיו כשהן קטני קטנים:

א"ר אילא אמר ריש לקיש הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונים מהם דף נ.

ע"ש ולית הלכתא כוותיה אמר ר' אילא באושא התקינו המבזבז לא יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות והני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לית לן בה כמעשה דמר עוקבא בפרק מציאת האשה :

א"ר יצחק באושא התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו בתלמוד תורה עד י"ב שנה מכאן ואילך יורד עמו עד לחייו איני והא א"ל רב לרב שמואל בר שילת בציר מבר שית לא תקבל מכאן ואילך קביל וספי ליה כתורא לא קשיא הא למקרא הא למשנה דאמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה בר תריסר לתעניתא מעת לעת ובתינוקת:

א"ר יוסי בר' חנינא באושא התקינו האשה שמכרה מנכסי מלוג (דף רי"ף יח:) בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות וקי"ל דבעל מוציא מיד הלקוחות בלא דמים ואי איתנהו להנהו דמי דשקלה אתתיה מהדר להו ללוקח ולא יכול בעל למימר דילמא מציאה אשכחה:

תהלים קז אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת רבותינו שביבנה ואמרי לה רבי אלעזר אומר זה הזן בניו ובנותיו כשהם קטנים ר' שמואל אומר זה המגדל יתום ויתומה ומשיאן סמוך לפרקן תהלים קיב הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד רב הונא ורב חסדא חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה לאחרים וח"א זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים:

זה מדרש קדרש רבי אלעזר בן עזריה יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא ויתיב רב המנונא וקאמר כשם שאין הבנים יורשים כתובת בנין דיכרין אלא מן הקרקע כך אין הבנות ניזונות אלא מן הקרקע והאידנא תקון רבנן בתראי למיזן אפילו מן המטלטלין:

אמר ר' חייא בר' יוסף רב זן אפילו מחיטי דעלייה איבעיא להו לפרנסה הואי ומאי עלייה מעילויא דאב וכדשמואל דאמר שמואל לפרנסה שמין באב או דילמא מזוני ממש הוה ומאי עלייה מדברים טובים שנאמרו בעלייה דאמר ר' יצחק בר יוסף בעלייה התקינו שיהו הבנות נזונות מן המטלטלין ת"ש בידי דרבנאי אחוה דרבי חייא בר אבא הוו מטלטלי דיתמי אתו לקמיה דמר שמואל א"ל זיל זון לימא למזוני וכדר' יצחק בר יוסף ס"ל לא התם פרנסה הואי ושמואל לטעמיה דאמר שמואל לפרנסה שמין באב הוה עובדא בנהרדעי ודון דייני דנהרדעי בפומבדיתא ואגבי רב חנן בר ביזנא אמר להו ר"נ זילו אהדרו ואי לא מגבינן לכו לאפדנייכו מינייכו רב אמי ורב אסי סברי למיזן ממטלטלי א"ל ר' יעקב בר אידי מילתא דר' יוחנן ור"ל לא עבדי בה עובדא אתון עבדיתו בה עובדא רבי אלעזר סבר למיזן ממטלטלין אמר לפניו ר"ש בן אליקים רבי יודע אני בך שאין מדת הדין אתה עושה אלא מדת רחמנות שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות ההיא דאתאי לקמיה דרב יוסף אמר להו זילו והבו לה מתמרי דבודיא א"ל אביי אילו הוה בע"ח כה"ג מי קעביד מר א"ל אנא דחזיין לבודיא קאמינא סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי א"ל אנא דצריכנא לדיקלא קאמינא ההוא יתום ויתומה דאתו לקמיה דרבא אמר ליה העלו ליתום בשביל יתומה אמרי ליה רבנן לרבא והא מר הוא דאמר ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין למזונות בין לפרנסה א"ל עני בר טובים הוא אילו רוצה שפחה לשמשו מי לא יהבינא ליה כ"ש הכא דאיכא תרתי ת"ר אחד נכסים שיש להן אחריות ואחד נכסים שאין להן אחריות מוציאין למזון אשה והבנות דברי רבי ר"ש בן אלעזר אומר נכסים שיש להן אחריות מוציאין לבנות מן הבנים ולבנות מן הבנות ולבנים מן הבנות נכסים מרובין נכסים שאין להן אחריות מוציאין לבנים מן הבנים ולבנות מן הבנות ולבנים מן הבנות ((מהר"ם ל"ג) בנכסים מרובין) אבל לא לבנות מן הבנים (בנכסים מועטין) :

מתני' לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי ב"ד כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים ולא כתב לה כל נכסין דאית לי אחראין לכתובתיך חייב שהוא תנאי ב"ד לא כתב לה אם תשתבאי איפרקינך ואותבינך לי לאינתו ובכהנת אהדרינך (דף רי"ף יט.) למדינתך חייב שהוא תנאי בית דין:

גמ' אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא תחלתה באונס וסופה ברצון ופליגא דרבא דאמר רבא תחלתה באונס ובסוף אומרת הניחו לו שאלמלא לא נזקק לה היא שוכרתו מותרת ומאי טעמא יצר אלבשה תניא כותיה דרבא והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שתחלתה באונס וסופה ברצון אמר רב יהודה הני נשי דגנבי גנבי שריין לגברייהו דכל דעבדן להו מיראה עבדין להו אבל שבקינהו ואזלן מנפשייהו ודאי אסירן ת"ר שבויי מלכות הרי הן כשבויין גנובי לסטים אינן כשבויין:

ובכהנת אהדרינך למדינתיך אמר אביי אלמנה לכה"ג חייב לפדותה שאני קורא בה אהדרינך למדינתיך ממזרת ונתינה לישראל אינו חייב לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו רבא אמר כל שאיסור שביה גרם לה חייב לפדותה איסור דבר אחר גרם לה אינו חייב לפדותה והלכה כרבא:

מתני' נשבית חייב לפדותה אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה עצמה אינו רשאי לקתה חייב לרפאותה אמר הרי גטה וכתובתה תרפא עצמה רשאי:

גמ' תנו רבנן נשבית אחר מיתת הבעל אין היבמין חייבין לפדותה (זה גירסת רב אלפס ומקצת ספרים ועי' עליו באשר"י) ולא עוד אלא אפי' נשבית בחיי בעלה ואח"כ מת בעלה אין חייבין לפדותה (שאין אני קורא בו ואותבינך לי לאינתו מהר"ם) שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאינתו הלכך לית להו פירי דכי תקינו רבנן פירות לבעל תחת פרקונה הוא דתקינו והני כיון דלא מיחייבי בפרקונה לית להו פירי תדע דהא תנן אלמנה ניזונית מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן ואין חייבין בקבורתה אלמא דכיון דחייבין במזונותיה מעשה ידיה שלהן וכיון דאין יורשין כתובתה אין חייבין בקבורתה הכא נמי כיון דלא מיחייבי בפרקונה לית להו פירי ת"ר נשבית והיו מבקשין עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה רשב"ג אומר אין פודים השבוים יתר על דמיהם מפני תיקון העולם וכן הלכה ת"ר נשבית והיו מבקשין עד עשרה בכתובתה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה דברי רבי רשב"ג אומר אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה והלכה כרבי:

לקתה חייב לרפאותה תנו רבנן אלמנה ניזונית מנכסי יתומים ואם היתה צריכה לרפואה הרי הן כמזונות רשב"ג אומר רפואה שיש לה קצבה מתרפאת מכתובתה רפואה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות והלכה כרשכ"ג א"ר יוחנן עשו הקזת דם בארץ ישראל כרפואה שאין לה קצבה קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהוה צריכה לרפואה כל יומא אתו לקמיה דר' יוחנן אמר להו זילו קוצו לה מידי לרופא דהויא לה רפואה שיש לה קצבה אמר רבי יוחנן עשינו עצמנו כעורכי הדיינין מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר מעיקרא סבר מבשרך לא תתעלם ולבסוף סבר אדם חשוב שאני:

מתני' לא כתב לה בנין דכרין דיהויין ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון חייב שהוא תנאי בית דין בנן נוקבין דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסאי עד דתנסבן לגוברין חייב שהוא תנאי בית דין:

גמ' אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחאי מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסים ואימא דאב לירות דבעל לא (דף רי"ף יט:) לירות אם כן אב נמי מימנע ולא כתיב ואימא היכא דכתב אב לירתו היכא דלא כתב לא לירתו לא פלוג רבנן בת בין הבנים נמי תירות כנחלה שויוה רבנן בת בין הבנות תירות לא פלוג רבנן תיגבי ממטלטלי ככתובה שויוה רבנן תטרוף ממשעבדי ירתון תנן ואימא אע"ג דליכא מותר דינר במקום דמיעקרא נחלה דאורייתא לא תקון רבנן:

אמר רבא פשיטא לי מוכרת כתובתה בין לאחרים בין לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין מ"ט זוזי אנסוה מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין מ"ט אחולי אחילתה יתיב רבין בר חיננא קמיה דרב חסדא ויתיב וקאמר משמיה דרבי אלעזר מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות אמר ליה אי לאו דקאמרת לה משמיה דגברא רבא הוה אמינא משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו:

בנן נוקבין דיהויין ליכי מינאי רב תני עד דתלקחן ולוי תני עד דתיבגרן בגר ולא אנסיב אנסיב ולא בגר כ"ע לא פליגי דלית לה כי פליגי בארוסה דרב סבר לית לה ולוי סבר אית לה עד דתבגרן או ימטי זמניהון לאיתנסבא כדתנן נותנין לבתולה י"ב חדש משתבעה הבעל לפרנס עצמה ותנן הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו וכן תני לוי במתני' עד דתיבגרן או ימטי זימניהון לאיתנסבא כתנאי עד מתי הבת ניזונת עד שתתארס משום רבי אלעזר אמרו עד (דף רי"ף כ.) שתבגר רב כתנא קמא ולוי כר' אלעזר והלכתא כרב דקאי כתנא קמא א"ל רב חסדא לרב יוסף מי לא שמיע לך מיניה דרב יהודה ארוסה יש לה מזונות או אין לה מזונות א"ל משמע לא שמיע לי מסברא לית לה כיון דלא קים ליה בגוה לא שדי זוזי בכדי א"ל אי לא שמיע לך מסברא אית לה כיון דאירסה לא ניחא ליה דתינוול דהא לית לה מזוני מן האחים וקא פסקי רבנן הלכתא כי האי לישנא בתרא והני מילי לאחר י"ב חדש בעו מיניה מרב ששת ממאנת יש לה מזונות או אין לה מזונות פירוש מן האחים א"ל רב ששת תניתוה אלמנה בבית אביה וגרושה בבית אביה ושומרת יבם בבית אביה יש לה מזונות רבי יהודה אומר עודה בבית אביה יש לה מזונות אינה בבית אביה אין לה מזונות רבי יהודה היינו ת"ק אלא לאו ממאנת איכא בינייהו דת"ק סבר אית לה ורבי יהודה סבר לית לה והלכתא כת"ק בת יבמה ובת שניה ובת ארוסה ובת אנוסה כולן עלו בתיקו הילכך לית להו דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע והנ"מ לאחר מיתה אבל בחיי אבוהן חייב לזונן עד שש שנים כדכתבינן לעיל:

מתני' לא כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי חייב מפני שהוא תנאי ב"ד:

גמ' תני רב יוסף בביתי ולא בעקתי אבל מזוני אית לה מר בר רב אשי אמר אפי' מזוני לית לה ולית (דף רי"ף כ:) הלכה כמר בר רב אשי:

גרסי' בפרק הנושא את האשה (דף קג:) ת"ר משתמשת במדור שנשתמשה בו בחיי בעלה בכרים ובכסתות שנשתמשה בהן בחיי בעלה בעבדים ושפחות שנשתמשה בהן בחיי בעלה וגרסי' התם מדור אלמנה שנפל אין היורשים חייבים לבנותו ולא עוד אלא אפי' היא אומרת הניחו לי ואני אבננו משלי אין שומעין לה בעי אביי שיפוצא מאי תיקו הילכך לא תשפץ:

אמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובה בבית דין אין לה מזונות ודווקא בב"ד אבל שלא בב"ד יש לה מזונות תניא משכנה כתובתה מכרה כתובתה עשתה כתובתה אפותיקי לאחר בין בבית דין בין שלא בבית דין אין לה מזונות:

מתני' כך היו אנשי ירושלים כותבין ואנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים ואנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך לפיכך אם רצו היורשין נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה:

גמ' איתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל בבל וכל פרוודהא נהוג כרב נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל ועד היכן נהרדעא עד דסגיא קבא דנהרדעא איכא מאן דאמר מדקא יהבינן קיצותא לנהרדעא מכלל דכולי עלמא כרב עבדי והלכתא כוותיה ואנן לא חזינן להאי סברא דהאי דקא יהבינן קיצותא לנהרדעא לאו למימרא דכולי עלמא עבדי כרב אלא למימרא דשאר בבל ופרוודהא עבדי כרב אבל כולי עלמא דלית להו מנהגא כשמואל עבדי דקי"ל הלכה כשמואל בדיני ומר רב משה גאון הכי סבירא ליה כדכתבינן ואייתי סייעתא להאי סברא מהא דתנן אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ואיבעיא לן בגמרא (דף צה:) ניזונת תנן וכאנשי גליל או הניזונת תנן וכאנשי יהודה ואסיקנא לעולם ניזונת תנן וכאנשי גליל ועוד אייתי סייעתא מהא דאמרינן קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהוה נפישי מזונה אתו לקמיה דרבי יוחנן אמר להו זילו אמרו ליה לחביבי דנייחד לה ארעא למזונה ואי סלקא דעתך ס"ל לרבי יוחנן כאנשי יהודה למה ליה לייחודי לה ארעא ליתן לה כתובה וליפטרה אלא ש"מ כאנשי גליל ס"ל ובסוף יש נוחלין (דף קלט.) נמי אמרינן שלח רבין באיגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנה ניזונת מנכסיו נישאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה הבת אמר רב יהודה בן אחותו של רבי יוסי ברבי חנינא על ידי היה מעשה ואמרו אלמנתו (דף רי"ף כא.) ניזונת מנכסיו ושמעינן מהני כולהו דהלכה כאנשי גליל:

איתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין מה שעליה אמר רבא א"ר נחמן אע"ג דתנן מתני' כוותיה דשמואל הלכתא כוותיה דרב דתנן אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו לא בכסות אשתו ובניו ולא בצבע שצבען לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן ולא בכלים חדשים שלקחן לשמן אמר ליה רבא לרב נחמן מאחר דתנן מתני' כוותיה דשמואל אמאי הלכתא כוותיה דרב אמר ליה לכאורה כשמואל ריהטא וכי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב מאי טעמא כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ומיפק לאחרינא לא אקני לה וכן הלכתא רב כהנא מתני וכן בלקיט ומנח ביה סימנא לקיטא יתמא שלח ופוק ארמלתא שלח ופוק ושמעינן מינה דמאן דגריש לאתתיה מדעתא דנפשיה אין שמין לו מה שעליה דלאו איהי בעיא למיפק אלא איהו בעי לאפוקה ההוא דאמר להו נדוניא לברת זל נדוניא אמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי ההוא דאמר להו ארבע מאה זוזי דמי חמרא לברת אייקר חמרא אמר רב יוסף רווחא ליתמי קריביה דרבי יוחנן הוה להו אתת אבא דהות קא מפסדא מזוני אתו לקמיה דר' יוחנן אמר להו זילו ואמרו ליה לחביבי אבוכון דנייחד לה ארעא למזונה אתו לקמיה דריש לקיש אמר להו כל שכן שריבה לה מזונות אמר רבי אבהו לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן אמר למזונות ריבה לה מזונות אמר במזונות קצץ לה מזונות: