רי"ף על הש"ס/כתובות/דף יח עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · כתובות · דף יח עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

ובנותיו קטנים אבל זן אותם קטני קטנים ועד כמה עד שש שנים ותנן נמי אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה ש"מ חייב אדם לזון בניו ובנותיו כשהן קטני קטנים:

א"ר אילא אמר ריש לקיש הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונים מהם דף נ.

ע"ש ולית הלכתא כוותיה אמר ר' אילא באושא התקינו המבזבז לא יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות והני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לית לן בה כמעשה דמר עוקבא בפרק מציאת האשה :

א"ר יצחק באושא התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו בתלמוד תורה עד י"ב שנה מכאן ואילך יורד עמו עד לחייו איני והא א"ל רב לרב שמואל בר שילת בציר מבר שית לא תקבל מכאן ואילך קביל וספי ליה כתורא לא קשיא הא למקרא הא למשנה דאמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה בר תריסר לתעניתא מעת לעת ובתינוקת:

א"ר יוסי בר' חנינא באושא התקינו האשה שמכרה מנכסי מלוג

רבנו ניסים (הר"ן)

כשהן קטנים. עד שיביאו ב' שערות:

ת"ש: דלית הלכתא כוותיה אלא מימר אמרי ליה אולי יכלם ויזון אבל מיכף לא כייפינן:

יארוד: תנין מעון תנים [ירמיה ט] מתרגמינן מדור ירודין והוא אכזרי על בניו:

יארוד ילדה ואבני מתא שדיא: התנין הוליד תולדותיו והטיל פרנסתן על בני העיר:

כפו ליה אסיתא: כפו המכתשת ע"פ ויעמוד על שוליה בגובה שישמעו קולו ויכריז על עצמו שהוא רע מן העורבים דעורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני ואית דמפרשים שליח צבור עומד עליה ויאמר כן על אותו האיש:

ולא אמרן: דלא כייפינן ליה:

אלא דלא אמיד: שאינו עשיר:

בעל כרחיה: לא יהא אלא צדקה בעלמא ואפילו אינם בניו כי האי דרבא כפה על הצדקה והקשו בתוספות היאך כפה אותו בשביל צדקה והא מתן שכרה בצדה למען יברכך ה' אלהיך ואמרינן בפרק כל הבשר (דף קי ב) שכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליהן ותרצו בשם ר"ת ז"ל דהאי אכפיה בדברים ולא ידעתי מהו דהא גבי בנים אפילו בדלא אמיד (אמר) כופין בדברים וכיון דאמר אבל אמיד כופין אותו בע"כ משמע כפייה ממש עוד אמרו בשמו ז"ל שבעירו של רבא היו גבאין שקוצבין ביניהם לתת כך וכך לחדש ולשנה הלכך כפייה כדאמרינן [ב"ב דף ח ב] דרשאים להסיע על קיצותן ויותר נכון לומר דשאני צדקה דאית בה נמי לאו לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך וכתב הרשב"א דכי אמרינן דהיכא דאמיד כייפינן ליה היינו מדין צדקה מיהו לא נחתינן לנכסיה והיכא דליתיה נמי דלא אפשר למכפייה לא זנינן להו לבניה מנכסיו כי היכי דלא עבדינן צדקה מנכסיו וכדתניא לעיל [דף מח א] מי שהלך למד"ה ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו אבל לא בניו ובנותיו ודבר אחר ואמר רב יוסף זו צדקה וכ"כ רבינו האי גאון ז"ל בתשובה דהא אפילו נודר שעברו עליו ג' רגלים מיקם הוא בבל תאחר אבל אין חייבים לכופו ולעשות לו כלום ע"כ ותמה אני היאך כתב דאפי' בדאיתיה לא נחתינן לנכסיה דהא אמרינן לעיל [דף מח א] דמי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו וד"א ואמרינן לעיל דהיינו צדקה ואם איתא דאפילו בפניו לא נחתינן לנכסיה בשביל צדקה כ"ש שלא בפניו אף על פי שהוא יוצא שלא לדעת לפיכך נראה ודאי שבשביל צדקה יורדין לנכסיו בפניו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות מתנות עניים מיהו שלא בפניו אפשר דביוצא לדעת [לא] נחתינן לנכסיה כדאמרינן לעיל גבי מי שהלך למדינת הים אבל לא דבר אחר וכן מש"כ דהא אפילו נודר שעברו עליו ג' רגלים מיקם הוא דקאי בבל תאחר אבל אין ב"ד חייבים לכופו ולעשות לו כלום לא דק דהא אמרינן בר"ה (דף ו א) ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ובההוא קרא כתיב צדקה כדדרשינן בפיך זו צדקה ונ"ל דאע"פ שאין כופין את האדם לזון את בניו משש ולמעלה אלא היכא דאמיד אפ"ה במי שנשתטה דאמרינן לעיל ב"ד יורדין לנכסיו וזנין בניו ובנותיו דאפילו היכא דלא אמיד עושין כן דכיון דרובא דאינשי ניחא להו בהכי וזה לא היה לו לצוות מסתמא זנין אותן והרמב"ם ז"ל אינו סובר כן שכתב בפרק י"ב מהלכות אישות וכן מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין בניו ובנותיו שהן בני שש או פחות ונראה שהוא מפרש מאי דמיפליג בבניו ובנותיו בין מי שהלך ובין מי שנשתטה היינו דוקא באמיד דבמי שהלך אפי' אמיד אין זנין בניו כל שהן גדולים מבני שש ומי שנשתטה זנין אותם [ושניהם] באמיד אבל בלא אמיד שניהם שוין ואין דרך זה נכון בעיני דאם איתא דמדינא אין יורדין לנכסי אמיד שלא בפניו במה שאינו מחיוב גמור אלא מתורת צדקה למה יורדין לנכסיו כשנשתטה אלא מאי אית לן למימר דנשתטה היינו טעמא משום דעבדינן מנכסיה מאי (דאמרי) [דאמדי] דניחא ליה בהכי מעתה אפילו לא אמיד יש לבית דין לירד לנכסיו ולזון אותם עד שיגדלו כיון שמי שאינו זן אותן מגונה ביותר ורוב בני אדם עושין כן ולפי דרך זה קרוב לומר דהיכא דאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחויב מתורת צדקה אפילו שלא בפניו וכי אמרינן במי שהלך למדינת הים אבל לא בניו ובנותיו היינו בדלא אמיד שאין הדבר עליו חוב גמור ומי שנשתטה אף על גב דלא אמיד בית דין יורדין לנכסיו ומפרנסין בניו כיון שמי שאינו עושה כן מגונה ביותר וזה לא היה לו לצוות אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' הנזכר במי שהלך שאין זנין בניו הגדולים משש אפילו אמיד:

הוא ואשתו ניזונים מהן: ואפי' כתבן מעכשיו ולא מן הדין אלא תקנת חכמים:

המבזבז: לעניים:

מחומש: שבנכסיו מוכחינן לה בגמ' מדכתיב עשר אעשרנו לך ושני עשורין הוו חומש דמדלא כתב עשר אעשר לך וכתב אעשרנו משמע שעשור שני יהא שוה לראשון:

כמעשה דמר עוקבא וכו': דבשעת מיתה בזבזיה לפלגא דממוניה וגרסינן בירושלמי [בפרק א דפאה הלכה א] ר"ג בר איני בעא קומי רבי הונא א"ל מה חומש לכל שנה לחמש שנים הוא מכלה את הכל אמר רבי מונא תחלה חומש לקרן מכאן ואילך לשכר:

מגלגל עם בנו: אם מסרב מללמוד יגלגל עמו בנחת ובדברים רכים:

יורד עמו עד לחייו: לרדותו ברצועה ובחוסר לחם:

רב שמואל בר שילת: מלמד תינוקות היה:

ואספי ליה כתורא: הלעיטהו תורה כשור שאתה מלעיטו ואובסו למאכל:

לתעניתא מעת לעת: להתענות כל היום וחניכה לשעות דקודם לכן שנתים כדאמרינן ביומא [דף פב א]:

ובתינוקת: שהיא ממהרת להביא כח שאינה מתשת כח בלמוד תורה ותריסר דקאמר שנת י"ב גופא קאמר דאי שנת י"ב ויום אחד מדאורייתא שמביאה שתי שערות ובת עונשין היא ואין צריך לזו ללמוד ממניקתו של אביי כך כתב רש"י ז"ל ולפי זה משמע דליכא השלמה מדבריהם בתינוק דאם איתא הוה ליה למימר נמי השלמה דתינוק והרי"ף ז"ל פסק בהלכות יומא דבן אחד עשר שלימות משלימין מדבריהם בין תינוק בין תינוקת ונראה לי שלא רצה הרב ז"ל לדחות דברי רב הונא ורב נחמן דסבירא ליה התם הכי משום אביי דהכא אף על גב דבתרא הוא משמיה דמניקתיה קאמר ליה והראב"ד ז"ל פירש דהכא הכי קאמר דתינוקת ששלמו לה שתים עשרה שנה מעת לעת מתענה ומשלמת כלומר אבל קודם לכן לא דס"ל דהשלמה מדבריהם ליכא כרבי יוחנן דאמר הכי במסכתא יומא (דף פב א) וכ"פ ה"ר יצחק בן גיאת ז"ל כר' יוחנן:

האשה שמכרה בנכסי מלוג הקרן הבעל מוציא: דשויוה רבנן כלוקח והוא לוקח ראשון וכתב הרשב"א ז"ל דמוציא דקאמרינן היינו לומר דעד שמתה זכותן תלוי ועומד בידם שמא ימות הוא בחייה והן נכנסים לנחלה הכי איתא בירושלמי בריש פרק הכותב דגרסינן התם רבי הלל בן פזי בעא קומיה רבי יוסי מכר הוא ומתה היא מהו אמר ליה מכרו בטל לבן שמכר בחיי אביו ומת אביו מכרה היא ומת הוא אמר ליה מכרה קיים לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו ע"כ אבל עכשיו שמתה בחיי הבעל מוציא מידן זכות זה שהיה תלוי ועומד בידן ולאו מוציא ממש קאמר דנכסים לאו ביד הלקוחות היו קיימין וכיוצא בה בשלהי מי שמת [דף קנט א] בן שמכר בחיי אביו בנכסי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות כלומר מסלק בלא דמים וכתב הרי"ף ז"ל וכן הסכימו הגאונים ז"ל וכן בדין דהא איתתא נמי לא משלמת ולא מידי דתנן פגיעתן רעה:

ואי איתנהו להנהו דמי כו' ולא יכול למימר דילמא מציאה אשכחת וכתב הרשב"א ז"ל דמלשונו זה משמע דאף על גב דליכא סהדי דהנהו זוזי ממש אינהו דשקל מלוקח אלא דהנהו זוזי מסתמא אמרינן דאינהו נינהו והוו להו כעין פקדון דאגלי מילתא דממכרה בטל למפרע ומעות כעין פקדון נינהו אבל אחלפינהו אף על גב דחלופיהן בידה מסתברא דאינו חייב בעל לשלומי מינייהו ללוקח דמכי שלחה בהו יד קמו זוזי עלה בהלואה ומימר אמר להו אנא מטלטלי שבקא לי וזוזי דידכו קמו עלה בהלואה ואינו משלם עוד כתב בשם רבינו אפרים ז"ל שאם הבעל מודה שברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות כלום דכשלוחו דמיא ואי בעי היה לוקח מחרים עליו דבעל דלא עבד הערמה ומאי דמכרה דהוה לדעתו ולהנאתו אלא [שאינו] מודה היה אית לן להחרים מן דינא חרם סתם בכך עכ"ל:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט