מהרש"ל על הש"ס/כתובות/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מג עמוד א

רש"י בד"ה בתו ניחא ליה כו' לבד מפרנסתה. נ"ב נ"ל פי' עישור נכסים כלומר ניחא שתהיה לה יותר מעשור נכסים שקרוי פרנסה כדי שתמצא להנשא ודו"ק:

תוס' בד"ה עשו אלמנה כו' דוחה את הבנות ולא הבנות כו'. נ"ב פי' אלא שניהם יאכלו יחד עד כלות הנכסים וק"ל:

דף מג עמוד ב

רש"י בד"ה כיון כו' תגבה השניה אלא כו' כצ"ל:

[פי' על תוס' ד"ה טעמא דהשיאה כו'. עיין בסוף המסכת]:

תוד"ה ומיגבא מאימת כו' דדוקא בהך דמיירי ר"י בה במארס את בתו כו' כצ"ל. ונ"ב ול"נ דשפיר ידע דארוסה גובה ממשעבדי בתקנה דרבנן אלא דמיבעי ליה היכא דנשאת אי אמרי' מחלה לשעבודא קמא או לא כמו שפי' רש"י בסוף ורו"ק. (עיין במהרש"א):

[בדף מ"ג ע"ב] בתוס' בד"ה טעמא דהשיאה וגירשה כו' רבו המפרשים ואמרתי הואיל ואתא לידי אימא ביה מילתא ונ"ל ליישב קושיות ר"י מה שהקשה על ריב"ן כי כך הוצעת של ריב"ן דמוקי כולה מתניתין באשה אחת דקשה ליה הלשון של השיאה אמאי לא קתני המשיא את בתו כמו ברישא המארס את בתו אלא ודאי איירי באשה אחת ואאותה אשה שייך הלשון השיאה וכיון דאיירי באשה אחת ממילא למ"ד מעיין גורם דייק התלמודא כפשוטא כפירוש רש"י טעמא דהשיאה וגירשה השיאה ונתארמלה אבל נתארמלה תרי זמני לא תנא ודק התנא בלישניה דלא לינקוט בדרך פורענות וזה הפשט לא צריך ריב"ן לפרש בהדיא כי הוא פרש"י אבל ק' למ"ד מזל גורם הא נקט התנא בדרך פורענות שאיירי באשה אחת וכבר מתו שנים אחד מן האירוסין ואחד מן הנשואין לפיכך פי' ריב"ן ומפרש הכי דהיינו אליביה דמ"ד מזל גורם דייק התלמודא הכי דהתנא נקט דרך פורענות רק דתו לא מצי למימר השיאה שנית אחר שכבר מתו שני בעלים אחד מן האירוסין ואחד מן הנשואין. וא"כ אין מקום לקושיות ר"י שהקשה על ריב"ן דא"כ לא הוי מצי מוכח אלא למ"ד מזל גורם כו' וא"כ תקשי ליה ממתניתין דהכא מאי קושיי' דבאמת כן מה שמפרש ריב"ן ומפרש הכי טעמא כו' הוא הכל אליבא דמ"ד מזל גורם אבל למ"ד מעיין גורם דייק כפשוטו כפי' רש"י דדק התנא כו' ולקושיית מהרש"א ג"כ אין מקום לקושייתו ע"ש ודו"ק. כך נ"ל שלמה זלמן מבומסלא):

דף מד עמוד א

גמרא מדלא כתב לה אוסיפית לך מאה אמאתים אחולי כו'. נ"ב ואז אינה טורפת כלל ממשעבדי וק"ל:

תוס' בד"ה משום דינא דבר מצרא ויצניע כו' לענין דרך כו'. נ"ב פי' ואיירי שמכר לו את החיצון ושייר לו את הפנימי כדאיתא התם והיכא שלא מכר לו את החיצון והלוקח ג"כ הוא מצרן א"כ בודאי ביטל שני את הראשון וק"ל:

בד"ה איכא בינייהו כו' הואיל והוא מודה כו'. נ"ב פי' אפילו הן באין ומעידין על חתימתן א"נ פסולים לו להעיד בשום עדות אבל לפי א"נ שכותבים התוס' אין פוסל אלא השטרות שיש לו מחתימתן וק"ל:

דף מד עמוד ב

רש"י בד"ה מאן ימאן כו' ויתומה לא איתרבאי הכא כו'. נ"ב פי' תוכל לאוקי קרא אבוגרת שיכולה לעכב תוס' דף ל"ט:

תוס' בד"ה ואימא לרבות כו' דבעינן הורתו ולידתו בקדושה כו'. נ"ב לאו דוקא קאמר דהא דרשינן להדיא בריש מצות חליצה מקרב אחיך עד שיהיה אמו מישראל וכן כותבים התוס' גופא לקמן. ועוד א"כ נימא דקרא אתא גבי חליצה דבעינן אמו מישראל ומנא לן אף אביו אלא לאו דוקא קאמר ודו"ק:

בד"ה א"כ כו' שלא ילקה ולא ישלם כו'. נ"ב פי' היכא דהוי הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה דאל"כ הא קרא כתיב ומתה למיתה נתרבתה ולא לקנס ודו"ק:

בד"ה הא כל מקום שנאמר נער כו' כצ"ל:

בא"ד ואומר ר"י כו'. נ"ב מה שמקשין העולם דברי ר"י אר"י דלעיל שכתב דגמרי' קנס ממיתה נראה בעיני דלא קשה כל כך דכל מה שכתב ר"י לעיל והכא הכל הוא לרווחא דמילתא באת"ל לעיל קאמר והשתא אתי שפיר כו' באם תמצא לומר דגמרינן מהדדי כדמוכח לקמן לכאורה אפ"ה מיושב השתא שפיר וכאן כתב לרווחא דמילתא דלא איצטריך למימר דילפינן קנס ממיתה ואפ"ה אתי שפיר ולפ"ז לא תצטריך לשנויי דבתולת ישראל אתי למעוטי מלקות ומאה כסף כדי שלא יקשה בתולת ישראל ל"ל משום דלא גמרי' מהדדי ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף מה עמוד ב

גמ' אשכחן ע"ז נערה המאורסה מנא לן כו'. נ"ב פי' היכא שהיתה ראויה לפתח בית אב ואין לה פתח בית אב מנא לן דבעינן שער כו' ומשער דנערה מאורסה לא ילפי' דשאני התם דלא בעינן אלא שער ולא פתח בית אב ודו"ק:

רש"י בד"ה והוא שבעל כו' עליו ומלקות דמוציא שם רע חידוש הוא ומויסרו כו' כצ"ל:

דף מו עמוד א

רש"י בד"ה שלא כו' עריות במוציא כו' הד"א:

דף מו עמוד ב

רש"י בד"ה יציאה דכוותה כו' בפדיון גרעונה דמגרעת עמו ויוצאה והמותר נותנת לו אף כי קאמר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה יציאה כו' מהאי קרא דכספא כו' דהשתא אביה שקיל כסף כו' כצ"ל:

דף מז עמוד א

גמ' מסר לה והא כו' אלא כי איצטריך כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה משום איבה דכיון דאיהו חייב כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה משום כו' צריך לחזר על הפתחים כו' כצ"ל:

בד"ה דמסר לה בשבתות כו' נשואין בלא סעודה כו'. נ"ב ותימה הא תניא להדיא בפרק אלו מגלחין מארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין וצ"ל דמפרש הא דאמר אין כונסין הייינו עם האירוסין אבל אם אירס כבר אין איסור בכניסה לחוד בלא סעודה וא"ל א"כ אמאי לא משני נמי הא דהחולץ דנשואין בלא סעודה איכא שמחה היינו עם האירוסין משום דמשמע לישנא דהתם דאפילו נשואין לחוד אסור דקתני מונעין מלארס ומלכנוס דמשמע כל חדא אסורה וק"ל ומ"מ כל הפוסקים לא ס"ל הכי ואסרו אפילו כניסה לחוד נ"ל. (עיין במהרש"א):

דף מז עמוד ב

רש"י בד"ה ואיפוך אנא כו'. נ"ב מה שפרש"י שקאי אמזונות ואפדיון פי' התוס' לקמן שקאי אפדיון וקבורה וסוברים שכך הפשט בלי ספיקא והקשו ממנו על פרש"י שפירש שם דף נ"ב ד"ה רצה אינו פודה:

תוס' בד"ה שלא כו' על הנותן יש לו כו' כצ"ל:

דף מט עמוד א

גמרא חייב ובתו נמי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ה"ג ואימא כו' בעיא בעלמא היא ואינה קושיא כ"כ כו' כצ"ל. ונ"ב משמע אבל קצת קושיא כלומר לדבריהם איכא בעיא לשאול ואם כן למה לא ישמיע התנא מבעיא זו ודו"ק:

דף מט עמוד ב

גמ' בסוף העמוד איבעיא להו הלכתא כו' כצ"ל:

דף נ עמוד א

גמ' לבזבז יותר מחומש ולא כו' כצ"ל:

שם תנא מיניה מ' זמנין כו'. נ"ב נ"ל שהדין היה שונה ממנו ולא כמו שפי' רש"י וכהאי גירסא איכא לרוב בתלמוד שקאי על הדין ואפשר גם רש"י דעתו כך אלא שקשה לו למה לא תנא מיניה מיד קודם ששאל מאן מרה דשמעתא אלא משום שלא חש לו דסבר דליתא כהלכתא עד ששמע שאדם גדול אמרה קבלה וכן פי' רש"י תנא מיניה לפי שר' יוסי בר חנינא מרה הוא כלומר משום הכי קבלה ושנאה מ' זימנין נ"ל:

רש"י בד"ה וספי ליה כו' הלעיטהו תורה כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה הבעל מוציא כו' אין לי בנכסייך ובפירותיהן אבל אם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך אין לומר כו' כצ"ל. (עיין במהרש"א):

דף נ עמוד ב

גמ' בפומבדיתא ואגבי רב חנא בר ביזנא כו'. נ"ב פי' במטלטלי:

שם אלא מדת רחמנות כו'. נ"ב נ"ל פי' שהיה כופה בדברים ודו"ק:

רש"י בד"ה דלמא כתובת בנין דיכרין כו'. דתנן ר"ש אומר כו'. נ"ב פי' ואף רבנן מודים ולא פליגי אלא במותר דינר עיין לקמן דף נ"ג ע"א בהגהתי:

בא"ד להלכתא בנין כו'. נ"ב ס"א לכתובת:

בד"ה דחזי לבודיא הקרובות ליגדוד כצ"ל. ונ"ב מלשון הגודד בתמרים וכן בערוך ערך גד והוא מלשון גודו אילנא:

דף נא עמוד א

גמ' סוף סוף כל העומד ליגזז כו'. נ"ב בערוך גריס כל העומד ליגדד כגדוד דמי. רש"י בד"ה אינו רשאי כו' בפדיונה משנשבית. נ"ב ולפי טעם זה קשה א"כ היכא דנשבית בחיי בעלה שאין היורשים חייבים לפדותה כדלקמן ומאי טעם הלא כבר נשתעבד משנשבית לכן נראה דעיקר הטעם כמו שפירשו התוס' לקמן דף נ"ב ע"ב בד"ה אמר הרי גיטה וכתובתה כו':

דף נא עמוד ב

רש"י בד"ה והמקבל עליו לזון כו' אף היא אין גובה כו' כצ"ל:

בא"ד מוקמינן לה התם בשקנו מידו כו'. נ"ב ומיירי ג"כ שקבל עליו לזון ה' שנים דהוי קצובין וק"ל:

דף נב עמוד א

גמ' דהיינו אלמנה לכ"ג כי פליגי כו' כצ"ל:

דף נב עמוד ב

גמ' אדם ויתן לבתו כבנו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה תרי קולי כו' לימכר בשוה. נ"ב ס"א בשוק:

בד"ה ותיגבי ממטלטלים כו' כשם שאין הבנים כו'. נ"ב אף שר"ש אמר להדיא במתניתא דבעינן נכסים שיש להן אחריות יותר על שתי הכתובות דינר וכן הביא רש"י לעיל ונראה דמשום הכי הביא רש"י דברי האמורא דלא תימא הא רבנן פליגי על ר"ש אבל השתא שמעינן דאף רבנן מודו ולא פליגי אלא בהאי דינר דלא בעי ממקרקעי לרבנן וק"ל עיין שם:

בד"ה בי אבא סוראה כו' שאין מטילין לכיס אחד כו'. נ"ב אין זה לשון גמרא אלא הכי פירושו כגון רב פפא ואשתו שלא היו מטילין לכיס אחד כי אשתו היתה עושה מלאכה לעצמה וקאי אמעשר שנפדה בג' לקוחות ומיבעי ליה ג' מטילין לכיס אחד מהו ופשיט מאיש ושתי נשיו שפודין אותה ודחי דלמא כגון רב פפא ובת אבא סוראה פי' דלמא האי דקתני איש ושתי נשיו איירי באין מטילין לכיס אחד כגון רב פפא כו' (פרק קמא דף ט"ו):

דף נג עמוד א

רש"י בד"ה ולא מיטמאה לו כו' אם רוצה היא לטמאה כו' כצ"ל:

בא"ד אפילו כהנת דבני אהרן כתיב כו'. נ"ב עיין בפרק ד' אחין בפי' רש"י דף ל' שלא פירש כן:

דף נג עמוד ב

תוס' בד"ה בת יבמה כו' אינון יתבין כו' משני דכל תנאי כו' כצ"ל:

דף נד עמוד ב

רש"י בד"ה כ"ש כו' אם אמר קרקע זו למזונותיך כו'. נ"ב תימה והלא למזונות אף רבי יוחנן מודה א"כ האי עובדא הוי בע"כ שאמר במזונות ודו"ק:

בא"ד קרקע זו להעדפה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ארבע מאה כו' דהתם נמי מסיק מחמרא ליפות את כחו כו'. נ"ב פי' שאם בחמיץ מקצת יין שלא יוכלו למימר שלך החמין משום הכי לא קאמר חמרא ואי הוה אמר דמי חמרא אם היו מוכרים ואבדו המעות יאמרו שלך הוא נאבד לכך אמר מחמרא דמשמע יין ודמיו: