מהרש"ל על הש"ס/כתובות/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף טז עמוד ב

תוס' בד"ה וזו כו' דראה בקוטנו כו'. נ"ב בלא תירוץ זה איירי הסוגיא דלקמן כה"ג שהוא ראה בקטנותו וגדול עמו ודו"ק:

בד"ה ותו כו' אם נאמר דנשרפה כו' כצ"ל:

דף יז עמוד א

רש"י בד"ה טורמיסין עד ריקנין. נ"ב הג"ה:

דף יז עמוד ב

רש"י בד"ה בשעת חירום שנו דאין יכול לומר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אלמנה מאי ביהודה בעי כו'. נ"ב ואני אומר דוקא בבבל שואל דבוודאי כל הסימנים הנוהגים ביהודה אי עביד בבבל הוי סימן ואם כן מקשה שפיר דלמא האלמנה שבבבל תביא עדי קליות מאחר שבלאו הכי רגילין לאכול קליות בחופה בשלמא ביהודה דסימן שלה הוא קליות א"כ פשיטא נזהרין אבל בבבל דאינו סימן דלמא אכלי קליות בלאו הכי כו' ומשני דאף בבבל שפיר זהירי דארמלתא לית לה כיסני וק"ל. (עיין במהרש"א):

דף יח עמוד א

גמ' אמר רב בטוענו קטן כו'. נ"ב רבים תמהו ושאלו א"כ הדרא קושיא לדוכתא דשפיר הוה מצי למיתני מנה לאביך בידי כו' לר"א דהא לא פליג ר"א אלא בתובעו קטן אבל במשיב ממש מודה בשלמא לפי' התוס' לא קשה מידי דסוף סוף ליהוי קשה משיב אבידה הוא ואיך קתני בסיפא דמתני' ואם יש עדים אינו נאמן דלעולם נאמן במיגו דפרעתי כולו דהא בבנו מעיז אף לר"א כשלא תובעו אבל לפרש"י דלא מפרש הכי אלא משיב אבידה הוא ואפילו בתובעו פטור והשתא אתי שפיר כר"א ודוחק לומר דסתמא דתלמודא דאמרה אי כר"א אמרה בברי ולא לפי האמת דהא האי משא ומתן דשקלי וטרי אליבא דר"א אינה שייכא דווקא לפי הסוגיא דהכא אלא בפני עצמה היא באה לבאר דברי ר"א לפי האמת וא"כ אמאי קאמר תלמודא ואי ר"א הא שבועה בעי דהא לא בעי שבועה כלל באין שור שחוט והנראה בעיני דלא קשה מידי דבודאי מאי דמשני תלמודא דאיירי בתובעו קטן ובא בטענת אביו והוי טענה מעליותא לא הוה פירושו דהוה כטוענו גדול ממש אלא הוה טענה שמזקיקו לישבע שלא יכול לומר לא אשבע עד שיגדל אבל מ"מ חשבי' טענתו כאילו לא טענו מתחלה והוא הודה מתחלה שהוא חייב לאביו והאכילו פרס ואח"כ טוען זה שלא האכלת לאבי כלום דר"א נמי סבר דבעי לישבע ואע"פ שאינו שור שחוט ואינו מודה ר"א דהוי משיב אבידה ממש אלא בלא טענו ברי כלל אף בסוף דומיא דמציאה דכה"ג הוי משיב אבידה ממש אבל כל היכא דטענו ברי לא ס"ל לר"א שום חילוק בין תובעו לאינו תובעו דלא הוי שור שחוט ולעולם הוא נשבע ומתני' משמע היכא דלא הוי שור שחוט לעולם נאמן במיגו אפילו טען אח"כ זה שכנגדו ברי ומש"ה מתיישב שפיר אמאי דחיק לר"א דאיירי בטוענו קטן ולא בטוענו גדול אי בא לאשמועינן דנשבעין על טענת קטן זה אינו תולה בפלוגתא שלו דאף רבנן מודו דנשבעים היכא דלא הוה מיגו אלא בודאי דאתא לאשמועינן דנשבעים אפילו באין שור שחוט כגון טוענו קטן אבל אי איירי בגדול והיכא דלא טענו נוכל לומר דאף בסוף לא טענו ברי וא"כ הוי משיב אבידה ממש ומודה בה ר"א אבל טענו קטן איירי בודאי בטוען ברי וגם כן הוי אינו שור שחוט וגם בסוגיא דהניזקין דמוקי נמי בטוענו קטן ע"כ צ"ל התם דמוקי הכי כדי דליהוי איירי בטענת ברי ולא בלא טוענו כלל דהוי משיב אבידה ממש ודו"ק היטב. (עיין במהרש"א):

רש"י בד"ה אליבא דמאן כו' נאמן ואי כו' הד"א:

תוס' בד"ה אלא הכא כו' לאקשויי ולשנויי כו'. נ"ב פי' כשמקשה לשם אמתני' אבל נשבעין לקטן והאמרת רישא אין נשבעים לחרש שוטה וקטן ומשני רב פפא בטענת אביו כו' הוה ליה לאקשויי סוף סוף האמרת אין נשבעים לקטן ואין חילוק בין בא בטענת עצמו לטענת אביו כאשר פירשו התוס' והוה ליה לשנויי מאי קטן גדול כו' כדמשני שם אח"כ אהא דמסיק אמר רב בטוענו קטן כסוגיא דהכא וק"ל:

בד"ה חזקה אין כו' שעשה לו טובה שהלווהו כו' כצ"ל:

דף יח עמוד ב

תוס' בד"ה ובכולי בעי דלודי כו' שלא נודע שהוא גזלן כו'. נ"ב אלא שזה חושדו וטוען עליו שהוא גזלן ודו"ק:

בא"ד עז פן. נ"ב עזות פנים:

בד"ה אין נאמנים כו' ועוד דבשני עדים כו'. נ"ב כדלקמן בהפוך הדף בד"ה ואם כתב ידם כו':

בד"ה וא?ן אדם כו' או שרבע אדם אחר כו' כצ"ל. ונ"ב אבל לא פלגינן בחד גופא לומר רבעו אבל לאונסו דומיא דהכא גבי אנוסים היינו דלא פלגינן לומר מחמת נפשות דהוי כחד גופא כמו שפיר' התוס' הכא בשנויא דא"נ הכא מחמת ממון פירוש דאנוסים היינו ודו"ק. וכן פירשו התוס' שם:

דף יט עמוד א

תוס' בד"ה וכגון שחב לאחרים כו' דוקא מוכר שטר חוב דהוי מדרבנן כו'. נ"ב ותימה לפי זה הא דפ' קמא דב"מ איך מיתרצת דהא מכירת כתובתה הוא מכירה ממש שיש לה שעבוד על הבעל בתנאי ב"ד אפילו בלא שטר או מכרה אותה שדה המיוחד לה בכתובתה כמו שפרש"י שם או נימא שמא היתה לוה מאחרים כפי כתובתה וק"ל. וצ"ל דשאני כתובה שהרי לא נתנה לגבות מחיים ולא שייך לומר כה"ג הא דרבי נתן כו' דהא לא חל שעבודה על הכתובה מחיים כלל ומשום הכי יכולה שפיר למחול וכן פי' הר"ן. (עיין במהרש"א):

בא"ד משועבד לה לכתובתה ואי יכול למחול אמאי ילקה כו' כצ"ל:

דף יט עמוד ב

גמ' ושטר פסים. נ"ב ס"פ מי שמת ע"ש:

תוס' בד"ה אמר רב נחמן כו' לאנוסים וקטנים דמתני' שאין כו' והא דאית ליה לרב נחמן כו' כצ"ל:

דף כ עמוד א

גמ' הוו מודו להו מהימני כו' כצ"ל:

שם אלא משתי כתובות או משתי שדות כו' כצ"ל. ונ"ב הא דקאמר אמרי נהרדעי משתי כתובות או משתי שדות היינו למעוטי שתי הודאות והלואות דדלמא מזויפות נינהו ולוה לא ידע כלל בהן אבל משתי שדות כיון שהלוקח מוחזק בהן ליכא למיחש למידי וכן משתי כתובות דכיון דנשים יושבות תחת בעליהן ולא ידעי שיש להן כתובות אחרות אלמא לאו שטרי זיופי נינהו אבל משטרות אחרים לא מקיימי' דדלמא מזויפות נינהו וכדכתיבנא ע"כ לשון הר"ן:

דף כ עמוד ב

גמ' ש"מ מר' מאיר האי סהדותא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אפילו טובא כו' אסהדותיה אי מסהיד כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ור' יוחנן אומר כו' ועד א' בעל פה אין מצטרפים דמשמע כו'. נ"ב פי' לאביי דס"ל הכי ומשמע הא שנים כו' לכ"ע מצטרפים וכל שכן לפי המסקנא דס"ל התם דעד אחד בשטר ואחד בעל פה מצטרפי ומשני לעולם שנים בשטר לא מצטרפי דעד אחד בשטר לא מהני והתם איירי שאותו שבעל פה ראה מסירת השטר מש"ה מהני כשנים לפי המסקנא ואביי אפילו הכי ס"ל דלא מהני וכ"ש שנים בשטר א"נ איירי ששנים חתומים בשטר והשני לא קיימו ואתא א' והעיד בעל פה בכה"ג פליגי אי מצרפי כדאיתא בירושלמי כו':

דף כא עמוד א

גמ' אלא חד מאי אמר אביי כו'. ומחזקי ליה בי דינא ולא צריך כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מהו דתימא כו' שיעידו ליה כו' ונפקא כו' הד"א:

תוס' בד"ה ודוקא אחספא כו' דליכא למיחש למידי כו'. נ"ב וממילא גבי חספא אפי' בסוף יריעה ליכא למיחש וק"ל:

דף כא עמוד ב

תוס' בד"ה האמר רב פפי כו' דכתבי' אורכתא. נ"ב הרשאה כו' דלא בעי למימר דליתא לדרב פפי כו' אלא דליתא לקושיא כצ"ל. ונ"ב פי' כי בגמרא לא נאמר וליתא לדרב פפי אלא וליתא מדרב נחמן כו' וק"ל:

בד"ה הנח לעדות כו' אלא כיון דבני הזמה נינהו כו'. נ"ב היינו דס"ל מאחר דלא אשכחן בתלמודא דידן שום פסול בעדים קרובים לדיינים אף אנו לית לן למיפסלי'. אבל הרי"ף והרא"ש כתבו להדיא בפרק זה בורר בשם הירושלמי שפסולים מטעם הזמה וכן כתב הרא"ש פה:

דף כב עמוד א

תוס' בד"ה תרי ותרי נינהו כו' ועוד דלרב חסדא כו'. נ"ב יש בכאן להקשות מאי ועוד דקאמר מכ"ש לרב חסדא דכשר דסלק הני עדות והוי כאילו לא העידו כלל ואפילו בלא חזקה הוא כשר ונ"ל דס"ד דתוס' דלא תימא בשלמא לרב הונא דסבר כל כת בפני עצמה באה א"כ אפילו יצא עליו קול ערעור כשר שהרי עדיו בצדיו שמכשירין ואוקמינן אחזקה ובטל הערעור אבל לרב חסדא הוה אמינא אפילו סלקו כל העדים והוי כולהו שקרא מ"מ נשאר קול ערעור והקול נתפשט וליכא כאן עדים כשרים שבטלוהו אפילו הכי כשר שהרי אם כת אחת כו' כמו שהוכיחו התוס' ודו"ק:

בד"ה במותב תלתא כו' דלא כתב וחד ליתוהי כו'. נ"ב פי' דמ"ש בי דינא דמוכח נמי דלא הוי פחות מתלתא אפילו הכי כשר כי חתמו שנים ואין כאן שקרא הכי נמי כי כתב בי תלתא הוינא וק"ל:

דף כב עמוד ב

תוס' בד"ה משום דרב אסי כו' ואח"כ ניסת תצא כו'. נ"ב פי' אפילו התירוה דומיא דנשאת ואח"כ בא העד ודו"ק. :

דף כג עמוד א

גמ' רב אשי אמר לעולם תרי ותרי כו'. נ"ב פי' אף רב אשי ידע שיכול לתרץ הברייתא כמו שתירץ לעיל דברי ר' יוחנן דאיירי האי שעתא קדשה והאי שעתא גרשה אלא שקבלה היתה בידו שברייתא הפוכה נשנית ומשום הכי מגיה נמי הברייתא דאיירי באמרו ראינו נ"ל. (עיין במהרש"א):

שם ר' אושעיא כו' כצ"ל:

דף כג עמוד ב

רש"י בד"ה ואינה נאמנת על חבירתה כו' דבשלמא אינה נאמנת דרישא כו'. נ"ב ותימה אמאי צריך רש"י לכל זה דהא הכא ליכא לשנויי הכי דאם כן איך תנא נאמנת על עצמה הרי ג"כ בלאו דיבורה נאסרה וק"ל:

תוס' בד"ה אבל הכא כו' פליג אסיפא כו' נ"ב פי' גבי עדים כדלעיל וסבר דלא מהימנא במיגו מודה ברישא כלומר בהא דרבי יהושע לא אשכחן דפליג אם כן ממילא חידוש הוא מאי דקמ"ל נאמנים גבי עדים כו' יותר מרישא דמודה ר"מ ודו"ק:

דף כד עמוד א

רש"י בד"ה אינו נאמן כו' ועוד שמוסיף עם זו כו' כנ"ל:

דף כד עמוד ב

גמ' בריש העמוד בשכלי אומנותו בידו הכא נמי נמחק:

רש"י ד"ה בשכלי אומנותו בידו כו' שלמוכרה הביאה כו'. נ"ב נ"ל דה"פ ששואלין אותו אם מוכר תבואה אומר חדש הוא ורע הוא ואינו רוצה למכור אותו וכלי אומנתו הוא בידו א"כ מוכח להדיא שרוצה למכור במקום אחר שחבירו יעיד עליו להיפך ודו"ק דאי לאו הכי מאי גילוי מילתא איכא דגומלין דלמא מודה האמת וק"ל:

בד"ה אף כאן כו' בגבולין ואי סלקא דעתך כו' הד"א:

דף כה עמוד ב

גמ' א"ל מאי ראית א"ל שקרא כו' כצ"ל וכן במעשים שאח"כ:

תוס' בד"ה שקרא אחריו לוי כו' שקרא אחריו לוי קטן מישראל כו'. נ"ב אבל אין לפרש שקרא לוי גדול מזה שלפניו דמנא ידע הא לא ידע אותו אם הוא גדול או לא וק"ל. (עיין במהרש"א):

בד"ה הרי שאמר כו' דאי בעי אמר אינו בנו כו'. נ"ב ויהא נאמן להאכילו תרומה ויצטרף עם אחר להשיאו אשה ובברייתא קתני דאינו נאמן להשיאו אשה והיינו אפילו ע"י צרוף כדלקמן:

בד"ה נאמן להאכילו כו' א"צ ראיה על הקטנים כו'. נ"ב פי' שהביא אשה ממדינת הים והקטנים כרוכים אחריה ומאחר שהביא ראיה על האשה א"צ ראיה על הקטנים דודאי שלה הן ומש"ה אמר ר"ל דאותה ראיה דכרוכים שהיא חזקה בעלמא אינה מספקת אלא לקדשי הגבול כו':

בא"ד וקדשי הגבול דהתם כו'. נ"ב פי' מאחר דסבר כר"י דסבר מעלין מתרומה ליוחסין א"כ כי היכי דמהני כרוכים לתרומה מהני ליוחסין ודו"ק:

בד"ה שבידו להאכילו תרומה כו' להאכילו בחייו משום דבידו כו'. נ"ב פי' כל היכא דתלוי בנאמנות כל היכא שנאמן בחייו נאמן גם כן לאחר מיתה אבל התם אף בחייו אינו נאמן רק שיכול ליתן לו אבל צד נאמנות להיות בכור לירושה לא תמצא בחיים אלא לאחר מיתה מה שאין כן הכא לענין כהונה דמהני נאמנות מחיים שיחלקו לו תרומה ודו"ק:

דף כו עמוד א

תוס' בד"ה אין בתר כו' ועוד דלמ"ד קנסא לעניים כו'. נ"ב אין להקשות מה בא להוכיח מכאן דלמא מה שאמר לעניים היינו עניי כהנים בתר דקנסינהו ולא ללוים כלל ומן הראיות דלעיל שניתן ללוים ליכא להקשות שהרי התוס' כתבו ועוד דמשמע אף בלתי הראיות דלעיל ליכא לאוקמי כר"ע ולא קשה מידי מדאמר שם מר סבר לכהנים ומר סבר לעניים משמע דאידך דאמר לעניים הייכו לעניים ולא לכהנים דבהכי פליגי דאל"כ הל"ל מ"ס לכהנים ומר סבר לעניי כהנים. תו מסקי התוס' דלר' אלעזר כו' הכי פירושא דלא תימא הלא אף לר' אלעזר בן עזריה לא אתי למ"ד לעניים וא"כ ליכא לאוכוחי מכאן דלא אתיא האי ברייתא כר"ע אלא כראב"ע שהרי מסתמא אף לר' אלעזר פליגי דמר סבר לכהנים ומ"ס לעניים וא"כ אף לר' אלעזר קשה היכי הוי חזקה על כן מפרשים דזה אינו שהרי לר' אלעזר אף בתר קנסא לעשירים כהנים ואין לומר אין הכי נמי דלרבי אלעזר אף לעשירים כהנים ועניים דקאמר אלוים שלא קנסו הלוים כל כך שלא ליתן לעניים שלהם אבל לכהנים ניתן אף לעשירים ויהיה קשה היכי הוי חזקה אף לר"א על כן כותבין זהו ליתא שהרי לכהנים אף בימי טומאתן לא ניתן להם מכל שכן לעשירים ממש אלא ע"כ אתיא כר"ע. תו מסיק ועניים דהתם אין לפרש כו' פי' דלא תימא עניים במשמעו ללוים לחוד ולא לכהנים א"כ ש"מ שאין ניתן ללוים עשירים אף לר"ע ומן הראיות דלעיל הוכחנו שניתן ללוים בתורת חלוקה כבראשונה על כן מסקי התוס' דלאו דוקא עניי לוים אלא ה"ה שאר עניי כהן וישראל א"כ ממילא נוכל לומר דעניים דקאמר לא קאי אלוים ודו"ק:

בא"ד בין עניי ישראל ולמ"ד כו' כצ"ל:

בד"ה והאמר ר' יוחנן כו' אי לאו משום חזקה דמסייע ליה לבטל הקול שהרי הקול פוסל כו' כצ"ל. ונ"ב י"מ וכי תולה עצמו בדברי עצמו דמנא ליה דהעד אינו פוסל לר"י דשמא פוסל ולא אמר ר"י דאין ערעור פחות משנים אלא היכא דאיכא עד כשר ונ"ל דלק"מ כי התוס' מפרשים שדעת התלמוד דפריך מיניה התם ס"ל פשוט דעד א' גרוע מן הקול שהקול פוסל והעד אינו פוסל אלא שהתוס' רוצים להביא ראיה על סברא זאת שכן הוא שהרי לפי האמת איתא שעד א' אינו פוסל במקום חזקה אע"פ שהקול פוסל ודו"ק:

דף כו עמוד ב

תוס' בד"ה אנן אחתינן כו' אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקיה כו'. נ"ב זה אינו בפרש"י שלפנינו דהוא תולה הכל בחזקת עד הראשון ולא בחזקת אמו וכן פי' הר"ן להדיא:

בא"ד ונראה לר"י דתרי ותרי ספיקא כו' נ"ב ותימה לפי זה מ"ש התוס' לעיל דף כ"ב בד"ה תרי ותרי נינהו כו' דאוקמי האי גברא בחזקת כשרות ואמאי אינו פסול הא תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ופסול וכ"כ הרא"ש להדיא ואולי יש לחלק דלפסול את האדם ולעשותו רשע בעל כרחו אחזוקי ברשיעי לא מחזקינן ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בא"ד ספק הרי זה חמר גמל כו'. נ"ב פי' ספק אם מבעוד יום או משחשיכה א"כ הוי ספק עירוב ואין לו רשות לילך אלא מביתו אלפים לצד עירוב אבל לשום צד אחר לא וכן מן העירוב והלאה וזהו חמר גמל כאדם המנהיג חמור לפניו ומושך הגמל אחריו נמצא שזה מושכו לכאן וזה לכאן ולא יכול לילך:

בא"ד וכיון דליכא חומרא כו' בחזקת אשת איש כו' כצ"ל:

בד"ה ע"י ממון כו' מייתי מידי וע"י כו' כצ"ל והד"א. :

דף כז עמוד א

גמ' אי אפשר דלא ערקה חדא מינייהו. נ"ב לפרש"י גרסי' אי אפשר דלא עקר חד מנייהו ובעיל:

תוס' בד"ה כאן בכרכום כו' ולא בא אלא לפרושי מתני' כו'. נ"ב ולפי זה נא קשה מאי פריך נתלי לחומרא מאחר שהוא בא לפסוק הלכה שואל התלמוד מנין לך כך בבירור לחלוק בין כרכום מלכות זו למלכות אחרת דלמא חיישי' כו' ולא מחלקינן אבל אי הוה רבי יצחק בר אליעזר משני מתני' אהדדי והוי מחלק בהכי לא ה"ל לאקשויי למיתלי לחומרא ודו"ק. בד"ה והלך כו' הרי אלו טהורות. נ"ב פי' טהרות הראשונות נאכלו:

בד"ה ואם נשאל זה בפני עצמו כו' דהכי אמרי' בשבועות בפרק ב' כצ"ל. ונ"ב נראה דהתוס' באין לפסוק דכה"ג הוי ודאי טומאה דלא תימא מאחר שהותרו הותרו ואין חוזר וניעור איסורו ודומה לזה חתיכת יבש שבטלה ברוב אי שרי אח"כ לבשל או להאכילו לאדם אחד ומשום הכי לא מצי להביא ראיה מב' שבילין דבודאי טמא האדם ולא שייך למימר כיון שהותר הותר כמו הכא וכן ב' אנשים שהלכו בב' שבילין ונגעו בככר נמי בכה"ג ע"כ מביא ראיה מפ' ב' דשבועות דפריך התם אר' שמעון דפוטר מאי טעמא הא טמא ממה נפשך ומשני דחולקים בידיעה והעלמה כו' מנא ליה להקשות דלמא איירי בכה"ג קודם שהלך בשני שאל על שביל הראשון וטהרו אותו וא"כ לא אמרי' שחוזר איסורו וניעור אלא לאו ש"מ דכ"ע מודים כהאי גוונא דודאי טמא וצ"ע היטב:

דף כז עמוד ב

רש"י בד"ה מי לימא תנאי היא כו' או תירוצא אחרינא. נ"ב פי' ולא נוכל לשנות שפחה נמי כעצמה דמי מדקתני כלל הכל נאמנים חוץ מהימנה משמע דדוקא קתני אי נמי (כדקמשני) [מדקתני] חוץ מהימנה ודו"ק:

תוס' בד"ה לא תתיחד כו' צריכה הימנו גט שני כו'. נ"ב ולא שייך גט ישן כלל לפי' דהתם:

בא"ד וכן משמע התם בגמ' כו'. נ"ב פי' ומה שאמר בסיפא מה היא באותן הימים כו' הוא מילתא אחריתא ולא קאי ארישא וכן לשם בתוס':

בד"ה אמר ליה כו' לא נאמר לך כלום עליו כו'. נ"ב וקשה קצת דא"כ פשיטא דאלם הוא ואין זה רגלים אלא ודאי הוא לכן היה נראה לפרש כגון שאמר אלו ואלו ידעי לי בעדות והם שתקו בפנינו ולא אמרו מידי לא יודעים ולא אין אנו יודעים וק"ל:

דף כח עמוד א

תוס' בד"ה כפר קטן נדון כמבוי וטעמא כו' כצ"ל. ונ"ב עיין בפיסקי התוס' וכן גריס הרמב"ם והסמ"ג אך האשר"י גריס שכונה לפי שהוא סבר שכונה גדולה ממבוי וק"ל:

דף כח עמוד ב

גמ' ודלמא עבד כהן הוא. נ"ב תימה אמאי לא אוקי כגון דמוחזק לן באבוה דכהן הוי ונפק עליה קלא דבן גרושה ובן חלוצה כו' כדלעיל בדף כ"ו וצ"ע:

שם מאי קצצה דתנו רבנן כו'. נ"ב נראה בעיני על שם קציצת החבית נקרא קצצה: