כתובות נ ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא ויתיב רב המנונא וקאמר כשם שאין הבנים יורשין אלא מן הקרקע כך אין הבנות ניזונות אלא מן הקרקע אווש עליה כולי עלמא דשביק ארעא הוא דירתי ליה בניה דלא שביק ארעא לא ירתי ליה בניה אמר ליה רב יוסף ודלמא כתובת בנין דכרין קאמר מר אמר ליה מר דגברא רבא הוא ידע מאי קאמינא אמר רבי חייא בר יוסף רב זן מחיטי דעלייה איבעיא להו פרנסה הויא ומאי עלייה מעילוייא דאב וכדשמואל דאמר שמואל לפרנסה שמין באב או דלמא מזוני ממש הוה ומאי עלייה מדברים טובים שנאמרו בעלייה דאמר רב יצחק בר יוסף בעלייה התקינו שיהו בנות ניזונות מן המטלטלין תא שמע בידיה דרבי בנאי אחוה דרבי חייא בר אבא הוו מטלטלין דיתמי אתו לקמיה דשמואל א"ל זיל זון מאי לאו למזוני וכדרב יצחק בר יוסף סבירא ליה לא התם לפרנסה הואי ושמואל לטעמיה דאמר שמואל לפרנסה שמין באב הוה עובדא בנהרדעא ודון דייני דנהרדעא בפומבדיתא ואגבי רב חנא בר ביזנא אמר להו רב נחמן זילו אהדרו ואי לא מגבינא לכו לאפדנייכו מינייכו רבי אמי ורבי אסי סבור למיזן ממטלטלי אמר להו רבי יעקב בר אידי מילתא דר' יוחנן ור"ל לא עבדו בה עובדא אתון עבדין בה עובדא רבי אלעזר סבר למיזן ממטלטלין אמר לפניו רבי שמעון בן אליקים רבי יודע אני בך שאין מדת הדין אתה עושה אלא מדת רחמנות אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות ההוא דאתא לקמיה דרב יוסף אמר להו הבו לה מתמרי דעל בודיא אמר ליה אביי אילו בעל חוב הוה כי האי גוונא מי הוה יהיב ליה מר אמר ליה דחזייא לבודיא קאמינא
רש"י
[עריכה]
אווש עליה כולי עלמא - והוא לא פי' דבנים יורשין דקאמר כתובת בנין דיכרין היא וסבורים שסתם ירושה קאמר שאין הבנים יורשין מטלטלין:
דלמא כתובת בנין דיכרין קאמר מר - לפי ששתי תקנות הללו שתקנו חכמים בתנאי כתובה לומדות זו מזו ובכתובת בנין דכרין תנן בפרק מי שהיה נשוי (לקמן דף צא.) דאין נגבית מן המטלטלין דתנן ר' שמעון אומר אפי' יש שם נכסים שאין להם אחריות אינן כלום עד שיהא שם נכסים שיש להן אחריות מותר על שתי הכתובות דינר והתם מפרש להילכתא כתובת בנין דיכרין דתנן מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואח"כ מת הוא ויתומין של כל אחת מבקשין כתובת אמן כגון שכתובת האחת מרובה או אם שתיהן שוות פעמים שבני האחת רבים ובני האחת מועטין ואותן המועטין מבקשים כתובת אמן לחלקוה ביניהן ובני השניה יחלקו את כתובת אמן ביניהן ובאין עליהם מכח תנאי כתובת אמן שכתוב בה כתובת בנין דכרין דיהווין ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך כו' אם יש מותר דינר על שתי הכתובות שתתקיים בו נחלה דאורייתא אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ואם לאו חולקין בשוה למנין גולגלותם דבמקום דמיעקרא נחלה דאורייתא לא תקון רבנן:
מר דגברא רבה הוא ידע - שאין ללמוד מזון בנות מירושת בנים אלא מירושת כתובת בנין דכרין שבאה מכח תנאי כתובה כמותה:
רב זן מחיטי דעלייה - יתומות באו לפניו ותובעות מזונות מחיטי דאביהן שלא היו שם קרקעות אלא מטלטלין ונתן להם:
פרנסה הואי - לא מזונות היו אלא פרנסת נדוניא לינשא וההיא גביא ממטלטלי:
וכדשמואל דאמר לפרנסה שמין באב - אומדין לפי וותרנותו של אב או לפי קמצנותו אם היה קיים כך וכך היה נותן להם מנכסים הללו וכיון דאומד דעתו שיימינן מקרקעי ומטלטלי שוים בכך:
מעילוייא דאב - לפי אומד עילוי דעת וותרנותו:
או דלמא מזוני ממש - ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה ואין נגבית ממטלטלי דכל אסמכתא דשטרי אקרקעות היא לפי שעומדות בעין רב סבר לה כתקנת עלייה והיינו דקאמר מחיטי דעלייה:
זיל זון - את הבנות:
הוה עובדא ודון דייני - לזון מן המטלטלין:
מתמרי דעל בודיא - שהן מטלטלין:
בודיא - מחצלות שנותנין תחת הדקלין כשגודרין התמרים:
אילו בעל חוב הוה - כלומר אפילו בעל חוב שיפה כחו לטרוף ממשועבדין אינו גובה ממטלטלין של יתומים וזו תגבה למזון הבנות שהורע כחן אצל משועבדים:
דחזו לבודיא - הקרובות לגדור ועדיין מחוברות:
תוספות
[עריכה]
יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא. משמע דרב יוסף היה קטן מרב המנונא ובפ"ק דקידושין (דף כה. ושם) משמע דרב המנונא תלמידו של רב חסדא היה גבי סבי דנזייתא דלא אתו לפירקיה דרב חסדא אמר ליה לרב המנונא זיל צנעינהו ורב יוסף חבירו של רב חסדא היה אלא צ"ל דתרי רב המנונא הוו:
ומאי עלייה מעילוייא דאב. לקמן בפרק מציאת האשה (דף סח.) פר"ח דהא דאמר שמואל שמין באב לא ליפות כח הבת ליתן לה יותר מעשור נכסים אם האב היה וותרן אלא לגרוע כחה וליתן לה פחות מעשור נכסים אם אנו יודעין שהוא עצרן דלא מצינו שומא לעלוייא אלא לגריעותא כדאמרי' בפ' מציאת האשה (ג"ז שם) מעשה ונתן לה רבי עד שנים עשר בנכסים ולקמן (דף נב:) נמי משמע דדוקא עד עישור נכסים שרו רבנן אבל טפי איכא עבורי אחסנתא דפריך מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ומתקני רבנן כו' ומסיק עד כמה משמע עד כמה שרו רבנן אע"ג דדמי לעבורי אחסנתא עד עישור נכסים ומיהו הכא משמע עלוייא דאב דשמואל לעלוייא קאמר ויש לומר דלענין מטלטלי דוקא הוי לעלוייא דכיון דשמין בדעת האב גביא נמי ממטלטלי אבל לענין כמה בדעת האב ליתן הוי לגריעותא שלא להוסיף על עישור אלא לפחות וא"ת דבפרק מציאת האשה (ג"ז שם) תנן רבי יהודה אומר אם השיא בת הראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה משמע אפילו נתן לראשונה יותר מעישור נכסים מדקא מהדרי ליה רבנן פעמים שאדם עשיר והעני פירוש עשיר בדעת והעני בדעת ולא יתן לזאת כמו שנתן לראשונה אלא שמין את הנכסים ועישור נכסים יתנו ולא יותר ושמואל דאמר שמין באב כר"י סבירא ליה ואור"י דלעולם לא קאמר רבי יהודה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה אלא דווקא כשנתן לראשונה עישור נכסים או פחות ורבנן מהדרו ליה דאין ללכת אחר דעתו הראשונה כיון שדעת האדם משתנה הילכך לעולם יתנו עישור נכסים ויש להביא ראיה דרבי אית ליה בהדיא כר"י בפרק מציאת האשה (שם) וקאמר רבי בההיא שמעתתא דפרנסה טרפא ממשעבדי ולא מזונות לפי שמזונות אינן קצובים כדאמרינן בהניזקין (גיטין דף נא. ושם) ופרנסה מיקץ קייצא כדאמר התם ואם איתא דלהוסיף על עישור נכסים נמי שמין באב אם כן פרנסה נמי אינה קצובה אבל אם אין שמין אלא לפחות מעישור נכסים ניחא אע"פ שאין לה קצבה למטה כיון דלמעלה מיהא יש לה קצבה יכולין הלקוחות ליזהר ולהניח מבני חרי כדי עישור נכסים ומיהו אין ראיה דאם כן מהאי טעמא נמי יש קצבה למזונות כששיעבדו האחים דהא יש קצבה למעלה עד בגר ואין לומר דהתם איכא למימר שמא תלקה ותצטרך רפואה ואמרינן בפרקין. דרפואה שאין לה קצבה היא בכלל מזונות דהא חשיב בהניזקין (ג"ז שם) פסק לזון ה' שנים בת אשתו יש לה קצבה דקתני והיא ניזונת מנכסים משועבדים אלא ודאי אע"פ שקצובים למעלה עד בגר כיון שאין קצובין למטה דאפשר שתנשא קודם לא חשיבי קצובין אבל פרנסה יש לה קצבה שאפשר ללקוחות לברר הדברים ע"י ב"ד ולשום דעתו של אב בין למעלה בין למטה:
ואמר ליה זיל זון כו'. ואם תאמר ומאי אולמיה הא דשמואל יותר מההיא דרב יצחק בר יוסף דמבעיא לן אי סבר רב כוותיה וי"ל משום דשמואל עביד עובדא מייתי מיניה ולא מסתבר ליה דרב פליג אדשמואל דהא בלאו הכי משמע דרב זן היינו מזונות אלא דמבעיא ליה משום דלא ניחא ליה למימר שיחלוק רב על המשנה דקתני דמזונות הבנות הוי כירושת בנין דיכרין ומייתי ראייה משמואל דעביד עובדא והכי נמי מצי סבר רב כדמשמע לישנא דזן רב וסברי דאחרי כן שינו התקנה וא"ת והיכי משמע מילתא דשמואל דאמר זיל זון דמזונות ממש קאמר יותר ממילתיה דרבי חייא בר יוסף דקאמר רב זן וי"ל דסברא הוא בשעה שפוסק הוראה יש לו לפסוק בלשון דליכא למיטעי הילכך איכא למימר טפי דזיל זון ממש קאמר אבל רבי חייא בר יוסף היה שונה קבלתו ולא היה כל כך מדקדק בלשונו:
אמר להו זילו אהדרו כו'. טועין בדבר משנה חשיב להו רב נחמן והוא בעצמו היה יכול להחזיר הדין אלא שבעלי דינין לא היו שומעין לו כמו לדיינין לכך קאמר להו זילו אהדרו:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ד (עריכה)
עג א מיי' פט"ז מהל' אישות הלכה ז', טוש"ע אה"ע סי' קיא סעי' יד:
עד ב מיי' פ"כ מהל' אישות הלכה ג', סמג לאוין פא, טוש"ע שם סי' קיג סעי' א':
ראשונים נוספים
אלא אי אמרת דינא, עשיתינהו בעי: בתמיה, דלא הוה ליה למימר עשיתינהו אלא חייבתינהו, ועשוי משמע לפנים מן השורה. ואיכא דמפרש בניחותא, כלומר, כך היה לו לעשות, ומה זה טובה שהיה מחזיק לו וכי כל דן את הדין לאמתו מחזיקין לו טובה ונושקין רגליו.
האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות: פירוש: מוציא מהם זכותן דעד שמתה היא זכותן תלוי ועומד בידן בדין, שמא ימות הוא בחייה והן נכנסין לנחלה, וכן מצאתי בירושלמי בריש פ' הכותב (פ"ט ה"א) דגרסינן התם רבי הלל בר פזי בעא קמיה ר' יוסה מכר הוא ומתה היא מהו אמר ליה מכרו בטל לבן שמכר בחיי אביו ומת אביו, מכרה היא ומת הוא אמר ליה מכרו קים, לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו, עד כאן. אבל עכשיו שמתה בחיי הבעל הבעל מוציא מיד הלקוחות זכות זה שהיה תלוי ועומד בידו, ולא מוציא ממש קאמר, דנכסים לאו ביד הלקוחות הוו קיימי, וכיוצא בזה יש בשילהי מי שמת (ב"ב קנט, א) בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות, כלומר, מסלק ובעל מוציא מיד הלקוחות בלא דמים קאמר, ואי איתנהי להנהו דמי דשקלת איתתיה מהדר להו ללוקח ולא יכול בעל למימר דילמא מציאה אשכחה. כך כתב הריא"ף ז"ל בהלכות, וטעמא דמילתא דאין הבעל נותן דמים ללקוחות כיורש דעלמא, משום דבעל שוויה רבנן כלוקח ולא חשו לפסידא דלקוחות דלא איבעי להו למיזבן מאיתתא דיתבה תותי גברא, כדאיתא בשילהי יש נוחלין (ב"ב קלט, ב). והוא הדין ללותה דאינו משלם כלום דמכי נשאת הוה ליה לוקח, ומלשון הרי"ף ז"ל שכתב דאינו יכול לומר דילמא מציאה אשכחת, איכא למשמע אף על גב דליכא סהדי דהנהו זוזי ממש אינהו דשקלה מלוקח, אלא דהניחה זוזי מסתמא אמרינן דאינהו נינהו, והוו להו כעין פקדון דאילגאי מילתא דממכרה בטל למפרע ומעות כעין פקדון נינהו, אבל אי אחלפינהו אף על פי דחילופיהן בידה, מסתבר דאינו חייב בעל לשלומי מינייהו ללקוחות, דמכי שלחה בהו יד ואנפקינהו קמי עלה זוזי בהלואה, דאיהו לאנפוקינהו יהבינהו ניהליה ואדעתא דארעא נחת ולאו אדעתא דליהוי הנהו זוזי או חלופיהן בידה, והילכך מלוה היא ואינו חייב ללשלם מלותה, ומימר אמר להו אנא מטלטלי שבקה לי וחזי דידכו קמי עלה בהלואה ואינו משלם. ויותר מזה כדברי הראב"ד ז"ל היה לו לומר בת תריסר מעת לעת לתעניתא, ועוד, דהוה ליה למימר בת תריסר ויום א' דאינה גדולה אלא בהכי, והכא מעת לעת קאמר, כתב רבנו אפרים ז"ל דאפילו הודה הבעל שדמי המכר בידו אינו חייב להחזיר ללוקח כלום, ואם הבעל מודה דברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות דכשלוחו דמיא, ואי בעי לוקח מחרים עליה דבעל שלא עבד הערמה,ומאי דמכרה לדעתו ולהנאתו, ואי לא מודה אית ליה מן דינא להחרים סתם בכך, עד כאן.
באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש: ירושלמי (פירקין ה"ח) עד היכן, ר' ירמיה ור' אבא בר כהנא, חד אמר כדי תרומה ותרומת מעשר, וחרנה אמר כבד את ה' מהונך (משלי ג, ט) ומראשית כל תבואתך כמראשית כל תבואתך, ר' גמליאל בר אניא בעא קומי ר' מונא אמר ליה חמש לכל שנה, לחמש שנים הוי מכלה את הכל, אמר ר' מונא תחלה חומש לקרן, מכאן ואילך לשבח.
בת תריסר לתעניתא מעת לעת ובתנוקת: פירש הראב"ד ז"ל: ששלמו לה י"ב שנה מעת לעת, ודוקא בתנוקת שהגיעה לכלל שנותיה בכך, אבל בתנוק עדיין לא הגיע לכלל שנותיו עד י"ג שנה ויום אחד, הלכך השלמה דדבריהם ליכא, כרבי יוחנן דסבירא ליה הכי ביומא (פג, א), עד כאן. וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל בהלכותיו, דליכא השלמה דדבריהם כלל בין לתינוק בין לתינוקת, כר"י. אבל הרי"ף ז"ל פסק במסכת יומא כרב הונא ורב נחמן דבתראי אינון ואית להו השלמה דרבנן.
והפירוש הנכון, דמעת לעת דהכא אתעניתא קאי, כלומר, תנוקת להתענות מעת לעת מכיון שהיא בת י"ב שנה, כלומר, תוך שתים עשרה דהיינו מכי מטיא לי"א שנה ויום אחד, והיינו כפסק הרב אלפסי ז"ל שפסק שם בתינוקת דמשלמת בת אחת עשרה שנה, וכן פירש רש"י ז"ל, והוא עיקר. דאם דאלמא דאין לה אפילו יום אחד משל י"ג. ואם לומר שהיו לה י"ב שנה קודם יום התענית, ועד יום התענית תהיה גדולה ממש, וגדלותה ותעניתא באין לה כאחד, אם כן מה לנו ללמוד מאומנתו של אביי, דבר תורה גדולה היא לכל דבריה וכמו שכתב רש"י ז"ל. אלא שיש לומר בזו דקא משמע לן דאינה מתענה כלל עד שתגיע לכלל שנותיה, דאינה משלמת מדרבנן. וגם זה אינו מחוור, דאם כן אמאי נקט תינוקת, לימא הכי בפירוש.
ודברי רי"ף ז"ל עיקר בתינוקת מיהא דמשלמת מדרבנן. אלא שיש לדקדק עליו ז"ל, שהוא פסק שם דאפילו תינוק משלים מדרבנן מבן י"א שנה כתינוקת, והכא משמע דדוקא תינוקת הוא דאית לה השלמה מדרבנן, אבל תינוק לא. וכן ודאי נראה עיקר, ופשטא דמתניתין דהתם (יומא שם) הכין מכרעא לכאורה, מדקתני והתנוקות אין מענין אותן אבל מחנכין אותן, ומדקתני אין מענין אותם ולא קתני אין חייבין להתענות, משמע, דאנן נמי אין מענין אותם כל היום כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן, דאלמא השלמה לית להו כלל אלא חינוך בלבד. ואף על גב דדחינן התם דחינוך היינו השלמה, ותרי חנוכי הוו שנויא הוא ולא סמכינן עלה, ואף על גב דלא אקשינן על רב הונא ורב נחמן מלישנא דאין מענין אותן כדדייקנא אנא, היינו משום דמצי לתרוצי מאי אין מענין מדאורייתא, ומכל מקום לישנא הכין מכרעא.
ואי לאו הא דאביי הוה אמינא דאפילו תינוקת לית לה השלמה כלל, כפשטה דמתניתין דתנוקת בין תינוק ובין תינוקת משמע, ואתיא מתניתין לגמרי כר' יוחנן דלית ליה השלמה דרבנן כלל בין לתינוק בין לתינוקת, אלא מהא דאביי משמע דבתינוקת מיהא איכא השלמה דרבנן משום דכחה גדול משל תינוק, ולדבריו מתניתין דהתינוקות אין מענין אותן מייירי דוקא בתינוקות זכרים, אבל נקבות מענין אותן מדרבנן שנה אחת סמוך לפרקן. ואף על גב דאומנתו דאביי אמרה כן, כיון דאביי אמר לה משמה, שמע מינה הכין סבירא ליה, וקיימא לן כוותיה דבתרא הוא. ואפשר נמי, דרב הונא ורב נחמן לא מיירו אלא בתינוקת וכדמשמע נמי התם לכאורה שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל.ומקצת ספרים מצאתי שם שכתוב שם מפורש בדברי רב הונא ורב נחמן בתינוקת. ואף הר"ז הלוי כן כתב שם, דרב הונא ורב נחמן מיירי בתינוקת, ור' יוחנן מיירי בתינוק, אלא שהוא ז"ל מודה לדברי הרב אלפסי ז"ל דאיכא השלמה דדבריהם אפילו בתינוק, אבל מהא דהכא לא משמע לי כן.
ועוד, דאם איתא כדברי הר"ז ז"ל כיון דאית להו השלמה אפילו בתינוק, אמאי שבקו ליה לתינוק ואיירו בתינוקת, זו אינה לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, דכל מקום שאפשר לדבר בדיני הזכרים והנקבות שמניחין הזכרים ומדברים מן הנקבות, אלא אדרבה מניחין את אלו ומזכירין את אלו, ואי משום דזמנייהו קדים, לימא דיני בנקיבות ולימא הני מילי בתינוקת אבל בתינוק וכו', כדאיתא במימריה דר' יוחנן. ומן הנראה, שזו דחקתו לרב אלפסי ז"ל לומר דרב הונא ורב נחמן בתינוק מיירו, ונראין היו דבריו אלא שיש עליו מן הקושיות, משום דלדברי הרב ז"ל נצטרך לומר דרב הונא ורב נחמן סברי תוך הפרק כלאחר הפרק לעונשין ודלא כהלכתא. ועוד דלדבריו תיקשי טובא, דאי אית להו הכין היכי פסק איהו ז"ל דבין תינוק בין תינוקת משלימין בני אחת עשרה, אדרבא, תינוקת דדבריהם משלמת בת עשר ומשלמת דאורייתא בת אחת עשרה, ואי לדידן דקיימא לן תוך הפרק כלפני הפרק קאמר, הוה ליה למימר תינוקת משלמת דדבריהם בת עשר ותינוק בן י"א, כדברי הר"ז ז"ל. והנכון בעיני לפי הסוגיא שלהם וסוגייתנו זו שאין השלמה לתינוק כלל, אבל תינוקת ממש משלמת כמו שכתבנו.
אמר ליה אביי אילו בעל חוב הוה כי האי גוונא מי הוה יהיב ליה מר, אמר ליה דחזייא לבודייא קאמינא, סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי, דצריכא לדיקלא והא דתנן בשבועות פרק שבועת הדיינים (מג, א), עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש וכו', ואמר ר' יוסי בר חנינא עלה ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו, ר"מ סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין. שאני התם, דלאו למיבצרינהו מסרינהו ניהליה והלכך כל שהן מחוברין בקרקע באותה שעה כקרקע דמי.והא דתנא בפרק המוכר את הבית (ב"ב סח, ב), מכר את השדה מכר את התבואה המחוברת לקרקע, ופירשו בגמרא (שם סט, א) אף על גב דמטא למיחצד, התם משום אומד הדעת הוא, דכיון דמחוברת לקרקע הוה ליה לשיורה, והא דקיימא לן (ר"מ טו, ב) דבעל חוב גובה את השבח אפילו שבח המגיע לכתפים, התם טעמא משום דארעא בחזקת בעל חוב קאי ולא בחזקת לוקח, וכל שלא החזיק לוקח בפירות ממש ולא תלשן הרי הן של בעל חוב.
וכן כתב רבנו אלפסי ז"ל בפרק קמא דמציעא (שם), אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, שבח אין פירות לא, פירוש: פירות דלא גבי להו בעל חוב פירות דאכל להו לוקח נינהו. אי נמי פירות דתלישי, אבל פירות דאיתנייהו האידנא מיחברי בארעא, גבי להו בעל חוב. והיינו דאמרינן, והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים, והם פירות שהגיעו ליבצר. והרב בעל המאור ז"ל חולק עליו שם, לומר דאין בעל חוב גובה את הפירות, ופירוש שבח המגיע לכתפים, הבא מחמת טרחו ועמל ידיו. והוא הפירוש הנכון. וכן פירש רבנו האיי גאון ז"ל, ורבנו תם ז"ל, והכין מוכח בפרק יש נוחלין (ב"ב קלד, א) זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו.
והא דאמרינן יתיב ר' יוסף קמיה דרב המנונא ויתיב וקאמר: ומשמע דרב המנונא גדול מרב יוסף קשיא להו לתוספ' דהא בפ"ק דקדושין בעובדא דפומבדיתא דלא אתו לפירקא דרב חסדא משמע דרב המנונא שמע מרב חסדא שהוא חברו של ר' יוסף והיינו דאמר ליה רב יוסף מר דגברא רבה ולא ידע מה דקאמינא.
לפרנסה שמין באב: פי' רש"י ז"ל ואפילו להוסיף על עישור נכסים ומשמע דלהכי קרי ליה עלייה דאב ואפילו תימא אפילו מן המטלטלין קרי ליה עליהו מ"מ שמעי' מיניה כי היכי דמעלינן לה דהא משום אומדנא דאב ה"ה להוסיף על עישור נכסים אינו אלא בקרקעות כך פי' בתוס' וכן עיקר ודלא כדברי רבינו חננאל שכתב שאין מוסיפין על עישור נכסים משום אומדנא דאב:
יתיב ר"י קמיה דר"ה ויתיב ר"ה וקאמר כשם שאין (הבעל יורש) [הבנים יורשין] כתובת בנ"ד אלא מן הקרקע כך אין הבנות ניזונות אלא מן הקרקע:
הא דאמרינן יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא ויתיב וכו'. דמשמע שרב המנונא גדול מרב יוסף קשיא להו בתוספות בפ"ק דקידושין בעובדא דסבי גזייתא דלא אתו לפרקיה דרב חסדא משמע דרב המנונא קטן מרב חסדא שהיה חבירו של רב יוסף ופירשו דתרי רב המנונא הוו וזה שבכאן היה גדול מרב יוסף והיינו דאמר ליה רב יוסף מר דגברא רבה ידע מאי קאמינא. הריטב"א ז"ל:
אמר ליה רב יוסף ודילמא כתובת בנין דכרין וכו'. ואיכא למידק מאי ודילמא דקאמר הא ודאי דהכין הוא דאי לא תימא הכי קשיא טובא דשביק ארעא הוא דירתו ליה בניה וכו' וכדאוושי עלמא ועוד מאי קאמר מר דגברא רבה הוא וכו' מאי רבותיה והא ע"כ צריך לומר כן ונראה דשמעתין דאיהו קאמר כשם שאין הבנים יורשין וכו' ואוושי עליה כ"ע פי' רננו אחריו לומר דכיון דהאמורא דרכו לפרש ואיהו לא פירש אלמא דבסתם ירושה קאמר דאי בכתובת בנין דכרין היה לו לפרש ובא רב יוסף ותירץ דהוה ליה כאילו פירש דאין ללמוד מזון הבנות אלא מכתובת בנין דכרין דהוו שתי תקנות שתקנו חכמים ולומדות זו מזו ואהכי קאמר ליה מר דגברא רבה הוא וכו' וזהו שכתב רש"י ז"ל אוושי עלי' כ"ע. והוא לא פי' וכו'. עוד כתב ז"ל דילמא כתובת בנין דכרין קאמר לפי ששתי תקנות הללו כו'. עוד כתב ז"ל דגברא רבה הוא ידע. שאין ללמוד מזון בנות מירושת בנים אלא בירושת כתוב' בנין דכרין וכו' ודוק שלא כתב רש"י מר דגברא רבה הוא ידע דכתובת בנין דכרין קאמינא משום מאי דאוושי עליה כולי עלמא. ונראה עוד דלהכי קאמר רב יוסף ודילמא וכו' משום דה"ק ליה ודילמא בלא טעמא דאוושי כולי עלמא כתובת בנין דכרין קאמר מר ונפקא מינה דבמתניתין דליכא אוושא איירי נמי בכתובת בנין דכרין והיינו טעמא משום דאין ללמוד אלא תקנות דשוו אהדדי ולא מזון הבנות מירושת בנים וכדכתיבנא ולהכי קא מהדר ליה מר דגברא רבה הוא וכו'. ובהכי דייקי שפיר לשונותיו של רש"י ז"ל כנ"ל:
דילמא כתובת בנין דכרין וכו'. האריך רש"י ז"ל לפרושי דין כתובת בנין דכרין משום דהוקשה לו דאמאי פשיטא לך דכתובת בנין דכרין מן הקרקע טפי ממזונות ולהכי מייתי הא דרבי שמעון ותוב הוקשה לו דדילמא ר"ש לא בעי קרקע אלא אדינר דיותר על שתי הכתובות וכדקתני עד שיהא שם נכסים שיש להם אחריות מותר על שתי הכתובות דינר אבל כתובת בנין דכרין גופיה ירתי אפילו מהמטלטלין להכי האריך הרב ז"ל עוד וכתב והתם מפרש להלכתא בנין דכרין דתנן וכו' פי' וכיון דמאי דבעינן מותר דינר היינו כדי שיתקיים ירושה דאורייתא היכי מצינן למימר דהמותר יהיה קרקע ושאר הירושה אפי' מטלטלין ודע דלקמן בפ' מי שהיה נשוי כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו דמודו רבנן לר"ש דבעינן מקרקע שעור שתי כתובות דתני כתובה ככתובה ולא פליגי רבנן ור"ש אלא במותר דינר דלר"ש בעינן שיהא המותר נמי מקרקע ולרבנן המותר דמקיים בהם נחלה דאורייתא אפי' הוי מטלטלין סגי וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל לקמן בפרק מי שהיה נשוי דפלוגתא דר"ש ורבנן הויא בהכי דר"ש ס"ל דבעינן שהניח בקרקעי שיעור שתי כתובות ומותר דינר ולרבנן ס"ל דכיון שמניח שתי כתובות בקרקעי לא ניחוש אם יניח הדינר במטלטלי דמותר דינר לא איצטריכוהו אלא כי היכי דלא מיעקרא נחלה דאורייתא וכי היכי דלא מיעקרא כשחולקין אותו ממקרקעי ה"נ לא מיעקרא כשחולקין אותו במטלטלי ע"כ. ואפשר דלהכי נקט רש"י ז"ל סברת ר"ש משום דלר"ש דס"ל דאפילו מותר דינר בעיא שיהא במקרקעי מתרצא שפיר טפי לישניה דרב המנונא דקאמר כשם שאין הבנים יורשין אלא מן הקרקע כו' דמשמע דבירושה דאורייתא קא מיירי. ויש לי לפרש לשון רש"י ז"ל על דרך זה ואין להאריך כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא. כתובת בנין דכרין דקתני בהאי פרקין בנין דכרין די יהויין ליכי מנאי וכו' שאם נושא אשה ומתה בחייו ונשא אחרת ומת הוא שנייה קודמת ליטול כתובתה מפני שהיא בעלת חוב וחוזרין בני הראשונה ונוטלין כתובת אמן אם נשתייר שם כתובת אמן ועוד מותר דינר שיהו חולקין בשוה כי היכי דלא מיעקרא נחלה דאורייתא ואע"פ שאביהן לא היה חייב כתוב' לאמן שהרי בחייו מתה והוא יורשה תקנת חכמים שיהו הם יורשין כתובת אמן וטעמא מפרש לקמן כדי שיקפוץ אדם וכו' ואותה כתובת בנין דכרין אינה נגבית אלא מן הקרקע כשאר כתובה כדתנן בפרק מי שהיה נשוי ר"ש אומר אע"פ שיש שם נכסים שאין להם אחריות אינן כלום ליטול כתובת בנין דכרין עד שיהו שם נכסים שיש להם אחריות מותר על כתובות דינר וליכא דפליג עליה והיינו דקאמר רב המנונא כשם שאין יורשין כתובת בנין דכרין אלא מן הקרקע וכו'. ע"כ:
לפרנסה שמין באב פרש"י ז"ל ואפילו להוסיף על עשור נכסי ומשמע דלהכי קרו ליה עילויא דאב ואפילו תימא דמשום דיהבינן אפילו מן המטלטלין קרו ליה עילויא מ"מ שמעינן מינה דכי היכי דמעלינן לה בהא משום אומדנא דאב דהוא הדין להוסיף על עשור נכסי דהא ע"כ כל היכא דיהבי' אפילו מטלטלין תוספת על עשור נכסי הוא דדין עשור נכסי אינו אלא בקרקעות וכן פירשו בתוספות וכן עיקר ושלא כדברי ר"ח ז"ל שכתב שאין מוסיף על עשור נכסי משום אומדנא דאב. הריטב"א ז"ל:
ולפירוש ר"ח ז"ל קשה דאמרינן הכא מאי עילוי דאב כדשמואל משמע דשמואל לעילוי אמרה וי"ל דה"פ מאי עילויא כלומר מה שזן אותם בחיטי היינו מעילויא דאב וכדשמואל דשמואל תרתי קאמר ששמין באב לעילויא להגבות ממטלטלין ולהור' כחה לענין שומא דלא שיימין יותר אלא לפחות. לשון הרא"ש ז"ל:
לימא למזוני וכדר' יצחק בר יוסף תימא מאי אולמי' הא דשמואל יותר מההיא דרבי יצחק בר יוסף דמבעיא לן אי אמר רב כוותיה אי לא וי"ל משום דשמואל עבד עובדא מייתי מיניה אף על גב דהשתא נמי מצינא למימר דרב פליג עליה י"ל דאין צריך התלמוד להביא אלא סעד בעלמא דמשמעותי' דמילתיה דרב דאמר זן משמע מזונות ממש והא דמבעיא ליה היינו משום דלא ניחא ליה למימר שיחלוק רב על המשנה דאית ליה דמזון הבנות הויא כירושת בנין דכרין ומייתי ראיה משמואל דעבד עובדא ואיהו נמי לא פליג אמתניתין אלא מאי אית לך למימר כי חכמי הדורות של אחר המשנה שנו התקנה ומיהו תימא מאי מייתי מהאי לישנא דא"ל שמואל זיל זון הא רבי חייא בר יוסף קאמר רב זן ומבעיא לן וי"ל דר' חייא בר (רב) יוסף היה שונה קבלתו ולא דקדק כל כך בלשונו אבל שמואל שפסק הוראה בבית המדר' מסתמא דקדק בלשונו שלא יטעה אדם בדבריו. לשון הרא"ש ז"ל. ולהאי קושיא בתרייתא יש לי לתרץ בשלמא בלישנא דרב חייא בר יוסף איכא לספוקי משום דקתני מחיטי דעליה אי עילוי דאב קאמר אבל בלישנא דשמואל דלא קאמר אלא זיל זון פשיטא ודאי דמזונות דאילו פרנסה הוה ליה לפרושי כמה יתן לפרנסה ומשני התם לפרנסה הוא ושמואל לטעמיה כו' פירוש וכיון דלטעמיה אזיל לא הוצרך לפרש כמה יתן. כך היה נראה לתרץ ומיהו לא מכרעא כולי האי כדי למפשט דשמואל חולק על המשנה ולהכי לא סגי להו לתוספות ז"ל הך תירוצא. ויש לי לפרש שמעתין בענין אחר דרב המנונא לאו היינו מתניתין דהמשנה לא השוה התקנות אלא לענין שיזונו הבנות לאחר מיתה ומיהו לענין מטלטלי יש לחלק דבשלמא כתובת בנין דכרין הרי היא במקום הכתובה עצמה דוקא ירית כתובת אמן וכי היכי דהכתובה אינה נגבית אלא מן מקרקעי הכי נמי כתובת בנין דכרין אבל מזונות הוי מלתא באפי נפשה ואיכא למימר שיזונו אף מן המטלטלים אע"ג דכתוב' אינה נגבית אלא ממקרקעי והילכך איכא לפרושי בעיין דהכי קא מבעיא ליה אמר ר' חייא בר יוסף רב זן מחיטי דעלייה אבעיא להו פרנסה וכו' פירוש ולא תקשי מרב לרב המנונא או דילמא מזוני ממש הוה ותקשי לרב המנונא מרב דמרב ושמואל מקשינן לכולהו אמוראי משום דרב גוברייהו וכמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בחידושיהם במסכת בתרא בפ"ק וכן כתב רש"י ז"ל במסכת קמא דף ל"ג דמאדם חשוב כרב או רבה פרכינן כאילו הוא כתוב בברייתא או במשנה ועיין רש"י ז"ל בפ"ק דביצה ובתשובות מהר"י קולון ז"ל שורש נ"ד ופשיט מדשמואל דקאמר ליה זיל זון משמע דמזונות קאמר מדקתני זיל זון סתמא וכדכתיבנא ומרב ושמואל פרכינן לכולהו אמוראי וכדכתיבנא ולהכי פרכינן מינייהו ולא מר' יצחק בר יוסף דלא מפורסם כולי האי כדי לאקשויי מיניה כנ"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה