שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ד/דף נ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף נ עמוד א[עריכה]

אי אמרת בשלמא לאו דינא מ"ה עשיתינהו אלא אי אמרת דינא עשויינהו בעי פרש"י ז"ל הא דקאמר עשיתינהו לפנים משורת הדין קאמר דאי בדינא עבד אמאי הוה מנשק ליה אכרעיה ויפה פירש ולפי פירושו בניחותא גרסינן ליה דאי אמרת דינא הא עשויינהו בעי ולמה החזיק לו טובה ואחרים פירשו דעשיתינהו בדברים בעלמא קאמר וי"מ גם כן בתמיה משום דעשויינהו משמע שכפאן בנדוי וכיוצא בו לפנים משורת הדין עד שנתן מעצמו דאי דינא הוא הוה ליה למימר חייבתינהו ולמה ליה לעשויה ליחות לנכסיה וליפוק ליה מזונות מיניה. הריטב"א ז"ל:
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל ועשיתינהו הכרחתיה לזונה ועכשו מבקש ממני שלא לכופו עוד. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל אלא אי אמרת דינא עשיתינהו בעי פי' בתמיה דלא הוה ליה למימר עשיתינהו אלא חייבתינהו ועשוי משמע לפנים מן השורה ואיכא דמפרש בניחותא כלומר כך היה לו לעשות ומה זה טובה שהיה מחזיק לו וכי כל דן את הדין לאמתו מחזיקין לו טובה ונושקין רגליו. ע"כ:
המבזבז כתב רש"י ז"ל המבזבז. לעניים. ובמהדורא קמא כתב המבזבז. נכסיו להקדש. ע"כ. ואמרו במדרש רבות פרשת בהר רבי טרפון יהב לרבי עקיבא שית מאה קנטרין דכסף א"ל כו' עד א"ל אית בר נש יהב מגן אפוכי דידה הן היא א"ל גבי דוד מלך ישראל דכתיב ביה פזר נתן לאביונים וצדקתו עומדת לעד ע"כ. ומשמע לי דה"פ אית בר נש דיהיב מגן פי' שאין לו ונותן כל אשר לו דהא המבזבז לא יבזבז יותר מחומש ופירוש מגן בחנם כלומר על לא דבר נותן אפוכי דידה הן היא פי' שכרו היכן הוא ומשני ליה מדכתיב פזר נתן לאביונים וגו' פירוש אע"ג דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש מ"מ אם עבר ופזר צדקתו עומדת לעד פירוש דלעולם יהיה לו ממון כדי לעשות צדקה ולא יחסר לו. ויש לנו לחלק דלא אמרינן הכי אלא לתלמוד תורה וכמו שעשה רבי עקיבא אבל לחלק לעניים לא וזהו שכתב רש"י ז"ל הכא לעניים. ועוד יש לי לפרש המדרש בענין אחר ואין להאריך כנ"ל. וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל המבזבז אל יבזבז וכו' פי' אל יבזבז לצדקה יותר מחומש בבת אחת ואח"כ יעשה צדקה כפי השגת ידו וה"מ מחיים אבל בשעת מיתה יכול לבזבז ולעשות כרצונו כדחזינן בעובדא דמר עוקבא שעשה צדקות הרבה בחייו ובשעת פטירתו מנה הכל ואמר זוודין קלילין ואורחא רחיק' מני ובזבזינהו לכולהו נכסי. ואפילו בשעת מיתה נראין הדברים שאע"פ שיכול לבזבז יותר מחומש, מ"מ אין לו לבזבז הכל לגמרי אלא שיניח קצת ליורשיו ע"כ:

גרסינן בירושלמי [ה"ח] עד היכן רבי ירמיה ור' אבא בר כהנא חד אמר עד כדי תרומה ותרומת מעשר וחד אמר כבד את ה' מהונך וכו'. במראשית כל תבואתך בעו קומי לחמש שנין הוי מכלה את הכל אמר ר' מונא שנה ראשונה חומש לקרן מכאן ואילך חומש לשכר. הריטב"א ז"ל:

מאי קרא וכל אשר תתן לי וגו'. והא דאפקיה לחומש בלשון שני מעשרות ולא כתב חומש בבת אחת לאורויי דעדיפא טפי ליתן הצדקה בזה אחר זה מליתן בבת אחת וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל במסכת אבות עלה הא דתנן והכל לפי רוב המעשה דטפי עדיף ליתן אלף זוז באלף פעמים מליתן אלף זוז בבת אחת כנ"ל. וכתב הרב המעילי ז"ל וז"ל ובירושלמי גרסינן באושא התקינו שיהא אדם מבזבז חומש ממונו למצוה ומפרש התם בתחל' על הקרן ואח"כ על הריוח ונראה סמך לדבר זה שבכל שנה ושנה היו ישראל חייבין להפריש שני מעשרות שנה ראשונה ושניה מעשר ראשון ומעשר שני שלישית מעשר ראשון ומעשר עני ונראה מזה שמן המעשר הא' יש לו רשות להוציאו לכל דבר מצוה ואפילו לצורך עצמו ובניו ובני ביתו כגון שיכתוב מהם ספרים ללמוד בהם הוא ובניו ולהשאילן לאחרים שהרי מעשר שני היה נאכל לו ולבניו ולבני ביתו בירושלים אבל מן המעשר האחר יש לו לתת לצדקה לבני עניים כמו שהיה נותן מעשר ראשון לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה' ומעשר עני שהיה נותן לעניים וכל המדקדק בזה מובטח לו שיצליח בנכסיו וכמו שדרשו במסכת תענית עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ואמרו בכל דבר אסור לנסות הקב"ה חוץ מזו שנאמר הביאו את המעשר וגו'. ע"כ:

מגלגל עם בנו להתגלגל ולהתנהג עמו לאט שלא לכופו לעסוק בתורה יותר מדאי. יורד עמו לחייו כופהו לעסוק בתורה בכל כחו. רש"י במהדורא קמא. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל יורד עמו לחייו כלומר מכה אותם על הלחי ומכריחם לתלמוד תורה:

הא למקרא וכו'. ויש לשאול היכי קאמר דמשתים עשרה שנה למשנה והלא שנינו בן עשר שנים למשנה י"ל דכי אמרינן דבן עשר למשנה זהו להכניסו וכי אמרינן דבן שתים עשרה זהו לכופו דמשתים עשרה שנה ואילך יורד עמו לחייו אבל בשתי שנים הראשונים אין כופין אותן והיינו דאמר לשון מגלגלין כלומר מעשר ועד שתים עשרה שנה מגלגלין ועדיין יש לשאול דהכא אמרינן בר שית למקרא ובאבות אמרו בן חמש למקרא ואומר מורי הרב נרו שנוכל לתרץ גם את זה על הדרך הא' ולומר דבן חמש מכניסין אותו מעט מעט אבל מבר שית כופין אותו ומלעיטין אותו בעל כרחו כמו שמלעיטין את השור ומ"מ אם הבן בריא טוב הוא להכניסו קודם לכן ולהרגילו דהכי אמרינן בגמרא כל המכניס את בניו בפחות משש חביריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו ויש מתרצין הכי הא דאמרינן בן ה' למקרא ר"ל בסוף חמש ומאי דאמרינן הכא בן ו' ר"ל בתחלת שש ונמצא שהכל א'. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל עד בר שית לא תקבל יש שפירשו שיהא בתחילת שית דהא תנן בן חמש שנים למקרא ואחרים פירשו בר שית שלימות ומתניתין דאבות ללמדו אביו והכא ללמדו בבית רבן של תינוקות. ע"כ:
בר תריסר לתעניתא מעת לעת ובתנוקת פי' הראב"ד ז"ל ששלמו י"ב שנה מעת לעת ודוקא בתנוקת שהגיעה לכלל שנותי' בכך אבל בתנוק עדיין לא הגיע לכלל שנותיו עד י"ג שנה ויום אחד הילכך השלמה דדבריהם ליכא כרבי יוחנן דס"ל הכי ביומא ע"כ. וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל בהלכותיו דליכא השלמה דדבריהם כלל בין לתינוק בין לתינוק' כר"י אבל הרי"ף ז"ל פסק במסכת יומא כרב הונא ורב נחמן דבריא אינון ואית להו השלמה דרבנן והפי' הנכון דמעת לעת דהכא אתעני' קאי כלומר תנוקת להתענות מעת לעת מכיון שהיא בת י"ב שנה כלומר תוך י"ב דהיינו מכי מטיא לי"א ויום אחד והיינו כפסק הרי"ף ז"ל שפסק שם בתינוקת דמשלמת בת אחת עשרה וכן פרש"י ז"ל והוא עיקר דאם כדברי הראב"ד ז"ל היה לו לומר בת תריסר מעת לעת לתעניתא ועוד דה"ל למימר בת תריסר ויום אחד דאינה גדולה אלא בהכי והכא מעת לעת קאמר דאלמא אין לה אפילו יום אחד משל י"ג שנה ואם לומר שהיו לה י"ב שנה קודם יום התענית ועד יום התענית תהיה גדולה ממש וגדלתה ותענית' באין לה כאחד א"כ מה לנו ללמוד מאומנתו של אביי דבר תורה גדולה היא לכל דבריה וכמו שכתב רש"י ז"ל אלא שי"ל בזו דקמ"ל דאינה מתענה כלל עד שתגיע לכלל שנותיה דאינה משלמת מדרבנן וגם זה אינו מחוור דא"כ אמאי נקט תנוקת לימא הכי בפי' ודברי רי"ף ז"ל עיקר בתינוקת מיהא דמשלמת מדרבנן אלא שיש לדקדק עליו ז"ל שהוא פסק שם דאפי' תנוק משלים מדרבנן מבן י"א כתנוקת והכא משמע דוקא תנוקת הוא דאית לה השלמה מדרבנן אבל תינוק לא וכן נראה ודאי עיקר ופשטא דמתניתין דהתם הכין מכרעא לכאורה מדקתני התנוקת אין מענין אותן אבל מחנכין אותם ומדקתני אין מענין אותם ולא קתני אין חייבין להתענות משמע דאנן נמי אין מענין אותן כל היום כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן דאלמא השלמה לית להו כלל אלא חנוך בלבד ואע"ג דדחינן התם דחנוך היינו השלמה ותרי חנוכי הוי שנויא הוא ולא סמכינן עלה ואע"ג דלא אקשינן על רב הונא ורב נחמן מלישנא דאין מענין אותן כדדייקנא אנא היינו משום דמצו לתרוצי מאי אין מענין מדאורייתא ומ"מ לישנא הכין מכרעא ואי לאו הא דאביי ה"א דאפי' תנוקת לית לה השלמה כלל כפשטה דמתני' דתינוקות בין תינוק בין תינוקת משמע ואתיא מתניתין לגמרי כרבי יוחנן דלית ליה השלמה דרבנן כלל בין לתינוק בין לתינוקת אלא מהא דאביי משמע דבתנוקת מיהא איכא השלמה דרבנן משום דכחה גדול משל תנוק ומתניתין דהתינוקת אין מענין אותן מיירי דוקא בתינוקות זכרים אבל נקבו' מענין אותן מדרבנן שנה אחת סמוך לפרקן ואע"ג דאומנתו דאביי אמרה כן כיון דאביי אמר לה משמה ש"מ הכין ס"ל וקי"ל כותיה דבתר' הוא ואפשר נמי דרב הונא ורב נחמן לא מיירי אלא בתנוקת וכדמשמע נמי התם לכאורה שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל. ומקצת ספרים מצאתי שם שכתבו בהם מפורש כדברי רב הונא ורב נחמן בתינוקת ואף הרז"ה ז"ל כן כתב שם דרב הונא ורב נחמן מיירו בתינוקת ור' יוחנן מיירי בתנוק אלא שהוא ז"ל מודה לדברי הרי"ף ז"ל דאיכא השלמה דדבריהם אפילו בתינוק אבל מהא דהכא לא משמע לו כן ועוד דאם איתא כדברי הר"ז ז"ל דאית להו השלמה אפילו בתינוק אמאי שבקו ליה לתינוק ואיירי בתינוקת זו אינה לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ דכל מקום שאפשר לדבר בדיני הזכרים והנקבות שמניחים הזכרים ומדברים מן הנקבות אלא אדרבה מדברים בזכרים ומניחין את אלו ואי משום דזמנייהו קודם לימא דיני נקבות ולימא ה"מ בתינוקת אבל בתינוק וכו' כדאיתא במימריה דרבי יוחנן ומן הנראה שזו דחקתו לרב אלפסי ז"ל לומר דרב הונא ורב נחמן בתינוק מיירו ונראין היו דבריו אלא שיש עליו מן הקושיות משום דלדברי הרב ז"ל נצטרך לומר דרב הונא ורב נחמן סברי תוך הפרק כלאחר הפרק לעונשין ודלא כהלכתא ועוד דלדבריו תקשי טובא אי אית להו הכין היכי פסק איהו ז"ל דבין תינוק בין תינוקת משלימין בני אחת עשרה אדרבה תנוקת דדבריהם משלמת בת עשר ומשלמת דאורייתא בת אחת עשרה ואי לדידן דקי"ל תוך הפרק כלפני הפרק קאמר ה"ל למימר תנוקת משלמת דדבריהם בת עשר ותנוק בן אחד עשר כדברי הרז"ה ז"ל והנכון בעיני לפי הסוגיא שלהם וסוגייתינו זו שאין השלמה לתינוק כלל אבל תינוקת משלמת כמו שכתבנו. הרשב"א ז"ל:

מאי אסותיה מקמי ההוא יומא דאיטריק ליה עקרבא בההוא יומא דחיי. רצין אחריו להגיע לחכמתו ואינן מגיעין אותו אבל מחלש לא חליש כולי האי כיון דבריא הוא ואי כחיש לא יכניסנו משום דחליש והיינו דקתני רץ מאחריו ואינו מגיעו שרוצה לרפאותו ולא יועיל. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
הבעל מוציא מיד הלקוחות אע"ג דאפליגו בה קמאי הא כבר אמר רבינו הגאון ז"ל דודאי בלא דמים דהא בעל לא ירית מינה מידי דבכולהו נכסי דאשה לוקח הוי ואילו לותה נמי לא משלם ולא מידי דתנן פגיעתן רעה וכדמוכח בדוכתא והכי נמי הסכימו ר"ח ורבי' ז"ל ואין צריך לפנים אלא מיהו אשכחינן בה דוכתא דדינא יהיב דגבי לוקח דמי מקחו כגון דנפלו לה נכסי בתר שמכרה וקבלה עליה אחריות דבעל אי אפשר דקני אלא מאותה שעה שנפלו לה נכסים והלכך הוה ליה כלוה ולוה ואחר כך קנה דקי"ל יחלוקו אלא איכא למימר כיון דאמר מר ידו עדיפא מידה לא קניא מידי הלכך אע"ג דכתבה ליה ללוקח שעבודה בדאקנה א"נ לותה מה דאתיא לה ברשות הבעל לאו דאקנ' הוא דלא קניא מידי אע"ג דמינה אתי ליה וזה צ"ע ועוד כיון דהבעל לוקח הוי ולוקח ראשון דלקח נכסים אחרים הוי ב"ח באלו משום אחריות ותרווייהו כי הדדי אתו ברשות לוקח קיימי נכסי וב"ח לא מצי טריף כיון דלא קדים דכל כי הדדי לוקח זכי וליכא טרפא אלא לקדים. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו הבעל מוציא מיד הלקוחות מוציא מיד זכותן קאמר א"נ מוציא ממש וכגון דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן דקי"ל דאינו אוכל פירות והחזיקו הלקוחות בנכסים לאלתר וכשמתה בא הבעל ומוציא מידן ובלא דמים כלל דלא חיילא עלייהו שעבוד מכירה כלל קא אמרינן ראיה לדבר מהא דאמרינן התם בב"ק דשמעינן מינה דאיתא לתקנת אושא דקתני מעיד אני באיש פלו' שגירש את אשתו ונתן לה כתובתה והרי היא תחתיו ומשמשתו ונמצאו זוממין אין אומרין משלמין לה כל כתובתה אלא טובת הנאת כתובתה כמה אדם רוצה וכו'. ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא אמאי אם מתה יירשנה בעלה כו' ואם איתא להאי סברא דבעל מהדר דמי ללקוחות אם כן ההיא דהתם אפילו תימא איתא לתקנת אושא קשיא אמאי לא משלמי עדי' זוממין אלא בכדי טובת הנאת כתובתה דהא לדידה טפי שוו לה דהא אי איכא אלו דרחים לה ומזבין מינה הני נכסי מלוג הוו כולהו דמי דידה ולאו דבעל כלל ואם איתא דמתה היא בחיי הבעל אית ליה לבעל לאהדורי זוזי להאי א"כ עדים זוממין אשתכח דכולהו דמי דנכסי מלוג קא מפסידי מינה אלא לאו ש"מ כדפרישית. ותו איכא ראיה להאי סברא מהא דאמרינן התם בבבא בתרא [קלט ב'] דבעל כל היכא דאיכא פסידא מיניה גבי אחריני שויוהו רבנן כיורש ומקשי' עלה הא דרבי יוסי בר חנינא דאיכא פסידא דלקוחות ומהדרי' התם אינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא הוה להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא ואם איתא דבעל מהדר דמי מאי קושיא מדרבי יוסי ברבי חנינא דהא ליכא פסידא אלא לאו ודאי כדאמרן וכתב הרי"ף דאילו איתנהו להנהו זוזי הדרי ללוקח והא קושטא דבעל בהנהו זוזי לא זכי ולא מידי דחד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן וכדאמרינן נמי התם ואם איתא דליתא לתקנת אושא תיזבון לנכסי מלוג דידה ותיתב ליה אלמא דאילו מזבנא לית ליה לבעל רשות בהו כלל ואם איתא דאכיל פירי כי מזבנא מאי הוי הא הוי לבעל ואכיל פירי אלא ודאי דלית ליה לעולם אלא חד פירא וכיון דכן כי איכא נמי לתקנת אושא לית ליה זכות בהנהו זוזי כלל אלא דאי איתנהו הדרי ללוקח א"נ דאיכא מידי מינייהו או דאית ליה לאתתא מידי לעצמה שלא יהא לבעלה רשות בו כלל משתלם מיניה וזה ברור. ומיהו צ"ע היכא דמכרה נכסי מלוג וקבלה על עצמה אחריות מהן הנהו ודאי לית ליה היכא דנפלו לה לאחר מכאן נכסי מלוג מאי הוי ואיכא דאמרין דחולקין דהוו ליה כלוה ולוה ואח"כ קנה דקי"ל יחלוקו והא ליתא דלא דמי דהתם הוא דכי קני ליה להאי ארעא הא מקמי הכי חל שעבודא דהני תרי מלוים מדידיה עליה אבל הכא זכותא דבעל לא אתי עד דאתו לנכסי מלוג ואידך קדים ליה ודינא הוי דלוקח שקיל ליה לכוליה מיהו מסתברא דרבנן אלמוה לזכותיה דבעל וכיון דאינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא אלמוה רבנן לזכותיה וכי נפלו השתא לאו איהי הוא דקא זכיא ובעל זכיא מינה אלא איהו הוא דזכי מנפשיה ולא מדידה וכדאמרינן לקמן ידו כידה א"נ ידו עדיפא מינה א"נ אפילו היכא דהוי להו שוין נמי לגמרי לוקח ובעל דינא הוא דלא טריף לוקח אחריות דידיה מיניה דבעל דכיון דהוי בעל כלוקח והוו להו שוין ולא חזינן בשום דוכתא ב"ח דטריף מלוקח אלא מוקדם. עד כאן:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא שמכרה בנכסי מלוג מכר' הקרקע של נכסי מלוג שהיה בעלה אוכל ממנה את הפירות ומתה הבעל מוציאה מן הלקוחות דלוקח ראשון היה הבעל בחיי אשתו והיתה קנוי' לו לפירות וקנין פירות כקנין הגוף דמי לפי' נמי לאחר מיתה שהוא יורשה טורפה מן הלקוחות וכך היתה תקנת אושא שיהא אדם לוקח בנכסי אשתו לטרוף לקוחות (ובפ"ק) [ובב"ק] מפרש אי הלכתא כי הך תקנתי'. אוכלוסא דאושא ששים רבוא. זה הזן בניו וכו' משום דאיירי לעיל ממזונות בנים נקיט הך. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים והוא דלא אמיד אבל אי אמיד אין עושה צדקה בכל עת דמפני כבודו הוא עושה. מפי מורי הרב נר"ו. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד צדקה שהוא עושה מעשה עומדת ונראית לעולם היכי משכחת לה אלא זה הלומד ומלמד ושני מקראות הללו כתובי' במזמור אחד ודריש להו הכא כי הדדי. וראה בנים לבניך משום דר' שמואל בר נחמני נקט ליה דאיירי נמי לעיל. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
שלום על דייני ישראל דלא ליתו לאנצויי פרש"י ז"ל כי כשאין לו בן יש קטטה בין הקרובים זה אומר אני יורש קרוב יותר וזה אומר אני קרוב יותר והקשו בתוספות דכי איכא ברתא נמי היא היורשת וליכא קטטה דקרובים לכך פרש"י ז"ל כי כשיש בנים לבניו מניח הירושה לבניו בשוה אבל כשהאחד יש לו בן והאחד אין לו בן הוא מרבה למי שיש לו בן ובאין לידי קטטה. ור' יחיאל ז"ל פירש שלום לדייני ישראל דלא אתו לאנצויי בהדי צדוקין שהיו אומרים שהבת תירש עם בת הבן מק"ו ומה בת בני הבאה מכח כחי תירשני בתי הבאה מכחי לא כל שכן וכדאיתא בפרק יש נוחלין וכשיש בן לבן הכל מודים שלא תירש הבת עם בן הבן. הריטב"א ז"ל:

דף נ עמוד ב[עריכה]

הא דאמרינן יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא ויתיב וכו'. דמשמע שרב המנונא גדול מרב יוסף קשיא להו בתוספות בפ"ק דקידושין בעובדא דסבי גזייתא דלא אתו לפרקיה דרב חסדא משמע דרב המנונא קטן מרב חסדא שהיה חבירו של רב יוסף ופירשו דתרי רב המנונא הוו וזה שבכאן היה גדול מרב יוסף והיינו דאמר ליה רב יוסף מר דגברא רבה ידע מאי קאמינא. הריטב"א ז"ל:

אמר ליה רב יוסף ודילמא כתובת בנין דכרין וכו'. ואיכא למידק מאי ודילמא דקאמר הא ודאי דהכין הוא דאי לא תימא הכי קשיא טובא דשביק ארעא הוא דירתו ליה בניה וכו' וכדאוושי עלמא ועוד מאי קאמר מר דגברא רבה הוא וכו' מאי רבותיה והא ע"כ צריך לומר כן ונראה דשמעתין דאיהו קאמר כשם שאין הבנים יורשין וכו' ואוושי עליה כ"ע פי' רננו אחריו לומר דכיון דהאמורא דרכו לפרש ואיהו לא פירש אלמא דבסתם ירושה קאמר דאי בכתובת בנין דכרין היה לו לפרש ובא רב יוסף ותירץ דהוה ליה כאילו פירש דאין ללמוד מזון הבנות אלא מכתובת בנין דכרין דהוו שתי תקנות שתקנו חכמים ולומדות זו מזו ואהכי קאמר ליה מר דגברא רבה הוא וכו' וזהו שכתב רש"י ז"ל אוושי עלי' כ"ע. והוא לא פי' וכו'. עוד כתב ז"ל דילמא כתובת בנין דכרין קאמר לפי ששתי תקנות הללו כו'. עוד כתב ז"ל דגברא רבה הוא ידע. שאין ללמוד מזון בנות מירושת בנים אלא בירושת כתוב' בנין דכרין וכו' ודוק שלא כתב רש"י מר דגברא רבה הוא ידע דכתובת בנין דכרין קאמינא משום מאי דאוושי עליה כולי עלמא. ונראה עוד דלהכי קאמר רב יוסף ודילמא וכו' משום דה"ק ליה ודילמא בלא טעמא דאוושי כולי עלמא כתובת בנין דכרין קאמר מר ונפקא מינה דבמתניתין דליכא אוושא איירי נמי בכתובת בנין דכרין והיינו טעמא משום דאין ללמוד אלא תקנות דשוו אהדדי ולא מזון הבנות מירושת בנים וכדכתיבנא ולהכי קא מהדר ליה מר דגברא רבה הוא וכו'. ובהכי דייקי שפיר לשונותיו של רש"י ז"ל כנ"ל:

דילמא כתובת בנין דכרין וכו'. האריך רש"י ז"ל לפרושי דין כתובת בנין דכרין משום דהוקשה לו דאמאי פשיטא לך דכתובת בנין דכרין מן הקרקע טפי ממזונות ולהכי מייתי הא דרבי שמעון ותוב הוקשה לו דדילמא ר"ש לא בעי קרקע אלא אדינר דיותר על שתי הכתובות וכדקתני עד שיהא שם נכסים שיש להם אחריות מותר על שתי הכתובות דינר אבל כתובת בנין דכרין גופיה ירתי אפילו מהמטלטלין להכי האריך הרב ז"ל עוד וכתב והתם מפרש להלכתא בנין דכרין דתנן וכו' פי' וכיון דמאי דבעינן מותר דינר היינו כדי שיתקיים ירושה דאורייתא היכי מצינן למימר דהמותר יהיה קרקע ושאר הירושה אפי' מטלטלין ודע דלקמן בפ' מי שהיה נשוי כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו דמודו רבנן לר"ש דבעינן מקרקע שעור שתי כתובות דתני כתובה ככתובה ולא פליגי רבנן ור"ש אלא במותר דינר דלר"ש בעינן שיהא המותר נמי מקרקע ולרבנן המותר דמקיים בהם נחלה דאורייתא אפי' הוי מטלטלין סגי וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל לקמן בפרק מי שהיה נשוי דפלוגתא דר"ש ורבנן הויא בהכי דר"ש ס"ל דבעינן שהניח בקרקעי שיעור שתי כתובות ומותר דינר ולרבנן ס"ל דכיון שמניח שתי כתובות בקרקעי לא ניחוש אם יניח הדינר במטלטלי דמותר דינר לא איצטריכוהו אלא כי היכי דלא מיעקרא נחלה דאורייתא וכי היכי דלא מיעקרא כשחולקין אותו ממקרקעי ה"נ לא מיעקרא כשחולקין אותו במטלטלי ע"כ. ואפשר דלהכי נקט רש"י ז"ל סברת ר"ש משום דלר"ש דס"ל דאפילו מותר דינר בעיא שיהא במקרקעי מתרצא שפיר טפי לישניה דרב המנונא דקאמר כשם שאין הבנים יורשין אלא מן הקרקע כו' דמשמע דבירושה דאורייתא קא מיירי. ויש לי לפרש לשון רש"י ז"ל על דרך זה ואין להאריך כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא. כתובת בנין דכרין דקתני בהאי פרקין בנין דכרין די יהויין ליכי מנאי וכו' שאם נושא אשה ומתה בחייו ונשא אחרת ומת הוא שנייה קודמת ליטול כתובתה מפני שהיא בעלת חוב וחוזרין בני הראשונה ונוטלין כתובת אמן אם נשתייר שם כתובת אמן ועוד מותר דינר שיהו חולקין בשוה כי היכי דלא מיעקרא נחלה דאורייתא ואע"פ שאביהן לא היה חייב כתוב' לאמן שהרי בחייו מתה והוא יורשה תקנת חכמים שיהו הם יורשין כתובת אמן וטעמא מפרש לקמן כדי שיקפוץ אדם וכו' ואותה כתובת בנין דכרין אינה נגבית אלא מן הקרקע כשאר כתובה כדתנן בפרק מי שהיה נשוי ר"ש אומר אע"פ שיש שם נכסים שאין להם אחריות אינן כלום ליטול כתובת בנין דכרין עד שיהו שם נכסים שיש להם אחריות מותר על כתובות דינר וליכא דפליג עליה והיינו דקאמר רב המנונא כשם שאין יורשין כתובת בנין דכרין אלא מן הקרקע וכו'. ע"כ:
לפרנסה שמין באב פרש"י ז"ל ואפילו להוסיף על עשור נכסי ומשמע דלהכי קרו ליה עילויא דאב ואפילו תימא דמשום דיהבינן אפילו מן המטלטלין קרו ליה עילויא מ"מ שמעינן מינה דכי היכי דמעלינן לה בהא משום אומדנא דאב דהוא הדין להוסיף על עשור נכסי דהא ע"כ כל היכא דיהבי' אפילו מטלטלין תוספת על עשור נכסי הוא דדין עשור נכסי אינו אלא בקרקעות וכן פירשו בתוספות וכן עיקר ושלא כדברי ר"ח ז"ל שכתב שאין מוסיף על עשור נכסי משום אומדנא דאב. הריטב"א ז"ל:
ולפירוש ר"ח ז"ל קשה דאמרינן הכא מאי עילוי דאב כדשמואל משמע דשמואל לעילוי אמרה וי"ל דה"פ מאי עילויא כלומר מה שזן אותם בחיטי היינו מעילויא דאב וכדשמואל דשמואל תרתי קאמר ששמין באב לעילויא להגבות ממטלטלין ולהור' כחה לענין שומא דלא שיימין יותר אלא לפחות. לשון הרא"ש ז"ל:
לימא למזוני וכדר' יצחק בר יוסף תימא מאי אולמי' הא דשמואל יותר מההיא דרבי יצחק בר יוסף דמבעיא לן אי אמר רב כוותיה אי לא וי"ל משום דשמואל עבד עובדא מייתי מיניה אף על גב דהשתא נמי מצינא למימר דרב פליג עליה י"ל דאין צריך התלמוד להביא אלא סעד בעלמא דמשמעותי' דמילתיה דרב דאמר זן משמע מזונות ממש והא דמבעיא ליה היינו משום דלא ניחא ליה למימר שיחלוק רב על המשנה דאית ליה דמזון הבנות הויא כירושת בנין דכרין ומייתי ראיה משמואל דעבד עובדא ואיהו נמי לא פליג אמתניתין אלא מאי אית לך למימר כי חכמי הדורות של אחר המשנה שנו התקנה ומיהו תימא מאי מייתי מהאי לישנא דא"ל שמואל זיל זון הא רבי חייא בר יוסף קאמר רב זן ומבעיא לן וי"ל דר' חייא בר (רב) יוסף היה שונה קבלתו ולא דקדק כל כך בלשונו אבל שמואל שפסק הוראה בבית המדר' מסתמא דקדק בלשונו שלא יטעה אדם בדבריו. לשון הרא"ש ז"ל. ולהאי קושיא בתרייתא יש לי לתרץ בשלמא בלישנא דרב חייא בר יוסף איכא לספוקי משום דקתני מחיטי דעליה אי עילוי דאב קאמר אבל בלישנא דשמואל דלא קאמר אלא זיל זון פשיטא ודאי דמזונות דאילו פרנסה הוה ליה לפרושי כמה יתן לפרנסה ומשני התם לפרנסה הוא ושמואל לטעמיה כו' פירוש וכיון דלטעמיה אזיל לא הוצרך לפרש כמה יתן. כך היה נראה לתרץ ומיהו לא מכרעא כולי האי כדי למפשט דשמואל חולק על המשנה ולהכי לא סגי להו לתוספות ז"ל הך תירוצא. ויש לי לפרש שמעתין בענין אחר דרב המנונא לאו היינו מתניתין דהמשנה לא השוה התקנות אלא לענין שיזונו הבנות לאחר מיתה ומיהו לענין מטלטלי יש לחלק דבשלמא כתובת בנין דכרין הרי היא במקום הכתובה עצמה דוקא ירית כתובת אמן וכי היכי דהכתובה אינה נגבית אלא מן מקרקעי הכי נמי כתובת בנין דכרין אבל מזונות הוי מלתא באפי נפשה ואיכא למימר שיזונו אף מן המטלטלים אע"ג דכתוב' אינה נגבית אלא ממקרקעי והילכך איכא לפרושי בעיין דהכי קא מבעיא ליה אמר ר' חייא בר יוסף רב זן מחיטי דעלייה אבעיא להו פרנסה וכו' פירוש ולא תקשי מרב לרב המנונא או דילמא מזוני ממש הוה ותקשי לרב המנונא מרב דמרב ושמואל מקשינן לכולהו אמוראי משום דרב גוברייהו וכמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בחידושיהם במסכת בתרא בפ"ק וכן כתב רש"י ז"ל במסכת קמא דף ל"ג דמאדם חשוב כרב או רבה פרכינן כאילו הוא כתוב בברייתא או במשנה ועיין רש"י ז"ל בפ"ק דביצה ובתשובות מהר"י קולון ז"ל שורש נ"ד ופשיט מדשמואל דקאמר ליה זיל זון משמע דמזונות קאמר מדקתני זיל זון סתמא וכדכתיבנא ומרב ושמואל פרכינן לכולהו אמוראי וכדכתיבנא ולהכי פרכינן מינייהו ולא מר' יצחק בר יוסף דלא מפורסם כולי האי כדי לאקשויי מיניה כנ"ל: