שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

Daf 101b

הנושא את האשה וכו'. חייב לזונה ה' שנים פי' אע"פ שלא פסק אלא באמירה בעלמא כיון שעמדו וקדשו ע"פ אותם תנאים כדאיתא בגמ' וגרסי' בירוש' חייב לזונה חמש שנים הראשונים וכו' ושמעי' מהירושלמי הזה כי המתחייב לעשות דבר בשום זמן ולא פירש אימת חייב לעשות כן בזמן הבא ראשון והטעם דמאן דמתנה סתמ' דעתיה על הזמן הראשון ושמעינן ממתניתין שהמתחייב בדבר שאינו קצוב חייב אבל הרמב"ם כתב שאינו חייב ושאני הכא לפי שפסק בשעת נישואין ומשעבד נפשיה מדרב גידל כשם שמתחייב בדבר שאינו ברשותו. בשם רבוואתא ז"ל ואין זה נכון דמסתייה לדרב גידל דמהני באמירה למאי דמהני בעלמא בקנין או בשאר הקנאות אבל מאי דלא אהני בעלמא בשום קנין לא מהני הא באמירה מדרב גידל וסבור הייתי דמודה הרמב"ם ז"ל במי שקבל שכר לזון זמן ידוע שהוא חייב לזון הזמן ההוא שלא אמר רבינו ז"ל אלא במחייב מעצמו דרך מתנה וגמילות חסדים. ואין זה מדבריו ז"ל דא"כ הכא הא איכא שטר שנשאת לו האשה הזאת ולא אתי עלה מרן ז"ל אלא לפי שפס' בשעת נישואין וכמ"ש בפי"א מה' מכירה ועוד ערב יוכיח שהלוהו זה על אמונתו ואפ"ה אומר רבינו ז"ל שאם ערב בדבר שאינו קצוב ונתנו על פיו פטור אלא ודאי דלא שני ליה למרן ז"ל בין הא להא וכן אמר לי רבי' ומ"מ כל רבותי חולקין בדין זה על הרמב"ם וגם רבינו הרמב"ן ז"ל חולק עליו בראיות בתשובת שאלה. הריטב"א ז"ל: לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי וכו'. ודעת מורי הרב ז"ל דה"ה במי שנתחייב סתם לזון את חבירו מחויב לזונו במקום שהוא והכא גבי בת אשתו איצטריך לאשמועינן משום דס"ד דכיון דעם אמה התנה שיהא זן אותה על שלחנו כשם שהוא זן את אמה אבל באשה ואלמנה לא תקנו לה מזונות אלא עם בעלה או עם היורשים אלא בבאה מחמת טענה כדאיתא בגמ' מה שאין כן באיניש דעלמא. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל הא דאמרינן לא יאמר הראשון לכשתבא אצלי אזונה כלומר כעין הך דאמרינן באידך דיכולין לומר לה אם את אצלנו יש לך מזונות ואם לאו אין לך מזונות הכא לא מצי למימר לה הכי וה"ט משום דהתם הוא באלמנה שלא נתחייב לה מזונות אלא כעין מחיים ומחיים אינו חייב במזונות אלא עמו אף לאחר מיתה אין לה מזונות אלא כשהיא עמהן אבל בעלמא ודאי אלו נתחייב ראובן לשמעון במזונותיו אין ספק שהוא חייב לזונו במקום שהוא שם ע"כ. ורש"י ז"ל כתב לכשתבא אצלי. כלומר אם הייתי מקיים את אמך הייתי זונך. משמע דהך טענתא לא הויא אלא למפטר נפשיה לגמרי וממילא כי קא מחייבינן ליה לא שמענו שיהא חייב לזונו במקום שהוא שם מזונות שלמים אלא לפי ברכת הבית. והמפרשי' ז"ל לא כתבו כן אלא דנותנין לה כל מזונותיה משלם וכמ"ש הרא"ה ז"ל. וכן כתב הריטב"א ז"ל והביא ראיה ז"ל דאפילו באלמנה שלא התנה אלא בביתו כדתנן ואת תהא יתבא בביתי ואפ"ה כי אתיא בטענה נותנין מזונות שלמים כדאיתא לקמן כ"ש זה שעיקר תנאו מן הסתם אינו אלא במקום שהיא אמה. וכתב הרשב"א דה"ה לפוסק סתם לזון לחבירו וכו' ואמר מורי רבינו ז"ל דה"ה אם יש לה מזונות ממקום אחר ששניהן נותנין לה דמי מזונות שלמין כדאמרינן גבי נשאת דמ"ש וכן דעת הרשב"א ופשוט הוא. ע"כ הריטב"א:
אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה לאו דוקא למקום שהיא אמה דה"ה שאם אינה עומדת עם אמה יתן לה מזונות במקום שהיא עומדת אלא מילתא אגב אורחיה קמ"ל דלעולם הבת אצל האם עומדת לא שנא גדולה ולא שנא קטנה שאע"פ שהבנים בעודם קטנים אין מניחין אותם אצל מי שראוי ליורשם דחיישינן שמא יהרגום ואחר שיגדילו יעמדו עם מי שראוי ליורשם אבל גבי בת אינו כן אלא אע"פ שהיא גדולה נותנין לה מזונותיה ותעמוד עם אמה מפני שהאם יושבת עמה תדיר ושומרת אותה. ומהכא שמעינן דבת גרושה נותן אביה מזונות למקום שהיא עם אמה ואינו יכול לומר האב תבא עמי ואזון אותה דהא הכא בסתמא קאמרינן דמוליך מזונותיה למקום שהיא עם אמה דמשמע בין נתאלמנה בין נתגרשה הבעל או יורשין מוליכין מזונותיה למקום שהיא עם אמה. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל למקום שהיא עם אמה גמרי' מינה בגמ' דבת אצל האם לא שנא גדולה ול"ש קטנה ונפקא מינה למזון האשה והבנות דהיכא דלא קיימא איהי בהדייהו דיתמי ואזלן בנות בתרה היכא דאיתא חייבין במזונותיהן משלם ע"כ: וכן לא יאמרו שניהם הרי וכו'. כ' ר"מ הלוי ז"ל ומסתברא דבדידה תליא מילתא דאי אמרה ליתיב לי ראשון מזוני כדמעיקרא וליתיב לי שני דמי מזוני הדין עמה ואם רצתה ליטול מזוני משני ודמי מזוני מן ראשון הדין עמה שהרי שניהם חייבין במזונותיה ואשתכח דלא מצי חד מינייהו למימר לה לא יהיבנא ליך מזונות אלא דמי מזונות וכיון שהרשות בידה ליטול מזונות מן הראשון אין השני יכול לומר לה הריני נותן ליך מזונות וכיון דלא יהא אלא שהעשירה או שנשאת ואינה צריכה למזונותיהן הא קתני בהדיא נשאת הבעל חייב במזונותיה והם נותנין לה דמי מזונות ואלו רישא קתני סתמא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות ש"מ הרשות בידה ליזון מאיזה מהן שתרצה ונוטלת דמי מזונות מן השני אבל ודאי אם היתה חרשת או שוטה או קטנה שאינה יכולה לברר לה או שהיתה גדולה פקחת ולא רצתה לברר וזה אומר אני זנה וזה אומר אני זנה אם היתה נזונת עם האחרון לפי ברכת הבית והראשון צריך לקנות לה מזונות ולהביא לה כופין על מדת סדום והשני זנה והראשון נותן לה דמי מזונות לפי שהאחרון נהנה והראשון לא חסר ואם לא היתה נזונת עם השני לפי ברכת הבית אלא בפני עצמה זנין אותה לפרקים זה שבת וזה שבת ושבת שזה זנה השני נותן לה דמי מזונות דקתני במתני' לא עדיפי ממזוני דהמשרה אשתו ע"י שליש וכו' כמ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
נשאת אותה הבת בתוך אותן שנים והם שנים הבעלים דאמה נותנין לה דמי מזונות ובעלה לוקח מהן קרקע ואוכל מהן פירות. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכתבו התוספות ז"ל דאצטריך למתני דהבעל נותן לה מזונות דסד"א דלא מחייב מאחר דידע שהיו חייבין במזונותיה כאלו התנה עמה ע"מ שאין לה עליו מזונות קמ"ל ואיצטריך נמי למתני דהם נותנים לה דמי מזונות דסד"א לא פסקו לה אלא כל זמן שלא נשאת. ותלמידי רבינו יונה כתבו דעיקר חידושא דמתני' היינו מאי דקתני דהם נותנים לה דמי מזונות וז"ל נשאת הבעל חייב במזונותיה והם נותנים לה דמי מזונות כלומר אם נשאת בת אשתו בתוך החמש שנים כיון שבעלה חייב במזונותיה יתנו לה הבעלים של אמה דמי מזונות כיון שקבלו לזונה סתם חייבים לזונה בכל מקום שהיא ע"כ. וכתב הרא"ש ז"ל דנותנין לה מזונות שלמים ולא לפי ברכת הבית:
מתו בנותיהן נזונות מנכסים בני חורין והיא נזונת מנכסים משועבדי' בגמרא מוקים לה בשקנו מידו ולפיכך טורפת לקוחות ואע"פ שאין שם שטר דמשעת קנין נשתעבד אבל גבי הבנות שלהם אפי' נטלו הקנין לא מהניא להו ולא מידי ואע"ג דאיתנהו בעולם בשעת קנין והיכי משכחת לה דאיתנהו בעולם בשעת קנין כגון שנשאה וילדה לו בנות וגרשה והחזירה ובשעת החזרה פסק עמה שיהא זן את בנותיה חמש שנים ונטל קנין והקנין מועיל לבת הראשונה אבל לא לבנותיו ושיילינן ומאי טעמא הבת הראשונה נזונת מנכסים משועבדים ובנותיו אינן נזונות אלא מבני חרי דכיון דנטלו הקנין או כתב בשטר לאלו ולאלו הוה לן למימר דדין כולם שוה ומהדרינן איהי דלא איתא בתנאי ב"ד מהני לה קנין בנותיו דאיתנהו בתנאי ב"ד לא מהניא להו קנין ומקשינן אטו מש"ה מגרע גריעי ופרקינן כיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימור צררי אתפסינהו ולפיכך אינן גובות מן הלקוחות. ויש להקשות כיון דחיישינן לצררי א"כ אפי' מבני חרי נמי לא ליגבו ויש מתרצים דמ"ה אמרינן דליגבי מבני חרי כי היכי דלא מיעקרא תקנתא דרבנן גבי מזונות הבת לגמרי הילכך גבי לקוחות חיישי' לפסידא דלקוחות ואמרי' צררי אתפסי' אבל גבי נכסים בני חורין אמרינן איהו דאפסיד אנפשיה. ועוד נראה למורי הרב ז"ל לומר דכיון דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אלים תנאי ב"ד ובעבור הקנין אינו דין שתפסיד. וכתב הרמ"ה דדוקא דקנו מיניה בשעת נשואין בכלל מאי דקנו מיניה לתנאי כתובה ולא כתב לה לבנות שטר באפי נפשיה אבל היכא שכתב להו שטרא באפי נפשי' א"כ קנו מיניה שלא בשעת הנשואין סתם קנין לכתיבה עומד וגבי כולהו ממשעבדי דמעיקרא דקנו מיניה גמר ומשעבד נפשיה ואם איתא דאתפסיה צררי אבעי ליה למשקל לשטרא מינייהו אי נמי למכתב עליה תברא. תלמידי רבינו יונה:
מפני שהיא כבעלת חוב יש שהיו סבורין לומר שאם מתה חייב לתת ליורשיה דמי אותן מזונות עד סוף הזמן הקצוב שקבע שהרי היא כב"ח אבל זה אינו שלא נתחייב לזון אלא כשראויה לזון ואע"פ שאינה צריכה נותן לה דמי מזונות אבל מתה פטור שלא נתחייב אלא לזונה וזו אינה נזונית מה שאין כן בנשאת שראויה למזונות אילו רצתה מוחלת לזה ומקבלת מזה וכן אמר בירושלמי חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה ע"כ. ומורי הרשב"א נר' היה למד מן הירושלמי הזה שאם הסכימו צבור עם אחד שיפטרו אותו ממס זמן קצוב כדי שיבא לדור אצלם או משום הנאה אחרת שעשה להם שאם מת בנתים חייבים יורשי' לפרוע מס על אותן נכסים. ומורי הרב ז"ל חולק בזה דשאני התם שהוא פטור נכסים ונתקבלו שכרן ונפטרו נכסיו ממש לכל אותו הזמן. והא דתנן מפני שהיא כב"ח לא אמר אלא שלענין לגבות ממשעבדי דינה כב"ח ולא שיגבו יורשיה כשתמות והיינו דלא קתני אלא שהיא כב"ח ולא אמרו מפני שהיא ב"ח והאמת מורה דרכו ולמדנו מן הירושלמי הזה שהמתחייב לזון חברו וחלה אינו חייב לרפאותו אבל הוא חייב לתת לו דמי מזונות שהיה צריך כשהיה בריא מדקאמר חלתה כמי שנשאת וכן דנתי לפני רבותי והודו לדברי. הריטב"א ז"ל: הפיקחין היו כותבין וכו'. כל זמן שאת עמי פרש"י ז"ל ולא אם תמות או אם אני מגרשה וה"ה אם ימות הוא דהא עמי קאמר וזה ברור ומרן ז"ל חדא מינייהו נקט. גרסינן בירושלמי כל זמן שאת עמי מתה אינה עמו החזירה מאן דאמר לכתובה אבל לא לתניין הכי נמי ומ"ד בין לכתובה בין לתניין הכי נמי ע"כ. ופירש הרשב"א נר"ו דהאי מ"ד ומ"ד קאי אמתני' דשלהי פרק הכותב דתנן קטן שהשיאו אביו והגדיל על דעת כתובה קמייתא דאמרינן עלה אמר רב הונא לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין לה וא"כ ה"ה הכא אם גירש אשתו והחזירה שעל מנת כתובתה הראשונה החזירה אבל לא לתוספת ולא לתנאין ולרב יהודה דאמר התם אפי' תוספת יש לה הכי נמי יש לה תוספת ותנאין הראשונים שע"מ תנאין הראשוני' כולן החזירה והא קיימא כרב הונא דרב יהודה איתותב התם הלכך הכא אם גירשה והחזירה אינו חייב לזון את בתה כיון שאמר לה כל זמן שאת עמי אלא מן הנשואין האלו. וכתב הרשב"א נר"ו דהאי דמיא לההיא דאמרי' בפרק המוכר בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו ואם א"ל כל זמן ששדה זו בידך מכרה לאחר וחזר ולקחה ממנו אין לו עליו כלום דאלמא כל זמן שהיא בידך מקנין ראשון קאמר ה"נ מנשואין ראשונים קאמר. הריטב"א ז"ל. וכ"כ תלמידי ר' יונה דהאי דקתני סיפא הפקחין כותבין וכו' הא קמ"ל דאי כתב לה הכי וגירשה אינו חייב לזון וכו' ואפי' החזירה אינו חייב לזון את בתה ע"כ: גמרא היכי דמי אי דאמר להו אתם עדי מ"ט דת"ק וכו'. פי' רש"י ז"ל אי דאמר להו לשומעין אתם עדי שאני מודה לו מ"ט דר"ל דפטר הא תנן בסנהדרין עד שיאמרו בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב אי דלא אמר להו אתם עדי מה טעמיה דר' יוחנן הא קי"ל התם בסנהדרין דהתם כגון שאמר אתם עדי ע"כ ומסתברא דלא סוף דבר שיאמר אתם עדי שאני מודה לו אלא כיון שאמר אתם עדי בלחוד בהכי סגי דאע"ג דחייב אני לך שתי לשונות משמע לשון הודאה ולשון חיוב דהשתא אתם עדי ודאי להודאה נתכוון ומהני מדין הודאה ואע"ג דלא מהני מדין חיוב שאין אדם מתחייב בדברים כדאמר בפרק השוכר גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל ואמרינן במאי בדברים וכן בפרק הזהב גבי שומר בקרקעות מהני מדין הודאה בשאמר אתם עדי. ורבינו ז"ל לשון מפורש נקט והיינו דאמר בתר הכי ואי דלא אמר אתם עדי מ"ט דר' יוחנן דאלמא כולה מלתא באתם עדי גרידא תליא. הריטב"א ז"ל. ולי כל דברי רש"י מדוקדקים מזוקקים שבעתים ואין בהם נפתל ועקש והכין משמע לי פי' לפי' ז"ל דמדוכתא דפרכינן לר"ל לא פרכינן לר"י דלר"ל פרכינן מדתנן בפ' זה בורר עד שיאמרו בפנינו הודה לו ואי אמרת דאמר להו לסהדי אתם עדי שאני חייב לו מנה ליכא למפרך מידי דאיכא למימר דמ"ה מחייב במתניתי' משום דאמרי סהדי בפנינו הודה לו שאמר אתם עדי שאני מודה אבל אי אמרי דאמר בפניהם אתם עדי שאני חייב לו דמשמע שהוא מתחייב מהשתא איכא למימר דפטור דאין אדם מתחייב בדברים ולהכי פי' רש"י דהכא נמי ה"ק דאי לא אמר אתם עדי שאני מודה לו אבל לר' יוחנן אקשינן מדקי"ל דצריך שיאמר אתם עדי הלכך ע"כ ה"ק דאי לא אמר אתם עדי פי' דלא אמר אתם עדי ואפ"ה מחייב ר' יוחנן מעתה תקשי מדקי"ל דצריך שיאמר אתם עדי אבל אי היינו מפרשים דלא אמר אתם עדי שאני מודה לו אבל אמר אתם עדי שאני חייב ומ"ה מחייב ר' יוחנן כיון דמ"מ הרי אמר אתם עדי וס"ל לר' יוחנן דכך לי שיאמר אתם עדי שאני חייב כמו שיאמר אתם עדי שאני מודה מעתה לא תקשי לר' יוחנן ולא מידי והיינו דקדים לאקשויי לר"ל משום דלר"ל פרכינן מהמשנה ושוב פריך לר' יוחנן משום דלא פרכינן ליה אלא מדאיתמר עלה דמתני' וצריך שיאמר אתם עדי ואם תשאל נימ' דבהכי פליגי ר"ל ור"י כגון דאמר א"ע שאני חייב לזה מנה ר"ל ס"ל האי לישנא משמע שהוא מתחייב מהשתא ולהכי פטר ור"י ס"ל לישנ' דהודאה משמע ולכך חייב והכי אתמר האומר לחברו חייב אני לך ק' מנה פי' וכגון שאמר על דברים אלו אתם עדי. תשובתך סתמא דמלתא דר"ל בכל גווני פטר ור' יוחנן בכל גווני מחייב והיינו דהאריך תלמודא וקאמר מ"ט דר"ל דקפטר מ"ט דר' יוחנן דקא מחייב פי' דר"ל פטר לעולם ור' יוחנן מחייב לעולם דאי מודה רבי יוחנן דהיכא דלא אמר אתם עדי עלה דהאי לישנא דחייב אני לך דפטור אמאי שביק למנקט בלישניה עיקר טעמא דחיוביה דהיינו דקאמר דאתם עדי ואע"ג דאמרינן אי דאמר להו אתם עדי מ"ט דר"ל דקפטר משמע הא לאו הכי שפיר הוה מצינן לאוקמי פלוגתייהו בהכי ואע"ג דלא הזכירו בלישנייהו אתם עדי כלל איכא למימר כיון דקי"ל בסנהדרין דצריך שיאמר אתם עדי סמיך אמאי דאיתמר התם בדוכתא אבל אי בעינן לחדותי פלוגתא בינייהו היכא דאמר אתם עדי שאני חייב לזה מנה אי משמע לשון חיובא מהשתא או לשון הודאה כל כה"ג הוה ליה למנקט בהדיא דקאמר אתם עדי שאני חייב לו מנה ודע דאי מיירי בהודאה עיקר ההודאה תליא בסהדי דקיימי התם דאי לאו סהדי לא הוה מודה ליה דמה לו בהודאתו כיון דליכא מאן דשמע ליה והלכך ע"כ קיימי תמן מאן דשמע ואמר להו לשומעין אתם עדי והיינו דקאמ' תלמודא אי דאמר להו משמע דבע"כ קיימי התם סהדי משום דמיירי בהודאה וכדכתיבנא ואי מיירי במתחייב מהשתא אינו מוכרח דהוו קיימי התם סהדי כשנתחייב דלא איברו סהדי אלא לשקרי ואי מתחייב אדם בדברים כיוצא באלו מה לנו אי הויא קמי סהדי אי לא וכיון שכן אמאי קאמר תלמודא אי דאמר להו לא הוה ליה למימר אלא אי דאמר להו לשומעין ומהכא נדי ממאי דפירש ר"ת וכדבעינן למכתב בס"ד וכיון שמתחלף קצת לשון אתם עדי בין היכא דהויא לשון הודאה להיכא דהויא לשון חיוב אם איתא דפליגי ר"ל ור' יוחנן אי הויא לשון הודאה או לשון חיוב הוה להו למנקט בלישנייהו דקאמרי אתם עדי וקל להבין. ומעתה כל דברי רש"י עלו כהוגן ומכוונין דוק ותשכח. ועוד אין לנו אלא חדא מתרתי או שנאמר דהא דתנן עד שיאמר בפנינו הודה לו אבל שיאמר אתם עדי שאני חייב בזה הלשון לא שמענו הלכך אין לנו לאוקמי פלוגתייהו בהכי. ואכתי יש לדקדק קצת בדברי רש"י שכתב מ"ט דר' יוחנן. הא קיי"ל התם בסנהדרין וצריך שיאמר אתם עדי. ע"כ. אמאי לא קשיא ליה מר' יוחנן גופיה דאמרינן התם בסנהדרין פ' זה בורר עלה דמתניתין דתנן עד שיאמרו בפנינו הודה לו מסייע ליה לרב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב צריך שיאמר אתם עדי איתמר נמי אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי אמר משטה אני בך פטור. הא קאמר דר' יוחנן גופיה קאמר נמי דצריך שיאמר אתם עדי דאי לאו הכי מצי אמר משטה הייתי בך. ואיכא למימר דעד כאן לא קאמר ר' יוחנן אלא כשלא היו עדים מזומנים שם ומטי אזן לשמוע דבריו אלא שהיו עוברין דרך שם ובאקראי שמעו דבריו דומיא דהכמין לו עדים דקתני התם בברייתא אבל אם היו עומדים שם עדים ושומעים את דבריו ומכוונין להעיד אפשר דס"ל לר' יוחנן דלא מצי אמר משטה אני בך ולא בעינן שיאמר אתם עדי ומיהו אנן קי"ל דבכל גונא צריך שיאמר אתם עדי מדאוקימנא מתני' דהתם בהכי וז"ש רש"י בתחל' לשון אי דאמר להו לשומעין לישנא דגמ' דייק הכי וכדכתיב' ולהכי כתב ז"ל מ"ט דר' יוחנן הא קי"ל התם בסנהדרין וצריך שיאמר כו'. פי' לא פריך אלא מדקי"ל וצריך שיאמר אתם עדי כו' ולא מדר' יוחנן ומיהו התוס' קשה להו דאין להקשות על האמורא מדקי"ל הכי בלא טעם מדר' יוחנן יחלוק על האמוראין ואפשר דהכי פריך דהכא קי"ל דר' יוחנן ור"ל הלכה כר' יוחנן והתם קי"ל דצריך שיאמר אתם עדי ואין במשמעות לשון הגמרא כך לכך פירשו דפריך בטעם דהוה ליה למפטריה או משום משטה אני בך או משום אדם עשוי שלא להשביע את עצמו דהוו טעמי' ברורים ונכונים ודע שכתבו התוס' שם בפ' זה בורר דכשתבעו הלה והודה לא שייךם טענה שלא להשביע אלא טענת משטה אני בך ויש עוד להאריך בזה ולאפס פנאי כעת אקצר כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא חייב שאינו יכול לחזור ולומר איני חייב לך כלום פטור שיכול לומר משטה אני בך אי דאמר להו אתם עדי אם הביא מלוה עדים לשמוע מה שמודה לו זה או שאמר הלוה עצמו אתם עדים. אי הכי מ"ט דר"ל דקא פטר הא ודאי כיון דאמר אתם עדי אין לך הודאה גדולה מזו כדאמרינן בסנהדרין בפ' זה בורר כיצד בודקין את העדים מכניסין אותם ומשיירין את הגדול שבהם ואומרים לו אמור איך אתה יודע שזה חייב לזה מנה אם אמר הוא אמר לי שהוא חייב או איש פלוני אמר לי הוא חייב לא אמר כלום דאדם עשוי לומר אני חייב לפלוני לפי שאינו רוצה להשביע את עצמו עד שיאמר בפנינו הודה לו ומפרש בגמר' דהיינו שהביא עדים ואמר להם אתם עדי וכו' ע"כ: ה"ג לעולם דלא אמר להו אתם עדי והב"ע בשטרא שמסר לו שטר בפנינו וכתוב בו פלוני חייב לפלוני מנה ואינו כתב ידו דאי כתב ידו הוא הא תנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין א"נ אע"ג דכתב ידו הוא והא דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חיב כו'. כגון שחתם אני פלוני לויתי מנה מפלוני כדמוכח בפ' האשה שנתאלמנה דאמר אביי לכתוב חתימות ידיה אחספא כו' ודוקא אחספא אבל אמגלתא לא מ"ט דילמא משכח לה אינש דלא מעלי ותנינן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו אלמא בחתימות ידיה מיירי אבל הכא הכי כתב לו חייב אני לך מנה ולא חתם בו ר' יוחנן סבר אלימא מלתא דשטרא הואיל ובפני עדים מסר לו. עכ"ל רש"י. ונראה מדבריו דפליגי ר"ל ור' יוחנן בשמסר לו שטר בפני עדים אי מהני מדין הודאה או לא דר' יוחנן סבר אלימא מלתא דשטרא אעפ"י שאין בו שום חתימה וכמ"ד אתם עדי כהודאה על פה דמי ור"ל סבר דלא אלימא מלתא דשטרא כיון שאין בו שום חתימה וכהודאה ע"פ בעלמא היא וצ"ל אתם עדי בודאי לישנא דגמרא דייקא כי האי פירושא לפום פשטיה מדקאמר כמאן דאמר להו אתם עדי דמי משמע דעד השתא נמי בדין הודאה איירי. הריטב"א ז"ל. ולקמן נמי בסוף שמעתין מייתי התוס' ז"ל פירוש של רש"י וקשיא עלה אמאי לא הוי שעבוד בזה השטר כעדי מסירה ואמאי קא פטר ר"ל. ותירצו כיון דאינו מוכיח מתוך השטר שהוא מסרו דאינו כתב ידו לא קני בעדי מסירה ומייתי נמי לקמן בסוף השמועה דר"ת מפר' כל הסוגיא בענין אחר דלאו בהודאה מיירי הכא אלא במתחייב עצמו וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. והתוס' ז"ל איברא דמפרשי שמועתנו בדין הודאה מיהו משמע דלא מפרשי לה בדאיכא עדי מסירה אלא מיירי בדכתב בשטר חייב אני לך מנה ומסרו לידו ולא מסרו לו בפני עדים אלא שמודה לו שכתבה לו אבל משטה היה בו ולא נתחייב לו מעולם ור' יוחנן סבר אע"ג דלא נמסר בפני עדים אלימא מלתא דשטרא וחשיבא הודאה אע"ג דלא אמר אתם עדי פי' דהרי לא נמסר בפני עדים ולמי יאמר אתם עדי אפ"ה אלימא מלתא דשטרא פי' כיון דנכתב בשטר ולא תימא כיון דאין כאן עדי מסירה כלל צריכין אנו לאלומי האי שטרא בחתימתו ונימא דמיירי בשכתב לו חייב אני לך מנה וחתם תחתיו דא"כ היינו הוציא עליו כתב ידו דלכ"ע גובה מנכסים בני חורין ולא מיירי נמי בשכתב אני פלוני בן פלוני חייב אני לך מנה דהיינו כחת' תחתיו דמי דאע"ג דמוכח בפרק גט פשוט דיכול לחתום בריש מגילתא ואמאי הוה לן למיחש דילמא משכח ליה איניש דלא מעלי וכתב אני החתום למעלה חייב לפלוני מנה דהתם ודאי כה"ג לא הוה גבי כלל הואיל ואינו מכתיב אחת אבל כשהוא חתום למטה אף על פי שהעליון אינו מכתב ידו גובה מנכסים בני חורין. ולשיטת ר"ת ז"ל מיירי בשטר גמור שחתמו היטב ואפ"ה ס"ל לר"ל דלא אלימא שטרא להתחייב דאין מטלטלין נקנין בשטר וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. ולשיטת רש"י והתוס' איברא דאתי שפיר לישנא דתלמודא דקאמר לעולם כו' דלפי' ר"ת קשה דמדקאמר לעולם משמע דאמאי דקס"ד מעיקרא דכשבא להודות פליגי קא הדר והלכך לא הוה ליה למימר אלא והכא בכותב לו שטר מנה אני חייב לך פליגי ומיהו אתי שפיר דהדר וקאמר הכא במאי עסקינן דא"ל חייב אני לך בשטר פי' דלאו בהודאה פליגי כדהוה אמרינן עד השתא אלא בבא להתחייב מחדש וכתב ליה בשטר גמור חייב אני לך מנה אבל לשיטת רש"י קשה לא אתא לחדותי לן אלא ענין מסירת שטר אבל בהודאה איירי כדלעיל וליכא בינייהו אלא מעיקרא מיירי דבע"פ אמר האי לישנא ואמר אתם עדי והשתא חדית לן דמיירי שכתבו בכתב ומסרו בפני עדים והלכך למה לן למימר דאמר ליה חייב אני לך מנה ועוד דמהאי לישנא משמע דבינו לבין עצמו היה כתיבה ומסירה זו מדקאמר דאמר ליה חייב כו' ואילו לשיטת רש"י עיקר תירוצין משום דנמסר בפני עדים הלכך רש"י לא גריס אלא והב"ע בשטרא וכדכתיבנא לעיל. והתוס' גרסי להו אף על גב דלא מפרשי כפי' ר"ת אלא דבהודאה מיירי כולה שמעתין וכדכתיבנא מ"מ לא מפרשי דאלימותיה דהאי שטרא משום דנמסר בעדים אלא משום דנכתב ולהכי הדר ותני והב"ע דאמר ליה חייב אני לך מנה כו' לאורויי לן איזה לשון כתוב בשטר זה דהא אמרינן דלא איירי בחתם תחתיו ולא בשכתב אני חייב לך כו' וכדכתיב' לעיל ולשיטת רש"י כיון דעיקר אוקמתין היינו דנמסר בעדים פשיטא ודאי דלא מיירי בחתום הוא שם לא בסוף ולא בתחלה ולכך מחק הגירסא כנ"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא דא"ל חייב אני לך מנה בשטר כלומר דכתב ליה בשטר חייב אני לך מנה בשטר בלא חתימת עדים ונתן לו ועדים מעידים שנתן לו בפניהם אותו השטר אבל לא אמר להו אתם עדי אלימא מילתא דשטרא כיון שכתב לו אני חייב לך דמי כאלו אמר לאותם עדים שראו שנתן לו אתם עדי ע"כ. וקרוב זה הפירוש לפי' התוספות ובמהדורא בתרא שינה פירושו וכדכתיב' דוק ותשכח. ועוד כתב במה' קמא לשון אחר וכדבעינן למכתב בס"ד:
וז"ל הר"י מטראני ז"ל והב"ע כגון דא"ל מנה אני חייב לך בשטר פירוש הדיבור הזה שהודה לו לא בפה הודה לו אלא כתב לו בשטר כי אני חייב לך מנה ומסרו בידו וכתב ידו היא לו לראיה שהודה לו ר' יוחנן אמר חייב אלימא מלתא דשטרא כמ"ד ליה אתם עדי ור"ל סבר לא אלימא מילתא כמ"ד ליה אתם עדי ואי קשה ממאי דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אין זה דומה לזה שאותה כתיבה אינה הודאה אלא עדות שהלווהו וכיון שעל סמך אותה הכתיבה הלווהו כתיבתו ככתיבת העדים דמיא אצל בני חורין ואלו הלוהו בפני עדים כלום צ"ל אתם עדי גם עכשיו נמי שכתב לו בכתיבת ידו א"צ לומר אתם עדי אבל זו הכתיבה אינה אלא הודאה שמודה לו כי הלווהו לא עכשיו אלא מקודם לכן וכיון שההלואה לא על סמך כתיבה זו הלווהו אלא בינו לבינו בלא דבר ועכובא להודות לו כך הוא אם הודה לו בכתב כמו שהודה לו בפה ולא אלימא הודאת כתבו מהודאת פיו דכתב ידו כאלו הודה לו בפני עדים דמי אבל לא אלימא כמ"ד להו אתם עדי. עד כאן:
מאי לאו כה"ג פרש"י ז"ל מה עדות יש לה לאחר זמן בדבר זה לאו כה"ג שמוסר לה שטר בפני עדים וכתוב בו פלוני קבל עליו כך ואין שם קנין ולא חתימה דאי הוה שטר חתום מאי למימרא ע"כ. כן כתוב ברש"י ז"ל כתיבת יד מדוייק פי' לפי' הוקשה לו לשיטתו ז"ל דמה ענין משנתנו לענין פלוגתייהו דאפשר לחלק ולומר דשניא מתחייב מהשתא להודאה ומתני' במתחייב מהשתא מיירי כדתנן ופסקה עמו שיזון וכו' ופלוגתייהו בהודאה ומאי האי לישנא דנקט והא לא דמו אהדדי לכך כתב רש"י ז"ל דמתני' נמי בהודא' מיירי וס"ד דעיקר חדושיה דמתני' לאו משום שעת הפסיקה דהפסיקה כדין וכשורה היתה דאי לא תימא הכי היכי גביא ממשעבדי דקתני בסיפא והיא נזונת ממשועבדין אלא ודאי הפסיקה היתה בקנין אלא שלא נכתב או שלא נשאת אלא על תנאי שיזון את בתה ופירשה להדיא שע"מ כן מתקדשת לו דהא ודאי הרי הוא חייב לזונה וכיון שכן חדושיה דמתני' לאו משום שעת הפסיקה אלא עיקר חדושיה דמתני' היינו לאחר זמן שנעשית הפסיק' דבראי' קלישא שתוציא חייב לזונה כל החמש שנים ואינו יכול לומר לא פסקתי ומה עדות יש לה לאחר זמן בדבר זה לאו כה"ג שמוסר לה שטר וכו' וכדמסיים ואזיל רש"י ז"ל ודוק לשון פלוני קבל עליו כך דנקט רש"י ז"ל בלשונו והיינו לשון הודאה שכתב לאחר זמן הפסיקה פלוני קבל וכו' כדי שתהיה לראיה בידה ותתבענו בו כל עת שתרצה אבל הקבלה כדין וכשורה היתה והיינו דומי' לפלוגתא דר' יוחנן. ויש לדקדק בלשון רש"י ז"ל כיון שכתב שמו הרי כאן חתימה שהרי כתוב פלוני קבל והיכי קאמר ואין שם לא קנין ולא חתימה תדע דהרי כתב לעיל אבל הכא הכי כתב ליה חייב אני לך מנה ולא חתם משמע להדיא דלא בעינן שיכתוב שמו כלל לא בתחלה ולא בסוף דכל שכותב השם הרי כאן חתימה. ויש לחלק בין מדבר כנגדו כמו פלוני קבל ללשון מדבר הוא עצמו לנוכח חייב אני לך דהא ודאי אילו קאמר אני פלו' חייב וכו' דהוה כאלו חתם לבסוף ומ"מ ס"ל לרש"י דמעיקרא ס"ד דחידושיה דמתני' על הראיה שבידה לגבויי לאחר זמן ולא על שעת הפסיקה ומשני לא בשעת פסיקתא פי' וחדושיה דמתני' על שעת הפסיק' וכדרב גידל דוק ותשכח בלשון רש"י ז"ל. והתוספות לא פירשו כן אלא דבעי לדמויי מתחייב מהשתא דמתני' להודאה דמיירי בה ר' יוחנן ור"ל דכיון דאלימא מילתא דשטרא לאחיובי ביה מהשתא הכי נמי אלימא למיחשביה הודאה וכיוצא בזה כתבו לקמן גבי הא דערב היוצא לאחר חתום שטרות דמקשו מההיא דגיטין דהיו מוחזקין בטבל' ומשני לה בהכי וזהו שכתבו התוס' חייב לזונה חמש שנים מאי לאו כה"ג דאי בשטר גמור מה חידוש דחייב אלא ודאי דבכה"ג מיירי ולפי שיטתם קשה להו דכיון דלא נתחייב מעיקרא בשטר גמור אמאי גבי ממשעבדי ותירצו דאע"ג דלא הויא שטר גמור מכל מקום אית ליה קלא ולשיטת רש"י ז"ל וכדכתיבנא. ולשיטת רבינו תם ז"ל דלקמן נמי ניחא דהא להדיא בשטר גמור מיירי וכדבעי'ק למכתב בס"ד. ובמהדורא קמא פרש"י ז"ל כשיטת התוס' וז"ל מאי לאו כה"ג שכתב לאשתו בשטר בלא חתימת עדים לאחר שנשא' חייב אני לך לזון בתך חמש שנים דאי כתב לה בשטר כתובתה או בחתימת עדים צריכא למימר דחייב אלא ודאי בכה"ג קא מיירי ואשמועינן דכיון דכתב לה חייב וקשיא. לר"ל. בשטרי פסיקתא דברים שפוסקים בין אבי הבן ואבי הבת וכותבים אותם לזכרון דברים בעלמא וחותמי' עדי' ובאותו שטר כתב לה לזון את בתה ואשמעינן כרב גידל דאע"ג דלא קנו מידו חייב לזון את הבת הואיל ובשעת קדושין פסק עמה דקידושין היינו קנין ולעולם דלא אמר להו אתם עדי. הנקנין באמירה בלא קנין ע"כ. וכתב הריטב"א ז"ל וקשיא טובא לשיטת רש"י ז"ל מנא ליה למקשה דכל הני מתני' דקא מותיב מינייהו אפי' למאי דס"ד דמיירי בדלא כתו' אתם עדי דילמא דמתני' דהכא וההיא דכהן וכלהון בשכתוב בהן אתם עדי. ועוד אכתוב כל לשונו ז"ל. ומ"מ לפי מאי דפרישנא במאי דכתב במהדורא בתרא לא קשיא כלל: ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל הב"ע דא"ל חייב אני לך מנה בשט' (כל זמן) כו'. כלומר שכתב בשטר חייב אני לך מנה ונתן לו השטר ולפיכך היה מחייב ר' יוחנן ובכאן י"ל במאי עסקינן אי בשכתב לה בכתיבת ידו מ"ט דר"ל דפטר דמשנה שלימה שנינו הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב גובה מנכסים בני חורין ואי בשאין חתימת ידו מאי טעמא דר' יוחנן דמחייב דהא מצי למימר משטה הייתי בך וכ"ת דמיירי בשמסר לה השטר בפני עדים א"כ אמאי פטור דהא קי"ל דעדי מסירה כרתי ויש לתרץ דמיירי בשניהם מודים שלא היה חייב שהיה יכול לומר משטה הייתי בך אלא שבשטר זה הודה שהיה חייב לו מתחלה ודברי הכל הוא שאם לא היה שם שטר לא היה חייב אבל מחלוקתם הוא בשכתב לה שטר ר' יוחנן אמר אלימא מילתא דשטרא ואע"פ ששניהם מודים שלא היה חייב לו כלום חייב ואינו יכול לומר משטה הייתי בך כיון שכתב לו בשטר וכמאן דאמר להו אתם עדי דמי דכי היכי דבהודאה אחרת שלא בשטר אם אמר אתם עדי חייב ואינו יכול לומר משטה הייתי בך הכי נמי בשטר הואיל ושניהם מודים שלא היה חייב לו כלום ואע"פ שבהודאה אחרת כשתובע טוען שהחיוב אמת חייב המודה הכא אינו חייב אבל אם התובע אומר מנה היית חייב לי והודית לי בו וכתבת לי בשטר בזה מודה ר"ל דחייב. ורבני צרפת ז"ל היו מתרצים ומפרשים שעכשיו הוא מתחייב לו בשטר והראשון נראה יותר למורי הרב נר"ו דמה טעם הוא לומר דבלא כח הודאה יתחייב לו בשטר ובירוש' נמי מוכיח כפירושא קמא דגרסינן התם בחזקת שחייב לו דמשמע שהודה שחייב לו מתחלה ומתורת הודאה נתחייב מעצמו אע"פ שלא היה חייב לו כלום וסוגיא דשמעתא נמי הכי מוכח' דבדבר שלא היה חייב מתחלה מיירי מדאקשי ממתני' דהנושא את האשה שאינו מתחייב בדבר שלא היה חייב מתחלה ואפ"ה חייב ומתרץ דהתם מיירי בשטרא פסיקתא כלומר שמתחלה בשעה שנשאה התנו שיזון את בתה ולפיכך חייב אבל אם לא היה מתנה מתחלה אלא שמעצמו היה מתחייב לזון אותה לא היה מתחייב. תו מקשינן עלה מהא דתנינא כתב לכהן שהוא חייב לו חמשה סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים ובנו אינו פדוי והא הכא שלא היה חייב לו מתחלה אלא מעצמו נתחייב ואפ"ה חייב ומתרץ שאני התם דמשועבד מדאורייתא כלומר משועבד הוא מן התורה לפדיון בנו לא צריך כתיב' ולא כתב לזה אלא כדי לברר לו כהן ומן הדין היה שיהיה בנו פדוי כיון דמשום שעבודא דאורייתא דמתחייב אלא כדעולא דאמר דבר תורה בנו פדוי וכו'. עכ"ל תלמידי ר' יונה ז"ל ולקמן אכתוב לשון הריטב"א בזה בס"ד:

Daf 102a

ת"ש לכהן וכו'. פרש"י במ"ק וז"ל חמש סלעי' פדיון הבן ולא היה לו מעות מצוי' וכתב לכהן אחד בשטר אני חייב לך ה' סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים הואיל וכתב לו. ובנו אינו פדוי כדמפרש בסמוך דאין פודין בשטרות. והא הכא דלשום פדיון בנו כתבינהו ניהליה שהרי אמר לעדים לשם פדיון אני כותב לו ואף על גב דבבנו אינו פדוי ואגלאי מילתא דשטרא לאו שטרא גמור והוו להו מילי בעלמא לא מצי הדר ביה הואיל וכתב לו בשטר אלימא מלתא דשטרא ותיובתא דר"ל דאמר לא אלימא מלתא דשטרא ומצי הדר ביה. כ"ש. ל"א חייב אני לך מנה בשטר כלומר אני מחויב לך ושטר היה לך ואבדתו אלימא מלתא דשטר כיון שהזכיר לו שם שטר דהואיל ובההוא שטר שנאבד הויא חתימי ביה סהדי לא הוה צריך למימר אתם עדי. מאי לאו כי ה"ג דאמר ליה פסקתי עמך לזון את בתך ה' שנים ואבד השטר חייב לזון אותה כמו שחייב לכהן ליתן לו ה' סלעי' הא הכא כיון דלשם פדיון בנו יהבינהו ובנו אינו פדוי שטרא כמאן דליתיה הוא ואפ"ה חייב ליתן לו חמש סלעי' משום דאלימא מלתא דשטרא ותיובתא דר"ל דאמר לא אלימא מלתא דשטרא ומצי הדר ביא דמשועבד ליה מדאורייתא ליתן ליה ה' סלעי' משום פדיון בנו בכור ולאו משו' דכתב ליה בשטר אי הכי כיון דמשועבד מדאורייתא אמאי כתב לו בלא כתיבה נמי חייב ליה ומשני כדי לברר לו כהן שלא יתן אותן לכהן אחר אלא לאותו כהן אמאי אינו פדוי כיון דאמרת משום שעבוד דאורייתא חייב לו בנו פדוי לכשיתן. פודין בשטרות אע"ג דלא יהיב ה' סלעים לעולם ובבכורות פרק יש בכור ממעט להו בשטרות ברבויי ומיעוטי מדכתיב ולקחת חמשת שקלים לגלגלת וגו' ואיכא דדריש ריבה ומיעט וריבה מאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט שטרות ואיכא דדריש כלל ופרט ונתת הכסף כלל בבקר ובצאן פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וממעט כל מילי. עכ"ל רש"י במ"ק. והתוס' כתבו וז"ל ת"ש כתב לכהן שאני חייב וכו' חייב ליתן לו חמשה סלעים השתא קס"ד דהאי חייב משום שנתחייב לו ונשתעבד ע"י השטר ולהכי בנו אינו פדוי ומשני שאני התם דמשועבד ליה מדאורייתא פי' להכי יכול להתחייב ע"י השטר שיש עליו קצת שעבוד אבל במקו' דליכא שעבוד לא מצי להשתעבד בשטרא ע"כ. וצריך פי' לפירושם דלכאורה האי נמשך בתר שיטת ר"ת ז"ל וכן פירש הרא"ש בתוספותיו הביא זה הדיבור בתר פי' ר"ת וז"ל ור"ת ז"ל מפרש דפלוגתא דר"י ור"ל לא מיירי בהודאה אלא בשכתב לו חייב אני לך מנה בשטר בכתב ידו שרוצה להשתעבד לו ולהתחייב לו מעתה מנה בשטר זה וכו' ת"ש כתב לכהן שהוא חייב לו ס"ד השתא דהאי דחייב משום שנתחייב לו ונשתעבד ע"י השטר ומ"ה אין בנו פדוי ומשני משועבד ליה מדאוריי' ומ"ה נקט להתחייב ע"י השט' שיש לו גם שעבוד מן התורה אבל במקומות דליכא שעבוד לא מצי להשתעבד בשטר ע"כ. ומיהו בתוס' מביא זה הדיבור כפי שיטתם ושוב כתבו ור"ת מפרש כולה סוגיא וכו' משמע דהא שייך כפי שיטתם ז"ל ונראה דהא וודאי קשיא להו דמאי פריך הא ודאי דמשום שעבודיה דמשעבד ליה מדאו' הוא דחייב ליתן ה' סלעים ויקשה ליה לדידיה אמאי בנו אינו פדוי ולמה ליה לאותוביה לר"ל כלל והא כתיבנא דרש"י פירש במ"ק דאע"ג דבנו אינו פדוי ואגלאי מלתא דשטרא כמאן דליתיה דמי מ"מ משום אלימותיה דשטרא חייב ליתן ה' סלעים ותיובתא דר"ל דלית ליה אלימא מלתא דשטרא ואמאי דקאמר דלא אלימא מילתא דשטרא קא מותיב אע"ג דאין הנושאין שוין כולי האי והתוס' לא ניחא להו בהאי פירושא חדא דהא פשיטא ודאי במשועבד ליה מדאורייתא ולהכי חייב ואי משום דקתני ובנו אינו פדוי היינו קושיא דלקמיה אמאי אינו פטור ובמאי דיפרש אמאי אינו פדוי סגי ולמה ליה לאותוביה לריש לקיש. ועוד דלישנא דשאני התם דמשועבד וכו' לא דייק דמשמע דאתו לשנויי מאי דס"ד מעיקרא ואלו לפירוש רש"י ז"ל נדינן ממאי דקאמרי' מעיקרא דמשום אלימותי' דשטרא הוא דחייב ואמרי' דמשום שעבודא הוא דחייב ולא משום דכתב ליה בשטר לכך פירשו דהשתא ס"ד דכיון דאין בנו פדוי האי דחייב לא משום הפדיון הוא אלא כיון דכתב לו בשטר אני חייב לך חמשה סלעים הרי כאן הודאה שנתחייב לו ונשתעבד ע"י השטר ובכל כה"ג הרי הוא חייב בעלמא ומ"ה אין בנו פדוי דאין כאן הוכחה שיהיה החיו' בשביל הפדיון ותקשי לר"ל דס"ל דבעלמא אינו חייב ולא הויא הודאה מעתה ע"כ אם תחייבהו הרי בנו פדוי ואם אין בנו פדוי אין אתה יכול לחייבו דאין כאן חיוב אחר אלא הפדיון ומשני דשפיר מצינן למימר הכא דאיכא חיוב אחר מלבד הפדיון ואפ"ה לא תקשי לר"ל דכיון דכתב בשטר חייב אני לך חמשה סלעים הרי הוא חייב כיון שיש עליו קצת שעבוד יכול להתחייב אבל במקום דליכ' שעבוד לא מצי להשתעבד בשטרא ולפי' ר"ת נמי מצינן לפרושי בכיוצא בזה דהשתא ס"ד דהאי חייב משום דהשת' רוצה להתחייב עצמו בזה השטר ולהכי בנו אינו פדוי דמצד אחר הרי הוא חייב ומשני שאני התם דמשעבד ליה מדאורייתא פי' להכי נקל להתחייב ע"י השט' שיש לו בם שעבוד מן התורה ומיהו קשה ודקארי לה מאי קארי לה הא ודאי פשיטא בנקל איכא לשנויי דשניא ההיא דפדיון דמצי שפי' לאחיובי נפשיה מהשתא כיון דבלאו הכי משועבד ליה מדאורייתא ואע"ג דבנו אינו פדוי מ"מ הרי חיובא רמיא עליה ולכך חל עליה חיוב' דשטרא ואי ס"ד דכיון דמ"מ קא חזינן דחייב ובנו פדוי מה לנו אם משועבד מדאוריתא הרי אינו חייב אלא א"כ נפדה בנו והיכי דיינת ביה תרתי דסתרן אהדדי לחייבו חמשה סלעים ובנו אינו פדוי אלא משמע דמשום כתיבת השטר בלחוד הוא דחייב ולא משום שעבודא דאוריית' ותיובתא דר"ל היינו תיובתיה אם כן לא משני מידי הילכך ע"כ יש לנו לפרש לפי שיטת ר"ת דמעיקרא סלקא דעתך דכיון דקתני תרתי דסתרן אהדדי אינו חייב אלא משום כתיבת השטר ולא משום שעבודא דאורייתא וכדפרש"י ז"ל במהדורא קמא וכדכתיבנא אבל לשיטת התוספות ז"ל דמיירי שמעתין בהודאה ניחא דמעיקרא ס"ד משום דהיא הודאה הוא דחייב ולהכי בנו אינו פדוי ולא מצית למימר דמשום דקצת שעבוד דאיכא עליה מחייבינן עליה בהודאתו דמה שייך שעבודיה דרמיא עליה השתא שפיר מצינן למימר וחיובא דהך ברייתא היינו חיובא דהשתא ומצי שפיר לאחיוביה משום דאית עליה קצת שעבוד כדאמרי' נמצא דבתיובת' אזלינן בפירוש' דהודאה ובשינוייא קא אזלינן בחיובא דהשתא כפי' ר"ת ודו"ק דהאריכו התוס' ז"ל וסיימו אבל במקום דליכא שעבוד לא מצי וכו' ואי חיובא דשינוייא היינו חיובא דתיובתא לא היו צריכין להאריך זה הלשון דפשיט' דלא מצו להשתעבד בשטרא דעלה קאי אלא דבחיוב' אחרינא מיירי בתירוצא דלא מיירי בה עד השתא וכדכתי'. עוד קשיא להו לפי שיטתם ז"ל דמאי מותיב דילמא בשטר גמור דחתים ביה מיירי ולשיטת ר"ת ז"ל ניחא דבשטר גמור נמי פליגי וכדבעי' למכתב בס"ד. ולמאי דפריש נמי רש"י ז"ל במהדורא קמא ניחא דוק ותשכח ותירצו בתוס' ז"ל דס"ד דע"כ בכה"ג מיירי דאי בשטר גמור מאי קמ"ל דמחייבי והריטב"א ז"ל כתב לפי שיטת רש"י ז"ל וזה לשונו ת"ש כתב לכהן כו' פי' ומשמ' לו אף על פי שכתב לו כהן דאי לא מאי למימרא ופרקינן שאני התם דהא משועבד בפדיון בנו מדאורייתא אי הכי אמאי כתב דהא חיובו ברור אצלנו וה"ל בהא כאלו מעיד עדים וחותמים בשטר גמור ולמה לי כתיב' כלל לברר לו כהן מדאמר למה לי כתב לברר משמע שעדיין יכול לומר פרעתי כדברי הגאונים ז"ל ולגבי הא שאינו אלא לברר כהן בעלמא בכתיבה לדידהו סגי כן י"ל לפי שיטתו של רש"י. עכ"ל הריטב"א ז"ל. ואילו ראה מה שכתב הרב ז"ל במהדורא קמא לא היה מפרש כן:
אי הכי אמאי כתב לברר לו כהן פי' לשיטת רש"י ז"ל הכי פריך כיון דהכתיבה לא מעלה ולא מוריד ועיקר חיוביה משום שעבודא דאורייתא ולא משום דכתב ליה כלל למה לי דכתב ומשני אותה כתיבה כל דהוא לברר כהן בעלמא שלא יתננו לכהן אחר דאלולי כתיבה זו הוה מצי ליתנו לכל כהן שירצה וכתיבה זו אע"ג דלא הויא אלא כל דהוא מהניא שלא יתננו לכהן אחר ואפי' במכירי כהונה מצי למתבינהו לכל כהן שירצה וכדבעינן למכתב בס"ד. ואפשר דאי בעי למהדר ולמיתבא לכהן אחר הרשות בידו אלא שלכתחילה אין ראוי ליתנו לכהן אחר ולשיטת התוס' הכי פריך למה לי הך חיובא דקא מתחייב מהשתא בשטר והרי בע"כ צריך לפדות את בנו ורמיא עליה הך שעבודא ובשלמא כדהוה ס"ד מעיקרא דאינו חייב אלא משום דנתחייב בהודאתו ולהכי בנו אינו פדוי ובעי חמשה סלעים אחרים לפדות את בנו ניחא אבל השתא דקאמר דמן הדין מתחייב על ידי השטר משום שיש עליו קצת שעבוד דהא כתיבת חיובא בהדי שעבודא כיון דאיכא שעבודא דאורייתא מה לנו לומר דיכול להתחייב מהשתא ע"י השטר ומאי אהני לן חיוביה דמהשתא ומשני להכי צריך להתחייב מהשתא כי היכי דלא להדר ביה ויתננו לכהן אחר וא"ת אכתי ל"ל להתחייב מהשתא חיוב גמור לברור לו כהן דמסתמא בכל כהן מיירי אפי' במכירי כהונה ובמכירי כהונה בלא כתיבה כלל קנה כדמוכח בשלהי כל הגט גבי מתניתין דתנן המלוה מעות את הכהן וכו' מפריש עליהן מחלקן דפריך תלמודא ואע"ג דלא אתי לידיה ומשני אמר רב במכירי כהונה משמע דבלא כתיבה כלל קנה ומיהו רש"י ז"ל פירש התם וז"ל במכירי כהונה כמו איש מאת מכרו שהן מכירין ואוהבין דאין רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה הלכך כיון דמלתא דפשיטא הוא דלדידהו יהיב להו אסחו ליה שאר כהנים דעתייהו והוה כמאן דמטא לידייהו דהני ע"כ. אלמא דלאו קניה ממש קא קנו אלא דאסחו דעתייהו שאר כהני מיניה ומ"מ להכי בכתיב' כל דהו סגי ול"ל לאחיובי חיוב גמור מהשתא ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דאין כאן אלא כתיבה בעלמא דאיגלאי מלתא למפרע כיון דאין בנו פדוי דלא הוי אלא מילי בעלמא ואהכי חייב משום שעבודא דאורייתא ולא משום דכתב ומ"מ להכי כתב לברר לו כהן וכדכתי' אבל לשיטת התוס' דמתחייב מהשתא חיוב גמור ל"ל הך חיובא כדי לברר אי לא הוה מיירי במכירי כהונה ניחא קצת דצרי' חיוב גמור אבל אי מיירי במכירי כהונה קשיא ותירצו בתו' דאפי' במכירי כהונ' צריך חיוב גמור להתחייב מהשתא כי היכי דלא להדר בי' ומ"מ אכתי קשה לשיטת התוספות דקא משני שאני התם דמשעבד כו' פי' דהא דחייב ליתן לו חמשה סלעים מיירי בבא להתחייב מהשתא דהיינו בשטר גמור וכדפריש ר"ת לקמן וחייב משום דשייך ביה קצת שעבוד דאורייתא מעתה כיון שבשטר גמור מיירי למה ליה לשנויי לברר לו כהן לישני להכי כתב לו דלא לימא ליה פרעתי הואיל ובשטר נמי מיירי לפי התירוץ וכדכתי' אבל לשיטת רש"י ניחא דלעולם לפום מאי דמשני נמי לא מיירי אלא בכתב חייב אני לך חמש סלעים בלא חתימה כלל ואין החיוב אלא משום שעבודא דאורייתא הלכך מאי אהני ליה הכתיבה והרי לא מצי למימר פרעתי ולשיטת ר"ת נמי ניחא דהא כתיבנא דאע"ג דלפי מאי דס"ד דמקשן מיירי בבא למתחייב חיוב גמור מהשתא בשטר גמור מ"מ לפום מאי דמשני אין כאן אלא מילי דחיוב' אינו אלא משום דמשעבד' מדאורייתא וכדכתיבנ' לעיל כנ"ל:
אי הכי בנו אמאי אינו פדוי וא"ת לשיטת התוס' אמאי פריך הא משנינן דעיקר חיוביה משום דבא להתחייב ע"י השטר אלא דאמרי דלהכי יכול להתחייב לפי שיש עליו קצת שעבוד ומ"מ עיקר מאי דחייב משום שנתחייב מהשת' ולא משום שעבוד דאוריי' וכיון שכן שפיר אית לן למימר בנו אינו פדוי אבל לשיטת רש"י ז"ל אין כאן חיוב אחר אלא הפדיון והכתיבה אינו אלא לברר ולהכי פריך שפיר אמאי אינו פדוי אבל לשיטת התוס' קשיא דלא פריך מידי ותירצו בתוס' דהכי פריך אמאי אינו פדוי לכשיבא ליד כהן דנהי דקודם שבא לידו דינא דאינו פדוי דהא ליכא עליה אלא שעבוד בעלמא שנתחייב לו מהשתא מ"מ כשיגיעו לידו אמאי אין בנו פדוי ובברייתא משמע דאינו פדוי לגמרי. ואין לומר דאפי' כשיגיעו לידו לא באו אלא לפרוע מה שנתחייב לו מהשתא ועדיין לא פרע פדיונו וצריך ליתן אחרים כדי לפדות את בנו דא"כ מאי אהני ליה שעבודא דאורייתא כיון דלא סגיא דלא פרע נמי חמש סלעים אחרים וכיון שכן היאך מתחייב ע"י שטר לר"ל דבשלמא לר' יוחנן איכא דאה"כ דמצד אחר הוא דנתחייב ולעולם אין בנו פדוי עד שיתן ה' סלעי' אחרים דמי פדיונו אבל לר"ל כיון דליכא חיובא אלא משום שעבודא דאיכא עליה כשיגיעו לידו יצא ידי חיובו ומידי פדיונו:
וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל אי הכי בנו אינו פדוי כלומר דהא עיקר חיובא דמחייב ליה אינו אלא בשביל פדיון הבן ופרקי' כדעולא דאמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן ואע"ג דלא אמר בשעת נתינה לפדיון בני אלא לפריעת חוב כיון דמשעת כתיבה לא נתחייב אלא בשביל פדיון בנו. ומה טעם אמרו אין בנו פדוי גזרה שמא יאמרו פודין בשטרות כלומר כשהוא אומר בפרעון חובי אני פורע איכא למגז' שמא בשט' בלא ממון הוא פודה ומדאורי' אינו פדוי דכתיב בערכך כסף חמשת שקלים ובעינן דומיא דכסף דבר המטלטל וגופו ממון אבל אם אמר בפי' כי בתורת פדיון נותנן אע"פ שהוא לוקח שטר בנתינת המעות ליכא למגזר ע"כ:
כדעולא וא"ת וכי עולא לית ליה דר' יוחנן מדאצטריך לפרושי טעמא משום שלא יאמרו פודין בשטרות ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דמעיקרא כי מותבינן בהך דעולא קא מותבינן דכיון דבנו אינו פדוי מדעולא איגלאי מילתא דהוי להו מילי בעלמא ומשום דאלימא מילתא דשטרא קא מחייבינן ליה ותיובתא לר"ל וכדכתבי' לעיל והשתא כי פרכינן אמאי אין בנו פדוי כיון דלא מחייבינן ליה אלא משום שעבודא דאורייתא ולא משום דכתב ליה כלל משנינן כדעולא פי' אע"ג דלא מהני הך כתיבה כלל והויא ליה כמאן דליתא מ"מ משום גזרה דעולא גזרינן אפי' בהא כיון דאיכא שם כתיבה כלל ומיהו עולא לאו אהכי אמרה אלא בשיטת ר' יוחנן רביה קאי וכדקס"ד דמאן דמותיב אבל לשיטת התוס' קשיא דמעיקרא כי מותבי' לר"ל אין אנו צריכים להא דעולא כלל אלא לחיובא היינו משום הודאתו שנתחייב לו ולהכי בנו אינו פדוי ומעתה תקשי אטו מי פליג עולא אר' יוחנן רביה ועוד אי פליג עליה הוה ליה לאפלוגי עיקר פלוגתא כדפליג ר"ל ותרצו בתוספות דלעולם עולא אית ליה דר' יוחנן ואיצטריך לפרושי טעמא הכי משום דאיירי בכל ענין אפי' כתב לו שאני חייב ליתן לך ה' סלעים לפדיון הבן ועוד דאפי' לא יכתוב כן סתמא דמילתא לפדיון הבן הוא דקאמר ולהכי אצטריך לפרושי אפי' לר' יוחנן כנ"ל:
כתנאי ערב היוצא לאחר חיתום שטרות פרש"י ז"ל במהדורא קמא לאחר חיתום שטרות שכתב תחת חתימת העדים אני פלוני בן פלוני ערב גבי מלוה מן הערב אם אין ללוה מה לפרוע מנכסים בני חורין אבל לא ממשעבדי הואיל ולא היה ערב בשעת מתן מעות דאלו היה בשעת ההלואה היה חתום למעלה מחתימת עדים אלא ודאי לאחר זמן נעשה לו ערב ואהכי אינו גובה ממשעבדי דהוה ליה כמלוה על פה לגבי ערב הרי שחנק את חבירו בשוק משום חובו שלא על אמונת של ערב הלוהו מתחלה וערב היוצא אחר חתום שטרות כה"ג הויא דלא על אמונתו הלוהו. כר' ישמעאל דאמר גובה מנכסים בני חורין אע"פ שלא על אמונתו הלוהו הואיל וכתב לו שהוא ערב לו דאלימא מילתא דשטרא ור"ל כבן ננס דאליביה לא אלימא מילתא דשטרא כלל. כו"ע לא פליגי דאליבא דבן ננס לא מצי ר' יוחנן ודאי לתרוצי טעמא. דשייך בפשי' דהאי ערב דשעבודא דערב משועבד מדאורייתא דכתיב אנכי אערבנו ואהכי חייב אע"פ שלא על אמונתו הלוהו אבל הכא דכתב לו פלוני חייב לפלוני לאו לשעבודא דאורייתא הוא דמדאורייתא לא מחייב כה"ג לא שמעתי וגמגום. עכ"ל רש"י במהדורא קמא. והתוספות ז"ל לא פירשו כן אלא אחר חיתום שטרות היינו דלא חתם עצמו היטב אלא ואני ערב בעלמא כעין שלמעלה ומשמע ליה דערב היוצא אחר חיתום שטרות מיחייב משום דחשיב כמודה שנעשה ערב בשעת מתן מעות. ורש"י ז"ל לא מצי לפרושי הכי דהא עיקר פירושיה היינו משום דמסר אותו בפני עדים ואהכי מחייב ר' יוחנן ומדקתני ערב היוצא אחר חיתום שטרות משמע דאין כאן מסירה. ומיהו הרא"ש ז"ל כתב וז"ל ערב היוצא אחר חיתום שטרות ולא חתם עצמו הערב אלא כתב בו ואני ערב ומסר לו השטר בפני עדים ופליגי בן ננס ור' ישמעאל אי הוי הודאה או לא ע"כ. וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל ערב היוצא לאחר חיתום שטרות פי' ולא חתם בו הערב אלא שכתב ואני ערב בעלמא כעין פלוגתא דר"ל ור' יוחנן וחיובו מדין הודאה שמודה על עצמו שערב לו ומסרו לו בפני עדים הלכך פליגי תנאי בדר' יוחנן ור"ל דר' יוחנן דאמר כר' ישמעאל וכו' ואמרינן עלה אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי ואפילו ר' יוחנן דלדידיה פטור כי פליגי וכו' זו שיטת רש"י ז"ל לפי הנראה מלשונו וכן פירשוה בתוספות בשיטתו ע"כ. ואילולי ראו מהדורא קמא של הרב ז"ל כאשר זכיתי אני לא היו כותבין כן והתוספות שלנו בהדיא פליגי עליה בכמה מקומות בסוגיין וכדכתיבנא. והקשו בתוספות לפי שיטתם דמשמע הכא דערב היוצא לאחר חיתום שטרות חייב משום דחשיב כמודה שנעשה ערב בשעת מתן מעות ובספ"ב דגיטין לא משמע הכי דגרסינן התם בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאת מתחת ידה מהו מי אמרינן אקנויי אקנייתא ניהלה או דילמא לא ובעי למפשט רבא מערב היוצא אחר חתום שטרות וכו' משום דמשמע ליה דבהכי מיירי ששטר זה כשחתם בו הערב לאחר זמן כבר היה מסור למלוה והיאך יהיו נכסי הערב משתעבדין בשטר זה הא בעיא ספר מקנה שיהא השטר שלו אלא ודאי משום דאקנייה ניהליה ממלוה לערב וחתם והדר מסריה ניהליה ואי אמרת דמטעם הודאה מיחייב א"כ לא צריך שיהא קנוי לערב והיאך פשיט מיניה ותירצו בתוספות דלעולם מחמת הודאה מיחייב והכי פשיט רבא אא"ב בעלמא קני כה"ג מש"ה מחייב גבי ערב דאלימא ליה מלתא דשטרא וחשיב הודאה אא"א בעלמא לא חשיב שטרא ולא קני כה"ג א"כ ה"נ לא אלימא מילתא דשטרא ולא חשיב הודאה. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והקשה ר"ת דההיא דערב היוצא לאחר חיתום שטרות אינה מדין הודאה שהוא ראיה אלא מדין חיוב ושטר מקנה והראיה מדאמרינן במס' גיטין פרק המביא תניין בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא וכו' ת"ש ערב היוצא לאחר חיתום שטרות וכו' דאלמא הא מתני' שטר מקנה היא דומיא דגט דאי מדין הודאה ל"ל דלקנייה מלוה לערב לההוא נייר הא אפילו הודה בשטרו של מלוה חייב ונ"ל לתרץ לפי דברי רש"י ז"ל דמתני' דערב היוצא לאחר חיתום שטרות סתמא תני ליה תנא בין כשכתב שם לדרך הודאה ושטרא לראיה ובין שכתב בדרך חיוב ושעבוד והכא בשמעתין מייתי לה למפרך מינה מהוכחה דהודאה והתם פשיט מינה מהוכחה דחיוב דתרוייהו איתנהו בה וזו שיטת התלמוד בכמה מקומות ואפילו בדרך דחייה דאזיל הכא ואזיל הכא ופריך וכ"ש בזה שיש בו שתי לשונות כנ"ל. ובתוספות תירצו בענין אחר בשם ר"ח ולא ידעתי וירדתי לסוף דעתם בתירוץ ההוא ע"כ. ולמאי דכתב רש"י במ"ק קושיא מעיקרא ליתא דוק ותשכח:
אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי פירש רש"י ז"ל כלומר בהא שפיר קאמרת דר' יוחנן כר' ישמעאל ולא כבן ננס דמודה ר' יוחנן דלבן ננס פטור דהשתא ומה ערב דשעבודו דאורייתא היא דכתיב אנכי אערבנו כי ליכא עדים פטור כ"ש כה"ג ע"כ. פי' קא מהדר ליה לפי דבריו דקאמר ר' יוחנן כר' ישמעאל וקאמר ליה דשפיר קאי דר' יוחנן כר' ישמעאל ולא כבן ננס ואלו הוה קאמר דר' יוחנן לא ס"ל כר' ישמעאל הוה משכחינן פתרי דאפילו כבן ננס קא אתי מיהו הא מסתבר טפי דאתי כר' ישמעאל ולא כבן ננס ולמאי דכתב במ"ק צריך אתה לומר בע"כ דרבה ס"ל דר' ישמעאל לא פליג בחנוק דלא פליגי אלא אי אלים מילתא דשטרא או לא ולדבריו קא מהדר תלמודא וכדכתיבנא והתוספות פירשו אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי דר' יוחנן לא מצי סבר כבן ננס וקשיא להו לתוספות ז"ל דע"כ בן ננס מנ"ל לר' יוחנן דס"ל לר' ישמעאל כוותיה דהא בשילהי בבא בתרא אמר ר' יוחנן גופיה חלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק ודלמא דוקא בחנוק פליגי אבל בהודאה לא פליגי כלל דמודה ר' ישמעאל דאין הודאה מעתה תקשי דכיון דלית ליה תנאי דס"ל כוותיה בהכרח היכי פליג אתנא אחרי דאין האמורא יכול לחלוק על התנא אם לא שתנא אחד מסייעו להדיא והא שר' ישמעאל לא מכרעא דס"ל כוותיה היכי פליג בהדיא אבן ננס ולמאי דפרישנא בלשון רש"י ז"ל לא קשיא ולא מידי וכדכתיבנא ותירצו בתוספות דמדקתני רישא ערב היוצא אחר חיתום שטרות ש"מ דבהודאה נמי פליגי דאלת"ה לא הוה ליה למיתני אלא ערב בשעת מתן מעות וכ"ת ומנלן דבחנוק פליגי דילמא בהודאה דוקא פליגי יש לדקדק מדקאמר ר' ישמעאל למה והשיב לו הרי שהיה חנוק ואם תמצי לומר דמודה ר' ישמעאל בחנוק דלא מחייב א"כ היכי קאמר למה לא יתחייב מטעם הודאה ומה השיבו הרי שהיה חנוק אין הנדון דומה לראיה אלא ודאי בחנוק נמי פליגי וכן תי' הרא"ש ז"ל דמדאמר ליה ר' ישמעאל למה והשיב לו בן ננס הרי שהיה חונק ואי מודה ר' ישמעאל בחנוק מה השיב לו בן ננס לחנוק אלא וודאי שמעי' בן ננס לר' ישמעאל דמחייב בתרתי בהודאה ובערב שלא בשעת מתן מעות וקא"ל בן ננס אי משום הודאה לא חשיב הודאה ואי משום ערב שלא בשעת מתן מעות הרי שהיה חונק וכו' ע"כ: והריטב"א כתב וז"ל ועוד הקשו מהא דאמרינן בסוגיין אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי דלבן ננס מודה ר' יוחנן דפטור וכי קאמר איהו אליבא דר' ישמעאל ומנ"ל לר' יוחנן דאף ר' ישמעאל סבר כוותיה דאמר בשלהי בתרא ר' יוחנן גופיה חלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק ודלמא בחנוק הוא דפליגי דר' ישמעאל סבר דמשעבד נפשיה ובן ננס וכו'. אבל בכותב דרך הודאה מודה ר' ישמעאל שאינה הודאה וי"ל כיון דלא קתני פלוגתא בערב שלא בשעת מתן מעות וקתני ערב היוצא אחר חתום שטרות ודאי הא קמ"ל דלר' ישמעאל בין מדין הודאה בין מדין שעבוד משתעבד בשטר זה דאפילו תימא דבדרך שעבוד לא משתעבד דכיון דלבתר מתן מעות הוא הא ודאי משתעבד מדין הודאה כשכתב סתם וכל שמחייב עצמו בלשון הודאה דמהניא אע"ג דידע דלא הוי מחייב ליה מעיקרא הוא מחויב וכדמוכח בעובדא דרבא לואיסור גיורא שבפרק מי שמת דאע"ג דאינהו זוזי לאו דרב מרי נינהו ואיסור גיורא אפקדיה ניהליה ולא הוה תמן אורחא דלזכינהו רב מרי על ידי איסור גיורא כי מודה רבא דהנהו זוזי דרב מרי נינהו זכו ביה איסור וכ"כ גדולי חכמי פרובינצא וכן היה אומר מורי רבי ז"ל ומיהו קשיא להאי שיטתא דרש"י ז"ל מנ"ל למקשה דכל הני מתניתין דקא מותיב מינייהו אפילו למאי דס"ד דמיירי בדלא כתוב אתם עידי דילמא דמתניתין דהכא וההיא דכהן וכולהו כשכתוב בהם אתם עדי. ור"ת ז"ל פירש כל שמועתינו בסגנון אחר דהא דאוקימנא לפלוגתייהו דר"ל ור' יוחנן באמר לו חייב אני לך מנה בשטר לאו מדין הודאה הוא אלא שניהם מודים שלא היה חייב לו כלום אלא שרוצה להתחייב ולשעבד לו עצמו ונכסיו בשטר מקנה וחתם לו שטר גמור בעדים או בכתב ידו ובהא הוא דפליגי דר"ל סבר דאע"ג דאדם מקנה דבר מסויים בשטר אין אדם מתחייב ומשעבד נכסיו בשטר חיוב דלכתחלה שהוא בדרך מתנה וההיא דהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב מדין הודאה הוא והא דא"ר יוחנן חייב אלימא מילתא דשטרא וכמ"ד ליה אתם עידי אין הדמיון טוב שהרי אין זה ענין לזה אלא איידי דנקטיה מעיקרא אי דא"ל אתם עידי כו' נקטיה הכא תלמודא באוקימתיה ומייתי ההיא דכתב לו כהן דמשמע שהוא בא עתה לחייב עצמו לכהן שהרי אינו חייב לכהן זה כלום ומהדרינן דשאני התם שכבר היה מחוייב דרך כלל בפדיון בנו לכהן זה או לכהן אחר וכיון שכן יוכל הוא לסיים שעבודו לכהן זה מה שאין כן בדבר שאין עליו שום שעבוד ופרכינן אי הכי אמאי אין בנו פדוי פי' אא"ב בחיוב לכתחלה הוא מ"ה אין בנו פדוי אפילו כשיתן אא"א כדפירש שהוא פודה אי הכי למה לי כתב בשלמא לדידי חיובא דאורייתא לא חשיב חיובא כיון שאין כהן יכול לתובעו בדיינין ומצוה בעלמא דכיון דחיוב דלכתחלה הוא לא חשיבא נתינה ופרעון שעבודא דשטרא אא"א שחשוב משועבד מעיקרא א"כ בשכותב לו עכשיו אינו אלא כזוקפו עליו במלוה בשטר וזקיפת מלוה כפרעון חשיב ואפילו תימא שאינו פדוי מהשתא דין הוא שיהא פדוי מעכשיו כשיתן ואלו ממתניתין משמע שאין בנו פדוי כלל ופרקינן מדרבנן בעלמא הוא שאינו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות בעלמא ופרכינן מערב היוצא לאחר חיתום שטרות דמיירי כשבא להתחייב מדין חיוב ושעבוד כדמוכח במס' גיטין ואמרינן דלר' ישמעאל הוא דפליגי ושיטה נכונה היא זו והיא שיטת רבינו ז"ל ולענין דינו של רש"י שכתב להוציא עליו כתב ידו ולא היה שמו חתום בו אלא שמסרו בפני עדים נראה דאפילו מדין הודאה מהני לר' יוחנן דקי"ל כוותיה ואפילו לשיטת ר"ת ז"ל ואע"ג דלא אמר אתם עדים דאלימא מלתא דשטרא אבל כשלא מסרו בפני עדים וזה טוען שלא נתחייב לו ולא הודה לו מעולם אלא שכתב כעין מזכרת או ע"פ עד אחד שהיה רוצה לחתום בו וכעין טופס דשטר בעלמא היה אומר ר' נר"ו בשם רבותיו ז"ל דלא מהני כיון דלא חתם לא בתחלה ולא בסוף וכ"כ הרב בעל העיטור ז"ל ואע"פ שנתקיים בב"ד שזה כתב ידו אבל מצאתי בתשובת שאלה לר' הגדול הרמב"ן וז"ל שאלת כתיבת ידו שחתם בראש המגילה ולא חתם בסוף מגילתא י"א שהוא פסול מההוא דלא לחתום איניש אלא בראש מגילתא וכן נראה מעובדא דאביי דהוה חתים לההוא כזבנא ברישא דמגילתא ועוד דבר המתברר מעצמו הוא דכל חתימה שבתחלה השטר אינה כלום מפני שיכול להזדייף וכי עדים שחתמו בראש מגילה שמא כלום הוא אבל להוציאן חלק אי אפשר דודאי דהיכא דחתם בראש המגילה אם טופס השטר כולו כתב אחרים הוא אינו שטר אבל אם כתב ידו הוא כשר שאפילו לא היה חתום בו כלל אלא שכתב בכתב ידו לויתי מפלוני מנה כשר ויש לי ראיה מדתנן גבי גיטין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים כשר ומפרש בירושלמי גיטין הללו גובין מנכסים בני חורין וכתב ידו דומיא דכתב סופר קאמרי' מה התם כתב ולא חתם אף זה כן ועוד מדאפליגו בטופסא דשטרא ש"מ טופסא דידיה בלא חתימה כשר וכן מתפרש מפירוש ר"ת ז"ל ומכאן אני דן בתרכיר"א שהשותפין מוציאין זה על זה בחתם ידו לגביית מוכסין עכ"ל התשובה. ושפתים ישק משיב דברים נכוחים אבל סוגיא דגיטין כלה כשהבעל מודה או שיש עדים שנתנו לה לגירושין ואע"פ שלא היה שם מסירה למיעבד כריתות ודכוותה אמרינן בירושלמי שגובין בשטרות אבל כשזה מערער שלא כתבו אלא לטופס בעלמא כדרך סופר ולא נתנו לו להתחייב עדיין י"ל כדברי רבינו נר"ו ומיהו תרכיר"א שהשותפין מוציאין זה על זה מנהג השותפין וכיון שכתוב בפנקסיהן למדין מהם לנכסים בני חורין ועדיין הוא צריך עיון ולענין מ"ש בתחלת התשובה הוא שהחותם בתחלה וכתבו אחרים בסוף דלא מהני דברי רבינו ז"ל נכונים וברורים שהרי הוא מוכיח מסופו שאחרים הערימו וכדמוכח מההיא דאביי אבל בשכתוב הכל בכתב ידו והוא חתום ודאי נראה דמהני ואע"פ שיכול להזדייף אין בכך כלום כיון שאינו יכול לגבות ואינו אלא שטר ראיה הוא ניזק בעצמו שלא חתך סוף הנייר וכן דנתי לפני רבינו הלוי ז"ל ואף רבינו הרשב"א נר"ו הודה לדברי. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל בפי' שמועתנו אי דאמר להו אתם עידי מ"ט דר"ל דקא פטר פי' קס"ד השתא דבמודה עסקינן שהוא מודה שהלוהו חבירו כבר מנה או שהפקיד אצלו וכיון שכן מ"ט דר"ל דקא פטר ומהדרינן לעולם דלא אמר להו אתם עידי והכא במאי עסקינן דאמר ליה חייב אני לך מנה בשטר כלומר שאינו מודה שחייב לו אלא שהוא חייב עצמו לכך וכותב לו שטר חוב של מנה דר' יוחנן סבר אלימא מילתא דשטרא וכמ"ד להו אתם עידי דמי כלומר הרי הוא מתחייב בשטר כאלו הודה שהיה חייב לו מתחלה מחמת הלואה או פקדון ואמר לעדים אתם עידי והוצרכתי לפרש כן מפני שאי אפשר לפרש כמ"ד להו אתם עידי שאני מחייב לו עצמי שאלו אמר כן אין ספק אצלי שהוא פטור לדברי הכל דבמאי משתעבד בדברי' ואי אפשי לפרש נמי כמ"ד להו אתם עידי ומסר אותו שטר בפניהם דאפילו כשמסר לו השטר בפני עדים או החתים אותו בו פליג ר"ל ושטר דקאמר שטר גמור ולמשעבדי וחתם ידו לקני חרי תדע מדלא מוקמינן מתניתין דהנושא בשטר בעדים וכן מתניתין דבכורות אלמא דבכל שטר פליג ומאי דכתב רבינו הגדול ז"ל כ"ש אי אמר אתם עידי דבהא אפילו ר"ל מודה הכי נמי מתפרש באתם עידי דבגמרא כלומר כ"ש אם אמר לו בתורת הודאה ואמר לעדים אתם עידי אבל מחייב עצמו בדבר שאינו חייב אע"פ שאמר אתם עידי ודאי פטור דהא בערב נמי בעינן או קנין או מתן מעות ובההיא הנאה דקא מהימן ליה גבי מתנה שומר חנם להיות כשומר שכר אקשינן במאי בדברים ואצטריך לפרוקי בההיא הנאה דקא מהימן ליה לגביה ובעי משיכה וגבי שומר קרקעות אמרינן בפרק הזהב הב"ע כשקנו מידו אלמא אין אדם משעבד עצמו בדבר שאינו חייב בדברי' אע"פ שאמר לעדים אתם עידי או באחד מדרכי ההקנאות וראיתי למקצת המחברים האחרונים שטעו בזה עוד ראיתי בנסחא ראשונה שבהלכות שהיה מפרש לא אמר להו אתם עידי שכתב ליה בשטר חייב אני לך מנה וכתב לה בפני עדים ולא אמר להם אתם עידי ופי' אמר להם אתם עידי כגון שאמר לעדים כתבו וחתמו לפלוני מחמת שיש לו עלי כך וכך או מחמת שאני חייב לו כך וכך שהוא חייב ואע"ג דלא הוה אית ליה גביה כלום זהו לשון ההלכות הראשון והוא מה שהזכרתי למעלה וחזר ומחק הכל וכבר פירשתי מה שנראה עיקר ע"כ: וכן פירש תלמיד הרשב"א ז"ל בשם רבו וז"ל איתמר האומר לחבירו וכו'. ר' יוחנן אמר חייב וכו' לאו למימרא כשבא עכשיו להתחייב לו כגון שאמר אתם עידי שאני חייב לו מנה דהא לכ"ע אינו חייב דבדברי' בעלמא אינו מתחייב אלא בקנין או בשטר תדע לך הרי ערב אינו מתחייב אלא בקנין או במעות וכדאמרינן במציעא גבי מתנה ש"ח להיות כשואל דאקשינן בדברים ופרקינן בקנין א"נ בההיא הנאה דקא מהימן גמר ומשעבד נפשיה ובפרק הזהב גבי שומר קרקעות אמרינן הכא במאי עסקינן כשקנו מידו אלא הכא שבא להודות שהלוהו וה"פ אי דאמר להו אתם עידי שהלוני מ"ט דמ"ד פטור דהתנן בסנהדרין עד שיאמרו בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב אי דלא אמר להו אתם עידי מ"ט דר' יוחנן מחייב דהא מצי אמר ליה משטה הייתי בך ודחינן לעולם דלא אמר להו אתם עידי ולאו בהודה לו קיימין אלא כשמתחייב לו בשטר וכגון שבעל השטר עצמו הודה לו שלא הלוהו מעולם אלא שזה כתב לו בשטר שהוא חייב לו מנה ר' יוחנן אמר חייב אלימא מילתא דשטרא כמאן דא"ל אתם עידי כלומר הרי זה חייב בשטר זה כאלו הודה לו בפני עדים שהיה חייב לו ור"ל אומר פטור לא אלימא מילתא דשטרא כלומר כתב ידו של אדם ואפילו החתים עליו עדים אין כחו של שטר יפה לחייב ולשעבד מי שבא להתחייב עכשיו במה שלא היה חייב מכבר תדע לך דחתימת עדים אינה מעלה ולא מורדת בדבר זה מדמוקמינן פלוגתייהו דרבנן ובן ננס דבסמוך בערב היוצא לאחר חיתום בשכתב כתב ידו או שהחתים עליו עדים ואפילו הכי קאמר בן ננס דאפילו מבני חרי לא גבי והרבה פירושים נאמרו בשמועה זו והוא הנכון. אלא שקצת קשה לרבינו נר"ו לישנא דגמרא דקאמר לעולם דמהאי לישנא משמע דאמאי דקס"ד מעיקרא כשבא להודות פליגי קא הדר ואם לפי' לא הוה ליה למימר לעולם אלא והכא בשכותב לו בשטר מנה אני חייב לך פלוני. ועוד מאי קאמר אלימא מילתא דשטרא כמאן דא"ל אתם עידי דלא שייכי כלל דעידי חיוב לחוד ודעידי שטר לחוד ואם לדמיון בעלמא לומר כמו שזה קיים כך ענין זה קיים לא הוה ליה למימר כמ"ד אתם עידי דענין אחר דומה לו טפי הוה מצי למימר כגון אלימא מילתא דשטרא כמאן דקנו מיניה ועוד היכי ס"ל לר"ל דלא אלימא מילתא דשטרא דהא תנן נכסים שיש להם אחריות נקנין בשטר ותניא כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך או שדי נתונה לך קנה בזו י"ל דשטרא אקנויי מקנה ואלימא מילתיה אבל שעבודי לא משעבד ואחריות שבו אפילו בשטר מתנה משום דשייך כשטרא מעליא וכענין שאמרו שאני התם דשייך נפשיה בשעבודא דאו'. עכ"ל תלמידי הרשב"א ז"ל. והרמב"ם ז"ל מפרש כולה שמעתין במתחייב מהשתא עיין במגיד משנה פ' י"א מהלכות מכירה. ושיטת ר"ת ז"ל בשיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכדכתיבנא והקשו בתוספות על שיטת ר"ת ז"ל דהואיל ומוקי להאי ערבות שהוא שטר גמור להתחייב בו כשמסרו לו בפני עדים מהאי טעמא נמי מתחייב ליה נמי שעבוד על ידי עידי מסירה כמו אם לוה ממנו דעידי מסירה מפקי ליה לקלא כדמוכח בכמה דוכתי ולפי' רש"י ז"ל ניחא כדר"ל דכיון דאינו מוכיח מתוך השטר שהוא מוסרו לו לא מצי להשתעבד בו ומיהו לא ידענא מי דחקם לפרש דברי ר"ת ז"ל שמסר לו השטר בפני עדים דמצי לפרושי הכי סוגיא דשמעתא כגון שכתב לו אני החתום למטה מחייב בעצמי בשטר זה ליתן לך פלוני בן פלוני מנה וחתם עליו בכתב ידו ומסרו לידו שלא בפני עדים וכן איירי ההיא דערב כ"כ הרא"ש ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב וכו'. פירוש כשאומר לו בלשון הזה להאי לישנא איכא למימר דהודאה היא ולאו הכי נמי ודאי הויא לישנא מעליא להתחייב בו לכתחלה ואמרינן היכי דמי אי דאמר להו אתם עידי מ"ט דר"ל דהא דינא הוא דמחייב מדין הודאה ואע"ג דלאו מדין הקנאה מעיקרא דכי האי גוונא ליכא לאחיובי מעיקרא דבמאי בו ליקני בדברים מ"מ מדין הודאה הוי דינא דמחייב. ואי דלא אמר להו אתם עידי מ"ט דר' יוחנן דמדין הקנאה לא קני כדפרישנא ולא מדין הודאה נמי כיון דלא אמר להו אתם עידי ומהדרינן לעולם דלא אמר אתם עידי והכא במאי עסקינן דא"ל חייב אני לך מנה בשטר כלומר שכתב לו בשטר בלשון הזה חייב אני לך מנה בודאי וגלי אדעתיה בהדיא דלא הודאה היא אלא שבא להתחייב לו לכתחלה בכך ואלו כתב לה הכי בשטרא אדעתא דהודאה הויא חייב מדין הודאה ואף על גב דליכא עדים כלל דאלימא מילתא דשטרא וכדתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אבל היכא דמפרש בהדיא אדעתא דהקנאה בהא פליגי אי מהני מדין הקנאה ואפילו בעדים חתומים עליה דקסבר ר' יוחנן דאלימא מילתא דשטרא לאחיובי לכתחלה וכמ"ד להו אתם עידי דמי כלומר דאלימא מילתא דשטרא וכו' היכי דאשכחן בהודאה כי כתיב הכי אדעתא דהודאה אע"ג דלא אמר להו אתם עידי מיחייב ודאי מדין הודאה אע"ג דבדיבור מ' בלאו אתם עידי לא מהני בשטר מהני דאלמא אלימא מלתא דשטרא השתא נמי מחייב ודאי מדין הקנאה בעדים חתומים עליה דאלימא מלתא דשטרא לאשתעבודי ביה ור"ל אמאי פטיר לא אלימא מילתא דשטרא פירוש לאשתעבודי בו לכתחלה מפי אחי נר"ו והלכתא כר' יוחנן ע"כ. עוד כתב ז"ל וז"ל הב"ע דאמר ליה אני חייב לך מנה בשטר כלומר שכתב לו בשטר בלשון הזה אני חייב לך מנה וכשאמר לעדים שאין מודה לו כלום אלא שדעתו להקנות לו מנה לכתחלה וחתמו על דעת כן ר' יוחנן אמר חייב אלימא מלתא דשטרא להשתעבד בו כשם שקונין בחליפין וכמ"ד אתם עידי דמי כלומר לא צריך למימר אתם עידי דאי מדין הודאה אי מדין הקנאה קני דאלימא מילתא דשטרא לאקנויי בה חיוב מנה לכתחלה בחליפין ור"ל סבר שאין אדם יכול להשתעבד בתחלה בשטר שאין שטר קנין לענין אחיובי לכתחלה ומדין הודאה אלא במחתים עדים ואמר להם בפירוש על דעת הקנאה בלבד כדפרי' א"נ אליבא דמ"ד עידי מסירה כרתי במוסר בפני עדים אבל במחתים עדים סתם אין לך אתם עידי גדול מזה אלא דבעידי חתימה נמי הוי בפלוגתא בבא להתחייב לכתחלה והיינו כל הני תיובתא דמותבינן בגמרא ואיכא למימר דאפי' בעידי חתימה ומדין הודאה נמי פליג דבמחתים להו לסהדי ולא ידעי אי לדעת הקנאה אי לדעת הודאה ולא ידע נמי אי מסר ליה לשטרא או לא מסר הלכך לאו הודאה היא עד דאמר אתם עידי בהודאה אלא לדידן דקי"ל דבשטרי דלאו אקנייתא כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן האי טעמא בתרא ליתיה אליבא דהלכתא מפי מורי אחי נר"ו. עכ"ל הרא"ה:

Daf 102b

גופא. אמר רב גידל וכו' פיר' רשב"ם דדוקא שעמדו וקדשו באותו מעמד אבל במעמד אחר צריך קנין והיינו דנקט עמדו וקדשו ור"י ז"ל פירש שזה אינו דלעולם כל שקדשו על דעת תנאים הראשונים הוא ועמדו ל' התלמוד הוא בכמה מקומות כדתנן ועמדו אחרים ופרנסו את אשתו והרבה כיוצא בו ומיהו כל שלא קדשו לא קנו וכן אם חזרו בהן בפני עדי' קודם קידושין ובירושלמי אמרו שאין האם פוסקת על ידי בתה לא האח ע"י אחותו ואמרו ג"כ שאפילו האב אינו חייב אלא בפוסק בנשואין הראשונים ודעת הגאונים ז"ל דמהניא הא דרב גידל אפי' בפוסק על ידי עצמו מטבע ודבר שאינו ברשותו שאינו נקנה בחליפין דהא דרב גידל בחיוב בקנין הוא וכל דמהני התם מהני הכא בדברים. הריטב"א ז"ל. וכתבו תלמידי ר' יונה וז"ל ויש ששואלין היכי אמרי' הכא הן הן הדברים הנקנים באמירה והא תנן לקמן באידך פרקין הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל כלומר שנתלוצץ ממנו ולא רצה וכו' ותירץ ר"מ הלוי ז"ל דהתם ודאי אם הוי לו מעות היה יכול חתנו לכופו ליתן לו מה שפסק עמו אבל כשאין לו מעות מיירי ולפיכך היו אומרים חכמים תהא יושבת עד שתלבין ראשה מאחר שפסק האב במעמדה וקבלה הקדושין על דעת כן סברה וקבלה ופי' דפשט לו את הרגל ר"ל לית לי מידי דיהבינא לך אי ניחא לך שלוף מסאני ודוץ. ע"כ:
מסתברא מלתיה דרב פי' מסתברא לי א"נ מסתברא דלעלמא הריטב"א ז"ל:
בבתו נערה פירוש ובאביה דוקא דקא מטי הנאה לידיה אבל לא בהבת הריטב"א ז"ל:
דקא מטי הנאה לידיה שמקבל כסף קדושיה והוא שלו ובההיא הנאה גמר ומקנה ליה ובאמירה בעלמא קני כפל רש"י במהדורא קמא. וכתבו תלמידי רבינו יונה וז"ל דקא מטי הנאה לידיה פירוש שזוכה בכסף קדושיה ואע"ג שאותו הזכות הוא דבר מועט אפ"ה כיון שהקידושין נעשין על ידו וע"י הקידושין הללו שהוא זוכה בהן היא אסורה לכל העולם חייב לגמור כל המעשה אבל בוגרת כו' לא ע"כ: והאלהי"ם אמר רב דברי גופיה קא מסיים לה למילתיה הכי. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכתב הריטב"א דיכול איניש לומר כה"ג אפי' על מילת' דלא שמיע ליה כיון דאית ליה הכרח' דאמר ליה ודוק ע"כ:
דאי לא תימא הכי דאמר רב אפי' בבתו בוגרת אבי הבן דאמרינן כמה אתה נותן לבנך וכו' רש"י במהדורא קמא: א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו נתנו ליכתב וכו'. דברים הללו דברי פסיקתא. נתנו ליכתב כלומר צריכין ליכתב או אין צריכין ליכתב בלא קנין ובלא כתיבה קנו ל"א צריכין ליכתב ולהוו כמלוה בשטר וגבי ממשתעבדי. א"ל לא נתנו ליכתב כלומר אין דברים הללו ראוין ליכתב דאין אדם רוצה לעשות דברים הללו עליו כמלוה בשטר. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל נתנו ליכתב נתנו חכמים כתיבה לדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהן בלא קנין. לא נתנו ליכתב דלא ליטרוף ממשעבדי וכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי ע"כ. פי' לפי' אי אלמוה חכמים לדברים הללו שהם בלא קנין דאם באו להחתים עדים בדבר יש להם דין שטר לגבות ממשעבדי ולכך הרשות בידם לכתוב ולהחתי' או לא נתנו ליכתב דלא נתנו חכמים כתיבה לדבר ואין רשות להחתים עדים בדברים הללו דלא לטרוף ממשעבדי ושורת הדין דכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי לכך ולכך אין להחתים עדים בדברים הללו ואפי' שניהם רוצים כנ"ל:
וז"ל הרא"ש ז"ל נתנו ליכתב פרש"י ז"ל נתנו חכמים כתיבה בדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהם בלא קנין או לא ניתנו ליכתב דלא לטרוף ממשעבדי דכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסיה משמ' דרוצה לפרש דאפילו אם רוצים שניה' לכתוב אין יכולין לכתוב עד כאן. והריטב"א ז"ל לא פירש כן וזה לשונו ניתנו ליכתב פירש רש"י ז"ל ויש עיקר לכתיבתן לגבות ממשעבדי כשנכתבו או אין עיקר לכתיבת' דאע"פ שנכתבו לא טריף ממשעבדי כיון דלא הוו בהו קנין א"ל לא ניתנו ליכתב שאע"פ שנכתבו לא טריף ממשעבדי ע"כ. והתוס' פירשו ניתנו ליכתב דכי היכי דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד ולא צריך לאמלוכי ביה הכי נמי הני דברים במקום קנין הם עומדים ואי בעו סהדי כתבי שטרא בלא רשות המתחייב כלל בקנין דלא צריך לאמלוכי ביה וטרפי ממשעבדי או דילמא לא ניתנו ליכתב בלא רשות המתחייב אבל ברשות כותבין וטרפי נמי ממשעבדי ורבינו חננאל ורבינו תם ז"ל פירשו ניתנו ליכתב דאפילו מבני חרי לא גבי אלא בכתיבה דוקא והא דאמרינן הן הן הדברים הנקני' באמירה לאפוקי דלא בעי קנין ומיהו כתיבה בעי ולא סגי בדברים בלחוד ובכתיבה גבי אפי' ממשעבדי או לא נתנו ליכתב דבדברים בלחו' סגי והיינו כפירוש' קמא דפרש"י במהדורא קמא הרי הצעתי לפניך פירושים אלו ועתה אפרש הסוגיא לפי כל א' מהפירושי' כל דבר במקומו בס"ד:
איתיביה הפקחין היו כותבין וכו' לפי מאי דפרישנא בלשון רש"י שבמהדור' בתרא אתי שפיר כפשט' דהא קמן דכותבין והיכי קאמרת דלא נתנו ליכתב ואפי' ברשות המתחייב כי היכי דלא לטרוף ממשעבדי ולשיט' ר"ת ז"ל נמי ניחא דמדקתני כותבי' ש"מ דבעי כתיבה ולא קני באמירה בלא כתיבה והיכי קאמרת דלא נתנו ליכתב דלא בעי כתיבה אבל לפי מאי דפריש הריטב"א ז"ל בלשון רש"י מאי תיובתא דילמא אין עיקר לכתיבתם וכדפשיט רב אשי ופריש הריטב"א ז"ל דהכי קא מותיב הפקחין הי' כותבין וכו' מדנקט לישנא דכתיבה מכלל דהאי נמי בכלל פקחות דקרובי אשה כדי שתטרוף ממשעבדי דאע"ג דעיקר פקחותם דקתני תנא אינו אלא מפני שאומרים כל זמן שאת עמי וכדמוכח מתני' מ"מ הא נמי בכלל דאי לא לתני אומרי' או פוסקים:
וז"ל רש"י במהדורא קמא הפקחין היו כותבין ואוקימנא לעיל בשטר פסיקתא אלמא נתנו ליכתב וקרי ליה לאמירה כתיבה בתמיה והא תנן בניחותא ע"כ. ולשיטת התוספות ז"ל נמי קשיא מאי תיובתיה דהא הפקחין ברצונם היו כותבין והיכי שמעינן מהכ' דנתנו ליכתב בלא רשות בקנין דלא צריך לאמלוכי ביה וי"ל דהכי קא מותיב דהא ודאי הפקחין בעו למעבד מידי דלמעיט חיובייהו ובשלמא אי נתנו ליכתב כיון דכ"ע היו כותבין שלא כרצונ' לכך היו כותבין אבל אי אמרת דלא ניתן ליכתב בלא רשות המתחייב מאי פקחותא דקא כתבי ומשעבדי נכסייהו בכדי דקמזדלזלי נכסייהו כיון דמשועבדין נינהו אלא ודאי משמע דנתנו ליכתב ותיובת' דרב אשי וכיוצא בזה פי' הראב"ד ז"ל וכדבעי' למכתב קמן בס"ד. ואיכא למידק דמדקאמר איתיביה הפקחין וכו' משמ' דרבינ' גופיה הוא דקא מותיב בהכין משמע לשון איתיביה וכיון שכן קשיא מאי קא בעי מעיקרא ליפשוט לדידיה ואפשר דלישנא דמתני' גופה הוה מסתפקא ליה ומשום דפשיט ליה בפשיטות לא נתנו ליכתב ולא חש למתני' כלל קא מוסיף ליה ממתני' דהא קמן דקתני מתני' כותבין ויש מקום להסתפ' ואמאי ברירא לך כולי האי עד דפשטת לי מבלי נתינת טעם כלל דמסתפקא לי אי נתנו ליכתב אי לא נתנו ליכתב וקא מהדרת לי לא נתנו ליכתב בלי טעם ומשמ' דאין להסתפק כלל והא מדתנן הפקחין היו כותבין יש להסתפק אי נתנו להכתב כותבין דוקא קתני אי לא נתנו ליכתב ולאו דוקא כותבין ומהדר ליה דאין להסתפק כלל בזה דמאי כותבין אומרין ופריך עליה וקרי ליה לאמירה כתיבה פי' מי איכא בשום דוכתא דקרי לאמירה כתיבה עד דפשיטא ליה כולי האי ומשני אין דתנן הכותב לאשתו דין ודברים וכו'. וכתב הריטב"א ז"ל ודקארי ליה מאי סבר דאדרבה התם בלחוד הוא כדתני לה ר' חייא ואין למדין משם למה שלא נתפרש לו כן ע"כ כנ"ל: ת"ש אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם אבי הבן ואבי הבת א"נ בעל ואשה. הא מדעת שניהם כותבין מאי לאו שטרי אירוסין היינו שטרי פסיקתא אלמא דצריכין ליכתב ושטרי נשואין היינו שטר כתובה. שטרי אירוסין ממש אם ארסה בשטר כגון שכתב לה הרי את מקודשת לי ואמרה ליה אין ולא אמר לה בשטרא מקדישנא לך וקמ"ל מתני' דגט פשוט דאין כותבין ואם כתבו שלא מדעתה אינה מקודשת דהכי הוא כדרב פפא ורב שרביא דאמרי אינה מקודשת באותו שטר ומחלוקתן דרב פפא ורב שרביא ורבא ורבינא במס' קדושין פ"ק והתם מפרש טעמייהו. רש"י במהדורא קמא. ולמאי דפרישנא בלשון רש"י ז"ל שבמהדורא בתרא הא ודאי דאתיא מילתא כפשטה ופריך שפיר ולשיטת התוספות ז"ל קשיא דאדרבה סייעתא היא דלא נתנו ליכתב ואין כותבין אלא מדעת שניהם היינו בדעת שניהם גמר הפסיקתא אפי' לא ידעו שניהם בכתיב' דומיא דהנך דלעיל מינה דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דהיינו אע"פ שאין המלוה יודע מן ההלואה כלום. כותבין שטר מוכר אע"פ שאין לוקח עמו היינו אע"פ שאין הלוקח במקום כלום. ואין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהן כלומר שידעו שניהם גמר הפסקתה הא מדעת שניהם כותבין אפי' בלא ידיעת המתחייב ולשיטת ר"ת ז"ל לא גרסי מדעת שניהם כותבין וברוב ספרים אינו ופשיט להדיא מדקתני כתיבה ש"מ בעי כתיבה ולא קני באמירה לחודה והריטב"א ז"ל כתב לפי מאי דפריש בלשון רש"י ז"ל וז"ל ואותביה מהא דתנן אין כותבין שטרי אירוסין ולא מצי למטען פרעתי דהא ודאי כל היכ' דלא מטי זמניה בלאו הכי נמי לא מהימן וכל היכא דלא מטא זמניה אפי' איכא כתיבה נמי מהימן דחזקה היא שלא היו כונסין אלא בכך אלא ודאי נתנו ליכתב משעבדי קאמר ע"כ: כדרב פפא ורב שרביא וכו'. רבא ורבינא אמרי מקודשת הקשו בתוספות לשיטת ר"ת ז"ל דלרבינא דאמר מקודשת צריך לאוקומי ההיא דאין כותבין בשטרי פסיקתא וא"כ מאי קא מיבעיא ליה לעיל ניתנו ליכתב או לא ליפשוט מהך דניתנו ליכתב ולשיטת התוספות ניחא דאיכא למימר דס"ל לרבינא דאפשר דדוקא מדעת שניהם ממש כותבין פי' שידעו שניהם מהכתיבה ולא משתעי בידיעת גמר הפסיקת' ותלמודא הוא דלא משמע ליה הכין וכדכתיב לעיל. אבל לשיטת ר"ת ז"ל קשיא ומעתה אידחייא שיטת ר"ת ז"ל כן משמע מהתוס' ז"ל דמשום הך קושיא הדרי לשיטת התוס' ואדחייא לן שיטת ר"ת. ורש"י כתב במה' בתרא וז"ל שטרי אירוסין ממש שטר שמקדש בו את האשה הרי את מקוד' לי כותב בשטר ומוסר לה ואשמעינן דצריך לכתוב על פיה כדרב פפא וכרב שרביא דאמרי כתבו שלא מדעתה אינה מקודשת. ע"כ. ואפשר דבהכי מיתרצא קושיין דלרבינא נמי מתוקמא שפיר בשטרי אירוסין ממש דאע"ג דאיהו סבר מקודשת היינו בדיעבד וכדקאמרי' כתבו לשמה ושלא מדעתה אבל לכתחלה מודה רבינא דאין כותבין אלא מדעת שניהן דכיון דלרב פפא ורב שרביא אינה מקודשת אפי' בדיעבד מעתה יש לחוש בלכתחלה מיהת והלכך שפיר מצינן לאוקומה בשטרי אירוסין ממש ואפי' לרבינא ולהכי קמיבעיא ליה כנ"ל: ת"ש מתו בנותיהן נזונות כו'. מפני שהיא כב"ח פרש"י ז"ל במ"ק מפני שהיא כב"ח אי לא דנקיטא ההיא בת שטרא בידה במאי טרפה ממשעבדי הא מלוה ע"פ היא ומלוה ע"פ לא טרפ' ממשע' אלא ודאי דנקיטא שטר פסיקתא בידה וקשיא למ"ד לא ניתנו ליכתב בשקנו מידו שעשה לה לאשתו יותר מדאי שהקנה לה בקנין גמור וקנין ניתן ליכתב ואהכי טרפא ע"כ. ואזיל לשיטתי' למאי דפריש לעיל טעמא דקאמר לא ניתנו ליכתב ומיהו במהדורא בתרא כתב ג"כ וז"ל שהיא כב"ח. ואי לאו דנקיטא שטרא מי טרפא ממשעבדי ע"כ. ולא ידעתי ל"ל למפרש בכה"ג דהא מציא לאקשויי להדיא מדנזונת מנכסין משועבדין וכי קאמרי' לא נתנו ליכתב היינו משום דלא משעבדי נכסיה וכדפרש"י ז"ל וכדכתב לעיל במהדורא קמא ניחא דפריש לפי דפרי' לעיל וכדכתיב' אבל כפי מאי דפריש הרב במהדורא בתרא הוה מצי לאקשויי להדיא מדנזונית מנכסים משועבדים. ואיברא דמשמע מלישנא דתלמודא דהך ת"ש הויא כאידך דלעיל דקא מהדרי לאותובי אכתיבת השטר דניתן ליכתב והכא נמי בעי לאותובי דכתבי שטר ותיובתא דה"ד לא ניתן ליכתב מיהו אתלמודא גופיה איכא לאקשויי למה ליה לאותובי בכה"ג כיון דמצי לאותובי להדיא מדנזונת מנכסים משועבדים ואפשר דלכך פירש רש"י כן דאי תיובתין היינו מדניזונת ממשעבדי ע"כ איכא לאקשויי ולדידך מי ניחא והא מתני' סתמא קתני והיא מנזונת מנכסי' משועבדין משמע אפי' בדלא כתב וכי אמרינן ניתנו ליכתב בעינן כתיבה מיהא כדי לגבות ממשעבדי הלכך לכ"ע איכא למפרך בכה"ג אלא מאי אית לך למימר בדכתב ולכך נזונת ממשעבדי לדידיה נמי נדחוק ונאמ' כגון שנתחייב בכך על ידי קנין אבל כי מותבינן דבע"כ נקיט שטרא ע"כ לא הויא תיובתא אלא למ"ד לא ניתן ליכתב ולא אסיק אדעתין כשנתחייב על ידי קנין דמדקתני מפני שהיא כב"ח משמע דנקיט שטרא בידי' וס"ד דלמ"ד לא ניתן ליכתב לא כתבינן שטר' כלל ואפי' בדקנו מידו כי היכי דלא ליטעו למכתב שטרא בדלא קנו כיון דהוו דברים הנקני' באמירה ומשמע איברא ודאי דנקיטא שטרא בידה ומיהו איהו הקנה לה מעיקרא בקנין גמור ולכך נקיטא שטרא בידה וכי קאמרינן לא ניתן ליכתב היינו בדלא קנו כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל והוא דחוק קצת ומ"מ שפיר פרכינן לשיטה זו ולשיטת ר"ת קשיא מאי קא מותיב דילמא לעולם אימ' לך דלא סגי כתיבה כדי לגבות מבני חרי ודוקא אמרו דברים הנקני' באמירה דאין צריך כתיבה כלל ופירשו בתוס' לשיטתו דהכי פריך מדקתני והיא נזונת מנכסים משועבדים אלמא דכותבין דאי אין כותבין אמאי הוה גבי ממשעבדי וס"ד מדקא פסיק ותני והיא נזונית מנכסים משועבדים דלעולם רגילין לכתוב וליכא לשנויי דהכ' מיירי כשאירע הדבר וכתבו דאי מיירי בע"כ בשכתב א"כ משמע דכך הוא רגילות לכתוב ובלא כתיבה לא גבי ולא מידי דכל היכא דמיירי בכתיבה משמע דכך הוא רגילות לכתוב כל שעה וכדפרכי' אינך דלעיל לשיט' ר"ת ז"ל ואין דרך לשנויי מהן ללאו וא"ת ומאי משני בשקנו מידו הכי נמי איכא למימר דדוקא משום שקנו מידו גבי אבל בלא קנין לא גבי ולא מידי כדאקשינן בכתיבה וי"ל דדוקא בכתיבה דלא הויא מילתא יתירתא ס"ד דכך הוא רגילות אבל השתא דמשנינן בשקנו מידו דהיינו מלתא יתירתא דהא הוו להו דברים הנקנין באמירה הא ודאי דה"ק דבלא כתיבה יכולין לגבות מן המחוררין והכא כך אירע הדבר שהקנה לה וא"ת אכתי הא מכרחינן מדקא פסיק ותני והיא נזונת מנכסים משועבדים דמשמע עד לעולם רגילין לכתוב ומזה לא תירץ כלום במאי דמוקי לה בשקנו מידו וי"ל דאי מיירי בכתיבה ודאי דאיכא לאקשויי דכל כה"ג הו"ל לפרושי אי לאו משום דרגילין לכתוב אבל אי מיירי בשקנו אין צריך לפרש דמסתמא לא משעבדי נכסי בשום דוכתא אלא בקנין ואין אחר קנין כלום וסתמו כפי' כנ"ל לשיטת ר"ת ז"ל ולשיטת התוס' קשיא דלמה ליה לשנויי בשקנו מידו דהא הוה מצי לשנויי כשצוה לכתוב וכתב דגבי ממשעבדי ונדחקו לומר דה"ה דהוה מצי לשנויי הכין וצריכין נמי לומר דכולה שקלא וטריא דתלמודא כדאיתא עלה דאוקמה דבשקנו מידו הכי נמי איתא עלה דהך שינוייא דבשכתב דאי לא תימא הכי תיקשי למה ליה לשנויי בשקנו מידו ולדחוקי נפשיה כולי האי לישני בשכתב ותו ליכא לאקשויי עליה מבנות כלל. והרא"ש כתב וז"ל הב"ע בשקנו מידו הוה מצי לשנויי בשצוה לכתוב אלא דהיינו הך דהקנין הוי כמו צווי ע"כ. והתוס' לא כתבו אלא דהוה מצי לשנויי הכין בלחוד ועוד הקשו התוס' לפי שיטתם אמאי לא מייתי מעיקרא מתו בנותיהן כו' מקמי דמייתי ההיא דהפקחין כדרך שנשנית למשנתינו ודע דדרך התלמוד לאקשויי הקושיא הפשוטה ברישא ושוב הקושיא החלושה דאי מקשה מתחלה הקושיא החלושה הוה דחינן לה בגילא דחיטתא אבל כי פרכינן עלה מעיקרא מקושיות חזקות ופשוטות והוצרך לדלוק בהם שוב פרכינן עליה קושיא כל דהו לומר דבהכי נמי אצטריך לידחק וכי מצרפת לה בהדי דאינך דוחקי הרי היא נמי קושיא חזקה מעתה לשיטת ר"ת ניחא דפריך מהפקחין ברישא דהויא פשוטה ושוב פריך מהני דמתו בנותיהן וכו' דהויא לה קושיא חלושה דלא הוזכר שם כתיבה וכדכתיב לעיל אבל לשיטת התוס' הויא איפכא דההיא דהפקחין הויא לה קושי' חלושה וכדדחקי' בה לעיל וההיא דמתו בנותיהן הויא לה קושיא פשוטה לפי שיטתם ז"ל דמשמע דלעולם גובה מנכסים משועבדים ותירצו בתוס' שכן דרך התלמוד משום דאי הוה מייתי הך דמתו בנותיהן וכו' מעיקרא והוה משני בשקנו מידו תו לא הוה מצי למפרך מההיא דהפקחין דאיכא לאוקומה נמי בשקנו מידו וקשה קצת דהא בעלי התלמוד אינהו נינהו רבינא ורב אשי ואכתי קשי' אמאי רבינא אותיב ברישא מההיא דהפקחין אטו מי הוה ידע המקשן דהוה מפרק ליה בשקנו מידו עד דמותיב ברישא מההיא דהפקחין דמתנייא בסיפא ושביק ההיא דמתו בנותיהן וכו' דמתנייא ברישא והא לשיטת התוס' ז"ל כי מותיב מההיא דמתו בנותיהן כו' הוה מצי לשנויי נמי בשכתב ואי הוה משני הכי אכתי הוה קשיא ליה מההיא דהפקחין וכדפרישנא ליה לשיטת התוס' ז"ל מעתה הדרן קושיא לדוכתין אמאי רבינא אותיב ברישא מההיא דהפקחין וי"ל דהמקשן הוה ברירא ליה דהוה משני ליה בשקנו מידו משום דבפרק הנזקין מוקי לה נמי בשקנו מידו ואגב אורחין מתרצא דמש"ה משני בשקנו מידו ולא משני בשכתב ולשיטת התוס' משום דבפרק הנזקין מוקי לה נמי בשקנו מידו ואם תשאל אכתי בשלמא אי לא הוה מתוקמא התם בהנזקין אלא בשקנו מידו ניחא דמשום הכי אותיב ברישא מההיא דהפקחין משום דידע המקשן דאי הוה מותיב ברישא מההיא דמתו בנותיהן כו' ברישא הוה מהדר ליה בשקנו מידו ותו לא הוה מצי למפרך מההיא דהפקחין אבל כיון דהתם נמי בהנזקין לא מתוקמא בשקנו מידו בדוקא דלמאן דלא בעי אלא קצובין אתי שפיר הך דהיא נזונת מנכסים משועבדין אפילו בדלא קנו מידו וכיון דלא מכרחא לאוקומי בשקנו מידו מנא ידע המקשן דהוה מוקי לה בשקנו מידו עד דפריך מהפקחין ברישא. תשובתך דע דמתני' דקתני והא נזונת מנכסים משועבדים קשיא אברייתא דפרק נערה דקתני חמשה גובין מן המשוחררין המקבל עליו לזון את אשתו וכו' וכמ"ש התוספות במשנה ולאוקמתא דבשקנו מידו איברא דדחיקנא קצת לאוקומה מתני' בשקנו מידו ומיהו א"ש ברייתא דהמקבל עליו לזון דמיירי בשלא קנו מידו דהכי מוכח לישנא דהמקבל עליו כו' ולמאן דלא בעי אלא קצובין הויא איפכא דמתני' מתוקמא שפיר כפשטה אפילו דלא קנו מידו דהא קצובין הויא כדקתני לזון חמש שנים כו' ומיהו ההיא דחמשה גובין מן המשוחררין לא א"ש דלכאורה דומיא דגט חוב וכתובת אשה שאין בה אחריות קתני דהוי להו קצובין וכיון דנצטרך לדחוק ההיא דחמשה גובין וכו' דמיירי בשאין שם קצבה להכי מאן דמותיב לא אסיק אדעתיה דהוה מהדר ליה אלא באוקמתא דבשקנו מידו ולהכי לא פריך אלא מהפקחין ברישא ולהכי נמי לא בעי לשנויי אלא בשקנו מידו ולא בשכתב כיון דהכי מתוקמא בפ' הניזקין כנ"ל. ודוק שחזרו התוספות לפרש כאן מה שפירשו כבר במתני' ושנו בלשונם וגם דוק דמתחלה כתבו ההיא דהמקבל עליו וכו' ובסוף הדבור כתבו מצינו לאוקמי ההיא דחמשה גובין מן המשוחררין וכו' שינו הברייתא דמתחלה נקטו ההיא דהמקבל ובסוף נקטו ההיא דחמשה וכו' וק"ל במאי דכתיבנא ואל תשכח מה שכתבתי לעיל דמה שמקשים התוספות לרבינא דאמר מקודשת מבעי ליה וכו' והניחו בתימה היינו לשיטת ר"ת ומש"ה נדו משיטת ר"ת ז"ל והדרי לפרושי שיטתם דמעיקרא ושני הדבורים דבתר הכין ת"ש מתו וכו' הכא במאי עסקינן בשקנו מידו וכו' שייכי כשטתם ז"ל ולא לשיטת רבינו תם ז"ל דוק ותשכח וככדתיבנא: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ור"ת כתב דכל היכא דנכתבו פשיטא דגבי ממשעבדי והכי קא מבעיא לן אם צריכים כתיבה או אם טורף ממשעבדי אפי' בלא כתיבה דקלא אית להו וא"ל לא נתנו ליכתב שאינם צריכים כתיבה ואקשינן דא"כ מאי פקחותא דכותבין ופרקינן דמאי כותבי' אומרי' הדר אקשינן מדתנן אין כותבין שטרי ארוסין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי פסיקתא ממש אלמא בלא כתיבה לא טריף ממשעבדי ואוקימנא בשטר קדושין וכדרב פפא הדר פרכינן מדתנן מתו בנותיהן וכו'. והיא נזונית מנכסים משועבדים אלמא לא נתנו ליכתב דבלאו כתיבה נמי טריף ממשעבדי ופרקינן דמתני' בשקנו מידו ואיכא דק"ל להאי פירושא למה לן לאוקומה בשקנו מידו לוקמה בשכתב וי"ל דאה"נ ולרווחא דמלתא נקט שקנו מידו להפוכי לגמרי מאי דס"ד מעיקרא דליכא אלא אמירה גרידתא וכההיא דאמרינן פ"ק דחולין כגון שלבנה באור ודכותא בתלמודא טובא כנ"ל. ואף לפי שיטה זו אתיא דרב פפא ורב שרביא אליבא דרבי אשי והלכתא כותייהו כדפסק הרי"ף ז"ל ע"כ. והתוס' ז"ל לא פירשו כן בשם ר"ת אלא כדכתיבנא עוד כתב הריטב"א ז"ל וז"ל והראב"ד ז"ל פירש נתנו ליכתב שלא מדעתם דאפי' נכתבו ליכא תוספות חיוב ולא טריף ממשעבדי או לא נתנו לכתב שלא מדעתם דכתיבה מהניא להו ואיכא תוספת חיוב וא"ל לא נתנו לכתוב שלא מדעתם דכתיבה מהניא להו ואקשינן ליה מדתנן הפקחין היו כותבין ואם איתא דבכתיבה איכא תוספת חיוב א"כ טפשים הן שעושין ממלוה על פה מלוה בשטר דהא בכתיבת בעל מיירי כדקתני כל זמן שאת עמי ופרקינן דמאי כותבין אומרים הדר אותיב רב אשי לרבינא מדתנן אין כותבין שטרי ארוסין אלא מדעת שניהם אלמא מהניא כתיבה ופרקינן דמתני' לרבינא בשטר קדושין וכרב פפא ורב שרביא הדר פרכינן לרבינא מדתנן והיא נזונית מנכסים משועבדים אלמא מהניא להו כתיבה ובשלמא לרב אשי מוקי לה בשכתב אלא לרבינא קשיא ופרקינן דמתני' לרבינא בשקנו מידו דוקא ולהאי פי' לא מצינא לאוקמיה לרבינא אלא בשקנו מידו ולפי שטה זו פסק הוא ז"ל דליתא הלכתא כרב פפא ורב שרביא דהא ליכא הכריחא דרב אשי ס"ל כוותייהו דהא מצי לאוקומא בשטרי פסיקתא וכיון דליכא הכריחא מדרב אשי ה"ל פלוגתא דרבא ורבינא לגבי רב פפא ורב שרביא דהלכתא כוותיייהו דרבא ורבינא אבל אין פי' זה נכון מכמה טעמי חדא דלישנא דנתנו ליכתב או לא נתנו ליכתב לא אתי שפיר ועוד דקא פריש דלרבינא הוא דפרכינן ממתניתין דאין כותבין שטרי ארוסין ואיהו מוקים לה בשטר קדושין וכרב פפא והא רבינא גופיה פליג על ר"פ ורב שרביא והיכי מוקמי' לדידיה מתני' כבר פלוגתא דידיה ואין זו שיטת התלמוד ועוד דהיכי פרקינן לעיל מאי כותבין אומרין וכההיא דהכותב לאשתו דהא לא דמו דהתם לא כותב ממש הוא אלא דמי ככותב ואלו הכי בעי' למימר דלא בעי למימר כותבין אלא אומרין דוקא וזו אינה שיטה לומר כותבין במקום אומרין והנכון בכולם פרש"י ז"ל או פי' ר"ת ז"ל ע"כ: וז"ל הרא"ה ז"ל אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו נתנו וכו'. יש שפירשו נתנו ליכתב צריכין ליכתב שאלו לא נכתבו אינו גובה אלא מבני חרי או לא נתנו שאין צריכין ליכתב דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי וא"ל לא נתנו ליכתב ואותביה מדתנן הפקחין היו כותבין מדתנן לישנא דהיו כותבין אלמא דרכן לכתוב לפי שצריכין ליכתב ומפרקינן מאי כותבין אומרים כלומר כתיבה דמתניתין לאו דוקא ולא למימרא דבעינן כתיבה אלא ה"ה לאמירה בעלמא וקרי ליה לאמירה כתיבה כלומר מי אשכחן דתני תנא כתיבה ולאו דוקא ואייתי ליה ממתני' דהכותב דלאו דוקא דודאי ה"ה לאמירה. תו מייתי מדתנן אין כותבין שטרי ארוסין וכו' אלמא דניתנו ליכתב וצריכין לכתוב ומפרקינן ההיא בשטרי ארוסין וכו' תו מייתי מדתנן מתו בנותיו וכו' אלמא דלא נתנו וכו' ולעולם גובה מנכסים משועבדים וליתא להאי פירושא דא"כ לישני ליה דהב"ע בשכתב בין לזו בין לזו אלא דמזון הבנות אינו נגבה לעולם מן המשועבדים ויש שפירשו ניתנו ליכתב שלא מדעתם דלא מהני להו כתיבה כלל דאע"ג שכתב אינו גובה מן הנכסים משועבדין אלא מבני חורין או דלמא לא נתנו ליכתב אלא מדעתם משום דאלו נכתבו גובה מן המשועבדים וא"ל לא נתנו ליכתב לומר שאם נכתבו גובה מן המשועבדים ומותבינן מדתנן הפקחין היו כותבין ואי ס"ד דאלו נכתבו גובה מן המשועבדים אלו הן שאומרים עליהם פקחין טפשין הן דאדרבה עדיפא להו כשלא נכתבו ומהדרינן מאי כותבין לאו דוקא אלא אומרים וליתא דא"כ שפיר מקשינן עליהו קרי לה לאמירה כתיבה וסיעתא דמתני' דהכותב לאו כלום הוא דהתם נהי דאמרינן דכותב לאו דוקא אלא ה"ה לאמירה ומיהו בין באמירה בין בכתיבה איתא ולהכי תנא כותבין אבל מי איכא למימר דתנא תני כותבין ונימא דאמירה בלחוד ולא כותבין כלל אבל הפירוש הנכון כמו שפרש"י נתנו ליכתב רוצה לומר יש להן דין כתיבה ואלו נכתב גובה מן המשועבדין או לא נתנו ליכתב שאין להם דין כתיבה ואע"פ שנכתבו אינו גובהו מן המשועבדין אלא מבני חורין דכיון דקנייה דרבנן לא חזו רבנן בהא דלטרוף ממשעבדי ואע"ג דאיכא שטרא ומהדרינן לא נתנו ליכתב שאין גובין לעולם אלא מבני חורין ומותבינן מדתנן הפקחין היו כותבין וקס"ד מדתנן האי לישנא דהיו כותבין דאלמא אית בהו דין כתיבה ומהדרינן מאי כותבין אומרים כלומר דלאו דוקא כתיבה דה"ה לאמירה וכתיבה לא מהניא מידי והשתא מייתי ליה שפיר ממתני' דהכותב דהתם כתיבה לא מהניא מידי אלא ה"ה לאמירה ומותבינן ממתני' דאין כותבין שטרי ארוסין וכו' אלמא מהניא להו כתיבה ותיובתא דרב ומפרקינן דשטרי ארוסין ממש קאמר וכדרב פפא ורב שרביא וכו' והלכך הלכתא כוותייהו ע"כ: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל דברים הללו נתנו ליכתב וכו'. הנכון בזה מה שפרש"י ז"ל דלעדים קאי והכי פירושא היכא שפסקו שניהם כמה יתן זה לבנו וזה לבתו וקדשו מתוך אותן הדברים ולא אמרו לעדים שיכתבו שטר ואח"כ בא אחד מהם אומר לעדים שיכתבו לו השטר יש להם רשות לכתוב השטר שלא ברשות חבירו או לא. ויש לפרש בעיא זו בשני דרכים אחרים האחד הוא שפשיטא ליה דבין כך ובין כך לא טרפי ממשעבדי מהניא ליה למילתא אחריתי מעיקרא דמלוה על פה והוי מצי אידך למימר פרעתי והדרך השני דפשיטא ליה דאם כתבו טריף ממשעבדי ומ"ה קא מבעיא ליה כיון דבכתיבה טריף ממשעבדי נאמר שאין להם רשות לכתוב אלא ברשות שניהם או נאמר שיש להם רשות דמתחלה לדעת זה פסקו ומסקנא דלא נתנו ליכתב והוינן בה מהא דתנן גבי הנושא את האשה ופסקה וכו' שאותה הבת נזונת מנכסים משועבדים דשמעת מינה דנתנו ליכתב דאי לא נתנו ליכתב היאך נזונת ממשעבדי ומתרצינן התם בשקנו מידו בשעת מיתה מיירי והיכא דאיכא קנין ודאי נתנו ליכתב דסתם קנין לכתיבה עומד ולפיכך טורפת ממשעבדי ותימה הוא למה לא תירץ התם כשכתבו מדעת שניהם ונראה למורי הרב נר"ו דה"ה שהיה יכול לומר התם כשכתבו אלא מפני שבגיטין מקשינן עלה והוצרך להעמידה בשקנו מידו נקט נמי האי לישנא הכא. כי מקשינן עלה בגמרא מדקתני הפקחין היו כותבין וכו' פי' ה"ר משה הצרפתי ז"ל דהכא קא פריך מדקתני לישנא דכותבין משמע דאתא לאשמועינן דנתנו ליכתב דאל"כ למה היה צריך להזכיר הכתיבה שעיקר הפקחות לא היה אלא מפני שהיו מתנין כל זמן שאת עמי והיה לו לומר הפקחים היו פוסקין כל זמן שאת עמי והוה סגי ליה בהכי ואמאי תני לישנא דכותבין ומתרצין לעולם לא נתנו ליכתוב ומאי כותבין דקתני אומרין והיכא דכתבו ולא כתבו בשטר אחריות נראה למורי הרב נר"ו דאע"ג דבשטרי מתנות דעלמא לא אמרינן ט"ס הוא אחריות אלא אמרינן לא רצה לתת לו בענין אחר בזה לא יהיה הדין כך אלא אמרינן דטעות סופר הוא וגובה ממשעבדי דמאחר שהחתן מתחייב לזונה ולפרנסה אשתכח דהוי כמו מכר וכמו כן כשאבי החתן פוסק לתת לבנו מתחייב אבי הבת לתת לבתו מצד אחר וגם בתו משועבדת לו והויא ליה דומיא דמכר ע"כ:
ומאי פסקא כלומר מי פסקתה לה הכי דלזו קנו ולזו לא קנו דאי קנו מידו דכולא מלתא קנו מידו בין להך בת ולאותן בנות דלהוו לה מניה. איהי בת אשתו דכבר נולדה והויא בשעת קניה מהניא ליה קנין בנתיה שהיו לו הימנה לאחר מכאן דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין. מי לא עסקינן וכו' כלומר מי לא מצינן לאוקמה למתניתין כגון דהוו בנותיה בשעת קנין והיכי דמי כגון שגרשה ואהדרה ובחזרה התנה עמה וכבר נולדו בנות. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
והרא"ה ז"ל כתב וז"ל הא דאמרינן כגון שגרשה לומר דאע"ג שגרשה ונתבטלו הנשואין וכתובה וכל תנאיה לא נתבטל זכות הבנות ואין בידה למחול ובפ' נערה דאבעיא לן במוחלת כתובתה ומוכרת כתובתה לא אבעיא לן כלל אלא לענין מזונותיה אבל הבנות ודאי לא אבדו מזונותיהן וזה מבואר ואין צריך לפנים ע"כ. ועיין לעיל בפי' המשנה בלשון תלמידי רבינו יונה ז"ל:
אימור צררי אתפסינהו כלומר וחששינן להו נמי ואפי' בשבועה לית לה ואשכחן דכוותא בתלמודא כמו שכתוב בס' הצבא מחברת הרב אדוני זקני ז"ל. הרא"ה ז"ל:
וז"ל רש"י במ"ק ומשני דמ"ה גריעי כיון דאיתנהו בתנאי אימור צררי אתפסינהו למזונות אבל לאשתו כיון דלאו בתו היא ליכא למיחש דלמא צררי אתפסה דלא חביבא עליה כולי האי ולעולם לא ניתנו ליכתב שטרי פסיקתא ולחתום בה סהדי ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל אימור צררי אתפסינהו פי' והאי חששא אלימא כולי האי הכא דאפי' בשבועה לא גבו משא"כ בחשש צררי דכתובה דגביא בשבועה מיהת ואין כל החששות שוות דאע"ג דלקמן בפרק שני דייני גזרות אמרינן גבי מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אמרינן דלקטנה לא מתפיס אינש צררי ואלו הכא אמרינן דמתפיס תירץ ר"י ז"ל דלגבי משעבדי החמירו לחוש אפי' בקטנה והתם לגבי בני חרי קאמר א"נ דמיתה שאני דכיון דלא הדר מתפיס צררי. עי"ל דהתם הוא באשתו אבל לגבי בתו מתפיס אפי' לקטנה על ידה או ע"י מי שזוכה לה ובפרק הנזקין פרישנא טעמא דאין מוציאין למזון האשה ובנות מנכסים משועבדים לפי שהן קצובין או שאינם כתובים וההוא טעמא אלים טפי דאלו לפום טעמא דהתם אפילו הודה האב בשעת מותו דלא אתפסה צררי לא טרפא ממשעבדי וא"כ ההוא טעמא הוה ליה למתפס הכא דאלים טפי אלא דהכא סוף טעמא נקט ותדע דהתם פרכינן מהא דהיא נזונת מנכסים משועבדין למ"ד לפי שאינן קצובין ואוקימנא בשקנו מידו וכסוגיין דהכא ממש וש"מ דתרי טעמי איתנהו דאי לאו דאיכא נמי טעמא דחששא דצררי היו גובין מן המשועבדין בדין כיון דאיכא קנין וכדמהני קנין לגבי בתו וזה ברור ע"כ. עוד כתב הריטב"א בסוף הפרק וז"ל הא דאמרינן אימר צררי אתפסינהו מסתברא לי דה"פ כיון דאיכא תרתי חדא דאכלי בתנאי ב"ד ואידך דקנו מניה תוספת על תנאי ב"ד כיון דכולי האי עבד אית לן למיחש לגבי משעבדי מיהת דודאי צררי אתפסינהו ואפי' בשבועה לא טרפא מנייהו ומהאי טעמא חיישינן דאפילו לקטנה מתפיס צררי מה שאין כן לקמן דהויא כאשתו לגבי בני חורין וגם לא קנו מידו והא דאצטרכינן לטעמא דשאינן קצובים או שאינן כתובין התם במסכת גיטין לגבי מזון האשה והבנות ולא אתיא עלה מטעמא דצררי משום דלא אהני טעמא דצררי דלא לגבו אפי' בשבועה ממשעבדי אלא בדאיכא נמי דקנו מניה וכדפרי' ודין אשתו במזונות כדין הבנות דהכי מותבינן במס' גיטין מהא דהיא נזונת מנכסים משועבדים אמתני' דהתם ותריצנא בשקנו מידו וכסוגיא דהכא כנ"ל ע"כ: זאת אומרת וכו'. מדקתני למקום שהיא אמה ש"מ בת דרכה להיות אצל האם ולא אצל האחין כדי שתתייסר מאמה ולא תאחוז בידה דרך פריצות. דבגדולה עסקינן ומשום חששא דפריצותא דלמא בקטנה עסקינן ואשמועינן שתגדל אצל האם ולא אצל הראוי ליורשה כגון בת שלא במקום בן שהיא יורשת אביה ומשום מעשה שהיה שלא יהרוג אותה הראוי ליורשה אבל גדולה דלא חיישינן לרציחה אימא לך שתשב אצל האחין יורשי האב אחי האח. ושחטוהו כדי ליורשו. א"כ דבקטנה עסקינן ולאו משום פריצותא ויש חלוק בין גדולה לקטנה לתני למקום שהיא דמשמע מוליך מזונותיה לגדולה במקום שהיא ולקטנה במקום שהיא ואנא ידענא מקטנה שהיינו אצל אמה דהא כבר אשמועינן בברייתא דבן ובת קטנה אצל האם. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

Daf 103a

ההוא גברא דאוגר רחייא לחבריה לטחינה לאדם אחד היו לו רחיים ולא היה לו חמור לגלגל את הרחיים והלך והשכירן לאחרים שהיה לו חמור להיות טוחן בהם לאחרים לשכר ולא התנה שוכר ליתן לבעל הרחיים שום שכר בדמים אלא שהתנה עמו לטחון לו חטים לפרנסתו בשכר הרחיים. לסוף איעתר משכיר זבן רחייא אחריתי וחמרא להנהיג הרחיים א"ל לשוכר עד האידנא הוה טחין אנא גבך לפרנסתי בשכר הרחיים שלי השתא דאית לי רחייא אחריתי הב לי אגרא בדמים דלא צריכנא למטחן גבך. מטחן טחיננא לך באגרא כדמעיקרא הכא נמי משכיר טוחן למזונותיו ברחיים שיש לו בביתו ושוכר נותן לו מעות בשכר הרחיים שהשכיר לו הואיל ואינו צריך טחינה כעין הבת שאינה צריכה למזונותיה דבעל ראשון. תרי כריסתא לית לה ולא מצי ראשון למימר אכלי עמי ושובי אכלי עמו טחון וזבין טחון ואותיב כלומר טחון ברחים שלך ומכור אותם חטים טחונים לאחרים וטחון ברחים דאוגרת לי ונקיט ואותיב במזונך כלומר הנח באותן רחיים טחונים לצורך מזונותיך ואיכא דאמרי טחון וזבין כלומר באותן רחיים שקנית טחון לאחרים בשכר. הני מילי דמצי א"ל שוכר למשכיר טחון וזבין דלא משכח שוכר אינשי לטחון ברחייא דידי' אבל אי שכיח טחינא לרחייא דשוכר כופין על מדת סדום דלטחון לאנשי ולשקול זוזי ולותיב למשכיר דהיינו זה נהנה וזה אינו חסר שהיו אנשי סדום נמנעים שלא ליהנות זה אצל זה אפי' בזה נהנה וזה אינו חסר. רש"י ז"ל במ"ק:
וז"ל הרא"ה ההוא גברא וכו' רחיים של ראובן היו והשכירן לשמעון וחייב עצמו לו בשכרן שיטחון לו חדש או שני חדשים לסוף איעתר ראובן המשכיר זבן רחייא וחמרא א"ל הב לי אגרא כלומר תן לי שכרי בדמים שאיני צריך לטחינתך כן פי' ר"ח ע"כ:
וכתבו תלמידי ר"י ז"ל דאגר רחייא וכו' פי' השכיר הרחיים שלו על תנאי שיטחון בשכירות שיעור ידוע בכל שנה ושבוע או בכל חדש וחדש אח"כ נתעשר המשכיר וקנה רחיים וחמור לסבב הרחיים והיה אומר לשוכר כיון שיש לי רחיים בשלי אני צריך לטחון ותן לי אתה דמי הטחינה ומסקנא דמצי אידך למימר לטחינה שכרתיה ממך אם אינך צריך לטחון באלו לאנשי ביתך שכבר יש לך רחיים אחרים [טחון] זבין טחון אותיב כלומר טחון ומכור לאחרים או טחון והנח בביתך מיהו אם מוצא דגן מאחרים שמספיק לטחינת הרחיים כופין אותו לתת דמי הטחינה דזה נהנה וזה אינו חסר הוא כתב ר"מ ז"ל ושמעינן מינה דכה"ג גבי מזונות היכא דקביל אנפשיה לחבריה במזונות ואיעתר חבריה ולא אצטריך למזוני מחייב למיתב ליה דמי מזונות לא שנא היו ליה מזוני מקמי הכי ולא שנא דאיעתר בתר הכי דהא מתני' דה"ל מזוני מקמי דלקביל ליה בתרא מזוני אנפשיה וקתני אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות וגבי מעשה ברחייא נמי דאיעתר בתר הכי וטעמא דמצי אמר ליה טחון וזבין טחון ואותיב הא לאו הכי מחייב למיתב ליה דמים ודוקא דלית ליה לנתבע פסידא אלא טירחא בעלמא הוא דאיכא אבל היכא דאית ליה פסידא בין מזונות לדמי מזונות חיישינן לפסידא דנתבע ולא יהיב ליה אלא שיעורא דלא לפסיד ע"כ: מי דמי התם חדא כרסא וכו'. כלומר דהתם אי אמרת דלא ליתבו לה אלא מזונות ממש שצריכה לאכול הפסיד מאחד מהם אוכל זמן שאינה יכולה לאכול והא לא אסיקנא אדעתא אבל הכא כי טחין ליה שוכר למשכיר לא מפסיד משכיר כלום דיכול לטחון ברחיים שלקח לאחרים בשכר ויטחון שלו בבית שוכר והיינו דאמרינן דאמר ליה טחון וזבין טחון ואותיב ולא אמרן אלא דלית לשוכר טחינה אחריתי אבל אית לשוכר טחינה אחריתי בלא הפסד כופין אותו על מדת סדום וכן הלכה. הריטב"א ז"ל: מתני' אלמנה שאמרה וכו'. ונותנין לה מדור לפי כבודה אינו ר"ל שאם אין לה בית שישכרו לה דהא בהדיא קיי"ל בפרק נערה שאם לא הניח להם אביה בית שאינם חייבים לשכור לה וכמו כן אם הניח להם אביהם בית צר אינם חייבים לתת לה בית רחב מדתני רב יוסף בביתי ולא בעקתי אלא מאי דקתני ונותנין לה מדור לפי כבודה ר"ל שאם הניח בעלה בתים הרבה והיתה רגילה בחייו להשתמש במדור המשובח נותנין דמי המשובח אי נמי שאם היתה רגילה להשתמש פעמים במדור זה ופעמים במדור זה אינם יכולים לדחותה אצל הגרוע אלא נותנין לה המשובח. תלמידי רבינו יונה:
מדור הדר לעצמה. כן כתב רש"י במהדורא קמא: ואם היתה טוענת מפני שהיא ילדה וכו'. האי סיפא לא מתוקמא אלא באשת איש וכגון שהיו לבעלה בנים מאשה אחרת והם בחורים והיא ילדה והיא אומרת איני רוצה לדור עמהם כדי שלא נבוא לידי איסור אשת אב א"נ שלא הניח בנים ואינה רוצה לשבת עם האחים שהיא אסורה עליהם משום ערוה וחוששת שלא יבואו לידי הרגל עבירה נותנין לה מזונות הצריכין לה משלם בבית אביה דחייבין לה מזונות בענין שלא יהיה לדבר חשש אבל אם היתה אמה אינה יכולה לטעון זה דגבי אם ליכא למיחש להאי חששא כלל. תלמידי רבינו יונה ז"ל וכן פירש רש"י ז"ל במהדורא קמא והן ילדים באשת אב קמיירי משום פריצותא ע"כ. וכתב הריטב"א ז"ל דה"ה לאשה בחיי בעלה שיצאתה מביתו והלכה לה שאם נתנה טעם לדבריה חייב לתת לה מזונות שלמים במקום שהיא אבל אם לא נתנה טעם לדבריה אינו חייב לה מזונות שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שלחנו וכן היא באלה הדברים רבה על פסוק למען ירבו ימיכן ואף לדברי הרמב"ם שאומר יכול להשרותה ע"י שליש הוא עדיף מינה בזה ואפילו לפי ברכת הבית אפשר דלא יהיב לה דלא תקון רבנן מזונות אלא ביושבת תחתיו ומשמשתו ואפילו לדברי האומר שיש מזונות למורדת גמורה התם יושבת עמו בבית שמצערתו מתשמיש וקא קנסינן לה לההיא מורדת אבל כשאינה יושבת עמו ואינה באה בטענה אין לה מזונות וכן דעת רבותי ואף כשהלכה בטענה אם שתקה ולא תבעה מזונות מחלה להו לשעבר וכדכתיבנא בפ' הכותב בס"ד ע"כ:
גמרא תנו רבנן משתמשת במדור שנתנו לה אם נשתמשה בחיי בעלה בכרים וכסתות או בכלי כסף כך היא משתמשת ויורשין חייבין לזמן לה את הכל בביתי משמע בשימוש אחד תהא משתמשת בחיי ובמותי כל אימת דאת בביתי. מיגר משך אלמנותיך ולא בבקתי שאם יש לה בית קטן וצר יכולין היורשים לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך לשם שהרי כתב לה בביתי דמשמע בביתי גדול ורחב ולא בבית צר וקטן ל"א ולא בבית עקתי שאין היורשים אומרים לה נעשה לך בית קטן לדור בי ביקתא בי עקתא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל שכך כותב לה כל ימי מיגר אלמנותיך תהא יתבא בבית' כל זמן שימשך זמן אלמנות שלך תשתמש באותו הכבוד שנשתמשת בחיי בביתי ע"כ:
במדור אלמנה כגון שבנה לה בעלה חדר אחד בפני עצמה בתוך ביתו לצורך תשמישה. רש"י ז"ל במהדורא קמא: בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו פי' הא קי"ל שאם הנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים וכו'. ורב נחמן סבירא ליה שאם קדמו יתומים ומכרו מאותן נכסים מועטין מה שמכרו מכרו והפסידו הבנות זכותן ובב"ב פרק מי שמת מפרש במדורין מועטין וכתב רש"י ז"ל ודוקא כשקדמו ומכרו קודם שהתפיסו לבנות אבל אחר שב"ד זכו לבנות למזונותיהן לאו כל כמינייהו לאפקועי זכות הבנות. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וז"ל הריטב"א יתומים שקדמו ומכרו פירש"י ז"ל שמכרום קודם שהורידו ב"ד את הבנות והכי דייק קצת לישנא דקדמו ועוד שאם אתה אומר שזה אפילו שהורידום בנכסים בטלת תקנת בנות בנכסים מועטים והא דאמרינן הכא תפסו מחיים התם לא תפסו מחיים לאו למימרא שתפסו בהם לאחר מיתה אלא דהכי פירושא דהכא זכתה האלמנה במדור זה מחיים שהרי נשתמש בו בחיי בעלה מה שא"כ בבנות שזכייתן בנכסים מועטין אינו אלא לאחר מיתה ותפס לאו דוקא ותדע שהרי אין תפיסה בקרקעות ויש ספרים שגורסין הכא תפסה התם לא תפסה וזה כפרש"י ז"ל אבל יש מבעלי התוספות שפירשו שאפי' מכרו לאחר התפסת ב"ד לבנות מה שעשה עשוי כיון דלא תפסו מחיים ונקט קדמו לפי שאמרו לעשות כן קודם שידעו בדבר שימחו בהם ע"כ:
התם ירושת נכסים מועטים לא תפסו בנות מחיי האב מדור תפסה האלמנה מחיי בעלה. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל הכא תפיסה מחיים שהרי בחיי בעלה עומדת בביתה וזכתה באותה דירה ע"כ:
אין היורשין חייבין לבנותו ויכולין לומר לה לכי לבית אביך ואנו זנין אותך לשם ואני אבננו משלי ולא אזוז מבית בעלי אין שומעין לה הואיל ונפל דבביתי כתב לה משמע כל זמן שביתי קיים. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אין שומעין לה מפני שהיתומים יכולים לומר לה כלום התנה אבינו עמך אלא כל זמן שתהא הבית קיימת וזו כיון שנפלה לא קרינן ביה בביתי ע"כ:
שיפצה חזקה בדקי הבית וסתמה הסדקין כדי שלא תפול מהו יכולין לעכב על ידה או לא שיפצה לשון תיקון כדאמרינן עד דאתא אסא ושפצינהו. רש"י ז"ל במ"ק. ובמהדורא בתרא כתב שיפצה חזקה בדקיה מאי מי אמרינן לא מפקינן לה כל הימים שיכול להתקיים או דילמא אמרי לה לאו כל כמינך לחזק הבית ולעמוד בו ימים רבים אלא לא יעמוד אלא כל ימי קיום הבית מכמו שהיתה כשמת בעלה. והתוספות גרסי שיפוצא מאי ושם דבר הוא ופירוש מהו שתשפץ אי מצי לעכב על ידה לכתחלה ומיהו לבתר דתקנה לא מפקינן לה כל ימים שיכול להתקיים. וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל שיפוצא מאי שיפוצא מהו ע"כ: וליתבו לה מזונות כי יתבה התם בבית אביה. ברכת הבית מרובה לפי רוב בני אדם מתברכת הבית ל"א ברכת הבית מרובה מזונות לשנים מזונות לשלשה וליתבו לה לפי ברכת הבית כלומר אם הם שנים או שלשה מאותו מזון שהם מתקנין לצורכן יהיו נותנין לה קימעא ל"א שעושין מלאכה ביחד ומשתכרים ועוד שמזל הרבים יפה וליתבו לה לפי שנתמעטה ברכת הבית מיציאתה גמגום. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ברכת הבית מרובה פי' במקצת הדברים שמספיקים שלשה בני אדם יספיקו ארבעה דנר לא' נר למאה וכן כל כיוצא בזה ורש"י ז"ל גורס ברכת הבית ברובא כלומר לפי רוב בני אדם הברכה משתלחת בבית דמזלא דתרי עדיף והראשון עיקר ע"כ: וז"ל הריטב"א ברכת הבית מרובה פירש רש"י כי כשהם רבים עוזרים זה לזה ועוד דמזלא דרבים עדיף ולפי זה לא אתי שפיר מאי דפרכינן וליתבו לה לפי ברכת הבית והנכון דברכת הבית מרובה משום דנר לא' כו'. ע"כ. וז"ל הר"י מטראני ז"ל ברכת הבית ברובא פירוש ברוב בני אדם מתמעטת ההוצאה שיותר צריך אדם יחידי למזונות ממה שצריך אם יתחבר עם אחרים וליתבו לה לפי ברכת הבית אה"נ והאי דתני אין לה מזונות הצריכין ליחיד אבל כפי שצריך לפי רוב בני הבית יהבי לה ע"כ: לשון חכמים ברכה כלומר ממה שאמרו חכמים יש ללמוד היכן ברכה מצויה וכדאמרי' הכא ברכת הבית מרובה. פירוש כגון חטים או יין וכל המטלטלין נקנין במשיכה. מדד אפילו בכליו של לוקח. שוכר את מקומו מקום כליו דרשותו של אדם קונה לו והיינו לשון חכמים עושר שמדברי חכמים נלמוד היאך יכול לקנות אותם פירות בלא משיכה כדי שלא יפסיד. רש"י במ"ק:
שוכר את מקומו מכאן שמענו שהמשכיר בית לחבירו אע"פ שיש לו בה תפיסת יד קונה לו לשוכר מדין חצירו וכן נמי משמע הכי מההיא דמציעא דד' זקנים שהיו הולכים בספינה ואמר ר"ג מעשר שיש לי במקום פלוני נתון לעקיבא בן יוסף ומקומו מושכר לו. תלמיד הרשב"א ז"ל: מפני שהן מחמיצות הא למדנו דחטין לעוסות יפין הן למכה ובפסח לחוד אסור לההיא רפואה משום חימוץ. לבני אני צריך שהיה צריך לצוות את בניו ואיידי דקתני נותנין לה מדור לפי כבודה נסיב לה לההיא ברייתא דתניא בגוה הזהרו בכבוד אמכם. רש"י במ"ק: וז"ל הרא"ש הא דמייתי הכא פטירתו של ר' פי' ר' אברהם אב"ד דאיידי דאיירי בענין אלמנה קא מייתי הכא שצוה ר' בניו שינהגו כבוד באלמנתו ובירושלמי מייתי לה על מתני' אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז מבית בעלי וגרסינן התם ג' דברים צוה רבי את בניו בשעת פטירתו אל תזוז אלמנתי מביתי אל תספדוני בעיירות מי שנטפל כו'. ופריך אל תזוז אלמנתי מביתי לאו מתניתין היא אלמנה שאמרה אי אפשי לזוז ומשני דלא יימרון ביתא דנשיאותא משועבדת לנשיאות. וכ"כ ת' הריטב"א והרשב"א: דלוק במקומו שמטתו מוטלת בשעת פטירתו ובערבי שבתות דלהוי נר במקומו משום דהוה אתי בבי שמשי כדלקמן. מוצעת ומקושטת בכרים וכסתות ותכשיטין. חפני חפה ואפרת מקומות הן הזהרו כלומר בתמיה וקא מפרש לה לכולה ברייתא. רש"י במהדורא קמא: וי"ו יתירא ויש לדקדק קצת והא אשת אב ובעל אם נמי מייתורא דאת מרבי' להו ואמאי נקט טפי וי"ו יתירא וי"ל דדרשא דאת ברירא בכולי גמרין דכל אתין רבויין אבל דרשא דוי"ו היא הכא בלחוד ולהך נקט את אביך זו אשת אביך וכו'. ונקט לרבות את אחיך הגדול אע"ג דאינך נמי מריבוייא דאת קא רבינן להו וכן דייק רש"י שכתב את אביך. כל אתין רבויין. וי"ו יתירא דואת אמך. ע"כ. דוק ותשכח ודרשינן מאת יתירא אשת אב ובעל אם משום דהיינו כבוד אב ואם וכדמשני ה"מ מחיים וכדבעינן למכתב בס"ד ומוי"ו יתירא אייתי' אחיך הגדול דהויא ליה כבוד באפי נפשי' ולא שייך בכלל כבוד אב ואם כנ"ל: ה"מ דכבוד אשת אב מדאורייתא מחיים דאב. רש"י במהדורא קמא. משמע דמדרבנן חייב בכבוד אשת אב אפילו לאחר מיתה. וקשה קצת דאכתי תקשי אמאי צריך רבי להזהיר את בניו על כבודה אטו מי חשידי דקא עברי אדרבנן ובמהדורא בתרא פי' יפה שכתב וז"ל ה"מ. דחייב בכבוד אשת אביו בחיי אביו. ע"כ. פי' אבל לאחר מיתה לא מחייב כלל ולכך הוצרך להזהירן והא דפריך אשת אב נמי דאורייתא היא קושטא דמילתא קא פריך כנ"ל: כל בי שמשי בכל ע"ש וע"ש. שבבתא שכינה כיון ששמע ר' שהוציאה השפחה את הדבר לחוץ. רש"י ז"ל במהדורא קמא: אמרי ש"מ לשמושי בעלמא דאתי אמר כלו' נתנבא ברוח הקודש שימותו וישמשוהו לעה"ב האי דאמר הכי כי היכי דלא לימרו וכו'. וכתב הראב"ד ז"ל ועד האידנא זכותא דרבי אהניא להו וכיון שחלה רבי ונטה למות לא הגין זכותו עליהם ומתו שאם על עצמו לא הגין זכותו שלא ימות ק"ו עליהם וכדי להוציאן מזה מדעת הוא דאמר הכי להודיע שהם חסידים וישמשוהו לעה"ב. תלמיד הרשב"א ז"ל:

Daf 103b

שמעון בני חכם אב"ד חנינא בר חמא ישב בראש שתמנו אותו ראש ישיבה. משום טירחא לפי שעיירות מצויות סמוכות זו לזו ואי הוו ספדי ליה רבנן דאזלי אחר מיטתו בכל עיר ועיר הוה טריחא להו מילתא אבל כרכין רחוקין זה מזה ולקמן מפרש רבי בצפורי הוה בשעת פטירתו ומקום קברו היה מוכן לו לבית שערים והוליכוהו מצפורי לבית שערים ל"א סבור מינה משום טירחא דבני כפרים דסמיכי לעיירות ואתו התם למספדיה כיון דקא חזו דקא אספדוהו בכרכים וקא אתו כולי עלמא מעיירות ומכפרים אמרי משום יקרא הוא דקאמר לפי שהיו מספידים אותו ברב עם בכרכים יותר מן העיירות ואית ספרים דכתיב בהו משום זילותא הוא דקאמר ואין הדבר ראוי לצדיק כמותו לספדו במיעוט בני אדם. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל הראב"ד ז"ל אל תספדוני בעיירות כלומר לבני הישיבה קאמר. סבור מינה משום טירחא דעיירות כלומר כדי שלא יהא להם טורח להביא מן הכרכין חלילין ומקוננות לפי שאין מצויות בעיירות כיון דקא חזו דספדו בכרכין ואתו כ"ע למספד אמרי ש"מ משום יקרא הוה כלומר כדי שיבאו כל העולם לספדו כי יודע היה שיתקבצו שם אותו יום כלם דאי משום טירחא אדרבה יש להם טורח יותר כשעומדים חוץ לבתיהם ומביאין מזונותיהם וצערי לינה ע"כ: ביממא ובליליא במצותו של ר' ההוא כובס דכל יומא בחלי. ההוא יומא דנח נפשיה כיון ששמע כובס בת קול דאמרה הכי. רש"י במהדורא קמא:
וגרסינן בירושלמי ר' נתן בשם ר' מנא מעשה נסים נעשו באותו היום ערב שבת היה ונכנסו כל העיירות להספידו ואישרוניה תמני עשרי כנסיות ואתוני' לבית שרייה ותלא לון יומא עד שהיה כל אחד ואחד מגיע לביתו וממלא לו חבית של מים ומדליק את הנר כיון ששקעה חמה קרא הגבר שריין מציקין אמרין דלמא דחלינן שבתא אתא בת קול ואמרת להון כל מי שלא נתעצל בהספידו של רבי יהא מבושר לחיי העולם הבא בר מן קצרא כיון דשמע כן סליק לאיגרא וטליק גרמי' ומית נפקת ברת קלא ואמרת ואף קצרא ע"כ. והשתא ניחא שהרג הכובס את עצמו מדעת משום דחילל שבת ולא נתעסק בהספידו ולהכי סליק לאיגרא ונפל לאגמא ומית דהיינו סקילה כדין המחלל שבת. וכן שמעתי מפי' הר' קלונימוס ז"ל בירושלים תו': אמר לוי צריכא לומר לר' דרבן גמליאל דבכור הוא דלהוי נשיא. ולמטלעתך הקפיד ר"ש והשיב לו דרך גנאי דודאי היה צריך לומר לו לפי שאני גדול ממנו בחכמה ומשום דלוי היה צולע אמר לו הכי כדאמרינן התם לוי אחוי קידה ואיטלע. רש"י ז"ל במ"ק. ונראה דמשום כבוד אביו דלא לימא דאמר מילתא יתירתא הוא דהשיב ר"ש כן וגם לא הויא מילתא דגנאי כולי האי דהא לא איטלע אלא משום דאחוי קידה דהיינו לימוד תורה כנ"ל. וקא מתמה תלמודא מאי קשיא לר"ש בר' כלומר אמאי קפיד אמילתיה דלוי הא לוי קרא קאמר ומשני מ"ה קא קפיד ר"ש דיהורם ממלא מקום אבותיו אבל ר"ג לא הוה ממלא מקום אבותיו כר"ש אחיו ורבי מ"ט עבד הכי שצוה למנותו נשיא כיון דלא הוה ממלא מקום אבותיו ומשני נהי וכו' ואית דגרסי הכי קרא קאמר ומשני משום בניו של ר"ג דלהוו נשיאים בתריה אצטריך ליה לרבי למימר. לא קבל ר' חנינא דלמניוהו ראש ישיבה מפני שהיה ר' אפס חכם. באבראי חוץ מבית המדרש לפי שלא היה רוצה להיות כפוף לו לר' אפס ויתיב לוי גבי דר' חנינא אבראי משום כבוד דר' חנינא. למיתב גביה מאבראי דאיהו לא בעי נמי למיכף ליה לר' חנינא ומתוך שראה עצמו יחידי מבחוץ הלך לו לבבל והיינו דאמרי ליה לרב במ' שבת דהוה קאי בבבל. לוי ארוך הוה. כלילא עטרה של כלה וכו' אמר רב ש"מ וכו' מיכף הוה כייף ליה ומשום כבודו דר' חנינא הוה יתיב אבראי ואלו הוה ר' אפס קיים הוה כייף ליה ולא הוה אתי להכא. כיון דאמר רבי בשעת פטירתו והא הוה ר' חייא בשעת פטירתו של ר' וליפקוד רבי עלויה דלמנוהו ראש ישיבה. קברו של ר' ארונו של רבי. הוריד על ר' דמעות איפוך אמר ר' אני ראיתי קברו של ר' חייא וכו' בטלה קדושה כדאמרינן בעלמא ר' לא הכניס ידו תחת אבנטו מעולם. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הרא"ש ז"ל בתוספותיו בטלה קדושה שהיו קורין אותו רבינו הקדוש והיינו דתניא בשילהי סוטה משמת רבי בטלה ענוה ויראה וקדושה בכלל והר"ר חיים כהן היה אומר אלמלי הייתי כשנפטר רבי הייתי מטמא לו וכו' ובהדיא איתא בירושלמי דמס' ברכות דפ' מי שמתו כשמת רבי אמרו אין כהונה היום ולא נהירא דמוכח התם דמיירי לענין טומאת בית הפרס דרבנן אבל טומאה דאורייתא לא ורבינו נסים פי' כהנים נטמאו במיתתו שהכל חייבים לטמא לנשיא וכן פירש הראב"ד ז"ל ע"כ:
סימן יפה לו בכולהו לא ידענא טעמא בר מערב שבת ומוצאי יום הכיפורים בע"ש משום דבעת מנוחה מת וקא מעייל לאלתר במנוחה וקא מינצל מחבוט הקבר. במוצאי יום הכיפורים נמחלו עונותיו ביום הכפורים וסימן יפה לו. סבר ר"ל לא אפגריה לא אבטלנו ממצות דראש הישיבה מתעסק הוא בצרכי צבור ואינו פנוי לעסוק תדיר במצות. ואריכנא מגלתא ומתקן אני קלפים לכתוב בהן ה' חומשי תורה. לא תהא כזאת שלא אמר דבר זה מעולם. אמר להם רבי לחכמים סדרי חכמים לנהוג עצמו בחכמה כאב. נהוג נשיאותך ברמים שתהא יושב בין הגדולים כעין המלך שישב במלכותו וגדולי מלכותו סביבותיו והוא מתפאר בהם וזרוק מרה אימה שתהא אימתך מוטלת עליהם כלומר לא תהא גס לתלמידים אלא עמוד בכבודך והטל אימתך עליהם. ר' מוטל בחליו בצפורי ומקום קברו קנוי ומוכן לו בבית שערים. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וקבלה בידו שקברו בצפורי ואני זכיתי והייתי על קברו. ואפשר דאף על גב דמקום קברו קנוי לו בבית שערים לפי שנפטר בצפורי והיה ערב שבת כדאמרינן בירושלמי וכדכתיבנא לעיל לא נקבר אלא בצפורי ולא נפרש כמו שפירש רש"י במהדורא קמא לעיל גבי משום טירחא כלישנא קמא עיין לעיל:

Daf 104a

ובסים אוירא ואוירו יפה ומצונן ובית שערים מקום עמוק וחם ומקום חום רע לחולה. ידקר בחרב דאלו הוו ידעי בבירור דמית לא הוו בעו רחמי עליה דלחיי דאתחיית המתים לא הוה בעו למבעי רחמי ואהכי אמר דאפילו הוא מית ואינהו לא ידעי דלהוו בעו רחמי עליה בחזקת שהוא חי כי היכי דלחיי בתפלתם. אמתיה לא נדע למבעי רחמי עליה. מבקשים את רבי מלאכים מבקשים שילך עמהם לההוא עלמא. ורבנן תחתונים מבקשים רחמי שיחיה עמהם רבי ויהיה עמהם בעה"ז. שיכופו שינצחו התחתונים לעליונים ויחיה רבי דהוה מצטער רבי טפי משום דאלו ואלו מעכבים עליו. שקלה אמתא דרבי מאני כלים ושדא השליכן מן הגג לארץ כי היכי דלבעות רבנן ולשתוק ולא לבעו רחמי. שתקו ונצחו מלאכים. לאחוריה שלא ירגישו בו שמת משום דאכרוז כל מאן דאמר נח נפשיה וכו' אראלים ומצוקים מלאכים וצדיקים דכתיב מצוקי ארץ ונשבה כלומר מלאכים נשאו לארון הקודש והלכו להם אצבעותי שעסקתי בכל כחי בתורה ובמצות ולא נהניתי בעולם הזה אפילו לפי טורח שיגעתי באצבע קטנה שלי. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכן פירש במהדורא בתרא ולא נהניתי בעה"ז. לפי טורח שיגעתי באצבע קטנה והוא יגע בעשר אצבעות וכל מה שהיה משתבח היינו בעסק התורה. אבל התוספות ז"ל לא פירשו כן אלא שגם היה משתבח שלא נהנה בעה"ז אפילו באצבע קטנה כלומר שלא נהנה כלום מעה"ז ומייתי ראיה מדאמרינן במדרש עד שאדם מתפלל שתכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך מעיו ומייתי מהך עובדא דרבי והקשו בתוספות בפ"ק דע"ז מהא דאמרינן התם דלא פסק מעל שלחנו לא צנון ולא חזרת ותירצו דאוכלי שלחנו היו רבים והיינו לשיטתם אבל לשיטת רש"י ניחא וכדכתיבנא כנ"ל:
הולך נכוחו זה שהיה הולך בדרך ישרה ל"א שאותו חסיד הולך לו בישרו שכפעולתו כן (מנא) [מצא]. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
מתניתין כל זמן שהיא בבית אביה ויתומים נותנים לה מזונות לשם ולא נגעה בנכסיהם כלל גובה כתובתה לעולם. שתעשה טובה כלומר באותן כ"ה שנים פזרה בנכסיהם ונתנה בחנם לשכנותי' לחם ומלח עד כדי שיעור כתובתה. רש"י ז"ל במ"ק:
וז"ל הר' ישעיה מטראני ז"ל כל זמן שהיא בבית אביה שאינה נוגעת בנכסי בעלה גובה כתובתה לעולם בין נותנין לה מזונות שם בין אין נותנין לה מזונות וכ"ז שהיא בבית בעלה ונזונת שם גובה כתובתה עד כ"ה שנים אבל אם עברו כ"ה שנים איבדה כתובתה שיש באלו כ"ה שנה שיעור שתעשה טובה וגמילת לעניים המחזרי' בבתים כנגד כתובתה ואינה רשאה ליתן לעניים מנכסי היתומים וכל מה שנתנה אנו מחשיבים אותו לה בכתובתה ושיערו חכמים מה שנותנת בכ"ה שנים עולה כשיעור כתובתה ע"כ: ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל כל זמן שהיא בבית אביה וכו'. פי' אלמנה שחזרה לבית אביה והיתומים שולחים לה מזונותיה יכולה לתבוע כתובתה לעולם דכיון דאינה עומדת בביתם אין לנו לחוש שנטלה משלהם כלום כדי שתפסיד כתובתה אבל כל זמן שהיא נזונת בבית בעלה אינה גובה כתובתה אלא עד כ"ה שנים אבל אם עמדה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה אבדה כתובתה שיש בכ"ה שנה שתעשה טובה לאחרים כשיעור הכתובה והנדוניא שלה ולפום הכי אמרי' מסתמא מחלה ובגמ' פריך אם היא עשירה שכתובתה גדולה איך נאמר שבזמן הזה נהנית ועשתה טובה מן הממון כשיעור כתובתה ומתרץ לפום גמלא וכו' ע"כ. מתוך פירושם משמע דפתכי טעמא דמחילה בהדי טעמא דטובה לדעת דמ"ד משום דעשתה טובה מחלה ואתי שפיר להאי פירושא הא דבעי תלמודא מהו שתשלש וכדבעי' למכתב בס"ד ומתוך פרש"י והר"י מטראני ז"ל לא משמע הכין אלא משום טובה בלחוד קא אתי עלה ר"מ ואע"ג דלא מחלה לא איכפת לן ולא מידי מ"מ הרי פיזרה כשיעור כתובתה וראוי לחשב לה דהא אינה רשאית לפזר כנ"ל:
וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם דלטובה לא חיישינן וליכא למימר נמי מדלא תבעתה אחילתה דהאי דקא שתקה משום דדיירא בהדייהו ומיכספא למתבעינהו וכל זמן שהיא בבית אביה דלא מכספא מנייהו איכא למימר מדלא תבעתה בכ"ה שנים אחילתא. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל וחכמים אומרים. לא הוזכרו כ"ה שנים לענין הטובה שתעשה ולא אפסדוה רבנן כתובתה וכשהוזכרו כ"ה שנים לענין המחילה הוזכרו דהואיל ושתקה ולא תבעה כל השנים הללו מחלתה הילכך כל זמן וכו' ע"כ. פי' לא פליגי ר"מ ורבנן לענין מה הוזכרו כ"ה שנים דהוו ידעי האי שיעורא דכ"ה שנים אלא דפליגי לענין מה הוזכרו דר"מ סבר לענין טובה הוזכרו ורבנן סברי לענין מחילה הוזכרו לקמן בגמ' אפרש עוד בזה בס"ד: וכתב הר"י מטראני ז"ל וז"ל וחכ"א כל זמן שהיא בבית בעלה פי' שמה שאמרו הראשונים שבכ"ה שנים מפסדת כתובתה אין הטע' משום טובה שעשתה דההיא טובה שגמלה עם העניים ניחא להו ליתמי משום מצוה ואין מחשבין לה ממנה כלום אלא טעם אבוד כתובתה מפני שכל זה הזמן שתקה ולא תבעה אותם ואמרי' בודאי מדלא תבעתן כל זה הזמן מחלה להם כתובתה והילכך כל זמן שהיא בבית בעלה ונזונת מנכסי בעלה גובה כתובתה לעולם שזה ששתקה לא מחמת שמחלה אלא בעבור מזונותיה שאף אם היו רוצים הם להגבותה כתובתה לא היתה מקבלת היא כדי שלא תפסיד מזונותיה וכל זמן שהיא בבית אביה ולא היו זנים אותה שם גובה כתובתה עד כ"ה שנים אבל אם שהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה מחלה אותה ודוקא כשלא היו זנים אותה שם אבל אם היו זנים אותה שם זה ששתקה מפני המזונות שתקה שאפי' אם היו רוצים להגבותה כתובתה היא לא היתה מקבל' שלא תפסיד מזונותיה וכן כתב ר"ח ז"ל הא דאמרי' כל זמן שהיא בבית גובה כתובתה עד כ"ה שנים דוקא כשאינה נזונית מהם אבל היתה נזונת מהם גובה כתובתה לעולם וכך פירש גם המורה בריש פ' אע"פ דאמרי' תוספת כתובה ככתוב' דמיא למאי נפקא מינה וכו'. עד וכל זמן שהיא בבית אביה תנן בהנושא כל זמן שהיא בבית בעלה במשך אלמנות' גובה כתובתה לעולם וכל זמן שהיא בבית אביה שלא היו עובדים אותה היתומים ולא זנין גובה כתובתה עד כ"ה שנה ואם שהתה יותר מכן מחלתה להן כתוב' והכא דפירש המורה כל זמן שהיא בבית אביה והיורשי' זנין אותה שם זה פירוש לר"מ שאין טעמו בעבור מחילה אלא בעבור הטובה שעשתה מנכסי היתומים ואם היא בבית אביה אף על פי שזנין אותה שם אם עשתה טובה ממזונותיה שלה הם ואיין עולין לה בכתובתה אבל בדברי חכמים דטעמייהו משום מחילה אין לפרש אלא כגון שלא היו זנין אותה. עכ"ל הר"י מטראני ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל וחכמים אומרים כל זמן שהיא בבית בעלה וכו' פי' ס"ל לרבנן שאינה מפסדת כתובתה בעבור הטובה שעשתה בעוד שעומדת עמהם ולפיכך היו אומרים כל זמן שעומדת בבית בעלה והיתומים זנין אותה לשם אינה מפסדת כתובתה דאמרי' מתוך שהיתה עומדת עמהם והיו זנין אותה נתביישה מלתבוע כתובתה אבל כשהיא בבית אביה אינה גובה כתובתה אלא עד כ"ה שנים ואם עמדה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה מסתמא מחלה להם ואינה יכולה לכוף אותם לפרוע הכתובה אח"כ ואע"פ שהיו זנין אותה דכיון שלא היתה עומדת עמהם לא היה לה להתבייש מלתבוע כתובתה ע"כ:
מזכירין כתובתה פי' בהזכרה לבד שאומרים ליורשים לא מחמת מחילה אנו שותקי' וכיוצא בזה ואין צריכי' לתבוע בב"ד. והכין איתא בירוש' דגרסינן התם אמר ר' יוסי בר בון לא סוף דבר עד שתתבע אלא אפי' הזכירה דתני תמן יורשיה מזכירין כתובת'. תלמיד הרשב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא מזכירין תובעין כתובתה ע"כ.ובמהדורא בתרא שינה לשונו ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל מזכירין וכו' כלומר צריך שיודיעו ליתומים פעם אחת בתוך כ"ה שנים שאינן מוחלים הכתובה שאם יעמדו כ"ה שנה ולא תבעה אותם או לא יודיעו שרצונם לתבוע היום או מחר נאמר שמחלו או שנתברר להם שמחלה האשה ומוקמי' לה במס' שבועות שנשבעה ומתה אבל אם לא נשבעה קודם שמתה שלא תפסה שום דבר אין היורשין גובין לעולם דאין אדם מוריש שבועה לבניו ע"כ: גמרא ומרתא בת בייתוס וכו'. פי' ר"י ז"ל דהך פירכא ליתא אליבא דבר קפרא דאמר לקמן לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת יש להם דלענין כתובה דאורייתא מרתא בת בייתוס וענייה שבישראל שוות אלא אליבא דר' יוחנן דאמר אפי' תוספת אין לה איירי הכא ור' שמשון ז"ל פירש דאליבא דכ"ע אתיא דהכא אליבא דר"מ איירי ולקמן לא איירי בר קפרא אלא אליבא דרבנן דאמרי דמפסדת כתובתה בבית אביה עד כ"ה שנים דהואיל ושהתה כל כך מחלה וקאמר בר קפרא דוקא מנה מאתים מחלה אבל תוספת דהוי כמו מתנה בעלמא לא מחלה כמו ב"ח דלא מחיל אבל ר"מ שאומר מפסדת משום שיש בכ"ה שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה אין חילוק בין תוספת ובין מנה מאתים כי עושה טובה כנגד הכל דלפוס גמלא שיחנא. לשון תוספ' הרא"ש:
לפום גמלא שיחנא לפי הגמל הוי המשוי הכא נמי איידי דעשירה דכתובתה גדולה משל ענייה ועד כ"ה שנים עבדה טובה כנגד כתובתה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל לפום גמלא שיחנא כלומר לפי כח הגמל מטילין עליו המשוי ה"נ לפי רוב הממון היא לוקחת ונותנת ושיחנא הוא מלשון חמותי ראיתי אור דמתרגמי' שיחנית והמשוי נקרא כך ע"ש שהבהמה מתחממת בו ע"כ:
לר"מ מהו שתשלש לר"מ דאמר משום טובת הנאה דעבדה הוא מהו שתשלש אי לא תבעה עד ח' שנים ושליש שנה דהיינו שליש של כ"ה שנים מי מצו אמרו לה דה"ה בתוך ח' שנים עבדת טובה כנגד שליש כתובתיך או לא וה"ה נמי למחצית שנים אלא אורחא דתלמודא נקט כדאמרי' בעלמא משלשין בממון. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וקשה קצת כיון דטעמא דר"מ אינו אלא משום טובה פשיטא דתשלש ולשיטת תלמידי רבינו יונה ז"ל דפתיך טעמא דמחילה בהדי טעמא דטובה אפי' לר"מ אתי שפיר. וכתב הר"י מטראני ז"ל וז"ל לר"מ מהו שתשלש שאם לא שהתה כ"ה שנים ושהתה חציין מהו שתפסיד חצי כתובתה בעבו' טובה שעשת מנכסי בעלה מי אמרי' מפסדת לפי חשבון או דילמא דוקא כשעולה הטובה כנגד כל כתובתה דלאו בת גבייה היא כלל אז מפסדת כתובתה אבל קודם שישלימו כ"ה שנים כיון דבת גבייה היא מתוך שגובה מקצת גובה הכל ואין מחשבין לה הטובה שעשת ואיתוקם בתיקו ע"כ. ונראה לפרש דהא ודאי מסתמא מה שנותנת לשכנותיה ולעניים לא ניתן לתשלומין דניחא להו ליתומים בהכי ומיהו מ"מ אמרו חכמים דמה שמתקבץ בתוך כ"ה שנים ניתן לתשלומים ולא יפרעו כתובה כנגדם אבל דמי השליש או המחצה אפשר דלא ניתן לתשלומים ואפשר דניתן לתשלומין ולהכי בעו מהו שתשלש כנ"ל:
א"ל אביי לרב יוסף אתאי בסוף כ"ה שנים ביום אחרון קודם שקיעת החמה גביא כתובתה דאכתי לא שלימו כ"ה שנים ואי אתא אחר שקיעת החמה לא גביא כתובתה אטו בההוא פורתא אחילתה ואליבא דרבנן דאמרי היא בבית אביה גובה כתובתה עד כ"ה שנים קא פריך. קורטוב אחד מל"ו בלוג. שומשמין דקין יותר מחרדל ובההוא חסרון קמעא קרטוב קא פסלי חכמים לההוא מקוה הכא נמי בההוא פורתא חשיבא מחילה. רש"י במ"ק. ואביי היה מחל' בין שיעורי המדות ושיעור שתלוי ברצון דבשיעור פורתא כולי האי מי חשיב' מחילה ואהדר ליה רב יוסף דאין לחלק וצריך אתה לפרש כן דמשנ' שלימה שנינו כל מדת חכמים כן היא וכו' ועוד נראה לפרש דהכי קשיא ליה לאביי דאיברא ודאי דמדת חכמים כך הוא ומיהו דחיקא טובא למימר הכי ואי מצינן למימר דלא הוזכרו כ"ה שנים אלא לענין טובה וכר"מ ומשלשין עדיפא טפי מעתה תקשי לרבנן דשפיר קאמר ר"מ וקבלתו מסתברא טפי ותפשוט דמשלשין. ואהדר ליה רב יוסף דלא דחיקא כלל דכל מדת חכמים כן הוא וכו' כנ"ל:
וז"ל תלמידי ר' יונה אתאי קודם שקיעת וכו' בתמיהא כלומר היאך אפשר שבכ"ה שנה פחות שעה אחת נאמר שמחלה ואהדר ליה כל מדות חכמים כן הם במ' סאה כו' פי' חכמים תקנו מ' סאה מפני ששיערו שבזה יכול לטבול כל גופו ואם יחסר מהם כל שהוא אף על פי שיכול לטבול כל גופו אפילו הכי אין הטבילה מועילה לו הואיל ונתנו חכמים שיעור ידוע הכא נמי כיון שנתנו חכמים שיעור מכ"ה שנה אם חסר מהם שעה אחת לא הפסידה כתובתה והאי דנקט קורטוב לאו דוקא דה"ה אם חסר כל שהוא אלא מפני שאין במדת הלח קטנה ממנה נקט לה ושיעור קורטוב א' מי"ו ברביעית ע"כ: לא שנו דלאחר כ"ה שנה אחילתה אלא שאין שטר כתובתה וכו'. וכגון שהיתומים מודים לה שלא נתנו לה כתובתה מעולם דאמרי הואיל ולא ערערה על כתובתה בתוך כ"ה להכי לא איכפת לה לשמור שטר כתובתה משום דאחלה לה לגבי יורשים אית לה שטר כתוב' גובה כתובתה לעולם דלהכי לא איכפת לה לערער משום דסמכא דעתה אשטר כתובה והא דאמר רב פפא בפ' הכותב יש לה שטר כתובה גובה תוספת היינו כשהיתומים אומרים פרענו. שלא בהזכרה אע"פ שזמן ההלואה מרובה ולא הזכיר חובו בתוך הזמן ולא מיחה ואמר איש פלוני חייב לי מנה גובה כל זמן שתובע לו חובו דלאו בר אחולי הוא דלא ניתן למחול שאין למלוה הנאה מהלוה שיהא מוחל לו חובו אבל אלמנה שיש לה הנאה מהם אי לא מיחת וערערה בתוך הזמן אחלתה ואע"ג דנקיטא שטר כתובה דומיא דבעל חוב וקשיא לרב. והוא מפרק לה לעולם דלא נקיט שטרא ודקא קשיא לך במאי גביא כשחייב מודה כשלוה מוד' וב"ח דלאו בר אחולי הוי גבי שלא בהזכר' אבל אלמנה דבת מחילה היא ואין לה שטר כתובה אע"פ שהיורש מודה לה אחילתא הואיל ולא מיחת וערערה בתוך כ"ה והיינו כרב. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ואיכא למידק כיון דלא מתפרש הא דרב יהודה אמר רב לא שנו אלא שאין שטר וכו' אלא בכגון שהיתומים מודים לה וכו' וכדפריש לה מרן ז"ל מעתה מאי קא מותיב רב ששת מב"ח דהכי נמי מתוקמא הא דב"ח כשחייב מודה וי"ל דאי מתני' מיירי בנזונת אין אנו צריכין להודאת היתומים דפשיטא ודאי כיון דאכתי נזונת היא דלא נתקבל' כתובתה ואפי' אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה ואפי' לדעת ר"ח והר"י מטראני דמוקמוה למתני' כשאינה נזונת אפ"ה שניא אלמנה מב"ח דחיוב כתובתה מידע ידיע ואין אנו צריכין להודאת היתומים אלא לומר שלא נתקבל' כתובתה אבל בעל חוב מצטרכינן לדחוקי דעיקר חיובו לא ידיע אלא מהודאת פיו ועוד דאי לא ידיעא עיקר החיוב אלא מפי הלוה הסברא נותנת דגם ב"ח לא יגבה שלא בהזכרה דאי לאו דמחל חובו אמאי קא הוה סמיך שלא לתבוע חובו כ"כ שנים א"ו משום דמחל חובו לכך לא הוה קפיד להזכיר חובו ולהכי לא אסיק אדעתי' דלישני לי' כשחייב מוד' ומשני כשחייב מוד' ואפ"ה שניא ב"ח מאלמנה דב"ח לאו בר אחולי הוא וכדפרש"י ואפשר דכי פריך תלמוד' אי דלא נקיט כו' ה"נ קא פריך כיון דלא נקיט שטרא בידיה אמאי קא סמיך דליגבי עד דלא הזכיר חובו כ"כ שנים א"ו משום דאחלתיה ואמאי קתני ב"ח שלא בהזכר' כנ"ל והתוס' ז"ל לא פירשו כן אלא דמעיקרא לא אסיק אדעתיה שינוייא דחייב מודה כלל ולהכי לא פריך אמתני' גופה אמאי גביא בשלא שהתה כ"ה כיון דלא נקיטא שטר כתוב' משום דאיכא למימר דגביא בעדי מיתה דהא אליבא דרב מיירי דלדידיה אלמנה גביא בעדי מיתה והא דפריך תלמודא אי דלא נקיטא כתובה בידה וכו' היינו דלא נקיטא הגט דגט לרב הוא כמו הכתובה וכמו דכתיב ביה מנה מאתים דמי דלדידיה גרושה לא גביא אלא בגט:
וז"ל הרא"ה ז"ל לקמן היכי דמיא אי דלא נקיטא כתוב' וכו' ואליבא דרב דקאמרי' דלית ליה הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דאילו לר' יוחנן אפ"ה אית לה ואפי' במקום שכותבין לדעת הגאונים ז"ל ולדידן דאית לן דלא אמר ר' יוחנן במקום שכותבין בדאית לה ראיה דכתב לה אתיא שפיר ע"כ:
וז"ל הר"י מטראני ז"ל לא שנו אלא שאין שטר כתובה וכו' פי' לא שנו שבכ"ה שנים מחלה כתובתה אלא כשאין לה כתובה כגון במקום שאין כותבין כתובה וסומכין על תנאי ב"ד א"נ שאיבדתה אבל אם שטר כתובתה יוצא מתחת ידה לב"ד גובה כתובתה לעולם וכו' ע"כ:
ה"ג והא אמר רב אילא שונין כלומר כך שנו חכמים גרושה כב"ח וגובה כתובתה לעולם שלא בהזכרה וגרושה היא דלאו בת אחולי היא דמשום דגירש לה סניא ליה לבעל וליורשים ותו דלית לה הנאה כלל מיניהו דהא לית לה מזונות אבל האלמנה אחילתא אף על גב דנקיטא שטר כתובתה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ואף על גב דכבר מותיב רב ששת מבעל חוב ואהדר ליה כשחייב מודה אפילו הכי הדר תוב לאותובי מגרושה דדרך לפרוע לגרושה מיד כשמקבלת גיטה והילכך הויא לה כמי שעבר זמן הקצוב לפרעון ואי לא נקיטא כתובה במאי גביא פי' אמאי קא סמכא שלא להזכיר כתובתה אם לא שמחל' ומשני דהכא נמי דחקינן ומוקמינן כשחייב מודה פי' שלא נתקבל' כתובתה כנ"ל:

Daf 104b

שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא וכו'. ילמדנו רבינו כששטר כתובה וכו' מחלוקת או בשאין שטר כתובה וכו' ואיכא למידק והא הך חילוקא דשטר כתובתה יוצא מתחת ידה לא מחלקי' אלא לרבנן דאילו לר"מ דהויא משום טובה אין לחלק כלל בין בשטר כתובה יוצא מתחת ידה או אין יוצא מעתה קשיא למה לי למבעי אכוליה פלוגת' דקאמר בששטר כתוב' וכו' מחלוקת ועוד מאי קא בעי פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים ואע"ג דאמרי' נמי כל מקום ששנ' רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו היינו כד איהו גופיה פליג אבל במשנתינו ר"מ הוא דאמר' משמיה ואפשר דלהכי כתב רש"י הלכה כדברי מי כדברי ר"מ או כדברי חכמים. ע"כ. והדרא קושיין לדוכתין פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים וי"ל הא קא פרישנא במתני' דקבלה היתה בידם דנתנו חכמים שיעור כ"ה שנה מיהו פליגי בה ר"מ וחכמים לענין מה הוזכרו אי לענין טובה או לענין מחילה דר"מ סבר לענין טובה הוזכרו ורבנן סברי לענין מחיל' ומספקא ליה לרב נחמן בר רב חסדא כששטר כתובה יוצא מתחת ידה מחלוקת פירוש דסבירא ליה לר"מ דבשטר כתובה יוצא מתחת ידה ליכא למימר אחילתא ורבנן סברי דשפי' איכא למימר אחילתה ולא שני לן כלל בין בשטר כתובה יוצא מתחת ידה או אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה ולזה הצד פשיטא ליה דהלכה רכחכמים דיחיד ורבים הלכה כרבים או בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה פי' דרבנן נמי מודו בששטר כתובה יוצא מתחת ידה דגובה כתובתה לעולם מעתה מסתבר קבלתו של ר"מ דאמר דלענין טובה הוזכרו כ"ה שנים משום דבהכי אין חילוק כלל בין בשטר כתובה יוצא מתחת ידה לשאין שטר כתובה יוצא וכו' ואלו לענין מחילה בע"כ יש חילוק וכדאמרן ומסתברא דכי נתנו חכמים שיעור כ"ה שנים לא חלקו כלל בדבר והלכך י"ל דהלכה כדברי ר"מ דאמר לא הוזכרו כ"ה שנים אלא לענין טובה דמסתברא קבלתו וכדכתיב' ולהכי מסתפקא ליה והלכה כדברי מי וכו' כדברי ר"מ או כדברי חכמים ע"כ לרמוזי דקאי אדבריהם דקא אמרי הוזכרו ולא הוזכרו ולא קאי אעיקר דינא דאי הכי לא הול"ל אלא הלכה כמי ועוד דפשיטא דהלכה כחכמים וכדכתיב'. ושלח ליה בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה מחלוקת אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידה כו' ואפ"ה הלכה כחכמים כנ"ל. ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל ילמדנו רבינו הא דקתני במתני' כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובת' עד כ"ה שנים ומכ"ה שנים ואילך הוי מחילה בששטר כתובה יוצא מתחת ידה קא מיירי או אינו אלא כששטר כתובה אינו יוצא מתחת ידה אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידה גובה כתובתה לעולם ועוד ילמדנו הלכה כדברי רבנן או כר"מ ע"כ:
לא שנו דבבית בעלה גובה כתובתה לעולם ואע"ג דלא נקיטא כתובה ויורש מודה לה אלא ק' ר' דתקינו לה רבנן ולא אחלתינהו וכמאן דנקיטא שטר כתובה דמיא אבל תוספות אין לה מדלא מיחת ודאי אחלתיה ל"א לא שנו דגובה לעולם כששטר כתובה יוצא מתחת ידה אבל תוספת מכ"ה שנים ואילך אין לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת יש לה וכו'. כך היא גירסת רש"י ז"ל והכי מפרש לה הא דקתני שאם עומדת בבית אביה אינה גובה כתובתה אלא עד כ"ה שנה דוקא עיקר כתובה וה"ה לנדוניא אבל תוספת דאיהו חייב לא פקע שעבודא וגובה לעולם כמו כל שאר חובות דעלמא דאין להם זמן קבוע ור' אבהו אמר ר' יוחנן אפילו תוספת אין לה וכו' אבל בכל הספרים המדוייקים ובהלכות הרי"ף גורסין בהפך לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספת אין ור"מ הלוי ז"ל פירש גירסא זו בשני עדים וז"ל שאם היה שטר כתובה יוצא מתחת ידה אע"פ שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם אלא מנה מאתים דתנאי ב"ד הוא ומסתמא כיון ששטר כתובה יוצא מתחת ידה לא מחלה אבל תוספת דאיהו כתב לה מדיליה אע"פ ששטר כתובה יוצא מתחת ידה כיון ששהתה כ"ה שנה בבית אביה ולא מיחת הויא מחילה ור' אבהו אמר ר' יוחנן אפילו תוספת יש לה דאמר ר' איבו אמר ר' ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי וכי היכי דאית לה עיקר אית לה נמי תוספת פירושא אחרינא לא שנו דבבית בעלה גובה כתובתה לעולם ואף על גב דלא נקיטא כתובתה היכא דיורש מודה לה אלא מנה מאתים דתנאי בית דין נינהו דאף על גב דאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה איכא למימר דלא מחלה והאי דלא מחיא אתנאי ב"ד קא סמכא דכל תנאי ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי אבל תוספת אין לה דכיון שעברו כ"ה שנה אין לה תוספת דתנאי כתובה ככתובה דמי אבל בכל הספרים המדוייקים אמר ר' יוחנן אפילו תוספת אין לה דכיון שעברו כ"ה שנה אין לה תוספת דתנאי כתובה ככתובה דמי וסוגיא דהלכתא להני תרי פירושי אליבא דר' יוחנן לחד טעמא דסליק דתוספת כעיקר כתובה דמיא וכל היכא דאית לה עיקר אית לה תוספת אלא מיהו ה"מ היכא דלא טעני עלה יורשים טענת ברי דפרוע א"נ דמחלוה עילויה בפירוש אבל היכא דטעני עלה טענת ברי לא גביא אלא עיקר כתובה. מ"ט דכתובה דתנאי ב"ד הוא ולא תליא בשטרא לא מהימני דקי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אבל תוספת דאיהו כתב לה כיון דלא נקיטא שטרא מהימני עלה ובשבועה וקי"ל כר' יוחנן דשייך טעמיה בדר' ינאי דסוגיין כוותיה בתחלת פ' אע"פ ע"כ. והקשו בתוס' דאם כן אמאי קאמר רב לעיל לא שנו אלא כשאין שטר כתובה וכו' דמאי ראיה היא משום שטר כתובה הואיל ואינה גובה בה לרב דאמר בפרק הכותב גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת. ונראה לי דמ"מ הויא הוכחה כיון דנטרה שטר כתובתה עד השתא דאינה חפצה למחול ואע"ג דאינה גובה בו מ"מ הוראה הויא דשמירת כתובתה עד השתא דאינה מוחלת כלל כנ"ל:
ה"ג א"ל רבי אבא לרב הונא אמר רב הכי א"ל רב הונא אישתיקן או אשקיין קאמרת הא דקאמרת אמר רב הכי אתמוהי קא מתמהת כלומר דלא אמר רב הכי ולאשתיקן קא אתית למסתר טעמא דלאו שפיר אמרינן או בניחותא קאמרת לסייען דודאי אמר רב הכי ולאשקויין קא אתית כלומר דבעי' לאשקויי לי משום דשפיר קא בעינא ולשון בדיחותא הוא כאדם שאומר דבר הגון לפניו ואמר תנו לו לשתות שיפה אמר. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא שינה פירושו דוק ותשכח. אריכא שהיה אדם ארוך. כן כתובה במהדורא קמא גרש"י ז"ל. ובפירוש אחר כתובה אריכא לשון אריך. ואפשר דהיינו מלשון לא אריך ולא למחזי ובפירושי רבינו יהונתן כתוב אריכא לפי שהיה קומתו גבוה מדרך העולם. איתת אחוה הואי כגון דהות לה לההיא חמותא בת מאינש אחרינא ואנסיבא לרב חייא והדר אנסיבא חמותו לאחיו ושכיב אחוהי בלא בני וירית לה רב חייא ונפלה חמותיה קמיה ואידחייא מחליצה ויבום דהויא אחת מחמש עשרה נשים שפוטרות מחליצה ויבום אי נמי כגון דאינסוב רב חייא בת אחוהי ולא הות ליה לאחוה אלא ההיא בת וירית לה רב חייא במקום אשתו וזכה רב חייא לחמותיה כ"ה שנים ולא מיחת בתוך כ"ה שנים לסוף כ"ה שנים אמרה ליה הב לי מזוני א"ל לא מזוני אית לך דכיון דאחילתא לכתובה בכ"ה שנים תו לית ליך מזוני דקסבר דמאן דלית לה כתובה לית לה מזוני ודראי מזוני אכתפאי ואמטאי לה לבי נשא כלומר בידי נשאתי לה מזונות לבית אביה משום כבודה הא נמי כ"ש דמכספא למתבעא כתובתה מינך משום דאמטינה ניהלה מזוני בכתפך ולא ע"י שליח משום דמכבדת לה ביותר היא מכספא מינך. כתב לה רבה בר שילא שטר אדרכתא שנתן לה רשות לרדוף אחר נכסי רב חייא ולהחזיק כנגד כתובתה ושם לה שדה אחת מנכסי רב חייא לכתובתה והיינו נמי שום ב"ד. אדרכתא לשון הרדפה כדאמרינן אזל אדרכיה אבתריה ארבע פרסי בחלא ולא אדרכיה וכמו כתרו את בנימין הרדיפוהו מנוחה הדריכוהו אי נמי לשון דורך ממש שיש לו רשות לדרוך בנכסי פלוני ואדרכתא חזרה עד תריסר ירחי שתא. ה"ג אתא לקמיה דרבא אמרה ליה לרבא ולהדר ליה פירי דאכל ממקרקעי דשיעור כתובתי מיומא דאיכתיבא ליה אדרכתא עלייהו שמאותו היום היו ברשותי דהכי אמר רבא בפ' המפקיד גבי שומת ב"ד לוקח מאימת אכיל פירי אמר רבא מכי מטיא אדרכתא לידיה אביי אמר משנחתמה רבה אמר מכי שלמי יומי אכרזתא. אמר לה אחוי לי שטר אדרכתיך חזא רבא דלא הוה כתיב באדרכתא ואשתמודענא להנך נכסי דכתבינן עלייהו אדרכתא דנכסי דמיתנא אינון דהא אין לה כתובה אלא מנכסי בעלה. הא לאו אדרכתא היא דדיניך למשקל בנכסי דמיתנ' ורבה בר שילא סתם כתב לאדרכתא ופירי דאכל רב חייא עד השתא כדין אכל. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ואיהי היא דקאמרה ליה לרבא דלהדר לה פירי דמן ההוא יומא וכו' משום דרבא ס"ל הכין ואביי נמי לא פליג עליה אלא דקדים זמניה וקאמר משנחתמה וכו' והויא ליה רבא יחיד לגבייהו ולהכי חש רבא לסברייהו ואמר לה אחוי לי אדרכתיך וכו' אע"ג דאיהו סבר מכי שלמי יומי אכרזתא כנ"ל. והתוספות האריכו בזה:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אתא לקמיה דרבא אמר ליה קא חזי מר היכי דנן א"ל שפיר קא דנך א"ל איזיל איהדר פירי מן ההוא יומא עד השתא א"ל אחוי לי לאדרכתיך כך היא הגירסא בכל הספרים המדוייקים וה"פ ר' חייא לא היה חושש לדברי רבה בר רב שילא מפני שהיה רואה במשנה דכל זמן שהיא בבית אביה אינה גובה כתובתה אלא עד כ"ה שנים היה חושב שהיה טועה בדין ולפיכך לא היה חושש מתחלה לדבריו והוצרך רבה בר רב שילא לכתוב אדרכתא לאשה כשיעור כתובתה וכתב האדרכתא על נכסי ר' חייא סתם כשראה ר' חייא דרבא הודה לדברי הדיין שאל ממנו אם יחזיר הפירות שאכל כי אחר שראה שהדין אמת היה רוצה לצאת ידי שמים גם היה נושא ונותן עמו לידע ההלכה וא"ל רבא לר' חייא שיראה לו שטר האדרכתא ויראה אם יהיה חייב להחזיר הפירות אם לאו. ויש להקשות והלא קי"ל מאימת אוכל פירי מכי שלמי יומי אכרזתא וא"כ איך היה חושב רבא לחייש ולהחזיק הפירות מן השעה שעשו האדרכתא שהרי אין האשה זוכה בפירות אלא בסוף האכרזתא והפירות שאכל ר' חייא קודם תשלום יומי ההכרזה בדין אכלם ורש"י ז"ל רצה ליזהר מזה וכתב דרבה חייש ואזיל לטעמיה דס"ל דמכי מטיא אדרכתא לידיה אכיל פירי ואין זה נכון דבכל הספרים גרסינן רבא והכי משמע במאי דא"ל ר' חייא והא מר הוא דאמרת אחריות ט"ס הוא ולא אשכחן דאמר רבה הכין בכוליה תלמודא אלא רבא הוא דאמר הכי בפרק שנים אוחזין אלא ודאי התירוץ הנכון כך הוא דרבה בר רב שילא כתב אדרכתא אנכסיה דר' חייא ואחר האדרכתא טרפה והכריזה והתלמוד בכאן לא הוצרך להזכיר הכל ולפיכך לא הזכיר אלא האדרכתא ומאי דאמר ליזול להדר לי פירי דמן ההוא יומא לא אמר מן היום שנכתבה האדרכתא אלא מכי שלמו יומי אכרזתא ומתוך כך היה שואל רבא האדרכתא מר' חייא מפני שכתבו שטר טירפא לאשה ובשעה שכתבו הטירפא קרעו האדרכתא ונתנו אותה לר' חייא דקיי"ל כל טירפא דלא כתב בה וקרענא ליה לשטר אדרכתא לאו טירפא הוא ע"כ. ודוחק לומר דנטר ר' חייא כולי האי למברר דיניה קמיה דרבא שהיה ב"ד עד דשלמו יומי אכרזתא ומאי דכתיבנא נראה יותר נכון כנ"ל. ור"מ הלוי כתב דנוסח האדרכתא ביד ר' חייא שהוא שאל אותה כדי לידע היאך היו דנין אותו ויש שגורסין א"ל אחוי לי אדרכתיך ואומרים כי מן האשה היה שואל להראות לו האדרכתא כדי לדון הדין ע"פ האמת א"ל רבא לר' חייא האי אדרכתא לאו שפיר כתיבא שהרי היה להם לעשות האדרכתא על נכסי המת בפירוש והם טעו ועשו סתם וכיון שכן מכח האדרכת' זו וטרפא שאחריה לא נתבטל זכותך ואין לך להחזיר הפירות והקשה לו ר' חייא והא מר הוא דאמר אחריות ט"ס וכו'. תלמידי רבינו יונה ז"ל: ה"ג במקצת ספרים אמרה ליה והא מר הוא דאמר אחריות וכו'. ולפי גירסא זו היתה האשה הזאת חכמה ביותר ורש"י ז"ל אע"ג דפריש דעד השתא האשה היתה שקלא וטריא בהדי רבא אפ"ה פירש הכא דהך קושיא היינו מר' חייא וז"ל א"ל ר' חייא לרבא והא מר הוא דאמר בב"מ אחריות טעות סופר הוא ואוקימנא הלכה כר"מ דאמר אחריות טעות סופר הוא הכא נמי דקים לן דכתובתה על נכסי בעלה אע"ג דלא כתיב ואשתמודענא דנכסייא אילין דמיתיא אינון כמאן דכתיב ביה דמי ואמרינן האי דלא כתיב ביה הכי סופר טעה ולא כתב ואהכי לא דק רבה בר רב שילא למימר לסופר דלכתבה. א"ל רבא בהא ליכא למימר טעות סופר הוא דבהא אפילו רבה בר שילא בבי דינא הוה מעיקרא טעה ואיהו גופיה לאו אדעתא דנכסי מיתנא כתב לה להך אדרכתא דסבר מכדי הני והני נכסי דמיתנא ונכסי דר' חייא כו' והני והני דידיה הוא מה לי אי מגבינא לה מהני הלכך לא כתב אשתמודענא דנכסים אילין דמיתנא אינון. ולא היא דודאי הוה ליה למידק ולאגבויי מנכסי דמיתנא דמשום דזמנין דמגבי לה מדידיה מנכסיה דיבם ואזלא ומשבחא להו דכסבורה היא דידה נינהו דבעל מכספי ומכחשי דאיהי לא משבחא להו ואיהו נמי לא משבח להו דסוף שקיל לדידיה דאשבחא איהי ויהיב לה דידה דבעלה דמתקלקלי ואתי לאפוקי לעז על בי דינא דאפסדו לה ומיהו הכי לאו שפיר סבר רבה בר שילא וכי כתבא איהו לאדרכתא בטעות עבדא ולאו טעות סופר הוא. ואשתמודענא גורע. לישנא אחרינא ודלמא טעות הוא מסופר ואדרכתא שפירא הוא דאנכסיה דמיתנא כתיבא אלא שטעה סופר דהא אמר ר"ש אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול אא"כ היו מוכר ולוקח גדולים ושוב אין נאמנין לפסלו והכא נמי כיון דחתימה אדרכתא אנכסי מיתנא איכתיבא אלא דסופר טעה ורב חייא גופיה הוה פריך כל הני קושייתא לרבא וללמוד הוה צריך. עכ"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל והקשה לו ר' חייא והאומר הוא דאמר אחריות ט"ס הוא וכו'. ואהדר ליה רבא בהא אפי' רבה בר שילא טעי וכו' כלומר כי אמרי' דט"ס הוא ה"מ באחריות שהדבר ידוע שאין דרך בני אדם לקנות שלא באחריות ומסתמא יש לנו לומר דהסופר טעה אבל בענין זה אין לתלות הטעות בסופר שאפשר שאפי' רבה בר שילא שהיה דייק טעה דמקום יש לטעות דהוא סבר כיון דר' חייא ירש את אחיו אין לחוש שאם לא כתבו בשטרו ואשתמודענא וכו' שהרי אלו ואלו בשלו הם והוא חייב לפרוע ואינו כן משום דזמנין דמגבן לה נכסי החי ואזל ומשבחא להו ואח"כ אמר אינם משועבדות לך נכסי אלא נכסי המת בלבד וקח שיעור כתובתיך מהם ותניח את שלי ויוציאו לעז על ב"ד שיאמרו שמתוך שלא דנו הדין כראוי הפסידה האשה דלא שיימינן לה מה שהשביחה בקרקע הראשון אלא על התחתונה כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות הלכך כיון שעשה רבה בר שילא מתוך שחשב שהיה הדין כך נמצא שהאדרכתא וכל המעשה שאחר האדרכתא בטעות נעשה ולא זכתה האשה בפירות אבל אם היה דבר שאין ראוי לטעות בו אלא הסופר הדין קיים דאמרי זה שלא כתב הסופר כל הצורך טעה כך נראה למורי הרב נר"ו לפרש זה המעשה ועל דרך זה פירשו המפרשים ז"ל והדרך שתפס לו ה"ר יהונתן הכהן ז"ל אינו עולה על נכון. עכ"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל: וז"ל ה"ר יהונתן הכהן ז"ל אמרי ליה לרבא כלומר התלמידים הקשו לו לרבא והא מר הוא דאמר בב"מ אחריות טעות סופר וכו'. ונימא הא דלא כתיב ביה הכי סופר טעה שלא כתב אבל רבא בר שילא צוה לסופר שיכתוב בה הכי ואם כן כדין כתיבא ולהדר ליה פירי א"ל רבא בהא ליכא למיתלי בטעות סופר דבהא אפילו רבא בר שילא דיינא הוא מעיקרא טעה ואיהו גופיה לאו אדעתא דנכסי מיתנא כתב לה האדרכתא דסבר מכדי הני והני נכסי דמיתנא נינהו כלומר נכסי דמיתנא ונכסי דרב חייא גופיה רמו כולהו קמי דר' חייא והני דידיה נינהו מה לי אי מגבינא להו מהני ומה לי מהני הלכך לא כתב אשתמודענא וכו' כלומר לא דקדק ביה. ולא היא כלו' וטעה ביה דודאי הוי ליה למידק ולאגבויי מנכסי דמיתנא משום דזמנין דמגבי ליה מדידיה כלומר מנכסי יבם ואזלא ומשבחא להו דכסבורה היא דדידה נינהו והנהו דבעל מכספי ומכחשי דאיהי לא משבחא להו ואיהו נמי לא משבח להו דלסוף שקיל לדידיה דאשבחא איהי ויהיב לה דידה דהיינו קרקע של מיתנא דמקלקל ואתי לאפוקי לעז על ב"ד דאפסדו לה שלא דקדקו בדבר ומיהו הכי לא שפיר סבר בר רב שילא וכי כתב איהו לאדרכתא בטעות עבד ולאו בטעות סופר היא הלכך לא נגמר הדין עד עכשיו שגמרו לרבא ואין לו לרב חייא להחזיר לה פירות שאכל מאותו קרקע כשלא קבל עליו הדין שדן עליו רבא בר שילא ע"כ:
הדרן עלך פרק הנושא בס"ד: