שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צה עמוד ב[עריכה]

מתני' אלמנה ניזונת וכו':   יש אומרים דלא גרסינן ומעשה ידיה בוי"ו דא"כ על כרחין ניזונת תנן דאי הניזונת תנן הוה לן למתני מעשה ידיה בלא וי"ו ואין צורך למחוק גרסת הספרים דהא ודאי בכלל בעיין הוא אי הנזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן תנן או נזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן תנן וכיון דפסקו לן בנוסחי דניזונת תנן כאנשי גליל גרסינן נמי ומעשה ידיה. הריטב"א ז"ל:

ואין חייבין בקבורתה אם היא אשת אב ולא אמן של יתומים דהא תקון רבנן קבורתה תחת כתובתה והני כיון דלא ירתי לה אלא יורשיה שיש לה מבעל אחר אי נמי יש לה בנים מזה הבעל שהן יורשי כתובתה מנכסי מלוג שלה הן חייבין בקבורתה ולא יורשי האשה הראשונה שמתה בחיי בעלה. רבינו יהונתן הכהן ז"ל:

איכא דקשיא ליה הא למה לי למתנייה דהא פשיטא שלא תקנו קבורתה אלא תחת כתובתה וכיון דיורשיה יורשין כתובתה הן קוברין אותה ויש מתרצים שהיא גופה קמ"ל הכא דקבורתה תחת כתובתה דאכתי לא קתני לה בשום דוכתא במתני' ולא נהירא דבפ' נערה כדקתני תנאי כתובה הו"ל למתניי' גבי בעל גופיה כדאתניא בברייתא. ור"י תירץ דהא קמ"ל דאפילו היכא דלית להו כתובתה ליורשיה כגון שלא הניח קרקעות אין היתומים חייבין בקבורתה וצ"ע אם הניח הבעל נכסים אלא שמתה קודם שתשבע אם חייבין היתומים בקבורתה אם לאו רבינו ז"ל. הריטב"א. וכן תירץ הרא"ש ז"ל וז"ל דאצטריך לאשמועינן אפילו היכא דלא שקלא כתובתה כגון דליכא אלא מטלטלי אינן חייבין בקבורתה אע"ג דהשתא הוו כיורשי כתובתה ומתני' מילי מילי קתני רישא ומציעתא וסיפא ע"כ:

וז"ל רש"י במהדורא קמא ואין חייבין בקבורתה אלא נוטלת כתובתה וקוברת את עצמה ואם היתה שומרת יבם (היא) יורשיה כתובתה כלומר היורשין כתובתה דהיינו אחים של בעל חייבין בקבורתה ע"כ. ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה אם אלו היתומים אינם בניה אלא בנים שהיו לבעלה מאשה אחרת שבניה או אחיה היו יורשין כתובתה הם חייבין בקבורתה ע"כ. וכתב תלמיד הרשב"א ז"ל יורשי כתובתה חייבין בקבורתה לאו למימרא כשיורשין כתובה חייבין בקבורה הא לאו הכי לא דא"כ לקתה מדת הדין בכך אלא לומר יורשיה הראויין לירש כתובתה הם חייבין לקוברה ואע"פ שאין לה כתובה דכותה לגבי פירות שתקנו תחת פרקונה ומזונות תחת מעשה ידיה לאו למימרא דאינו חייב לפדותה אלא א"כ יש לה נכסי מלוג אלא לומר באותו זכות שיש לו בנכסים שאם היו לה היה אוכל פירות חייב לפדותה ואע"פ שאין לו עכשו וכן במעשה ידיה נמי כולהו נשי נמי לא מספקי מעשה ידיהן למזונות אלא שלא חלקו בתקנתן ובין מספקין ובין אינן מספקין חייבין במזונותיה ע"כ:

גמ' איבעיא להו הנזונית תנן וכאנשי יהודה או נזונית תנן וכאנשי גליל:    פרש"י ז"ל דמבעיא לן אי סתם לן תנא כאנשי גליל או כאנשי יהודה ואמרינן ת"ש דאמר ר' זירא אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה אי אמרת בשלמא הנזונת תנן שפיר ופירש רש"י ז"ל דה"ק אא"ב הניזונת וכאנשי יהודה שפיר דמוקמינן לה להא דשמואל בשאינה ניזונית שלא רצו היורשין לזונה אלא אי אמרת נזונת תנן שע"כ חייבין לזונה אמאי מציאתה שלה והקשו בתוספות על פירוש זה כמה קושיות חדא דמאי קא מבעיא לן דהא כבר סתם לן תנא בפרק נערה כאנשי גליל וא"כ מסתמא לית לן למימר דהדר ביה הכא ועוד דשמואל גופיה פסק הלכה כאנשי גליל בשלהי פרק נערה וא"כ היכי ס"ד הכא לומר דלדידיה הנזונת תנן וכאנשי יהודה ועוד הא דאמרת דאי (אמרת) הנזונת תנן מוקמינן לה בשאינה נזונית א"כ דבשאינה נזונית מיירי מאי קמ"ל שמואל דמציאתה לעצמה פשיטא ועוד דא"כ כי אמרת נזונית תנן וכאנשי גליל מצינן לאוקמי נמי בשאינה נזונת וכגון שתבעה כתובתה בב"ד או שמכרה כתובתה שאין לה מזונות לכך פירש ז"ל דכולה בעיין דהכא היינו משום הא דקתני מעשה ידיה שלהן אי תנא לה אליבא דאנשי גליל דוקא אבל לאנשי יהודה מעשה ידיה לעצמה או הנזונת תנן ואשמועינן דאפילו במקום שנהגו כאנשי יהודה מעשה ידיה שלהן ואתינן למפשטה מדשמואל דאמר מציאת אלמנה לעצמה אא"ב הנזונת תנן שפיר כלומר אא"ב דבמתניתין הנזונת תנן וכאנשי יהודה ומשום דכיון דבידם לסלוקה ממזונות אתיא שפיר הא דשמואל דמוקמינן לה נמי לאנשי יהודה ובמקום שנהגו כמותן ואמתני' אמרה ואשמועינן דאע"ג דמעשה ידיה ליורשיה מציאתה לעצמה אלא אי אמרת הזונת תנן וכאנשי גליל דוקא אבל לאנשי יהודה מעשה ידיה לעצמה א"כ כי אמר שמואל מציאתה לעצמה לא אמרה לאנשי יהודה דהא לדידהו אפילו מעשה ידיה לעצמה וכ"ש מציאתה וע"כ לאנשי גליל אמרה והא אמאי דכיון דע"כ נזונת כל זמן שתרצה הרי היורשין בענין זה כבעל מה בעל מציאתה לבעל אף זו מציאתה ליורשין ומהדרינן לעולם לאנשי גליל כו'}} וכן הלכה. הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ש ז"ל נזונת תנן וכו':    לא מיבעיא ליה היכי תנן במתניתין לענין פסק הלכה דהא פליגי בה רב ושמואל לעיל בפרק נערה ואפילו אי הוי מחלוקת ואח"כ סתם אפשר דהלכתא כחד מהנך אמוראי דלעיל ועוד היכי פשיט בתר הכי משמואל הא שמואל פסיק לעיל כאנשי גליל ומאי ראיה מייתי מיניה ועוד היכי בעי למפשט משמואל דהנזונת תנן וכאנשי יהודה הא איהו גופיה איפכא קאמר ונראה דלענין דינא קא בעי ניזונת תנן וכאנשי גליל שהיא נזונית ע"כ של יתומים הלכך מעשה ידיה שלהן אבל אנשי יהודה שנזונת מדעתם ויכולים לסלקה אין מעשה ידיה שלהן או הנזונת תנן וכאנשי יהודה דאפילו לאנשי יהודה כל זמן שנזונת מיהא מעשה ידיה שלהן. תא שמע דאמר ר' זירא אמר שמואל פירש רש"י ז"ל אי אמרת בשלמא הניזונת תנן איכא לאוקמי ההיא דשמואל בשאינה נזונת וקשה דאי בשאינה נזונת פשיטא דמציאתה לעצמה ועוד לימא מעשה ידיה לעצמה וכ"ש מציאתה דהויא כהעדפה שע"י הדחק כדאיתא לעיל בריש מציאת האשה ועוד כי היכי דאי תנן הנזונת מוקמת למלתיה דשמואל בשאינה נזונת כגון שפרעו לה היורשין כתובתה הכי נמי אי תניא נזונת וכאנשי גליל מצינא לאוקמי מלתיה דשמואל כגון שתבעה כתובתה בב"ד או שמכרה דאינה נזונת ואז מציאתה לעצמה ואפילו לאנשי גליל הלכך נ"ל דשמואל אמתני' קאי וקאמר אע"ג דמעשה ידיה שלהן מציאתה לעצמה וקא פשיט תלמודא אא"ב הנזונת תנן וכאנשי יהודה היינו דמיצאתה לעצמה אפילו בשעה שהיא נזונת דהואיל ויכולין לסלקה לא הוו כבעל ודוקא מעשה ידיה שהן תחת מזונות תקנו ליתומים ושמואל לפרושי מתני' אתי ואיהו סבר כאנשי גליל דאפילו מציאתה ליורשיה אא"א נזונת תנן וכאנשי גליל ליהוו כבעל ומשני לעולם נזונת תנן אפ"ה מציאתה לעצמה ע"כ. והרמב"ן כתב וז"ל אי אמרת בשלמא הנזונת תנן קשיא לי והא אמר שמואל הלכה כאנשי גליל ואי הכי למאי דקס"ד השתא קשיא דשמואל אדשמואל ואפשר דהיינו פשטה דכיון דסתם לן תנא כאנשי יהודה הדר ביה שמואל מההיא או דר' זירא פליגא אי נמי אא"ב מתני' כאנשי יהודה אע"ג דשמואל כאנשי גליל קאמר לא שנו אלא מעשה ידיה אבל מציאתה לעצמה נפקא מינה למקום שנהגו אלא אי אמרת מתני' כגליל והלכה כגליל שמואל היכא קאי לא לענין הלכה ולא למאי דקתני מתני' איירי. זה נ"ל ומחוור יותר ע"כ:

והרא"ה כתב וז"ל אי אמרת בשלמא הנזונת תנן שפיר. קשיא לן והכי נמי מי ניחא והא שמואל הוא דאמר הלכה כאנשי גליל איכא למימר דבשלמא אי אמרת דהנזונת תנן שמואל אמתני' קאי אלא אי אמרת נזונת תנן שמואל דאמר כמאן לא כהלכתא ולא אמתני' ע"כ:

וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל איבעיא להו נזונת תנן כלומר וסתם לן כאנשי גליל ולומר דנוקי לדידהו הוא דמעשה ידיה שלהן משום דהוו כבעל דלא סגיא דלא יהבו לה הא לאנשי יהודה מעשה ידיה שלה דלאו כבעל נינהו או דלמא הניזונת תנן וסתמא דמתני' כאנשי יהודה דלדידהו מעשה ידיה שלהן וכ"ש לאנשי גליל ואתינן למפשטה מדשמואל דאמר מציאת אלמנה לעצמה ואיכא למידק דהא שמואל פסק הלכה כאנשי גליל ויש לומר דקס"ד דר' זירא פליג ואמר דלא אמרה שמואל לההיא דפרק נערה מעולם אי נמי איכא למימר לאו לענין דינא קא בעי לה אלא לגירסא דמתניתין היכי מתנייא אי כאנשי גליל או כאנשי יהודה ואתינן למפשטה מדשמואל ומשום דקס"ד דאמתני' אמרה ולומר תנא דמתניתין לא איירי אלא במעשה ידיה ובא שמואל ופירשה דדוקא מעשה ידיה שלהן אבל מציאתה לעצמה אלמא הנזונת תנן דאי לאו הכי מאי שני ליה בין מציאתה למעשה ידיה ושמואל דטרח לפרושי אליבא דאנשי יהודה אע"ג דלא ס"ל הכי נפקא מינה למקום שנהגו ע"כ: וז"ל רש"י במ"ק אנשי גליל היו כותבין ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך דמשמע כל זמן שאין דעתה להנשא יש לה מזונות על כרחין של יתומים ואנשי יהודה היו כותבין עד שירשו היורשין לפיכך וכו':    בפרק נערה. שפיר מש"ה מציאת אלמנה לעצמה דכיון דאין לה מזונות אלא על דעת יורשין לא יתכן לומר שתהא מציאתה שלהן דאי הוה מציאתה מנה או מאתים היום שקלי מציאתה ולמחר אמרי לה טלי כתובתיך וצאי ושוב אין לה מזונות תהוי אלמנה לגבי יתומים כי היכי דהויא לגבי בעלה מה בעלה מציאתה שלו אף יתומים מציאתה שלהם ע"כ. ובמהדורא בתרא לא פירש כן ודחו פירושו התוספות בשתי ידים וכדכתבינן לעיל ונראה לי פי' לפירושו אי אמרת בשלמא הנזונת תנן וסתם לן תנא כאנשי יהודה שפיר איכא לאוקמי להא דשמואל בשאינה נזונת פירוש דהכא שמואל קאי עלה דמתני' אע"ג דאיהו פסק כאנשי גליל ובעי לאשמועינן דמציאתה נמי לעצמה בשאינה נזונת דלא תימא בשלמא מעשה ידיה הוא לעצמה כשאינה נזונת משום דמעשה ידיה תחת מזונות אבל מציאתה דלא הותקנה תחת מזונות אימא אע"ג דאינה נזונת תהוי לדידהו עד שתנשא דכך תקנו חכמים דכל ימי מיגר אלמנותה תהיה מציאתה ליתומי' קמ"ל שמואל דמציאתה לעצמה והיינו דוקא אי הנזונת תנן אבל אי נזונת תנן דליכא אלמנה שאינה נזונת אע"ג דכשתבעה כתובה מב"ד שאינה נזונת הויא נמי מציאתה לעצמה לא מיירי שמואל בהכי משום דלא מקרי אלמנה אלא כשאין דעתה להנשא אבל כל שדעתה להנשא ותובעת כתובתה לא מיקרי אלמנה וכמ"ש רש"י במהדורא קמא דלהכי כתבי אנשי גליל כל ימי מיגר אלמנותיך דמשמע כל זמן שאין דעתה לינשא וכדכתבינן לעיל הלכך כל זמן שאין דעתה לינשא לכבוד בעלה היא נקראת אלמנה והיא נזונת מנכסיו לאנשי גליל וכיון שכן יש לנו לומר נמי דמציאתה ליתומים כיון דנזונת ולאחר שתובעת כתובתה ורוצה להנשא הוסר שם בעלה מעליה ואינה נקראת אלמנה ופשיטא ודאי דמציאתה לעצמה והלכך לא מצי מיירי שמואל בהכי דלא קאמר אלא מציאת אלמנה וליכא אלמנה שאינה נזונת לאנשי גליל וכדכתיבנא וליכא למימר דשמואל לאנשי יהודה איירי אע"ג דסתם תנא כאנשי גליל דכיון דאיהו פסק כאנשי גליל נמצא דלא מיירי לא להלכה ולא לפרושי מתני' וכמ"ש הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל כנ"ל ולכך דחיק לפרושי כן במהדורא בתרא משום דס"ל דאין סברא לומר אפילו לאנשי יהודה דכל עוד שהם רוצים לזונה דתהוי מציאתה לעצמה:

דף צו עמוד א[עריכה]

חוץ ממזיגת הכוס וכו':    דגנאי הוא לה לעשות מלאכות אלו אלא לבעלה אבל טוחנת ואופה ועושה להם בצמר. רש"י במ"ק. ובמהדורא בתרא לא פירש כן:

אבל מנח תפלין ההוא תלמיד לית לן בה ואע"ג דאמרינן בעלמא הניח תפלין בפני רבו לא יצא לחירות דשמעינן מינה דעבד מניח תפלין אפ"ה לא חיישינן הואיל ואין מנהג עבדים להניח תפלין ל"א מניח תפלין עבד אינו חייב בתפלין דתפלין אתקוש לת"ת כדמפרש בקדושין. רש"י במ"ק:

למס מרעהו מתלמידו כלומר מי שמסיר עצמו מרעהו כאדם שאומר לחברו הסר מעלי שאינו רוצה ליקרב אצלו לשמשו חסד דומה כאלו הסיר ממנו חסד. מס לשון השמטה והסרה כמו ולא ימס. ל"א למס מרעהו חסד מה כתיב למעלה האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני וכתיב בתרי' למס מרעהו חסד ומשמע הדוחה תושיה ממנו מתלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד. רש"י ז"ל במ"ק:

שתפסה מטלטלין אפילו לאחר מיתה מה שתפסה תפסה ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה ולא מתזנה אלא ממקרקעי דשעבוד כתובתה ותנאה אמקרקעי נינהו אפילו הכי אי תפסה מטלטלי לאחר מיתה לא מפקינן מינה הואיל ואמרינן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים ומציא למימר אי מזבני יתמי ממקרקעי תו לית לי מזוני ולא מצינא למגבי ממשעבדי הויא תפיסה וכגון שתפסה בסמטא אפילו לאחר מיתה ואע"ג דאמרינן אין תפיסה אלא מחיים הני מילי במידי דמצי טריף ממשעבדי אבל מידי דלא טריף ממשעבדי תפיס אפילו לאחר מיתה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. והר"י מטראני ז"ל כתב דהאי תפיסה מחיים היא דאי לאחר מיתה עסקינן היכי אמר מר בר רב אשי דאפילו לכתובה מאי דתפסה תפסה אטו לית ליה הלכה כר' עקיבא מחבירו דלעיל בפרק הכותב אפליגו בהא מלתא ר"ט ור' עקיבא בתפיסה דלאחר מיתה דלר"ט מהניא ולר"ע לא מהניא ואפילו לר"ט נמי לא מהניא אלא כל זמן שלא נכנסו לרשות היורשין אבל כשנכנסו לרשות היורשין תו לא מהניא וקי"ל בכולי תלמודא הלכה כמר בר רב אשי וקי"ל נמי הלכה כר"ע אלא ודאי בתפיסה דמחיים מיירינן ורבא דאמר לכתובה לא מהניא הוי סבר דר"ע אמר בין לאחר מיתה בין מחיים והאי דמשכחינן לקמן מההיא איתתא דתפסה כסא דכספא לכתובתה וכו' דהדר ביה לבתר דשמעה מרב נחמן הדר ביה כדאמרינן לעיל בפרק הכותב אמר להו רבא קאקי חוורי משלחי גלימי דאינשי הכי אמר רב נחמן והוא שתפס מחיים והשתא דתקינו דמטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה בין תפסה בין לא תפסה גובה בין לכתובה בין למזונות ע"כ. והר"ן בפירושו על ההלכות האריך בזה ועיין בתוס' כל המפרשים הסכימו דאפי' תפסה למזוני יותר משיעור כתובה לא מפקינן מינה אבל ריב"א היה אומר שאם תפסה יותר מכדי כתובה מוציאין מידה וכלתו של ר' שבתי שתפסה דסקיא מלאה מעות כתובתה היתה גדולה ולכאורה נראין דבריו שאם אתה אומר שאם תפסה כל הממון שנניח אותו בידה יש לחוש שמא תפסיד הממון וכשתנשא לאחר שיפטרו היתומים מלתת לה מזונות ותתחייב להחזיר להם הממון שלקחה יותר מכתובתה לא יהיה בידה ממה שתפרע ונמצא היתומים מפסידין מה שתפסה יותר מכדי כתובתה אבל כשאינה לוקחת אלא שיעור כתובתה לא חיישינן להכי מפני שאם תפסה הממון יעלה לה בחשבון כתובתה אבל בירושלמי נראה שאפילו תפסה יותר אין מוציאין מידה דהתם אמרינן דלא מצי אמרי לה אחוי לן מאי דתפיסת ואם איתא שאינה יכולה לתפוס יותר מכתובתה היה לנו להכריחה להראות מה שלקחה כדי שנראה אם תפסה יותר ושנוציא מידה ולפי דבריו נצטרך להעמיד הירושלמי בשלא נתברר לנו שתפסה יותר אבל היכא שנתברר שתפסה יותר מוציאין מידה והא דאמרינן דאי תפסה מטלטלין למזונות לא מפקינן מינה ה"מ כשיש שם קרקעות אבל היכא שלא הניח בעלה קרקעות אי תפסה מטלטלין מפקינן מינה דכיון דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה ולא הניח קרקעות נפטרו היתומים מלפרוע הכתובה ומאחר שאינם חייבים לפרוע אינו דין שאם תתפוס מטלטלין של יתומים שלא נוציא מידה. תלמידי רבינו יונה:

ולא היה כח ביד חכמים כו':    ולא היה כח בחכמים בראויות להוציאה מידה בדין משום טעמא דפרישנא. רש"י במ"ק. ויש אומר דמדקתני ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה ולא קתני שמחשבין עמה שמע מינה דלא אמרינן לה אחוי מה בידיך ואינה ראיה ובירושלמי נחלקו בזה ופסק הרמב"ם כמ"ד דאמר לה אחוי כו'. הריטב"א:

ה"ג אמר רבינא כו':    אבל לכתובה דגביא בכל מקום ממשעבדי לא הויא תפיסתה במטלטלי לאחר מיתה כלום. ממקרקעי כלומר משום דכתובתה לא משתעבדא אלא ממקרקעי ואינה נפרעת אלא ממקרקעי מזונות נמי אינה נפרעת אלא ממקרקעי אלא מאי דתפוס תפוס בין לכתובה בין למזונות היכא דליכא קרקעי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

אלמנה ששהתה שתים או שלש שנים כו':    ופרישנא דעניה או פרוצה אבדה בשתי שנים אבל עשירה או צנועה לא אבדה אלא בשלש שנים ופירשו בירושלמי שאם לותה או שהיתה בידה משכון לא אבדה כתובתה ואומר רבינו בשם הרב רבו ז"ל דדוקא אלמנה לא הפסידה עד שתים ושלש שנים אבל באשת איש כל שלא תבעה מזונותיה איבדה אותם למפרע שדרך הנשים לגלגל עם בעליהם וכל שלא לותה או שלא היה בידה משכון מחלה אותם וכן ראיתי למורי הרב ז"ל שדן אפילו באשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה כיון שלא מסרה מודעא בפני עדים שלא מחלה אותם. הריטב"א ז"ל:

וז"ל הרא"ה ז"ל דוקא אלמנה אבל אשת איש אפילו מכרה מנכסי מלוג שלה וניזונת מחלה שדרך הנשים לסייע בעליהן ולגלגל עמהם וכן דעת רבינו נר"ו אבל אם לותה נראין דברי' בזו שלא מחלה ואפילו באשת איש. ע"כ ועיין בהר"ן על ההלכות:

לא אמרן אלא למפרע כו':    ומסתברא שדין רפואה כדין מזונות דהא חיוב רפואתה מדין מזונות היא כדכתיבנא בפרק נערה. הריטב"א ז"ל:

בעי ר' יוחנן יתומים אומרים נתננו וכו':    פירש"י ז"ל במ"ק יתומים אומרים נתננו לה מטלילין למזונותיה והיא תובעת מזונות דלשעבר אבל מזונות דלהבא לאו כל כמינייהו דיתמי דמצו אמרי נתננו. נכסי אע"ג דמשעבדי למזונות בחזקת יתמי קיימי ואי בעיא למגבי מזונות מנכסי בני חרי דיתמי עליה להביא ראייה שלא נטלה בחזקת אלמנה דהא משעבדי למזונותיה וגבי כתובה ליכא למימר הכי משום דכל אימת דהוי שטר כתובתה בידה לא מצו אמרי יתמי נתננו. כל זמן שלא נשאת והיא תובעת מזונות עשירה בתוך שלש שנים וענייה בתוך שתים על היתומים להביא ראייה שנתנו לה דנכסי בחזקת אלמנה קיימת. נשאת והיא תובעת מזונות של שתי שנים או שלש או ארבע וכגון דאית לה סהדי דתבעה מינייהו בתוך שלש שנים עליה להביא ראיה דכיון שנשאת נפקי להו נכסי משעבודה דכל ימי מיגר אלמנותיך כתב לה בעל והשתא מיהא ליתנהו נכסי בחזקתה הלכך עליה להביא ראיה אלמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי ע"כ. פירוש לפירושו היתומים אומרים שהקדימו לה מטלטלין למזונות שנה זו שעברה והיא תובעת אותם אבל אין לפרש שאחר שעבר השנה הם אומרים פרענו לה המזונות והיא אומרת לא נפרעתי דא"כ הוה ליה לר' יוחנן למנקט יתומים אומרים פרענו והיא אומרת לא נפרעתי אלא ודאי דאינהו טעני דהקדימו לה מטלטלין למזונות ואיהי טענה דלא יהבו לה מידי ותובעת מזונות שעברו ולהכי מוכחא מילתא טפי דשתקה עד השתא דיתמי קושטא קאמרי אבל אי יתמי לא טענו אלא דפרעו לה המזונות של שנה או שנתים אחר שעברו להם ונתחייבו בדמי מזונות שנה או שנתים אין כאן הוכחה כלל ליתמי טפי דע"כ עד השתא שתקה ולא נפרעה ממזונותיה שעברו אלא מיום או יומיים אף לדברי היתומים אלא ודאי דאינהו טעני דהקדימו לה מזונותיה ואיהי טענה דאכתי לא נפרעת ואם תאמר אכתי ריע טענתייהו דיתמי דמה להם להקדים מזונות לשנה או שנתים היה להם לזונה דבר יום ביומו או לשלשים יום לכל היותר ומה להם להקדים ויש לומר דאיברא אלו היו נותנין לה מעות לא היו מקדימין כל כך אבל לפי שנתנו לה מטלטלין והיא מוכרת אותם למזונותיה לכך הקדימו לה כדי שתמכרם על יד על יד ולא יזדלזלו שאלו היו נותנים לה אותם שהגיע זמן החיוב של מזונות שנה או שנתים היתה מוכרת אותם מיד והיו מזדלזלים המטלטלים ולכך כתב הר"ב ז"ל נתנו לה מטלטלין למזונותיה וכו' כנ"ל. ובמהדורא בתרא לא פירש כן שכתב וז"ל נתננו. דמי מזונות לשנה זו הבאה. ע"כ. ולכך חזר בו הרב ז"ל ממאי דפריש במהדורא קמא משום דקשיא ליה כיון דס"ס קא טעני אמזונות שעברו דהיתומים טוענים שכבר נתנו לה דמי מזונות שעברו והיא תובעת מהם דמי מזונות שעברו הו"ל כב"ח דעלמא ומאי שנא ממלוה על פה דלא חשבינן לנכסים בחזקת ב"ח ומהימני יתמי למימר פרעתי לכך פירש ז"ל דמיירי במזונות דלהבא ולכך שניא מב"ח דעלמא דלאו כל כמינייהו למימר דהקדימו ונתנו דמי מזונות של שנה הבאה למפטר ממזונות דלהבא ומשום הכי לא בעי ר' יוחנן אלא ביתומים ואלמנה ולא בב"ח כלל בשום גוונא. והתוספות ז"ל פירשו כמו שפירש הרב במהדורא קמא דקשה להו על מה שפירש במהדורא בתרא דמאי בעי ר' יוחנן דהא ר' יוחנן גופיה אית ליה בפ"ק דב"מ הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ומזונות תנאי ב"ד נינהו ותירץ הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות דמשום דמזונות עשוים לפרוע בכל יום קא מיבעיא ליה והאי תירוצא סליק לפום פירושיה דפריש דבמזונות שעברו מיירי וכדפירש רש"י במהדורא קמא והתוספות ואפילו הכי הוה קשיא ליה דמאי קא מיבעיא ליה דהא איהו ס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום שאינו נאמן לומר פרעתי ומזונות תנאי ב"ד הוא ולפום קושיא תריץ אבל מאן דפריש דבמזונות דלהבא מיירי הא ודאי דקשיא טובא דר' יוחנן גופיה ס"ל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואינהו קבעו למפטר נפשייהו מחיובא דב"ד דרמו עלייהו אבל אי מיירי במזונות דלשעבר לא קשיא ולא מידי ואין אנו צריכין לתירוצו של הר"ן דמ"ה מבעיא ליה לר' יוחנן אי מהימני יתמי משום דמוכחי מלתא דיתמי קושטא קאמרי משום דשתקה עד השתא וכדכתיבנא וכן כתבו התוספות אבל אי איירי במזונות דלהבא קשיא טובא דודאי על היתומים להביא ראיה דהא ר' יוחנן גופיה הוא דאמר בפ"ק דב"מ הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ויש לתרץ דדוקא בכתובה הוא דאמרי הכי משום דאי מהימנת להו במאי דקאמרי נפרעה כתובה מיעקרא תקנתא לגמרי אבל במזונות אי יהבת לה מזוני דהאי שתא משום מהימנותיה לשתא אחרי תהוי ניזונת בתקנתא דרבנן ולא מיעקרא תקנתא דרבנן ומיהו אכתי קשה דבכל שעה יאמרו פרעתי ואדרבה אפילו למאן דלית ליה דר' יוחנן הכא מודה דלא מהימני לומר פרעתי דאי מהימנא מה הועילו חכמים בתקנתן וכמו שכתבו התוספות ואפשר דתקנת מזונות לא אלימא כולי האי ומיבעיא בעי לה ר' יוחנן דכיון דלבתר דעברו ונתחייבו בהם מהימני לומר פרעתי משום דמזונות עשוים לפרוע בכל יום וכדתריץ הר"ן ז"ל אי נמי דהוה ליה כשאר ב"ח דעלמא דמהימני יתמי למימר פרעתי לכך בעי ר' יוחנן אי מהימנא נמי למימר נתננו דמי מזונות לשנה הבאה כנ"ל ולשיטת מ"ב ניחא דנקט ר"י טענת היתומים דהיינו הנתבעים ברישא אע"ג דהוה ליה למנקט טענת התובע ברישא וכדאמר בכולי תלמודא מנה לי בידך כו' אלא משום דמיירי בלהבא ואין האלמנה תובעת דאכתי לא מטא זמן חיובתא אלא משום דהיתומים טוענים דנתננו כבר לכך משיבה להם האלמנה לא נטלתי אבל אי מיירי בלשעבר הו"ל למנקט הכי אלמנה תובעת מזונות ויתומים אומרים נתננו ויש לתרץ דמשום דאלימא טענתייהו דיתמי ומוכחא מלתא דקושטא קאמרי וכמ"ש התוספות להכי נקט טענתייהו ברישא כנ"ל. עוד הקשו בתוספות לפי שיטתם כי היכי דאמרינן נכסי בחזקת אלמנה קיימי על המזונות שעברו דהויא לה כבעלת חוב הכי נמי מאי טעמא לא חשבינן נכסי בחזקת הבע"ח ואמאי מהימני יתמי למימר פרענו. ולשיטת רש"י במהדורא בתרא ניחא דמשום הכי אמרינן בחזקת אלמנה קיימי משום דנשתעבדו בתנאי ב"ד ולאו כל כמינייהו דיתמי דמצי אמרי נתננו וכדכתיבנא לעיל אבל לשיטת התוספות אין כאן תנאי ב"ד ולא רמי עלייהו אלא חיובא דממון כשאר ב"ח דעלמא דבמזונות דלמפרע מיירי ואין כאן אלא חיוב ממון ותירצו בתוספות דשאני מזונות משום דעדיף כחה דמוכרת שלא בב"ד להכי חשבינן לנכסי בחזקת האלמנה. והקשו עוד לרב ושמואל נהי דלית להו הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מכל מקום כשאבדה כתובתה לא יהיו נאמנים יתומים לומר פרענו דכיון דמוכרת שלא בב"ד נכסים בחזקתה קיימי כי הכא. וכי תימא אע"ג דנכסים בחזקתה מוכחא מלתא דכתובה מחמת פריעה מקרעת ואמטו להכי נאמנין לומר פרענו ושמא י"ל אי איכא עדים אה"נ ודוחק דאם כן אמאי בעי ר' יוחנן באלמנה ויתומים בבע"ח ויתומים נמי הוה מצי למבעי ותירצו בתוספות עוד דיש לחלק דשאני כתובה מיד כשנפרעת נסתלקה והוי מיד כשנשאת ומשום הכי מהימני אבל מזונות אף לפי דבריהם שנתנו לה לעולם יש לה מזונות עד שתתבע כתובתה הלכך הוי נכסי בחזקתה טפי למזוני מלכתובה. והקשו בתוספות דאמרינן בפרק המקבל יתומים אומרים אנו השבחנו וב"ח אומר אביכם השביח וכו' ומסיק ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ועל היתומים להביא ראיה ואמאי מבעיא ליה לר' יוחנן לענין מזונות אי נכסי בחזקת יתמי קיימי ובב"ח פשיטא לן דבחזקת יתמי קיימי ונאמנין לומר פרענו וכן לענין כתו' וכדכתיבנא ותירצו בתוספות דהתם מיירי בשעשאה אפותיקי הלכך כמאן דגביא דמיא וכן מוכח התם. והר"י מטראני תירץ דבתר דפשיט ליה ממתניתא דלוי סברה והדר איהו למימר התם נכסי בחזקת בעל חוב קיימי ולא בחזקת יתמי ועוד תירץ ז"ל דאע"ג דהתם פשיטא ליה הכא מבעיא ליה משום דטעמא דהתם כדמפרש ארעא כיון דלגוביינא קיימי כמאן דגביא דמיא והלכך כולה ארעא קיימא בחזקת ב"ח אבל הכא דלא בעיא אלא מזוני לא קיימי כולהו נכסי בחזקת האלמנה שהמזונות אינן אלא דבר יום ביומו וכלהו נכסי בחזקת יתמי קיימי ואין כח באלמנה להוציאה מידם בעבור מזונותיה כמו שיש כח לב"ח להוציא כל השדה מיד היתומים אלא היתומים הם מחזיקים הנכסים והולכין ומפרנסין אותה דבר יום ביומו משום הכי הוה מסתפק הכא למבעי אם יש כח וחזקה לאלמנה עליהן כנגד מזונותיה ע"כ. ולענין פירוש שמועתנו גם הר"י מטראני פירש כפירוש התוספות דלשעבר טוענין ולא להבא מדתני לוי נשאת עליה להביא ראיה דע"כ היינו לשעבר דמשנשאת שוב אין לה מזונות. וגם תלמידי רבינו יונה פירשו כן דבמזונות דלמפרע קא מבעיא ליה והאי דלוי פירשו הכין נשאת עליה להביא ראיה כלומר אם נשאת בתוך שתים או שלש שנים עליה להביא ראיה או תביא ראיה ותטול או ישבעו היתומים ותפסיד דכיון שנשאת ולא שקלא מזוני הוו להו זוזי גבי יתומים כמלוה על פה דמהימני לומר פרענו אבל כל זמן שלא נשאת על היתומי' להביא ראיה ואפילו שתים או שלש שנים שלא תבעה מזונות ע"כ. וכן כתב הריטב"א דלהבא כ"ע לא פליגי דעל היתומים להביא ראיה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכ"ש לגבי מזונות שאם אי אתה אומר כן מה הועילו חכמים בתקנתם הא לעולם יאמרו פרענו ובזמן חכמי המשנה לא נתקנה עדיין שבועת היסת אלא הכא כשאמרו נתננו לשעבר והיא אומרת לא נטלתי והשתא אתי שפיר כפשטה הא דתני לוי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה וע"כ סיפא דנשאת לענין מזונות דלשעבר היא וה"ה לרישא דמיירי בהכי והלכתא כדתני לוי וכל זמן שלא נשאת וכו' ואם לא הביאו ראיה כתב הרמב"ם שנשבעה כעין של תורה דהא נשבע ונוטל היא. ומורי הרב בשם רבינו רבו ז"ל אומר דכיון שהנכסים בחזקת אלמנה עומדים הרי הוא כאלו יש בידה משכון ונשבעה ונפטרה חשיבה ואין עליה אלא שבועת היסת וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל אבל הרמב"ם לטעמיה שכתב שאפילו במי שיש בידו משכון חשוב נשבע ונוטל כמ"ש בספרו וכ"כ ר' אלפסי ז"ל וכבר פירשנוה במסכת שבועות בס"ד:

דף צו עמוד ב[עריכה]

אמר רב שימי בר אשי הך מילתא דבעי ר' יוחנן פלוגתא דתנאי היא מוכרת מנכסי יתומים לצורך מזונות או אם היתה חייבת ליטרא מעות ואין לה ממה לפרוע ורוצה לגבות קצת כתובתה משום ב"ח שלה מוכרת לצורך כתובתה וכותבת אלו למזונות מכרתי וכו':    דהא אמרינן במתניתין אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד ושמעינן מינה שיכולה היא למכור בין לכתובה בין למזוני שלא ברשות ב"ד ומכרה קיים ובלבד שתמכור שוה בשוה ומחתמת על אותה כתובה עדים ומוכרת וכותבת סתם כך וכך מכרתי ולא בעי' לפרושי אלו למזוני ואלו לכתובה דלכי אתיא למגבי כולה כתובתה אי שקלה טפי ממאי דלא אפקת במזונותיה במאי דפסקו לה ב"ד לאותו שבת נוטלת לאותו מותר בכתובתה וכך כחה יפה דאי מצריכינן לפרושי אלו למזונות ואלו לכתובה אי לא משכחא בני חרי למזוני כיון דכתבת לכתובתי מכרתי לא יכלה למגבי מזוני ממשעבדי דאין מוציאין למזונות האשה והבנות מנכסים המשועבדים אבל השתא דכתבה סתם יכולה היא לומר מה שמכרתי מכרתי למזונות ולא נתקבלתי כלום מכתובתי ואזלא וטרפא לכתובה ממשעבדי ר' יהודה סבר נכסי בחזקת יתמי ואי הוה תובעת מזונות דלשעבר מצו למימר יהיבנא ליך מזונותיך ומפסדא להו למזונותיה להכי מבעי ליה לפרושי אלו למזונותיה ולא יהביתו לה טפי אלא כמו שהשטר מוכיח ואפילו היא כותבת אלו לכתובתי מכרתי דהשתא לא יכלה למימר למזונות מכרתי ותו לא טרפא ממשעבדי אפ"ה כך כחה יפה דלא שכיחא דליכא בני חרי למזוני ומשום הפסד מזונות דמגבוי כתובה ואילך לא בעי למסתפי דהא דאמרינן תובעת כתובתה שוב אין לה מזונות היינו דתבעה לה כולה או שקבלתה כולה אבל אי מצטרכי לה זוזי וגבתה מקצת כתובתה אית לה מזוני וליכא מ"ד מכרה מקצתה שוב אין לה מזונות אלא ר' שמעון בלחוד בחזקת אלמנה קיימי ולא מצו אמרו יתמי נתננו דמשום חששא דילמא לא משכחא בני חרי למזוני כחה יפה לכתוב סתם דאלו מצרכינן לה לכתוב אלו למזונות מכרתי ע"כ מצרכינן לה לכתוב זה לכתובה מכרתי דודאי שקרא לא מצרכינן לה לכתוב דשקלא לכתובה ממנה וכתבה למזונות מכרתי. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל וכותבת אלו למזונות בשטרות המכירה שהיא כותבת ללקוחות תפרש את המוכרת למזונות וכשהיא מוכרת לגיבוי כתובה תפרש בתוך השטר לכתובה מכרתי. וכך כחה יפה. כדבעינן לפרושי מאי לאו וכו' ע"כ. פירוש לא סגי דלא לכתוב בשטרות המכירה דאי כותבת כן בשטר בפני עצמו ומחתמת על אותה כתיבה עדים וכמ"ש במהדורא קמא כיון דנכסי בחזקת יתמי קיימי אע"פ שהיא כותבת כן יכולין יתמי למימר דבשקר כתבה כן שכבר פרעו לה המזונות דהא ודאי משמע דבינה לבין עצמה כותבת כן ומחמת העדים בלי ידיעת היורשים ואפשר דכל כה"ג ליכא קלא ואפילו את"ל איכא קלא לא חיישי להכי יתמי דהא לעולם מצו אמרי דכבר פרעו לה המזונות אבל כשמוכרת למזונות ומפרשה בתוך שטר המכירה דלמזונות מכרה הא ודאי קלא אית לה למלתא וידעו היתומים דלמזונות מכרה ולא יערערו בדבר לומר דכבר פרעו לה הלכך שוב לא מהימני לומר פרענו ואכתי איכא למבעי למה לה לכתוב אלו למזונות ואלו לכתובה. במאי דתכתוב למזונות סגי לייפות כחה דלא לימרו יתמי דכולהו לכתובה מכרה ואפשר דכדי לייפות כחה צריך לפרש מה לכתובה ומה למזונות דאי כתבה במכירה אחת למזונות ובמכירה אחרת כותבת סתם סוף כשתבא לתבוע שארית כתובתה יאמרו לה מה שמכרת לכתובה מכרת וקבלת כתובתיך וכבר פרענו ליך המזונות ולא ידענו כשמכרת למזונות לפי שראינו קצת ממה שמכרת שכתבת סתם לא דקדקנו בשאר מה שמכרת אי למזונות אי לכתובה אבל כשמפרשת מה לכתובה מה למזונות הא ודאי כיון שמפרשת לכתובה משמע דזימנין מוכרת למזונות הלכך לאו כל כמינייהו למימר דלא ידעו בדבר בשעה שמכרה. והשתא ניחא קושיא אחריתי דמאי ס"ד דרב שימי דקא פשיט מברייתא ולא פשיט ממתני' די"ל דבברייתא דקתני וכותבת אלו למזונות ואלו לכתובה משמע ליה דהיינו משום יפוי כח דאי משום עצה טובה במאי דתכתוב אלו למזונות הוי סגי אבל במתני' דלא קתני אלא וכותבת אלו למזונות מכרתי פשיטא ליה דהיינו משום עצה טובה כך ס"ד דרב שימי ותלמודא דחי דברייתא נמי איכא למימר דמשום עצה טובה היא דכותבת כן כנ"ל. אבל רש"י במהדורא קמא לא כתב כן:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל יותר היה יפה לה שתפרש במה שמוכרת למזונות ולא תפרש במה שמוכרת לכתובה וכך כחה יפה עם היתומים ועם הלקוחות אלא שאין זה דין אלא או תפרש על הכל או תמכור סתם הכל כי כשמפרשת בזה ולא בזה סתמא כפירושה דלכתובה מכרה ע"כ:

והילך לשון הרמב"ן בכולה שמעתין מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה פירוש שאם תרצה לומר למזונות מכרתי טרפה כתובה ממשעבדי וכ"ש אם כותבת בפירוש למזונות מכרתי דכחה יפה אלא כך אנו אומרים שאפי' מה שהיא רוצה למכור לכתובה ושלא תתפרנס על יד לוקח תכתוב סתם דאי לא מציא למגבא כתובה טרפא כשיעור כתובתה ותאמר דמעיקרא למזונות מכרה דכיון דסתמא זבנה מציא למימר הכי זהו תורף פירש"י ז"ל. ובירושלמי פירשו בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי בא מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי כלומר אם בא מלוה בשטר לטרוף המשועבדים ולהוציא מיד הלקוחות הדמים שהרי היא מוכרת לי"ב חדש ומפרנס אחד לשלשים יום אומרת לכתובה מכרתי והיא קודמת ואם מכרה למזונות הם מוציאין הדמים מידה כך פירש הראב"ד ואם בא מלוה על פה אומרת למזונות מכרתי שאלו מכרה לכתובה טורף ב"ח דאיתנהו קמה ועכשיו שמכרה למזונות מה שמכרה מכרה דתרוייהו מלוה על פה נינהו ומוכרת שאר נכסי משום כתובה נמצא הסתם יפה לה וכדאמרינן מעיקרא ר' יוסי סבר נכסי בחזקת אלמנה קיימי פירש"י ז"ל והתם יפה לה מפני לקוחות שלקחו שדה מבעלה וקשיא דאם כן היינו דאביי קשישא ובגמרא משמע דעד השתא לא ס"ד ההוא טעמא ועוד פירש רש"י ז"ל הא דאמרינן לעולם בחזקת יתמי קיימי וטעמא כדאביי קשישא שיכולה היא להעיד עדים על הנמכר למזונות וא"כ הא הוה ליה למימר ולמה שתק מעיקר התירוץ וראיתי מפרש דמעיקרא קס"ד דלר' יוסי הסתם יפה לה לגבי יתומים שאם כתבה אלו לכתובה כו' שמא תמתין ב' וג' שנים ולא תתבע מזונות והיתומים יאמרו לה הפסדת מזונותיך ועכשיו שכתבה סתם יכולה היא לומר למזונות מכרתי עד שלא יהא מזומן שכלו אותן מזונות שתים ושלש שנים וגבה מזונותיה דנכסי בחזקת אלמנה קיימי והשאר לכתובה אם רצתה והשתא אמרינן לעולם נכסי בחזקת יתמי קיימי וצריכה להביא ראיה שלא קבלה מזונותיה ושלא מחלה ובמכירה הסתם יפה כחה לגבי לקוחות. ואין הלשון זה מחוור ולשון ראשון של רש"י יש לי ליישב דמעיקרא קס"ד שהסתם יפה לה אפילו היתומים שערערו ועכשיו לגבי לקוחות בלחוד אלא קשיא לי דהא טוענין ללקוחות כל מאי דמצי מוכר או יורשין למטען ולי נראה דהכי פירושא דהכא לאו בטוענין פרעון אחר עסקינן אלא כשמכרה סתם והם טוענין עליה מכירה זו לשם כתובה היתה בפירוש ונתקבלה כתובתיך והם נאמנים לדעת האומר נכסי בחזקת יתמי קיימי והיא אומרת מה שמכרתי למזונות מכרתי בפירוש תנו לי כתובתי משלם והיא נאמנת לדברי האומר נכסי בחזקת אלמנה והשתא דחינן דילמא נכסי בחזקת יתמי והם נאמנין לומר לכתובה מכרת בפירוש אלא הכא במוכרת סתם בפני העדים עסקינן וכן השטר סתם הוא ואין יכולין לטעון עליה אלא סתמא אלא בדאביי קשישא פליגי דקסבר ר' יוסי דברשותה של אשה הוא לומר מכירה זו שמכרתי רוצה אני שתהא למזונות דומיא דשכיב מרע שנוטל בעל חוב הממון ואחר כך אומר לכך נטלתיו ור' יהודה סבר כיון שמכרה סתם יכולין לומר לה נתקבלה כתובתיך. עכ"ל הרמב"ן בכולה שמעתין. ותלמיד הרשב"א כתב וז"ל יש מקשים לפירוש רש"י ז"ל דהשתא משמע דייפוי כח דר' יוסי הוי טעמא דאביי קשישא ומדאמרינן במסקנא דכ"ע בחזקת יתמי וטעמא כאביי קשישא משמע דעד השתא דאית ליה לר' יוסי דנכסי בחזקת אלמנה קיימי לא הוה שמיע ליה דאביי קשישא. ויש מי שתירץ דאין הכי נמי דהוה מצי לאתויי הכא להא דאביי קשישא אלא דכיון דמוקמינן להו לנכסי בחזקת אלמנה תו לא צריכה יפוי כח מצד אחר בין לגבי יורשין בין לגבי לקוחות שאם באו להוציא מידה עליה להביא ראיה אבל התם דמוקמינן להו לנכסי בחזקת יתמי צריכה יפוי כח כדאביי קשישא דמדמינן לה לשכיב מרע דאי לאו הכי עליה להביא ראיה וגם לגבי לקוחות נמי אי לאו הא דאביי קשישא היתה מפסדת דאיהי לא מהימנא דקיי"ל דטוענין ללוקח כל מאי דמצי טעני יורשים או מוכר וכתב הרמב"ן דהכא לא בטוענין פרעון אחר עסקינן אלא כשמכרה סתם וכו' עד יכולין לומר לה נתקבלה כתובתיך ע"כ. וקשה לרבינו דהיאך יכולה היא למכור סתם והיאך ב"ד נזקקין לה שהרי היא צריכה ב"ד הדיוטות ועד שתאמר להם למה היא צריכה היאך נזקקין לה ועוד דהא כל שהיא תובעת למזונות אינה יכולה למכור אלא לששה חדשים ולוקחת מפרנס אחד לשלשים יום וממנה יודע אם למזונות מכרה או לכתובה. ותירץ דכשתובעת בב"ד סתם נזקקין לה ומוכרים לפחות עד כדי ו' חדשים שהרי יש לה על אותם נכסים חיוב מזונות ושעבוד כתובה ויעמדו המעות ביד הלוקח ומפרנסים אותה אחד לשלשים יום ולבסוף הרשות בידה לומר למה היא נוטלת רצתה בכתובתה נוטלתן רצתה למזונות נוטלתן ע"כ. והתוספות ז"ל פירשו כפירוש אשר דחה הרמב"ן וכדכתבינן לעיל דיפוי כח דהשתא היינו מתוך שהיא מוכרת סתם היא תאמר אלו למזונות מכרתי ולא יוכלו היתומים לומר אבדה מזונותיה אם שתקה שלש שנים אבל לענין טריפת לקוחות אכתי לא אסיק אדעתיה עד דמסיק לכולי עלמא נכסי בחזקת יתמי קיימי דאז לא מצי למימר דיפוי כח דהכא דאינה נאמנת לומר למזונות מכרתי שהרי נכסים בחזקת יתמי קיימי. והקשו על פירושם דמאי יפוי כח הוא זה שתוציא מזונות מן היתומים שלא כדין שהיא מכרה לכתובה ושתקה שלש שנים ומחלה מזונות והיא תאמר שמכרה למזונות ותירצו שאינה טורפת שלא כדין דמאי טעמא אמרינן שהתה שלש שנים אבדה מזונותיה מדלא תבעה אותם ודאי מחלה מזונותיה והכא איכא למימר דלא חששה לתבעם שסמכה על יפוי כח שלה שיכולה לומר הכל מכרתי למזונות. וכתבו עוד דכן צ"ל לפירש"י ז"ל שאינה טורפת מן הלקוחות שלא כדין בטענת שקר שאומרת למזונות מכרתי שהרי גם מזונות בדין הוא שתגבה ממשעבדי אלא מפני שאינן קצובין כדמפרש בגיטין והכא לעולם היה להם להלקוחות לאסוקי אדעתייהו משום כתובה ולהניח מבני חרי כשיעור כתובתה ואע"פ שמכרה לכתובתה כיון שיכולה לומר למזונות מכרתי ע"כ. ויש לדקדק אמאי תלו התוספות דצ"ל לפירש"י כן והא פירושו של רש"י היינו דאביי קשישא דלקמן והוה להו למימר דליפוי כח דגמרין צריך לומר כן ונראה דכי אמרינן נכסי בחזקת אלמנה דליכא שום יפוי כח בפירוש בייפוי כח כל דהו דאיכא בסתם סגי ואין צריכין למשלו דאביי קשישא ואפילו מכרה להדיא לכתובה כל עוד דלא כתבה כן להדיא בשטר המכירה מציא תוב למימר למזונות מכרתי כיון דהנכסים בחזקתה אבל אם תפרש בשטר המכירה לכתובה מכרתי לא תוכל שוב לנתקן למזונות אבל במסקנא דאסיקנא נכסי בחזקת יתמי קיימי בעל כרחין צריכין אנו למשלו דאביי קשישא ושהיא מוכרת סתם ואינה מודיע הנמכר לכתובה כדי שתהיה הבחירה בידה לומר למזונות מכרתי דומיא דש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני דהוה ליה סתם והבחירה בידו רצה בחובו נוטלן כו' והלכך לעיל כי אמרינן בחזקת אלמנה איכא לאקשויי דמה יפוי כח הוא זה שתוציא מזונות מן היתומים בטענת שקר כיון דמעיקרא פירשה להדיא דלכתובה מכרה אבל בהא דאביי קשישא אין כאן טענת שקר דהיא נתחכמה למכור סתם כדי שתהא בחירה בידה ומ"ש רש"י לקמן א"נ דכ"ע. וכו' ואפילו לר' יוסי סתם יפה לה לטרוף לקוחות שבחיי בעלה לכתובתה כמו שפירשתי וכדתני אביי קשישא. פירושו דדמיא האי יפוי כח לדלעיל משום דבכולהו היפוי היינו לטריפת לקוחות וכו' ומיהו איכא הפרשה בינייהו וכדכתבינן כנ"ל. והריטב"א דחה פירושו של רש"י ז"ל משום קושית התוספות דמדאמרינן לקמן דהיינו טעמא דר' יוסי כדאביי קשישא ומשום לקוחות מכלל דעד השתא לא מסקינן אדעתין ההוא טעמא לר' יוסי וכתב ז"ל דהנכון דהשתא כיון דסבירא לן דלר' יוסי נכסי בחזקת אלמנה קיימי הדבר פשוט בעצמו שכחה יפה בסתם יותר מבמפורש דהא כל זמן שהדבר בסתם היא נאמנת לומר לכך וכך נטלתי וא"כ למה תפרש עכשיו כלום יותר טוב הוא לה הסתם וכשתרצה לפרש תפרש כפי מה שתראה באותה שעה וזה ברור. ובירושלמי אמרו על זה כיצד כחה יפה בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי בא מלוה על פה אומרת למזונות מכרתי ע"כ ועל הדרך הזה וכיוצא בו יש לנו לפרש שכך כחה יפה אבל לקמן דאמרינן דלר' יוסי נמי נכסי בחזקת יתמי קיימי ואינה נאמנת לומר לכך מכרתי אז הוצרך התלמוד לפרש כי כחה יפה לענין לקוחות ומיהו הא קי"ל כדתני לוי דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ע"כ:

וז"ל הרא"ה ז"ל אמר רב שימי בר רב אשי כתנאי מוכרת וכותבת וכו':    פי' הא קי"ל במתני' דכל אלמנה מוכרת שלא בב"ד בין מן האירוסין בין מן הנשואין בין למזונות בין לכתובה ואם מכרה קרקע אחת הרי הדבר ברשותה ואם רצתה נוטלת מקצת דמים למזונות ומקצת דמים לכתובה והיינו דקתני מוכרת שדה אחת ונוטלת מה שתרצה מן הדמים למזונות ומה שתרצה לכתובה ומפרשת בשעת מכירה מה היא מוכרת למזונות ומה היא מוכרת לכתובה וכותבת אלו למזונות מכרתי ואלו לכתובה מכרתי דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר מוכרת וכותבת סתם כלומר מוכרת סתם ואינה צריכה לפרש מה היא מוכרת למזונות ומה היא מוכרת לכתובה אלא מוכרת סתם וכותבת סתם ואחר זמן הרשות בידה לומר מה היא רוצה ליטול ממה שמכרה למזונותיה ולכתובתה. מאי לאו בהא קא מיפלגי דר' יהודה סבר נכסי בחזקת יתמי קיימי פירוש וכיון שכן שהנכסים ברשות היתומים אינה יכולה להוציא אותן מרשות היתומים אלא אם כן תפרש למה ואם לא פירשה המכר בטל ואע"פ שהיא מוכרת שלא בב"ד צריכה לפרש בשעת מכירה לעדים שאינה יכולה להוציא הנכסים מחזקתן אא"כ שפרשה למה וכיון שכן אם לא כתבה בשטר פירוש מכירתה מה שמכרה למזונות ומה שמכרה לכתובה נאמנין היתומים עליה לומר לכך מכרת ויכולין לומר לכתובה מכרת ונתקבלת כתובתיך והפסדת מזונותיך מאותה שעה ואילך אם לא הביאה ראיה למה מכרה שכיון שהנכסים בחזקת היתומים והיה לה לפרש בשעת המכירה צריכה להביא ראיה על הפירוש ור' יוסי סבר נכסי בחזקת אלמנה קיימי וכיון שכן אינה צריכה לפרש בשעת מכירה למה היא מוכרת אלא דמוכרת סתם ואח"כ הרשות בידה לומר למה היא רוצה ליטלם אם למזונות או לכתובה ואם באו היתומים לערער לומר שבשעת מכירה פירשה למה מכרה יביאו ראיה לדבריהם וכך כחה יפה שהיא יכולה לימלך למה רוצה לנוטלן ואם אין שם בני חורין אלא משועבדין אומרת שהיא רוצה ליטול מה שמכרה למזונות כדי שתגבה מן המשועבדים כתובתה אם יש שם בני חורין אומרת שמה שנטלה לכתובתה נטלה כדי שתהא ניזונת במה שנשאר שם מכתובתה דהא קי"ל דליתא לדר"ש דאמר לא אמר מקצת כסף ככל כסף ואמרינן ממאי דילמא דכ"ע נכסי בחזקת אלמנה קיימי ור' יהודה עצה טובה קמ"ל כלומר דכ"ע נכסי בחזקת אלמנה קיימי ואתיא דר' יוסי שפיר דאמר מוכרת וכותבת סתם וטעמא דר' יהודה דאמר דתמכור בפירוש ותכתוב בפי' משום דעצה טובה קמ"ל דלא לקרו לה רעבתנית שהרואה מוכרת כסבור שהכל מוכרת למזונותיה לפיכך השיאה עצה ר' יהודה שתפרש מה שדעתה למכור למזונות ותכתוב בפירוש דאלת"ה הא דבעי ר' יוחנן תפשוט ליה ממתניתין מוכרת וכותבת למזונות מכרתי דהא נמי קתני הכי בלישנא דר' יהודה אלא ממתני' ליכא למשמע מינה דעצה טובה קמ"ל הא נמי עצה טובה קמ"ל אי נמי דכ"ע נכסי בחזקת יתמי קיימי והיינו טעמא דר' יוסי כדאביי קשישא כלומר דאפילו הכי דנכסי בחזקת יתמי הרשות בידה לנטלן למה שתרצה ומוכרת תחלה סתם ואח"כ יכולה לימלך והדבר תלוי בדעתה למה תטול אותה כדאמר אביי בש"מ שאמר תנו ר' זוז לפלוני בעל חובי רצה וכו' ואם רצה ליטלן בחובו נוטלן ואם רצה במתנה נוטלן ואע"פ דבכאן הרי הנכסים ברשות היתומים נוטלן תחלה בסתם ואח"כ נמלך בו ונוטלן למה שירצה אך אלמנה אע"פ שהנכסים ברשות היתומים ובחזקתן הרשות ביד האלמנה לנוטלן תחלה בסתם ואח"כ הדבר תלוי בדעתה ליטלן למה שתרצה.

כך נראה לפרש וזהו הפירוש הנכון והא דאמר ר' יוסי מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה פירשו בירושלמי בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי בא מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי כלומר אם בא מלוה בשטר לטרוף מן המשועבדים וכו':    ומהכא משמע דכל שאינו גובה מן המשועבדים אע"פ שהוא קודם הגובה מן המשועבדים קודם לו לגבות כמו שאמרו בירושלמי שאם בא מלוה בשטר והיא אמרה שמכרה למזונות מוציאין הדמים מידה ואע"פ שהיא מוקדמת במזונותיה שהרי שעבוד מזונותיה משעת כתובה ואמרינן התם שאלו מכר לכתובתה אין מוציאין מידה אלמא דבמלוה מאוחרת מכתובתה עסקינן ואפ"ה למזונות מוציאין מידה והכי מוכח מהא דמבעיא לן מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובה ואמרינן דלא משום טעמא דאחריותא דנפשיה מיהת קביל עליה אבל ב"ד שמכרו למזונות ודאי פשיטא לן שהיא חוזרת וטורפת לכתובה ואע"פ שהן שוין בחיובן משעה אחת כתובה ומזונות כתובה גובה מהם. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל ולענין מה שאמרו בירושלמי בא מלוה בשטר וכו' לפום פשטה אתיא שפיר למאן דסבר שאין למלוה על פה דין קדימה במקום מלוה בשטר ומיירי הכא במלוה מאוחרת שלאחר הנשואין הלכך בא מלוה בשטר שהיא מאוחרת לתפוס מן המעות של מכר אומרת לכתובה מכרתי שהיא מוקדמת שאלו אומרת למזונות מכרתי כיון דמזונות מלוה על פה נינהו דלא טרפי ממשעבדי כך אינן כלום במקום מלוה בשטר קודמת ואפילו תפסה לא מהני לה בא מלוה על פה אומרת למזונות מכרתי דהשתא שתיהן מלוה על פה והיא שקדמה וגבתה מה שגבתה גבתה אבל למאן דמפרש דמלוה על פה יש לה קדימה במקום מלוה בשטר אף כשבא מלוה בשטר מאוחר יכולה לומר למזונות מכרתי כיון שחיוב מזונותיה קדמו וא"ת דמיירי במלוה מוקדמת לשעבודה אם כן כשבא מלוה בשטר ואומרת לכתובה מכרתי מאי מהני לה דהא קיימא לן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ושמא הירושלמי הזה סובר דמה שגבה גבה או משום דסבר שעבודא לאו דאורייתא ולפיכך אין למלוה על פה דין קדימה במקום מלוה בשטר אבל אנן דקיימא לן דשעבודא דאורייתא ודאי יש לה דין קדימה ע"כ:

ממאי דתנאי היא דילמא וכו':    ור' יהודה מ"ה מצריך לה לפרש אלו למזונות ואלו לכתובה כי היכי דלא לקרו לה רעבתנותא דאי מכרה למזוני ולכתובה וכתבה סתם כך וכך מכרתי אמרי אנשי כולהו זבנה למזונות וגרגרנית היא דלא מציא להסתפק במזונות שפסקו לה בית דין ומרחקים אותה אינשי ולא נסבי לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ור' יוסי סבר דיותר הוא עצה טובה שתמכור סתם שכחה יפה בו משתחוש ללעז רעבתנית. הריטב"א ז"ל:

דאי לא תימא הכי דעצה טובה היא אלא משום דוקא קאמר ר' יהודה וכותבת אלו למזונות מכרתי הא דבעי ר' יוחנן לעיל יתומים אומרים נתננו וכו':    נהי דאשתמטתיה ברייתא דתני לוי אלא ממתניתין מיהא דעלה קאי תפשוט ליה מינה דהא קתני מתני' וכותבת למזונות מכרתי אלא בעיא לפרושי משום דנכסי בחזקת יתמי קיימי אלא מש"ה לא פשיט לה ממתניתין דאיכא למימר עצה טובה היא דלא ליקרו לה רעבתנותא והכי קאמר תנא דמתניתין מוכרת למזונות וכותבת למזונות מכרתי כלומר מה שמוכרת משום מזונות כותבת למזונות וה"ה נמי אם מוכרת לכתובה שכותבת לכתובה מכרתי. רש"י במהדורא קמא:

וז"ל הריטב"א דאי לא תימא הכי הא דבעי ר' יוחנן כו' פירוש נהי דלא ידע מתניתא דתני לוי ואידך מתניתא הא מתני' כ"ע ידעי לה:

אי נמי דכ"ע נכסי בחזקת יתמי קיימי היכא דלא מכרה כלל לא לכתובה ולא למזונות ואי אמרי יתמי נתננו עליה להביא ראיה והכא היינו טעמא דר' יוסי שהתם יפה לה דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ולא מצו יתמי אמרי נתננו משום דמכרה וכבר כתב לה וקבלתן והויא ליה מוחזקת בדין והואיל וסתם היא כותבת יכולה היא לומר הכל מכרתי למזונות דהויא מוחזקת. נטלן במתנה לא כך כחו יפה שהרי יכול לגבות חובו ממשעבדי וכתובה חוב הוא לגבה הילכך כי כתבה סתם וטענה ואמרה לבסוף כולהו למזונות מכרתי לא כך כחה יפה שהרי טורפת כתובתה ממשעבדי ואפילו אם אין היתומים מאמינים לה לא מפסדא מידי הואיל ומוחזקת היא שמכרה כבר ורבי יהודה סבר דאע"ג דמכרה לא הויא תפיסה דמצי אמרי יתמי לכתובה זבנית הלכך בעיא לפרושי ואיכא למימר הכי והכי ולא מציא למימר תנאי היא וממתני' מיהא ליכא למשמע מידי דאיכא למימר מתני' משום עצה טובה. רש"י במהדורא קמא:

משל למה הדבר דומה לשכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן במתנה לא כך כחו יפה כך הגירסא הנכונה והיא גירסת רש"י ז"ל. ויש שפירשו שזה אין לו אלא או האי או האי אלא שהרשות בידו לברור ליטלן לאיזה דבר שירצה ולכך אומר שאם נטלן במתנה לא כך כחו יפה שאם מחל חובו ונטלן במתנה ורצה בעל חוב מוקדם למתנתו הפסיד וגם לא תוכל לטרוף על המתנה כשם שהיה טורף על החוב אפילו בא חוב מוקדם ומיהו זמנין דעדיף ליטלן במתנה כגון שלוה וקנה ומכר דלא משתעבד לחובו ומשתעבד לחוב מאוחר דהו"ל קנה ולוה ומתנה זו קודמת לחוב היא וכגון שנותנם לו במתנת בריא מעכשו ולאחר מיתה והיינו דקאמר רצה במתנה נוטלן ולפיכך סתמו עדיף ליה מפירושו עד שיראה לבסוף מאי דעדיף ליה וכעין שאמרו בדר' יוסי ואע"פ שלענין שמועתנו הביאוה לגבי אשה שגובה את הכל כתובה ומזונות לא מפני שדומות לגמרי אלא שדומות לענין טירפא דלקוחות ולומר שראוי לאדם לחוש בכך ויעשה בענין שתוכל לטרוף לקוחות והכי משמע בפרק יש נוחלין דאמר תנו מאתים זוז לפלוני כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו.ופרכינן משום דאמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו.ופרקינן משום דאמר לישנא יתירא. ואחרים פירשו דהכא נמי זוכה הוא במתנתו וחובו דומיא דאשה זו והתם בפי"נ לרבותא נקט דאפילו היכא דאמר כראוי לו נוטלן שתיהם משום לישנא יתירא והכא באתמהה אמרינן נוטלן במתנה לא כך כחו יפה הא ודאי כחו יפה ליטלן במתנה כי על החוב הנשאר לו לגבות יכול לטרוף לקוחות מה שלא יוכל לטרוף על המתנה ואם תצא שום מתנה מוקדמת למתנה זו ובא ויטרוף בחובו והא דקאמר מעיקרא רצה בחובו נוטלן דינא קאמר ואע"פ שאינה עצה טובה וכבר כתבנו בפרק י"נ בס"ד. הריטב"א ז"ל. והתוספות פירשו כלישנא בתרא וההיא די"נ תירצו דלא גרסינן התם לפלוני וכיון דלא אמר לפלוני אלא לבעל חוב משמע דבחובו קאמר שיתנו אם לא אמר כראוי לו אבל הכא דקאמר לפלוני בעל חובי מתוך לשונו משמע דבמתנה קאמר דהכי קאמר תנו לפלוני לאותו שהוא בעל חובי ולא מזכיר בעל חובי אלא לסימנא בעלמא ע"כ:

דף צז עמוד א[עריכה]

כיצד מוכרת למזונות דלעשר שנין פשיטא לן דאינה מוכרת למזונות דדלמא מנסבא בינתים ותו לית לה מזוני א"נ דדלמא מתה לה ונמצא שהפסידו היתומים שלא כדין ולא נוכל נמי לומר שלא תמכור אלא לחדש אחד בלבד לפי שאין אדם מצוי שיקח קרקע כל שהוא כזה אלא לכמה חדשים ראוי שתמכור בבת אחת ומשני מוכרת לי"ב חדש כלומר מוכרת כדי שתספיק מן הדמים לי"ב חדש דלקרקע כזה שכיחי קופצים לקנות ולא לפחות והלוקח מפרנס אחת לשלשים יום כלומר אין הלוקח שקונה אותו קרקע שהיא מוכרת למזונות נותן את המעות ביחד דדלמא תמות לה תוך י"ב חדש ונמצא שגבתה שלא כדין אלא נותן לה בכל חדש וחדש כדי ספוקה שאם תנשא לאחר או תמות יחזיר הלוקח השאר ליתומים. וששה חדשים דלסיפוק של ששה חדשים איכא קרקע דחזיא למזבן. רבינו יהונתן הכהן. וכן פרש"י במהדורא קמא. ואומר רבינו מורי ז"ל שאם היה בענין שלא היו מוצאין ליקח כדי מזונות של ששה חדשים שמוכרין ביותר לפי ראות עיני הדיינין כדי שיהיו לה מזונות וכי היכי דמזבנינן למזונותיה בלא אכרזתא ומכאן נלמוד ג"כ כי כשפוסקין מזונות לאלמנה שאינה נזונת עם היתומים אין נותנין לה לפחות משלשים יום וכן לאשת איש כדי שלא תצטרך להתבזות בבית דין בכל יום על מזונותיה. הריטב"א ז"ל:

הלכתא מוכרת לששה חדשים וכו':    כתב הרמ"ה ז"ל מוכרת קרקע כדי לפרנסה לצורך ו' חדשים דקים להו לרבנן דבציר מהכי ליכא קרקע דמזדבן בפני עצמה ואין הלוקח נותן לה כל המעות מיד אלא כל חדש וחדש נותן לה כדי ספוקה שאם תנשא לאחר או שתמות יחזיר את השאר ליורשין ומסתברא דהכי נמי עבדינן לגבי מזונות הבנות היכא דהניח בנים ובנות לא שנא הניח נכסים מרובין לא שנא מועטין דכיון דלית להו לבנות זכות בגוף הנכסים ואפשר דמיתו ביני ביני וזכו בנים בכולהו נכסי מוכרות לששה חדשים ולוקחות מפרנס אחד לשלשים יום אבל היכא דלא הניח אלא בנים ובעו לאתזוני מנכסי דאבוהון לא שייך בהו האי דינא כל עיקר אלא כל היכא דחזינן להו ריוח ליתמי לזבוני כחדא או פורתא פורתא מזבנינן ואפילו גבי מזון האשה והבנות נמי מסתברא דהני מילי לגבי ארעתא אבל לגבי בתי דאי מזבנינן מינה מקצת קא בצרי דמיה טובא ואיכא פסידא ליתמי מזבנינן להו כחדא דלא חיישי רבנן אלא לפסידא דיתמי וכל היכא דאיכא פסידא דיתמי מיבעי לן למיחש לפסדייהו כי היכי דלא לפסדו ע"כ. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

בעו מניה מרב ששת מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובתה פי' מאותן קרקעות שמכרה אם לא תמצא נכסים בני חורין כיון דאחריותא איתמי טרפה או דלמא מצו למימר לה אחריותא דנפשך קבולי קבלת ובודאי דהאי פלוגתא לא שייכא בפלוגתא דרבא ורמי בר חמא דלעיל בראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות שאפילו לרמי בר חמא דאמר התם לא מחייב באחריות דנפשיה התם הוא לפי שמכר בפי' שלא באחריות משא"כ בזו שמכרה סתם ואפילו לרבא דאמר התם דמקבל עליה אחריות דנפשיה התם הוא לפי שמכר בשלו ממש אבל זו שאינה אלא שליח ב"ד דינא הוא דתהדר עליה ולא מיחייב באחריות דנפשיה. הריטב"א ז"ל. והתוס' ז"ל האריכו בזה וכתבו דלא דמי להא דרבא דהתם סברא הוא כיון שהקרקע ביד ראובן וב"ח דראובן טורפה הימנו אין על שמעון מוטל לפרוע חובו של ראובן אבל הכא שהמכירה הראשונה היתה למזונות שהיו היתומים חייבין לה למה לא תטרוף שנית כיון שאחריות על היתומים הרי היא כאלו חוזרת היא וגובה מן היתומים חוב שלה ורמי בר חמא אית ליה סברא אחרינא דשאני הכא דלא מכרה בהדיא שלא באחריות אלא דאמרינן דאחריותא הוי איתמי אבל אחריות דידה קבילת עלה אחר שלא פירשה שלא באחריות אבל לעיל שמכר בהדיא שלא באחריות אפילו אחריות דנפשיה לא קביל עלויה וכ"כ הרא"ש ז"ל. עוד כתב הרא"ש ז"ל אע"ג דאבעיא ליה במוכרת למזונות איכא למימר שמכרה לכתובתה פשיטא ליה דאינה חוזרת וטורפת לכתובה דכשמוכרת למזונות לקוחות הוא דאפסידו אנפשייהו דאבעי להו לשיורי בנכסים כדי כתובתה אבל כשמכרה לכתובה היו סבורין הלקוחות שנתקבלה כל כתובתה או שמא הוא הדין נמי דמספקא להו במוכרת לכתובה כיון דטעמא משום דאחריות דנפשה לא קבילת עילויה ומשום דאיירי כולה סוגיא במוכרת למזונות נקט כמו כן הכא מוכרת למזונות וגם לר' יוסי מוכרת סתם ומתני' נמי לא קאמרה דכותבת למזונות מכרתי אלא משום עצה טובה הלכך לא ידעי לקוחות אם מכרה למזונות או לכתובה. עכ"ל הרא"ש:

תניתוה מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר כו':    פרש"י ז"ל דהאי עד כדי כתובתה אינו רוצה לומר שלא תמכור יותר מכשיעור כתובתה דודאי יכולה למכור למזונות יותר אלא ה"ק מוכרת מעצמה מן הנכסים למזונות ששה חדשים ואח"כ חוזרת ומוכרת למזונות ששה חדשים אחרים וכן לעולם עד שלא ישארו מכל הקרקעות אלא שיעור כתובתה בלבד וכשתגיע לזה השיעור תשאירנו כדי שיהיה לה לגבות כתובתה ומדקאמר שתשאיר שיעור כדי כתובתה שמעינן שאינה יכולה לחזור על הלקוחות שקנו ממנה דאם איתא שיכולה לחזור עליהם למה צריכה להשאיר שיעור כתובתה תחזור ותטרוף מאותם הלקוחות בעצמם אלא ודאי מפני שאינה יכולה לחזור על הלקוחות שקנו ממנה מתוך כך אמרו שתשייר כדי שעור כתובתה ובגמרא דייק ומה הוכחה איכא מהכא דדלמא לעולם אית לך שיכולה לחזור ולטרוף מהם ומאי דאמרינן שתשייר כדי שעור כתובתה עצה טובה קא משמע לן שאם תמכור ותחזור אח"כ ותטרוף מידם יקראו אותה הדרניתא כלומר חוזרת מדבורה שמוכרת וחוזרת וטורפת ומהדרינן אם כן ליתני וגובה כתובה מן השאר דמשמע עצה טובה דלא תגבי כתובתה אלא מן הכא ולא תהדר בה ממה שזבנה. מאי סמוך לה כלומר אמאי קפיד לאשמועינן בעיקר זביני דלא מזבנה אלא עד סמוך לכתובתה ומאי אכפת לן אם מוכרת הכל למזונות כל זמן שלא תחזור בה אלא ודאי מדקפיד שתשאיר כדי כתובתה שמעינן שאם לא תשאיר אינה יכולה לחזור ולטרוף מהלקוחות שקנו ממנה. וא"ת כיון שהכל לעצמה ומאי נפקא לן מינה אם תמכור הכל לצורך מזונות או תמכור מקצת למזונות ותשייר מקצת האחר שתמכור אותו לכתובה. יש לומר דנפקא מינה שאם תמכור לכתובה תקח כל המעות ביחד ותרויח בהם ואם תמכור למזונות אינה לוקחת אלא מעט מעט כדאמרינן לקמן מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום ומיירי כשאינה מוצאה נכסים משועבדים יכולה למכור כל הנכסים למזונות ואח"כ טורפת מאותם לקוחות בסך כתובתה ואינם יכולים לומר לה הנחנו לך מקום לגבות הימנו שיכולה היא לחזור ולומר להם אותו שהנחתם כבר נפרעתי ממנו למזונות וכיון שנפרעה ממנו למזונות אין כח בידה לבטל אח"כ ותטרוף מידם לצורך הכתובה. זו היא שיטת רש"י ז"ל. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

וז"ל הרא"ש ז"ל וא"ת מאי נפקא לן מינה אם תמכור למזונות או תמכור לכתובה ממה נפשך תגבה הכל וי"ל דעצה טובה קמ"ל דמוכרת במעט מעט למזונות וכשלא ישאר אלא כדי כתובתה תמכור הכל ביחד כדי שתתפרנס מן הריוח דאלו תמכור למזונות לא תוכל למכור אלא לאחר י"ב חדש ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום ועוד נפקא מינה כשלא נשתייר כי אם כדי כתובתה אם תמכור למזונות ונשאת לאחר שמכרה לא תוכל לגבות מהם כתובתה דהוו מטלטלי ע"כ. אבל הרי"ף ז"ל פירש דעד כדי כתובתה ר"ל שיכולה למכור למזונות עד שיעור סכום הכתובה ולא יותר דמזונות מכח כתובה נינהו ולא עדיפי מכתובה גופה וקשיא ליה הא דגרסינן בפרק שני דייני גזירות שאם אמרה גרשני בעלי ולא פרע לי כתובתי מתפרנסת עד כדי כתובתה בלבד אבל אם שמעו שמת נזונת והולכת עד לעולם והיכי אמרינן הכא ואם מת בעלה אינה נפרעת אלא עד כדי כתובתה בלבד ותירץ הרב ז"ל דהיכא דצריכה למכור קרקעות אינה מוכרת אלא עד כדי כתובתה אבל היכא שיש שם פירות שיכולה לזון מהם נזונת לעולם. וחכמי פרווינסיא' ז"ל היו תופסין על זה שהיאך נזונת האשה מן הפירות דהא קיימא לן דאין מוציאין למזון האשה והבנות מן השבח ששבחו הנכסים אחר מיתת הבעל ומן השבח ששבחו בחייו גם כן אינה נזונת דהוו להו מטלטלי ומטלטלי לא משתעבדי לכתובה ואפשר לדחות ולומר דמיירי כגון שבית דין מצוים עליה שתגבה מן הפירות למזונותיה כדי שלא יצטרכו למכור מן הקרקעות. ואומר מורי הרב נר"ו דקושיא מעיקרא ליתא דכי אמרינן הכא שאינה מוכרת אלא עד שיעור כתובתה זהו כשמוכרת מעצמה וכיון שאינה מוכרת אלא עד שיעור כתובתה ברשות בית דין אין לה למכור יותר משעור כתובה ואח"כ ב"ד מוכרין ונותנין לה וכי אמרינן התם נזונת לעולם ר"ל דנזונת על פי ב"ד דהתם לא איירו באיזהו שיעור תוכל למכור מעצמה אלא שאמרו נזונת סתמא והיכא שיש שם קרקעות והאשה באה לעכב ליתומים שלא ימכרו אותם י"א שאינה יכולה לעכב ויש אומרים שיכולה לעכב ודייק הכי מדאמרינן יתומים שקדמו ומכרו מה שמכרו מכרו דמשמע דוקא כשקדמו ומכרו אבל אם קודם המכירה הלכה לבית דין ועכבו בידה אינם יכולין למכור ולאותם האומרים שאינה יכולה לעכב נצטרך לומר דמאי דקאמר קדמו לאו דוקא. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

זבן ולא אצטריכו ליה זוזי מהו פרש"י מכר שדהו ואנו יודעין שהיה חפץ לקנות שדה פלוני וכו':    עד שחזרו בהם המוכרים עכ"ל. ונראה מדבריו דבעיין אע"ג דלא גלה דעתיה בשעת המכירה שהוא מוכר לצורך דבר ידוע ומיהו כשידוע זה ומפורסם לכל דאי לאו הכי דברים שבלב נינהו ואינן דברים. ואחרים פירשו דבעיין דוקא בדגלי דעתיה בשעת המכר אלא שלא התנה וכן הדין אם הוא דבר שאינו מפורסם לכל והוא מתברר ממאי דכתיבנא במסכת קדושין בההוא דזבן נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל בס"ד. הריטב"א ז"ל. וכ"כ להדיא רש"י במהדורא קמא וז"ל זבין ולא אצטריכו וכו' שגלוי לכל שרוצה ליקח באותן מעות חפץ אחר ומכר אגב ההוא צורך ולבסוף לא רצה בעל החפץ למכרו לו מי הוי כמקח טעות או לא ע"כ. ושיטת התוס' כפי' אחרים ועל פרש"י קשה דא"כ כיון דמבעיא להו אע"ג דלא גלה דעתיה מאי פשיט ליה מההוא דרב פפא וההוא דבצורתא דלמא הנהו מיירו בדגלי דעתיה להדיא. ור' יהונתן הכהן אזיל בשטת רש"י ז"ל וז"ל זבין ולא אצטריכו ליה זוזי כלומר מי שמוכר שדהו לאחד מפני דבר ידוע ומפורסם לכל שהיה רוצה לקחת באותן המעות ולבסוף לא אצטריכו ליה זוזי כלומר ולבסוף לא נצטרך לאותן המעות שלא רצה בעל אותו החפץ למוכרו לו מי אמרינן דהוי מקח טעות כיון שהכל יודעים דעתו שלא היה מוכרו אלא מפני אותו חפץ שנתן לבו עליו ואע"פ שלא התנה עמו בפירוש כמאן דאתני דמי ולא מקרי דברים שבלב או לא דאמרינן דדברים שבלב הן כיון דלא אתני עם הלוקח בפירוש ע"כ. ותלמידי רבינו יונה אזלי בשטת התוספות ז"ל וז"ל זבין ולא אצטרכו וכו' פירוש אם מכר שדהו כדי לקנות במעות שוורים או שום דבר אחר וגלה דעתו בפירוש בשעת המכר דלדעת זה היה מוכר ואח"כ נתבטל לו המקח שהוא רוצה ליקח מהו מי אמרינן כיון דלא אתני בהדיא דעל מנת כן היה מוכר לא הוי מקח טעות ולא יתבטל או דלמא כיון דגלי דעתיה בעידן זביני כאלו אתני דיינינן ליה ויתבטל ומסקנא דהדרי זביני וה"מ כשחזר בו אותו שהי' בעל הפרקמטיא אבל אם בעל הפרקמטיא מוכר בשוויו והוא מתחרט ואינו רוצה לקחת המכר של השדה קיים יהיה דאמרינן ליה זיל זבין כיון שהיכולת בידו לקנות אם ירצה והכי משמע בעובדא דההוא דזבנינהו לנכסיה דבעי למיסק לארץ ישראל לסוף לא סליק אמר רב אשי אי בעי סליק כלומר כיון דאי בעי סליק השתא המכר קיים דאמרינן ליה זיל סליק והכא נמי כיון דאי בעי זבין המכר קיים דאמרינן ליה זיל זבין ע"כ:

בצורתא שביום אחד נתייקרו למעלה למעלה והיה יוקר בצורת באותה מדינה זבנינהו כ"ע לאפדנייהו בחיטי לסוף אתו להו חיטי להנהו דזבין אפדנייהו והוו להו כזבין ולא אצטריכו ליה זוזי. התם לא משום דזבין ולא אצטריכו זוזי הוה דלא להו לחודייהו אתו חיטי אלא לכ"ע נמי אתו דאגלאי מלתא דארבי בעקולי הוו קיימי כלומר שהספינות שהיו מביאים בהם התבואה לנהרדעא היו עומדות בעקלקלות המים ולא היו יכולים לבא בחריפות דנהרא משום דרדיפי מיא והוו אזלי סמוך לשפת הנהר וטעו במיא דהוו סבירי דלא אתיין כלל הנהו ארבי ואינהו אדעתא דבצורתא זבין ושובע גדול היה דהא אתיין ארבי וההיא שעתא לא אצטריכו ליה זוזי כלל דאי הוו ידעי דארבי בעקולי קיימי לא הוו זבני לאפדנייהו אבל הכא לאו מקח טעות הוה דבההוא שעתא דקא מזבין צריך להו לזוזי ודעתו לקנות החפץ ואי לא הוה הדר ביה בעל החפץ איהו לא הוה הדר ביה והוה ליה למיזל בתר דעתיה דבעל החפץ מקמי דלזבין. אי הכי משום דזביני בטעות הואי בניחותא גרסינן להאי אי הכי א"כ דהדרי אפדני נמצאת מכשילן לעתיד לבא דלכי הויא בצורתא לא מזבני להו חיטי דחיישי למקח טעות דאי משום זבין ולא אצטריכו ליה זוזי ליכא מכשול דלעתיד לבא לא חיישי מוכרין להכי דלא שכיח דליתו להנהו לחודייהו חיטי והלכתא הדרי זביני דכמקח טעות דמי. ל"א אי הכי משום דארבי בעקולי הוו קיימי אמר רב נחמן דהדרי אפדני לעתיד לבא כי לא הוו ארבי בעקולי. רש"י במ"ק:

וזה לשון הריטב"א ז"ל אי הכי היינו דא"ל שמואל לרב נחמן וכו':    פרש"י דבניחותא א"ל ודרך הוכחה דאי הכי היינו ודאי הא דא"ל נמצאת מכשילן לעתיד לבא וא"ל בצורתא משכח שכיח דחיישינן לארבי בעקולי דאי בדאתו ממקום קרוב או שבאו ליה לאלו לבדם ומשום דלא אצטריכו ליה הדרי זביני מידי דלא שכיח הוא וליכא מכשול. ובתוספות הקשו עלה דאדרבא לא שכיח דקיימי ארבי בעקולי ולא מפרסמא להא מלתא וכי אתו ארבי קלא אית ליה למלתא ועוד דמה הוכחה יש בכאן לעולם אימא לך דמשום דלא אצטריכו ליה הדרי זביני ומיהו כ"ש דהדרי משום ארבי בעקולי ואתה מכשילן לעתיד לבא כיון דבכל ענין הדרי זביני לכך פירשו בשם ר"ש דבאתמהא אמר ליה דא"כ היכי קאמר נמצאת מכשילן דהא ודאי לא שכיח דקיימי ארבי בעקולי ומשום דאדחי ליה פסק תלמודא והלכתא זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הדרי זביני ואנו לפרש"י ז"ל לא אתי שפיר פסקא דבסמוך דהא אשכחן דדוקא משום ארבי בעקולי הוא דהדרי זביני כדרב נחמן אלא שיש לומר דאע"ג דהיינו סברא דרב נחמן בעלי התלמוד הסכימו דבלאו הכי נמי דינא דהדרי זביני ע"כ:

מתני' אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין וכו':    פירשו בגמרא בפרק אלו מציאות שאינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות כלומר בקיאין בשומא כדפרישנא התם בס"ד ולעולם אינה מוכרת שלא בב"ד מומחין אלא אחר שתלך לב"ד ותשבע או תדור ליתומים ואחרי כן נותנים לה רשות למכור מנכסיו בב"ד הדיוטות ובגמרא פירשנו טעמא דמוכרת שלא בב"ד משום מזוני ופרש"י ז"ל (כשמוכרת למזונות) דת"ק סבר בין מן האירוסין שמוכרת לכתובה בין מן הנשואין שמוכרת למזונות מוכרת שלא בב"ד ור' שמעון אמר מן הנשואין שמוכרת למזונות מוכרת שלא בב"ד שאי אפשר לה יושבת ומתענה עד שימכרו לה בב"ד אבל מן הארוסין שאין מכירתה אלא לכתובה אינה מוכרת אלא בב"ד. ואין פירוש זה נכון דא"כ הכי הו"ל למתני בין לכתובה בין למזונות מוכרת שלא בב"ד ר"ש אומר למזונות מוכרת שלא בב"ד לכתובה אינה מוכרת אלא בב"ד ואמאי סתים ותלי מלתא בארוסין ונשואין לכך הנכון דה"פ בין מן הארוסין שאין לה מזונות להפסיד בין מן הנשואין שיש לה מזונות ותפסידם עכשו בגבייתה מוכרת שלא בב"ד לכתובה ור"ש אומר מן הנשואין גובה שלא בב"ד כדי שלא תפסיד מזונותיה אבל מן הארוסין שאין כאן מזונות לא תמכור ומסתברא שלא אמרו שתמכור שלא בב"ד אלא לעיקר כתובה דבהא חששו לחינא או שלא תתבזה בב"ד אבל לא לענין תוספת כל היכא דליכא משום מזוני ואע"פ שאמרו תנאי כתובה ככתובה דמי ואמרה למוכרת התם כבר פירשו דהיינו לענין שאם מכרה כתובתה מכרה נמי תוספת ולקמן נפרש יותר בס"ד. הריטב"א ז"ל. ויש לי לתרץ שטתו של רש"י ז"ל דלהכי לא תני בין לכתובה בין למזונות מוכרת שלא בב"ד כי היכי דלא נטעי דדוקא מן הנשואין מיירי ומשום דמפסדת מזונות מוכרת אפילו לכתובה אבל מן הארוסין לא תמכור אלא בב"ד קמ"ל דמן הארוסין נמי תמכור שלא בב"ד ור' שמעון פליג דאפילו מן הנשואין לא תמכור לכתובה שלא בב"ד אלא למזונות והיינו דחזר ר"ש ותני מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין ולא קצר במאי דמודה לתנא קמא כנ"ל:

גמ' בשלמא מן הנשואין לפרש"י ז"ל שפירש במשנתנו ה"פ בשלמא מן הנשואין מוכרת לכתובתה שלא בב"ד כדי שיפטרו היתומים ממזונותיה כשתגבה כתובתה ולפיכך אין ממתינין עד שימכרו בבית דין והכי מוכח פירושא דהאי לישנא במסכת ערכין פרק שום היתומים גבי נזקקין לכתובת אשה אלא מן הארוסין מאי טעמא וכו':    ואיכא דקשיא ליה דאי משום שתפסיד מזונותיה הא כבר הפסידם משעה שהגיעה כתובתה בב"ד אינה מוכרת עד שתלך לב"ד ותשבע שבועת אלמנה אם נשבעה אחרי כן שבועת אלמנה מתנתה או מכירתה קיימין ומסתברא שאפילו לפי דינו אין בזה תירוץ לקושיא זו דהשתא אמתני' קיימינן דמיירי שמוכרת שלא בב"ד לכתחלה ובודאי שאין נותנין לה רשות בב"ד למכור עד שתגיע כתובתה בב"ד ותשבע שבועת אלמנה וגם (כן כתב הרמב"ן לקמן בד"ה מוכרת שלא בב"ד וכו') אין ראיה מכאן לדבריו ז"ל דאיכא למימר כשנשבעת כבר על כתובתה ואפ"ה לא הפסידה מזונות כגון שהלכה לב"ד ואמרה אני רוצה לישבע על כתובתי כדי שיהא הדבר מזומן לגבות כל זמן שארצה לגבות וגם כדי שלא יפסידו יורשי אם אמות קודם שאשבע דודאי מקבלין שבועתה אע"פ שאינה רוצה לגבות עכשיו כתובתה וכההיא דאמרינן במסכת שבועות כגון שנשבעת ומתה ובכה"ג לא תפסיד מזונות ונותנין לה בית דין רשות שכשתמלך לגבות כתובתה שתהא מוכרת שלא בב"ד כדי שירויחו היתומים מזונותיה ולענין דינו של רבינו הרמב"ם ז"ל דאלמנה שמכרה או נתנה שום קרקע קודם שתשבע על כתובתה מעשיה בטלין ואע"פ שתשבע לבסוף. הריטב"א ז"ל:

וז"ל רש"י במ"ק בשלמא מן הנשואין מש"ה מוכרת שלא בב"ד דכל שעתא צריכה היא למזוני ולא יכלה למיזל כל יומא ויומא לב"ד ע"כ:

דף צז עמוד ב[עריכה]

משום חינא כדי שיהא חן לאנשים בעיני הנשים דתימרו מנסבינן לגברי דהא כי מית בעל או מגרש לא בעיא לבזויי נפשה למיזל לבית דין ולא שנא ארוסה ולא שנא נשואה מוכרת לכתובה שלא ברשות ב"ד. רש"י ז"ל במ"ק. והקשו עליו דהא אמרינן בהדיא בכולי תלמודא כי יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ועוד מההיא דאמרינן לקמן בשמעתין אלא למאן דאמר משום חינא יורשיה מאי חן איכא ופרש"י מאי חן איכא הרי הנטרחין לב"ד אנשים הם אינו נכון דהא ודאי כל שכן שימצאו האנשים חן בעיני הנשים כשלא נטריח אפילו ליורשיה לבא לבית דין ומיהו אין זו קושיא כל כך דדילמא משום טירחא דידה ממנעה ולא מנסבא אבל משום טרחא דיורשיה לא ממנעה כיון שהם זכרים שיכולים לבא לב"ד אבל קושיא קמייתא קשיא לכך פירשו בתוס' כפירוש רבנו חננאל ז"ל משום חינא שתמצאנה חן בעיני האנשים כי כשתגבה כתובתה מהרה שלא בטורח בית דין יקפצו עליה בעלים והיינו דאמרינן יורשיה מאי חן איכא ומהדרינן כגון שירשתה בתה או אחותה פי' שהיו פנויות וצריכות בעלים. הריטב"א ז"ל:

שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד כלומר ניחא ליה לארוס שתמכור לכתובתה שלא בבית דין כדי שלא תתבזה ויאמרו זו היא ארוסה שהיתה מפ' שהולכת בשווקים וברחובות ובאה לפני ב"ד לתבוע. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

איכא בינייהו גרושה כלומר שגרשה מן הארוסין למאן דאמר משום חינא צריכה חן יותר ומוכרת שלא בב"ד למ"ד שלא תתבזה גרשה ניחא ליה שתתבזה ואינה מוכרת והא דאמרינן דאלמנה מוכרת שלא בב"ד הני מילי בעודה אלמנה אבל אחר שנשאת אינה מוכרת אלא בבית דין דכיון שנשאת אינה חוששת לבזיון שלה. תלמידי רבינו יונה:

וז"ל רש"י במהדורא קמא איכא בינייהו גרושה שמת בעלה ואין לה מזונות ומוכרת בנכסי יתומים לכתובה למאן דאמר משום חינא איכא דגרושה נמי בעיא חינא משום שאר נשים ומוכרת שלא בבית דין למ"ד לפי שאין אדם וכו' ליכא דבגרושה תתבזה ותתבזה גרושה לא אכפת ליה למגרש אי מבזיא נפשה הלכך לא תמכור אלא בב"ד ע"כ:

תנן וגרושה לא תמכור אלא בב"ד בשלמא למאן דאמר וכו':    ואיכא למידק ולמה ליה לאורוכי כולי האי יקשה להדיא דהא אמר איכא בינייהו גרושה דלעולא מוכרת שלא בב"ד ואלו אנן תנן וגרשה לא תמכור אלא בב"ד. וי"ל דאיברא ודאי דאנן אמרינן איכא בינייהו גרושה ומיהו עולא לא אמר להדיא דגרושה מוכרת שלא בב"ד אלא דאנן הוא דאמרינן הכי לבתר שקלא וטריא דקא שקיל וטרי תלמודא אליבייהו ואיכא למימר דליכא בינייהו מידי אלא דעולא סבר דבאלמנה מן הארוסין ליכא למימר שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד ור' יוחנן סבר דבארוסה נמי שייך האי טעמא ואפשר דלכולהו גרושה לא תמכור אלא בב"ד אי נמי איכא בינייהו כגון שבעלה הביאה בחייו לבית דין אבל גרושה לא תמכור אלא בב"ד והכי פריך תלמודא תנן וגרושה לא תמכור אלא בב"ד ותקשי מרישא לסיפא דברישא תנן דמן הארוסין דאכתי לא היתה חיבת ביאה מוכרת שלא בב"ד וכ"ש גרושה מן הנשואין דאע"ג דזאת היא אלמנה וזאת היא גרושה מכל מקום צד נשואה עדיפא דכיון דהיתה שם חיבת ביאה דלא אטרחוה רבנן לבא לב"ד בשלמא למאן דאמר לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד איכא לשנויי בדוחק דצד גרושה עדיף דכיון דגרושתו היא אע"ג דנשואתו היתה לא אכפת ליה בבזיונה טפי מאלמנותה אע"ג דארוסתו היא אלא למאן דאמר משום חינא קשיא רישא לסיפא כנ"ל:

ג"ה והיא גרש"י ז"ל אלמנה מן הארוסין הוא דלא נפיש חן דידה ופי' הוא ז"ל לפי שטתו שלא היתה להם חיבת ביאה ולא יודע בעיני הנשים אם הוטרחה זו ואינו מחוור ולפירוש ר"ח ז"ל יש לפרש אלמנה מן הארוסין הוא דלא נפיש לן טעם חן דידה כלומר שאין צריכה לנו כל כך ליתן חן כי חינה עמה כיון שלא נכנסה לחופה אבל גרושה דנפיש חן דידה כלומר דנפיש לן טעם חן דידה אימא נתקין לה משום חינא לר' שמעון. קמ"ל. ויש שגורסין אלמנה מן הארוסין הוא דנפיש חן דידה אבל גרושה דלא נפישה חן דידה וזה עולה יפה לפירוש ר"ח ז"ל. הריטב"א ז"ל.ובתוספות פירשו בשם ר"ח אלמנה מן הארוסין הוא דלא נפיש חן דידה פירוש דלית לה תוספת לכך לא יפו כחה למכור שלא בב"ד אבל גרושה דנפיש חן דידה דיש לה תוספת הואיל ויש לה לגבות כל כך דין הוא שלא תמכור שלא בב"ד. כ"כ הרא"ש ז"ל. וזה הפירוש עולה יפה עם פירושו ז"ל דמשום חינא דכתיבנא לעיל. והרא"ה ז"ל פירש אלמנה מן הארוסין הוא דלא נפיש חן דידה כלומר שאינה צריכה להרבות חינה שהוא מרובה אבל גרושה דנפיש חן דידה כלומר שהיא צריכה להרבות חינה אימא תבעי חן ע"כ. וכיוצא בה פירש הריטב"א וכדכתבינן לעיל וכן בתוספות כתבו שצריכה חן יותר לינשא לפי שהיא בזויה יותר מאלמנה:

וז"ל רש"י במהדורא קמא אלמנה מן הארוסין היינו טעמא דאינה מוכרת אלא בב"ד משום דלא נפיש חן דידה שאין שם חיבת ביאה ולא ילפין שאר נשים מינה דאמרו משום הכי לא אכפת ליה לבעל אי מבזיא משום דאכתי בבית אביה אבל גרושה דמן הנשואין היא אימא תמכור שלא בבית דין כדי שיהא חן לאנשים בעיני הנשים:

לאתויי מאי לאו לאתויי גרושה דלית לה מזוני וסיפא דקתני וגרושה לא תמכור לאו ר' שמעון היא אלא רבנן ואכתי קשיא לעולא דאמר טעמייהו דרבנן משום חינא. רש"י במהדורא קמא:

לאתויי מגורשת ואינה מגורשת מן הנשואין ומת בעלה דאין לה מזונות ולא תמכור אלא ברשות ב"ד ואשמועינן ר' שמעון הכא דמגורשת ואינה מגורשת אית לה מזוני בחיי בעלה כדר' זירא ומשום הא דר' זירא אצטריך למתנייה דהא קמ"ל דאע"ג דבעלה חייב במזונותיה אם מת בעלה שוב אין לה מזונות ולא תמכור אלא בבית דין לכתובה וסיפא דאשמועינן בה ר' שמעון וגרושה לא תמכור לגלויי רישא הוא דתני לה דאי לא סיפא הו"א רישא בגרושה קא מיירי תנא סיפא לגלויי רישא. רש"י במ"ק. אבל במהדורא בתרא לא פירש כן. והרמב"ן ז"ל הכריע כמו שפירש במ"ק וז"ל לאו לאתויי מגורשת ואינה מגורשת פירש רש"י ז"ל ומן הארוסין ולא לאשמועינן דלא תמכור לכתובה אלא בב"ד דהא מאלמנה שמעינן לה אלא אגב ארחיה קמ"ל דמגורשת ואינה מגורשת אין לה מזונות מן היתומים וקשיא לי כיון דמן הארוסין היא היכי שמעינן מינה דמגורשת ואינה מגורשת אין לה מזונות מיתמי הא בארוסה עסקינן וכי לא גרשה נמי לית לה ואפילו מניה ואפשר דממשנה יתירה ולא מחוור אלא ה"פ לאתויי מגורשת ואינה מגורשת מן הנשואין דהואיל ולית לה מזונות אינה מוכרת אלא בב"ד ואי לא הדר ותנא וגרשה לא תמכור הוה אמינא רישא לאתויי גרושה דאע"ג דנפיש חן דידה לא תמכור אלא בב"ד אבל מגורשת ואינה מגורשת אימא אית לה מזוני להכי תנא וגרשה דממשנה יתירה שמעת דרישא במגורשת ואינה מגורשת היא. עכ"ל הרמב"ן:

וז"ל הרא"ש ז"ל לא לאתויי מגורשת ואינה מגורשת פרש"י ז"ל מן הארוסין ולהכי פירש כן דאי מן הנשואין תו לא הוה צריך למתני בסיפא גרושה לא תמכור אלא בבית דין. דהשתא מגורשת ואינה מגורשת דאיכא לספוקי באלמנה לא תמכור אלא בב"ד גרושה ממש מבעיא ונראה לי דבשביל זה לא היה צריך לפרש מן הארוסין דאי לא תנא סיפא הוה מוקמינא הך בגרושה ממש. ויש מקשים היכי מצי לפרש מן הארוסין הא אפילו כשאינה גרושה ארוסה לית לה מזוני ונראה לי דלא קשה דכיון דהויא מגורשת ואינה מגורשת ואגידא ביה ולא מציא לאנסובי לעלמא חייב במזונותיה ואין חילוק בין מן הארוסין בין מן הנשואין והוי כמו הגיע זמן ולא נשאו ע"כ. ורש"י כתב במה"ק מן הנשואין כשטתו של הרמב"ן וחזר בו במהדורא בתרא וכדכתיבנא ואיברא דהוא יותר נכון דאי מן הנשואין למה ליה למתני שוב וגרשה לא תמכור וכמו שהקשה הרא"ש. ודוחק לומר דלגלויי עלה דרישא תנייה לבתר פלוגתא אחריתי דאפסיק בינייהו ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל כבר תירצה הרא"ש ז"ל ויש לתרץ נמי על פי דרכו דאיברא דבארוסה עסקינן מיהו הכי קאמר וכל שאין לה מזונות פירוש מיתמי אע"ג דאית לה מניה לא תמכור אלא בב"ד והא לא אתא לאשמועינן דלא תמכור אלא בב"ד דמאלמנה שמעינן לה אלא הא אשמועינן דמקריא מגורשת ואינה מגורשת אשה שאין לה מזונות פירוש מיתמי ובכלל אותן שאין להם מזונות מיתמי הויא כנ"ל:

ותלמיד הרשב"א כתב וז"ל פירש רש"י מגורשת ואינה מגורשת מן הארוסין ולא נראו דבריו דההיא אפילו בשאינה גרושה אין לה מזונות כדר' זירא ור"ח ז"ל פירש לאשמועינן הא דר' זירא ממש דהכי קאמר כל שאין לה מזונות אינה מוכרת אלא בב"ד הא אית לה מזונות מוכרת ואיזו היא זולתי אלמנה מן הנשואין אלא לרבות מגורשת ואינה מגורשת וכדר' זירא וקשה דלעולם לאתויי אתי לא למעוטי ואם כדבריו הכא אתי לרבויי וה"פ אצטריך לאשמועינן מדר' זירא ולומר אע"ג דאית לה מזונות ה"מ מחיים דבעל אבל אחר מיתה לית לה ע"כ:

והרא"ש כתב וז"ל ור"ח פירש לאתויי מגורשת ואינה מגורשת שמוכרת למזונות שלא בב"ד בחיי הבעל ודייק מדתני כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד הא יש לה מזונות תמכור שלא בב"ד כגון אלמנה מן הנשואין ומכל מרבינן מגורשת ואינה מגורשת ואין לתמוה מאי קמ"ל פשיטא דמוכרת שלא בב"ד כיון דאית לה מזוני דעיקר דאתא לאשמועינן דבת מזונות היא או אי נמי קמ"ל דמוכרת שלא בב"ד דלא תימא הואיל ואינה נזונת אלא מספק משום דאגידא ביה לא תמכור אלא בב"ד קמ"ל. כן כתבו התוס' ז"ל. והריטב"א פירש כפרש"י וז"ל לאתויי מגורשת ואינה מגורשת וכדר' זירא כו' פי' ואשמועינן מתני' דדוקא בחייו איתא לדרבי זירא לפי שמעכבת בשבילו מלינשא אבל לאחר מיתתו אין לה מזונות דדילמא גרושה היא ומספיקא לא מפקינן ממונא מן היורשין דכי אמרי נכסי בחזקת אלמנה קיימי כשנודע ודאי שהיא אלמנה ולא גרושה ע"כ. וכתב עוד ז"ל וז"ל והא דר' זירא פליגא על הירושלמי שאמרו שהמגרש את אשתו ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה והא ליתא לפום גמרא דילן דדוקא ספק מגורשת ומשום דאגידא מחמתיה אבל גרושה גמורה אין לה מזונות ממנו דהא אפילו ספק גרושה אם מת בעלה אין לה מזונות מן היורשים אע"פ שלא נתפרעה עדין כתובתה כדאיתא הכא בהדיא והכי נמי מוכח לקמן בפרק שני דייני גזרות והשתא דפרישנא טעמא דאלמנה מן הארוסין משום חינא או משום דלא תתבזה בב"ד כל שכן דאיתנהו להני טעמי באלמנה מן הנשואין וכיון שכן היכא דליכא משום הפסד מזונות כגון שאינה מוכרת אלא למקצת כתובתה שעדיין יש לה מזונות לרבנן דאמרי מקצת כסף ככל כסף מוכרת היא שלא בב"ד ומיהו טעמא דמזוני טעם כעיקר הוא ונ"מ כי אע"פ שמכרה כבר לעיקר כתובתה כיון שעדין יש לה מזונות משום תוספת כדמפרשינן בריש פרק אע"פ אף היא מוכרת משום תוספת שלא בב"ד ואפילו תימא דתוספת ליכא לאחמורי על היתומים משום חינא או משום שלא תתבזה בב"ד הא איכא משום מזוני אבל לנדוניא דלא מעכבא במזוני דינה כחוב דעלמא ואינה מוכרת אלא בב"ד ולא חיישינן לחינא ולא לבזוי ב"ד והא דלא אוקימנא במסכת ערכין מתני' דהתם בנדוניא משום דהתם לכתובת אשה דקתני התם עיקר כתובה משמע ולא משום נדוניא ואע"פ שנקרא כתובה בהרבה מקומות וכן עיקר. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

תרגמה עולא כגון שירשתה בתה כו':    כלומר והן פנויות וצריכות לינשא ומש"ה בעו חינא אבל נשואות ואפילו נשאו בינתים קודם שהספיקו לגבות שוב אין נזקקין לה ואפילו היא עצמה אם נשאת אין נזקקין לה דכבר בטל חינא וכן כתב הרמב"ם בפי"ב מה' מלוה ולוה. תלמיד הרשב"א ז"ל. ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל יורשים יורשי כתובתה יורשיה זכרים הם ומאי חן איכא ולא ילפי נשים מנייהו. בתה או אחותה (ו)נקבות הן ואיכא חן דאינהו גופייהו ממנען ולא מנסבן. עכ"ל רש"י במ"ק:

מתני' מכרה כתובתה וכו':    מכרה כתובתה כולה שלא בבית דין ויתומים מתרצים באותה מכירה משום דקא משתרשי בה דתו לית לה מזוני אבל אי בעו יתמי אין מכירתה קיימת דלכתובה לא תמכור אלא בב"ד אבל מסתמא בעו יתמי דתקיים מכירתה משום דלית לה מזוני. או שמכרה קצת כתובתה או שנתנה לכתובתה לאחר או שנתנה מקצתה. לא תמכור השאר לכתובתה אלא בבית דין דכיון שמכרה קצת כתובתה שוב אין לה מזונות ואינה צריכה למכור אלא לכתובה ולכתובה לא תמכור אלא בב"ד והאי לא תמכור את השאר אמקצתה קאי וכר' שמעון מתוקמא הך. רש"י במ"ק. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל לא תמכור את השאר וכו'. ר' שמעון קאמר לה דאמר אין מוכרת שלא בבית דין אלא למזונות וזו מכיון שגבתה מקצתה אין לה מזונות והכי מוקי לה בגמרא כר' שמעון. ע"כ. פירוש קשיא ליה לרש"י מאי השאר דקאמר לגבי מכרה כתובתה הרי כבר נתקבלה כתובתה כולה ותירץ רש"י ז"ל דהך רישא דמתני' הם סוף דבריו דר' שמעון דלעיל דקאמר אין מוכרת שלא בב"ד אלא למזונות וקא מסיים ואזיל דמכרה כתובתה או מקצתה שניהן שוין דכי היכי דמכרה כולה אבדה מזונותיה הכי נמי מכיון שגבתה מקצתה אין לה מזונות וכי קאמרינן בגמרא מתני' מני ר' שמעון היא לא בעי למימר דרבי סתם כר"ש אלא דר' שמעון גופיה קאמר לה ובזה ניחא מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל לקמן בגמרא וכדבעינן למכתב קמן בס"ד הלכך כיון דר' שמעון גופיה קאמר לה עיקר מאי דבעי לאשמועינן דבמכירת מקצת אין לה מזונות ולא תמכור השאר אלא בבית דין ואהא קאי לשון השאר דקתני וכדפרי' ז"ל במהדורא קמא וכדכתבינן כנ"ל:

וחכמים אומרים מוכרת היא אפילו ארבעה וחמשה פעמים וכו':    ואיכא למידק האי דקאמרי חכמים שלא בב"ד אהיכא קאי אי אמוכרת למזונות פשיטא ודאי דמוכרת למזונות שלא בב"ד מוכרת וליכא מאן דפליג בהא והוה להו למימר ומוכרת למזונות סתם והוה קמשמע לן דאע"ג דמכרה ארבעה וחמשה פעמים לכתובתה לא איבדה מזונותיה אלא אכתי מוכרת למזונות שלא בב"ד למה להו למימר ואי האי דקתני וגרושה לא תמכור וכו' היינו רבנן ולא ר' שמעון ניחא דהאי שלא בב"ד אכולהו קאי דמוכרת אפילו ד' וה' פעמים לכתובתה ואחרי כן מוכרת למזונות וכולהו מוכרת שלא בב"ד ופליג עם ר' שמעון בתרתי והוא תנא קמא דפליג עם ר' שמעון ברישא והדר תני וגרושה לא תמכור אלא בב"ד דמודים חכמים בגרושה דלא תמכור אלא בב"ד משום דטעמא הוי שלא תתבזה וגרושה תתבזה ותתבזה הכי משמע פשוטו דמתני' ומאן דמוקי לה כר"ש שנויא דחיקא הוא ואשנויא דחיקא לא סמכינן והלכה כמ"ד לפי שאין אדם רוצה שתתבזה וכו' ולא כעולא דאמר משום חינא. הר' ישעיה מטראני ז"ל. ולמאי דפרישנא לעיל דתשלום דברי ר' שמעון דמתני' דלעיל הויא הך רישא דמתני' לא אתי שפיר דחכמים דהכא דהיינו ת"ק דרישא דפליג אדר' שמעון לעיל ולקמן בגמרא אכתוב מה שפירשו התוספות ז"ל בס"ד:

ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל ומוכרת למזונות שלא בב"ד והא קמ"ל דלא תימא דוקא לכתובה מוכרת שלא בב"ד מפני שהוא תועלת ליתומים כי לסוף כשתגבה את כולה יפטרו מלתת לה מזונות אלא אפילו למזונות מוכרת שהטעם אינו אלא מפני שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד וכיון דלכתובה דלמשקל ולמיפק היא אינו רוצה שתתבזה כ"ש כשמוכרת למזונות שעדיין עומדת בחזקת אלמנותה שאינו רוצה שתתבזה:

גמ' מתני' מני ר' שמעון היא פירוש בעינן לאשכוחי כמאן סתם רבי להך מתני' ואמרינן דכר' שמעון אתיא והקשו בתוספות דלמה לו למפשט דכר' שמעון אתיא מדתני' מכרה כתובתה וכו':    תפשוט דת"ק היינו ר"ש מדקתני לא תמכור השאר אלא בב"ד ואיהו ניהו הוא דקאמר לעיל כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד ובהכי סגי למימר דסתם ר' מתני' כר"ש ולא בעינן לאשכוחי להדיא בכל פרטי הדינין כר' שמעון דכיון דבחד דינא אשכחן דאיהו ניהו תנא דמתני' כולה מתני' אליביה דרבנן פליגי עליו בתרוייהו. ותירצו בתוספות דאנן בעינן לאשכוחי הי ניהו ת"ק דמתני' במאי דפליגי עליה רבנן אבל במאי דלא פליגי רבנן עליה לא איכפת לן למידע הי ניהו תנא דמתני' ולא פליגי במתני' אלא אי במכירת המקצת יש לה מזונות או לא אבל לכולהו הני תנאי דמתני' כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד אבל כל שיש לה מזונות מוכרת אפילו לכתובה שלא בב"ד והיינו דקתני מוכרת אפילו ארבעה או חמשה פעמים ומוכרת למזונות שלא בב"ד פי' ושלא בב"ד קאי אכולהו אפילו אמכירה כתובתה דכיון דלא הפסידה מזונות מוכרת היא אפילו לכתובה שלא בב"ד וכי קאמר ר' שמעון לעיל מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד פירוש אפילו לכתובה כיון דאית לה מזונות נמצא דכולה הך מתניתין בשיטת ר"ש קיימא ודלא כרבנן דלעיל דקאמרי בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד והשתא אתי שפיר הא דתרצינן לעיל לעולא דכי קתני בסיפא דהך מתני' וגרושה לא תמכור וכו' דאתיא כר"ש ולא דחיקא שנויא כלל. ורש"י לא פירש כן אלא דלר"ש לעולם אינה מוכרת לכתובה אלא בב"ד ואפילו יש לה מזונות וחכמים דהך מתני' אזלי לשיטתייהו דלעיל דמוכרת לכתובה ולמזונות שלא בב"ד ובתרתי פליגי בהדי ר"ש וכי אמר מתני' מני ר"ש הכי קאמרינן דר"ש הוא ניהו דאמר להך מתני' והיינו סיפא דמלתיה דלעיל ולהכי בעינן לאשכוחי דכל פרטי הדינין הוא ניהו דאמרינהו בדוכתא אחריתי. ומיהו רש"י כתב מתני' מני ת"ק דמתני'. ע"כ. פי' איברא דידעינן דר"ש קאמר לה בקצת דינים ומיהו עיקר מאי דאתא לאשמועינן הך ת"ק דמתני' היינו דבגביית קצת כתובה אין לה מזונות ואהא שיילינן מני דאלו לענין מכירת ב"ד ממתני' דלעיל שמעינן לה כנ"ל פי' לפירוש התוספות ורש"י ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב וז"ל מכרה כתובתה היינו מנה מאתים והא דקתני לא תמכור את השאר אלא בב"ד היינו כר' שמעון דאמר כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד דאי רבנן אפילו אין לה מזונות מוכרת שלא בב"ד וי"ל דהא דקאמר מתני' מני ר"ש לא קאי אהך פלוגתא דרבנן ור' שמעון דלעיל היכא דאין לה מזונות שלא תמכור אלא בב"ד דהא תנא וחכמים ס"ל כר"ש דבשאין לה מזונות אינה מוכרת אלא בב"ד אלא דפליגי בהך אי הפסידה מזונותיה במכירת מקצת כתובתה ואהא קאמר הא מני ר"ש היא וחכמים דמתני' היינו ר"מ דברייתא ע"כ:

ותלמידי רבינו יונה פירשו כרש"י דחכמים פליגי עליה דר"ש בתרתי דס"ל מקצת כסף הנשאר ככל כסף ואינה מפסדת מזונות וכיון דאית לה מזונות אית לה נמי כתובה ופליגי עליה באידך דס"ל שאף על פי שמכרה מקצת כתובתה והפסידה המזונות יכולה למכור מעצמה בעבור מה שנשאר מכתובתה ומוכרת מעצמה אפילו ארבעה וחמשה פעמים דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד דהא ארוסה לית לה מזוני ואפ"ה מוכרת לכתובה שלא בב"ד והא דאמרי רבנן מקצת כסף הנשאר לה לגבות מכתובתה ככל כסף ויש לה מזונות ה"מ כשאין היתומים פורעין לה תשלום כתובתה אבל אם היתומים רוצים להשלים לה כתובתה אין לה מזונות דאי לא תימא הכי אם כן נמצאת גובה כל כתובתה פחות דבר מועט והיא נזונת והולכת מן היתומים בעל כרחם ולא מצו מסלקי לה בזוזי מהטעם שכתבנו ודוקא כשנפרעת ממקצת כתובתה לא הפסידה המזונות אבל אם תבעה כתובתה אע"פ שלא נפרעה כלום אין לה מזונות דכיון דנתבזה לתבוע בב"ד כאלו גבתה כולה דיינינן לה כדכתיבנא בפרק אע"פ. ואמר מורי הרב נר"ו דמה שנוהגין עכשיו דכל אשה שנפרעה מקצת כתובתה אין לה מזונות מפני שאין המנהג למכור אלא ע"י ב"ד וב"ד לא נזקקין להגבות לה המקצת שפעמים שהיתומים לא יסלקו אותה ונמצאת גובה כל מזונותיה בעבור המקצת האחר בלבד ולפיכך אין בית דין נזקקין אלא לכולה. עכ"ל תלמידי ר' יונה ז"ל:

למימרא דר' שמעון סבר דלא אמרינן מקצת וכו':    פירוש דהיינו אומרים דבתקנתא דרבנן דתקינו לה מזוני פליגי דר' שמעון סבר דהכי תקינו מזוני דכשתגבה מקצת כתובה שוב אין לה מזוני ור' מאיר סבר עד שתגבה כל כתובתה וס"ל לתלמודא דליתא דבהכי לא תקינו רבנן מידי דבמקצת כסף ככל כסף קא מפלגי. וז"ל רש"י ז"ל במ"ק למימרא דר' שמעון סבר דלא אמרינן כיון דאית לה לקבל מקצת כתובתה כאלו יש לה לקבל כל כסף כתובתה אלא אבדה מזונותיה כאלו קבלה כל כתובתה ואגב קרא דכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות דהיינו כסף כתובתה נקיט ואמר כי האי לישנא ע"כ:

ורבנן סברי אמרינן מקצת כסף ככל כסף ואם תאמר משכנה כתובתה נמי הא איכא מקצת כסף ככל כסף דמסתמא לא משכנה קרקע כתובתה בשוויו ויש לומר דכיון שהקנתה למלוה כל זכות כתובתה לאותו משכון כפרעון גמור חשוב לגבי הא וכן כשעשתה אותה אפותיקי. הריטב"א ז"ל. ולי נראה משכנה כתובתה ועשתה כתובתה אפותיקי לא גרעא מתבעה כתובתה דאבדה מזונותיה אע"ג דתבעה בב"ד והני שלא בב"ד מכל מקום הרי עשתה מעשה ככל כתובתה והתם תביעה לבד כנ"ל:

פרט לבוגרת שכלו בתוליה פירוש שנתמעטו ואינה כלם שלמים והכי מוכחא סוגיא להדיא דמייתינן לה למימר אי אמר מקצת דמים ככל דמים או לא ושלא כפי' ר"ת ז"ל וכדכתיבנא בפרק שני. הריטב"א ז"ל:

התם בקראי פליגי התם לאו משום דאמרינן מקצת בתולים כלל הבתולים אלא במשמעות קראי פליגי ר' מאיר סבר אי כתב רחמנא בתולה אפילו מקצת בתולים משמע ואפילו בוגרת ואפילו נבעלה שלא כדרכה להכי כתב בתוליה דבעינן שיהו כל בתוליה קיימין ולמעוטי בוגרת דכלו בתוליה אבל נבעלה שלא כדרכה דלאו במקום בתוליה היא כשרה דכיון דבתוליה לחוד אתי לפסול יתירה אתי להכשיר ואפילו מקצת בתולים בין בוגרת בין שלא כדרכה כתב רחמנא בבתוליה לפסול בעולה כל דהו דבבתוליה משמע כל בתוליה שיהו כל בתוליה בלא בעילה קיימין שלא תהא דרוסת איש בין כדרכה בין שלא כדרכה. רש"י במ"ק:

וז"ל הרא"ש בבתוליה כדרכה אין כו' וליכא למימר עד שיהו כלן קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה דאם כן לא לכתוב ב' דממילא הוה ממעטינן שלא כדרכה מיו"ד דבתוליה כמו בוגרת אבל מבתולה בלא יו"ד לא הוה ממעטינן שלא כדרכה דהא בקנס של נערה כתיב בתולה ואפ"ה יש לה קנס כדאיתא בפ"ק דקדושין כו' ככתוב בתוספות וא"ת ואימא איפכא בבתוליה אתא לרבות בוגרת ומיו"ד דבתוליה נמעט שלא כדרכה וי"ל דמשמע ליה טפי דבי"ת דבבתוליה אתא לרבויי שלא כדרכה דלישנא דבבתוליה משמע הכי דאמרינן עד דאיכא כולהו בתולים היינו דוקא במקום בתולים ע"כ:

בתולה שלמה משמע וקשה אמאי אצטריך לגבי קנס נערה למעוטי בוגרת למאן דס"ל קטנה יש לה קנס תיפוק ליה דבתולה שלימה משמע ויש לומר דאצטריך לכדדרשי' לעיל בפרק אלו נערות שיתא קראי כתיבי. הרא"ש ז"ל:

דף צח עמוד א[עריכה]

עד שיהו בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה:    פירוש בעינן שיהו אותן מקצת בתולים קיימין בכל מקום ולא מצינן למימר דאתא להכשיר שלא כדרכה דא"כ לשתוק קרא מינה ואנן ידעינן דאפילו מקצת בתולים ואיפכא ליכא למימר בבתוליה לאסור בבוגרת ויו"ד דבתוליה להכשיר שלא כדרכה דא"כ לשתוק קרא מתרווייהו ואנן ידעינן דבתולה שלימה משמע למעוטי בוגרת ובשלא כדרכה כשרה דבעולה שלא כדרכה לא ממעטא מבתולה כדפי' לעיל. הרא"ש ז"ל:

לית דחש להא דר"ש וכו'.:    הוצרכו לומר כך משום דסתם מתני' כותיה כדאיתא לעיל ואמרי' בעלמא דסתם מתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' קמ"ל דלא חיישינן להכי א"נ דהא לאו סתמא אלא ר' שמעון קתני כולה וכדאמר בעלמא בפרק מרובה ודוכתי אחריני. הריטב"א ז"ל:

מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה וכו':    פירוש לרבנן אפילו לכתובה ולר' שמעון למזוני וא"ת מתניתין היא בפרק השולח אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה וליכא לאוקמה באלמנה מן האירוסין וכר' שמעון דאמר כל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד ובב"ד פשיטא דבעיא שבועה דדוחק להעמיד סתם מתני' כר"ש ועוד דע"כ איירי באלמנה מן הנשואין מדקתני סיפא נמנעו מלהשביעה כו' ככתוב בתוס'. וי"ל דמוכרת לכתובה מבעיא ליה דאלו למזונות קי"ל כחנן תשבע בסוף וכו' ככתוב בתוספות הרא"ש ז"ל:

והרמב"ן כתב וז"ל מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה פרש"י ז"ל שלא גבתה יותר ואחרי' פירשו שלא מכרה נכסים של יתומים בפחות וקשיא עלייהו והא קי"ל דצריכה בית דין הדיוטות ולמה תשבע הרי הם שמו לה והיאך גבתה יותר או מכרה בפחות ויש להשיב לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וזה שבוש שכיון שמכרה ויתומים תובעין אותה אם יש לה עדים ודאי מקבלים אותם לפטרה והרי אף שבועה כגון בנשבעין ונוטלין אין מקבלין שלא בפני בעל דין ומקבלין את זו ולא תהא שבועה גדולה מהעדאת עדים מק"ו ועוד שבכל עסקי אלמנה ודאי מקבלין עדים אלא אלמנה דגביא בעדי מיתה היכי משכחת לה דאפילו מקטנים ודאי גביא וי"ל דלדעת רש"י ז"ל שאין ב"ד הדיוטות צריכין אלא לשום לה והיא הולכת ומוכרת לעצמה ושמא היא גבתה יותר או שמא מצאה יותר משומן שהלוקח היה צריך לקרקע והם אינם בקיאים ולא הדבר מוטל עליהם לחקור אבל מוכרת בב"ד הם המוכרים ולא היא והיינו דאמרינן ארמלתא דזבין בי דינא דזבין. ובספר המקח לגאון ז"ל נראה כפי' זה שאמר ואע"פ שיהיה המכר במעמד שלשה הראוים להעיד לא נסתלקה השבועה מעליה כמה הגיע לידה ולי נראה דשבועת אלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומים קאמרי וקודם שתמכור קא מיבעיא לן מי אמרינן תמכור ואח"כ תשבע כדי שלא תשהא ותפסיד מהם מזונות בינתים ואסיקנא צריכה שבועה תחלה ואח"כ תמכור ואילו לאחר מכירה פשיטא לן דתשבע שבועה זו שמפני שמוכרת שלא בב"ד לא הפסידו היתומים אותה תקנה שא"כ כל האלמנות נוטלות כתובה שלא בשבועה ואפילו הגרושות נמי למאן דאמר משום חינא והיינו דקאמרינן ותבעי לך הכרזה כלומר מי בעיא הכרזה כשאר הנפרעין מנכסי יתומים או דילמא לא משהינן לה משום דמפסדא מזוני ופסקו שצריכה שבועה ולא הכרזה משום דלא ידעינן אם חייבין היתומים כלום עד שתשבע ועוד שאין שהות השבועה דומה לשהות ההכרזה. אבל ראיתי לרבינו הגדול ז"ל שאמר שאם מכרה האלמנה או נתנה במתנ' מנכסי היתומים כלום קודם שתשבע מה שעשת עשוי והביא ראיה ממשנתנו דקתני אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד ואתמר בגמרא בשלמא מן הנשואין משום מזוני ודבר זה הוא כשלא נשבעה שאם תאמר כשנשבעה כיון דנשבעה אין לה מזונות לפי שלא תשבע עד שתתבע כתובתה בב"ד ומשעה שתתבע כתובתה בב"ד אין לה מזונות. ואיני עומד על דעתו בזו הראיה ותמהני אם אמרה רבינו ז"ל לפי שאפשר לה שתשבע (וכ"כ הריטב"א לעיל בד"ה בשלמא מן הנשואין וכו' וכ"כ הרא"ה וכ"כ הר"ן ז"ל דף תקכ"ז) בלא תביעת כתובה כדי שלא יפסידו יורשיה אם מתה ועוד שאפילו תבעה נמי מוכרת שלא בב"ד ואע"פ שאין לה עכשו מזונות שאם תאמר אינה מוכרת אלא בב"ד אף היא אינה תובעת כתובה ונזונת והא דמיא לההיא דאמרינן במסכת ערכין אם בתובעת כתובתה בב"ד מזוני נמי לית לה ופריק כיון דמעיקרא מזדקקין לה השתא נמי מזדקקין לה פירוש שאם אין אנו נזקקין אף היא נמנעה מתחלה לבא ונמצאת מפסדת מזונות ועוד משכחת לה בתובעת מן האונס שלא הפסידה מזונות כדאיתא בירושלמי ויש מקומות אחרי' שאינה צריכה שבועה כגון שפטרה ממנו ומן היורשים ויחד לה ארעא בארבע מצרנהא או בחד מצרא וחייב מודה ואלמלא שפירש זו ההלכה נראה כמו שאמרתי היה אפשר שהדין שאמר רבינו ז"ל יהא נכון מאחר דקי"ל נכסי בחזקת אלמנה קיימי ואינה דומה לבעל חוב דעלמא שזו אינה צריכה ב"ד ואינה כמחוסרת מעשה שהרי בידה לישבע אבל זו השמועה צריכה תלמוד דמדקאמר שבועה סתם משמע שבועת אלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומים. עכ"ל הרמב"ן ז"ל. והרשב"א ז"ל הקשה על פירוש הרמב"ן דהא דקתני שום היתומים שלשים יום ושל הקדש ששים יום ומכריזין בבקר ובערב הא אוקימנא לה בדכותה לכתובה וכדתנן בהדיא כדי לאשה בכתובתה ולב"ח בחובו ואם כדברי הרב ז"ל לעולם אין מכריזין לכתובה דמכי תבעה בב"ד הפסידה מזונותיה ונחוש לה ופירש הוא ז"ל דמוכרת בין למזונות בין לכתובה ובלא ב"ד דנקט ב"ד מומחין קאמר והיינו טעמא דאסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה משום דב"ד הדיוטות אינם צריכים אלא לשום לה בלבד ומוסרין בידה למכור והיא הולכת וחוקרת ומדקדקת בממכרה דשבח הוא לה שתשביח בנכסי יתומים הילכך צריכה שבועה שלא מכרה ביותר ואינה צריכה הכרזה דחקירתה ודקדוקה דמדקדקת במכירה הויא כהכרזה אבל בשמוכרת בב"ד מומחין הם הם המוכרים ולא היא והילכך לעולם אין מוכרין בלא הכרזה ומכאן יצא לנו דין זה. כ"כ תלמיד הרשב"א ז"ל:

וז"ל הר"י מטראני ז"ל צריכה שבועה פירוש צריכה שבועה כדין כל אלמנה דלא אתפסה בעלה צררי וכל זמן שלא נשבעה אין מכירתה מכירה או דילמא אין צריכה שבועה דשבועה זו ב"ד הוא דמשביעין אותה ומכירתה מכירה בלא שבועה והיתומים ישביעוה לכשירצו. ותבעי לך הכרזה אם היא צריכה הכרזה כמו ב"ד שאינן רשאין למכור אלא בהכרזה ואם מכרו שלא בהכרזה אין מכירתן מכירה כדבעינן למימר קמן ע"כ. ובמהדורא קמא כתב רש"י מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה שלא מכרה נכסי יתומים בפחות משווייהם. ותבעי לך אי בעינן הכרזה במאי דמכרה או לא דאין נכסי יתומים נמכרים אלא בהכרזה ע"כ. וז"ל תלמידי רבינו יונה פירש רש"י ז"ל דמלבד אותה שבועה דתנן הנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה קא מבעיא ליה אם נשבעת שלא מכרה בפחות ממה שאומרת וכ"ת מה שבועה צריכה לזה דהא אמרינן דצריכי תלתא גברי מהימני ובקיאי בשומא שהשמאים אינם עומדים לשם בשעת המכר אלא שעושים השומא בלבד ואח"כ מוכרת היא ופעמים ביותר ולפום הכי אמרינן שצריכה שבועה שלא מכרה ביותר ע"כ:

וז"ל הריטב"א פרש"י ז"ל צריכה שבועה שלא גבתה יותר מן הראוי לה והוצרך רבינו ז"ל לפרש כן דאי שבועת אלמנה פשיטא שהיא צריכה ומשנה מפורשת היא ואלו שבועה שלא זלזלה במכירה ומכרה בדמים הראוים אינה צריכה שהרי אינה מוכרת אלא בב"ד הדיוטות כדאיתא בפרק אלו מציאות וכדפרישנא לעיל לכך הוצרך לפרש שלא גבתה יותר שהרי אין ב"ד הדיוטות יודעים בכמה מכרה אחר ששמו לה ואולי מכרה ביותר המותר ההוא ליתומים כדאיתא לקמן. א"ל ותבעי לך הכרזה פירוש דהא הכרזה קדמה לשבועה והא בהא תליא דודאי אם מכרה בהכרזה ידוע הוא בכמה מכרה ואינה צריכה שבועה ואם לא מכרה בהכרזה היכי תנא דתבעי שבועה ואסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה ע"כ:

אלמנה ששמאה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן לה מאן שם ליך פרש"י ז"ל מאן שם ליך ממי קבלת מכירה זו לא מב"ד ולא מיתומים לפיכך כו':    ולפירוש זה בעל הבית שעשה שליח למכור קרקע אפילו בדמים ידועים אינו יכול ליקח לעצמו דאמרינן מאן זבין לך שאין אדם מוכר לעצמו דמאן שם ליך לא אתיא שפיר להאי פירוש והגאונים ז"ל פירשו מאן שם ליך כי שמא לא דקדקת יפה בשומא אע"פ שבב"ד הדיוטות לקחה חיישינן שמא כיון דלעצמה הוא לא דקדקו יפה בשומתם ולפירוש זה דינו של רבינו ז"ל צ"ת. הריטב"א ז"ל. ובמהדורא קמא פירש כפירוש הגאונים ז"ל וז"ל ששמה לעצמה שלקחה מנכסי יתומים במזונותיה לפי השום שלה אי דאכרוז ולא אשכחת דליתיב לה טפי הא אם מכרה לאחר מה שעשתה עשתה ואע"ג דלא אכרוז. דאמרינן לה אם נתייקרו הקרקעות ששוין הנכסים עכשו יותר מאותו שום ששמה לעצמה אמרינן לה מאן שם ליך דילמא ההיא שעתא הוו שוו טפי. כסיתא דיתמי אלמוגים קוראל"י בלעז. דזבן הוא על חד תרין בכספא וכדאמרינן בראש השנה מייתו ארבא וטענו לה חלא כו' ע"א כסיתא דיתמי מספוא שמה לעצמה שלקחה בחוב שהיה לה עליהן ע"כ:

מתני' אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים כו':    נתקבלה כתובתה פירוש והמכר קיים וטעמא משום דכל היכא דאוזילא בדנפשה כלומר שהטעות היא בתוך כתובתה הרי היא כאלו מוכרת משל עצמה ואין אונאה בקרקעות אבל היכא דאוזילא בדיתמי דהיינו במה שהוא יותר מכתובתה הויא כשליח וחוזר המכר בכל שהוא כדאיתא בסיפא ובירושלמי אמתני' ויחזיר המקח ומוקים לה ר' יוחנן בשהוזל המקח או שהוקר המקח פירוש ובתר הכי לא הוה ביה אונאה ור"ל מתרץ שאין אונאה לקרקעות ואפשר דר' יוחנן לא מתרץ לה כר"ל משום דס"ל דאין אונאה לקרקעות עד פלגא אבל בפלגא יש להם אונאה. ובדין הוא דבעלמא כל שיש בו אונאה בתחלתו המכר בטל אע"פ שהוזל או הוקר אבל הכא כיון דסוף סוף צריכה היא לחזור ולמכור ובדנפשה אוזילא עשאוה כאלו מכרה משל עצמה ממש בלא אונאה משום כח ב"ד ומסתברא דגמרא דילן לית ליה דר' יוחנן מדלא פירשוה הכי ונ"ל ודאי קי"ל דאין אונאה לקרקעות אפילו בפלגא או יותר כדברירנא בפרק הזהב ומיהו כל היכא דטעה שליח אפילו בכל שהוא חוזר כדאיתא לעיל וכדאיתא בסיפא דמתניתין וטעמא דרישא כדפרישית כנ"ל. הריטב"א ז"ל:

נתקבלה כתובתה דמאי דאשתרשא ליתמי ומאי דמפסדא מפסדא לעצמה:    במנה דאוזילא בנכסי דיתמי שוה דינר מכרה בטל הואיל ומכר בזול דאינה רשאה למכור לעולם מכרה קיים עד שתהא שם אונאה כדי שאלו היתה מוכרת שוה בשוה היה משתייר שם שדה בת תשעה קבין ליתומים והזילתן בקב או בקביים לגבי לקוחות עד שאין שם שיור תשעה קבין דהא ודאי מכרה בטל הואיל ומיעטה ליתומים את השאר עד שאינו חשוב שדה דהשתא כי הדר זבינא איכא בין אונאה והשיור שדה חשוב אבל אם לא היה שיור השדה חשוב שאפילו אם היתה מוכרת שוה בשוה לא היה משתייר להם שוב שדה של תשעה קבין והזילה אצל לוקח קב או קביים חוזרת הדמים ליורשים ומכרה קיים וכן אם משתייר להם שדה גדולה והוזילה ללוקח אפי' קב מכרה בטל כיון דיש קרקע ליתומים שם כשיעור שדה יאמרו לה אין רצוננו למכור קרקע הראוי לנו להרחבת שדה. כ"כ רש"י במ"ק:

וכתב הריטב"א וז"ל רשב"ג אומר לעולם מכרה קיים עד שתהיה האונאה בענין שאם אתה אומר חוזר ישאר ליורשים שיעור שדה או גנה הן שהיה שיעור באונאה עצמה הן שהיה שיעור בין האונאה והנשאר להם או שהיה הנשאר להם מרובה שראויה האונאה לצטרף עמו והיכא דליכא שיעורא דאין בנשאר שיעור שדה או גנה אין הבעלים יכולים לומר לבעל חוב או ללוקח ולא הלוקח להם גוד או איגוד שאין לב"ח אלא חוב בין מועט בין מרובה וכדפרי' בפ' בית כור בס"ד ע"כ:

של אחרון מקחו של אחרון דאוזילא לגביה מכרה בטל משום דאוזילא בדיתמי אבל אם מכרה לאמצע או לראשון יפה מנה ודינר במנה דהשתא כי אוזילה בדידה אוזילה דאכתי אית לה בנכסים עד כתובתה מכרה קיים. רש"י במ"ק וה"נ אמרינן בגמרא להדיא:

גמ' מ"ש שוה מאתים במנה דנתקבלה כתובתה דאמרינן את אפסדת דיהבת שוה מאתים במנה ובדידך אפסדת שוה מנה במאתים נמי ניזיל בתרה ותימא הך אלמנה אנא ארווחי ובדידי ארווחי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וז"ל הריטב"א ז"ל מ"ש שוה מאתים במנה כלומר דחשבינן לה כאלו נתקבלה כתובתה מעיקרא ונסתלקה בקרקע ההוא כששמוהו לה וחזרה ומכרתו לעצמה שוה מנה במאתים נמי תימא אנא ארווחנא כלומר דאמרה אנא במנה קבלתים והריוח לעצמי כאלו מכרתי בשלי ע"כ:

דף צח עמוד ב[עריכה]

כאן:    במשנתינו שנה רבי שסתם המשנה כל שמוסיפין לשליח של בעל המעות הוא דהיינו המשלח ואלמנה שליח יתומים היא כל מה שאשתרשא אשתרשא ליתומים שהם של משלח ולא מציא למימר אנא ארווחי דומיא דשליח ובע"ה. הוסיפו לו בתוספתא דמסכת דמאי היא אי אמר ליה בע"ה לשלוחו צא וקח לי פירות מן השוק והלך ולקח והוסיף לו החנוני מנה יתירה על המדה חולקין שליח ומשלח. ואמר רמי בר חמא כו' בדבר שיש לו קצבה שמוכרים אותו במדה במשקל ובמנין והוסיפו לו מנה יתירה חולקין דמתנה הויא יש לומר דלשליח נתנה ויש לומר דלבע"ה נתנה בדבר שאין לו קצבה שמוכרין אותו באומד כגון חלוק וטלית וירק הנמכרין באומד ופעמים מוכרים בזול ופעמים בצמצום הכל לבעל המעות שאין כאן מתנה אלא בשביל המעות וסתם לן רבי במשנתינו כר' יוסי. רש"י במהדורא קמא:

וז"ל הריטב"א כאן שנה רבי הכל לבעל המעות פירוש דכיון שיש עליה שם שליח והיא מוכרת בשל אחרים דינה כשליח ואליבא דמ"ד המותר לבעל המעות דתניא הוסיפו לשליח מדה אחת יתירה הכל לשליח דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר חולקין והתניא ר' יוסי אומר הכל לבעל המעות אמר רמי בר חמא אמר ר' יצחק כאן בדבר שיש לו קצבה וכאן בדבר שאין לו קצבה פירוש קמייתא בדבר שיש לו קצבה דודאי התוספת שהוסיפו במנה במתנה נתנוהו המוכרים ר' יהודה סבר מסתמא דעתו ליתנו לשליח כדי שיחזור ויקנה ממנו פעמים אחרות ור' יוסי מספקא ליה אם נותנו לשליח או לבע"ה ומן הספק חולקין ואידך דר' יוסי בדבר שאין לו קצבה דלאו מתנה היא אלא דמי דבר הנקח ובתורת דמים יהביה ללוקח וכיון דכן הוי לבעל המקח פירש"י סתם לן תנא כר' יוסי דהא מתניתין דבר שאין לו קצבה ונראה מדבריו ז"ל דר' יהודה הכי נמי פליג בברייתא בדבר שאין לו קצבה ואינו מחוור חדא דלית ליה לשוויא פלוגתא בכדי ועוד מהיכי תיתי ליה לר' יהודה לומר בדבר שאין לו קצבה שיהא הריוח לשליח דהא ודאי מוכר בתורת דמים נתן ועוד מדאמרינן לקמן בסוגיין אליבא דר' יהודה דזבן שוה שש בשלש ומאי רע רע בדמים דאמר ליה אי זבנת לי בשית הוה שוה תריסר דאלמא לר' יהודה בדבר שאין לו קצבה המותר לבעל המעות הוא לכך יש לפרש דמתני' דברי הכל היא ואליבא דדברי הכל סתמה רבי ולא פליג ר' יהודה אלא בקמייתא מטעמא דאמרן ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל כאן שנה רבי הכל לבעל המעות נראה לר"ת דמתני' אתיא בין לר' יהודה בין לר' יוסי דהא דפליגי בדבר שאין לו קצבה ר' יהודה סבר הכל לשליח ור' יוסי סבר הכל לבעל המעות לא פליגי אלא בכה"ג שנותן לו מחמת תוספת דא"ל קח זה עבור מקחך ועוד אני מוסיף משלי אבל אם מכר לו בזול מחמת טעות כעין משנתינו שוה מאתים במנה אפילו ר' יהודה מודה הכל לבעל המעות דאי לא תימא הכי קשיא דר' יהודה אדר' יהודה מדתניא לקמן ר' יהודה אומר אף בזה בעל המעות לא מעל מפני שיכול לומר חלוק גדול הייתי מבקש ואתה הבאת לי קטן ורע ומסקינן מאי רע רע בדמים דאמר ליה אי מייתית לי בשית הוה שוה תריסר ואם תימצי לומר קסבר ר' יהודה הכל לשליח מאי נפקא ליה מינה לבעל המעות הלא אינו מרויח כלום דכל הזול לשליח אלא ודאי כי האי גוונא מודה ר' יהודה דהכל לבעל המעות וכן מוכח נמי מדקאמר כאן שנה רבי הכל לבעל המעות ולא קאמר מתני' ר' יוסי היא. ולא נהירא לי דאי אפשר לעמוד על דעתו של ר' יוסי דכיון דתרוייהו איירי שנתן לו מחמת תוספת מאי שנא דבדבר שיש לו קצבה קאמר חולקין ובדבר שאין לו קצבה קאמר הכל לבעל המעות כיון דבמתנה הוא נותן בתרוייהו מספקא לן אי לשליח או לבעל המעות הלכך נראה לפ' דלא פליגי בדבר שאין לו קצבה והך ברייתא דמייתי תלמודא ר' יוסי אומר הכל לבעל המעות לא נחלק עליו ר' יהודה באותה ברייתא. אי נמי נראה ליישב פירש"י ז"ל ור' יהודה לקמן לדבריו דת"ק קאמר לדידך דמוקמת לה דשוה שש בשלש ובע"ה מעל משום דס"ל הכל לבעל המעות אפ"ה הוה ליה למימר דלא מעל בעל המעות משום דאי אייתית לי בשית הוו מוזלי גבי טפי אבל בקטנית מודינא לך לפי סברתך אבל לדידי לעולם בעל המעות לא מעל דהכל לשליח ע"כ:

כאן שנה רבי הכל לבעל המעות ואין לדחות לפירוש הירושלמי דמוקי לה כשהוזיל והוקיר הא לאו הכי הדר הלכך שאני הכא דלא יצא הקרקע מרשות היתומים והוזל והוקר ברשותם דא"כ גבי שוה מאתים במנה היא תחזור להם הקרקע אלא ודאי הכא והכא קנאתו כדפ"ל. לשון הרא"ש:

אמר רב פפא הלכך וכו':    רבינו חננאל גריס הלכתא ותימא לגירסתו מאי פריך מאי קא משמע לן למפסק הלכתא קא אתי הכי הוה ליה למפרך ולימא הלכה כר' יוסי ומשני שנוייא דשנינן שנויא הוא ואי אמר הלכה כר' יוסי לא הוה ידענא פירושא דמילתיה דהכא קאמר חולקין והכא קאמר הכל לבעל המעות. לשון הרא"ש ז"ל:

וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מאי קמ"ל רב פפא דמוקי הלכתא כר"י פשיטא דהא קי"ל ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ומשני הא קמ"ל דשנויא דשנינן כאן בדבר שיש לו קצבה וכו' שנויא היא ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל אמר רב פפא הילכך וכו' מאי קמ"ל לפירוש רש"י ז"ל דה"ק מאי קמ"ל לימא הלכה כר' יוסי אי נמי פשיטא לן דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי ולאידך פירוש נמי מאי קמ"ל דהא בקמייתא פשיטא דהלכה כר' יוסי ובאידך ליכא פלוגתא ודברי הכל היא ועוד דסתם מתני' כותיה ומהדרי קא משמע לן דשנויא דשני שנויא היא ע"כ:

אבעיא להו א"ל זבין לי לתכא וכו':    א"ל בעל הבית לשליח זבין לתכא מכור לי חצי בית כור מקרקעותי וזבין כור מוסיף על דבריו הוי שליח שמכר יותר ממה שאמר לו בעל הבית ואותה תוספת לא קנה לוקח אבל לתכא מיהא קני לוקח דבההוא לתך עבד שליחותיה. או מעביר על דבריו הוי דכיון דעבר על דעתו של בעל המעות וזבין טפי אפילו מלתכא נמי לא עבד שליחותיה. גזבר שאמר לשלוחו תן חתיכת בשר לאורחים חתיכה לכל אחד ואחד ושגג ונמצא שהוא בשר קדש דאפילו חתיכת בשר יכול אדם להקדיש לבדק הבית. והוא השליח אמר לאורחים טלו שתים וכו' כלן מעלו משלח ושליח ואורחין חייבין בקרבן מעילה משום הכי בעל הבית מעל דבחתיכה אחת מיהא עבד שליחותיה ונפקא לן מקרא במסכת מעילה השליח שעשה שליחותו של בע"ה בעל הבית מעל אמאי מעל הא לא עשה שליחותו הואיל ועבר על דעתו וה"ה נמי שליח אמאי מעל כיון דעברו אורחין על דעתו לעולם מיהא לא תפשוט הכא במאי עסקינן דאמר שליח לאורחין טלו אחת וכו' דכיון דפירש מעיקרא דעתו של בע"ה עביד ברישא שליחותו של בע"ה ומנפשיה הוי מוסיף ושקלי אינהו ברישא שתים אחת מדעתו של בע"ה ואחת מדעתו של שליח ואחת מדעתן אבל היכא דלא פירש לעולם אימא לך מעביר על דבריו הוי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

וז"ל הריטב"א ז"ל אלא אי אמרת מעביר על דברי בע"ה הוי אמאי מעל יש מקשים אמאי לא פריך נמי משליח אמאי מעל וכי פרקינן נמי דאמר להו טלו אחת מדעתו ניחא בע"ה ומיהו אכתי קשיא שליח אמאי מעל שהם הוסיפו על דבריו וס"ל דמעביר ע"ד הוו והנכון בעיני דכולה לישנא קלילא וכי פרכינן מבע"ה חדא מינייהו נקטינן וה"ה דקושין משליח וכי מתרצינן נמי לבע"ה ה"נ מתרצינן לשליח שהם נטלו אחת אחת אחת מדעתו של בע"ה ואחת מדעתו של שליח ואחת מדעתם ולפיכך מעלו כלם ע"כ. והתוספות ז"ל תירצו דאין צריך לפרש כן דדוקא שליח בעינן דלימא הכי שלא יסברו האורחים כשאומר סתם שעל דעת בע"ה אומר ובהכי תלוי שהרי מוציאין אותו לחולין אבל מה שהן לוקחין יותר ממה שאמר להם השליח ודאי עושים מדעתם ולא מדעת השליח וכ"כ הרא"ש ז"ל:

וז"ל תלמיד הרשב"א בע"ה אמאי מעל לאו דוקא בע"ה שה"ה לשליח וכו':    כן אמרו משמו של רש"י ולא נהירא דמה ראו לסתור ולא פירשו ושקלו תלת תלת מדעתם וכו' אלא ודאי משמע דהכי פירושא דבע"ה דקאמר דוקא נקט ואיהו הוא דקשיא לן אמאי מעל שהפועלים אדעתא דבע"ה לקחו שתים שתים ואיהו לא אמר אלא אחת נמצא שהשליח בטל שליחותו אבל שליח לא קשיא לן ולא מידי דדינא הוא דלא למעול דודאי פועלין עוברים הם על דעתו שהוא אמר שיטלו שתים והם שלקחו שלשה ודאי מדעתם נטלוה ואינן צריכין לפרש ע"כ. והרא"ה תי' דבשלמא מעילה דבע"ה תליא בדבוריה דשליח אמר שיטלו שתים אי אמרת מעביר על דבריו הוי לאלתר באותה שעה עבר על דבריו של בע"ה אבל מעילה דשליח באכילת פועלים תליא מילתא דכיון שאכלו שתים קיימו דבריו ומיד מעל השליח ולכי אכלי השלישית מילתא אחריתי היא דעבדי באפי נפשייהו ולכך הם מועלים עליה:

ת"ש היתה וכו':    פירוש ומותבינן מדתנן משום דקיימא לן דהלכתא כותייהו והא דאמרינן כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו ההוא כללא אמוראי פליגי בה כדאיתא בפ' המדיר ותו אין למדין מן הכללות. הריטב"א ז"ל:

מאי לאו דזבנה שוה מנה ודינר במנה ודינר דלא אוזילא מידי לגבי לוקח אלא שמכרה יותר מכדי כתובתה ומאי במנה דקתני במנה שלה דמשמע אוזילא בשביל מנה שלה דשוה מנה ודינר מכרה במנה ודינר להתקבל מנה שלה. רש"י במהדורא קמא. אין לפרש דבכלל דבעי ומאי במנה קא בעי נמי דלמה לי למתני במנה הרי כבר תני היתה כתובתה מנה הילכך לא הוה ליה למתני אלא היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר מכרה בטל במנה למה לי וליתא להאי פירושא כלל דא"כ לא משני מידי לכך הנכון דלא קא בעי אלא פירוש הלשון דמשמע דכי קתני במנה היינו דמי המכר דקתני ומכרה שוה מנה ודינר במנה פירוש דזלזלה במכרה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל ומאי במנה דקתני ודוק:

ומאי אפילו היא אומרת אני אחזיר דינר ליורשין דמשמע דבעיא מהדר להו דינר מעות דאוזילא לגבי לוקח אני אחזיר דינר מקרקעי קאמר דדינר מקרקעי שקלא טפי. וקתני מכרה בטל אלמא מעביר על דבריו הוי ומשני אלמנה שליחת יתומים הויא למכור כתובתה וכיון דמכרה טפי מכדי כתובתה עוברת ע"ד היתומים היא ואהכי מכרה בטל הכא נמי כי אמר ליה זיל זבין לי לתכא וזבין לי כורא. רש"י במ"ק:

וכתב הרא"ה ז"ל דלפום הא דקסבר השתא רשב"ג ארישא פליג ולאו אסיפא דאלו היא אומרת אני אחזיר את הדינר ליורשים דינר מקרקעי אפילו בכדי תשעה קבין ובגנה בית חצי קב הדין נותן שיהא המכר קיים דמאי אכפת ליה כיון דמהדר ליה אלא לאו ארישא קאי. וכ"כ הריטב"א וז"ל ומאי אפילו דינר מקרקעי פירוש ולפי זה רשב"ג לאו אסיפא קאי אלא ארישא שרוצין לקוחות להחזיר מעות ואמר רשב"ג דטענייהו טענה עד שיהיה באונאה שיעור ולא אצטריך תלמודא לפרושי לן הכי דפשיטא ליה דע"כ הכי מצטריכנא לפרושי ודכותה בתלמודא ע"כ:

לא בדאוזילא שמכרה מנה ודינר במנה ומש"ה מכרה בטל דבשעת מכירה קא מעוותא ליתמי ומצו אמרי לה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל מכרה שוה מנה ודינר במנה ודינר דליכא עוות בשעת מכירה המכירה קיים דמוסיף על דבריו הוי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

דף צט עמוד א[עריכה]

הא מדסיפא בדאוזיל דלא אפשר לפרש בדלא אוזיל ולאחרון שוה מנה ודינר במנה שלה כדלעיל דהא כתובה שלה הויא ארבע מאות אע"ג דנפרעת הכל לבד ממנה האחרון מכל מקום דוחק הוא לפרש במנה שלה הנשאר. ואם תאמר אי בדאוזילא הא תו למה לי אפילו רישא בדלא זילא נמי מכרה בטל ומצינא למימר דהוה אמינא טפי הוה מעביר בדלא אוזיל ומכרה שוה מנה ודינר במנה שלה מהיכא דזילא ע"י טעות. לשון הרא"ש ז"ל. ובהא תירוצא בתרא מתרצא נמי קושיא קמייתא דתרוייהו בדאוזיל או תרוייהו בדלא אוזיל לא אפשר לאוקמא דא"כ תרתי ל"ל אלא ע"כ חדא בדאוזיל וחדא בדלא אוזיל ולהכי פריך הא מדסיפא בדאוזיל הוי רישא וכו' ואפשר דזהו שכתב רש"י ז"ל הא מדסיפא וכו'. דתרתי בדאוזיל למה לי לאשמועינן. ע"כ. ועוד יש לפרש דמדקתני מכרה לזה במנה דאיירי דמכרה בשווייה אלמא דמאי דקתני נמי ולאחרון יפה מנה ודינר במנה מיירי בדאוזילא ואפשר דזהו שכתב רש"י ז"ל במהדורא קמא ולאחרון יפה מנה ודינר במנה דהיינו אוזילא ע"כ:

והא קמ"ל וכו':    וסיפא הא קמ"ל טעמא דאוזילא בדיתמי במנה דקתני מכרה שוה מנה ודינר במנה ליכא למשמע מינה הכי וקא מתמה הא מרישא שמעת מינה היתה כתובתה מאתים וכו' או שוה מאתים במנה דהשתא אוזילא בדידה דכתובתה מאתים ויהבת ליה במנה ומשום הכי מכרה קיים אלמא היכא דאוזילא בדידה מכרה קיים אבל היכא דלא איסתלקא לה מהאי ביתא לגמרי דכי מכרה מנה אכתי יש לה לקבל עד ארבע מאות אימא ליגזור מנה ראשון דלהוי מכרה בטל אטו מנה אחרון דשל אחרון לעולם מכרה בטל ואי אמרת של ראשון קיים אתי למימר של אחרון נמי קיים קמ"ל דלא גזרינן ולעולם מוסיף על דבריו הוי. רש"י במ"ק:

אבל הכא גזור מנה ראשון אטו מנה אחרון קמ"ל קשיא לן מאי קמ"ל דילמא הכי נמי דאי טעה בקמא הדרי ואמר הראשונים מכרם קיים לפי שלא טעו. ויש לומר דאם כן לשמועינן דטעה בקמא הדר וכל שכן בתרא דאוזיל בדיתמי אלא ודאי הכי קאמר מכרה לזה במנה שלה ולזה במנה שלה וכן לאחרון ולכלהו נתנה יפה מנה ודינר במנה, של אחרון לבדו בטל ושל כולן מכרם קיים ומייתורא דמתניתין שמעינן דהכי בעי תנא לאשמועינן כנ"ל. הריטב"א ז"ל:

א"ל שליח דטבא לך עבדי לך רוב בני אדם אינם רוצים במכירת קרקעות ומוסיף על דבריו ולתכא מיהא קני. לא ניחא לי דלפשו שטרי עלואי דכי מזבנינא השתא לאידך לתכא מבעי לי למכתב שטרא אחרינא ללוקח וגנאי לי הדבר ואלו הייתי מוכר הכל לאחד לא היה עלי אלא שטר אחד ומעביר על דבריו הוי ולא קנה לוקח לתכא. רש"י ז"ל במ"ק. ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל:

וכתב תלמיד הרשב"א וז"ל לא ניחא לי דליפוש שטרי עלואי יש מי שפירש שגנאי הוא לי שאמכור היום ואחזור ואמכור למחר ורבינו נר"ו פירש דלאו דוקא קאמר משום רבוי שטרות אלא משום שדרך בני אדם להקפיד כשהשליח עובר על דעתו ומגרע שליחותו ומקפידין נמי ברבוי השטרות ונקט חדא מינייהו והיינו דמייתינן עלה הא דמעילה. ולאו דוקא כשאמר לו לעשות דבר פלוני והוא עבר על דבריו אלא הוא הדין עשה מעצמו כל שעשה דבר שרוב העולם מקפידים בו הויא קפידא והיינו דמייתינן הכא ולזה במנה דהתם לא אמרו לה היתומים שתמכור כור או כורים אלא שהיא מכרה מעצמה והוא ענין שבני אדם מקפידין ע"כ:

והרא"ה כתב וז"ל דאמר ליה דטבא לך עבדי לך וכו' פירש רבינו אחי נר"ו מדאמרינן דכי אמר כורא לאו דוקא קאמר אלא כמראה מקום הוא לו ועד כורא קאמר ליה למימרא דאי לא משכח לזבוני בציר מהכי לזבון עד הכי או דלמא דכי אמר ליה כורא קפידא הוא ודוקא כורא קאמר ולא בציר מהכי וטעמא מאי דאיכא למקפד עלה משום דיכול למימר לא ניחא לי דלפשו שטרי עלואי ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל דא"ל שליח דטבא לך עבדית לך וכו' פירוש על כרחין אעיקר דינא קיימינן מי אמרינן דודאי כי א"ל זבין לי כורא דארעא עד כורא קאמר וכל שכן דאי מזבין ליה בציר מהכי דניחא ליה וטבא ליה טפי שקשה לאדם למכור מקרקעותיו ואלו היה צריך למכור כורא ממש היה לו לפרש וכל שלא פירש הכי משמעותא דשליחותא מעיקרא או דילמא אדרבה אי לאו דצריך למכור כורא לא הוה אמר הכי וכיון שכן על כרחין אינו רוצה למכור לחצאין דלא ליפשו שטרי עליו הא אלו ס"ל דמעיקרא דעתיה אכורא דוקא משום דלימא ליה דטבא לך עבדית לך לא הוה מקיים שליחותיה למפרע שהכל הולך אחר דעתו של בע"ה בשעת השליחות ואחר משמעות לשונו וזה פשוט ע"כ:

דינר זהב כ"ה דינרין כסף דהיינו ששה סלעים ודינר וכדתנן עשרים וחמשה דינרין של כסף והביא בג' סלעים חלוק ובג' סלעים טלית ולא קא חשיב אלא סלעים שלמים דאכתי איכא דינר יתר על ששה סלעים ומשום דפלגי דינר מטי לחלוק ופלגי לטלית לא קא חשיב ליה והיינו דומיא דזבין לי כורא ואזיל וזבין לתכא שהרי לא נתן אלא חצי דינר זהב לחלוק והוי לאפושי שטרא דצריך למכור דינר אחר ואם אין לו ימכור קרקע. שניהם מעלו דפלגי דינר מיהא עבד שליחותיה. מוסיף הוי שהרי לקח לו חלוק ובטלית מוסיף הוא. מעביר הוא לפי שלא לקח לו חלוק של דינר זהב. דאייתי ליה שוה שש בשלש דשליח עושה שליחותו של בע"ה הוא דכסבר הוה בע"ה דלא יהבי חלוק טוב בפחות מדינר זהב אבל אי לא הוה שוה אלא ג' סלעים מעביר על דבריו הוי ה"נ כי זבין ליה לתכא מעביר הוי ה"נ כיון דעשה שליחותיה ואייתי ליה שוה שש בשלש. אף בזה לעיל מהך רישא פליג ר' יהודה אתנא קמא ואמר דלא מעל בע"ה במס' מעילה להכי אמר אף בזה לא מעל וכיון דחלוק יפה שש הביא לו אמאי א"ר יהודה הבאת לי חלוק קטן ורע הא הוה שוה שש מאי רע דקאמר רע בדמים בדמים מועטים דמצי אמר ליה בע"ה כיון דאוזילו לגבך כולי האי אי אייתית לי חלוק בשש סלעים כ"ש דהוה שוה י"ב טפי ולא שוה השתא אלא שש ואהכי לא עבד שליחותיה עכ"ל רש"י במהדורא קמא. נ"א כ"ש דהוה שוה י"ב טפי מוזלי בסלעים גדולים אהכי לא עבד שליחותיה ע"כ. והרא"ה לפי שיטתו דפירש לעיל כתב וז"ל ואתינן למפשטא מדתנן נתן לו דינר של זהב ואמר לו הבא לי חלוק כלומר בדינר של זהב בין דקאמר ליה הכי בהדיא בין דמשמעותא הכי מסתמא והלשון והביא לו בשלש סלעים חלוק וכו' שניהם מעלו אי אמרת בשלמא מוסיף על דבריו הוי לאו דוקא לישנא דמוסיף על דבריו אלא לאפוקי ממעביר על דבריו דלא הוי נקט נמי לישנא דבעיין דלעיל כלומר אי אמרת בשלמא דכל כי האי גוונא לאו מעביר על מדותיו הוי ולא קפידא הוא הלכך כי יהיב ליה דינר זהב ואמר לו הבא לי חלוק כלומר הבא לי חלוק עד דינר של זהב שאם אינו מוצא ליקח בפחות שיתן בו עד כאן וה"ה שאם מצא ליקח בפחות מ"ש בע"ה מעל כשהלך זה והביא חלוק בשלש שהרי עשה שליחותו אלא אי אמרת מעביר על דבריו הוי כלומר דכל כי האי גוונא מעביר על דבריו וקפידא הוא ודוקא בדינר זהב קאמר בע"ה אמאי מעל והלא לא עשה שליחותו וקי"ל לא עשה שליחותו השליח מעל ומפרקינן הכא במאי עסקינן דאייתי שוה שש בשלש כלומר דבהא ודאי לא הוי מעביר על דבריו דהא אייתי ליה חלוק יפה דינר זהב ומקשינן אי הכי שליח אמאי מעל כלומר אי אמרת בשלמא מוסיף על דבריו הוי ומתני' בדאייתי ליה שוה שלש בשלש אתיא שפיר דקס"ד דשניהם מעלו אחלוק קאי והיינו דבע"ה מעל דכיון דמוסיף הוא הרי עשה שליחותו ושליח נמי מעל דאע"ג דלא הוי מעביר על דבריו ולא חשבינן ליה משנה מדעתו של בע"ה מ"מ מדעת עצמו עשה בשליחות שהוא אמר לו ליקח בדינר זהב והוא לקח בשלש סלעים וכיון דכן דינא הוא דלמעול איהו נמי ולמעלו תרוייהו אבל השתא דאמרת דאייתי ליה שוה שש בשלש הרי נעשה שליחותו לגמרי וכיון דכן שליח אמאי מעל כלל בע"ה הוא דלמעול ולא שליח ומקשינן אי הכי אימא סיפא בע"ה לא מעל מפני שיכול לומר לו חלוק גדול הייתי מבקש ואתה הבאת לי חלוק קטן ורע וכיון דאייתי ליה שוה שש בשלש היכי קרי ליה חלוק קטן ורע דהא אייתי ליה חלוק בדינר זהב כדבעא מיניה ומפרקינן מאי רע רע בדמים דאמר ליה אי אייתית לי בשית הוה שוה תריסר כלומר דכיון דמצאת שהוזל השער כל כך היה לך ליקח גם בשית והיה שוה תרי סרי שאני חלוק טוב ויפה הייתי מבקש אלא שלא הייתי רוצה ליתן בו אלא דינר זהב ולעולם היה לך ליקח בדינר זהב. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

והריטב"א ז"ל כתב אי הכי שליח אמאי מעל פי' דקס"ד דכיון דלקח לו בשלש מה שהיה סבור לקנות לו בשש שוב אין בע"ה מקפיד עליו על המותר אלא רוצה הוא מעיקרו בכל מה שיקנה השליח במותר ההוא ומהדרינן דודאי מעל אטלי' דאע"ג דניחא ליה השתא במאי דעבד מן המותר דאתי ליה מרווחא לא הוה דעתו בשעת שליחות שיהא שם מותר ולא עשאו שליח לטלית זה כלל. פירושים אחרים יש בזה אבל זה נראה לי ע"כ:

דיקא נמי דבאייתי ליה שוה שש בשלש עסקינן ומאי רע רע בדמים לשון מורי:    ל"א דיקא נמי דבהכי פליגי ת"ק ור' יהודה ובדאייתי ליה שוה שש בג' עסקינן ומאי רע רע בדמים דקתני מודה ר' יהודה בקטנית שאם אמר לו הבא לי בדינר קטנית והביא לו בסלע פולין שוה ג' ובג' אחרים לקח בהם מידי אחרינא ששניהם מעלו שהקטנית בסלע הוא הקטנית בפרוטה לפי חשבון הפרוטות שבסלע ולא מצי אמר אלו היית לוקח בסלע היו מעלין אצלך יותר כדמסיים ואזיל דכיון דבמדה זבין לפי חשבון הפרוטות יהיב ליה כנא כנא בפרוטה ובהכי מיהא דאייתי ליה עבד שליחותיה ואי מיבעי ליה קטנית כל אימת דבעי יכול ליקח בחצי סלע כנא כנא בפרוטה וליזיל ולזבון קטנית בחצי סלע ומדקאמר שהקטנית בסלע וקטנית בפרוטה דלא מצי אמר ליה אי אייתית לי בסלע הוה מוזלי גבך טפי מכלל דרישא בדאייתי ליה שוה שש בשלש ובהכי פליגי דת"ק סבר לא מצי אמר ליה אי אייתי לי בשית וכו' ור' יהודה סבר מצי אמר ליה אייתית לי וכו' דאם איתא דרישא בדאייתי ליה שוה ג' בג' ור' יהודה רע ממש קאמר מאי האי דקאמר שהקטנית בסלע וקטנית בפרוטה ושניהם מעלו הא לא הוי טעמא דר' יהודה אלא משום דמעביר על דבריו הוא שהביא לו חלוק רע ודכוותא גבי קטנית דאמר ליה הבא לי בסלע פולין והביא לו בחצי סלע בשוה חצי סלע ובחצי סלע הביא לו מין אחר אמאי מעל בע"ה לימא ליה לשום סלע הייתי צריך פולין. ואחרון עיקר כך שמעתי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל דיקא נמי דקתני מודה ר' יהודה וכו':    פירש"י ז"ל דאי רישא מיירי בחלוק רע ממש שאינו שוה אלא שלש ודכוותה גבי קטנית וכו' לימא ליה לא עשית שליחותי ולשוה סלע של פולין הייתי צריך ולא הייתי צריך למין אחר והקשו עליו דבהאי נמי אמאי יקפיד בעל הבית לימא ליה שליח זבין לך חצי סלע עדשים וזבון לך בהו חצי סלע של פולין שחסר לך דהא פולין בסלע ופולין בפרוטה ולאו קושיא היא דאין בעל הבית רוצה לעשות עצמו תגר ולטרוח למכור עדשים וליקח במעות פולין כנ"ל. ויש מפרשים בפנים אחרות ואינם נכונים בעיני כפירוש רש"י ובמהדורא קמא כתבתי ע"כ. אבל הרא"ה רבו ז"ל כתב וז"ל דייקא נמי וכו' פירש רש"י דאי בדאייתי ליה שוה שלש בשלש מ"ש קטנית מחלוקת בקטנית נמי יכול לומר לו לדינר קטנית הייתי צריך ומה שהבאת לי אינו מספיק אלא ודאי בדאייתי ליה שוה שש בשלש ובחלוק איכא טעמא דאי אייתי לי בשית הוה שוה תריסר אבל לא בקטנית שאלו בקטנית יחזור ויקח מהם והשתא מיהת הא אית ליה מיניה כדי צורכיה. ולא נהירא דאפילו תימא דאייתי ליה שוה שלש בשלש איכא למימר הודאה דר"י דלא דמי קטנית לחלוק דבחלוק כיון דלקח לו חלוק קטן דלא חזי לא מצי לתקוני דאפילו זבין אחרינא נמי לא אהני מידי דהא תרוייהו לא חזי אבל בקטנית כשלקח לו חצי מה שהוא צריך הרי הוא יכול לחזור וליקח לו פעם אחרת וראוי לו כאלו לקח לו מתחילה כולו בבת אחת. אבל הפירוש הנכון דהיינו דייקא דר' יהודה מדלא אשכח מידי אחריתי דקא מודה אלא בקטנית ואם כן דלא פליג ר' יהודה אלא בדאייתי ליה שוה שלש בשלש הוה ליה לאודויי בחלוק גופיה ובדאייתי ליה שוה שש בשלש ותו מדקתני טעמא שקטנית בסלע וקטנית בפרוטה משמע דבחלוק דפלוג משום ריעותא דדמים קאמר והיינו דמודה בקטנית דליתא להאי ריעותא דדמים שקטנית בסלע וקטנית בפרוטה ובאתרא דמזבני כנא כנא בפרוטה דליכא למימר בסלע הוה מוזלי גבך טפי ע"כ:

דף צט עמוד ב[עריכה]

ת"ש היתה כתובתה ארבע מאות זוז וכו':    של כולם מכרן קיים דכיון דכתובתה הואי ארבע מאות זוז דמי כמאן דאמרי לה יתמי מכרי שדה אחת בבת אחת והוה לה לזבונא לכולה שדה לחד גברא ואיהי זבינתיה לתלתא גברי וקתני מכרן קיים אע"ג דאפשא שטרי עלייהו אלמא מוסיף על דבריו הוי ואהכי מכרן קיים הכא נמי זבין ליה לתכא מוסיף על דבריו הוי כדאמר רב שישא בריה דרב אידי בקטיני שהיו לו ארבע חתיכות קרקע שאינן סמוכות זו לזו וראויות לימכר כל אחת לבדה דאין אדם רוצה לקנות כמה קטיני אבל שדה אחת גדולה דהויא שויא ת' זוזי אי לא הוה מזבין כל השדה לאחד הוי מעביר על דבריו. רש"י במהדורא קמא:

וכתב הרא"ה ז"ל ומקשינן ממתניתין דקתני היתה כתובתה ארבע מאות כו':    דאמרינן של כולן מכרם קיים אלמא דטעמא דאפושי שטרא לאו כלום הוא ומפרקינן בקטיני והוא הדין דיכול למימר ליה דשאני מתניתין דהויא בעלת חוב וכיון דכן דינא הוא דתתפרע בדנפשה וכדמשכחא אלא מסתברא דהיינו דקשיא ליה משום דקיימא לן שהיא מוכרת שלא ברשות כלל וכיון דכן אלו הוה חשיב לן טעמא דאפושי שטרא לאו כל כמינה לזבוני לאו ברשותייהו דיתמי דדלמא יתמי מסלקי לה בזוזי כי היכי דלא תזבון ולא ליפשו שטרי עלייהו ולא תהא יכולה למכור בלא רשות היתומים אא"כ לכל כתובתה כאחת דתו ליכא טעמא דאפושי שטרא והיינו דאצטריך לאוקמי בקטיני ע"כ. והא כתיבנא לעיל מ"ש תלמיד הרשב"א במאי דפריך תלמודא ממתני' דקתני היתה כתובתה ארבע מאות כו':

וזה לשון הריטב"א ז"ל ת"ש היתה כתובתה וכו' פירוש דאע"ג דהכא לאו שליח ממש הוא דהא לנפשה מזבנא וע"כ של יורשין מיהו אם איתא דבשליח בעלמא אפושי שטרא קפידא הוי ופסידא דבעל הבית הוא הכא נמי אית לן למקפד דלא תזבון באנפא נפשה דלהוי שום ריעותא ליתמי כל היכא דאפשר בלא"ה ומתני' סתמא קתני דשל כולן מכרם קיים ומשמע אפילו בדהוה אפשר לה לזבונה כחדא ע"כ:

ותלמיד הרשב"א כתב וז"ל ואי קשיא לך ומאי ראיה מייתי מהא מתניתין לאמר ליה זבין לי כורא כו' דהא קתני במתניתין מוכרת לכתובה אפילו ארבעה וחמשה פעמים ומוכרת לזה היום במנה ולזה למחר במנה ליתא דכי משני ליה הכא נמי בקטיני ה"ה דהוה מצי לתרוצי הכי אלא דעדיפא מינה תריץ ליה ולומר דאפילו אמרו לה היתומים זילי וזביני בארבע מאות ובעלמא אלו הוה מוכר לזה במנה ולזה במנה הוה מעביר על דבריו והכא אינה מעברת וכגון דמכרה בקטיני ע"כ:

סתמא מאי רב הונא אמר לאחד ולא וכו':    תימא אפילו אמר לו סתמא לא אפשיט בעיין דלעיל אי חייש לאפושי שטרא והיכי פשיט ליה רב הונא ורב חסדא הכא דאפילו אמר בפירוש לא דאמרינן אפילו לשנים אפילו למאה ומפרש ר"ת דהאי קפידה דאפושי שטרא דלעיל לאו משום זילותא דנכסי היא אלא משום דיצטרך לחזור בכל שטר ושטר אחר חתימת עדות וקניינין והכא מיירי בשכבר חתמו העדים על שני שטרות דליכא קפידא אלא באפושי בעלי דינין שטורח לו שצריך היום או למחר לבא עם שניהם לדין ובהאי טרחא פליגי רב הונא ורב חסדא או אי נמי איכא לאוקמיה שמכר בשטר אחד דליכא אפושי שטרא אלא קפידת בעלי דינין כדפרי' וה"פ אמר לאחד ולא לשנים קפידא הוי שלא ימכור לשנים ואפילו בשטר אחד. אמר לאחד סתמא מאי כלומר מהו למכור לשנים (אפילו) בשטר אחד והאי דפשיט לקמן מאלמנה שמכרה לזה במנה ולזה במנה משמע ליה דאיירי בשטר אחד או אי נמי מכל שכן קא פשיט דאפילו בשתי שטרות קנו. ור"ח גריס אמר לאחד קפידא דפשיטא דמשמע לאחד ולא לשנים אמר סתמא מאי והך אבעיא דמצי אמר ליה לא ניחא לי דלפשו שטרי עלואי כתב הרי"ף ככתוב בתוספות. לשון הרא"ש ז"ל:

וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא פשיטא בניחותא. אמר לשליח מכור לי קרקע לאדם אחד ולא לשנים קפידא כלומר ודאי מקפיד הוא ואם מכר לשנים לא הוי המכר קיים ואפילו את"ל זבין לי כורא וזבין לתכא מכרו קיים הכא מכרו בטל דגלי דעתיה דלא ניחא ליה באפושי שטרי וקפיד עלייהו. ה"ג אמר לאחד סתמא מאי שאמר לשליח מכור קרקע לאחד דוקא קאמר או לאו דוקא קאמר דהכי רגילי אינשי למימר כה"ג מכור לאחד סתמא ע"כ. והריטב"א כתב וז"ל פשיטא אמר לאחד קפידא וכו' פי' רש"י אמר בהדיא לאחד ולא לשנים פשיטא קפידא הוי אמר לאחד סתמא מאי והוצרך רבינו לפרש כן משום דמהדרי' לאחד ואפילו לשנים דאלמא בעיין כשאמר לאחד ואין הלשון משמע כפירוש זה כלל לכך פירש הרמב"ן ז"ל אמר לאחד סתם פשיטא דקפידא הוי דלהכי טרח לומר זבין לחד לקפידא אבל אמר ליה סתם זיל וזבין לי מאי איקלע רב נחמן וכו' אמר להו לחד ואפילו לשנים כלומר שמשמעות הלשון הזה שאם לא יוכל למכור לאחד שימכור אפילו לשנים ואפילו למאה ע"כ:

וז"ל הרמב"ן ז"ל א"ל זיל זבין לי כורא וכו':    מאי דכתבו ר"ח ור"י ז"ל דסוגיין דמעביר על דבריו הוי משמע משום דאסיק להאי ברייתא דנתן לו דינר זהב בכגון דאייתי ליה שוה שש בשלש ואמרינן דייקא נמי דקתני וטעמא דאייתי ליה שוה שש בשלש הא לאו הכי בעל הבית לא מעל ואמאי הא אמרת מוסיף על דבריו הוי. ומיהו לא מחוור גבן הך דוקיא דודאי אם ת"ל גבי חלוק מוסיף על דבריו הוי אפשיטא בעיין דכ"ש זבין לי כורא וזבין ליה לתכא אלא כשת"ל גבי חלוק שהביא שווי שלש בשלש מעביר על דבריו הוי אכתי אין ללמוד ממנה לזבין לי כורא וזבין ליה לתכא דשאני התם שהביא שוה שש בשלש ומיהו מקחו בטל ואוקי ארעא בחזקת מרא קמא כיון דלא איפשיטא בעיין. ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן פשיטא אמר לאחד קפידא סתמא מאי ומסקנא לאחר ואפילו לשנים וכי אמר ליה זיל זבין לי כורא כמאן דאמר ליה סתמא דמי דמאי הוה ליה למימר זיל זבין לי שדה סתם לא הוה ידיע כמה לזבון ולא דמי לאמר ליה לחד דהתם גלי אדעתיה דלא ניחא ליה באפושי בעלי דינא דהוה ליה למימר זבין לי שדה פלונית סתם מדאמר לחד ש"מ קפידא הוא ומדאסיקנא לאחד ואפילו לשנים ש"מ דלא יכיל למטען לא ניחא לי באפושי שטרי ועוד שאי אפשר לומר כן דמשום קפידא הוא שהזכיר כורא דא"ה לא מפשטא מתניתין דהיתה כתובתה דהתם סתמא לגמרי יש לומר דהכא במאי עסקינן בדזבין להו בחד שטרא כגון שהיו שותפים או בלא שיתוף או דאמר ליה בין בשטר אחד בין בשתי שטרות דגלי אדעתיה דלא קפיד באפושי שטרי אבל קפיד באפושי בעלי דינים ודייקא נמי מדקאמרינן פשיטא ולאו אורחא דתלמודא למימר פשיטא בבעיא (אלא) דלא אפשיטא והו"ל למימר את"ל ועוד דהך טענה דאפושי שטרי טענה מעלייתא בעלמא ולמאי דגרש"י אמר לחד ולא לשתים קפידא לחד סתמא אמאי הכי נמי איתא דלחד סתמא הרי הוא כמאן דאמר ליה זבין לי כורא דמי ופשיטא להו בהאי לחד ואפילו לשנים דאפושי בעלי דינים לאו כלום הוא והאי דקאמר לחד אורחיה דאיניש לאשתעויי הכי וליכא לפרושי נמי לגירסא דידיה דמשום לישניה דאמר לחד הוא דאבעיא לן אבל סתמא לא מדקאתי' למפשטה הא נמי מתניתין והתם ליכא קפידה דלישני. ורבינו האי גאון ז"ל פסק בספר המקח בזבין לי כורא וזבין ליה לתכא דמוסיף על דבריו הוי. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:

והרא"ה ז"ל כתב דמסתברא כמאן דאמר בסוגיין מעביר על דבריו הוי דבשלמא מעיקרא דמשמע לן ההיא בדאייתי ליה שוה שלש בשלש לא סגיא דאית לן דמוסיף על דבריו אבל השתא דאפשר דמשמע לן ההיא בדאייתי ליה שוה שש בשלש דווקא ומעביר על דבריו הוי או שוה שלש בשלש נמי ומוסיף על דבריו הוי ובת"ק הוא דאיכא לספוקי אבל דר"י ודאי פשיטא מילתא דמעביר על דבריו אית ליה דאפילו אייתי ליה שוה שש בשלש אית ליה דמעביר על דבריו הוי ובע"ה לא מעל וכיון דבדר"י פשיטא לן מילתא ובת"ק איכא לאספוקי ליכא לשווי בינייהו פלוגתא בכדי אלא אמרינן דמדר' יהודה נשמע לרבנן וכולהו אית להו מעביר על דבריו הוי ולא פליגי אלא בדאייתי ליה שוה שש בשלש וכן דעת מקצת הגאונים ז"ל. והוא הנכון ע"כ:

א"ל ואפילו טעה שליח וכו' ואיכא למידק אטו משום דקאמר לאחד ואפילו לשנים נימא נמי אפילו טעה שליח ומי תלאן זו בזו עד דאיבעיא להו תוב ואפילו טעה שליח ותירצו בתוספות דהכי קאמר כיון דאמרת לאחד ואפילו למאה אלמא שדעת המשלח שיעשה שליח כרצונו נימא הכי אפילו בטעות אמר ליה היכא דטעה שליח לא קאמינא דבטעות לא אסיק אדעתיה להטיל עליו וכן פירש הריטב"א דהכי קא מבעיא להו כיון שאתה מיפה כחו כל כך שיהא כבע"ה למכור בין ליחיד בין לרבים נימא נמי שיהא כבע"ה לענין טעות וא"ל טעה שליח לא קאמינא ע"כ וקשה לי לבעי איהו לנפשייהו דהא אינהו נמי הכי קאמרי לאחד ואפילו למאה ואפ"ה לא שמעינן להו דאמרי אפילו טעה שליח ונ"ל דהכי פירושא דשמעתין דאינהו בעו מיניה כה"ג והשיב להם לאחד ואפילו למאה ואסיק אדעתייהו דדילמא משום דס"ל דאפילו טעה שליח להכי קאמר נמי לאחד ואפילו למאה והיינו משום דשמעינן ליה בהמקבל דאמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות אפילו זבן במאתים וכו' וכמ"ש התוספות בסמוך לקמן לכך אסיק אדעתייהו דבהאי שיטתא קא אזיל ומשום הכי קאמר לאחד ואפילו למאה במכש"כ דהשתא אלו טעה ומכר שוה מאתים במנה מכרו קיים משום דאין אונאה לקרקעות השתא דמכר לשנים מי נימא דיהא מכרו בטל ומיהו אי לא הוה ס"ל אפילו טעה שליח לא הוו קאמרי נמי ואפילו למאה ואינהו אפילו דלא ס"ל אפילו טעה שליח מ"מ ס"ל דאפילו למאה לפיכך שאלו מיניה ואפילו טעה שליח ושיטה זו עולה יפה עם שיטת התוספות ז"ל דבסמוך אבל רש"י לא פירש כן ובסמוך נפרש זה בס"ד:

וז"ל רש"י במהדורא קמא אמר ליה אע"ג דטעה שליח ומכר בזול מי הוי נמי זביניה זביני לא קאמינא אע"ג דאמרינן לאחד סתמא ומכר לשנים הוי וודאי זביניה זביני אבל אוזיל לא הוה זביניה זביני ע"כ:

וכתב הרא"ה ז"ל טעה שליח לא קאמינא דכל היכא דטעה שליח כל מאי דעבד כל היכא דאפשר לאהדורי יהדר והיכא דלא אפשר נמי לאהדורי מבטיל שליחותיה ולא חשבינן ליה שליח ומאי דעבד לגרמיה עבד כגון ההוא עובדא דלעיל דבפרק הכותב דאבימי בריה דר' אבהו דאמרינן בין כך ובין כך משלם והא דאמרינן בב"ב בפרק בתרא בההיא אתתא דאמרה לההוא גברא למזבן לה ארעא ואזל וזבנה בלא אחריות ואתא לקמיה דרב נחמן ואמר ליה למזבנה שלא באחריות ולזבונה ניהלה באחריות התם כגון דזבנה ניהלה סתמא ולא אדכר בשעת זביני דשליח הוה וכיון דכן בדין הוא דאי בעיא הך אתתא לא זבן לה כלל אלא רב נחמן קאמר דמאי דעבד הך גברא לגרמיה הוא דעבד ואי בעיא לה הא אתתא באחריות דליזבנה מיניה באחריות. עכ"ל הרא"ה ז"ל:

ה"ג רש"י ז"ל והא אמר מר אין אונאה לקרקעות וקשה חדא שהוא מגיה הספרים דבכולהו כתיב והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות ועוד הוה ליה למימר והתנן הואיל ופריך ממתני' דהזהב ועוד במאי הוו טעו רב חסדא ורבה דלא הוה להו לפלוגי בין שליח לבע"ה והלא עיקר שאלתם לא היה אלא בשליח משום דאיכא למימר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכו':    ופי' ר"ת והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות אפילו גבי שליח דשמעינן ליה לרב נחמן בפרק המקבל דאם קנה הלוקח שוה מאה במאתים דאמר אין אונאה לקרקעות ולא מצי אמר ליה המצרן לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואע"ג דלוקח הוי כמו שלוחו של מצרן ומשני הני מילי היכא דטעה בע"ה פירוש התם חשבינן ליה בע"ה אע"ג דלבסוף מקנה ליה למצרן מיהו מתחילה כשקנאה לעצמו קנאה הלכך לא שייך התם לתקוני שדרתיך אבל שליח גמור שתחלה בתורת שליחות קנאה ולא לצורך עצמו לא אבעיא ליה למטעי. ותימא מאי מייתי ראיה דשני לן בין שליח לבע"ה מהא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום דהתם בע"ה גמור הוא וזה גם רב חסדא ורבה בר רב הונא היו יודעים ולא הקשו לא אלא ממצרן דדמי לשלוחו. וי"ל דהכי קשיא להו מנא תימרא דשני לן בין שליח לבע"ה דמדפרכיתו ממצרן דחשביתו ליה כשליח אלמא שני לכו בין שליח גמור לבע"ה ומנא תימרא. לשון הרא"ש ז"ל:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות ואע"ג דהא מתניתין בפרק הזהב נקט הא מר הוא דאמר משום דארווח במילתא דלעולם אין להם שום אונאה ושום בטול מקח דאלו במשנתנו בפ' הזהב הא איכא מאן דאמר אונאה אין להם ביטול מקח יש להם כנ"ל. והשתא דס"ד דכיון דארווח לומר שאין שום אונאה לקרקעות שאפילו לענין שליח היה לנו לומר כן היכא דטעה בע"ה אבל טעה שליח אפילו בכל שהוא חוזר ע"כ:

ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל והא מר הוא דאמר בבבא מציעא אין אונאה לקרקעות דכתיב או קנה מיד עמיתך אל תונו בדבר הנקנה מיד ליד דהיינו מטלטלין אל תונו לאפוקי קרקעות שאין בהם אונאה בין לגבי מוכר בין לגבי לוקח ע"כ. הא קמן דאיהו ז"ל גריס נמי במהדורא קמא והא מר הוא דאמר ולא פירשה עלה דההיא דמצרן אלא על הראיה דמייתי דשמעינן מינה דלא שני לן בין לוקח למוכר הילכך ס"ד נמי דה"ה שליח דאלו ממתני' לא הוה שמעינן אלא בלוקח דוקא דלא קפיד אאונאה כדי לקנות קרקע אבל מוכר לא אבל מהראיה שמעינן דלא שני לן דכתיב וכי תמכרו ממכר או קנה וכו' אל תונו ומיהו מכל מקום עיקר הדין הוא במתני' דקא סתים ותני אין אונאה לקרקעות ולא חילק בין לוקח למוכר ולכך גריס במהדורא בתרא והאמר מר אין אונאה וכו' ומ"מ במאי דכתיבנא תריצנא קצת מאי דאקשו עלה דרש"י ז"ל דוק ותשכח:

פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו וכו':    ולא דמי לתורם היפות דאמרינן באלו מציאות דאין תרומתו תרומה אי לאו דאמר ליה כלך אצל יפות ונמצא (וכו') יפות מהן דהכא איכא למימר בהכי אמדתיך דהנהו תלת שיעורין דרבנן נינהו אבל יפות ורעות הוי כמו שלא מדעתו. לשון (הרא"ה) [הרא"ש] ז"ל:

היתה כתובתה וכו':    ומדקתני של כלן מכרם קיים אלמא אמרינן לאחד ואפילו לשנים דכיון דכתובתה ארבע מאות זוז ואיהי שלוחת יתומים היא הוה לה לזבוני לכולה שדה לאחד כי היכי דלא מפשא שטרי עלייהו דיתמי דהא היא כמאן דשוו לה אפוטרופוס ליתמי למוכרן לאחד סתמא ואפ"ה מכרן קיים ואי אפושי שטרי מלתא היא דקא קפדי בה אינשי נהי נמי דיתומים לא גלו דעתייהו אנן מיהא דיד יתומים אנן אית לן למימר מכרן בטל. בקטיני דסתמייהו לתלתא גברי קיימי לזבוני. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

מתני' שום הדיינים ששמו נכסי יתומים ומכרום שפחת שתות ששמוהו בזול כדי שתות ונתנוהו ללוקח או לבע"ח שלהם הותירו שתות ששמוהו שתות יותר על דמיו ונתאנה לוקח או בע"ח מכרן בטל דהא דאמרינן אין אונאה לקרקעות היינו לגבי בע"ה אבל לגבי שליח איכא אונאה ודיינין נמי שלוחין הם ומצי אמר להו בעל הקרקע לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכיון דלגבי בעל הקרקע איכא אונאה לגבי לוקח נמי איכא אונאה היכא דלוקח ע"י שליח. לשון אחר שפחתו שתות ששמוהו שתות יותר על דמיו ונתנוהו לבע"ח הותירו שתות ששמוהו בזול. ע"כ רש"י במ"ק. ותלמידי ר' יונה כתבו וז"ל יש ששואלין בשלמא בשפחת שתות דין הוא שיהא המכר בטל שהרי הזיקו ליתומים שמכרו מה ששוה שש בחמש אלא כשהותירו שתות למה יהיה המכר בטל. ויש שדוחין ואומרים דכיון שהוא בטל מן הצד האחד גם כן יהיה בטל מן הצד האחר ואין זה מתקבל. על כן נראה שהתירוץ הנכון כך הוא דכי משוינן חילוק בין פחת להותיר זהו בשליח של בע"ה שאם הותיר השליח יזכה בע"ה דמצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכיון שנעשה התקון שלו היא אבל אם פחת המכר בטל דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל כשבית דין עצמן מוכרין אין לחלק בדבר בין פחת להותיר דכמו שהיתומים סומכין עליהם כמו כן סומך הלוקח שאומר ב"ד לא יעשו עול ולא ירחמו בדין והוו להו שלוחים של אלו ושל אלו ולפיכך אם פיחת שתות או הותיר שתות המכר בטל דאע"ג דבעלמא אמרינן שתות קנה ומחזיר אונאה הכא לא קנה ודוקא בשתות אבל בפחות משתות מכרם קיים ע"כ. ועיין בהר"ן ז"ל על ההלכות:

וז"ל הר"י מטראני ז"ל אם עשו אגרת בקורת שמכרו בהכרזה אפילו מכרו מנה במאתים וכו' ואפילו למ"ד דקרקעות אונאה אין להם אבל בטול מקח יש להם שהוא יותר משתות הכא משום דהוי מעשה ב"ד אלים טפי מבע"ה וכיון דלא עשו אגרת בקורת וטעו בשתות מכרן בטל ואע"ג דאמרינן אין אונאה לקרקעות ושתות הויא מחילה לגבייהו ה"מ בבע"ה אבל בב"ד כיון שטעו איגלאי מלתא שאין זה מעשה ב"ד וגריעי מבע"ה והלכך בין היתומים אם פחתו שתות בין הלקוחות אם הותירו שתות יכולין לחזור בהן וגבי אלמנה דתנן מכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים ונתקבלה כתובתה ולא תני מכרה בטל משום דלוקח לא בעי למהדר ביה אבל הוא הדין דאי בעי לוקח למהדר ביה מצי הדר ביה למ"ד בטול מקח יש להן ע"כ:

מה כח ב"ד יפה אם אין מעשה ב"ד כלום אבל אם עשו סתמא היא ולת"ק:    אגרת בקורת שטר הכרזה שמכרו בהכרזה ולשון בקורת שבאין בני אדם לבקרה ולשומה. שוה מנה במאתים שנתאנה לוקח דכיון דאיכא הכרזה לא שייכא בהו אונאה. רש"י במ"ק:

דף ק עמוד א[עריכה]

גמ' לאו לדידהו דבמאי דמוזלי לגבי לוקח לא מפני מידי דלא לצורך נפשייהו מוזלי:    דלדידה דלצורך עצמה מכרה והוזילה להתקבל כתובתה יחידה ומשום הכי מכרה בטל במקצת לאפוקי ב"ד דרבים נינהו ודינא הוא דלא להוי מכרן בטל עד שיהא שם שתות אונאה. ומאי שנא מהא דתנן הוסיף עשרה דהויא תרומתו תרומה ואע"ג דטעה שליח בשתות דבששים איכא ו"פ עשרה וכי הוסיף שם עשרה שתרם אחד מששים היה לו לתרום אחד מחמשים בבינונית ונמצא שטעה בחלק ששי דאיכא עשרה דלא תרם מהם תרומה ואפילו הכי לא חשבינן לה טעות ואת אמרת טעה שליח אפילו בדבר מועט חשבינן ליה אונאה ואין מעשיו כלום ומשני לא דמי שליח דמכר לשליח דתרומה דמצי אמר ליה שליח לבעל הבית בהכי אמדתיך שכסבור הייתי שעיניך רעה ואהכי לא הוי טעותו טעות מצי אמר ליה בעל הבית לשליח לא אבעי לך למטעי כלל. רש"י במהדורא קמא. והרא"ה ז"ל פירש דכי אבעיא לן שליח כמאן בשליח ב"ד קאמרינן דשליח דידה פשיטא דכל היכא דטעה כלל הדרא ואי לא אפשר לאהדורי מאי דעבד לגרמיה הוא דעבד אלא שליח ב"ד קאמר היכא דשמוה ב"ד לארעא ואמרו ליה לחד שליח לזבונה וההוא שליח לא ידע שומא דידהו כמה וטעה למכור בפחות מדמיה והלכתא שליח כאלמנה דאפילו שליח ב"ד נמי בכל דהוא הדר דכל היכא דטעי כלל מבטיל שליחותיה והוה ליה כאינש דעלמא וכו':

וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דאבעיא לן שליח כמאן כבר פירשתי במסכת קדושין דמשליח ב"ד קאמרינן דאלו שליח דידיה הא אמרן דאמרינן ליה לתקוני שדרתיך וכו':    ורב נחמן גופיה אמרה ובפרק האיש מקדש מפורש דאפילו בפחות משתות בטל מקח ורבא אמרה תמן אלא ודאי בשליח ב"ד קאמרינן ומשום דאלים כחו ככח ב"ד ורב שמואל אמר שליח כאלמנה כיון דיחיד הוא ואקשינן עלה הא דתנן פחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה וכיון דשליח דעלמא דטעה מה שעשה עשוי כ"ש שליח דב"ד ואי קשיא נימא דמשלח שליח משום דאמר ליה לתקוני שדרתיך וכו' לא תקשי דלעולם כי שני שליח וטעה בשליחותו אמר ליה לא שדרתיך לעוותי הלכך לאו שלוחי את להכי דמעשיו בטלים שהרי מכר קרקע שאינו שלו ואינה שליח למוכרה בכך וכן בכל דוכתא דאפשר לן דבטלי מעשיו מבטלי לבד ממעשה דאבדימי ויהב זוזי מקמי דלשאול שטרא דלא אפשר לן לבטולי מעשיו הלכך משלם דפושע הוא וממונא אפסיד מניה דלאו בשליחותיה ואיכא למידק מההוא עובדא דההוא אתתא דאמרה לההוא גברא זיל זבין לי ארעא אזל זבון לה שלא באחריות וחייביה רב נחמן למזבנה ולזבוני לה באחריות כדאיתא בפרק גט פשוט. ואמאי נימא דמעשיו בטלין. לאו קושיא היא דלגבי שולחו מעשיו בטלין לגמרי ואם רצתה אותה אשה שלא לטול אותה קרקע אע"פ שהשליח יקבל אחריות עליו הרשות בידה ושקלה זוזא דהא לאו שליחותה עבד ואף שליח נמי יכול לומר לה איני שלוחך ולעצמי אקח ולא פסק להו רב נחמן אלא דלא מחייבא למשקלא לארעא בלא אחריות ובאחריות מינח ניחא לה אלא מיהו לגבי מוכר לא מצי אמר ליה אנא לצורך פלוני זבני דאיהו לדידיה זבין ולא לההוא פלניא שהרי לא אמר לו שלוחו של פלוני אני ולצורכו של פלוני אני לוקח ותו כיון דאתני תנאין מנפשיה ואמר ליה בלא אחריות מזבינא ליה לאו שליחותיה עבד ולנפשיה זבין ע"כ:

ומ"ש מהא דתנן וכו':    הא כתיבנא לעיל בסמוך מה שכתבו רש"י והרמב"ן בזה. והריטב"א כתב וז"ל ומ"ש מהא דתנן וכו' ואע"ג דהכא בשליח ב"ד איירינן ואלו מתני' דהתם בשליח דעלמא שהוא לדברי הכל בכל שהוא אנן הכי פרכינן דבשלמא אי אמרת שליח ב"ד אינו בכל שהוא יכולין לומר דשליח דתרומה שויוה רבנן כשליח ב"ד משום דיכול למימר בהכי אמדתיך ומידי דשכיח ביה טעותא הוא אבל השתא דקי"ל שאפילו שליח ב"ד אין כחו יפה כב"ד ודינו בכל שהוא א"כ שליח דתרומה כמאן ומהדרינן דאפילו לדידן שאני שליח דתרומה דיכול למימר בהכי אמדתיך ע"כ:

וז"ל הרא"ש ז"ל ומ"ש מהא דתנן וכו' הכי פריך אלמא במידי דעביד שליח דטעה מעשה שלו קיים הכי נמי היה ליה למימר הכא בפחות משתות בשליח יהא מקחו קיים ע"כ:

ה"ג אמר רב הונא בר חנינא אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים דאמרי שום הדיינים שפחתו שתות או הותירו שתות מכרם בטל ולא אמרו מה כח ב"ד יפה ולית ליה לרב נחמן מה כח ב"ד יפה והאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים וכו':    ובוררין להם האפוטרופסין חלק יפה כל אחד ואחד לתנוק שלו לפי מה שיודע האפוטרופוס לברר הגדילו היתומים יכולים למחות ולעכב נכסיהם ביחד ולחלוק מתחלה. ה"ג סמוך להך לא קשיא הא דטעו ובקדושין גרסינן לה כמו שהיא כתובה בספרים כאן מתני' בדטעו הדיינים ולגבי טעות ואונאה לא אמרינן מה כח ב"ד יפה וכי אמר רב נחמן אין יכולין למחות בדלא טעו דאפשר דהיכא דלא טעו אמרינן מה כח ב"ד יפה. ברוחות שכל אחד ואחד אומר שדה שברוח פלוני נוח לי. רש"י במ"ק. ויש ששואלין אמאי אצטריך לדחוקי ולאוקמיה מלתיה דרב נחמן בהכי דהא היה מצי לאוקמיה מלתיה דרב נחמן בדטעו פחות משתות ולפיכך אין יכולין למחות ומתניתין דקתני מכרן בטל משום דטעו בשתות ויש אומרים דמשום הכי לא אוקים לה הכי דלא משמע ליה דבטעות פחות משתות יצטרך טעמא דמה כח ב"ד יפה תדע שהרי במשנה לא הוצרך רשב"ג לומר טעמא דמה כח בית דין אלא בטעות של שתות אבל בפחות מזה ד"ה דמכרן קיים. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

לימא בהא קא מפלגי רב כהנא דאמר עשה וחזר ורב ספרא דאמר בקש לעשות ולא עשה בדבר משנה דאמרינן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו ואהכי חזר. אינו חוזר ואלו עשה המעשה לא היה מחזיר את הדבר אלא היה מחזירו משלו דהיכא דאמרינן אינו חוזר כגון שטעה בשקול הדעת מה שעשה עשוי ומשלם מביתו היכא דנשא ונתן ביד שנטל מזה ונתן לזה וכדמפרשא בסנהדרין. רש"י במ"ק. ובמהדורא בתרא כתב דלהכי חשיב דבר משנה משום דנתן רשב"ג טעם לדבריו וכ"כ הריטב"א ז"ל:

מהו דתימא כל דזבין מבי דינא אדעתא למיפק ליה קלא הוא דזבין ואי איכא אינש לערער ובעי למטרפיה ליתי השתא קמי בי דינא ולערער עליה וכיון דלא אתי השתא שום ערעור עלה ודאי ליכא עלה שום ערעור כלל ואיהו גופיה לא בעי אחריות ולא להוו אחריות מסתמא איתמי קמ"ל וכגון דבהאי שטרא ליכא שום אחריות דקי"ל כר"מ דאמר אחריות ט"ס הוא עד דכתב לה בהדיא וקנינא מניה בלא אחריות. ל"א אדעתא למיפק ליה קלא דמבי דינא זבין ומעשה ב"ד מעשה דאמכירת ב"ד לא מצי אינש לערער. רש"י במ"ק:

והרא"ה כתב וז"ל מהו דתימא כל דזבין מבי דינא אדעתא למיפק ליה קלא דמבי דינא זבין כלומר דלא אמרינן אחריות ט"ס הוא אלא בעלמא דאיכא למיחש דלמא נפיק עלה ערעור אבל מאן דזבין מבי דינא סבר כל דמזבני בבי דינא קלא אית ליה דכל מלתא דבי דינא קלא אית לה ואם איתא דאיכא עלה ערעור כלל השתא הוה נפיק ומדלא נפק ש"מ דליכא עלה שום ערעור ומסתמא לא בעי אחריות כלל קמ"ל ע"כ:

וז"ל הריטב"א כי אצטריך ליה בי דינא מהו דתימא כל דזבין בבי דינא אדעתא דמיפק ליה קלא הוא דזבין פרש"י ז"ל לפי שהיו מוכרין בהכרזה ובטוח הלוקח שאלו היו עליה עסיקין היו יוצאין ומערערין הלכך שלא באחריות הוא לוקח קמ"ל עכ"ל. ושמעינן מההיא דב"ד שמכרו בהכרזה אם יש לשום אדם זכות באותה קרקע לא הפסיד זכותו אע"פ שלא ערער וכן בדין דאמאי מפסיד זכותיה דלמא השני נוח לו והראשון קשה ממנו ואפילו היה המכריז אומר שמי שלא יראה זכותו יפסיד אין בכך כלום אבל יש מקצת מקומות שהתנו בני העיר בהכרזות והסכמתם הסכמה לענין בני העיר והנלוים אליהם ובלבד לגדולים אבל לקטנים ואותם שאינם מבני העיר אין בהם כח להתנות. מפי רבינו ז"ל. וכתב רבינו הרמב"ן ז"ל בתשובת שאלה דכל מנהג שהוא נהוג פשוט בעיר מעמידין אותו על חזקתו ותולין שכן הסכימו עליו ראשונים שלהם כראוי ולפיכך דנין בו וכ"כ בתשובת רב אלפסי ז"ל ע"כ:

וז"ל הר"י מטראני פשיטא אלמנה לא אצטריכא ליה כו' פירוש פשיטא ודאי דאחריותא איתמי הוא שהרי הן הן הנשכרים במכירה זו שפורעים את חובם ומהדר אלמנה לא אצטריכא ליה למימר כי אצטריך ליה למימר בית דין סד"א כיון דב"ד מוכרין בהכרזה קלא אית להו ובטוח הוא הלוקח כיון שלא יצא עליו ערעור שוב לא יצא והו"ל כלוקח שלא באחריות ולא ליהדר איתמי קמ"ל דכתבינן ליה אחריות על היתומים מסתמא ואע"פ שלא פירש להם הלוקח שבאחריות אני קונה ומכאן יש להוכיח שראובן שמכר שדהו לשמעון בסתם שלא פירש לו לא באחריות ולא שלא באחריות שכותבין לו אחריות דסתם דזבין באחריות זבין ומאי דאמרינן בשנים אוחזין דעביד איניש דזבין ארעא ליומיה דוקא דחתים שטרא סתם ולוקח אומר ט"ס הוא דאמרינן ליה שלא באחריות זבנת ומש"ה לא כתבו לך אחריות ולא מתלינן בט"ס אבל כל זמן דלא אכתוב שטרא דין הוא דלכתוב ליה אחריות ואע"ג דהוה סתם דכל דזבין באחריות זבין ואע"ג דאמר שמואל דשעבוד צריך שימלך מש"ה צריך לימלך דלמא תנאה הוה בינייהו למזבן שלא באחריות אבל לעולם כל זמן דהוה המכר סתם כותבין לו אחריות דסתם מאן דזבין באחריות זבין עד דמפרש שלא באחריות ע"כ:

דף ק עמוד ב[עריכה]

ועד כמה פחתו או הותירו דאמר רשב"ג מכרן קיים עד חצי הדמים כגון שוה מאתים במנה שמכרו נכסי יתומים דתנן בערכין שום היתומים ששמו ב"ד נכסי היתומים שלשים יום כלומר עד ל' מכריזין בכל שני וחמישי. שום הקדש כגון ערכין ופדיון שדה מקנה של הקדש דבשדה האחוזה לא שייכא הכרזה אלא לפי מה שהיא כדכתיב זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ובערכין נמי מפרש מאי בבקר ובערב אלמא שום היתומים בעי הכרזה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא פירש שום ההקדש גזבר המוכר קרקע של הקדש. ששים יום מושכין יומי ההכרזה. ע"כ. וכן פירש בערכין והכין הוא פירוש לפירושו דלגבי היתומים קאי שלשים יום אשום היתומים דקתני דב"ד שמין מעיקרא ושוב מכריזין על השומא ששמו כבר והלכך שפיר קתני שום היתומים שלשים יום אבל גבי שום ההקדש דהיינו גזבר המוכר קרקע של הקדש הרי אין כאן שומר אלא הכרזה ודוק שלא פירש רש"י במהדורא בתרא גבי שלשים יום מידי אלא גבי ששים יום של הקדש פי' ששים יום מושכין ימי ההכררזה כנ"ל. ורבינו אליקים ז"ל בערכין פירש וז"ל שום היתומים שלשים יום כשנצרכין ב"ד למכור מנכסי יתומים או לפרנסה או לכסות או לשום דבר שצריך לשומו ולהכריז כל שלשים יום וכו' כדי שישמעו בני אדם ויבאו ליקח ויוסיף כל אחד על חבירו ליתן. ושם הקדש ששים יום כשרוצים לפדות שדה הקדש ע"כ:

ה"מ דמכריזין שליח היתומים כגון אפוטרופין דסתם קתני שום היתומים אבל מכח מכרו ב"ד אימא לא בעו הכרזה קמ"ל דבעי הכרזה וכמי שטעו בדבר משנה נינהו. הא שוה בשוה מכרן קיים ואע"ג דלא אכרוז. בדאכרוז. ואהכי מכרן קיים כי מכרו שוה בשוה. ה"ג אלא לעולם רישא בדלא אכרוז ולא קשיא דאמימר בדברים שמכריזים כגון קרקעות ודמתני' בדברים שאין מכריזין עליהם כגון עבדים ושטרות ומטלטלין שמא ישמעו העבדים שרוצים למכרן ויברחו. מטלטלין ושטרות שמא ישמעו גנבים היכן הם ויגנבו משם. מתני' בשעה שאין מכריזין כגון למזוני דאמימר בשעה שמכריזין כגון לכתובת אשה ובעל חוב משום דבקיאי ולא בעו הכרזה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

לא רישא וסיפא בדאכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזים עליהם כאן בדברים שאין מכריזין עליהם פי' רבינו האיי גאון דרישא בדברים שמכריזין עליהם והכריזו וזהו שאין שומן בטל אלא בשתות וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהם כו':    והם דקדקו כל כך והכריזו אין שומתן בטל אלא ביתר ממחצה ואם לא הכריזו כיון שאין צריכים הכרזה הרי דינם כדברים שצריך הכרזה והכריזו ואין שומתן בטלה אא"כ טעו יותר משתות ולא נהירא דא"כ לוקמה כולה בדברים שאין מכריזין עליהם ורישא בדלא אכרוז והיינו דשומתן בטלה בטעות יתר משתות ולא בפחות וסיפא בדאכרוז כפשטה דמתני' היינו דאמרינן דלא מבטיל עד פלגא. אבל הנכון דרישא בדברים שאין מכריזין עליהם שאין צריכים הכרזה ואם הכריזו ג"כ באלו לא מהני להו ולא מידי כיון שמן הדין אינם צריכים הכרזה ולעולם שומתן עד שתות וביותר משתות שומתן בטלה וסיפא בדברים שמכריזין עליהם והכריזו וכיון שכן אין שומתן בטלה עד מחצה וכן שעה שאין מכריזין ומקום שאין מכריזין. הרא"ה ז"ל. וכן פירשה רשב"א ז"ל דאיפכא מפי' הגאון ז"ל מסתברא דרישא בדברים שאין מכריזין הלכך אע"ג דאכריזו לא מהניא להו הכרזה וסיפא בדברים שמכריזין עליהם ומהניא להו הכרזה וכן לאידך אוקמתי כולה מתני' בדאכרוז ורישא בשעה שאין מכריזין או במקום שאין מכריזין וכי אכרוז לא מהני וסיפא בשעה ובמקום שמכריזין ולפיכך מהניא הכרזה משום כח ב"ד עד פלגא ע"כ:

וז"ל הרמב"ן ז"ל כתב רבינו האיי גאון ז"ל בספר המקח שדברים שאינם טעונין הכרזה ובשעה שאין מכריזין ובמקום שאין מכריזין אם מכרו שלא בהכרזה רואים אם יש שם פחיתות או תוספת שתות אבל אם מכרו בהכרזה הרי המכר קיים ואפי' יש בטול מקח ודברים שמכריזין עליהן אם הכריזו ופחתו שתות או הותירו מכרן בטל לפי שהוא ז"ל מפרש רישא דמתני' בדאכרוז ובדברים שמכריזין עליהן וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהם דהואיל והחמירו על עצמן לדקדק ולהכריז בדבר שאין מכריזין לעולם ממכרן קיים ואם לא הכריזו עליהם דינם כמו שהכריזו בדברים שאין מכריזים ואם פחתו או הותירו שתות מכרם בטל. ורבינו הגדול ז"ל פירש בענין אחר והוא הנכון ואע"ג דמצו בגמרא לפרוקי רישא בדלא אכרוז וסיפא בדאכרוז כפשטה ורישא בדברים שאין מכריזין וה"ק לא הכריזו המכר קיים עד שתות ואם עשו אגרת בקורת בדברים שדינן לעשות אותה המכר קיים לעולם אימר לא ניחא להו למימר הכי משום דדמי להו טפי לתרי טעמי וכל היכא דאפשר לא מוקמינן מתני' בתרי ותלת טעמי ואיכא נוסחי דגרסי הכי רישא בדלא אכרוז וסיפא בדאכרוז ולא קשיא וכו' ע"כ:

העבדים והשטרות והמטלטלין פי' כגון ששעבד הלוה כל נכסיו מקרקעי ומטלטלי ושטרות אי נמי בשתפס מחיים דאי לא אין ב"ח וכתובת אשה גובין מן היתומים לא מן המטלטלים ולא מן השטרות ומה שב"ד מגבין מן השטרות אע"ג שאין גופן ממון מיירי שאין למלוה או ליורשין נכסים אחרים הא לאו הכי אין שטרות בני גוביינא כדמוכח בפרק בתרא משמעתא דשנים שהוציאו ש"ח זה על זה וכדבעינן למכתב התם בס"ד. הריטב"א ז"ל:

לכרגא וכו':    פרש"י לכרגא לפרוע למלך כרגא דיתמי. למזוני מזון האשה והבנות והיתומים ולקבורה קבורת המת והיתומים והקשו עליו וכי לשאר צורכי היתומים ללבוש למכור ברחוק ולגאול בקרוב וליקח להם ס"ת או שורים מי בעינן הכרזה והרי בגמרא במסכת ערכין לא משכח שום היתומים אלא לכתובת אשה משום חינא אלא במזונות האשה והבנות ולכרגא דאבוהון ולקבורה שלו אי נמי כגון שלוו להם מאחרים לצורך שלשה דברים הללו כמו שכתבתי אבל צרכי היתומים אין צריכים הכרזה ומסתברא דאם לוו ב"ד או אפוטרופוס לצרכי היתומים נזקקים לנכסיהם כשהן קטנים דאי למ"ד משום צררי ליכא ואי למ"ד משום שובר ליכא ואפילו למ"ד פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מצוה נינהו כיון דאפוטרופוס לוה עליה דידיה רמיא הך מצוה למהוי הן שלו צדק ולא מצרכי רבנן דלהוי מי שמפקח על עסקי יתומים משוי נפשיה לוה רשע ולא ישלם וכ"ש ב"ד עצמן שלוו לצרכן ועוד שזהו תקנתם כי היכי דלעבדו בהו מילי ולא בעי נמי הכרזה אלא אם לוו לצרכן מוכרין ופורעין כדרך שאדם פורע בשלו שאלו מתחלה הוצרכו למכור נמי לא היו צריכים הכרזה ומ"ה לא מתוקמא להו בגמ' מתני' דשום היתומים שלשים יום במילי דידהו אלא במילי דאבוהון וכן בי דינא דזבין ואחריות איתמי טרפו ממנו גובה הלוקח שלא בהכרזה כשהם קטנים מדלא מתוקמא מתניתין בהכי וכן נראה שנפרעים מהם במילי דידהו בבינונית והיינו פרכין התם דפרכינן זבורית ומ"מ כשנזקקין אין מוכרין להם קרקעות אלא א"כ לוו להאכיל או למכור ברחוק ולגאול בקרוב וכיוצא בהן שאלו רצו מתחלה היו מוכרין לכך סוף דינא כתחלת דינא הלכך לא מתפרשא לי דנהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה אלא בשלוה אביהן לכך וכדי שלא תנעול דלת בפני גומלי חסדים המלוים לדברים הצריכים א"נ כגון שהיה על אביהם כרגא ואתי זהרורי דמלכא לפרוע מנכסי דיתמי ומזוני מזון האשה והבנות שהוא חוב של אביהם או שעמד אחד ופרנס את אביהם זמן או שעמד וקברו על מנת ליפרע מנכסיו ומיהו למ"ד אין נזקקין להני נמי אין נזקקין אלא נהרדעי לטעמייהו דאמרי בכלהו נזקקין ולדידן כשחייב מודה (ולהכי) שמתוהו ומית בשמתיה ותוך זמן מזבנינן בלא אכרזתא ולהכי קי"ל כנהרדעי בהא ולא ניחא לי למימר דלהכי נזקקין ונהרדעי מאי דאצטריך לדעתייהו אמרי משום דא"ר יוחנן לשטר רבית וכתובת אשה ולא מדכרי הנך ועוד שלא הזכירו הגאונים בחבורם דבר זה שיהו נזקקין לכרגא ולמזוני ולקבורה בקטנים ואין להם נזקקים אלא בשלשה דברים הללו חייב מודה ושמתוהו ומית בשמתיה ותוך זמן ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק שור שנגח גבי שור של חש"ו מעליותא דמאן ר' יוחנן אמר מעליותא דיתומים ר' יוסי בר חנינא אמר מעליותא דאפוטרופין והוינן בה ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר רב יהודה אמר רב אשי אין נזקקין לנכסי יתומים כו' אלמא אפי' במילי דיתומים גופייהו אין נזקקין לנכסיהם לאו קושיא היא דהתם כיון דחיובי ממילא אתיא עלייהו דיתמי אין נזקקין דכי היכי דבעלמא חיישינן לצררי ולשובר ולא דיינין במילי דקטנים משום דכי גדלי אינהו מפקחי וידעי במילי דאבוהון טפי מינן ה"נ ודאי חיישינן בנזקקין דלמא לכי גדלי מייתי סהדי לפטורא שעשו שמירה מעולה לשור שלהם או שלא נתיעד בדין וכ"ש שלא היה לנו להעמיד אפוטרופוס מתחלה כדי שיתחייבו קטנים בנזיקין כיון דאתינא עלייהו באין נזקקין ולרב פפא ודאי יתמי לאו בני מיעבד מצוה דתשלום נזקין ננהו הא במה שלוו לצרכם נזקקין וכן נ"ל שאין במעשה יתומים בשלהם משום אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין תדע מדאמרינן מעמידין להם אפוטרופוס לגבות מגופו ולמאן דאמר אין מעמידין אם הוחזקו נגחנין מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופין ומשוו להו מועד דכי הדרי נגחי ישלם מעליית יתומים או מעליית אפוטרופין וחוזרין ונפרעין מהם לכי גדלי ולא מצרכי' להו עדים אחרים אלמא בכל מלתא דמעמידין עליהם אפוטרופין מקבלים עדים שלא בפני היתומים דאפוטרופוס בעל דין הוא וכן עדי צואה מילי דיתומים הם ובמלתא דנזקקין כגון אמר תנו בין בשדה זו ומנה זו בין בשדה סתם ומנה סתם מקבלים עדים הללו בפני אפוטרו' דהא הלכתא אי מזדקקין מוקמינן אפוטרופא. וראיתי לראב"ד שהעמידן במוסר דבריו לב"ד או שכתבו עדותן בשטר ואינו במשמע ועוד האיך כתבו עדות צואה בשטר מחיים ואם כתבו לאחר מיתה אף בשטר אין מקבלין עדות דעדות משעת חתימה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אמרינן וזו בב"ד נמי אין מקבלין אותם וכן מה שאמרו בחייב מודה פירש הרב ז"ל כשהודה בב"ד ומודה אני בזה משום דמלתא דאבוהון היא וכן לכתובת אשה משום חינא מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. הרמב"ן ז"ל. ורוב דבריו מייתי להו הר"ן בפי' על ההלכות:

סבור מניה משום דבקיאי בשומא כלומר מתוך כך לא היו עושים הכרזה מפני שהיו בקיאין בשומא והיו עושים השומא כל כך בכיון שלא היו צריכין הכרזה אמר להו רב יוסף לדידי מפרשא לי מניה משום דקארו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא ששמאום לכם ב"ד בזול מחמת דוחק שהנושה לוחץ את (נכסי) היתומים ונכסי יתמי קא אכליתו. תלמידי ר' יונה ז"ל:

וז"ל רש"י במ"ק דקארו להו לבעלי חובין שלוקחים בחובם נכסי יתומים בהכרזה א"נ לקוחות שלוקחים בהכרזה בני אכלי נכסי דאכרזתא ששמאום לכם ב"ד בזול מחמת דוחק שהנושה דוחק את היתומים ונכסי דיתמי קא אכליתו. ל"א למכריזין שנוטלין שכר על שהיו מכריזין היו קורין אותן בני אכלי נכסי דאכרזתא ע"כ:

מטלטלין של יתומים כגון חטים או שאר פירות ומוכרים אותן לאלתר שמא יגנבו או יפחתו דמיהם. רש"י במ"ק:

שמין אותם כו':    כתב ר"מ הלוי ז"ל שמין אותם כדי שלא ימכרו בפחות משוויין לפיכך שמין אותם תחלה אם נמצא להם קונה בשומתם או ביתר מכאן מוכרים לאלתר ואם לאו משהין אותם ומסתברא דאי לא משתכח מאן דזבין להו אלא בפחות משומתם אי הוי ההוא פחת משתות ולמעלה לא מזבנינן להו כלל דקי"ל שום הדיינים שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל ואי הוי ההוא פחת בציר משתות אי חזו בי דינא דאית להו ליתמי רווחא בהכין מאנפא אחרינא כגון דשכיח להו קרקע למזבן להו בגווייהו או עסקא דהוי בה רווחא ומאי דדמי להני מילי מזבנינן לפיכך צריכין השמאין ליזהר ולדקדק בשומת נכסי היתומים שלא יעלו בשומתן יותר ממה שהם שוין בשעתן שאם העלו בשומתן יותר מדאי נמצאו גורמין להשהותן ולעכב מכירתן וסופן להגנב או להרקב ורב חסדא אמר אבימי מוליכין אותם לשווקים ומכריזין עליהם בשוק ומוכרים אותם לאלתר דכה"ג ודאי לא חיישינן שמא יגנבו ולא פליגי הא דמקרב שוקא הא דמרחק שוקא אי מקרב שוקא מוליכין אותם לשווקים ואי מרחק שוקא שמין אותם לאלתר. ומסתברא דהאי קורבא ורחוקא דקאמ' לאו לענין קורבא דשוקא ורחוקא דשוקא קאמרי' דהא רב כהנא הוה בידיה שכרא דיתמי ושהי עד ריגלא אלא לקורבא דדוכתא ורחוקא דדוכתא קאמרינן דאי מקרב דוכתא דשוקא דאזלי ואתו ביומיה ולא צריך למשהי באורחא ממטינן להו התם ואי מרחקי דוכתא לא ממטי' להו התם דחיישינן שמא יגנבו אלא שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר דייקא נמי מדאמרינן דמקרב שוקא ודמרחק שוקא ולא קאמרינן דמקרב יומא דשוקא ודמרחק יומא דשוקא וה"מ היכא דלא מתפקדי גבי אינש דרמיא עליה לעיוני בהו אלא בי דינא הוא דצריכי לעיוני בהו ובי דינא לא מצו לאמטויינהו לשוקא א"נ הוה מתרמי להו לגבי דינא למיזל לשוקא אפשר דלית ליה לדידיה מטלטלי אחריני לאמטויי אבל היכא דמתפקדי גבי אינש דרמיא עליה לעיוני בהו ואית ליה לדידיה מטלטלי אחריני לאמטויי לשוקא וקא בעי לאמטויינהו למטלטלי דיתמי בהדייהו אע"ג דמרחקא שוקא הדין עמו כי מעשה דחמרא דרבינא זוטי דיתמי כדבעינן למימר קמן בס"ד ע"כ. ורש"י ז"ל כתב דאי מקרב יומא דשוקא אין מוכרין אותן עד יומא דשוקא ואי מרחק יומא דשוקא מוכרין אותו לאלתר שאם נמתין עד יומא דשוקא שמא יפסדו ויפחתו מדמיהם. והריטב"א כתב וז"ל הא דמקרב שוקא פרש"י הא דמקרב יומא דשוקא ולפי זה לעולם בעינן שיהא השוק בעיר מיהו זמנין דאפי' מחוץ לעיר נמי ומשהינן ליה טובא נמי כי היכי דמזדבני טפי ומייתי זוזא חריפא וכדאמרינן בעובדא דבסמוך ע"כ:

וז"ל רש"י במ"ק לשווקים כדי שימכרו לשם בשוויהן הא דמקרב שוקא אין מוכרין אותו עד יומא דשוקא הא דמרחק יומא דשוקא מוכרין אותו לאלתר דחיישינן שמא בין כך ובין כך ירקבו או יפחתו דמיהם:

יתמי בזמן שהיה יתום עד ריגלא כגון בפסח או בחג דאתו כ"ע לשמוע הדרשה א"נ ריגלא קרי נמי כי הוה מיית להו צורבא מרבנן הוו מכנשי כ"ע יומא חד בשתא וספדי עליה וכיומא דשוקא הוה. איצצא שנופל בשכר טעם מרירות. מייתי לי זוזי חריפי זוזים טובים כלומר אע"פ שהוא מקולקל אשקול מיניה זוזי טבא וחריפא כאלו הוא מובחר וטוב לפי שכל העולם באים וקונים ולא משכחי כולי האי למזבן וזבני מאי דמשתכחי. איצצא קיוהא ומרירות. רש"י במהדורא קמא:

וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל מייתי זוזי חריפי כלומר אע"פ שעל ידי השהייה יתחמץ מעט טוב הוא להשהותו עד הרגל לפי שכל העולם קונים ומתוך כך קונים היין במהרה ואפי' לא יהיה טוב כל כך יבוא זוזים טובים וחריפים לישא וליתן בהם ומ"מ נראין הדברים שאם הוא מקום שימכר מיד כמו ברגל מוכרין אותם לאלתר ע"כ. וכן משמע ממה שפירש רש"י ז"ל במהדורא בתרא:

הוה קא מסיק ליה לחמרא דידיה בספינתא לסכרא נמל פורטו בלעז אתא רבינא קמיה דרב אשי לממלך ביה מהו לאסוקי האי חמרא דיתמי לסיכרא מאי אית ליה למיחש משום אונסא דאורחא או לא. לא עדיף מדידך כלומר בההוא סכנתא דמסקת ליה לדידך מצית לאסוקי נמי לההוא דיתמא. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל לסיכרא י"א שם מקום וי"א נמל פורט"ו בלע"ז והיה מוליכו לשם מפני שיהיה נמכר לשם ביוקר ע"כ:

סליק פרק אחד עשר.

דף קא עמוד א[עריכה]

(אין)