שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

Daf 83a

הכותב לאשתו דין ודברים כו'. א"כ למה כתב לה דין כו'. הא דהאריך למתני כן ולא קצר ותני הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה אבל אם מכרה ונתנה קיים. משום דבעי לרמוזי אטעמא דגמרא ולומר דדוקא אהך בלחוד סליק נפשיה ולא אאינך מילי וכטעמא דאביי דלקמן או דרב אשי דוק ותשכח. ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל א"כ למה כתב לה כו'. בגמרא מפרש טעמא. ע"כ. פי' לכך האריך ותני אם כן למה כתב כו' לרמוזי אטעמא דגמרא כנ"ל. הרי זה אוכל פירות וא"ת והא בפ' חזקת הבתים תנן ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו ופריך בגמרא פשיטא ומשני לא צריכה דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ואכתי מאי משני פשיטא דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו ואפילו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך כיון דאכתי קא אכיל פירי. ואין לומר דאיהו גופא אשמעינן דאפילו כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך דקא אכיל פירי ומ"ה אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ודרך התנא להשמיענו בקוצר מה שכבר השמיענו במקום אחר וכהנה רבות בתלמוד עיין תוספות גיטין דף צ"ט ע"א ובתוס' כתובות דף ק"ח א' ובריש ברכות ובריש יבמות וחידושי הרמב"ן ז"ל והרשב"א והרא"ה ריש מציעא והריטב"א ז"ל פרק נערה וכתב הרמב"ן והר"ן פרק הספינה דאורחא דתנא למיתני כל דיניו בדוכתיה אף על גב דחד מחבריה גמר לכך תנא פלוגתייהו הכא בדיני ממונות והתם לענין בכורים והכי נמי איכא למימר דתנא הכא לענין פירות והתם לענין חזקה ומתלא אלו בהדדי. אין לתרץ כן דאיברא ודאי דאילו הוה פריך פשיטא בלחוד בקוצר הכי הוה משנינן מיהו התם בפרק חזקת הכי פרכינן להדיא פשיטא כיון דמשתעבדא ליה לפירא פירא הוא דקא אכיל פירוש דאי אתא לאשמעינן דאכיל פירא ומ"ה אין לאיש חזקה הוה ליה לאשמעינן דין פירות וממילא נשמע דכיון דיש לו פירות אין לו חזקה אבל היכא דאין לו פירות כגון דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן יש לו חזקה אבל השתא דקתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו משמע דלעולם אין לאיש חזקה ואפילו דלא משתעבדא ליה והיכי משכחת לה והא לעולם משתעבדא ליה לפירא ומשני לא צריכא דכתב לה דין ודברים כו' פירוש דבהכי אין לו פירות וקשיא דהא אפילו כתב לה הכין אית ליה פירי כדתניא הכא ותירצו בתוס' דלא חש להאריך ולאו דוקא קאמר ואיירי דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ודע דאי כתב לה הכי אף על גב דאכתי משתעבדא ליה לפירא דפירא אליבא דרבי יהודה וכתב הרמב"ם שהדין הוא שימכרו הפירות ויקנה בהן קרקע ויאכל פירות שהן פירי פירות אפ"ה לא אקשינן עלה פשיטא דכיון דמ"מ לא מצי אכיל להדיא הפירות ואיהו אכיל איצטריך למיתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולכך הוצרכו לתרץ בתוספות ולא חש להאריך אבל אי הוה מפרשים דהכי פריך תלמודא כיון דמשתעבדא ליה לפירא ואפילו לפירא דפירא פשיטא דאין לאיש חזקה כיון דאית ליה שום שייכות בפירא הוה מצינן לשנויי דלהכי לא אסיק תלמודא ובפירותיהן משום דלא פסיק ליה אי כרבי יהודה אי כת"ק והביא הדבר סתום לת"ק בדכתב לה ובפירותיהן ולרבי יהודה בדכתב לה ובפירי פירותיהן אבל כתבינן דלא פריך תלמודא הכין אלא כדכתבינן ולכך תירצו התוספות דלא חש להאריך. והרא"ש ז"ל כתב דדוקא אם שיירה מעצמה הפירות ימכרם ויקח בהם קרקע ויאכל אבל אין ב"ד אומרין לה שייר אותם כדי שיאכל פירי פירות וכמו שכתב הטור באבן העזר סי' צ"ב ולדידיה ליכא לפרושי הכין דוק ותשכח כנ"ל:
אבל הרשב"א כתב בחידושיו בפרק חזקת הבתים וז"ל לא צריכה דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ולאו דוקא אלא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפרותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם דאי לאו הכי אכתי מאי קמ"ל פשיטא כיון דאית ליה פירי פירות זכות יש לו בפירות ליקח בהן קרקע והוא אוכל פירות א"כ תלינן הכנסת הפירות בכך אלא לשון קצרה נקט ומדתני' לה בביאור הכין בפרק הכותב כתב לה הכא בקיצור דסמיך אההיא דהתם כנ"ל. ע"כ:
שאם מכרה ונתנה קיים לדידן השתא דקי"ל דאיתא לתקנת אושא איכא לפרושי שאם מכרה ונתנה קיים בין לגופא של קרקע בין לפירות אבל הוא אוכל פירות כל ימי חייה כל זמן שלא מכרה והכי מוכח בגמרא במאי דמקשינן ואימא מירושה מיהו ממתניתין ליכא למשמע מינה דאיתא לתקנת אושא דאיכא למימר דלפירות קאמר שאם מכרה ונתנה קיים מעכשיו ואפילו לפירות ושוב אין הבעל אוכל פירות. אבל השתא דקי"ל דאיתא לתקנת אושא ליכא לפרושי הכי שאם מכרה ונתנה קיים לפירות ולא לגופא של קרקע דהא לא אפשר דכיון דלאו ברשותה למזבן גופא של קרקע ופירות נמי הוו דבעל לאו כל כמינה לזבונינהו דאל"כ מאי ליהוי זכותיה דבעל דאית ליה בהו אבל אילו ליתא לתקנת אושא ליכא למימר הכי דכי זבנה גופא של קרקע שיהא מכור לגמרי ואפי' לפירות ובגמרא מקשינן ואימא מפירי כלומר דכי סליק נפשיה מפירי אבל אם מכרה ונתנה בטל וקושיין השתא דקי"ל דאיתא לתקנת אושא ומתניתין נמי ודאי אחר תקנת אושא דהא רבי דסדר לה בתרא הוא מן הולכי אושא מן כמה שני אלא אנן לא בעינן לעיל ולא בשום דוכתא בתלמודא אלא אי תנינא במתניתין ובודאי דלא תנינא וממתניתין נמי ליכא למפשטה כדפרישית ושמעינן ממתניתין דהאי לישנא מהני אפילו בנכסים שנפלו לה לאחר מכאן כלומר לאחר שנשאת דאי לאו הכי למה לי מהאי לישנא דכתב ליה תפוק ליה בלאו הכי נמי דהא מוקמינן לה במתניתין בכותב לה בעודה ארוסה כו'. הרא"ה ז"ל. וכבר הארכנו בזה לעיל בריש פ' האשה שנפלו ועיין בהר"ן על ההלכות:
ה"ג רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות ובגמרא מפרש אלו הן פירי פירות כן כתב רש"י ז"ל. פירוש לפירושו דאיכא למידק עלה דהאי גירסא דלכאורה משמע דלא פליגי רבי יהודה ות"ק במידי דפירי פירות דנקיט ר' יהודה בלישניה לא איירי ביה ת"ק ואפשר דת"ק נמי הכי ס"ל לכך נראה דגרסינן במילתיה דרבי יהודה לעולם הוא אוכל פירי עד שיכתוב כו' וכי היכי דפירות דקאמר ת"ק היינו נמי פירי דפירי ואפילו פירי דפירי קאמר דאינו אוכל ה"נ פירי דנקט רבי יהודה היינו פירי דפירי וסתמו כפירושו דפירי דפירי נמי פירא מקרו וממילא מתפרש בגמרא מדקאמר בסיפא דמילתיה עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן כו' אלמא דקא מפליג בין פירי לפירא דפירא וקרי להו פירי כי היכי דקרי להו ת"ק וכדכתיבנא ומיהו קשה כיון דלא מתפרש בהדיא במילתיה דר' יהודה פירי פירות אלא דממילא שמעינן דקא מפליג הכין וכדכתיבנא לא הוה ליה למנקט בגמרא לקמן אלו הן פירות ואלו הן פירי פירות אלא הוה ליה לפרושי (א"ה חסר לשון ואיזו דפיס מן הכתובה וסדרנו מן הארבעה ספרים הנמצאים אתנו הרמב"ן והרא"ש והרא"ה והריטב"א): וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דתנן דו"ד אין לי בנכסיך כו'. נ"ל דאפי' בנכסים שנפלו לה לאחר מכאן נמי מתנה דאין הלשון הזה אלא לשון מתנה ואפילו על דבר שלא בא לעולם אדם מתנה תדע דהא נכסים שיש לה כשהיא ארוסה אף על פי שנשאת אם מכרה קיים בכל הנשים שבעולם לפי סברת המשנה שהיא קודם שחזרו רבותינו ונמנו שמכרה בטל. א"כ למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ע"כ לסלק עצמו מנכסים שנפלו לה כשהיא תחת הבעל שהיה בדין שאם מכרה ונתנה בטל אבל בירוש' אמר ר' ירמיה בעו קומי ר' זעירא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לה אחר מכאן מהו ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו כו' אבל עדיין אני אומר שלא שאלו אלא על הכותב משנשאת אם אדם מסלק עצמו בלשון הזה מאותן נכסים שאין לה עכשו כשם שאדם מסלק עצמו בכך בכותב ועודה ארוסה והוא סובר כיון שנשאת ידו אף במה שעתיד לבא כידה וכן סוגיא זו ששם מוכחת אבל בעודה ארוסה תנאה קיים בכל הנכסים שיבאו לה לעולם. דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום. מאי אין לי לא יהא לי ולשון חכמים כך הוא ולא אמר כלום דלאו לדידיה יהיב ליה ואפקורי נמי לא מפקר ליה ואין השדה זוכה בעצמו מה שאין כן בעבד שאם אמר לו אין לי עסק בך הוא מסולק ממש והרי הוא משוחרר שבין גדולים בין קטנים קנו עצמם בני חורין כיון שזה עצמו סלק זכותו ממנו שלשון זה אינו לשון מתנה אלא לשון סילוק זכותו מן הדבר כדי שיקננו הלה ולפי' גבי שדה לא אמר כלום דלאו לדידיה יהיב ליה ואפקורי נמי לא מפקר כדברי רש"י ומיהו בגמרא הוי בטעמא במסכת כריתות דאמר ר"ל הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה כל הקודם זכה ואותבי' עליה מהא ברייתא והא ידי מסולקת ממנה דכי אי אפשי בה דמי וקתני לא אמר כלום פי' דדמיין להדדי לפו' מאי דפרישנא דהכא האי נותן מתנה בעי למיתן ליה למקבל שדהו וכי מסלק זכותיה מיניה הוה ליה כמי שנותן מתנה ואמר הלה אי אפשי בה ולמ"ד התם כל הקודם בו זכה הכא נמי כל הקודם זכה דאיהו מפיק ליה מתותי ידיה שהרי מסלק ממנו כחו וזכותו ולא יהיב ליה להך ופריק כי סליק נפשיה מדין ודברים מגופה דשדה לא סליק נפשיה. כלומר לישנא דגריעא הוא ולא משמע לשון סלוק מגופה של קרקע אלא לשון סלוק שלא יערער עליו הלכך אינו מועיל להסתלק מגופו של קרקע אבל גבי אשתו ארוסה אינו אלא לשון סלוק שלא יזכה ולא ידון ויערער לזכות בנכסים ופי' הסוגי' כך הוא א"ר ינאי בכותב לה ועודה ארוסה שאינו צריך אלא לשון סלוק כדאמרן ותימה היאך יסלק עצמו מדבר שלא בא לרשותו הרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדרב כהנא כו' כלומר יכול הוא להתנות שלא יירשנה הואיל ועדיין אינו ראוי ליורשה ואינו דומה לאומר לאביו לא אירשך דהתם כיון שראוי ליורשו מעתה הוא זוכה וצריך ללשון מתנה ואין אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו. וזהו פי' ממקום אחר שעכשיו אינו ראוי ליורשה ולא כדברי המפרש שהיא מתקנת חכמים אלא אפי' למ"ד ירושת הבעל דאורייתא אתיא וכדרבא כו' כלומר אף על פי שיכול לסלק עצמו בלשון הזה ונתרוקנה הרשות לעצמה ומן הדין היאך יכול לבטל תקנת חכמים שאמרו שיהא אוכל פירות ואם מכרה בטל משום דהאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו וזו נמי תקנתו היא. ואקשינן אי הכי נשואה נמי כלומר כיון שהאומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו אפי' נשואה נמי יהא תנאי קיים בפירות ובמכירה שאין זה צריך לא לשון מתנה ולא לשון סלוק אלא אי אפשי בתקנת חכמים זו ופריק נשואה ידו כידה וכיון שזכה בנכסים צריך לשון מתנה גמורה וזו אינו אלא לשון סלוק כדפרישנא לעיל. והיינו נמי דאמר רב יוסף אמר מדין ודברים קנו מידו והיינו דאמרינן מסתברא מלתיה דרב יוסף בעורר על השדה דמתרעומת בעלמא הוא דסליק נפשיה ולא מזכותו אבל בעומד בשדה קנה דהא לית בה ערעור הלכך מזכותו נמי סליק. ואי קשיא לך אליבא דרב יוסף הא דתנן בפרק מי שהיה נשוי ואם כתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך וכו' ואקשינן עלה בגמרא וכי כתבה ליה מאי הוי ואוקימנא בשקנו מידה ואלו לרב יוסף קנין לא מהני. איכא למימר מודה רב יוסף דדמי לאשתו וה"נ אמרינן בירושלמי רבי יוחנן בשם ר' ינאי בשלא כנס אבל אם כנס אין אדם מאבד את זכותו בלשון הזה. ואתביה עלה ממתני' דמי שהיה נשוי ופריק שכן היא כותבת לו כל עורר שיש לי בשדה זו לא יהא עמך כלום כלומר שאף כאן אינו צריך אלא לשון סלוק וא"ת א"כ בלא קנין נמי איכא למימר דכיון דמשועבד לה מעתה צריך קנין דאי לא פטומי מילי נינהו ובמאי קני הלה ולמאי דפריש רבינו הגדול ורבינו הגאון נמי כך כתב בספר המקח קנו מידו ועודה ארוסה כלומר אי אמרינן שיסלק עצמו אף מגופה של קרקע שלא יהא אוכל פירות ליכא לאקשויי מההיא דלענין סלוק אפילו רב יוסף מודה לו דהכא סבר בנכסיך אמר לה ולא בפירותיך ורב נחמן סבר כיון שלא היה צריך לקנין וקנו מידו לטפויי מלתא קא אתו ועל עיקר גופה של קרקע קנו מידו שאין קנין על מחילת מכירה לנתינה אלא על חליפי הגוף שהם שלה ולא יהא אוכל כלום ע"כ:
וז"ל הרא"ש ז"ל א"כ למה כתב לה דו"ד אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים מוקי לה בגמרא בכותב לה בעודה ארוסה. ומסתמא בעודה ארוסה נמי נפלו ואפ"ה טעמא דכתב לה דין ודברים הא לאו הכי מכרה בטל וקשה דהא תנן לעיל עד שלא נשאת ונשאת ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים ואפילו בלא תנאי נמי וי"ל דמתני' דהכא כתנאי דאמרו לו. והרמב"ן תירץ דמסתלק הוא מנכסים שיפלו לה לאחר שתנשא דסלוק בעלמא הוא ובמי שאינו ראוי לו עדיין אדם מתנה בו שלא יזכה בו כדאיתא בגמרא ומיהו בירושלמי לא משמע הכי דגרסינן התם א"ר ירמיה בעו קומי ר' זירא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לאחר מכאן מהו ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו ולא דמי לכותב לה ועודה ארוסה דהתם כבר ביד האשה. דין ודברים אין לי בנכסיך בחייך כו' ה"ג ולא גרסינן ובפירי פירותיהן ומיהו ברוב בפרים איתא וכן בפר"ח וצ"ל דסתם לן תנא כרבי יהודה וכן נראה לי דצריך למגרס דאי לא גרסינן ליה אמאי קתני אינו אוכל פירות בחייה הא בכ"מ נמי אינו אוכל פירות ולא הוה ליה למיתני אלא ואם מתה אינו יורשה דדבר זה ניתוסף בתנאי אחרון שכתב לה בחייך ובמותך אלא משום דקאמר רבי יהודה לעולם אוכל פירי פירות קתני הכא אינו אוכל פירות והיינו פירי פירות. וקא קשיא דבגמרא מיבעיא לן אי פירי פירות דוקא או עד עולם דוקא תפשוט מהכא דעד עולם לאו דוקא ושמא לא חש להאריך אלא לאשמעינן סתמא כרבי יהודה. ואין לי עסק בך וא"ת והא אמרינן בהשולח גבי המוכר עבדו לגוים יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון ואם כתב עליו אונו זהו שחרורו מאי אונו דכתב ליה הכי לכשתברח ממני אין לי עסק בך. אלמא אין לי עסק בך לישנא מעליא הוא מדמהני גבי גט שחרור. ויש מתרצים דהכא מיירי שאמר הלשונות שלשתן ביחד הלכך דין ודברים מיגרע אין לי עסק בך וידי מסולקות אבל אין לי עסק בך לחודיה או ידי מסולקות לחודיה לישנא מעליא הוא ומסתייע למילתייהו מפרק בתרא דכריתות דאמר ר"ל הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה. ופריך מהא ברייתא והא ידי מסולקות כאפשי דמי וקתני לא אמר כלום. ומשני הכא שאני דכי סליק נפשיה מדין ודברים סליק נפשיה משמע משום דקאמר דין ודברים וידי מסולקות לא אמר כלום הא ידי מסולקות גרידא מהני ולא נהירא דבירושלמי קתני ידי מסולקות ממנה רגלי מסולקות הימנה לא אמר כלום ולא קתני התם דין ודברים אלמא דידי מסולקות לחודיה לא מהני וה"ה אין לי עסק בך ור"ת תירץ דשאני גבי עבד דמהני אין לי עסק בך דאם גדול הוא זוכה בעצמו ואם קטן הוא זכה בו שמים אבל גבי שדה לא שייך למימר הכי. והא נמי לא נהירא דבפרק המגרש מיבעיא לן אמר לאשה הרי את לעצמיך מהו ת"ש גופו של גט שחרור הרי אתה בן חורין הרי אתה לעצמך השתא ומה עבדא דקני ליה גופיה אם אמר הרי את לעצמך מהני אשה דלא קני לה גופיה לא כ"ש ומה ק"ו הוא זה דילמא עבד שאני לפי שבקל זוכין בו שמים כדי להתחייב במצות מה שאין כן באשה. ונ"ל דאין לי עסק הוי כאלו אמר לו הרי את לעצמך הלכך גבי עבד שייך למימר שהוא זוכה בו בעצמו מה שאין כן בשדה. כדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה כו' מאי מייתי ראיה מדרב כהנא אי מייתי ראיה דמהני דין ודברים אע"פ שהוא לשון גרוע דילמא הני כולהו מיירי בלשון טוב אפי' באת כבר נמי אמאי לא יוכל להתנות עליה ורבי' שמשון תירץ דאהא מייתי ראיה דלא תקשי הא קי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"כ היכי מצי מקני לה דבר שלא בא עדיין לידו ולא זכה בו דאוקימנא לה בכותב ועודה ארוסה דה"ק דאשכחנא דאמור רבנן שיכול להקנות בכה"ג על נחלה הבאה לו מדרבנן שלא יירשנה ומייתי הא דרבא ליתן טעם למה הוא זה שיכול להתנות ואינו כמו בעלמא מקנה דבר שלא בא לעולם משום דהאומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו וכיון דלטובתו הוא דתקנו יכול לומר אי אפשי באותה שעה אבל אלשון דין ודברים לא צריך לאיתויי ראיה דסברא דהיכא דלא בא לידו מועיל דין ודברים כמו בעלמא לישנא מעליא והא דאיצטריך לרב כהנא לאו משום דרבי ינאי איצטריך דאיהו ס"ל בהאשה רבה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אלא משום דאנן קי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם איצטריך ובמילתיה דרבא לחודיה לא סגי בלא דרב כהנא דמרבא לא שמעי' שיוכל להקנות דבר שלא בא לעולם אע"ג דרבא מייתי לה להא דרב הונא שהיא מתנה על מזונות שלא באו לעולם התם אינו חדוש מה שאין לה מזונות דאטו יש לה ליטול מזונות בעל כרחה וגם כשהיא רוצה חוזרת בה ואין זה סלוק גמור ולא קמ"ל רב הונא אלא מה שהיא יכולה להפקיע מעשה ידיה מבעלה וא"ת בלא דרב כהנא נמי למה לא יוכל להסתלק בכותב לה ועודה ארוסה מידי דהוה אשאר כסות ועונה לרבי יהודה דאמר דבר של ממון תנאו קיים ואפילו רבי מאיר לא פליג אלא משום דקסבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וי"ל משום דהכא מיירי בשאמר לה מעצמו דין ודברים אין לי בנכסיך ואין האשה מבקשת ממנו דפטומי מלתא בעלמא הוא דלאשה איבעי לה לאתנויי ואיהו דקא מתנה כדאיתמר בגמרא והשתא קא מייתי מדרב כהנא דנהי דמכח התנאי אינו מועיל מכח סילוק מועיל ועוד דגבי שאר כסות מיירי דרך תנאי לפי' יכול להתנות דלענין דבר זה יחולו הנישואין ולענין דבר זה לא יחולו והכא איירי שלא כדרך התנאי ולכך איצטריך דרב כהנא. קנו מידו מהו פרש"י דאברייתא קאי וקשה מה יועיל שם קנין למי הוא מקנה אותה הלא לכ"ע מפקר להו נ"ל דאנשואה קאי דאמרי' ידו כידה וקאמר אי מהני קנין או לא. ונראה ליישב פרש"י דכיון שהוא אומר לחברו שהוא שותף עמו והקנה לו מוכח דלדידיה הוא מקנה את השדה. ע"כ הרא"ש ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל הכותב לאשתו דו"ד אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יירשנה וא"כ למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים ואוקימנא למתני' בכותב לה ועודה ארוסה ולפיכך תנאו קיים ואפילו באמירה בעלמא ואפילו בלשון הגרוע הזה ומיהו אוכל פירות בחייה ומתה יורשה משום דנכסים לא משמע אלא מגוף הנכסים ולא מפירותיהם ולא משמע אלא בחייה הלכך לא אהני תנאה אלא שתמכור ותתן לכל מי שתרצה המכר קיים. ואיכא למידק הא למה אהני תנאה אליבא דתנא דמתני' דהא תנן בפרק האשה דלעיל עד שלא נשאת ונשאת ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים ואף על פי שאח"כ חזרו רבותינו ונמנו שהבעל מוציא מיד הלקוחות מ"מ אין זה לפי דעת התנא ואע"פ שאמר לפני ר"ג הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסים אמר ולא חש להם ר"ג תדע דרב ושמואל דאמרו הבעל מוציא מיד לקוחות ואמרי' אינהו דאמרו כמאן ולא אמרינן ד דא"ל דאינהו דאמרו כרבותינו אלמא ליכא למיחש לההיא דאמרו לו. וכ"ת דאהני תנאה שתוכל למכור ולתת לכתחלה א"כ הוה ליה למתני למה כתב לה דין ודברים שמוכרת ונותנת וקיים ומדלא קתני הכי מכלל דלאו הא אתא לאשמועינן. ותירץ הרמב"ן דמההיא שמעינן דמהני תנאה דבעודה ארוסה אפילו לנכסים שנפלו לה לאחר שנשאת ואף על פי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הכא סלוק בעלמא הוא וכיון דנחלה הבאה לו ממקום אחר הוא מתני עליה אפילו קודם שבא לרשות אחד מהם וק"ל ז"ל הא דגרסינן בירושלמי ר' ירמיה בעי קמיה דרבי זעירא כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ונפלו לה לאחר מכאן מהו א"ל ויש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו ע"כ ותירץ הוא ז"ל דההיא כשהתנה עמה לאחר שנשאת שידו כידה ובעי' שקנו מידו לגופה של קרקע כדאיתא לקמן הלכך אינו יכול להתנות אלא על נכסים שבאו לרשותה ומאי דבעי לה ס"ד דכיון שעדיין לא באו הנכסים לרשותה דינו בהם כאלו עודה ארוסה וליכא למימר בהו ידו כידה ואהדר ליה דכיון דנשאת ידו כידה אפילו לנכסים שעדין לא באו וה"ל כאומר מה שאירש מאבא מכור לך שלא אמר כלום. גירסת רוב הספרים דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהם ובפירי פירותיהן בחייך ובמותיך אינו אוכל פירות בחייה כו' ופי' גירסא זו סתמא כרבי יהודה דאלו לת"ק לא צריך למימר ובפירי פירותיהם ובודאי דאפילו לרבי יהודה צריך לומר עד עולם אלא דלישנא קלילא נקט ויש ספרים דלא גרסי ובפירי פירותיהם ופשיטא דת"ק דה"ק ומיהו לאו דוקא מרבי יהודה אלא דנקט לישנא קלילא רשב"ג אומר כו' ואין הלכה כמותו לפי מה שפסק הרי"ף וכדבעי' למכתב קמן: גמרא תני רבי חייא האומר אין לי עליך כו'. פרש"י ז"ל וקמ"ל דתנאי קיים ואפי' באמירה ופרכינן וכי כתב לה מאי הוי והתניא האומר לחבירו כו' אלמא לא מהני תנאה דהאי לישנא דאמרינן מדין ודברים הוא דסליק נפשיה וכיון דלא מהני באמירה פשיטא דלא מהני בכתיבה ולפי זה בדין הוא שנפרוך אליבא דרבי חייא וכי אמר לה מאי הוי דהכא פרכינן מאומר לאומר אלא דניחא לן למפרך אפילו מכתובה כלישנא דמתני' ולמימר דלא כרבי חייא וקשיא לן כתובה אאמירה דהא פשיטא לן דלא שני בין אמירה לכתיבה. ויש לפרש עוד דקושיין אליבא דרבי חייא כיון דאמרת דכותב דמתני' היינו אומרין א"כ כתב לה מאי הוי והתניא בשלמא בלאו דרבי חייא הוה אמינא דמאי כותב כראוי בקנין כאותה ששנינו הכותב נכסיו לבניו אבל דתני רבי חייא האומר ואין הכתיבה אלא שטר ראיה בלעמא א"כ כי כתב לה מאי הוי והתניא כו' וכן פירש רבינו ז"ל האומר לחבירו פי' רש"י לחברו שהיה שותף עמו בשדה וקמ"ל דאף על פי שהוא שותף עמו ושייך בגופה של שדה לא מסתלק האי מזכותיה בהאי לישנא דאלו לאיניש דעלמא פשיטא דלא זכי משום האי לישנא ומתני' נמי לשותף דמי דהא שייכא איהי בנכסי והכי נמי אמרינן בפרק חזקת גבי הא דאמרינן שותפין מעידין זה על זה והא נוגעין בעדותן נינהו ופרקינן דכתב לה דין ודברים אין לי בהם ופרכינן וכי כתב לה מאי הוי והתניא האומר לחבירו כו' דאלמא אף באומר כן לחברו שותף לא מהני דאמרינן מדין ודברים הוא דסליק נפשיה. ורבינו ז"ל אומר דמתני' כשאומר כן בלשון סלוק אבל כשאומר כן בלשון הודאה פשיטא דמהני ואף כשאמר כן בלשון זה סתם ולא גלה דעתו אם בלשון הקנאה זוכה הוא מדין הודאה כיון דפשוטו של לשון משמע לשון הודאה אלא הכא מגלה דעתו שאומר בלשון הקנאה וסלוק ולשון חכמים כך הוא בהרבה מקומות כדתניא הרי את מקודשת שר"ל תהא את מקודשת שזה הלשון וכיוצא בו משמע להבא ומשמע לשעבר וזוכה הוא בו באיזה שיזכה יותר וכאותה שאמר בפרק השולח. ואין לי עסק בך הקשה ר"ת מאי שנא בגט שחרור דעבד כנעני שגופו קנוי שמשתחרר בלשון הזה כדאמר במסכת גיטין הרי דכתב לזה לכשתברח ממני אין לי עסק בך ותירץ ז"ל דשאני התם שאם הוא עבד גדול ראוי הוא לזכות בעצמו ואם הוא עבד קטן זוכים בו שמים דהוא כעצמו ולפי' סגי בסלוק כל דהו אבל לגבי נכסים שאין הם זוכים בעצמם לא סגי ליה בהאי לישנא לאחריני ואפילו למי שהוא שותף דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה כדאיתא בכריתות. א"ר ינאי בכותב לה ועודה ארוסה פי' דכיון שעדין לא זכה בנכסיה הרי הוא מסתלק מן העתיד לזכות בהם בסלוק כל דהו ואפילו בלשון גרוע כזה וכדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם כו' וכדרבא דאמר כל האומר אי אפשי כו' פי' ר"י ז"ל דאיצטריך דרב כהנא ודרבא דכיון דאוקמא בכותב לה ועודה ארוסה הו"א כיון שעדיין לא זכה בנכסים כיצד מתנה על דבר שלא בא ברשותו להכי אמרינן דשפיר מצי אתי כדרב כהנא וכתב ורב כהנא גופיה מ"ט ואמרינן דטעמא דאמר כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים. ויש מפרשים בפנים אחרים אבל זהו היותר נכון. נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר פרש"י ממקום אחר שאינו מנחלת קרובו אלא שבא לו ע"י מעשה דנשואין ועדין לא עשה בהם אותו מעשה כגון בעודה ארוסה אדם מתנה עליה שלא יירשנה ולא חשוב כמקנה דבר שלא בא לרשותו שאינו עושה בלשון הקנאה אלא בלשון תנאי כגון שמתנה עמה בשעת נשואין קודם שתכנס לחופה והוא כונסה ע"מ כן. מאי כגון זה כלומר אהיכא אתמר דרבא דכיון דאמרת דהא דמתני' כדרבא משמע דלא אתמר דרבא על מתני' אי הכי אפילו נשואה נמי כלומר כיון דמדמית לה לדרבא אפי' בנשואה נמי דהאי טעמא דאי אפשי אף בנשואה שייך ודרב הונא נמי בנשואה הוא ופריק אביי נשואה ידו של בעל כידה וה"ל כשותף בנכסים ולא סגי ליה באומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו מה שאין כן באומר איני נזונית ואיני עושה שאינו אלא חיוב מזונות בעלמא וכיון דאמרה איני נזונת נמחל בעל מאותו שעבוד אבל בעל בנכסי אשתו זכי' גמורה יש לו. איבעיא להו קנו מידו מהו פי' רש"י דלאו אמתני' קאי דאלו במתני' לענין שאם מכרה ונתנה קיים אפילו באמירה בעלמא סגי כיון דכתב לה ועודה ארוסה ואם לענין הפירות והירושה שלא תסתלק בלשון ההוא דבנכסיך ולא בפירותיהן ולא לאחר מיתה משמע ומשום דקנו מידו אין מוסיף יותר על משמעות הלשון ההיא אלא אמתניתא האומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו קאי שאם קנו מידו על הלשון ההוא אם מתיפה הלשון יותר לומר דמגופה של קרקע קנו מידו כן פי' רש"י ובדין הוא דאפשר לאומרה דבעיין של מתני' בנשואה שידו כידה אלא דכיון דפשטא דמתני' בארוסה מיירי עדיפא ליה למרן ז"ל לומר דאמתני' דתני קאי ומינה שמעי' לדין נשואה. ויש שפירשוה אדינא דמתני' ובנשואה והכל יוצא לדרך אחד אבל פי' רש"י יותר נכון. מגופה של קרקע קנו מידו כתב הר' יונה דדוקא שאמר בתחלה דין ודברים אין לי על שדה זו ואחר כך קנו מידו סתם דאמרינן שבא לקיים דבריו של קנין מגופה של קרקע כדי שלא יהא לו עליו דין ודברים אבל אם קנו מידו שלא יהא לו דין ודברים על שדה זו קנין דברים בעלמא הוא ולא מקני. ונראין דבריו ז"ל. מסתברא מילתיה דרב יוסף בעורר פרש"י בעורר על הקנין ואומר שלא קנו מידו אלא על דין ודברים אבל אם הניחו עומד לזה בקרקע יום אחד בלא ערעור ואח"כ אמר מדין ודברים סליק נפשאי מהדר הוא דהדר ביה ואין שומעין לו. ואינו מחוור. ואחרים פירשו שאם כשקנו מידו היה עורר על השדה ועל זה קנו מידו יכול לומר דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה אבל בעומד בשופי בלא שום ערעור וקנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו. לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי וכן הלכתא דבין בעורר בין בעומד מגופה של קרקע קנו מידו. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל. תאני ר' חייא האומר לאשתו פי' רש"י למימרא דאפילו באמירה בעלמא מהני ומקשינן וכי כתב לה מאי הוי כלומר ואפילו כתב לה היכי מהני והתניא האומר לחברו דין ודברים כו' וכיון דהתם לא מהני הוא הדין לכתיבה דבהאי דוכתא לא שנא בין אמירה לכתיבה דהא ודאי ליכא לאפרושי בינייהו אלא בשטר קנין. וליתיה להאי פירושא דכיון דמתניתא דקא מותיב מינה קתני האומר ולא אתי עלה אלא מסברא למימרא מאי הפרש איכא בין אמירה לכתיבה והיינו עיקר תיובתיה כל כי האי גוונא הוה להו ודאי לפרושי לה בגמרא בהדיא אבל מסתבר לפרושי דהא דרבי חייא מייתי לאלומי לקושיין דמקשינן בתר הכי דאי לאו דרבי חייא הוה אפשר לפרושי מתני' בשקנו מידו כדאשכחן בדוכתי אחריני דקרי לקניה כתיבה כדאמרינן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה כו' ואמרינן לעיל הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהן ואלו הוה מפרשי' לה הכי תו לא קשיא ולא מידי דבקנין אליבא דכולי עלמא מהני והיינו כל היכא דליכא ערעור. אבל השתא דתני רבי חייא האומר לאשתו שמעינן מינה דתו ליכא לפרושי מתניתין בקנין אלא בלא קנין וכל היכא דבלא קנין ודאי לא שני לן בין דברים שבעל פה לדברים שבכתב אלא בשטר קנין והיינו דמקשינן היכי מהני האי לישנא והא תנא האומר לחברו. והא דנקט וכי כתב לה מאי הוי לישנא דמתני' הוא דנקט אבל כיון דקים לן דמתני' בלא קנין פשיטא דלא שני לן בהו והיינו כתיבה היינו אמירה. והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה לא יהא לי קאמר וכל לשון חכמים כך הוא כדאמרינן הרי את מקודשת לי הרי את תהא מקודשת לי קאמר ולאו לישנא דהודאה הוא דאלו הוה הכי אפשר דאפילו בהאי לישנא מהני דהא אודי ליה דלית ליה ביה מידי ואפילו דין ודברים אלא לא יהא לי קאמר ובהא קאמרינן דלא אמר כלום ומפרשי' טעמא דמלתא במסכת ערכין משום דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה מגופה של קרקע לא סליק נפשיה כלומר משום דלא לישנא מעליא הוא דהא לא יהיב ליה ניהליה ואפקורי נמי לא מפקר ליה ולא סליק נפשיה אלא מדין ודברים הלכך אכתי דידיה הוא. אבל אלו קאמר לישנא מעליא ולימא בהדיא דמגופה של קרקע סליק נפשיה ודאי מהני כדאמרינן התם בנותן מתנה לחברו ואמר הלה לאחר שבאת מתנה לידו אי אפשי בה כל הקודם בה זכה בה משום דאי אפשי בה לישנא מעליא הוא מיהו במסכת גיטין קא אמרינן גבי עבד דמהני ליה האי לישנא דאמרינן מאי אונו אמר רב ששת דכתב ליה לכשתברח ממני אין לי עסק בך. ומיהו שאני עבד שכיון שיפה כחו שהוא זוכה בעצמו אפילו בהאי לישנא נמי מהני ליה דכיון דמסתלק מיניה כלל זכין בו שמים. ומוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה כדרב כהנא דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר. כלומר שלא זכה בה עדין ואפשר שלא יזכה בה לעולם אלו לא יבא לידי נשואין אדם מתנה עליה שלא יירשנה לאפוקי ירושת אביו שהרי הוא זוכה בה עכשו וראויה לו כל זמן שימות אביו הרי הוא זוכה בה ובכי הא נמי מהני אפילו האי לישנא אף על גב דלאו לישנא מעליא הוא כיון דלא הויא תנאה דמסתלק מינה. וכדרבא דאמר רבא האומר אי אפשי כו'. כלומר וכי תימא הא תינח מירוש' אבל מפירות היכי מסתלק מנייהו והא תקנתא דרבנן הוא והיכי עקר לה היינו כדרבא דאמר רבא האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו מאי כגון זו כלומר אהייא אתמר הא דרבא כדרב הונא דאמר רב הונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה:
אי הכי אפילו נשואה נמי כלומר אי הכי דאפשר למעקר לתקנתא דרבנן בהכי אפילו נשואה נמי בהאי דאיכא תקנתא דרבנן. ומהדרין נשואה ידו כידה א"נ עדיפא מידה ונפקא מינה לשומרת יבם כדאיתא ביבמות. איבעיא להו קנו מידו מהו אמתניתא קאי דתניא האומר לחברו דין ודברים כו' בשקנו מידו מהו והוא הדין לנשואה. ואפליגו בה רב נחמן ורב יוסף ואמר אביי מסתברא מלתא דרב יוסף בעורר כלומר דרב יוסף גופיה לא קאמר לה אלא בעורר והכי מוכח התם בבבא קמא ובשאר דוכתי ומאי דקאמר בעורר היכא דאיכא ערעור בין דנותן בין דמקבל מתנה כל היכא דאיכא ערעור לא קנו מיניה אלא מדין ודברים. אבל בעומד דליכא ערעור דחד מינייהו מגופה של קרקע קנו מידו. ומסקנא פסקינן הלכתא דמגופה של קרקע קנו מידו לעולם והיינו דלקמן בפרק מי שהיה נשוי שתי נשים אמתני' דמי שהיה נשוי שתי נשים וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי על שדה זו מקשינן בגמרא וכי כתב לה מאי הוי ומוקמי' לה בשקנו מידו ואליבא דכולי עלמא דהתם בעומד. אם כן למה כתב לה דין ודברים ותימא ליה מן כל מילי כו' עד בנכסיך ולא לאחר מיתה ודוקא מהאי טעמא הא לאו הכי אמרינן מן כל מילי סליקת נפשה ולא שייך למימר במחילה טעמא דיד בעל השטר על התחתונה אלא מסתמא מן כל מילי משמע ועל האחר להביא ראיה ע"כ לשון הרא"ה ז"ל. (חסר תחילת הלשון) אבל בעומד מודה דמגופה של קרקע קנו מידו או אפילו בעומד הוצרך למפסק הלכתא דרב יוסף בתרתי פליג עלה דרב נחמן ולהכי בעי למאי נפקא מינה פירוש כיון דסוף סוף לענין דינא מגופה של קרקע קנו מידו בין בעורר בין בעומד מאי נפקא לן מינה למבעי למאי אצטריך למפסק הלכתא ומהדר לכדרב יוסף פירוש לידע סברת רב יוסף ואהדר ליה לא שמיע לי לא סבירא לי וכיון שכן ליכא למבעי בהכי כלל כנ"ל. ורש"י במהדורא קמא לא פירש כן וז"ל בעורר אבל בעומד לא דקסברת כרב יוסף דאמר מדין ודברים קנו מידו לא סבירא לי דאין לאחר קנין כלום. ע"כ:

Daf 83b

ותימא  ליה מכל מילי סליקת נפשך ואיכא למידק דלעולם פריך דלא מהני ולא מידי האי לישנא והכא פריך דמהני לכל מילי. ויש לומר דאיהו הוה מפרש מתניתין דלאו בדווקא נקט דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך בפירוש אלא דכתב לה לשון המועיל דלא אסיק תנא דמתניתין לאשמועינן באיזה לשון יכתוב אלא לאשמעינן פלוגתא דרבי יהודה ופלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל והלכך איכא למימר דכתב לה בפירוש נכסיך נתונים ליך אלא שהתנא קצר בזה וכיון דכתב לה לשון מתנה יד הבעל על העליונה לומר דלא נתן לה אלא הנכסים ולא הפירות ולא כח הירושה אבל השתא דאמרינן דבלשון זה קא מסלק ואהני לשון סלוק הלכך אית לן למימר דהרי הוא מסולק מן הכל. כן דקדק רש"י ז"ל בלשונו דוק ותשכח כנ"ל. וניחא דקאמר ותימא ליה בוא"ו דהויא מקושר אדלעיל כלשון רש"י זה הא דתפוס וכו' וניחא דתפיס פיסקא א"כ למה כתב לה וכו' כנ"ל. יד בעל השטר על התחתונה ואם תאמר הא דיד בעל השטר על התחתונה היינו משום דבעל השטר הוא המוציא והכא אדרבה היא הויא מוחזקת ותירץ רש"י דהבעל מקרי מוחזק כיון דזכו לו חכמים שלשה דברים לאכול פירות ולירש ואם תמכור מכרה בטל והיא באה להוציא מידו זכות זה מכח שטר זה וידה על התחתונה כנ"ל:
ואימא מפירי סלקא נפשיה וקא סלקא דעתיה דמקשה דפירי פחות שבדברים הוא. רש"י במהדורא קמא:

וכתב הרשב"א הא דאמרינן ואימא מפירי סליק נפשיה כו'. כלומר שאם מכרה בחיי בעלה ומתה יהא הוא מוציא מיד הלקוחות אבל בחייה לא דהא אינו אוכל פירות. ואם תאמר והא משנתנו אין לה תקנת אושא ורבנן דבתר משנתינו הוא דתקון לה כדאמרינן לעיל בריש מציאת האשה לימא תנינא לתקנת אושא ודחינן מתניתין בחייה ולפירות ואם כן כי מכרה בחיי בעלה היכי מפיק בעל מיד הלקוחות ותירץ הראב"ד דאפשר דתקנת אושא מקמי רבי יוסי בר חנינא תקנוה ובימי משנתינו אלא מפני שלא היתה מפורשת במשנתינו והיה אפשר לפרש במשנתינו בחייה ולפירות פירשו הם ותקנוה ואלו היתה תקנה זו מפורשת במשנתינו לא היינו צריכים באוושא לתקן והיינו דאמר רש"י בריש פרק מציאת האשה לימא תנינא לתקנת אושא כלומר מפורשת היא במשנתינו ומה תקנו ופרקינן מתניתין בחייה ולפירות כלומר אי מתניתין הוה אמינא דוקא בחייה אתו אינהו ופירשו אפילו לאחר מיתה ולעולם איכא למימר דאיתא לתקנת אושא במשנתינו ולימא מפירי סליק נפשיה ומגופה של קרקע לא סליק נפשיה ע"כ. ולי נראה לפרש דהכי פריך ואימא מפירא סליק נפשיה שיהו הפירות שלה ולא שתוכל למכור הקרקע דאע"ג דסילק עצמו מן הפירות ניחא ליה שיהא הקרקע ביד האשה כדי שתורישנו לבניו וגם שיהיו לה פירות מידי שנה בשנה כי אי אפשר שלא יהנה מהם וכי האי גוונא אשכחן לעיל דאף על גב דתקינו רבנן לבעל פירות אינו יכול למכור קרקע לפירות משום רווח ביתא וכן מוכח נמי במתניתין דקתני בבבא מציעא דין ודברים אין לי בנכסיך ופירותיהן אינו אוכל פירות בחייה וכו' לא לתני אלא דין ודברים אין לי בפירותיך וממילא ידענא דאינו אוכל פירות וגם אם מכרה מכרה קיים כיון דנסתלק מן הפירות אלא ודאי אף על פי שנסתלק מן הפירות מכרה בטל אם לא שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך. הרא"ש ז"ל: בוצינא דלעת קטנה. מקרא גדולה. כלומר רוצה אדם לסלק עצמו מגוף הקרקע שעדיין אינו שלו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וזה לשונו של הריטב"א ז"ל בוצינא טב מקרא פרש"י ששניהם מין דלעת ומשל הדיוט הוא טוב ליקח דלעת קטנה לאלתר מלהמתין עד שיתנו לו דלעת גדולה הכא נמי טוב המועט שבאכילת הפירות שאוכל בחייה מזכות הגוף שלא תוכל למכור כי שמא לא תמכור. ובתוספות כתבו דבוצינא אינו מין דלעת אלא קשות היא וכדמתרגמינן את הקישואין ית בוציניא וקשות אינו מין דלעת וכדאיתא במסכת כלאים ולפי שהקשות קטן מן הדלעת אומרין במשל כי אף על פי כן טוב קשות לשעתו מדלעת לאחר זמן שיש בה ספק אם תבא. וכענין פירוש רש"י ז"ל. ע"כ:
ואימא מירושה פירש רש"י והוא הפחות שמא לא תמות בחייו אבל ממכירה לא סליק נפשיה שמא תמכור ויפסיד אכילת פירות שהיא עכשיו. ע"כ. ומשני מכירה לא שכיח כלל כי אין אשה רוצה למכור נכסי בית אביה והיינו עיקר שינויא ואף על גב דקא נקיט נמי בשינויא מיתה שכיחא עיקר שינויא היינו דמכירה לא שכיח כלל וכדכתיבנא תדע דהיכי קאמר דמיתה שכיחי מנא ליה דמיתה דידה שכיח טפי ממיתה דידיה אלא ודאי דהכי קאמר דמכל מקום מיתה שכיחא טפי ממכירה דמכירה לא שכיחא כלל ולכך השמיט רש"י מיתה שכיחא ולא פירש בה מידי. אבל בתוספות פירשו דמעיקר שנוייא נמי הויא מה דקאמר מיתה שכיחא ואף על גב דאפשר שימות הוא מכל מקום מיתה דידה שכיחא שמסוכנת בהריון ובלידה פעמים רבות וכי קאמרינן דמכירה לא שכיחא לאו היינו דלא שכיחא כלל אלא דלא שכיחא כולי האי לפי שקשה לה למכור משום שבח בית אביה. זו היא שיטת התוספות כנ"ל פירוש לפירושו ז"ל. שוב מצאתי להריטב"א ז"ל שכתב וז"ל מיתה שכיחא מכירה לא שכיחא פירוש דמיתה שכיחא טפי ממכירה שאין דרך האשה למכור בנכסיה משום שבח בית אביה ויש מקשים ומנא ליה דמיתה דידה שכיחא טפי ממיתה דידיה ותירצו בשם רש"י ז"ל דמיתה דידה שכיחא טפי שמסוכנת בלידה פעמים רבות ואין צורך דהכי קאמר דיותר הוא מצוי בענין שתמות בחייו משתמכור בחייו. ע"כ: הא דאמר רב אשי בנכסיך ולא בפירותיהן כו'. תמיה לן מאי שנא ממוכר או נותן נכסיו דעלמא דלא אמרינן הכי. מסתברא דנותן נכסיו דעלמא כיון שאין לו זכיות מוחלקין בנכסיו כשהוא נותן נכסיו סתם הכל בכלל אבל האיש שבנכסי אשתו יש לו זכיות מוחלקין פעמים שיש לו אכילת פירות ולא גוף כגון בנכסים שנפלו לה קודם שנשאת לסברת המשנה שאם מכרה ונתנה קיים ופעמים שהוא יורשה ואינו אוכל פירות בחייה כגון שמכרה ונתנה עד שעת המיתה שאם מכרה ונתנה קיים והבעל יורשה שהרי לא מכרה ונתנה אלא פירות עד שעת מיתה הלכך כיון שיש לו בהן זכיות מחולקין כשהוא נותן סתם אמרינן דלאו כלהו יהיב וכיון שכן לא יהיב אלא גוף הנכסים או בירושה דאי טפי משמע נכסיך גוף הנכסים מפירות וכן נמי כיון דלא הוי חיים ומות בכלל אלא חד מינייהו טפי איכא למשמע בלשון כנוי נכסיך בעוד שהן שלה דהיינו מחיים ותנן בפרק השותפין קונם ביתך שאיני נכנס כו' מת או שמכרן לאחר מותר ומהאי טעמא נמי איכא למימר דאמר רבי יהודה שהוא אוכל פירי פירות עד שיאמר ולא בפירי פירותיהן עד עולם אף על גב דקיימא לן שהנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות משום דפעמים שיש לו לבעל זכות כזה בנכסי אשתו כגון שנפלו לה פירות תלושין שילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ועוד יש לי לפרש דהא דאמר רב אשי בנכסיך ולא בפירותיהן לאו למימרא דלשון נכסיך משמע כאלו אמר בפירוש ולא מפירותיהן אלא לומר דכל שלא סלק עצמו בפירוש מפירות או מירושה הדין נותן שיאכל פירות ויירשנה משום דאף על גב דאין לו בנכסים כלום מכל מקום פירות הבאין לה לאחר מכאן ממילא הוה ליה כאלו מצאה מציאה שהיא לבעלה ולבסוף זוכה הוא בהן ולא מחמת שיהא שיור פירות בלשון נכסיך אבל כשפירש ולא בפירותיהן הרי סלק עצמו מן הפירות לעולם דקא סברי רבנן שלשון פירות כולל כל הפירות שיעשו הנכסים עצמן או שיעשו פירות הנכסים והוא הדין לירושתה שאע"פ שאמר לה בנכסיך ובפירותיהן א"נ בנכסים אלו ובפירותיהן אם מתה יירשנה משום שהוא יורשה ממילא והוה ליה כנותן שדה לבנו גוף ופירות שאם מת הבן בחיי האב אין אומרים ירשו שאר יורשיו ולא אב אלא האב זוכה לבסוף בנכסים כאלו אחר נתנם לו שהוא יורש וה"ה והוא הטעם לבעל בנכסי אשתו ואי קשיא לך נותן מתנה לאשתו שאין הבעל אוכל פירות אף על פי שיש לומר לבסוף הוא זוכה התם שאני דכיון שהנכסים שלו גמורין והוא בא עכשיו ליתנן לה ולא כסיפא ליה מלתא לשיורי ביה כל שיורין דבעי אם איתא דפירות לא הוה ליה לשיורי בהדיא וכדאמרינן בעלמא זה היה לו לפרשו מדלא שייר שמע מינה אפילו מפירי סליק נפשיה והלכך הוה ליה כאילו פירש בהדיא אבל כאן אדרבה כיון שלא כתב לה בפירוש ולא בפירותיהן ובחייך ובמותיך שמע מינה שאין דעתו להסתלק אלא מגוף הנכסים דווקא ולא מן הפירות ולא לאחר מיתה אלא מחיים ומן הטעם הזה אפשר שיצא לנו שהנותן מתנה לאשתו אין הבעל יורשה כמו שאינו אוכל פירות כיון שהיה לו לשייר בפירוש ולא שייר. מיהו יש לו לחלק בירושה שלא היה לו לפרש דבשלמא פירות כיון שהן באין בחייה ודעת המקבל מתנה או הלוקח שיאכל הוא פירותיו ואלו היה בדעת הבעל לשיירן היה לו לפרש אבל בירושה מימר אמר מה שקנתה אשה הבעל יורש ולא היה לו לפרש. ותדע לך מדאמרינן הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות ולא אמרו אם מתה אינו יורשה דאם איתא הוה להו לפרושי בהדיא כיון דלא משתמע כלל מסברא כדאיתא במתניתין. וזה נכון יותר דהוה ליה כנותן מתנה לבנו דלא כסיפא ליה מלתא נמי לשיורי ואין האב אוכל פירות ובוודאי אלו מת הבן בחיי האב האב קודם לנחלה דממילא הוא יורשו. מכל מקום פירוש זה שני שפירשתי אינו מחוור דאי משום שהיה זוכה בפירות ולבסוף כדרך שהוא זוכה במציאתה הא משמע בירושלמי בפרק מציאת האשה דבדין היה שלא תהא כל מציאתה לבעל אלא מפני שאין קול למציאה ושמא תבריח נכסים משל בעל ותאמר מציאה מצאתי. אבל מתנה שנתנה לה אין לבעל בה אלא אכילת פירות בלבד לפי שיש קול למתנה וכיון שכן אף בפירות מתנתו כן לא יהא בו לבעלה בהן אלא אכילת פירות לכל היותר וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ועוד יש לי לומר לענין עיקר קושייתינו דסלוק שאני וגם זה נכון. עכ"ל הרשב"א ז"ל: רב אשי אמר בנכסיך כו'. למאי דדייק רב אשי מגופה דמתניתין יש לתמוה אמאי קתני אם מכרה ונתנה קיים משמע בדיעבד לכתחילה נמי תמכור אבל לפי מאי דשני אביי יד בעל השטר על התחתונה כיון שאינו מפורש בשטר ממה שסלק עצמו לא תמכור לכתחילה. לשון הרא"ש וכן כתבו בתוספות: וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל בנכסיך ולא בפירותיהן כו'. ודווקא מהאי טעמא הא לאו הכי אמרינן מכל מילי סליקת נפשה ולא שייך למימר במחילה דיד בעל השטר על התחתונה אלא מסתמא מן כל מילי משמע. ע"כ: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל רב אשי אמר בנכסיך כו'. פירש רש"י אין לך אלא דקדוק הלשון בנכסיך ולא מפירותיהן כו'. וקשה לי אביי היכי לא תירץ כדרב אשי דהא מתניתין הוא בנדרים קונם ביתך שאיני נכנס ומת או מכר אותה דכיון דמית לאו ביתו הוא. ויש לומר דהתם הוא בנדרים ומשום דאמר רחמנא ככל היוצא מפיו יעשה אבל לגבי מקח וממכר ושעבוד ומשא ומתן של בני אדם אורחא דאינשי לומר נכסיך אפילו מן הפירות ובאומר נכסי לפלוני משמע בין הגוף ובין הפירות וכן כשאומר בנכסיך לאו למעוטי כשתמות אלא כאומר בנכסיך דהשתא ומיהו כיון דלא קאמר אלא דין ודברים כו' והוא לשון סתום וגרוע אין לנו אלא פחות שבמשמעות הלשון ורב אשי סבר כי מגוף הלשון עצמו יש לנו לדקדק דמגופה בלחוד מחיל דכיון שזה הלשון הוא לשון סלוק ומחילה הא אין לך אלא לדקדק בלשון כל מה שתוכל להודיע כחה ומשום דיד בעל השטר על התחתונה ובין אביי ובין רב אשי תרווייהו סבירא להו דאמרינן בהאי נמי יד בעל השטר על התחתונה אלא דמר אתי עלה מחד טעמא ומר מטעמא אחרינא. ומה שכתב רש"י ז"ל אין לך אלא דקדוק הלשון הכי קאמר אין אנו צריכין לומר כן משום לשון דין ודברים אלא אף מלשון בנכסיך. אבל יש אומרים דרב אשי לית ליה דאביי וסבירא ליה דבכל דבר שהוא של שובר או של מחילה לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא יד בעל החוב שבא להוציא ממון מחבירו עליו הראיה כדאמרינן בפרק גט פשוט אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע אלא מעתה שדה גדולה מכורה ושדה קטנה אינה מכורה שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה דאלמא לא אמרינן לגבי שובר יד בעל השטר על התחתונה וכדאמרינן נמי התם אמר להו רב ספרא לספרי כי כתביתו תברי אי ידעיתו יומא דשטרא כתובו לה ואי לא כתובו סתמא כלומר שנתפרע מחוב שהוא מהך פלוני דכל אימת דנפיק מרע ליה דאלמא כי נפיק שובר מסך ידוע ובעל שטר החוב אומר סטראי נינהו אין אומרים יד בעל השובר על התחתונה אלא אומרים ידו של בעל החוב על התחתונה לפי שבא להוציא מחבירו. ומסתמא דמכל הני ליכא ראיה ברורה דשאני התם שאין בלשון השובר שום ספק אלא לשונו ברור כפי הסך שתובעין ממנו וכשאומר הלה סטראי נינהו עליו להביא ראיה שהרי סך השובר מתכוון יפה לסך שטר החוב שהוא מוציא וכן בההיא דשטר לך בידי פרוע שובר ברור הוא בלא ספק שאף שטר חוב של סך גדול שטר נקרא וכן כשאומר חוב לך בידי פרוע על כל שטר שמוציא עליו נכללין בלשון ההוא הלכך הבא לדחוק הלשון ולהעמידו בפרק מסויים עליו להביא ראיה אבל כשיש בלשון השובר לשון סתום שסובל שתי משמעיות והרי הוא מסופק אם נמחל החוב ההוא אליבא דכולי עלמא יד בעל השטר ההוא על התחתונה ויד בעל החוב על העליונה כיון דחיובו ברור הוא וכדאמר אביי הכא ורב אשי נמי מודה ליה דלא מוקמינן פלוגתא בכדי בינייהו ע"כ. והא כתיבנא לשון הרשב"א לעיל בסמוך. וזה לשון רש"י רב אשי לא פליג לטעמא דיד בעל השטר על התחתונה וכן לטעמיה דאביי דאמר בוצינא טב מקרא ומיתה שכיחא מכירה לא שכיחא אפשר נמי דלא פליג אלא דסבירא ליה לרב אשי דהכא לא צריכא להנהו טעמא דמדיוקא דלישנא דבנכסיך הכי משמע ולרב אשי נמי דוקא בבעל בנכסי אשתו הוא דאמרינן הכי מפני שיש לו זכיות מחולקין בנכסי אשתו אבל באדם אחר המקנה נכסיו כל נכסיו בכלל ולא דייקינן לישנא הכי. ע"כ:
תנו רבנן אלו הפירות כו' הוצרך לפרש מה הן פירות אף על גב דפשיטא כדי לדמויי פירי פירות לפירות כי היכי דלא נימא דפירי פירות היינו מכר ענבים וקנה בדמייהו חטין דהא וודאי ליתא דכי היכי דפירות בעינן שיהא הקרן קיים דהיינו הכניסה לו קרקע ועשתה פירות הכי נמי פירי פירות היינו מכר פירות ולקח מהן קרקע ועשתה פירות דלעולם בעינן שיהא הקרן קיים כנ"ל: איבעיא להו לרבי יהודה כו'. ואיכא למידק למה ליה למימר לרבי יהודה פשיטא ודאי דבעיין היינו לרבי יהודה ועוד מאי קא בעי פשיטא דתרתי בעינן כדקתני עד שיכתוב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם. ונראה לפרש דאנן מסברין פשיטא ודאי דבפירי פירות סגי אי נמי בעד עולם לחודיה סגי וכדפריך תלמודא לקמן תרתי למה לי מיהו משום דתנא רבי יהודה תרתי ובפירי פירות עד עולם הוא דאיבעיא לן אי פירי פירות דוקא כמו שנותנת הסברא מבחוץ ודחקינן לישניה דרבי יהודה או תרווייהו דוקא כלישנא דרבי יהודה ודחקינן הסברא כנ"ל. וזהו שכתב רש"י איבעיא להו לרבי יהודה דתנא תרתי ובפירי פירותיהן עד עולם. ע"כ ודוק:
פירי פירות דווקא ואפילו לא כתב עד עולם נסתלק כאלו כתב עד עולם אבל אין לפרש דאי פירי פירות דוקא כתב עד עולם לא מהני דהא מסיק אם תמצי לומר פירי פירות דווקא עד עולם למה לי הא קא משמע לן דכיון דכתב לה פירי פירות כמאן דכתב לה עד עולם דמי. משמע דעד עולם פשיט טפי דמהני אפילו כשנאמר פירי פירות דווקא. תוספות ז"ל. ורש"י כתב פירי פירות דוקא. בהאי לישנא לחוד סגי לאסתלוקי מפירי פירות ומפירי דפירי פירות ולא בעי עד עולם ואי כתב בפירותיהן עד עולם כו' עד או דילמא תרווייהו דוקא ע"כ. ולכאורה משמע דהיינו דאין לפרש כדכתבו התוספות. וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל פירי פירות דוקא פרש"י דפירי פירות לחודיה מועיל והאי דקאמר בתר הכי הא קא משמע לן כיון דכתב לה פירי פירות כמאן דכתב לה עד עולם דמי הכי פירושא כמאן דכתב לה פירי פירות עד עולם ולא דמקנה עד עולם לחודיה. כך צריך לפרש לפי פירוש רש"י שפירש פירי פירות דווקא ולא מהני עד עולם. ויש מפרשים פירי פירות דווקא אפילו לא כתב לה אלא פירי פירות נסתלק כאלו כתב עד עולם או דילמא עד עולם דווקא ובפירי פירות לחודיה אינו מסתלק או דילמא תרווייהו דווקא ואינו מועיל זה בלא זה ע"כ. וקשיא לי על שיטת רש"י דכיון דכי בעינן אי פירי פירות דווקא היינו לומר דעד עולם לא מהני ואי עד עולם דווקא היינו דפירי פירות לא מהני מעתה ע"כ צריכין אנו לפרש גריעותא דכל חדא אאידך א"כ תקשי אמאי נטר מלפרושי האי עד דבעי ואת"ל תרווייהו דוקא תרתי למה לי והא במאי דהוה מפרש לן אי פירי פירות דוקא אמאי לא מהני עד עולם ואי עד עולם דוקא אמאי לא מהני פירי פירות בהכי הוה סגי ולא היה צריך לשיולי תו ואם תמצא לומר תרווייהו דוקא תרתי למה לי דאלמא איכא גריעותא בחדא אחברתה הלכך הכי נמי איכא לפרושי דכי בעינן אי פירי פירות דוקא היינו נמי לומר דעד עולם לא מהני ולהכי פריך ומסיק בסוף לישנא או דילמא תרווייהו דוקא לומר דמשום הכי אכרחיה לומר דעד עולם לא מהני אי פירי פירות דוקא ואי עד עולם דוקא פירי פירות לא מהני. ומיהו עד דלא שיילינן ואם תמצא לומר תרווייהו דוקא תרתי למה לי אפשר היה לומר דאפילו פירי פירות דוקא דעד עולם נמי מהני וניחא מאי דקשיא להו לתוספות וכיון שכן פירושו של רש"י אנו באין לפרש שכתבו התוספות ומיהו רש"י כתב לקמן הא קמשמע לן וכו' והכי קאמר עד שיכתוב לה ובפירי פירותיהן דהיינו עד עולם. ע"כ. אלמא משמע דבעי לתרוצי מאי דקשיא להו לתוספות ז"ל דאין לפרש דבעי לפרושי דעד עולם לא מהני והא דקאמר תלמודא כמאן דכתב לה עד עולם היינו לומר כמאן דכתב לה לישנא דמשתמע פירי פירות עד עולם ויש לי לומר דרש"י בא לתרץ קושיא אחריתי דאמאי לא משני הכא כדלקמיה הא קמשמע לן דאף על גב דכתב לה עד עולם אי כתב לה פירי פירות אין אי לא לא דאי תני עד עולם הוה אמינא דהוא הדין אי כתב עד עולם הויא ככותב פירי פירות ותירץ רש"י דהך שינויא עדיפא ליה לשנויי משום דתני עד עולם לבתר פירי פירות והכי קאמר עד שיכתוב לה ובפירי פירותיהן דהיינו עד עולם וכי בעינן ואם תמצא לומר עד עולם דוקא פירי פירות למה לי קא משנינן הא קמשמע לן אף על גב דכתב לה פירי פירות אי כתב לה עד עולם כו' ודייקא נמי לישנא דמתני' שפיר ואי הוה מתריצנא כדלעיל כיון דכתב לה עד עולם כמאן דכתב פירי פירות לא ניחא שפיר לישנא דמתני' דקא מקדים פירי פירות אעד עולם כנ"ל. דוק ותשכח. ואם תשאל ליבעי נמי אי פירי פירות דוקא ועד עולם נמי דוקא ותנא או או קתני דכל חד מהני תרי לישני מהני. תשובתך הא לא מבעיא לן דאם כוונת המשנה היתה כן א"כ לא הוה ליה למתני לישנא דטעות דמשמע דתרווייהו דוקא דאדרבה אי הוה נקיט חדא מינייהו ממילא הוה אמינא דהוא הדין לאידך תדע דהא פרכינן אם תמצא לומר עד עולם דוקא פירי פירות למה לי ומשנינן הא קמשמע לן אף על גב דכתב לה פירי פירות אי כתב לה עד עולם אין כו' אלמא דאי לא הוה כתיב פירי פירות הוה אמינא דלאו דוקא עד עולם דהכי קאמר פירי פירות. ודע דהני קושייא דגמרא לא הוו בחדא גוונא דכי קאמינא מעיקרא פירי פירות למה לי עד עולם למה לי קאי אמתניתין פירושו למה לי למתניתין וכי פרכינן תרתי למה לי פירושו למה לי למכתב בשטר והוא מוכרח וכן פירש רש"י ז"ל:
הוה אמינא עד עולם אפירות קאי פרש"י לעולם אפירות קאי לא אוכל הפירות לעולם לא בשנה זו ולא בשנים הבאות אבל פירי פירות אוכל ע"כ. והקשו עליו דמה לי ראשונה מה לי שניה וכן נראה לי לפרש דיש הפרש בין כשהפירות הם בעין אלא שמחוברים לקרקע וצריכין לקרקע לפירות שאינם בעולם כלל והיינו דקאמר לא בשנה זו כו'. והתוספות שינו לשונו ז"ל וכתבו לא בשנה ראשונה ולא בשנה שנייה ומשמע דלא שני לן בהכי כלל אלא החילוק היינו בין שנה ראשונה לשנייה ואף על גב דתרווייהו לא אתו לעולם כלל וכן בדין דהא סתמא אמרינן לעולם אפירות קאי ואף על גב דאין כאן פירות כלל ולא באו לעולם כלל ואפ"ה נצטרך לומר עד עולם שלא לחלק בין שנה זו לשנים הבאות והדרא קושיא לדוכתין דמה לי ראשונה מה לי שניה. ועוד הקשו בתוספות דלמה לי עד עולם בלאו הכי נמי הדין כן דהא לרבי יהודה פירות גופייהו לא אכיל לעולם ואפילו לא כתב לה עד עולם אלא דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן מדלא פליג אלא בפירי פירות. וריב"ש תירץ דאף על גב דבלאו עד עולם לא אכיל להו אורחא דאינשי לפרושי ולא לרבויי פירי פירות אתא אבל בתוספות פירשו דעד עולם לפירי פירות אתא ולא לפירי דפירי פירות עד עולם. ותירצו דבשלמא כשלא הזכיר פירי פירות ליכא לרבויינהו משום עד עולם כיון שלא הזכירם כלל אבל השתא שהזכיר פירי פירות עד עולם להמשכת פירי דפירי פירות אתא. ולשיטת רש"י לא קשיא כלל דאיברא דאורחא דאינשי לפרושי אבל לא לפרושי כולי האי ולאדכורי פירי פירות אלא ודאי לא אדכרינהו אלא להמשכת פירי דפירי פירות.אבל לשיטת התוספות דאתא לומר שבחייה ובמותה לא יאכל פירות הא ודאי קשיא וצריכינן לתרוצי והתוס' כתבו בסוף לשונם להכי איצטריך פירי פירות לומר דלא יאכל לעולם כו' פירוש כתבו כן לתרוצי הך קושיא דאי לפירי פירות בלחוד אתא שבחייה ובמותה לא יאכל פירי פירות למאי אצטריך פירי פירות במאי דנימא ובפירותיהן עד עולם סגי לאשמועינן הך דינא כנ"ל:
איבעיא להו ובפירי פירות ולא כתב ובפירותיהן ואפילו לרבנן קא מבעיא ליה. רש"י במהדורא קמא: פשיטא דמכל מילי סליק נפשיה דאי אמרת מפירי פירות סליק נפשיה כו'. קשיא לי ומאי כולי האי אטו לאשכוחי פירי פירות בלא פירות מתמה כולי האי ואידך נמי למה ליה למימר ולטעמיך דתנן רבי יהודה אומר וכו' בקל הוה מצי לתרוצי בדשייר דלא שכיחי מציאות לא מדאצטריך כולי האי לא בקושיא ולא בתירוץ.ונראה לי שאיברא ודאי דהוה ידע דמשכחת לה שפיר פירי פירות בלא פירות ובשיירה מיהו הוה קשיא ליה דפשיטא דמכל מילי סליק נפשיה דאי אמרת מפירי פירות סליק נפשיה כו'" א"כ מה יהיב לה ומדקאמר לה דין ודברים אין לי בנכסיך כו' אלמא דבעי למיהב לה מידי ואי מפירי לא סליק נפשיה לא יהיב לה מידי דהרי בידו שלא לשייר כלל ומשני ולטעמייך הא דתנן רבי יהודה אומר לעולם הוא אוכל פירי פירות כו' פירוש ולטעמיך דמאן דיהיב בעי למיהב מידי הראוי ואי מפירי פירות סליק נפשיה מפירי לא סליק נפשיה הרי לא יהיב לה מידי דבידו שלא לשייר א"כ מאי טעמיה דרבי יהודה דאמר מפירי סליק נפשיה ולא מפירי פירות אטו מאן דיהיב עיקר הדבר יהיב עיני' לשייר לנפשיה מידי דלית ביה ממשא דאי אכלתינהו לפירי פירי פירות מהיכא תיתי ליה אלא בדשיירה פירוש דדעתיה לסלק עצמו מן הפירות דסוף סוף הא איכא רווח ביתא דאי אפשר שלא יהנה מהם אבל במה שמשיירת לנפשה לקנות קרקע לא סליק נפשיה הכי נמי בדשייר דעתו ליתן לה מה שישייר ואין דעתו לאכול ולכלות הכל ומאותו שיור סליק נפשיה ואם היינו יכולין לפרש דמעיקרא קא סלקא דעתין דכי אמרינן מעיקרא מפירי פירות סליק נפשיה מפירי לא סליק נפשיה דבידו לאכול הכל ולכלותו ולא לשייר כלל וקשיא ליה מאי דאקשינן בסמוך ומהדר ולטעמיך כו' ואי אמרת דבידו שלא לשייר כגון דאכלתינהו לפירי ולא שיירה כלום פירי פירות מהיכא תיתי אלא בדשיירה פירוש דבעל כרחה יש לה לשייר הכא נמי בדשייר דבעל כרחו יש לו לשייר. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"ג מהלכות אישות וז"ל התנה עמה שלא יאכל פירות נכסיה הרי זה אינו אוכל פירותיהן אבל מוכרין את הפירות ולוקחין בהן קרקע והוא אוכל פירותיה שלא סלק עצמו אלא מפירות נכסין אלו בלבד ע"כ. ואם לא תפרש שמעתין כדפרישנא אינו מתיישב לשון גמרתנו לפסקו ז"ל ומ"מ לא אתי שפיר דאיברא דדחקינן לישנא דגמרין דהא דקאמר בדשיירה פירושו בעל כרחין מכל מקום משמע דהיא אוכלת קצתן ומשיירת קצתן בעל כרחה אבל למכור כל הפירות ולא תזכה בהן כלל זו לא שמענו והנכון כמו שכתבו המפרשים דהרב ז"ל סמך על התוס':
וז"ל ריב"ש וכן נמי כי סליק נפשיה מפירות ויש לו פירי פירות היא אוכלת הפירות ואם שיירה וקנתה מהן קרקע הוא אוכל פירותיו דהוה ליה פירי פירות אבל לא שהבעל יוכל לכופה לקנות קרקע והכי משמע לישנא בדשיירה אבל אם קנאתו מעצמה נראה שמעכב על ידה מלמוכרו להפקיע ממנו פירי פירות . והרמב"ם כתב ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ונראה שסמך לו על התוספתא דבתוספתא דמכילתין משמע הכי ומיהו מגמרא דילן לא משמע אלא בדשיירה ואפשר שאם שיירה מן הפירות ומכרה מהן שכופין אותה ליקח מיד מן המעות קרקע שהוא לא מוחל לה הפירות אלא לאכילתה אבל אם מכרה אותן הרי המעות אלו כמעות שנפלו לה ממקום אחר דמו אבל לחייבה למכור פירות וליקח קרקע לא משמע הכי מלישנא דשיירה כך כתב הרב רבי יהודה ברבי חסדאי ע"כ. ואם תשאל מאי קא מהדר ליה ולטעמיך דתנן רבי יהודה וכו' דילמא שניא היא היכא דסליק נפשיה מפירי פירות ולא סליק נפשיה מפירי להיכא דסליק נפשיה מפירי ולא סליק מפירי פירות דהיכא דלא סליק נפשיה מפירי הא ודאי שיאכל הפירות ויפרנס בהם בני ביתו ולא ישייר כלום ופירי פירות מהיכא תיתי אבל כי סליק נפשיה מפירי והרי הן שלה מה תעשה היא מן הפירות הרי כל מזונותיה עליו ואם תמכרם הרי המעות כמעות שנפלו לה ממקום אחר וכדכתיבנא לעיל והרי כאן פירי פירות ולמתנה לא חיישינן דיותר טוב לה שתתנם לבעלה ואפשר דאף על גב דסליק נפשיה מפירי מכל מקום היא תביאם לבית ותאכלם היא והוא תדע דאף על גב דסליק נפשיה מפירי אינה יכולה למכור הקרקע דניחא ליה שיהא הקרקע ביד האשה דאי אפשר שלא יהנה מהן וכמו שכתב הרא"ש וכדכתיבנא לעיל ואפשר דמשום הכי גרסינן במקצת ספרים ולטעמיך כו' כיון דאכלינהו ולא גרסינן כיון דאכלתינהו משום דעיקר מאי דאהדרי' היינו משום אכילה דידיה דלא ישייר כלום אבל משום אכילתה לא איכפת לן דעל כל פנים תשייר והרי כאן פירי פירות כנ"ל: הא דאמר רב חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה תמיה לי אם כן בפירות מאי טעמא תנאו קיים ואין לומר דירושה שכיחא ועבדו בה רבנן חזוק כדרך שאמרו בפרק אף על פי דהא ליתא דאי ירושה שכיחא כל שכן כו'. שלא יזלזלו בשל דבריהם והלכך ירושה דאיתא באב מדאורייתא ותני בטל אף בשל דבריהם במותר אבל פירות וגופה של קרקע דלא אשכחן דכוותה בשל תורה אף הם לא עשו חזוק בשל דבריהם אבל למאי דאמרינן לעיל עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה לא ניחא לי ואפשר דהוא הדין דהוה מצי לאקשויי ליה הכין אלא דעדיפא מינה אקשי ליה ואידחיא ליה. הרשב"א ז"ל:

Daf 84a

וסבר רב תנאו קיים וא"ת ומאי קושיא והא אמרינן התם אמר לך רב אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה ע"כ לא קאמר רבי יהודה התם אלא דידעה ומחלה הכא מי ידע דמחיל והכא הא ידע ומחיל ואיכא מאן דאמר הכא נמי לא ידע דמחיל לפי שאינו יודע אם תמות בחייו אם לא והוה ליה כסתם אונאה ולפי זה יצא להם שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל וכרב דאמר הלכתא כותיה ולאו משום מתנה על מה שכתוב בתורה אלא משום דלא ידע דמחיל כדקיימא לן התם בסתם אונאה דתנאו בטל כדאמר רבא התם כאן בסתם כאן במפרש. וזה אינו כלום דהכא לאו כמאן דלא ידע דמחיל הוא דהא יודע הוא הזכות שיש לו בנכסיה ומוחל אותו והתם כי אמרינן לא ידע דמחיל היינו מפני שהוא סבור שאין בו אונאה כלל דסבר אנן בדיקנא בזביני אילין ושוו כמה דיהיבנא בהו והוה ליה כסתם מוכרין שאונאתן מחילה בטעות היא כדאיתא בפרק איזהו נשך שאם אין אומר כן מוחלת כתובתה לבעלה הא לא ידעה דמחלה אלא ודאי זה אינו ולא דמי לההיא דאמרינן התם מי יימר (בעיקר) [דקא עקר] דההיא ליתא אלא משום דלא מיכווני ודאי למיעקר דברי תורה ועוד לפי דבריהם למה הוצרכו לומר בכולה שמעתין ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חזוק לדבריהם אפילו בדבר הרשות נמי תנאו בטל משום דלא ידע דבטיל ולאו משום חזוק דבריהם הוא ויש מי שתירץ בעיקר קושיין דסוגיין כאביי דאמר התם מחוורתא רב דאמר כרבי מאיר ושמואל דאמר כר' יהודה ולא מפליג רב בין ידע דמחיל ללא ידע. ריב"ש ז"ל. וכן תירץ הריטב"א ז"ל דסוגיין כאביי ואפילו במפרש שיש בו אונאה וידע דמחיל אמר רב דתנאי בטל ואף על גב דרבא עביד התם תירוצא אחרינא כאן בסתם כאן במפרש שינויא בעלמא הוא למימר דמההיא מתניתא דפרכינן מינה ליכא הכרחא לומר דרב כרבי מאיר אבל מודה רבא בעיקרא דמלתא דרב דאמר כרבי מאיר ואפילו במפרש שיש בו אונאה פליגי רב ושמואל רב כרבי מאיר ושמואל כרבי יהודה. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן אמר רב הלכה כרבן שמעון בן גמליאל רבינו הגדול ז"ל פסק כרבנן ודחה לדרבן שמעון בן גמליאל משום דקיימא לן תנאי שבממון קיים ורבינו חננאל פסק כרבן שמעון בן גמליאל ואמר טעמא דאף על גב דקיימא לן כל תנאי שבממון קיים שאני הכא דלא בא לעולם והרי הוא כמי שאמר לא אירש את אבא דלא אמר כלום וסמך על הירושלמי דגרסינן תמן רבי ירמיה בשם רבי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ולא לענין דבריו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאמר אם מתה יירשנה (אבל לא) [אלא] לענין דבריו שאמר מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בתנאי גוף והכא בתנאי ממון אנן קיימין ולמה אמרו תנאי בטל שבסוף זכה בהן ופירשו הרב ז"ל לאחר מיתתה הוא יורשה ואינו יכול לסלק נפשו ממאי דלא אתא לידו והרי הוא כמי שאמר לא אירש את אבא. והא דגרסינן התם בירושלמי אילין דכתבין אין מיתת בלא בני בלא וכו' תהדר לבית אביה תנאי שבממון הוא וקיים איצטריך לן לפרושי דלאו בכתיבת הבעל לאשתו אלא בכתיבת האב לבתו ובמתנה על מנת להחזיר ויש מפרשים דבכתיבת הבעל לאשתו מיירי ולאו מתנה על מה שכתוב בתורה הוא שהרי אינו מתנה שלא יירשנה אלא ירושה ומתנה עם הבעל להחזיר הממון ליורשיה כמי שרוצה למחול זכותו דודאי מצי יהיב ליה במתנה כן פירש רבינו נר"ו כל אלו הדברים לסייע לדברי רבינו חננאל ז"ל. אבל עיקר הדברים כדברי רבינו הגדול רבי' יצחק דכיון דאוקימנא למתני' בגמרא דילן בכותב לה ועודה ארוסה לא דמי לאומר לא אירש את אבא אלא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר הוא שאדם מתנה עליה שלא יירשנה שכיון שעדיין אינו ראוי ליורשה מצי לסלוקי נפשיה מינה ולא מקרי דבר שלא בא לעולם כדפרישית ושמא ר' ירמיה בשם רב סבירא ליה מתני' בכותב לה משנשאת ובהא מסתבר לן טעמייהו דלא מצי לסלוקי נפשיה ואפילו בקנין דראוי ליפול הוא ועדיין אין לו אבל כיון דאוקימנא למתני' בכותב לה ועודה ארוסה ודאי מצי מסלק נפשיה מירושתה כי היכי דמצי מסלק נפשיה מגופה ומפירי ואף על פי שלא באו לידו ומאי שנא נחלה אלא מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה ואנן קי"ל תנאי קיים הלכך ליכא למיסמך אבני מערבא בהא דפליגי אגמרא דילן אבל אפשר דאיכא למיסמך עלייהו בנשואה דלא מהני בה אפילו קנין ומסתבר טעמייהו ומגמרא דילן מוכחא דטעמא דמתניתין ליכא לפרושי בהכי מדאקשינן מאי הלכה כותיה דרבן שמעון בן גמליאל ולאו מטעמיה ואוקימנא דירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חזוק לדבריהם כו' ואי סלקא דעתין איתא להאי טעמא הוה לן למימר ורב סבר ירושת הבעל מדברי סופרים אלא דהכא משום דבסוף הוא זוכה בהן ובהדיא פליגי דהכא אמרינן הלכתא כותיה ולא מטעמיה משום דירושת הבעל דאורייתא והתם אמרינן משום דבסוף זכה בהן והיאך נסמוך על גמרא דידהו דפליגא בהדיא אגמרא דילן. ותימה גדולה הוא היאך עלה על דעת גאון ז"ל למפסק הלכתא מגמרא דמערבא למילתא דבגמרא דילן פליגי בה ושקלו וטרו בה ואין זה דרך בעלי הוראה ואחרים אמרו דכיון דקיימא לן דכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה בעילתו בעילת זנות אלמא חכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה וכדאוקימנא לרבי יהודה בפרק אף על פי ה"נ אף על פי שבדבר של ממון בשל תורה תנאו קיים בשל דבריהם עשו חזוק יותר וגם זאת הסברא היא משובשת חדא דירושה היא בפירות וכבר שמעינן ליה לרבי יהודה התם דאמר לא עמדו רבנן ועשו חזוק אלא בכתובה דלכל הנשים יש כתובה ועוד דאנן לאו כרבי יהודה סבירא לן התם דתנאי בטל אלא כרבי מאיר קיימא לן דאמר לעיל דבעילתו בעילת זנות וכדפרישנא התם אבל זו צריך תלמוד שקשה לנו הסוגיא הזו דאקשי וסבר רב תנאי קיים והא איתמר האומר לחברו כו' ומאי קושיא הא אמרינן בפרק הזהב רבא אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש ואמרי נמי אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם אלא דידעה ומחלה אבל הכא מי ידע דמחיל והכא הא ידע ומחיל. ואולי יש מבעלי הסברות שבידנו המשובשות מי שירצה לומר דמתני' נמי כיון דלא ידע אי שכיבא בחייו או לא הוי כמאן דלא ידע דליחול דמי ודמי לסתם אונאה ולפי זה יצא להם לומר שהלכה כרשב"ג וכרב דאמר הלכתא כוותיה ולא מטעמיה דהא בסתם אונאה תנאי בטל. וזה אינו כלום דטעמיה דמאן דאמר באונאה סתם יש לו עליו אונאה לאו משום מתנה על מה שכתוב בתורה הוא אלא אפילו בדבר הרשות כיוצא בתנאי זה בטל הוא דטעמא משום דלא גמר ומחיל הוא דהוה ליה כשאר כל המוכרין סתם שאונאתם מחילה בטעות ולאו שמה מחילה כדאיתא בפרק איזהו נשך [ס"ז א'] ושמואל סבר כיון דאמר יהיב דעתיה וגמר ומחיל. ואם אומר אתה כן דמתני' לאונאה סתם דמיא דלא ידע דליחול קרית ליה היכי אמרינן דרב סבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חזוק אפילו בדבר הרשות נמי תנאי בטל ומסתברא נמי לאו מלתא היא דהתם סבר אנא בקינא בזביני ולא מטי לי אונאה אבל הכא הא נחית להאי דעתא דאי מית נמי לא יהא יורשה והרי הוא מתנה מתחילה על הדבר ולא דמיא לההיא דאמרינן התם מי יימר דעקר דההיא ליתא אלא משום דלא מכווני ודאי למיעקר דבר תורה ואיכא למימר דסוגיין כאביי ולא דייק אלא עיקרא דמלתא דהא דאמרינן התם רבא אמר לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש לאו לפרושי פלוגתא דרב ושמואל בסתם וברייתא כרב דאי הכי אדרבה קשיא לשמואל וטפי עדיף לאוקמא במפרש ורב כרבי מאיר דלא הויא ברייתא תיובתא לחד מינייהו מלמימר דבסתם פליגי וברייתא אידך תיובתא דשמואל אלא הכי קאמר דקאמרת מחוורתא דרב כרבי מאיר דלרבי יהודה לעולם אין לו עליו אונאה משום האיך ברייתא לא תקשי הך ברייתא דאמר כרבי יהודה נמי מחלק בין סתם למפרש ומיהו בפלוגתא דרב ושמואל לא פריש רבא מידי אלא אפשר בסתם ורב כר"מ ואפשר במפרש ואפילו כרבי יהודה וסוגיין מוקי לה במפרש כי היכי דתיקום שמואל כרבי יהודה ולא תהוי ברייתא תיובתיה וכיון דסוגיין עיקר הוא ולא אשכחן בדרב אוקימתא אחריתי לא מוקמי' לה אנן בסברא חדתא הלכך ליתא לדרב ולדרשב"ג ואלמלא דברי רבינו חננאל ז"ל הייתי קורא תגר לכל החולק על אותו פסק שפסק רבינו הגדול בשמועה זו מפני הטעמים שלא נתפרשו בגמרא ואין להם על מה שיסמוכו. וכתב רבינו הגדול ז"ל בהלכותיו אילין דכתבין אין מיתת בלי בני כו' מהדר לבית אביה תנאי ממון הוא ותנאו קיים ונראה דרבי יוסי לא אמרה אלא בכותב לה בכתובתה שהרי כך המנהג לכתוב תנאי ירושה בכתובה ועדיין לא נכנסה לחופה ואינו ראוי ליורשה ולפיכך הוא יכול להתנות עליה שלא יירשנה כדאמרינן בגמרא דילן וכדפסק רבינו הגדול. ע"כ:
אלא בלשון קושיא היכי דמי דאילו רבן שמעון בן גמליאל סבר ירושת הבעל דאורייתא והוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה ולהכי יירשנה ורב סבר ירושת הבעל דרבנן ולהכי לא יירשנה ולא אמרינן חכמים עשו חזוק לדבריהם ורב לא מוקים הלכה כרשב"ג אלא במאי דקאמר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל והכי הוה ליה למימר הלכה כרשב"ג מטעמיה ולא מהלכתיה דאם מתה יירשנה דהיינו כהלכתו ובין רב ובין רבנן תרווייהו סבירא להו ירושת הבעל דאורייתא והיינו לא מטעמיה דבעלמא כרבנן כגון כתובה ופירות ומזונות תנאו קיים ורב סבר תנאו בטל דחכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה כטעמא וכהלכתא דהא תרווייהו בירושת הבעל דאורייתא ורב מוסיף הוא על טעמא דרשב"ג דקסבר נמי בדרבנן תנאו בטל אלא תירוצא הוא ואינו לשון קושיא. רש"י במהדורא קמא:
האי כטעמיה וכהלכתיה ורב מוסיף הוא פירות דהא מודה רב לרבן שמעון בן גמליאל בכל הנדון דלפנינו שזה התנה על מה שכתוב בתורה דירושת הבעל דאורייתא והמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא שהוא מוסיף דברים שאפילו בדינין דעלמא מי שמתנה על מה שאמרו חכמים תנאו בטל ודלא כרשב"ג. הריטב"א ז"ל: אלא הלכה כרשב"ג דאם מתה יירשנה כו'. פי' והשתא לא חשיב תוספת דברים שאף בנדון הזה חולק עליו רב בעיקר הטעם דרשב"ג אמר תנאו בטל מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה ורב אמר שתנאו בטל מפני שהתנה על מה שתקנו חכמים. הריטב"א ז"ל:
ורב סבר ירושת הבעל דרבנן ואיכא למידק למה לי לאורוכי כולי האי הא ודאי דהכי קאמר דרב סבר ירושת הבעל דרבנן כדקאמר בסמוך להדיא ועוד מאי פריך הא ודאי פשיטא דמצי לדחויי בקל ורב לטעמיה דר"י קאמר וליה לא סבירא ליה ועוד ק"ק אמאי לא פרכינן הכי לעיל עלה דאוקימתא קמייתא דאמרינן נמי דרב סבר ירושת הבעל דרבנן ואיברא דלעיל עדיפא מינה קא פריך ומיהו מ"מ דחיקא לשנויי הכי ונראה דהכי קא פריך ורב סבר ירושת הבעל דרבנן פירוש כיון דרב סתים לישני' כולי האי דלא קאמר אלא הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה ופירש היינו הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דאם מתה יירשנה ולא מטעמיה דרשב"ג אמר תנאו בטל מפני שהתנה על מה שתקנו חכמים אי לאו דמפרש להדיא בדוכתא אחריתי דירושת הבעל דרבנן לא הוה ליה לסתומי לישני' כולי האי אבל עלה דאוקמתא דלעיל לא קשיא ולא מידי דעיקר מילתיה דקאמר הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה פירושו היינו הלכה כרשב"ג דאמר אם מתה יירשנה ולא מטעמיה דאילו לרשב"ג מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ורב סבר תנאו קיים ומשום דקשיא לן אמרו יירשנה אמרינן דסבירא ליה ירושת הבעל דרבנן ומיהו עיקר מילתיה לאו בהכי איירי אבל בהך אוקמתא דעיקר מילתיה בהכי איירי קשיא היכן מצינו דרב סבר הכין להדיא עד דסתים הכא לישניה וסמיך אמאי דקאמר בדוכתא אחריתי ומשמע ליה דהא דקאמר לעיל בסמוך ורב סבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חזוק כו' דהיינו פירושו דרב סבר הכין להדיא בדוכתא אחריתי משום האי קושיא דאקשינן דסתים הכא רב לישניה כולי האי ולהכי פריך ורב סבר ירושת הבעל דרבנן פירוש מי אמר הכי להדיא בדוכתא אחריתי והא תנן ר' יוחנן בן ברוקא כו' ואמר רב כו' כדתניא כו' הא קמן דמפרש מילתיה דרבי יוחנן בן ברוקא ומסתייע נמי מילתיה מדתניא המוכר קברו אלמא דסבירא ליה הכי ואפי' דלטעמיה קאמר ולא סבירא ליה הכין מכל מקום קשיא דאהיי סמיך למסתם את לישניה כולי האי ואדרבה הוה ליה לפרושי הכא להדיא למילתיה כי היכי דנדע דהתם לטעמיה דרבי יוחנן בן ברוקא קאמר וליה לא סבירא ליה ומשני רב לטעמיה דרבי יוחנן בן ברוקא כו' פירוש דמדקאמר רב לעולם קסבר ירושת הבעל דאורייתא כו' אלמא משמע דלטעמיה דר' יוחנן בן ברוקא קאמר וליה לא סבירא ליה והא דקאמר לעיל ורב סבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חזוק כו' מהכא שמעינן לה ולאו דסבירא ליה הכין להדיא בשום דוכתא כנ"ל:
הכי גרסינן וכן גרסת רש"י וכן הוא בנוסחאות המדוייקות היורש את אשתו יחזיר ביובל לבני משפחה איכא דקשה ליה על גרסא זו דא"כ למאי דפרישנא טעמא בסמוך דמשום פגם משפחה אמור רבנן דלשקול דמי וליהדר מאי איריא ביובל אפילו בשאר שני שבוע נמי אית ליה לאהדורי וכההיא דמוכר קברו ודרך קברו דמייתינן לה עלה דהאי ולפיכך יש מרבותינו דמחקי לה ולא גרסי ביובל וליתא דאי שלא ביובל הוא מחזיר ומפני התקנה למה הוצרך רב לומר דקסבר ירושת הבעל דאורייתא דאפילו סבר ירושת הבעל דרבנן יש לנו לומר דאמור רבנן דליהדר משום פגם משפחה (דוקא) אלא ודאי ביובל גרסינן ולכך הוצרך לומר ירושת הבעל דאורייתא דאי דרבנן היא כיון שהוא יובל בלא דמים יש לו להחזיר והא דקשיא ליה למה אינו מחזיר בשאר שנים דלגבי הפקעת זכות הבעל שלא ירד בה אלא בתורת ירושה לא חשו לפגם משפחה אלא ביובל לבד לפי שכל הקרקעות חוזרות לבעליהם מה שאין כן בלוקח דעלמא דלא הוה ליה למזבן מידי דאיכא פגם משפחה ולפיכך הפקיעו חכמים זכותו שיטול דמיו ויחזיר לעולם משום פגם משפחה כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא הכי גרסינן היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה וינכה כו' קא סלקא דעתיה דביובל נמי מיירי ובבכורות תנינן ליה ואיירי ני בבכורות מכירות ומתנות חוזרות ביובל ואמרינן התם תשובו איש אל אחוזתו ואל לרבות את המתנות אמאי יחזיר ביובל דירושות אינן חוזרות ביובל ואי דרבנן הוא דמדאורייתא אין הבעל יורש את אשתו ואהכי חוזרות ביובל דלא עדיפא ממתנה דחוזרת וחכמים לא העמידו דבריהם כנגד דברי תורה דמים מאי עבידתייהו כלומר אמאי קאמר וינכה לו מן הדמים דמשמע דשקיל בעל מן היורשין דמי ירושת אשתו אלא שפיחת לה מן הדמים דכיון דמדרבנן היא חוזרת אפילו בלא דמים במכירה או מתנה וכגן דהורישתו אשתו בית הקברות ולא ביובל מיירי ומשום פגם משפחה דגנאי הוא להם לבני משפחה שיהיו אחרים נקברים עם בני משפחתו בבית הקברות שלהם דמי קבר אשתו צריך לנכות להם מן הדמים דעליה דידיה רמיא קבורתה ומנא תימרא דחיישינן לפגם משפחה כדתניא המוכר קברו לאחרים ומת קוברין לו בעל כרחו דלוקח משום פגם משפחה שיהא אחר נקבר בבית הקברות שלהן אלמא רב אית ליה ירושת בעל דאורייתא ע"כ:
לטעמיה דר' יוחנן קאמר וליה לא סבירא ליה איכא דקשיא ליה ולימא מאי יחזיר לבני משפחה קודם היובל משום פגמן ולעולם ירושת הבעל דרבנן. ולאו קושיא היא כלל דאם כן מאי ינכה מן הדמים הרי צריך להחזיר ביובל ומהו שוה לו עד היובל שיחזרו לו דמיו הרי אינו יכול לקבור בו מתו ולא שום דבר ואמאי יחזרו לו דמי כל השדה הרי אינה שלו. הרמב"ן ז"ל: וריב"ש ז"ל כתב וז"ל ואם תאמר ולימא מאי יחזיר כו'. הא לא קשיא דעל כרחין האי יחזיר ביובל קאמר דהא בבכורות תנן לה וקאי ארישא דקתני אלו שאין חוזרין ביובל ואי ירושת הבעל דרבנן ביובל ליכא דמים דמדינא בעי למהדר אבל אי אמרינן דירושת הבעל דאורייתא קתני יחזיר ביובל בדמים משום פגם משפחה ואף על גב דהשתא מקמי יובל נמי בעי מהדר בדמים משום פגם משפחה קתני יחזיר ביובל לאשמועינן דאפילו ביובל דוקא בדמים ומשום פגם משפחה אבל מדינא לא דירושת הבעל דאורייתא. ויש תירוצים אחרים. וזה הנכון ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל יש להקשות דבשלמא אי ירושת הבעל דאורייתא היינו דאיכא דמים דהא מדינא מצי קבר ביה אלא אי ירושת הבעל דרבנן ולא מצי קבר ביה וחוזר הוא ביובל דמים מאי עבידתייהו דהא אין לו דמים דמה לו בין בהחזרה דהשתא להחזרה דביובל והראב"ד כתב דלרבותא נקט הכי לומר דאף לכשתמצא לומר ירושה דאורייתא מחזיר לבני משפחה משום פגם משפחה. ע"כ: מתני' מי שמת והניח אשה ובעל חוב כו'. והיה לו מלוה או פקדון וכו' כלומר שלא היו ברשות היתומים שאם היו ברשותן בשעת מיתה הא קי"ל דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה ולא לבע"ח אבל היכא דלא תפיסי בהו כגון הכא דאית ליה פקדון או מלוה ביד אחר פליגי ר"ט ור' עקיבא. ינתנו לכושל מפרש בגמרא לכושל שבראיה ובברייתא תאני לכושל והוא כשול וענין אחד הוא על הבעל חוב והוא כשול שהוציא ממונו מתחת ידו והלוהו והוא נראה לכל שהוא מפסיד יותר מן האשה שלא הוציאה בנישואיה לבעל כלום בשכתב לה הבעל כתובה וכ"ש שהוא כשול יותר מן היורשין הלכך ינתנו לפריעת חוב ורבי עקיבא סבר מה לנו לרחם על הבעל חוב דהא שמא לא הוציא כלום דדילמא אביהן פרעו דהא תלמוד שאין אנו מאמינין אותו שהרי אנו מצריכים אותו שבועה שלא נפרע מן החוב כלום וכמו כן האשה אבל יורשיו נוטלין מה של אביהן ביד אחרים בלא שבועה הלכך כל זה המלוה והפקדון אף על פי שאינם ביד היורשין כאילו איתא ברשותן חשבינן לה וכיון דמטלטלין נינהו ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי מפסדי בעל חוב ובעל הכתובה. רבי' יהונתן ז"ל: וז"ל של ריב"ש רבי טרפון כו'. רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן בגמרא פליגי אמוראי איכא מאן דאמר לכושל שבראיה ואיכא מאן דאמר לכתובת האשה משום חינא ופירוש כושל שבראיה רש"י פירש מי ששטרו מאוחר ובירושלמי מפרש מלוה בשטר ומלוה בעדים ינתנו למלוה בעדים וטעמא דינתן למי שהוא מאוחר או למלוה בעדים מפני שאלו אם לא יתנו להם יפסידו ומיהו על כרחין משמע דהני מילי בדאיכא משועבדים דאפשר למלוה בשטר או למלוה מוקדם לגבות מהם דאי לא אף אינהו כושלים הוי וכי אלו מפני שיפה כחן יפסידו אלא ודאי חולקין בשוה שאין דין קדימה במטלטלין. ותימא למה חשו חכמים לפסידא דהני ולא חשו לפסידא של לקוחות שהמוקדם יטרוף מהם ואפשר שכיון שהמעות האלו בפני בית דין ויש להן לחלקן אין להם להשגיח אלא על אלו שלפניהם דהיינו בעלי חובות וכתובה ויש להם ליתנם למי שאם לא יתנו לו יפסיד ואם יתנו לאחר הנה בית דין מפסידים לזה בידים אבל ללקוחות אין ב"ד מפסידין אלא גרמא בעלמא הוא ואפשר דלמאן דאמר לכתובת אשה משום חינא אפי' היכא דליכא נכסים אחרים לדידה יהבינן לה משום דאיהי כושלת בגופה לדידה יהבינן לה אף על גב דהנך מפסידין ופלוגתייהו לא משכחת אלא במטלטלי והיינו דנקט מלוה או פקדון ביד אחרים אבל במקרקעי אפילו הם מפקדי ביד אחר ליכא למימר הכי חדא דקרקע כל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה וברשותייהו דיורשין קאי ועוד אם אין שם אלא קרקע אחד היאך ינתן למאוחר או למלוה בעדים שאם כן מלוה בשטר ומלוה מוקדם יפסידו שהרי הלקוחות אומרים לאלו הנחנו לך מקום לגבות ממנו ואף לרבי יוחנן דיהיב לכושל בגופו ולא חייש לפסידא דהני דוקא במטלטלי משום דלא חל שעבודא עליהן כיון שמת אבל בקרקע דמשועבד דאי אפילו לאחר מיתה הקודם בהם זכה ולמלוה בשטר מוקדם יהבינן להו וזה פשוטו. עכ"ל ריב"ש ז"ל:
וכן כתב הרא"ה ז"ל דליתיה להאי דינא אלא למטלטלים אבל בקרקע לא דהשתא תרוייהו שוו להו דאי לא גבי מיניה מלוה בשטר או מוקדם לא גבי נמי ממשעבדי דאמרי ליה הנחנו לך מקום לגבות ממנו. ומטלטלי היכא דכתב ליה אגב נראה שהן כקרקע והא אמרן דבקרקע ליתיה להאי דינא ע"כ. ואם תאמר היה לו פקדון או מלוה ביד אחרים היאך ינתנו לכתובה בשלמא לבעל חוב הרי נשתעבדו לו מחיים וכל שלא באו ליד היורשין לאו מטלטלי דיתמי נינהו אלא לכתובה דאפילו מחיים מטלטלי לא משתעבדי לכתובה האיך ינתנו לה וכי מי עדיפי מטלטלין אלו שלא באו לרשות יורשין משאם היו ברשות בעל עצמו שלא היתה גובה מן המטלטלין ויש לומר דסבירא ליה לרבי טרפון כרבי מאיר דמטלטלי משתעבדי לכתובה ואם תאמר אכתי מלוה היאך תנתן לכתובה והיאך מוציאין מזה ונותנין לו מדרבי נתן והא לא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה כדאיתא פרק האשה שנפלו ויש לומר דאין מוציאין מן המלוה בעל כרחו אלא אם כן בא לפרוע נותנין לה. אבל הרי"ף ז"ל כתב שמוציאין ממנו מדרבי נתן ויש לומר לפי דבריו שאף על פי שלא נשתעבדו לה מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לא לבעל חוב ולא לאשה לכתובתה היכא דלאו ברשותיה מנחי סבירא ליה לר' טרפון דמוציאין מיד המלוה או מיד מי שהפקדון אצלו ונותנין לבעל חוב ולכתובה שנתחייב בהן המת מחיים עד כאן ואם תאמר אכתי כתובה ובעל חוב היכי גבו ממלוה והא קיימא לן דמלוה ראויה היא ואין בעל חוב וכתובה נוטלין בראוי כבמוחזק תירצו בתוספות שלא אמרו מלוה ראויה אלא לגבי בכור ואינו נכון ויש מתרצין דהני תנאי סברי כרבי דאמר דמלוה מוחזקת היא ובפירוש איתא התם דרבי עקיבא סבירא ליה הכי ומיהו לפי מה שכתבתי שאינו משום שעבוד אין זו קושיא. ריב"ש ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ינתנו לכושל וכו' והיינו בעל חוב דלאו אורחייהו דאינשי לאוזופי עד דתהוי להו בית ומסתמא קדמה כתובת אשה לבעל חוב ואשה יפה כחה שיכולה היא לחזור על הלקוחות ובעל חוב אינו יכול לחזור עליהם לפי שקדם שעבודה של אשה לשעבודו הלכך ינתנו לבעל חוב והוא הדין אם קדם בעל חוב לכתובת אשה שנותנין לה אותו פקדון או מלוה ע"כ: אין מרחמין בדין כו'. הא כתבינן לעיל מה שכתב הר' יהונתן הכהן בזה. וזה לשון רש"י במהדורא קמא שכולן אשה ובעל חוב אפי' באין ליפרע מן הנכסין צריכין שבועה דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה משום דמצו טענו יתמי אילו הוה אבא קיים הוה טעין פרעתיך דאמרינן בשבועות אמר ליה לוה למלוה פרעתיך ואשתבע לי דלא פרעתיך משביעין ליה והוינן התם מה בין זה לפוגם שטרו ומשני פוגם שטרו אם לאו דטעין ליה אשתבע לי על שאר טענינן ליה אבל הכא אי לא טעין לא טענינן ליה אלא אמרינן ליה זיל שלים ואילו אמרי ינתנו לכושל שבהם כ"ש דאין נפרעין מן הנפקד או ממלוה אלא בשבועה אבל יורשין נוטלין מה של אביהם ביד אחרים בלא שבועה הלכך הוה להו מוחזקין במלוה יותר מאחר ע"כ:
וז"ל הריטב"א שכולן צריכין שבועה פרש"י שכולן צריכין שבועה וכל זמן שלא נשבעו אין להם רשות בהן ואין אנו יודעין אם יש להם עליו כלום והלכך כשמת הלוה זכו בהן היורשין וברשותם הם עכ"ל. ונראה לפי זה שאלו פטרום משבועה בחייו הרי אנו יודעין שיש להם עליו כלום ויתנו לכושל שבהם אבל בירושלמי אמרו הגע עצמך שפטרן משבועה זו תורה וזו אינה תורה כלומר דלא בשבועה מכל מקום תליא מילתא אלא בדין גוביינא שכולם מחוסרין גוביינא וראויין לשבועה כל היכא שלא פטרם ממנה והיורשין אינם מחוסרין גוביינא כל היכא דאיתיה לממונא ברשותייהו קאי והכי מוכח לקמן בגמרא דעבדינן צריכותא למאי דקתני תרתי מלוה ופקדון דאי כתב פקדון ה"א דוקא בפקדון אמר רבי עקיבא אבל לא במלוה והא אמאי תיסק אדעתין דהא במלוה נמי כולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה אלא ודאי הכי פירושא דהא דפקדון כיון דהוי בעין הוה אמינא שעומד בחזקת יתומים אבל מלוה שנתנה להוצאה אינה עומדת בחזקת יתומים יותר מחזקת בעל חוב וכתובת אשה קא משמע לן ע"כ. ולפי שיטתו של רש"י שפיר נקט נמי ברישא ינתנו ליורשיו ולא מהני תפיסה ע"כ דכיון דהוו להו ברשות היתומים כשמת האב הלכך אפילו תפסו נמי לא מהניא תפיסה שכבר זכו היורשין ולכך נקט ר' עקיבא ינתנו ליורשין ולא תני הרי הן של יורשין כנ"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה שכולן צריכין שבועה בין כתובה בין בעל חוב אינן יכולין ליפרע אחר מיתת המלוה אלא בשבועה ולא מבעיא כשאין שטר למלוה אלא אפילו יש שטר למלוה ואפילו יהיה בשטר נאמנות שהלוה האמין אותו על עצמו אפילו הכי אינו יכול ליפרע מן היורשין אלא בשבועה דחיישינן להתפסת צררי כדאמרינן לקמן בהאי פרקין ומאי דאמרינן בכולי תלמודא כלל גדול אמרו בדין הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה לא מצינו אותו בפירוש לא במשנה ולא בברייתא אלא מתוך המשנה זו למדו אותו שהרי שנינו דכולן צריכין שבועה קודם שיפרע מן היתומים ע"כ:
כל הקודם בהן זכה דכיון דתפס לא מפקינן ליה מיניה ואם קדמו היורשין זכו ואין מוציאין מידם דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי והכי נמי לכתובת אשה קדם אחד מהן האשה או המלוה זכה הוא דר' טרפון אית ליה דתפיסה דלאחר מיתה מהניא זכתה כלומר תפסה וב"ח או שתפס ב"ח. לכושל שבהן כיורש ובעל חוב ואי זכה בעל חוב יתר הוו להו נמי תרי יורשין ואשה אית לה ריעותא טפי מיורש. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הר' יהונתן הכהן ז"ל לכושל שבהן דהיינו הבעל חוב יותר כשול מן היורשין אי נמי בעלת הכתובה היא יותר כשולה מן היורשין שהיא צריכה חן לינשא לאיש והיא נפגמה תחתיו ועוד שעבדה אותו כל ימי חייו והיתה סומכת על כתובה זו ע"כ. פי' קשיא להו דברישא קרינן כושל לכושל שבראיה ולמר לכתובת אשה והכא בסיפא אי זכתה אשה הרי אין כאן כושל למר ואי זכה המאוחר אין כאן כושל לכך תירצו דהכי נמי נקרא כושל לגבי יורשין בין בעל חוב בין אשה:
וכתב הרשב"א לקמן בגמרא וז"ל ר' יוסי בר חנינא אמר לכושל שבראיה דהיינו בעל חוב ואשה קרינא ליה לבעל חוב כושל טפי מאשה אבל ודאי כי ליכא אשה לדידיה יהבינן דאף הוא כושל יותר מן היורשין וכדתנן זכה בעל חוב יתר על חובו רבי טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ע"כ:
גמרא למה לי למתני מלוה הקדים לשיולי עלה דמלוה משום דאיהו בתראה והיא המיותרת וקאמר תו למה ליה למתני פקדון כלומר אם תמצא לומר דאי מחודשת יותר אם כן למה לי למתני פקדון. וז"ל רש"י במהדורא קמא למה ליה למתנא כו' לשמעינן פקדון וה"ה למלוה ע"כ:
דאי תנא מלוה כו' ולא קצר ואמר תנא מלוה להודיעך כחו דר"ע ותנא פקדון להודיעך כחו דר' טרפון משום דאי הכי הוה ליה לאשמועינן כח ורבותא טפי לר' עקיבא דאפילו תפסו ממש לאחר מיתה לא מהניא לרבי עקיבא אלא צריכותא בעלמא בעי למנקט דאצטריכו תרוייהו מלוה ופקדון כנ"ל: לכושל שבראיה פרש"י אותו שהוא מאוחר כו'. והריא"ף פירש דכושל זה הוא בעל חוב ומה שאמרו כושל שבראיה רוצה לומר שאינו יכול לגבות חובו אלא בראיה ועוד שהוא נותן מעות והאחרים לא נתנו ומ"מ נראה למורי הרב נר"ו שאם הם שני בעלי חובות או בעל חוב וכתובה המאוחר קודם שהוא כושל יותר דעד כאן לא פליגי ר' יוסי ור' יוחנן אלא כששניהם מוקדמין אבל היכא דהאחד מאוחר דברי הכל גובין מן המאוחר ויש סיוע לזה מן הירושלמי דגרסינן התם מאן כושל בעל חוב מלוה בשטר ומלוה על פה מלוה על פה קודמת וצריך עיון למה לא הביא הרי"ף בהלכותיו דברי ר' יוחנן דהוא בתרא טפי מרבי יוסי בר חנינא ונראה שסמך על מאי דאמרינן אי ליכא אלא חד ארעא לבעל חוב יהבינן ולא לאיתתא יהבינן וזהו אליבא דר' יוסי ושואלין על זה כיון דקיימא לן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובה היכי סבירא ליה לר' טרפון דינתנו לבעל חוב ויש לומר דהכא במלוה או פקדון דישנן ביד אחרים לא דיינינן להו מטלטלי דיתמי אלא מטלטלי דידיה נינהו ויהבינהו לבעל חוב ואפילו לקח הדין במלוה ובפקדון ולא אמר והניח מטלטלי דאלו במטלטלי שהניח ברשותו דברי הכל ינתנו ליורשין דמטלטלי דיתמי מדין דתלמוד לא משתעבדי לא לבעל חוב ולא לבעל כתובה. תלמידי הר"ר יונה:
וכתב ריב"ש ז"ל הריא"ף פסק כמאן דאמר לכושל שבראיה דהיינו בעל חוב וקשה דהא לא קיימא לן כחד מנייהו אלא כר' עקיבא דאמר ינתנו ליורשיו יש מי שאומר שכתבה הריא"ף משום דנפקא מיניה לגר דלית ליה יורשין ויש מי שאומר דהא לא אפשר דגר כיון דלית ליה יורשין ולא נשתעבדו מטלטלי לאחר מיתה זכה הלה במה שבידו אבל נראה שדעת הרב דהיכא דאיתנהו ברשות אחרים קיימא לן כר' טרפון דמשתעבדי לבעל חוב מדשקלו וטרו אליביה ר' יוסי ורבי חנינא והיכא דליתנהו ברשות אחרים אף על גב דצבורין ברשות הרבים קיימא לן כרבי עקיבא דברשות יורשין קיימי ולא מהני בהו תפיסה דאחר מיתה וצריך עיון ונראה לי שכתבו הרב ז"ל משום דנפקא מיניה לקרקע היכא ששניהם יוצאים בשם אחד דאמרינן לקמן לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא כו' כי הרב מפרש דכושל שבראיה הוא בעל חוב לעולם לפי שאינו גובה אלא בראיה כמו שמפורש בהלכות ע"כ:
הכי גרסי' ברש"י והוא כשר ופירש ז"ל והדבר כשר והגון לעשות כן ע"כ. וכן כתב במהדורא קמא וז"ל הכי גרסינן ר' בנימין אומר לכושל והוא כשר כלומר לכושל לבעל חוב יהבינן וכן כשר וכמו וכשר הדבר לפני המלך ע"כ. ור' יהונתן הכהן גריס והוא כשול וכדכתבינן לעיל במתניתין ולגירסת רש"י איכא למידק אמאי קאמר ר' בנימין והוא כשר טפי מחבריה רבי אלעזר ויש לומר דלר' בנימין ניחא דנקט ינתנו לכושל דהיינו טעמא דמילתיה דמשום דהויא כושל דהיינו שטרו מאוחר הדבר כשר לעשות כן ולהכי נקט והוא כשר אבל לרבי אלעזר דהיינו אשה ומשום הכי יהבינן לה משום חינא הרי אין טעם הדבר משום דהויא כושל ואמאי קאמר ר' טרפון ינתנו לכושל ונראה דאפילו לרבי אלעזר אין טעם הדבר דיהבינן לאשה משום חינא בלחוד אלא דהויא נמי כושלת שאין דרכה של אשה לחזור אחר נכסי המת ולבקש היכן יש לו קרקע ומה דאיכא טפי באשה מבבעל חוב דהיינו טעמא דחינא קא פריש ר' אלעזר ועוד משום תרי טעמי הוא דיהבינן לאשה חדא דמקריא כושל לפי שאין דרכה לחזור ועוד משום חינא והכין דייק רש"י בלישניה דוק ותשכח. אבל לר' בנימין משום טעמא דכושל בלחוד יהבינן ליה למי ששטרו מאוחר ולהכי נקט והוא כשר וניחא לשיטתא דא הא דקשיא להו לתוספות דהכא יפה כח האשה מכח בעל חוב משום חינא ולענין זבורית תנן בהנזקין דבעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזבורית וגרעו כחה מב"ח משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה האשה רוצית להנשא ולא חשו משום חינא ולמאי דכתיבנא דהכא לא ייפו כחה משום חינא בלחוד ניחא ולפי מאי דפירש רש"י משום חינא שימצאו האנשים חן בעיני הנשים יכילנא לפרושי דמשום תרי טעמי קאמר דלאשה יהבינן לה דתרוייהו טעמי שייכי בהדי הדדי טעמא דכושל וטעמא דחינא דמשום הכי ממנעי ולא מתנסבי אבל אם נפרש כפירוש רבינו חננאל דמשום חינא היינו שימצאו הנשים חן בעיני האנשים ויהיו להן קופצים ע"כ משום האי טעמא בלחוד הוא דהויא דהא לא שייכא בטעמא דכושל כלל כנ"ל. ומיהו תלמידי הרשב"א כתבו וזה לשונם משום חינא פירש רש"י כשרואות שהן קודמות לבעל חוב ימצאו האנשים חן בעיניהן כו'. ותימא האי דאם כן אמאי קרויה כושל ואי משום דאין דרכה לחזר אחר נכסי המת כמו שפירש הוא בעצמו ליתא דלא מקרי כושל אלא כשאינה גובה מן הדין ונכון פירש רבינו חננאל משום חינא שתהיה לה חן בעיני האנשים כשיראו שתגבה כתובתה בקל ואינה מתבזה לטרוח בתביעתה יקפצו עליה בני אדם יותר בקל ע"כ:
וכתב הרא"ש ואל תתמה דהכא ייפו כח האשה מכח בע"ח משום חינא ולענין בע"ח בבינונית דאין לדמות תקנת חכמים זו לזו כמו שמצינו לענין משקה בית מטבחיא שהקילו חכמים כדי שלא להרבות טומאה בעזרה וכמה מעלות טומאה הוסיפו לגזור בעזרה וטעמא משום דהכא מלתא דלא שכיחא הוא ולא גזרו משום נעילת דלת ע"כ. וריב"ש ז"ל תירץ חכמים תקנו לפי מה שראו שהיו הנשים מקפידות ע"כ:
ורבי עקיבא מה אריא מותר כולהו נמי דיורשין הוו דכל אימת דלא אשתכח אשה ובעל חוב הוו להו פירות תלושין בחזקת יורשין מהאי שעתא דמת אבוהון ואמאי קאמרת ר' עקיבא המותר לחוד ינתן ליורשין ומשני אין הכי נמי דלר' עקיבא כולהו דיורשין הוו. רש"י במהדורא קמא:
וכן פירש הר"י מטראני וזה לשונו ומקשה ורבי עקיבא מאי אריא מותר כולהו נמי דיורשין הוו פירוש כיון דאמר ר' עקיבא דנכסי בחזקת יורשין קיימי כל מה שתפסו שלא כדין תפסו דכל היכא דקיימי דיורשין הוו ואמאי לא פליג אלא במותר בלחוד ומהדר אין הכי נמי ואיידי דאמר ר' טרפון מותר אמר איהו נמי מותר פי' במאי דאמר ר' טרפון ענה ר' עקיבא אבל לדידיה לא שני ליה בין מותר לכל מה שגבו ע"כ. ואם תשאל מנא לי דר' עקיבא אמותר בלחוד פליג עד דמקשה מאי אריא מותר כו' ודילמא אמאי דקתני נמי לעיל מיניה כל הקודם זכה פליג וסבירא ליה דמוצאין מינייהו וינתנו ליורשין ולא תיקשי ולא מידי. תשובתך מדקתני אין מרחמין בדין משמע דאמאי דקתני רבי טרפון ינתנו לכושל שבהן פליג ולא במאי שמזכה להו מדין קדימה. ואין להקשות לשיטת רש"י ז"ל דסבירא ליה דכל היכא דפטרום משבועה מודה רבי עקיבא דלא זכו בהן יורשין אם כן מאי פריך דילמא בהכי מיירי ולהכי דוקא מותר ולא במאי דתפס. דהא ודאי ליתא דהא עלה דמותר נמי קא יהיב טעמא שכולם צריכין שבועה כו' ומהאי טעמא אפילו כולהו נמי ואי מיירי בפטרום משבועה מודה רבי עקיבא דאפילו מותר ינתן לכושל וכמו שכתב הריטב"א לשיטת רש"י ואי הוה מפרשין דמהאי טעמא דקאמר ר' עקיבא שכולן צריכין שבועה כו' לא קאמרינן משום הכי דזכי בהן היורשין משעת מיתה אלא הכי קאמר דיש יפוי כחליורשין בהכי טפי מהאשה ובעל חוב הלכך מצינן למימר דדוקא במותר קאמר רבי עקיבא אבל תפיסה מהניא אלא תלמודא לא סבירא ליה הכין ואפשר דעלה דהך שקלא וטריא בעי אידך מריה דתלמודא ורבי עקיבא תפיסה לא מהניא כלל פירוש אפילו תפיסה מחיים ותרי שואלין נינהו והכי קאמר בשלמא לדידי כל תפיסה מהניא אלא לדידך מאי קאמרת דאפילו תפיסה מחיים לא מהניא. והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו ור"ע מאי אריא כו'. אין הכי נמי כו' ור' עקיבא לא מהניא תפיסה כלל אף על גב דמעיקרא אקשינן מאי אריא מותר דמשמע דפשיטא ליה דלא מהניא תפיסה והדר אהדרינן ואקשינן ולרבי עקיבא תפיסה לא מהניא כלל נראה לי דלאו קושיא עיקרית היא אלא פירושא בעלמא ושיטת התלמוד הוא כך לברר דבריו לפעמים בדרך קושיא ותירוץ והוא מדרכי התלמוד והכי קאמר הא דאמר רבי עקיבא מותר לאו דוקא אלא הוא הדין לכולהו ולא תיקשי לך אמאי לא מהניא ליה תפיסה דתפיסה דלאחר מיתה לאו כלום הוא כנ"ל. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל:

Daf 84b

ורבי  עקיבא תפיסה לא מהניא כלל בתמיה כלומר כיון דתפיסת בעל חוב או אשה אמאי מפקינן מינייהו אמר רבא אמר רב נחמן מודה ר' עקיבא דתפיסה מהניא היכא דתפסי מחיים דאב וכי אמר במתניתין דלא מהניא כגון שתפס לאחר מיתה הכי הוי גמירא לה רב נחמן מרבו. רש"י ז"ל במהדורא קמא עד כאן. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל ור' עקיבא תפיסא לא מהניא כלל. לשון שאלה הוא זה אמר רב נחמן מהניא היכא דתפס מחיים של מת והכי גמר לה רב נחמן מרביה. ע"כ. פירוש לפירושו כיון דלא דחיקא ליה שום קושיא למימר הכין מנלן דכי תפס מחיים מהניא ותו מאי האי לישנא דקאמר והוא שתפס מחיים לא הוה ליה למימר אלא היכא שתפס מחיים מהני מאי והוא דתפס דקאמר ומתרץ רש"י דהכי גמר לה מרביה פירוש בהאי לישנא גופיה וחייב אדם לומר כלשון רבו כנ"ל. ולפיכך לא תקשי הא דאמר רבא גופיה בריש פרק אלמנה ניזונית דלכתובה לא מהניא תפיסה מחיים קאמר כמו שמפרש לקמן בעל הלכות גדולות דאיכא למימר דהכא בבעל חוב דווקא קאמר דמהניא ולא כתובה. ורבינו תם ז"ל פירש דלשון קושיא היא והתנן בפירקין דלעיל גבי שומרת יבם קדמה היא זכתה אף על גב דמטלטלי לא משתעבדי מהניא תפיסה התם מי נימא דההיא דלא כר' עקיבא אמר רבא אמר רב נחמן והוא שתפס מחיים וההיא דהתם כשתפסה מחיים ותימא דהא לעיל פירש רבינו תם גבי ר"מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה דיבם במקום בעל קאי ולכל דבר חשוב כבעל ועוד היכי משמע ההיא דלעיל בחיי הבעל טפי ממיתה דהכא ובשתיהן יש לשון אחד כל הקודם בהן זכה. ויש ליישב פירוש רבינו תם דהכי קאמר מחיים דבעל מהניא תפיסה לר' עקיבא ומתני' דלעיל גבי יבם הוי כתפיסה בחיי הבעל הלכך קדמה היא זכתה. ואכתי קשיא לר"י ז"ל על פירוש זה מדאמרינן לקמן בריש פרק אלמנה נזונית אלמנה שתפסה מטלטלי למזונותיה מה שתפסה תפסה אמר רבינא לא אמרן אלא למזונותיה אבל לכתובה מפקינן מינה ומשמיה דרבא מסיק רבי יעקב הכי התם ואיהו הוא דאמר הכא דתפיסה מחיים מועלת ולקמן בתפיסה דמחיים היא דאי בתפיסה דלאחר מיתה היכי בעי מר בר רב אשי למימר התם דאפילו  למזונותיה מועלת תפיסה דלאחר מיתה כו'. ריב"ש ז"ל.ואין לך לומר דאין הכי נמי דמר בר רב אשי סבירא ליה הכין ואנן לא קיימא לן כוותיה ליתא דרבינו חננאל פסק לקמן כמר בר רב אשי קיימא לן דבין לכתובה בין למזונות מה שתפסה תפסה דבכוליה תלמודא קיימא לן כמר בר רב אשי כו' וכמו שכתבו בתוספות.
וזה לשונו של הריטב"א רבינו תם פירש שהוא לשון קושיא ומשום דקשיא לן הא דתנן בפרק האשה גבי שומרת יבם דאפילו לרבנן כל הקודם בהן זכה ואם קדמה האשה זכתה דאלמא תפיסה מהניא ומהאי מקשינן ופרקינן דמוקמינן למתניתין בשתפסה מחיים ואף על גב שלשון המשנה שבפרק האשה ושבפרק זה שוים הם שבקינהו למתניתין דאינהו דחקי ומפרשי נפשייהו דכאן מחיים כאן לאחר מיתה אי נמי דלגבי שומרת יבם כיון דאגידא ביה נתנה כתובתה לגבות מחיים דיבם והרי הוא כאלו תפסה מחיים דבעל. ואין לשון הגמרא נוח לפירוש זה דאי קשיא ליה מתניתא אהדדי הוה למרמי להו ולשנויינהו בהדיא ומכל מקום שמעינן מהכא לתרוייהו פירושא דאפילו לכתובת אשה מהניא תפיסה מחיים והכי נמי משמע מההוא עובדא דלקמן דההיא איתתא דתפסה כסא דכספא לכתובתה ובמסכת שבועות נמי אמרינן לענין המשביע עדי כתובה וכפרו שחייבין בקרקע שמע מינה משביע עדי קרקע חייב ופרקינן כשתפסה מטלטלין והא דאמרינן בפרק אלמנה נזונת אלמנה שתפסה למזונותיה מה שתפסה תפסה ואמר רבינא לא אמרן אלא למזונות אבל לכתובה מפקינן מינה ואמרינן לה ה"נ משמיה דרבא דההיא כשתפסה לאחר מיתה וכדאמרינן באלמנה שתפסה ואפילו הכי למזוני מהניא תפיסה אפילו לאחר מיתה ובאידך דכסא דכספא אמרינן ההיא איתתא ולא אמרינן ארמלתא משום דבחיים תפסה. וזה דעת הריא"ף והרמב"ם ז"ל. אבל יש מרבותינו בעלי התוספות ז"ל אומרים דלא מהניא תפיסה מחיים אלא לבעל חוב שניתן חובו לגבות מחיים וראוי גם כן לגבותו מיניה דידיה אפילו מגלימא דעל כתפיה אבל לכתובת אשה דליכא חד מהני לא מהניא לה שום תפיסה ואפילו מחיים ולרבי עקיבא תפיסה לא מהניא כלל בשום בעל חוב והא מעשים בכל יום דתפיסה מהניא ופריק רב נחמן דמהני היכא שתפס מחיים והיינו דוקא לשון זכר והוא שתפס וההיא דכסא דכספא וההוא דשבועות בשכתב לה מטלטלי. ולא נהירא האי שיטתא ע"כ:
ולרבי טרפון דאמר דתפיסה דאחר מיתה מהניא דמנחי היכא אותן פירות היכן היו מונחין בשעה שזכתה אותם האשה או בעל חוב ברשות הרבים דאין היורשין מוחזקין בהם לשם. בסימטא פירוש בזוית קרן הבתים ובלע"ז אונגלר שאינו רשות היחיד ורשות הרבים דהתם ודאי מוחזקין בהם יורשין ולא זכה התופס. הוה עובדא שתפס בעל חוב אחר מיתה ודון דייני כרבי טרפון דאמר כל הקודם זכה. עובדא מנייהו שחזר על הדיינין שיחזרו בהן והוציאו מבעל חוב מה שתפס ונתנו ליורשין דקסבר ריש לקיש הלכה כרבי עקיבא דאמר ינתנו ליורשין. עשית כשל תורה כלומר עשית דבריו של רבי עקיבא כאלו הן דברי תורה הלכה למשה מסיני שאתה החזרת מעשה הדיינין די לנו לקיים הלכה כמותו לכתחלה אבל משנעשה ועמד הדין אין לנו לחזור קא מפלגי רבי יוחנן וריש לקיש דריש לקיש סבר טעה בדבר משנה חוזר והיינו דבר משנה דקסבר הלכה כר' עקיבא מחברו ולא מחבריו וכל מידי דאתמר על דבר משנה קרי דבר משנה כדאמרינן בדידי ודידך מאי אמר ליה אפילו בדידי ודידך אטו קטלי קני' באגמא אנן ור' יוחנן סבר אינו חוזר אלא בדברי תורה ממש מ"ס ר' יוחנן ולא מרבו ור' טרפון רבו הוה כדאמרינן בעלמא אמר ר' עקיבא אמר ר' טרפון והיינו דאמר ליה לריש לקיש עשית כשל תורה כלומר כאילו הלכתא כותיה דרבי עקיבא ואין הלכה כרבי עקיבא מרבו. רבו הוה ואין הלכה כמותו חברו הוה והאי דקאמר שאלתי לאו משום שרבו הוה ממש אלא תלמיד חבר הוה ר"ל סבר הל' כר' עקיבא מחבירו איתמר ורבי יוחנן סבר מטין איתמר נוטה הדעת כר' עקיבא מחברו לפי שנראין דבריו מדברי חברו ולכתחלה עושין כר"ע אבל דיעבד מה שנעשה עשוי ולפיכך אמר עשית כשל תורה. רש"י במהדורא קמא:
וראיתי לאחד מגדולי הדור בתשובותיו שהקשה וז"ל פרש"י עשית כשל תורה די לנו לקיים הלכה כמותו לכתחלה אבל אחר שנעשה ונגמר הדין אין לנו לחזור וקשיא דלפי מאי דאמרינן דבהלכה כר' עקיבא מחבירו ואפילו מרבו פליגי א"נ אי ר' טרפון רבו הוה פליגי א"כ היכי קאמר עשית כשל תורה והא אפי' לכתחלה אית לן למעבד כר' טרפון והאריך בקושיא זו ונדחק בתירוצא. ורש"י תירץ קושיא זו במהדורא קמא דמאי דקאמר עשית כשל תורה משתנה פירושו כפי האוקמתא דוק ותשכח. והריטב"א ז"ל תירץ קושיא זו וז"ל ומר סבר הלכה כרבי עקיבא מחברו ולא מרבו פירוש הלכה כרבי עקיבא מחברו איתמר מרבו לא איתמר הלכך לאו דבר משנה הוא אלא טועה בשקול הדעת ואינו חוזר ע"כ:

ומ"ס מטין איתמר פרש"י מטין ההוראה אחר רבי עקיבא לכתחלה ומיהו אי עביד כאידך לא מהדרי לעובדא. ותימה הוא דאם כן מאי אמר להו לקריביה שפיר תפסוה והלא לכתחלה הוה ליה למעבד עובדא כרבי עקיבא אלא הכי פירושא מטין אתמר ואם יבא אדם בפנינו לשאול אם יכול לתפוס לאחר מיתה אמרינן ליה דלא וכר' עקיבא. תלמידי הרשב"א ז"ל: והריטב"א כתב וז"ל פרש"י ז"ל מטין איתמר כו'. ותמיה לי בעובדא דבסמוך דתפוס פרה מיתמי היכי אמר להו לר' יוחנן שפיר תפסתי' דהא התם לכתחלה הוא כיון שעכשיו באין לדין ויש לומר שכבר אכלוה חשיב להו כדיעבד ע"כ וכן תירצו התוספות בסמוך. וזה לשון הרא"ש ז"ל בסמוך לקמן ושמא זה חשיב כמו דיעבד כיון שכבר תפסוה ומיהו אכתי קשה דהא רבי טרפון גופיה לא קאמר אלא בדתפס שלא בא לרשות היתומים ואהא קאמר מטין איתמר ויש לומר שכבר באו לדין ונפסק להו הדין כרבי טרפון הלכך קאמר שפיר תפסתוהו ור"ל לטעמיה דאמר מחזירין אתמר ע"כ: ההוא בקרא דיתמי דתפסו תורא כו'. אתו לקמיה דריש לקיש אמר ליה אית לך סהדי דלאחר מיתה תפס פירוש דאילו איהו גופיה אינו נעשה עד דנוגע בעדות הוא ובכי הא אין שליח עד וכדאיתא בפרקא קמא דקדושין אמר ליה מגו דיכול למימר לקוח הוא בידי יכול נמי למימר מחיים תפיסנא ליה. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרשב"א ובקרא לא כעד אחד הוא משום דבעל דבר הוא דליסטים אחד אינו אונס וחייב הוא לשלומי ונשבע בעל חוב לבקרא ובקרא משלם ליתומים ואפילו דליסטים מזויין אתא ותפסיה אי נמי דאמר בתרי ליסטים הוו ופטור ואפילו הכי לא מחייבין בהא לאשתבועי והלכך לאו עד אחד הוא אלא בעל דבר ונשבע בקרא שבועת שומרים ופטור. ור"ח י"ל שהוא פטור מכלום ואפילו מהיסת דהא יורשין שמא תבעי ואין היסת על שמא ולא דמי לההיא דבפרק האיש מקדש דאמרינן משתבע שליח דיהב דהתם כיון דבע"ה כעין ברי דשדר בידיה והלה טוען ברי דלא יהב ליה הרי כברי אצל השליח וכן הוא הדין והוא הטעם לשבועת המלוה ועוד דשבועת המלוה דהתם היינו טעמא משום דבעי למשקל אבל הכא דלא אתי למשקל מידי לא ומיהו לדעת הגאונים שאמרו דכל שאינו טוען בגופו של דבר ממש אף על פי שהוא תפוס בידו כעין משכון אינו נוטל בשבועת הנוטלים כו' הכא נמי בעל חוב זה נשבע דלאחר מיתה תפס ומאי נאמן נאמן בשבועה כנ"ל. ותמיה לי למאי איצטרכי רב נחמן עדי תפיסה דלאחר מיתה היא אפילו בעדי תפיסה בלחוד אף על גב דלא ידעי אי מחיים אי לאחר מיתה דזל ליה מגו דלקוחה בידו. ויש לומר דאין הכי נמי אורחא דמלתא נקט וכל שיש עדים אתפיסתו סתמא דמילתא דמידע ידעי אי מחיים אי לאחר מיתה כדאמרינן בעלמא גבי קציצה אי דאיכא עדים נחזי עדים מאי קאמרי. ויש לומר עוד דלאו עדי תפיסה ממש קאמר אלא אית לך סהדי דמסהדי דלא אפשר לה לתפיסה אלא לאחר מיתה וכגון דמסהדי דחזו ליה בעדריה לאחר מיתה. אי נמי איכא למימר דכל דמפיק מיניה דבעל חוב קרי סהדי דלאחר מיתה וכאילו אמר ליה אית לך סהדותא דלאחר מיתה הוו ומשום דעיקר מאי דאפסיד לה מינה דבעל חוב כדי תפס לאחר מיתה קרי לכל מאי דמפיק לה מיניה סהדי דלאחר מיתה כנ"ל. א"נ י"ל דבקרא כאפוטרופא הוא לבהמות שבעדר לקנות ולמכור ומגו דיכול למימר לקוח הוא בידי שלקחתיו מן הבקרא עצמו קאמר ע"כ:
וכתב הריטב"א עוד וז"ל ומסתברא דבקרא חייב לשלם ליתומין דהא שומר שכר דיתמי הוא כדאיתא בפרק המפקיד ואיבעי ליה לנטורא שפיר דלא לתפוס איניש בהו כלל וכדאמרינן התם עד היכן שומר שכר חייב עד כגון ותפול שבא ותקחם והיינו דהוה כולה דינא בין בקרא ובין ב"ח ושמעינן מהכא דראובן שהיו לו מטלטלין ברשות שמעון בפקדון או בשאלה ובא יהודה ותפס בהו מרשות שמעון וטוען שיש לו חוב על ראובן תפיסתו תפיסה כל היכא שיכול לומר לא היו ד"מ או לקוח הוא בידי מכיון שהמטלטלים ידועים לראובן ודינו של ראובן הוא עם שמעון דאתפסינהו בידא דלא מצי לאשתעויי דינא בהדיה. ואעפ"כ סרסור שנתנו לו חפץ למכור ונתן החפץ לאחר לבקרו והמבקר ההוא תופס בו בשביל שטוען שיש לו חוב על בעל החפץ צריך עיון אם הוא חייב לשלם לבעלים אם לא מי אמרינן כיון דסרסור שומר שכר הוא איבעיא ליה למעבד נטירותא יתירתא ולא למסריה ליה אלא בעדים או דילמא כיון שדרך כל הסרסורים לתת הכלים לבני אדם שרוצין לבקרם בלא עדים הנותן לו כלום על דעת כן הוא נותן והוה ליה למימר לא תתן לחד אלא בסהדי ומסתבר לי דאי ההוא דיהביה לבקרא גברא דקאי בחזקת מהימן הוא פטור הסרסור שעל דעת כן הפקיד לו כאותה שאמרו בשמסר הרועה לדחזי ליה או לאשתו כגון שאפילו הוא שומר שכר פטור שעל דעת כן הוא מפקיד. הריטב"א ז"ל:
מגו דיכול למימר לקוח הוא בידי וראה הוא דאי לא בלאו הכי נמי איכא מגו דלא היו דברים מעולם או דהחזרתיו לך. הריטב"א:
וכתב הריב"ש וז"ל אתי לקמיה דרב נחמן אמר ליה לבקרא אית לך סהדי דלאחר מיתה תפסיה אפשר לומר דהא דלא סגי ליה בעדים דתפסוה מיניה אע"ג דלא ידעי אי מחיים אי לאחר מיתה משום דאפשר דלא אזיל ליה מגו בהכי היכא דליכא ראה דאכתי מצינן למימר מחיים תפסוה ליה מגו דאי בעי אמר החזרתיו ולקוח נמי מגו דהחזרתיו והא דלא נקט תלמודא מגו דהחזרתיו חדא מינייהו נקט הלכך בעי לעדים דמסהדי ממש דלאחר מיתה תפסוה והשתא לא מהני ליה שום מגו דהוי מגו במקום עדים אי נמי בראה עסקינן ולאו דוקא דמסהדי ממש לאחר מיתה אלא משום דבעל חוב לא מפסיד אלא משום תפיסה דלאחר מיתה קרי לסהדי דמסהדי דתפסוה כאלו מסהדי דלאחר מיתה תפסוה. בתוספות לא גרסינן דלאחר מיתה אלא אית לך סהדי דתפסוה. והא דלא הוי בקרא כחד סהדא ולסגי ליה בסהדא אחרינא משום דבקרא בעל דבר כו' ראיתיו בהר"ן על ההלכות עד וכיון שצריך לישבע אינו כעד אלא כבעל דבר ונראה שאין בעל חוב צריך לישבע כלל דאי משום יורשין בשמא תבעי ליה ואין היסת על שמא דלא הוי ברי על פי בקרא ומיהו לדעת הגאונים שאמרו שכל שאינו טוען בגופו של דבר ממש כו'. ככתוב בהר"ן: והא אמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה. פירוש צאן ובקר וכיוצא בהן נקראין גודרות מלשון גדרות צאן. והטעם שאין להם חזקה כמו לשאר מטלטלין מפני ששאר מטלטלין שאינן הולכין מעצמן מסתמא י"ל בתורת מכירה באו לידו ולפי' יכול לטעון לקוחין הם בידי כל זמן שלא תפס בפני עדים אבל במטלטלין שהולכין מעצמן כגון צאן ובקר אינו יכול לטעון לקוחין הן בידי כי שמא מצא אותם בדרך בלא אדון ולקחם והיכי קאמרת הכא דנאמנין במגו דיכול לומר לקוחין הן בידי ומתרץ שאני התם דמסרן לרועה כלומר בהאי עובדא דבקרא מתוך כך אמרו שהיה יכול לטעון לקוח הוא בידי מפני שאותו הבקרא מנהגו היה שהוא היה מביא אותם לרשות הבעלים בערב והבעלים היו מחזירים אותם בבקר ולא היה מניח אותם ואי אפשר שיגיע ליד זה אלא על ידי לקיחה ולפיכך אמרו שיכול לטעון לקוח הוא בידי אי נמי מנהג אותה העיר היה כך. ויש שגורסין שאני התם דמסרן לרועה שמנהג זה ידוע הוא בכל המקומות ששומר הפרות הוא לוקח אותם ומחזירן מיד ליד מה שאין כן בכאן. תלמידי רבינו יונה: וז"ל רש"י במהדורא קמא והיכי מצי למימר לקוח הוא בידי והאמר ר"ל הגודרות כו'. אין להם חזקה דאין אדם יכול לטעון עליהם לקוחין הן בידי משום דניידי ואזלי לכל דוכתא ודילמא מדידהו אזלי לה לביתיה וקא סלקא דעתין ה"ה לשומרים. שאני התם לבהמה גסה דמסירי לרועה לשמור ולא מנח להו למיזל הלכך אית להו חזקה אבל בהמה דקה עבדי להן גדרות באמצע השדות ושבקי להו ואזלי ע"כ. דבי נשיאה בניו של נשיאה. אמתא שפחה. רש"י במהדורא קמא:
ויתיב ר' אבא גבייהו איכא דקשיא ליה דהכא סבר ר' אבא דעבדא כמטלטלי דמי לעניין גוביינא דב"ח ואילו בפרק מי שמת אמר דעבדא כמקרקע דמי דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף הלכה גובין מן העבדים ומיהו אמסקנא לא קשיא דמסקינן הלכה אין גובין מן העבדים ויש אומרים דהתם רב אבא גרסינן ור' אבא לחוד ורב אבא לחוד ובתוספות אמרו דר' אבא היינו רב אבא אלא שבבבל היו קורין אותו רב אבא וכי סגי לארץ ישראל כדאיתא בסוף ביצה הוו קרו ליה רבי אבא ואם כן הא דהכא דאחריתא ובתר מסקנא דהתם. הריטב"א ז"ל. יימר בר חשו יימר וחשו שמות בני אדם שכיב ההוא גברא אמר ליה יימר בר חשו לשלוחו זיל תפסיה לההוא ארבא. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא קצר עוד וכתב אמר ליה יימר לשלוחיה זיל תפסיה. ע"כ. ובשתי המהדורות השמיט מלת ניהלי. ונראה דתירץ ז"ל מאי דקשיא להו לתוספות על מה שכתב בפרקא קמא דמציעא דדוקא בשלא עשאו שליח לא קנה התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דהכא מיירי שלא עשאו שליח שיתפוס בעבורו ההיא ארבא אלא היה שלוחו ידוע בדברים אחרים וא"ל זיל תפסיה ולא אמר ליה בפירוש שיהיה במקומו ויתפסנה בעבורו אלא שיתפסנה ושוב יאמר לו למאי בעי לה ולפי שהיה שלוחו ידוע בדברים אחרים בעו למימר דהוה ליה כאילו אמר ליה זיל תפסה ניהלי ולכך נקט בגמרא דאמר ליה זיל תפסה ניהלי ומיהו איהו לא אמר הכין להדיא כנ"ל לפרש פירוש לפירושו ז"ל והיה אפשר לומר דס"ל לרש"י ז"ל דאיברא ודאי דכי קאמר ר' יוחנן התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים כו' היינו בתופס לעצמו שלא עשאו הנושה שליח ובהכי מתרצא קושיא אחריתי דקשיא להו לתוספות דאמרינן בפרקא קמא דמציעא רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרווייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חברו מאי טעמא דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים והתופס כו' לא קנה ואם כן ר' יוחנן דאמר התם המגביה מציאה לחברו קנה חברו דהתופס לבעל חוב קנה ואילו הכא אמר ר' יוחנן להדיא דלא קנה ותיקשי מדידיה אדידיה ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דכי אמרינן התם המגביה מציאה לחברו דקנה חברו היינו כשעשאו שליח וכדמסיק ואזיל התם ואם תאמר משנתנו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי והא דאמר ר' יוחנן הכא התופס לבעל חוב כו' לא קנה חברו דהיינו בקופץ מאליו ותופס לבעל חוב ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הוו טעו בהכי דהוה ס"ל דאפילו כשעשאו שליח לא קנה והוה רבא מצי לדחויינהו בהכי אלא דבעי לדחויי לכולהו תפיסות דלא מהני ולא מידי משום דהויא לה תפיסה לאחר מיתה. כך היינו יכולים ליישב שיטתו של רש"י ומיהו איהו ז"ל סבירא ליה בפרקא קמא דמציעא וז"ל והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה כדאמרינן בכתובות דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאלו מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפוס ע"כ. משמע דמשמעתין שמעינן הכי והיינו כדפרישנא לעיל דלא עשאו שליח לתפוס ויזכה בעבורו אלא שאמר לו לתפוס בלבד והיינו דקאמר ליה את תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים פירוש אתה שלא נעשית שליח לדבר זה בפירוש היית תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. ומה שכתב רש"י התופס לבעל חוב שליח התופס מטלטלין של זה לצורך בעל חוב היינו משום דקשה ליה דדילמא שנייא ההיא דיימר דזה היה שלוחו בעלמא ולהכי אף על גב דלא אמר ליה שיתפוס בשבילו כמו שאמר לו דמי לכך כתב רש"י דכי קאמר רבי יוחנן אפילו בשליח מיירי ומיהו לאו דאמר ליה זכה לי בהאי תפיסה מיירי וכדכתיבנא כנ"ל. עוד אפשר לומר דאיברא דעשאו שליח גמור על דבר זה לתפוס בעדו מיהו לא עשאו שליח בעדים והכין דייק לשון רש"י שכתב אמר ליה יימר לשלוחיה זיל תפסיה פירוש יימר אמר כן בינו לבינו ולכך אמרו ליה רב פפא ורב הונא את תופס לבעל חוב כו' דמאן לימא לן דאת היית שליח דידיה דילמא מעצמך אתה עושה כן ומשום דהיית שליח דידיה בדברים אחרים קא סמכת נמי לתפוס בעדו אף על פי שלא עשה אותך שליח בפירוש לדבר זה ולא מהני הך תפיסה דאמר רבי יוחנן התופס לבעל חוב כו' פירוש ואפילו הויא שליח דידיה במילי אחריני כיון דלא עבדיה שליח בתפיסה זו לא מהני. כ"נ ליישב שיטת רש"י והתוספות לא פירשו כן והא דקאמר את תופס לבעל חוב כו' פירוש הודיעו לו שהיה חייב גם לעצמם והוה ליה חב לאחרים וקשיא להו מדרבי יוחנן ותירצו דשאני גבי מציאה דאיכא למימר מגו דזכה לנפשיה זכה נמי לחבריה מה שאין כן הכא ולהאי תירוצא אם היה התופס נושה בו קנה חברו והכא נמי איכא מגו. אבל הרמב"ן ז"ל תירץ דכי מדמה מציאה לתופס לבעל חוב הני מילי לרב נחמן ורב חסדא דסבירי להו דהמגביה מציאה נמי לא קנה חברו אבל לר' יוחנן סבירא ליה דלא דמיין כלל דהכא משום דאינו חב לאחרים הוא דכיון דלא זכה בה אדם לאו חובה היא לו אם אינו מוצאה ובעל אבידה גופיה הואיל וכבר היא אבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם בהאי הגבהה לא מפסיד ולא מידי יותר משאר בני אדם ועוד שהרי נתייאשו ויצא מרשותו ביאוש אבל גבי בעל חוב כיון דהוא חייב לו ונכסוהי אינון ערבין ביה מי שמוציאן מרשותו ושעבודו חב הוא לו ומ"ה קי"ל נמי התם קנה והכא לא קנה. כן כתבו הרמב"ן והר"ן בפרק קמא דמציעא. ואפשר דלכך כתב הרמב"ם בפרק עשרים מהלכות מלוה ולוה שכל התופס לבעל חוב במקום שיש עליו חוב לאחרים לא קנה אבל אין עליו חוב לאחרים קנה לו ע"כ. פירש ז"ל דהא דאמרינן בגמרא במקום שחב לאחרים אין פירושו שמפסיד לאחרים מלשון אין חבין לאדם וכמו שפיר' רש"י בפרק קמא דמציעא אלא מלשון חיוב וחוב ולתרוצי כדתריץ הרמב"ן ואיהו ז"ל פסק בפרק י"ז מהלכות גזלה ואבידה דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו ואף על פי שלא אמר לו כלום ע"כ. ושמעינן מהכא דאלמנה שעשאה שליח בעדה בעדים לתפוס מטלטלין למזונותיה דמהניא תפיסה זו ואפילו שלא תפסה היא בעצמה דלא מקרי חב לאחרים במה שמפסידין היורשין מלישא וליתן בשלהם דעכשו אריא קא רביע עלייהו דהאלמנה נזונית מהם דלא אמרו אלא במקום שיש בעלי חובות אחרים ודכותייהו. וכן כתב ריב"ש בתשובותיו סימן ק"ז וז"ל ועוד צריך בתפיסה זו שתתפוס היא בעצמה ולא על ידי אחר ואפילו עשאתו שליח לתפוס בעדה משום דקיימא לן התופס לב"ח במקום כו' וכאן הרי יש חוב לבעלי המתנה בתפיסה זו כיון שהנכסים היו מספיקין לכלם אם לא מחמת תפיסה גם כשאין חב לאחרים כו' ע"כ. הא קמן דלא מקרי חב לאחרים אלא משום בעלי המתנה שמפסידין בתפיסה זו אבל הפסד היורשין לא מקרי חב לאחרים דמכל מקום הרי היורשין חייבין במזונות האלמנה ואפילו לחלוק התוספות ז"ל יש לומר כן דשניא ההיא דאלמנה מהמגביה מציאה לחברו וכדכתיבנא והארכתי בזה בתשובת שאלה לפי שקצת מחכמי עירנו נחלקו עלי בדין האלמנה והאמת יורה דרכו ומצאתי און מחכמי ארץ ישראל תוב"ב שכתבו גם הם כוותי והאריכו בתשובתם ישמרם צורם ויחיו לעד אמן:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא פגעו ביה בשליח רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דיזפי ליה נמי לההוא גברא זוזי התופס לבעל חוב שליח התופס מטלטלין של לוה לצורך מלוה. שחב לאחרים דאתחייב לדידן ובמקום שמזכה הוא לזה וחב לזה לא קנה. תפסוה אינהו משום חוב דידהו. ממלח כו' ממתח לה באשלי שהיה הולך עליו על שפת הנחל ומשכתה בחבל לכולה דאנא מנהיג לה ואחזיקת בה טפי מינך. קנינא לה דמשיכת החבל עדיפא דקנייה בר"ה וארבא לא בר"ה קיימא הוה אנן נמי מחריפא דנהרא שכל ספינות עוברות שם תפסי' לה דכי כר"ה חריפותא כלה דהיינו באמצע הנהר וצדי הנהרות חשיב סמטא ע"כ:

Daf 85a

וכתב הרא"ש ז"ל אנא נמי מחריפותא דנהרא תפיסנא וצריך להיות ששם עמד בשעת מיתת הבעלים דאם לא כן כבר זכו בה היתומים ע"כ. ואפי' על שיטת התוספות דוקא שליח לא קנה אבל אפוטרופוס קנה דידיה כידי יתומים הוא. כן כתב ר"ח ז"ל: אבימי בריה דר' אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי. אנשי מחוזא הלוו מעות לאבימי בשטר. אזל חמא אמר להו חמא לבעלי החוב הבו לי שטרא דכתב לכו אבימי משום הך חוב. סטראי נינהו כלומר מצד אחר הוה מחוייב לן ממון בלא שטרא ותפסי להני משום הך חוב וזיל אייתי חוב דשטר זה ושקול שטרא. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה סטראי נינהו כלומר מצד אחר היה לנו מנה ומאותם קבלנו מעות אלו בפרעון. לצד תרגום לסטר ע"כ: אתא אבימי לקמיה דאבוה ר' אבהו א"ל לא דשליח אינו נאמן. וז"ל הריטב"א ז"ל אבימי בריה דר' אבהו כו' אזל פרעינהו פי' פרעינהו סתם בשביל החוב שהיה חייב להם אבימי. סטראי נינהו פירוש שהמעות שקבלו היו בשביל מלוה על פה שהיה להם על אבימי ואבימי לא היה מודה באותה מלוה. אתי לקמיה דר' אבהו אמר ליה אית לך סהדי דפרעתינהו אמר ליה לא אמר ליה מגו דאי בעי אמרו לא היו דברים מעולם יכלו למימר סטראי נינהו ואף על פי שלא קבלו אותם מידו של אבימי אלא מיד שלוחם יכולין לתפוס בהם בתורת מגו ואפילו היכא דהוי פסידא דשליח דמחייב לשלומי דאיהו אפסיד אנפשיה בדלא עבד שליחותיה כראוי ומכאן ראיה גם כן למה שכתבנו לעיל ושמעינן מהכא שראובן שחייב לשמעון שני חובות ופרעו סתם הרשות ביד שמעון המלוה לתפוס בהם לאיזה חוב שירצה כיון שהגיע זמנם לפרוע ע"כ. [והר"ן ז"ל האריך בזה בפירושיו על ההלכות]. הקשו בתוספות היכי יכול לומר סטראי נינהו והא כיון דאיכא עד אחד שנתן להם הממון והם אינם כופרים בדבר אלא שאומרים סטראי נינהו הוו להו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע וכעובדא דנסכא דר' אבא דאתא חד סהדא ואסהיד דחטפא וההוא גברא אמר אין חטפי ודידי חטפי ודן ר' אבא דהוה ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ובשלמא אי אמרת דמחייב שליח לשלומי ניחא דנוגע בעדות הוא ובעל דבר הוא ואינו נעשה עד אלא אי אמרת אינו חייב לשלם הרי שליח נעשה עד ור' אבהו עדיין לא היה יודע דמחייב האי שליח לשלומי דלקמן הוא דמבעיא לן ולא ראינו לרבי אבימי ששאל לו ענין שליחותו היכי הוה ותירצו דכיון דתקון רבנן על השליח שבועת היסת שעשה שליחותו שוב אינו נעשה עד כלל וכדאיתא בהדיא בפרקא קמא דקדושין.עוד תירצו דלא אמרו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא ואילו הכא שבועה דרבנן היא שיש עד אחד שמעידו שהוא פרוע ובכי הא לית לך למימר מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע אלא כשם שהיה יכול לישבע שאינו פרוע ונוטל כך נשבע דסטראי נינהו ונוטל וזה התירוץ נכון דאילו לתירוצא קמא קשיא דשבועת היסת לא איתקן אלא בדרא דבתראי דהיינו בדורו של רב נחמן ורבי אבהו מקמי הכי הוה ועוד קשיא לי נהי דשליח אינו נעשה עד היכי אמר ליה אית לך סהדי דפרעתינהו הא בחד סהדא הוה סגי ליה לשווינהו מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע לפיכך התירוץ האחרון הוא הנכון. הריטב"א ז"ל: וז"ל הריב"ש משמע מהכא דאפילו לא היה בדין שישלם השליח מצי למימר סטראי נינהו משום מגו דלא היו דברים מעולם וקשה שהרי השליח כיון שאינו חייב לשלם הוי כעד אחד ומחייבם שבועה וכיון שמודים לדבריו אי אפשר להם לישבע והוו להו מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע כו'. ומיהו לדעת מי שסובר שאין עד אחד קם לשבועה אלא בטענת ברי הא לא קשיא דאבימי לא היה טוען ברי שהוא לא היה יודע אם נתנה להם אם לאו אבל לדעת הרי"ף והוא הנכון דעד אחד קם לשבועה אפילו בטענת שמא דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ושנים אפילו בטענת שמא מחייבים ממון קשה ויש לומר דלא דמי לנסכא דהתם טענתייהו אנסכא אבל כאן לאו טענתייהו אמנה אלא אפרעון הלכך הוה ליה כעד אחד מעיד שהיא פרועה ונשבעין שבועת המשנה ונוטלין ע"כ. ורש"י כתב וז"ל לענין שלומי שליח למשלח. ע"כ. פירוש לפירושו בעי לפרושי דלא בעי עלה דחמא שלוחיה דאבימי אי בעי לשלומי לאבימי דמדקאמר ליה ר' אבהו מגו דיכולין כו' אלמא דשלוחיה הויא בגונא דבעי לשלומי אלא דתלמודא קא בעי אשליח דעלמא והיינו דכתב רש"י שליח למשלח פירוש למשלח דעלמא כנ"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל ותמיה לי טובא כי לא משלם שליח כגון דאמר ליה הב זוזי ושקול שטרא אליבא דרב אשי אי נמי בדלא אדכר ליה שם שטרא אליבא דהלכתא אמאי מהימן עלה למימר סטראי נינהו דהא אי איכא תרי בכי האי גוונא לא מהימן וכדאמרינן דאמר ר' אבהו אית לך תרי סהדי דפרעתינהו וכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה ולעד אחד מעידה שהיא פרועה לא דמי דהתם טענתייהו אפרעון בלחוד הוא אבל הכא דכלהו מודו דשקל אלא דהאי אמר דידי שקלי דסטראי נינהו הוה ליה טענתייהו אמנה אי בדין שקליה או לא והוה ליה כסהדא דרבי אבא דהא כיון דאמר הלה דשקל מיניה דשליח שליח פטור לגמרי ואפילו משבועה דהא ליכא הכחשה בעשיית שליחותו דשליח והלכך הוה ליה עד וכיון דשליח לא ידע אי סטראי נינהו אי לא והלה מודה לדברי העד הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם. ובשלמא לדברי האומרים דאין עד אחד קם לשבועה כו' אפילו בטענת שמא וכמו שנראה שהוא דעת הרב אלפסי ז"ל כו' קשיא ואם תאמר אכתי לאו עד הוא מגו דאי בעי אמר מלוה לא שקלי והוה לי' חמא בעל דבר ומלוה מהימן השתא נמי דאמר שקלי וסטראי נינהו מהימן לא היא דמגו במקום חד סהדא לא אמרינן [וכן דעת ריב"ש גבי סהדא דנסכא דרבי אבא]. ויש לומר דהכא נמי אף על גב דלא מכחיש ליה לסהדא כיון דסהדא גופיה קאמר דבדין שקל דבתורת פרעון אתא לידיה ולא בחטיפה אף על גב דקא טעין סיטראי נינהו וטענתייהו לאו אמנה היא אלא אפרעון ואי מיפטר שליח משתבע אידך שבועת המשנה ושקיל ואי פקח הוא אידך יהב ליה מנה אחרינא באפי האי סהדא ומוקי הנך קמאי בהלואה והוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כנ"ל ע"כ: ולא היא בין כך כו'. כתבו בתוספות דוקא משום דהזכיר לו לוקח שטר כו' כדאמרינן גבי חנוני על פנקסו כו'. אבל רב נחשון גאון נשאל ראובן הוי ליה על שמעון עשרין דינרין בלא שטרא ושדר יתהון עם לוי ואתא לוי ואמר ליה כו' ולבתר תלת יומי אמר ליה ראובן לשמעון הב לי העשרין דינרין דאית לי עלך ואמר ליה שדרתינהון לך עם לוי אמר ליה לא היו דברים מעולם ואתא לוי ואמר יהבית לך וראובן אמר לא יהבית לי היכי דינא והשיב הכין חזינא דדינא על לוי לאוקומי' בדינרין גבי ראובן ואי לא מוקים ליה אורחא דראובן על שמעון ואורחא דשמעון על לוי וכדאבימי בריה דרבי אבהו ולא שנא שום מדעם דקאמרינן בין כך ובין כך משלם דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא דמיא כל עיקר לחנוני על פנקסו דלוי הוה ליה למעבד אביזראי ואסתרתקי לנפשיה ולא לעותי לממון דשמעון ולא דמיא נמי לאומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה דהתם תרין והכא לוי לחודיה. ואינן נראין לי דברי הגאון כלל שאין חלוק בין דין זה לדין החנוני ואיבעי ליה לפרעיה בסהדי אלא כיון דלא א"ל בע"ה לא מחייבים ליה וה"נ לא שנא ומעשה דאבימי משום דאדכר ליה שטרא הא לאו הכי לא הוה מחייבינן ליה כלל. הר"י מטראני ז"ל:
ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי כתב רבינו הגדול ז"ל דבתורת משכון הוא דתפסה ליה אבל למגבא בהו לא מקני לה דקיימא לן אין אותיות נקנות במסירה ואי אמרת שסטראי הוה לה אמרינן לה אחוי שטרך ואי לא לא מהימנא דאי סלקא דעתך מהימנא כי אמרה מחיים תפסתיה להימניה מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי כדאמרינן בענין ההוא בקרא ומיהו איכא למידק מההיא דאמרינן פרק יש נוחלין אותיות נקנות במסירה רבא אמר אין צריך ראיה אלא מהימן לומר במה שבידו לקוח הוא בידי למאן דאמר אותיות נקנות במסירה ואי הכי לדידן נמי דקי"ל אין אותיות נקנות במסירה אי אמרה במתנת שכיב מרע יהבינהו ניהלי א"נ אגב ארעא אמאי לא מהימנא ואיכא למימר למאן דסבירא ליה אותיות נקנות במסירה כיון דבכולהו אנפי דהקנאה במסירה בעלמא קני להו מהימן לומר לקוח הוא בידי כדין כל שאר מטלטלין אבל לדידן דקיימא לן אין אותיות נקנות במסירה אי איהו בעי למימר במתנת ש"מ נתנם לו א"נ אגב קרקע כיון דמסירה גופה לאו הקנאה היא לא מהימן ולא דמי לשאר מטלטלין והתם נמי מוכח דקאמרי שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מוציאין שטר על אחרים למאן דאמר אין אותיות נקנות במסירה ואמאי לא נהמניה דאי בעיא אמר אגב קרקע נתנם לי אלא שמע מינה שאינו נאמן והוא הדין למתנת שכיב מרע ומי שחולק בין זה לזה מפני שזו ההקנאה תלויה בקרקע ואינו נאמן עליה כשם שאינו נאמן להחזיק באותו קרקע וזו תלויה בעצמה אין בדבריו ממש דלענין השטרות שהן תחת ידה זה וזה שוין וכשם שאינה נאמנת על זו כך אינה נאמנת על זו ששני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אפילו מת אחד מהם אין מוציא שטר חוב על אחרים לפום ההיא סברא דהתם ודברי רבינו הגדול ז"ל בדליכא עדים וראה משום הכי אמר דלא מהימן והכי מוכח בהדיא בשלהי פרק זה בורר גבי מעשה דההיא סבתא דנפקא שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא בהאי שטרא דפריעה הוא והימנה ר"נ ואמר ליה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה אלמא לרבנן לא מהימן ואי איכא עדים וראה אפילו לר' נמי לא מהימנא דאפילו בשאר מטלטלים נמי לא מהימן אלא דליכא עדים ושמע מינה דלא אמרינן ביה ההיא מיגו בשטרא משום דאמרינן ליה אחוי שטרך כדברי רבינו הגדול ז"ל. ובזה אנו צריכים להוראתו שאפילו לעכב גוף הנייר בתורת משכון אין לה שכשם שאין האותיות נקנות בלא כתיבה ומסירה כך אפילו הנייר שבהן אינו נקנה לפיכך אין כאן מגו אפילו לתפשן בתורת משכון. ויש מי שאומר דאי איכא עדים ולא ראה נאמנת לומר בתורת משכון תפסינא להו דמגו דאי בעיא אמרה החזרתי לך ומעכבה להו בידה כי אמרה בתורת משכון תפיסנא להו מעכבה להו בידה. והראב"ד ז"ל אינו מודה בזה משום דאי אמרה החזרתי סברה מאי קא מהני לי אבל השתא כי אמרה בתורת משכון הם בידי סברה אתו בני מלוה ופרעי לי חובי ואין אומרין מתוך שיכול להפסידו לזה נאמנת לפסול לעצמה אלא מתוך שיכולה היא להרויח היא נאמנת דאמרינן קושטא היא וכההיא דאמרה פרועה היא שתי הטענות שוות לה. ויש לבעל דין לחלוק ולומר התם נמי אית לה רווחא דאזלא ומהדרא שטרא לחייבים ואינהו יהבי לה מידי בטובת הנאה שעשתה להם. ויש להשיב אטו ברשיעי עסקינן אינון לא ליסבון מינה שהרי עדיין חייבין להחזיר ממון לבעלים ועוד שמא יבוא הלה ויתבעם והם לא ישבעו לשקר ודעתי נוטה לדברי המאמינים משום דיכלה לומר כבר החזרתים לך או לאביכם ובינה לבינם תודיע אותם שאם יפרעוה חובה תחזירם להם כענין עובדא דרמאי דפומפדיתא והוה מצי לטעון עד כדי דמיהן משכון אבל להאמינם בתורת מקח לגבות מן הלוים לא שהרי אין לה מגו שתגבה אותם מהם דאי אמרה החזרתים לך לא מצי מפקא להו. ואי בעית לפרושה שלא כדברי רבינו הגדול ז"ל אפשר לאוקמא בדאיכא עדי פקדון ורבא ורב נחמן דינא דתפיסה אתא לאשמועינן ולעולם אימא לך דיכול איניש למטען שטרא הוה לי בקניית אותיות וארכס מיני כדברי הרב ר' יוסף הלוי אבל מההיא דכתיבנא לעיל נפקא לן דליתא לההיא סברא ועוד יש לנו ראיה אחרת ובשילהי בבא בתרא אתברר שפיר בס"ד. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הריטב"א מחיים תפיסנא להו פירוש בחוב שהיה חייב לי אביכם. אתאי לקמיה דרב נחמן אמר ליה אית לך סהדי כו' פירש רש"י שכל זמן שהיה חי היה פקדון בידך והרי הן כמונחין ברשותו ולא חשיבא תפיסה אלא בתופס ברשות המלוה ומיהו כי תבעינהו מחיים ולא בעי למיתן להו ומעכבם בחובו הא חשיבא כתפיסה מרשותם. ואם תאמר ואמאי לא מהימנא דמחיים תפסה מגו דאי בעיא אמרה לא היו דברים מעולם ויש לומר דראה איכא ואם תאמר ותהא מהימנא מגו דאי בעיא אמרה לקוחות הן בידי ויש לומר דעדי פקדון הוה במילתא וכדאמרה תלמודא דאפקידו גבה אלמא קים ליה לתלמודא דהכי הוה מעשה. ורבינו הרב ז"ל תירץ דכיון דקיימא לן דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה צריך להביא ראיה על הכתיבה דבשלמא למאן דאמר אותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה שתפיסתו זו היא ראיתו כמו במטלטלין בעלמא אבל למאן דאמר צריך כתיבה ומסירה או אגב צריך להביא ראיה עליהם שאין תפיסתו ראויה לכך וכן באומר במתנת שכיב מרע נתנם לי אף על גב דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו צריך להביא ראיה שהרי אין בתפיסתו ראיה שנתנם לו במתנת שכיב מרע יותר ממתנת בריא וכן דעת הרי"ף וכבר האריך רבינו ז"ל בזה בספר הזכות ומיהו כל היכא דאיתיה בלא היו דברים מעולם וכיוצא בו נאמן לומר לקוח הוא בידי מדין מגו אלא שאינו יכול לפרוע בו אל הלוה אלא עד שיביא ראיה על הכתיבה או על האגב. וכן כתב גם כן בתוספות ונראה ודאי שאם אמרה ממושכנות הם בידי אין צריך כתיבה ומסירה לענין שתוכל לעכבם אצלה עד שתפרע מחובה דהא משכון לאו זכיה גמורה היא בגופו של משכון דלבעי כתיבה ומסירה ואינה אלא כתפיסה בעלמא דמהניא היכא דהויא מחיים ואף על גב דליכא כתיבה ומסירה וכל שכן דהויא תפיסה מדעת הבעלים דעדיפא טפי ואף על פי שאינו זוכה בשטרות לגבותם זוכה לעכבם ברשותו עד שיפרע וזהו משכונו וכיון שכן דין הוא שיהא נאמן לומר ממושכנות הם בידי ומיהו כל שנמצאות ברשות אדם לאחר מיתת הבעלים כיון שאין בתפיסתו ראיה שנתפסו מחיים אינו נאמן לומר כן עד שיביא ראיה או היכא דאית ליה מגו וכדאמרינן הכא והיינו דלא הימנוה מגו דאי בעיא אמרה ממושכנים הם בידי. וזה נראה לי ברור וכן הצעתי לפני מורי הר"א ז"ל ובפני הרשב"א נר"ו. ויש אומרים שהאומר על השטר לקוח הוא בידי אף על פי שצריך להביא ראיה לזכות בשעבודו זוכה הוא בגופו של נייר מיהת. ואם תאמר אם כן נהימנה אגופה דנייר מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי ותירצו דאי למזכי בגופה דניירא לא מהני לה מידי דניירא דלוה הוא כל היכא דפרע ליה לחיוביה ומפיק ליה מינה ואי לעכובי על בני המלוה הללו שלא יוכל להראותם בבית דין הא לא מצי עבדה דכיון שלא זכתה בשעבודו חייבת היתה להראותם בבית דין כל זמן שיצטרכו כדין האומר לחברו שטר יש לי בידך שיש לי בו זכות שחייב להראותו בב"ד מדין עדות ואף על פי שאם משכנם לה אין לה להראותם בב"ד שזהו משכונם לכופו לפרעם אם כן כי אמרה לקוחין הם בידי לא מהני לה ולא מידי. וי"א דכל לוקח או מקבל מתנה של שטר שלא זכה בשעבודו של שטר אף בנייר לא זכה שהרי עיקר מכירתו ומתנתו אינו אלא מפני שעבודו וניירא בתר שעבודא גרירא דאנן סהדי דלאו לניירא נחתו כלל והא כתיבנא לה בפרק הספינה בס"ד ע"כ:
אית ליך סהדי דתבעינהו אבוהון לשטרי מינך ולא יהבתינהו ניהליה דתפסת להו בחייו משום חוביך ואף על גב דפקדון הוה גביך הות רשאה לעכב להו בחובה כי היכי דלעביד לה האיך דינא דאי לא הוה תפיסה הוי מצי אמר לה השבעי וטלי ולא חשבינן לה כשולחת יד בפקדון. רש"י במהדורא קמא. בי דינא דרבא אמרה להו לדיינין. רש"י במהדורא קמא. ידענא בה דחשודה אשבועה פירשו הגאונים שהיתה שומעת ממנה שנשבעת כל היום לבטלה ולשוא. הריטב"א. אפכה רבא אשכנגדה פירוש דשבועה של תורה נתחייבה וכל המחוייב שבועה של תורה שהוא חשוד מהפכינן שבועה לשכנגדו כדתנן בשבועות ופרש"י שכן עשה רבא שיהא שכנגדה נשבע ונוטל והקשו עליו דכיון דליכא ראיה שהיא חשודה משום דקים ליה בבת רב חסדא לית ליה לאפוקי ממונא וכדאמרינן לקמן קרענא סלקא דעתך אלא מרענא ופירש רבינו ז"ל דלא מקרע קרעינן ולא אגבויי מגבינן ביה אלא דאי תפס לא מפקי' לכך פירשו שזו היתה נשבעת ונוטלת ואפכה רבא לשכנגדה שתהא נשבעת ונפטרה. מר בשם ה"ר פינחס הלוי אחיו ז"ל. הריטב"א ז"ל:
והר' ישעיה מטראני כתב לקמן גבי הא דאמרינן קרענא סלקא דעתך אלא מרענא וזה לשונו ואי קשיא מאי שנא מהפוך שבועה דרבא דאפיק ממונא ע"פ בת רב חסדא לא דמיא דהתם כיון דאיחייבא שבועה דאורייתא שבועה במקום תשלומין עומדת עד שתשבע ותפטר וכיון שלא היתה יכולה להשבע מפני שהיתה חשודה בעיניו ולא היה מניחה להשבע הויא לה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם משום הכי אפכה על שכנגדה אבל הכא ליכא למימר הכי ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא אפכה רבא השבועה אשכנגדה ושבועה דאורייתא ואמרינן בשבועות שכנגדו חשוד על השבועה אפכינן בדאורייתא אבל בדרבנן לא אפכינן כדאמרינן בבבא מציעא שבועת היסת דרב נחמן תקנתא היא שלא יהא כל אדם כופר בכולי' חוב כי היכי דלפטר משבועה תקנתא לתקנתא לא עבדינן אי שכנגדו חשוד על השבועה מדרבנן כגון דלא הודה במקצת לא עבדינן ליה תקנתא אחריתי דלשתבע ולשקול ואבד את זכותו מדלא נטר נפשיה מגברא דחשיד אשבועתא ואמרינן נמי מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן מיפך שבועתא איכא דמי שמחוייב שבועה דאורייתא אינו יכול לומר לכשנגדו השבע וטול או לשתבע או לישלם אבל מחוייב שבועה דרבנן מצי לאפוכה אשכנגדו ושומעין לו משום דלאו אפוקי ממונא להדיא הוה אלא אפוכי שבועה אפכה רבא אפומא דבת רב חסדא ע"כ: זימנין כלומר זימנא אחריתי. קמיה דרבא. א"ל רב פפא אית לך סהדא אחרינא כי היכי דלא לשתבע האי ולשקול הכי גרסינן אמר ליה רב אדא כו' ולא גרסינן אמר ליה לא תהא כבת רב חסדא דמהימנת לה אאתתא דאסהידא עלה דחשודה הוה הכי נמי להמניה לרב פפא ולא חשיב ליה לשטרא פריעא. קים לי בגווה דלא משקרא הלכך אפכה שבועה אפומא מר לא קים לי בגוויה הלכך מגביא ביה בהאי על ידי שבועה אבל אי הוה קים ליה בגוויה לא מגבינן ולא קרענא ליה קים ליה בגויה מלתא היא כלומר היכא דקים ליה לדיין בעד אחד דלא משקר מהימן בכי האי גוונא אבל לא לאפוקי ממונא אפומיה דאמימר שהיה בנו דרב פפא קרענא שטרא אפומיה אי אמר לו דשטרא פריעא הוא וקא מתמ' קרענא סלקא דעתך כלומר וכי מהימני' ליה כבי תרי על פי שנים עדים יקום דבר אמר רחמנא מרענא שטרא כלומר דלא מגבינן ביה אפילו על ידי שבועה ולא קרענא ליה משום דחד סהדא הוה ליה. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל מרענא שטרא אפומיה כבר כתבנו פירוש רש"י. והקשו בתוס' ז"ל דאם כן הוה אמר ליה תלמודא בהדיא לא מקרע קרענא ליה ולאו קושיא היא דכיון שלא אמר כן על ידי מעשה ולא ע"י מימרא אלא שהיה אומר מלתא בעלמא מאי דהוה סמיך על אבא בר מרימר נקט לישנא קלילא ואמר מרענא שטרא אפומיה. ורבינו תם פירש מרענא שטרא אפומיה שאם מעיד עליה שהוא פרוע לא יגבה המלוה בו עד שישבע ואף על פי שהיא קרוב לבעלי דינין דבעלמא אינו מחוייב שבועה ע"כ. וזה לשון תלמידי רבינו יונה קרענא סלקא דעתך אלא מרענא כו' פירש רש"י ז"ל קרענא סלקא דעתך היאך אפשר שבשביל עד אחד נקרע שטר שחתומין בו שני עדים אלא מרענא שטרא אפומי' כלומר לא נגבה בכח אותו שטר וגם לא נקרענו. ואם תאמר כיון שלא נגבה בו זהו כמו קריעה והדרא קושיא לדוכתיה למה תפסיד השטר בעבור עד אחד ויש לומר דנ"מ לענין תפיסה דאי תפס לא מפקינן מיניה אבל הנכון יותר דמרענא שטרא אפומיה רוצה לומר בב"ד שלו דכיון שהוא היה מוחזק בזה העד שהעיד דפרוע הוא אאמין אותו אבל אניח השטר בידו ויהיה לו תועלת בדבר כי שמא היום או מחר יבא השטר לפני ב"ד שאינו יודע כל כך אי נמי שאותו ב"ד אחר לא יהיה קים ליה בגויה ויצוה לגבות בשטר. זו היא שיטת רש"י ועיקר אבל רבינו חננאל ורבינו יעקב והריא"ף כתבו אף שיגבה הממון מיד ומרענא ליה לשטרא רוצה לומר שלא יפרעו אלא בשבועה ולפי פירוש זה יש להקשות מהא דאמר ליה רבא לרב אדא ומר לא קים ליה בגויה ואם איתא דמרענא ליה לשטרא לענין השבועה איתמר מה לנו בין קים ליה בגויה בין לא קים ליה דכל אדם שבעולם יכול לחייב אותו שבועה דתנן עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה מאי קאמר אי איכא איניש אחרינא בהדי מר דלענין חיוב שבועה בעדות רב פפא בלחוד הוה מחייב שבועה ויש מתרצין דרב פפא קרוב הוה וע"פ קרוב לא מחייב שבועה דלא אמרינן עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה אלא בעד כשר ולפיכך אמר לו איכא איניש אחרינא בהדי דמר שבעבורו לא נחייב אותו שבועה ואמר ליה רב אדא ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא כלומר והלא בעדות אשה לא נשביע מן הדין ואפילו הכי הפכת השבועה על פיה לשכנגדה ה"נ אף על פי שרב פפא קרוב הוא היה לנו להאמינו כיון שהוא אדם כשר והוא השיב בת רב חסדא שהיא אשתו קים לי בגוה שהיא כשרה ורב פפא לא קים לי בגויה כולי האי אבל דוחק הוא דלישנא דקא' איכא איניש אחרינא בהדי מר אינו מורה על זה דאמאי הוה צריך למימר בהדי מר. ורבנו חננאל ז"ל פירש דנפקא מינה היכא שהיה בשטר נאמנות סתם כלומר שכתב שהאמינו אבל לא כתב בו כב' עדים והיה המלוה נאמן שאם היה אומר פרעתי לא היה צריך לישבע ואפילו אם היה בא עד אחד ואומר ידענא דשטרא פריעה הוא לא היינו מחייבין את המלוה לישבע שהרי כבר האמינו דנאמנות סתם מועיל שלא נחייב את המלוה שבועה על פי עד אחד ועל זה אמרו ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא ושתתחייב למלוה שבועה על פיו שאע"פ שהיה עד אחד לא היה מחייבו שבועה כגון שיש נאמנות בשטר אפילו הכי באדם גדול כזה היה לך לחייבו שבועה על פי עד אחד והוא השיב לא קים לי בגויה למדנו דאי קים ליה בגויה מחייבין שבועה למלוה על פיו ואף על פי שכתוב בשטר נאמנות אלא אם כן כתוב בשטר שהאמינו כשני עדים כשרים. ולמדנו מתוך דברי רבי' חננאל דנאמנות סתם מועיל לפטור את המלוה משבועה אפילו יעיד עד אחד שהשטר פרוע היכא דלא קים לן בגויה. ואיכא למידק בשלמא כשאנו מחייבין את המלוה שבועה אין כאן אפוקי ממונא אלא שאנו מחמירין עליו שבועה אבל בעובדא דההיא איתתא דאפיך רבא שבועה משום דקים לן בגוה הוא תימה למה נוציא הממון מיד האשה בשבועת התובע ונראה למורי הרב נר"ו שהטעם הוא מפני שמן הדין כיון שהיא מודה היה לנו לומר שתשלם בלא שבועת התובע דהוה ליה כמו מחוייב שבועה שאין יכול לישבע דקיימא לן דמשלם אלא שאמרו חכמים החשוד על השבועה ישבע שכנגדו ויטול וכיון שמן הדין היתה חייבת אין כאן הוצאת ממון ע"כ: ההיא איתתא דאיחייבת שבועה בבי דינא דרב ביבי בר אביי כו'. הלכו לדין למקומו של רב ביבי וחייבו שבועה א"ל בעל דין תיתי ותשבע לי במאתין. כך היא הגרסא ברוב הספרים ורוצה לומר תבא ותשבע לי בעירנו כי יותר אני רוצה שתשבע לשם כי שמא תתבייש לשם יותר ולא תרצה לישבע ויש שגורסין במאתי ומפרשין שלא היו מעיר אחת שניהם והיה התובע מבקש שתלך לישבע במקומו שהיתה ההלואה לשם ותתבייש יותר ולא תשבע אבל הגירסא האחרת נכונה יותר כי לפי גירסא זו נצטרך לומר שהתובע יוליך לנתבע למקומו לישבע. תלמידי רבינו יונה:
וז"ל רש"י במהדורא קמא במאתין כלומר תבא בעירי ותשבע לי דשמא ישביענה אדם אחד שיודע בעדות ותתבייש הימנו ולא תשבע בפניו ע"כ:
וז"ל הריטב"א תיתי ותשבע לי במאתין הפי' הנכון כי דרך היה לה לשם שאם לא כן לא כל הימנו ואפילו אמר מלוה שלא אמרו עבד לוה לאיש מלוה אלא לענין הדין שהוא אומר נלך לבית דין חשוב דרחמנא אמר צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אבל לאחר שחייבו הלוה שבועה לא כל הימנו של מלוה לומר שילך וישבע לו במקום אחר וזה נראה לי ברור ע"כ:
אמרה להו כתבו לי זכוותא דכי משתבענא מפטרנא פרש"י ז"ל כתבו לי זכותא שבאתי לדין ונפטרתי בשבועתי ויפה כיון דאי אמרה שיכתבו לה שתהא פטורה כשתשבע מאי מחזי כשקרא איכא אלא ודאי כדאמרן ומיהו לאו כתובו וחתומו קאמרה דאם כן אין מחזי כשקרא אלא שקר גמור אלא שיכתבו הפסק דין כראוי ויכתבו שנשבעת וכי משתבענא חתמי ליה ויהבי ליה והיינו דמדמינן לה לאשרתא דדייני דמיירי בכתיבה בלא חתימה. הריטב"א ז"ל. ולישנא דגמרא דקאמרינן כתבו לי זכותא דכי משתבענא יהבי לי מתפרשא בתרי גווני או שנפרש דהכי קאמר כתבו לי זכוותא פירוש זכות גמור ויהיה ביד שליש דלכי משתבענא יהבי לי או שנפרש דהכי קאמר כתבו לי זכוותא ויהיה במשמעות הזכות דכי משתבענא יהבי לי דהיינו שיהיה כתוב אם תשבע פלונית תפטר ויהיה הפסק דין בידה ורש"י ז"ל כתב במהדורא קמא וז"ל אמרה להו לדייני זכותא פסק דין שהיו כותבין לבעל דין שנתחייב שבועה בב"ד והשביעו בית דין פלוני ויצא זכאי מב"ד כדי שלא יבואוהו לדין פעם אחרת לפיכך אמרה זו כתבו לי פלונית יצאה זכאי מבית דין והבו ליה לבעל דין דידי דלכי משתבענא לי' במאתין ליתביה ניהלה לפסק דין ע"כ. משמע מדהוצרך לומר דיהבו ליה לבעל דין דכתוב וחתום קאמרה ולא הוצרך ליתנו ביד שליש אלא ביד הבעל דין עצמו משום דלא נתחייבה אלא שבועה ולא תבעי מינה בעלי דינה מעיקרא אלא שבועה בלחוד והדין היה ברור דלא היה לה חיוב אחר אלא שבועה ונתחייבה בה הלכך סגי במאי דליתבו הפסק דין ביד הבעל דין עצמו דאם ירצה שתשבע יתן לה הפסק דין בידה. ומה שלא אמרה שיכתבו לה אם תשבע תפטר כדי דלא לחזי כשקרא כלל משום דלא בעי' למיתב תו בדינא ודיינא וכמו שכתב רש"י כדי שלא יביאה לדין פעם אחרת ואם כותבין כן אכתי לא נפטרה מהבאה לבית דין לברורי אי נשבעה אי לא והניא לה כדמעיקרא לכך לא רצתה אלא שיכתבו לה פטור גמור שיצאתה מבית דין זכאי לגמרי. והתוספות כתבו בסמוך וז"ל אלמא מיחזי כשקרא והתם נמי מחזי כשקרא שכתבו לה פלונית נשבעה ונפטרה מפלוני ונתנוהו ביד שליש שיתן לה לאחר שבועה. ומה שלא כתבו לה אם תשבע פלונית תפטור דלא הוה מחזי כשקרא היינו משום שלא להצריכה עדים היום או למחר ע"כ. פירוש לפירושו דבעל דינא הוה תבע מינה ממונא ורב ביבי בר אביי עיין בדינא ולא חייבה אלא שבועה ולכך תבעה מבי דינא דרב ביבי שיכתבו לה זכוותא פירוש תרתי קאמר שיכתבו שנשבעה וגם שנפטרה מפלוני ואין לו עליה עוד שום תביעה והלכך אין ליתנו ביד בעל דינה אלא ביד שליש פן יטמין הפסק דין ויחזור ויתבענה בבי דינא אחרינא ויחייבנה ממון ומעתה לא נפטרה מבי דינא ודיינא דלא יתן השליש הפסק דין עד שידע בבירור שנשבעה. ובשלמא אם היה הפסק דין ביד בעל דינה וכדפירש רש"י וכדכתבינן הרי לא היתה נשבעה עד שהיו נותנין לה הפסק דין אבל כשיהיה ביד שליש שמא לא ילך השליש במקום שתשבע ושוב תצטרך לברר לשליש שנשבעה כדי שיתן לה הפסק דין ומה לי ביד שליש או שתהיה תלוי הדבר וכיון שכן קשיא אמאי לא כתבו לה אם תשבע פלונית תפטר דלא הוה מחזי כשקרא ותירצו בתוס' כדי שלא להצריכה עדים היום או מחר דכיון שכתבו ב"ד כן הרי תלו הדבר שיודע דעד שהדבר בבירור שנשבעה לא תפטר והלכך צריכה עדים לברר זה אבל כשנותנין אותו ביד שליש במה שתשבע לשליש סגי כנ"ל:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל אמרה להו כתבו לי זכותא דכי משתבעינא יהבו לי פירוש היתה רוצה שיכתבו לה שטר שתבע לה פלוני כך וכך ונתחייבה שבועה ונשבעה ופטרנוה ויתנו זה השטר ביד אדם אחר ואחר שתשבע יתנוהו לה ועל זה היה אומר רב ביבי דמחזי כשקרא לכתוב לה שטר שנשבעה ועדיין לא נשבעה. וי"ל אשה זו למה היתה רוצה שיכתבו לה בזה הלשון והלא די לה שיכתבו לה לכשתשבע תהיה פטורה וליכא חשש דמחזי כשקרא. וכתב שהיתה עושה כדי שלא יאמר לה התובע עדיין לא נשבעת לי ולא אטריחנא פעם אחרת בעבור זה לא היתה צריכה דנאמן אדם לומר כבר נשבעתי ולא נחייב אותו שבועה אחרת שלא מצינו שבועה על שבועה. ויש לומר דמיירי כגון שאומר התובע לבית דין תאמרו לה שלא תהיה נאמנת אלא אם כן תביא עדים שנשבעה ועכשיו אינה נאמנת לומר נשבעתי עד שתביא עדים וכדי שלא תצטרך להביא עדים אמרה כן והיתה שואלת שיכתבו לה בזה הלשון ואמר לה רב ביבי כתובו לה ע"כ. ודוחק לפרש בלשון התוספות דאמרו דמיירי בדאמר התובע שלא תהיה נאמנת דהא כתבו סתמא שלא להצריכה עדים היום או למחר אלמא דלעולם צריכה עדים שנשבעה אפילו שלא אמר התובע כן ובמאי דכתיבנא ניחא דאיברא ודאי דנאמן אדם לומר כבר נשבעתי אבל הכא שכתבו בית דין בפנקס אם חשבע פלונית תפטר כל עוד שלא הוברר בעדים שנשבעה לא נפטרה ואם לא תוציא הפסק דין הרי התובע יתבענה בממון כבראשונה לכך לא רצתה אלא שיכתבו לה שכבר נשבעה ונפטרה. ובמהדורא בתרא פרש"י וז"ל כתבו לי זכותא שבאתי לדין ונפטרתי ממנו בשבועתי. ושוב כתב עוד הכא נמי מחזי כשקרא לכתוב נשבעה פלונית ועדיין לא נשבעה. ע"כ. פירוש לא אמרה שיכתבו לה להדיא שנשבעה כבר ונפטרה דהיינו שקרא ממש ואין זה מיחזי כשקרא אלא שיכתבו לה שבאת לדין ונפטרה ממנו בשבועתה. וזה לא הוי שקרא ממש דאפשר לפרש דהכי קאמר דנפטרה הימנו בשבועתה שתשבע ולא שנשבעה ומיהו מדלא כתבו להדיא אם תשבע תפטרה משמע דהכי כתבה נפטרה ממני בשבועתה שנשבעה כבר ולכך מחזי כשקרא לכתוב נשבעה פלונית ועדיין לא נשבעה כנ"ל. ויש להאריך עוד ולאפס פנאי קצרתי: משום דאתיתו ממולאי כו'. כלומר מפני שאתם באים מבית עלי שנכרתים קודם זמנן כו' תאמר דברים כרותים כלומר דברים שאינם מקובלים והוה מלשון ימל קצירו ויש אומרים דעל שם העיר שנקראה ממולא כדאמרינן ר' מאיר איקלע למימלא חזינהו דהוו שחורי ראש כלומר שלא היה בהם זקן ונתן להם עצה שיעסקו בתורה ויאריכו ימים דכתיב כי הוא חייך ואורך ימיך. תלמידי רבינו יונה ז"ל: אשרתא קיום השטר לשון שריר וקיים. רש"י במהדורא קמא. ותלמידי רבינו יונה כתבו דעל שם שכותבין ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי קורא אותו אשרתא ע"כ: דמיכתבא שכתבו ב"ד שטרא דנא כו'. מקמי דמחוו סהדי חתימות ידייהו קודם שיאמרו העדים זה כתב ידנו. ואית ספרים דכתוב בהו מקמי דנתחזו חתימות ידייהו דסהדי קודם שיאמרו עדים מכירים אנו בחתימת עדים הללו פסולה ההיא אשרתא משום דמתחזי כשקרא הכא נמי דכתבי לה פלונית יצאת בב"ד זכאה מחזי כשקרא דהא אכתי לא אשתבעאי. וליתא לדרבה ומנא תימרא דליתא מדרב נחמן. מצאו לגטה כתוב כהלכתו ושמו ושם אשתו ושם עירו ושם עירה באותן שמות הכתובין באותו גט אבל עדיין אינו חתום בעדים וחתמו כשר דרבי מאיר לא בעי אלא חתימה לשמה ורבנן פליגי עליו דבעי כתיבה וחתימה לשמה. אבל בשאר שטרות כגון שטרי הלואות אם מצאו כתוב בשמו ובשם אותו האיש שרוצה ללות הימנו ובו ביום שנכתב כדי שלא יהא מוקדם יכול ללות בו אף על גב דמחזי כשקרא ומנא תימרא דהכי הוא דאמר רב יוסף כו' אינו חוזר ולוה בו ואפילו בו ביום שפרעו נמחל שבשעה שפרע נמחל שעבוד השטר והוה ליה כחספא בעלמא ואיכא לקוחות דמזמן ראשון הוה ליה מוקדם ואתי למטרף לקוחות שלא כדין. לשקרא דהא לשם הלואה שניה לא נכתב כלל. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א אינו חוזר ולוה בו פירוש אפילו בו ביום דליכא משום מוקדם אי נמי אפילו ליום אחר וכגון שכתוב בו סתם חדש או שנה שאינה טורפת לקוחות אלא מסוף החדש או מסוף השנה. עד כאן:
אבל למיחזי כשקרא לא חיישינן פירוש דדוקא בכי הא דליכא שום מחזי כשקרא בחתימה אבל כי איכא מחזי כשקרא בחתימת העדים כההיא דפרק גט פשוט דכי יתביתו בהיני וכההיא דאורכתא ודאי חיישינן כדאיתא התם ופסלינן לה אפילו דיעבד וכדהוה אמר רבא באשרתא דדייני וכבר פירשתי' בנזיקין בס"ד. הריטב"א ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה הא דאמרינן דלא חיישי למיחזי כשקרא אומרים רבני צרפת דדוקא בשקרא דאתי לידי קושטא כגון זה שעתיד להתברר אם נשבעה אם לא אבל בשקרא דלא אתי לידי קושטא חיישינן למחזי כשקרא כדאמרינן בפרק גט פשוט אי יתביתו בשילי אף על גב דמסירן לכו מילי בהיני משום דמחזי כשיקרא אם יכתבו ויאמרו שנכתב בהיני זו וזהו שיקרא דלא אתי לידי קושטא שהיום או מחר לא ידעו שנכתב בשילי אלא לעולם יחשבו כי בהיני נכתב כמו שכתוב בשטר ע"כ:

Daf 85b

חדא דידענא ביה ברבי מיאשה דלא אמיד כתב רבינו הגדול (והא הכי) [וה"ה] נמי כדאיתיה בחיים לא מצי למימר לקוח הוא בידי וזה תימה בעיני עד ששמעתי בה פירוש דרבי' ז"ל מפרש לה כגון דאיכא סהדי דאפקדי לההוא כסא גביה וראה אלא דאינהו דחזו ליה השתא לא ידעי אי האי כסא הוא דלית להו טביעות עינא בגויה אי נמי דלא הוו אינהו עדי פקדון ואי איניש דאמיד הוא יכול לומר החזרתיו לך והא אחרינא הוא וכדו לא מפיקנא ליה ומשום האי מגו מהימן לומר לקוח הוא בידי כלומר חזרתיו ולקחתיו ממך אלא כיון דלא אמיד אמרינן האי כסא הוא דאפקיד גביה והאי דלא אמיד משוי ליה כאילו משתמודעי סהדי דהאי כסא הוא דאפקיד גביה ואלו אמיד הוה ליה הך עובדא כההוא רמאי דפומבדיתא דבפרק חזקת הבתים ואמרינן בה ראה תניא ומהימן ומשום דלא אמיד הוא דלא מהימן ובודאי דהאי טעמא דאמיד לאו דוקא הוא אלא באומד ודאי לאו דידיה הוא ודפקדון הוא וכיון דיהיב סימנא שקיל ליה וטעמא בתרא עיקר ולא קמא דאומדנא לאו כלום היא דאיתא בר נש דלא מפרסם נפשיה כדאמרינן בירושלמי פרק הכונס צאן לדיר ובגמרא דידן נמי בפרק הניזקין גבי עמרם צבעא אמרינן דילמא מציאה מצא אלא טעמא בתרא עיקר ואף על גב דאמיד אי יהיב בו סימנא שקיל ליה משום דלא מצי אמר ליתיה גבאי דהא איכא עדים ולא מצי למימר ההוא אחרינא הוה דהא יהיב סימנא והרי העדים מעידין שראו בו סימן זה הלכך איכא עדים וראה הוא. וזה הפירוש הוא נכון בשמועה ועלו דברי רבינו ז"ל כהוגן ואין לפקפק עליו. הרמב"ן ז"ל:

וז"ל הריטב"א חדא דידענא ביה כו'. יש שפירשו דתרווייהו צריכי והכי קאמר ליכא למיחש דלהוו דרבי מיאשא דהא לא אמיד. וכי תימא אכתי מנלן שהם של זה התובע הא קא יהיב סימנא ואין לשון ועוד נוח לזה הפירוש ובר מהכי קשיא טובא אשמעתין דאף על גב דלא אמיד מאי הוי מקרא מלא דבר הכתוב יש מתרושש והון רב ולא מפקינן ממונא מרשות בעלים בטענה דלא אמיד בשום דוכתא וכיון דאלו הוה אבוהון קיים יכיל למימר דידי נינהו אנן נמי טענינן ליורשין דטוענין ליורשין מאי דמצי טעין אבוהון ואף על גב דבתוספות אמרינן דמלתא דלא שכיחא לא טענינן להו הא לא משמע כן כדכתיבנא בפרק הגוזל ובפרק המוכר בסייעתא דשמיא בשמו של רבינו הרמב"ן ועוד כי יהיב אידך סימנא מאי הוה הא לא אשכחן דמהני סימנא להוציא ממון מרשות המוחזק ולא הוזכר אלא לגבי מציאה בלחוד שהתופס בה אין לו בה שום זכייה אלא שבא לזכות בה מדין מציאה ויאוש בעלים וכי איכא סימנין ליכא יאוש בעלים. והנכון מכל מה שפירשו בזה דהכא עדי פקדון הוה כדאמרינן ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא אלמא קים לן דהכי הוה אלא שלא היו העדים יודעין סימן אותן המרגליות שהופקדו בפניהם ולא מצינן למימר לפקוה דלחזינהו דיכול למימר בכדי לא מפיקנא ליה וכדאיתא בפרק חזקת בעובדא דרמאי דפומבדיתא וכיון שכן הוה לן למיחש דדילמא הני דאשכחנא ברשות היתומים אחריני הוו שהיו של רבי מיאשא או שהפקיד אצלו אדם אחר ומשום הכי אמרינן דכיון דידעינן ביה בר' מיאשא ואיכא אחריני דיהבי הני סימנין דפקדון בהכי סגי והרי הוא כאילו יש כאן עדות ברורה של פקדון שאלו הם אותם שהפקיד ואפשר דבחד מהני טעמי סגי ולרבותא נקטינהו תרווייהו אי נמי דתרווייהו בעינן והוה ליה חדא ועוד דכריכן אהדדי. אבל רבינו הגדול סבר דטעמא בתרא עיקר דטעמא דלא אמיד לא חשיב מידי אפילו לגבי האי. ואם תאמר כי איכא עדי פקדון מאי הוי נימא שמא חזר אביו ולקחם שהרי אילו אביהן קיים היה יכול לטעון כן כל היכא דליכא ראה. ויש לומר דהכא נמי ראה הוה שהממון היה ברשות בית דין וכיון דיהיב האי סימנייהו הא איכא ראה שאין לנו לכפור במה שהוא בידינו. ובתוספות אמרו דהא מלתא דלא שכיח הוא למהדר ולמזבנינהו וכ"ש היכא דלא אמיד ואין טוענין ליורש אלא דבר שהוא קרוב ומצוי ולא נהירא ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ולא פקיד צואה אתו יורשין ובעל פקדון. דלא אמיד עשיר כולי האי ולא איצטריכו ליה הנך מרגניתא ע"כ:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל חדא דידענא ביה ברבי מיאשה דלא אמיד כלומר הדין עם המפקיד שהרי ר' מיאשה לא היה אמיד שיהיו לו מרגליות ויש להקשות ואף על גב דלא אמיד אמאי לא אמרינן דילמא מציאה אשכח דהא אמרינן הכי גבי אפוטרופוס של יתומים דהוה אכיל ושתי והיה אומר דמדיליה קא אכיל ומקשים והא לא אמיד ומהדרינן דילמא מציאה אשכח ויש מתרצין דשאני הכא בר' מיאשה דלא אמיד עד יום מותו והנכון לתרץ דהכא היתומים עצמן מודים היו דאביהם לא היה אמיד אלא שלא היו יודעין מאין באו ליד אביהם ולפיכך לא חיישינן למציאה אבל התם באפוטרופוס הוא טוען ואומר דדיליה קא אכיל. ועוד שהמפקיד ודאי והיתומים ספק ועוד הא יהיב סימנא ואין לפרש ועוד אף על גב דאמיד דין הוא שניתן למפקיד דיהיב סימנא דזה לא יתכן דודאי אמיד לא יהבי' בסימן דכי היכי דאביהם היכא דאמיד לא יתן כלום בסימן דמצי אמר לקוח הוא בידי הם הכי נמי היתומים לא יתנו דטענינן להו ליתמי מאי דהוה טעין אבוהון אלא עיקר הפירוש כך הוא חדא דידענא ביה ברבי מיאשה דלא אמיד כלומר ודאי מרבי מיאשה אינו דלא אמיד מאי אמרת שמא אחרים הפקידו אצלו הא קא יהיב סימנא שאומר שהם שבעה ושהם צרורות בסדין ומוכחא מלתא שלא היו אלא של זה. ודוקא בסימן מובהק. אבל בסימן שאינו מובהק התם הוא טעמא משום דניחא להו לבעלי אבידות כשיחזירו בסימן שאינו מובהק. אבל בדברים אחרים סימן מובהק בעינן דסימנין מובהקין מדאורייתא. ואין לפרש דמאי דאמרינן ועוד הא קא יהיב סימנא הוא נתינת טעם שאינו מרבי מיאשא דאיתא אחר כך אבל רגיל דעייל ונפיק בביתיה אימא איניש אחרינא אפקיד ומיחזא חזא ולא הוה צריך למימר אלא אימור מחזא חזא ומדקאמר אימור איניש אחרינא אפקיד משמע שהטעם הראשון בא לומר שאינו מר' מיאשא והטעם השני להודיע שאינו מהאנשים אחרים כדכתיבנא והא דאמרינן דיהבינן להו למפקיד דיהיב סימנא דוקא היכא שאין היתומים טוענין טענת ודאי אבל אם טוענין טענת ודאי ואומרים אבינו אמר לנו שהיו שלו לא יהבינן ליה למפקיד כך כתב הרב ר' משה בן יוסף מנראבונא ומייתי ראיה מדקאמר שכיב ר' מיאשה ולא פקיד משמע משום דלא פקיד אבל אי פקיד אף על גב דלא אמיד אין מוציאין מיורשיו. ואם תאמר כיון דאי פקיד ואמר דדיליה לא מפקינן מיתמי היכא דלא פקיד נמי לא נוציא מידם דהא קיימא לן דטענינן ליתמי מאי דהוה מצי טעין אבוהון וכמו שאביהם היה יכול לומר שלי הם יטענו בית דין בעבור היתומים. תירץ הרב היכא שהענין מוכיח שאינו אמת והדבר רחוק כגון זה שלא היה לעולם אמיד לא אמרינן בכי הא דטענינן להו ליתמי מאי דהוה טעין אבוהון שלא אמרינן דטענינן מאי דהוה מצי טעין אבוהון אלא כשנטעון בעבורם טענה נטעון שאביהם היה יכול לטעון אבל לא כל מה שהוא היה יכול לטעון שאם היה הדבר רחוק לא נטעון אותו בעבורם ומצינו כיוצא בזה בבבא מציעא שאביהם היה יכול לטעון נאנסו ואנחנו לא נטעון בעבורם ע"כ:
אימר איניש אחרינא אפקיד ומחזי חזא ונראה למורי הרב דכיון שאין זה התובע זוכה מותר להם ליתומים להשתמש בו ולמוכרו אם ירצו שהרי זה המפקיד שהיה טוען טענת ודאי כבר נתבטל הודאי שלו וגבי שאר העולם הוו להו ספק שאינם יודעין אם הוא מאביהם או משל אחרים וכיון שכן שהוא ספק לא יניחו מלהשתמש בו. תלמידי רבינו יונה ז"ל: נכסי לפלוני משמע לשון מתנה ומשמע לשון ירושה כי אמר לאחד נכסי לפלוני הוי מתנה וקנה מקבל מתנה וכי אמר על מי שראוי ליורשו נכסי לפלוני קרובי הוי לשון ירושה ונפקא מינה לכדאמרינן בפרק יש נוחלין אמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני ומת ראשון אין לו כו'. מתנה בלבד אלא לשון ירושה נמי במשמע ואוקימנא התם בשראשון ראוי ליורשו הוה הלכך אין לשני כלום וירושה אין לה הפסק ואליבא דרבי יוחנן בן ברוקא דאמר אם אמר על מה שראוי ליורשו דבריו קיימין כגון בן בין הבנים ובת בין הבנות אבל אי פירש ואמר נכסי נתונים לפלוני ואחריו לפלוני ומת ראשון קנה שני דמתנה יש לה הפסק והלכתא פסיקתא היא בבבא בתרא הלכך אי טוביה ראוי ליורשו הוא קנה משום ירושה ואי אחר הוה קנה משום מתנה. רש"י במהדורא קמא:
אמר רבי יוחנן הרי בא טוביה פירוש ואפילו יש בעיר טוביה אחר יש לנו ליתנם לזה שהוא תובע ראשון כיון שאין האחר תובעה ואין לנו לחוש שמא יתבעם אחר. ואחד מחכמי הצרפתים ז"ל כתב דאפילו יתבעם האחר קודם שנפסק הדין כיון שלא פירש הנותן למי יתננו יתנו לטוביה שבא ראשון דסתמא דמלתא כיון שלא פירש על התובע ראשון נתכוון. ריב"ש ז"ל:
וז"ל הר' ישעיה מטראני ז"ל הרי בא טוביה פירוש לא פירש הנותן לאיזה טוביה אמר והיו בעיר הרבה ששמם טוביה ובא אחד ואמר לי נדר בחייו שיתן לי נכסיו ואמר רבי יוחנן הרי בא טוביה שהוא תובע אותם ואין לנו לחוש שמא לטוביה אחר אמר. אמר לטוביה ואתא רב טוביה פירשוה והיה אומר לי ליתנם בחייו. לטוביה אמר לרב טוביה לא אמר פירוש ויש לחוש שמא אינו זה שצוה עליו ע"כ:
ואי ההוא רב טוביה איניש דגייס ביה פירוש מכירו ורגיל אצלו ובלעז פרידורא הא גייס ביה ולרב טוביה יהבינן והאי דקאמר טוביה משום דגייס ביה אמר. שני טוביה רחוקים חד שכנו וחד חכם. תלמיד חכם קודם דסתמא דאיניש בשעת פטירתו עביד מצוה וצדקה יתירה והמהנה תלמיד חכם מנכסיו אין לך מצוה וצדקה גדולה מזו כדאמרינן בעלמא כל הנחמות שנתנבאו הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה תלמיד חכם מנכסיו אבל תלמיד חכם עצמו אין כל בריה יכולה לספר ברוב גדולתו הלכך תלמיד חכם קאמר קרוב ות"ח אפילו ראוי ליורשו דכיון דלא פירש לטוביה קרוב ודאי מצוה בעי למעבד כ"ש. מאח רחוק כמשמעו כלומר שנתרחק ולא היה נותן לו מימיו דכיון דלא פירש ודאי לשכנו היושב אצלו שההנהו בחייו קאמר. רש"י ז"ל במהדורא קמא: ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל קרוב ותלמיד חכם כו'. אומרים רבותינו חכמי גירונדא שזה אינו אלא בקרוב שאינו ראוי ליורשו אבל קרוב הראוי לירש אותו קודם לתלמיד חכם ומאי דמייתי קרא דטוב שכן קרוב מאח רחוק לאו דוקא אלא להוכחה בעלמא הביא אותו להוכיח שהאדם אוהב לשכנו יותר מקרוביו ומכל מקום לא אמרינן ששכן קודם אלא בשכן שיש לו חברה ורגילות עמו כמו עם תלמיד חכם. אבל בשכן שאין לו רגילות עמו כלל לא ע"כ: שודא דדייני אומר רבינו תם דאינו תלוי באומד הדעת אלא ברצונם יתנו הדיינים למי שירצו והביא ראיה מפרק בתרא דקידושין נאמן הדיין לומר לזה זכיתי כו'. אבל אין בעלי דינין עומדין לפניו אינו נאמן ופריך ונהדר ונדיינו ומשני בשודא דדייני ואי כפירוש רש"י שהדיינין אומדין דעתו של נותן אכתי נהדר ונידיינינהו ואם תאמר ולפירוש רבינו תם ז"ל נמי כיון דתלוי ברצון הדיינין אם כן יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר והדרא קושיא לדוכתין ונהדר ונדיינוה ומי שנתן לו שכר יותר יחזור ויזכה וידוע הוא אצלו מי שהרבה שכרו ותירצו בתוס' דכל דיינא דמקבל אגרא לאו דיינא הוא. ואם לא תפרש קושיית התוספות כן תקשי מה זו שאלה ודו"ק כנ"ל. ולרש"י יש לתרץ כיון שהדבר תלוי באומדנא כל שהוא של הדיין דלשון שודא היינו לשון הטלה שיטילו הדיינים שיחשבו למי נתכוון ויתנו לו ולפי' לא יחזור לדון דשמא יטנו לבו לצד שני. וקרוב לזה פרש"י עצמו בפרק בתרא דקדושין כנ"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא שודא דדייני אחר בית דין גריר לאותו שיראוהו ב"ד רגיל אצלו ואוהבו יותר:
ולרבינו תם ז"ל יש סיוע מהירושלמי דגרסינן התם שוחדא דדייני ודאי שאינו רוצה לומר שיקבלו שוחד הדיינין אלא שיש כח בידם לתת למי שאוהבו יותר. תלמידי רבינו יונה:
וז"ל הריטב"א ז"ל שודא דדייני פרש"י למי שיראו הדיינין שהיה דעתו של נותן קרובה אצלו ואינו נכון לכך פירשו שודא דדייני אומד הדיינין לתת אותו למי שירצו או למי שיראו הגון יותר ושהוא עמוק בתורה ובמצות. וכן אמרו בתוספתא הדיינין מחליטין אותו למי שירצו ואמרו בירושלמי שוחד דדייני ולשון גוזמא הוא לפי שהרשות נתונה להם לעשות כמו שירצו וכבר פירשתיה במקומות אחרים בס"ד ע"כ:
וז"ל הר' ישעיה מטראני שודא דדייני הם ישליכו פניהם על מי שיראה להם דעתו של מת מקורבת עמו בחייו או מי שהיה שרבו מעשיו יותר מחברו שנאמר לזה נתכוון בעבור כפרת נפשו ואם לא בא שום טוביה לתבוע ולומר שלי נדר בחייו ליתנם ויש בעיר הרבה טוביה גם בזה הוא שודא דדייני ע"כ:
בר אוריא בן אדם גדול ואית ספרים דגרסי בה בר אורייתן בן תורה כלומר מורה הוראות לשם שמים: המוכר שטר חוב ומחלו מחול כו'. יש שפירשו משום דמכירת שטרות דרבנן ואתיא מחילה דאורייתא ומפקעת מכירה דרבנן ויש מקשים לפירוש זה דהא בפרק הזהב ממעטין מכירת שטרות מאונאה בכלל ופרט וכלל דאלמא מכירתם מן התורה היא ויש דוחין שלא בא הכלל אלא למעוטי קרקעות ועבדים ודנקטי ביה שטרות אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומיהו הא קשיא לן דאם כן למה אמרו כאן במכנסת שטר חוב לבעלה שאינה יכולה למחול מפני שידו כידה דהא מכל מקום אין זכייתם שזיכתה אותם לבעלה אלא מדרבנן ויש לומר דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ושמו ידו כידה כאילו זכה בהם מן התורה והפקר ב"ד הפקר כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא וחזר ומחלו ללוה מחול דמצי טעין ליה לוה ללוקח מהיכא אתיא לי מכח פלוני מלוה דהא לאו בעל דברים דידי את ואיהו אחולי אחיל לגבאי ואפילו יורש של מלוה שבא לידו החוב בירושה יכול למחול ע"כ:
וכתב הר' ישעיה מטראני ונראה לי שאם נתנו המלוה במתנה לחברו וטוען הלוה פרוע הוא אף על פי שהמלוה מאמת דבריו אין שומעין לו אלא אמרינן קנוניא עשו שניהן ואומרים ללוה תפרע למקבל המתנה שהשטר מסור בידו ואם פרעתו למלוה לך להדיין עמו שיחזיר לך מעותיך אבל אין הדבר כן דמגו דאי בעי מצי מחיל ליה כדאמרינן מצי נמי למימר פריעא הוה ולבעליה ע"כ:
והרמב"ן כתב וז"ל המוכר שטר חוב לחבירו כו' פירש רבינו חננאל ז"ל דיכול למימר עיינית בחושבנאי ולא פש לי גביה ולא מידי ואין דבריו ברורים אם רצונו לומר דבהכי עסקינן שאמר בלשון הזה לא פש לי גביה ולא מידי מאי מחלו אין זו מחילה ועוד היכי אמרינן דלמאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא אם מכר לו דבר שאינו שלו למה לא יחזיר לו מעותיו ועוד למאן דדאין דינא דגרמי למה ישלם לו דמי שטרא מעלי' דהיינו כל מה שכתוב בתוכו לא ישלם אלא מה שנתן לו שהרי אין מכירה חלה עליו והוו ליה מעות הלואה דמקח טעות הוא ונראה שכך הוא ז"ל מפרש דמגו דיכול למימר לא פש לי גביה ולא מידי לא אסתלק ליה מהאי שטרא לגמרי ועדיין ברשותו הוא עומד ויכול למוחלו ולומר אע"פ שאתה חייב לי הריני מוחלו לך ואם כן הוא שתי תשובות השיב עליו רבינו הגדול ז"ל בהלכות שאנץ אבל עדיין הפירוש אינו נכון דקשיא לן במקום שחב לאחרים מי מהימן לומר כן הרי אמרו האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן במקום שחב לאחרים וכן אמר פרוע הוא אבל השתא דקיימא לן דאי חזר ומחלו מחול אפשר דאי אמר פרוע הוא נאמן מגו דאי בעי מחיל אבל למתלא הא בהא אי אפשר דאפכא מסתברא טפי וראיה לדבר הא דגרסינן בשילהי פרק שנים אוחזין מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ואקשינן בה התם אמאי ואמר רבא שמע מינה איתא לדשמואל פירוש וכשם שיכולה למחול יכולה לומר נמי פרוע בבית דין וממנו נפל השובר אלמא לא יכול למימר פרוע אלא מתוך שיכול למחול בהפך מדברי הרב וטעמו של רבינו הגדול אינו ברור לנו ובבבא בתרא נכתוב יותר מזה בעזרת האל ע"כ:
במכנסת שטר חוב לבעלה כלומר שנפל לה בירושה או נתנו לה במתנה שטר חוב והכניסה אותו לבעלה בתורת נכסי מלוג וחזרה ומחלה את הלוה אין מחילתה כלום מפני שידו כידה כלומר כשם שהיא קונה את החוב בכל מקום שהוא כך הבעל קונה וזוכה מיד בפירות הלכך שניהם אינם יכולים למחול היא אינה יכולה למחול מפני שאין בה כח להפסיד הזכות של הפירות שיש לבעל וגם אם מכרה גוף הקרקע ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות וגם הוא אינו יכול למכור מפני שגוף הקרקע הוא של האשה בחייה ודוקא בשותפות כזה שאין כל אחד ואחד יכול לברור חלקו אמרו שאין אחד מהם יכול למכור אבל בשותף אחד של שני שותפין שיש להם קרקעות או מטלטלין ביחד יכול כל אחד ואחד למכור חלקו. תלמידי רבינו יונה: מפני שידו כידה תימה לר"י דבסוף שנים אוחזין גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל פריך וליחוש דילמא כתבה ליתן בניסן וכו'. ומשני שמע מינה איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והשתא אכתי ניחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה והכניסתה לבעלה שאינו יכול למחול לבעלה הראשון כדאמרינן הכא ואם כן יש לחוש כשאנו מחזירין השובר לבעלה הראשון יבא לידי כך שבעלה השני יפסיד כתובתה שהכניסה לו אשתו שיוציא השובר שפרע זה כתובתה כו' דצריך לומר דמיירי בדידעי דלית לה בעל. תוספות שאנץ:
אי גרשה ולא הספיקו הלקוחות שלקחו כתובתה לגבותה מבעל עד שמתה והויא לה לההיא איתתא חדא ברתא מההוא בעל אתו לקוחות וקא תבעו לה לגבות כתובתה מבעל ואמר לאו בעל דברים דידי אתון דברתאי דאית לי מינה והיא יורשת שלה קא תבעה לה מנאי ואהדרו לקוחות על דברת. רש"י במהדורא קמא:
והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל אתו יורשי קא תבעו לה לברתא. האמת כתב רש"י שהיתה הבת באה לגבות כתובת אמה מאביה ולירש הכתובה מכח אמה ואלו באין ליטול ממנה ולומר אמך מכרתה לנו ואחרים דקדקו מדלא אמרינן אתו לקוחות תבעו לאביה שמע מינה שהקונה חוב מחבירו שיכול הלוה לומר לו לאו בעל דברים דידי את אלא אם כן כתב לו זיל דון וזכי ואפיק לנפשך דאתי עליה מכח שליחותא וזה טעות דהא אמרינן בשילהי בבא בתרא דלמאן דאמר אותיות נקנות במסירה ואין צריך להביא ראיה שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים ואין צריך להביא ראיה ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את הפלוני מכרו לך ולאו בעל דברים דידי את וכן נמי מוכחא מלתא בפרק האשה שלום דקאמרינן מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה ומפקינן ביה זוזי בעל כרחיה דלוה אלמא מכיון שקנה מוציא ממנו בעל כרחו וכן בדין. עכ"ל הרמב"ן:
וז"ל הריטב"א ז"ל הא דאמרינן אתו לקוחות ותבעו לברתא תמיה מילתא מה תביעה יש ללקוחות אצל הבת כיון דכתשבת אמה זבנו ליזלו ולתבעוה מבעל כגון דאיגרשה לה או מתה ורש"י נשמר מזה ופירש דלאו תביעה ממש לגבות ממנה אלא לפי ששמעו שהבת הזאת היתה באה לגבות מאביה כתובת אמה ולירש אותה מכח אמה באו אלו ליטול ממנה אם כבר גבתה גבתהאו לומר לה אם לא גבתה כי אמה מכרתה להם ומה שהמתינו לאחר שנתגרשה או עד שמתה אולי לא היה להם פנאי זה דרך רש"י לפי לשון פירושיו והוא הנכון ואולי כי הקרקע שהיה משועבד לכתובה זו היה עומד בחזקת הבת לאחר מיתת האם ולפיכך הלכו אצלם דשעבודייהו גבה וכיון שעדיין לא גבאתו היא בב"ד שעבוד הכתובה קיים הוא ומהני ביה מחילה והיינו דאמרו דמחלה לכתובה לאביה והדר לה ארעא ותהדר לירתה מיניה כשימות ע"כ: וז"ל תלמידי רבינו יונה לסוף אגרשה ושכיבה אתו יורשין קא תבעו כתובתה לברתה כלומר הלקוחות כי מיד שנתגרשה זכו בכתובתה ועל זה באו לתבוע ומפני שבאין מכח האשה שמתה ונוטלין זכותה קורא אותם יורשין וכן מצינו כיוצא בזה בבבא בתרא פרק מי שמת גבי נפל הבית עליו ועל יורשיו כו'. ושואלין על זה למה אמר תבעו לה לברתה והלא לבעל היה להם לתבוע. ותירץ רש"י שהבת היתה תובעת לאביה כתובת אמה והלקוחות תובעין ג"כ ואומרין לבעל שלא יתן לה אלא להם וכיון שתובעין מה שהיה ראוי להיות שלה ומפסידין על הבת שלא תזכה בה כמאן דתבעי לברתה דיינין ליה ולפיכך אמר ותבעי לה לברתה. ויש אומרים שזו הבת היתה אצלה גוף שטר כתובת אמה ולפיכך היו תובעים מנה שתתן להם השטר כדי שיוכלו לתבוע את הבעל. אבל הנראה נכון למורי הרב נר"ו שהם היו חושבים שהבת קבלה פרעון של הכתובה מיד אביה וכיון שקבלה הפרעון הוי כאילו מחלה לאביה דאין לך מחילה גדולה מזו שקבלה הפרעון דמסתמא כשמקבל האדם הפרעון מן המלוה מוחל לו ולפיכך היו תובעין לבת שזכתה בכתובה ואף על גב דאמרינן שהפרעון הוא כאילו מחלה וא"כ לא היה להם לתבוע מכח הכתובה אפילו הכי בזה נראה שיש חלוק בין פרעון למחילה מפני שיכולין לומר לה זה הפרעון שקבלת שלנו הוא ותני לנו כל מה שלקחת דמכח כתובה שנמכרה אצלנו זכינו אנחנו בהגביית אותו ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל ואי גרשה ושכיבא ואתו יורשין וקא תבעי לברתא איכא למידק מאי שיטייהו גבי ברתא ליזלו בתר בעל. ובשם הרז"ה אמרו דבעל נמי שכיב ונפלו נכסי כולהו גבי ברתא וא"ר נחמן ליכא דליסבא לה עצה דתיזיל ותיחלה לכתובתה לגבי אביה דתיחלה לנכסין שיש לה מאביה קאמר. ואיכא דלא ניחא ליה משום דלא שייך ביה תיזיל ותחלה ואזלא אחילתא ואם משום הא תיובתא לא חזינא עליה דלא אזלא ממש ותיזיל ממש קאמר אלא דרכן היה להשתמש במלה זו לתפארת הלשון וכיוצא בו הרבה אוכל והולך עד שתחשך וההוא גברא דהוה קאמר ואזיל טוביה דמשמע וכו' ההוא דקאמר אזיל דמן בי דינא לשקלוהי לגלימיה וטובא התם וכאלה רבים אבל לדידי קשה לי דאם איתא היה לו לפרושי בהדיא ושכיב לוקח וטפי מיניה דשכיב לוקח לא מעלה ולא מוריד ושכיבת עיקר דעובדא. ויש מה שאומר דכל שלא כתב ללוקח זיל דון ואפיק לנפשך כדרך שאמרו בהרשאה יכול בעל חוב לדחותו ואומר לאו בעל דברים דידי את אבל כדכתב ליה כן אתי עליה מן הדין שליחות והכא בשלא כתבה ללוקח כן ואינו מחוור דאכתי למה להו גבי ברתה והא איהי לא מחייבה למתבע לאבוה מחמת הלקוחות וממילא מפסדי אינהו ואפילו לא אזלא לגבי אבוה ועוד דדינא לאו הכין מדאמרינן בשילהי גט פשוט למאן דאמר אותיות נקנות במסירה אין צריך להביא ראיה על המסירה שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת כו' ובפרק האשה שלום נמי גבי נצי בר חבי וחבי בר נצי כו'. ויש לפרש לפי ששמעו לקוחות שהבת באה לגבות כתובת אמה מאביה ואביה רוצה להגבות ולא נתברר אם פרעה אם לאו משום כך הלכו אצל הבת אם גבתה שתחזיר להם ואם לא גבתה שיודיעוה שמכרה אמה כתובתה להם ולא תגבה אותה ע"כ:
וז"ל ריב"ש פי' רש"י שהיתה הבת באה לגבות כתובת אמה מאביה ואלו באין ליטול ממנה לומר אמך מכרתה לנו ויפה פירש שאין לפרש שמת האב וזכתה בנכסים והיו באים הלקוחות לגבות ממנה כתובת אמה דאיך היתה יכולה למחול לעצמה ועוד מאי אהני לה הא רב נחמן דאין דינא דגרמי וחייבת היא לשלם להם דמי שטרא מעליא אבל עתה שהאב חי היא מוחלת לאב ואין הלקוחות גובין ממנה שאין לה נכסין ויש להם להמתין עד שימות האב ובין כך ובין כך תתפשר עמהם ע"כ:
ליכא דליסבה עצה להא דתיזיל ותחלה לכתובתה דאמה גבי אבי' איכא דקשיא ליה ולמאן דדאין דינא דגרמי מה אהני ליה הא מגבי ביה דמי שטרא מעליא כל מאי דכתיב בשטרא וכיון דאיהי מחייבא לשלומי מה מהני לה מחילתה דהא רב נחמן גופיה דאין דינא דגרמי בפרק הגוזל וניחא ליה דמגבינן מינה ככשורא לצלמי ה"מ ממוכר דאיהו גורם להפסיד ממונו אבל מיורש לא גבינן מיניה כלל דאיהו לאו גורם הוא אלא שאינו רוצה לתבעו ללוה ומחל לו חובו אבל מוכר שלקח ממנו מעות ומכר לו חובו ובתר הכי מחיל ליה מגבינן ביה כל מאי דכתיב בשטרא הואיל ועבד מעשה שמכר לו ואף על גב דלא שקיל מיניה כמה דכתיב בשטרא כיון דגורס לו הפסד במחילתו משלם ליה דמי שטר מעלי'. ולא נהירא דאי איתא להך סברא המוכר נמי לא הוה ליה לשלומי אלא כמה דשקיל מיניה ולא דמי שטר מעליא אלא ודאי בין יורש בין מוכר משלמין הכל וכן בנותן שטר חוב וחזר ומחלו ואפילו יורש מוחל משלמין דמי כל השטר. וכן דעת הרב ר' משה הספרדי ועיקר ואפשר דרב נחמן עצה בעלמא הוא דאסבה כי היכי דליתו לקוחות ויתפשרו עמה ואיהי תירות לכתובתה דאמה. ויש מה שאומר שזו הבת קטנה היתה בעונת הפעוטות ואי מחלה לא משלמה שהמסור והמוחל מדין גרמי נתחייבו ומאבות נזיקין הן ואינה בת תשלומין שהקטן פגיעתו רעה או שמא נשואה היתה ואי מחלה לא משלמא השתא כדתנן נמי העבד והאשה פגיעתם רעה. ואני תמה היאך נתן רב נחמן עצה להזיקו לזה. והראב"ד ז"ל כתב שאין המוחל משלם אלא במתכוון להזיק אבל זו המוחלת להנאת עצמה לא והביא ראיה ממה שאמרו בפרק הנזקין גבי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ובעוסק במלאכתו לא קנסו ואין דינו בזה נכון. ועוד הארכתי בענין דינא דגרמי. הרמב"ן ז"ל. וכתב ריב"ש ז"ל וכבר כתבתי למעלה דעיקר קושיין ליתא לפי מה שפירש רש"י ע"כ:
וז"ל הריטב"א ליתא דליסבה עצה דתחיל לכתובתה דאמה לאבוה פירוש ואין לומר כאן שאין אדם מוחל לעצמו כי עיקר המחילה בכאן אינו אלא לאביה ואף על פי שכבר גרשה והוא אינו יורשה כפי מה שפירש רש"י ממאי דאמרינן דהוו תבעי לקוחות לברתה וקשיא לן כי מחלה מאי הוי הא מחייבא לשלם מדינא דגרמי כדלקמן ורב נחמן גופיה הכי סבירא ליה. ויש לומר שלא היו לה נכסים עתה אי נמי נשואה היתה ופגיעתה רעה שהיא פטורה עד שתתגרש או עד שתתאלמן אי נמי דקטנה היתה שהגיעה לעונת הפעוטות שמחילתה מחילה במטלטלין ופטורה מנזיקין הא לאו הכי אף על גב דלקוחות בטובת הנאה זבנוה כיון דסוף סוף השתא אפסד' האי מינייהו אין לנו אלא כשעת הנזק שחיוב המוחל אינו אלא מדין מזיק ואפילו בנותן או מוכר שלא באחריות הוא חייב לשלם מדינא דגרמי וכדלקמן ע"כ: ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל יש לשאול מה הועילה הבת בעצתו של רב נחמן כו'. ויש מתרצין שהבת לא תתחייב לשלם להם דמי הכתובה אלא אותן המעות שנתנו הם לאמה בעבורה כו' ואין זה נראה כו'. ויש מתרצין שזהו מה שהיתה מרווחת שהיא היתה גובה מאביה כל הכתובה כולה ואח"כ לא היתה חייבת לשלם להם אלא דמי הכתובה שאם היה בכתובה חמש מאות זהובים היא לא תשלם כל החמש מאות זהובים אלא יחשבו ב"ד כתובה זו מאדם כזה כמה היתה שוה אם היתה נמכרת שאי אפשר שלא יפחתו מסכום הממון בעבור טורח התביעה וכדי שלא יצטרכו עוד להטריח לבית דין ואותו דביני ביני היתה מרווחת הבת וזה קרוב אל הדעת יותר אלא שקשה קצת לישנא דקאמר ותהדר ותרתה מיניה והיאך יאמר בעבור דבר מועט כזה ותרתה מיניה. והראב"ד ז"ל היה מתרץ דמאי דאמרינן מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה מיניה דמוחל שטרא מעליא דוקא בשמוחל המוכר עצמו אי נמי כשמוכר היורש ומתכוון להזיק אבל כשהיורש מוחל ואין כוונתו להזיק אלא שמתכוון לתועלתו לא יתחייב לשלם וזו הבת כיון שלא היתה מתכוונת להזיק אלא שהיתה עושה בעבור התועלת אינה חייבת לשלם. וזה אינו מתקבל דודאי מה שאמרו דגביא ביה מיניה דמוחל דמי שטרא מעליא לא נחלקו בין מוחל ליורש כלל. ויש מתרצין שזו הבת קטנה היתה וכשמוחלת לאביה אינה חייבת לשלם דקטן שהזיק פטור כו'. וגם זה אינו נראה דהיאך אפשר דרב נחמן היה נותן לה עצה להזיק ללקוחות. על כן נראה למורי הרב נר"ו דרב נחמן ודאי אית ליה דינא דגרמי אבל היה חושב כי זה כיון שאין גופו ממון לא הוי דינא דגרמי אלא דבר הגורם לממון וקיימא לן דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ופטור שכל האמוראים הראשונים היו סוברים דלא הוי דינא דגרמי אלא כגון מוסר ממון חברו שמפסיד גוף הממון אי נמי כגון מראה דינר לחברו שולחני ואומר לו עלך קא סמיכנא והשולחני אמר לו שהוא טוב ונמצא רע שזה הפסידו דבר שגופו ממון אבל במוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו שאינו מפסידו דבר שגופו ממון לא הוי דינא דגרמי אלא דבר הגורם לממון ואחר כך ראו האמוראים האחרונים שהשטרות היו נמכרים כמו כל שאר המטלטלים דעלמא אמרו דדייני להו בדינא דגרמי ויש סיוע לזה מדאמרינן כפייה רפרם לרב אשי כו' ולמה היה צריך להכריחו דמסתמא סבירא ליה לרב אשי דדיינין דינא דגרמי אלא מפני שהראשונים היו סוברים שאין זה בכלל דינא דגרמי והוי המוחל חייב לשלם דמי השטר ודבר הגורם לממון הוי כמי שגזל חמץ מחברו ועבר עליו הפסח שאף על פי שעכשו אסור בהנאה יכול לומר לו הרי שלך לפניך ומיפטר בהכי ואם בא אחר וגזלו מיד הגזלן והזיקו חייב הגזלן הראשון לשלם חמץ אחר וכמזיק הוא מפני שבשעה שהזיקו לא היה שוה פרוטה אלא שגרם לשלם ממון וכשהזיק דבר הגורם לממון פטור ע"כ:

Daf 86a

וכתב עוד הרמב"ן ומה שאמרתי דדמי שטר מעליא כל מה שבתוכו כך פירשו ר"ש ור"ח. וכן בתשובת רבינו האי גאון ז"ל וכל מי שאינו אומר כן אין לו חיך לטעום מאי דמי שטרא מעליא ומיהו אם אינו שוה עכשיו החוב ככל הדמים הכתובים בו לא ישלם אלא שוייו שהרי לא הפסיד אלא דמיו אבל אם הלוה יש לו נכסים ושוה ככל מה שכתוב בתוכו ישלם הכל ואף על פי שלא לקחו אלא בחצי דמים הללו והיינו דמי שטרא מעליא ע"כ:
וכן כתב הריטב"א וז"ל דמי שטרא מעליא פירוש מה ששוה החוב בשעת המחילה בין רב למעט שחיובו של זה מדין מזיק הוא כר' מאיר דדאין דינא דגרמי והלכתא כותי' והלכך אפילו קבלו במתנה או שלקחו בטובת הנאה בלא אחריות כך הוא גובה הלכך אומדין ב"ד מה שהיה יכול לגבות בחוב זה וההוצאות שהיה מוציא בגבייתו מגבין ממנו ורואין גם כן אם היה גובה מן העדית או מן הזיבורית או מן הבינונית כללו של דבר אינו חייב אלא במה שמפסידו ופשוט הוא ע"כ:
כעורכי הדיינין פירוש כמו בני אדם המסדרין הטענות בערכאות בעבור הבעלי דינין לפני הדיינין ומלמד כל אחד הזכות שיכול ללמד על אותו שטוען בעבורו. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
מעיקרא סבר מבשרך לא תתעלם אין ספק כי הבת הזאת עניה היתה ומפני כן כיון שהלקוחות לא לקחו אלא בטובת הנאה היה נותן עצה זו על דעת שתתן היא ללקוחות מה שנתנו לאמם ולא יפסידו כלום מקרן שלהם שאם לא כן תימה גדול הוא שיתן רב נחמן עצה להפסיד ללקוחות שלקחו כדת וכהלכה משום ומבשרך לא תתעלם אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א ז"ל:
ולבסוף סבר אדם חשוב שאני דאדם חשוב יש לו להתרחק מכל דבר של חשד אי נמי כי שמא אחרים לא יהיו קרובים לבעלי דינין ולא שייך למימר בהו ומבשרך לא תתעלם ג"כ יבואו לעשות כך. תלמידי רבינו יונה: ואי פקח הוא מקרקש ליה בזוזי כו'. ואם תאמר ומאי פקחות הוא זה לכתוב שטר חוב בשמו ועוד דאין זה פקחות דהרי הוא מפסיד מה שמקרקש לזה דאפילו שימחלנו הרי יגבה מהמלוה דמי שטרא מעליא פירוש כל החוב שבתוך השטר וכדפי' רש"י כדבעינן למכתב בס"ד והלכך למה ליה לקרקש בזוזי ללוה ולהפסיד זוזי בחנם ודוחק לומר דסבירא ליה לרב הונא בר' יהושע כמאן דלא דאין דינא דגרמי. ונראה דהפקחות הוא שיעשה כן בשעה שיקנה השטר כדי שיגבה ממה שיתן למוכר זוזי דמקרקש ללוה ואפשר דלהכי כתב רש"י ואם פקח הוא הלוקח פירוש בשעה שהוא לוקח השטר. ובמהדורא קמא כתב וזה לשונו ואי פקח הוא אותו שלקח השטר מקדים ומקרקש זוזי ללוה כי היכי דלכתוב ליה שטרא ע"כ. ובמהדורא בתרא תקן לשונו כדכתיבנא:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ואי פקח הוא מקרקש ליה בזוזי וכתיב ליה שטרא על שמיה פירוש שיתחייב לו בשטר לפרוע לו מה שכתוב בשטר הראשון ומיהו אפילו הכי אם חזר ומחלו מחול הוא לענין שלא יטרוף לקוחות בשטר הראשון וזה ברור ע"כ. ולשון רש"י ז"ל שבמהדורא קמא נאות לזה אבל מה שכתב במהדורא בתרא לא דייק הכי שכתב וז"ל מקרקש ליה זוזי ללוה ושוכרו בהן לכתוב לו שטר החוב בשמו קודם שיעשו קנוניא בין שניהם. ע"כ. משמע שהשטר חוב עצמו כותבו בשמו וקשה דאם כן יפסיד לקוחות מזמן ראשון דאם כותב שטר חוב בשמו צריך לקרוע השטר הראשון שכתוב בשם המוכר ושמא יגבה כנגד זה ממש שיתן למוכר ויזלזל בקנייתו והיינו נמי דכתב רש"י ז"ל במהדורא בתרא ואי פקח הוא הלוקח פירוש בשעה שהוא לוקחו וכדכתבינן כנ"ל:
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל ואי פקח הוא הלוקח מקרקש ליה ללוה זוזי וכתב ליה שטרא בשמיה ואף על פי ששטר זה היה מכח השטר הראשון אין המחילה שימחול המלוה אחר כך כלום ששעבוד הראשון כבר נתבטל ע"כ: אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי כו'. פירש"י ז"ל מאן דדאין דינא דגרמי. המחייב את הגורם הפסד לחבירו. מגבי ביה בהאי שטרא מן המוחלו דמי שטרא מעליא כל החוב שבתוכו. ע"כ. פירוש לפירושו דלאו בדווקא דמחייב מי שמפסיד גוף הממון כגון מוסר ומראה דינר אלא כל הגורם הפסד לחבירו ואפילו שלא יהיה מפסיד גוף הממון כגון מוכר שטר חוב דאין גופו ממון ומעתה כשאנו מגבין האי שטרא לא נחייב אותו הממון שנטל בלבד אלא כל החוב שבתוכו דבתר שעת מחילה אזלינן דאז אפסדיה כל החוב הכתוב בשטר דהיה כבר שלו ולא אזלינן בתר שעת המכירה וזהו שכתב רש"י מגבי ביה בהאי שטרא מן המוחלו פירוש מן המוחלו ולא מן המוכרו דבתר שעת המחילה אזלינן ואפילו לא מכרו אלא נתנו במתנה כיון דמחלו חייב דהרי גם לו הפסד וכמו שכתבו הרמב"ן והריטב"א וכדכתבינן לעיל. וז"ל במהדורא קמא דינא דגרמי שמפסיד ממון חבירו על ידי גרמא כגון האי שמחל שטר לוקח וגרם לו הפסד. מגבי ליה ללוקח מן המוכר שטרא מעליא שאם הוא שטר של מאתים ונתן לו במנה גובה הימנו מאתים כמה שהפסידו ור' מאיר אית ליה דינא דגרמי וקיימא לן כוותיה. דמי ניירא הכי נמי איתא בפרק הגוזל קמא ופירושו דמי שטרו ששרף לו אבל הכי דנקט שטרא לא שייך למימר מגבי ביה דמי ניירא ואגב ריהטיה גרס הכא. ואית דמפרשי ניירא בעלמא כלומר אומר לו שלא מכר לו אלא הנייר כ"ש דמי שטרא שנתן לוקח למוכר ל"ש ומחלוקת בבבא קמא דאיכא דדאין ואיכא דלא דאין והאידנא דיינין נמי דינא דגרמי כגון מוסר חבירו למלכות דקיימא לן הלכה כר' מאיר בחומרותיו בגזרותיו ושמעינן ליה לר' עקיבא דאמר בבבא קמא בפרק אחרון מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נתיאש הימנה כו' הרי זה קדש וחייב באחריותן של זרעים כמפסיד בידים דמי ומדין זה אנו מחייבין לשלם מוסר ממון חבירו למלכות ע"כ:
והרמב"ן כתב וז"ל ומה שאמרו בגמרא למאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא לאו במוחל מגבי דהא איתא לניירא בידיה כדמעיקרא ואפילו אתי ומפיק לה מיניה מן דינא דוודאי דינא הוא דמצי לוה למימר למלוה אהדר לי שטרא ולא מצי למימר ליה ניירא דילי היא נכתוב לך מלוה שובר אי נמי נשדי דיותא אמקום עדים ואתורף כי היכי דלא תיפוק לך מיניה חורבא משום דגופו של נייר של לוה הוא משום דבעי ספר מקנה ואינו אלא משכון ביד המלוה כלומר שהוא שלו עד שיבא לוה ויפרענו אבל מאחר שנפרע או נמחל זכה הלוה בגופו של שטר וכיון שמחלו על כרחו הוא צריך להחזיר לו שטרו והכי מוכח בגיטין בפרק המביא תניין בבעיא דרמי בר חמא בהיות מוחזקין בטבלא שהיא שלה. אלא מיהו למאן דלא דאין דינא דגרמי אפילו כשיתחייב לוקח להחזיר שטר במחילת מוכר גרמא הוא ופטור אלא הכי קאמר למאן דדאין מגבי בהיזק שטרא דמי שטרא מעלי' ולמאן דלא דאין מגבי ביה בהיזקא דמי ניירא ולא יותר והיינו חיובא דשורף וטעמא דחיובא משום דכיון דלא פרע ליה לוה הרי הפסיד ממנו נייר זה שהוא שלו עד שיפרענו ע"כ: והרשב"א כתב וז"ל ומאן דלא דאין כו'. ויש מי שאומר שהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו דאמר שמואל שהוא מחול ואפילו ניירא שביד לוקח אתי ליה ומפיק מיניה דגופו של שטר בתר דאית בו גריר ושטרא דלוה הוא שהוא נותן שכרו ואינו אלא במשכון מלוה עד שיפרענו והלכך כי פרעיה אי נמי כי מחליה לגביה מיד זכה הלוה בגופו של שטר ומחזירו לוקח בעל כרחו ואפילו הכי למאן דלא דאין דינא דגרמי לא מחייב לשלומי ליה מוחל אפילו דמי ניירא דגרמא הוא ופטור והכא דאמרינן מגבי ביה דמי ניירא לאו אמוחל ממש דאיירי ביה קיימין אלא הכי קאמר מאן דלא דאין דינא דגרמי לא מגבי בהיזקא דשטרא אלא דמי ניירא בעלמא ונפקא מינה לשורף שטרו של חברו ממון דלמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה בהיזקא כשטרא מעליא ולמאן דלא דאין לא גבי בהיזקא אלא ניירא בעלמא דקלילא וטעמא משום דהאי שטרא דמלוה הוא שהלוה משכנו לו עד שיפרענו והלכך עד שפרע ליה דיליה הוא. ואינו מחוור בעיני דאנן אמוחל קיימין ומסתמא אמוחל ממש קאמר דמאן דדאין דינא דגרמי גבי ביה הכי ומאן דלא דאין לא גבי ביה אלא הכין דאי לא הוה להו לפרושי ונפקא מינה לשורף שטרותיו של חברו. ועוד דאי בשורף למה להו למימרא הכא הא אמרוה בהדיא התם בבבא קמא. ורש"י והראב"ד פירשוה במוחל וכן בהלכות הרי"ף ז"ל. ואפילו אעיקר דינא נמי דלוה אי מצי מפיק ניירא מידא דלוקח נמי משמע דאמרו אינהו ז"ל דלא מפקי מיניה לפי שזהו מכור בידו ולאו כל כמיניה דמוחל להפסידו ממנו דרש"י כתב מגבי ביה דמי ניירא בעלמא כלומר אומר שלא מכר לו אלא הנייר כו'. והראב"ד ז"ל כתב לית ליה אלא דמי השטר חוב שתופס בידו שהרי כשמכרו לו מסר השטר חוב בידו ואי בעי לאפוקי מיניה יהיב ליה דמי הנייר ושקיל ליה שמה שמסר לידו אינו יכול להפקיעו במחילתו ע"כ. וכבר כתבתי בפרקא קמא דגיטין בסופו שכן מסתבר לי משום שגופו של שטר הרי הוא כמשכון ומי שמכר מלוה שיש עליה משכון ומסר המשכון ללוקח וחזר ומחלו מה שכנגד משכונו אינו מחול וכדמוכח בהא דאמרינן בפרק קמא דקדושין קדשה במשכון דאחרים מקודשת דאלמא אינו מוחל דאילו יכול למחול לא סמכה דעתה ואינה מקודשת כדאמרינן במקדש בשטר חוב שיש לו על אחרים ואפשר שיש לדחות דמשכון דעלמא שאני ליה מדרבי יצחק אבל שטר לאו משכון הוא אלא לראיה בעלמא הוא דאי משכון הוא מלוה בשטר לא תשמט לדעת רבן שמעון בן גמליאל דאמר המלוה את חברו על המשכון ונכנסה השמיטה אף על פי שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט אלא דשטרא ראיה בעלמא היא ומכל מקום כל שאינו פורע לו חובו אינו מחזירו לו את השטר ומה מכר ראשון לשני כל זכות שבא לידו וכיון שמסר השטר בידו אין הלוה יכול להוציאו מידו אלא בפרעון החוב זוכה בשטרותיו של גר דאיבעיא לן בפרק הפרה אם זכה בגוף השטרות או לא כיון שאינו זוכה במלוה הכתובה ואמרי עני מרי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך הא הדור אין לצור ולצור ואי קשיא לך מלוגא דשטרי לדעת הרי"ף אמאי לא מהניא לה תפיסה מגו דאי בעיא אמרה לקוחות הן בידי ומהימנא מיהא לגבי גופו של נייר יש לי לומר דבכי האי גוונא ודאי מוציאין גופו של שטר מידה לר' עקיבא וטעמא דמלתא דכיון דלא מהימנינן לה לגבי ראיה שבהן ומימר אמרי דלא זבנינהו ניהלה אף גופו של שטר נמי מפקינן מינה דאי לא מהימנת לו אמנה שבשטר אף גוף השטר אינו שלו דמנה אין כאן משכון אין כאן הוא דאמרינן בפרק הספינה גבי צריך למכתב ליה קנה לך הוא וכל שעבודא דאית ביה ואי לא כתב ליה הכי לא קני עני מרי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ופרקיה אין לצור ולצור דאלמא משמע דאף על גב דלא קני כלל שעבוד שבו קני ליה לשטר לצור על פי צלוחיתו ולא היא דהתם הכי קאמר מי שכותב קני לך הוא וכל שעבודא דאית לה וכי צריך הוא זה לקנות שטרי חוב לצורך הנייר בלבד לצור על פי הצלוחית אמר ליה אין לצור ולצור כלומר מכל מקום אין בלשון הזה השעבוד אלא הנייר וכיון שאינו קונה השעבוד גם הנייר אינו קנוי דכל שלא חל המכר של השעבוד לא קנה הנייר אבל מוחל דגוף ושעבוד מכר לו וחל המכר אף על השעבוד מדרבנן מיהא אלא דמשום דאין השעבוד שבו נקנה קניית' אלימתא יכול הוא לחזור ולמחול השעבוד אבל גופו של שטר מיהא שהוא כעין משכון והוא נתון ביד מלוה ומסרו מלוה ליד לוקח וקנהו לוקח קנייה גמורה אמאי מפקי מינה הרי לקתה מדת הדין בכך אלא משמע דנייר בעלמא לא מפקיע מינה דכבר קנאו במסירה ויש לי ללמד עליה מדאמרינן בקדושין בפרק האיש מקדש גבי המקדש במלוה אינה מקודשת לימא כתנאי כו' כנ"ל הרשב"א. שארית לשונו כתוב בהר"ן על ההלכות: ומאן דלא דאין כו'. פלוגתייהו בפרקא קמא בפרקא בתרא ור' מאיר אית ליה דינא דגרמי כדתנן נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קדש וחייב באחריותו גבי כלאים וקיימא לן כוותיה כן כתב רש"י במהדורא בתרא וחפשתי בפרק בתרא דבבא קמא ולא מצאתי הא דר' מאיר ובפרק הגוזל קמא איתיה הך דר' מאיר ומייתי הא דתנן נתייאש הימנה ולא גדרה כו'. ונראה פירוש לפירוש רש"י דהקשה הוא לרש"י למה ליה לאמימר למימר ומאן דלא דאין כו' פשיטא דהלכתא כרבי מאיר דאית ליה דינא דגרמי. ועוד דבשלמא הא דקאמר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה בשטרא מעליא הא קא משמע לן דגבי כל החוב הכתוב בשטר ולא מה שהוציא הלוקח בלבד אבל מאי דקאמר מאן דלא דאין דינא דגרמי כו'. ועוד למה לי למנקט כי הך לישנא מאן דדאין ומאן דלא דאין לא הוה ליה למימר אלא מאן דאית ליה דינא דגרמי ומאן דלית ליה. אי נמי מאן דמחייב ומאן דפוטר. ודע דבפרק הגוזל בתרא אמרינן ההוא דאחוי אמטכסא דר' אבא יתיב רבי אבהו ור' חנינא בר פפי ור' יצחק נפחא ויתיב ר' אילעא גבייהו סבור לחיוביה מהא דתנן דן את הדין כו'. אמר ליה ר' אילעא הכי אמר רב והוא שנשא ונתן ביד אמרי ליה זיל לגבי ר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דדייני דינא דגרמי אזל לגבייהו חייביה כו' משמע דאף על גב דקיימא לן כר' מאיר דמחייב בדינא דגרמי מיהו קצת מהאמוראים היו שומטים את ידיהם מלדון כן וקצת אמוראים הוו דייני ליה ומיהו כולהו סבירא להו כר' מאיר והיינו דאמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי כו' והיינו פלוגתא דפרק הגוזל בתרא וכמו שכתב רש"י ובפרק הגוזל עצים מייתי נמי הך דאמימר ופירש שם רש"י מאן דדאין דינא דגרמי ר' מאיר היא בהגוזל בתרא וקשיא טובא דהך דרבי מאיר בהגוזל עצים היא וצריך לפרש דהכי קאמר עיקר דינא דגרמי היינו ר' מאיר ומיהו פלוגתא דמאן דדאין ומאן דלא דאין היינו בהגוזל בתרא וכדכתבינן ואף על גב שהלשון דחוק בכך בעל כרחך צריך אתה לפרש הלכך נמצינו למדין דכולהו סבירי להו כרבי מאיר דדינא דגרמי חייב אלא דאיכא דדאין לה ואיכא מאן דלא דאין לה פירוש דשומטין את ידיהם מלדון כן דלא סמכי נפשייהו לאפוקי ממונא אדיבורא בעלמא ודמיא לדיני קנסות דאין דנין בבבל הכי נמי דינא דגרמי לאו כולי עלמא דייני אפי' בארץ ישראל והיינו דאיצטריך לאשמעינן מאן דלא דאין דינא דגרמי כו' דאף על גב דלענין דינא סבירי להו דדינא דגרמי חייב מכל מקום כיון דלא דייני ליה אפי' מה שהוציא הלוקח בקניית השטר לא מגבי ליה שאומר לו שלא מכר לו אלא הנייר אף על גב דמדינא חייב כנ"ל פירוש לפירוש רש"י. והיינו דאמרינן דכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה מדינא אלא דלא הוה בעי למדייניה משום דהוה סבירא ליה דדמיא לדיני קנסות דאין דנין בבבל וסבבו והקיפו בראיות דהיינו היזק גמור ביד ושפיר דיינינן ליה בכל מקום ובכל זמן. ועוד היה נראה לחלק בגרמות דזה דאחוי אמטכסא דר' אבהו דבפרק הגוזל בתרא והך דמוחל שטר חוב שניא משאר דינא דגרמי ואף על גב דסבירא ליה דינא דגרמי חייב בהכי הוי אפשר לפטור דלא מקרי דינא דגרמי ואפי' הכי קאמר מאן דדאין ומאן דלא דאין פירוש בכי האי גוונא וזהו שכתב רש"י ואגבי מדינא דגרמי פי' דוודאי רב אשי סבירא ליה דינא דגרמי חייב אלא דהוה סבירא ליה דאין זה בכלל דינא דגרמי ואכפייה רפרם לרב אשי ואגבי דינא דגרמי פי' דוודאי רב אשי סבירא ליה דינא דגרמי חייב אלא דהוה סבירא ליה דאין זה בכלל דינא דגרמי ואכפייה רפרם לרב אשי ואגבי דינא דגרמי. וכיוצא בזה פירשו תלמידי רבינו יונה וכדכתבינן לעיל ואין לשון מאן דדאין ומאן דלא דאין נאות לזה הפירוש. ומה שכתב רש"י במהדורא קמא ומחלוקת בבבא קמא דאיכא דדאין ואיכא דלא דאין והאידנא דיינין נמי דינא דגרמי כו' ע"כ משמע כדפרישנא מעיקרא כנ"ל:
ועוד כתב רש"י במהדורא קמא וז"ל כפי' רפרם לרב אשי דאתא עובדא לקמיה בראיה ובהלכות עד שדן לאותו דין כר' מאיר. ואגבי ביה מן המוכר ככשורא לצלמי כלומר פרעון שלם גביה ממנו כפי השטר שלא גבה ממנו בעקמימות ובפחיתות אלא דרך ישרה כי כשורא זה שאינו עקום וראוי לעשות בו צורת צלמי ע"כ. גם מזה הלשון משמע כדפרי' מעיקרא ומיהו הריטב"א לא פירש כן שכתב וזה לשונו ומאן דלא דאין דינא דגרמי פירוש דקסבר דינא דגרמי פטור כדרבנן דפליגי עליה דר' מאיר מגבי ביה דמי ניירא פי' דמדין מזיק פטור הוא ודין אחריות אין בזה ואפי' משום אחריותא דנפשיה שאין חיוב אחריות אלא על הפקעה שקדמה למכירה ולא על הפקעה שבאה אחרי כן והרי זה כמוכר שדה לחבירו באחריות וחפר בה אחר בורות שיחין ומערות ומיהו אם הודה שהוא פרוע חייב מדין מוכר שדה שאינו שלו כנ"ל. עכ"ל הריטב"א: לב"ח מסלקין ליה בזוזי ואם תאמר ומה חדש לנו אמימר בזה והלא דבר ידוע הוא דבעל חוב מסלקין ליה בזוזי דאדעתא דזוזי נחית והכי משמע בהדיא לקמן דאמרינן ההוא תולה מעותיו ביד גוי הוה הוא עשה שלא כהוגן לומר על המעות כי של גוי היו כדי להבריחם מבעל חוב לפיכך עשו בו שלא כהוגן ואמרו שלא יוכל לעשות בקרקעות שלו שומא אלא שהוא עצמו ימכור ויתן מעות למלוה כו'. הנה שאמר שעשה שלא כהוגן מפני שהיה לו לתת המעות לבעל חוב ותלה אותם ביד גוי כדי שלא ליתנם לו דמשמע דהיכא דיש שם מעות לא מסלקינן ליה אלא במעות וכתובה בקרקע נמי פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן הוי והלכתא כמאן דאמר דמסלקין לה בארעא. ויש לומר שזה חידש לנו דאפילו אמר בעל חוב כשתקנו לי בזוזי למעלתי נתכוונו ותקנו קרקע לאשה לגריעותא עשו ועכשיו תנו לי הקרקע ותקח היא המעות לא נחוש לדבריו אלא האי כדיניה והאי כדיניה. תלמידי רבינו יונה. ולמאי דכתב רש"י דאפילו בנדוניית האשה מירי וכדבעי' למכתב בסייעתא דשמיא טובא אשמועינן אמימר: האי כדיניה כו'. האי מלוה כדיניה דזוזי אוזיף וזוזי יהבי ליה והאי כדיניה דאשה אארעא קא סמכא דעתה ולא אמרינן יחלוקו בארעא ובזוזי. רש"י במהדורא קמא ובמהדורא בתרא האריך עוד. וז"ל האי כדיניה שזה הלוה מעות וזו סומכת על שעבוד הקרקע והיא לא נתנה כלום ואם בשביל נכסי צאן ברזל הנשומין בכתובה הוא זוכה בהן מיד כו'. וכתב הריטב"א ולפי לשון זה הדין הוא אפי' בנכסי נדוניא כשאין כל נדוניתה קיימין דאי קיימין היתה נוטלתן משום שבח בית אביה כדאיתא בפרק אלמנה ניזונית. אבל מורי רבינו ז"ל היה אומר שאין דין זה אלא בעיקר כתובה ותוספת. אבל לא בנדוניא דכיון שקבלם עליו בנכסי צאן ברזל הרי הם כחוב גמור וכן שמעתי מפיו שכן דן הלכה למעשה. ולפום פשטא דשמעתא האי מימרא איתא בחיי לוה דאלו לאחר מותו אפילו בעל חוב אינו גובה דמטלטלי דיתמי נינהו אבל מחיים אפילו מגלימא דעל כתפי' משא"כ בכתובה כדכתיבנא לעיל והשתא דתקון רבנן למגבי כתובה ממטלטלי דין החוב והכתובה שוין. ורבינו חננאל פירש לאחר מיתה ויש לפרשו לפי שיטתו דהכי קאמר דאפילו לאחר מיתה אם בעל חוב תובע קרקע ואנו רוצין לסלקו במעות או במטלטלין הרשות בידינו כדינו דמחיי' דלתקנת היתומים אמרו שלא יגבה מן היתומים אלא מן הקרקע ולאשה מסלקין לה בארעא ואע"פ שתפסה מעות שאף מחיים אין דינה אלא בקרקע והיינו דאמרינן האי כדיניה והאי כדיניה ולישנא דמסלקין ליה הכי משמע בכל דוכתא במי שבא לגבות דבר אחד ואנו מסלקין אותו בדבר אחר כאותה שאמרו מצי לוקח לסלוקי בזוזי כנ"ל. עכ"ל הריטב"א: לב"ח יהבי ליה ויש לדקדק קצת אמאי האריך כולי האי לימא לא יהבינן לה לאשה וממילא משתמע דלבעל חוב יהבי ליה דהא עלה קאי וכדקאמר האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב כו'. ויש לומר דהא אתא לאשמועינן דלבעל חוב יהבינן ארעא ולא לשכיר. וכתבו בתוספות אומר רבינו תם דשלשה דינים חלוקים למלוה ולניזק ולשכיר כו' כדאיתא בתוספות. ואין להקשות דאם כן יקצר ולימא לבעל חוב יהבינן ליה ולא יכפול לומר לאשה לא יהבינן כו' דהא איכא לאקשויי עלה טובא וכדבעינן למכתב בס"ד כנ"ל:
איכא מרבוותא ז"ל דיפרשו לה בשניהם שוין שיוצאין ביום אחד וקיימא לן בעלמא שודא דדייני והרי"ף כתב דליתא להאי פירושא ופירש דהכא במאי עסקינן בלוה ולוה ואחר כך קנה דקיימא לן יחלוקו וכיון דכן אלו קדם אחד מהם ותפס אין מוציאין מידו או במטלטלין בזמן הזה דליכא דין קדימה אם קדם ותפס אין מוציאין מידו וכיון דהכי הוא מתפשינן ליה אנן. ותמיה מלתא כיון דמדינא חולקין אף על פי שקדם אחד מהן ותפס אמאי אין מוציאין מידו ומסתבר דהיינו טעמיה משום דכיון דאמרינן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ואפילו למאן דאמר מה שגבה לא גבה הני מילי בעל חוב מאוחר אבל בשוין דכולי עלמא דבהא מה שגבה גבה ולא נהירא דהא קיימא לן בעל חוב גובה חצי שבח משום טעמא דלוה ולוה ואחר כך קנה דקיימא לן יחלוקו ואמאי והא איכא למימר דכיון דהוי כגופה דארעא ובעל חוב גבי לה חשבינן לה תפיסה מיהו בר מהא ליתיה דהא טעמא דפלוגתא דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה אי אמרינן מה שגבה גבה או לא תליא בשעבודא אי הוי דאורייתא או דרבנן דמאן דסבר מה שגבה גבה סבירא ליה נמי שעבודא דרבנן ומאן דאמר מה שגבה לא גבה סבר שעבודא דאורייתא וכיון שכן הוא הדין נמי בלוה ולוה ואחר כך קנה דקיימא לן דחולקין דאם קדם ותפס מוציאין מידו אלא ודאי עיקר פירושא במטלטלין בזמן הזה שאין בהם דין קדימה או אם שטרותיהן שוין אי איתיה לפירוש רבינו חננאל דסבר דההיא דשני שטרות היוצאין ביום אחד מיירי בשטר הלואה ולפנינו יתבאר עוד בעזרת האל. הרא"ה ז"ל:
אבל הרשב"א ז"ל כתב וז"ל דבין זמנן ביום אחד בין לוה ולוה ואחר כך קנה בין במטלטלין שאין להם דין קדימה לעולם לבעל חוב יהבינן. וא"ת א"כ לקתה מדת הדין בכך ולמה גוזלין את האשה ונותנין לבעל חוב יש לומר דלוה ולוה ואחר כך קנה אם האחד גובה מה שגבה גבה וכן כתב הרמב"ם והלכך כיון דאלו קדם ובא בעל חוב לב"ד והגבוהו ראשון מה שגבה גבה מן הדין גם עכשיו אנו מגבין לבעל חוב תחילה וזה כעין שודא אבל ודאי קדם זמן האשה לבעל חוב וקנה ואחר כך לוה ודאי בכי הא לאשה יהבינן דאין גוזלין לאשה להנחיל לבעל חוב ע"כ:
וז"ל הריטב"א ואי ליכא אלא חדא ארעא ולא חזיא אלא לחד פירש רש"י ז"ל שאין בה אלא כדי אחד מהן וכן פירשו כל הראשונים והאחרונים ז"ל. לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן יותר משהאיש כו' ופירש"י וכל הראשונים דמיירי כששניהם יוצאין ביום אחד ואליבא דשמואל דאמר בשני שטרות היוצאין ביום אחד דעבדינן שודא דדייני ואם כן היינו שודא דהכא למפרעי' לבעל חוב משום שלא תנעול דלת בפני לוים ורבינו אלפסי דחה פירוש זה לפי שלא נאמרו דברי שמואל אלא בשטרי מכר או מתנה דאלו בשטרי חובות דכולי עלמא חולקין לכך פירשו דהכא בין ששניהם ביום אחד בין בשלוה ולוה ואחר כך קנה ולא כתב לחד מינייהו דאקנה דמדינא חולקין שהרי שעבוד שניהם חל כאחד אם קדם אחד מהם וגבה מה שגבה גבה דעד כאן לא נחלקו אלא בבעל חוב מאוחר שקדם וגבה אבל כששניהם שוין דכולי עלמא מה שגבה גבה וכן כתב הרמב"ם וכיון שכן הכא משום שלא תנעול דלת בפני לוין מגבינן ליה לכתחילה דחשבינן ליה כאלו כבר הגבוהו ב"ד דאנן יד בעלי חובות אנן לענין זה מפני תקון העולם אבל ודאי אם קדם זמן האשה לזמן החוב וקנה ואחר כך לוה לאשה נותנין שאין נוטלין זכותה של אשה לתת לבעל חוב הלכך במטלטלין בזמן הזה שאין בהם דין קדימה דקיימא לן דאין דין קדימה במטלטלין כי ליכא אלא לחד מינייהו לבעל חוב יהבינן ואף על פי שזמן שטר הכתובה קודם ומיהו דעת רבינו ז"ל דכל היכא דשעבד ליה מטלטלין אגב מקרקעי דינם כקרקע ויש בהן דין קדימה וכן פירשו בתוספות ומקשו בתוס' אשמעתין מאי שנא דהכא הוריעו כחה של אשה טפי מבעל חוב ואילו לעיל אמר ר' יוחנן לכתובת אשה משום חינא ואפילו מאן דאמר לכושל דוקא לכושל אבל כששניהם שוין מודה דיהבינן לאשה ותירצו דכי חיישינן לנעילת דלת להפסיד לאשה היינו בכי הא דהכא דאיכא פסידא לגמרי דהא ליכא אלא לחד אבל מתניתין דלעיל עדיין יש שם נכסים אחרים שיגבו כולם אלא שהמלוה או פקדון הללו הם יותר מצוין בלא טורח דהשתא יהבינן לאשה כדי שלא תטרח ובעל חוב יגבה מן השאר וכשם שאמרו שבעל חוב גובה מן היורשין מן הזבוריות ולא חששו לנעילת דלת לגבי היתומים כיון דליכא לבעל חוב פסידא ואני פירשתי לפני מורי רבינו ז"ל דשמעתין בדליכא פסידא כלל דומיא דרישא דבההיא ארעא איכא גוביינא לתרווייהו אלא שהקרקע הוא קרקע אחד שאין בו דין חלוקה והיינו דאמרינן דליכא אלא ארעא חדא ולא חזיא אלא לחד מינייהו לפי שאין ראויה ליחלק וכל אחד מהם אומר שיתנוה לו ויתן מעות לחבירו כדינא דגוד או איגוד דבהא ודאי עבדינן מעליותא לבעל חוב דיהבינן ליה כלא ארעא אבל לאשה לא יהבינן דהא מעליותא טובא היא ויותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא הא כל היכא דליכא גוביינא לתרווייהו גובין כדינם ולא מפסידין לאשה מדינא כלום כנ"ל. עכ"ל הריטב"א: וריב"ש ז"ל כתב וז"ל מאי טעמא יותר משהאיש רוצה לישא כו'. דאף על גב דלעיל פליגי אמוראי גבי ינתנו לכושל שבהם דאיכא מאן דאמר לכתובת אשה משום חינא משמע דהכא לית ליה כמאן דאמר לעיל לכתובת אשה משום חינא אלא כר' חנינא דאמר לכושל שבראיה ופירש הרב אלפסי כי בעל חוב נקרא כושל שבראיה לפי שאינו גובה אלא בראיה ונראה דלכך פסק הרב כר' חנינא משום הא דהכא דלעיל לא איצטריך דהא לא קיימא לן כר' טרפון אלא כר' עקיבא דאמר ינתנו ליורשין אלא דנפקא מינה להא דהכא ומשום הכי פסק הרב אבל לפי מה שפירש רש"י למעלה שהמאוחר נקרא כושל קשה דהא משמע דאפילו ר' חנינא מודה בשוין דלכתובת אשה יהבינן משום חינא ותירץ רבינו תם ז"ל דהכא היינו טעמא משום דלא תנעול דלת בפני לוין משום דמיירי בלוה גופיה ובאשה ליכא נעילת דלת דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא אבל לעיל מיירי במי שמת והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים והא מלתא דלא שכיחא וליכא נעילת דלת והלכך לאשה יהבינן משום חינא ע"כ. וכן תירץ הרא"ש בשם רבינו תם דלעיל לא שייך נעילת דלת אי יהבי' כתובת אשה דהא מלתא לא שייכא אלא למי שמת והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ומלתא דלא שכיחא הוא ואין כאן נעילת דלת דלא ימנעו בשביל כך להלוות וכן כתבו בתוספות. והרב ר' יחיאל השיב בשם ר"י ואפילו לאחר מיתה איכא נעילת דלת ויהבינן לבעל חוב קרקע או אפילו מטלטלין אחר תקנת הגאונים שתקנו דאשה ובעל חוב גובים מטלטלין ולעיל דיהבינן לכתובת אשה היינו משום שאין דינו של בעל חוב לגבות דמטלטלי לא משתעבדי מדין המשנה קודם תקנת הגאונים ומשום דלאו ברשותייהו דיתמי מנחי סבירא ליה לר' טרפון דמוציאין מיד הלוה או מיד מי שהפקדון אצלו ונותנין לבעל חוב או לכתובת אשה ואי הוה יהיב נפקד להו ליתומים לא מצי נקיט להו בדינא וכיון דאין לבעל חוב בהם דין גביה לכך עדיפא כתובת אשה משום חינא. ולשיטת רבינו תם דלא חייש לנעילת דלת אלא במידי דשכיח אבל במלתא דלא שכיח כגון היה עליו כתובת אשה ובעל חוב דמתניתין דלעיל אין כאן משום נעילת דלת דלא ימנעו בשביל כך להלות וטעמא דמשום חינא עדיף הלכך הכי נמי איכא למימר דהיכא דקדים זמן כתובה לזמן השטר דלאשה יהבינן ואפילו במטלטלין בזמן הזה דאין דין קדימה בהן. אי נמי כו' בקרקע שקנה אחר שנשא ולוה ולא כתב דאקנה לחד מינייהו כיון דאקדים זמן הכתובה לאשה יהבינן והוא הדין אם כתב דאקנה לתרווייהו ונשא ולוה ואחר קנה כל היכא דקדים האשה להאשה יהבינן דאין כאן נעילת דלת דלא ימנעו מלהלוות אם יתנו לאשה שקודמת להם אבל אי האשה לא קודם לבעל חוב ויהבינן לאשה משום חינא הרי יש נעילת דלת אבל לשיטת הר"י ז"ל דלא עדיף לן חששא דחינא כלל ולא איכפת לן מינה מידי הלכך אפילו קדם זמן הכתובה לזמן השטר נמי לבעל חוב יהבינן איברא דאי האי קרקע נשתעבד כבר לאשה ושוב לוה כיון שהיא טורפת אותו קרקע מהלקוחות כל היכא דאיכא ברשותה דאיתתא איתיה והוי לה כדידה ואם אתה אומר דאי ליכא אלא האי ארעא דליתבו לה לבעל חוב הרי אתה גוזלה מן האשה ואין גוזלין מן האשה להנחיל לבעל חוב מיהו היכא דאין לאשה שעבוד על זה כגון מטלטלין בזמן הזה דאף על גב דאשה ובעל חוב גובין מהן מכל מקום אם נמכרו לא תקנו שתטרוף מן הלקוחות אי נמי בקרקע אי לא כתב לה דאקנה וקנהו אחר שנשא כיון שלא תקנו שתטרוף מן הלקוחות ולא חל שעבוד כתובה עלייהו כלל אם לוה אפילו קודם שקנה קרקע זה או מטלטלין אלו אף על גב דזמן הכתובה קדים חל שעבודא דבעל חוב עלייהו ולבעל חוב יהבינן ולא לאשה והויא ליה כאילו זמנן שוה ואין הקדימה מעלה ומוריד והכי אמרינן בפרק מי שמת דאקנה קנה ומכר אם תמצי לומר לא משתעבד הא לא משתעבד ואם תימצי לומר משתעבד לוה ולוה ואחר כך קנה ומכר מהו לקמא משתעבד או לבתרא אלמא משמע דאי לא משתעביד ליכא לספוקי כלל הי גבי ברישא כיון דלא משתעבד לגבות מהלקוחות והוא הדין נשא ולוה ואחר כך קנה וכתב לשניהם דאקנה לבעל חוב יהבינן ולא משגחינן בטעמא דחינא כלל:
וכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו דאפילו קדמה האשה מוציאין מידה נמצא דלשיטה זו ניחא דסתים אמימר וקאמר ואי ליכא אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לבעל חוב יהבינן ליה ולא חילק כלל ואף ע"ג דלדידיה נמי אי האי קרקע נשתעבד כבר לאשה לא יהבינן ליה אלא לאשה שניא ההיא דכבר האי ארעא של האשה ואתה בא לגוזלו מן האשה לנחיל לבעל חוב ולא מיירי אמימר אלא בארעא המוטלת בינייהו שאין לשום אחד זכות בו יותר מבחבירו וכדאמרינן ולא חזיא אלא לחד והקדימה לא מקרי זכות וקל להבין: וזה לשון תוספות שאנץ מסקינן בפרק מי שמת דלוה ולוה וקנה נכסים יחלוקו לתרוייהו משתעבד בשוה למוקדם ולמאוחר ואם כן הכא לגבי כתובה לבעל חוב המאוחר יש ליתן הכל קודם שיתנו לכתובה דמאחר דבשני בעלי חובות יחלוקו המאוחר והמוקדם נמצא ששעבודם שוה וכל היכא דשעבודם שוה אמרינן לבעל חוב יהבינן ליה ולא לאשה משום טעמא דיותר משהאיש רוצה לישא כו'. ואין נראה לחלק בין קרקעות למטלטלין דאדרבה כל שכן הוא כיון דדין כתובת אשה על קרקע כדקאמר הכא לאיתתא מסלקינן לה בארעא האי כדיניה והאי כי דיניה כו' ואפילו כי ליכא אלא חדא ארעא דחזיא לתרווייהו מפסדת האשה כחה מפני הבעל חוב כל שכן במטלטלין עכשיו דשניהם גובים מטלטלין דיתמי בעל חוב וכתובת אשה דיהבינן לבעל חוב ברישא כו' ע"כ. ורש"י כתב דוקא שהשטרות נכתבו ביום א' כו'. וכן דעת רבינו חננאל וכדכתיבנא לעיל כנ"ל פירוש לפירוש התוספות. וזה לשון רש"י במהדורא קמא לבעל חוב יהבינן לי' שלא תנעול דלת בפני לווין וכי היכי דלא מתקרי האיך לוה רשע ולא ישלם. אשה דרכה להנשא וליכא למיחש ולמיתב לה כתובה משום חינא ע"כ:
ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסקי ביה אנשי זוזי ואמר ליה למלוה זיל שקול ארעא כדי חובך אמרינן ליה זיל זבון ואגביה עובדא דאתא לידיה דרבא ואמר ליה רבא זיל את זבין והב ליה בעי מיניה רב פפא מרב חמא הכי ההוא לוה דאמר ליה רבא הכי תולה מעותיו בגוי הוה. רש"י במהדורא קמא: וכתב הר' ישעיה מטראני וז"ל ודאי דאמריתו כו'. פירוש הלוה והמזיק אין דינן שוה דלגבי מזיק כתיב ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין ואם רוצה לסלק את הנזק בקרקע נמי יכול לסלקו כדאמרינן בריש בבא קמא או שוה כסף או מיטב דכל מטלטלין מיטב נינהו דאי לא מזדבן הכא מזדבן הכא אבל אי בעי לאגבויי קרקע יהיב ליה ממיטב כי היכי דלקפוץ עליה זביני ואף על פי שיש למזיק זוזים יכול לסלקו או בקרקע או במטלטלין ולא מצי ניזק למימר ליה זיל וזבין את מטלטלי והב לי זוזי אלא מסלקו בכל מטלטלין דיהיב ליה ואפילו סובין וניזק שקיל להו וטרח ומזבין להו אבל בעל חוב שהלוהו זוזים אינו כן דעבד לוה לאיש מלוה ואם יש לו זוזים לא יכול לסלקו לא בקרקע ולא במטלטלים אלא בזוזים ואם אין לו זוזים ויש לו מטלטלים אינו יכול להגבותו מטלטלין אלא אומרין לו טרח את וזבין והב ליה דעבד לוה לאיש מלוה דדוקא לגבי מזיק דלא שקיל מיניה דמי אקיל רחמנא ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין אבל ללוה דשקיל דמי ממלוה לא מקילינן גביה אלא אומרין ליה טרח את וזבין למטלטלי דידך והב ליה זוזי דאוזפך ודוקא במטלטלי הוא דאמרינן הכי דאי לא מזדבן ליה הכא מזדבן הכא דממטי להו לדוכתא אחרינהא ומזבין להו ויהיב לי' דמי אבל בקרקע לא דאי לית ליה זוזי ולא מטלטלי ואית ליה ארעא לא אמרינן ליה ללוה זבין קרקע דילך והב ליה שמא כשיראו שהוא דחוק למכור קרקע לא יקנו ממנו אם לא יזלזל הרבה בשויו הלכך אין כופין אותו למכור ולהפסיד כל כך אלא ב"ד יורדין לנכסיו ושמין קרקע בדמי ההלואה ויהבינן ליה למלוה ומסתלק בקרקע ומשום הכי תמה רב פפא על רב חמא ואמר ליה בודאי הוא דבר זה ששמעתי דאמריתו משמיה דרבא דכייפינן ללוה ואמרינן ליה זיל זבין את והב ליה והוא השיבו דלא אמרי הכי שאין זה מן הדין שנכוף את הלוה למכור אלא ב"ד שמין לו קרקע למלוה ומסתלק בקרקע וזה המעשה ששמעת היו לו מעות והיה תולה אותם ביד גוי והיה אומר של גוי הם והוא הלוה אותם להשתכר בהם למחצה לשליש ולרביע ומשום הכי כפו אותו למכור קרקעו ולפורעו ולא גרסינן הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן שהיו לו זוזים והיה מבריחם מבעלי חוביו ואי גרסינן ליה יש לומר שאותו הגוי כפר ולקח מעותיו על פיו שהודה ואמר כי הם של גוי ונשאר עכשיו בלא זוזים ואף על פי כן כפו אותו למכור שמפני שמתחלה עשה שלא כהוגן ותלה מעותיו ביד גוי להבריחם מבעלי חוביו עכשיו שנשאר בלא זוזים עשו לו חכמים נמי שלא כהוגן וכפו אותו שימכור קרקעו ויפרע המלוה. אי נמי האי עשו לו שלא כהוגן לאו דוקא אלא הכי קאמר ליה מה שנראה עכשיו לך שעשו לו שלא כהוגן מפני שהיו לו מעות ולעולם עשו לו כדין ע"כ: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ודאי אמריתו כו'. פי' רש"י ז"ל אמת הוא ששמעתי שאתם אומרים דבר זה תימה דמטרחינן ליה ללוה למכור כדי לפרוע במעות והלא עיקר המלוה אין סמיכתו אלא על הקרקע ומהדרינן הוא עשה שלא כהוגן הא לאו הכי אין מטריחין אותו למכור ומיהו כי אית ליה זוזי או מטלטלי וארעא לא מגבינן ליה אלא זוזי או מטלטלי דלא אתמהי' הכא אלא משום דלית ליה זוזי ותקנו הגאונים שמקבל סתם שאין לו מעות או מטלטלין ואחר כך מגבהו קרקע ואם התנה לפורעו במעות בעין כמו שנוהגין עכשו לכתוב בשטרותינו תנאי ממון הוא וקיים וכופין אותו ב"ד לקיים את תנאיו ואמרינן ליה זיל זבין ואייתי זוזי ואם טוען שאינו מוצא לוקח מכריזין ב"ד על כל מי שרוצה ליקח וכופין אותו למכור ומיהו אין כופין את היורשין בכך כל שלא התנה כן בפירוש ואפילו כשכתוב בו על היורשין נראה לי שאין התנאי מועיל דהוה לי כאותה שאמרו שאין בעל חוב גובה מן היתומים ואע"פ שכתוב בו שבח כדאיתא בפרק קמא דבבא קמא ובמסכת גיטין הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ושמעינן מינה דכל מאן דעביד שום הערמה להבריח נכסים מבעל חובו שיש לב"ד לעשות עמו שום חומר חוץ מן הדין כדי שלא יפסיד בעל חובו כפי ראות הבית דין. ההוא תולה מעותיו בגוי הוי פירש רש"י שהיה ברשותו מעות לפרוע ואומר של גוי הם וקשיא לן ומשום דאמר של גוי הם כל כמיניה להימוניה הא ודאי כל מה שברשותו של אדם הרי הוא בחזקה שלו בין במטלטלין בין בשטרות שיוצאות על שמו ואין בידו לומר של פלוני הם וגם אין אותו פלוני נאמן בכך עד שיביא ראיה אלא אם כן יש לו מיגו. ויש לומר כי הגוי היה גברא אלמא והיו חוששין ממנו כיון שנקרא שמו עליהם ומכל מקום לפי שלא היה נאמן אצלם בדבריו עשו עמו שלא כהוגן. ויש לפרש שתלה מעותיו ברשות גוי ואמר הגוי שאינם שלו והכל דרך אחד לפי מה שפירשנו. עכ"ל הריטב"א: וז"ל ריב"ש ההוא תולה מעותיו בגוי הוה כו'. כתבו התוספות שמתחלה כשתבעו היו לו מעות והיה תולה אותם בגוי ועתה כשאמרו לו זיל טרח וזבין כבר הוציאם וזה שעשו לו שלא כהוגן מפני שעתה לא היו לו מעות בעין אבל אם עתה היו לו מעות בעין אין זה שלא כהוגן שאין הוא נאמן לתלותם בגוי. ואפשר לפרש דברישא עשו והכי פירושא לפי שהוא עשה שלא כהוגן עשו לו זה שנראה לו שהוא שלא כהוגן עשו לו לפי האמת ע"כ: לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה כו'. פירשו במסכת ערכין בפרק שום היתומים פריעת בעל חוב מצוה אדם שחייב לחברו ממון אפי' בשטר מצוה עליו לפרעו משום דכתיב איפת צדק והין צדק שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק ורב פפא אמרה לה דאמר ר' אסי אין נזקקין לנכסי יתומים כל זמן שהם קטנים לפרוע חובת אביהן אפילו שטר בידו של לוקח אלא אם כן היתה רבית דב"ח גוי אוכלת בהן ועלה דההיא אמר רב נחמן נמי התם מדינא לא הוה מזקיקנא וקבעינן התם מעיקרא מאי טעמא לא ואמר רב פפא עלה פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו עד דגדלי אמר ליה לא ניחא לי למעבד מצוה מאי כלומר איני רוצה לשלם מאי כיון דמצוה הוא מי כייפינן ליה ומחתינן ב"ח בנכסים או לא אמר ליה תניתוה במה דברים אמורים ברייתא הוא במסכת מכות ואדתנן באלו הן הלוקין וכו' איתניא במה דברים אמורים דלא מלקין ליה אלא ארבעים חסר אחת במצות לא תעשה כגון שעבר על לא תעשה אבל אם אית ליה למעבד מצות עשה ולא בעי למעבד לה מכין אותו כדי לעשות אלמא כייפינן ליה למעבד מצוה ולוה נמי כיון דמצוה עליה דידיה רמיא כייפינן ליה ומחתינן ליה בעל חוב אנכסיה. רש"י במהדורא קמא: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה כו'. פירוש בבבא בתרא פרק מי שמת נחלקו רבא ורב פפא דרבא אמר כי השעבוד שיש למלוה על הלוה הוא מן התורה הלכך אם מת הלוה והודה בשעת מיתתו שהיה חייב למלוה אי נמי דמית גו זמניה וקיימא לן לא עביד אינש דפרע בגו זמניה יכול המלוה לכוף היורשין שיפרעו לו רב פפא אמר שאין בידו כח לכופם דפריעת בעל חוב אינה אלא מצוה אם אמר הלוה איני רוצה לפרוע דלא ניחא לי למעבד מצוה מה יהיה הדין דבשלמא למאן דאמר שעבודא דאורייתא ממשכנין אותו בשלא ירצה לפרוע אלא לדידך דאמרת דליכא אלא מצוה היא אי אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי ותימא הוא ומה שואל היה דמסתמא לא היה חולק רב פפא על מה ששנינו המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים בני חורין ובכמה מקומות אמרו דנחתינן לנכסיה והכא נמי כיון דאנחנו מוציאין ממון למה לא נמשכן אותו ומתרצין דאההוא שתולה מעותיו ביד גוי דאיירי לעיל קאי והכי קאמר בשלמא למאן דאמר שעבודא דאורייתא פשיטא לי דאם תולה מעותיו ביד גוי נחייב אותו דהוה ליה כמו גוזל ממש כיון שחל השעבוד על הנכסים מן התורה והוא הבריחם ותלה אותם ביד גוי אבל לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אם אומר לא ניחא לי למעבד מצוה ותולה מעותיו ביד גוי ואין אנו מוציאין לו ממון שנמשכן אותו מה יהיה הדין ומהדרינן תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה כלומר במצות לא תעשה מחייבנא ליה מלקות אבל מצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו ה"נ אם אינו רוצה לפרוע לבע"ח מכין אותו עד שיפרע ואם אינו בעיר משמתין אותו ובכל מקום שאמרו מכין אותו עד שתצא נפשו רוצה לומר שאין שם שיעור ידוע אלא שיחלישו כח. תלמידי רבינו יונה ויובן פירושו בתוספות:
והריטב"א כתב וז"ל אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי לאו למימרא דבעי מיניה אם כופין אותו בכך אם לאו דהא משנה שלימה שנינו המלוה את חברו בשטר גובה מנכסים משועבדין ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין וגובה בב"ד משמע ועל כרחו של לוה אלא טעמא הוא דבעי אי אמר לא ניחא לי מאי אמרינן ליה ומה טעם אמרו חכמים לכוף אותו. אמר ליה תנינא בד"א שלוקה ארבעים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאמרו לו עשה סוכה ואינו רוצה מכין אותו עד שתצא נפשו כלומר ובמצות פרעון חובו עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו. כן פירש רבינו בשם רבינו הגדול הרמב"ן. והא דאמרינן דמכין אותו עד שתצא נפשו פרש"י מכין אותו קודם שיעבור על המצוה ויש בידו לקיים. אבל מצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו משום דכל שעתא ושעתא בקום ועשה קאי ואי עבר זמן המצוה לא מלקינן ליה כלל ע"כ. והא דאמרינן פריעת ב"ח מצוה פירש"י מדכתיב הין צדק דדרשינן שיהא הין שלך צדק והקשו עליו בתוספות דההיא הא אוקימנא בבבא מציעא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ואילו הכא פיו ולבו היו שוין כשלוה לפרוע והם שוין עכשיו שלא לפרוע לכך פר"י דנפקא ליה מדכתיב האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט ומצוה בעלמא הוא לדידיה דשעבודא לאו דאורייתא. הריטב"א ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל פרש"י ז"ל דנפקא לן מדכתיב והין צדק וכו' והר"י מקורביל הקשה עליו דהא מהאי קרא נפקא לן דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה ע"כ נראה דנפקא לן מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה דמשמע שעליו להוציא בעל כרחו ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה פירוש דלית לזה שעבודא דאורייתא אלא מצוה בעלמא ופרש"י דהיינו מצוה שיהא הין שלך צדק וליתיה להאי פירושא דהא התם בב"מ מוקמינן ליה להאי קרא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב כו' אבל הנכון פריעת בעל חוב מצוה מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו גו' ומאן דאית ליה שעבודא דאורייתא מוקים ליה להאי קרא למימר דשמעינן מיניה דבעל חוב בזבורית ובוודאי רב כהנא מיפשט פשיטא ליה דאפילו לרב פפא נחתינן ליה לנכסיה אבל רב כהנא לא קאמר אלא מאי טעמא והא הוא דקשיא ליה כיון דליכא אלא מצוה כל היכא דקאמר דלא בעי למעבד מצוה אמאי נחתינן לנכסיה ומהדרינן תנינא בד"א במצות לא תעשה כו' עד שתצא נפשו והכא נמי בדין הוא דאיכא למכפייה בהכי ומיהו עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו ובנזיקין דכתיב באורייתא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לומר שכך מצותו לשלם ממיטב וזהו הנכון מפי רבינו נר"ו ע"כ: וכתב רבינו חננאל ז"ל וכן דין היתומים שירשו מטלטלין דקי"ל מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ומשמע שמכין אותם מכת מרדות ואינו נכון כלל דאי הכי מאי איכא בין אבוהון ובין יתמי כיון דלתרווייהו כופין אלא ההיא מצוה דעל היתומים לאו מדאורייתא כמו הא דלוה גופיה אלא מצוה על היתומים מדרבנן קאמרי ומשום כבוד אביהן והכי מוכח בפרק מי שהיה נשוי גבי עובדא דקטינא דאביי דמעיקרא לא כייפינהו אביי למפרע חובת אביהם ואי אמרו נמי חמשים זוזי דמי קטינא כו'. אלמא לא כייפינן להו. ובתוספות תמהו דהא אשכחן דבמצות דרבנן כייפינן להו כגון במצוה לקיים דברי המת דאמרינן בפרק השולח כופין את היורשין ועושין אותה בת חורין ונ"ל שיש לחלק בין מה שצוה המת בנכסיו שבזה חייבין יותר משום כבוד אביהן הן מעצמן חייבין. ריב"ש זכרונו לברכה:

Daf 86b

והניחתו  לגיטה בצידי ר"ה מהו מי הויא מגורשת כיון דבצדי ר"ה הוא או לא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

אינה מגורשת ומדרב ושמואל שמעינן דהכי הוא. והוא שצבורין וחשבינן צדי ר"ה כר"ה ותפיס' דר"ה לא הויא תפיס' ולסוף אין הגט ברשותה דהא לא חשיבא תפיסתה כלל ברשות הרבים ואינה מגורש' ואגב ההיא דר' טרפון דמתני' נסיב לה להא ואכתי קיימין עלה דההיא משנה. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל והוא שצבורין ומונחין גבי מתניתין דקתני הקודם בהם זכה אלמא ר"ה לא קני ליה לבעלים מידי אלא אם כן מגביהו הלכך לאחר שלשים יום לאו ברשותה הוא דלהוו גירושין חיילי. ע"כ:
וכתב הריב"ש וז"ל ולכל הפירושים יש תימה מאי קא מייתי ראיה מדרב ושמואל דלא איירי אלא בר"ה דהא מאי דבעא רמי בר חמא גופיה לא בעא ליה אלא בצדי ר"ה משמע דבר"ה פשיטא ליה ולא הוה ליה למימר אלא צדי ר"ה כר"ה דמו דהא מאי דקאמרי רב ושמואל איהו נמי מודה להו כדמשמע מהבעיא וזה הקשו בתוספות ולא תירצו כלום ויש לי לדחוק ולומר דממילתיה דרב ושמואל מוכח דצדי ר"ה כר"ה דמו דהא מתניתין קתני סתמא הניח פירות תלושין כל הקודם בהן זכה ורב ושמואל מוקמי לה בצבורין ומונחי' בר"ה דוקא ומוכח רב חסדא דלאו בר"ה ממש בעי למימר דהא לאו אורחא לאנוחי פירות בר"ה וליכא לאוקומי מתני' דמתניא סתמא במילתא דלאו אורחא אבל רב ושמואל בין בר"ה בין בצדי ר"ה וכאיכא דאמרי דדחי' לא ר"ה לחוד וצדי ר"ה לחוד בעי למימר שבקיה לתנא דאיהו דחיק ומוקי אנפשי' כנ"ל ע"כ:
והרשב"א כ' וז"ל תמיה לי מאי קאמר וצדי ר"ה כר"ה דמו היינו בעיין ונ"ל דמשום דאסיקו אבל בסמטא לא ולא אמרו אבל בצדי ר"ה לא דייקינן מינה דצדי ר"ה כר"ה דמו דאי לא ליפלוג בדידה ולימא אבל בצדי ר"ה לא ע"כ. וכן תירצו בתוספות דמסיפא דמילתייהו קא דייק מדקאמר בסימטא לא מהני תפיסה מכלל דבצדי ר"ה מהניא:
וז"ל הרא"ה תימא היכי פשיט מרב ושמואל דבעי למימר צדי ר"ה כר"ה דמי הא רמי בר חמא גופיה מבעיא ליה בצדי ר"ה מכלל דבר"ה פשיטא ליה דאינה מגורשת ומאי פשיט ליה מר"ה. ואין לומר דמסיומא דמילתיה קא דייק מדקאמרי אבל בסימטא לא ולא מפלגי בין צדי ר"ה לר"ה מכלל דצדי ר"ה כר"ה דמו דאדרבה נידוק מרישא להפך מדקאמר צבורין ומונחין בר"ה משמע אבל בצדי ר"ה לא דאם לא כן לימא בצדי ר"ה וכ"ש בר"ה. ומיהו איכא למימר מדנקט בסימט' מכלל דצדי ר"ה ר"ה קרי להו דאי לאו הכי הוה ליה למימר אבל בצדי ר"ה לא ע"כ:
עוד הקשו בתוספות דלעיל בפ' אלו נערות אמרינן דלענין מקנה לא הוי צד ר"ה כר"ה ולא תירצו. ורש"י ז"ל הכא בשמעתין פירש צדי סמוכים לכתלים שאין דרך בני אדם לעבור שם ולהתחכך בכותלים. ובפ' אלו נערות פירש צדי ר"ה סמוך לבתים שנותנין להלן מהבתים אבנים ומכשולים להרחיק חכוך העגלות ומאותן חיפופי ולפנים קרי צדי ר"ה. ע"כ. מעתה לא תקשי ולא מידי דאיברא כשנותנין אבנים ומכשולים דהיינו חיפופי ר"ה דלענין מקני קני משום דחולקין רשות לעצמן מיהו אי ליכא שום בנין ומכשול אלא ר"ה שוה בלי מקום מוחלק לעצמו אע"ג דאין דרך בני אדם לעבור סמוך לכותלים מ"מ הכל דין ר"ה יש לו דאין לחלק בו כיון שאינו מוחלק מעצמו נמצא דהכא מיירי בצדי רשות הרבים פנוי בלי מכשול כלל ולהכי בעינן לדמויינהו לר"ה והתם מיירי בחפיפי רשות הרבים שעושין להרחיק חכוך העגלות שחולק רשות לעצמו ואינו כרשות הרבים. וכתב הר"ן בפירושיו על ההלכות פרק ב' דקדושין מצינו בתלמוד לשון אחד על כוונות מתחלפות:
וכתב הרמב"ן בחידושיו לבבא מציעא פרק הזהב וז"ל ואל תתמה היאך אפשר דמעיקרא קאמר שור בפרה סתם ופירושו מחיים מטלטלי נינהו והשתא אמרינן שור סתם בפרה סתם ופירושו לאחר שחיטה ופירי נינהו וכל כי האי גוונא היכי משתמיט גמרא לפרושי. לא תקשי לך הא דטובא איכא בתלמודא כי האי גוונא ע"כ כנ"ל. והשתא ניחא נמי מאי דקשיא להו לתוספות דהיכי פשיט מרב ושמואל ותירצו דמסיפא דמילתייהו קא דייק וקשיא דאדרבה נידוק מרישא איפכא ובמאי דכתיבנא ניחא דאין לדייק מרישא דכיון דלא מיירי בחפופי ר"ה אלא כל מקום ר"ה פנוי הלכך בכלל ר"ה הויא נמי צדדין דאין לחלק בינייהו כלל דהכל רשות הרבים מקרי אבל סימטא הוא מקום בפני עצמו ומשמע דוקא סימטא אבל רשות הרבים כלל כלל לא. ואפי' בלא דיוקא דסיפא אפשר לתרץ דדייק שפיר דכיון דסתים וקאמר והוא שצבורין ומונחין ברשות הרבים ולא חילק כלל בין מקום למקום אלמא כל רשות הרבים בכלל כיון דאין שם מקום חולק לעצמו ומיהו לאיכא דאמרי מדמי צדי רשות הרבים לסימטא אע"ג דהכל שם רשות הרבים עליו וסימטא הוא רשות לעצמו כנ"ל:
והריטב"א כתב וז"ל תמיהא מילתא במאי שקלו וטרו והלא פלוגתא דר' אלעזר ורבנן היא בצדי רשות הרבים והלכתא כרבנן דאמרי דצדי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו בין לענין שבת בין לענין קניי' כדאיתא בפרק אלו נערות ויש לי לומר דשניא היא דלא אתו צדי רשות הרבים לענין קנייה ממש אלא לדון אם הדבר המונח בו חשוב דמינח ברשות בעלים שקבלו אותו אם לאו והיינו דמייתי עלה ההי' דלעיל דגבי יתומין לענין תפיסת מטלטלין דאתיא לומר כיון כשהמטלטלין של יתומים מונחין שם אינם כמונחים ברשות' גמור לעכב בתפיסת בעל חוב ואע"פ שבדרך האמת אפילו קיימי ברשות הרבים מטלטלי דיתמי נינהו וכן ההיא דמשוך פרה זו שקנינהו במשיכה אלא שאנו צריכין שתהא הפר' עומדת ברשות זוכה בסוף שלשים יום והא נמי להא דמיא ע"כ:
וריב"ש כתב וז"ל כתבו התוספות דהך בעיא בדאמר מעכשו דאי לא אמר מעכשו הואיל ולא חיילי גירושין כלל עד לאחר שלשים יום בעי' שיהא הגט בחצרה אבל בדאמר מעכשו ולאחר שלשים יום כיון דמרישא מתחלי גירושין לא בעינן שיהו בחצרה לאחר שלשים יום אבל סגי דלא להוי ברשות הרבים ומשום הכי בעי אי צדי ר"ה כר"ה דמו לגבי הא מלתא והיינו דמייתי ראיה מההיא דרב נחמן דמשוך פרה זו דאוקימנא לה לעיל בפרק האשה שנפלו לה נכסים בדאמר מעכשו והא דפשיט מדרב ושמואל אע"ג דליכא התם מעכשו משום דהתם נמי מן הדין משעת מיתת האב זכו היורשין בנכסים ואפ"ה אם הם ברשות הרבים לא קנו להו יתמי הכא נמי אע"ג דמן הדין כיון דאמר מעכשו היה לה לזכות בכל מקום שהוא כיון דאמר לה לאחר שלשים יום אם הוא בר"ה לא תתגרש בו והם הקשו על הא דמוכחין בלישנא קמא דצדי ר"ה כר"ה דמו דהא מסקי' לעיל פ' אלו נערות דע"כ לא פליגי ר' אלעזר ורבנן בצדי ר"ה אלא לענין שבת אבל לענין מקנה קני לכ"ע ולא תירצו כלום ונ"ל דאין זה קשה דההיא סוגיא אתיא כאיכא דאמרי דהכא דמסקינן דצידי ר"ה לאו כר"ה אבל ללישנא קמא אמרינן איפכא דע"כ לא פליגי אלא לענין שבת משום דלא שכיחי ביה רבים ולא דמי לרשות הרבים אבל לענין מקנה כיון דזמנין דדחקי ביה רבים ועיילי להתם לא קני. והקשה הרמב"ן דאי בדלא אמר מעכשו פשיטא דאינה מגורשת בדאמר מעכשיו (דספיקא) נמי לא הויא מגורשת גמורה דהא קי"ל מעכשו ולאחר מיתה מגורשת ואינה מגורשת הוא דילמא חזרה הוי והוה ליה ספק ליכא מעכשו אבל פי' הוא ז"ל דבעיין אפי' בדלא אמר מעכשיו הוא דלא בעינן שתהא עומדת בחצרה אלא כשיזרקו לה בחצרה אבל זו שקבלה אותו מידו לידה הרי יש כאן נתינה וסגי אם היה בחצר' והשתא בעינן אי מהני נמי בצדי רשות הרבים כיון שיש כאן נתינה מתחלה ומשעת חלות הגירושין הגט הוא במקום שיש לה רשות להניח שם כליה אבל ברשות הרבים גמור פשיטא לן דהא לא סגי בדלא אמר מעכשו ואף על פי שהיתה כאן נתינה מתחלה כיון שהוא ברשות הרבים בשעת חלות הגירושין הוי כאילו נאבד או נשרף אבל בדאמר מעכשו אפי' ברשות הרבים היא מגורשת גמורה ואפי' נשרף או נאבד אי לאו משום ספיקא הוי דאי בדלא אמר מעכשו אינה מגורשת בדאמר מעכשו מגורשת ואינה מגורשת והשתא אתי שפיר הא דבעי לאוכוחי מרב שמואל דהתם ליכא מעכשו אבל מיתת האב לגבי זכיית היתומים הוי כמו נתינה דהכא והא דמייתי ראיה מההיא דמשוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום בדלא אמר מעכשו היא ופליגא ההיא דר' יוחנן דלעיל דכיון דאמרי הכא לרב נחמן דדוקא באגם ולא בר"ה ליכא למימר דבדאמר מעכשו היא דבדאמר מעכשו אפי' עומדת בר"ה קני דבפרה ליכא לספוקי בחזרה כיון דאפשר למימר בה גופא מהיום ופירא לאחר שלשים יום אלא ודאי בדלא אמר מעכשו היא ומייתי ראיה דכי היכי דמשיכה דמהשתא מהניא לאחר שלשים כל שעומדת במקום שיש לה רשות להניח' שם אע"ג דלא אמר מעכשו הכי נמי הכא הך נתינת הגט מהניא לאחר שלשים יום כל שעומד במקום שיש לה רשות להניחו שם ולפי זה לא קיימא לן כרב נחמן אלא כר' יוחנן דלעיל דפרק האשה שנפלו דבלא אמר מעכשו לא קני במשיכה זו אם עומדת באגם וכ"ש ברשות הרבים אבל אם עומדת בחצרו משמע דחצרו קונה לו ואי אמר מעכשו קנה גופא מהיום ופירא לאחר שלשים יום ואפילו עומדת באגם ואפילו ברשות הרבים דבמעכשו לא נקט באגם אלא משום דאורחא דמלתא דפרה הכי אבל הוא הדין אפילו ברשות הרבים. ולענין גט בדלא אמר מעכשו לא הויא מגורשת כלל לא ברשות הרבים ולא בצדי רשות הרבים אבל בחצרה משמע דהויא מגורשת ולא הויא כטלי גיטך מעל גבי קרקע דלהכי אהניא נתינה דהשתא אבל אמר מעכשו אף הניחו בחצרה הוי מגורשת גמורה ואם בצדי רשות הרבים או ברשות הרבים הוה לן למימר דמגורשת ואפי' נשרף או נאבד אבל כיון דקי"ל בגט דספיקא הוא אי תנאה הוי אי חזרה דהא ליכא למימר ביה גופא מהיום הויא מגורשת ואינה מגורשת ולא תקשי לזה הא דאסיקנא לעיל בפ' אלו נערות בצדי ר"ה לענין מקנה לכולי עלמא קני דהתם לא אמר אלא דבצדי ר"ה הוו כסימטא ומשיכה קונה כדין אבל לא שתהא כמו חצרה כנ"ל לדעת הרמב"ן וכן דעת הרשב"א. אבל דעת הרמב"ם פרק ט' מהלכות גירושין דבלא מעכשו בצדי ר"ה מגורשת. עכ"ל ריב"ש ז"ל: וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא היינו אגם היינו צדי רשות הרבים דזמנין דדחקי רבים ועיילי להתם אלמא תפיסה ברשות הרבים תפיסה והא דשנינן לעיל בפרקין דאשה שנפלו הך מלתא דהאומר לחברו משוך וכו'. כדאמר ליה קני מעכשו פליגא אדרב נחמן ולא סבירא ליה מאי האי דקא דייק היינו אגם היינו צדי רשות הרבים דקפיד אתפיס' דהשתא הא דאמר ליה מעיקרא קני מעכשו ובכל מקום שהיא הויא שלו לאחר שלשים יום אע"פ שלא תפס אפי' ברשות הרבים. לא אגם לחוד דאגם חשיב סימטא אבל צדי ר"ה כר"ה דמי. ה"ג איכא דאמרי א"ל מגורשת מדרב נחמן אדרבה אינה מגורשת מדרב ושמואל לא ר"ה לחוד וצדי ר"ה לחוד ע"כ:
אדרבה מגורשת מדרב נחמן מדלא קאמר אדרבה מגורשת מדרב ושמואל גופיה דאמרי בסימטא לא מהני תפיסה מכלל דפשיטא ליה דסימטא עדיפא לענין קנין טפי מצדי רשות הרבים ואפי' הכי צדי רשות הרבים ואגם בעי לדמויי אהדדי אלמא עדיפא סימטא מאגם וקשה דלעיל בפרק האשה שנפלו אמר ר' יוחנן האומר לחברו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום קנה ואפילו עומדת באגם וכ"ש אם היא עומדת בסימטא כמו שהוכחנו והיכי קאמר רבי יוחנן לעיל דמהניא התפיסה בסימטא דר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפילו בסימטא. ולי נראה דאינו קשה דר' יוחנן ור"ל מודו שפיר דמהניא משיכה וקונה בסימטא אלא דסברי דלא הויא ברשות היתומים אם לא שיהי' בביתם ולא מהניא אם הוא במקום הראוי לקניה ובהך סברא פליגי אדרב ושמואל. הרא"ש זכרונו לברכה:
מתניתין חנונית אושטלריי"א בלעז שהושיבה בחנות שלו למכור סחורתו ואם נחתום הוא למכור ככרותיו אפוטרופוס וילי"ן בלעז שהפקידה על כל אשר לו להכניס ולהוציא, משביעה שלא גנבה כלום משלו ויכול לעכב לה כתובתה משום ההיא שבועה. רש"י במהדורא קמא: הרי זה משביעה כל זמן שירצה ולא מבעיא כשטוען טענת ודאי אלא אפי' בטענת שמא יכול להשביעה שלא שלחה ידה בנכסיו ואפי' אחר שנשבעה פעם אחת חוזר ומשביעה כל זמן שירצה עד כמה פעמים וטעמא דידהו מפני שמאחר שטורחת בדבר יש לחוש שתעשה הוראה לעצמה ותאמר בלבה שאין לה עון אם תשלח ידה בנכסים וסבירא להו לרבנן דדוקא בשמינה אותה אפוטרופיס או שעשאה חנונית הוא שמשביעה כל זמן שירצה אבל על המטוה שהיא טווה או על העיסה שהיא לשה שהם דברים שהאשה צריכה לעשות בביתה על כל פנים אינו יכול להשביע' דא"כ אין שלום בבית ור' אליעזר סבירא ליה דאפילו באלו יכול להשביעה ונראין הדברים דמחלוקת ר' אליעזר ורבנן אינו אלא בלכתחלה דסבירא להו לרבנן שאם ישביענ' לכתחלה על פלכ' ועל עיסת' אין שלום בבית אבל על ידי גלגול אפילו רבנן מודו שיכול להשביע' על פלכה ועל עיסתה וכן מוכיח בסוגיית הגמרא ירושלמי שברה את הכלים כש"ח או כש"ש ומהדרין מסתברא דאפילו כש"ח כו'. והני מילי כששברה על ידי שגיאה אבל אם שברתן במזיד חייבת ומפקע' שעור שוויים מכתובתה וכן אם נתנה במתנ' מיהו אם נתנה בצדקה דבר מועט אינה חייבת לשלם דמסתמא רוצה הבעל דהא אמרינן גבאי צדקה לוקחים מן הנשים ומן העבדים דבר מועט אבל לא דבר מרובה. תלמידי רבינו יונה:
ורש"י סבר במהדורא קמא אפי' על פלכ' ועל עיסתה כלומר אפילו על מה שהיא חייבת לו לעשות כדאמרן מה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה כו' וטוחנ' ואופה יכול להשביעה שלא נתנה מצמרו ומעיסתו ובגמרא קא בעי ר' אליעזר לכתחלה אומר שאפי' לא מנה אפוטרופיס משביעה על פלכה או על ידי גלגול שבועה קאמר שאם מנה אפוטרופיס יכול להשביעה נמי על פלכה ע"כ:
וכתב הריב"ש ז"ל הא דתנן המושיב את אשתו חנונית כו' האי דינא בכל אדם הוא שאם מושיב אדם חנוני או אפוטרופיס יכול להשביעו ולא נקט אשתו אלא משום פלוגתא דרבי אליעזר דאמר דבאשתו אפי' על פלכה ועל עיסתה וכן לאפוקי מדר' שמעון דסבירא ליה דבאשתו אין משביעה כלל אלא בסוף כשתובע' כתובתה כדאיתא במתניתין בסמוך ומפרש בגמרא עלה לאפוקי מדרבי אליעזר ומחלוקתו ע"כ: גמרא איבעיא להו ר' אליעזר על ידי גלגול כו'. ואם תאמר והיכי קאמר תנא קמא דאין משביעין אפילו ע"י גלגול עד דפליג עליה ר' אליעזר ודילמא רבנן לא קאמרי דאין משביעין אותה על פלכה ועיסתה אלא בלכתחלה. ותירץ רש"י דשמעינן לתנא קמא דאמר משביעה על אפוטרופסות ולא על פלכה ועיסתה ואפי' על ידי גלגול שבועת אפוטרופסות הוא. ועל מה שכתב רש"י דטעמא דת"ק משום דסבירא ליה דבדרבנן אין מגלגלין הקשו בתוספות דבפרק כל הנשבעין אסיקנא דאפילו בשבועה דרבנן מגלגלין וליכא מאן דפליג ופירשו הם דטעמא דת"ק כדמפרש בסמוך כיון דדקדקת בתראי כולי האי לא מצינא דאידור בהדך. והקשה ריב"ש דלמאי איצטריך לאתויי מברייתא הו"ל לאקשויי מאי טעמא דת"ק לכך כתב דבודאי בר מההוא טעמא איכא טעמא אחרינ' כמו שפירש רש"י ולא תקשי ההיא דפרק כל הנשבעין והכי נמי הא אסיקנא דר' אליעזר לכתחלה קאמר ותנא קמא בלכתחלה הוא דפליג עליה דר' אליעזר אבל על ידי גלגול מגלגלין אפילו מדרבנן וכן לית לן טעמא דלא מצינא דאידור בהדך דלא דחקינן למימר הכי אלא כי בעינן למימר דעל ידי גלגול פליגי והלכך קיימא לן כתנא קמא דמשביעה כל זמן שירצה אבל על פלכה ועל עיסתה לכתחילה אין משביעה אבל על ידי גלגול שבועת האפוטרופוס אע"פ שהיא מדרבנן משביעה אפילו על פלכה ועל עיסתה וכן פסק הרי"ף כתנא קמא. עכ"ל ריב"ש. ואיכא למידק אמאי לא בעי תלמודא עלה דתנא קמא דווקא לכתחילה קאמר דאינו משביעה על פלכה או אפילו על ידי גלגול. לכך נראה לי דמשמע להו לתוספות דבסברת תנא קמא לא מסתפקא ליה לתלמודא כלל דפשיטא דסבירא ליה דאין משביע אותה כלל על פלכה ועל עיסתה ואפילו על ידי גלגול וכדר' אליעזר דההוא דקא מסתפק לן אי ע"י גלגול דוקא אמר דמשביעה לכתחילה ואי פשטינן תא שמע אמרו לו לר' אליעזר אין אדם דר עם נחש בכפיפה אי אמרת בשלמא לכתחלה כו' פירוש דרבי אליעזר סבירא ליה דלכתחילה משביעה וקא מהדרין ליה רבנן לדבריו אין אדם דר עם נחש בכפיפה ומיהו אינהו סבירא להו דאפילו ע"י גלגול נמי אינו משביעה ומשני דאמרה ליה כיון דקא דייקת בתראי כו' פירוש ואפילו לדברי ר' אליעזר לא קא מהדרי אלא בשבועה על ידי גלגול דר' אליעזר לא קאמר אלא על ידי גלגול אבל לכתחילה לא ופשיטא תוב מדתני הרי שלא פטר כו' דבהדיא משמע דר' אליעזר לכתחילה קאמר ואסיק הכין דר' אליעזר לכתחלה קאמר ומיהו רבנן סברי דאפילו על ידי גלגול אין משביעין זו היא שיטת התוספות. ולהכי קשיא להו על פירוש רש"י דהיכי מצינן לפרושי דטעמא דת"ק משום דאין מגלגלין בשבועה דרבנן דהא בפרק כל הנשבעין מסקינן דמגלגלין בדרבנן וליכא מאן דפליג והכא בשמעתין אף על גב דמסקינן ש"מ לכתחלה מכל מקום היינו אליבא דר' אליעזר אבל לרבנן לעולם סבירא להו דאפילו על ידי גלגול אינה נשבעת וע"כ היינו טעמייהו משום דאמרה ליה כיון דדייקת כולי האי לא מצינן דאידור בהדך וכן משמע בירושלמי דטעמייהו דרבנן משום שלום הבית וכמו שהביאו התוספות כנ"ל פירוש לדברי התוספות. שוב מצאתי בתוספות שאנץ שכתבו וז"ל ואם תאמר מאחר שהשואל היה יודע כמו כן זה הטעם אותו שפושט הבעיא מהא דאין אדם דר עם נחש בכפיפה מה היה למפרך אלא אי אמרת על ידי גלגול מאי נפקא לה מינה וכי לא שמע הטעם דלא מצינא דאגלגל בהדך שהיה רוצה לומר שואל דטעמא בדרבנן הכי הוא. ויש לומר דבעי למפשט מהא דקרו ליה רבנן נחש בכפיפה ואי על ידי גלגול וטעמא דלא מצינא דאידור בהדך משום האי טעמא לא קרי ליה נחש בכפיפה ע"כ. ולפי מאי דפרישנא כולה שמעתתא מיתרצא שפיר אין עלינו לדחוק להך שיטתא אלא הא דמייתי מדתנן הרי שלא פטר את אשתו מן הנדר כו' הרי זה משביעה כל זמן שירצה לא הושיבה חנונית ולא מינה אפוטרופסות אינו יכול להשביעה ר' אליעזר אומר כו' משמע דלתנא קמא נמי דוקא היכא דלא הושיבה חנוני' כו' הוא דאינו יכול להשביע' אבל על ידי גלגול הרי הוא משביעה ורבי אליעזר סבר דלכתחלה נמי משביעה ויש ליישב דבהכי פליגי דתנא קמא סבירא ליה דאע"ג דנעשית אפוטרופ' ממילא לא משתבע' דדוקא היכא דנתמנית אפוטרופסית דמשתבעה הוא אבל לא נתמני' אע"ג דנעשית ממילא אפוטרופא על פלכה ועל עיסת' לא משתבעה משום שלום הבית. ור' אליעזר סבר דמשתבעה על אפוטרופסות דפילכה ועיסה אע"ג דנעשית ממילא ולהכי נקט תנא קמא לא הושיבה חנונית כו' פירוש אע"פ דהויא אפוטרופסות ממילא מכל מקום כיון דלא הושיבה ולא מינה אותה אינו יכול להשביעה משום דאמרה כיון דדייקת וכו' ומעתה אפילו על ידי גלגול נמי אינו יכול להשביעה מהאי טעמא דלא משבעינן לה אע"ג דהויא אפוטרופסא ממילא משמע דעל ידי גלגול נמי לא תשבע כנ"ל. ושיטת רש"י אינה כן אלא כי היכי דמסתפק לה לתלמודא לרבי אליעזר מסתפקא ליה לת"ק נמי וכי אסיקנא דלכתחלה קאמר בין לר' אליעזר קא מסיק דת"ק נמי דוקא לכתחלה הוא דלא משתבע אבל על ידי גלגול משתבע דמגלגלין בדרבנן וכמו שכתבו תלמידי רבינו יונה וריב"ש וכדכתבינן לעיל ולהכי בעי תלמודא עלה דר' אליעזר ולא אליבא דתנא קמא משום דתנא קמא לא הזכיר פילכה ועיסת' אלא מדבריו של ר' אליעזר למדנו לת"ק ולהכי קא בעי עלה דר' אליעזר דאיהו הלמד וממילא נשמע נמי לת"ק דאי ר' אליעזר ע"י גלגול קאמר ממילא נשמע דשמעתין לת"ק דאמר דאפילו על ידי גלגול לא משתבע וכדפרש"י ואי לכתחלה קאמר ממילא נשמע דת"ק נמי דוקא לכתחלה קאמר: מתני' כתב לה נדר ושבועה וכו'. פירוש כתב לאו דוקא דהוא הדין באמירה כל דהוא פטור או מחילה באמירה בעלמא סגי כדכתבינן בפרקא קמא דקידושין. הריטב"א ז"ל: נדר ושבועה אין לי כו'. איכא דדייק מהכא מדקאמר נדר ושבועה דאלו בעלמא הפוטר לחברו שנתחייב לו שבועה משבועתו אף על פי כן יכול לומר לו שידור לו ולא נהירא אלא נדר ושבועה דנקט למאן דאמר התם מדירין אותה בבית דין ומשביעין אותה חוץ לבית דין אתי' שפיר ואפילו לאידך נמי הא אמרינן התם לא שנו אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה ואם כן היינו פטורה דפטר לה בין אם תבא לידי אלמנות בין אם תבא לידי גירושין. הרא"ה ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל נדר ושבועה כו' פרש"י נדר שנודרת לו אסרו כו' ואינו מחוור שהרי אמרו לא שנו אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה אלא ודאי לאו מדינא קאמרינן שאסרה בה אדם שלא להשביע למי שחייב לו שבועה ורצה שידור לו הדין עמו הלכך אם פטרה מן השבועה יכול לומר לה נדרי לי שלא פטרתיך אלא מן השבועה ולא מן הנדר ע"כ:
וז"ל הריטב"א הא דנקט נדר ושבועה משום דבאלמנה הבאה לגבות מן היתומים הרשות ביד היתומים להדירה בבית דין או להשביע' חוץ לבית דין כדאיתא בפ' השולח ולכן צריך לפוטרה בפירוש משתיהן דאם לא פטרה אלא מאחד מהן הרי היא חייבת באידך ונקט הכי ברישא גבי דידיה למאן דאמר דאף בגרושה דינה כאלמנה ולמאן דאמר התם דגרושה דינה בשבועה בלחוד נקט רישא אגב סיפא אבל בעלמא כל שחייב לחבירו שבועה ופטרו ממנה הרי הוא פטור מכל נדר וכן אם חייב נדר ופטרו ממנו פטור מכל שבועה. וזו שיטת רש"י ז"ל והיא הנכונה וכן כל שפטרו משבועה או מנדר אינו יכול להשביעו אפילו על ידי גלגול ע"כ: אבל משביע הוא את יורשיה כו'. למאן דמוקים לה למתניתין באפוטרופא שנעשית בחיי בעלה נצטרך לומר ולהעמיד המשנה כשמינה את היורשים אפוטרופין אי נמי שבקשה מהם שיסייעה ולפיכך משביעין אותם שלא לקחו מהממון והבאים ברשותה ירצה לומר אנשים זרים שמינה אותם אפוטרופא וכיון שנעשו אפוטרופי' על הממון יכול להשביעם ולשון הירושלמי מורה על זה אבל למאן דמוקי לה למתני' בפוגמת כתובתה נצטרך לפרש דמאי דקתני משביע הוא את יורשיה רוצה לומר שישבעו שלא אמרה להם שנפרע' והבאים ברשותה ירצה לומר לקוחות כדמפרש בתוספתא והשבוע' של הלקוחות היא שישבעו שלא אמרה להם בשעת המכר שנפרעה וגם לא אמרה להם אחר המכר שנפרעה אחר המכירה מפני שאם היתה אומרת שנפרע' אחר שמכרה היתה נאמנת במגו שהיתה יכולה למחול דהא קיימא לן המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והני מילי כשאומרת שנפרעה אחר המכירה אבל אם אחר שמכרה אומרת נפרעתי קודם שמכרתי אינה נאמנת דאין כאן מיגו שאינה יכולה למחול שהרי אם תמחול תשלם דמי שטרא מעליא ועכשיו כשאומרת קודם המכר מחלתי אילאי מלתא דמקח טעות הוה ולא תצטרך לשלם ללקוחות אלא הדמים שלקחה מתחלה כשמכרה בטובת הנאה בלבד. כך נראה למורי הרב נר"ו לפרש לפי שיטת רש"י אבל חכמי פרובינצא מפרשין בדרך אחרת נקלה יותר דמאי דקתני אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה אינו רוצה לומר שבעבור מה שפגמה היא ישבעו הם שלא שמעו ממנה אלא הכי קתני אע"פ שאם פגמה היא אינו יכול להשביעה אבל היכא שפגמו היורשין עצמן או הלקוחות משביע אותם שהוא לא האמין אלא לה לבדה. תלמידי רבינו יונה: וז"ל הריטב"א אבל משביע כו'. פירוש אם נתגרשה ומתה משביע את יורשיה שבועת היורשין כשבאין לגבות ממנו. ואת הבאים ברשותה פירש בתוס' אלו הן הבאים ברשותה כל שמכרה או נתנה להם כתובתה וכן פירש רש"י אם מכרה כתובתה לאחרים ונתגרשה ומתה והלקוחות תובעין אותו נשבעין אף הם שבועת היורשים כלומר נשבעין שאינם יודעים ולא אמר להם המוכר ששטר זה פרוע כולו ולא מקצתו וכ"ת אמאי נקט רבינו ז"ל לגבי לקוחות כשנתגרשה ומתה דהא כיון שנתגרשה יכולין הם לתבוע כתובתה ויש אומרים דנקט ליה רבינו ז"ל משום דבחייה אינן נפטרין בשבועתן עד שתשבע היא בעצמה שלא פטרה אלא כשהיא באה לגבות לעצמה על ידה או על ידי שלוחה אבל לא לגבי לקוחות שלה אבל אין לומר שכתב כן רבינו ז"ל משום דבחייה אף לקוחות שלה כמותה לגבות שלא בשבועה כיון שנפטרה שאין סברא לומר כן. ומיהו אין פירושו מחוור לרבינו דודאי כל שבחייה מאחר שנפטרה משבועה יכולין הם לגבות בשבועת היורשין אבל היכא שלא פטרה משבועה נראין הדברים ודאי שאין באי כחה גובין בחייה עד שתשבע היא עצמה שהרי אם הודית שהיא פרועה נאמנת היא מתוך שיכולה למחול והוא הדין לבעל חוב שמכר שטרו שאם לא כן נמצא שיכול לגבות חוב או כתובת אשה ומוכרין אותה לאחרים וגובין בשבועת היורשין אלא ודאי אין גובין עד שישבע המוכר אבל אם מת קודם לכן גובין בשבועת היורשין כדאמרינן הכא. ויש אומרים דכל מקום שאמרו שהמוכר צריך לישבע כופין אותו באי כחו לבא ולישבע ואפי' בנותן שאין עליו אחריות דכיון דאין לו לזה לגבות אלא בשבועתו אדעתא דהכי זבין או יהיב והא בכלל אחריותיה דנפשיה הוא ומדעת רבינו בשם רבו ז"ל ומקצת רבותי מפקפקין בדבר זה דהא מהיכא תיתי שאין זה בלשון אחריות כלל וכלל ובכל אחריות אמרינן אחוי לי טרפך שטרפוך בעדים ואשלם לך ואילו מעורר על השדה ללוקח ואומר אשתבע לי שהמוכר שלך לא גזלה ממני לא אשכחן דמחוייב מוכר באחריות לאשתבועי ליה ותו קיימא לן שאם זה הוא בכלל שום אחריות המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו היאך הוא פטור מדין אחריות נימא האי ודאי אדעתא דהכי לא נחית וזה בכלל אחריות דנפשיה הוא שלא יבא ללוקח נזק מחמת מעשיו והלא דברים קל וחומר אם בשהפסידו במעשיו אינו חייב מדין אחריות כיצד יתחייב מדין אחריות מפני שאינו רוצה לישבע ודבר זה צריך עיון גדול ובמקומו במסכת שבועות פרשתיה בסייעתא דשמיא ומיהו דכולי עלמא אין מחייבין את הלוקח לבוא לישבע למוכר שהוא המלוה עצמו כשהוא קיים אבל מחייבין להשביע את היורשין ואע"פ שמכרוהו כיון שאף הם אין עליהם אלא בשבועת היורשין ע"כ:
וז"ל ה"ר ישעיה מטראני אבל משביע הוא את יורשיה כו' פירוש אע"פ שהתנה עם אשתו ופטרה מן השבועה וזיכה אותה לגבות ממנו בלא שבועה אין יורשיה והבאין ברשותה דהיינו אם מכרה כתובתה לאחרים יכולין לומר לו כיון שהתנית עמה לגבות בלא שבועה גם אנו הבאים מכחה נגבה ממך בלא שבועה כאשר התנית עמה שהוא אומר להם לאשתי עשיתי זה הכבוד שתגבה ממני בלא שבועה אבל לכם לא אעשה זה הכבוד ואין תנאי האשה מועיל לא ליורשיה ולא ללקוחות הבאים מכחה אלא אם באים יורשיה לגבות כתובתה ממנו כגון שגרשה ולא הספיקה לגבות כתובתה עד שמתה או שמכרתה לאחרים ובאים לתובעו יכול הוא להשביעם בכל ענין שנופלת עליהם שבועה שאם אומר להם פרעתי אתכם והם פוגמים כתובתה ואומרים לא פרעתנו כי אם כך וכך נשבעים כדין הפוגם שטרו ואם טוענים כי לא פרעת כלל נשבעין כדין רב פפא ואם טוען עליהם כי פרעתי אמכם או אמכם גזלה כשמניתיה אפוטרופא על נכסי נשבעין לו שבועת היורשים שלא פקדנו בשעת מיתתה ולא אמרה לנו מקודם לכן ולא מצאנו בין שטרותיה ששטר כתובתה פרוע או שגזלה אותך:
וז"ל ריב"ש אבל משביע הוא את יורשיה כו' פירש רש"י ז"ל דאפי' לקוחות אם נתגרשה ומתה והן באים לתבוע כתובתה נשבעים שבועת היורשין דהיינו שלא מצאנו ושלא אמר לנו ששטר זה פרוע וזה לא נמצא במסכת שבועות בשום מקום שיהו הלקוחות נשבעין שבועת היורשין אלא ממשנה זו שמענו כן וכתב הרמב"ן דלהכי אצטריך רש"י לפרושי כשמתה היא לא מתה היא עצמה נשבעת ואם לאו אין הלקוחות גובין שלא פטרה אלא כשבאה היא עצמה ליפרע ממנו וכתב הרב ז"ל דמסתברא דההיא דינא ליתא אלא שיכולה לחזור ולמחול דאי אמרה פרועה הוא מהימנא דיש בלשון זה לשון מחילה כדמוכח בפרקא קמא דמציעא הלכך היא עצמה נשבעת ואי לא לא גבי מאחר שהוא קיים אבל במכנסת שטר חוב לבעלה וכל מקום שאינו יכול למחול הרי הוא כמי שמת וגובה לוקח בשבועה כעין של יורשים בין מן הלקוחות של לוה בין מיורשיו ויש מי שכתב בהפך דלהכי כתב רש"י ומתה משום דאי לא מתה אפי' שבועת לוקח אין נשבעין ולוקחין בלא שבועה כלל דכל זמן שהיא קיימת הרי הוא כאילו היא עצמה באה לגבות דמה לי הוא מה לי היא או שלוחה וכיון שפטורה אף שלוחה נמי פטור אבל כשמתה אזל ליה פטור דידה דאיהו לא פטרה אלא בעודה קיימת אבל הבאים ברשותה אחר מיתתה חייבין אלא שלא נראה לאלו המפרשים שיהיה דינו של רש"י אמת אלא אפילו בחייה שקלי לקוחות בשבועה דאיהו לא פטר אלא לדידה אבל לבאים מכחה לא, לא בחייה ולא במיתתה ונשבעי' שבועת לוקח ונוטל וכן דעת הרא"ה ז"ל ע"כ: אבל יורשיו משביעין אותה כו'. ואוקימנא במסכת שבועות כשמתה היא תחלה שאם מת הבעל תחלה הו"ל מת לוה ואח"כ מת המלוה שאין היורשין גובים כלום שכבר נתחייב המלוה שבועה לגבי לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי וכו' אשמעינן הך סיפא דסבירא ליה לתנא דמתני' דכי היכי דמהני נאמנות לגבי לוה גופיה הכי נמי מהני על יורשי לוה או על הבאים מכחו אם האמינו עליה בפירוש ועל כרחין הבאים ברשותו ששנינו בכאן היינו אותן שמכר אי נתן נכסים וכמו שפירשו בתוספתא על הבאים ברשותה וכן פירש רש"י ז"ל ואע"פ שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים או מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ההיא בדלא הימניה לוה עלייהו אבל כי הימניה הוי תנאי שבממון וקיים ואין בזה משום מודה שחב לאחרים שאינו נאמן דהא כי הימניה למלוה עדין לא באו נכסים לרשותם של אלו ועל נכסיו הוא דכתב נאמנות אבל על המשועבדים שקודם הנאמנות פשיטא דלא מהני נאמנות אבל הגאונים כולם הסכימו וכן דעת הרמב"ן ז"ל דלגבי יורשים מהני נאמנות אבל לא לגבי לקוחות דבשלמא יורש כרעא דאבוה והרי כאילו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גוביינא מה שאין כן בלקוחות ומה שאמרנו במשנתנו שהבאים ברשותו אין משביעין אותו אינו רוצה לומר בשביל לקוחות אלא כגון אפוטרופסין שמינה על נכסיו אי נמי שנתן נכסיו במתנת שכיב מרע דכיורשיו שויוהו רבנן אי נמי שמכר או נתן נכסיו במתנת בריא מהיום לאחר מיתה כלומר שיוכל לחזור בו בחייו והרבה האריך בזה רבינו הגדול בספר הזכות למצוא פתח זכות לגאונים בשיטה זו וכל הדברים דחוקים והאמת מורה דרכו. הריטב"א ז"ל:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל אבל יורשיו משביעין אותה ולא שבועה דלא פרעתיך קאמר דההיא אינה במשנה ורב פפא הוא דאשמועי' כדאיתא בשבועות אלא אפוטרופ' שנעשית ואפוגמת כתובתה קאמר כדאיתא בגמרא ואיכא דמפרש שכל פטורין אלו שבמשנתנו אינן אלא על דברים שנשתמשה בחיי בעלה אבל דברים שנשתמשה בהם לאחר מיתת בעלה לא לפי שכבר נתרוקן זכות הנכסים ליורשין או אצל הלקוחות ואין תנאי שלו מועיל לנכסים שאינם שלו וכן נראה מלשון רש"י ז"ל ולפי דבריהם כי כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך היורשין משביעין אותה אפי' על מה שנשתמשה בחיי בעלה שלא פטרה אלא ממנו לפי שהיא או יורשיה בושין ממנו יותר שהיה יודע בעסק הנכסים יותר ואין מעיזים פניהם אבל בבנו ובבאים ברשותו מעיזין ומעיזין וכ"ש בפגימת הכתובה דטוען ברי שאינן מעיזין בו אבל בבנו מעיזין וכי כתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאין ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך אין היורשים יכולים להשביעה על אפטרופסות שנעשו בחיי האב אבל אם אפוטרופסות לאחר מיתת האב כגון שמנתה אותן ברשותו לזמן ידוע ומת הוא בנתים הרי אלו נשבעין ליורשין ולבאים ברשותו. והא דתנן הלכה מקבר בעלה לבית אביה מפורש בתוספתא מן השבועה קאי וכדפיר' רש"י ולפי מה שפירשנו דוקא בכותב לה אין לי ולא ליורשי דאי לא כתב אלא לי הא אמרינן דיורשיו משביעין אותה אף לשעבר והא דאצטריך למהדר ולמתני שאין היורשין משביעין אותה לשעבר הכי קאמר אע"פ שמשביעין אותה על העתיד אין משביעין אותה על שעבר כלומר דאפילו בגלגול אין משביעין אותה דכל שנפטר בדבר מידי שבועה מחמת תנאי אפילו בגלגול אינו נשבע עליו ומהכא שמעינן לה ואיכא מאן דאמר דעל ידי גלגול ודאי נשבעת ולפי זה הא מתניתין יתירא היא ולומר שלא נפטרה אלא לשעבר אבל משבאו נכסיו לרשות יתומין ואפילו בין מיתה לקבורה לא ומיהו לרב מתנא דאמר בגמרא דאפי' בין מיתה לקבורה אין משביעין אותה והיינו לשעבר היא גופא קמשמע לן וקצת ראיה יש להם מן התוספתא כמו שנכתוב לקמן בס"ד נמצא עכשיו דכל הפוטר את חבירו מידי שבוע' וכתב לו נדר ושבועה אין לי עליך לא האמינו אלא עליו לבד אבל יורשיו משביעין אותה שלא נפרעה משל אביהם בחייו ואם האמינו עליו ועל יורשיו אינן יכולין להשביעו על ספק מה שנעשה בחיי אביהם אבל על טענת עצמם כגון שטענו עליו שהם פרעוהו משביעין אותו שאין תנאי מועיל במה שנעשה לאחר שנתרוקן רשות הנכסים אצל יורשים שאין נכסים אלו מעתה שלו אלא של אחרים והוא הדין ללקוחות אבל בירושלמי גרסינן כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך כו' ר' יוסי ור' יונה תרוייהו אמרין לא סוף דבר כלים שנשתמשה בהן בחיי בעלה אלא אפי' כלים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה אלמא תנאי מועיל אף לאחר שנתרוקנו הנכסים אצל היורשים והא דקתני נדר ושבועה אין לי עליך כו' אבל היורשים משביעין אותה על דברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה דוקא קאמר שעל כלים שנשתמשה בהן בחייו הרי היא פטורה לגמרי בתנאי שהתנה שלא יהא לו נדר ושבועה עליה והוא הדין לפוגמת כתובתה מחמת פרעון שקבלה בחיי בעלה אינה נשבעת ואפי' ליורשין וכן יורשיה ולקוחות שלה שפגמו כתובתה מחמת פרעון שקבלה בחיי בעלה אינה נשבעת אבל פגמה כתובתה לאחר מיתת הבעל כגון שאמרו ליורשים לא קבלנו מכם אלא מנה בזו היורשין משביעין אותה אלא אם כן כתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך ועל יורשיך ואם כתב לה כן אפי' על פגימת שטר של אחר מיתת הבעל אין היורשין משביעין אותה לפי שהאב האמינה על נכסיו וכאילו לא הורישו אלא מה שיותירו הנכסים על כתובתה והא דקתני הלכה מקבר בעלה לבית אביה אין היורשין משביעין אותה על שעבר כו' בשלא כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ולפיכך אין היורשין משביעין אותה לשעבר אבל משביעין אותה על העתיד לפי שלא פטרה אלא ממנו אבל אם פטרה בין ממנו בין מיורשיו אפי' הלכה מקבר בעלה לבית חמיה ונעשית אפוטרופא אין היורשין משביעין אותה והוא הדין כשכתב לה דלא נדר ונקי נדר כדאיתא בגמרא וגרסינן כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה במה דברים אמורים בזמן שהלכה מקבר בעלה לבית אביה אבל הלכה מקב' בעלה לבית חמיה אפי' כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה הרי שאנו למדין מרישא דתוספתא דבכותב נדר ושבועה אין לי עליך בלבד שאין היורשין יכולין להשביעה על דברים שנשתמשה בהן בחיי בעל כפי שפירוש הזה השני ואע"פ שנראה כטעות בסופה של תוספתא אבל כשהלכה מקבר בעלה לבית חמיה ונעשית אפוטרופוס' לנכסיהן משביעין אותה על דברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה והא תנן אין היורשין משביעין אותה לשעבר ואפשר שעל ידי גלגול קאמר וכדברי מי שאומר דמי שפטר את חברו מן השבועה בדבר ונתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגל עליו את הכל ויהיה להם סיוע מכאן כמו שכתבתי למעלה. ומקצת ספרים ראיתי דגרסי בסיפא של תוספתא היורשין משביעין אותה על דברים שנשתמשה בהם לאחר מיתת בעלה וגרסא אחרת ראיתי בתוספתא זו כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין יכולים להשביעה בדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה במה דברים אמורים כשהלכה מקבר בעלה לבית אביה אבל הלכה מקבר בעלה לבית חמיה אפי' כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך היורשים יכולים להשביעה בדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה ולפי גרסא זו לא יהא לנו ראיה מכרע' על אחת מן הפירושין כלל ונראה לי פירושא לפי הגירסא הזו דדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה דרישא היינו בין מיתה לקבורה וכדרב מתנה והלכה מקבר בעלה לבית חמיה היורשין משביעין אותה בדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה בשנעשית אפוטרופא על נכסיהן. ובאין ברשותה דקתני במתניתין מפורש בתוספתא אלו הן הבאין ברשותה כל שמכרה להן או נתנה להן במתנה ואם תאמר למאי דפירשו בגמרא דפטור שבועה זו על אפוטרופיא שנעשית בחייו יורשין ולקוחות מאי עבידתייהו יש לומר כשמנתה אפוטרופיא על נכסיו לזמן ידוע למחצה לשליש ולרביע ולפיכך אם מת נעשית אפוטרופיס על היתומין ועל הבאין ברשותו נמי כגון שמכר או נתן להם כל נכסיו ואם מתה היא אפשר שגם יורשיה והבאין ברשותה שמכרה להן זכות שיש לה בנכסים שנעשית אפוטרופ' אלא שאין נראה כן דעת מקצת הגדולים וגם הרי"ף בבבא מציעא בפרק המקבל אי נמי אפשר לפרש כשנתן לה רשות בפירוש וכן פירשו בירושלמי והוא שנתן לה רשות שיהו בניה אפוטרופוסי' ולפי הפירוש הראשון שכתבתי דכתב לה נדר ושבועה אין לי עליך היורשין משביעין אותה ואת יורשיה אפילו על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה נראה לי דעל כרחין אי אפשר לפרש הבאין ברשותו לקוחות דלקוחות על אפוטרופיא שנעשית בחייו מאי עבידתייהו אלא מפרשין באין ברשותו ממונה שמנה לפקח על נכסיו דלא פירשו בתוספתא אלו הן הלקוחות אלא מפרשין הבאין ברשותה בלבד ובאין ברשותו ובאין ברשותה אין פירושן שוה וכן יש קצת מן המפרשים שפירשו כן ומיהו למאי דאוקימנא בגמרא אפוגמת כתובתה אפשר לפרש נמי באין ברשותו לקוחות כשתבא לגבות כתובתה משביעין שלא עכבה משל בעלה כלום שיכנס לה בפרעון לכתובתה. עכ"ל הרשב"א: וז"ל הרמב"ן והא דתנן הלכה מקבר בעלה לבית אביה כתב הרב ז"ל זו שפטרה בעלה מן השבועה והכי תניא בתוספתא דאהך שפטרה קאי ע"כ וז"ל התוספתא כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה במה דברים אמורים בזמן שהלכה מקבר בעלה לבית אביה אבל אם הלכה מקבר בעלה לבית חמיה אפילו כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך היורשין יכולין להשביע' בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה וזו התוספתא צריכה לפנים דקתני דכי אמר לה נדר ושבוע' אין לי עליך פטורה והא מתניתין קתני היורשין משביעין אותה ותו דקתני שאם הלכה מקבר בעלה לבית חמיה משביעין אותה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה ואכתוב בכאן מה שמצאתי בירושלמי בענין זה כדי לברר פירוש מתניתין כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך כו'. אין היורשין משביעין אותה ר' יונה ור' יוסי תרוייהו אמרין לא סוף דבר נכסים שנשתמשה בהן בחיי בעלה אלא אפילו נכסים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה אין היורשין משביעין אותה וכך פירוש משנתנו אף על פי שאמרו בגמרא אפוגמת כתובתה כבר פירש רש"י דאף אפוגמת כתובתה וכל שכן אפוטרופיא וכן עיקר ולענין פוגמת נמי נפקא לן מינה דאפי' פגמה מן היתומים כגון שאמרה נתקבלתי מכם מחצה נאמנת ועוד מצינו שם בירושלמי הלכה מקבר בעלה כו' אמר ר' יונה והוא שעשתה אפוטרופיא בחיי בעלה אבל לאחר מיתת בעלה היורשין משביעין אותה דהא מתני' ואם נעשי' אפוטרופיא היורשין משביעין אותה לעתיד לבא ואין משביעין אותה לשעבר איזהו לשעבר משעת מיתה עד שעת קבורה ונראה שכך פירושו אמר ר' יונה זו שפטרה בעלה אף מן היורשין אם נעשית אפוטרופיא לאחר מיתת בעלה נשבעת שאין פטור ולא ליורשי מועיל לה אלא שאין היתומים משביעין אותה על אפוטרופיא שבחיי בעלה אבל על אפוטרופסו' שלאחר מיתה נשבע' היא דהיינו מתניתין דקתני על נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי הלכה מקבר בעלה לבית אביה משביעין אותה לעתיד לבא דהיינו על אפוטרופסות שעשתה לאחר מיתה ומאי אין משביעין אותה לשעבר היינו משעת מיתה ועד שעת קבורה כדי שלא תהא מניחתו כלומר דלא ס"ד מאי משביעין אותה לעתיד דקתני היינו קודם אפוטרופסו' שלא תקח משלהם הא אם נשאה ונתנה כבר בנכסים לאחר מיתה היינו לשעבר ואינה נשבעת ור' יוסי פליג דכיון דאמר ולא ליורשי אפילו עשתה אפוטרופיא לאחר מיתת בעלה אין היורשין משביעין אותה. ואקשינן והא תנן ואם עשתה אפוטרופיא היורשין משביעין אותה לעתיד לבא ואין משביעין אותה לשעבר ומפרקינן פתר לה על ראשה פירוש פתר לה למתני' דקתני משביעין אותה לעתיד ארישא דמתני' דנדר ושבועה אין לי עליך וכי אמר ר' יוסי אין משביעין אותה אפילו אאפוטרופיא שנעשית לאחר מיתת בעלה אמציעתא ואסיפא דקתני אין לי ולא ליורשי וקתני אין היורשין משביעין אותה שאין משביעין אותה אפי' על אפוטרופיא שלאחר מיתת בעלה ואקשינן ואין על ראשה כהדה ר' יונה ור' יוסי תרוייהו אמרין ולא סוף דברים בנכסים שנשתמש' בהן בחיי בעלה אלא אפי' בנכסים שנשתמש' בהן לאחר מיתת בעלה אין היורשין משביעין פירוש אם כן דמתניתין ארישא ודר' יוסי אמציעתא בהא היכי פליג ר' יונה ואמר לעיל דפטורה על כולם ויש לומר דמימרא דר' יונה ור' יוסה תרוייהו לא סוף דבר אמתניתין דהלכה מקבר בעלה קיימא ומשום הכי מתמהינן אין על ראשה היכי פטורה מנכסים שנשתמשה בהם לאחר מיתה והלא לא אמר ולא ליורשי ומפרקינן פתר לה משעת מיתה עד שעת קבורה פירוש ר' יוסי מפרש לה למתני' דקתני דאין משביעין אותה לשעבר משעת מיתה ועד שעת קבורה ולפיכך אמר הוא דאפי' נכסים שנשתמשה בהם לאחר מיתת בעלה אינה נשבעת ואע"פ שלא פטרה אלא ממנו דהיינו משעת מיתה ועד שעת קבורה ור' יוסה ור' יונה תרוייהו מודו דכי קתני מתניתין לא עשאה אפוטרופיס אין היורשין משביעין אותה בין בנכסים שנשתמשה בהם בחיי בעלה בין שנשתמשה בהן משעת מיתה עד שעת קבורה קאמר והיינו דקתני לעתיד ולשעבר אלא דר' יונה מוקי לה בשאמר ולא ליורשי ור' יוסה מוקי לה בשאמר לי בלחוד אשתכח השתא דהיכא דפטרה בין ממנו בין מיורשיו אפילו נעשית אפוטרופא לאחר מיתת בעלה פטורה כדברי ר' יוסה והיכא דפטרה סתם ואמר אין לי עליך הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשיו משביעין אותה אם נעשית אפוטרופא לאחר מיתת בעלה אבל אם לא נעשית אפוטרופא לא ואם לא אמר לי אלא בלא נדר ובלא שבועה סתם בין הוא בין יורשיו (סתם) אין משביעין אותה ואפילו על אפוטרופיא שנעשית לאחר מיתת בעלה והיינו דאמר אבא שאול בן אימא מרים בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה פירוש על אפוטרופסות אפי' נעשית אפוטרופיא לאחר מיתת בעלה דאי בחיי בעלה היכי אמר ר' זכאי אבל יורשיה משביעין אותה מי גרע מהיכא דאמר אין דקתני מתניתין דאין משביעין אותה אבל יורשיו משביעין אותה ופרישנא בתוספתא דדוקא על אפוטרופסית שלאחר מיתה אבל לא אפוטרופיא שעשתה בחיי הבעל אבל אם תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה כדקאמר אבל מה אעשה שהרי אמרו כלומר מה נעשה לפוטרה אי אפשר שהרי מכל מקום בשעת תביעתה נשבעת שאין לה משלהם כלום שתעלה לה לפרעון והיכא שנעשית אפוטרופיא אין מגלגלין עליה על מה שעשתה בחיי בעלה דהיינו מתניתין דתנן ואין משביעין אותה על שעבר לומר שאין מגלגלין דאי שבועה באפי נפשה הא תני ליה אין היורשין משביעין אותה ושמעינן מינה שמי שפוטרו לחברו משבועה אף על פי שנפלה לו שבועה ממקום אחר אין מגלגלין עליו דהא הימניה ודברים של טעם הם ועיקר ומה שמצינו בתוספתא אבל אם הלכה מקבר בעלה לבית חמיה פי' ונעשית אפוטרופיא אפילו כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהם בחיי בעלה שבוש אבל מצאתי בחבור מן המחברים האחרונים הסכימו רבוותא ז"ל שטר שיש בו נאמנות יכול הוא לגלגל אותו על מקום אחר ולפי זה נפרש זו ששנינו ואין משביעין אותה לשעבר שבועה באפי נפשיה ומשנה יתירא היא ללמד שלא פטרו אלא על מה שעבר קודם שבא לרשות יתומים אבל שבין מיתה לקבורה משביעין לה ולמאי דקיימא לן כרב מתנא דאמר בין מיתה לקבורה לא משבעינן לה היינו לשעבר דמתניתין ולגופא צריכא ויהיה לאלו המחברים ז"ל סיוע מן התוספתא שכתבנו ויש מי שאומר דכל היכא דלא כתב לה אלא אין לי עליך הוא אינו יכול להשביעה אבל היורשין משביעין אותה אפילו על מה שנשתמשה בהן בחיי בעלה ואינו מחוור ועוד שהתוספת' מפורשת שלא כדברי זה ואחרים אומרים דהך מתני' דקתני הלכה מקבר בעלה בשלא פטרה קיימא וטעמא דמלתא משום דכיון שלא תבעה בעל פטורה כאריס ושותף שאם חלקו אינו יכול להשביעם וכן בבן הבית ובן האשה והרי שהתוספת' מפורשת כדברי רש"י אבל מצאתי להרי"ף בתשובה שפירשה בשלא פטרה כלל אלא כיון שלא השביעה ולא צוה להשביעה פטורה ומסתברא דכי אמרינן אין יורשין משביעין אותה על אפוטרופיא שעשתה לאחר מיתת בעלה משום נאמנות דולא ליורשי דוקא שינה אפוטרופי' בחייו ונמשך אפוטרופסות שלה לאחר מיתה אי נמי שמינה אותה עליהם בפירוש אבל יתומים שהושיבו אותה אפוטרופו' על נכסיהם מדעת עצמן זו אינה בכלל דנכסים של יתומים הם והם מושיבין אותה לדעתם בנכסיהם ונשבעת להם כל זמן שירצו. עכ"ל הרמב"ן: וז"ל ריב"ש הלכה מקבר בעלה לבית אביה כו'. בהך בבא גרסינן עשאה אפוטרופיא ולא עשאה אפוטרופיא ופירושא עשאה הבעל והכי איתא בנוסחי דוקני ואפי' גרסינן נעשית הכי נמי פירושא דהכי מוכח בגמרא דבעי לאוקומי הך מתניתין כרבנן דפליגי עליה דאבא שאול דסברי אפוטרופיא שמינהו אבי יתומים ישבע ור' שמעון כאבא שאול אלמא במינהו אבי יתומים היא מתניתין ופרש"י דהך בבא אפטרה הבעל קאי והכי תניא בתוספתא בהדיא דאהך שפטרה קאי ע"כ כלומר לא קאי ארישא דלא פטרה כלל וכמו שפירשו מקצת המפרשים ואמרו דטעמא דמתניתין משום דכיון שמת ולא תבע' הבעל פטורה כאריס ושותף שאם חלקו אינו יכול להשביען וכן בן הבית ובן האשה שזה אינו שהרי בתוספתא מפורש דבפטרה קאי ונראה נמי דאסיפא קאי שפטרה בין ממנו בין מיורשיו ובהא הוא דקאמרינן שאין היורשין משביעין אותה לעולם אלא על העתיד שהרי פטרה אף יורשיו אבל במה שנשאה ונתנה אחר מיתת בעלה אע"פ שהבעל עשאה אפוטרופי' יכולין להשביעה דכיון שהנכסים הם של יתומים לא מהני לה פטורה דידה בהא אבל היכא דלא פטרה אלא ממנו שלא אמר לה אלא נדר ושבועה אין לי עליך יורשיו משביעי' אותה אפילו במה שנשאה ונתנה בחיי בעלה והדין היא סברא דר' יונה בירושלמי אבל ר' ייסה פליג עליה התם וסבירא ליה דארישא קאי שלא פטרה אלא ממנו ואז אין משביעין אותה היורשים אלא על העתיד שכשפטרה ממנו מועיל זה הפיטור אפילו לגבי יורשיו במה שנשאה ונתנה בחייו אבל על העתיד משביעין אותה אבל אם פטרה בין ממנו בין מיורשיו אז אין היורשין משביעין אותה אפילו על העתיד ומיהו היינו דוקא כשעשאה הוא אפוטרופיא אבל מנוה היורשין בהא לכולי עלמא לא מהני פטורא דאבוהון. ונראה שהרמב"ן פוסק כר' יוסי משום דבתוספתא תניא כותיה דקתני ארישא אבל הרא"ה פסק כר' יונה דסתמא דמתני' משמע כותי' דאסיפא קאי והיינו דבירושלמי אותיבו מינה לר' יוסה ואיצטריך לשנויי פתר לה על רישא אלמא סתמא דמתני' כר' יונה נקטיה וכפשטה דמתני' ואע"ג דבתוספתא אתיא כר' יוסי ההוא משבשתא היא דהא לא אתיבו מינה בירושלמי לר' יונה הלכך כר' יונה קי"ל והיורשין משביעין אותה על מה שתעשה אחר מיתתו ואפי' פטרה מהם דפטורא לא מהני' אלא שלא ישביעוה היורשין על מה שעשתה בחייו וכן נראה מלשון רש"י וזה הפסק נראה נכון ע"כ: ואין משביעין אותה על מה שעבר תימא למאי איצטריך למתני' ואין משביעין כו'. הא כבר תנא ליה אין היורשין משביעין אותה ובשלמא למאן דאמר בגמרא דבין מיתה לקבורה לא משביעין לה איכא למימר דמשום הכי תנא ליה אבל למאן דאמר משביעין לה למאי הדר ותניי' ויש לומר דאשמועינן דאע"פ שמשביעין אותה על העתיד אין משביעין אותה לשעבר אפילו על ידי גלגול דכיון דפוטרה משבועה זו ואפילו נתחייבה שבועה ממקום אחר אין מגלגלין עליה אין זו בכלל מה שפטרה הוא אפילו על ידי גלגול מכאן יצא לנו דין זה וכן כתוב בשם הגאונים אבל בההיא תוספתא דאתיא כר' יוסה משמע דמגלגלין וכבר כתבתי למעלה דנראה דמשבשתא היא וכמתניתין נקטינן דמשמע הכי להדיא. ריב"ש ז"ל: גמרא שבועה מאי עבידתא כלומר מאי זה שבועה קאמר במתניתין דאינו יכול להשביעה לא היא ולא יורשים. רש"י במהדורא קמא. ולשון מאי עבידתא לא דייק ומה שפירש במהדורא בתרא הוא הנכון דוק ותשכח:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל שבועה מאי עבידתא לרישא דמתניתין דקתני כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה קאי ועל זה שואל איזו שבועה חייבת האשה שתצטרך להתנות עמה שלא ישביענה דכל אשה שבעולם שבעלה מגרש אותה אינה צריכה לישבע ואע"ג דקיימא לן דאם אמר לה תשתבע לי דלא פרעתיך משתבעה שבועה זו לא היתה בימי המשנה אלא תקנת האמוראים היתה שתקנו אחר כך ולפיכך שאל איזו שבועה חייבת האשה כשתבא לתבוע כתובתה ע"כ: אמר רב יהודה על אפוטרופוס כו'. פירש רש"י דמאן דאמר על אפוטרופיא דוקא על אפוטרופיא אבל לא על פוגמת דכי פטיר לה משבועה דאיהו רמי עלה אבל שבועה דאיהי גרמה לנפשה כשפגמה כתובתה לא פטרה ומאן דאמר על הפוגמת אף על הפוגמת קאמר וכל שכן משבועת אפוטרופיא וכן עיקר דליכא למימר דמאן דאמר על הפוגמת דוקא פוגמת אבל לא על אפוטרופיא חדא דהיכי תיסק אדעתין דלא קאי מתניתין אאפוטרופיא דקתני מעיקרא וקאי אפוגמת דקתני בתר הכי ועוד דהא לעיל קתני בהדיא הרי שלא פטר אותה מן הנדר ומן השבועה ועשאה אפוטרופיא או שעשאה חנונית הרי זו משביעה דאלמא דוקא שלא פטרה הא פטרה מן הנדר ומן השבועה אינו משביעה ותו דכיון דפטרה מפוגמת דאתי עלה בטענת ברי כ"ש על אפוטרופיא דאתי עלה בטענת שמא והא דאמרינן בסמוך בשלמא על הפוגמת כו' דמשמע דטפי פטר לה משבועת פוגמת דמסקא אדעת' כבר פירשה רש"י דה"ק בשלמא למאן דאמר אף על הפוגמת דילמא מסקא אדעתה דשקלה מכתובתה זוזי ואמרה כתוב לי דלא משבעת לי ואיידי דמסקא אדעתה מסקא דלפטרה אפילו משבועת אפוטרופיא אלא למאן דאמר על אפוטרופיא דוקא היכי מסקא אדעתה דמותיב לה אפוטרו' ומיהו כתב הראב"ד דדוקא על אפוטרופיא ופוגמת קא מינה מן הסתם והוא הדין לענין הבא ליפרע מנכסי יתומים דגריעא טפי מפוגמת אבל משבועת עד אחד שמעיד שהיא פרועה לא הימנה מן הסתם דנהי דהא דהאמינה טפי מדידיה לא הימנה טפי מעד אחד וכן דעת רבינו ז"ל הריטב"א ז"ל. וכן כתב הרשב"א דטפי מעד לא הימנה ודכותה בפרק שבועת הדיינין בתלתא המניה בארבעה לא המניה אלא אדדחו משום דתרי כמאה ודייקינן נמי דאדכרו כולהו לפטורה במתני' ובגמרא כדמהך ושמע מינה לא מפטרה בסתמא אלא א"כ פטרה בפירוש על כך. עכ"ל הרשב"א:
ואיכא דק"ל למאן דאמר על אפוטרופיא דוקא מאי באין ברשותה שייך וכי יכולה היא למנות אפוטרופיא אחר על אותן נכסין ולאו מלתא היא דבאין ברשותה היינו אותן שנתנה להם נכסיה כדקתני בתוספתא שאם בא זה לומר שגנבה משלו ונתנה להם יכול זה להשביעה. הריטב"א ז"ל:
ודעת רוב הגאונים גם כן דכי הימניה דוקא בפניו דאינה מעיזה אבל אם נפרעת שלא בפניו לא הימנה אלא אם כן פטרה בפירוש אפילו שלא בפניו. ריב"ש ז"ל:

Daf 87a

מי הוה ידעה דמותיב אפוטרופי' דאמרה ליה כתוב לי ואם תאמר דילמא בדמותב לה בשימושיה אפוטרופיא יש לומר משמע ליה דמתני' בכותב לה ועוד ארוסה או בשעת נישואין דכולא מתניתין הכי היא אי נמי הני אמוראי לאו באוקימתא דמתניתין פליגי אלא בדינא פליגי ואי מתניתין בכותב לה בשעה שמושיבה ודאי לא פטרה אלא האפוטרופוס. ריב"ש ז"ל. והרשב"א תירץ בתירוצא קמא דמשמע להו כלהו מתניתין בכותב לה ועודה ארוסה דכולא פרקין בתר רישא גריר. אלא לרב דאמר על אפוטרופסות ולא על הפוגמת איהי מי הויא ידעה דרחים לה בעלה ומותיב לה אפוטרופיא דתימר ליה כתוב לי דלא משבעת לי. רש"י במהדורא קמא:
א"ל אתון אהא מתניתו לה כלומר ארישא ועבדיתו לה פלוגתא דרב יהודה ודרב נחמן אבל אנן אהא מתנינן כלומר ורב יהודה ור"נ לא פליגי כלל ופטורה לפוגמת וכ"ש לאפוטרופיא שאין טענתו ברי וכן פירש רש"י והראב"ד. ואין לפרש אפוגמת ולא על אפוטרופיא דהא תניא לעיל בהדיא הרי שלא פטר את אשתו מן הנדר ומן השבועה והושיבה כו' אלמא בשלא פטרה הוא שמשביעה על אפוטרופי' הא פטרה סתם אינו משביעה ומיהו יש לדחות בזו דהתם כשפטרה בפירוש אבל בתוספתא מפורש כן דתניא התם נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה אלמא פטורה לאפוטרופיא נמי מהני דאע"ג דעיקרא דמלתא אלו משום אסקא אדעתה שיושיבנה אפוטרופוס מכל מקום כיון שהוא פוטרה אפילו אפוגמת דטענתו ברי כל שכן אפוטרופיא שאין טענתו אלא שמא. הרשב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא אמר ליה רב אשי אתון אהאי נדר ושבועה אין לי עליך מתניתו לה להא דרב ומתניתו לה נמי בפלוגתא דרב ורבה בר אבהו ולדידהו איכא פירכא אנן אהא מתנינן ובפלוגתא דרב ורב מתנה מתנינן לה. מאי עבידתיה כלומר מאיזה שבועה דמשעבר קאמר דאין יורשין משביעין אותה ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל שבועה לשעבר מאי עבידתא דכיון דהלכה מקבר בעלה לבית אביה פשיטא שלא נשביע אותה שלא לקחה מן הנכסים אחר מיתה שהרי לא נשתמשה בהם ובעבור מה שנשתמשה בחיי הבעל נמי אינה חייבת שבועה שכבר פטר אותה הבעל ואם כן למה הוצרך לומר דאין משביעין אותה לשעבר ע"כ: אמר רב אין משביעין אותה על הפוטרופיא אבל משביע אותה שלא ויתרה להוצאת הקבורה ולא גנבה כלום בין מיתה לקבורה אע"פ שלא הלכה אלא מקבר בעלה לבית אביה ורב מתנא אמר אפילו בין מיתה לקבורה כו'. דאמרינן כדי לקברו בכבוד אוזילא וזבינא ולא משביעין לה נמי שלא גנבה כלום כדי שתהא זריזה בקבורת הבעל. עכ"ל רש"י במהדורא קמא:
ורב מתנה אמר אפילו בין מיתה לקבורה לא משביעין לה פירוש לא משום דפטורא דידיה משמע עד שעת קבורה דהא משעת מיתה אין הנכסין שלו אלא תקנה היא שתקנו כדי שלא תהא מניחתו ותתעסק בקבורתו והיינו דאצטריך להא דנהרדעי דלא מדינא אלא מן התקנה. ריב"ש ז"ל: דאמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני כו'. פירוש כשם שהקילו לענין הכרזה לפי שאין הדבר צריך שהות ומתוך כך הקילו לענין שבועות אפוטרופיא. הריטב"א ז"ל: ורש"י כתב לכרגא כו'. בלא אכרזה שאין שהות ומתון לדבר וה"ג לא משביעין על אותה מכירה דאי אפשר שלא תזלזל ומפסידתן ונמצאת נשבעת שקר ותימה הוא שהרי אין משביעין אותה על זלזול הנכסים אלא שלא עכבה היא כלום משל בעלה וא"כ תשבע שלא נהנית מכתובתה דבהכי לא הויא שבועת שקר. והנכון לפרש דהכא משום כבוד המת הוא והכי קאמר כי היכי דלא מזבני בלא אכרזתא ולא חיישינן לזלזול הנכסים כך אין משביעין לדברים אלו כדי שלא תמנע מלהתעסק במה שהוא צריך ותניחנו מוטל במטה מפני שהיא יראה שישביעוה. כן פירש הרי"ף ז"ל והכין איתא בירושלמי תני בר קפרא אין משבעין אותה שלא תהא מניחתו ותלך לבית אביה. תלמידי הרשב"א ז"ל: לכרגא ולמזוני פרש"י ז"ל כרגא דיתמי ומזוני מזון האשה והבנות והיתומים ולקבורה קבורת המת או היתומים והקשו בתוספות דאם כן דלגבי יתמי מיירי מאי איריא הני מילי הא ודאי הוא הדין לכל צרכי היתומים דאי לא כי אמרינן בערכין שאין נזקקין לנכסי יתומים ופרכינן מדתנן שום היתומים שלשים יום ומכריזין כו'. לוקמיה בשום דבר שהיא מצרכי יתומים אלא ודאי לכל צרכי יתומים מזבנינן בלא הכרזתא ואם כן אמאי נקט כרגא ומזוני וקבורה. ויש לומר דלא קשיא דכרגא ומזוני וקבורה כלל הוא לכל צרכי היתומים וכל עדסקותם נכללין באלו והא דפריט להו משום דכייל במזוני אף מזון האשה והבנות. ואינו מחוור. והנכון כמו שפירש ר"י כרגא של אשה והבנות שהיתומים חייבים לפרוע בשבילם כסף גלגלתא ולמזוני מזון האשה והבנות ולקבורה קבורת המת ולא סוף דבר שמכרה לנכסים אלו בלא אכרזתא דהא פשיטא דאיך יתנוול המת עד שתעבור ההכרזתא אלא הכי קאמר שאם לוו לדברים אלו ובאים למכור כדי לפרוע החוב ההוא מוכרין בלא הכרזה כדי שתהא הלואה מצויה לדברים אלו וכן פירשו בירושלמי. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא לכרגא מה שחייבין יתומים מראשיהם ולמזונות שלהם ולקבורת אביהם מוכרין בנכסיהן בלא אכרזתא שאין מכריזין מי שהוא רוצה ליתן יותר בקרקע פלוני יבא ויקנה אלא לכל הקודם לקנות מוכרין משום דהני תלת מילי לא בעו כלל עכבה אלא מילי דנחיצה נינהו אבל אם למלתא אחרניתא אין מוכרין נכסי יתומים בלא אכרזתא דשמא יבא אחר ויקנה בדמים יקרים הלכך לא משביעין לה לאשה בין מיתה לקבורה דאי אמרת דמשביעין לה בקבורת בעלה אתי מלתא לידי עכובא. כרגא אקרקף גברא קאי. טסקא מס מן הקרקעות ע"כ: ה"ג אמר ר' חייא דלא נדר כו'. כלומר כתב לה בעלה בכתובה דלא נדר ודלא שבועה דהיינו אין לי עליך נדר ושבועה אבל אי כתב לה בהאי לישנא נקי נדר נקי שבועה אין משביעין אותה דהכי קאמר לה מנקית משבועה כלומר לעולם תהיה נקיה משבועה. רש"י במהדורא קמא: וכתבו תלמידי רבינו יונה וז"ל בלא נדר ובלא שבועה הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשיו משביעין אותה כו'. ויש להקשות כיון דכתב לה בלא שבועה למה ישביעוה היורשין שהרי כשאמר בלא שבועה נראה שנסתלק לגמרי שלא תתחייב שבועה והוי כאלו אמר נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך. ונראה למורי הרב נר"ו דכיון דלא אמר בפירוש נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי אין היורשין פוטרין אותה משבועה שאין לנו ליקח מלשון הסילוק אלא המשמעות הפחות. מנקית משבועה כלומר תנקי משבועה על ענין זה ובכלל זה הוא בין ממנו ובין מיורשיו. נקי נפשך בשבועה כלומר תתנקי נפשך משבועה שלא להשבע לשקר. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל תלמיד הרשב"א והכי קאמר לה נקי נפשך בשבועתא פרש"י ז"ל אם יחשדוך השבעי להם. ונכון הוא דלעולם יד בעל השטר על התחתונה והגרוע שבמשמעות הלשון דורשין ממנו ע"כ:
בנכסי כלומר אי כתב לה דלא נדר ודלא שבועה בנכסי משביעין אותה דבנכסי משמע כל זמן שהנכסים הללו בעין. אימא מרים כך היתה נקראת אמו של אבא שאול. אלא בשבועה הלכך אפילו כתב לה הכי נפרעין בשבועה. איכא דאמרי לה להא דרב נחמן אמר שמואל מתניתא ואמרי לה להא דאבא שאול בלשון ברייתא ולא אמר לה אמר רב נחמן אמר שמואל משום אבא שאול דהיינו מימרא דאע"ג דאבא שאול תנא הוא דאשכחן תנאי דאמרי מימרא בעלמא ולא נכתבו בברייתא אבא שאול בן אימא מרים אומר דהיינו לשון ברייתא ואמר שמואל עלה הלכה כאבא שאול. ואיכא ספרים דכתיב בהו ואיכא דאמרי לה מתניתא כלומר איכא דאמרי לה בלשון מתניתא. רש"י במהדורא קמא: וז"ל תלמידי רבינו יונה בנכסי הוא אינו יכול להשביעה דמשמע כל זמן שהם שלו אבל כשמת הוא ונפלו הנכסים לפני היתומים דלאו נכסי דידיה נינהו לא הוי בכלל פטור והיורשין משביעין אותה דהא פטר אותה משבועה כל זמן שתבא לגבות מהנכסים משועבדים ובעוד שהנכסים שלו יכול להתנות עמה שתפרע מהם לעולם בלא שבועה ומסקנא דבין בלא נדר כו'. בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה. נראה למורי הרב נר"ו דאבא שאול חולק הוא על המשנה ששנינו כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשין משביעין אותה שהרי כך הוא כשאומר מנכסי כאילו היה אומר אין לי עליך ואפילו הכי סבירא ליה לאבא שאול שאפילו היורשין אין משביעין אותה אלא ודאי פליג אבא שאול אמתניתין והלכתא כאבא שאול דהא אפסיקא הלכתא כוותיה בהדיא ויש סיוע לזה מן התוספתא דתנינן התם כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך לא הוא ולא יורשיה אין משביעין אותה בנכסים שאחר מיתה וכיון דבנכסים דאחר מיתה אין משביעין אותה כל שכן בנכסים שנשתמשה בהן בחייו אין משביעין אותה ע"כ: אבא שאול בן אימא מרים כו'. עד אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים כו' ויש שפירשו ומודה אבא שאול שאם כתב נאמנות מפורשת על יורשיו שתנאו קיים וכדתנן במתניתין אבל בלשונות אלו הסתומים אמר דאע"ג דבלא נדר ונקי נדר בין מנכסי בין מנכסיא אלין שורת הדין דלשתמע פטורא אפילו לגבי יתמי מכל מקום כיון שלא כתב בפירוש כן אין עוקרין מפני זה הלשון הסתום תקנת חכמים דתקנו בבא ליפרע מנכסי יתומים ואפי' תאמר שיועיל זה הלשון לענין אפוטרופיא ופוגמת דיגבי דידיה לא מהני לענין פרעון כתובה מן היתומים וזה דעת רבינו אלפסי ז"ל והגאונים והרמב"ם שפסקו כמשנתנו לענין שנאמנות מפורש מועיל אף על היורשין ואע"ג דאפסיקא הלכתא כאבא שאול בסמוך אפליג אבא שאול בהא וקשה על פירוש זה דהא לקמן אמרינן ר"ש אהייא אתא אביי ואמר דפליגי לענין נאמנות שעל היורשין דתנא קמא סבר אין משביעין אותה ורבי שמעון סבר משביעין אותה וקאמר דמפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן דרבי שמעון כאבא שאול ואע"ג דרב פפא אתקיף עלה דההיא אוקימתא דאביי מכל מקום לא פריך מידי במאי דנקיט אביי להדיא דמיפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן וכדאמרינן באוקימתא קמייתא וקא מפלגי אפלוגתא דחנן ובני כהנים וכאוקימתא תנייתא וקא מפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן ואע"ג דאפריכו עיקר אוקימתא הא לא אפריך כלל וכן בדין דכל היכא דנקיט תלמודא הכי להדיא ודאי קושטא הוא בלא ספק לכך פירשו ר"ז וחכמי נרבונא ז"ל דאבא שאול הכי קאמר כי תורת הדין דבין בלא נדר ובין נקי נדר ובין מנכסי ובין מנכסים אשלין לשון גמור הוא לפוטרה משבועה בין ממנו בין מיורשיו אבל מה אעשה שהרי לענין פרעון כתובה מן היתומים אין שום נאמנות מועיל דתקנת חכמים מוחלטת היתה שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה דהא בלא נאמנות נמי שורת הדין היתה שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה כיון דליכא דטעין פרעון בברי אלא שחכמים הפריזו על המדה לתקנת היתומים וכיון שכן אף תנאו של לוה לא יועיל בכך וזו נראית שטת רש"י והלכתא כאבא שאול שאין נאמנות מועיל לפטור שבועה הבא ליפרע מן היורשין או מן הנכסים המשועבדים ולפי זה כשמת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה פקע שטרא ואע"פ שיש בו נאמנות על היורשים דהא נאמנות לא מהני וכבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו אבל הר"ז וחכמי נרבונא כתבו לשיטה זו לא מפקעי' שטרא דההיא דמת לוה בחיי מלוה דרב ושמואל חומרא הוא ואמרינן התם דהבו דלא להוסיף עלה היא וכיון דכן לא מחמרינן בה תרי חומרי חומרא דרב ושמואל וחומרא דאבא שאול הלכך גובין היורשין מן היורשין בשבועת היורשין כיון שיש נאמנות בשטר על היורשין. ואין זה מחוור דכיון דהלכתא היא אמאי לא מחמרינן בה תרי חומרי ולפי שיטת הגאונים יש לפרש דהא דאמרינן לקמן וקא מפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן לאו בפלוגתא דידהו ממש אלא כעין פלוגתא דידהו אבל דר' שמעון עדיפא מדאבא שאול דאילו אבא שאול לא קאמר אלא דלא מהני נאמנות סתם ואילו ר' שמעון אמר דאפילו נאמנות מפורש לא מהני ויש כיוצא בזה בתלמוד כנ"ל. נמצא פסקן של דברים כי לדעת הגאונים והרמב"ם ז"ל נאמנות מפורש מועיל על היורשין אבל לא על המשועבדים ושטר שיש בו נאמנות על היורשין אע"ג שמת לוה בחיי מלוה כשר שהרי לא נתחייב מלוה שבועה לבני לוה כיון שהאמינו על יורשיו ולדעת הר"ז והרב אב ב"ד וחכמי נרבונא אין נאמנות מועיל אפי' על היורשין ואם מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה אין גובין בשטר ההוא. הריטב"א: והרשב"א כתב וז"ל אבל מה אעשה כו'. יש מפרשים בין הוא בין יורשים אין משביעין אותה על אפוטרופיא וכיוצא בה וכן הוא אינו משביעה אפילו בפוגמת כתובתה אבל מה אעשה שאין פטורו מהני כשבאה לגבות כתובתה מן היתומים לפי שאין כל הימנו לעקור תקנת חכמים ומכלל פירוש זה אין נאמנות מועיל לעולם לגבי יורשין וכל שכן לגבי לקוחות וכן מנהג מקצת מקומות שנהגו כן על פי גדולי הדורות ותמיה לי דהא קיימא לן כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים וכל שכן בשל דבריהם ואפי' מאן דאמר חכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה בכותב מודה כדאמרינן בר"פ אע"פ אך כאן בכותב לה מפני מה תנאו בטל ועוד דהא רב נחמן גופיה דפסק הלכה כאבא שאול הוא גופיה הוא דשקיל וטרי בפטורא דמתני' ואוקמה בפוגמת כתובתה ולכאורה מדשקיל וטרי בה סבירא ליה דתנאי דמתני' כולהו אית להו צד דמקיימין ואע"ג דמתני' מפקין לה לקמן לבר מהלכתא שקיל וטרי בה למילף מינה במקומו. ורבינו חננאל כתב דאיכא מאן דאמר דמוקי לה למתני' באומר ובכי הא הוא דאמר אבא שאול דאין כח בידו לעקור תקנת חכמים אבל בכותב וכל שכן כשקנו מידו מהני ואפי' לגבי יתומים כו' ע"כ: וז"ל תלמידי רבינו יונה אבל רבינו חננאל כתב דדוקא כותב דהיינו אומר כדתני ר' חייא במקום הכותב לאשתו דין ודברים כו'. האומר לאשתו אבל אם קנו מידו אין משביעין אותה לא הוא ולא יורשיו שכח הקנין חזק כל כך שמוכיח שכוונתו היתה להסתלק לגמרי בין הוא בין יורשיו. ואומר מורי הרב נר"ו דודאי נראין דבריו אבל במאי דאמר ודוקא כותב רוצה לומר אומר דכל היכא דתנינן כותב ודאי כתיבה משמע אלא רוצה לומר כותב והוא הדין לאומר דכתיבה בלא קנין אינו מועיל הני מילי כשכתב בזה הלשון שהוא מאמין אותה מעתה לכשיפלו הנכסים לפני היתומים שנמצא מאמין אותה בזמן שאין לו בנכסים שום זכות אבל אם כתב לה כשתבא לגבות כתובתה תגבה מנכסים אלו בלא שבועה נפרעת מהם אפילו לאחר מיתתו שלא בשבועה מפני שעכשו כשהם שלו השליטה בהם וכשמת הוא לא זכו היתומים באותם הנכסים אלא בתנאי זה והא דאמרינן בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים כו' רוב המפרשים אומרים דהכי קתני בדין היה שאין משביעין אותה שהרי פטר אותה אלא שהחכמים אמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וקשה קצת למה לא אמר בדין הוא דאין משביעין אותה ועוד שאם מן הדין היא פטורה למה חייבו אותה שבועה על כן נראה למורי הרב נר"ו דהכי קאמר אין משביעין אותה היתומים שבועת אפוטרופיא שהרי כבר פטר אותה ממנו ומיורשיו אבל מה אעשה שהרי כבר אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכשתבא לגבות כתובתה צריכה לישבע שבועת כתובה דהיינו שלא גבתה כלום ולא תפסה ממון ונמצא כי בכלל שבועה זו נכללה שבועת האפוטרופי' מאליה ע"כ: וז"ל ריב"ש אבל מה אעשה כו'. כלומר אף על פי שמן הדין היה שלא תשבע לא אפוגמת ולא אפוטרופיא מה הועיל לה הא על כל פנים יש לה לישבע לבסוף שהרי אין בידנו לעקור תקנת חכמים שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואע"ג דתנאי שבממון הוא חכמים עשו חזוק לדבריהם במקום זה שלא לעקור תקנתם וקיימא לן בהא כאבא שאול דאין נאמנות מועיל לגבי יתומים ואפי' אמר בפירוש בין ממני בין מיורשי דהא בלא נדר ונקי נדר לאבא שאול כאלו פטרה בפירוש בין ממנו בין מיורשיו ואפילו הכי אינה נפרעת מהם אלא בשבועה והיינו דוקא כשתובעת כתובתה אבל אם היא אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה על האפוטרופיא אפילו לאבא שאול שהרי פטרה אבל הרי"ף ז"ל כתב דדוקא בבלא נדר ובנקי נדר הוא דיורשין משביעין אותה כסתמא דמתניתין ונראה מדבריו שהוא מפרש מילתיה דאבא שאול הכי מן הדין לא היו יכולין להשביעה לא על אפוטרופיא ולא על פגימת שטר אבל כיון דתקינו חכמים שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה מסתמא זה לא נתכוון לעקור תקנת חכמים אלא אם כן פירש בהדיא ואינו נכון חדא דכיון דבלא נדר ונקי נדר משמע בין ממנו בין מיורשיו הרי הוא כאילו אמר כן בפירוש ועוד דלקמן משמע דאבא שאול אפילו בשפטרה בפירוש בין ממנו בין מיורשיו אמרה דהא אביי אמרה לקמן רבי שמעון דאמר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה קאי אהא דקתני נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך ואמרינן דרבי שמעון כאבא שאול ואע"ג דפרכה רב פפא היינו משום דקשיא ליה אינה תובעת כתובתה מאי איכא למימר ותרצה לאפוקי מדרבי אליעזר ומחלוקתו ואפי' לרב פפא אצטריכא ליה אוקימתא דאביי בכל זמן שתובעת כתובתה דאי לא תקשי ליה אם תובעת כתובתה מבעי ליה אלמא אבא שאול אפי' פטרה בפירוש בין ממנו בין מיורשיו קאמר דלא מהני היכא שתובעת כתובתה מן היורשין וכיון דאפסיקא בהדיא הלכתא כוותיה לא קיימא לן כמתניתין ואין נאמנות מועיל לגבי יורשין והוא הדין נמי דאין מועיל נאמנות לגבי לקוחות וכל שכן הוא דכי היכי דאמרינן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואף הרי"ף מודה בלקוחות כמו שכתוב בהלכות ואע"פ שאין ראיותיו מכריעות מכל מקום הדין דין אמת ומי שאמר דאבא שאול לא פליג אלא ביורשין אבל בלקוחות מודה לא אמר כלום דאטו תנא כי רוכלא ליתני וליזיל כיון דאמר יורשיה הוא הדין ללקוחות ועוד דכל שכן הוא ורבותא אשמועינן ביורשין דבלקוחות איכא למיחש לקנוניא ומשום פסידא דידהו לא כל כמיניה למעקר תקנתא דרבנן אף אם היה יכול להפקיעה ביורשין ולדעת הריא"ף ז"ל שנאמנות בפירוש מועיל לגבי יורשין יש לתרץ הא דלקמן קא מפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן כעין פלוגתא קאמר ורבי שמעון כאבא שאול ועדיפא מיניה. ודוחק הוא ע"כ: מתניתין הכי גרסינן במתניתין פוגמת כתובתה כיצד כו'. לא תפרע את השאר אלא בשבועה ועד אחד מעידה כו' כיצד היתה כו' אלא בשבועה דכיון דעד אחד מעידה שהיא פרועה לא אמרינן ליה לבעל זיל שלים אלא אמרינן לה לאשה השביעי וטלי כגון זה נמי פתח פיך לאלם הוא דאפילו לא אמר בעל פתחינן ליה וחשבינן לה כפוגמת דאי לא הוה עד אחד מעידה שהיא פרועה אמרינן ליה לבעל זיל שלים ואי אמר נמי אשתבע לי צריכה שבועה כי היכי דאמרינן בשבועות גבי המוציא שטר חוב על חברו ואמרינן התם מה בין זה לפוגם את שטרו ומשנינן פוגם את שטרו אי לא אמר לוה אשתבע דלא פרעתיך אמרין ליה אנן זיל אשתבע אבל בשטר שאנו אמרינן ליה זיל שלים ואי אמר אשתבע לי אשתבע ליה. מן הלקוחות בחייו וכגון שגרשה שלא בפניו ובחייו והלך לו למדינת הים ושלח לה את גטה והיא תובעת את כתובתה . לא תפרע אלא בשבועה פירוש אפילו מיניה דידיה ואע"ג דלא קאמר לה אשתבע לי דאי בדאמר לה אשתבע לי אפי' בלא פגימה נמי משתבעא כדאי' במס' שבועות וכדפרש"י. עד אחד מעידה כו' לא תפרע אלא בשבועה ומיהו דוקא כשאין בו נאמנות מפורש לענין הפרעון אבל שטר שיש בו נאמנות מפורש לענין שטרותינו הא אפי' משני עדים הימניה וכש"כ מעד א' ואע"פ שפוגם את שטרו ג"כ נאמן דמשיב אבידה הוא. והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה דעת רוב הגאונים דהא אפי' בשכתב לה נאמנת עלי מפורש דכי הימנה בפניו שאינה מעיזה פנים בו אבל שלא בפניו לא הימנה ולא עוד אלא כי אזלי מפני הנאמנות לא פרעה אלא בשובר ואין בית דין יודעין בדבר וכיון דנפרע שלא בפניו תקנתא הוא דיו לבעל חוב שיגבה בשבועה והוא הדין לכתובת אשה וכן פירשו מקצת הראשונים ז"ל דהא דתנן נדר ושבועה אין לי עליך ולא ליורשי ולא לבאין ברשותי דבית דין הפורעין אותה שלא בפניו קרי באין ברשותו ודוקא דהימנה עליהם בפירוש הא אם לא הימנה עליהם אינה גובה אלא בשבועה והדין דין אמת ואע"פ שאין הראיה הזאת ברורה שכבר פירשנו דבאין ברשותו היינו לקוחות. עכ"ל הריטב"א:

Daf 87b

גמרא סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא דקא טעין לה מאתן וקא מודית במאה. פירוש שטוען עליה שיש לו ברשותה מאתים זוז של פרעון והיא מודה לו במנה. אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין כו' תמיה מלתא טובא היכי טעי רמי בר חמא בזה דהא מתניתין היא שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ושאין נשבעין על הקרקעות ולא עוד אלא דהכא היא התובע' ממנו שטר כתובתה והוא מודה לה במקצת ומתוך הדחק יש לומר דרמי בר חמא אמר לשון סתום וכוונתו לומר שהיא כעין של תורה ומשום דטעו בה בא רבא ופירש שאי אפשר לומר דמדאורייתא ממש קאמר אלא על כרחין דרבנן כעין דאורייתא היא כדי להפיס דעתו של בעל הבית והא דלקמן דעד אחד כי הדר אמרינהו רמי בר חמא ופרשינהו רבא אלא דרב אשי סדרינהו כל חדא וחדא בדוכתא ויש כיוצא בה בתלמוד. הריטב"א ז"ל:
ורש"י ז"ל כתב שבועה דאורייתא ונפקא מינה דלא מפכינן לה. ע"כ. פי' לפי' להכי קרי ליה שבועה דאורייתא דהויא ליה כעין דאורייתא דלא מפקינן לה ואהדר ליה רבא דלא דמיא לדאורייתא כלל ואפכינן לה כנ"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא שבועה דפוגמת דאורייתא היא ונפקא לן מיניה דאי אמרה השבע לי והפטר לאו כל כמיניה אלא או תשבע היא או תפסיד ע"כ:
וז"ל תלמיד הרשב"א קשה לרבינו נר"ו וכי היאך אפשר דרמי טעי במתני' ועוד דקאמר דקא טעין לה מאתן ומודי' ליה במאה אטו איהו טעין לה אדרבה איהי טעין ליה ותבעה מאתים ואיהו כופר בכל ותירץ דרמי בר חמא לאו דאורייתא ממש קאמר אלא כעין דאורייתא ומשום דשטר מוחזק הוא בידה הוה ליה כטעין לה שטר של מאתים יש לי בידך והיא אומרת אין לך בידי אלא שטר של מנה אם כן הוה ליה כמודה במקצת והטילו עליה שבועה כעין דאורייתא. וכענין זה אמרו בירושלמי דגרסינן התם אמר ר' זעירא וכלהון כעין שבועת התורה ירבה להן כתובת אשה הוחזק בידה גבית כמי שגבת והוה כתובע שטר של מאתים פרוע והיא אומרת אינו אלא מנה ע"כ. והא דקתני סבר רמי דמשמע דלא קאי משום דרבא טעי בלישניה לומר דמדאורייתא ממש קאמר ולמאי דשמע מיניה רבא לא קיימא אבל ודאי רמי על הא אנפא אמרה ודאי קיימא ורבא הכין סבירא ליה דלעולם שבועת המשנה הויא כעין דאורייתא. אי נמי טובא איכא סבר וסברוה דקיימי והא דלא חש תלמודא לגלויי הא דרמי דכעין דאורייתא קאמר היינו משום דלכולי עלמא קושטא קאמר דמשום דרבא טעי בה לא קפיד תלמודא לאהדורי' וההיא דלקמן דעד אחד מעידה שהיא פרועה דכותה היא ואע"ג דמייתי בה קרא הכי קאמר דבעלמא אשכחן דעד אחד מהימן לשבועה דכתיב לא יקום עד אחד באיש הכא נמי אם עד אחד מעידה תשבע כעין שבועה דאורייתא ע"כ. הקשו בתוספות אמאי קאמר רבא שתי תשובות יש בדבר אכתי הוה מצי למימר תשובה שלישית דמפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה כו' והאי בכוליה בעי דלודי כו' עד אשתמוטי הוא דקא משתמיט עד דהוה ליה זוזי ופרענא ליה ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי כו' והאי טעמא לא שייך הכא כלל. ויש לומר דממתני' בעי לאותובי לאשוויי לרמי כמאן דלא גמיר' וטעי במתני' והני תרי תשובות הוו מתני' וכדכתיב' לעיל ואידך תשובה שלישית היינו מימרא דרבה כדאיתא לעיל בפרק האשה שנתאלמנה ובכמה דוכתי ולמאי דפרישנא דשפיר ידע רבא דרמי כעין של תורה קאמר ובעי לאותובי דלא דמיא לשל תורה כלל ניחא טפי דוק ותשכח ע"כ:
דמפרע לא דייק ודוקא בפוגמת דאיכא למימר הואיל ופרע קצת פרע הכל והך לא דייק אבל בלא פוגם לא אמרינן דלא דייק. לשון הרא"ש:
וז"ל תלמיד הרשב"א דמפרע לא דייק פירש רבינו חננאל דכיון דרמו עלה שבועה וידעה דמשתבעה תידוק ע"כ:
ולא שייך כאן מגו דאי בעי כפרה בכולה הואיל וטעמא משום דלא דייק הוא והיא סבורה לומר אמת ואינה רוצה לשקר ולא שייך למימר הכא מגו שאם היתה רוצה לטעון טענה אחרת וכי האי גוונא מצינו ביבמות בפרק האשה שהלכה במלחמה אינה נאמנת משום דאמרה בדדמי כל הני מקטיל ואיהו פליט סברה דמית ואף על גב דאיכא למימר נהימנה במגו דאי בעיא אמרה על מטתו מת לא אמרינן מגו דהא אינה רוצה לשקר. וקשה מהא דפרק כל הנשבעין גבי שכיר בזמנו נשבע ונוטל לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם כי אמר שכרתיך ונתתי לך שכרך נאמן ואמאי מהימן במגו הא טעמא דשכיר נשבע ונוטל משום דבעל הבית טרוד בפועליו ואינו מתכוון לשקר כדאמרינן הכא דאפילו שבועה לא בעי השכיר אלא כדי להפיס דעתו של בעל הבית. ויש לומר משום דמוכח התם דהאי דהימנוה רבנן לשכיר משום דברי של בע"ה חשיב כשמא משום דטרוד בפועליו ושוכח והיכא דאית ליה מגו אז לא הוי ברי דידיה כשמא שאם היה לו שום ספק בדבר והיה רוצה להפקיע ממון השכיר על ידי ספק שלו יותר ברצון היה טוען לא שכרתיך מעולם ויאמינו לאדם עשיר יותר מלאדם עני ממה שהוא טוען נתתי לך שכרך כי בזה מאמינין יותר לשכיר כי תולין העולם שבע"ה טרוד בפועליו ושוכח. הרא"ש ז"ל:
והריטב"א ז"ל כתב דליכא לאקשויי דלהימנה במגו דאי בעי אמר לא נפרעתי כלום דליכא עליה שבועה דלאו מגו הוא דטפי חשיב מעיז כשכופר בכל מהיכא שכופר במקצת דלאו דכיר כמה מעות קבל ממנו דמאן דמפרע לא דייק בהא כולי האי ודומה למה שאמרו מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ולא עוד אלא דלא תקון רבנן אלא כעין של תורה דאיכא הודאה במקצת וכדפרשינן לעיל בדרמי בר חמא כנ"ל ע"כ:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל ויש שמקשים למה לא נאמין אותה במגו שיכולה לומר לא נפרעתי כלל ולאו קושיא היא חדא דה"ל מגו לאפוקי ממונא ומגו לאפוקי ממונא לא אמרינן ועוד שהסכמת כל הגאונים הוי דמגו לאפטורי שבועה לא אמרינן ע"כ:
נשבעין ולא משלמין דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם ומתרגמינן לדחב ליה דחבל מדידי מיני ממונא ולא ישלם וזו נשבעת ונוטלת. תלמידי רבינו יונה:
ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כתובת אשה אמקרקעי משתעבדא וכי אמרה לא התקבלה אלא במנה קא מעיילא מקרקעי דבעל בשעבודא דההיא כפירה ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות כדנפקא לן בשבועות מעל כל דבר פשע וגו' א"נ מכי יתן איש אל רעהו חמור גו' ואם גנב לו קרקע כגון שהכניס מחיצתו לתוך קרקע חברו וכפר לו אין נשבעין עליה. ה"ג אלא אמר רבא מדרבנן היא שבועה זו. דפרע דייק ודכיר טפי מנפרע דודאי פרע וב"ח עבד דמקבל ולא דכיר הלכך רמו רבנן כו'. ופוגמת את שטרו נמי רמו שבועה עילוייהו מקצת הטענה לא הוי אלא במלוה על פה או בפקדון אבל בשטר לא. רש"י במהדורא קמא:
או דילמא איתרמויי איתרמי ליה האי דפרע ברישא בעדים לאו משום דאיהו הוה דייק לפרוע בעדים אלא איתרמויי אתרמי דבאנפי סהדי פרע ופרע נמי אידך פלגא שלא בעדים ואינה נפרעת אלא בשבועה כ"ש לישנא אחרינא או דילמא אתרמויי איתרמי ופרע שלא בעדים ל"ש. רש"י במהדורא קמא: ואלו נשבעין ונוטלין. תימא אמאי לא תני כל הני דמתניתין. ויש לומר משום דברייתא קתני נשבעין ונוטלין דמשמע דרבותא הוא דנוטלין בשבועה משום דשכנגדן היה לישבע וליפטר אבל הני דמתניתין חדוש הוא דצריכין שבועה כיון ששטר בידם להכי קתני מתניתין אין נפרעין אלא בשבועה ומן הדין לא הוה ליה למתני הכא פוגם שטרו ופוגמת כתובתה דלא הוי חדוש שנוטלין בשבועה כיון שיש להם שטר להכי לא חשיב בשבועות בהדי כל הנשבעין ונוטלין. ומיהו לא חשב כל כך באים מכח שטר כי אחריני דמתני' דאינהו גופייהו מודו שאין חייבין להם כל הכתוב בשטר. לשון הרא"ש ז"ל:
והנגזל כגון שראוהו נכנס לתוך ביתו למשכנו שלא ברשות נגזל אומר שני כלים גזלת לי והוא אומר לא גזלתי אלא אחד נגזל נשבע ונוטל והתם מפרש טעמא מאי נחבל כגון שראוהו נכנס תחת יד חברו שלם ויצא חבול נחבל אומר שתים חבלת בי והוא אומר לא חבלתי אלא אחד נחבל נשבע ונוטל. שלא בעדים דאמר התקבלתי ממך חצי ההלואה וההוא פרעון דקא מודה האיך לית ליה עדים ללוה. בעדים לא דאי אמר התקבלתי כך וכך בפני פלוני ופלוני נוטל בלא שבועה דודאי צריכה שבועה דפוגמת בעדים אית ליה רעותא טפי משלא בעדים דכיון דאיכא סהדי על כרחה מודה היא ולא מציא אמרה לא התקבלתי כלום אבל שלא בעדים כו' דהא ליכא סהדי הילכך מגבינן לה אידך פלגא ותשקול בלא שבועה קמ"ל דאפ"ה בעיא שבועה ומהא לא תפשוט. רש"י במהדורא קמא: אימא תיהוי כמשיב אבדה. קשה לרבינו והיכי תיסק אדעתין דתהוי כמשיב אבדה אם כן מודה מקצת היכי משכחת לה. ותירץ דהיינו טעמא דקרי ליה הכא משיב אבדה משום דיש לה עליו שטר שלם דמסייע לה ואי בעיא אמרה לא קבלתי כלום קרי ליה משיב אבדה וכן פרש"י ז"ל ואסיקנא דבין בעדים בין שלא בעדים אינה נוטלת בלא שבועה. תלמידי הרשב"א:
פוגמת כתובתה פחות משוה פרוטה מהו פרש"י ז"ל שמדקדקת ומכרעת בחשבונה אפילו בפחות משוה פרוטה וכן הוא עיקר דאין לפרש שנפרעה פחות משוה פרוטה דאין זו פגומה דפחות משוה פרוטה לא כלום הוא. ריב"ש ז"ל:
פוחתת כדפרש"י בסמוך כגון שהיתה כתובתה אלף זוז והיא אומרת אינו אלא מנה ואמנה היתה לי ביני ובינו שפייסתיו לכתוב לי כתובה גדולה וקבלתי עלי שלא אהא נפרעת הימנו אלא מנה והאמין בי ומאותו מנה לא התקבלתי כלום והוא אומר אלף זוז היא וכולן התקבלת תפרע שלא בשבועה דכולי האי שקרא לא מסקא איתתא אדעתה. רש"י במהדורא קמא. ואם תאמר מאי קא מבעיא להו דהא הכא ליכא טעמא דלעיל דמפרע לא דייק. ויש לומר דאפילו הכי דילמא לא פלוג רבנן כיון דדמיא להודאה במקצת. הריטב"א ז"ל:
וז"ל ריב"ש ז"ל פוחתת כתובתה מהו ואע"ג דטעמא דפוגמת משום דפרע דייק והכא ליתיה לההוא טעמא אפשר דמשום דאיכא למימר דאיערומי קא מיערמא משום הכי בעי לה והכי קאמר כיון דאיכא למיחש להערמה היינו פוגמת אלא דקאמרה הכי משום דאיערמא או דילמא לא חיישינן להערמה ואם פוחתת לא דמיא לפוגמת דפוגמת מודה במקצת הפרעון ואם כן איתיה לטעמא דפרע לא דייק אבל פוחתת דלא דמיא כלל בפרעון ליתיה לההוא טעמא. עד כאן:
ירושלמי מה בין פוחתת לפוגמת א"ר חנינא פוגמת בא דרך משא ומתן ביניהם פוחתת לא בא משא ומתן פירוש פוגמת משום שיש משא ומתן ביניהם וסברה שלא נפרעה לגמרי והיא נפרעת מ"ה רמו עלה שבועה כי היכי דתידוק פוחתת לא נעשה ביניהם שום משא ומתן שמא באת לכלל טעות בשבילו. תלמיד הרשב"א ז"ל: במאי גביא כלומר וההוא מנה במאי גביא דכיון דאמרה אינה אלא מנה הא פסלה ליה לההוא שטרא ועד השתא לא שמיע ליה להאי מקשה דאמרה אמנה היתה לי כו'. ואהכי פריך. רש"י במהדורא קמא:
ואם תאמר לפי דברי המקשה אמאי אינה נאמנת הפוחתת מגו דאי בעיא לא תהיה פוחתת כלום כאשר מעיד. ויש לומר דאין לנו להאמינה בהאי מגו מאחר שהיא רוצה להוציא מעות על ידי מגו שלה שיש לנו לומר טפי היכא דקיימי זוזי ליקום כדמוכח בפרק חזקת הבתים דההוא גברא כו' תוספות שאנץ וכן כתבו התוספות. וכן כתב הרא"ש דאין להאמינה במגו כיון דלפי דבריה השטר מזוייף אפילו במגו לא מהימנא לאפוקי ממונא כדאמרי' בחזקת הבתים היכא דקיימי זוזי ליקום גבי ההוא דאמר ליה לחבריה כו' א"ל שטרא זייפא הוא גחין ולחי' לרבה אין שטרא כו' ומיהו שטרא מעליא הוה לי וארכס ומסיק התם דלא אמרינן מגו והיכא דקיימא ארעא ליקום והיכא דקיימי זוזי ליקום. ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה האי שטרא חספא בעלמא הוא בתמיה. וקס"ד השתא דהוא אומר כתובתיך אלף זוז והתקבלת כתובתיך והיא אומרת לא היתה לעולם כי אם מנה. וע"ז מקשה היאך נפרעת אפילו בשבועה דהא שטרא חספא בעלמא הוא דכיון שהוא אומר כתובתיך אלף זוז והיא אומרת לא כי אלא מנה הוה ליה כמי שטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור אף מדמי שעורים. ומתרצינן באומרת אמנה היתה ביני לבינו כלומר אומרת אמת הוא שכתב לי כתובה של אלף זוז אלא שהוא האמין בי שלא הייתי לוקח אלא מנה והוא אומר שלא היה לה ליקח כלום. לדעת רבני צרפת שאומרים שאפי' במקום שכותבין כתובה אמרינן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. יש להקשות היכי אמרינן הכא האי שטרא חספא בעלמא הוא דכיון דקיימא לן דאף על פי שלא כתב כמי שכתב דמי הרי יכולה לתבוע זוזי מאתן בעדי הינומא ואפילו לא יהיו לה עדים שעשו לה כמנהג הבתולות לפחות תגבה מנה והיכי קאמר חספא בעלמא הוא דמשמע דלית לה ולא מידי. ונראה למורי הרב נר"ו דהכי קאמר האי שטרא חספא בעלמא הוא ואי כתב לה יותר ממאתים לא תגבה אותם מכח השטר דחספא בעלמא הוא והיינו דקאמר כיצד היתה כתובתה אלף זוז דמשמע שבא לפרש דבשכתב לה יותר מעיקר כתובה איירי. וכ"ת אם כן היכי קאמר ואינה אלא מנה דמשמע דאפילו על המנה אמרו חספא בעלמא הוא דה"ל למימר ואי אומרת התקבלתי ואינה אלא שלש מאות יש לומר דמאי דאמר ואינה אלא מנה לאו דוקא אלא רוצה לומר ואינה כל כך שעכשיו לא הוצרך לדקדק באמירת הסכום אלא מראה הענין ע"כ: וז"ל הרא"ה ז"ל האי שטרא חספא בעלמא כו'. אמר מר בריה דרבא באומרת אמנה כו' ואפילו אליבא דגאונים דקסברי הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום הני מילי גבי עיקר כתובה אי נמי אפילו אתוספת היכא דאית לן סהדי כמה הוי אבל היכא דליכא סהדי ודאי מהימנא למימר דלא אוסיף לה מידי וכיון שכן מתוך שיכול לטעון כך ראוי שיהיה נאמן לומר שהיא פרועה ובבא בתרא יתבאר עוד בע"ה. עד כאן: וכתב תלמיד הרשב"א ושמעינן מהכא דדוקא באומרת אמנה היתה ביני לבינו כו'. הוא דמעלי שטרא הא לאו הכי איתרע שטרא ונפקא מינה לאומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום וזה מוציא עליו שטר של מאתים ואינו טוען אמנה היתה ביני לבינו איתרע ליה שטרא ולא מגבינן ביה כן דעת הריא"ף. ע"כ: באומרת אמנה כו'. פירוש כי בפני העדים נתחייב כראוי ככל הכתוב בשטר אלא שהיתה הסכמה בינו לבינה שלא תגבה אלא כך וכך ושטר כזה כשר הוא אפילו לנכסים משועבדים לגמרי שהרי נשתעבד כראוי ככל הכתוב בו. הריטב"א ז"ל: סבר רמי בר חמא למימר כו'. הך שבועה דאתיא לה על [ידי] עד אחד שבועה שהיא בשם או בכנוי ואוחזת ספר תורה בידה כדאמרי' בשבוע' ומפכינן לשכנגדו בשבועה דאורייתא אבל לא בדרבנן דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וכדקאי קאי ולא ממון ואי הוו הכא תרי סהדי דאמרי פרועה הוו מפסדי מינה כתובתה. מדרבנן היא וכל כמיניה למימר השבעה לי והפטר וכדי להפיס דעתו של בעל כיון דאיכא עד אחד דמסייע לה תקנו לה רבנן להך שבועה דמדאורייתא נוטלת היא בלא שבועה הילכך אמרינן לה כי אתיא לקמן בעד אחד השבעי וטלי והא דאמרינן בשבועות דאפילו היכא דליכא עד אחד אי אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך להאי שטרא אמרינן ליה זיל אשתבע ליה תקנתא בתראה הוא וכדי להפיס דעתו נמי של לוה וכי תקון הך שבועה דעד אחד מעיד שהיא פרועה אכתי לא הויא ההיא תקנתא ובראשונה לא הוה מצי אמר לה בעל כי ליכא עד אחד ואינה פוגמת השבע לי דלא פרעתיך אלא נוטלת בלא שבועה. רש"י במהדורא קמא:
ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ק"ל דהא דאין נשבעין על הקרקעות נפקא לן מכלל ופרט וכלל דכתיב בפרשת שומרין ואם כן הניחא לשבועת השומרין או לשבועת מודה מקצת דכתיב כי הוא זה אלא לשבועת עד אחד מנא לן דאין נשבעין על הקרקעות. ויש לומר דבפרשת השומרין כתב ולקח בעליו ולא ישלם ומקרא מיותר הוא לכל הנשבעין שנשבעין ולא משלמין שמי שעליו לשלם הוא נשבע וכיון שכן כלל ופרט וכלל דכתיב בפרשה לכל הנשבעין שבתורה קאי כנ"ל. הריטב"א ז"ל:

Daf 88a

אי פקח הוא מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא יש כאן שאלתא של ראשונים מאי נפקא ליה מינה ורש"י השיב שבועה דרבנן היא כעין היסת בלא חפץ וקבלה מיד כל הגאונים כעין דאורייתא היא לא נקיט חפצא בידיה. עוד כתב למעלה דנפקא מינה דלא מהפכינן לה גם זה אינו נכון דשבועת הנוטלין ודאי אין מהפכין אותה שהרי אפילו בשבועת היסת שמוטלת מן הדין על הנתבע כשרצה אומר לתובע השבע וטול ואין הלה יכול לומר לו אם רצית לישבע טול ואם לאו לך לך וכן כתב רבינו הגדול ז"ל ובמקומה נאריך בזה בעזרת האל והוא השיב נפקא מינה לכדאמרינן במסכת שבועות בדאורייתא נחתינן לנכסיה בדרבנן לא נחתינן לנכסיה ואילו לא אמרה הרב הייתי אומר דכי אמרינן בדרבנן לא נחתינן לנכסיה הני מילי בשבועת הנשבעין ולא משלמין דעלה קיימי בההיא שמעתא כדכתיבנא ואם אינם רוצים לשלם אין יורדין לנכסיהון אבל הנשבעין ונוטלין שתפסו ולא רצו לישבע ודאי מוציאין מידם שהרי שלא כדין תפסו ואוקי ממונא בחזקת מאריה קמא דכל זמן שלא נשבע אין לו כלום ואם אתה אומר כן כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו ואינו רוצה לישבע אלא נראה שמוציאין גזלה מתחת ידו אלא מיהו חזינא במסכת שבועות דנסיב לה טעמא משום פלוגתא דר' יוסי ורבנן בגזל מציאת חרש שוטה וקטן והתם גזל מעליא הוא דקא גזל מינייהו בידים ואפילו הכי לא מפקינן מיניה מידי הילכך הכי נמי איכא למימר בכל הנשבעין ונוטלין שדינן ליטול מן התורה בלא שבועה כגון פוגם שטרו ואלו השנויין כאן שאם תפסו ואינן רוצים לישבע לא נחתינן לנכסיה אלא משמתינן ליה כדעבדינן בגזרה דרבנן כדמפרש התם בשבועות אבל יש להשיב בפירוש מה ששאלו הראשונים שאם היתה אשה זו חשודה על השבועה היה מן הדין שתטול בלא שבועה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ולא מהפכינן לה אשכנגדו ומיפסד נמי לא מפסדא כיון שדינה ליטול מן הדין בלא שבועה וכן הכלל מסור בידינו בכל אותן הנשבעין ונוטלין שדינן ליטול מן הדין בלא שבועה וכו' ועכשיו מייתי לה לידי שבועה דאורייתא ונשבע הוא ונוטל ממנה אבל שמעינן שרבינו הגדול לא היה דעתו כן וכתב בתשובה שהפוגם שטרו והוא חשוד נשבע הלה ונפטר לפיכך לא השיב בשאלה זו כן. עוד יש לומר דנפקא מינה דאי בעיא איתתא למימר לא בעינא למידן בשטרא חשבוה לשטרא כמאן דליתיה דחייב היסת והכי מהדר רבינו הגדול הגאון ז"ל וא"נ מהפך לה עלה הדרא להיסת והשתא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא דעד אחד ועל כרחה נשבע ובתפיסה דרבינו הגדול מסתברא דוקא דתפסה מיניה מעות אבל תפסה מיניה מטלטלין כיון דגופייהו לא מקניין לה מפקינן מינה והדר לא גביא אלא בשבועה. הרמב"ן ז"ל:
וכתב הרשב"א ז"ל עוד כתב רש"י ונפקא מינה לאפוכי שבועתא גם זה איננו דלעולם שבועת הנוטלין אין מהפכין אותה מתובע ומימר אמר ליה נתבע לתובע אי ניחא לך דלישתבע ולשקול שפיר ואי לא זיל דשבועה גבי דידך הוא וראיה מדאמרינן פרק שבועת הדיינין בהא דיתומים דרב ושמואל דאמרי ואפילו בפוגם את שטרו ומת אי נמי בעד אחד מעידו שהוא פרוע ומת ואם איתא דמהפכין מן התובע אמאי פקעי יתומים דתבעו ליהפכו על הנתבע כדרך שהיה אביהם יכול להפכה אלא ודאי משמע מהכא דמתובע לנתבע לא מהפכין לעולם ולא עוד אלא אפילו כופר בכל דעיקרא אנתבע אי בעי לאפוכה אתובע מפיך ואי לא אזיל הלה בפחי נפש כ"ש זו דעיקרה אתובע היא ע"כ:
וז"ל תוספות שאנץ הכי נראה לפרש לר"י דבשבועה דאורייתא נפקא מינה לענין היפוך שבועה דבדאורייתא לא מפכינן ובדרבנן מפכינן דבדאורייתא לא מצי למימר השבע וטול אבל בדרבנן מצי למימר השבע וטול מגמגם לר' משום דאמרינן דבדרבנן מפכינן היינו כשהנתבע מהפך אותה לתובע ואומר לו הנתבע השבע וטול אבל הכא אפילו בדרבנן היה לנו לומר דלא מפכינן שעל האשה התובעת מוטלת השבועה ומאחר שהיא תובעת אינה יכולה להפך אותה משום שבעלה יכול לומר לה אם תרצה לגבות השבע וטול: הא דאמרינן יהיב לה כתובה באפי סהדא קמא כו'. לאו למימרא דעכובא הוה דאי לא פרע לה באפי תרי דלא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא אמנה קמא דהוא הדין והוא הטעם אי פרע לה באפי חד סהדא דמייתי לה לידי שבועה אלא עצה טובה קמ"ל דלא יפרע לה בלא תרי סהדי שלא תכפור הכל כמו שכפרה בפרעון הראשון. תלמידי הרשב"א ז"ל:
היכי סמיך סהדא קמא אסהדא בתרא פירש רש"י הא מה שראה זה לא ראה זה ואם תכפור על שתיהן אין כאן אלא עד אחד ותשבע ותטול שלישית ונמצא מפסיד והקשו בתוספתא דאם כן אתיא קושיין דלא כהלכתא דהא קיימא לן כרבי יהושע בן קרחא דאין צריכין שיראו שניהן כאחד והלואה אחר הלואה מצטרפים והוא הדין לפרעון אחר פרעון שמצטרפין למנה מיהת אם כל אחד מהם מעיד על מנה לכך פירשו היכי סמיך והא כיון דנצטרפו שניהם למנה אליבא דרבי יהושע בן קרחה כבר עשה כל אחד עדותו במה שראה ונתקבלה עדותו והיאך יכול עוד לחזור ולהשביעו על פי עד אחד מהם. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרא"ש היכי סמיך סהדא קמא לסהדא בתרא פרש"י ז"ל ועדין יצטרך לפרוע לה פעם שלישי תימא מאי קשה ליה פלוגתא היא בפרק זה בורר בהלואה אחר הלואה אי מצרפי דאיכא למאן דאמר לא בעינן ראיה כאחד ונראה לי דהכי פרכינן היכי סמיך סהדא קמא לסהדא בתרא לאשוויי פריעה א' כהלואה דאפי' למ"ד הלואה אחר הלואה דמצטרפי משום דממה נפשך אחד מנה קא מסהדי אם כן עדות שני עדים הללו אינן כי אם פריעת כתובה אחת כאילו ראו כאחת שפרע לה כתובתה אם כן היאך מוקי להו להנך קמאי בהלואה ע"כ: אלא יהיב לה כתובה באפי סהדא קמא כו'. והוא הדין דיכול למימר באפי תרי סהדי אחריני ומוקמינן לקמאי כהלואה על פומא דסהדא קמא אלא דנקט תלמודא חדא מינייהו דלא לאפושי סהדי. הריטב"א ז"ל:
ועוד שהיא תטעון שאותו המנה הוא אותו שהעידו עליו העדים האחרים והיה צריך שיעיד העד הראשון שלא היו שם עדים אחרים או שיעידו כל א' מתי נעשה אבל עתה העד עצמו יעיד בהלואה ראשונה כי הוא עצמו ראה הפרעון השני. ריב"ש ז"ל: מתקיף לה רב אשי אכתי יכולה לומר שתי כתובות כו'. פירש רש"י ורגלים לדבר לחוש לדבריה שהרי מעיד גם העד הראשון שלשם פרעון כתובה פרעה זה גם בתחלה. אלא אמר רב אשי הוא דמודע להו לסהדא קמא וסהדא בתרא לפני הפרעון השני כבר פרעתי לה כתובה זו לפני אחד מכם והיא כופרת ואני רוצה לפרעה שנית בפניכם לשם כתובה שיהיו לי שני עדים בדבר ואתבע את הראשונים שיש לי עליהם עד אחד ותתחייב שבועה דאורייתא וכיון דאודעינהו ולא מסיי' לי האי עד קמא תו לא מצי למימר שתי כתובות הוו דמלתא דלא שכיחא היא וכן פרש"י ולפי זה אינו צריך להודיעם בפניה וכן בדין שאילו צריך להודיעם בפניה הא ודאי לא שתקא ואמירתו בפניה לא מהני ליה טפי אלא ודאי פירוש רש"י עיקר והכין מוכח לישנא דלא קאמר אלא דמודע להו ולא קאמר דמודע להו באנפה. הריטב"א ז"ל:
ותלמיד הרשב"א כתב וז"ל יכולה היא שתאמר שתי כתובות היו כלומר ובפרעון הראשון החזרתי לך האחת משום דפרעון זה שני שיהא פורע' בלא ב"ד מוכיח ששתי כתובות היו תדע לך מדפרעא זימנא אחרינא באפי חד סהדא והעד עצמו מסייעה שאומר שעל שם פרעון נתנם לה ולמה היה פורעה שני פעמים אלא מפני שהיו שתי כתובות ומשני רב אשי והוא דמודע להו כלומר בפניה מודים אותה שלא היה לה עליו אלא כתובה אחת ופרעה בבית דין ועכשיו כדי להביאה לידי שבועה דאורייתא פורעה פעם אחרת ומדשתקה ולא אמרה מידי משמע דמודית לדבריו ותו לא מצי למימר כן ע"כ:
ותלמידי רבינו יונה כתבו לשון רש"י ז"ל וכתבו עוד וזה לשונם ותימה הוא למה הוצרך לתת טעם דלא מצי למימר שתי כתובות הוו דמשום דשתי כתובות לא שכיחי שאפילו נאמר שכיחי מה בכך הרי הלואות דשכיחי שני שטרות על אדם אחד אפילו הכי אם פרע הלוה את המלוה בפני עדים אע"פ שלא אמר להם משטר כך וכך אני פורע אותו לא יכול למימר סיטראי נינהו דכיון שיש שם עדים שקבל המעות לשם פרעון איתרע שטרא הכא נמי כיון שפר' לה הכתובה פעם אחת בפני עדים לא יכלה למימר על המעות הראשונים בכתובה אחרת קבלתי אותם ותתחייב שבועה על פי העד ע"כ:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא שתי כתובות הויאן שכתב לי שתי כתובות בשעת הנשואין דפייסת מינאי אכתוב ליך שתי כתובות משום דכתובתי' מרובה היא ולא מצינא דמיפרענא ליך בזמנא חדא ולכשאפרענה ליך חציה אקבל מידך השטר והני זוזי דמסהדי חד סהדא משום חד כתובה יהבתינהו ניהלי ויהבית לך ההוא שטר כתובה ושטרא אחרינא פרעי לי השתא באפי סהדי אי נמי דאמרה גרשתני ולא בעיא למהדר לך עד שתכתוב לי כתובה אחריתי ואע"ג דאמרו המגרש את אשתו והחזירה על דעת כתובתה ראשונה החזירה היינו דלא כתב לה אבל אי תקפה ליה וכתב לה אית לה אמר רב אשי דמודה להו בעל לדיינין ברישא מפומיה דלא הוה עליה מעולם אלא חדא כתובה כגון דתבעי לדינא ואמר בעלה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי וחזר ואמר בעל בבירור את אומר' שלא נתתי ליך מעולם כלום לשם כתובה ואכתי לא מייתי בעל חד סהדא דאית ליה אלא ליזיל וליתיב לה כתובה באפי קמא ובאפי סהדא אחרינא וכיון דאודית בפני בית דין דלא יהיב לה מידי לשם כתובה תו לא יכלה למימר שתי כתובות הוויין. ל"א דמודה להו לסהדי שאומר בפני העדים שלא פרע לה כלום לשם כתובה ולא היתה עליו אלא כתובה אחת כ"ש. וקשה לי דהודאה שלא בפני בית דין לא שמה הודאה. וראשון עיקר עכ"ל רש"י במהדורא קמא: תנן התם וכן היתומים וכו'. התם בשבועות כן גרסו תני רישא כשם שאמרו דפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה כן היתומים שהניח להם אביהם שטרות לא יפרעו וכגון דהוי אתו שטר מקוים. שקיל בלא שבועה דאמרינן ליה ללוה ברישא זיל שלים ואי לא אמר לוה אשתבע לי דלא פרעתיך שקיל מלוה בלא שבועה וכמדומה דמקמי ההוא תקנה דתקון בשבועה כדי להפיס דעתו של לוה אתמר הא ובלא שבועה ממש קאמר. מן היתומים שמת לוה דאבוהון נמי לא הוה שקיל מינייהו בלא שבועה דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ויורשין נמי נפרעין בשבועה שבועה שלא אמר לנו אבא ששטר זה פרוע דהיינו שבועת יורשין. רש"י במהדורא קמא:
השתא אבוהון שקיל בלא שבועה פירוש היכא דלא אמר ליה אשתבע לי ואינהו שקלי בשבועה אף על גב דלא אמר אשתבע ומתני' בשלא אמר אשתבעו לי מיירי אלא אמר רב נחמן וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה פירוש בשבועת היורשים וכשמת מלוה תחלה ושמעינן מהכא דיתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ואע"ג דלא אמרי אידך אשתבעו לן וכתב הרב בעל העיטור דדוק' דטעני אידך אמר לנו אבא פרעתי כדאמרינן בסמוך הא לאו הכי לא טענינן שאין טוענין ליורש זה לחובתו של יורש זה ואם באו לגבות מן הלוה עצמו ואמר להו אשתבעו לי כתבו מקצת הראשונים כגון רב שלום ורבי שמעון קיירא דמשתבע לוה ומיפטר. ורבינו האיי ז"ל כתב בתשובה שאין לסמוך עליהם אלא נשבעין שבועת היורשין דהא אי אמר לאבוהון אשתבע לי הוה משתבע ליה וכן עיקר והא דלא אוקימנ' מתני' בהכי משום דכולהו שבועות דמתני' מיירי כי לא אמר אידך אשתבע לי. הריטב"א ז"ל:
אבל אם אמרו אמר לנו אבא לא לויתי אף בשבועה לא יפרעו תמיה מלתא מאיזה טעם הוה סלקא דעתין למימר הכי ויש לומר דדילמא קא סלקא דעתין דכיון דאמר כן בשעת מיתה ודאי קושטא קאמר מה שאין כן בפרעון דדילמא פרע לאחרים וכסבור שפרע לזה ומתקיף לה רבא דאדרבה כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ואיהו לא מהימן לומר לא לויתי במקום שטר מקויים ואעפ"י שאמר בשעת מיתה. הריטב"א ז"ל:
וכן כתב ריב"ש ז"ל די"ל בדוחק דקא סלקא דעתין דכיון שאמר כן בשעת מיתה קושטא קאמר אלא כשאומר לויתי ופרעתי כיון דאיכא רגלים לדבר לא מהימן אפילו בשעת מיתה ועוד דתלינן דלאחר פרע וכסבור שפרע לזה ורבא מתקיף כו' ע"כ:
כאומר לא פרעתי דמי דכיון דאמר לא לויתי אומר הוא לא פרעתי דכיון דלא לוה פריעה מהיכן היא הלכך הוה לי' מודה דלא פרע ובמאי דאמר לא לויתי שקורי קא משקר דהא שטרא קמן. רש"י במהדורא קמא. ויתומים שאמרו ללוה קיים שטרך לא חשיב כאומר לא לויתי אלא אם כן אמרו שאביהם אמר דמזוייף הוא שהוא כאומר לא פרעתי דאי לאו הכי איכא למימר דאינהו אמרי הכי בטענת שמא משום דלא ידעי במילתא דאבוהון אבל לוה עצמו שאמר קיים שטרך כאומר לא פרעתי דמי. הריטב"א ז"ל:
כתב ריב"ש כשאומר לויתי ופרעתי כיון דאיכא רגלים לדבר לא מהימן ועוד כתב ריב"ש וז"ל יש מי שכתב דיתומים שאמרו ללוה קיים שטרך לא חשיב כאומר לא לויתי אלא אם כן אמרו שאביהם אמר להם שמזוייף הוא שהוא כאומר לא פרעתי הא לאו הכי אפשר דאינהו אמרי הכי בטענת שמא משום דלא ידעי במילי דאבוהון אבל לוה עצמו שאמר קיים שטרך כאומר לא פרעתי דמי ולגבי האי דינא דלא יפרעו לה נראה שיהיה דינם אמת שהרי אף היתומים צריכים שיטענו אמר לנו אבא פרעתי כמו שכתבתי למעלה בשם הרב בעל העטור ז"ל. ואם כן אם הם טוענים קיים שטרך הרי הודה שלא אמר להם אביהם לוה ופרע ואם כן בדין זה דין היתומים והלוה שוין ע"כ:
וכתבו תלמידי רבינו יונה ודוקא כשאומרין אמר לנו אבא לא לויתי ופורעין שלא בשבועהכדאמרן אבל אם אומרין לא ידענא ולא אמר לנו אבא מידי אינם נפרעין מהם אלא בשבועה שלא בא למעט אלא כשאומרין אמר לנו אבא לא לויתי ופירש ר"י בעל התוספות שאם אמר מתחלה לא לויתי ואח"כ חזר ואמר מה שאמרתי לא לויתי לא היתה כוונתי לומר שלא לקחתי בהלואה אלא שלא היה לו שום הלואה אצלי שכבר פרעתיו אינו נאמן ונפרעין ממנו שלא בשבועה ואי קשיא לך הא אמרינן במסכת כריתות אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי שיכול אחר כך לתקן דבריו ולחזור ולומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד כדי לפטור עצמו מן הקרבן שעל המזיד אין מביאין קרבן. יש לומר דהתם איכא הוכחא שהרי כשאמרו לו אכלת חלב רוצים לומר אכלת בשוגג ואתה חייב להביא קרבן דבענין שוגג מיירי ואם כן מוכחא מלתא כי כשהשיב לא אכלתי רוצה לומר לא אכלתי בשוגג כמו שאתם אומרים אבל הכא דלא שייך למימר הכי אינו נאמן. עכ"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל:
מעשה ב"ח ליפרע שלא בפני לוה ובשבועה משום חינא תקינו שנפרעת. רש"י במהדורא קמא: ורב נחמן אמר אפילו בעל חוב כו'. ופסקו רבוותא והרמב"ם הלכה כרב נחמן ומיהו אם הלוה במקום קרוב כדי מהלך יום אחד צריך להודיעו ואף כשהוא במקום רחוק אינו גובה אלא בשבועה אעפ"י שיש נאמנות בשטר אלא א"כ האמינו בפירוש אפילו שלא בפניו וכדכתיבנא לעיל ונראה לי לפי טעמו של רב נחמן שלא תקנו כן אלא בשלוה ממנו כאן והלך לו אבל אם הלוה לוה במקום א' והוא בא לכאן לגבות מנכסיו שיש לו כאן אין מגבין לו שלא בפניו אלא ילך למקום שהוא וידון עמו ואם יפסקו עליו שם שראוי לגבותו ומייתי אדרכתא בידיה מגבין ליה דבהא ליכא טעמא שנוטל מעותיו של חבירו והולך לו וכן אני דן. הריטב"א ז"ל. וכן כתב ריב"ש משמו ז"ל: ל"ש למזוני כו'. בין שתובעת מזונות מבית דין ורוצה שירדו בית דין לנכסי בעלה שהלך בעלה למדינת הים ובין ששלח גט ותובעת כתובתה אינה נפרעת לא כתובה ולא מזונות אלא בשבועה דאימר צררי אתפסה למזונותיה (כל זמן דלא) כלומר אתביעת כתובה משבעינן לה אבל אתביעת מזוני לא. בנים של כהנים גדולים לבסוף כלומר משביעין לה אכתובה ואי איתפסה צררי למזוני יהבינן להו לצררי בכתובה. בתחלה כשתובעת מזונות. תשבע בתחילה דשמא תמות קודם שתבא לידי גביית כתובה ואשתכח דיהבו ליה בית דין מזוני שלא כדין ר' שמעון אומר אינה תובעת כתובתה אלא מזונות אין משביעין אותה. ב"ד משביעין אותה מבעי ליה דהא בעל קיים. רש"י במהדור' קמא:

Daf 88b

על  העתיד לבא כלומר על אפוטרופסות שלהן משביעין אותה על שנתעסקה לאחר מיתה דלא מכח נכסי בעלה בא שבועה זו אלא מכח נכסי יתומים המשביעין אותה שלא גנבה משלהן כל זמן שירצו ואפילו אינה תובעת כתובתה מהן נשבעת כדין אפוטרופוס כדתנן בשבועות אלו נשבעין שלא בטענת ברי השותפין והאריסין והאפוטרופין לשעבר על אפוטרופסות של אביהן. כל זמן שתובעת כלומר אם תובעת כתובתה משביעין אותה ואם אינה תובעת אין משביעין אותה משום אפוטרופסות שלהן ולקמן פריך אם תובעת מבעי ליה. ישבע לכי גדלו יתומים ויהיב להו דידהו אי מייתו להו לידי שבועה משתבע להו ולא חיישינן למ"ד ממנעי אינשי מלממני אפוטרופוס אדיתמי דכיון דמינהו אבי יתומים אי לאו דעבד ליה טיבותא לא הוה ממני ליה וכיון דעבד ליה טיבותא לא ממנע אנפשיה אפילו ידע דאתי הוא לידי שבועה אבל מינוהו ב"ד ולית ליה שום טיבותא ממנו אי ידע דנשבע הוא לבסוך הואיל וחשדי ליה הלכך לא ישבע מנוהו בית דין ישבע דמגו דחשבינהו בית דין דהימנו ליה אפי' אתי לידי שבועה לא ממנע אבל מינהו אבי יתומים ממנע דאמר אנפשיה מה לי לצער זה אי עבד לי טיבותא תו לא ליעביד לי טיבותא. ר"ש דאמר אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה אפי' על העתיד לבא כלומר על אפוטרופסות שלהן כאבא שאול דאמר מינהו אבי יתומים לא ישבע ואשה נמי בעלה מינה אפוטרופוסת דודאי אי לאו דמינה בחייו אפוטרופסא לא הוה אפוטרופסא אחר מיתתו. ורבנן דאמרי אפילו על אפוטרופסות משביעין אותה. רש"י במהדורא קמא:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל וקא מפלגי בפלוגתא דאבא שאול כו'. פירוש דמתני' כשעשאה האב אפוטרופסא דהוה ליה אפוטרופסא שמינהו אבי יתומים ואם תאמר ודילמא כשעשאו בית דין אפוטרופא והוה ליה איפכא ר"ש כרבנן ורבנן כאבא שאול. י"ל כו' והוסיפו עוד לומר דבשנמנית מעצמה ליכא לאוקמי דלכולי עלמא יורשין משביעין אותה דלא שייך בהאי טעמא משתבעא ממנעא ולא הוי אפוטרופסא דכך אנו רוצין דמן הדין אין מעמידין אשה אפוטרופא:
וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל וקמפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן ר"ש כאבא שאול כלומר ר"ש דקאמר דאם אינה תובע' אין היורשין משביעין אותה משום דהוה ליה כאפוטרופס' שמינהו אבי יתומים שאינו נשבע לאבא שאול וקיימא לן כאבא שאול ומהכא שמעינן דיתומים שסמכו אצל בע"ה דינו כאפוטרופסא שמינהו אבי יתומים ולא ישבע וכן דעת הראב"ד בפרק הניזקין אלא שבמקצת פירש רש"י דממילא עשאה האב אפוטרופא שאלמלא זה לא היתה הולכת מקבר בעלה לבית חמיה להיות מעצמה אפטרופס' ורבינו נר"ו הכריע כדעת הראב"ד וכן השיב בתשובה ע"כ: מתקיף לה אביי האי כל זמן שתובעת כתובתה אם תובעת וכו'. רבינו חננאל גריס אם אינה תובעת כתובתה מבעי ליה והכי פירושא לא הוה ליה למיתני אלא סיפא דמתני' בלבד דמריש' משמע דכ"ז שתובע' כתובתה יורשין משביעין אותה אפי' על אפוטרופ' ולאבא שאול כשמינוהו אבי יתומים אין עליו שבועה כלל. הרא"ש ז"ל: וז"ל תלמיד הרשב"א האי כל זמן שתובעת כתובתה אם תובעת כתובתה מבעי ליה פרש"י ז"ל מדקאמר כל זמן משמע דשמעי' לת"ק דפטר לה משבועה ואפילו תובעת כתובתה וא"ל איהו כל זמן שתובעת כתובתה לא תפטרה ואינו דהא לא שמעינן לת"ק שדבר מכתובתה ואם כן אם אינה תובעת מבעי ליה אבל ר"ח פירש דלא הוה ליה למתני אלא סיפא דמתני' בלחוד דמרישא משמע כל זמן שתובעת כתובתה כו'. יורשין משביעין אותה אפילו על האפוטרופיא ולאבא שאול כשמינהו אבי יתומים אין עליו שבועה כלל קאמר הלכך אין על אשה זו שבועה אלא על כתובה שתובעת ונראה מדברי הרב דמינוהו אבי יתומים אפילו על ידי גלגול אין משביעין אותו וטעמא דמסתבר הוא דאי משביעין ליה אפילו בגלגול אתי לאמנועי. ע"כ: אלא אמר אביי כו'. יורשין משביעין אותה ואפילו כתב נדר ושבועה אין לי עליך לא לי ולא ליורשי שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע מנכסי יתומים אלא בשבועה והיינו דאבא שאול בן אימא מרים דאמר אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים כו' דמשמע דעולם משביעין אותה בשעת פרעון כתובה וכלישנא דאמר לה לההוא דאבא שאול אמתניתין דכיון דמתניתא הוא ודאי פליגי רבנן עליה בברייתא ואמרי דהיכא דכתב לה אין משביעין אותה והא דתנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה לא אמרו אלא בדלא כתב לה ורבנן אמרי אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו כרבנן דברייתא ואע"ג דאבא שאול בן אימא מרים יחיד הוא בברייתא ולא אשכחן תנא דפליג עליו ואפ"ה כיון דבלשון יחיד קתני לה ודאי פליגי רבנן עליה וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי שלא יתפרש לן בברייתא המחלוקת וקאמרי' רבנן פליגי עליה דההוא ברייתא דבי יחידאה נשנית הא תינח דמצית לתרוצי האי כל זמן שתובעת כתובתה דאההיא קאי דקתני אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשין ואתי למימר כל זמן שתובעת כתובתה כו' אינה תובעת כתובה דקאמר ר' שמעון מאי איכא למימר כלומר אכתי איכא למפרך אהייא קאי האי אינה תובעת דקאמר ר"ש דכיון דאאינו יכול להשביעה קאי לתני כל זמן שתובעת ולשתוק אלא אמר רב פפא כל זמן שתובעת ודאי אתי לאשמעינן כאבא שאול בן אימא מרים ואינה תובעת כתובתה אתו לאפוקי מדר' אליעזר דאמר הרי זה משביעה על פלכה ועל עיסתה כל זמן שירצה ואפילו אינה תובעת כתובתה. וממחלוקתו אתו נמי לאפוקי מת"ק דפליג עליה דר' אליעזר דאמר ועל אפוטרופיא משביעה כל זמן שירצה ואפילו אינה תובעת אבל לא על פלכה ור"ש פליג עלייהו ואמר דאם תובעת כתובתה משביעין אותה אפילו על פלכה והוא הדין דבעל נמי יכול להשביעה ופליג עליה דרבי אליעזר דאמר אפילו על פלכה דאם אינה תובעת כתובה אין משביעין אותה אפי' על אפטרופיא והוא הדין נמי דבעל אינו יכול להשביעה כל זמן שירצה אלא (ישבע) דהא עדיפא דאפילו בחייו אינו יכול להשביעה על אפוטרופיא שלו. לא ה"ג ר"ש כרבנן דאמר בין כך ובין כך אין משביעין אותה ולא סבירא ליה הבא ליפרע כו' אלא בשבועה ורבנן כאבא שאול בן אימא מרים דאמר אין יכול להשביעה לר' שמעון דפליג אהא מתניתא. ל"ש רש"י במהדורא קמא: ה"ג והיא גרש"י אלא אמר רב פפא לאפוקי מדר' אליעזר ומחלוקתו ואעפ"כ פי' ז"ל דרב פפא אינו סותר דברי אביי לגמרי אלא שמשלים עליהם לפרש סוף דברי ר"ש שכן פירש ז"ל לא תימא ר"ש אכתב לה נדר ושבועה בלחוד פליגי אכולא מלתא דר' אליעזר ובני מחלוקתו פליג ארישא ואסיפא דשמעינהו דקאמרי משביעה כל זמן שירצה שבועת אפוטרופיא היכא שלא פטרה מן הנדר כו'. עכ"ל רש"י. ולפי' זה הא דאמרינן אלא אמר רב פפא היינו לפי שלדברי אביי לא פליג ר"ש אלא אסיפא בלחוד. ויש ספרים דלא גרסי אלא והיא נסחא מרווחת יותר לפי' זה שהוא הנכון אבל יש שפירש דרב פפא סתר ליה לכולא אוקימתא דאביי למימר דלא פליג ר"ש על כתב לה נדר ושבועה וכולי עלמא מודו דנאמנות מהני על היורשין כשהוא מפורש כמו במשנתנו וכלא פלוגתא דר"ש אינו אלא ארישא דעשתה אפוטרופיא ואין זה נכון שא"כ למה ליה לר"ש לאורוכי כולי האי ולמימר דכל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה גם על האפוטרופיא בגלגול פשיטא אלא ודאי ר"ש אכולא מתניתין פליג כדברי רש"י ז"ל. גם מה שפירש רבינו ז"ל דברישא פליג ר"ש אפילו על תנא קמא דר' אליעזר שאף באפוטרופיא אין משביעין אותה פירש יפה וכן דעת הרי"ף וכן פירש בתוספות ורבינו הרמב"ן ז"ל אבל הראב"ד ז"ל פירש דאף ר"ש מודה שמשביעין אותה על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה כדברי ת"ק בדברי ר' אליעזר, ולא בא ר"ש לחלוק אלא שנחלקו ר' אליעזר ות"ק שלו כדהיינו פלך ועיסה והיינו דקאמר לאפוקי מדברי ר' אליעזר ומחלוקתו ממה שנחלקו בו ולא ממה ששניהם שוין בו והא דקתני כל זמן שתובעת דמשמע שבא להוסיף על דברי תנא קמא ההיא אכתב לה נדר ושבועה קאי וכדאוקימתא דאביי דרב פפא מוסיף וכדפרש"י. ואין פי' זה נכון דלישנא דר' אליעזר ומחלוקתו לא משמע הכי כלל אלא כפירוש רש"י וכדאמרינן בפרק ר' אליעזר דמילה שלא ברצון ר' אליעזר ומחלוקתו אלא ברצון ר"ש ובפרק שמנה שרצים נמי אמרינן אי הכי דברי ר' יוחנן בן נורי ומחלוקתו מבעי ליה כלומר דברי ר' יוחנן והחולקים עמו וכן פירשו בכל מקום. ואין הלכה כר"ש אלא כדברי תנא קמא דר' אליעזר דסתם משנה היא וקי"ל הלכה כסתם משנה וכן פסקו רבינו אלפס והרמב"ם ואע"ג דלפום אוקמתיה קיימי הלכה כר"ש דקם ליה כחנן או כאבא שאול הא לאו הכי דתהוי הלכתא כוותיה בהא כדברי ר"ח ור"ת ז"ל וכן פוסקין הרמב"ן] ז"ל וכל הפוסקים דלא כר' שמעון ותו לא מידי. הריטב"א: מתני' הוציאה גט כו'. פירש"י קא סלקא דעתין באומרת אבד שטר כתובתי. ע"כ. פי' קשיא ליה לרש"י אמאי לא פריש טענתייהו ברישא כי היכי דפריש בסיפא היא אומרת אבד גיטי כו'. והרי הטענות בשתי החלוקות שוות דברישא נמי היא אומרת אבד שטר כתובתי והוא אומר כו' ותירץ דאין הטענות בשתי החלוקות שוות דברישא במסקנא דשמעתתא טענתייהו היינו דהיא אומרת לא נכתב לה כתובה והוא אמר נכתב לה וזהו שכתב רש"י קא סלקא דעתי' באומרת אבד שטר כתובתי. פי' אבל למסקנא לאו הכי הוא טענתא אלא שהיא אומרת לא נכתב לה כתובה והיינו כשיטתו ז"ל לקמן בגמרא דכי קאמ' תלמודא שמע מינה כותבין שובר ותיקשי למאן דאמר התם דאין כותבין הכי הויא מסקנא דשמעתא דאי אומרת אבד שטר כתובתי ולא היינו דקא סלקא דעתי' מעיקרא וקושטא דמלתא לענין הלכתא לאו הכין הוא כנ"ל. ועוד אפשר לומר דלכך כתב רש"י כן כי היכי דלא נימא דמעיקרא קס"ד דבמקום שכותבין מיירי ושוב אסיק דמיירי במקום שאין כותבין ולא שני לן בין היכא דהיא טענה דלא נכתב לה מעולם כתובה להיכא דהיא אומרת אבד שטר כתובתי כו' דכיון דהוי לה מקום שאין כותבין גובה כתובתה בהוצאת הגט אע"ג דלא הוציאה כתובה דהא ודאי ליתא דכיון דמיירי במקום שאין כותבין למסקנא למה לי למיתני ואין עמו כתובה לא הוה ליה למתני אלא הוציאה גט בלחוד דעיקר טעמא דמתני' תליא משום דנהיגי שלא לכתוב ועוד מאי ואין עמו פי' עם הגט ואין לה כתובה מבעי ליה אלא ודאי למסקנא דשמעתא טענתה היינו דהיא אומרת לא נכתב לה כתובה והוא אומר דנכתב לה מוקמינן לה במקום שאין כותבין אבל אי טענה ואמרה אבד שטר כתובתי כיון דקא מודית בדבר דנכתב לה כתובה אינה גובה כתובתה ואפילו במקום שאין כותבין דהרי יש לחוש פן תפיק לה לכתובה וגביא בה וקי"ל דאין כותבין שובר וכל כה"ג לא אמרינן מגו דאיברא ודאי דמהימנינן לה ומיהו כיון דאיכא למיחש פן יפסיד הבעל לא תגבה עד שתוציא שטר כתובתה ולכך קתני במתניתין ואין עמו כתובה פי' דבשעת נתינת הגט לא היתה שם כתובה דלא נכתב לה כתובה והוא אומר דנכתב לה ולמאי דקס"ד דמיירי במקום שכותבין אתיא נמי שפיר הא דקתני ואין עמו כתובה דמשמע דדרך לכתוב לה כתובה אלא שהיא לא הוציאתו ע"כ כנ"ל.
ובמהדורא קמא כתב רש"י לישנא אחרינא וז"ל ואין עמה כתובה ובעיא למגבה כתובתה בגיטא דאפקה עילויה וקא תבעה כתובתה וקס"ד השתא דבמקום שכותבין כתובה עסקינן וקסבר האי תנא דכותבין שובר וכשהבעל מודה בכתובה עסקינן הלכך כי תבעה מיניה כתובה ואמרה אבד שטר כתובתי לא מצי טעין לה בעל שמא תביא שטר כתובתיך ותגבי מנאי זימנא אחריתי דאמרינן זיל פרע לה וכתוב שובר כי היכי דלא תגבי ביה זימנא אחריתי אבל הוציאה כתובה וקא תבעה כתובתה ואמר לה בעל היכן גיטך ואמרה ליה אבד גיטי והוא אומר לא כי אלא את אפקת ליה לגיטך עלי וטמנת ליה לכתובתיך והכריחוני ב"ד לפרוע כתובתיך ונתקרע הגט בב"ד וכתבו לי ב"ד שובר משום שטר כתובתיך שאם תוציאי עוד על יורשי שטר הכתובה ותבואי לגבות מכח אלמנות ותאמרי לא נתגרשתי ולא נפרעתי יהיה לי השובר לעד ושוברי אבד שהרי אמרו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה וכיון דליתיה לגיטא בעין מצי טען בעל ב"ד קרעו ליה לגיטא ואגב דמצי טעין הכי מצי טעין נמי אבד שוברי הלכך לא תפרע ואיכא למפרך אסיפא כיון דכותבין שובר אפילו בלא כתובה וגט נמי אם בעל מודה הוה מצי למגבי כתובתה ואפי' מביאה גט וכתובה נמי מצי טעין כה"ג ורבי פריך הכי וכמדומה לי דבלא גט או כתובה אינה יכולה לגבות הימנו כלום אבל הך פירכא איכא למפרך אסיפא כיון דכותבין שובר היכי מצי טעין אבד שוברי ובגמרא מפרש לה לסופה לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה ע"כ:
וא"ת מאי שנא כתובה מגט והא אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום והלכך כי הוציאה כתובה דהיינו מעשה ב"ד ממש הוי לן להימנה ואמאי קתני סיפא הרי אלו לא יפרעו מ"ש מהוציאה גט דגובה כתובתה משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וי"ל דאיברא ודאי אחר שנתחייב וטוען הלוה פרעתי דלא אמר כלום והיינו רישא דבהוצאת הגט הרי נתחייב בכתובתה והטוען פרעתי לא מהימן אבל בהוצאת כתובתה אינו מורה עליו שום חיוב דאפשר שלא נתגרשה ולא נתנה כתובה לגבות ומפיו אנו חיים דאיהו מנפשיה קא רמי עליה חיובא הלכך לאו מעשה ב"ד הויא אלא מעשה דידיה דקא מחייב נפשיה הלכך מהימן לומר פרעתי והיינו דשניא בין גט לכתובה ולא נצטרך לטעמא דמגו כמו שפירשו התוספות ז"ל. ואם תאמר למה היא צריכה להוציא הגט דמשמע דמכח הגט היא גובה דכיון דקי"ל דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפילו בלא גט הוה לן למימר שתגבה כתובה בעידי גירושין בלחוד ותירץ הר' יונה דכי אמרינן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום זהו באלמנה שאעפ"י שמנהג המקום לכתוב כתובה והיא אינה מוציאה כתובה גובה כיון דלא אתחזק ריעותא כי בעבור שלא הוציאה הכתובה לא נדון אותו ריעותא שדרך האשה שאינה חוששת בשמירת כתובתה מפני שאינה נותנת עיניה בגירושין ובמיתה לפיכך כשאומרת אבדה כתובתה נאמין אותה אבל הגרושה שצריכה לשמור את גיטה כדי שתגבה כתובתה ולא תצטרך לחזור אחר העדים מסתמא שמרה אותו וכשאינה מוציאה גט ריעותא יש בדבר כי שמא נפרעה בו וקרעו אותו וכתבו עליו גיטא דנא דקרענו לאו משום דגיטא פסולא הוא אלא כי היכי דלא תיהדר ותגבי ביה זימנא אחריתי ולפיכך לא נאמין אותה ולא תגבה אלא אם כן מוציאה הגט והשתא אתי שפיר מה דאמר רבן שמעון בן גמליאל מן הסכנה ואילך האשה גובה שלא בגט ור"ל מן הסכנה ואילך שלא היתה רשאה לשמור את גיטה ונסתלק הריעותא וגובה בכתובה בלבד והטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום והוא דאיכא עידי גירושין דאי לא במאי גביא וגבי פרוזבול נמי ר"ל שלא בשטר פרוזבול אבל פרוזבול צריך: והרא"ה כתב וז"ל גרסינן בפרק שנים אוחזין אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום פי' מעשה ב"ד היינו כתובה והיינו דקארו ליה מעשה ב"ד משום דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ור' יוחנן סתמא קאמר ולא משוי הפרישה במילתיה כלל ומדקאמר הכי שמע מינה דלעולם איתיה להאי דינא בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין דינא הוא דנפרעה בגט דכיון דבמקום שאין כותבין הוא גט היינו כתובה וחשבינן ליה כשטר כתובה ממש ובמקום שטר כתובה קאי ולא פרעינן לה בעידי גירושין בלחוד אלא בגט דוקא ולכי פרע לה קרעי' ליה לגיטא כי היכי דלא תהדר תגבי ביה ולקמן לא אתינן למימר אלא דלא יכלי למימר ליה האי טעמא דאבעי ליה למיקרעיה אי נמי למקרעי' ומכתב אגביה כדאיתא לקמן ולעולם ודאי בין מעיקרא בין אמסקנא קיימא לן דבמקום שאין כותבין גט היינו כתובתה ואילו גביא בי דינא לא מגבינן לה מדלא קרעיה ליה לגיטא דתו לא מצי למגבא מיניה כדאמרן דבמקום שאין כותבין לא גביא לעולם אלא בגט ובמקום שכותבין נאמנת לומר לא כתב לי ואין לי כתובה והויא ליה במקום שאין כותבין לגמרי מכיון דמהימנא לומר לא כתב לי ועליו להביא ראיה אבל אם הביא הוא ראיה שכתב לה ודאי אינה גובה שלא בכתובה שכיון שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה היינו ראיה דנפרעת כדאמרינן התם לעיל בכלתיה דשבתי בריה דר' מרינוס דאירכס' כתובתה ואמר לה פרעתי ואמרי דלא מהימן משום דהוחזק כפרן טעמא דהוחזק כפרן הא לאו הכי מהימן ותוספת ונדוניא בכתובה וכ"ש אם שטר כתובה יוצא מתחת ידו והשתא דאתינן להכי דאמרי דאפי' במקום שכותבין נאמנת לומר לא כתב לי ועליו להביא ראיה אפילו אמרה כתב לי נאמנת לומר לא נפרעתי ואבדה כתובתי מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי כל זמן שלא הביא הוא ראיה ומיהו אם אמרה הכי לא גביא נמי אלא בגיטא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון וכל עיקר אינה נאמנת משום טעמא דיכלה למימר לא כתב לי ואלו אמרה הכי לא גביא אלא בגיטה במקום שאין כותבין דגט היינו כתובה ותו דאילו מהימנא משום האי מגו לומר כתב לי ואבדתי לגבות בעידי גירושין איכא למיחש דילמא מעיקרא אמרה לא כתב לי דהא מהימנא וגביא בגיטא וקרעין ליה וכתבין אגביה כו'. ובתר הכי כבשא ליה לגיטא ואמרה כתב לי ואבדתי וגביא בעידי גירושין והוי מילתא דלית לי' תקנתא אלא ודאי דאילו אמרה הכי כלומר כתב לי ואבדתי לא גביא אלא בגיטא כדאמרינן דמשום מגו דלא כתב לי הוא ואילו אמר' הכי לא גביא אלא בגיטא השתא נמי לא גביא אלא בגיטא. אמר ליה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן רבי לא משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה והא הכא דגביא בגט שלא בכתובה אלמא דמההיא טעמא הוא משום דהטוען אחר מעשה ב"ד ומתני' סתמא קתני בין במקום דאין כותבין בין במקום שכותבין ובין באומרת לא כתב לי בין באומרת כתב לי ואבדתי כתובתי והיינו כר' יוחנן אמר ליה אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותה אודי ליה דודאי ממתני' שמעינן לה אמר אביי מאי מרגניתא דילמא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דגט היינו כתובה כלומר דגט קאי במקום שטר כתובה וחשבינן ליה כשטר כתובה ומתניתין דוקא בגט קתני וקס"ד דקרעיה ליה לגיטא כשטר כתובה ממש במקום שכותבין ותו לא בעינן טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד דכי היכי דבמקום שכותבין גובה בכתובתה הכי נמי במקום שאין כותבין גובה בגט דבמקום שאין כותבין גט היינו שטר כתובה גופיה לגמרי אבל במקום שכותבין כתובה אי נקיט כתובה גביא ואי לא לא דכיון דבמקום שכותבין היא אינה נאמנת לומר לא כתב לי וכל שכן דלא מהימנא לומר כתב לי ואבדה כתובתי דבמקום שכותבין לעולם כל היכא דלא מפקא שטר כתובה היינו ראיה דאיפרעא לה דלית לן הטוען אחר מעשה ב"ד כלל אלא הרי הוא כשאר שטרי חוב דעלמא ובמקום שאין כותבין דגבי' להו לאו מהאי טעמא הוא דגביא אלא משום דגט היינו כתובה כדאמרן. הדר אמר אביי לאו מלתא היא דאמרי כלומר דלית לן הטוען אחר מעשה ב"ד דאי סלקא דעתך דההיא מתניתין דאתיא למפשטא מינה במקום שאין כותבין היא וטעמא דגביא משום דגט היינו כתובה אבל במקום שכותבין אי נקיט כתובה גביא אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה לטעון ולימא פרעתי קשיא לן מאי קאמר אילימא אלמנה מן האירוסין במקום שכותבין אם כן מאי קשיא ליה במאי גביא הא איכא שטר כתובה אלא ודאי אלמנה מן האירוסין במקום שאין כותבין קאמר וכיון שכן מאי טעמא לא קאמר לה להדיא ותו מאי שנא אלמנה מן האירוסין דוקא אלמנה מן הנשואין נמי במקום שאין כותבין הוה יכול למימר ותו מה האי דמקשינן מינה דאמרינן דאמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנא לן וקיימא בקושיא ומינה הדריה למימר דאביי לאו מהא הדר ביה אלא מגופא דמתניתא ומאי קושיא אפילו תימא דאלמנה מן האירוסין לית לה אכתי שמעינן ליה להאי דינא באלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין ותו בר מהא תמיהא לן מלתא טובא דאפילו אי תניא נמי דאלמנה מן האירוסין אית לה כתובה מאי הוי ואכתי מנא לן דלא יכול למיטען פרעתי דילמא אמת דאית לה כתובה מדינא קאמר והיכא דלא טעון פרעתי אלא ודאי מחוורתא דמילתא מסתברא למימר דאביי הכי קאמר אלמנה מן האירוסין היכא דלא כתב לה דקים לן דאית לה כתובה היכי גביא לעולם לטעון ולימא פרעתי ולהכי נקט אלמנה מן האירוסין משום דגבי אלמנה מן האירוסין הוו מקום שאין כותבין דאפילו במקום שכותבין אין דרכן לכתוב לעולם אלא בשעת נישואין ולהכי נקט לה סתמא ולא אצטריך ליה לפרושי במקום שאין כותבין והוא הדין נמי דאיכא למפשטא מאלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין אלא דהך עדיפא ליה כדפרי' ומר קשישא לאו לאפלוגי אעיקר דינא אתי דודאי הא מילתא דקים להו לכולי עלמא היא דארוסה אית לה כתובה ומהא ליכא למפשטא הא דאביי משום דאית לה מדינא דאיכא למימר דכי אית לה היינו במקום דכותבין דאיכא ראיה דאיפרעא ובמקום שאין כותבין בדלא טעין פרעתי באלמנה מן הנישואין דבכי האי גוונא נמי הוא דאית לה כתובה אלא מר קשישא הכי קשיא ליה היכא אשכחן ליה דאיתניא בשום דוכתא דאלמנה אית לה כתובה במקום שאין כותבין דבשלמא אי אשכחן דאיתניא בשום דוכתא ודאי היינו ראיה דלא יכול למימר פרעתי דאם כן לא הוה פסיק ותני סתמא דאית לה כתובה דמאי כתובה אית לה כיון דמלתא ברשותיה דלא למפרעה ויכול למטען פרעתי אבל השתא דלא איתניא בשום דוכתא אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנא לן דלא יכול למטען פרעתי והיינו דמייתי אביי ראיה מאלמנה מן האירוסין ודחיא מר קשישא בהכי. וכי תימא אכתי שמעינן לה מאלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין הא ליתא דהא נמי מדחיא כדדחי מר קשישא להא דאלמנה מן הנשואין נמי לא אשכחן בשום דוכתא דאיתניא לה דאית לה כתובה במקום שאין כותבין והכי נמי איכא למימר דדלמא לית לה כתובה והא דקתני אע"פ שלא כתב לה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי ב"ד והא הכא דכיון דלא כתב לה כמקום שאין כותבין דמי וקתני דגביא כתובתה מתני' בגט קאמר ועיקר משמעותא דקא משמע לן היינו דאעפ"י שלא שעבד עצמו לה חייב מאליו בכתובתה ובתולה גובה מאתים ואלמנה גובה מנה בנתגרשה אבל בנתאלמנה ודאי יכול לטעון פרעתי וכיון דלא איתניא בהדיא בין באלמנה מן האיררסין בין באלמנה מן הנשואין דאית לה כתובה במקום שאין כותבין הכריחא דאביי דמוכח מינה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום תו ליתי' דלעולם אימא לך דאין הכי נמי דאלמנה במקום שאין כותבין ואמר פרעתי נאמן אי נמי איכא למימר אלמנה מן הנשואין לאו פירכא דהוה יכול למימר ליה דלא גביא אלא ביושבת תחת בעלה אבל מאלמנה מן האירוסין קשיא וכי תימא אפילו איתניא לה אכתי מה ראיה איכא היינו במקום שאין כותבין ור' יוחנן הוה אמר ליה אפילו במקום שכותבין איכא למימר מכל מקום כיון דשמעינן ליה לעיקר דינא יכול ר' יוחנן למימר דכיון דאשכחן דאין אדם יכול לטעון אחר מעשה ב"ד הוא הדין אפילו במקום שכותבין ואביי השתא לאו לתרוצי לדר' חייא אתי ור' יוחנן נמי דאמר מי משכחת מרגניתא תותא דאכתי איכא למימר מאי מרגניתא דהא מתני' דהתם לעולם איכא לדחוייה כדדחי' במקום שאין כותבין ולא אתי אביי השתא למימר אלא דדינא מפשיט מאלמנה מן האירוסין ואמרינן אלא אביי מגופא דמתניתין הדר ביה למימר דודאי מההיא מתניתין דהוציאה גט ואין עמו כתובה שמעי' לה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דאי סלקא דעתך הכי הוא כדדחי דמתניתין במקום שאין כותבין והיינו דגביא בגט דהוא כשטר כתובה ולאו משום טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד אטו גט מנה מאתים כתוב ביה כלומר והיכי אפשר דליקום במקום שטר כתובה לגבות ואלו הוה מדינא יכול למטען פרעתי ומשום גט לא מהימן כאילו שטר כתובה יוצא מתחת ידה אטו גט מנה מאתים כתיב ביה וכי תימא כיון דתקון רבנן דליקום במקום שטר כתובה כמאן דכתיב ביה מנה מאתים דמי מכל מקום לטעון ולימא פרעתי דאפילו איתא דלהוי כשטר כתובה וכמאן דכתיב ביה דמי מ"ש משאר שטרא דעלמא כדמפרש ואזיל וכי תימא דאמרינן ליה אי פרעת' אבעי ליה למקרעיה כלומר כיון דתקון רבנן בגט ליקום במקום שטר כתובה אם איתא דפרעתה איבעי לך למקרעיה כאילו הוא שטר כתובה עצמו אמר לא שבקתה דאמרה בעינא לאנסובי ביה שלא הניחתו לקרעו והדין עמה כדי שיהיה לראיה ותנשא בו, וכי תימא אמרי ליה אבעיא לך למקרעיה ומכתב אגבו גיטא דקרענוהו לאו משום דגיטא פסולא הוא אלא כי היכי דלא תיהדר תגבי ביה זימנא אחריתא אמר כל מאן דמגבי בבי דינא מגבי כלומר וכי כל הבא לגבות בב"ד הוא גובה דב"ד בקיאי וידעי למעבד הכי אבל אנא כיון דחזיתא דבדין היא מעכבת עלי שלא לקרעו הייתי סבור דגט לאו במקום כתובה קאי כלל ותהוי כתובתה כמלוה על פה וכל היכא דקא תבעה לי מהימנא לומר פרעתי ולהכי פרעתיה ובודאי סגיא ליה בהאי טעמא אילו היה אדם יכול לומר כלום ולטעון אחר מעשה ב"ד וכיון דלא מהימן בהא שמעת מינה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אף על גב דמהא ליכא למשמע מינה אלא במקום שאין כותבין ור' יוחנן אפילו במקום שכותבין קאמר מכל מקום ממתני' שמעינן לה לעיקר דינא וכיון דהכי הוא ודאי יכול ר' יוחנן לומר דהאי דינא לעולם איתיה ואפילו במקום שכותבין וכדפרישנא לעיל והשתא אתיא שפיר דר' חייא ור' יוחנן דהיינו מרגניתא דהא אמרינן דממתני' גופא איכא למשמע מינה ואף על גב דממתני' לא שמעינן מינה אלא במקום שאין כותבין אפשר דר' חייא לא אמר ליה דהיינו מתניתין אלא אעיקר דינא. אי נמי כיון דסוף סוף לא סגיא לן בדלא שמעינן לה ממתניתין ותהוי כדבעי' שמעינן לה כפשטא ואפילו במקום שכותבין והכי שמעין לה ר' חייא ור' יוחנן. והאי פירושא מרגניתא מפי מורי אחי נר"ו. עכ"ל הרא"ה ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל בפרק שנים אוחזין ויש לפרש שאף על פי שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הני מילי כשהוציאה גט שהוא מוכיח שיש לה כתובה מחמת תקנה שתקנו חכמים כל הנשים כשיתגרשו תהא להם כתובה אבל כשלא הוציאה גט אין לה כלום אפילו יש לה עדי גרושין שאני אומר פרעה וכתבו עליו ב"ד גיטא דקרענוהו משום דגיטא פריעא הוא דכיון שעיקר ראיתה שתגבה אינה אלא מחמת הגט שמשנתגרשה הוא שנתחייב בכתובתה בתקנת חכמים ועכשיו אין אותה הראיה בידה תולין בפריעה דהא איתרע ראית מעשה בית דין ואף על פי שאלמנה גובה בעדי מיתה אף על פי שאין לה כתובה ואפילו במקום שכותבין לרבי יוחנן התם משום שעיקר מעשה ב"ד הן עדי מיתה שהרי תקנו חכמים שאם ימות תגבה והרי מת הילכך רישא וסיפא גט ממש קאמר לרבי יוחנן כפשטא דמתני' וכן נמי לאביי וזה הלשון עיקר והכי נמי מוכח בשילהי פרק הנושא דאקשיה בגרושה אי דלא נקיטא כתובה במאי גביא כלומר בלא גט ואלמנה גובה אותה בעידי מיתה דוק ותשכח ע"כ. והרב בעל המאור ז"ל בפרק שנים אוחזין פי' ההיא דרבי יוחנן בענין אחר דהא דאמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום היינו טענה זו שטוען לא אפרע עד שתחזיר לי את שטרי וקא משמע לן דאפילו לרבי יהודה דאמר אין כותבין שובר במעשה ב"ד מודה דכותבין. והאי דינא לא צריכא לן דהא קיימא לן דכותבין שובר בכל שטרי חוב ואפילו בלא מעשה ב"ד ורבי יוחנן גופיה מאריה דשמעתתא בגט פשוט. אי נמי קא משמע לן דכותבין שובר בכתובה דהיא מעשה ב"ד אף על גב דליכא למימר עבד לוה לאיש מלוה והכי מפרש לה רבי יוחנן למתניתין הוציאה הגט ואין עמה כתובה גובה כתובתה כשהבעל מודה אלא שטוען לא אפרע עד שתחזיר לי שטר הכתובה ובדין הוא דאפילו לא הוציאה הגט שהרי הבעל מודה אלא איידי דבעי למתני סיפא כתובה ואין עמה גט תנא רישא הוציאה גט ואין עמה כתובה ולעולם רישא כשהבעל מודה סיפא כשאין הבעל מודה שהרי הוא אומר אבד שוברי כלומר הגט שאבד ממך בו היה שוברי כתוב על גביו גיטא דין דקרענוהו כו' ע"כ: והתוספות יש להם שיטה אחרת ופליגי אכולהו הני רבוותא דסבירא להו דרבי יוחנן הכי קאמר הטוען אחר מעשה ב"ד כו'. פירוש דאמר פרעתי ואפילו במקום שכותבין כתובה ולא נקיטא כתובה אינו נאמן לומר פרעתי וצריכין למימר דקסבר ר' יוחנן דבעלמא כותבין שובר לאדם שאבד שטרו ולא יוכל הלוה למימר לא אפרע לך עד שתחזיר לי שטרי שמא יאבד שוברי ותוציא שטריך ותגבה פעם שנית דאי אין כותבין שובר בעלמא ואי אבד שטרו לא יפרע לו היכי קאמר ר' יוחנן הכא שגובה כתובתה בלא כתובה דילמא מוציאה כתובתה ותגבה פעם שנית. וכי תימא לעולם קסבר בעלמא אין כותבין שובר שמא יאבד שוברו כו' והכא שאני שאפילו תחזיר לו הכתובה עדיין צריך לו לשובר שהרי תוכל לגבות שנית אף בלא כתובה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הילכך מה לי תחזיר הכתובה ומה לי לא תחזיר לעולם הוה צריך לשמור השובר. ליתא דלעולם הוא נפסד יותר כשהכתובה בידה ממה שאם לא היתה בידה דאי אין כתובה בידה נהי לא מצי למימר פרעתי מכל מקום נאמן לומר אלמנה נשאתיך או פרעתיך במגו דאי בעי אמר לא נשאתיך מעולם ועתה שהכתובה בידה לא יוכל לטעון אחד מכל אלו וכיון שהוא נפסד יותר כשהכתובה בידה ממה שאם לא היתה הכתובה בידה אין לפרוע לה עד שתוציא כתובתה למ"ד אין כותבין שובר וכן מוכח בריש פרק שני דכתובות דמוקמינן לברייתא דקתני אבדה כתובתה נשרפה כתובתה כגון דאמרי עדים נשרפה ואי לא הכי לא יהבי לה כתובתה למאן דאמר אין כותבין שובר אף על גב דבלאו הכי צריך הוא לשובר דילמא מפקי לעידי הינומא תרי זימני הואיל ויכול לבא לידי הפסד יותר על ידי כתובה כדפרישנא והיא לא תמצא עידי הינומא בכל פעם הילכך ודאי כותבין שובר. כן כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו פירקא קמא דמציעא. ואין לומר דמפסיד במה שכתובה בידה ולא בידו דאלו היתה הכתובה בידו היה טוען פרעתי הכל דכתובתיך בידי מה בעי דהא אליבא דמאן דאמר אין כותבין שובר קיימינן ומה לי שמירת השובר או שמירת הכתובה הילכך אין לך לומר אלא ההפסד שמגיע בין כשכתובה בידה לכשאינה בידה. וכמו שכתבו התוספות. וכתוב בגליון תוספות שם בפירקא קמא דמציעא בתוספות רבינו שמשון כתוב דאין מפסיד במה שתשאר הכתובה בידה אלא מנה שלא יוכל לומר אלמנה נשאתיך אבל לענין אם יבא למקום שלא יהא לה עידי קידושין אין נפסד דנהי דאין יכול לומר אין את אשתי מפני הכתובה מכל מקום יוכל לומר לא גרשתיך כיון דאין מכירין ואפילו שתוציא שטרו אז יהא נאמן לומר פרעתי הכל אף על פי שהכתובה בידה מגו דיכול לומר לא גרשתיך ומיהו אי סבר ר' יוחנן אין כותבין שובר אף על גב דלא אמר כלום ואין נאמן לומר פרעתי מ"מ מנה מיהא היה יכול לעכב בידו עד שתחזיר את הכתובה כיון דבמה שתשאר הכתובה בידה יכול לבא לידי הפסד מנה ועל מנה מצריך לפרוע כיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר אבל בפרק גט פשוט איתא בהדיא דכותבין שובר והשתא דלא אמר כלום גובה את כל המאתים ע"כ. וכן כתבו התוספות כאן בגמרין אבל התוספות שם בפרק שנים אוחזין כתבו כלשון הרא"ש דכתבי דמפסיד במה שהכתובה בידה דאי אין כתובה בידה נאמן לומר נשאתיך אלמנה או פרעתיך במגו דאין את אשתי. ומה שהקשו על זה דאפילו הכתובה בידה מצי למימר במגו דלא גרשתיך כתבו בחידושין שם בפרק שנים אוחזין דהכי דעת התוספות ז"ל דיפסיד שתגבה על ידי הכתובה מיורשיו דלא שייך מגו אף על גב דטענינן ליתמי פרעתי היכא דאביהן הוה מצי טעין אף על גב דלית להו מגו הני מילי בפקדון אף על גב דלא טענינן להו נאנסו משום דלא שכיח אבל טענת לא גרשתיך לא שייכא כלל גבי יתומים. עוד יש לפרש דיפסיד דעל ידי הכתובה תתבענו מזונות אבל אם לא היה לה כתובה יכול לומר אין את אשתי. ע"כ:
וכתב עוד הרא"ש שם בפרק שנים אוחזין וז"ל. ויש לומר דאין להוכיח מדסבירא ליה לר' יוחנן ולאביי הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מכלל דסברי כותבין שובר דלעולם קסברי בעלמא אין כותבין שובר ואפילו הכי חייב לפרוע אף על פי שאינה מחזרת לו הכתובה משום דאלמוה רבנן לכח מעשה ב"ד ואפילו לא אלמוה נמי מצינן למימר דהאי דאין כותבין הוי במקום שהיה יכול לומר פרעתי אם לא היה השטר בידו הילכך לא יפרענו עד שיחזיר לו שטרו אבל הכא דאפילו אם אין כתובה בידה אינו יכול לומר פרעתי לא נמנע בשביל זה מלפרוע כתובתה אף על פי שמפסיד בדבר אחר שהיה יכול לומר אלמנה נשאתיך מאחר שלענין טענת פריעה אינו מפסיד וההיא דפרק שני דכתובות שאני התם שהכתובה מזקת לבעל שאינו יכול לומר פרעתי אם יאבד השובר שאם לא היה הכתובה בידה היה יכול לומר פרעתי כשהביא עדים שכתב לה דמיירי התם במקום שאין כותבין וכתב לה אבל במקום שכותבין יפרענה אף על פי שאין כתובה בידה דלא מהימן לומר פרעתי כשאין לה כתובה. ע"כ:
וכתבו עוד התוספות דלר' יוחנן הכי מפרשא מתני' הוציאה גט מידה כו' לאו דוקא גט אלא כלומר עידי הגט דהא אינו נאמן לומר פרעתי וגם אינו יכול לומר לא אפרעך עד שתחזיר הכתובה אף על גב שיכול לבא לידי הפסד דקסבר כותבין שובר ודלא כשיטת הרא"ש דכתבינן בסמוך ודלא כשיטת הרמב"ן והרא"ה דלעיל דלדידהו הוציאה גט דוקא לר' יוחנן וכדכתבינן לעיל:
עוד כתבו כתובה ואין עמה גט פי' עידי הגט היא אומרת אבד גיטי שהלכו להם העדים והוא אומר שכבר פרע לה והיה לו שובר שלא תגבה פעם אחרת ונפסד נאמן מגו דאי בעי אמר לא גרשתיך ואם תשאל ולמה לי לסדורי טענתייהו בהכי ליתני היא אומרת מגורשת אני והוא אומר לא גרשתיך דאיהו נאמן וממילא שמעינן דנאמן לומר פרעתיך במגו דלא גרשתיך. תשובתך הא בעי לאשמועינן דמגו טוב הוא אף על גב דאיכא לאקשויי עלה דהאי מגו וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:
ובתוספות שאנץ בפרק שנים אוחזין כתוב וז"ל הא דנקט אבד גיטי לאו דוקא דהוא הדין אם אומרת מגורשת אני שהרי הבעל מודה שגרשה אלא אורחא דמילתא קתני דבטוענת מגורשת אני קאמרה נמי אבד גיטי דלא לימא הבעל היכן גיטך. אי נמי להכי קתני אבד גיטי דלא לימא לה בעל איה גיטך לפי כשבאת לגבות ראיתיו בידך והזקיקוך ב"ד לקרעו דאע"ג דסבירא ליה לר' יוחנן כותבין שובר וגביא בלא כתובה היינו דלא מפסדא כתובתה אם לא תביא אותה מיהו היכא שאנו רואין אותה בידה הזקיקוהו ב"ד לקרעה וליכא מאן דפליג. הוא אומר אבד שוברי פי' דבלאו הכי לא הוה מהימן לומר פרעתי דאמרינן ליה אחוי שוברך שהרי לא היה פורע בלא שובר פן תגבה פעם אחרת על ידי הכתובה לאחר מיתה או מחיים ובעידי גירושין. ע"כ: עוד כתבו בתוספות וכן ב"ח שטוען פרוזבול היה לי ואבד וזה מודה שכך הוא אלא שפרעו נאמן במגו דאי בעי אמר לא היה לך פרוזבול והשמיטה שביעית ולא פירשו בזה כדפירש רש"י דזה אומר השמיטתו שביעית וזה אומר פרוזבול היה לי כו'. משום דכיון דטעמא דכתובת אשה משום מגו ובעי תנא להשמיענו דמגו טוב הוא זה וכדכתיבנא דהכי פירושו נמי האי דב"ח מטעמא דמגו כדי לדמויינהו אהדדי. עוד כתבו לפי שיטתם רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט פירוש שלא בעידי הגט הואיל ואי אפשר לה להביא עידי גירושין וזה קשה דבשלמא לענין הגט איכא סכנה בשמירתו אבל עדי הגט אפשר להביאן ואין סכנה בדבר זה: ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל רבן שמעון בן גמליאל אומר מן הסכנה ואילך כו'. כלומר מן הסכנה ואילך שגזרו שמד שלא יקיימו ישראל המצות והיו מפחידין מלשהות אצלם הגט והפרוזבול כדי שלא יראו שהיו מקיימין מצות השמטה ומצות גט גובין בלא גט ובלא פרוזבול. ולפי מה שפי' ר"י בעל התוספות דגט רוצה לומר עידי גירושין יש להקשות היכי קאמר שאם הוא אומר פרעתי והיא אומרת לא נפרעתי שהאשה תהיה נאמנת ולמה לא תביא עידי הגירושין שאפילו בשעת הסכנה היא יכולה להביאם וכשאין עמה עידי גירושין הוה לן למימר שנאמין אותו במגו שהיה יכול לומר לא גרשתיה. ויש לומר דמן הסכנה ואילך שלא היתה יכולה לעכב גיטה חזקו חכמים כח האשה ואמרו שלא יהיה הבעל נאמן במגו ומכל מקום קשיא להו לתוספות כי היכי דפריך בגמרא לרב אי דליכא עידי גירושין במאי גביא הכי נמי תקשי לר' יוחנן ולא אשכחן דתלמודא פריך עליה מידי. ותירצו דלר' יוחנן דאלמוה רבנן לכח האשה דאף קודם הסכנה אין נאמן לומר פרעתי אין תימה דאלמוה לאחר הסכנה שלא יועיל לו מגו דאם איתא דפרעה איבעי ליה לאזדהורי בשובר שלו. זאת היא שיטת התוספות: והריטב"א אזיל בשיטת רבוותא דלעיל שכתב וז"ל הוציאה גט כו'. פירוש וקמשמע לן שאינו יכול לטעון פרעתי ופרישנא טעמא בפרקא קמא דמציעא משום דכל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דכל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידה דמי וכדאמרינן התם אמר ר' חייא לא משנתינו היא הוציאה גט כו' עד מרגניתא תותה ואף על גב דאמר אביי דילמא מתני' במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דגט היינו כתובה הא הדר ביה אביי למימר דלא מילתא היא דאמר דאפילו תימא דמתניתין במקום שאין כותבין גט מנה מאתים לא כתיב ביה אלא ע"כ טעמא משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכן הלכתא ומתני' ודאי אליבא דר' יוחנן ור' חייא בר אבא אפילו במקום שכותבין כתובה קאי ואף אביי מעיקרא מדחא הוה דחי וכיון דע"כ לא סגיא ליה דלא תהוי טעמא דמתניתין משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הדר ביה נמי לגמרי ושבקיה למתני' כפשטה אפילו במקום שכותבין כתובה ובסוגיין נמי הכי הוה משמע לגמרא כפשטה דמתני' כדפרכינן מינה למאן דאמר אין כותבין שובר וכל מאי דשקלו וטרו בה רב ושמואל היינו לתרוצי למאן דאמר אין כותבין שובר אבל למאי דקיימא לן כותבין שובר כדאיתא בפרק גט פשוט מתני' בין במקום שאין כותבין בין במקום שכותבין ואפילו לרב ושמואל ואם תאמר אם כן דאפילו במקום שכותבין הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום תיקשי לן הא דתניא התם במציעא מצא כתובת אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר דאלמא כל היכא דלא נפיק שטר כתובה מתחת ידה לא גביא לה ואי משום דנפל ואיתרע ליה הכא נמי איתרע ליה כיון דלא נפיק מתותי ידה ואמרה דאבד מינה תירצו בתוספות דההיא לענין תוספת ונדוניא שלא אמרו הטוען אחר מעשה ב"ד כו' אלא לעיקר כתובה בלחוד שהוא תנאי ב"ד. ורבינו ז"ל היה אומר בשם אחיו ה"ר פנחס הלוי דמודה ר' יוחנן היכא שהבעל הביא ראיה שכתב לה שהוא נאמן לומר פרעתיה כל היכא דלא נפיק מתותי ידה והתם הא איכא ראיה שכתב לה שהרי שטר כתובה קיים ביד מוצאו ושניהם מודים בו והא דקתני הוציאה גט דוקא קתני דדוקא בגט אבל לא בעידי גירושין דהא איכא למיחש דילמא מפקא עידי גירושין בחדא בי דינא וגביא ועדים אחרים בבי דינא אחרינא וגביא וליכא למימר דכל היכא דלא אפשר כותבין שובר לכולי עלמא דהא הכא אפשר הוא למעבד תקנתא שלא תגבה אלא בגט ונכתוב תברא עליה כדאיתא בשילהי סוגיין והיינו דקתני סיפא רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט והוא דאיכא עידי גירושין כדאיתא בגמרא מכלל דשלא בשעת הסכנה אינה גובה אלא בגט ממש וכן פי' רש"י לקמן וכן עיקר. ע"כ:

Daf 89a

כתובה ואין עמה גט כו'. ואם תאמר כיון שהוא אומר שכתבה לו שובר אף על פי שנקרע הגט הרי הוא מודה שנכתב כדי שלא תגבה פעם אחרת בכתובה בלא גט ואם כן כיון שאין השובר בידו יש לו לפורעה. כבר נשמר רש"י שכתב שהוא טוען שאין לו לפורעה בכתובה בלא גט שכבר נפרעה בגט כו' מכח אלמנות בכתובה אבל בכתובה בלא גט אפילו בעידי גירושין אין לה לגבות. ריב"ש ז"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל כתובה ואין עמה גט כו'. פי' כתובה ואין עמה גט ואפילו יש לה עידי גירושין היא אומרת אבד גיטי קודם פרעון והוא אומר אבד שוברי וכבר פרעתיך. ואם תאמר למה לי למטען אבד שוברי תיפוק ליה דלא מפקא גיטא לא גביא מזו כבר נשמר רש"י ז"ל שכתב והוא אומר כבר הוצאת גיטך בב"ד ואמרת שטר כתובתי אבד וגבו ב"ד הכתובה ע"פ הגט ולי נכתב עוד שובר על הכתובה שאם תוציאי עוד שטר כתובה ותבואי לב"ד לגבות מכח אלמנות שיהא לי השובר לעד וזה השובר אבד ממני. ע"כ. ואשמועינן תנא אגב אורחיה דאף על גב דמחיים לא בעי שובר דגיטא הקרוע היינו שוברה ואינה יכולה לגבות בעידי גרושין אפ"ה מבעי ליה למעבד תברא נמי להיות לראיה אם תבא לגבות בכח אלמנות ואף על גב דעביד תברא לא סמכינן עלה בלחוד שמא יאבד וקרעי' גטא וכתבי' תברא עלוהי דכיון דאמור רבנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן דלא תגבי תרי זמני. ויש עוד לפרש והוא אומר אבד שוברי שבתוך הגט כלומר שכבר פרעה ונכתב השובר בתוכו ואם איתא נאבד הוא ושוברו אבד ופרש"י הוא עיקר ונכון יותר ע"כ. ונראה דלהכי קתני והוא אומר אבד שוברי ולא קתני והוא אומר פרעתי ונקרע הגט דהיינו עיקר הטענה למאן דאמר אין כותבין שובר משום דאי לא טעין אבד שוברי ריע טענתיה וטענתא דידה עדיפא טפי משום דאין אדם פורע עד דמתקן כל מאי דאפשר לתקוני וכל שכן מאן דפרע בב"ד דב"ד מתקני ליה כל מאי דאפשר לתקוני והילכך זה שאין שוברו בידו אף על גב דלגבי דידיה לא מצטריך ליה מ"מ לגבי יורשין צריך הוא לשובר ואיניש קא מהדר בדינרי יורשיו ולא בהפסדן הילכך אם איתא דפרעיה הוה ליה למכתב תברא דילמא מפקא לה לכתובה ותגבה שנית לאחר מותו לכך הוא טעין אבד שוברי דהיינו עיקר טענתיה והא כתיבנא לעיל בשם תוספות שאנץ דלהכי נקט אבד שוברי משום דבלאו הכי לא מהימן לומר פרעתי כו' והיינו כדכתיבנא כנ"ל:
וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול פירוש דסבר האי תנא שאין המלוה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד ובפרק השולח פרכינן מינה לרב דאמר נאמן ואוקמא למלתא כתנאי והלכתא כרב דאמר נאמן. ובמקומה פרשנוה בס"ד. הריטב"א ז"ל:
מן הסכנה ואילך שהיו גוזרים שלא לקיים מצות והיו מתיראים שלא לשהות גט ופרוזבול מפני השמד ושורפין אותו לאלתר דגט מצות איסור אשת איש הוא ופרוזבול מצות שביעית היא גובה כתובתה בלא גט דלא מצי בעל טעין נתקרע בב"ד ופרוזבול נמי לא מצי טעין לא היה לך פרוזבול. רש"י במהדורא קמא: וכתבו תלמידי רבינו יונה מן הסכנה ואילך כו'. גובה כתובתה כו' והוא דאיכא עידי גירושין דאי לא במאי גביא וגבי פרוזבול נמי רוצה לומר שלא בשטר פרוזבול אבל עידי פרוזבול צריך וגבי פרוזבול לית הלכתא כי האי מתניתא דבהדיא אוקימנא לה בפרק השולח כו' ואפילו שלא בשעת הסכנה נמי אם אמר פרוזבול היה לי ואבד נאמן ואף על פי שאין לו עידי פרוזבול וכתב הרמ"ה ומסתברא דמחייב שבועה כעין דאורייתא. ועוד כתב דהא דאמרינן דמן הסכנה ואילך לא תימא דוקא בשעת הסכנה אלא אפילו שלא בשעת הסכנה נמי דתחלה הוצרכו לעשות התקנה בשעת השמד ורצו שישאר לדורות דילמא גזרי שמדא ודייק הכי מלישנא דקאמר ומן הסכנה ואילך ולא קאמר ובשעת הסכנה ועוד האריך בפירושיו להביא ראיות מסוגית הגמרא והרצית אותם לפני מורי הרב נר"ו ולא הודה לי. עכ"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל: גמ' ש"מ כותבין שובר מדקתני הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה שמע מינה דכותבין שובר מדקתני גובה כתובתה בהוצאת הגט ולא חיישינן דילמא איערומי קא מיערמא והדרא ומפקא כתובתה בב"ד אחרינא ותגבה לאחר מיתתו בתורת אלמנה לאמר לא נתגרשתי ולא נפרעתי דהא ודאי בתורת גרושה לא הדרא וגביא דהא קרעי ליה לגיטא וכי הדרא מפקא לכתובה בלא גט נמי תנן במתני' לא יפרעו ומיהו הוה לן למיחש שמא תמתין עד שימות ותגבה כתובת אלמנה ומדלא חייש שמע מינה דכותבין שובר על כרחו של לוה ואינו יכול להשמיט עצמו ולומר לא אפרע לך עד שתחזיר לי השטר שמא תחזור ותוציאנו אלא אמרינן פרע והוא יכתוב לך שובר דאי אין כותבין שובר ליחוש כו'. ובבבא בתרא נקטינן כמאן דאמר אין כותבין שובר. רש"י במהדורא קמא:
וכתב (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל וז"ל ליחוש דילמא מפקא לכתובתה וגביא ביה פרש"י ז"ל בעדי מיתה וכן עיקר ופירושא דקא סלקא דעתין השתא כדלקמן דקרעיה גיטא ומ"ה לא קשיא לן בגמרא אמאי גובה בגט ליחוש דילמא כבר פרעה דאי פרעה איבעי להו למקרעיה לגיטא ומשום הכי נמי לא חיישינן דגובה בגט שני פעמים אלא הא מקשינן ליחוש דילמא הדרא וגביא בעדי מיתה כדפריש הרב ואי קשיא לך נימא ליה ביושבת תחת בעלה וכדאמרינן לקמן הא לא קשיא דהשתא ס"ד למימר בין יושבת בין אינה יושבת אי נמי דחיישינן דילמא סמוך למיתה גירשה ולא ס"ד למימר איהו דאפסיד אנפשיה. עד כאן:
וכתב ריב"ש פירוש לפירושו דכי היכי דלקמן כי אמרינן דגביא בעדי מיתה ביושבת תחתיו מקשי וליחוש דילמא סמוך למיתה גרשה כלומר דאפילו סמוך למיתה אמרינן במתניתין דגביא בגט ותפשוט דכותבין שובר ולא ס"ד למימר איהו דאפסיד אנפשיה כדמתרץ בתר הכי דאם כן לא פשטינן מידי בעלמא ה"נ סבירא ליה למאן דמקשי הכא כי אמרינן דגביא בגט אפילו בגרשה סמוך למיתה אף על גב דגביא בתר הכי בעדי מיתה תפשוט דכותבין שובר ולית ליה טעמא דאיהו דאפסיד אנפשיה. וכבר כתב הרב דהך קושיא והך דלקמן חדא כמו שאכתוב בסמוך. ע"כ:
עוד הקשה ריב"ש ז"ל דמאי קושיא דשאני הכא דאפילו מהדרא ליה שטר כתובה בעי לשומרו מן העכברים כדי שלא תגבה בעדי מיתה מיורשין למאן דאמר דאפילו במקום שכותבין הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואם כן בכי הא כותבין שובר לכולי עלמא דהא לא מפקא ליה מיניה מידי אם ישמור השובר או הכתובה. ותירץ דאי אין כותבין שובר גם בזה אין כותבין שהרי טוב לו יותר בחזרת כתובה שאפילו יאבד לה אינו קלה כ"כ לשאול בלא כתובה כמו שהוא עתה אם יאבד שוברו שתוציא שטר הכתובה ותתבענו להדיא. ולזאת הקושיא תירץ הרשב"א עוד וז"ל וי"ל דהא פרישנא לעיל דאפילו במקום שאין כותבין אם הביא הבעל ראיה שכתב לה שיהא נאמן לומר פרעתי בשלא יהא שטר כתובתה יוצא מתחת ידה: וז"ל הרא"ה שמע מינה כותבין שובר כו'. פי' מדקתני מתני' דמגבינן לה בגט שלא בכתובה שמע מינה דכותבין שובר דאי אין כותבין שובר כי מהימנא נמי דכתב לה ואבדה כתובתה ולא נפרעת לה ומגבינן לה בגט שלא בכתובה ליחוש דילמא הדר מפקא לה לכתובתה וגביא בה בעדי מיתה וכי תימא וטעמא מאי סלקא דעתך דלא כתבינן שובר דילמא מרכס תברא והדר תבע ליה בשטרא אם כן כי אמרת דלא פרעינן לה בדלא מהדרא שטר כתובתה מאי מהני דהא אפילו כי מהדרא שטר כתובה נמי הרי הוא צריך לשמרה מן העכברים דאלו מירכסא נמי הרי היא יכולה לחזור ולתבעו בעדי מיתה דאמרה לא כתב לי דהא אמרינן דאלו אמרה הכי דמהימנא וכיון דכן הוה ליה היכא דלא אפשר וכל היכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר ויש לומר אפילו הכי שמע מינה דאלו הוה סבירא לן אין כותבין שובר אף על גב דלא סגיא ליה באהדורי שטר כתובה דאכתי איכא למיחש כדאמרן מכל מקום לא הוה פרעינן לה בלאו הכי כלומר בדלא מהדרא שטר כתובה שיותר הדבר מזומן וקלה לתבעו כששטר כתובה בידה משאין לה שטר כתובה. ותו דכי לא מהדרינן ליה שטר כתובה אלו אתיא למיגבי מיניה בעידי מיתה ואית לה כתובה אפילו אי משכח בעל ההיא שעתא ראיה דכתב לה גביא מיניה כיון דשטר כתובה בידה ולית ליה תברא דאירכס ליה. ואלו מהדרינן ליה שטר כתובה אפילו מירכסא ליה אלו אתיא למהדר למיגבי מיניה בעידי מיתה אלו משכח בעל השתא ראיה דכתב לה לא מציא למיגבי מיניה כיון דלא חיישינן להכי ודאי ש"מ כותבין שובר ואף על גב דלקמן מתרצינן לה ביושבת תחת בעלה התם הוא בנשואה אבל אכתי קשיא מארוסה דבשלמא לקמן מתרצינן עלה דהוי היכא דלא אפשר וכל היכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר אבל השתא דקס"ד דאפילו במקום שכותבין איירינן כיון דאיכא כתובה והוי היכא דאפשר קשיא לן היכי גביא בלא כתובה ולא חיישינן להכי דילמא בתר הכי גביא בעידי מיתה ובכתובתה ומדלא חיישינן להכי ודאי שמע מינה כותבין שובר ע"כ. ורש"י תירץ כל זה במאי דכתב שמע מינה מדקתני גובה כתובתה בהוצאת גט ולא חיישינן דילמא איערומי מיערמא והדרא ומפקא כתובתה בבי דינא אחרינא ותגבה כו' פי' לפי' דאיברא ודאי דאפילו מהדר ליה שטר כתובה בעי לשמרו מן העכברים מכל מקום היכא דאיכא למיחש להערמה היה לנו לחוש אי סברינן בעלמא דאין כותבין שובר ויכול הוא להשמיט ולומר לא אפרע עד שתחזיר השטר דאיערומי קא מערמת וה"נ כיון דהויא מקום שכותבין ולא מהדרא שטר כתובה מוכחא מילתא דקא מערמא ולא הוה לן למיתב לה כתובה בהוצאת הגט בלחוד אלא שמע מינה דבעלמא כותבין שובר בעל כרחו של לוה ואינו יכול להשמיט עצמו ולומר לא אפרע עד שתחזיר שטרי ובהכי מתרצה נמי קושיא אחריתי דלא מצינן לתרוצי ביושבת תחת בעלה וכמו שתירץ הרא"ה דוק ותשכח. אי נמי לדידה דמוציאה גט בלא כתובה בעינן לתקוני דלא ליתבו לה כתובה משום דחיישינן דקא מערמה וכדכתיבנא אבל אין לתקן לאלמנה דאין אנו רואין בה צד הערמה דהרי מוציאה כתובתה ועדי מיתה דלא ליתנו לה כתובה אלא במכירין אותה שבשעת מיתתו היתה יושבת תחת בעלה ומיהו לקמן עלה דרבא דסבירא ליה גט גובה עיקר דהכי תקון רבנן ואין כאן צד הערמה משני שפיר ביושבת תחת בעלה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:
עוד כתב רש"י ז"ל דקושיין היינו דקי"ל כמ"ד דאין כותבין שובר וכתב עליו הריטב"א דלא דק מרן דאדרבה מסקנא התם כמ"ד כותבין. וכן הקשו בתוספות דאדרבה התם משמע דקי"ל דכותבין דקאמר האידנא דכתבינן תברא כו' ואפשר לתרץ דהכי קאמר האידנא דכתבינן תברא כו' פי' אף על גב דשורת הדין אינו כן נהגו כן שלא להפסיד חובו של מלוה בכדי ותנעול דלת בפני לווין דיצטרך המלוה לשמור שטרו ואם יאבד שטרו יאכל הלה וחדי ולכך האי דלא כתבינן תברא כדי שיקפצו ללות:
וריב"ש כתב וז"ל שמעת מינה כותבין שובר כתב רש"י דפלוגתא היא בבבא בתרא וקיימא לן כמאן דאמר אין כותבין דאינהו סבירא להו הכי התם ואפשר שרצה לומר רש"י התם דקי"ל דאין כותבין שובר כדי שלא יאבד שוברו של זה ויאכל הלה וחדי אי לאו משום טעמא דעבד לוה לאיש מלוה והכא בכתובה ליתיה להאי טעמא ע"כ. נמצא דלשיטה זו כי מתמהינן וקאמרי שמע מינה כותבין שובר היינו דכותבין שובר בכתובה דנמצא צריך לשמור שוברו מן העכברים דהאי טעמא קאי בגמרא התם בפרק גט פשוט אי לאו דמהדרינן עלה עבד לוה לאיש מלוה ובכתובה ליכא למימר בה עבד לוה ורש"י לא פירש כן דהרי כתב להדיא שמע מינה כותבין שובר על כרחו של לוה כו' אלמא כי קא מתמהינן שמע מינה כותבין שובר אבעלמא נמי קאי דהיינו לוה ומלוה ואם תשאל היכי מדמינן להו אהדדי דמשום דכותבין שובר הכא בכתובה דהכי נמי כותבין גבי לוה ומלוה ותקשי דהא קי"ל בעלמא דאין כותבין שובר וכי היכי דהכא בכתובה אית לן למימר אין כותבין הכי נמי בעלמא גבי שאר שטרי חוב וכדמשמע לשון הרב בפשוטו דילמא איברא ודאי דהכא בכתובה אית לן למימר אין כותבין משום דליכא למימר עבד לוה לאיש מלוה. תשובתך הכי נמי איכא לאקשויי איפכא דבשלמא בעלמא איכא למיחש דהדר מפיק שטרא וגבי ביה בבי דינא אחרינא והיזק מצוי וקרוב הוא ולכך יכול להשמיט עצמו ולאמר לא אפרע עד שתחזיר שטרי שמא תחזור ותוציאנו ולא כתבי תברא כיון דהיזקו קרוב אבל הכא בכתובה אין לחוש דדילמא הדרא מפקא שטר כתובתה דבתורת גרושה לא הדרא גביא דהא קרעינן לגיטא וכי הדרא מפקא לכתובה בלא גט תנן במתני' הרי אלו לא יפרעו ולשמא תמתין עד שימות ותגבה בתורת אלמנות לא הוה לן למיחש דהויא לה חששא רחוקה ולכך לא ממנעינן מלפרוע לה כתובתה ואפילו שובר לא היה צריך אלא דכל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן וכיון שכן דאיכא פנים לכאן ולכאן מעתה שוין הם ומייתינן מכתובה לשטר חוב דעלמא ומשטר חוב דעלמא לכתובה כנ"ל ודוק שהפך רש"י בפירושיו מאי דקאמר בגמרא דאי אין כותבין שובר ליחוש דילמא מפקא כו' פירש לך מרן במאי דקאמר תלמודא שמע מינה כותבין שובר והיינו כדי לאסוקי עלה שמע מינה כותבין שובר על כרחו של לוה וכו' וכדפרשי' וקל להבין והתוספות לא פירשו כן אלא הכי פירושא שמע מינה כותבין שובר ותקשי למאן דאמר התם דאין כותבין שובר וקשיא להו לפי שיטתם דממתני' קשיא לן אמאן דאמר אין כותבין ולא קשיא לן אמתני' מידי דא"כ מסיפא דקתני וזה אומר אבד שוברי הוה מצי למידק כדי לאקשויי למאן דאמר דאין כותבין שובר דהא קמן דמתניתין להדיא קתני דכותבין שובר כדקתני וזה אומר אבד שוברי ולמה לי לאוכוחי מרישא דמתניתין דלא קתני לה בהדיא אלא על ידי שקלא וטריא שמעינן לה ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דבעינן לאקשויי אפילו ארישא דמתניתין דלא קתני לה להדיא ועוד קשיא מרישא אסיפא דמרישא משמע דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום ומסיפא משמע דמצי למטען אחר מעשה בית דין דמה לי הוציאה גט ומה לי הוציאה כתובה ומשום דכי אקשינן מרישא אסיפא אין אנו נוטים לא בתר רישא ולא בתר סיפא להכי קא פריך עלה דרישא לאוכוחי דסיפא קושטא קאמרה ותקשי ארישא דקיימא לן בעלמא דאין כותבין שובר והא דקתני בסיפא והוא אומר אבד שוברי היינו מאי דקתני ברישא הוציאה גט כו' דהוה טעין כבר הוצאת הגט בב"ד ואמרת אבד שטר כתובתי וכדפרש"י ז"ל וכבר אקשינן עלה דרישא וממילא מפריך נמי מאי דקתני אבד שוברי אבל לשיטת התוספות דבעינן לאקשויי מהך מתני' למאן דאמר אין כותבין אמאי שביק ממאי דקתני להדיא ופריך ממאי דלא ברירא כולי האי ועוד קשה לשיטת התוספות דמאי דפריך מהך מתני' למאן דאמר אין כותבין תקשי ליה מתני' גופא והוה לי' לפרושי מעיקרא פשטא דמתני' ושוב הוה ליה לאקשויי מינה ותירצו בתוספות דכבר ידעינן פירושא דמתני' לרבי יוחנן וכדפריש לה רבי יוחנן הכי נמי תפרש לה למאי דקא סלקא דעתא השתא וכבר ידוע דרבי יוחנן כמתני' ולכך לא הוצרך לפרושי מתניתין ואקשי מיניה להדיא ולשיטת רש"י ניחא דאין הכי נמי דה"נ פריך אלא דבעי לאקשויי עלה. וכדכתיבנא כנ"ל:
אמר רב לעולם אין כותבין שובר ומתניתין במקום שאין כותבין כתובה עסקינן הלכך כי הוציאה גט מידה ואין עמו כתובה לא מצי טעין בעל עברתי על מנהג מקומנו וכתבתי לה כתובה ומתירא אני שלא תוציא היום או מחר שטר כתובתיך עלי ואיני פורע ליך עד שתביא שטר כתובתיך דהואיל ובמקום שאין כותבין כתובה הוא לא מהמני' ליה אלא אמרין ליה זיל פרע ולא מצי טעין נמי פרעתיך הואיל ושאר נשים גובות כתובתן בגיטין שלהם וכי הוציאה כתובה בלא גט במקום שאין כותבין כתובה יכול לטעון בעל פרעתיך בגיטיך דאפקת עלי ונתקרע בב"ד וטענתי בפני ב"ד שכתבתי ליך כתובה ולא השגיחו לי ומפני שהייתי מתיירא משטר כתובה זה שכתבתי ליך פייסתי אל הדיינין לכתוב לי שובר וכתבו לי ואבד והואיל ואין כותבין שובר לא מצי טעין אבד שוברי דהא דאמרינן אין כותבין שובר משום תקנה דלוה הוא והיכא דקא בעי איהו שובר כתבינן ליה ומשום שובר לא מרע כחו ולא מידי דמצי טעין אבד שוברי. ל"א אבד שוברי לאו דוקא אלא אגב בדיחותא קאמר הכי כלומר את אומרת אבד גטי ואנא נמי אמינא אבד שוברי כאדם שמשחק בחברו. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל יהריטב"א רב אמר במקום שאין כותבין כו' פירוש השתא לית לן למיחש דילמא מפקא שטר כתובתה וכי תימא מכל מקום השתא גביא בגט ולבתר הכי גביא בעדי מיתה הוה ליה מלתא דלא אפשר וכל היכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר ע"כ:
וז"ל ריב"ש רב אמר במקום שאין כותבין כתובה עסקינן כלומר בעלמא אין כותבין שובר דאי אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי והכא נמי אי במקום שכותבין הוא לית לה כלום עד שתחזיר לו כתובתה וקרע לה אלא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן ועל כרחין כותבין שובר היכא דלא אפשר כגון לחששא בעדי מיתה ואינהו דנהוג הכי אפסידו אנפשייהו אבל גיטא דאפשר קרעינן ליה כדי שלא תגבה בו פעם אחר אם יאבד שובר של זה ע"כ. וכן כתב הרמב"ן ואסיק עוד והיינו דתנן במתניתין והוא אומר אבד שוברי אלמא כותבין שובר בהא אבל בעלמא לא ע"כ. והקשה ריב"ש אי במקום שאין כותבין מאי קא משמע לן מתניתין דגובה בגט בלא כתובה ושאין יכול לטעון פרעתי פשיטא שאם לא כן לעולם לא תגבה שהרי יכול לומר פרעתי ותירץ דהייתי אומר שגובה בגט בלא כתובה מיד סמוך לגירושין דלא מצי למטען פרעתי ומתניתין אשמועי' דלעולם גובה בגט בלא כתובה ואפי' כמה שנים אחר גירושין שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ע"כ. ולי משמע מפשטא דשמעתא דהשתא סבירא ליה לרב דבמקום שאין כותבין אפילו אייתי הבעל ראיה דכתב לה לא הויא כמקום שכותבין וגובה כתובתה בהוצאת הגט בלחוד וכתבינן ליה שובר דאיהו אפסיד אנפשיה לכתוב במקום שאין כותבין אבל בעלמא ס"ל לרב דאין כותבין שובר והיינו דקאמרינן בסמוך לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראיה כו' פירוש ואי מייתי ראיה שכתב לא גביא וכדפרש"י משמע דרב פליג נמי עלה דהא דאי לאו הכי למה לי' למנקט האי דאין כותבין דכולהו מודו ביה אלא כדכתיבנא ואפשר לרש"י ז"ל במהדורא בתרא הכין סבירא ליה דקצרי מאי דכתב במהדורא קמא וכתב במקום שאין כותבין כתובה אלא סומכים על תנאי בית דין ואפשר דהכי קאמר דמי שאינו רוצה לסמוך על תנאי ב"ד אפסיד אנפשיה וכתיב ליה תברא אע"ג דבעלמא אין כותבין ובסמוך נמי גבי הא דרב ענן האריך בלשונו וכתב עליו להבי' ראיה ואי מייתי ראיה או עדים שכתב לא גביא כו' ע"כ ובמהדורא קמא לא כתב כן וכדבעינן למכתב בס"ד. משמע דבעי לפרושי דרב פליג נמי עליה בהא וכדכתיב' והשתא ניחא דאשמועינן מתני' רבותא טובא לפי מאי דסבר רב השתא ולא תקשי מאי דקשיא ליה לריב"ש כנ"ל ומיהו במהדורא קמא לא פירש רש"י כן:
וזה לשון הרא"ה ואוקמה רב במקום שאין כותבין דליכא כתובה וכיון דכן איפרקא לה קושיין דתו ליתא לההיא חששא דדילמא מפקא לכתובה דהא ליכא כתובה וגט דמתני' דוקא כדמשמע לן נמי מעיקרא והכי נמי משמע לן לעולם ומכל מקום אפילו במקום שאין כותבין האי דגביא כתובתה משום טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד הוא דאי לאו הכי אף על גב דגט השתא במקום שטר כתובה גופיה קאי מדינא ודאי הוה יכול למטען פרעתי אי לאו משום טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כדאיתא התם ומיהו לית ליה לרב דינא דהטוען אחר מעשה ב"ד אלא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין לא ובהא פליגא אדרבי יוחנן ע"כ:
ושמואל אמר אף במקום שכותבין כתובה מתוקמא מתני' וכדפריש לה במאי דשמעי' מיניה דכותבין שובר ולשמואל כותבין שובר בתמיה כלומר שמואל דמוקים לה אף במקום שכותבין כתובה דכותבין שובר מתוקמא מתני'. רש"י במהדורא קמא:
והריטב"א כ' וז"ל ושמואל אמר במקום שכותבין כתובה עסקינן פירוש דמתני' בפשטה אפי' במקום שכותבין כתובה ואתמהינן ולשמואל כותבין שובר ולא תמיה דקושיא היא דהא אמאי דהא הכין הלכתא דכותבין שובר אלא שאלה היא בלשון תמיה כלומר נימא דלשמואל תנא דמתני' סבר כותבין שובר או איכא לתרוצה אפי' כמאן דאמר אין כותבין ודכותה בתלמודא טובא ע"כ:
וריב"ש כתב וז"ל ולשמואל כותבין שובר הא דמתמה הכי לאו משום דקיימא לן אין כותבין שובר אלא משום דשמואל גופיה סבירא ליה בפרק גט פשוט אין כותבין שובר ע"כ וזהו הנכון ומיהו קשי' דעיקר הקושיא חסר מן הספר דהוה ליה לאתויי הכא הא דקאמר שמואל בפרק גט פשוט דהיינו עיקר קושיא ונראה דמסוגיין הוא מוכרח דסבירא ליה לשמואל אין כותבין דאיבעי לאהדורי שמואל דאין הכי נמי דכותבין שובר אלא ודאי משמע דבעי לאהדורי דלא שמעינן ממתניתין דכותבין ולכך פריך דעל כרחין שמעינן מאוקמתי' דכותבין שובר ומאי אהדר שמואל עלה דקושיין ואפשר דלהכי כתב רש"י במהדורא בתרא ולשמואל כותבין שובר בתמיה. פי' בזה הוא התמיה ולא נצטרך לאתמוהא מדוכתא אחריתי והכי נמי דייק לשונו שבמהדורא קמא דוק ותשכח כנ"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל ושמואל אמר אף במקום שכותבין כתובה פירוש מתניתין אפילו במקום שכותבין כתובה היא שנויה. ולשמואל כותבין שובר כלומר אם כן לשמואל הדרא ליה קושיין לדוכתא דשמעת מיניה כותבין שובר ע"כ:
אמר רב ענן לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל גופיה ולעולם שאין כותבין שובר והכי פרש' לי דאי מקום שאין כותבין כתובה היא ואמר בעל כתבתי לה ולא אפרע לה מידי עד שתביא שטר כתובה אמרינן ליה זיל אייתי ראיה דכתבת לה ואי לא מייתית פרע לה והיינו דתנן הוציאה גט בלא כתובה גובה כתובתה אי לא מייתי עדים דכתב לה הואיל ומקום שאין כותבין הוא ואי מקום שכותבין כתובה הוא ואמרה בעית מינאי לאנסובי לך בלא שטר כתובה ולא כתבת לי מעולם עליה להביא ראיה דלא כתב לה הואיל ומקום שכותבין כתובה הוא והיינו נמי דקתני גובה כתובתה אי מתיא סהדי דלא כ' לה דכיון דמייתי ראיה דלא כתב לה תו ליכא למיחש דילמא מפקא לכתובתה וגביא בה ובעל לא מצי טעין לאחר נשואין בקשה מיני לכתוב לה וכתבתי לה ואיני משלם עד שתביא שטר כתובה דמסתפינא דלא תגבה בה זימנא אחריתי דהואיל ואית לה סהדי דלא כתב לה הויא איהי כמקום שאין כותבין כתובה וגביא בגיטא. סיפא דקתני כתובה ואין עמה גט כו' מתרץ לקמן אליבא דשמואל. מיניה דמר שמואל היינו שמואל גופיה ולאו מר שמואל מעלמא ואיידי דרב ענן תלמיד דשמואל הוה קרי ליה מר שמואל. רש"י במהדורא קמא. ודוחק לאוקמי מתני' במקום שכותבין דלשון גובה כתובתה משמע בלי ראיה כלל ואי מיירי במקום שכותבין בעינן לפרושה גובה כתובתה אי מייתי ראיה דלא כתב לה וקשיא נמי קושיית התוספות דכיון דבמקום שכותבין הוא ניחוש שמא אחר כך כתב דהא בריש פרק שני חיישינן להכי וכמו שכתבו התוספות ואין לפרש דמיירי מתני' בדאתיא ראיה דלא כתב לה מעולם ואפילו אחר נישואין כגון דמסהדי דמשנשאת לא זזה ידם מתוך ידה אי נמי כגון שהודה עכשיו בפניה' שלא כתב לה דהבו דלא לוסיף עלה דפשטא דמתני' משמע דגובה כתובתה בלי שום ראיה והיכי נפרש דבעיא אתויי ראיה דלא כתב לה מעולם הא ודאי דאין במשמעות משנתנו כן ועוד דאי הכי מאי למימרא והיה נראה לפרש דשמואל נמי לא מוקי מתני' אלא באין כותבין ואיכא בין רב לשמואל דלרב בין דהוא מקום שכותבין בין דהוא מקום שאין כותבין גובה כתובתה ואע"ג דאייתי בעל ראיה דכתב לה וכתבי' לעיל ולשמואל אי מייתי בעל ראיה דכתב לה אינה גובה כתובתה עד שתחזיר הכתובה ובין למר ובין למר לא מתוקמ' מתני' אלא במקום שאין כותבין והא דקא מסיים רב ענן במקום שכותבין ואמר למכתב לי כו' לאו לאוקמי מתני' בהכי קאמר אלא לאשמועינן דינא דבמקום שכותבין כתובה פירוש דאף במקום שכותבין לפעמים הדין נותן דגובה כתובתה וכגון שהביאה ראיה דלא כתב לה כך היה נראה לפרש ולא נהירא. ונראה לפרש דהכי קאמר לדידי מפרש' ליה מיניה דמר שמואל במקום שאין כותבין כו' פי' דמתני' הכי קאמר הוציאה גט כו' גובה כתובת' פי' דאי במקום שאין כותבין בלא ראיה כלל גובה כתובתה ובמקום שכותבין גובה כתובתה בראיה דלא כתב לה דמתני' בתרתי קא מיירי והלכך לא תקשי דאי אתיא ראיה דלא כתב לה מעולם מאי למימרא פשיטא דגובה כתובתה דהא מיירי נמי מתני' במקום שאין כותבין ואשמעינן רבותא דבמקום שאין כותבין גובה כתובתה ואפילו בלא ראיה ומיהו אי מייתי בעל ראיה דכתב לה אינה גובה והיינו דקתני ואין עמו כתובה פי' דלא כ' לה ודלא כרב ואע"ג דלא דייק לישנא דגובה כתובתה לגבי מקום שכותבין הא דייקא שפיר לגבי מקום שאין כותבין ומתני' בתרתי קא מיירי והיינו נמי דמוקי שמואל סיפא דמתני' במקום שאין כותבין וכדאמרי' בסמוך דכיון דרישא מיירי בתרווייהו לא דחיקא כולי האי לאוקומי סיפא דמתני' בחדא ומיהו אם נפרש דהכי קאמר דמתני' מתוקמ' שפיר במקום שאין כותבין כתובה או במקום שכותבין וכמו שכתבו התוספות לעיל במתני' והכי דייק נמי דכתבו ז"ל במקום שכותבין ואמר לא כתבתי עליה להביא ראיה ומתני' כשהביא ראיה שלא כתב לה ע"כ. אלמא משמע דלדידהו ז"ל מתוקמ' מתניתין שפיר במקום שכותבין בלחודה ועל כרחין נצטרך לפרושי שלא הביאה ראי' אלא בדלא כתב לה בשעת נשואין בלחוד וכדכתבי' לעיל מעתה תקשי דאכתי נחוש שמא אח"כ כתב כו' וכמו שהקשו התוספות ותרצו ככתוב בתוס' כנ"ל:
וכתב הריטב"א במקום שכותבין והיא אומרת לא כתב לי עליה להביא ראיה פי' ואם הביאה ראיה שלא כתב לה כתובה בשעת נישואין גובה כתובתה בגט ומתני' בהכי מיירי אפילו במקום שכותבין כגון שהביאה ראיה שלא כתב לה. ואם תאמר מכלל דרב סבר דבמקום שכותבין אפי' הביאה ראיה שלא כתב לה אינה גובה בגט והא אמאי וי"ל דרב חייש דכיון דבמקום שכותבין הוא דאיהי לא הוה סמכא אדעתא ואע"ג דלא כתב לה בשעת נשואין חזר וכתב לאחר נשואין וכן תירצו בתוספות נמצאת שלש מחלוקות בדבר במקום שכותבין דלרבי יוחנן אפי' לא הביאה ראיה גובה בגט עד שיביא הבעל ראיה שכתב לה ולשמואל אינה גובה במקום שכותבין עד שתביא ראיה שלא כתב לה ואם הביאה ראיה גובה ולרב במקום שכותבין אפי' הביאה ראיה שלא כתב לה אינה גובה עד שתוציא שטר כתובה ואם לא כתב איהי דאפסיד' אנפשה ע"כ. וכן כתב הרא"ה וז"ל ואתא רב ענן לפרושי משמיה דשמואל דהכי הוא דינא דבמקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראיה כלומר וכיון שהביא ראיה הוה ליה כמקום שכותבין ובמקום שכותבין ואמרה לא כתב לי עליה להביא ראיה כלומר וכיון שהביאה ראיה שלא כתב לה הוה ליה כמקום שאין כותבין וכיון דכן היינו דקא מוקים לה לשמואל אפילו במקום שכותבין כלומר והביאה היא ראיה שלא כתב לה. וכיון דכן הדר ליה מקום שאין כותבין ותו ליכא למיחש דדלמא מפקא לה לכתובתה דהא ליכא כתובה. ומסתברא דהא דשמואל פליגא אדרב דרב סבירא ליה דאלו במקום שכותבין אע"פ שהביאה ראיה שלא כתב לה בשעת נישואין אכתי לא הוה ליה כמקום שאין כותבין אלא כמקום שכותבין דכיון דמקום שכותבין הוא הרי היא עומדת ליכתב ואע"פ שלא כתב לה בשעת נישואין חוששין שמא אח"כ כתב לה וכיון דאין כותבין שובר לא גביא בגיטא בלחוד אלא בכתובה ור' יוחנן פליג אתרווייהו וס"ל דאפילו במקום שכותבין עליו להביא ראיה שכ' לה ואם לא הביא ראיה גובה שלא בכתובה בין בטוענת לא כתב לי בין בטוענת כתב לי ואבדתי' דהיינו דאמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כדפרי' לה התם בב"ד בהדי' דכותבין שובר. אשתכח דג' מחלוקות בדבר רב ושמואל ור"י ומחלוקתם מפורשת ע"כ. ולמאי דפרישנא לעיל דבמקום שאין כותבין פליגי רב ושמואל אינו להטיל מחלוקת ביניהן במקום שכותבין דאפשר דרב נמי הכין סבירא ליה דאפילו במקום שכותבין אם הביאה ראיה שלא כתב לה בשעת נשואין דגובה כתובתה וריב"ש פירש דפליגי במקום שכותבין בפירש הריטב"א וז"ל מתני' מתוקמא לשמואל במקום שכותבין והביאה ראי' שלא כ' לה ובמקום שאין כותבין נמי מתוקמ' לדידי' ומיהו סיפא דהוציאה כתובה ואין עמה גט במקום שאין כותבין דוקא כדאי' בסמוך ולרב למאי דסלקא דעתין השתא במקום שכותבין אפי' הביאה ראיה שלא כ' לה אינה גובה בגט ואיכא מאן דאמר דטעמא דרב משום דחיישינן דאע"ג דלא כתב לה בשעת נשואין שמא כתב לה לאחר מכאן כיון דבמקום שכותבין הוא ולי נראה דטעמיה השתא משום דכיון דמקום שכותבין הוא אף על פי שלא כתב לה לא אמרינן תכתוב שובר ואיהו דאפסיד אנפשיה דמפני שלא כתב לה כתובה לא הורע כחו ואינו גובה בגט אלא סמוך לגרושין הלכך מתני' דקתני הוציאה גט דמשמע כל זמן שתוציאנו לא מתוקמא לי' אלא במקום שאין כותבין ומיהו הא הדר ביה רב מסברא זו כדאמרינן בתר הכי וסבר דבין מקום שכותבין ובין מקום שאין כותבין בגט גובה עיקר ובכתובה בלא גט גובה תוספת וכל הרוצה להשיב יבא וישיב שאין לחוש עתה לכלום [ע"כ]. וז"ל הרמב"ן ושמואל אוקמא בין במקום שכותבין דאי אמרה איהי לא כתבה לי ובגיטא לחודיה גבינא עליה הראיה וכיון דמתיא ראיה דלא כתב לה על כרחיה יפרע לה כתובתה ואי בעי מינה שובר לכתוב ליה איהו דאפסיד אנפשיה ובמקום שאין כותבין נמי מתוקמא דעליו הראי' וכדאוקמא רב ענן וכתבו התוספות לעיל דפירוש דמתניתין לשמואל הכין הוא הוציאה גט היינו גט ממש אבל בעדי הגט גרידא לא גביא אע"ג שאין נאמן לומר פרעתי לכולי עלמא במקום שאין כותבין כתובה מ"מ לא יפרע עד שתחזיר לו הגט ותקרע כיון שיכול לבא לידי הפסד אם ישאר הגט שלם בידה דלמחר תגבה פעם שנית ולא יוכל לומר לא גרשתיך גם לא יוכל לומר פרעתי וסבירא ליה לשמואל דאין כותבין שובר אי נמי אי שמואל לית ליה דר' יוחנן דאמר לא אמר כלום אם לא תוציא הגט ממש יהא נאמן לומר פרעתי אפילו במקום שאין כותבין כתובה דגט הוי במקום כתובה דהכי הוה בעי למימר אביי התם בפרקא קמא דמציעא ע"כ:
ואף רב הדר ביה ממאי דאוקים לה מתני' במקום שאין כותבין והוה סליק אדעתיה דלא מתוקמא כלל במקום שכותבין דבין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין מתוקמא מתני' דקתני גובה כתובתה וקסבר תנא דמתני' גט גובה עיקר כלומר בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין אם הוציאה גט גובה על ידי גטה עיקר כתובתה והיינו מנה מאתים. כתובה גובה תוספת ואם הוציאה הכתובה בלא גט גובה מה שהוסיף לה על מנה מאתים אבל מנה מאתים לית לה כיון דלית לה גט הילכך קתני הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה כלומר עיקר כתובתה בלא תוספת דממה נפשך גובה עיקר דאי מקום שאין כותבין הוא ואמר איהו כתבתי אמרינן ליה זיל שלם מנה מאתים דאפילו אם הדרא ומפקא כתובה לא גביא מיניה אלא תוספת ואי מקום שכותבין הא לא מצי נמי לעכב לה עיקר כתובה משום שטר כתובה דאפילו אם הדרא ומפקא לה כתובה לא גביא מיניה לעולם עיקר כתובה בשטר כתובה ולא מצי טעין נמי פרעתי הואיל וגט בידה ואמרינן דבגט גובה עיקר. כל הרוצה להשיב ישיב כלומר מהשתא כל מאן דבעי לאותוביה תיובתא ליתיב דודאי מתניתין הכי איתא ולית בה שום פירכא ולקמן פריך אליבא דרב סיפא דקתני כתובה ואין עמה גט. רש"י במהדורא קמא:
והרא"ה ז"ל כתב וז"ל ואף רב הדר ביה כלומר ממאי דמוקים לה למתני' במקום שאין כותבין דוקא. דאמר רב בין כותבין בין אין כותבין הוציאה גט גובה עיקר דכתובה גבי עיקר לא מהני מידי דלגבי עיקר לעולם הוי במקום שאין כותבין וגט היינו שטר כתובה דעיקר. וטעמיה דרב משום דכיון דקים לן דכל אתתא אית לה לעולם מנה מאתים מתנאי ב"ד תו לא מיבעי לה ראיה אחריתי וכיון דכן כי אית לה נמי לא מהני מידי ולא מהני לן כתובה כלל אף במקום שכותבין אלא לענין תוספת במקום שכותבין כתובה ודאי אינה גובה תוספת אלא אם כן שטר כתובה יוצא מתחת ידה ומחזירתו לו דקי"ל אין כותבין שובר אבל במקום שאין כותבין ודאי גט היינו כתובה בין לענין עיקר בין לענין תוספת וכל הרוצה להשיב יבא וישיב דהשתא ודאי אתיא לה מתני' שפיר דקתני הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה אפילו במקום שכותבין ומאי כתובה עיקר כתובה והיינו דמגבי לה מיניה דלגבי עיקר לעולם מקום שאין כותבין הוא וגט היינו כתובה והשתא קיימא לן גט דוקא אבל עידי גירושין לא כדאמרן ותו ליכא למשמע מינה כותבין שובר דליתא לחששא דדילמא מפקא לה לכתובה וגביא בה דהא עיקר לא מיגבי לעולם בכתובה ולגבי דידיה כתובה לא מהני מידי אלא כמאן דליתא כלל וגרשה גובה בגט ואלמנה בעידי מיתה במקום שאין כותבין לגמרי. ואיכא דאמרי דאליבא דרב לא קאמרינן אלא בגרושה דגביא בגט תו ליכא למיחש למידי אבל אלמנה כיון דאיכא למיחש לעידי מיתה דילמא גביא בהו והדרא וגביא וקיימא לן אין כותבין שובר ודאי לא גביא לעולם אלא בכתובה והא ליתא דאם כן מאי חזו רבנן למימר במקום שכותבין בגרושה לאפוקי מדינא דלא תיגבי בכתובה כלל אלא בגיטא וגיטא תיקום במקום כתובה לגמרי ואי אית לה גביא ואי לא לא גביא ומאי אהנו לה רבנן בהכי כי משוי גיטא במקום כתובה אדרבה עדיפא לאוקמא אדינא דתיגבי בכתובה ואי אית לה כתובה גביא ואי לא לא גביא דהא לא מהני לה האי טפי מהאי. ואיכא דמפרשי דאהני דאלו גביא בכתובה אי מירכסא תו לא מצי גביא. אבל גיטא בלאו הכי נמי אית לה למינטריה שהיא צריכה לו לראיה שתנשא בו והקילו עליה שאינה צריכה אלא לשמירת אחד מהם. ולא נהירא ומחוורתא דמילתא כדאמרן דלגבי עיקר אפילו במקום שכותבין הוה ליה כמקום שאין כותבין לגמרי. ואלמנה גביא בעידי מיתה שלא בכתובה במקום שאין כותבין לגמרי והשתא אתיא שפיר דאיכא למימר משום טעמא דפרישנא לעיל דרבנן שוויה לעיקר כאלו אין כאן כתובה כלל. ע"כ: וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל ואף רב הדר ביה ממאי דקאמר דמתני' במקום שאין כותבין כתובה דוקא דאמר רב בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין הוציאה גט גובה עיקר כו'. פי' דהכי תקון רבנן דכל שהוציאה גט גובה עיקר כתובה בגט ההוא ואף על פי שלא הוציאה כתובה ואפילו במקום שכותבין אבל תוספת לא גביא ביה וכל שהוציאה כתובה ויש לה עידי גירושין או עידי מיתה גובה עמה תוספת ונדוניא אבל אינה גובה בו עיקר כתובה דחיישינן שמא כבר גבתה או תגבה היום או מחר עיקר כתובה זמנא אחרינא בגט ומעתה מתניתין אתיא שפיר אפילו במקום שכותבין שאם הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה עיקר כתובה וליכא למיחש דלמא מפקא לכתובה וגביא בה דהא אף על גב דמפקא כתובה לא גביא בה עיקר כתובה וכל שהוציא הגט וכתובה גובה עיקר כתובה בגט וכותבין בו שובר וגובה תוספת בשטר כתובה וכל הרוצה להשיב יבא וישיב דבהא שפיר מתרצא מתני' אפילו למאן דאמר אין כותבין שובר. ואם תאמר מכל מקום עדיין יש לחוש שגובה היום עיקר כתובה בגט וכשימות בעלה תחזור ותגבה עיקר בעידי מיתה. ויש לומר דהיינו מאי דאמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב ואסיק דכל כי האי גוונא מילתא דלא אפשר הוא וכל היכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר. ונראין הדברים האמורים בהאי כלל דכייל רב בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין שוה הוא בין באלמנה בין בגרושה דאפילו אלמנה גובה עיקר בעידי מיתה ואינה גובה בכתובה לעולם אלא תוספת ומנה מאתים דכתבי בה לרווחא דמלתא בעלמא כתבי ליה דאם אלמנה גובה עיקר כתובתה במקום שכותבין ואי לא מפקא כתובה לא גבי ליה בעידי מיתה כיון דסוף סוף צריכה היא לכתובתה לגבות בה עיקר במקום שכותבין למה הוציאו גרושה מדינה אף היא תגבה עיקר כתובה בכתובה ולא תגבה אותו בגט שהרי סוף סוף צריכה היא לשמור כתובתה גם לגבי עיקר משום אלמנות אלא ודאי כדאמרן דמשום עיקר אינה צריכה לשמור אלמנות אלא ודאי כדאמרן דמשום עיקר אינה צריכה לשמור כתובה כלל כיון שהוא תנאי ב"ד. וכן דעת רבינו הגדול וגם רוב רבותינו הצרפתים הסכימו בזה וכן עיקר. ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל ואף רב הדר ביה ואמר בין במקום שכותבין ואיהו כתב כמנהג המדינה ובין במקום שאין כותבין גט גובה עיקר. מימרא היא ולאו אפירוקא דקושיין קמייתא קאי ורב כהנא ורב אסי אקשו ליה לרב למאי דהדר ביה אלמנה מן הנשואין במאי גביא דהיא כעין קושיא קמייתא והיא היא מה לי חשש דילמא מפקא גיטא מה לי בשעת הגט חשש דעידי מיתה אבל לשמואל ליכא לאקשויי כלל דבמקום שכותבין ואיהו לא כתב לה ובמקום שאין כותבין כבר תריץ לה דהתם אינהו דאפסידו אנפשייהו וכותבין שובר אבל לרב קשיא למאי דהדר ביה. ע"כ:
והתוספות כתבו גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת ומיירי מתני' בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין. ע"כ. משמע דאפשר לחלק בינייהו וקמשמע לן דלא תחלק מדקאמר דמיירי מתני' בין במקום שכותבין כו' ומיהו לשיטת הרא"ה דכתבינן בסמוך לגבי עיקר כל המקומות הויא לה מקום שאין כותבין וכיון דמוקמינן מתניתין דכי קתני גובה כתובתה היינו עיקר דהכי תקון רבנן דאין העיקר נגבה אלא בגט ואין לכתובה ענין אצל העיקר כלל מעתה הוה ליה כאלו מוקמינן מתני' במקום שאין כותבין דכל המקומות לגבי עיקר הוי כמקום שאין כותבין וכדכתבינן לעיל בשם המפרשים. ומלשון התוספות משמע דאף על גב דאמרינן גט גובה עיקר כתובה כו' מכל מקום אינו נעקר שם הכתובה ממנה מאתים דכתיב בה ולא אמרינן דלרווחא דמילתא בעלמא כתבי לה וכמו שכתב הריטב"א. והקשו בתוספות כיון דאית ליה לרב בפרק גט פשוט דאין כותבין שובר אם כן הוציאה גט ואין עמו כתובה לא תגבה אפילו מנה מאתים עד שתחזיר ליה הכתובה דיכול לבא לידי הפסד במה שנשאר שטר כתובה בידה דכשתתאלמן תגבה שנית מנה מאתים בעדי מיתה הואיל ושטר כתובה בידה כו' ככתוב בתוספות. ולשיטת הרא"ה לא קשיא ולא מידי דשטר כתובה לגבי עיקר לא מהני ולא מידי הילכך אפילו באלמנה נמי לא צריכה שטר כתובה לגבי עיקר דאין לכתובה ענין אצל העיקר כלל הילכך אין כאן הפסד במה שנשאר שטר כתובה בידה וכל כי האי גוונא כותבין שובר אפילו לרב דסבירא ליה אין כותבין שובר ולכך כתב הרמב"ן ז"ל דהיינו קושיא דרב כהנא ורב אסי דלקמן ומפרקינן במה דאפריקו לקושייהון לקמן דכל דלא אפשר כתבינן שובר. וכן כתב ריב"ש וזה לשונו והא דאמר רב השתא לא אמרה אפילו דוקא דמתניתין דהא אפילו הכי איכא למיחש דילמא גביא בעדי מיתה עיקר כתובה כקושיין אלא מימרא היא ולאו אמתניתין אמרה ורב כהנא ורב אסי אקשו ליה לקמן למאי דהדר ביה אלמנה מן הנשואין במאי גביא דהוה כעין קושיין קמייתא והיא היא כו' ע"כ. והתוספות קשיא להו דאפילו תימא דמימרא היא באפי נפשה ולא איתמרא לפרוקי מתני' מכל מקום אנן תקשי לן כיון דאית ליה לרב בפרק גט פשוט דאמר רב בפרק גט פשוט הוה להו לאקשויי להדיא דרב אתא לתרוצי קושיין ואכתי הקושיא עומדת במקום ובמאי דכתבינן ניחא ואכתי איכא לאקשויי למה להו לתוספות לאקשויי אמתני' דאמרינן אם כן הוציאה גט ואין עמו כתובה כו' דהיינו כלישנא דמתני' הוה להו לאקשויי מרב גופיה דקאמר גט גובה עיקר כו'. ויש לומר דמרב גופיה היה אפשר לומר דהכי קאמר גט גובה עיקר כו' פירוש אפי' עדי הגט דעיקר משום תנאי ב"ד הוא דמגביא והילכך אין צריך לא גט ולא שטר כתובה אלא באלמנה ולא בגרושה דבתנאי ב"ד היא גובה והוה ליה מלתא דלא אפשר וכתבינן שובר אע"ג דבעלמא סבירא ליה דאין כותבין שובר דשאני הכא דאין הפרש בין שהשטר כתובה בידה או אינו בידה וכל כי האי גונא כותבין שובר אבל ממתני' קשיא דע"כ הוציאה גט כו' היינו גט ממש וכדתריץ לה רב בסמוך ועיקר אי מפקא גיטא גביא כו' וכיון דבגרושה לא סגי בעדי הגט אלא בעינן גט ממש דהויא ליה כשטר כתובה לגבי עיקר הכא נמי בעדי מיתה לא סגי בלא שטר כתובה דגט בגרושה הויא כשטר כתובה באלמנה מעתה תקשי דאכתי יכול לבא לידי הפסד במה שנשאר שטר כתובה בידה וכמו שהקשו בתוספות והיינו לפי מאי דהקדימו דמיירי מתני' בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין דמשמע דכתובה מהניא מידי לגבי עיקר ולא נעקר שם כתובה מהעיקר לגמרי כדכתבינן לעיל אבל שאר המפרשים פירשו דלגבי עיקר הוו ליה שטר כתובה מקום שאין כותבין ולא מהני ולא מידי ולא קשיא להו כלל וכדכתיבנא ומיהו הכי מפרשינן דלאו היינו טעמא משום דסמכי אתנאי ב"ד לגמרי דא"כ אפילו גט לא בעיא דבעדי הגט סגי והא ליתא דבהדיא אמרינן לקמן דבעיא גט ממש למגביא עיקר אלא היינו טעמא דגט גובה עיקר משום דהויא ליה כשטר ממש ומיהו בלא גט אע"ג דאיכא עדי גט לא גביא מידי וכדכתבינן ואפילו הכי סבירא ליה דבעדי מיתה סגי ולא בעינן שטר כתובה דשטר כתובה לא נכתב אלא לגבויי תוספת אבל שטר כתובה לא אתחזק ריעותא דשטר כתובה אין לו ענין לעיקר כלל ומה יש לה עוד לעשות למגבה עיקר אבל הגרושה כיון דבגט גובה עיקר והיינו שטר גביית העיקר אם תוציא הגט הרי אתחזק ריעותא ואערומי קא מערמא ואין כותבין שובר בכיוצא בזה זו היא שיטת המפרשים ז"ל וכן נמי כתבו התוספות במסקנא דעל צד הדוחק יש לנו לומר כן לתרוצי קושיין דאפילו אין כתובה בידה גובה עיקר אפילו בעדי מיתה פירוש וכ"ש בגט ומיהו בעדי הגט בלחוד לא וכדכתבינן והיה אפשר לפרש דבעדי הגט נמי סגי למגבה עיקר דטעמא דגט גובה העיקר משום דסמכין אתנאי ב"ד ולהכי לא גביא בכתובה משום דחיישינן שמא גבאתו על פי הגט והא דאמרי' לקמן ועיקר אי מפקא גיטא גביא ואי לא מפקא לא גביא היינו משום דחיישינן שמא כבר גבתה על פי הגט וכדפרש"י לקמן ומיהו אי מודה הבעל דלא פרע מידי אלא דחיישינן שמא תוציא האשה הגט היום או למחר ותחזור ותגבה העיקר להא לא חיישינן ותגבה העיקר אפי' שלא תוציא הגט דבכל כי האי כותבין שובר דוקא בעלמא שהשטר מוכיח על החוב אע"ג דמודה דלא פרע לא יפרענו עד שיחזור שטרו אבל גט אטו מנה מאתים כתוב ביה עד שנעכב מלפרוע משום הוצאתו ואם אמר רב גט גובה עיקר היינו משום דגביא בתנאי ב"ד וכך לי הגט עצמו כמו עדי הגט ולהאי שיטתא ניחא דהכי נמי גביא בעדי מיתה בלא שטר כתובה ולא תקשי קושיית התוספות כלל. ומיהו רוב המפרשים ז"ל לא פירשו כן:
ודע שרש"י כתב במהדורא בתרא וז"ל ואף רב דאוקי מתני' במקום שאין כותבין לחודיה הדר ביה ואוקי מתני' בטעמא אחרינא ובין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין אי מפקא גט בלא כתובה גובה עיקר כתובתה דהיינו מנה מאתים וגובה דקתני' מתני' עיקר קאמר ולא תוספת וכי מפקא כתובה בלא גט גובה תוספת ולא עיקר שמא גבאתו על פי הגט. ע"כ. פירוש לפירושו קשיא ליה מאי ואף רב הדר כו' והלא שמואל לא הדר ביה אלא דרב ענן פירש מילתיה מיניה דמר שמואל ומאי ואף רב הדר ביה דקאמר ותירץ דאף לא קאי אהדר ביה אלא אמאי דאוקי ליה מעיקרא אוקי מתני' במקום שאין כותבין לחודיה פי' וטעמא דמתני' משום דאין כותבין ושוב הדר ביה ומוקי מתני' בטעמא אחרינא פירוש אף על גב דהכי נמי מתוקמא דהויא ליה מקום שאין כותבין מיהו היינו טעמא משום דלגבי עיקר כל המקומות הוו להו כמקום שאין כותבין דאתנאי ב"ד קא סמכינן וכדכתבינן לעיל באידך שיטה ודוק שכתב רש"י הדר ביה ואוקי מתניתין בטעמא אחרינא ובין במקום שכותבין כו' ולא כתב ז"ל דבין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין מוקי לה למתני' כמו שכתבו התוספות אלא דמוקי בטעמא אחרינא בלחוד משמע דליכא בינייהו אלא שינוי הטעם. ומן הדין כתובה נמי מהניא דאתנאי ב"ד קא סמכינן אלא להכי לא גביא בעדי הגט משום דחיישינן שמא כבר גבתה על פי הגט וכדפרש"י לקמן ולכך תקנו כן ולא תקנו שתגבה על פי הכתובה ושלא תגבה על פי הגט שמא גבאתו על פי הכתובה משום דעיקר תנאי ב"ד היינו בגט דמורה שבא לידי תשלומין אבל הכתובה אינה מורה שבא לידי תשלומין דאי בעי לימא לא גרשתי' וכדכתבינן לעיל הלכך בהוצאת הגט סמכינן אתנאי ב"ד ולא אהוצאת כתובה כנ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל בקושיותיו על ספר המאור בפרקא קמא דמציעא דלענין הגמרא אין הכתובה מעשה ב"ד כי אם הגט ע"כ:
ותלמיד הרשב"א ז"ל כתב וז"ל ואף רב הדר ביה ממאי דאוקמא במקום שאין כותבין דוקא במקום דלא אפשר כותבין שובר ואוקמא בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין ומפרש ואזיל ולשון אף דנקיט אדשמואל קאי דאוקמה בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין ואע"ג דלא אזלי בחדא שיטתא מ"מ תרוייהו מודו דהכי מתוקמא ע"כ. ומה שנראה לי בלשון רש"י ז"ל כתבתי כנ"ל: וז"ל הר' ישעיה מטראני ז"ל אמר רב בין במקום שכותבין כו'. גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת פירוש דקסבר רב דוקא מנה מאתים שהם תנאי ב"ד גובה בלא כתובה ולא מצי למטען פרעתי אבל תוספת דלא הויא תנאי ב"ד אינה גובה בלא כתובה דמצי למטען פרעתי ושמואל פליג עליה ואמר דבגט גובה הכל ואפילו תוספת דתוספת כתובה ככתובה דמיא לכל מילי ובמקום שיש להם מנהג ידוע לכל הנשים כמה היא התוספת גובה נמי תוספת בלא כתובה ע"כ. והיינו כדכתבינן דוק ותשכח:
בשלמא לשמואל דאמר בין עיקר בין תוספת נפרעין על פי הגט ומוקים לה למתניתין במקום שאין כותבין ומפרש לה דבמקום שאין כותבין עליו להביא ראיה ומוקים לה נמי לסיפא במקום שאין כותבין ואהכי לא יפרעו דמצי טעין שכבר גבתה בגט דאפקה עלי גט בלא כתובה וטענתי כתבתי ואמרו לי להביא ראיה ולא מצאתי ראיה ופרעתי ונתקרע הגט בב"ד ולפי שהייתי מתירא משטר כתובה זה שכתבתי ליך פייסתי לב"ד לכתוב לי שובר וכתבו לי ואבד שוברי והואיל ואין הגט בידה ואמרינן כותבין שובר מצי טעין אבד שוברי אי נמי בבדיחותא מצי אמר לה אבד שוברי במקום שכותבין כתובה לא מתוקמא סיפא אליבא דשמואל דכיון דהוציאה כתובה לא מצי טעין בעל כבר פרעתי לה שהוציאה עלי גט בלא כתובה ואמרה לא כתבת לי והביאה ראיה שלא כתבתי לה ופרעתי דהא קא חזינן דכתב לה הלכך לא מתוקמא סיפא אליביה אלא בשאין כותבין. אלא לרב דאמר אין נפרעין על פי הגט אלא עיקר ומפרש למתניתין דקתני גובה כתובתה דהיינו עיקר כתובתה השתא כי מפקא כתובה בלא גט אמאי לא יפרע נהי דעיקר כתובה לא גביא בהאי שטר כתובה דמצי טעין בעל כבר גבתה עיקר בגט הואיל וליכא גט בידה אבל תוספת מיהא תגבי בהאי שטר כתובה דתוספת ודאי לא מצי טעין דפרע דבגט אינה גובה תוספת הואיל ואין שובר בידו לא להמנוהו הואיל וכתובה בידיה של זאת. רש"י במהדורא קמא:
והרא"ה כתב וז"ל בשלמא לשמואל מוקים לה במקום שאין כותבין פירוש או במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה דהיינו מקום שאין כותבין כדפרי' וכיון דכן דינא הוא דכיון דליתיה גט בידה דנהימניה לדידיה דהא כבר פרעה בגיטא דאפיקתיה מעיקרא ותבעיה בגיטא בלא כתובה דהא קיימא לן דאילו טעין ואמר כתבתי לא מהימן ואמרינן ליה זיל אייתי ראיה ואי לא מייתי ראיה אמרי' ליה זיל פרעה אלא לרב נהי דעיקר לא גביא דליכא גט כלומר וגט גבי עיקר לעולם היינו שטר כתובה ולא גביא עיקר לעולם אלא בגט תוספת מיהא גבי דהא מוקים לה רב אפי' במקום שכותבין ליכא למיחש לפרעה תוספת משום גיטא דבמקום שכותבין לעולם לא מגבינן לה תוספת אלא בשטר כתובה וכיון דכן תוספת מיהא תגבה דכיון דמפקא שטר כתובה ודאי היינו ראיה דלא פרעה ע"כ: וז"ל הריטב"א בשלמא לשמואל מוקים לה במקום שאין כותבין כו'. פירוש דלשמואל לפיכך אינה גובה בכתובה בלא גט לא עיקר ולא תוספת משום דלדידיה כל שהוא מקום שאין כותבין עליו להביא ראיה ומסתמא הרי הוא עומד בחזקת שלא הביא ראיה אלא שעשה כמנהג העיר. ואי לא מייתי ראיה אמרינן ליה זיל פרעה בין עיקר בין תוספת ותכתוב לה שובר בגט עצמו ועכשו היא מצניעתו. אלא לרב תוספת מיהא תגבי שהרי לעולם אינה גובה תוספת אלא בשטר כתובה וקרעי ליה לאלתר. ואם תאמר ולשמואל נמי היאך נחוש שגבתה תוספת אם לא הוציאה כתובה ובמה גובה אותו שהרי אינו תנאי ב"ד. ויש לומר כגון שהביא' עדים שנתחייב לה שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי דאי לאו הכי נאמן לומר פרעתי כחוב דעלמא: אמר רב יוסף הכא במאי עסקינן כשאין שם עדי גירושין סיפא דמתני' כשאין שם עדי גרושין והואיל ואין הגט בידה ואין לה עדים שגרשה מגו דיכול למימר כו'. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל הרא"ה אמר רב יוסף הכא במאי עסקינן בשאין שם עדי גירושין. לאו למימר דרב יוסף מפרש לגט דמתניתין עידי גירושין דהא פרישנא דאליבא דרב ודאי דוקא בגט כיון דקיימא לן דלגבי עיקר לעולם הוי מקום שאין כותבין וגט במקום שאין כותבין היינו שטר כתובה והוא הדין נמי אליבא דרב מעיקרא ואליבא דשמואל דמוקמי לה במקום שאין כותבין מתני' ודאי גט דוקא קאמר והכי נמי משמע לן לעולם כדפרי' במתניתין אלא הכי קאמר דהשתא אליבא דרב סיפא קתני הוציאה כתובה בלא גט בדליכא ראיה אחריתי דגירושין נמי אלא גט וגט נמי ליתיה דאבד הימנה אבל ודאי גט דרישא דוקא והוא הדין לסיפא אלא דסיפא מיצטרך לן לפרושה הכי דלית לה נמי ראיה אחריתי דגירושין כדפרי' והאי דתנא לה הכי סיפא ולא תנא בהדיא דליכא עדי גירושין כלל משום דאורחא דמלתא קאמר דמסתמא היינו ראיה דגירושין דאית לה לאתתא גיטא ותו לית לה ונקט נמי לישנא דרישא דגט דרישא ודאי דוקא וכיון דהכי הוא דליכא עדי גירושין מיגו דיכול למימר לא גירשתי' יכול למימר גירשתיה ונתתי לה כתובתה. ואיכא דקשיא ליה כיון דקי"ל דגט דמתניתין דוקא ובלאו גט לא גביא למה ליה למיתני במתני' והוא אומר אבד שוברי בלאו הכי נמי מהימן למימר פרעתי בגיטא ולהכי לא מפקא ליה וליתא כדפרי' במתני' דהכי נמי קאמר דכיון שאבד גיטה אף שוברו אבד אי נמי דהא קמ"ל דאפי' מודה לה דלא קרעי' לגיטה מהימן למימר פרעתי שלא בב"ד בשובר מהאי מיגו דאמרן דאי בעי אמר פרעתיך בב"ד וקרעינהו לגיטא כיון דליתיה לגיטא וה"ה נמי בלא שובר ולא אמרינן ליה אחוי תבריך דקסבר היינו תברך דתו לא ירצה למתבעיה דאלו טעין ואמר לה פרעתי מהימן כדפרשי' התם בבבא בתרא בטעמא דאמרי' אטו כל מאן דמגבי בבי דינא מגבי אלא אורחא דמלתא דנקט. ולרב א"ש דמוקי לה במקום שכותבין ובדין הוא דכיון דאית לה כתובה לא מהימן אלא משום מיגו והיינו דבעי למטען הכי דאי לא אע"ג דאיכא מגו ריע טענתיה דאמרינן ליה אמאי פרעתה בדלא אהדרה כתובה ניהלך או לכתוב לך תברא וכיון דכן הוה ליה כמיגו במקום עדים ולא מהימן ולהכי בעי' דקא טעין הכי דאבד שוברו והשתא ודאי אתיא שפיר אליבא דכולהו. עד כאן לשון הרא"ה ז"ל: מגו דיכול למימר כו'. והא דאמר רב המנונא בפ' האשה שנתאלמנה האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה היינו לינשא לאחר אבל לגבות כתובתה כל זמן שלא נשאת לאחר ואין לה עדי גרושין יכול למימר אכתי לא איחייבנא לך כתובה דהא לא גרשתיך מעולם ואהכי נאמן אמאי דקאמר פרעתי. רש"י במהדורא קמא:
והרמב"ן כתב וז"ל מגו דיכול לומר לא גרשתיה יכול למימר גרשתיה ופרעתיה ואיכא דקשיא ליה והאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ואף ליטול כתובת' נמי משמע דמהימנא וכדכתיבנא בפרק האשה שנתאלמנה וניחא ליה כיון דאדעתא דכתובה אתיא לא מהימנא וכדאמרינן ביבמות גבי האשה שאמרה מת בעלי דאמרי' תנשא ותטול כתובה ואמרי' התם דאם אמרה תנו לי כתובתי אף להנשא אין מתירין אותה כדאיתא בפרק האשה שלום והכא נמי כיון דאדעתא דכתובה אתיא אי אמרה גרשתני לא מהימנא. ולדידי לא ניחא לי בהא חדא דהכא כיון דאיהו מודה לה דגרשה מאי אית לה למתבעא אלא כתובה וכי תימא דרב יוסף מוקי לה דמקמי דלודי בעל תבעה בכתובה הוה כי ההיא דיבמות אכתי לא דמי דהתם מאי טעמא שרו לה רבנן משום חומר שהחמרת עליה בסופה והך איתתא כיון דתבעה כתובה דילמא לא מת בעלה ואיהי לא מנסבא אלא דמצטרכי לה זוזי וקבעה כתובתה ולפיכך אף להנשא אין מתירין אותה דחיישי' שמא בעלה קיים וכיון דשרית לה אתיא לאינסובי אבל הכא כיון דקיימא לן אינה מעיזה פניה בפני בעלה מה לי תבעה כתובתה מה לי לא תבעה ואפשר דכי אמרינן נמי אינה מעיזה פניה לומר התירוני לינשא אבל לגבות כתובתה אימר אמרה הכי כיון שאינה תובעת להתירה להנשא ויש מי שאומר נאמנת היא ליטול כתובתה ואינה נאמנת ליטול תוספת וכן כתב הרב רבי משה הספרדי ובהכי מפרשא קושיין ולא ידענא טעמא אטו האשה שאמרה מת בעלי אינה נאמנת ליטול תוספת ואפשר לומר דמדרש כתובה ליתיה אלא בעיקר כתובה אבל לא בתוספת. והראב"ד אוקמה באומרת עכשיו גרשתני ואבד גיטי דאיכא לברורי אי נמי דרב יוסף לית ליה דרב המנונא ורבא נמי פליג עליה בפרק בתרא דנדרים ע"כ:
וכתב ריב"ש דליתא להא דהראב"ד דמתני' בכל ענין היא לא בסמוך לגירושין דוקא כמו שכתבתי למעלה ע"כ:
והרא"ה דחה תירוצא בתרא דכתב הרמב"ן דהא רב המנונא תלמידו דרב הוה ורב יוסף אליבא דרב קאמר כדפרכינן נמי הכי בבבא קמא פרק הגוזל בתרא ולרב המנונא נמי אליבא דרב רביה מתני' היכי מתרץ לה וכתב דמחוורתא דמלתא דמדרב המנונא אינה נאמנת ליטול כתובה וכן נראה לפי אותה שיטה שכתבנו למעלה ע"כ:
והתוספות פתרי בקושיא לר' יוחנן נמי דהכי נמי מפרש ר' יוחנן מעתה לדידהו דל מהכא תירוצא דתוספות דר' יוחנן בכל מידי מיירי בין בכתובה בין בתוספת ודל מהכא תירוצא בתרא דתריץ הרמב"ן דתקשי מרבי יוחנן אדרבי יוחנן ככתוב בתוספות ולא פש להו אלא תירוצא קמא דדחה הרמב"ן ותירוץ הראב"ד ז"ל דחוק מאד:

Daf 89b

יכול לומר גרשתיה כו'. ואיכא דקשיא ליה דהא לאו מגו מעליא הוא שאילו אמר לא גרשתיה היה חייב לה בשאר כסות ועונה והא לא קשיא דכיון שהיא טוענת עליו שגרשה ופטור ממזונות וחייב בכתובה כי אמר הוא לא גרשתיה וחייב אני מזונות הרי הוא פטור אף ממזונות דהוה ליה כעין שטענו חטים והודה לו בשעורים שהוא פטור אף מדמי שעורים והכא נמי כיון שהיא מודה שאינו חייב לה כלום מדמי מזונות הרי הוא פטור מהם. ואפילו תימא דהכא לא דמי אלא לטוענו מנה של מלוה והודה לו במנה פקדון שהוא חייב כדכתוב בדוכתא ובפרקא קמא דמציעא יכול היה בכאן לומר לא גרשתיה בגט והיא פטרני מן המזונות דהשתא לא מחייב מידי כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
והתוספות כתבו דדמי לטענו חטים והודה לו בשעורים וקשיא להו לפי שיטתם דכי היכי דאמרי' מגו דאי בעי אמר לא גרשתיה ואיהי נמי לא תתבע מזונות דהויא ליה טענו חטים והודה לו בשעורים אמאי לא אמרי' הכי נמי גבי הא דאמרי' בפרק האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה כו' גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה דדילמא בעלה הוא אומר לא גרשתיך והוי טענו חטים והודה לו בשעורים דפטור ולא הקשו דילמא הוה טעין פרעתי דאי לא מצי טעין לא גרשתיך לא מצי טעין פרעתיך דטענת פרעתיך לא מהניא אלא משום מגו דלא גרשתיך דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום והיינו טענת פרעתיך ותירצו בתוס' דהכא שאנו רואין אותם חולקים אמרינן מגו דאי בעי טעין הכי על טענתה שהיא טוענת עכשו לפנינו אבל התם שאין אנו רואין אותם חולקים אדרבה נימא דשמא אם היה בא בעלה היה מודה לדבריה:
וכתב ריב"ש ועדיין קשה דלאו מגו מעליא הוא דאם יאמר לא גרשתיה יתחייב לה בכתובתה לאחר מותו אם ימות בחייה שהרי בין לדבריה שאומרת שגרשה בין לדבריו שאומר לא גרשה חייב לה כתובה כיון שמת ואין זה טענו חטים והודה לו בשעורים דחטים וחטים הוא ועכשיו אומר שפרעה נפטר לגמרי וניחא לי דמתני' דקתני הוציאה כתובה בלא גט לא תפרע קא מתרצא לה דהא השתא אין לנו לפרעה שהרי יש לנו להאמינו כשאמר פרעתיה כמו אם היה אומר לה גרשתיה לענין שלא תפרע עתה בטענת אבד גטי עד לאחר מיתה ואע"פ שהטענה ההיא לא היתה לו יפה כל כך כמו זו שהוא טוען יש לנו להאמינו בכדי הטענה ההיא דומיא דהנהו עזי דאכלי חושלא בנהרדעא שנאמן לטעון עד כדי דמיהן מגו דאי בעי אמר לקוחות הן בידי אע"ג דהשתא טעין טפי מכדי דמיהן מהמנינן ליה עד כדי דמיהן ע"כ: הא מדקתני רבן שמעון בן גמליאל אמר מן הסכנה כו'. רשב"ג פליג אסיפא דרישא וקאמר דגובה כולה כתובה שלא בגט דאי אפשר לשהות גטה משום סכנת שמד ואי ליכא עדי גרושין נמי במאי גביא עיקר כתובה דהא בגט לא מציא גביא דליתיה משום סכנה ומן הסכנה ואילך לא משכחת אשה דגביא עיקר כתובתה אלא בעדי גירושין ומדסיפא בדאיכא עדי גירושין סיפא דרישא נמי בדאיכא עדי גירושין ומשני כולה רבן שמעון בן גמליאל ולא גרסינן הכא אלא. רש"י במהדורא קמא:
והרא"ה גריס לה וז"ל אלא כולה רשב"ג היא וחסורי מחסרא והכי קתני הרי אלו לא יפרעו במה דברים אמורים כשאין שם עדי גרושין אבל יש שם עדי גרושין גביא תוספת בשטר כתובה דאית לה ונפיק מתותי ידה ועיקר אי מפקא גיטה גביא ואי לא לא גביא כדפרי' לגבי עיקר לעולם כמקום שאין כותבין הוא וגט היינו כשטר כתובה גופיה ומן הסכנה ואילך אע"ג דלא מפקא גיטא גביא כיון שאין אדם רשאי לשהות הגט גובה הכל בכתובתה ועדי גרושין דתוספת גובה משום כתובה ועיקר גובה בעדי גרושין כאלמנה שהיא גובה בעדי מיתה עיקר כתובה אפי' במקום שכותבין דלענין עיקר לעולם כמקום שאין כותבין הוא וליכא בהו הפרישא כלל וכיון דכן אע"ג דלא מפקא גיטא גביא הכל בשטר כתובה ועדי גרושין שרשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט וכו' והא דאמרי' חסורי מחסרא והכי קתני לא דמצטריכינן למימר הכי משום פירוקא דקושיין דהא בלאו הכי נמי איכא לפרוקי כדפרקי' דהכי קתני הרי אלו לא יפרעו בד"א כשאין שם עדי גירושין אבל יש שם עדי גרושין גביא עיקר אי מפקא גיטא גביא ואי לא לא גביא רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה כו' דאע"ג דלא מפקא גיטא גביא הכל עיקר בעדי גרושין ותוספת בכתובה אלא איידי דמזדקינן לפרושא פרישנא לה כולה כדאיתא דודאי לעולם משמע לן דהא דרשב"ג לא פליגא את"ק דמודה ת"ק בשעת הסכנה וכלה ודאי רשב"ג היא כדפרישי' א"נ איכא למימר דהא דמתרצי' הכי משום דאלו אמרינן רשב"ג פליג את"ק אם כן עיקר מלתא דאתי לאפלוגי עלה רשב"ג מחסרא ולפום הכי ניחא ליה לאוקומי כולה כרשב"ג ע"כ: והריטב"א ז"ל תירץ כתירוצא קמא וז"ל הא דאמר כולה רבן שמעון בן גמליאל היא לאו הכרחא הוא דמסתיין דנימא דחסורי מחסרא וה"ק בד"א כו'. אבל מאי דקתני רשב"ג מן הסכנה ואילך כו' פליגי רבנן עליה אלא דכיון דתרוצי מתרצינן לה לא בעי לאוקומא פלוגתא במאי דאמר רשב"ג דהא טעמא דבעו ואודויי בה כולי עלמא הוא ע"כ. ונראה דאם אנו אומרים דבעדי הגט נמי גביא עיקר מעתה אף בעדי מיתה גביא עיקר ואי נימא דלא גביא אלא בגט צריכין אנו לחלק ולומר דבעדי מיתה גביא אע"ג דלא הוציאה כתובה דאי בעינן שתוציא כתובה ולא מהניא עדי מיתה תקשי א"כ הוציאה גט ואין עמו כתובה אמאי גובה עיקר והא אתי לידי פסידא במה שתשאר הכתובה בידה וכמו שהקשו התוספות לעיל והיינו טעמא דשני כתובה מגט דבשלא הוציאה כתובה לא אתחזק ריעותא שאינה חוששת בשמירת כתובתה מפני שאינה נותנת עיניה בגירושין ובמיתה אבל כשאינה מוציאה הגט אתחזק ריעותא דאין דרכה לאבד גיטה וכמו שכתבתי בריש שמעתין בשם הרב רבי יונה ז"ל ומן הסכנה ואילך נמי לא איתחזק ריעותא אפילו בגט שלא היתה רשאה לשמור את גיטה ונסתלק הריעות' הלכך בהך לפי מאי דמתוקמא מתני' דעיקר אי מפקא גיטא גביא ואי לא לא גביא לא מצינן לאשוויי פלוגתא בין תנא קמא לרבן שמעון בן גמליאל דמטעמא דמחלק בין כתובה לגט צריך נמי לומר דמן הסכנה ואילך אשה גובה כתובה שלא בגט וכדכתיבנא כנ"ל: אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב לדידך דאמרת גט גובה עיקר כו'. פרש"י אלמנה מן הנשואין במאי גביא כתובה ע"כ בעדי מיתה דהא ליכא גיטא בהא ומחזרת שטר כתובה ליורשין וקורעין אותו וניחוש שמא גרשה והדרא ומפקא גיטא בבי דינא אחרינא ע"כ. ויש אומרים דמשום הכי פרכינן לאוקמתא בתרייתא דרב לחוד דאמר הוציאה גט גובה עיקר כתובה בגט משום דקס"ד לדידיה להאי לישנא בתרא אין כותבין שובר כלל וכיון שכן איכא למיחש בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין במקום שכותבין דמי גרשא ואזלא וגביא כתובה בעדי מיתה והדר גבי מבי דינא אחרינא עיקר כתובה בגט אי נמי דמעיקרא גביא עיקר כתובה בגט והדר גביא זימנא אחרינא בעדי מיתה אי נמי במקום שאין כותבין ואמר כתבתי מפקא כתובה וגובה עיקר והדר גביא בעדי מיתה אבל לאוקמתא קמייתא ליכא למיחש דאי במקום שאין כותבין ודאי כותבין שובר משום דאינהו אפסידו אנפשייהו שנהגו שלא לכתוב ובמקום דלא אפשר דין הוא דלסמכו אשובר ואי במקום שכותבין כי לא מפקא כתובה לא גביא כלל וכן לשמואל אי מקום שאין כותבין וכתב או במקום שכותבין ולא כתב בכלהו אינהו אפסידו אנפשייהו ובמקום דלא אפשר ודאי הא אמרינן לעיל דכותבין שובר אבל לאוקמתא בתרייתא דרב קשה ופריק דאפילו לאוקמתא בתרייתא במקום דלא אפשר כותבין שובר וכן הא דאקשי אלמנה מן האירוסין במאי גביא היינו ודאי במקום שאין כותבין דהכי סתמא דמלתא דארוסה אין כותבין אלא שסומכת על תנאי בית דין ואפילו הכי קושיין ללישנא בתרא דרב דוקא מטעמא דאמרן. ואחרים פירשו דקושיין ודאי ללישנא בתרא דרב ומשום דקשיא ליה בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין נקטינא קושיין אההוא לישנא בלחוד וכי פרכינן מאלמנה מן האירוסין פרכינן אפילו במקום שכותבין אבל ה"ה דקשיא ליה לרב אליבא דלישניה קמא במקום שאין כותבין מיהת דאיכא למיחש דהשתא גביא בגט ולמחר גביא בעדי מיתה וכי קשיא ליה לשמואל במקום שאין כותבין מיהת ואקשו לרב משום טעמא דאמרן. והלשון הראשון יותר נכון. הריטב"א ז"ל:
וז"ל ריב"ש בשלמא לשמואל לא קשיא דלדידיה במקום שכותבין כתובה אינה גובה כלל לא עיקר ולא תוספת בלא כתובה דהא אין כותבין שובר ואי במקום שאין כותבין או שכותבין ולא כתב לה בהא כותבין שובר דאינהו דאפסידו אנפשייהו אבל לרב למאי דהדר ביה דאף במקום שכותבין כתובה גובה עיקר בגט לבד א"כ ליחוש דילמא גביא תרי זמני וכי תימא כותבין שובר אם כן שמעת מינה כותבין אפילו היכא דליכא למימר אינהו דאפסידו אנפשייהו ופרקינן בדיתבא תותיה שאין לחוש בגירושין ואז גובה כתובתה בעדי מיתה ואי סמוך למיתה נתגרשה איהו דאפסיד אנפשיה. ע"כ ריב"ש:
וכן פירש הרמב"ן דרב כהנא ורב אסי אקשו ליה לרב למאי דהדר ביה אלמנה מן הנשואין במאי גביא דהיא כעין קושיין קמייתא והיא היא מה לי חשש דילמא מפקא גיטא מה לי בשעת הגט חשש דעדי מיתה אבל לשמואל ליכא לאקשויי כלל כי מקום שכותבין ואיהו לא כתב לה ובמקום שאין כותבין כבר תריץ לה דהתם אינהו דאפסידו אנפשייהו וכותבין שובר ע"כ:
והתוספות ז"ל כתבו לדידך דאמרת גט גובה עיקר לשמואל נמי הוה מצי לשנויי ובמקום שאין כותבין. ע"כ. ולפי דרכנו שאנו רגילים לתרץ בכל מקום שאומרים התוספות הוה מצי לשנויי הוה מצי למפרש דבעו למימר אם תקשי עלה דהך שינויא קושיא הרי שינויא אחריתי דהוה מצי לשנויי דקיימא לשנויי הך שינויא נמי אית עלה קושיא אלימתא טפי דמשום הכי לא שני לה תלמודא אלא כדי לתרוצי קושיא חדא דאיכא עלה דמאי דמשני תלמודא קאמרי התוספות הוה מצי לשנויי ועל פי דרך זה י"ל כשאומרים התוספות הוה מצי למפרק ולמדתי דרך זה מהרא"ש ז"ל שפיר' כן לשון התוספות בפרקא קמא דשבועות וקרוב לזה יש לי לפרש כאן דקשיא להו לתוספות למה להו למימר לדידך דאמרת גט גובה עיקר פשיטא דלדידיה הוא דקשיא ליה ומתרצין התוספות משום דלשמואל נמי הוה מצי לאקשויי לכך קאמרי ליה לדידך דאמרת גט גובה עיקר ומיהו קושטא דמלתא דלדידיה הוא דקשיא דלשמואל מצינן לתרוצי דאינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דנהגו שלא לכתוב ומיהו לרב דקאמר דרבנן תקון דגט גובה עיקר אם כן הויא ליה תקנה דאתיא לידי תקלה דאלמנה מן הנשואין על כרחין גביא בעדי מית' ואמאי ליחוש דילמא גירשה כו' כנ"ל: אבל הרא"ה כתב וז"ל אמרי ליה רב כהנא כו'. הא דקאמרי ליה לרב הכי לאו משום דקשיא ליה לרב בלחוד דהא אליבא דכולי עלמא נמי דאית להו אין כותבין שובר קשיא אלא רב כהנא ורב אסי תלמידי דרב נינהו והיינו דבעו לה מיניה. ותו דלרב קשיא אפי' במקום שכותבין ולענין עיקר דלעיקר הרי הוא לעולם כמקום שאין כותבין וק"ל בין למאי דקסבר מעיקר' בין למאי דקסבר השתא למאי דקסבר מעיקר' קשיא ליה מאלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין ולמאי דקסבר השתא אפילו במקום שכותבין ולענין עיקר דהוי לעולם כמקום שאין כותבין והיינו דקאמר לה סתמא ולא פריש בהדיא במקום שאין כותבין. וה"ה נמי דקשיא ליה לשמואל במקום שאין כותבין והיינו דמקשי' כיון דאין כותבין שובר אלמנה מן הנשואין במאי גביא בעידי מיתה ליחוש כו' ומהדרינן ביושבת תחת בעלה ומשמשתו דכיון דכן תו ליכא למיחש לגירושין. ומקשי' דילמא סמוך למיתה גרשה ומפקה ליה לגיטא וגביא ביה ולבתר הכי גביא זימנא אחריתי בעדי מיתה ומהדרי' התם איהו הוא דאפסיד אנפשיה תו קשיא לן כו' ע"כ:
לרב דאמר דאינה גובה עיקר אלא בגט אלמנה מן הנשואין דליכא גט במאי גביא אמר להו בעדי מיתה גביא עיקר דאין לך גט גדול מעדי מיתה. רש"י במהדורא קמא. משמע מתוך לשונו ז"ל דקא בעו מיניה הכין משום דאיהו סבר דעיקר אי מפקא גיטא גביא כו' מיהו במהדורא בתרא לא פירש כן אלא דאינהו קא מקדמי הכי כדי לשיולי עלה וליחוש כו'. אלמנה במאי גביא כתובה שלה על כרחיך בעדי מיתה שמת בעלה כו' וליחוש דילמא גירשה בחייו ושתקה ולא תבעה כתובה עד דמית בעלה ואזלא ומפקא עיקר בעדי מיתה ולימים לאחר שנשתכח הדבר אזלא ומפקא גיטא וגביא ביה עיקר זימנא אחרינא ומשני ביושבת תחת בעלה כלומר כי אמרינן דגביא ביה בעדי מיתה היכא דיתבא תחת בעלה עד שעת מיתה ודילמא סמוך למיתה גירשה ומפקא עדי מיתה והדרא וגביא עיקר בגיטא ומשני התם איהו בעל דאפסיד אנפשיה כיון דסמוך למיתה גירשה ולא אודע להו ליורשין דלא ליתבו לה עיקר כתובה אי לאו דמפקא גיטא. רש"י במהדורא קמא. והכין דייק לישנא דלא פריך אלא דילמא הדרא ומפקא גיטא ותחזור ותגבה שנית מדקאמר וליחוש דילמא גירשה ומפקא לגיטא כו' ולא פריך דילמא גבתה כבר בגיטא והשתא גביא בעדי מיתה. ומשום הכי לא פריך הכין משום דאנן מהדרי לאקשויי דנכתוב שובר ומאי טעמא דרב דסבירא ליה אין כותבין שובר ואילו לחששא דמה שכבר גבתה מאי מהני לן כתיבת שובר ואי בעינן לאקשויי אמאי גביא בגט דילמא הדרא וגביא בעדי מיתה אמאי נטר לאקשויי הכין עד דנתאלמנה דקא מייתי אלמנה מן הנשואין במאי גביא כו' וליחוש דלמא גירשה כו' הוה ליה לאקשויי להדיא בשעת גבייתה בגט אמאי גביא בגט ואע"ג דהרמב"ן כתב דהיא היא מה לי חשש בשעת מיתת בעלה דילמא מפקא גיטא מה לי בשעת הגט חשש דעדי מיתה מכל מקום אמאי נטר לאקשויי הכין ליקשי להדיא אשעת הגט ונראה דאשע' הגט לא קשיא להו דכיון דקאמר רב גט גובה עיקר פירוש דגיטא לגבי עיקר עומדת במקום כתובה ושטר כתובה לגבי עיקר לא מעלה ולא מוריד מעתה כשהוציאה גט לא אתחזק ריעותא דמה יש לה לעשות עוד הרי הוציאה שטר העומד כנגד העיקר דהיינו הגט ואי איהו חושש פן ימות ותחזור ותגבה מה בידה לעשות הלכך בכל כיוצא בזה כותבין שובר דהויא ליה כמי שהוציא שטר חובו ומיהו בשעת מיתת בעלה אע"ג דהוציאה שטר כתובה לגבי עיקר לא מעלה ולא מוריד הויא ליה כמי שמגבה עיקר כתובה בלא שטר כלל ותקשי אמאי גביא ליחוש דילמא הדרא גביא בגט ועוד היינו יכולין לומר דמשום הכי לא אקשינן ליחוש דילמא גבתה כבר בגט משום דהויא ליה טוען אחר מעשה ב"ד דלא אמר כלום פירוש טענת פרעתי לא מהניא אבל דילמא הדרא ומפקא ותגבה עיקר שפיר מקשינן ומיהו התוספות כתבו בפרקא קמא דמציעא דרב לא סבירא ליה כלל כרבי יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כנ"ל והא כתיבנא לעיל בלשון הרא"ה דפריש הא דפריך תלמודא דילמא סמוך למיתה גירשה דהיינו לומר דמפקא ליה לגיטא גביא ביה ולבתר הכי גביא זימנא אחריתי בעדי מיתה. ומיהו רש"י במהדורא קמא לא פירש כן וכדכתבינן לעיל:
אלמנה מן האירוסין שלא ישבה תחתיו דאית לה עיקר כתובה כדאמרן אלמנה גובה מנה בתולה מאתים ואע"פ שלא כתב לה שטר כתובה דמנה מאתים דילמא גירשה מן האירוסין ושתקה לה עד דמית ואזלא וגביא בעדי מיתה והדרא ומפקא וגביא זימנא אחריתי ואלמנה מן האירוסין ליכא למימר ביושבת תחת בעלה ה"ג אלא במקום דלא אפשר דלא מצי יורש למטען לאשה אחוי גיטך וטלי כגון אלמנה מן הנשואין דגביא בעדי מיתה כתבינן שובר ולא אוקימנא לה ביושבת תחת בעלה. דאי לא תימא הכי דבמקום דלא אפשר כתבי' שובר עדי מיתה גופייהו במקום שאין כותבין כתובה ואין היורשין יכולין לומר החזירו לנו שטר כתובתיך ליחוש כו' ומפקא עדי מיתה אחריני אלא ודאי במקום דלא אפשר כו' דהא דאמרינן אין כותבין שובר היינו היכא דבעל קיים דמצי טעין אחוי גיטך וטלי עיקר כתובתיך וגבי לוה נמי מצי טעין אחוי שטרך וטול אבל בעדי מיתה כותבין שובר ואי לית ליה ליורש שובר איהו דאפסיד אנפשיה וגביא בגיטא זימנא אחריתי. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הרמב"ן וז"ל ואקשו ליה נמי אלמנה מן האירוסין שאינה יושבת תחת בעלה דליכא למימר איהו אפסיד אנפשי' ואמר התם ודאי כותבין שובר דאי לא תימא הכי עדי מיתה גופייהו פרש"י בנשואה ובמקום שאין כותבין מפקא להו תרי זימני ואיהי לית לה כתובה שאין נוהגין לכתוב לה כתובה אלא במקום דלא אפשר כותבין שובר ואין דנין אפשר משאי אפשר. ול"נ דממקום דאין כותבין לא אייתי ראיה כלל אלא אלמנה מן האירוסין קאמר שבכל מקום אין נוהגין לכתוב אלא עם כניסתה לחופה ליחוש דילמא מפקא עדי מיתה תרי זימני ואיהו לא אפסיד אנפשיה במידי ולא אנשי מקומו שינו מתקנת חז"ל כלום ומשום הכי מהדר במקום דלא אפשר כותבין שובר דכיון דתקון רבנן לאלמנה מן האירוסין כתובה ואין כותבין אותה צריכין הם לסמוך על השובר והיינו דהוינן עלה אלמנה מן האירוסין מנלן דאית לה כתובה דאלמא שמעיה לרב דאמר הכי וכן משמע בפרק שנים אוחזין וכן פרש"י עצמו שם ע"כ:
וז"ל הריטב"א הקשו על פרש"י כיצד מביא ראיה מעדי מיתה במקום שאין כותבין לאלמנה מן הנישואין במקום שכותבין דאפשר במהדורי שטרא ולא עוד אלא דאפי' במקום שאין כותבין אינהו דאפסידו אנפשייהו בדלא כתבין לכך פירשו דלאו הכי הוא אלא קאמר דבאלמנה מן הנישואין במקום שכותבין מוקמי לה כדמעיקרא ביושבת תחת בעלה ולאלמנה מן האירוסין דהדר פרכי' הוא דמתרצי השתא דההיא מסתמא בכל מקום אין כותבין עד שתכנס לחופה ואינהו לא אפסידו אנפשייהו כלום ובהא הוא דאמרינן דכיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר אפילו בגרושה ואי לא תימא הכי כשגובה באלמנות בעדי מיתה ניחוש ולא תגבה אלא על כרחין במקום דלא אפשר כותבין שובר אפילו ללישנא בתרא כדפרישנא ע"כ. ודעת רש"י דכל היכא דאין לומר הערמה כלהון שוין וכלהו מקרו דלא אפשר כגון אלמנה מן הנישואין דאין כאן הערמה הוה ליה כלא אפשר דאי אפשר לה לגבות אם באת לחוש לכל אלה והכתובה אין לה ענין לעיקר כלל ואינה מעלה ואינה מורדת וכבר הוציאה גט דהיינו שטר מנה מאתים ועדי מיתה כהוצאת גט דמיא ואין כאן הערמה כלל דדוקא כשלא הוציא שטר חובו הוא דאמרינן דאין כותבין שובר דהרי כאן הערמה דלא הוציא שטר חובו כנ"ל:
וז"ל הרא"ה ומהדרינן במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר כלור אלא דאמרינן כל היכא דלא אפשר כותבין והשתא דאתינן להכי אלמנה מן הנישואין נמי מפרק' לה בהכין ולית לן הני שינויי דחיקי דאמרינן אלא כהיכא דלא אפשר חשבינן ליה וכל היכא דלא אפשר כותבין שובר ע"כ: אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אסי אלמנה מן האירוסין מנא לן דאית לה כתובה כו'. דאית לה כתובה מנה מאתים אפי' לא כתב לה דמשום דקסבר דאית לה מנה מאתים אפילו לא כתב לה אשתמיט לה מפירכא דאותיבו ליה רב כהנא ורב אסי ושני לה במקום דלא אפשר כתבינן שובר דילמא בדכתב לה קא תני דגובה את הכל בין עיקר בין תוספת אבל אי לא כתב אפילו עיקר כתובה נמי לא גביא ולא מידי וכיון דלא גביא אלא בשטר אפשר הוא דמצי טעין יורש אחוי שטר כתובתיך וטלי ואלמנה מן הנשואין נמי גבי כתובתה אפשר הוא ולרב דאמר דלא גביא עיקר אלא בגט אכתי איכא למפרך ליה וליחוש דילמא גרשה כו' ולא מצי לשנויי במקום דלא אפשר כתבין שובר דהא בין לגבי אלמנה מן האירוסין בין לגבי אלמנה מן הנשואין אפשר בשטר כתובה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל מנלן דקאמר לעיל עדי מיתה גופייהו ליחוש דלמא מפקא והדרא ומפקא ע"כ חדא מינייהו גביא בלא שטרא כו'. ע"כ. פירוש דלעיל קאמרינן עדי מיתה גופייהו במקום שאין כותבין כתובה ואין היורשין יכולין כו' פירוש דאי מקום שכותבין היכי מציא גביא תרי זמני והרי ע"כ חדא מינייהו גביא בלא שטרא שהרי בפרעון הראשון החזירה השטר כו' ואם אתה אומר דאלמנה מן האירוסין אין לה כתובה בתנאי ב"ד אלא א"כ כתב לה היכי קאמר רב לעיל דאי לא תימא הכי עדי מיתה גופייהו כו' דקא מייתי מיניה לאלמנה מן האירוסין דמשמע דפשיטא ליה דגבי עדי מיתה כותבין שובר משום דלא אפשר דהוי' ליה מקום שאין כותבין והרי אי לא כתב לה לא גביא ולא מידי מעתה ליכא למיחש דילמא גביא תרי זימני אלא ודאי משמע דסבירא ליה לרב דאלמנה מן האירוסין יש לה כתובה בתנאי ב"ד אע"ג דלא כתב לה ולהכי קא תריץ שפיר דאי לא תימא הכי עדי מיתה גופייהו כו' כנ"ל:
וכתב הרא"ש וז"ל אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנלן פרש"י ז"ל דקאמר לעיל עדי מיתה גופייהו ליחוש דלמא מפקא והדרא מפקא ועל כרחין חדא מינייהו גביא בלא שטרא ולא נהירא דמצינו למימר דהאלמנה מן הנשואין דפריך במקום שאין כותבין ונראה דקאי אהא דאמרינן לעיל אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעדי מיתה ניחוש דלמא גרשה ומפקא לה לגיטא וגביא ביה אלמא בגט בלא כתובה גביא כתובתה ע"כ. וליתא דלא אסיקנ' דינא ממאן דפריך עד דנבעי עליה מנלן אלא ממאן דאסיק הכי ואשתמיט ליה מפירכ' דאותיבו עליה אית לן למבעי מנלן כדי לאהדורי ולאקשויי עליה קושיא דמעיקרא וכמו שפרש"י במהדורא קמא. ואין לומר דהא דקאמר דאי לא תימא הכי עדי מיתה כו' לא קאי אלא אאלמנה מן הנשואין דא"כ לעיל כי פריך מאלמנה מן הנשואין הוה ליה לאסוקי הכין דבמקום דלא אפשר כתבי' שובר דאי לא תימא הכי כו' ודע דהרמב"ן והריטב"א כתבו דלא קאי אלא אאלמנה מן האירוסין וכדכתבי' לעיל כנ"ל. והרא"ה כתב וז"ל אמר ליה מר קשישא כו' מנלן כלומר היכא תניא לה אבל ודאי עיקר דינא לא מספקא לן ביה מידי דודאי קיימא לן הכי כדאמר ליה אביי בבבא מציעא בהדיא וכדפרישנא התם ולא מפשיט ואיברא דלא אשכחן לה דאיתניא בשום דוכתא אבל דינא הכי הוא וכן הלכתא ע"כ:
והריטב"א פירש כפירוש הרא"ש ז"ל וז"ל אלמנה מן האירוסין מנלן דאית לה כתובה פירוש מנלן דאית לה כתובה מתנאי בית דין אע"פ שלא כתב לה דע"כ כי פרכינן לעיל מאלמנה מן האירוסין היינו משום דכתובתה מתנאי בית דין אלא כשרצה להתחייב לה מעצמו או שהתנו בה אינו ענין לשמועתנו כלל וההיא דמלוה בעלמא לדברי הכל ואי מפקא שטרא גביא ואי לא לא גביא למאן דאמר אין כותבין שובר ולמאן דאמר כותבין שובר מצי לומר פרעתי אלא ע"כ משום דאיתא כתובה מדרבנן הוא דפרכינן מינה ומשום הכי שקלינן וטרינן השתא מנלן דאית לה כתובה מתנאי בית דין דשקלינן וטרינן עלה ולא אשכחן מנלן ומיהו עיקרא דדינא הוא דליה לה כדכתי' בב"מ בס"ד ומשמועתנו יש לזה ראיה ברורה דהא פרכינן מינה לעיל להדיא ומתרצינן לה דאלמא הכין הלכתא כנ"ל ע"כ: אילימא מהא דתנן נתאלמנה או נתגרשה כו'. אין להקשות דנוקי לההוא במקום שאין כותבין אז ארוסה אית לה כתובה דהתם אפילו בנשואה אינו נאמן לומר פרעתי אבל במקום שכותבין אימא אין הכי נמי דאלמנה מן האירוסין לית לה כתובה. ויש לומר דהא פשיטא דלא פלוג דמ"ש דתקנו כתובה הכא ולא הכא דאלמנה מן הנשואין אית לה בכל מקום ולא דמי לגרושה שתוספות פירשו דפשיטא דאית לה כתובה ויש לומר היינו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל באלמנה אי במקום שאין כותבין תקינו לה כתובה אם כן גם במקום שכותבין יתקנו לה כתובה ויכתבו לה כמו לנשואה אלא ודאי אי לית לה במקום שכותבין גם במקום שאין כותבין לית לה. בחידושין ממסכת מציעא פרקא קמא: דילמא דכתב לה וכי תימא אי כתב לה מאי למימרא לאפוקי מדר' אלעזר בן עזריה כו'. כתב הרמב"ן בחידושיו פירקא קמא דמציעא וז"ל תמיה לי פשיטא דמתניתין לאפוקי מדר' אלעזר בן עזריה אתיא כדקתני בהדיא אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף כו' נתאלמנה או נתגרשה כו' ואי משום דקתני יוסיף ולא קתני יכתוב הא דייקינן לה בריש ההוא פירקא בגמרא ואפשר משום דהוה ליה למתני מי שרצה להוסיף לאשתו אפילו מאה מנה יוסיף נתאלמנה או נתגרשה כו' אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים משמע דעיקר מיהא גביא ודחי' לה דמדקתני גובה את הכל ולא קתני גובה סתם והכל בכלל משמע דלא אתא אלא לאפוקי מדר' אלעזר בן עזריה ותנא רישא אגב סיפא ע"כ. ונראה דמדקתני גובה את הכל ולא קתני נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה דהא עליה דתוספת קאי ומה לי חד מנה מהתוספת או כל המאה מנה דמאן פסקא הלכך למה לי למיתנא גובה את הכל אלא משמע דבין אעיקר בין אתוספת קאי אלמא דבעי לאשמעינן נמי דבין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה העיקר ואי בדכתב לה פשיטא וכן פירש רש"י את הכל. עיקר ותוספת. ע"כ. ואם תאמר אם כן מאי משני לאפוקי מדר' אלעזר בלחוד אתא למה ליה לאדכורי עיקר כלל והא לא פליגי אלא בתוספת דוקא ויש לומר דהכי קאמר דמאי טעמא דר' אלעזר היינו משום שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה ואי לית לארוסה כתובה מתנאי ב"ד אלא בדכתב לה אם כן אף עיקר כתובה יש לומר כן דלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. ודע שרש"י בפרק אע"פ כתב וז"ל שלא כתב לה תוספת שמדעתו אלא על מנת לכונסה. ע"כ. והכא בשמעתין פירש ז"ל וז"ל לא כתב לה התוספת אלא על מנת לכונסה ואם מת באירוסין אין לה אלא עיקר כתובה ע"כ. פירוש דהתם בפרק אף על פי פירש כפי קושטא דדינא דארוסה יש לה כתובה והכא פירש אי נימא דארוסה אין לה כתובה אלא בדכתב לה דהסברא נותנת שלא לחלק בהם לדעת ר' אלעזר בן עזריה ואפילו הכי פירש רש"י דלא קאמר ר' אלעזר בן עזריה אלא בתוספת אבל מנה מאתים אפילו דאיהו מנפשיה כתב לה גמר בדעתיה למיהב לה אפילו בעודה ארוסה והכי קאמר דכי היכי דמודית לי מיהת בעיקר כתובה דאית לה דאין לה מן האירוסין הכי נמי בתוספת ולכך איצטריך למימר גובה את הכל בין עיקר בין תוספת ודוק דר' אלעזר בן עזריה קתני מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה גובה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. והתלמוד קצר לשונו ולא קאמר אלא לאפוקי מדר' אלעזר בן עזריה דאמר שלא כתב אלא על מנת לכונסה ובמאי דכתיבנא ניחא דוק ותשכח כנ"ל: אלא מדתני ר' חייא כו'. אלא בתמיה. לא אונן בין שהוא ישראל בין שהוא כהן דכהן אסור בקדשים ישראל במעשר ובקדשים קלים ולא מטמא לה אם הוא כהן דלא קרינא ביה לשארו עד שתנשא ואם הוא ישראל אסור ליטמא לה ברגל דישראל חייבין לטהר עצמן ברגל כדנפקא לן בחגיגה לא תגעו. אוננת שלא תאסר באכילת קדשים ולא מטמאה לו בין כהנת בין ישראלית ומשום טהרת הרגל נגעו בה דלגבי כהנת לא שייכא כלל כדאמרינן בתורת כהנים אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן. רש"י במהדורא קמא:
מתה אינו יורשה אצטריכא ליה ואיידי דאצטריך למיתני מתה אינו יורשה תנא נמי מת הוא גובה כתובתה ולעולם בדכתב לה. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא לא פירש כן אלא משום מתה אינו יורשה איצטריך למתני מת הוא גובה כתובתה לאשמעי' דבדכתב לה כתובה עסקינן ואע"ג דאיקרבו לאיחתוני כולי האי אינו יורשה. ע"כ. ותוספות חיצוניות פירשו בפרקא קמא דבבא מציעא וזה לשונם מתה אינו יורשה אצטריכא ליה פי' דאע"ג דמתה אינו יורשה מכל מקום היא גובה כתובתה ע"כ. והקשו בתוספות והא מת הוא גובה כתובתה נמי אצטריכא ליה דמינה דייקי' בפרק נערה דארוסה לית לה תנאי כתובה דהיינו קבורה ויש לי לתרץ דבשלמא כי אמרינן דיש לה כתובה מתנאי בית דין אצטריך לאשמעינן דאע"ג דיש לה כתובה מתנאי ב"ד אין לה משפטי כתובה דהיינו קבורה אבל הכא דמיירי דאין לה מתנאי ב"ד אלא בדכתב לה אטו משום דבעי לחיובי בכתובה ולמיהב מתנה קא בעית למירמי עליה חיובא אחרינא דהיינו קבורה וכיון שכן פשיטא דאין לה משפט הכתובה ומיהו אי מיירי בדכתב לה דהיינו דבעי לאחיובי כדין נשואה בענין הכתובה איצטריך למיתני דאפילו הכי אין לה משפט כתובה דהיינו קבורה והדרא קושיא לדוכתה ותירצו בתוספות דאי משום ההיא הוה מצי למיתני מתה אינו קוברה ולשון גובה כתובה לא אצטריכא ליה: אמר ליה רב נחמן לרב הונא לרב דאמר גט גובה עיקר ליחוש דילמא מפקא כו'. פי' במקום שכותבין וכתב לה היכי גביא עיקר בגט דבשלמא במקום שאין כותבין הא אמרינן דהיכא דלא אפשר כותבין שובר אבל במקום שכותבין דאפשר לה להביא כתובתה ליחוש דלמא מפקא ליה לגיטא תרי זימני דבמקום דאפשר אין כותבין שובר וכ"ת כותבין אם כן שמע מינה דבעלמא כותבין שובר אבל לשמואל לא קשיא ולא מידי דכיון דבמקום שאין כותבין וכתב לה איהו אי נמי במקום שאין כותבין ולא כתב לה איהו מוקים לה למתני' אע"ג דלא אפשר למקרעיה לגיטא על כרחין כותבין שובר דאיהו דאפסיד אנפשיה ואי בעלמא במקום שאין כותבין ולא כתב אינהו דאפסידו אנפשייהו ואי במקום שכותבין וכתב ליכא למיחש דבגט אינה גובה כלל עד דמפקא כתובה אלא לרב קשיא. כן פירשה רבינו הגדול. אבל יש שפירשו דאקשינן לרב משום דקשיא ליה אפילו במקום שכותבין והוא הדין דקשיא לשמואל במקום שאין כותבין למאן דאמר אין כותבין שובר ושפיר מצי לתרוצי כדלעיל דבמקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר אלא דבעי' לפרושי קושטא דמלתא דקרעינן ליה לגיטא. הריטב"א ז"ל: וזה לשון הרא"ה ז"ל הא דאמר ליה רב נחמן לרב הונא כו'. הוא הדין נמי דקשיא לשמואל במקום שאין כותבין דקיימא לן ודאי דגביא בגיטא אמאי לא חיישינן להכי כיון דקיימא לן אין כותבין שובר דהשתא אכתי לא קיימא לן דקרעינן ליה לגיטא אלא לרב מקשינן משום דקשיא ליה אפילו במקום שכותבין ולענין עיקר דקיימא לן דאפילו במקום שכותבין גביא בגט כיון דקיימא לן אין כותבין שובר אמאי לא חיישינן דילמא גביא והדר גביא ביה ומהדרינן דקרעינן ליה וכתבינן אגביה דגיטא דין כו' והוא הדין נמי דאי לא הוה לן האי תקנתא דמהדרינן דהוה ליה היכא דלא אפשר וכל היכא דלא אפשר כותבין שובר כיון דדינא הכי הוא דעיקר לעולם להוי כמקום שאין כותבין דדינא ליכא לבטולי' כדמתרצינן לעיל באלמנה מן האירוסין אלא דכיון דהוה ליה תקנתא וכדמשני' תריץ ליה הכי ומיהו לפום האי סברא דלעיל דפרישנא לעיל דלא אמר רב דלגבי עיקר כתובה לאו כלום הוא אלא בגרושה ומשום דאיכא גט דהוי במקום כתובה אבל באלמנה לא איכא לפרושי דהכא אליבא דרב הוא דמקשינן דאליבא דשמואל במקום שאין כותבין ליכא למקשיא הכי דלדידיה הוה להו היכא דלא אפשר כותבין שובר אבל אליבא דרב דקאמר דאפילו במקום שכותבין גביא עיקר בגט דלא אפשר לאהדורי ניהליה ואיכא למימר תהדר תגבי ביה אדרבה כיון דאין כותבין שובר הוה לן למימר דכיון דאיכא כתובה והוי היכא דאפשר לא תגבי כלל בין תוספת בין עיקר אלא בשטר כתובתה כי היכי דלא תיפוק מינה חורבא ואלו אמרינן הכי תו ליכא למיחש מידי דהשתא דאית לן אין כותבין שובר כל מאי דאפשר לן למתקן ולמימר כי היכי דלא ליצטריך לוה לשמירת שוברו אמרינן ומהדרי' דקרעי' ליה וכתבינן אגביה כו' ואיברא דאי הוה מקשי ליה מאלמנה מן האירוסין ה"נ דקשיא ולית לה קיום דהא ליכא למימר בההיא תקנתא אלא דבאלמנה ליכא למקשי דהא אית לן להאי לישנא דבמקום שכותבין לא גביא אלא בכתובה ובמקום שאין כותבין נמי הוה ליה היכא דלא אפשר וכל היכא דלא אפשר כותבין שובר. ולשון ראשון מחווה יותר ע"כ. ואיכא דקשיא ליה היכי אסקינן לה הכא הכי והא התם בפרקא קמא דמציעא דחינן לה ואמרינן עלה אטו כל מאן דמגבי בבי דינא מגבי יש לומר דלא דמיין דהתם הוא גבי דידי' דאמרינן דאי לאו משום טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ודאי הוה יכול למיטען פרעתי דליכא למימר ליה אם איתא אמאי לא קרעוה לגיטא ולכתוב אגביה הכין כדאמרן משום טעמא דכל דמגבי לאו בבי דינא מגבי. אבל השתא מקשינן לדידן היכי תקון רבנן כי האי גוונא דתיפוק מינה חורבא כיון דקיימא לן אין כותבין שובר והיכי מגבינן לה מיניה ומהדרינן דרבנן כי מגבו לה מיניה היינו בבי דינא תקון נמי מלתא כי היכי דתו ליכא למחש למידי דנקרעוהו ונכתב אגביה ולית לן למיחש דלמא נמי פרע לה ולאו בבי דינא פרע לה בשובר דתכתוב ליה ונפיק מינה חורבא דהתם איהו דאפסיד אנפשיה כדאמרן. הרא"ה ז"ל:
וזה לשון הרא"ש ואם תאמר אמאי לא פריך אטו כל דגבי בבי דינא קא גבי כדפריך בפירקא קמא דבבא מציעא אהך סוגיא גופא. ותירץ הר"מ דהתם פריך שפיר לאביי דמוקים מתניתין במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין אי נקיטא כתובה גביא ואי לא לא גביא ולהכי פריך אטו כל דגבי בבי דינא קא גבי דכיון דפעמים במקום שכותבין יהבינן לה כתובה בלא הוצאת גט והיא מעכבת הגט לאנסובי ביה איכא למיחש שמא ישכחו לקרעו ויפרע לה כתובה בלא קריעה אבל הכא מיירי לרב דאף במקום שכותבין לא גביא עיקר אלא על ידי הגט וידוע הוא לעולם שעל ידי הגט גובה כתובה הלכך ליכא למיחש שמא יתן הבעל כתובה בלא קריעת הגט ע"כ: בעינא לאנסובי ביה בהאי גיטא ולא שבקא לן למקרעיה דהא אינה נאמנת לומר גרושה אני אלא בפני בעלה ושלא בפני בעלה מבעי לה גיטא ומשני דקרעינן ליה כו'. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וזה לשונו בעינא לאנסובי ביה. שיהיה בידי לראיה שנתגרשתי שלא יאמרו עלי אשת איש היא. פירוש לפירושו אע"ג דנאמנת לומר גרושה אני מכל מקום חוששת שלא יוציאו עליה לעז לאמר אשת איש היא: דקרעינן ליה וכתבין אגביה כו'. מדאצטריכינן למקרעיה לגיטא ולא סגי לן למכתב תברא ביני שיטי שמעינן דאלו מחקה ליה מאי דכתיב ביני שיטי לא מפסיל גיטא ולא שאר כתובה בהכי ולא אמרינן דלמא תנאה או תברא הוה כתיב ביה ושלא כדברי מקצת הראשונים שהיו פוסלין שטר או גט שיש מקום גרור ביני שיטי שמא היה בו שובר או תנאי וזה מוכיח שלא כדבריהם. הריטב"א ז"ל:
ולענין הלכתא קיימא לן כר' יוחנן דכתבין שובר והטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואפילו במקום שכותבין וכדפרי' לה דהא קיימא לן רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ובזה הפירוש מתפרשת שמועתנו יפה ועולה כהוגן וכל הרוצה להשיב יבא וישיב. הרא"ה ז"ל ורבים חולקים עליו בפי' שמעתא וכדכתי' בס"ד:
מתני' שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות פירוש אם כתב לה כתובה וגרשה ואחר כך החזירה וכתב לה כתובה אחרת ואחר כך גרשה גובה שתי כתובות דכי אמרינן המגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה הראשונה החזירה זהו בשלא כתב לה כתובה אחרת אלא שהחזירה סתם אבל היכא שחזר וכתב לה גובה את שתיהן וכיון שמכח שני הנשואין נינהו גובה את שתיהן לגמרי בין הוסיף בשנייה בין לא הוסיף. שתי כתובות וגט אינה גובה אלא כתובה אחת כגון שכתב לה שתי הכתובות מכח הנשואין הראשונים ואחר כך גרשה כיון דתרוייהו מחד נישואין נינהו לית לה אלא כתובה אחת ואם יש תוספת בשנייה גובה איזה מהן שתרצה ואי ליכא תוספת אמרינן שנייה בטלה את הראשונה ואינה גובה אלא הראשונה כדמפרש לקמן. תלמידי רבינו יונה ז"ל. ודע דאפילו שתי כתובות ושנה גיטין אינו גובה אלא כתובה אחת וכגון שקדמו שתי כתובות לגט הראשון שעל מנת כתובה הראשונה החזירה ולא איכפת לן במאי דנקטה שני גיטין ושתי כתובות דקדים גיטין ברישא אלא היינו לומר דגט ראשון קדים לזמן כתובה שנייה וכתובה שנייה קודם לגט שני והשתא ניחא דטעמא דקתני במתניתין שהמגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה ראשונה החזירה קאי אכולהי בבי אמאי דקתני נמי שתי כתובות וגט אחד דהוא הדין כי איכא שני גיטין כיון דקדמו ב' כתובות לגט הראשון ואע"ג דלרב אמרינן לעיל גט גובה עיקר היינו כשהוציאה גט ואין עמו כתובה אבל הכא דהוציאה שתי כתובות ושני גיטין וזמן שתי הכתובות קדמו לזמן גט הראשון הרי מודה דהחזירה על מנת כתובה הראשונה ואין לה אלא כתובה אחת שהרי היא אומרת דכתובת גט אחרון היינו אחת משתי כתובות אלו ותרוייהו מחד נישואין נינהו וכי החזירה על מנת כתובה הראשונה החזירה ובגמרא מפרש למאי כתב להו וכדפר"י ואיברא ודאי דאלו הוציאה שתי כתובות ושני גיטין והיא טענה דהשתי כתובות היינו אגט קמא ואגט בתרא כתב לה עוד כתובה אחרת לדעת רב דסבירא ליה גט גובה עיקר הכי נמי דגביא עיקר בגט בתרא והיינו יכולין לפרש שתי כתובות וגט אחד היינו שלא הוציאה אלא גט אחד ולכך אין לה אלא כתובה אחת דהיינו מנה מאתים דבגט גובה עיקר אבל בכתובה לא גביא עיקר וכתובה אחת קדמה לגט וכתובה אחרת בלא גט והוציאה כתובה ואין עמה גט אינו גובה עיקר. וליתא להאי פירושא דאם כן מימרא דרב היינו מתניתין ומתניתין נמי לא דייקא בהכין דמשמע דטעמא דקאמר במתניתין שהמגרש את אשתו והחזירה על דעת כו' אכולהו בבי קאי וכדכתיבנא כנ"ל והכין דייק לשון רש"י כדכתיבנא:
וזה לשון רש"י במהדורא קמא שני גיטין כלומר הוציאה עליו שני גיטין ושתי כתובות כגון שכתב כתובה בניסן וגט באייר וכתובה בסיון וגט בתמוז שהחזירה ולא נתרצית להנשא לו עד שכתב כתובה אחרת וחזר וגרשה גובה שתי כתובות דכיון דשעבד נפשיה וכתב לה בחזרה אית לה נמי כתובה דחזרה אבל קדמו שתי הכתובות לגט הראשון לא שהרי כשהחזירה לא כתב לה כתובה ותנן בסיפא שתי כתובות וגט אין לה אלא כתובה אחת ואי משום דגרשה ואהדרה הא תנן כתובה ושני גיטין אין לה אלא כתובה אחת שעל מנת כתובה הראשונה החזירה. כתב שתי כתובות אחת בניסן וא' באייר וגט בסיון גובה באיזו שתרצה ואינה גובה אלא כתובה אחת והיינו דאמרינן בגמרא אי בעיא בההיא גביא אי בעיא בהאי גביא וכגון דלא כתב לה בכתובה שנייה ואוסיפית ליך כתובה זו על כתובה קמייתא וכדאמרינן בפרק נערה הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלש מאות מזמן שני ואוקימנא התם בדלא כתב לה ואוסיפית לך מאה אמאתים. כתובה וגט ועדי מיתה שגרשה והחזירה ומת בעודה תחתיו אינה גובה אלא כתובה אחת ואכתובה ושני גיטין נמי קאי ע"כ:
וז"ל הר' ישעיה מטראני ז"ל וכן כתובה וגט ומיתה שקדמה הכתובה לגט ואין לה אלא כתובה אחת והא פשיטא וכדי נסבה שהמגרש את האשה והחזירה כו' זה עולה על כתובה ושני גיטין שאע"פ שיש כאן שני נישואין כיון שבנשואים השניים לא כתב לה כתובה על מנת כתובה הראשונה החזירה ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה אחת כגון שכתב לה כתובה ואח"כ גרשה בגט ועכשיו היא מביאה עדים שמת ושהיתה עומדת עמו בסוף ימיו דמוכחא מלתא שהחזירה ואפ"ה אין לה אלא כתובה אחת שהמגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובתה כו' והוא שהחזירה עד שלא תפרע אבל אם החזירה לאחר שנפרע' יש לה כתובה אחרת כדכתיבנא לעיל באידך פרקין ע"כ:
גמ' אי בעיא בהאי גביא אי בעיא בהאי גביא כלומר מדקתני שתי כתובות וגט אחד אין לה אלא כתובה אחת ולא קא מפרש או ראשונה או שניה שמע מיניה דאי בעיא בהאי שטר כתובה א' גביא ואי בעי בהאי שטר שני גביא אבל אין לה אלא אחת. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה אי בעיא בהאי גביא כו' בתמיה ואמאי לא אמרינן דכי כתב לה שניה נתבטל כח הראשונה באחולי אחלתיה לשעבודא דקמא ולא תגבה כי אם בשנייה ומוקמינן לה בדאוסיף בשנייה דכיון דאיכא תוספת בשנייה ודאי בעבור התוספת נכתבה ולא נתכוונה למחול שעבוד הראשונה וגובה באיזה מהן שתרצה וכן מאי דאמרינן ומודה רב נחמן דאי אוסיף בה דקלא לתוספת כתביה אינו רוצה לומר שיזכה בזה ובזה אלא שזכה באיזה שטר שירצה וכבר הארכתי בזה בפרק נערה שנתפתתה ת"ל ע"כ:
שני שטרות היוצאין בזה אחר זה כגון ששניהם במכר או במתנה שניהם לאדם אחד וכגון שמכר באחריות בטל זמן שני את הראשון ואם מכר מזמן ראשון עד זמן שני מנכסים ששעבד לזה אינו יכול לטרוף אם בא לטרפם הימנו דאמר עד זמן שני אחולי אחליה לשעבודיה ושניהם במתנה נמי אם נתן אותו שדה עצמו שנתן לזה לאחר בין זמן ראשון לזמן שני האחר קדים וקנה אי נמי שרצה הנותן מתנה ללוות ולא היה לו קרקע לשעבד לו ובקש ממקבל מתנה לכתוב שטר אחר כדי שיהא שטרו של מלוה קודם למתנתו של זה ואודויי אודי ליה ואהכי אמרינן בטל שני את הראשון. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א שני שטרות כו' כבר פירשנו בפרק נערה דדוק' בשטרי מכר או מתנה או בשטרי כתובות אבל בשטרי הלואה לא אמרינן הכי אלא ששניהם קיימין וכדכתיבנא הרי"ף בהלכות:
וז"ל הרמב"ן בחידושיו שני שטרות היוצאין בזה אחר זה פרש"י ושניהם על הלואה אחת או על מכר א' ואינו יודע אם רצונו לומר על הלואה אחת ודאי כגון שהודה מתחלה שעל מעות הראשונים הוא כותב זה השני או בסתם. ורבינו הגדול ז"ל כתב דהא דינא ליתיה אלא בשטר מכר או בשתי כתובות אבל לא בשטרי הלואות ואית ליה ראיה מההיא דאמרינן האי מאן דנקיט תרי שטרי בר חמשין חמשין כו' אלמא גבי תרווייהו וזו אינה ראיה דהתם דילמא כגון שכתוב בה מפורש חמשין אחריני דאוזיפתיך דליכא למימר הכי ויש לדון אחר דבריו שהרי לפי סוגי' הללו נראה שדרך הוא לכתוב תוספת הכתובות סתם והוציאה שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות ואין שינוי לשון בין זו לזו אלא בשתיהן כתוב ויהיבנא ליכי במוהרייכי תלת מאה ואפשר הוא שכל השלש מאות תוספת כשם שהמאה תוספת וכן בשוות אפשר שהכל תוספת הוא ואעפ"י כן דנין בה שיד בעל השטר על התחתונה ובטל שני את הראשון בשוין אף בשטרי הלואות והודאות יש לומר כן ויש להפריש ביניהם שזה היה לו לפרש ואוסיפית וזה לא היה לו לפרש כלום שהוא רוצה לפרוע הראשון ולא ניחא ליה לאדכוריה כלל בשטר שני. והדעת נוטה לדברי רבינו הגדול. אבל מצאתי בירושלמי מתני' עד כדון כשהיו שתיהן שוות היה בזו מנה ובזו מאתים רב ירמיה ורב חסדא חד אמר גובה בראשונה וחד אמר גובה בשניה והתוספת גובה מתוך זמנה של שנייה אמר ר' חנניה קמיה ר' מונא לית הדא אמר' הדין דיזיף מחבריה וחזר ויזיף מיניה צריך למימר ליה בר מן דין כרטיסא קמא דאית לי בך אורחא דאיתתא מימר ייבד פרני עבד חורן אורחא דבר נשא למימר ייבד כרטיסי עבד חורן א"ל בייא כשר יודי ליה וכך פירושא חד אמר גובה באחרונה שבטל שנייה את הראשונים א"ר חנינא זאת אומרת שהלוה מחבירו וחזר ולוה ממנו שצריך לכתוב לו בשטר האחרון כך אתה חייב לי חוץ מחוב הראשון שיש לי אצלך דאם לא כן בטל שני את הראשון כמו שאתה אומר שדרך האשה לומר אבדה כתובתי כתוב לי אחרת ולפיכך אינה גובה שתיהן אף דרך בעל חוב לומר אבד שטר חובי עשה לי אחר ואינו גובה אלא אחת אמר ליה היאך אם היה כשר היה מודה לו כלומר באמת שצריך לכתוב כן דאי לא כתב ליה ביטל שני את הראשון שאם היה השטר הראשון כשר היאך היה כותב לו השני שהוא מודה שהראשון פסול כלומר אודויי אודי ליה ששטר ראשון פסול הוא ופירוש כרטיסי שטר חוב מלשון ערב שקורין אלקרטס וכן בדברי רבותינו ויש אחרים בירושלמי ובמדרש תלים נטל קרט ונתן לדיין כו' ובלשון לעז קורין לשטר כרטא וזה כדברי רש"י. ונראה לי לפרשו עוד כדברי רבינו אלפסי אמר ליה בייא כשר יודה ליה פירוש היאך אתה אומר דבר זה שדרך בני אדם לומר אבד שטרי כתוב לי אחר והלא אם היה כשר אותו הלוה היה מודה לו על פה ואעפ"כ לא היה כותב לו שטר אחר וכל שכן אם אינו אדם כשר שהיה כופר בכל אבל באשה כיון שאסור לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה חוזר וכותב לה וזהו פירוש לשון בייא היאך תאמר כן כשר יודי ליה ולא יכתוב לו אלמא ליתיה להאי דינא אלא בשטרי מכר ומתנה וכתובה ולא בהלואה.
ונוסחא אחרת מצאתי שכתוב בה ברי לא כשר יודי ליה ונראה שהחליף הסופר וכך עיקרה ברי לא כלומר בני אינו כן דכשר יודי ליה ולא יכתוב לו שטר. ע"כ לשון הרמב"ן ז"ל: וז"ל ריב"ש ירושלמי על מתניתין עד כדון כשהיו שתיהן שוות כו'. ונראה פירושו כן שאמר ר' חנינא לר' מונא שאין ראיה מכאן לשטרי הלואה שנאמר בטל שני את הראשון ועל המלוה את חברו וחזר ומלוהו צריך שיכתוב לו בר מקרטיסי קמא כלומר מלבד זה השני חייב אני לך בשטר הא' ופירוש קרטיסי שטר חוב מלשון ערב כו'.. אורחא דאיתתא מימר ייבד כו' כלומר דרך האשה כשאבדה כתובתה שתאמר לבעלה עשה לי כתובה אחרת אבל דרך המלוה כשאבד שטרו שיאמר ללוה עשה לי שטר חוב אחר בתמיה אמר ליה בייא כשר יודי ליה כלומר כן הוא שאם היה הלוה אדם כשר היה מודה לו חובו על פה אבל לא היה כותב לו שטר וכל שכן שאם אינו אדם כשר שהיה כופר בכל אבל באשה כיון שאסור לשהות כו' ולפי הפירוש הזה זה הירושלמי הוא כדברי הרי"ף ויש לפרשו כדברי רש"י שנאמר דמאי דמהדר ליה ר' מונא בייא כשר יודי ליה חולק עליו ואמר אין הדבר כמו שאתה אומר לפי שאם זה הלוה היה כשר היה מודה לו וכותב לו שטר אחר ע"כ ולעיל בפרק נערה הארכתי בזה בס"ד: תנו רבנן הוציאה גט וכתובה ומיתה אם גט כו'. פירש רש"י ומיתה. ועדי מיתה ובאת לגבות שתי כתובות אחת בתורת גרושין ואחת בתורת אלמנות. ואיכא למידק אמאי נטר רש"י לפרש כן הכא בברייתא ולא פירש כן במתני' ונראה דקשיא ליה לרש"י דמשמע דכי היכי דכי קתני במתני' או כתובה וגט ומיתה היינו בדוקא דקדים כתובה לגט הכי נמי משמע דהכא בברייתא דקתני הוציאה גט וכתובה כו' היינו דקדים גט לכתובה ובאת לגבות שתי כתובות אחת בגט שבידה ואחת בכתובה שאחר הגט ומעתה תקשי מאי קא מסיים ואזיל בברייתא אם גט קודם לכתובה כו' כתובה קודמת לגט כו' והרי ע"כ בגט קודם לכתובה מיירי מדקתני הוציאה גט וכתובה כו' לכך פרש"י דלאו בדוקא נקט גט וכתובה ומיתה דגט קדים לכתובה וכתובה פתיך בהדי מיתה ומשום דאיכא בידה כתובה ומיתה קא טענה כתובה אחריתי אלא למיתה היינו עדי מיתה ובאת לגבות ב' כתובות א' בתורת גרושין וא' בתורת אלמנות ואהא קא מסיי' ואזיל אם גט קודם לכתובה כו' דשפיר שייך לחלק בהאי לישנא דפירש רש"י כנ"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא הוציאה גט וכתובה ועדים שמת בעלה כשהיא תחתיו אם זמנו של גט קודם לזמנה של כתובה ודאי האי גט אכתובה אחרת נכתב וגובה ב' כתובות שכשהחזירה כתב לה כתובה מזמן שני ואליבא דרב גובה בגט עיקר ובכתובה תוספת והיינו שתי כתובות ולשמואל גובה שתי כתובות שלימות ומוקי לה לברייתא במקום שאין כותבין דאמרי ליה לבעל אייתי ראיה דכתבת לי ואי לא מצי מייתי גובה בגט וכשאינו יכול להביא ראיה עסקינן ומיתה ועידי מיתה ובאת לגבות שתי כתובות אחת בתורת גירושין ואחת בתורת אלמנות. ואם זמן כתובה קודם לזמן הגט אין לה אלא כתובה אחת שכשהחזירה לא כתב לה כתובה כלל ועל דעת כתובה הראשונה החזירה ע"כ:

Daf 90a

וז"ל הר"י מטראני ואם כתובה קודמת לגט נמצא שזה הגט על נשואי אותה הכתובה נעשה ואינה גובה אלא מחמת הגירושין והאי דתני שהמגרש את האשה והחזירה וכו' הכי קאמר ואע"פ שהחזירה ומת ובאת לגבות כתובה שנייה בעידי מיתה בעבור נשואין האחרונים אינה גובה שכיון שלא כתב לה כתובה אחרת באלו הנשואין ואין בידה אלא כתובה הראשונה על דעת כתובה הראשונה החזירה ע"כ:
מתני' ה"ג קטן שהשיאו אביו וכתב אביו לאשתו כתובה גדולה בשמו של קטן כתובתה קיימת לכשיגדיל ואפי' התוספת ואף על פי שאין מעשה קטנה כלום. שעל מנת כן קיימה לכשיגדיל ולא ערער על כתובתה. וכן גר שכתב כתובתה גדולה לאשתו בגיותו ונתגייר כתובתה קיימת ואפי' תוספת ואף על שקנין הגוי אינה כלום מפני שעל מנת כן קיימה בכניסתו ליהדות. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
והר"י מטראני כתב וז"ל קטן שהשיאו אביו וכו' שעל מנת כן קיימה ולא אמרינן כיון שאין נישואי קטן כלום גם מה שכתב לה בעודו קטן אינו כלום ועכשו כשהגדיל והיא תחתיו הויא לה ככונס את הבעולה שאין לה אלא מנה אלא אמרינן כיון שכתב לה מאתים בעודו קטן עכשו כשהגדיל וקיימה על דעת אותה הכתובה קיימה ודוקא אם הגדיל אבל אם מת בעודו קטן אין לה כלום שאין נשואי הקטן נשואין ואין כתובתו כתובה וכמפותה בעלמא היתה עמו ודוקא אם כתב לה כתובה בקטנותו אבל אם כנסה בקטנותו ולא כתב לה עכשיו כשהגדיל וקיימה אין לה אלא מנה כבעולה שאין לומר כאן על דעת כתובה הראשונה קיימה שהרי לא כתב לה ע"כ: ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל קטן שהשיאו כו'. כלומר אע"ג דנשואי קטן אינם נשואין ואין האשה צריכה ממנו גט זהו כשגרשה קודם שגדל אבל אם משהגדיל קיימה יש לה עיקר כתובה ואמרו בירושלמי והוא שבעל אחר שהגדיל דכיון שבעל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא לשם קדושין בעל כו' ואית דבעו מימר שאסור לאדם להשיא בנו קטן ואם השיאו הוו להו הברכות של אירוסין ונשואין לבטלה וגם רבינו משה כתב שאין משיאין את הקטן ואין זה נראה אלא ודאי מותר להשיאו דאם איתא שהיה איסור בדבר היכי מיירי מתניתין בדבר שיש בו איסור וכן הורה הלכה למעשה הרב ר' שלמה מן ההר ז"ל ע"כ. וכתבו בתוספות שאינה טורפת לקוחות בשטר זה לא מזמן נישואים ראשונה ולא משעה שהגדיל לפי שהשטר בעצמו אינו כלום ועוד שמוקדם הוא ופסול שהרי זמנו כשהיה קטן ואינו כלום עד שיגדיל אלא אין שטר זה כלום אלא שכתובתה קיימת עליו על פה כמו שכתוב בשטר ולא אמרינן בעולה היא ואין לה אלא מנה. ריב"ש ז"ל:
גר שנתגייר ואשתו עמו כגון גוי שנשא בת ישראל ובגיותו כתב לה כתובה ועכשו נתגייר וקיימה כתובתה קיימת ואע"פ שכל מה שכתב לה בגיותו אינו כלום שעל מנת כן קיימה ואם לא כתב לה כתובה בגיותו עכשו כשנתגייר ומקיימה אין לה אלא מנה כבעולה ודוקא אם נשא בת ישראל שהיא בת כתובה אמרינן כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה אבל אם נשא גויה בגיותו וכתב לה כתובה ונתגיירו וקיימה אין לה אלא מנה שאין כתובה לכנעניות וכל מה שכתב לה בגיותן הבל הוא ובטל. ה"ר ישעיה מטראני. וכתב עליו ריב"ש דאינו נראה כלל שהרי אין גם כתובה לבת ישראל שנשאת לעכו"ם ואע"פ כן אומרין שעל דעת כתובתה הראשונה קיימת ועוד דלא משמע דמתני' מיירי באיסורא בבת ישראל הנבעלה לעכו"ם ועוד דלישנא דגר שנתגייר ואשתו עמו בכולי תלמודא רוצה לומר שנתגיירה אשתו עמו אלא ודאי בעובדת כו"ם שנשאת לעכו"ם היא ואע"פ שמה שכתב לה אינו כלום מכל מקום כשקיימה יש לנו לומר שקיימה על דעת שתהא כתובתה קיימת כמו שכתב לה אלא דלמאן דאמר בגמרא דדוקא מנה מאתים אבל תוספת אין לה והכי אסיקנא נראה שאין לה כל מה שכתב לה אלא מה שהיה ראוי להיות לה בשעה שנשאה אם היה אז גדול ובגר אם היה אז גר והיא גיורת ולדבריו מתני' בגר מיירי כגון שנשאה קטנה פחותה מבת שלש שנים ויום א' דאז הוי לה כתובה מאתים דבתולה היא אבל בגדולה הרי אפי' בשעה שנשאה לא היתה ראויה אלא למנה דהא כבעולה חשבינן לה כדאיתא בפרקא קמא דמכילתין. עכ"ל ריב"ש: וז"ל תלמידי רבינו יונה גר שנתגייר ואשתו נתגיירה עמו אם כתב לה כתובה בעודה עכו"ם ובעל אחר הגרות כתובתה קיימת והא קמשמע לן שאע"פ שעכשו כשבעל אחר הגירות לא היתה בתולה אפי' הכי כתובתה קיימת מאתים אם נשאה בתולה שעל מנת כן הגר אחר שנתגייר כו'. דוקא עיקר כתובה הוא דאית לה מטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אבל תוספת לית לה אבל אם חדשו התוספת אחר הגדלות ואחר הגירות נוטלת כפי מה שחדשו. זו שיטת רש"י אבל ר' משה כתב גר שנתגייר ואשתו עמו אין לה אלא מנה דמאי דאמרינן כתובתה קיימת שעל מנת כן קייימה רוצה לומר שיהיה לה מנה אע"פ שלא כתב לה כתובה דעל מנת כן קיימה אבל כיון שעמדה בחזקת הפקר בעודה עכו"ם כו' והשתא לא צריכי' לדחוקי ולאוקומי מתניתין כשכתב לה כתובה מאתים בעודה עכו"ם ע"כ: גמ' לא שנו אלא מנה מאתים. לא שנו דכתובתן קיימת אלא מנה מאתים דתקון לה רבנן אפילו בדלא כתב לה אבל תוספת לית לה דאדעתא דתוספת לא קיימה. רש"י במהדורא קמא. ואם תאמר מאי קמשמע לן מתני' דקתני שעל מנת כן קיימה אפי' לא כתב לה מעולם אית לה כתובה בתנאי בית דין ואומר רבינו תם סלקא דעתך אמינא היכא דלא כתב לה עדיף טפי דסמכה אתנאי ב"ד אבל היכא דכתב לה סמכה אשטרא דלית ליה קלא כיון שנכתב בקטנות ובכגיו' ולא טרפה ממשעבדי קמשמע לן. ואם תאמר היכי גביא באותה כתובה מן הלקוחות והא שטר מוקדם הוא ופסול ויש לומר דאין לפסלו בשביל שטר מוקדם דהא קטן אין מכירתו מכירה בקרקעות וליכא למיחש שתטרוף שלא כדין ומיהו קשה מעכו"ם שנתגייר וקטן נמי יכול להיות שמכר האפוטרופוס לצורך הלכך נראה דלא גביא ממשעבדא בהך כתובה ומתני' אתיא לאשמועי' דאע"פ שעתה כשהגדיל הקטן ונתגייר העכו"ם היא בעולה יש לה כתובה מאתים שעל מנת כן קיימה שיהא עכשיו כתחלת נשואי'. לשון הרא"ש ז"ל. והריטב"א כתב דאין צריך לכל זה דודאי בלאו הכי נמי טובא קמשמע לן שזה לאחר שהגדיל או לאחר שנתגייר לא עשה בה מעשה נשואין כלל אלא דכיון שבעל כדברי הירוש' בעילתו זו כניסתו והוה סלקא דעתין דבהא לא תקון רבנן מידי קמשמע לן. ע"כ:
ורב יהודה אמר אפילו תוספת יש לה פי' שאמרו חכמים שהוא מקיים לה עכשו כשבעל מה שכתב לה בתחלה דאלו מחמת כתיבתו הראשון חספא בעלמא הוא וכשגובה אינה גובה בכח השטר ההוא שהרי אין שעבודו שעבוד ולא עוד אלא שהוא שטר מוקדם לענין זה אלא שהוא לראיה על מה שכתב לה בתחלה כי באותו הסך קיים ונשתעבד לה עכשו וליכא למיחש שמא יגבה בו מזמן ראשון כמו שחשו בשטר מוקדם דהא פסולו מוכיח מתוכו וכן פירשו בתוספות. הריטב"א ז"ל: מיתיבי חדשו נוטלת מה שחדשו כו'. ואיכא למידק טובא חדא דמשמע דקא מותיב ומשני מהן ללאו בלא טעם כלל ועוד דמשמע דמעיקרא מהך ברייתא גופא דאסיק קא מותיב מינה וכדקאמרן והא לא תני הכי חדשו כו' מעתה קשיא מאי קא משני אימר אף מה שחדשו והרי בסיפא קתני בהדיא לא חדשו בתולה גובה מאתים כו' ועוד אמאי לא אייתו כולה ברייתא כי היכי דלא לדחיי' אידך ונימא אף מה שחדשו ועוד מאי קא מהדר ורב יהודה מתני' אטעיתיה הוא סבר כו' ומה לנו להודיע טעותו. וראיתי ה"ר ישעיה מטראני שכתב בפסקיו וז"ל מיתיבי חדשו נוטלין מה שחדשו לא חדשו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה תיובתא דרב יהודה פי' אם חדשו אחר שהגדיל הקטן לכתוב לאשתו שום דבר וכן הגר לאחר שנתגייר נוטלין נשותיהם מה שחדשו ואם לא חדשו וקיימום בסתם בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מה שכתבו להן מתחלה ודוקא מנה מאתים אבל תוספת יש לה וקשיא לרב יהודה ואהדר רב יהודה מתני' אטעיתיה איהו סבר כתובתה קיימת אכולה מלתא קאי פי' על כל מה שכתב לה מתחילה ואפילו תוספת ולא היא אעיקר כתובה קאי כדמפרש בברייתא. ע"כ. ומשמע לי לפי דבריו דהכי בעי לפרושי שמעתין דמעיקרא רב יהודה לאו לתרוצי ברייתא קא אתי דהא ודאי ברייתא לא מתרצא בהכי אלא הכי קאמר דהדין כך דנוטלת אף מה שחדשו וסמי ברייתא מקמי מתני' דאיהו סבר דכי קתני מתני' כתובתה קיימת אכולה מלתא קאי והיינו דקא מהדר רב יהודה מתני' אטעיתיה כו' פירוש מעיקרא מתרצי' לך אימא אף מה שחדשו לאו לתרוצי ברייתא קא אמינא אלא הכי קא אמינא דלפי טעותו של רב יהודה אימא אף מה שחדשו וסמי ברייתא מקמי מתני' ולא היא אעיקר כתובה קאי כדמפרש בברייתא. כנ"ל פירוש לפירושו ודוחק לפרש כן:
ורש"י במהדורא קמא כתב וז"ל חדשו בכתובה לאחר שהגדיל קטן וגר לאחר שנתגייר שהוסיפו בכתובתן קטן שהגדיל וגר שנתגייר נוטלת מה שחדשו והוסיפו על כתובתן חדשו אין גביא תוספת דמעיקרא כשהוא קטן או כשהוא גוי אכולא מלתא כלומר אכולא כתובה בין אעיקר בין אתוספת קאמר דקיימת ע"כ. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל חדשו קטן משהגדיל וגר משנתגייר אם הוסיפו כלום על כתובה הראשונה. מה שחדשו וקס"ד מה שחדשו על מנה מאתים. אף מה שחדשו על תוספת ראשונה ע"כ. ויש לי לפרש פי' לפירושו דחדשו היינו שכתב לה ואוסיפית לך אקמיית' הלכך הרי הוא מקיים עכשו מאי דכתב לה בעודו קטן או גוי והוסיף לה נמי וכדקאמר ואוסיפית לך אקמייתא ומאן דמותיב סבר דאע"ג דכתב לה הכין לא קאי הך תוספת אכל מאי דכתיב בכתובה אלא אמנה מאתים בלחוד ולהכי דייקינן דדוקא משום דחדשו נוטלין תוספת הא לאו הכי אין נוטלין ורב יהודה סבר דקאי נמי אתוספת ולהכי נוטלת אף מה שחדשו והיינו נמי פלוגתייהו במתני' דמ"ס דכי קיימה אמנה ומאתי' בלחוד קיימה ומ"ס אכולה כתובה קיימה והיינו דמסיק רב יהודה מתני' אטעיתיה כו'. פי' אטעיתיה לפרש כן הברייתא דבחדא שיטתא קא אזיל והא דקתני סיפא דברייתא לא חדשו בתולה גובה מאתים כו' לדעת רב יהודה הכי קתני כו' חדשו נוטלת מה שחדשו פי' אף מה שחדשו ואפילו לא בעל אחר שהגדיל כדאמר בירושלמי דהא קיימו להדיא דכתב לה ואוסיפית לך אקמייתא דמשמע דקא מקיים אף מה שכתב לה בקטנותו לא חדשו בתולה גובה מאתים כו' פירוש ואפילו לא בעל דמה שיש לה בתנאי ב"ד לא שני לן בין בעל ללא בעל אבל תוספת אפילו לרב יהודה לית לה אלא כשבעל ורב הונא אפילו כשבעל אין לה אלא מנה מאתי' וכשלא בעל לית לה כלל אפילו עיקר ומשמע להו דמתני' איירי כשבעל ולהכי פליגי בתוס'. א"נ דלרב יהודה הא דקתני סיפא לא חדשו בתולה גובה מאתים כו' אתא לאשמועינן דאפילו כתב לה בקטנותו או בגיותו בציר מהכי אפ"ה בתולה גובה מאתים כו' וניחא למאי דפירשנו דקתני רישא דמתני' חדשו נוטלת מה שחדשו דפשיטא דמה שיעשה בגדלותו או אחר שנתגייר דהרי הוא קיים ובמאי דכתיבנא ניחא. עוד יש לפרש חדשו כו' פי' לא שכתב לה ואוסיפית לך אקמייתא דלא נזכר קמייתא כלל אלא שחדש לה כתובה קס"ד דמיירי כגון שלא היה לה מעיקרא אלא מנה מאתים והלכך למה לי למתני דנוטלת מה שחדשו פשיטא דמנה מאתים יש לה ומה שהוסיף לאחר שהגדיל נמי יש לה אלא ודאי הא אתא לאשמועינן חדשו אין לא חדשו לא ומשני אף מה שחדשו דמעיקרא כתב לה נמי תוספת והשתא חדש לה עוד תוספת והא אתא לאשמועי' דלא תימא דהשתא בטל מה שכתב לה מתחלה ואין בדעתו אלא בתוספת זו שכתב לה משהגדיל קא משמע לן דנוטלת הכל בין מה שהוסיף לה בקטנותו ומה שחדש לה עכשו מיהו לשון רש"י דייק כלישנא קמא שכתב חדשו קטן מהשגדיל כו' אם הוסיפו כלום על כתובה הא'. ע"כ. אלמא דבלשון תוספת כתביה מה שחדש כנ"ל:
וריב"ש כתב וז"ל חדשו אין לא חדשו לא פי' אלמא אי לא כתב לה עתה אין לה תוספת שכתב לה מתחלה דהא לאשמועינן שאם חדשו נוטלת מה שהוסיפו עתה פשיטא אלא לאשמועי' אתא משום דיוקא למימר דאם לא כתב עתה תוספת אין להם ואע"פ שכתוב בכתובה הא' ודחי אימא אף מה שחדשו כלומר כשהכתובה הא' היה בה תוספת ועתה בשנייה הוסיפו יותר גובה אף מה שחדשו ולגופא לא אצטריכא אלא לאשמועינן דאם לא חדשו היו נוטלות מה שכתוב בכתובה הא' ואפילו התוספת כרב יהודה ע"כ. ולא תירץ כל הצורך בשמעתין דאכתי איכא למידק קצת ממאי דדייקי' לעיל. דוק:
סליק פרק תשיעי