כתובות פח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אינה תובעת כתובתה אין יורשין משביעין אותה וקמיפלגי בפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים דתנן מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו תשבע בתחלה ובסוף ר"ש כחנן רבנן כבני כהנים גדולים מתקיף לה רב ששת האי יורשין משביעין אותה בית דין משביעין אותה מיבעי ליה אלא אמר רב ששת אהא הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזר' לבית חמיה ולא נעשית אפוטרופיא אין היורשים משביעין אותה ואם נעשית אפוטרופיא יורשין משביעין אותה על העתיד לבא ואין משביעין אותה על מה שעבר ואתא ר"ש למימר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה וקמיפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן דתנן אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע מינוהו בית דין לא ישבע אבא שאול אומר חילוף הדברים מינוהו בית דין ישבע מינהו אבי יתומים לא ישבע ר"ש כאבא שאול ורבנן כרבנן מתקיף לה אביי האי כל זמן שתובעת כתובתה אם תובעת מיבעי ליה אלא אמר אביי אהא כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה כו' נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאין ברשותך אין יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאין ברשותו לא היא ולא יורשיה ולא הבאין ברשותה ואתא ר"ש למימר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה וקמיפלגי בפלוגתא דאבא שאול בן אימא מרים ורבנן ר"ש כאבא שאול ורבנן כרבנן מתקיף לה רב פפא התינח כל זמן שתובעת כתובתה אינה תובעת כתובתה מאי איכא למימר אלא אמר רב פפא לאפוקי מדר"א ומחלוקתו:
מתני' הוציאה גט ואין עמו כתובה
רש"י
[עריכה]
אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה - משום שבועת אפוטרופסת דהויא לה אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים וס"ל לא ישבע כאבא שאול דאמר חילוף הדברים וטעמייהו מפרש בגיטין בפרק הניזקין רבנן סברי מינוהו בית דין לא ישבע דא"כ מימנע ולא הוי אפוטרופוס הואיל וחשדינן ליה אבל מינהו אבי יתומים לא מימנע דאי לאו דה"ל הנאה מיניה בחייו לא הוה מימני ליה ואבא שאול סבר מינהו אבי יתומים אי ידע דמשבעי ליה מימנע ולא הוי אפוטרופוס אבל מינוהו בית דין אע"ג דידע דמשבעי לי' לא מימנע דחשיבותא הוא לגביה דמהימן להו לבי דינא: ה"ג ר"ש כאבא שאול ורבנן דמתני' כרבנן:
האי כל זמן שתובעת - בתמיה הואיל ור"ש לקולא מאי כל זמן:
אם תובעת מיבעי ליה - אבל כל זמן משמע דשמעיה לת"ק דפטר לה משבועה אפי' תובעת כתובתה וא"ל איהו כ"ז שתובעת כתובתה לא תפטרנה:
אלא אמר אביי - ארישא פליג דאמר כתב לה נדר ושבועה כו' דפטורה מן השבועה אפי' כשנפרעת מן היתומים ואתא ר"ש למימר כל זמן שתובעת כתובתה מהן משביעין אותה כאבא שאול בן אימא מרים דאמר לעיל אבל מה אעשה שהרי אמרו הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה ופליגי רבנן עליה דאבא שאול ור"ש כאבא שאול ורבנן דמתני' כרבנן:
הא תינח כל זמן שתובעת - אתא לאפוקי מדרבנן דאמרי אף משבועת היתומים פטורה ונפרעת בלא שבוע' ואתא ר"ש למימר לא תפרע אלא בשבועה:
אינה תובעת כתובתה - דמסקנא דמילתיה למאי תנייה ולאפוקי ממאן:
אלא אמר רב פפא לאפוקי מדר"א ומחלוקתו - כלומר לא תימא ר"ש אכתב לה נדר ושבועה לחוד פליג אלא אכולי מלתא דר"א ובני מחלוקתו פליג ארישא וסיפא שמעינהו דקאמרי ר"א ורבנן משביעה כ"ז שירצה שבועת אפוטרופיא היכא דלא פטרה מן הנדר ומן השבועה ואפילו שלא בשעת תביעת כתובתה ואם פטרה מן השבועה אפילו יורשין אין משביעין אותה כשנפרעת מהם כדקתני נדר ושבועה אין לי ליורשי כו' ואתא ר"ש למימר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה ואפילו כתב לה נדר ושבועה אין ליורשי עליך כאבא שאול אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין על אפוטרופיא שבחיי בעלה ואפי' לא פטרה מן השבועה דלית ליה דר"א ומחלוקתו דאמרי משביעה כל זמן שירצה:
מתני' הוציאה גט ואין עמו כתובה - קס"ד באומרת אבד שטר כתובתי:
תוספות
[עריכה]
בית דין משביעין אותה מיבעי ליה. תימה אמאי לא משני סבר לה כדשמואל דאמר בפ' בתרא (לקמן קז.) אין פוסקין מזונות לאשת איש ומוקי לה לפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים כששמעו בו שמת ושפיר קתני ויורשין משביעין אותה וצ"ע:
וקמיפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן. ומתני' כגון שמינה בעלה לאחר מיתה דבצווי ב"ד ליכא לאוקומא דאין מעמידין נשים אפוטרופסות כדאיתא בהנזקין (גיטין דף נב. ושם) ובממנה מעצמה ליכא לאוקומא דא"כ לכ"ע היורשין משביעין אותה דלא שייך ביה טעמא דמינהו אבי יתומים דאמרינן דאי משתבע ממנע ולא הוי אפוטרופוס והכא אנו רואין דמן הדין אין מעמידין אשה אפוטרופיא: לאפוקי מדר"א ומחלוקתו והשתא אית לן למימר דהאי דנקט אין היורשין משביעין אותה לאו דוקא דהוא הדין הוא עצמו דהואיל ובאפוטרופסות דחיי בעלה מיירי מה חילוק איכא ואיידי דנקט ברישא דמילתא תובעת כתובת' יורשין משביעין אותה דהתם יורשים דוקא תנא נמי סיפא יורשין ומעשה בא לפני ר"ת באשה שהושיבה בעלה חנוונית ומינה אפוטרופיא והיתה נושאת ונותנת הרבה מעות בבית ואומרת לבעלה שאינן שלה ולא השביעה בחיי בעלה דכיון דאוקמינן כל זמן שתובעת כתובתה דקאמר ר"ש כאבא שאול בן אימא מרים ובהא פסקינן לעיל (דף פז.) הלכה כאבא שאול ואם כן הלכתא נמי בכולה מילתא כר"ש דקמסיים אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה אפילו הושיבה חנוונית או מינה אפוטרופסית דלית לן למימר דהלכתא כוותיה בחדא ובאידך לא אלא היכא דמפרש לן הש"ס בהדיא וא"ת לעיל דפסקינן כאבא שאול א"כ לפסוק כר"ש דשמעי' מיניה תרתי וי"ל משום דלא קים לן בהדיא ר"ש כאבא שאול דאיכא לפרושי כאינך אמוראי דלעיל ור"ח פסק כר"ש וז"ל וקי"ל כר"ש הלכך התובעת כתובתה יורשין משביעין אותה על כל דבר שהיה בידה אפי' בחיי בעלה משביעין אותה ואם אינה תובעת כתובתה אין משביעין אותה אלא ע"י טענת ברי והני כולהו דבעי לאוקמי ר"ש כוותיה כגון אבא שאול בן אימא מרים ואבא שאול וחנן הלכתא כותייהו:
הוציאה גט ואין עמו כתובה. בפ"ק דב"מ (דף יז. ושם) אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום פי' בין במנה ומאתים בין במזון האשה והבנות ואפילו במקום שכותבין כתובה ולא נקיטא כתובה אינו נאמן לומר פרעתי ורבי יוחנן לטעמיה דאית ליה בפרק גט פשוט (ב"ב דף קעא:) דכותבין שובר אבל למ"ד אין כותבין שובר אפי' אית ליה דלא אמר כלום מ"מ במקום שכותבין כתובה אין חייב לפרוע עד שתחזיר לו הכתובה דכיון דבמה שנשאר שטר כתובה בידה יכול לבא לידי הפסד שתתבע כתובתה בב"ד אחר ואילו לא ישאר שטר כתובתה בידה נהי דאינו נאמן לומר פרעתי הכל דהא לא אמר כלום מ"מ יהא נאמן לומר פרעתי מנה מיגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך אם אין לה עדי הינומא אבל עתה שכתובתה בידה יפסיד [והא דבעי רבי יוחנן לקמן בפ' אלמנה (דף צו.) יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה היינו במזונות שעברו אבל בלהבא פשיטא דעל יתומים להביא ראיה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום] אבל אין לומר דנפקא מינה נמי במה שתחזיר לו הכתובה שאם יבא עמה למקום שאין מכירין שהיא אשתו יהא נאמן לומר פרעתי הכל במיגו דאי בעי אמר אין את אשתי דהא אפי' ישאר שטר כתובה בידה יהא נאמן שם לומר פרעתי הכל במיגו דאי בעי אמר לא גרשתיך דהא אין שם עדי גרושין כיון דאין מכירין כלל אם היא אשתו והכי מפרשינן מתני' אליבא דרבי יוחנן הוציאה גט ואין עמו כתובה לאו דוקא גט אלא כלומר עדי גט גובה כתובתה דהא אינו נאמן לומר פרעתי וגם אינו יכול לומר לא אפרע עד שתחזיר הכתובה אע"פ שיכול לבא לידי הפסד דהא סבר דכותבין שובר כתובה ואין עמה גט פירוש עדי הגט היא אומרת אבד גטי שהלכו להם העדים והוא אומר שכבר פרע והיה לו שובר שלא תגבה פעם אחרת ונפסד נאמן במיגו דאי בעי אמר לא גרשתיך ומיגו טוב הוא כמו שנפרש בגמרא וכן בע"ח שטוען פרוזבול היה לי ואבד וזה מודה שכך הוא אלא שפרעו נאמן במיגו דאי בעי אמר לא היה לך פרוזבול והשמיטה שביעית רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט פי' שלא בגט שלא בעדי הגט הואיל ואי אפשר לה להביא עדי גירושין וא"ת ותיקשי לרבי יוחנן במאי גביא כיון דליכא עדי גרושין ליהמניה במיגו דאי בעי אמר לא גירשתיך כדפריך בגמ' לרב אי דליכא עדי גירושין במאי גביא וי"ל דלר"י דאמר דאלמוה רבנן לכח האשה דאף קודם סכנה אין נאמן לומר פרעתי אין תימא דאלמוה לאחר הסכנה כיון דמודה דאין נאמן לומר פרעתי אע"ג דאית ליה מיגו אבל לרב דלא אלמוה פריך שפיר ולשמואל דאית ליה אין כותבין שובר ומוקי מתני' במקום שאין כותבין כתובה או במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה הכי פירושא דמתני' הוציאה גט היינו גט ממש אבל בעדי הגט גרידא
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ט (עריכה)
סח א מיי' פי"א מהל' נחלות הלכה ה, סמג עשין צו, טוש"ע ח"מ סי' רצ סעיף טז:
סט ב מיי' פט"ז מהל' אישות הלכה כח, סמג עשין מח, טוש"ע אה"ע סי' ק' סעיף יב:
ראשונים נוספים
וקא מיפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן דתנן אפטרופס וכו' ר"ש כאבא שאול ורבנן כרבנן ופי' דמתני' כשעשאה האב מינה אפטרופס דהוה ליה אפטרופס שמינהו אבי יתומים וא"ת ודלמא כשעשאו ב"ד אפטרופס וה"ל איפכא ר"ש כרבנן ורבנן כאבא שאול וי"ל דהא ליתא שאין ב"ד מונין אפטרופס לנשים כדאיתא בפרק השולח:
האי כ"ז שתובעת כתובתה אם תובעת כתובתה: פירש רש"י ז"ל להקל בה ואם תובעת משמע לשון מיעוט דאלו כ"ז לרבות להחמיר כדפי' רש"י ז"ל קא מפלגי בפלוגתא דאבא שאול בן אימא מרים ורבנן דר"ש כאבא שאול ורבנן כרבנן הניחא כ"ז שתובעת כתובתה אינה תובעת כתובתה מאי איכא למימר, גרסת הספרים והוא גרסת רש"י ז"ל אלא אמר רב פפא לאפוקי מדר"א ומחלוקותו ואעפ"כ פי' זה דר"פ אינו סותר דברי אביי לגמרי אלא שמשלי' עליה' לפרש סוף דברי ר"ש שכן פי' רש"י ז"ל לא תימא ר"ש אכתב לה נדר ושבוע' בלחוד פליגי אלא אכולה מלת' דר"א ומחלוקותו פליגי ארישא ואסיפא דשמעינהו דקאמר משביעה כ"ז שירצה שבועת אפטרופא היכא דלא פטרה מן הנדר ומן השבועה פי' אפי' מן היורשי' אין משביעין אותו כשנפרע מהם כדקתני נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך ולר"ש אפי' פטרה מן השבועה נשבעת כאבא שאול כ"ז שתובע' כתובתה ואם אין תובעת כתובתה אין היורשים משביעים אותה על אפטרופוס שבחיי בעלה ואפי' לא פטרה מן השבועה דלית ליה כר"א ומחלוקותו שאמר משביעין אותה כ"ז שירצה ע"כ לשון רש"י ז"ל ולפ"ז הא דאמר היינו דרב פפא היינו לפי שלדברי אביי לא פליג ר"ש אלא אסיפא בלחוד. ויש ספרים דלא גרסינן אלא והוא נסחא מרווחת יותר לפי זה שזה נכון אבל יש שפירש דרב פפא סתר ליה לכול' אוקימתא לאביי דלא פליג ר"ש על כתב לה נדר ושבועה וכ"ע מודו דנאמנות מהני על היורשים כשהוא מפורש כמו במשנתינו וכולא פלוגתא דר"ש אינו אלא ארישא דעשאוה אפטרופא ואין זה נכון דא"כ למה ליה לר"ש לאורוכי כולי האי ולמימר דכ"ז שתובעת כתובת' יורשין משביעים אותה גם על אפטרופ' בגלגול פשיטא אלא ודאי ר"ש אכולא מתניתין פליג כדברי רש"י ז"ל גם מה שפירש רבי' ז"ל דברישא פליג ר"ש אף על ת"ק דר"א שאף באפטרופא אין משביעין אותה פי' יפה וכן דעת הרי"ף ז"ל וכן פי' בתוספת והרמב"ן ז"ל אבל הראב"ד ז"ל כתב שאף ר"ש מודה שמשביעין אות' על אפטרופא שנעשית בחיי בעלה כדברי ת"ק בדברי ר"א ולא בא ר"ש לחלוק אלא במה שנחלקו בו ר"א ות"ק שלו דהיינו פלך ועיסה והיינו דקאמר לאפוקי מדברי ר"א ומחלוקותו ממה שנחלקו בו ולא במה ששניהם שווים בו והא דקתני כ"ז שתובע' שמשמע שבא להוסיף על דברי ת"ק ההיא אכתב לה נדר ושבועה קאי וכאוקימתא דאביי דרב פפא מוסיף הוא וכדפי' רש"י ואין פי' זה נכון דלישנא דר"א ומחלוקותו לא משמע הכי כלל אלא כדפי' רש"י וכדאמר בפ' ר"א דמילה שלא כרצון ר"א ומחלוקותו אלא כרצון ר"ש ובפ' שמנה שרצים נמי אמרי' אי הכי דברי ר"י בן נורי ומחלוקותו מבעיא ליה כלומר דברי ר"י והחולק עמו וכן פי' בכ"מ ואין הלכה כר"ש אלא כדברי ת"ק דר"א דסתם משנה היא וקי"ל הלכה כסתם משנה וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל ואע"ג דלפום אוקימתא קמייתא והלכה כר"ש דקים ליה כחנן אי כאבא שאול הא לאו הכי דתהווי הלכתא כויתייהו בהא כדברי ר"ח ור"ת ז"ל וכן פוסק הרמב"ם וכל הפוסקים ז"ל דלא כר"ש ותו לא מידי:
מתני' הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובה: פי' וקמ"ל שאינו יכול לטעון פרעתי ופריש טעמא בפ"ק דמציעא משום דכל הטוען לאחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אמר ר"ח לאו משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובה אמר ליה אי לאו דדלאי לך חספא מי משכח מרגניתא תותה ואע"ג דאמר אביי דדלמא מתני' במקום שאין כותבין עסקינן דגט היינו כתובה הא הדר ביה אביי למימר דלאו מלתא היא דאמר אפי' תימא דמתניתין במקום שאין כותבין גט מנה מאתיים לא כתיב ביה אלא ע"כ טעמא משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכן הלכתא ומתניתין וודאי אליבא דר' יוחנן ור"ח בר אבא אפילו במקום שכותבין כתובה עסקינן ואפי' אביי מעיקרא מדחי היא דדחי וכיון דע"כ לא סגיא ליה דלא תתווי טעמא דמתני' משום שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הדר ביה נמי לגמרי ושבקיה למתניתן כפשטה אפי' במקום שכותבין כתובה ובסוגיא נמי הכי הוה משמע לגמרא פשטא דמתניתן כדפרכינן מינה למ"ד אין כותבין שובר וכל מאי דשקלי וטרו ביה רב ושמואל היינו לתרוצי למ"ד אין כותבין שובר אבל למאי דקי"ל כותבין שובר כדאיתא בפרק גט פשוט מתני' בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין ואפי' לרב ושמואל וא"ת וא"כ דאפי' במקום שכותבין הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום תקשה לן הא דתניא התם במציאה מצא כתובת אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לה לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר דאלמא דכל היכא דלא נפיק שטר כתובה מתחת ידה לא גביא לה ואי משום דנפל ואיתרע ליה ה"נ איתרע ליה כיון דלא נפיק מתותי ידה ואמרה דאביד מינה. ותירצו בתוספת דההיא לענין תוספת ונדוניא שלא אמרו הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אלא לעיקר כתובה בלחוד שהוא תנאי ב"ד ורבי' ז"ל היה אומר בשם הר"ר פנחס הלוי אחיו ז"ל דמודה ר"י היכא שהבעל הביא ראי' שכתב לה שהוא נאמן לומר פרעתיה כל היכא דלא נפק מתותי' ידי' והתם דאיכא ראי' שכתב לה שהרי שטר כתובה קיים ב"ד מוציאו ושניהם מודים בו והא דקתני הוציאה גט דווקא קתני בגט אבל לא בעידי גרו' דהא איכא למיחוש דלמא מפקא עידי גרושיה בחד בי דינא וגבי' וליכא למימר דכל היכא דלא אפשר כותבין שובר לכולי עלמא דהא הכא אפשר למעבד תקנה שלא תגבה אלא בגט ונכתוב תברא עליה כדאיתא בשלהי סוגיין והיינו דקתני סיפא רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך גובה שלא בגט והוא דאיכא עידי גירושין כדאיתא בתלמוד מכלל דשלא בשעת הסכנה אינו גובה אלא בגט ממש וכן פירש"י ז"ל לקמן וכן עיקר:
ואינו נ"ל לשון זה דמ"ש לקוחות מיורשין הא בכלהו תנן דמהני תנאה בין ליורשין בין ללקוחות דהאי דתנן ולבאים ברשותו לא מצית לפרושי אלא לקוחות והכי מפרש להו בתוספ' הילכך אליבא דתנא דמתני בכלהו מהני תנאה בין ליורשין בין ללקוחות כדתני רישא וסיפא דתני אינה נפרעת אלא בשבועה בדלא כתב לה נאמנות אבל מיהו אבא שאול פליג על תנא דמתני' ואמר אע"ג דכ' לה נאמנות ומן דינא הוי למיגבי בלא שבועה אפ"ה אמר רבנן הבא ליפרע מנכ"י וכו' ושום תנאי לא מהני גבי יורשין וכבר איפסקא הלכה כאב"ש ולא כמתני'. ונ"ל דכי היכי דאמר אבא שאול גבי יורשין ה"נ סבר גבי לקוחות דכי היכא דאמר רבנן הבא ליפרע מנכ"י וכו'. ולא מהני לה בהו תנאה ה"נ גבי לקוחות דטעמא חדא אית להו שכ"ז שהנכסים בידו וברשותו מהני להו תנאה אבל אחרי שיצאו מרשותו ונכנסו לרשות היורשין או לרשות הלקוחות לא מהני לה תנאה ואפילו קנו מיני' כדפירשתי לעיל:
תניא בתוספתא בפ' מ"ש נכסים המשועבדים א"צ לומר מן הקטנים אלא אפילו מן הגדולים:
תנן התם וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ממאן אילימא מלוה השתא אבוהן הוה שקיל בלא שבועה אינהו בשבועה הכי קאמר וכן היתומים מן היתומים ל"י אלא בשבועה שאם מת המלוה ובאים בניו לגבות מבני לוה אין גובים אלא בשבועת היורשים שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע אר"ז אר"י ל"ש אלא שאמרו יתומים א"ל אבא לויתי ופרעתי אז נשבעים יתמי המלוה שבועת היורשין אבל אמרו א"ל אבא לא לויתי נפרעין של"ב שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי פי' אפילו שבועת היורשים א"צ שכיון שאמר לא לויתי מודה שלא פרעו ותו ליכא למיחש לפרעון וכיון שיש שטר בידם שלוה גובים בל"ש וה"ה נמי דאע"ג דלא טענו יתומים נמי א"ל אבא לויתי ופרעתי כיון שהב"ד טוענים בעבורם שמא פרעם ואין נפרעין אלא בשבועת היורשין והאי דנקט א"ל אבא לויתי ופרעתי משום דבא לחלוק בין לויתי ופרעתי ובין לא לויתי שכך דין היתומים כל הבא ליפרע מהם אינו גובה אלא בשבועה אם המלוה בא לגבות מהם נשבע שבועה שלא נפרע מאביהם ואם היתומים גובין נשבעין שבועת היורשין ואע"ג דלא טענו יתמי הלוה ב"ד טוענים בעבורם:
והנפרעת שלא בפניו אמר ר"א שר הבירה מעשה בא לפני ר"י נפחא באנטוכיא ואמר ל"ש אלא כתובת אשה משום חינא אבל ב"ח לא ורבא אמר ר"נ אפילו ב"ח שלא יהא כאו"א נוטל מעותיו של חבירו וילך וישב לו במד"ה ואתה נועל דלת בפני לוים וקי"ל הל' כר"נ בדיני. ור"ח ז"ל דוחה לר"נ ואמר מדחזינן בתלמוד א"י דמתמה וכי נפרעין מן האדם שלא בפניו. אר"י כשהרבית אוכלת בהן ובית דין גובים רבית [ותפתר] כשערב לו מן העובד כוכבים מכלל דבההיא קיימא להו מילתא פסיקתא שאין נפרעים שלא בפניו וקבלה ומעשים בכל יום שאין נפרעים מן האדם שלא בפניו ולא חיישינן להא דרבא ור"י ז"ל דוחה דברי הירושלמי דלא עדיף מהא דאמרינן בגמרא דילן משום ר"י נפחא ל"ש וכו' וכבר דחאה ר"נ. וכדברי ר"י ז"ל נ"ל דלא מיבעיא דמוקים לתלמודא דבני מערבא כר"י נפחא אפילו אי הוה פליג אתלמודא דילן דלא קי"ל כתלמודא דילן וכך פסק גם רבינו האי גאון ז"ל במשפטי שבועות שחבר אמנם אם אפשר להודיעו מודיעין אותו שיבא ומפרע חובו ואפילו לא יבא או אם א"א להודיעו ב"ד יורדים לנכסיו ופורעין את בע"ח:
ר"ש אומר כ"ז וכו' ר"ש אהייא קאי. פי' אנה עונה. ואסיק אביי אהא דתנן כתב לה נדו"ש אין לי עליך ועל כו' ואתא ר"ש למימר כ"ז שתובעת כתובתה היורשין משביעין אותה. פי' דת"ק סבר דמהני תנאה לגבי יורשין ואין יורשין משביעין אותה היכא דאתנו בהדה אלא גובין בלא שבועה ור"ש סבר כ"ז וכו' דלא מהני לה תנאה לגבי יורשין וקמיפלגי בפלוגתא דא"ש ורבנן ר"ש כא"ש ורבנן כרבנן. פי' א"ש כדאמרן לעיל דקסבר ששום תנאי אינו מועיל גבי יתומים ור"ש ס"ל כוותיה ורבנן דמתני' ס"ל כרבנן חברי אב"ש שהיו בדורו דפליג עלי' ואמרי' דמהני תנאה אפילו גבי יורשין וכיון דס"ל לר"ש כא"ש הל' כוותיה דהא פסקינן לעיל הל' כא"ש:
מתקיף לה ר"פ תינח כ"ז שתובעת כתובה היורשים משביעים אותה אינה תובעת כתובה אין היורשים משביעים אותה מא"ל. פי' אי לא אתא ר"ש לאפלוגי על ת"ק אלא על תנאי היורשים בלחוד לומר כ"ז שהיא תובעת כתובה היורשין משביעין אותה בלחוד אמאי הדר ואמר אם אין תובעת כתובה אין היורשים משביעים אותה אלא אמר ר"פ לאפוקי מר"א ומחלוקותו. פי' לא תימא ר"ש אכתב לה נדר ושבועה לחוד פליג אלא אכולה מילתא דר"א ובני מחלוקותו פליג ארישא ואסיפא שמעינהו דקאמרו ר"א ורבנן משביעה כ"ז שירצה שבועת אפוטרופא היכא דלא פטרה מן הנדו"ש ואפי' שלא בשעת תביעת כתובתה ואם פטרה מן השבועה אפילו יורשים אין משביעין אותה כשנפרעת מהן כדקתני נדר ושבועה א"ל ולא ליורשי וכו'. ואתא ר"ש למימר כ"ז שתובעת כתובתה יורשים משביעים אותה ואע"ג דכתב לה נדר ושבועה אין ליורשי עליך כא"ש וכדתרצה אביי ואם אינה תובעת כתובה אין היורשים משביעים אותה על אפוטרופא שבחיי בעלה ואפילו לא פטרה מן השבועה דל"ל דר"א ומחלוקותו דאמרי משביעין אותה כ"ז שירצה בין היורשים בין בעלה שאין אדם דר עם נ"ב ואיידי דתני ברישא יורשים תנא סיפא יורשים ואע"ג דבקמייתא הל' כר"ש משום דקי"ל הלכה כא"ש דקאי כוותיה אבל בבתרא היינו בסיפא אין הלכה כר"ש דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים והלכך בין הבעל בין היורשים יכולים להשביעה על האפוטרופא שעשת בחיי בעלה אם לא פטרה מן השבועה בין תובעת כתובה בין אינה תובעת עי' בערך מ"ח בס"ה:
על העתיד לבא כלומר על אפוטרופסות שלהן משביעין אותה על שנתעסקה לאחר מיתה דלא מכח נכסי בעלה בא שבועה זו אלא מכח נכסי יתומים המשביעין אותה שלא גנבה משלהן כל זמן שירצו ואפילו אינה תובעת כתובתה מהן נשבעת כדין אפוטרופוס כדתנן בשבועות אלו נשבעין שלא בטענת ברי השותפין והאריסין והאפוטרופין לשעבר על אפוטרופסות של אביהן. כל זמן שתובעת כלומר אם תובעת כתובתה משביעין אותה ואם אינה תובעת אין משביעין אותה משום אפוטרופסות שלהן ולקמן פריך אם תובעת מבעי ליה. ישבע לכי גדלו יתומים ויהיב להו דידהו אי מייתו להו לידי שבועה משתבע להו ולא חיישינן למ"ד ממנעי אינשי מלממני אפוטרופוס אדיתמי דכיון דמינהו אבי יתומים אי לאו דעבד ליה טיבותא לא הוה ממני ליה וכיון דעבד ליה טיבותא לא ממנע אנפשיה אפילו ידע דאתי הוא לידי שבועה אבל מינוהו ב"ד ולית ליה שום טיבותא ממנו אי ידע דנשבע הוא לבסוך הואיל וחשדי ליה הלכך לא ישבע מנוהו בית דין ישבע דמגו דחשבינהו בית דין דהימנו ליה אפי' אתי לידי שבועה לא ממנע אבל מינהו אבי יתומים ממנע דאמר אנפשיה מה לי לצער זה אי עבד לי טיבותא תו לא ליעביד לי טיבותא. ר"ש דאמר אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה אפי' על העתיד לבא כלומר על אפוטרופסות שלהן כאבא שאול דאמר מינהו אבי יתומים לא ישבע ואשה נמי בעלה מינה אפוטרופוסת דודאי אי לאו דמינה בחייו אפוטרופסא לא הוה אפוטרופסא אחר מיתתו. ורבנן דאמרי אפילו על אפוטרופסות משביעין אותה. רש"י במהדורא קמא:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל וקא מפלגי בפלוגתא דאבא שאול כו'. פירוש דמתני' כשעשאה האב אפוטרופסא דהוה ליה אפוטרופסא שמינהו אבי יתומים ואם תאמר ודילמא כשעשאו בית דין אפוטרופא והוה ליה איפכא ר"ש כרבנן ורבנן כאבא שאול. י"ל כו' והוסיפו עוד לומר דבשנמנית מעצמה ליכא לאוקמי דלכולי עלמא יורשין משביעין אותה דלא שייך בהאי טעמא משתבעא ממנעא ולא הוי אפוטרופסא דכך אנו רוצין דמן הדין אין מעמידין אשה אפוטרופא:
וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל וקמפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן ר"ש כאבא שאול כלומר ר"ש דקאמר דאם אינה תובע' אין היורשין משביעין אותה משום דהוה ליה כאפוטרופס' שמינהו אבי יתומים שאינו נשבע לאבא שאול וקיימא לן כאבא שאול ומהכא שמעינן דיתומים שסמכו אצל בע"ה דינו כאפוטרופסא שמינהו אבי יתומים ולא ישבע וכן דעת הראב"ד בפרק הניזקין אלא שבמקצת פירש רש"י דממילא עשאה האב אפוטרופא שאלמלא זה לא היתה הולכת מקבר בעלה לבית חמיה להיות מעצמה אפטרופס' ורבינו נר"ו הכריע כדעת הראב"ד וכן השיב בתשובה ע"כ:
מתקיף לה אביי האי כל זמן שתובעת כתובתה אם תובעת וכו'. רבינו חננאל גריס אם אינה תובעת כתובתה מבעי ליה והכי פירושא לא הוה ליה למיתני אלא סיפא דמתני' בלבד דמריש' משמע דכ"ז שתובע' כתובתה יורשין משביעין אותה אפי' על אפוטרופ' ולאבא שאול כשמינוהו אבי יתומים אין עליו שבועה כלל. הרא"ש ז"ל:
וז"ל תלמיד הרשב"א האי כל זמן שתובעת כתובתה אם תובעת כתובתה מבעי ליה פרש"י ז"ל מדקאמר כל זמן משמע דשמעי' לת"ק דפטר לה משבועה ואפילו תובעת כתובתה וא"ל איהו כל זמן שתובעת כתובתה לא תפטרה ואינו דהא לא שמעינן לת"ק שדבר מכתובתה ואם כן אם אינה תובעת מבעי ליה אבל ר"ח פירש דלא הוה ליה למתני אלא סיפא דמתני' בלחוד דמרישא משמע כל זמן שתובעת כתובתה כו'. יורשין משביעין אותה אפילו על האפוטרופיא ולאבא שאול כשמינהו אבי יתומים אין עליו שבועה כלל קאמר הלכך אין על אשה זו שבועה אלא על כתובה שתובעת ונראה מדברי הרב דמינוהו אבי יתומים אפילו על ידי גלגול אין משביעין אותו וטעמא דמסתבר הוא דאי משביעין ליה אפילו בגלגול אתי לאמנועי. ע"כ:
אלא אמר אביי כו'. יורשין משביעין אותה ואפילו כתב נדר ושבועה אין לי עליך לא לי ולא ליורשי שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע מנכסי יתומים אלא בשבועה והיינו דאבא שאול בן אימא מרים דאמר אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים כו' דמשמע דעולם משביעין אותה בשעת פרעון כתובה וכלישנא דאמר לה לההוא דאבא שאול אמתניתין דכיון דמתניתא הוא ודאי פליגי רבנן עליה בברייתא ואמרי דהיכא דכתב לה אין משביעין אותה והא דתנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה לא אמרו אלא בדלא כתב לה ורבנן אמרי אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו כרבנן דברייתא ואע"ג דאבא שאול בן אימא מרים יחיד הוא בברייתא ולא אשכחן תנא דפליג עליו ואפ"ה כיון דבלשון יחיד קתני לה ודאי פליגי רבנן עליה וכה"ג אשכחן בכמה דוכתי שלא יתפרש לן בברייתא המחלוקת וקאמרי' רבנן פליגי עליה דההוא ברייתא דבי יחידאה נשנית הא תינח דמצית לתרוצי האי כל זמן שתובעת כתובתה דאההיא קאי דקתני אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשין ואתי למימר כל זמן שתובעת כתובתה כו' אינה תובעת כתובה דקאמר ר' שמעון מאי איכא למימר כלומר אכתי איכא למפרך אהייא קאי האי אינה תובעת דקאמר ר"ש דכיון דאאינו יכול להשביעה קאי לתני כל זמן שתובעת ולשתוק אלא אמר רב פפא כל זמן שתובעת ודאי אתי לאשמעינן כאבא שאול בן אימא מרים ואינה תובעת כתובתה אתו לאפוקי מדר' אליעזר דאמר הרי זה משביעה על פלכה ועל עיסתה כל זמן שירצה ואפילו אינה תובעת כתובתה. וממחלוקתו אתו נמי לאפוקי מת"ק דפליג עליה דר' אליעזר דאמר ועל אפוטרופיא משביעה כל זמן שירצה ואפילו אינה תובעת אבל לא על פלכה ור"ש פליג עלייהו ואמר דאם תובעת כתובתה משביעין אותה אפילו על פלכה והוא הדין דבעל נמי יכול להשביעה ופליג עליה דרבי אליעזר דאמר אפילו על פלכה דאם אינה תובעת כתובה אין משביעין אותה אפי' על אפטרופיא והוא הדין נמי דבעל אינו יכול להשביעה כל זמן שירצה אלא (ישבע) דהא עדיפא דאפילו בחייו אינו יכול להשביעה על אפוטרופיא שלו. לא ה"ג ר"ש כרבנן דאמר בין כך ובין כך אין משביעין אותה ולא סבירא ליה הבא ליפרע כו' אלא בשבועה ורבנן כאבא שאול בן אימא מרים דאמר אין יכול להשביעה לר' שמעון דפליג אהא מתניתא. ל"ש רש"י במהדורא קמא:
ה"ג והיא גרש"י אלא אמר רב פפא לאפוקי מדר' אליעזר ומחלוקתו ואעפ"כ פי' ז"ל דרב פפא אינו סותר דברי אביי לגמרי אלא שמשלים עליהם לפרש סוף דברי ר"ש שכן פירש ז"ל לא תימא ר"ש אכתב לה נדר ושבועה בלחוד פליגי אכולא מלתא דר' אליעזר ובני מחלוקתו פליג ארישא ואסיפא דשמעינהו דקאמרי משביעה כל זמן שירצה שבועת אפוטרופיא היכא שלא פטרה מן הנדר כו'. עכ"ל רש"י. ולפי' זה הא דאמרינן אלא אמר רב פפא היינו לפי שלדברי אביי לא פליג ר"ש אלא אסיפא בלחוד. ויש ספרים דלא גרסי אלא והיא נסחא מרווחת יותר לפי' זה שהוא הנכון אבל יש שפירש דרב פפא סתר ליה לכולא אוקימתא דאביי למימר דלא פליג ר"ש על כתב לה נדר ושבועה וכולי עלמא מודו דנאמנות מהני על היורשין כשהוא מפורש כמו במשנתנו וכלא פלוגתא דר"ש אינו אלא ארישא דעשתה אפוטרופיא ואין זה נכון שא"כ למה ליה לר"ש לאורוכי כולי האי ולמימר דכל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה גם על האפוטרופיא בגלגול פשיטא אלא ודאי ר"ש אכולא מתניתין פליג כדברי רש"י ז"ל. גם מה שפירש רבינו ז"ל דברישא פליג ר"ש אפילו על תנא קמא דר' אליעזר שאף באפוטרופיא אין משביעין אותה פירש יפה וכן דעת הרי"ף וכן פירש בתוספות ורבינו הרמב"ן ז"ל אבל הראב"ד ז"ל פירש דאף ר"ש מודה שמשביעין אותה על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה כדברי ת"ק בדברי ר' אליעזר, ולא בא ר"ש לחלוק אלא שנחלקו ר' אליעזר ות"ק שלו כדהיינו פלך ועיסה והיינו דקאמר לאפוקי מדברי ר' אליעזר ומחלוקתו ממה שנחלקו בו ולא ממה ששניהם שוין בו והא דקתני כל זמן שתובעת דמשמע שבא להוסיף על דברי תנא קמא ההיא אכתב לה נדר ושבועה קאי וכדאוקימתא דאביי דרב פפא מוסיף וכדפרש"י. ואין פי' זה נכון דלישנא דר' אליעזר ומחלוקתו לא משמע הכי כלל אלא כפירוש רש"י וכדאמרינן בפרק ר' אליעזר דמילה שלא ברצון ר' אליעזר ומחלוקתו אלא ברצון ר"ש ובפרק שמנה שרצים נמי אמרינן אי הכי דברי ר' יוחנן בן נורי ומחלוקתו מבעי ליה כלומר דברי ר' יוחנן והחולקים עמו וכן פירשו בכל מקום. ואין הלכה כר"ש אלא כדברי תנא קמא דר' אליעזר דסתם משנה היא וקי"ל הלכה כסתם משנה וכן פסקו רבינו אלפס והרמב"ם ואע"ג דלפום אוקמתיה קיימי הלכה כר"ש דקם ליה כחנן או כאבא שאול הא לאו הכי דתהוי הלכתא כוותיה בהא כדברי ר"ח ור"ת ז"ל וכן פוסקין הרמב"ן] ז"ל וכל הפוסקים דלא כר' שמעון ותו לא מידי. הריטב"א:
מתני' הוציאה גט כו'. פירש"י קא סלקא דעתין באומרת אבד שטר כתובתי. ע"כ. פי' קשיא ליה לרש"י אמאי לא פריש טענתייהו ברישא כי היכי דפריש בסיפא היא אומרת אבד גיטי כו'. והרי הטענות בשתי החלוקות שוות דברישא נמי היא אומרת אבד שטר כתובתי והוא אומר כו' ותירץ דאין הטענות בשתי החלוקות שוות דברישא במסקנא דשמעתתא טענתייהו היינו דהיא אומרת לא נכתב לה כתובה והוא אמר נכתב לה וזהו שכתב רש"י קא סלקא דעתי' באומרת אבד שטר כתובתי. פי' אבל למסקנא לאו הכי הוא טענתא אלא שהיא אומרת לא נכתב לה כתובה והיינו כשיטתו ז"ל לקמן בגמרא דכי קאמ' תלמודא שמע מינה כותבין שובר ותיקשי למאן דאמר התם דאין כותבין הכי הויא מסקנא דשמעתא דאי אומרת אבד שטר כתובתי ולא היינו דקא סלקא דעתי' מעיקרא וקושטא דמלתא לענין הלכתא לאו הכין הוא כנ"ל. ועוד אפשר לומר דלכך כתב רש"י כן כי היכי דלא נימא דמעיקרא קס"ד דבמקום שכותבין מיירי ושוב אסיק דמיירי במקום שאין כותבין ולא שני לן בין היכא דהיא טענה דלא נכתב לה מעולם כתובה להיכא דהיא אומרת אבד שטר כתובתי כו' דכיון דהוי לה מקום שאין כותבין גובה כתובתה בהוצאת הגט אע"ג דלא הוציאה כתובה דהא ודאי ליתא דכיון דמיירי במקום שאין כותבין למסקנא למה לי למיתני ואין עמו כתובה לא הוה ליה למתני אלא הוציאה גט בלחוד דעיקר טעמא דמתני' תליא משום דנהיגי שלא לכתוב ועוד מאי ואין עמו פי' עם הגט ואין לה כתובה מבעי ליה אלא ודאי למסקנא דשמעתא טענתה היינו דהיא אומרת לא נכתב לה כתובה והוא אומר דנכתב לה מוקמינן לה במקום שאין כותבין אבל אי טענה ואמרה אבד שטר כתובתי כיון דקא מודית בדבר דנכתב לה כתובה אינה גובה כתובתה ואפילו במקום שאין כותבין דהרי יש לחוש פן תפיק לה לכתובה וגביא בה וקי"ל דאין כותבין שובר וכל כה"ג לא אמרינן מגו דאיברא ודאי דמהימנינן לה ומיהו כיון דאיכא למיחש פן יפסיד הבעל לא תגבה עד שתוציא שטר כתובתה ולכך קתני במתניתין ואין עמו כתובה פי' דבשעת נתינת הגט לא היתה שם כתובה דלא נכתב לה כתובה והוא אומר דנכתב לה ולמאי דקס"ד דמיירי במקום שכותבין אתיא נמי שפיר הא דקתני ואין עמו כתובה דמשמע דדרך לכתוב לה כתובה אלא שהיא לא הוציאתו ע"כ כנ"ל.
ובמהדורא קמא כתב רש"י לישנא אחרינא וז"ל ואין עמה כתובה ובעיא למגבה כתובתה בגיטא דאפקה עילויה וקא תבעה כתובתה וקס"ד השתא דבמקום שכותבין כתובה עסקינן וקסבר האי תנא דכותבין שובר וכשהבעל מודה בכתובה עסקינן הלכך כי תבעה מיניה כתובה ואמרה אבד שטר כתובתי לא מצי טעין לה בעל שמא תביא שטר כתובתיך ותגבי מנאי זימנא אחריתי דאמרינן זיל פרע לה וכתוב שובר כי היכי דלא תגבי ביה זימנא אחריתי אבל הוציאה כתובה וקא תבעה כתובתה ואמר לה בעל היכן גיטך ואמרה ליה אבד גיטי והוא אומר לא כי אלא את אפקת ליה לגיטך עלי וטמנת ליה לכתובתיך והכריחוני ב"ד לפרוע כתובתיך ונתקרע הגט בב"ד וכתבו לי ב"ד שובר משום שטר כתובתיך שאם תוציאי עוד על יורשי שטר הכתובה ותבואי לגבות מכח אלמנות ותאמרי לא נתגרשתי ולא נפרעתי יהיה לי השובר לעד ושוברי אבד שהרי אמרו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה וכיון דליתיה לגיטא בעין מצי טען בעל ב"ד קרעו ליה לגיטא ואגב דמצי טעין הכי מצי טעין נמי אבד שוברי הלכך לא תפרע ואיכא למפרך אסיפא כיון דכותבין שובר אפילו בלא כתובה וגט נמי אם בעל מודה הוה מצי למגבי כתובתה ואפי' מביאה גט וכתובה נמי מצי טעין כה"ג ורבי פריך הכי וכמדומה לי דבלא גט או כתובה אינה יכולה לגבות הימנו כלום אבל הך פירכא איכא למפרך אסיפא כיון דכותבין שובר היכי מצי טעין אבד שוברי ובגמרא מפרש לה לסופה לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה ע"כ:
וא"ת מאי שנא כתובה מגט והא אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום והלכך כי הוציאה כתובה דהיינו מעשה ב"ד ממש הוי לן להימנה ואמאי קתני סיפא הרי אלו לא יפרעו מ"ש מהוציאה גט דגובה כתובתה משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וי"ל דאיברא ודאי אחר שנתחייב וטוען הלוה פרעתי דלא אמר כלום והיינו רישא דבהוצאת הגט הרי נתחייב בכתובתה והטוען פרעתי לא מהימן אבל בהוצאת כתובתה אינו מורה עליו שום חיוב דאפשר שלא נתגרשה ולא נתנה כתובה לגבות ומפיו אנו חיים דאיהו מנפשיה קא רמי עליה חיובא הלכך לאו מעשה ב"ד הויא אלא מעשה דידיה דקא מחייב נפשיה הלכך מהימן לומר פרעתי והיינו דשניא בין גט לכתובה ולא נצטרך לטעמא דמגו כמו שפירשו התוספות ז"ל. ואם תאמר למה היא צריכה להוציא הגט דמשמע דמכח הגט היא גובה דכיון דקי"ל דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אפילו בלא גט הוה לן למימר שתגבה כתובה בעידי גירושין בלחוד ותירץ הר' יונה דכי אמרינן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום זהו באלמנה שאעפ"י שמנהג המקום לכתוב כתובה והיא אינה מוציאה כתובה גובה כיון דלא אתחזק ריעותא כי בעבור שלא הוציאה הכתובה לא נדון אותו ריעותא שדרך האשה שאינה חוששת בשמירת כתובתה מפני שאינה נותנת עיניה בגירושין ובמיתה לפיכך כשאומרת אבדה כתובתה נאמין אותה אבל הגרושה שצריכה לשמור את גיטה כדי שתגבה כתובתה ולא תצטרך לחזור אחר העדים מסתמא שמרה אותו וכשאינה מוציאה גט ריעותא יש בדבר כי שמא נפרעה בו וקרעו אותו וכתבו עליו גיטא דנא דקרענו לאו משום דגיטא פסולא הוא אלא כי היכי דלא תיהדר ותגבי ביה זימנא אחריתי ולפיכך לא נאמין אותה ולא תגבה אלא אם כן מוציאה הגט והשתא אתי שפיר מה דאמר רבן שמעון בן גמליאל מן הסכנה ואילך האשה גובה שלא בגט ור"ל מן הסכנה ואילך שלא היתה רשאה לשמור את גיטה ונסתלק הריעותא וגובה בכתובה בלבד והטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום והוא דאיכא עידי גירושין דאי לא במאי גביא וגבי פרוזבול נמי ר"ל שלא בשטר פרוזבול אבל פרוזבול צריך:
והרא"ה כתב וז"ל גרסינן בפרק שנים אוחזין אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום פי' מעשה ב"ד היינו כתובה והיינו דקארו ליה מעשה ב"ד משום דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי ור' יוחנן סתמא קאמר ולא משוי הפרישה במילתיה כלל ומדקאמר הכי שמע מינה דלעולם איתיה להאי דינא בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין דינא הוא דנפרעה בגט דכיון דבמקום שאין כותבין הוא גט היינו כתובה וחשבינן ליה כשטר כתובה ממש ובמקום שטר כתובה קאי ולא פרעינן לה בעידי גירושין בלחוד אלא בגט דוקא ולכי פרע לה קרעי' ליה לגיטא כי היכי דלא תהדר תגבי ביה ולקמן לא אתינן למימר אלא דלא יכלי למימר ליה האי טעמא דאבעי ליה למיקרעיה אי נמי למקרעי' ומכתב אגביה כדאיתא לקמן ולעולם ודאי בין מעיקרא בין אמסקנא קיימא לן דבמקום שאין כותבין גט היינו כתובתה ואילו גביא בי דינא לא מגבינן לה מדלא קרעיה ליה לגיטא דתו לא מצי למגבא מיניה כדאמרן דבמקום שאין כותבין לא גביא לעולם אלא בגט ובמקום שכותבין נאמנת לומר לא כתב לי ואין לי כתובה והויא ליה במקום שאין כותבין לגמרי מכיון דמהימנא לומר לא כתב לי ועליו להביא ראיה אבל אם הביא הוא ראיה שכתב לה ודאי אינה גובה שלא בכתובה שכיון שאין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה היינו ראיה דנפרעת כדאמרינן התם לעיל בכלתיה דשבתי בריה דר' מרינוס דאירכס' כתובתה ואמר לה פרעתי ואמרי דלא מהימן משום דהוחזק כפרן טעמא דהוחזק כפרן הא לאו הכי מהימן ותוספת ונדוניא בכתובה וכ"ש אם שטר כתובה יוצא מתחת ידו והשתא דאתינן להכי דאמרי דאפי' במקום שכותבין נאמנת לומר לא כתב לי ועליו להביא ראיה אפילו אמרה כתב לי נאמנת לומר לא נפרעתי ואבדה כתובתי מגו דאי בעיא אמרה לא כתב לי כל זמן שלא הביא הוא ראיה ומיהו אם אמרה הכי לא גביא נמי אלא בגיטא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון וכל עיקר אינה נאמנת משום טעמא דיכלה למימר לא כתב לי ואלו אמרה הכי לא גביא אלא בגיטה במקום שאין כותבין דגט היינו כתובה ותו דאילו מהימנא משום האי מגו לומר כתב לי ואבדתי לגבות בעידי גירושין איכא למיחש דילמא מעיקרא אמרה לא כתב לי דהא מהימנא וגביא בגיטא וקרעין ליה וכתבין אגביה כו'. ובתר הכי כבשא ליה לגיטא ואמרה כתב לי ואבדתי וגביא בעידי גירושין והוי מילתא דלית לי' תקנתא אלא ודאי דאילו אמרה הכי כלומר כתב לי ואבדתי לא גביא אלא בגיטא כדאמרינן דמשום מגו דלא כתב לי הוא ואילו אמר' הכי לא גביא אלא בגיטא השתא נמי לא גביא אלא בגיטא. אמר ליה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן רבי לא משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה והא הכא דגביא בגט שלא בכתובה אלמא דמההיא טעמא הוא משום דהטוען אחר מעשה ב"ד ומתני' סתמא קתני בין במקום דאין כותבין בין במקום שכותבין ובין באומרת לא כתב לי בין באומרת כתב לי ואבדתי כתובתי והיינו כר' יוחנן אמר ליה אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותה אודי ליה דודאי ממתני' שמעינן לה אמר אביי מאי מרגניתא דילמא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דגט היינו כתובה כלומר דגט קאי במקום שטר כתובה וחשבינן ליה כשטר כתובה ומתניתין דוקא בגט קתני וקס"ד דקרעיה ליה לגיטא כשטר כתובה ממש במקום שכותבין ותו לא בעינן טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד דכי היכי דבמקום שכותבין גובה בכתובתה הכי נמי במקום שאין כותבין גובה בגט דבמקום שאין כותבין גט היינו שטר כתובה גופיה לגמרי אבל במקום שכותבין כתובה אי נקיט כתובה גביא ואי לא לא דכיון דבמקום שכותבין היא אינה נאמנת לומר לא כתב לי וכל שכן דלא מהימנא לומר כתב לי ואבדה כתובתי דבמקום שכותבין לעולם כל היכא דלא מפקא שטר כתובה היינו ראיה דאיפרעא לה דלית לן הטוען אחר מעשה ב"ד כלל אלא הרי הוא כשאר שטרי חוב דעלמא ובמקום שאין כותבין דגבי' להו לאו מהאי טעמא הוא דגביא אלא משום דגט היינו כתובה כדאמרן. הדר אמר אביי לאו מלתא היא דאמרי כלומר דלית לן הטוען אחר מעשה ב"ד דאי סלקא דעתך דההיא מתניתין דאתיא למפשטא מינה במקום שאין כותבין היא וטעמא דגביא משום דגט היינו כתובה אבל במקום שכותבין אי נקיט כתובה גביא אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה לטעון ולימא פרעתי קשיא לן מאי קאמר אילימא אלמנה מן האירוסין במקום שכותבין אם כן מאי קשיא ליה במאי גביא הא איכא שטר כתובה אלא ודאי אלמנה מן האירוסין במקום שאין כותבין קאמר וכיון שכן מאי טעמא לא קאמר לה להדיא ותו מאי שנא אלמנה מן האירוסין דוקא אלמנה מן הנשואין נמי במקום שאין כותבין הוה יכול למימר ותו מה האי דמקשינן מינה דאמרינן דאמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנא לן וקיימא בקושיא ומינה הדריה למימר דאביי לאו מהא הדר ביה אלא מגופא דמתניתא ומאי קושיא אפילו תימא דאלמנה מן האירוסין לית לה אכתי שמעינן ליה להאי דינא באלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין ותו בר מהא תמיהא לן מלתא טובא דאפילו אי תניא נמי דאלמנה מן האירוסין אית לה כתובה מאי הוי ואכתי מנא לן דלא יכול למיטען פרעתי דילמא אמת דאית לה כתובה מדינא קאמר והיכא דלא טעון פרעתי אלא ודאי מחוורתא דמילתא מסתברא למימר דאביי הכי קאמר אלמנה מן האירוסין היכא דלא כתב לה דקים לן דאית לה כתובה היכי גביא לעולם לטעון ולימא פרעתי ולהכי נקט אלמנה מן האירוסין משום דגבי אלמנה מן האירוסין הוו מקום שאין כותבין דאפילו במקום שכותבין אין דרכן לכתוב לעולם אלא בשעת נישואין ולהכי נקט לה סתמא ולא אצטריך ליה לפרושי במקום שאין כותבין והוא הדין נמי דאיכא למפשטא מאלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין אלא דהך עדיפא ליה כדפרי' ומר קשישא לאו לאפלוגי אעיקר דינא אתי דודאי הא מילתא דקים להו לכולי עלמא היא דארוסה אית לה כתובה ומהא ליכא למפשטא הא דאביי משום דאית לה מדינא דאיכא למימר דכי אית לה היינו במקום דכותבין דאיכא ראיה דאיפרעא ובמקום שאין כותבין בדלא טעין פרעתי באלמנה מן הנישואין דבכי האי גוונא נמי הוא דאית לה כתובה אלא מר קשישא הכי קשיא ליה היכא אשכחן ליה דאיתניא בשום דוכתא דאלמנה אית לה כתובה במקום שאין כותבין דבשלמא אי אשכחן דאיתניא בשום דוכתא ודאי היינו ראיה דלא יכול למימר פרעתי דאם כן לא הוה פסיק ותני סתמא דאית לה כתובה דמאי כתובה אית לה כיון דמלתא ברשותיה דלא למפרעה ויכול למטען פרעתי אבל השתא דלא איתניא בשום דוכתא אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנא לן דלא יכול למטען פרעתי והיינו דמייתי אביי ראיה מאלמנה מן האירוסין ודחיא מר קשישא בהכי. וכי תימא אכתי שמעינן לה מאלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין הא ליתא דהא נמי מדחיא כדדחי מר קשישא להא דאלמנה מן הנשואין נמי לא אשכחן בשום דוכתא דאיתניא לה דאית לה כתובה במקום שאין כותבין והכי נמי איכא למימר דדלמא לית לה כתובה והא דקתני אע"פ שלא כתב לה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי ב"ד והא הכא דכיון דלא כתב לה כמקום שאין כותבין דמי וקתני דגביא כתובתה מתני' בגט קאמר ועיקר משמעותא דקא משמע לן היינו דאעפ"י שלא שעבד עצמו לה חייב מאליו בכתובתה ובתולה גובה מאתים ואלמנה גובה מנה בנתגרשה אבל בנתאלמנה ודאי יכול לטעון פרעתי וכיון דלא איתניא בהדיא בין באלמנה מן האיררסין בין באלמנה מן הנשואין דאית לה כתובה במקום שאין כותבין הכריחא דאביי דמוכח מינה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום תו ליתי' דלעולם אימא לך דאין הכי נמי דאלמנה במקום שאין כותבין ואמר פרעתי נאמן אי נמי איכא למימר אלמנה מן הנשואין לאו פירכא דהוה יכול למימר ליה דלא גביא אלא ביושבת תחת בעלה אבל מאלמנה מן האירוסין קשיא וכי תימא אפילו איתניא לה אכתי מה ראיה איכא היינו במקום שאין כותבין ור' יוחנן הוה אמר ליה אפילו במקום שכותבין איכא למימר מכל מקום כיון דשמעינן ליה לעיקר דינא יכול ר' יוחנן למימר דכיון דאשכחן דאין אדם יכול לטעון אחר מעשה ב"ד הוא הדין אפילו במקום שכותבין ואביי השתא לאו לתרוצי לדר' חייא אתי ור' יוחנן נמי דאמר מי משכחת מרגניתא תותא דאכתי איכא למימר מאי מרגניתא דהא מתני' דהתם לעולם איכא לדחוייה כדדחי' במקום שאין כותבין ולא אתי אביי השתא למימר אלא דדינא מפשיט מאלמנה מן האירוסין ואמרינן אלא אביי מגופא דמתניתין הדר ביה למימר דודאי מההיא מתניתין דהוציאה גט ואין עמו כתובה שמעי' לה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דאי סלקא דעתך הכי הוא כדדחי דמתניתין במקום שאין כותבין והיינו דגביא בגט דהוא כשטר כתובה ולאו משום טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד אטו גט מנה מאתים כתוב ביה כלומר והיכי אפשר דליקום במקום שטר כתובה לגבות ואלו הוה מדינא יכול למטען פרעתי ומשום גט לא מהימן כאילו שטר כתובה יוצא מתחת ידה אטו גט מנה מאתים כתיב ביה וכי תימא כיון דתקון רבנן דליקום במקום שטר כתובה כמאן דכתיב ביה מנה מאתים דמי מכל מקום לטעון ולימא פרעתי דאפילו איתא דלהוי כשטר כתובה וכמאן דכתיב ביה דמי מ"ש משאר שטרא דעלמא כדמפרש ואזיל וכי תימא דאמרינן ליה אי פרעת' אבעי ליה למקרעיה כלומר כיון דתקון רבנן בגט ליקום במקום שטר כתובה אם איתא דפרעתה איבעי לך למקרעיה כאילו הוא שטר כתובה עצמו אמר לא שבקתה דאמרה בעינא לאנסובי ביה שלא הניחתו לקרעו והדין עמה כדי שיהיה לראיה ותנשא בו, וכי תימא אמרי ליה אבעיא לך למקרעיה ומכתב אגבו גיטא דקרענוהו לאו משום דגיטא פסולא הוא אלא כי היכי דלא תיהדר תגבי ביה זימנא אחריתא אמר כל מאן דמגבי בבי דינא מגבי כלומר וכי כל הבא לגבות בב"ד הוא גובה דב"ד בקיאי וידעי למעבד הכי אבל אנא כיון דחזיתא דבדין היא מעכבת עלי שלא לקרעו הייתי סבור דגט לאו במקום כתובה קאי כלל ותהוי כתובתה כמלוה על פה וכל היכא דקא תבעה לי מהימנא לומר פרעתי ולהכי פרעתיה ובודאי סגיא ליה בהאי טעמא אילו היה אדם יכול לומר כלום ולטעון אחר מעשה ב"ד וכיון דלא מהימן בהא שמעת מינה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אף על גב דמהא ליכא למשמע מינה אלא במקום שאין כותבין ור' יוחנן אפילו במקום שכותבין קאמר מכל מקום ממתני' שמעינן לה לעיקר דינא וכיון דהכי הוא ודאי יכול ר' יוחנן לומר דהאי דינא לעולם איתיה ואפילו במקום שכותבין וכדפרישנא לעיל והשתא אתיא שפיר דר' חייא ור' יוחנן דהיינו מרגניתא דהא אמרינן דממתני' גופא איכא למשמע מינה ואף על גב דממתני' לא שמעינן מינה אלא במקום שאין כותבין אפשר דר' חייא לא אמר ליה דהיינו מתניתין אלא אעיקר דינא. אי נמי כיון דסוף סוף לא סגיא לן בדלא שמעינן לה ממתניתין ותהוי כדבעי' שמעינן לה כפשטא ואפילו במקום שכותבין והכי שמעין לה ר' חייא ור' יוחנן. והאי פירושא מרגניתא מפי מורי אחי נר"ו. עכ"ל הרא"ה ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל בפרק שנים אוחזין ויש לפרש שאף על פי שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הני מילי כשהוציאה גט שהוא מוכיח שיש לה כתובה מחמת תקנה שתקנו חכמים כל הנשים כשיתגרשו תהא להם כתובה אבל כשלא הוציאה גט אין לה כלום אפילו יש לה עדי גרושין שאני אומר פרעה וכתבו עליו ב"ד גיטא דקרענוהו משום דגיטא פריעא הוא דכיון שעיקר ראיתה שתגבה אינה אלא מחמת הגט שמשנתגרשה הוא שנתחייב בכתובתה בתקנת חכמים ועכשיו אין אותה הראיה בידה תולין בפריעה דהא איתרע ראית מעשה בית דין ואף על פי שאלמנה גובה בעדי מיתה אף על פי שאין לה כתובה ואפילו במקום שכותבין לרבי יוחנן התם משום שעיקר מעשה ב"ד הן עדי מיתה שהרי תקנו חכמים שאם ימות תגבה והרי מת הילכך רישא וסיפא גט ממש קאמר לרבי יוחנן כפשטא דמתני' וכן נמי לאביי וזה הלשון עיקר והכי נמי מוכח בשילהי פרק הנושא דאקשיה בגרושה אי דלא נקיטא כתובה במאי גביא כלומר בלא גט ואלמנה גובה אותה בעידי מיתה דוק ותשכח ע"כ. והרב בעל המאור ז"ל בפרק שנים אוחזין פי' ההיא דרבי יוחנן בענין אחר דהא דאמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום היינו טענה זו שטוען לא אפרע עד שתחזיר לי את שטרי וקא משמע לן דאפילו לרבי יהודה דאמר אין כותבין שובר במעשה ב"ד מודה דכותבין. והאי דינא לא צריכא לן דהא קיימא לן דכותבין שובר בכל שטרי חוב ואפילו בלא מעשה ב"ד ורבי יוחנן גופיה מאריה דשמעתתא בגט פשוט. אי נמי קא משמע לן דכותבין שובר בכתובה דהיא מעשה ב"ד אף על גב דליכא למימר עבד לוה לאיש מלוה והכי מפרש לה רבי יוחנן למתניתין הוציאה הגט ואין עמה כתובה גובה כתובתה כשהבעל מודה אלא שטוען לא אפרע עד שתחזיר לי שטר הכתובה ובדין הוא דאפילו לא הוציאה הגט שהרי הבעל מודה אלא איידי דבעי למתני סיפא כתובה ואין עמה גט תנא רישא הוציאה גט ואין עמה כתובה ולעולם רישא כשהבעל מודה סיפא כשאין הבעל מודה שהרי הוא אומר אבד שוברי כלומר הגט שאבד ממך בו היה שוברי כתוב על גביו גיטא דין דקרענוהו כו' ע"כ:
והתוספות יש להם שיטה אחרת ופליגי אכולהו הני רבוותא דסבירא להו דרבי יוחנן הכי קאמר הטוען אחר מעשה ב"ד כו'. פירוש דאמר פרעתי ואפילו במקום שכותבין כתובה ולא נקיטא כתובה אינו נאמן לומר פרעתי וצריכין למימר דקסבר ר' יוחנן דבעלמא כותבין שובר לאדם שאבד שטרו ולא יוכל הלוה למימר לא אפרע לך עד שתחזיר לי שטרי שמא יאבד שוברי ותוציא שטריך ותגבה פעם שנית דאי אין כותבין שובר בעלמא ואי אבד שטרו לא יפרע לו היכי קאמר ר' יוחנן הכא שגובה כתובתה בלא כתובה דילמא מוציאה כתובתה ותגבה פעם שנית. וכי תימא לעולם קסבר בעלמא אין כותבין שובר שמא יאבד שוברו כו' והכא שאני שאפילו תחזיר לו הכתובה עדיין צריך לו לשובר שהרי תוכל לגבות שנית אף בלא כתובה דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הילכך מה לי תחזיר הכתובה ומה לי לא תחזיר לעולם הוה צריך לשמור השובר. ליתא דלעולם הוא נפסד יותר כשהכתובה בידה ממה שאם לא היתה בידה דאי אין כתובה בידה נהי לא מצי למימר פרעתי מכל מקום נאמן לומר אלמנה נשאתיך או פרעתיך במגו דאי בעי אמר לא נשאתיך מעולם ועתה שהכתובה בידה לא יוכל לטעון אחד מכל אלו וכיון שהוא נפסד יותר כשהכתובה בידה ממה שאם לא היתה הכתובה בידה אין לפרוע לה עד שתוציא כתובתה למ"ד אין כותבין שובר וכן מוכח בריש פרק שני דכתובות דמוקמינן לברייתא דקתני אבדה כתובתה נשרפה כתובתה כגון דאמרי עדים נשרפה ואי לא הכי לא יהבי לה כתובתה למאן דאמר אין כותבין שובר אף על גב דבלאו הכי צריך הוא לשובר דילמא מפקי לעידי הינומא תרי זימני הואיל ויכול לבא לידי הפסד יותר על ידי כתובה כדפרישנא והיא לא תמצא עידי הינומא בכל פעם הילכך ודאי כותבין שובר. כן כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו פירקא קמא דמציעא. ואין לומר דמפסיד במה שכתובה בידה ולא בידו דאלו היתה הכתובה בידו היה טוען פרעתי הכל דכתובתיך בידי מה בעי דהא אליבא דמאן דאמר אין כותבין שובר קיימינן ומה לי שמירת השובר או שמירת הכתובה הילכך אין לך לומר אלא ההפסד שמגיע בין כשכתובה בידה לכשאינה בידה. וכמו שכתבו התוספות. וכתוב בגליון תוספות שם בפירקא קמא דמציעא בתוספות רבינו שמשון כתוב דאין מפסיד במה שתשאר הכתובה בידה אלא מנה שלא יוכל לומר אלמנה נשאתיך אבל לענין אם יבא למקום שלא יהא לה עידי קידושין אין נפסד דנהי דאין יכול לומר אין את אשתי מפני הכתובה מכל מקום יוכל לומר לא גרשתיך כיון דאין מכירין ואפילו שתוציא שטרו אז יהא נאמן לומר פרעתי הכל אף על פי שהכתובה בידה מגו דיכול לומר לא גרשתיך ומיהו אי סבר ר' יוחנן אין כותבין שובר אף על גב דלא אמר כלום ואין נאמן לומר פרעתי מ"מ מנה מיהא היה יכול לעכב בידו עד שתחזיר את הכתובה כיון דבמה שתשאר הכתובה בידה יכול לבא לידי הפסד מנה ועל מנה מצריך לפרוע כיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר אבל בפרק גט פשוט איתא בהדיא דכותבין שובר והשתא דלא אמר כלום גובה את כל המאתים ע"כ. וכן כתבו התוספות כאן בגמרין אבל התוספות שם בפרק שנים אוחזין כתבו כלשון הרא"ש דכתבי דמפסיד במה שהכתובה בידה דאי אין כתובה בידה נאמן לומר נשאתיך אלמנה או פרעתיך במגו דאין את אשתי. ומה שהקשו על זה דאפילו הכתובה בידה מצי למימר במגו דלא גרשתיך כתבו בחידושין שם בפרק שנים אוחזין דהכי דעת התוספות ז"ל דיפסיד שתגבה על ידי הכתובה מיורשיו דלא שייך מגו אף על גב דטענינן ליתמי פרעתי היכא דאביהן הוה מצי טעין אף על גב דלית להו מגו הני מילי בפקדון אף על גב דלא טענינן להו נאנסו משום דלא שכיח אבל טענת לא גרשתיך לא שייכא כלל גבי יתומים. עוד יש לפרש דיפסיד דעל ידי הכתובה תתבענו מזונות אבל אם לא היה לה כתובה יכול לומר אין את אשתי. ע"כ:
וכתב עוד הרא"ש שם בפרק שנים אוחזין וז"ל. ויש לומר דאין להוכיח מדסבירא ליה לר' יוחנן ולאביי הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מכלל דסברי כותבין שובר דלעולם קסברי בעלמא אין כותבין שובר ואפילו הכי חייב לפרוע אף על פי שאינה מחזרת לו הכתובה משום דאלמוה רבנן לכח מעשה ב"ד ואפילו לא אלמוה נמי מצינן למימר דהאי דאין כותבין הוי במקום שהיה יכול לומר פרעתי אם לא היה השטר בידו הילכך לא יפרענו עד שיחזיר לו שטרו אבל הכא דאפילו אם אין כתובה בידה אינו יכול לומר פרעתי לא נמנע בשביל זה מלפרוע כתובתה אף על פי שמפסיד בדבר אחר שהיה יכול לומר אלמנה נשאתיך מאחר שלענין טענת פריעה אינו מפסיד וההיא דפרק שני דכתובות שאני התם שהכתובה מזקת לבעל שאינו יכול לומר פרעתי אם יאבד השובר שאם לא היה הכתובה בידה היה יכול לומר פרעתי כשהביא עדים שכתב לה דמיירי התם במקום שאין כותבין וכתב לה אבל במקום שכותבין יפרענה אף על פי שאין כתובה בידה דלא מהימן לומר פרעתי כשאין לה כתובה. ע"כ:
וכתבו עוד התוספות דלר' יוחנן הכי מפרשא מתני' הוציאה גט מידה כו' לאו דוקא גט אלא כלומר עידי הגט דהא אינו נאמן לומר פרעתי וגם אינו יכול לומר לא אפרעך עד שתחזיר הכתובה אף על גב שיכול לבא לידי הפסד דקסבר כותבין שובר ודלא כשיטת הרא"ש דכתבינן בסמוך ודלא כשיטת הרמב"ן והרא"ה דלעיל דלדידהו הוציאה גט דוקא לר' יוחנן וכדכתבינן לעיל:
עוד כתבו כתובה ואין עמה גט פי' עידי הגט היא אומרת אבד גיטי שהלכו להם העדים והוא אומר שכבר פרע לה והיה לו שובר שלא תגבה פעם אחרת ונפסד נאמן מגו דאי בעי אמר לא גרשתיך ואם תשאל ולמה לי לסדורי טענתייהו בהכי ליתני היא אומרת מגורשת אני והוא אומר לא גרשתיך דאיהו נאמן וממילא שמעינן דנאמן לומר פרעתיך במגו דלא גרשתיך. תשובתך הא בעי לאשמועינן דמגו טוב הוא אף על גב דאיכא לאקשויי עלה דהאי מגו וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:
ובתוספות שאנץ בפרק שנים אוחזין כתוב וז"ל הא דנקט אבד גיטי לאו דוקא דהוא הדין אם אומרת מגורשת אני שהרי הבעל מודה שגרשה אלא אורחא דמילתא קתני דבטוענת מגורשת אני קאמרה נמי אבד גיטי דלא לימא הבעל היכן גיטך. אי נמי להכי קתני אבד גיטי דלא לימא לה בעל איה גיטך לפי כשבאת לגבות ראיתיו בידך והזקיקוך ב"ד לקרעו דאע"ג דסבירא ליה לר' יוחנן כותבין שובר וגביא בלא כתובה היינו דלא מפסדא כתובתה אם לא תביא אותה מיהו היכא שאנו רואין אותה בידה הזקיקוהו ב"ד לקרעה וליכא מאן דפליג. הוא אומר אבד שוברי פי' דבלאו הכי לא הוה מהימן לומר פרעתי דאמרינן ליה אחוי שוברך שהרי לא היה פורע בלא שובר פן תגבה פעם אחרת על ידי הכתובה לאחר מיתה או מחיים ובעידי גירושין. ע"כ:
עוד כתבו בתוספות וכן ב"ח שטוען פרוזבול היה לי ואבד וזה מודה שכך הוא אלא שפרעו נאמן במגו דאי בעי אמר לא היה לך פרוזבול והשמיטה שביעית ולא פירשו בזה כדפירש רש"י דזה אומר השמיטתו שביעית וזה אומר פרוזבול היה לי כו'. משום דכיון דטעמא דכתובת אשה משום מגו ובעי תנא להשמיענו דמגו טוב הוא זה וכדכתיבנא דהכי פירושו נמי האי דב"ח מטעמא דמגו כדי לדמויינהו אהדדי. עוד כתבו לפי שיטתם רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט פירוש שלא בעידי הגט הואיל ואי אפשר לה להביא עידי גירושין וזה קשה דבשלמא לענין הגט איכא סכנה בשמירתו אבל עדי הגט אפשר להביאן ואין סכנה בדבר זה:
ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל רבן שמעון בן גמליאל אומר מן הסכנה ואילך כו'. כלומר מן הסכנה ואילך שגזרו שמד שלא יקיימו ישראל המצות והיו מפחידין מלשהות אצלם הגט והפרוזבול כדי שלא יראו שהיו מקיימין מצות השמטה ומצות גט גובין בלא גט ובלא פרוזבול. ולפי מה שפי' ר"י בעל התוספות דגט רוצה לומר עידי גירושין יש להקשות היכי קאמר שאם הוא אומר פרעתי והיא אומרת לא נפרעתי שהאשה תהיה נאמנת ולמה לא תביא עידי הגירושין שאפילו בשעת הסכנה היא יכולה להביאם וכשאין עמה עידי גירושין הוה לן למימר שנאמין אותו במגו שהיה יכול לומר לא גרשתיה. ויש לומר דמן הסכנה ואילך שלא היתה יכולה לעכב גיטה חזקו חכמים כח האשה ואמרו שלא יהיה הבעל נאמן במגו ומכל מקום קשיא להו לתוספות כי היכי דפריך בגמרא לרב אי דליכא עידי גירושין במאי גביא הכי נמי תקשי לר' יוחנן ולא אשכחן דתלמודא פריך עליה מידי. ותירצו דלר' יוחנן דאלמוה רבנן לכח האשה דאף קודם הסכנה אין נאמן לומר פרעתי אין תימה דאלמוה לאחר הסכנה שלא יועיל לו מגו דאם איתא דפרעה איבעי ליה לאזדהורי בשובר שלו. זאת היא שיטת התוספות:
והריטב"א אזיל בשיטת רבוותא דלעיל שכתב וז"ל הוציאה גט כו'. פירוש וקמשמע לן שאינו יכול לטעון פרעתי ופרישנא טעמא בפרקא קמא דמציעא משום דכל הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום דכל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידה דמי וכדאמרינן התם אמר ר' חייא לא משנתינו היא הוציאה גט כו' עד מרגניתא תותה ואף על גב דאמר אביי דילמא מתני' במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דגט היינו כתובה הא הדר ביה אביי למימר דלא מילתא היא דאמר דאפילו תימא דמתניתין במקום שאין כותבין גט מנה מאתים לא כתיב ביה אלא ע"כ טעמא משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכן הלכתא ומתני' ודאי אליבא דר' יוחנן ור' חייא בר אבא אפילו במקום שכותבין כתובה קאי ואף אביי מעיקרא מדחא הוה דחי וכיון דע"כ לא סגיא ליה דלא תהוי טעמא דמתניתין משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הדר ביה נמי לגמרי ושבקיה למתני' כפשטה אפילו במקום שכותבין כתובה ובסוגיין נמי הכי הוה משמע לגמרא כפשטה דמתני' כדפרכינן מינה למאן דאמר אין כותבין שובר וכל מאי דשקלו וטרו בה רב ושמואל היינו לתרוצי למאן דאמר אין כותבין שובר אבל למאי דקיימא לן כותבין שובר כדאיתא בפרק גט פשוט מתני' בין במקום שאין כותבין בין במקום שכותבין ואפילו לרב ושמואל ואם תאמר אם כן דאפילו במקום שכותבין הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום תיקשי לן הא דתניא התם במציעא מצא כתובת אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר דאלמא כל היכא דלא נפיק שטר כתובה מתחת ידה לא גביא לה ואי משום דנפל ואיתרע ליה הכא נמי איתרע ליה כיון דלא נפיק מתותי ידה ואמרה דאבד מינה תירצו בתוספות דההיא לענין תוספת ונדוניא שלא אמרו הטוען אחר מעשה ב"ד כו' אלא לעיקר כתובה בלחוד שהוא תנאי ב"ד. ורבינו ז"ל היה אומר בשם אחיו ה"ר פנחס הלוי דמודה ר' יוחנן היכא שהבעל הביא ראיה שכתב לה שהוא נאמן לומר פרעתיה כל היכא דלא נפיק מתותי ידה והתם הא איכא ראיה שכתב לה שהרי שטר כתובה קיים ביד מוצאו ושניהם מודים בו והא דקתני הוציאה גט דוקא קתני דדוקא בגט אבל לא בעידי גירושין דהא איכא למיחש דילמא מפקא עידי גירושין בחדא בי דינא וגביא ועדים אחרים בבי דינא אחרינא וגביא וליכא למימר דכל היכא דלא אפשר כותבין שובר לכולי עלמא דהא הכא אפשר הוא למעבד תקנתא שלא תגבה אלא בגט ונכתוב תברא עליה כדאיתא בשילהי סוגיין והיינו דקתני סיפא רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט והוא דאיכא עידי גירושין כדאיתא בגמרא מכלל דשלא בשעת הסכנה אינה גובה אלא בגט ממש וכן פי' רש"י לקמן וכן עיקר. ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה