שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


תוכן עניינים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צ עמוד א[עריכה]

מי שהיה נשוי שתי נשים וכו'. ויורשי הראשונה קודמין כו' במסכת שבועות פרק כל הנשבעין אקשי' מהא לרב ושמואל דאמרו מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה כבר נתחייב שבועה מלוה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ואוקימנא למתני' כשנשבעה ומתה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל יורשי הראשונה. אם מתו נשיו אחריו עד שלא הספיקו לגבות. פי' דלא מחסרי אלא הגבי' אבל כבר נשבעו. עוד אוקמוה התם בגרושה ומתה בחיי הבעל דהוה ליה מת מלוה בחיי לוה. ורש"י פירש כאוקמתא קמייתא וכדכתי' כנ"ל ואיכא למידק אמאי לא ערבינהו המה ויורשיה כדקתני בסיפא וליתני הראשונה ויורשיה קודמין לשניה ויורשיה כדקתני סיפא שניה ויורשיה קודמין כו' ואיברא דבסיפא לא מצי למתני קודם לראשונה דהא כבר מתה מיהו מ"מ קשיא אמאי לא קצר ברישא דלערבינהו המה ויורשיה ובמאי דכתי' ניחא קצת דחלוקי' יורשיהן מהם דבעינן שלא יהו מחוסרין שבועה משום דאין אמש"ל ובגמ' נתרץ זה יפה בס"ד. וכתבו תלמידי ר' יונה ז"ל דלא היה צריך למתני ויורשי הראשונה קודמין ליורשי שניה אלא איידי דאמר בסיפא יורשין תנא נמי ברישא יורשין ע"כ. ואי לענין מוריש שבועה דכתבי' מסיפא שמעינן לה ואפשר דהא אתא לאשמועי' דאע"ג דקדמה שניה ונשבעה ולא הספיקה לגבות עד שמתה ושוב נשבעה הראשונה ולא הספיקה לגבות עד שמתה דקא קדם חיוב בני השניה דאין ליורשין כלום עד שתשבע אמן אפי' הכי יורשי הראשונה קודמין ואע"ג דממאי דקתני הראשונה קודמת כו' מצינן למשמע הכי מ"מ מייתורא דמתני' הוא דשמעי' הכי כנ"ל. גרסינן בירוש' מתני' לענין כתובה אבל לענין מזונות שתיהן שוות וכן הוא בתוספות ג"כ. הריטב"א ז"ל: נשא ראשונה ומתה נשא שניה כו'. לאו בדוקא נקט דנשא את השניה אחר מיתת הראשונה דה"ה נשא את שתיהן בבת אחת אלא שמתה הראשונה בחייו והשניה לאחר מותו וזהו שכתב רש"י ז"ל נשא ראשונה ומתה בחייו. ע"כ. פי' אין הכונה אלא שמתה ראשונה בחייו ודוק כנ"ל: גמ' מדקתני הראשונה קודמת לשניה וכו'. הוה מצינן לפרושי דהכי קא דייק תלמודא דהשתא דתני הראשונה קודמת כו' הוצרך נמי למתני ויורשי הראשונה קודמין ליורשי השניה לאשמועינן דהיורשין נמי אי קדמו ותפסו מה שתפסו תפסו דיש מקום לחלק בזה בין אינהו גופייהו דהוו להו בעלי חובות עצמן ליורשיהן דוק ותשכח ואי הוה תני הראשונה יש לה והשניה אין לה ממילא דגם ליורשין לית להו דמהיכא תיתי להו כיון דלמורישיהן אין להם והלכך הו"ל למתני הכי כדי לקצר ולפי' זה ניחא דמאי קאמר ולא קתני הראשונה יש לה וכו' אדרבה התנא דרכו לקצר ולא להאריך וזה הלשון היינו אריכות ועדיפא טפי דנקט הראשונה קודמת דהיינו קצור. ומיהו רש"י לא פירש כן דכתב מדקתני. לישנא דקודמת ולא קתני כו'. ע"כ. משמע דלישנא דקודמת גופה קא דייק ולא דייק לה מכח האריכות כדכתי'. ותריץ נמי מאי דאקשי' הלא התנא דרכו לקצר והיכי אמרינן דליתני לשון ארוך דכיון דלישנא דקודמת לא דייק דרך התנא להאריך קצת למנקט לשון ברור כנ"ל והק' בתוספות ומאי האי דיוקא והא בסיפא קתני שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה והתם אף אם תפסו יורשי הראשונה מפקי' מינייהו כדמשמע בסמוך דקא משני איידי דתני שניה ויורשיה כו' ואין לומר דכדי לדחויי קאמר הכי ומיהו אפשר דלמאי דקס"ד השתא מה שגבה גבה דה"ה בסיפא לא מפקי' מינייהו דהא ודאי משמע דפשיטא ליה לתלמודא דמוציאין מידה והדרא קושיין לדוכתיה ותירצו בתוספות דבסיפא ניחא דאגב רישא נקט האי לישנא: וז"ל הריטב"א מדקתני הראשונה קודמת לשניה כו'. פרש"י ז"ל דעל כרחין כשאין שם אלא כתובה אחת קאמר דאי לא מאי נפקא לן מינה דקודמת משמע לכתחלה אבל אם קדמה שניה ותפסה לא מפקי' מינה וא"ת והא סיפא דקתני שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה והני אפילו בדיעבד וי"ל דבעלמא כי קתני על הרוב לשון קדמה משמע לכתחלה הכא נמי אית לן לפרושי קודמת דרישא לכתחלה וסיפא לא דק ונקטי' אגב רישא. והא דאמרינן ותפס' לאו דוקא דהא מתני' במקרקעי מיירי דאית בהו דין קדימה דאלו במטלטלין אין בהן קדימה כלל אפי' לכתחלה ועוד דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה ולא משמע דתהוי סתמא כר"מ דוקא וא"כ תפסה לאו דוקא דתפיסה בקרקע לא מהניא אלא לומר שתפסה בגוביינ' דב"ד שהגבוה והיינו דאמרינן ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ע"כ:
הא דאמרינן ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה נ"ל דקסבר שעבודא לאו דאורייתא ואחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ אינה גובה אלא מבני חורין משום דכופין אותו לקיים מצות עשה ולמה אמרו בשטר גובה מן הלקוחות כדי שלא תנעול דלת שאם תאמר אינו גובה אף לוה ומוכר כדי שלא יטרוף ממנו כלום הלכך האי טעמא ליתיה אלא גבי לקוחות אבל גבי ב"ח מאוחר כיון דתרווייהו ב"ח נינהו אם אתה נועל בפני אחד אתה פותח בפני אחר ועוד שאין אדם עשוי להלוות ע"מ שאם קדם ותפס יש לו ואם בא לב"ד יפסיד ומ"ד מה שגבה לא גבה סבר לא פלוג רבנן במשועבדין א"נ שעבודא דאורייתא ופסק ר' יונה מה שגבה לא גבה והאמר רב אדא בר אהבה בריש פ' אין בערכין מה שגבה גבה במטלטלין היא כפשט' א"נ כדפסקו הגאונים דאין הקדש מוציא מיד הקדש ובע"ח דקאמר התם לאו דוקא ואין לשון זה מחוור אלא במטלטלין כמו שפירשתי א"נ התם תרווייהו על פה נינהו ובע"ח מאוחר שגבה אין מלוה על פה טורפת ממנו דכל שאינה טורפת מלקוחות אינה טורפת מן התופס בחובו. הרמב"ן ז"ל:
וכתבו תלמידי הרשב"א וז"ל וק"ל לרבינו נ"ר דהא משמע דטעמא דמ"ד מה שגבה גבה לאו משום דס"ל דשעבודא לאו דאורייתא דהא שמואל ס"ל כמ"ד מה שגבה לא גבה מדמוקמי' לקמן פלוגתייהו דרבנן ובן ננס דמתני' דהראשונה נשבעת לשניה כו' והרביעית נוטלת בלא שבועה כב"ח מאוחר שקדם וגבה דרבנן סברי לא גבה ובן ננס סבר גבה ומסתמא לא שביק שמואל רבנן ועבד כבן ננס דיחיד הוא אצל רבים ואיהו גופיה אמר דמע"פ אינה גובה לא מן היורשין ולא מן לקוחות דשעבודא לאו דאורייתא אלמא לא שייכי מה שגבה גבה בטעמא דשעבודא לאו דאורייתא ואפשר לומר דאפילו למ"ד מה שגבה גבה ס"ל דשעבודא דאורייתא אלא דלגבי מלוין אמרו משום שלא תנעול דלת בפני לווין ומאן דס"ל לא גבה סבר שאין זה נעילת דלת דניחא ליה למלוה בהא ועוד שאם אתה נועל בפני אחד אתה פותח בפני אחר עד כאן: וז"ל הריטב"א ז"ל ורבינו הגדול פי' דהאי פלוגתא שייכא בפלוגתא בעלמא בשעבודא אי דאורייתא אי לאו דאורייתא דמ"ד מה שגבה גבה קסבר שעבודא לאו דאורייתא וכו'. ובזה יפה מה שפסקו הגאונים ז"ל דמה שגבה לא גבה משום דהא קי"ל שעבודא דאורייתא ואיכא דקשיא ליה להאי פסקא הא דאמרינן בערכין וכו' והא דתנן לקמן בסוף פירקין השניה מוציאה מיד לוקח והראשונה מיד השניה דש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה לא הוי ראיה להאי פסקא דא"כ הוה לן למידק התם עלה בגמרא הכי אבל י"ל דשאני התם שאף האשה שהיא בעלת חוב מוקדם בהא לגבות אלא שהלוקח מסלקה מפני שכתב לה דין ודברים אין לי עמך על שדה זו ומדידי' הוא דאסתלק ולא מן השניה שהיא ב"ח מאוחר וכשבאה השניה לגבות הראשונה ממניחה מפני שאינה יכולה לטרוף עד שתצא מרשות לוקח אליה שכשתבא לרשותה תטרוף ממנה וכאילו נעשית לה יד ובכי הא ודאי מה שגבה לא גבה כנ"ל. והראב"ד תירץ דלהכי לא דייקי' עלה בגמרא ש"מ מה שגבה לא גבה משום דמצינן לאוקמא כשהיתה אותה שדה אפותיקי מפורש לראשונה ובהא דכ"ע מה שגבה לא גבה דארעא דב"ח מוקדם חשיב וכדכתיבנא בפ' שור שנגח את הפרה גבי שור תם שהגביהו בעלי חובות לא עשו ולא כלום וק"ל א"כ הכא נמי כי אתינן למידק מה שגבה לא גבה אמאי לא דחינן דדילמא מתני' כשהיה הקרקע אפותיקי מפורש לראשונה וי"ל דמתני' דדין גוביינא דידהו וקדימתן אתא לאשמועינן אם איתא דאפותיקי מפורש הוא הוה ליה למתנייה בהדיא מה שאין כן התם דדין חוזרות חלילה אתא לאשמועינן כנ"ל לפי שיטה זו. והא דאמרי' דגבי מטלטלי אין דין קדימה לכתחלה וחולקי' בשוה ואי קדם מאוחר וגבה גבה אומר רבינו ז"ל בשם רבו רבינו הגדול ז"ל דאם שעבד לראשון מטלטלי אגב מקרקעי חזר דינם כקרקע וכשם שטורפים מן הלקוחות כך טורפים מב"ח מאוחר למ"ד מה שגבה לא גבה דפסקינן כוותיה ולעולם לא אמרינן מה שגבה לא גבה אלא בדליכא בני חרי כלל אבל כי איכא בני חרי לראשון ואפילו זיבורית לא מפיק מידי ב"ח מאוחר אא"כ הוא לו אפותיקי מפורש כי היכי דלא מפיק מנכסים משועבדי'. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
ומאי קודמת לגמרי כדתנן בן קודם לבת ומיהו דקארי לה סבר דהתם הוא דליכא למטעי אבל כל היכא דאיכא למטעי לא תני תנא לשון קדימה סתם אלא לכתחלה. הריטב"א ז"ל:
וכתב תלמיד הרשב"א ז"ל וז"ל כדתנן בן קודם לבת וה"ה דהוה מצי למימר כדתנן במתני' שנייה ויורשיה קודמין דההוא נמי לגמרי משמע אלא דעדיפא ליה לאתויי ההיא דב"ב דאין לטעות בה אבל במתני' איכא למטעי ולומר דקודמין דרישא לאו לגמרי משמע אלא דאנן הוא דמוקמי' לה הכי בגמרא והוה אמינא איידי דתנא רישא קודמין תנא סיפא קודמין וחדא טעמא אית להו מ"ה אייתי הא דבן קודם לבת ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ומאי קודמת דקתני לגמרי משמע דאפילו תפסה שנייה וליכא נכסים לשלומי ראשונה מפקי' משניה ויהבי' לראשונה דאשכחן קודם דלגמרי היא כדתנן בן קודם לבת דאפילו תפסה בת מפקי' מינה כדאמרן בפרק נערה מוציאין לבנים מן הבנות ע"כ:
איכא דאמרי מדלא קתני אם קדמה שניה ותפסה כו' והקשו בתוס' אדרבה אימא איפכא מדלא קתני קדמה שנייה ותפסה מוציאין מידה מכלל דאי קדמה ותפסה אין מוציאין דטפי אית ליה לאשמועינן דמוציאין מהמוחזק ממאי דאשמעינן דאין מוציאין ותירצו דאם איתא דאין מוציאין הוה ליה לפרושי בהדיא כדי שלא נטעה לפרש קודמין לגמרי דומיא דסיפא:
וז"ל הריטב"א ז"ל איכא דאמרי מדלא קתני אם קדמה שנייה ותפסה אין מוציאין וכו' פירוש דמשמע ליה להאי לישנא דכיון דבשום דוכתא אשכחן לשון קדימה בדיעבד כדתנן בן קודם לבת והכא קתני סיפא לשון קדימה בדיעבד דהכי עדיף לן למימר נמי דרישא דומיא דסיפא בדיעבד ודחינן דלעולם אימא לך מה שגבה גבה והתם איידי דבעי למתני סיפא וכו' כלומר דטפי ניחא לן למימר דלישנא דרישא דוקא ותנא בסיפא לישנא דלא דייק אטו רישא ע"כ:
איידי דבעי למתני סיפא פרש"י ז"ל דבעי למתני סיפא שנייה ויורשיה לישנא דקודמין ולא שייך למתני אם קדמה ותפסה אין מוציאין מידה דהא ודאי מוציאין ולא נהירא לי דאדרבא הוה ליה למתני תרווייהו בלישנא דהוצאה ברישא אין מוציאין ובסיפא מוציאין ונ"ל דהכי קאמר איידי דתני סיפא שניה ויורשיה קודמין ולא שייך למתני אם קדמו ותפסו הראשונים מוציאין מידם דלא שייך בהו קדימה שהרי הנכסים בחזקתן כדין היורש הפורע חוב אביו. הרא"ש ז"ל:

Daf 90b

הא איכא שקלי יש לפרש דדייק הכין מדקתני שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה ולא קצר ותני שניה ויורשיה קודמין דהא ודאי על יורשי הראשונה קאי דהא קתני ברישא מי שהיה נשוי שתי נשים וכו'. הראשונה קודמת לשניה וכו' ועלה נמי קתני בסיפא שניה ויורשיה קודמין ולמה לי למתני ליורשי הראשונה אלא ודאי משמע דהא איכא שקלי ומ"ה תני ליורשי הראשונה והא דתנן בן קודם לבת היינו משום דסדר נחלות הוא מונה ואזיל לכך הוצרך להאריך למתני לבת ושוב תני בת קודמת לאחין וליתא להאי פירושא דמדדחי רב אשי ומאי קודמין לנחלה משמע דמלישנא דקודמין קא דייק. ונראה לפרש דאיברא ודאי דזמנין תני לשון קודמין ומשמע לגמרי דאין לאחרת כלום לעולם בין איכא בין ליכא כדתנן הבן קודם לבת ומיהו הכא במתני' כיון דקא מסיים ליורשי הראשונה דמשמע דקא ירתי לה ע"כ לשון קודמת משמע דמקדם הוא דקדמי אי איכא שקלי ומתרוייהו קא דייק מלישנא דקודמין ולשון ליורשי ראשונה ורב אשי דחי לתרוייהו כדאיתא בגמרא. כך היה נראה לפרש. אבל התוספות ז"ל לא פירשו כן אלא מלישנא דקודמין בלחוד קא דייק דהוה ליה למימר שניה ויורשיה נוטלין ולא יורשי הראשונה וקשיא להו מהא דתנן הבן קודם לבת ותירצו דהיכא דאיכא למטעי מדקתני ליורשי הראשונה הוה ליה למידק וכדפרישנא כנ"ל: וש"מ כתובה נעשית מותר לחברתה פי' דכי בעינן מותר דינר על שתיהן היכא דשתיהן בחייו אבל השתא דאחת בחייו ואחת במותו הכתובה שגובין בני השניה בתורת חוב נעשית מותר לאידך דטעמא מאי בעינן מותר דינר משום דלאו מיעקרא נחלה דאורייתא והכא אין לך נחלה גדולה מזו שהרי אלו ואלו פורעין החוב שהיה מוטל על אביהם ועל נכסיו. לשון הריטב"א ז"ל וכן פירש רש"י במהדורא קמא.וש"מ כתובה של שנייה שהיא בעלת חוב הויא מותר לבני הראשונה ואע"ג דלא תקון כתובת בנין דכרין אלא אם כן יש שם מותר דינר על שתי הכתובות כי היכי דלא מיעקרא נחלה דאורייתא כדתנן בפרק נערה הני מילי כי מתו שתיהן בחייו דתרווייהו אתו בתורת כתובת בנין דכרין אבל אחת בחייו ואחת במותו ושהשניי' נגבית בתורת חוב דמצו אמרי בני הראשונה לבני השניה כתובת אמכון חוב הוא דהוה אבונא משעבד ועלה דידן ועלייכו רמיא לפרוע חובת אבינו מירושה שנפלה לפני כולנו והשתא גביתו לה מאמצע הירושה ולא מיעקרא הכא נחלה דאורייתא הילכך כתובה זו נעשית כמותר לירושה ושקלין בני הראשונה כתובת בנין דכרין ואע"ג דליכא שם מותר דינר לנחלה דההוא חוב דפרע הוו להו נחלה דאורייתא ע"כ: ומסקנא דכתובה נעשה מותר לחברתה כלומר ולעולם יש להן לבני ראשונה כתובת בנין דכרין בין שיש בנכסים שיעור שתי כתובות בין שאינן מספיקין מדאמרינן ש"מ כתובה נעשה מותר וכו'. ממאי מדלא קתני אם יש שם מותר דינר ואי ס"ד דעד שיהא בהן שיעור שתי כתובות לא שקלי ואע"ג דלא תני הכי בהדיא מנא לך דלא בעינן מותר דילמ' לעולם אימא לך דבעי' אלא דלא תני לה בהדיא כי היכי דלא תני דבעי' שיעור שתי כתובות ואם איתא לא הוה שתיק גמרא מינה לפרש דבדאיכא שיעור שתי כתובות היא כיון דהאי דינא בשיעור מצומצם איתיה דליכא יותר דינר ולא חסר אלא ודאי משמע דבין כך ובין כך נוטלין. רבי' נר"ו. תלמידי הרשב"א ז"ל:
מדלא קתני אם יש שם מותר דינר כתבו בתוספות ואע"ג דלא הוה קאי אלא אדיוקא דהא איכא שקלי הוה ליה למתנייה. ולשיטתנו ניחא דכיון דקא דייקינן לה מדקתני ליורשי הראשונה דהיינו עיקר דיוקין לא קאי אם יש שם מותר דינר אלא אמאי דמפרש להדיא דקרי להו יורשי הראשונה ודוק ותשכח כנ"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל מדלא קתני אם יש שם מותר דינר מדתנא לישנא דאיכא למידק מיניה מקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי ושבקה הכי סתם מכלל דניחא ליה לתנא דתידוק מינה דהא איכא שקלי לעולם ואע"ג דליכא מותר דינר ורב אשי דחייה דילמא לעולם אין כתובה נעשה מותר לחברתה והכא הוא דאיכא מותר כלומר ולא תדוק מינה הכי כדקאמרת מדשבק' סתם אלא מקדם הוא דקדמי הא איכא בכדי דחזי להו למשקל שקלי ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא מדלא קתני ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה ואי איכא יותר מכדי כתובת שניה שקלי בני הראשונה אם יש שם מותר דינר ע"כ:
וכתב הריטב"א ז"ל ממאי מדלא קתני אם יש שם מותר דינר פירוש דכיון דקתני שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה משמע בדליכא אלא כתובה אחת הכי אית לן למידק עלה הא איכא טפי מכתובה אחת שקלי ולא בעינן מותר דינר דאי לא הוה ליה למתנייה בהדיא ולקמן דחינן דדילמא הכי נמי קאמר שניה ויורשיה קודמין כל היכא דליכא מותר דינר הא איכא מותר דינר שקלי ואע"ג דאחת בחייו ואחת במותו. וי"א דאפילו למ"ד כתובה נעשית מותר לחברת' דוקא כשיש שם כדי שתיהן אבל אם היו שתי הכתובות אלף ות"ק ואין שם אלא אלף ומאתים אין כאן כתובת בנין דכרין וי"א דכל היכא דאיכא כתובת השניה אע"פ שאין בה תשלום הכתובה הראשונה שקלי ליה בני הראשונה דכיון דכי איכא שיעור בלא כתובה דידהו שקלי אמאי לא שקלי כי איכא מקצתה הא ודאי לא מסתבר ואנן כי דייקינן השתא דלא בעינן מותר דינר היינו משום דמשמע לן הא איכא טפי מכתובה אחת שקלי דמנא לן למידק הא איכא שיעור שתיהן שקלי דהא תלמודין כולה דוקיא דידן אינו אלא משום דקודמין הוה משמע כשאין שם אלא כתובה אחת כדדייק מרישא כשמתו שתיהן במותו וכדפי' רש"י וכן הדעת נוטה ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא לעיל וממאי קא אמינא דאחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין מדקתני וכו' הא איכא יותר על כדי כתובה השניה שקלי יורשי הא' משום כתובת ב"ד ע"כ: לא טרפא ממשעבדי וכו'. וליטרופינהו לבני שניה דהכי תנן בפרק נערה ובנין דכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך ומה ירושה לא טרפא ממשעבדי אף כתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי. רש"י ז"ל במהדורא קמא: וכתב הרמב"ן ז"ל וז"ל מדקאמרינן הכא וש"מ כתובת בנין דכרין לא טרפא וכו'. משמע לי דכל שאין טורף מן הלקוחות אינו גובה מנכסים משועבדים למלוה בשטר וזו שמצינו תשו' לרבינו האי ז"ל לקהל פאס מלוה על פה ומלוה בשטר וזמן מלוה על פה קודם היא קודמת לגבות מבני חורין דקיימא לן שעבודא דאורייתא. אין תשובה זו נכונה ושמא לא כתבה הגאון ז"ל והכי נמי מוכח בריש פ' אלמנה ניזונית בגמרא דילן ובירוש' וכבר כתב רבינו הגדול בתשובה שאין זה נכון אלא אין למלוה ע"פ דין קדימה לא במלוה אחרת על פה ולא עם מלוה בשטר אלא של שטר קודמת ע"כ. ומיהו ה"מ במקרקעי אבל במטלטלי אין בהם דין קדימה כלל ואפילו מלוה בשטר קודמת ומע"פ מאוחרת אם באו לטרוף כאחד חולקין ואם קדם בעל מלוה ע"פ וגבה מה שגבה גבה דאין קדימה במטלטלין אלא במשועבדין אגב קרקע. ריב"ש ז"ל. והריטב"א ז"ל כתב דנראין דברי רבינו האיי גאון כיון דקי"ל שעבודא דאורייתא והא דהכא שאני דאדרבה בכל דכן ילפינן דכיון דכתובה ראשונה שקודמת לא טרפא משעבוד כתובה שניה המאוחרת ואע"ג דטרפא מינה מלוה על פה מכלל דסבירא לן דירתון תנן וכל שכן שאינה טורפת מנכסים משועבדים וכן דעת הרשב"א נר"ו והרא"ה סובר כהרי"ף. כ"כ הריטב"א ז"ל:
ומאי קודמין לנחלה פרש"י לא שיטלו הראשונים אחריהם כתובת אמן אלא יטלו אחריהם חלקם כמותם כדרך חולקי ירושה. ותמיהא לן דכיון דחולקין בשוה ומקיימין נחלה דאורייתא מאי חידושא אתא לאשמועינן מתני' דיורשי שניה קודמין ומאי נפקא להו מינה כיון דשניהם שוין בנכסים ויש לפרש דה"ק לעולם אימא לך אין להם לבני ראשונה כתובת בנין דכרין ומאי קודמת לנחלה כלומר דין נחלה קודם לכתובת ב"ד ודיקא נמי דקתני לנחלה ולא קתני בנחלה דאי לא הוה אמר בירושה דוקא קודמין הוה ליה למימר בנחלה והוא הדין דהוה מצי למתני במתני' נחלה קודמת אלא משום דקתני רישא יורשי ראשונה קודמין תנא סיפא יורשי שניה אלא שק"ל קצת עדיין דהא משמע יורשי שניה דוקא קתני במתני' מדאמרי' וכי תימא יורשי ראשונה למה לי איידי דתנא שניה ויורשיה תנא נמי ליורשי ראשונה. תלמידי הרשב"א ז"ל. ואיברא דלפרש"י קשיא דבשלמא אי מיירי שיטלו הראשונים אחריהם כתובת אמן כדקס"ד מעיקרא שייך קדימה דהוו להו מענין א' אלו נוטלין כתובת אמן משום חוב ואלו נוטלין כתובת אמן מדין כתובת ב"ד אבל נטילת כתובה עם חלוקת ירושה מן ענין זה לזה דקתני קודמין ובמאי דהוה תני שניה ויורשיה נוטלין הוה סגי. ומיהו לישנא דגמרא כפשטא משמע כפירושו ז"ל והפי' האחר דחוק טובא ויש לנו לתרץ דעדיפא מינה קשיא ליה נמי לרב אשי דיורשי הראשונה למה לי וקא משני איידי דתנא שניה ויורשיה והכי נמי מתרצינן אנן מאי דאקשינן דמשום דתנא רישא הראשונה קודמת כו' תנא נמי בסיפא שניה ויורשיה קודמין אע"ג דלא נפקא לן מידי ואין בזה שום חידוש ומכל מקום בעי רב אשי לתקוני לשון קודמין שיתיישב קצת כי היכי דלא ליתני משום איידי לשון עקום טובא ואפשר דלהכי כתב רש"י ומאי קודמין. דמשמע הא איכא מידי למשקל בתרייהו שקלי. ע"כ. דלכאורה הוא לשון מיותר דהא כבר דייק לה תלמודא ש"מ תלת כו' מקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי ולמה ליה לרש"י ז"ל למהדר לפרושי דיוקין דמעיקרא אלא הכי בעי למימר ז"ל דלא מהדר רב אשי לתרוצי השתא אלא משמעות הלשון דמשמע הא איכא מידי למשקל בתרייהו שקלי ולית ליה לתנא לעקומי לישניה כולי האי משום איידי דרישא אבל קושיא אחריתי לא קשיא ליה דהא ודאי איידי דתנא רישא קודמת תנא נמי בסיפא אע"ג דלא נפקא לן מידי ואינם מענין אחד מ"מ הא שייך לישנא דקדימה והא דקא קשיא ליה יורשי הראשונה למה לי לאו לשון מיותר קא קשיא ליה דלמה ליה למתני ליורשי הראשונה דכי הני קושיי לא קשיא ליה דהא איכא לתרוצינהו דאיידי דרישא תנא הכי מיהו הא קשיא ליה דלשון יורשי הראשונה לא שייך דמאי קא ירתי מינה וכדפרש"י ז"ל והיינו דלא קא משני איידי דתנא ברישא יורשי הראשונה תנא נמי בסיפא הכי דאטו משום דברישא קרינהו יורשי הראשונה דקא ירתי מינה דידה לקרינהו נמי בסיפא יורשי הראשונה ואינהו לא קא ירתי מינה דידה מידי אדרבה הוה ליה לחלק רישא מסיפא ולשנות לישנייהו דין מן דין כי היכי דלא נטעי דבסיפא אית להו בנין דכרין הא איכא לשנויי שפיר איידי דתנא שניה ויורשיה תנא נמי ליורשי הראשונה דהיינו בחדא בבא וכמו שתיקן רש"י בפירושו דוק ותשכח כנ"ל פי' לפי' רש"י ז"ל ומיהו במהדורא קמא כתב וז"ל ומאי קודמין לנחלה דקודמין שניה ויורשיה למשקל כתובה מקמי דפלוג השאר ביחד בני שניה בהדי בני ראשונה במקום נחלה ולא כדקאמרת דהדר שקלי בני ראשונה כתובת ב"ד וכ"ת ל"ל למתנא קודמין ליורשי הראשונה דמשמע דמקדמי בני שניה והדר ירתי בני ראשונה כתובת אמן ליתני שניה ויורשיה קודמין לנחלה ה"ג איידי דתנא שניה ויורשיה תנא נמי ליורשי הראשונה ולא משום דשקלי כתובת אמן ע"כ. משמע דבעי לפרושי דכי קשיא ליה לרב אשי יורשי הראשונה למה לי דיתור לשון קא קשיא ליה ואיברא דלשון למה לי הכין משמע מיהו קשיא דכיוצא קושיא זו איכא לאקשויי טובא וכדכתיבנא לעיל ועוד דלא משני מידי ואי הוה גרסינן איידי דתני רישא קודמין ליורשי שניה תנא נמי בסיפא ליורשי הראשונה הוה ניחא טפי ויפה תקן פירושו במהדורא בתרא וכדכתיבנא ומ"מ לישנא דמתניתין כפשטא משמע דאחת בחייו ואחת במותו יש להם כתובת ב"ד ורב אשי דחיה בעלמא קא דחי וקושטא דמלתא לאו הכין הוא אפילו לדידיה והיינו דקא דחי תוב ודקאמרת כתובה נעשה מותר לחברתה דלמא לעולם כו' וקשיא דלמה לי הך דחייה מטעמא קמא אידחו כלהו הואיל ואוקימנא קודמין לנחלה ודלמא הכא כתובת בנין דכרין דליכא כלל אלא ודאי איהו גופיה לדחיה בעלמא קאמר ומאי קודמין לנחלה ומיהו לישנא דמתני' כפשטה משמע דאחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת ב"ד וכ"כ רש"י ז"ל בסמוך וז"ל והכא בדאיכא מותר דינר קאמר אי האי קודמין ליורשי הראשונה קודמין לכתובת בנין דכרין הוא איכא לאוקומא כו'. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל ודקאמרת כתובת כו' כלומר ואפילו את"ל דלאו מלתא היא דקאמרי קודמין לנחלה אלא קודמין לכתובה דאי איכא שקלי בני הראשונה כתובת אמן פריכנא לן דמהא ליכא למשמע מינה דכתובה אי נעשה מותר לחברתה דילמא בדאיכא מותר עסקינן ע"כ. והיינו דקאמר תלמודא בסמוך ואחת בחייו ואחת במותו תנאי היא דתניא מתו אחת בחייו כו' מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר אחת בחייו כו' והיינו דסתם מתני' אית ליה דיש לה כתובת ב"ד ומשמע דהיינו לכ"ע וכו' דכלהו סתמי אליבא דרבי עקיבא והיכי תיתי מתני' דלא כותיה ודחי דכ"ע אית להו דאחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת ב"ד כסתמא דמתני' אלמא משמע דכ"ע אית להו דמתני' סוברת כן ודוחק לומר דהך שקלא וטריא דתנאי היא קאי אמאי דקאמר ש"מ תלת ולא אמאי דדחי רב אשי תדע דרבה דקדי' טובא לרב אשי קא מהדר עליה לשנויי דלא פליגי בה תנאי משמע דקודם רב אשי הוה נקיט בידן דש"מ תלת ממתני' ועלה הוו שקלו וטרו לימא כתנאי וכו' דזהו דוחק דא"כ הו"ל לתלמודא לאתויי שקלא וטריא דקמאי ותוב לייתי דחייה דרב אשי אלא ודאי משמע דרב אשי גופיה הכי נמי שמיע ליה ממתני' דאחת בחייו ואחת במותו יש להם כתובת ב"ד ומאי דדחי לדחייה בעלמא קאמר לה ובדחיה השניה גלי דעתיה וכדכתיבנא כנ"ל פירוש לפירושו של רש"י ז"ל ואם לא תפרש כן אלא דאיהו באת"ל דיש להם כב"ד קאמר ולדידיה לא ס"ל הכין אלא כדחייתיה דדחי מעיקרא א"כ למאי נ"מ קאמר רב אשי ודקאמר כתובה נעשה מותר וכו' והרי לדידיה לא צריכינן להכי כלל ושקלא וטריא בכדי הוה והוה מצינן לפרושי דאע"ג דלא נפקא לן לענין כתובה מידי מ"מ נ"מ לענין בע"ח דעלמא ולהכי קאמר לה רב אשי דהא רבא ס"ל דבב"ח כ"ע לא פליגי דהוי מותר ודוחק לומר דרב אשי פליג ארבה וכבר כתב רש"י בב"ק פרק המניח וז"ל רבה אדם חשוב היה ומאדם חשוב כגון רב או רבה פרכינן כאלו כתוב במשנה או בברייתא ע"כ. וכתבו התוס' בפ' האומנין דמרב פפא פרכינן לרב אחא ורבינא שהיו אחריו וכ"כ בפ' השואל שהתלמוד מקשה מדבר שאינו הלכה לפי שלא יקשה מאמוראים ראשונים לאמוראים אחרונים וקשה קצת למאי דקא מפרשינא דכיון דעיקר דחיה היינו מאי דדחינן והכא בדאיכא מותר דינר דלקושטא דמלתא איהו נמי ס"ל דאחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת ב"ד א"כ תקשי היכי קא דחי מהן ללאו דמעיקרא דייקינן מדלא קתני אם יש שם מותר דינר והשתא דחינן דמיירי בדאיכא מותר דינר לא הוה צריך להאי דמטעמא קמא אידחייא כלהו הואיל ואוקימנא קודמין לנחלה והשתא ניחא דלא האריך ביה אמאי לא קתני אם יש שם מותר דינר כיון דלא צריכא להך דחיה דבלאו הכי נמי אדחי ליה שפיר כיון דאוקימנא דקודמין לנחלה ומ"מ משמע דס"ל לתוספות ז"ל דרב אשי לקושטא דדינא נמי ס"ל דאחת בחייו ואחת במותו אין להן כתובת ב"ד ומאי דדחי לאו בדרך דחייה בלחוד קאמר לה אלא לקושטא דמלתא והא דדחי לענין כתובה נעשה מותר לחברתה לא צריכא ליה דבלאו הכי נמי אידחייא ליה שפיר אלא דבעי לאקשויי עליה דדיוקיה ולא הוי דיוקא כלל דהיכי ליתני אם יש מותר דינר דלא קאי אלא אדיוקא וכמ"ש התוס' לעיל מיניה בסמוך הלכך הא דקאמר רב אשי ודקאמרת כתובה נעשה מותר כו' לאו היינו דחיה בלחוד אלא קושיא נמי דקא קשיא ליה דדיוקא מעיקרא ליכא וכדכתיבנא והיינו נמי דלא מהדר רב אשי לדחויי המשמעות הג' אף דלא צריכא כי היכי דקא מהדר לדחויי המשמע הב' משום דבהא לא קא מהדר לדחויי בלחוד אלא לאקשויי נמי וכדכתיבנא. וכתב תלמיד הרשב"א וז"ל מהאי טעמא דאמר רב אשי דאחת בחייו וכו' אין להן כתובת ב"ד מדחי נמי מאי דאשמועינן מעיקרא דכתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי ע"כ. ואזיל בשיטת התוס' ז"ל ומאי דקאמר תלמודא לבתר הכי מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר אחת בחייו ואחת במותו כו' ניחא טפי לשיטת רש"י וכדכתיבנא דלשיטת התוס' נצטרך לומר דקאי אמאי דקאמר ש"מ תלת ולא אדרב אשי וקשיא לזה אמאי אפסיק בהא דרב אשי וכדכתי' לעיל: ואחת בחייו ואחת במותו תנאי היא ואיכא למימר למה לא קאמר לימא כתנאי וכדמסיים ואזיל מאי לאו בהא קא מפלגי דמר סבר אחת בחייו וכו'. אלמא דלא ברירא ליה כולי האי דהויא ליה פלוגתא דתנאי ומדקאמר ואחת בחייו ואחת במותו תנאי משמע דקבע בה מסמרים דהיינו תנאי. ואפשר דלזה כתב רש"י ז"ל תנאי היא אי שקלו בני ראשונה כתובת בנין דכרין אי לא. ע"כ. פירוש לאו בפלוגתא אי אית לן בנין דכרין בלחוד קאמר אלא אי נעשית מותר לחברתה נמי קאמר וממה נפשך פליגי אי שקלי בני ראשונה כתובת בנין דכרין אי לא דכי פליגי נמי בכתובה נעשית מותר לחברתה פליגי נמי אי שקלי בני ראשונה ובן ננס על כרחין ס"ל דלעולם אפילו ליכא מותר דינר שקלי כתובת ב"ד וכדפי' ואזיל רש"י ז"ל כנ"ל: בני בעלת חוב אתם טלו וכו'. ואם תאמר למאי דקס"ד השתא דלא פליגי אלא באחת בחייו ואחת במותו אי יש להן כתובת בנין דכרין או לא למה לי לבן ננס למנקט דקאמרי בני הראשונה לבני השנייה בני בעלת חוב אתם והוה מצינן לתרוצי דמשום דאתו לאנצויי דקאמרי בני השנייה לא תטלו בירושת אבינו יותר ממנו וכדכתב רש"י ז"ל לכך קאמר בן ננס דיכולין בני הראשונה לומר דבדין הוא דאנו נטול בירושת אבינו יורת מכם לפי שאתם לזר נחשבתם לאבינו מפני שאתם בני בעלת חוב. וזה לשון רש"י במהדורא קמא אחת בחייו וכו' תנאי היא ואיכא דאמרי אית להו כתובת בנין דכרין ולא חיישינן לאנצויי ואיכא דאמר לית להו דחיישינן לאנצויי. בני בעלת חוב אתם כלומר יש לכם כח וחוזק לגבות חוב אמכם ואין לנו כח לעכב עליכם ועכשיו שכן הוא טלו כתובת אמכם וצאו ואנו נקח כתובת בנין דכרין ואח"כ נחלוק המותר עמכם. ור"ע אומר דכבר קפצה נחלה כלומר מההיא שעתא דמת האב ועדין שניה קיימת קפצה כתובתה של ראשונה בנחלה לפני בני שניה ואין נוטלין בני ראשונה כתובת אמן אלא חולקין בשוה ע"כ. והנכון מה שכתב רש"י ז"ל במהדורא שניה דע"כ בן ננס בדליכא מותר דינר קמיירי מדקתני וצאו. הילכך שפיר קאמר דקאמרי בני הראשונה לבני השניה בני בעלת חוב אתם ולכך לא צריך מותר דינר דכתובה נעשית מותר לחברתה והא דקאמר לא בהא קא מפלגי דמר סבר אחת בחייו ואחת במותו יש להן בנין דכרין הוא הדין דאית ליה כתובה נעשית מותר לחברתה ולא שקלינן וטרינן אלא בסברת ר"ע מאי ניהו אבל בן ננס סברתו היא פשוטה דאית ליה תרוייהו דיש להן כתובת בנין דכרין וכתובה נעשית מותר לחברתה כנ"ל:
והכא בכתובה נעשית מותר וה"ה לבעל חוב קא מפלגי כלומר אם מתו שתיהן בחייו והן באין בתורת בנין דכרין ויש שם מותר דינר משועבד לבעל חוב אי הוי מותר אי לאו כן פירש רש"י ז"ל ולפי מאי שכתבתי דבן ננס ור"ע בכתובה נעשה מותר נמי פליגי הא דאמרי' והכא בכתובה נעשית מותר קא מפלגי לאו לצריכותא נקטיה אלא משום דקא בעי למימר וה"ה לבעל חוב אלא שקשה לי קצת דלא הוה ליה לתלמודא לאורוכי בלישניה כולי האי דהוה מצי למתני והכא בבעל חוב נעשה מותר קא פליגי וגם בזו אפשר לומר דמשום דתנאי גופייהו דפליגי בכתובה פליגי בב"ח נקט הכא כתובה ולומר דכי היכי דפליגי בכתובה הכי נמי דפליגי בבעל חוב. תלמיד הרשב"א:
וז"ל רש"י במהדורא קמא מר סבר בן ננס כתובה נעשה מותר לחברתה והיינו דקאמר יכולין בני הראשונה לומר בני בעלת חוב אתם דכתובת אמכם שהיא בעלת חוב נעשית מותר דינר לחברתה הילכך טלו כתובת אמכם וצאו ואנו נקח המותר בכתובת בנין דכרין ובדליכא אלא שיעור שתי כתובות קא מיירי ומר סבר ר"ע אין כתובה נעשית מותר לחברתה והוא הדין לבעל חוב דמותר דינר המשועבד לב"ח לא חשבינן ליה נחלה דאורייתא והיינו דקאמר כבר קפצה כתובה ראשונה נחלה בפני כולן כיון דליכא מותר דינר. ואמינא להו לרבנן דבי רב כי פליגי בכתובתה דבן ננס סבר כתובה נעשית מותר לחברתה. ור"ע סבר לא הוי מותר ע"כ:
ואמינא להו אנא בבעל חוב כולי עלמא לא פליגי פירוש דאי בבעל חוב נמי פליגי מאי קאמר בן ננס בני בעלת חוב אתם וכו' פירוש ומשום הכי לא בעינן מותר והרי אפילו בבעל חוב נמי פליגי ומאי קאמרי לה אבל אי בב"ח כולי עלמא לא פליגי דהוי מותר שפיר קאמר בן ננס וכדכתיבנא לעיל כנ"ל:
כי פליגי בכתובה פרש"י ז"ל בן ננס סבר הרי היא כחוב ונעשה מותר ור"ע סבר אינה כשאר חוב לפי שיכולין בני השניה לומר אנו הם המוציאין שטר החוב והנפרעין ואין כאן עלינו מצות פריעת ב"ח ונמצא שאין כאן נחלה דאורייתא. ויש מפרשים דסבירא להו דבחוב הוא דאיכא מצוה אבל בכתובה לא חשיבא מצוה ואין כאן ירושה והראשון יותר נכון. הריטב"א ז"ל: מתקיף לה רב יוסף אי הכי רבי עקיבא אומר כבר קפצה וכו'. ואם תאמר לפי מאי דפרישנא דבן ננס מיירי אפילו בדליכא מותר דינר מאי קא מתקיף לה רב יוסף אי הכי ר' עקיבא אומר קפצה וכו' כלומר כיון דפליגי אם נעשית מותר לחברתה לא הל"ל סתמא כבר קפצה נחלה דמשמע אפילו איכא מותר לא שקלי אלא אבעי ליה למימר אם יש שם מותר דינר ומאי קא פריך והא תנא קמא בהדיא קאמר דבדליכא מותר דינר מדקתני וצאו ועלה קאי ר' עקיבא וא"כ היכי הוה משתמע מיניה דאפילו איכא מותר דינר ומאי קא פריך והא תנא קמא בהדיא קאמר דבדליכא מותר דינר קאמר ואיכא למימר דאפ"ה לא הוה ליה לר' עקיבא למנקט לישנא דכבר קפצה דאיכא למטעי בה ולמימר דאיהו סבירא ליה דאחת בחייו ואחת במותו אין להם כתובת בנין דכרין הילכך הול"ל אם יש שם מותר דינר ולאו משמע מיניה דלגמרי סבירא ליה דאין להם. כן תירץ תלמיד הרשב"א ז"ל. ורש"י דקדק במהדורא קמא אי הכי כיון דר' עקיבא לא חשיב לה נחלה לכתובה דאחת בחייו אלא משום דליכא מותר דינר כבר קפצה נחלה משמע דאחת בחייו ואחת במותו לעולם הויא נחלה ואפילו איכא מותר דינר דאם איתא דבכתובה נעשה מותר פליגי אם יש שם מותר דינר מיבעי ליה דמשמע מתו אחת בחייו ואחת במותו אם יש שם מותר דינר נוטלין בני הראשונה כתובת בנין דכרין ואם לאו חולקין בשוה דכתובה אינה נעשית מותר לחברתה וברייתא נמי בדליכא מותר דינר ובאחת בחייו ואחת במותו פליגי והיינו דקאמר בן ננס בני בעלת חוב אתם וכיון דחוב הוא נעשה מותר לחברתה ואחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין ור"ע סבר קפצה נחלה דאחת בחייו ואחת במותו לעולם אין להם כתובת בנין דכרין ומשכחת לר' עקיבא כתובה נעשית מותר לחברתה כגון שנשא שלש נשים ומתו השתים בחייו ואחת במותו והך דמתה לאחר מיתה יולדת נקבה הוה דלאו בת ירושה היא וליכא למיחש לאנצויי ובכהאי גונא מודה ר"ע דיורשי שתים נוטלין כתובת ב"ד ואע"ג דליכא אלא שיעור שלש כתובות דכתובתה דבת נעשית מותר לחברתה. רש"י ע"כ:
והני תנאי כי הני תנאי פי' כיון דסוף סוף סתמא דמתניתין אתיא כתנאי אינו דוחק לאוקומי אידך ברייתא נמי דפליגי בהכי וסתמא דמתניתין דלא כר"ע דהא אשכחן באידך ברייתא דת"ק דר' שמעון סבירא ליה הכין ור' שמעון פליג וסתמא דמתניתין כר"ש כנ"ל: באים בניה של זו פרש"י ז"ל קס"ד אבני שניה קאי והכי קאמר באים בני השניה שהיא בעלת חוב וכו'. והתוספות ז"ל לא פירשו כן שמעתין דמסקנא דשמעתין נמי קאי אבני שניה ושקלא וטריא דשמעתין לא מתלייא בהכין כלל וכדבעי' לפרושי בסייעתא דשמיא. ובמהדורא קמא כתב וז"ל באין בניה של זו שניה אחר מיתתה ונוטלין כתובת אמן מפני שהן בעלת חוב והשאר חולקין בשוה ואין בני הראשונה נוטלין כתובת בנין דכרין ואם לאו חולקין בשוה כלו' מה שנשתייר מכתובתה בני השניה חולקין בשוה דבכתובת בני השניה ליכא מאן דפליג ע"כ: מאי לאו בהא קמפלגי דמר סבר אחת בחייו וכו'. פי' אע"ג דניחא בהכי דלא תימא היכי אתיא סתמא דמתניתין בפלוגתא וכדכתיבנא מכל מקום דוחק דפליגי תנאי בתראי בפלוגתא דתנאי קמאי ושני נמי בלישנייהו הני תנאי מהני תנאי. ומיהו רש"י כתב במהדורא קמא וז"ל ר"ש סבר אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין היכא דאיכא מותר דינר ור' שמעון ותנא קמא לית להו כתובה נעשית מותר לחברתה ותנא קמא סבר אין להו ואפילו איכא מותר דינר ע"כ. והילכך איכא למימר דאע"ג דקאמר והני תנאי כהני תנאי לא הוו שווין ממש דבן ננס סבירא ליה דאף על גב דליכא מותר דינר נמי כתובה נעשית מותר לחברתה והני תנאי כולהו סבירא להו דאין כתובה נעשה מותר לחברתה אלא דפליגי בדאיתא מותר דינר אי יש לבני הראשונה כתובת בנין דכרין אי לא ולהכי שני בלישנהון ודוחקיה דתלמודא דקאמר מאי לאו בהא קא מפלגי וכו' היינו דממתניתין שמעינן דכתובה נעשה מותר לחברתה וכדדייקינן לעיל ולהכי תיתי מתניתין דלא כהני תנאי ודוחק לומר דאתיא כבן ננס בלחוד ודלא כר' עקיבא ור"ש ובר פלוגתיה כנ"ל: דמר סבר אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין ומ"ס אחת בחייו וכו'. לא דקדקו בכאן להקדים ת"ק. תלמיד הרשב"א ז"ל. ולי נראה בדקדוק נקטיה דהא קא מהדרינן לאוקומי בן ננס כר"ש ור"ע כת"ק הילכך נקיט כסברא דברייתא דלעיל דתני בן ננס ברישא כנ"ל. עוד הקשה תלמיד הרשב"א ז"ל אמאי לא פריך הכא אי הכי ר"ש אומר אם יש שם מותר דינר הואיל ויש שם מיבעי ליה דהני תנאי כהני תנאי אמרי ותירץ דאה"נ דה"מ לאקשויי הכין אלא דנטר ליה עד סיפא. ולי נראה דכיון דהאי פלוגתא ברירא בדבריהם דבהדיא קאמר ת"ק דבאין בני השניה ונוטלין ולא בני הראשונה ור"ש קאמר להדיא דנוטלין כתובת אמן וכו' הילכך לא קשיא לן הואיל ויש שם מבעי ליה דהכל אחד דהכי נמי קאמר אם יש שם מותר דינר וכו' אבל לקמן דבעינן לאוקמי פלוגתייהו במילתא דסתים בלישנייהו דהיינו משעבדי דלא רמיזא כלל בדבריהם אלא דאנן בעינן למימר דר"ש לקולא קאמר הילכך קשיא דלא הוה ליה למנקט לישנא דמשמע דלאחמורי קא אתי אלא לישנא דלאקולי קא אתי דלא סגי דסתים טובא אלא דעקים נמי לישניה דמשמע איפכא ובזה ניחא נמי דלאוקמתא דמקרקעי לא אקשינן הכי משום דברירא נמי קצת בלישניה דר"ש דמותר דינר משמע נמי מטלטלי וכדבעי' למכתב בס"ד כנ"ל:

Daf 91a

והכא בדינר מקרקעי קמפלגי לא ידעתי אמאי נקט מקרקעי ולא נקט מטלטלי כדנקט בתר הכי בדינר משעבדי קא מפלגי ואפשר דלאורויי טעמיה דת"ק דלא סגי ליה במטלטלי נקט הכי לומר דהמותר בעינן דלהוי מעין הכתובות וזהו שכתב רש"י ז"ל בדינר מקרקעי קא מפלגי. אי בעינן ההוא מותר שיהא שם שתי כתובות ודינר מקרקעות וכו'. ומיהו לקמן באידך אוקמתא מסתבר טעמיה דתנא קמא ונמוקו עמו דכיון דמשעבדי הוה ליה כאילו אין כאן מותר כלל ואדרבה לר"ש בעי' למיהב טעמא אמאי מהני משעבדי כנ"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא בדינר מקרקעי קא מפלגי דבעינן מותר דינר ממקרקעי אבל לא ממטלטלי ת"ק סבר בני שניה נוטלין כתובת אמן ולא בני ראשונה כי לעיל ליכא מותר דינר אלא מטלטלי ור"ש סבר אם יש מותר דינר כל שהוא ואפילו מטלטלי נוטלין בני ראשונה כתובת אמן יתר על שתי כתובות והתנן ר"ש אומר כו' אלמא ש"מ בעי מותר דינר מקרקעי ע"כ: ומ"ס אפי' מטלטלי הא כתיבנא לעיל דהלשון של ר"ש כפשטו משמע דאפילו מטלטלי דסתם מותר דינר משמע אפילו מטלטלי ולכך לא קשיא לן הכא כיון שיש שם מותר דינר מיבעי ליה אבל בסמוך כי מוקמינן פלוגתייהו במשעבדי דסתים לישניה דר"ש במאי סבר דאפילו משעבדי אלא בעינן אנן לאוקמי דר"ש לקולא קאמר להכי קשיא לן דה"ל למתנייה בלשון כיון דמשתמע דמקיל משום דסתים לישניה טובא וכדכתיבנא כך משמע לי מלשון רש"י ז"ל דהכא כתב ואתא ר"ש למימר הואיל ויש מותר דינאר כל דהו וכו'. ובאוקמתא דמשעבדי כתב ז"ל ור"ש לקולא וכו' אלמא דהכא באוקמתא דמקרקעי לא איצטריך לפרושי דמאי דקאמר תלמודא ומר סבר אפי' מטלטלי דהיינו ר"ש דממילא משמע כיון דקס"ד דמאי דקתני תכ"ק באים בניה של זו כו' דהיינו בני שניה ור"ש קאמר מותר דינר אלמא דפשיטא דס"ל לר"ש דאפילו מטלטלי אבל בתוספות כתבו ומ"ס אפי' מטלטלי פי' ר"ש משמע דלדידהו לא ברירא כולי האי דר"ש יסבור כן ולכך הוצרכו לפרש דהיינו ר' משעון והויא ליה כאוקמתא דמשעבדי כדבסמוך דהכא נמי סתים לישניה דר"ש דאפשר לומר דמותר דינר קרקע קאמר דכי היכי דהשתי כתובות הם קרקע הכי נמי המותר והלכך תקשי הכא נמי אם יש שם מותר דינר מבעי' ליה כדפריך בסמוך ותירצו בתוס' דעידיפא מינה קא פריך כנ"ל פי' לפי' התוס'. ועוד יש לתרץ דלקמן גבי אוקמתא דמשעבדי פריך תלמודא שפיר דהיינו נמי קרקע אלא שמשועבד והלכך פריך דכיון דאיירי ביה ת"ק ומשום דמשועבד לא אהני הו"ל לר"ש למימר כיון שיש שם מותר דינר אבל באוקמתא דמקרקעי דס"ל לת"ק דמקרקעי בעינן א"ש מאי דקאמר ר"ש עלה אם יש שם מותר דינר דאע"ג דאין שם מותר מקרקעי אם יש שם מטלטלי אלו נוטלין כו' ואם היינו אומרי' דעדיפא טפי מטלטלי בני חורין ממשעבדי אע"ג דהוו מקרקעי מצינן נמי לתרוצי דלאוקמת' דמקרקעי א"ש דת"ק בעי מקרקעי ובני חורין ואתא ר"ש למימר דאיברא דמשעבדי לא מהני ולא מידי אע"ג דהוו מקרקעי מיהו אם יש שם בני חורין אע"ג דהוו מטלטלי הרי אלו נוטלין כתובת אמן אבל באוקמתא דמשעבדי קשיא דכי היכי דמהני דמשעבדי כ"ש דמהני מטלטלי כיון דהוו בני חורין וכדכתיבנא כנ"ל ודע דלשיטת התוספות דבסמוך דכולה סוגיין ריהט' דכי קתני בברייתא באין בניה של זו וכו' דהיינו בני השניה כי משנינן לקמן איפוך קשיא היכא סיים סברת ת"ק ור"ש עד דמפיך להו לבתר הכי ודלמא כי קאמר הכי מ"ס מקרקעי אין מטלטלי לא ומ"ס אפילו מטלטלי היינו דר"ש סבר מקרקעי אין וכו' ות"ק סבר אפילו מטלטלי ודוחק לומר דמאי דקא מהדר איפוך קאי אשקלא וטריא דתלמודא דמינה שמעינן דר"ש הוא דקאמר אפילו מטלטלי מדפריך עלה והתנן ר"ש אומר וכו' ואפשר דמ"ה קא מסיימי התוס' ומר סבר אפילו מטלטלי פי' ר"ש דאזלי לשיטתייהו דלקמיה ובעי לתרוצי דע"כ היינו ר"ש משום דאי הוו איירי להדיא במותר משמע דבכל גונא מהני וקשה דאדרבה מדקתני אם יש שם מותר ולא קתני כיון משמע דאתא לאחמורי ולא סגי ליה בכל מותר ומיהו בלאו הכי אדחייא לה הך אוקמתא ועדיפא מינה פריך תלמודא כנ"ל:
ומי מצית אמרת הכי לכך האריך וקאמר הכין משום דאיכא לשנויי דדווקא באחת בחייו ואחת במותו דאיכא נמי מותר כתובה אע"ג דלא סגי בהכי דאינו נעשה מותר לחברתה מ"מ היכא דאיכא בהדה מותר דינר אע"ג דהוו מטלטלי מהני ומיהו במתני' דבסמוך דמתו שתיהן בחייו נצטרך מותר דינר יפה דהיינו מקרקעי ומיהו לא מציא למימר הכי דהכא ס"ל לת"ק דמקרקעי אין מטלטלי לא ור"ש סבר אפילו מטלטלי וכו' ובמתני' דבסמוך פליגי איפכא דת"ק סבר דאפילו מטלטלי מהני ור"ש סבר דלא מהני ומשמע דת"ק ור"ש דברייתא היינו ת"ק ור"ש דמתניתין כנ"ל:
אלא הכא בדינר משעבדי קא מפלגי יש מי שפירש שיש להן נכסים משועבדין כתובת אביהן כגון משכנתא דסורא ואף על גב דאין להם בגוף הקרקע כלום כיון שגוף הקרקע משועבד לפירותיו הרי זה כאלו גוף הקרקע שלהן ורש"י ז"ל פירש שנשתעבדו הנכסים לב"ח דאביהן וכאלו אמר בב"ח נעשה מותר קמפלגי והשתא ניחא אמאי לא אוקמוה לפלוגתייהו בכתובה נעשה מותר דהא חדא מינייהו נקט דב"ח וכתובה חד דינא אית להו בפלוגתא דבן ננס ור"ע אליבא דרבנן דבי רב דאמרי בכתובה וה"ה לב"ח פליגי. תלמיד הרשב"א ז"ל. ולקמן נתרץ יפה אמאי לא אוקמוה לפלוגתייהו בכתובה נעשה מותר בס"ד. וז"ל רש"י במהדורא קמא בדינר משעבדי דאיכא מותר דינר מקרקעי דמשעבד לב"ח דת"ק סבר אי איכא מותר דינר מבני חרי נוטלין בני הראשונה כתובת ב"ד וברייתא בדאיכא מותר דינר ממשעבדי הלכך נוטלין בני השניה כתובת אמן והשאר חולקין בשוה ור"ש סבר אם יש שם מותר דינר כל שהוא אפילו ממשעבדי נוטלין בני הראשונה כתובת ב"ד. לשון זה אינו עיקר אי הכי דר"ש סבר אפילו משעבדי הוי מותר לכתובת ב"ד האי דקתני במתני' עד שיהו שם נכסים שיש להם אחריות יתר על שתי הכתובות כיון שיש שם מותר דינר מבעי ליה דכיון דאוקמת דתרווייהו ס"ל דמותר מקרקעי בעינן ובדינר משעבדי קא מפלגי דקס"ד דכי היכי דפליגי בברייתא ה"נ פליגי במתני' במותר משעבדי דאי לאו במותר משעבדי פליגי במאי פליגי כיון דתרוייהו ס"ל בעי מותר מקרקע וקס"ד דרבנן דברייתא היינו רבנן דמתני' והשתא ר"ש מיקל הוא בשלמא לישנא דברייתא דקתני אם יש שם מותר דינר מצית לתרוצי אם יש שם מותר דינר כל דהו אפילו ממשעבדי אלא הכא בפחות מדינר קא מפלגי בברייתא ת"ק סבר דינר אין פחות מדינר לא הואיל דאיכא פחות מדינר נוטלין בני השניה כתובת אמן והשאר חולקין בשוה ור"ש סבר אפילו פחות מדינר הוי מותר הלכך אלו ואלו נוטלין כתובת אמן והשתא מתרצא מתני' דקתני עד שיהא שם מותר דינר דהאי מתרץ מוקים לה לפלוגתא דמתני' בדינר מקרקעי ושני מחלוקות בדבר ברייתא ומתני' ברייתא בדינר שלם ומתני' בדינר מקרקעי והא ר"ש דינר קאמר בין במתני' בין בברייתא וכ"ת איפוך מתני' וברייתא והכי אפכי' לה למתני' היו שם בנכסים בראוי אינן כמוחזק דברי ר"ש וחכמים אומרים כו' וברייתא נמי נוטלין כתובת אמן דברי ר"ש וחכמים אומרים יש שם מותר דינר ובעית למימר דר"ש בעי דינר שלם ורבנן סברי אפילו פחות דינר. ת"ק נמי דינר קאמר כלומר אפילו כי אפכת לה חכמים אומר אם יש שם מותר דינר ובמתני' נמי קאמרי עד שיהא שם מותר דינר אלא כי הנך תרי לישני דלעיל בדינר מקרקעי ובדינר משעבדי דבחד מהני תרי לישני פליגי או בדינר מקרקעי או בדינר משעבדי ואיפוך לה למתני' גרידתא וחכמים אומרים עד שיהו שם כו' וכי אמרת דר"ש אית ליה דינר מטלטלי א"נ דינר משעבדי ליכא לאקשויי ממתני' כדפרכי' לעיל לשון זה עיקר ה"ג אי הכי ר"ש אומר אם יש שם מותר דינר ואברייתא קאי וכו' ככתוב במהדורא בתרא והכי אבעי ליה למימר הואיל ויש שם מותר אלו נוטלין וכו' דהא דקתני אם יש משמע שאין שם מותר דינר ושאר הלשון כמ"ש במהדורא בתרא ע"כ:
אלא בפחות מדינר קמפלגי תימא ומאי קא משני דאכתי קשיא כיון שהיה שם מבעי ליה והתוס' לא תירצו כלום ויש מי שתי' דהאי מתרץ ס"ל דמפכי לפירושא דמתני' ומאי בניה של זו בני' של ראשונה ומשום דלא פריש הכי בהדיא מקשי לה והא ר"ש דינר קאמר לומר אי מלתך כפשטא לא אפשר דר"ש דינר קאמר ואי סבירא לך דמפכינן לה פי' דמתני' ת"ק דינר קאמר כלומר במתני' ומסתמא ת"ק דר"ש דמתני' הוא ת"ק דר"ש דברייתא ועדין קשה דאי האי מתרץ ס"ל דמפכינן לה לפירושא דברייתא למאי אצטריך למימר בפחות מדינר קא מפלגי כאוקימתא קמייתא הוה ליה לאוקמה ולא כאוקימתא אחריתי אלא דלמאי דאקשי ליה כיון שהיה שם מותר דינר מבעי ליה לישני ליה איפוך. ויש לי לומר בזה דכיון דאית ליה למימר איפוך טפי ניחא ליה לאוקמי פלוגתייהו בפחות מדינר כדמשמע פשטא דברייתא דקתני במלתיה דר"ש אם יש מותר דינר ומעיקרא דלא ס"ד איפוך לא מצי למימר הכי דהא ר"ש דינר קאמר דהא ע"כ הוא מוקי לה כאוקמתא אחריתי אבל השתא דבעי לומר איפוך הוא בעי לאוקמה בפחות מדינר כפשטה דלא ס"ד דת"ק דר"ש דברייתא הוא ת"ק דר"ש דמתני'. ריב"ש ז"ל:
וכן תירץ הרא"ש ז"ל עיקר קושיא דהמתרץ ס"ל איפוך כדמתרץ ואזיל אלא משום דלא פירש בהדיא אקשו ליה והא ר"ש דינר קאמר כלומר אי מלתא כפשטא אי אפשר דר"ש מותר דינר קאמר ואפילו תימא איפוך ת"ק נמי דינר קאמר ע"כ. ולי קשיא לי היכי אסיק אדעתיה דר"ש סבר אפילו פחות מדינר דהא ר"ש להדיא מותר דינר קאמר ונ"ל דכי קאמרינן בפחות מדינר קמפלגי לאו דוקא פחות מדינר ששוה הכי בכל מקום ובכל זמן אלא ה"ק דלמכרו בשוקא חריפא לא שויא אלא פחות מש"פ ומיהו אי נטרי שוק שני או שלישי עד שיבא מי שירצה לקנותו יהיה שוה פרוטה או יותר ולהכי קאמר ר"ש אם יש מותר דינר אלו נוטלין כו' פירוש אם אותו מותר שוה בשום מקום או בשום זמן שוה פרוטה אלו נוטלין כתובת אמן כו' ולא תקשי כיון שיש שם מבעי ליה דלשון אם דייק שפיר וכדכתי' ומכל מקום קשיא ליה לתלמודא דהא ר"ש דינר קאמר פי' ת"ק שלא הזכיר דינר בדבריו בעי למימר שוה דינר בכל מקום ובכל זמן אפילו בשוקא חריפא ור"ש שהזכיר דינר בפירוש בעי מימר דלאו דוקא שישוה כן בשוקא חריפא אלא דבשום זמן ישוה דינר קאמר כנ"ל והתוספות לא פירשו כן דכתבו ז"ל אלא הכא בפחות מדינר קמפלגי והשתא בעי למימר דלר"ש ודאי סגי בפחות מדינר ותימה א"כ הדרא קושיא לדוכתיה אם יש שם כו' ע"כ:
וכי תימא אפוך פי' רש"י ז"ל ובניה של זו דקאמר ת"ק אבני ראשונה קאי משמע מתוך פירשו דל"ג לעיל באים בניה של זו שלאחר מיתה אלא גריס לאחר מיתה וקשה דבכל הספרים גרסי ליה ועוד אי אבני ראשונה קאי מה לו להזכיר לאחר מיתה פשיטא דבאין דקאמר הוא לאחר מיתה דהא מתה קתני. עכ"ל הרא"ש ז"ל. פירוש דלשון של אחר מיתה משמע דקא פריש אי זו היא אשה זו אותה שמתה לאחר מיתת הבעל וכיון שכן ע"כ היינו השניה והתנא גופיה פירש דבריו ולא מצינן לפרושי דאבני ראשונה קאי ולא משמע מתוך לשון רש"י ז"ל דבעי לפרושי דלשון התנא גופיה מפכינן והכי קתני באין בניה של זו קודם מיתה ומשמע לי דלשון הרא"ש ז"ל דייק טפי דאילו ללשון התוספות קשיא דהיינו מאי דקשיא להו לתוספות בסמוך דאי אבני ראשונה קאי מה לו להזכיר לאחר מיתה פשיטא דבאין דקאמר לאחר מיתה הוא דהא מתה קתני ואיברא דהתוספות ז"ל מקשין הקושיא בסגנון אחר דמשמע להו דלאחר מיתה היינו לאחר מיתת האב וקשיא להו דפשיטא דהא מת קתני מיהו הכל עולה בענין אחד דמה לי לאקשויי דפשיטא דהא מת קתני או לאקשויי דמתה קתני ולמה לי למתני לאחר מיתת אמן ולשון משמע מתוך פירושו וכו' שכותבין התוספות ז"ל לא דייק לפי גרסתם ולשון הרא"ש דייק טפי ודוק ותשכח והכין הוא לשון הריטב"א וז"ל ולפי שיטה זו משמע דלא גריס רש"י ז"ל בדברי ת"ק באין בניה של זו של אחר מיתה ונוטלין כתובת אמן דא"כ היאך אפשר לומר דאבני ראשונה קאי בשום צד אלא גורס כגרס מקצת הספרים שכתוב בהן באין בניה של זו לאחר מיתה ונוטלין כתובת אמן ואין פי' נוח לרבותינו בעלי התוספות חדא דאשכחן ברובא דנוסחי כגרסת ר"ח באין בניה של זו לאחר מיתה וכן לאידך גירסא קשה מה הוצרך לומר לאחר מיתה פשיטא שאין כתובה נגבית אלא לאחר מיתה. לכך פירש ר"ת ז"ל דלעולם אבני שניה קאי והכי קאמרינן איפוך הסברות דתנא קמא לקולא ור' שמעון לחומרא והכי קאמר וכו' ע"כ:
ונראה לי לתרץ שפיר גרסי' לאחר מיתת אמן וכ"ש אי לא גרסינן אלא לאחר מיתה ולעולם אבני ראשונה קאי ופירושו לאחר מיתה היינו לאחר מיתת אמן. ולכך הוצרך למתני כן כדי לתרוצי מאי דקשיא ליה לר"ע כבר קפצה מלפני בני הראשונה וכו' לומר דאכתי קיימי בזכות דירושת אמן ומכח אמן קאתו ולא קפצו נחלת בנין דכרין מלפני בני הראשונה אפילו שמת הבעל לאחר מיתת הראשונה בחיי השניה עוד הקשו בתוספות דהואיל ובעי למימר אפוך הוה ליה לאסוקי פלוגתייהו בכתובה נעשה מותר לחברתה דכיון דאמרת איפוך לכאורה משמע דבהכי פליגי דת"ק לא בעי מותר ורבי שמעון בעי מותר ותירץ ריב"ש ז"ל דלמאן דסבר דכתובה הרי היא כבעל חוב לענין מותר היינו דקאמר דבדינר בני חרי פליגי דלמאן דסגי ליה בדינר משעבדי ה"ה דכתובה נעשה מותר לחברתה ומאן דסבר אינה נעשה מותר ה"ה לב"ח ומשום דבהא איכא פלוגתא אי כתובה כב"ח או לא אוקמה בהכי ואוקמה בחד מהנך לישני דאיתאמרן כבר בשמעתין ואפשר דלהכי כתב רש"י והשתא דר' שמעון לחומרא לא שייך לאותובי הואיל ויש שם מבעי ליה. פי' לא אתינן לתרוצי אלא מאי דקשיא לן לעיל ולהכי לא הדרינן לתרוצי אלא לישני דאיתאמרן כבר שמעתין. ועוד יש לי לפרש פי' רש"י ז"ל בענין אחר דרש"י פירש דכי קאמר תלמודא אלא כי הני תרי לישני ואפוך הכי פירושא דתנא קמא ס"ל במותר דינר מטלטלי או משעבדי סגי ור"ש ס"ל דבעינן מקרקעי ובני חרי דאין לפרש דהכי קאמר אלא כי הני תרי לישני דאי מוקמינן פלוגתא דמתניתין במקרקעי ת"ק ס"ל דסגי במטלטלין ור"ש ס"ל דמקרקעי בעי' ואע"ג דיהיו משועבדים ואי מוקמינן פלוגתא במשעבדי ת"ק ס"ל דסגי במשעבי ור"ש ס"ל דבני חרי בעינן ולא איירו במטלטלין כלל ומיהו ע"כ יש לך לומר דמקרקעי בעינן מדקתני במתני' ר' שמעון אומר אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות וכו' נמצא דלאוקמתא דמשעבדי ר' שמעון מחמיר לגמרי דבעי מותר דינר מקרקעי ובני חרי ולאוקמתא דמקרקעי ר' שמעון אינו מחמיר לגמרי ואפשר דמחמיר מצד אחד דבעי מקרקעי ומיהו אע"ג דמשעבדי לית לן בה ואפשר דתנא קמא עדיף ליה מטלטלי כיון דהוו בני חרי ממקרקעי דמשעבדי והילכך אכתי שייך לאקשויי הואיל ויש שם מבעי ליה אבל ר"ש מחמיר לגמרי דבעי דינר מקרקעי ובני חרי לכולהו אוקמתא לא שייך לאותובי הכין כלל. ולעיקר קושין יש לי לתרץ דמדנקט ת"ק נטילת כתובה בני הראשונה ולא נקט נטילת כתובה בני השניה ור' שמעון תני אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן משמע דלא פליגי בכתובה נעשה מותר לחברתה דאי פליגי בהכי ותנא קמא ס"ל דכתובה נעשה מותר לחברתה אמאי שביק נטילת כתובת בני השניה אדרבה הוה ליה למנקטיה ולמתני אלו נוטלין וכו' ואלו נוטלין וכו' דמשום דשקלי בני השניה כתובת אמן שקלי בני הראשונה כתובת בנין דכרין כנ"ל:
והתוספות פירשו דאבני שניה קאי לעולם ואיפוך סברתייהו דת"ק דקאמר בני השני' באין ולוקחין כתובת אמן והראשונים אין להם כלל היינו כשאין שם מותר אבל יש שם מותר אפילו פחות מדינר יש להן כתובת בנין דכרין ואתא ר"ש למימר דדוקא אם יש שם מותר דינר ואע"ג דלישניה דת"ק סתים טובא ומחסר מן לישניה העיקר מכל מקום מדר"ש נשמע לתנא קמא דמדקאמר אם יש שם מותר משמע אדיוקא דתנא קמא קאי דקא' אם יש שם מותר דינר אפי' פחות מדינר נוטלין ומיהו אכתי קשה דתינח למאי דמפכי' באוקמתא דפחות דינר אבל למאי דמפכי' לאינך תרי לישני קמאי הא לישניה דר' שמעון סתים דלא משתמע מלישניה דס"ל דוקא מקרקעי ובני חרי כי היכי דנימא מדר' שמעון נשמע לתנא קמא אבל מצד אחר ניחא טפי לשיטת התוס' דלשיטת רש"י קשה אמאי מהדרינן לאוקומי פלוגתייהו בפחות דינר ולשנויי איפוך דקאמר וכ"ת איפוך דת"ק דמתני' נמי דינר קאמר משמע דאי לאו קושיא בהכי הוה מוקמינן לה טפי מלאוקמי כהנך תרי לישני קמאי ולשנויי איפוך ולשיטת רש"י קשה אבל לשיטת התוספות ניחא דלאוקימתא דפחות דינר ניחא טפי לאפוכי משום דלישנא דר' שמעון ברור ואיכא למימר מדר"ש נשמע לתנא קמא אבל לאינך תרי לישני קמאי ליכא למימר הכי ומש"ה נדי מינייהו כל מאי דאפשר כנ"ל. ומיהו קשיא ליה להרא"ש על שיטת התוס' דרב פפא בסמוך דאמר כתובה נעשה מותר לחברתה הך ברייתא פליגא עליה ולא אשכחן תנא דפליג אהא ברייתא ולפי' רש"י ניחא דרב פפא מוקי פלוגתייהו בכתובה נעשית מותר לחברתה. עכ"ל הרא"ש והא לא קשיא דבע"כ בן ננס ס"ל דכתובה נעשה מותר לחברתה וכדפרש"י ומר זוטרא משמיה דרב פפא פסק כבן ננס דסתם מתניתין כפשטה כותיה משמע כנ"ל: בשלמא אי אשמועי' אחת בחייו כו'. פירוש אע"ג דהאמורא כד סתים וקאמר אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת ב"ד משמע דלא בעי מותר דינר דאי הוה בעי מותר דינר הוה פירש להדיא תדע דלעיל דייקי' ממתני' דכתובה נעשה מותר לחברתה מדלא קתני אם יש שם מותר דינר וכ"ש דהאמורא דרכו לפרש. ומכיון שלא פי' דבעינן מותר דינר על הסתם אנו מבינים דכתובה נעשה מותר לחברתה ולא היה צריך לפרש מ"מ כדי לפסוק הלכה בעי לפרושי יותר מדאי כי היכי דלא נימא אי איכא מותר דינר אין אי לא לא כנ"ל:
אלא לשמועינן כתובה נעשה מותר וכו' ולעיל כי דייקינן ממתני' תלת לא אקשינן הכי משום דאי לאו דדייקינן מעיקרא דאחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין לא מצי לדיוקי דכתובה נעשה מותר לחברתה אבל הכא דקא פסיק הלכה כיון דקא פסיק דכתובה נעשה מותר למה ליה למפסק דיש להם כתובת בנין דכרין בכלל מאתים מנה כנ"ל: מתני' מי שהיה נשוי שתי נשים כו'. ויתומין מבקשים כתובת אמן ויש לדקדק קצת למה לי למיתני ויתומים מבקשים כו' ואפשר דהא אתא לאשמעינן דאע"ג דיש להם מקום לבקש כתובת אמן דמקיימא שפיר נחלה דאורייתא כגון דבשעת הבקשה הרי הנכסים מרובים מכל מקום הואיל והיו מועטין בשעת מיתה חולקין בשוה כדפירש רש"י לקמן בגמרא והא דקתני ואין שם כו' היה שם כו' פירוש בשעת מיתה ואפשר דלהכי כתב רש"י יתומים מבקשים כתובת אמן. שכתובת אמן מרובה משל חברתה ואומרים בניה כתובת ב"ד נטול וכן אתם והשאר נחלוק. ע"כ. וקשה קצת מאי והשאר נחלוק דקא מסיים הרב ז"ל והרי עלה תנינן ואין שם אלא שתי כתובות וכו' ובמאי דכתיבנא ניחא ויש לפרש מתניתין נמי דלהכי מבקשין כתובת אמן משום דקמא מועטין ולאחרת יש בנים רבים ואפילו שהכתובות שוות מרויחין המועטין שלא לחלוק לפי הגלגולת אלא דאם זה היתה כוונת התנא לא הוה ליה למיתני ויתומים בלשון רבים דכל כמה דממעטינהו משתמע טפי אלא בשכתובה האחת מרובה משל חברתה מיירי התנא ופירוש יתומים מבקשים כתובת אמן בני הכתובה המרובה ואשמעינן רבותא דאע"ג דלא מקיימה חלוקה כלל דאלו נוטלין הרבה ואלו נוטלין מעט אפילו הכי אם יש שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אמן וכו' אבל אי היו הכתובות שוות אלא דאלו הם מרובים ואלו הם מועטים מכל מקום הרי מקיימים קצת חלוקה דאלו נוטלין מאה ואלו נוטלין מאה אע"ג דזה מתחלק בין מועטין וזה בין מרובין מכל מקום עדיפא טפי לקיים חלוקת נחלה מהיכא שכתובה האחת מרובה מחברתה ובזה תירצנו דבגמרא קתני בברייתא לזו אלף ולזו חמש מאות וכו' ולא חידש הברייתא מידי אלא מאי דכתיבנא. ובגמרא אכתוב מ"ש רש"י במהדורא קמא בברייתא זו בס"ד כנ"ל. ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל ויתומים של ראשונה ושנייה מבקשים כתובת אמן בתנאי כתובה דכתב לה בעל בנין דכרין דיהויין ליכי מינאי כו' חולקין בשוה כשאר כל ירושות לפי חשבון הגלגולת כדמפרש טעמא בפרק נערה דבמקום דמיעקרא נחלה דאורייתא לא תקון רבנן תנאי כתובה ע"כ. ולא ידעתי היאך מבקשים בני שתי הכתובות כתובת אמן בשוה והא על כרחין הויא זכות לזה וחוב לזה והיאך מבקש אדם חובו ואפשר דאע"ג דשניהן נתרצו בכך כיון דמיעקר נחלה דאורייתא אין שומעין להם ולא נהירא ומה שתקן במהדורא בתרא נראה עיקר כנ"ל: היה שם מותר דינר על שתי כתובות דההוא מותר דינר קאי במקום נחלה דאורייתא ופליג ליה בשוה. אלו נוטלות כתובת אמן ונ"מ דאי הויא כתובה של זו אלף ושל זו חמש מאות נוטלין בני כתובה גדולה כתובת אמן ובני מועטת חמש מאות א"נ אפילו שתיהן שוות נפקא מינה דאי לית לה לחדא מינייהו אלא חד ברא ולאידך אית לה ד' בנין שקיל חד לקבל ד'. רש"י במהדורא קמא. וכבר כתבתי לעיל דעיקר נפקותא דמתני' היכא דכתובה של זו אלף ושל זו חמש מאות וכדקתני בברייתא והכי דייק לשון הרב ז"ל במה"ב וכדכתיבנא: אם אמרו יתומים כו'. פירש רש"י בני הכתובה הגדולה. אבל אם גם בני הכתובה הקטנה הסכימו בהעלאה זו שמה העלאה ויש כאן כתובת ב"ד ואע"ג דלא שמו הנכסים בב"ד ואע"ג דקתני במתני' אלא שמין את הנכסים בב"ד לאו דוקא בב"ד כנ"ל:
וכתב הריטב"א וז"ל י"א דלהכי הדר ותני שמין את הנכסים בב"ד לומר שאע"פ שיש זמן ששוים הנכסים כדי עלויים כיון דהשתא לא שוו ליה אין לנו אלא כפי שומת ב"ד במקום ושעתן ויש לומר עוד שאע"פ שבא אדם דעלמא והיה מעלה בשומתן אין שומעין לו אלא שמין את הנכסים בב"ד ע"כ:
וז"ל רש"י ז"ל במ"ק אם אמרו יתומים הללו שכתובת אמן גדולה או שהן מועטין הרי אנו מעלין נכסי אבינו ביותר דינר שאם כתובת אמן אלף זוז בעי למשקל קרקע אלף זוז באלף זוז וזוז כדי שיהא שם מותר דינר ויטלו כתובת אמן ואותו זוז של העלאה כולם יחלוקו בשוה. שמין את הנכסים בשווייהן ואי איכא מותר דינר נוטלין כתובתן ואי לא לא ע"כ. משמע מלשונו ז"ל דלאו דוקא שומא בב"ד בעינן אלא כל שאין ההעלאה כדי ליטול הכתובה אלא ליקח הדבר בשויין שמה העלאה והרי כאן מותר דינר ואלו נוטלין כתובת אמן וכו' ואפשר דדוקא כשמעלין מותר דינר לבד דנראה דכדי ליטול הכתובה הוא דהעלו אותו דינר הוא דלא מהני אבל אם העלו יותר מדינר בכדי שהדעת נותן דלאו כדי ליטול כתובת ב"ד הוא דהעלוהו אלא בדרך שומא ליקח הדבר בשוויו מהני ולא אצטריך שומת ב"ד ומתני' דקתני אלא שמין את הנכסים בב"ד דומיא דשומת ב"ד קתני ולאו דוקא דבעינן שומת ב"ד כנ"ל:
בראוי שבשעה שמת אביהן של אלו לא היה שם יתר על שתי הכתובות ועדיין היה אביהם קיים שירושתו ראוי לו לאביהן וקודם שבאו ליטול כתובת אמן מת אבי אביהן ונתרבו הנכסים והיה שם יתר על שתי הכתובות אינן כבמוחזק וחולקין בשוה הואיל ובשעת מיתת אביהן לא היה שם מותר דינר במוחזק. רש"י במ"ק:
ר"ש אומר אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות וכו' פי' לפי' דסבירא ליה לתנא קמא דסגי במותר מטלטלי לכך הוצרך לומר דלא מהני ראוי והוצרך נמי לומר אם אמרו יתומים אנחנו מעלים וכו' דלר' שמעון דבעי מותר מקרקעי פשיטא דהעלאה לא מהני דאותו הדינר הנוסף הויא ליה מטלטלי ופשיטא דראוי לאמדינהו דאפילו מטלטלי המוחזקים לא מהני כ"ש ראוי ולכך תני ר"ש בתר כל הני דיני וקתני ר"ש אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות וכו' כנ"ל: גמ' תנו רבנן לזו אלף ולזו חמש מאות וכו'. פירש"י ז"ל במהדורא קמא תנא דברייתא אשמעינן דלהכי נפקא לן מינה ע"כ. פירוש לפירושו דלעיל במתניתין כתב רש"י ז"ל במהדורא קמא דהא דקתני אלו נוטלות כתובת אמן וכו' נפקא מינה דאי הויא כתובה של זו אלף וכו' אי נמי אפילו שתיהן שוות נפקא מינה דאי לית לחדא מינייהו אלא חד ברא וכו' והשתא קא משמע לן ברייתא דלהכי נפקא לן דלא תימא דדוקא כששתי הכתובות שוות הוא דנפקא מינייהו וכדכתבינן במתניתין כנ"ל:
פשיטא בניחותא מרובין ונתמעטו שבשעת מיתה היה שם מותר דינר ונתמעטו לאחר מיתתו כגון שנמצאת שדה אחת שאינה של אביהן אי נמי כגון שבשעת מיתתו היו הקרקעות ביותר והיו שם נכסים שוה שתי כתובות ויותר ונתזלזלו עד שלא היה שם מותר דינר כבר זכו בהן יורשין בני כתובה גדולה לנחול כתובת אמן ובני קטנה בכתובת אמן ואע"ג דליכא השתא מותר הואיל ובשעה שנפלה הירושה לפניהן היה שם מותר דינר. ונתרבו שנתייקרו הקרקעות. אתו בני כתובה גדולה ובני כתובה קטנה. אמר להו לבני כתובה קטנה זילו פייסוה לבני כתובה גדולה כלומר דלא זכו כולהו יורשין לנחול בשוה נכסי אבוהון דלא בעינן דלהוו בהו בשעת מיתת אביהן מותר דינר אלא הואיל ואיכא בשעת חלוקה מותר דינר אלו ואלו נוטלין כתובת אמן. רש"י במהדורא קמא: והריטב"א כתב וז"ל פשיטא מרובין וכו'. פירוש מרובין ונתמעטו שהיו הנכסים ביוקר והוזלו או דאשתדוף מועטין ונתרבו שהיו בזול והוקרו אי נמי כגון דקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון דליכא לפרושי מרובין ונתמעטו כגון שנמצאת שדה שאינה שלהן דהנהו מועטין היו מתחלתן אלא שלא נודע עד עתה וכן ליכא לפרושי מועטין ונתרבו שנפלה להן אחרי כן ירושה מאבי אביהן דהא ראוי הוא ופשיטא שאין בו כתובת בנין דכרין כדתנן במתניתין בהדיא אלא כדאמרן ואיכא למידק דכיון דבמרובין ונתמעטו פשיטא ליה דבתר מעיקרא אזלינן לתועלת כתובת ב"ד אמאי מספקא ליה היכא דמועטין ונתרבו ויש לומר דמשמע ליה דמרובין ונתמעטו כיון דכירושה שויוה רבנן וירתון תנן דינא הוא דניזול בתר מעיקרא לתקנת הכתובה כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו אבל במועטין ונתרבו איבעיא ליה אם העידו תקנתם אפילו בזו משום לעשות קיום לתקנתם לתועלת כתובת ב"ד וכיון דהשתא לא מיעקרא נחלה דאורייתא אית להן כתובה או דלמא בין בהא ובין בהא בתר מעיקרא אזלינן. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
ותלמיד הרשב"א ז"ל כתב וז"ל ואם תאמר מ"ש מרובין ונתמעטו דפשיטא ליה דבתר בתחלה אזלינן ומ"ש מועטין ונתרבו דמספקא ליה אי אזלינן בתר בתחלה או בתר בסוף. איכא למימר דמרובין ונתמעטו פשיטא דזכו יורשי ראשונה ממה נפשך שאם אתה עושה נחלה זו כשאר נחלות שתחול משעת מיתה הא זכו בהן יורשין ואם תאמר דאינה חלה עד שעת חלוקה הא מתקיימת נחלה דאורייתא משעת מיתה והשתא דפורעין חובן דהא כעין חוב הוא אבל מועטין ונתרבו אי בתר בתחלה אזלינן הא מיעקרא נחלה דאורייתא הלכך זכו בהן יורשי שנייה ונכסיהן הוא דאיתרבו ואי בתר בסוף אזלינן ולומר דנחלה דשעת חלוקה נחלה שמה הלא לא מיעקרא נחלה דאורייתא דהא איכא מותר דינר ואסיקנא דבתר בתחלה אזלינן ולא נהירא דא"כ אין לך שאין שם נחלה דאורייתא בין מיתה לגבייה דמועטין ונתרבו לאו בשעת גבייה ממש אלא נתרבו קודם לכן א"כ כבר נתקיימה נחלה דאורייתא קודם שבאו לידי גבייה. והנכון פירוש רבינו נר"ו דכיון דתקנת חכמים דכתובת ב"ד הוא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו פשיטא דמרובין ונתמעטו שיטלו בני הראשונה דכיון דנתקיימה נחלה דאורייתא בכי הא תקינו אבל במועטין ונתרבו (נתרבו) אם העמידו תקנתם בכעין זה אם לאו דאזלינן בתר מעיקרא דמיעקרא נחלה דאורייתא שעיקר תקנתם לא היתה אלא לתועלת הבת שיקפוץ האב ויתן לה כבנו או דילמא במקום שלא תעקר נחלה דאורייתא העמידו תקנתם וכיון דבשעת חלוקה נתקיימה נחלה דאורייתא ונתקיימה ג"כ תקנתם נתקיים הכל ואסיקנא דבתר בתחלה אזלינן ע"כ: כשם שמרובין וכו'. פירש רש"י כשם שמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשי הכתובה הגדולה ליטול כתובת ב"ד כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשי הכתובה הקטנה לחלוק הכל בשוה וכו' וכן פירש הרמב"ם ואע"ג דגבי מי שמת והניח נכסים מועטין דתקון רבנן ואמרו הבנות יזונו והבנים ישאלו וכו' אמרינן דבין מועטין ונתרבו ובין מרובין ונתמעטו הבנים יירשו דמקיימי נחלה דאורייתא טפי מתקנת רבנן אין כל המקומות שוין ובכאן הפריזו על המדה לעשות חיזוק לתקנתם במרובין ונתמעטו מיהת ולמיזל בתר שעת ירושה. ור"י ז"ל פי' כשם שמרובים ונתמעטו זכו בהן יורשי כתובה גדולה כך מועטין ונתרבו זכו בהן יורשי כתובה גדולה דלעולם לא פלגינן בתקנתא דרבנן בין זו לזו וכי היכי דלא פליג בהו בההיא דהבנות יזונו אלא דהתם אזיל ליפוי כח הבנים והכא אזיל ליפוי כח הבנות כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו. הריטב"א ז"ל:
וריב"ש ז"ל כתב וז"ל ואע"ג דבפרק מי שמת גבי בזמן שהנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו כו' אמרינן דבין מועטין ונתרבו בין מרובין ונתמעטו זכו בהן יורשין והבנים יירשו והבנות יזונו ולא אמרינן כבר זכו בהן הבנות משעת מיתה כדאמרינן הכא דזכו בני כתובה קטנה לחלוק בשוה היינו משום דבכל דוכתא אזלינן טפי בתר נחלה דאורייתא ועוד דהתם מעולם לא יצאו הנכסים מחזקת הבנים כדאמרינן התם יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו ע"כ:

Daf 91b

ההוא גברא דהוו מסקי כו'. זבנינהו חדא בחמש מאה כו' וכו' פירוש זבנינהו לחד גברא דאלו זבנינהו לתרי גברי כיון דטרפא לארעא דחד היכי מצי אידך לוקח למימר ליה שקול אלפא זוזי והסתלק אלא ודאי כדאמרן. טרפא לחדא מינייהו פירוש שנכנס בה בכח טריפא שעשו לו ב"ד על חובו כשלא מצא נכסים בני חורין אבל עדיין לא עשו לו שטר חליטה דודאי כיון דחלטוה לו תו לא מסתלק מינה בטענת לוקח אלא דשומא הדרא ללוה היכא דגביא מבני חרי הדר קא טריף לאידך שקל לוקח אלפא זוזי ואזיל לגביה ואמר ליה אי שוויא לך קמייתא אלפא זוזי בחובך לחיי ואי לא שקול אלפא זוזי והסתלק סבר רמי בר חמא למימר היינו מתני' כו' והכי נמי לאו כל כמיניה דלוקח לעלוייה על בעל חוב טפי משוויו א"ל רבא מי דמי התם אית כו' ותמיהא מילתא היכי מדמי לה רמי בר חמא למתני' ואומרים בתוספות דרמי בר חמא סבר דלא מצי לוקח לסלוקי לבעל חוב בזוזי אפילו היכא דלא הויא ליה ארעא באפותיקי מפורש ולהכי קאמר דבעל חוב בהאי ארעא כדידיה חשיבא לגבי לוקח וא"כ היינו יתומים דמתניתין ורבא סבר דכל היכא דלא הויא אפותיקי מפורש לבע"ח מצי לוקח לסלוקיה בזוזי וארעא דלוקח היא וליכא לבע"ח אלא תביעת מעות וכיון דכן אלפא יהיב ואלפא שקיל ומסתלק והיינו דקאמרינן בפ"ק דמציעא הניחא למ"ד אי בעי לוקח מצי לסלוקי כו' דמשמע דפלוגתא היא וכתב רש"י שם ולא ידענא היכן ולפי זה הכא הוא דאפליגו בה והשתא שמעינן שפיר מאי דכתיבנא לעיל דאלו זבנינהו לתרי גברי הא ודאי לא מצי לוקח שני למימר הכין דדוקא מארעא דזבין הוא דמצי לסלוקיה לבעל חוב בזוזי ולא מארעא דזבין חבריה ואיהו גופיה נמי דוקא דאמר הכי מקמי חליטה וכדפרישנא. הריטב"א ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל ההוא גברא דזבן תרי אפדני לתרי גברי זבנינהו וכל חד מצי לסלוקי בזוזי ולחד מינייהו לית ליה זוזי וטרפא מיניה ואתא למטרף אידך וא"ל האי אי שוייא לך אלפא זוזי לחיי ואי לא יהיבנא לך ושבקא ניהלי לתרוייהו ואע"ג דלא מצי איהו לסלוקי מאידך בזוזי אפ"ה מצי למימר לא תשקול דידי דהא שוייא לך ההיא דאידך. ואין זה נכון כלל דאם כן טרפא לקמא למה ליה למכתב טפי מחמש מאה דשמה ניהליה משום דבתר זמן עלייה היאך רווח קמא אלא מתוקמא דזבנינהו לחד ושויא ניהליה אפותיקי לבעל חוב דלא מצי לוקח לסלוקיה בזוזי ומיהו מצי למימר ליה הא שויא לך לא תטרוף מיניה אידך. ואין זה מחוור ומצאתי שכתב רש"י פ"ק דב"מ הניחא למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבע"ח בזוזי וכו' פלוגתא היא בכתובות ולא מצאתיה חוץ מזו שהוא מפרש דתרוייהו זבנינהו לחד גברא ולא שוייא ניהליה אפותיקי ורמי בר חמא סבר דלא מצי לסלוקיה בזוזי ורבא אמר דכיון דלית ליה פסידא הדין עמו הלכך היכא דיהיב ליה זוזי מצי לסלוקי' דהא לית ליה פסידא ומיהא הוא דקי"ל הכי ושוב מצאתיה מפורשת כן בהלכות פסוקות למר רב יהודאי גאון ז"ל ע"כ:
וז"ל רש"י במ"ק אפדני טרקלין. אתא ב"ח דהוה מסיק ביה אלפא זוזי טרפא להדא אפדנא ושקלא להנהו חמש מאות. הדר קם טריף כלומר בעי למטרף לאידך אפדנא משום חמש מאות אחריני שקל לוקח אלפא זוזי ואתא לגביה דב"ח וא"ל אי שוייא לך לקבלה בחובך הא אפדנא דטרפת מינאי באלפא זוזי דאוזפת ליה למוכר ותניח לו את זה לחיי הרי הן שלך ואי לא שקיל חובך וזיל דחד אפדנא חביבא לי כאלפא זוזי ומסתמא מאי דזבין איניש באלפא זוזי חביבא ליה כאלפא. היינו מתני' דאין שומעין ליתומים להעלות על נכסי אביהן הכא נמי דקא מעלה לוקח להך אפדנא אין שומעין לו אלא אי בעי דלא לטרוף בע"ח לאפדנא אחריתי ליתיב ליה חמש מאות אחריני וב"ח לישקול אפדנא דטרף בחמש מאות. מי דמי התם איכא פסידא בההוא העלאה לבני כתובה קטנה ולפיכך אין שומעין להם הכא מאי פסידא אית ליה לב"ח בהך העלאה הא קא בעי למיתב ליה לוקח אלפא זוזי דאסיק ביה מוכר ואלפא לישקול הלכך הגיעו לוקח לב"ח ושקיל חדא אפדנא באלפא דהות חביבא ליה אלפא. ע"כ:
וטירפא בכמה כתבי' פרש"י בשקבל אותה בע"ח באלף זוזי בכמה כתבינן טריפא ללוקח שטרפה ממנו באלפא כשיעור החוב או בחמש מאה כדמי השדה רבינא אמר באלפא פירוש אע"ג דלוקח לא אפסיד אלא חמש מאה כיון שהחוב היה אלף וזה סלקו במעות אינו אלא כאלו לוקחה ממנו שאלמלא כן היו נוטלין שתיהן והיה המוכר חייב באחריות אלף ורב עוירא אמר בחמש מאות שכן הוא חיוב אחריות וק"ק היכי אמר רבינא דלגבי לוקח טפי מאחריות שקבל עליה מוכר וטפי ממאי דאפסיד לוקח ויש שפירשו אם נסתלק בעל חוב כשקבל מן הלוקח אלף זוז טרפא בכמה כתבי' (גבי) אלפא כדאפסיד או בחמש מאות כמה ששוה השדה שממנו נסתלק דאלו מאידך אכתי לא קא טריף ליה אלא דכי חזא לוקח דבעי ב"ח למטרפיה קדים וזבניה מיניה והיה לו להמתין עד שתכנס בכדי טרפא שלו ונראה כלשון הראשון אבל בזה הלשון דכ"ע אית ליה אלפא כיון דבאלפא סלקיה ויש מקשים מאי טרפא שייך הכא אם איתא דאית ליה למוכר נכסי למטרף אמאי לא קאמר ליה לוקח לב"ח דליזיל וליגבי מינייהו דליכא למימר דהאי ארעא הויא ליה אפותיקי מפורש לב"ח דא"כ לכ"ע לא מצי לוקח לסלוקיה בזוזי כדאיתא בפ"ק דמציעא וי"ל כגון שרוצה להמתין כשיקנה המוכר נכסים א"נ שיש שם נכסים שקנה מוכר בין ההלואה זו וחזר ומכרן ולבע"ח לא כתב דאקנה דב"ח לא מצי טריף מינייהו דהו"ל לוה וקנה ומכר דלא משתעבד ולוקח מצי טריף אע"ג דלא כתב ליה דאקנה דהו"ל קנה ולוה ומכר דאשתעבד אי נמי שקנה נכסים אחר החוב והמכר וחזר ומכרן ולב"ח לא כתב דאקנה וללוקח כתב ליה דאקנה. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במ"ק וטירפא כשזה הלוקח חוזר על המוכר בשביל אפדנא שטרף ממנו ב"ח שהרי באחריות מכר לו בכמה כתבינן ליה ללוקח על המוכר דאי משכח ארעא דזבין מוכר מאותו זמן שמוכר לו הרי אפדני באחריות שיהא טורף לה מן הלקוחות משום אחריות דידיה כמה כתבינן ליה לטרוף כלומר אי כתבינן ליה דיש לו על המוכר חמש מאות דיהב בהדא אפדנא דטרף מיניה בע"ח ולטרוף מלקוחות שלאחריות ארעא שויא חמש מאות או כתבינן אלפא דהא מאלפא סלק ב"ח מעליו. באלפא. דהא חביבא ליה כאלפא ואלפא סלקי ליה בחמש מאות כמה דזבנה סתם איניש דזבין ואית ליה ב"ח מסתפי מבעל חובו ובצנעא קא מזבין ולא מצי מזבין אלא בזול והאי דזבין אפדנא בזול הוא דזבין וכיון דהוי משעבדי לב"ח אשתכח דלא הוה זביני' הלכך כתבינן ליה טרפא בחמש מאות כמה דיהבי. ע"כ:
והלכתא בחמש מאה דלא חשבינן ליה כשבח כי הקרקע לא השביחה אלא שהיה חביב עליו ליקחנו ביותר מדמיו. לשון הרא"ש ז"ל. והיינו דנקט והלכתא בחמש מאה ולא קאמר והלכתא כרב עוירא כנ"ל ודוק: הוו ליה תרי קטיני דארעא. קטיני חתיכות. חד זבינו בחמשין. חד קטינא בחמשין. הדר קא טריף ליה קטינא אחרינא משום חמשים זוזים אחריני. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וצריך טעם נכון אמאי פליגי ביה תרי זמני רבינא ורב עוירא ופסק תלמודא הלכתא תרי זימני מה לי ת"ק ואלפא או חמשין ומאה ושמא יש לחלק בין אפדנא לקטיני דארעא וצ"ע: מצוה על היתומים וכו'. הנך קמאי דפרעיתו מדנפשייכו משום מצוה מדרבנן פרעיתו ואכתי שעבודיה כדקאי אקטינא קאי ובדין קא טריף לה וזילו פרעינהו אינך זוזי אי אמרי ליה הני זוזי בדמי קטינא יהבינן להו לדידך סלקוה מקטינא ולא מצי הדר ומטרף לה משום אינך זוזי דדמי כמאן דזבני לה מיניה ומשום אינך זוזי לא מכריחינן להו לשלם אי לא בעי למעבד מצוה והא דאמרן לעיל בפרק הכותב דעל מצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו רב פפא אמרה לההיא גבי בעל חוב גופיה ומשום פירכא דפריך ליה רב כהנא אישתמיט נפשיה ומדמי לה לפריעת בעל חוב מצוה לסוכה ולולב ולאו מלתא היא אי נמי דכי אמרינן מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ה"מ אם יש מטלטלין דאבוהון אבל הני דלא נשאר להם ואותן חמשין דיהבו בקטינא נכסי דקנו יתמי הן ואפילו מצוה ליכא. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא פירש בלשון אחרת:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל כתב רש"י מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם מפני כבוד אביהם ואין לב"ד לכופם על כך דלאו מצות עשה מפורשת היא כסוכה ולולב אלא מצוה מדרבנן בעלמא וכן פירשו בתוספות וכן בדין שאם לא כן מאי איכא בין הלוה עצמו ובין היתומים בזה וכן מוכח מהא דאמר להו מצוה קא עבדיתו ואלו היו כופין על מצוה היכי אמר להו מצוה עבדיתו ולא עיילי בגוביינא והכי אמרינן נמי דאי אמרינן דמי קטינא סלוקי סלקוה והא כייפינן להו אלא ודאי כדאמרן וזו שלא כדברי ר"ח ז"ל שכתב למעלה בההיא דפריעת בעל חוב מצוה כשם שכופין עליה כך כופין על מצוה זו ואינו נכון ע"כ:
אבל אמרו ליה הני חמשין זוזי דמי קטינא סלוקי סלקיה פירש"י והוה ליה כשאר מוכרין ולא כפריעת חוב ושמעינן מינה שאם בא בעל חוב מאוחר לטרוף ממנו אינו רשאי שכבר קנאוה מב"ח ראשון ואם זה היה בעל חוב מאוחר כי אתי בעל חוב מוקדם וטריף ליה למאן דאמר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה הדרי יתמי עליה דב"ח מאוחר ושקלי זוזייהו מינייהו וכן פירשו רבותינו וכן נראה קצת בירושלמי דכתיבנא במהדורא קמייתא. הריטב"א ז"ל: ההוא גברא דזבנא לכתובת אמיה וכו'. הנכון בזה מה שפירש הראב"ד ז"ל שמת אביו והניח קרקעות שהיו משועבדים לכתובת אמו והוא מכר אלו הקרקעות המשועבדין לכתובת אמו ומתוך שלא היו שלו היה מוכר אותם על תנאי שאם תערער אמו לא יסלקנה מעליו היה צריך למכור אותו בזול. ורבינו האיי גאון ז"ל כתב בספר מקח וממכר כגון שהיתה אמו גוססת ומכר לצורך תכריכים דהוי ליה מה שאירש אבא היום מכור לך וא"ל אי אתיא אם ומערערת כלומר אם תקום מחליה ותסתור את המקח לא אחזיר לך הדמים וקשה להאי פירוש דאם כן היאך היה אומר רמי בר חמא דאיהו במקום אמיה קאי וסותר את המקח דהא אמרינן האומר מה שאירש מאבא מכור לך אין בדבריו כלום מה שאירש מאבא היום מכור לך דבריו קיימין והוינן בה מאי שנא רישא מ"ש סיפא ומהדרינן סיפא משום כבוד אביו ומשום כדי חייו אלמא משמע בהדיא דדברי הכל הוא דמאחר שאמר היום המכר קיים אלא ודאי מחוורתא כדכתיבנא מעיקרא. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
וז"ל הריטב"א הפירוש הנכון כדפירש רש"י שמכר קרקע אחד שירש מאביו שהיה מיוחד לכתובת אמו שכן היה דרכם לייחד להן קרקע כדאמרינן התם באותם שלש שדות דליכא לפרושי שמכר כתובת אמו בחיי אביו שאם תמות אמו ואחר כך אביו וירשנו שיזכה בו לוקח דהא הוה ליה מה שאירש מאבא מכור לך שלא אמר כלום כ"ש דהכא איכא תרי ספיקי שימותו שניהם אביו ואמו. ומיהו בזו דחק רש"י בלשון ראשון דאע"ג דלא אמר כלום חייב להחזיר המעות ובכאן התנה שאם תערער אמו לא מפצי ליה ולא מהדר זוזי והקשה עוד דמכל מקום כיון שירשה מאמו וזכה בה נתקיים המכר כדאמר גבי מכר שדה שאינה שלו וחזר ולקחה מבעלים הראשונים שזוכה בה הלוקח ותירץ דהתם הוא דטרח לזבוניה כי היכי דליקום בהימנותי' אבל כשירשה ליכא למימר הכי כדאיתא התם וא"צ לכל הדוחק הזה ע"כ: סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אמיה קאי אמר ליה רבא נהי דאחריות דעלמא וכו'. יש שרוצין לדקדק מכאן שהמוכר קרקע שלא באחריות דמחייב באחריות דנפשיה מן הסתם כדאיתא בפרק אלמנה דלקמן אע"פ שירש או שנתנו לו שום זכות באותו קרקע לאחר המכירה אינו יכול לערער עליו דהא נמי בכלל אחריותא דנפשיה הוא כדאמר רבא הכא. והא ליתא דאם כן גזל קרקע ומכרה שלא באחריות וחזר וירשה או לקחה זכה בה הלוקח הראשון וזה אינו כדמוכח בפ"ק דמציעא שלא אמרו שם אלא משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה או דלא לקריוה גזלנא ואפילו במוכר באחריות והכא שאני שזה מכרה באחריות גמורה שהוא חייב אפי' באחריות דעלמא כדאי' לקמן אלא שהוציא מן האחריות ערעור אמו ורמי בר חמא הוה סבר שהוא נכלל בכלל אמו ולא בכלל שאר האחריות שעליו ורבא אמר דכיון דבעלמא אפילו מוכר שלא באחריות לא מפיק נפשיה מאחריות כ"ש דהכא שקבל כל האחריות חוץ מאחריות אמו שהוא בכלל האחריות וכיון שזכות הערעור הזה כבר היה בו קודם מכירה הרי זה בכלל האחריות שקבל עליו ומדאתי עליה רבא מטעמא דאחריות דנפשיה איכא למשמע דדוקא דירשה הוא עצמו אבל אם ירשו אחרים עמו או שנתנה אותו אמו לאחרים הרי הם במקום אמו ואינו חייב לפצותם וכן כשאומר אני מקבל עלי כל אחריות פירוש הוא וכל באי כחו משמע דאינהו במקומו קיימי ויש אומרים דה"ה דמחייב לרבא באחריות שאר יורשי אמו ובאי כחה שלא הוציא מן האחריות אלא לאמו ואין לנו אלא לאמו בלבד והלשון הראשון נראה לי. הריטב"א ז"ל:
הא דאמר ליה רבא נהי דאחריות דאימיה לא קביל אחריות דנפשיה מי לא קביל בשום זכות שתבא לו אחרי כן ואם קנה אחר כך מלוה שיש לאחר עליו יכול לטורפו ולא אמרינן בכי הא דאחריות דנפשיה לא קביל והא דאמרינן לקמן בפרק אלמנה גבי אלמנה שמכרה דאחריות איתמי אחריות דנפשה קבילה ואינה יכולה לחזור ולטרוף משום כתובתה היינו בזכות שהיה לה כבר אבל בזכות שבא לאדם אחר מכאן יכול לטרוף כיון דשלא באחריות מכר והתם נמי דוקא אלמנה שמכרה לצורך עצמה אבל שליח או אפוטרופוס שמכרו יכולין הן לחזור ולטרוף לצורך עצמן אפילו ממלוה שהיה להם קודם מכירה וכמו שאני עתיד לכתוב בס"ד וכן דעת הרא"ה וריב"ש וכן כתב הר"ן בפירושיו על ההלכות:
אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות פירוש מכירה סתם שיש בה אחריות דאחריות טעות סופר הוא. הריטב"א ז"ל:

Daf 92a

דינא הוא דאזיל לשמעון ומפצי ליה נראה לפרש דקסבר רמי בר חמא דכיון דאלו לא הדר ראובן וזבניה הוי הדר ביה בעל חוב עליה ומפסיד שמעון השתא נמי כי זבניה וקביל עליה אחריות חייב לפצויי ליה. ומורי אחי נר"ו פירשה כגון דלא כתב ליה ראובן לב"ח דידיה דאקני ובתר דזבין האי שדה משמעון זבניה לאחר באחריות דאלו היה שדה אחר שקנה ומכרו לא היה חוזר עליו בעל חובו זה ואשתכח דרווח ראובן והשתא הדר עליה אי נמי איכא לפרושי כגון דשוייה ניהליה ראובן להאי שדה לבעל חוב באפותיקי מפורש דאשתכח דאלו לא הדר זבנה וזבן שדה אחר לא הדר בעל חובו אלא אשמעון. ואין צורך. הרא"ה ז"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל ויש מקשים מאי סבר רמי בר חמא דהא ודאי דבר קשה היה לומר שיפצה המוכר אחריות ערעורין שמחמת הלוקח עצמו ואמרו בזה כמה לשונות ואין אנו צריכין לכך דרמי בר חמא סבר דכיון שלא היה לראובן המוכר ראשון נכסים אחרים לגבות מהם נמצא שכשמכר קרקע זו לשמעון שלא באחריות נכנס הוא תחת ראובן והיה החוב מוטל על קרקע זו או יסלקנו שמעון במעות הלכך כשם שאם חזר שמעון ומכרו לאחרים חייב לפצותו לב"ח זה כך כשחזר ומכרו לראובן זה שכבר נפטר ראובן מחוב זה ובא רבא ואמר דהא מכל מקום סוף סוף החוב מוטל על ראובן אם קנה נכסים וכיון שכן אין לשמעון לפצותו דאחריותא דנפשיה לא קביל עליה ואמרינן ומודה רבא בראובן כו'. מ"ט ב"ח דיעקב כבעל חוב דעלמא דמי. וזו דרך רש"י ז"ל ואגב אורחין שמעינן שהמוכר שדה לחבירו באחריות סתם חייב אפילו באחריות דעלמא דלא אתי מחמתיה דהא ב"ח דיעקב לא אתא מחמת שמעון ואפילו הכי חייב לפצותו לפי שמכר באחריות וכן הדין במוכר סתם כיון דאחריות טעות סופר הוא וכאלו נכתב דמי ע"כ:
ה"ג רש"י ז"ל נהי דאחריות דעלמא קביל עלויה אחריות דנפשיה מי קביל עילויה ובקבלת ראובן לשמעון עסקינן דאע"ג דקביל עליה אחריות לא דב"ח דידיה קביל דהא כל נכסי משתעבדי ליה דקנאי ודאקני. ורב האי גאון גריס נהי דאחריות דעלמא לא קביל עלויה אחריות דנפשיה מי לא קביל עלויה ופירשה הגאון ז"ל בקבלת ראובן לשמעון כלומר אע"ג דאיהו זבין ליה שלא באחריות ואי אתא ב"ח דראובן וטרפה מיניה דשמעון לא הדר עלויה מיהו כי טריף לא הדר ראובן עלויה דלימא ליה במקומך קאימנא משום דאמר ליה אנת מחייבת לאפרועי בעל חוב דידך מכל נכסיך ואפילו לקחת נכסים מאחר שלא נשתעבדו מעולם לבעל חובך ואת הוא דתבעת מני לאפרועי חובך ולהכי אתקבלת ליה אחריות דלא תהדר עלואי והך עובדא דמיא קצת לעובדא דכתובה דאמיה ואזדו לטעמייהו וכן הגירסא כתובה בהלכות רבינו אלפסי ובפר"ח ז"ל הרמב"ן ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אמר ליה רבא נהי דאחריות דעלמא קביל עליה אחריות דנפשיה מי קביל זו היא גירסת רש"י והכי מפרש לה נהי דשמעון כשחזר ומכרה לראובן באחריות קבל עליו אחריות דעלמא אבל אחריות של ראובן עצמו מי קביל דודאי לא נתכוון שבעל חוב של ראובן יפרע ממנו ושאח"כ יחזור על שמעון ויש שגורסין נהי דאחריות דעלמא לא קביל עליה אחריות דנפשיה מי לא קביל וכן נמצא בהלכות ומפרשי לה הכי נהי דראובן כשמכרה מתחלה לשמעון שלא באחריות לא קבל עליו אחריות דעלמא אחריות דב"ח עצמו מי לא קביל הלכך אין לו לשמעון לסלק דאי הדר ראובן עליה דשמעון סוף סוף שמעון עליה דראובן הדר. וזה לא יתכן דלפום האי פירושא אשתכח דהמוכר שדה לחבירו שלא באחריות ובא בעל חוב של עצמו וטרפה חוזר הלוקח על המוכר דאמר נהי דאחריות דעלמא לא קבל עליו המוכר אחריות דבעל חוב מי לא קביל. וזה אי אפשר לאמרו דבהדיא משמע בפרק חזקת הבתים גבי המוכר שדה לחבירו אפילו שלא באחריות אין מעיד לו עליו שאם מכר שלא באחריות אע"פ שיבא בעל חובו של המוכר עצמו ויטרוף מן הלוקח אין המוכר חייב לשלם לו דמצי למימר ליה להכי זבני לך שלא באחריות וכתב רבינו מאיר הלוי זלה"ה דלהאי גירסא האי קביל ולא קביל דקאמרינן לאו בקבלת המוכר דקביל עליה אחריות ללוקח קאי אלא בקבלת הלוקח קאי דסביר וקביל דלא ליהדר אמוכר כדאמרינן חייתא דקטרי סברת וקבילת והכין פירושא דכי הדר ראובן וזבנה מיניה דשמעון לבסוף באחריות נהי דאחריות דעלמא לא קבל ראובן אלא אדעתא דמפצי ליה שמעון הוא דזבין מיניה אחריות דנפשיה דראובן מי לא קביל ראובן עילויה דלא ליהדר ביה שמעון הא ודאי אחריות דנפשיה קביל וממילא קמו להו כולהו נוסחי בחד טעמא: ומודה רבא בראובן שירש שדה מיעקב וכו'. והא קא משמע לן שאע"פ שמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם אפילו הכי לא דיינינן ב"ח דיעקב כמו בעל חוב דראובן ויש לו לשמעון לסלק בעל חוב של יעקב. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
ומכרה לשמעון לאו דוקא שמעון אחיו אלא לאיניש דעלמא בעל חוב דיעקב אביו דראובן כבעל חוב דעלמא דמי ואם תפרש שמעון אחיו דוקא תפרש שמגיע לחלק ראובן לבדו שיפרע מחוב אביו כשיעור כל זה הקרקע לפי שהחוב הוא מרובה ושמעון אחיו מגלגלו לפרוע השיעור הזה סוף דבר כיון שקבל שמעון לאחריות דראובן יפרע כל זה החוב כולו. ר' יהונתן ז"ל:
ה"ג ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפה עליו במלוה ולא היה לו לשמעון מעות וזקפן לדמי אותו שדה עליו במלוה וכתב לו שטר חוב לראובן ושעבד לו קרקעותיו משום אותו חוב ומת ראובן קודם שגבה חובו משמעון. ופייסיה שמעון לבעל חוב בזוזי ואודי אנפשיה ואמר אכתי מחייבנא ליה לראובן וליורשיו דמי שדה זו אלא פרעתינהו לב"ח דראובן ואפטר מטלטלי זוזי דהוה חייב לאבוהון מטלטלי נינהו לא משתעבדא ודינא הוא דלישלם להו שמעון חוב אביהן. רש"י במהדורא קמא: וכתב הריטב"א וז"ל וזקפן עליו במלוה כו'. יש שפירשו דלא שני לן בהא דינא בין זקפן במלוה ללא זקפן ולא נקט זקפן במלוה אלא לאשמעינן דאע"ג דאין קרקע נקנה במלוה התם הוא במלוה שהיה המוכר חייב ללוקח דמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן כסף לקנות בו אבל מלוה זו שמתחייב לוקח עכשיו למוכר כפרעון גמור הוא וקונה בו מדין כסף אי נמי דאתא לאשמעינן דאע"ג דזקפן עליו במלוה ואיכא שעבוד קרקעות מטלטלי דיתמי דמיקרו. וכל זה אינו נכון דדינא קמא פשיטא דפרעון כסף גמור הוא חשוב זקיפא דמלוה ואידך דינא נמי בהדיא אמר ליה תלמודא לעיל גבי מי שהיה נושה באחיו מנה (בפרק האשה שנפלו) ואם כן אית לן למבעי אמאי נקט וזקפן עליו במלוה ותו אמאי נקט שמכרה באחריות נכסים דהא מאי דאמרי יתמי מטלטלי שבק אבונא גבך הכי נמי שייך כשמכרה אביהם שלא באחריות. והנכון בזה מה שפירשו בשם ר"י ז"ל שאלו לא זקפן עליו במלוה אלא שנתעכבו המעות אצל הלוקח אין היתומים יכולין לתבעו כלום דמסתמא הרי מעות המכר תפוסין בידו לאחריותו כל זמן שלא פרעם ותפיסה דמחיים חשיבא ולהכי נקט זקפן והיינו דנקט באחריות דאלו שלא באחריות אפילו לא זקפן נמי יכולים היתומים לפרעו ועוד הוסיף בזה שאע"פ שאמר ר' עקיבא לעיל ינתנו ליורשים כלם צריכים שבועה ואין היורשין צריכין שבועה הכא אין זה צריך שבועה דודאי לא אתפסוה צררי המוכר לאחריותו וכיון שכן אף הוא אינו צריך שבועה ואם כן ינתנו לו כי הוא הכושל. ואין טעם זה ברור לפי מה שכתבנו שם דלאו בשבועה תליא מלתא אלא הטעם משום דכל היכא דלא זקפה עליו במלוה תפיסה דמחיים חשיבא דאנן סהדי דדעתיה למתפסינהו אתא ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל וזקפן עליו במלוה כלומר דאכתי לא פרעיה אי נמי משום דקי"ל דבמכר לא קנה עד שיתן דמים קמ"ל דכיון דזקפן עליו במלוה הרי הוא כאלו באו דמים לידו ע"כ:
וז"ל ריב"ש ז"ל אפשר דלאו דוקא נקט זקפן עליו דהוא הדין אם לא זקפן אלא שעדיין חייב הדמים אי נמי דאלו לא זקפן לא קנה עד שיתן דמים אבל השתא דזקפן קנה בזקיפה בפרעון וכדאמרינן התם מלמדין אותן שלא יחזרו בהן כיצד כותב לו אני פלוני מכרתי שדה פלוני לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים והריני נושה בו ת"ת זוז והא דנקט ופייסיה בזוזי כתבו בתוספות דלרבותא הוא דלא מבעיא אי לא פייסיה אלא שטרפה מהם דלא מצי לעכב המעות דהא לא משתעבדי מטלטלי אלא אפילו פייסיה בזוזי דהוה אמינא הרי פרע חוב שלהן באותן מעות וסלק ב"ח זה מעליהם קמ"ל. ואחרים כתבו דאי לא פייסיה בזוזי אלא שגבה ממנו קרקע מצי למפטר נפשיה מיתמי משום דאמר להו כי היכי דאי בעינא הוה מגבינא להו קרקע מחמת חוב זה והיה טריף לה בעל חוב מידו מדרב נחמן דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם ב"ח חוזר בו וגובה אותה מהם הכי נמי מגבינא לב"ח ארעא דמה לי אי מגבינא לכו או לדידיה כי היכי דמשתעבדנא לכו משתעבדנא לב"ח דאבוכון מדר' נתן אבל כי פייסיה בזוזי לא עביד ולא מידי דהא אי פרעינהו לדידהו בזוזי מטלטלי נינהו ולא משתעבדי לב"ח וכן כתבו בשם הרשב"א ז"ל עכ"ל ריב"ש ז"ל:
ואי פקח שמעון מגבי להו ניהלייהו כלומר לימא להו לית לי זוזי שקולו ארעא גופה דבשעבודא קיימא או קרקע אחרת יתן להם דהא אוקימנא בפרק הכותב אי אמר לוה למלוה זיל שקול ארעא לא מצי אמר ליה זיל זבון את והב לי אלא היכא דתולה מעותיו בגוי הוא. ומנא תימרא דמצי למהדר ולמטרף לה מינייהו. מדרב נחמן ב"ח חוזר וגובה וכי גבו יתמי דראובן קרקע דשמעון נעשה ב"ח שמעון דראובן דבמקום ב"ח ראשון קאי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א וז"ל וקשיא להו לרבנן ז"ל אי לית ליה זוזי מאי פקיחותא צריך ואי דאית ליה זוזי היכי מצי מגבי להו ארעא דהא כל דאית ליה זוזי ואית ליה ארעא לא מצי למפרעינהו בארעא כדאיתא בפרקין דלעיל ויש מתרצין דלעולם דאית ליה זוזי והיינו פקחותיה דלידע האי דינא דרב נחמן ויפייסם בדברים שיקבלו ממנו קרקע. ואחרים תירצו דכל כה"ג דאיכא פסידא ללוקח בפרעון מעות שורת הדין לאגבויינהו ארעא. ור"ש ז"ל תירץ דלאו דוקא אמרינן דלגבי להו ארעא והדר לגבי מיניה דאפוכי מטרתא למה לי אלא דכי תבעי ליה יתמי דמי מלוה שחייב לאביהם שזקף עליו אמר להו אנא מחייבנא לכו מלוה במקום אבוכון ומחייבנא נמי ומשתעבדנא לב"ח דאבוכון מדר' נתן ואנא הוא ב"ח דאבוכון קמא דאיחייב לי באחריות וכיון דכן אנא מיפרענא ממאי דאית ליה גבאי ואנא מפייסנא בארעא וזהו נכון ע"כ:
ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון פרש"י ז"ל בשטר אחד דבשני שטרות אין גובין מלוי אא"כ לקח אחרונה דמצי אמר ליה הניח לך שמעון מקום לגבות הימנו כשלקח את זו ואין זו בשעבודך דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ע"כ. פירוש לפירושו בשני שטרות דוקא מלוי לא מצי גבי אא"כ לקח האחרונה אבל משמעון שפיר מצי גבי וא"ת כי היכי דמצי אמר לוי הניח לך שמעון מקום לגבות הימנו כשלקח הוא שלפני האחרונה הכי נמי כי לקח לוי האחרונה לא מצי גבי משמעון דמצי אמר אין זו בשעבודך אלא על אותה שקנה לוי. ויש לומר כיון דלקח שמוען כל השדות נכנס תחת ראובן וכל עוד שימצא משל ראובן אצלו אי בעי בעל חובו דראובן מצי גבי מיניה וכדאמרינן בסמוך ולא מצי למדחייה אצל לוי כנ"ל פירוש לפרש"י אבל התוספות לא פירשו כן פירושו ז"ל אלא משמע להו דהכי קאמר דבשני שטרות לא מיקיימא דין רצה מזה גובה רצה מזה גובה כלל דמלוי לא מצי גבי אלא א"כ לקח משמעון אותה שקנה באחרונה ומשמעון לא מצי גבי אלא א"כ מכר ללוי אותה שלפני האחרונה דלעולם לא מצי גבי אלא ממאן דאיכא גביה האחרונה ונשאר שעבודו על האחרונה והקשו בתוספות על פירושו דאפילו לקח לוי אותה שלפני האחרונה מצי ב"ח גבי מלוי אי בעי ולא מצי לוי למימר הניח לך שמעון מקום לגבות ממנו דמצי שמעון למימר ליה מ"ט אמור רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנה דלוקח ראשון אנא בהך תקנתא לא ניחא לי ולמאי דפרישנא בלשון רש"י ז"ל אין כאן קושיא כלל דאיברא דמשום תקנת לוקח עבדי רבנן הך תקנתא מיהו לא מיקרי לוקח גמור כי אם לוי דשמעון כיון דקנה כל השדות הרי נכנס תחת ראובן והרי הוא כמו הלוה עצמו ובמקומו הוא עומד ותקנתא דלוי דהוא הלוקח הגמור בעינן למעבד ולא תקנתא דשמעון אף על גב דהוי לוקח ראשון מיהו למאי דפירשו התוספות בפירושו ז"ל שפיר קשו רבנן דשמעון נמי מיקרי לוקח ומצי אמר הנחתי לך מקום לגבות ממנו אי מכר ללוי האחרונה הלכך מצי אמר שמעון אי אפשי בתקנה זו דהא שמעון נמי לוקח הוי ועיקר התקנה משום לוקח ראשון דבתריה גריר כולה מלתא ולכך פירש ר"י דמצינא לפרש אפילו בשני שטרות. ורשב"א ז"ל פירש בתוספות דדוקא בשטר אחד מיירי ולא בשני שטרות דליכא למימר רצה מזה גובה רצה מזה גובה בשני שטרות אלא אם כן לקח לוי משמעון אותה שלפני האחרונה בענין שהאחרונה עדית והראשונה שלקח לוי בינונית ולא שביק בינונית דכותה דלא מצי למימר השתא טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך ותלמודא לא קאמר דמיירי רבא אלא בדזבנה בינונית ולא שבק בינונית דכותה ואלו באחרונה עדית לא מיירי אלמא דבזבנה בינונית ולא שבק בינונית דכותה סגי ולא אכפת לן אי הראשונה עדית והלכך לא מיירי רבא בשני שטרות אלא דוקא בשטר אחד כנ"ל:
וכ"כ הריטב"א וז"ל ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון פירוש בבת אחת דאלו בזה אחר זה אין ב"ח גובה אלא מן האחרון וכדאיתא בפ"ק דבבא קמא ע"כ. וכ"כ ריב"ש ז"ל דבזה אחר זה מבתרא גבי מקמא לא גבי:
וכתב עוד הריטב"א ז"ל וז"ל וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי ואתא ב"ח דראובן ולא מצא לו שום נכסים בני חורין רצה משמעון גובה רצה מלוי גובה ולא אמרן אלא דזבן לוי בינונית ששעבוד ב"ח עליה הלכך אם רצה גובה משמעון מן הזיבורית שנשתיירו אצלו ואומר אתה נכנסת במקום ראובן ואלו רציתי הייתי גובה ממנו מן הזיבורית דאע"ג דתקון רבנן לבע"ח מן הבינונית הא לתקנתא דידי הוא ולא הוריעו כחי אצל זבורית דחזיא לי מדאורייתא וכדאיתא בבבא קמא אבל מן העדית שביד שמעון אינו גובה שאפילו מראובן בעל חובו לא היה גובה כלל ושלא כפרש"י שאם רצה גובה משמעון עדית וזו שגגה גדולה ואם רצה גובה מלוי בינונית דחזיא ליה ואע"ג דאיכא זיבורית אצל שמעון וקי"ל שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו זיבורית היינו כשהם נכסים בני חורין ממש כגון שהיתה זיבורית אצל ראובן אבל הכא שהזיבורית הוא אצל שמעון שאינו בעל חובו של זה בהא לא אמרו רבנן וכן פרש"י ע"כ: וזה לשון תלמידי רבינו יונה ז"ל ולא אמרן אלא דזבן בינונית וכו'. כלומר כיון שקנה לוי קרקע הראוי לו מן הדין דהיינו בינונית יכול ב"ח לחזור עליו ולומר ממך אני רוצה ליפרע כי לקחת משפטי ודיני ולא מצי למימר ליה לך אצל הלוקח הראשון כיון שאתה מוצא בידו נכסים בני חורין מפני שלא אמרו אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין אלא מלוקח ללוה דמצי למימר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו כל זמן שישאר ביד הלוה כלום ואפילו זיבורית אבל מלוקח השני ללוקח הראשון כיון שכל הנכסים של המוכר הם משועבדים לו ליכא להאי טענה ואם רצה לגבות משמעון גובה. ולכאורה נראה דגובה מן הזיבורית דחזי ליה מן התורה ולא יכול שמעון לדחותו ולומר לו לך אצל לוי שבידו הבינונית שהיה ראוי אליך שיוכל לומר לו ב"ח אצלך הוה שעבודי ומשם אני רוצה ליפרע אבל רבינו האיי גאון ז"ל פירש דמעדית נמי גובה דהואיל ולקח שמעון כל שעבודו דב"ח גזלן הוא וכל היכא דלא משכח ביד שמעון בינונית ג"כ מעדית גובה אם ירצה ע"כ:
נמצא לשיטת רש"י ורבינו האיי גאון כי אמרינן רצה מזה גובה רצה מזה גובה פירושו כל היכא דעדיפא ליה לב"ח טפי גבי אי עדיפא ליה למגבי משמעון דאיכא גביה עדית גבי מניה ואי עדיפא ליה טפי למגבא מלוי כגון דאיכא גבי לוי בינונית וגבי שמעון זיבורית גבי מלוי וניחא להאי שיטתא דאשמועינן רבא דין רצה מזה גובה רצה מזה גובה דלא משכח פתרי אלא כגון דזבנה לוי בינונית ולא שבק בינונית דכותה גבי שמעון ולא אשמועינן רבא נמי דין גובה משמעון ולא גבי מלוי משום דבדין רצה מזה גובה רצה מזה גובה אשמועינן חדושא טובא ואם תשאל האמורא דרכו לפרש והיכי סתים רבא כולי האי דקאמר סתמא רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא משכח לה תלמודא פתרי אלא כגון דזבן לוי בינונית ולא שבק דכותה גבי שמעון תשובתך הא דאתמר ולא אמרן קא פריש למילתיה וזהו שכתב רש"י רצה מזה גובה רצה מזה גובה. וכדמסיים ואזיל דזבן לוי משמעון בינונית וכו' ומעתה תקשי כיון דרבא גופיה פירש דגוונא דגובה משמעון ולא מלוי וגוונא דגובה משמעון ומלוי אמאי קדים עיקרא ואמר רצה מזה גובה וכו' טפי אינם גווני והוה ליה למימר פעמים דרצה מזה גובה וכו' פעמים דאינו גובה אלא משמעון אלא משום דעיקר חידושיה היינו דמצי אזיל ב"ח לבתר מאן דעדיפא ליה וכשיטת רש"י ז"ל. ומיהו לשיטת רש"י קשיא טובא דכיון דמוקמת לשמעון במקום ראובן למגבא מיניה אפילו עדית א"כ מעתה לא יגבה מלוי כלל דאלו לקחה לבינונית זו מראובן והניח אצלו זיבורית לא היה יכול ב"ח דראובן לחזור על לוי כדתנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וכו' הכי נמי הוה לן למימר השתא לגבי שמעון ולוי דהרי שמעון הוא במקום ראובן אפילו למגבא מיניה עדית ותירץ רש"י דמכל מקום שמעון לאו ב"ח הוא ואף עליו מכח טריפה הוא בא ומפני תיקון העולם אמרו רבנן כל זמן שיש לבעל חובו כדי חובו לא יטרוף לקוחות והכא בנ"ד ראובן הוא ניהו בעל חובו ושמעון בעל כרחך היינו לוקח. ולשיטה האחרת דלא גבי עדית משמעון ניחא טפי ודע שהתוס' ז"ל כתבו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואע"ג דאמרינן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין ואפילו הם זיבורית הכא שאני דליכא בני חורין כלל וכלהו משועבדים נינהו שהרי זה הב"ח בא מכח ראובן ע"כ. ואין דרך התוספות לחזור ולפרש מה שכבר פירש רש"י ז"ל דהרי כבר ראוי פירושו ז"ל ועלה קא שקלו וטרו אלא שהתוספות ז"ל קשיא להו קושיא זו אמאי דקאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה בכל גוונא שתפרשהו ואם נפרש דגבי משמעון אפילו עדית תתחזק הקושיא כל כך עד דלא להוי לה פירוקא כלל ורש"י במאי דקאמר רצה מזה גובה כו' לא קשיא ליה כלל דפשיטא דבקל יש לדחות דבמקום בני חורין אמרו במקום משועבדים לא אמרו כי קשיא ליה לבתר דאמרינן דגבי אפילו עדית משמעון ותריץ להו וכדכתבינן והא כתיבנא לעיל דלדעת התוספות שמעון מקרי שפיר לוקח וכי אמרי רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הם זיבורית משום תקנה דשמעון דהוי לוקח ראשון הוא דאמרו וכדכתבינן לעיל ולשיטתם קשיא נמי דמאי קאמרי אבל שבק בינונית דכותה מצי אמר ליה מקום הנחתי לך לגבות ממנו דלא שייך למימר הכי אלא לגבי בעלים ולא לגבי לוקח ראשון ולשיטת רש"י ניחא דהא נכנס שמעון תחת ראובן ודחקו התוספות לומר דלאו דוקא קאמר האי לישנא דעיקר טעמא לא הוי אלא משום מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ועוד נפרש זה בסמוך בס"ד כנ"ל: ולא אמרן אלא דזבין בינונית אבל עדית וזבורית כו'. איכא דק"ל אי זבין בינונית ושייר בינונית דכותה הא אמרינן מקמי גבי מבתרא לא גבי אלא על כרחין דזבין בינונית ולא שייר בינונית דכותה וכיון דלא שייר בינונית כי זבין עדית וזיבורית היאך אמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך הא ודאי זיבורית חזיא ליה אע"ג דאית ליה עדית לקמא דעדית וזיבורית בעל חוב בזיבורית ואפילו אתה מפרש דזבין בינונית ולא שייר בינונית אבל עדית וזיבורית ושייר בינונית אכתי קשיא לי ל"ל תרתי מילי ולמה לי תרי טעמי לימא הכי ולא אמרן אלא דלא שייר בינונית אבל שייר אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות הימנו. וניחא ליה דה"ק לא הייתי יודע שלא היה לו אלא עדית וזבורית אבל סבור הייתי שהיה לו בינונית וכיון שהיה לו עדית ובינונית וזבורית אין הזיבורית ראויה לך ולעולם בדלא שייר. ואין זה נכון אבל כך הוא הפי' הנכון דכל שדותיו היינו עדית בינונית וזבורית ומאי דאמר אבל שייר בינונית דכותה א"ל הנחתי לך מקום לגבות הימנו לאו דוקא הנחתי דהא לאו בני חורין נינהו דתימא ליה הכי אלא ה"ק ליה כי היכי דקמא יכול להגבותך איזה מאותן שתי שדות הבינונית שהיו לו אף אני אדחה אותך לאיזה מהן שארצה דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הלכך לא אמרן אלא דמכר לו בינונית ולא שייר דכותה אבל מכר עדית וזבורית ושייר הבינונית יכול לומר להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך כיון דאיכא בינונית דאת בינונית ודאי בעית מיניה ובה הוה ניחא לך טפי מן הזבורית אבל אינו יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו כמו שפירשתי שהראשון לא היה יכול להגבותו בינונית אם היה רוצה הוא זיבורית כדאיתא פ"ק דב"ק ולהכי אצטריך להאי טעמא אע"ג דשייר בינונית. והוי יודע שלא הוצרכו לזה הטעם אלא משום זבורית אבל משום עדית פשיטא דלא גבי דמקמא נמי לא גבי ומה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. הרמב"ן: וז"ל הריטב"א ז"ל אבל עדית וזיבורית וכו'. תמיה מילתא דהא זיבורית מחזא חזיא ליה מדאורייתא וכשתקנו לו חכמים בינונית לא הוריעו כחו אצל זיבורית ויכול הוא לומר אי אפשי תקנת חכמים וי"ל דה"מ אצל הלוה עצמו אבל בכאן שהנכסים ביד לוקח שני ובינונית חזיא טפי לפי דעת רוב העולם אין לנו לגבות אלא מן הבינונית שתקנו לו חכמים הואיל ולא לקח כל שדותיו של בעל חוב כמו שלקח שמעון והאי טעמא משום זבורית אצטריך דאילו מן העדית פשיטא דלא גבי. ובינונית נמי לא אמרן אלא דלא שבק בינונית דכותה אצל שמעון אבל אי שבק בינונית דכותה אצל שמעון יכול לוי לומר הנחתי וכו' ק"ל דהא פרישנא דליכא למימר הכי אלא כשהניחם אצל הלוה עצמו אבל לא כשהניחם ברשות לוקח שלו דא"כ לגבי זיבורית נמי שביד שמעון לימא ליה הכי וי"ל דהכא הכי קאמר כיון שכשהיו שתי הבינונית אצל ראובן או אצל שמעון היה יכול להגבות לך איזו שירצה מהם והיה יכול לסלקך מזו מפני אותו שהיה ברשותו כן אני ג"כ יכולני לסלקך באותו שהנחתי ברשותו כי כל זכות שהיה לו בשדה זו מכר לו כאותה שאמר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ובהא שהזכות כבר באה לידו דכ"ע מכר לו. עכ"ל הריטב"א ז"ל: וז"ל תלמידי רבינו יונה א"ל להכי טרחי וזבני וכו'. ואיכא למידק היכי אמר בהאי לישנא להכי טרחי ומה לנו בכאן לטרחו אלא היה לו לומר דלא מצי אמר ליה מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי לך אצל הלוקח הראשון שבידו הבינונית שראוי לך. ויש לתרץ דמ"ה אמר כהאי לישנא מפני שאם המלוה אומר ללוה תן לי מן הזבורית שאני רוצה בו יותר כופין אותו לתת ולפיכך אם בא ב"ח ואומר ללוקח שלו תן לי אתה מן הזבורית שהרי אם היה הזבורית ביד הלוקח הראשון הייתי רוצה כי לא היה יכול לדחות אותי ולומר קח בינונית גם אתה תן לי זיבורית שאני מתרצה בו יותר יכול לוקח שני לומר לו לכך טרחתי ולקחתי קרקע שאינו ראוי לך ולא לקחתי הבינונית מפני שדינך בבינונית ולא חשבתי שתרצה זבורית שזה אינו דרך שיניח אדם מלגבות מהבינונית ויקח זבורית ע"כ:

Daf 92b

אבל שבק בינונית דכותה גבי שמעון א"ל הנחתי לך מקום לגבות וכו'. מ"מ אין צריך למימר דכוותה מפני שצריך שיהיה הבינונית שוה לגמרי שאם הבינונית של שמעון שוה יותר אשתכח דהו"ל עדית אצל זה ואינו יכול לחזור על שמעון ואם אינו שוה כ"כ אשתכח דהו"ל זבורית ואין שעבודו עליו ולפיכך צריך שיהיו שוות ואף ע"ג דאמרינן לעיל דלא אמרינן הנחתי לך מקום לגבות הימנו מלוקח שני ללוקח ראשון הכא שהקרקע שוה ומצא ביד הלוקח השני יכול לדחותו ולומר כבר יש לך ממה שתפרע מן הראשון בקרקע הראוי לך. מפי מורי הרב נר"ו. תלמידי ר' יונה ז"ל:
מצי אמר ליה הנחתי לך מקום כו' לאו דוקא נקט האי לישנא דלא שייך למימר הכי אלא גבי בעלים ועיקר טעמא לא הוי אלא משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות כו' ועיין בלשון הרמב"ן ז"ל דלעיל ובלשון תלמידי ר' יונה ז"ל דבסמוך וכתוב בתוס' שאנץ דפ"ק דב"ק ואם תאמר מטעם מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הוה לן למימר דיכול לדחותו אצל זבורית של לוקח דלוקח ראשון נמי יכול היה לדחותו אצל זיבורית משום אי שתקת שתקת ויש לומר כבר אוקימנא לעיל ביתמי והכא נמי כולה שמעתא ביתמי ויש מתרצים דשלא באחריות מיירי ולא שייך למימר מהדרנא שטרא למאריה שזה לא יקבל השטר ולא נהירא דהא מצי לאהדורי בכה"ג שיתן בחנם לו ע"כ: וז"ל הרשב"א ז"ל שם בחדושיו וא"ת ואפילו זבן בינונית ולא שייר בינונית דכותה גבי שמעון היכי גבי מלוה לימא ליה אלו הוה התם בינונית וזבורית גבי שמעון הוה מצי לדחויי אצל זבורית משום דאי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא כו'. ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וי"ל דהכא נמי בדיתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו ואינו מחוור בעיני שאין דרכן של אמוראים לסתום אלא לפרש והיה לו לומר ושכיב ראובן ושבק יתמי ואפשר דמימריה דרבא בתר ההיא ברייתא אמרה ובתרה גריר ולפי מה שכתבתי למעלה דאין אומרים כן לפחות דינר דמעיקרא אתי שפיר טפי וכמש"ל. עכ"ל הרשב"א בחדושיו לקמא בפ"ק והתוספות בפ"ק דב"ק תירצו דמשום אי שתקת יאמר לו לכי תהדר. ואי דייקינן לשון בינונית דכותה דקאמר לא מצי למימר ליה לכי יהדר דכי להדר יתן לו זבורית גרוע והשתא בעי למיתב ליה קרוב לבינונית אלא שאינו דכוותה דהאי בינונית ולהכי דחקו התוספות לאוקמה בדיתמי דוק ותשכח: אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן למטרפי מיניה דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את כך הגירסא ברוב הספרים ולאו למימרא דמיחייב ראובן למיזל ולאפצויי דאדרבה א"ל אחוי לי טרפך ואשלם לך אלא ה"ק דדינא הוא דמצי ראובן למיזל ולמידן בהדיה ולא מצי בע"ח למימר ליה לאו בעדד"א ולהא בלחוד יהבי' טעמא משום דמפקך מיניה עלי הדר דאלמא היינו האי דאשמועינן אביי ויש נסחאות שגורסין בהדיא דינא הוא דאי אזיל ראובן ומפצי ליה לא מצי א"ל כו'. והכל דרך אחד. הריטב"א:
ומפצי ליה כלומר מדחי ליה לב"ח דשמעון דאי אית ליה לראובן טענה בהדי בעל חובו כגון דאכתי לא מטי זמנו למגבי חובו א"נ שחייב לו איהו לראובן בעד אותו חוב דינא הוא דטעין ראובן בהדי ב"ח דידיה כדי לסלקו מעלויה דשמעון ולא מצי א"ל ב"ח לראובן לאו בעדד"א דשעבודאי קא טריפנא מיניה דלא בעינא דלהוי שעבודאי ביד אחר ושקילתא ליה מיניה והדר טענינא בהדך עלי הדר למתבע זוזי מינאי. ומפצי ליה בזוזי ליכא למימר דמלתא דלא צריכא הוא דהא אפילו לוקח מצי לסלוקיה לב"ח כ"ש מוכר ולוקח גופיה כי טרפי לה מניה לא שקיל ממוכר אלא זוזי ומאי היא א"ל אי מפקת מיניה עלאי הדר. רש"י במ"ק. וה"ר יהונתן כתב וז"ל וא"ת פשיטא אם הלוה רוצה לפורעו למה לא יטול מידו מש"ה מפרשים דצריכא טובא לאורויי דמיירי שאלו המעות שרוצה לפרוע לו ראובן לבעל חובו אינן שלו אלא של שמעון הלוקח ואע"ג דקי"ל דלוקח לא מצי מסלק ליה לב"ח בזוזי היכא דאמר ליה לא יהא פרעון אלא מזו הני מילי היכא דב"ח אין עמו במדינה שאינו מתבייש מזה אבל היכא שיש עמו במדינה שמתבייש מזה שגרם הפסד ללוקח ממנו בא אביי ללמד שמן הדין הוא שיכול לסלקו במעות כיון שבעל חובו ממש מוליכם לו ואית דמפרשי לה דקי"ל דב"ח גובה את השדה אפילו לא מסיק ביה כשיעור חובו לחודיה וקמ"ל אביי דכיון דלוה עצמו הוא עמו כאן במדינה ומשתדל בדבר ומתבייש יש לו לסלקו מכל השבח ויכול ראובן לומר לו איני רוצה שתטרוף את השבח אלא אני אקח זה הקרקע ואתן לך ממנו שיעור חובך דלא ניחא לי דתהוי תרעומות עלי ע"כ:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל והוקשה לראשונים ז"ל מה הנאה יש לראובן בזה דהא ודאי משמע דמשום תקנתו אמרו כן דהא מוקמינן ליה ללישנא קמא כשמכרה באחריות ומשום דמפקי מיניה עליה הדר וי"א דנפקא מיניה שהיה ראובן זה פקח ובקי בטענות יותר מן הלוקח. ואינו מספיק דאדרבה הלוקח לא היה צריך לטעון כלום אלא שיוציא שטרו וב"ד טוענין ללוקח כל מאי דמצי מוכר לטעון והא עדיף טפי ורש"י ז"ל כתב דאם יש למוכר גלגול דברים לחשוב חוב כנגד חוב וכו' ואין זה מחוור ואדרבה הבא ליפרע מן הנכסים המשועבדים לא יפרע אלא בשבועה שלא נפרע ושאין ללוה אצלו כלום שראוי להיות כפדיון חובו והנכון כגון שהיתה שדהו אפותיקי מפורש לבעל חוב זה והשביחה הלוקח שאין הלוקח יכול לסלקו במעות ושקיל לה לכולה ארעא ושבחא ואע"ג דלא הוה מסיק ביה אלא שיעור ארעא ואין ללוקח ממנו אלא הוצאה והדר לוקח וגבי מן המוכר ארעא ושבחא בר מהוצאה דאלו ידין ראובן המוכר עמו מצי לסלוקיה בזוזי דהוא שיעור ארעא בלחוד. ובמהדורא קמא דבבא מציעא כתיבנא טפי בס"ד ע"כ:
וז"ל הרמב"ן ז"ל ופירשו רבוותא ז"ל האי דינא דמשתעי בהדיה דאי שוויה ניהליה אפותיקי איהו מצי לסלוקיה בזוזי ולוקח לא מצי לסלוקיה בזוזי א"נ מסיק ביה שיעור ארעא ולא שבחא דלוקח לא מצי למימר ליה הב לי גריבא דארעא שיעור שבחא ולוה מצי למימר ליה הכי והך לישנא בתרא דייקא טפי דנפקא ליה למוכר מינה דלא גבי מיניה בעל חוב שבחא דממילא ואלו מב"ח גבי לוה בלא כלום כדפרישנא במציעא אבל לענין סלוקי בזוזי בלחוד לימא ליה את מאי נפקא לך מינה אי מפיקנא מיניה ארעא את זוזי משלמת ליה ואי מפיקנא מניה זוזי הכי נמי ואם כי הדר עליך מאי נפקא לך מינה וללישנא בתרא מצי לאשתעויי דינא בהדיה לאפוקי נפשיה מתרעומות אבל ללישנא קמא אמאי ואפשר כיון דעליה הדר מיניה קא מפיק הילכך אע"ג דלא נפקא ליה מיניה מידי משתעי דינא בהדיה ולפי דעתי נפקא ליה מיניה טובא להיכא שמכר במאתים והוזל למנה שאם טורף ממנו נמצא מתחייב באחריות מאתים והוא מסלקו בדמיו במנה וכן כשנתאנה מתחלה ואפילו בשלא עשאו אפותיקי נמי אפשר שהלוקח אינו רוצה לסלקו והוא מערים עליו שיטול ממנו ויטרוף מאתים בדמיו ומיהו לפרעו ודאי פשיטא ורש"י כתב דא"ל אשתבע לי ואיני יודע מהו דהא אין נפרעין מן המשועבדים אלא בשבועה ואפילו לא טעין ואחרים פירשו דנפקא מינה דאמר קמא אין לי עדים ואין לי ראיה ע"כ:
וכן כתבו התוספות בפרק קמא דבבא קמא דנפקא מינה לראיה אחרונה וכו' והר' יוסף קלסון אומר דלאו מילתא היא דאפילו אמר שמעון אין לי עדים יכול להביאם אם ימצאם דלוקח דינו כיתום וגבי יתום אמר תלמודא בפרק זה בורר דכיון דלא ידע במילתיה דאבוה דיכול להביאם ולוקח נמי לא הוה ידע במילי דמוכר כלום כן כתוב בתוספות רבינו ישעיה בפ"ק דבב"ק ובגליון תירצו הקושיא זו דמיירי כגון שאמר מתחלה הייתי אצל ההלואה והפרעון ואמר אין לי עדים ע"כ:
אי נמי אמר נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך שיכול הוא לומר אי אפשי בכך אע"פ שהוא ויתר דינר אני אי איפשי לותר דמפקך מיניה עלי דידי הדר ואף לפי פירוש זה אין לפרש שזה יפסיד בויתורו של זה דאיהו לא משלם כלום אלא א"כ זכה בו הלה מן הדין אלא כיון שצריך לדון עמו אם זכה בו מחמת ויתורו זה או מן הדין יכול הוא לדון עם בעל חוב. ואחרים פירשו נפקא מינה דמגלגל מוכר עליו שאר גלגולין ולא מצי למימר ליה לאו לדידך משתעבדנא אלא ללוקח וזה אמת אע"פ שאין צורך לכל זה אלא נפקא מינה דאיהו ידע למטען טפי. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל החידושין בפ"ק דב"ק נראה דנפקא מינה כגון שהב"ח היה חייב שבועה לראובן ממקום אחר וא"כ ראובן יכול לגלגל עליו שבועה מענין זה ולא שמעון שלא נתחייב לו שבועה ממקום אחר וליכא למימר דנפקא מינה כגון דבעל חוב היה חשוד על השבועה ומן הדין ישבע שכנגדו ואם שמעון היה פסול לשבועה כגון שהיה גזלן ואינו יכול לישבע א"כ ישבע ראובן שהוא כשר הא ליכא למימר דישבע שכנגדו תקנתא היא והאי נמי דקאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ע"כ:
אי מפקת מיניה עלי דידי הדר כלומר אם אקנה קרקעות מיום זה ואילך ידחקני ויגבה אותם ממני שהרי קבלתי לו אחריות ואם אעשה לו רצונו עכשו שישתעבד זה הקרקע בידו ימתין אותו על אלו המעות שנתן לו כדי לסלקך זמן ארוך ולא ידחקני דזוזי אתיהבו למחילה יותר מקרקע כדאמרינן דנכסים שיש להם אחריות חביבין הן ואין בהן אונאה. רבינו יהונתן ז"ל בפ"ק דב"ק: וכתב מהר"י ז"ל בפ"ק דבב"ק מכאן יש לדקדק דאפוטרופוס לדקנני לא מוקמינן דאי מוקמינן מאי אצטריך להאי טעמא דאי מפקת תפוק ליה משום דא"ל מכח אפוטרופוס קא אתינא ומיהו לפירוש ר"י דפירש דנפקא מינה בראובן דמשתעי דינא דאם מחל לו שמעון השבועה דמצי אידך לאשבועי וכן לפירוש ר"י דנ"מ אם אמר שמעון אין לי עדים כו'. אין לדקדק מידי דע"כ אצטריך להאי טעמא דאי מפקת דאם היה בא מכח אפטרופוס לא הוה מצי משבע ליה כיון דשמעון מחל לו השבועה וכן אינו יכול להביא עדים אם אמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראיה דאפטרו' שלוחו הוא ושלוחו של אדם כמותו ומההיא דפרק המפקיד גבי שבוי שנשבה דפריך התם ולוקי אפוטרופא ומשני אפטרופא לדקנני לא מוקמינן אין להוכיח דהתם ודאי מיירי לירד לשדותיו שאין ב"ד מצווין לעשות זה אבל לטעון מוקמינן ונראה לדקדק מפרק מרובה דאמרי נהרדעי כל אדרכתא דלא כתיב בה זיל דון וזכי לנפשך לית בה ממשא ואמאי למנייה אפטרופוס אלא ש"מ דלא מוקמינן אפטרופא לדקנני וה"מ להוציא ממון אבל לאוקומי ממונא מוקמינן ולפי' הריב"ם ז"ל דנפקא מינה דראובן פקח יותר כו' וכן לפי' אחר דנ"מ דאי אמר בע"ח לב"ד הגדול קא אזילנא דמצי ראובן למיזל וטעמא כדמפרש דכי מפקת וכו' היה נראה לדקדק משמעתין דלא מוקמינן אפטרופא לדקנני אפילו לאוקמי ממונא דטעמא דלא מצי א"ל לאו בעדד"א היינו דוקא משום דא"ל כי מפקת כו' כדפרישי' לעיל. ע"כ מהר"י ז"ל ובחדושי ב"ק הארכתי עוד בס"ד: לא ניחא לי דתהוי תרעומת וכו'. וקשה דבלאו האי טעמא נמי מצי לאשתעויי דינא בהדיה דא"ל אית לי פסידא כדמפקת מיניה דרוצה אני להעמידנה בפני בעל חובי אחר ולתתה לו בחובי ולך פרעתי וי"ל כגון דאית ליה ארעא אחריתי ויכול ליתנה לב"ח אחר ואם לאו משום תרעומות מצי א"ל לאו בעל דברים כו' דמאי פסדת בטריפתי כי בעל חובך לא יטרוף זה הקרקע בחובו הואיל ויש לך קרקע אחרת דבני חורין ואם תאמר כיון דאית ליה ארעא אחריתי היכי מצי טריף והא מצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו וי"ל כגון שעשאה אפותיקי. מהר"י כ"ץ בפ"ק דב"ק והאריך בשמועה זו הרב המאירי ז"ל בפ"ק דב"ק וכמו שכתבתי שם בס"ד: אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו'. עד שלא החזיק בה כו' פרש"י אם לא נתן מעות משהחזיק בה אינו יכול לחזור דקרקע נקנית בחזקה כי א"ל לך חזק וקני ויש שמחזיקין מיד ונותנין המעות לאחר זמן ומשהחזיק בה נתחייב בה עכ"ל ולפי זה אין להקשות דהכא אסקינן דאפילו שלא באחריות נמי יכול לחזור בו ואלו בפ' חזקת הבתים אמרינן דאע"ג דאמור רבנן המוכר שדה לשמעון שלא באחריות אינו חוזר עליו נמצאת שאינה שלו חוזר עליו ורב זביד אמר אפילו נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו דא"ל להכי זבני לך שלא באחריות דהתם כשפרע המעות או שזכה בקרקע בשטר או בחזקה מה שאין כן בזו שלא זכה עדין בקרקע ולפיכך יכול לחזור בו אבל אין פי' זה נכון וכמה תשובות בדבר דאם כן דלא פרע מעות ולא זכה בקרקע פשיטא דיכול לחזור בו ולא היה צריך לומר אלא דמשהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ועוד דמאי שנא דנקט חזקה הא ידעינן דחזקה קונה ומתני' היא ועוד היכי אמרת דחזקה הויא מכי דייש אמצרי ומה הוצרכנו לשאול מאימתי הויא חזקה והלא משנה שלימה היא נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה ועוד לישנא דמאימתי הויא חזקה לא א"ש ועוד כיון דקאמר ראובן שמכר שדה לשמעון מכלל שמכרה כראוי וזכה בה הלוקח באחת מן הקניות דאי לא אין כאן שום מכר לכך הנכון דהכא כבר זכה בה ראובן כראוי וחזקה דאמרינן הכא היינו שיורד לתוכה כאדם המחזיק בשלו ואמרינן דעד שלא ירד לתוכה להחזיקה בשלו יכול לחזור בו ואע"ג דאיכא כסף ושטר וחזקה דאדעתא דהכי לא זכו וכמקח טעות הוא אבל כיון שירד לתוכה סביר וקביל ואינו יכול לחזור בו והשתא לא דמיא הא לההיא דרב זביד דהתם בשכבר החזיק בה אלא שבא לתבוע אחריות ואמרינן שאינו חוזר האחריות על המוכר והכא אמרינן שכל זמן שלא מיחה בו בעל השדה יכול לחזור בו שלא יהא מכר כלל בין כשלקח באחריות או שלא באחריות ודייקא נמי דהתם נקט לישנא דחוזר עליו ואינו חוזר עליו דמשמע חזקה משום אחריות והכא נקט יכול לחזור בו ואינו יכול לחזור בו. הריטב"א ז"ל:
וריב"ם מפרש שמעתין בקנין סודר משום דגריע דיכול לחזור בו כל זמן שעסוקין באותו ענין אבל שאר קניינין כגון כסף שטר חזקה לאחר שנקנה הקרקע באחד מקנינין אלו שוב אינו יכול לחזור בו דלא מצינו בקניינים אלו שום חזרה דאין אחריהם כלום וה"פ ראובן מכר שדה לשמעון וקנה ממנו קנין גמור בסודר עד שלא החזיק בה אותה חזקה שתהא גילוי דעת שלא יחזור יכול לחזור דכי היכי דתקון רבנן שיהא אדם יכול לחזור בו כל זמן שעסוקין באותו ענין הכי נמי דעתו לחזור בו אם יצאו עליה עסיקין כו' ככתוב בתוס': וז"ל תלמידי ר' יונה איכא למידק במאי עסקינן אי בשלא נתן המעות פשיטא דיכול לחזור בו דאמירה בעלמא אינו קונה ואי בשנתן מעות הרי המעות קונות ולא יוכל לחזור בו כדתנן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף כו'. וכי תימא דמיירי במקום שכותבין את השטר ולפיכך אין המעות קונות אלא כתיבת השטר זה אינו דא"כ הול"ל עד שלא כתב יכול לחזור בו משכתב אינו יכול לחזור בו ועוד למה הוצרך לשאול מאימת מכי דייש אמצרי והלא כמה חזקות אחרות שאינם גדולות כ"כ היה יכול לומר דתנן גדר נעל ופרץ כל שהוא לאלתר הוי חזקה והנכון בזה מה שמתרצים חכמי פרובינצא ז"ל דמיירי אפילו בשנתן המעות וכתב השטר ואפ"ה כיון שהשטר שלא באחריות ויצאו מערערים קודם שיחזיק בקרקע חזקה זו אגלאי מלתא כשחוזר בו שלא נתכוון לקנות קניה עולמית אלא קניה ליום אחד או לשנים שיש שם בני אדם שנהנין בקניית יום אחד כדאמרינן בבבא בתרא עביד איניש דזבין ליומי ולפיכך אם היה חזקה אחרת יכול לחזור בו ולומר לא נתכוונתי אלא ליום אחד אבל כשהחזיק חזקה גדולה כגון שדש בין המצרים אינו יכול לחזור בו דאיגלאי מלתא כשעשה מעשה גדול כ"כ שקנין גמור נתכוון לקנות אין דרך לדוש המצרים ולעשות הכל שדה אחד אלא כשקנה עולמית. ור' יעקב ז"ל פירש דבשלא נתן המעות ולא נכתב השטר מיירי ודקא קשיא לך פשיטא דיכול לחזור בו דאמירה בעלמא אינה קונה יש לומר דהכא מיירי לענין קבולי מי שפרע ואיצטריך לאשמועינן אע"פ שכבר הודה בדבר וחוזר בו לא מחייבי ליה לקבולי מי שפרע אבל משהחזיק אינו יכול לחזור בו וקאי במי שפרע ועל זה שאלו ומשהחזיק בה מאימת דלענין קבולי מי שפרע בחזקה מועטת יש לנו לחייבו ומהדרינן מכי דייש אמצרי כלומר משעה שהלך סביבות כל השדה לארכה ולרחבה ואף על פי שלא עשה שום מעשה בשדה ואין זה נראה שלא חייבו מי שפרע אלא בנתינת מעות שהיא קניה גמורה מן התורה כדאמרינן מן התורה מעות קונות ולמה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמרו לו נשרפו חטיך בעליה וכיון דמן התורה היה ראוי שיקנו תיקנו חכמים לחייבו מי שפרע אבל בקניה שאינה מן התורה לא מצינו מי שפרע ע"כ:

Daf 93a

וזה לשון רש"י ז"ל במהדורא קמא עסיקין עוררין כגון בעל חוב או שנמצאת שאינה שלו עד שלא החזיק בה לוקח דקרקע נקנית בחזקה יכול לחזור בו לוקח ליטול מעותיו מראובן. חייתא דקטרי שק מלא קשרים דשלא באחריות נקנית ל"א חייתא דקטרי שק קשור מלא רוח סבירת וקבילת כלומר נתרצית לאבד מעותיך מספק. מכי דייש אמצרי שמגביה המצרים ומתקנן ל"א מכי דייש ברגליו לשום חזקה אפי' באחריות משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ויכול מוכר לעכב המעות בידו כל אימת דלא תבעוהו עסיקין ללוקח לדינא ולא אפקוה בית דין מיד לוקח דמצי אמר ליה מוכר ללוקח אחוי לי טרפך וכו' ע"כ. והני תרי מימרי בתראי נתפרשו שפיר בפרקא קמא דמציעא בס"ד ע"ש: מתני' מי שהיה נשוי שלש נשים וכתובות שלשתן חתמו ביום אחד שאין שעבוד אחד קודם לשעבוד חברתה דאי בתלתא יומי הקודמת בשטר קודמת לגיבוי אם יש מנה משועבד הוא לכולם דבכלהו כתובות איכא לפחות מנה ולפיכך משועבד לכולן דבכלהו כתובות ליכא פחות ממנה וכל חדא וחדא אמרה דידי הוא ואידך מנה משועבד לבעלת מאתים ולבעלת שלש מאות דכל חדא וחדא תבעה כולהו מאתים ואפ"ה נוטלת בעלת מנה חמשים דשעבודא לא הוה אלא אחדא מנה דמהנהו מאתן לא תבעה אלא מנה ובאידך מנה מודה היא דלית לה ביה מידי ובעלת ב' ובעלת ג' חולקות ק"נ דאשתייר מבעלת מנה ונוטלת כל אחת מהן ג' דינרים של זהב שהן ע"ה של כסף לכל חדא וחדא שהדינר של זהב שוה כ"ה דינרין של כסף כדאמרינן בב"מ עשרין וחמש דינר בדינר של זהב וצחות לשון נקט תנא ג' דינר של זהב ולא בעי למימני כי רוכלא ומתני' דשנים אוחזין בטלית מסייעיה דקתני התם זה אומר כולה שלי ישבע וכו'. בזמן ששניהם מודים או שיש להם עדים חולקין בשוה והני ג' נשים נמי דכתובתן יוצאות ביום אחד ועל מנה אחד מריבות זו עם זו וכל אחת ואחת אומרת שלי הוא אנן סהדי דחד מנה משועבד לכולן דבכולהו כתובות פחות ממנה ליכא הילכך חולקות בשוה לחד מנה ובגמרא פריך דלא מטי לה לבעלת מנה אלא שליש לחלקה דהיינו ל"ג ושליש דינר וכי היו שם מאתים אמאי נוטלת חמשי' הא לא הוה שעבודה אלא אמנה ושליש מנה הוא דאית לה לחלקה ותו לא. היו שם נכסים שוה ג' מאות חד מנה משועבד לכולן וחולקות שלשתן באותו מנה ובגמרא מפרש אמאי נוטלת בעלת מנה נ' ומנה שני משועבד לבעלת מאתן ולבעלת ג' מאות דהא בכתובות שתיהן ליכא בציר ממאתן ונוטלת בעלת מאתים מנה ובגמרא פריך ע"ה הוא דאית לה ותו לא דהא לית לה שעבוד כלל במנה ג' דמנה ג' משועבד כוליה לבעלת ש' ושל ש' נוטלת ששה של זהב דהיינו ק"נ דינרים כסף. שהטילו לכיס זה ק' וזה מאתים וזה ש' ונשתתפו. פחתו שנפחתה פרקמטיא שלהן והפסידו מן הקרן או שהותירו שעשו שבח. כך הם חולקים זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו שאם השביחו מנה בעל מנה נוטל ששית ובעל מאתים נוטל שליש דהיינו שתי ששיות המנה ובעל ג' מאות נוטל מחצית ג' ששיות המנה וזהו מחציתו וכן אם פחתו מנה זה נוטל פחות ששית מנה וזה נוטל פחות שלישית מנה וזה נוטל פחות חצי מנה והיינו דומיא דג' נשים דכל אחת נוטלת לפי שעבודה. רש"י במהדורא קמא: והכין ריהטא פירושא במהדורא בתרא ומשום דלא אתי שפיר הא דקתני וכן ג' שהטילו וכו'. אתרי בבי דקתני של מנה נוטלת חמשים דהא נוטלת טפי מלפום שעבודה לכך כתב רש"י בתרוייהו בגמרא פריך עלה כלומר דפירכא דגמרא עיקר ובהכי ריהטא כולה מתני' אלא דמוקמינן לה בכתובה בעלת מאתים וכו' כדי לאשמועינן רבותא אחריתי וכדבעינן לפרושי לקמן בגמרא בס"ד ומיהו עיקר חילוקא היינו לפי שעבודא ואהא קאי וכן ג' שהטילו וכו' כנ"ל לפי שיטת רש"י ז"ל. ורבינו חננאל פירש דאבבא בתרייתא קאי דקתני היו שם ג' מאות וכו' פי' וכל אחת נוטלת לפי מעות דבעלת מנה נוטלת חלק אחד דהיינו נ' ובעלת מאתים נוטלת שני חלקים דהיינו שני חמשים דהוא ניהו מנה ושל שלש מאות נוטלת שלשה חלקים דהיינו ג' חמשים דהוא ניהו ששה של זהב. ולקמן בגמרא אכתוב לשון הר' ישעיה מטראני ז"ל בזה בס"ד: וז"ל הריטב"א ז"ל מי שהיה נשוי שלש נשים וכו'. פירוש כששלשתן יוצאין ביום אחד וסבר האי תנא דבתר שעבודא אזלינן ובשעבוד מנה כולן שוה וכך יש לבעלת מנה שעבוד במנה כמו לבעלת אלף אבל במה שיש יותר מכדי כתובה אין לה בו שתוף עם האחרות עד שיתפרעו האחרות הילכך היו שם מאתים בעלת מנה משותפת במנה בלבד ובעלת מאתים ובעלת ש' משותפות במנה השני בשוה היו שם שלש מאות כולן משותפות במנה האחד ובמנה השני משותפות השתים כמו שאמרנו ובמנה השלישי אין בו כלום אלא לבעלת שלש מאות וכן ביותר מש' עד שתפרע בעלת שלש ממה שהיא עודפת על חברותיה ויחזור חסרונה שוה לחסרונן כיצד כשיש שם שלש מאות יש לבעלת מנה ל"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ו ושני שלישים ויש לבעלת מאתים פ"ג ושליש ל"ג ושליש מן המנה הראשון וחמשים מן המנה השני שחלקה עם בעלת שלש מאות ויחסר לה מכתובתה מאה וי"ז פחות שליש. ויש לבעלת שלש מאות מאה וס"ד ושליש כי היא לבדה נטלה המנה השלישי ונשאר לה לגבות אח"כ מאה וי"ז פחות שליש והרי חסרון בעלת מאתים ובעלת ש' שוה לפיכך אם היו שם ארבע מאות אותו מנה הרביעי נוטלת אותו בעלת מאתים ובעלת שלש מאות ונמצא שיש לבעלת מאתים מאה ול"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ו ושני שלישים ויש לבעלת ש' מאתים ול"ג ושליש ונשאר לה לגבות ס"ו ושני שלישים והרי חסרון כלם שוה שאף לבעלת מנה כן נשאר לגבות ס"ו ושני שלישים מעתה כל מה שיהא בה יותר מד' מאות חולקות אותו בשוה וכן על הדרך הזה אם היו אלף נשים לפי דעת תנא דמתני' ורבינו אלפסי ז"ל האריך בענין זה בלשון עברי וגם בלשון הערב ומה שכתבנו מועט מחזיק את המרובה. וכן ג' שהטילו לכיס כך הם חולקים פירוש לא שיחלקו כן ממש שהרי אינן חולקים אלא לפי מעות כל אחד ואחד אלא לאפוקי דלא אמרינן השכר לאמצע ובגמרא אפרש לה בס"ד: וז"ל ריב"ש מי שהיה נשוי וכו'. בגמרא מקשינן של מנה נוטלת חמשים תלתין ותלתא הוא דאית לה דאי לפי מעות אזלינן לית לה חמשין ועוד דהא ליכא למימר לפי מעות שהרי של מאתים נוטלת בשל שלש מאות ועוד דברישא אינן חולקין לפי מעות והילכך כיון דברישא מפני ששעבוד שלשתן שוה במנה של מנה נוטלת כמו האחרות א"כ בהיה שם מאתים היה לנו לומר של מנה נוטלת שליש המנה וכן האחרות והמנה האחר חולקין בין בעלת מאתים ובעלת ש' שהרי שעבוד שוה בו וכשיש שם ש' לפי זה המנה האחד חולקות בשוה בין בעלת מאתים ובעלת שלש מאות והמנה השלישית נוטלת כלו בעלת הש' שהרי אין שעבוד האחרות עליו וכן נמי אם היו שם ארבע מאות חולקות השלש מאות כסדר והמנה חוזרות וחולקות בשוה שהרי שעבוד שלשתן שוה בו וכן לעולם ולכן הוצרכנו לתרץ בגמרא ולוקמי מתני' בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך כך פירש הרי"ף ז"ל וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. וכן שלשה שהטילו לכיס כך הם חולקים פירוש לפי מעות לא שיחלקו בשוה וכיון שבכאן בהיות שם שלש מאות אינן חולקין בשוה אלא לפי מעות כך בכאן בהטילו לכיס חולקים לפי מעות בשוה אבל לא כסדר שלש נשים שהרי בשלש נשים יש לחלק ביניהן לפי שאין שלשתן שוה מה שא"כ בהטילו לכיס ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל וכן שלשה שהטילו וכו' כך היו חולקין כלומר על הדרך שחלקו בהני תרי בבי בתרייתא על אותו הדרך חולקין דהיינו לפי מעות ומאי דאמר וכן לאו דוקא שאין הטעם שוה דאילו בשותפין הוא משום דחולקין לפי מעות ובהני תרי בבי לא הוי טעמא משום דחולקין לפי מעות אלא משום דאיתרמיא מילתא כדכתבינן אלא מאי דאמר וכן מפני שהכל עולה לדרך אחד ע"כ:
גמ' אמר שמואל סיפא דקתני של מנה נוטלת חמשים קא מיירי כגון דכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה כלומר בהאי מנה דקא תבעת לכתובתיך לא אתינא בהדיך לדינא ולא פליגנא ליה בהדיך דכל אימת דלא בעיא למיתן ולמתבע חלק דידה לא מצינא לאטרוחה וקנו מידה ואזלת בעלת מנה ובעלת ש' לדינא ופלגי אהדדי לההיא מנה בשוה ובמאי דכתבה בעלת מאתים לבעלה מנה נתרווחה בעלת מנה ט"ז זוז וב' חלקים דינר והדרא בעלת מאתן ואמרה לה לבעלת ש' זיל פלגי בהדאי בק"נ דאשתייר בידך דשעבודא דידי אמאתן הוא ונוטלת כל אחת ואחת ג' דינרים של זהב וכל אחת ואחת מפסדת מחלק דידה ח' זוזי ושליש דינר משום ההיא כתיבא דכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה ומתנה בעלמא הוא דיהבת לה בכה"ג דאין אדם יכול לכופה שתבא עם זו לדין. תימא בעלת ש' לבעלת ר' הא סליקת נפשך מחד מנה דהא כתיבת לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה ואין לך בחמשין דאשתייר ממנה ולא מידי אלא שקלי ממנה אחר נ' משום דמציא אמרה לה מדין ודברים הוא דסליקית נפשאי ופליגנא בהדך בכל דאית לך. רש"י ז"ל במ"ק: וז"ל הר"י מטראני ז"ל אמר שמואל בכותבת בעלת מאתים כו'. פירוש כשתבאי לדין לא אריב עמך במנה המשועבד לך ולא יתמעט חלקך בשבילי הלכך היא ובעלת שלש מאות חולקות ומקשה אי הכי אימא סיפא ושל מאתים כו' פירוש ואין לך לחלק אלא במנה שני ומהדר משום דאמרה לה מדין ודברים הוא דסליקית נפשאי פי' לא נתתי לה חלקי במתנה ומה שגבתה לא ברשותי גבתה שתאמרי לי זו נטלה חלקך אני סלקתי עצמי מלריב עמה ומלמעט חלקה במנה וגברה ידי לגבות חצי המנה בשעבוד שטרה עכשו אני באה לחלוק עמך במותר שלא סלקתי עצמי מלריב עמך ושעבודי ושעבודך שוין ואע"פ שיכולה בעלת שלש מאות לומר לבעלת מאתים עד עכשו הייתי נוטלת במנה האחד תלתין ותלתא ותילתא ובמנה השני חמשין הרי תמנין ותלתא ותילתא והשתא לא שקילנא אלא שבעין וחמשא ומה לי להפסיד בסילוקך תפסידי את לא אני אפ"ה כך מדת הדין נותנת כיון דלא נסתלקה מכל המנה אלא מלריב עם בעלת מנה הלכך של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים ושל שלש מאות חולקות מאה וחמשין ביניהן ונוטלת כל אחת מהן ג' דינרי זהב ע"כ. והקשו בתוספות אמאי לא משני בכותבת בעלת ג' מאות ובעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לנו עמך בכ"ה זוזים ונראה דאי הכי פשיטא ולא היה צריך התנא לשנות סדר חלוקתן משום האי גוונא אבל השתא אשמועינן טובא. ועוד תמהו התוספות אהא דאמרינן דאמרה לה מדין ודברים כו' דמאי טעמא תפסיד בעלת ג' מאות במה שכתבה בעלת ק"ק לבעלת מנה ואע"ג דרש"י קא פריש לה לא אתפרש להו שפיר טעמא דמלתא: והריטב"א כתב וז"ל של מנה נוטלת חמשין תלתין ותלתא ותילתא הוא וכו'. פירוש שהרי אין לה בה אלא שלישית המנה אמר שמואל בכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה פי' דהויא לה בעלת מאתים לגבה כאלו אינה משותפת במנה ההוא והוא בין בעלת מנה ובעלת שלש מאות והכי נמי מצי לאוקמה בכתב לה הכי בעלת שלש מאות וכדאוקי לסיפא שבעלת שלש מאות היא הכותבת אלא דהכא חדא מינייהו נקט וניחא ליה טפי ההיא דסמיכא ליה ובסיפא נקט ההיא דסמיכא לתרוייהו והוו רישא וסיפא בחדא גוונא ולא עוד אלא דברישא נמי איכא כתיבה דשלישית וכדבעינן לפרושי לקמן כנ"ל. אי הכי אימא סיפא פי' אי הכי לאו דוקא דהא לכ"ע לא אתיא מתני' שפיר אי נמי דדוקא הוא ומשום דאפשר לאוקומה בשתי תפיסות כדלקמן תימא לה הא סליקת נפשך ממנה פירוש דאע"ג דלבעלת מנה בלחוד הוא דכתבה דין ודברים אין לי עמך מכל מקום לא אתי האי פלוגתא דמתניתין שפיר ממה נפשך שאם אנו דנין שאמרה לה לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה זה לפי דמחלתי כל זכותי ממנו אם כן יחלקו המנה ההוא בין בעלת מנה ובין בעלת שלש מאות ותטול בעלת שלש מאות מנה פלגא מהאי מנה ופלגא מהאי מנה ותשקול בעלת מאתים חמשין בלחוד דהיינו פלגא דמנה שני. ואם אנו דנין הלשון הזה שנתנה לבעלת מנה חצי זכותה שהיה לה ליטול במנה שהוא שבעה עשר פחות שליש א"כ הרי נשאר לה לבעלת מאתים ליטול מן המנה ההוא י"ז פחות שליש ותטול ממון בעלת שלש מאות שלשיתו דהיינו ל"ג ושליש ונמצא שנוטלת בעלת מנה חמשין כדתניא ל"ג ושליש מחלקה וי"ז פחות שליש מחלק חברתה ובעלת מאתים ע"ו דינרים פחות שליש שנשאר לה מן המנה הא' ונ' מן המנה השני ובעלת ג' מאות תטול פ"ג ושליש ל"ג ושליש מן המנה האחד וחמשין מן המנה השני ואם אנו דנין הלשון הזה שנתנה כל זכות שהיה לה במנה ההוא לבעלת מנה אם כן בעלת מנה תטול ס"ו ושני שלושים ובעלת מאתים חמשין ובעלת שלש מאות פ"ג ושליש ואלו אנן לא תנינא חדא מהני ופרקי דמתני' דאמרה לה בהדיא מעיקרא מדין ודברים הוא דסליקית נפשאי כלומר שהתנו בין שלשתן בפירוש שלא תערער על בעלת מנה במנה האחד ותטול חלקה שלם כאלו אינה משותפת עמה בו ויחלקו השאר היא ובעלת ש' ואלמלא שקבלה עליה כן גם בעלת השלש מאות לא כל הימנה של זו לאבד מזכותה כלום במנה זה והיה לה ליטול פ"ג ושליש אלא ודאי כדאמרן. והא דאמרן מעיקרא שכותבת בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה לא דק תלמודא אלא דנקט לישנא רויחא דמתני' בכותבת דין ודברים אין לי עמך איירי והשתא מפרש לה תלמודא צורתא דמתני' כדאיתא ממש ודכותה בתלמודא הא כל שלא אמרו כאן אלא כלשון הראשון הא ודאי של מנה נוטלת נ' ושל ר' ס"ו פחות שליש ושל ש' פ"ג ושליש כנ"ל. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
ותלמידי ר' יונה כתבו וז"ל תימא לה בעלת ש' לבעלת ר' הא סליקת נפשך ממנה כתב רש"י ולא תטול כי אם במנה השני בלבד ואין זה נראה דלמה לא תטול חלקה במה שנשאר במנה הראשון דהא לא סלקה נפשה אלא לגבי בעלת מנה שלא תמעיט בחלקה אבל לגבי בעלת ש' לא סלקה נפשה דבהדיא אמרה לה אין לי עמך אלא ה"פ תימא לה הא סליקת נפשך ממנה ולא היה לה ליקח כי אם השליש דהיינו ל"ג ושליש וזו ברשותך נטלה נ' י"ז פחות שליש יתר על חלקה ומאותן י"ז פחות שליש החצי הם שלי והחצי שלך למה אפסידה אני מחלקי תלכי ותוציאה מידה ואקח אף אני חלקי מהן או אקח מן הנ' הנשאר ל"ג ושליש שהוא שיעור חלקי והשאר אניחנו לך ומהדרינן משום דא"ל בעלת ר' מדין ודברין הוא דסליקת נפשאי כלומר אם נטלה בעלת המנה יותר ממה שהיה ראוי לה ליקח מן הדין אני לא הקניתי לה אלא מחלקי בלבד סלקתי זכותי ובזה הנשאר אקח חלקי עמך שוה בשוה ואם תרצי את לתבוע לבעלת המנה הרשות בידך ויש להקשות כיון דמדין ודברים בלבד סלקה נפשה תלך בעלת שלש מאות ותוציא מיד בעלת מנה כיון דבעלת מאתים לא הקנה לה אלא שסלקה עצמה מדין ודברים. ויש לומר דלא אמרינן דמדין ודברים בלחוד הוא דסלקה נפשה אלא כשבעלת המאתים עצמה תבא לערער הא לאו הכין יכולה בעלת המנה לומר לא נתכוונה מדין ודברים בלבד אלא קנייה גמורה הקנית לה וכל זמן שהיא לא תערע' עלי ישאר בידי ובעלת המאתים יכולה לומר לה לכי וערערי ואם לא תערערי לא תחלוק עמי בחמשים הנשארים דהוה מצי למימר בכותבת בעלת שלש מאות לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך. זו היא שטת חכמי פרובינצא ז"ל וזהו הנראה עיקר למורי הרב נר"ו. וי"מ דבעלת שלש מאות אינה יכולה להוציא מיד בעלת מנה דכיון דגבתה גבתה ואע"ג דקי"ל שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ומפרשים דמאי דאמרינן דבעלת מנה נוטלת חמשים אינו ר"ל שנוטלה על פי ב"ד אלא שנטלה מעצמה שהיתה חושבת שאמרה לה בעלת מאתים דין ודברים אין לי עמך במנה מיד זכתה ולפיכך תפסה ואם תבא אח"כ בעלת מאתים או בעלת ש' לא יוכלו להוציא מידה דכיון שגבתה גבתה והכי אתמר משמיה דרבי' נתנאל צרפתי ודוחק הוא דלשון נוטלת על פי ב"ד משמע אבל הריא"ף ז"ל כתב שמועה זו בלשון ערבי ופרי' אותה על דרך אחרת דהאי דאמרי' בדכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה אינו ר"ל שכתב לה אחר הנשואין אלא שכתב לה בשעת הנשואין קודם שחל שעבודן וגם ר"מ הלוי ז"ל על אותו הדרך דרך ובא וזה לשונו כגון דכתבה לה בעלת מאתים בשעת נשואין לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה דחזו ליך למיגבי דמעיקרא כי חייל שעבודא דכולהו אחדא עיקר הוא דחייל הילכך פלגא ליה בעלת מנה ובעלת ש' לחד מנה בשוה והיינו דקתני של מנה נוטלת חמשים ומקשים אי הכי אימא סיפא של מאתים ושל ש' שלשה של זהב אמאי ותימא לה בעלת ש' לבעלת ר' הא סליקת נפשך ממנה דכיון דכתבה לה לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה ממילא סליקת נפשיך מכל המנה דהא כלה הוה חזי לבעלת מנה ומסתמא מכל מידי דמשתעבד לה לבעלת מנה סליקת נפשיך ולית לך שעבודא אלא במנה תניינא למפלג בהדאי בשוה דאשתכח דשקלת בעלת מנה ובעלת מאתים חמשין ובעלת ש' מנה ופרקינן משום דאמרה לה מדין ודברים הוא דסליקת נפשאי כלומר דאמרה לה בעלת מאתים כי סליקת נפשאי לאו מגופו של מנה דחזי לי סליקית נפשאי ומשעת נישואין חייל שעבודא דנא אמאתים אפיקא מינייהו חמשין דחזו לה לבעלת מנה משום שעבודא דבעלת ש' דגרע לה ממנה פלגא פש להו מאה וחמשין דשוי שעבודי דידן בגוייהו הילכך פליגנא להו בהדיך בשוה ולא מציא בעלת ש' לומר לה את הפסדת אנפשיך דסליק' נפשיך ממנה דבעלת מנה ואסיפת לה שיבסר נכי תילתא אמאי דהוה חזי לה חשבינהו להנך שיבסר נכי תלתא ממנה דילך דכי אמרינן היכא דהויא זכיא מעיקרא כל חדא מינייהו במנה דילה במאי דחזי לה מסתמא והדרא בעלת מאתים וכתבה לה לבעלת מנה מידי דינא הוא דחשבית לה ממנה דילה אלא השתא דכתבה לה הכי מקמי דחייל שעבודא דחדא מינייהו אשתכח דלא אפסדה לבעלת ש' ולא מידי דאכתי לא חייל שעבודא דילה אהאי מנה וכי חייל שעבודא דילה בתר הכי אמאי דמשכח למיחל הוא דחייל וכיון דההיא שיעורא דאשתכח חזי כוליה בין לבעלת מאתים בין לבעלת שלש מאות תרוייהו בהא שיעורא בהדדי נינהו וחייל שעבודא דתרוייהו עלווייהו בשוה ומשכחת לה נמי כתבה לה בתר נשואין כגון דלא קנייה בעל להאי ממונא אלא לבתר כתבה לה בעלת מאתים לבעלת מנה דין ודברים א"ל עמך דכי חייל שעבודא דכולהו בתר הכי על הדין עיקרא הוא דחייל והיינו טעמא נמי דאמר לה בעלת מאתים לבעלת שלש מאות מדין ודברים הוא דסליקית נפשאי דאם כן הוא דינא דלא שקלא בעלת מאתים אלא שתין ושבעה נכי תילתא דמסתמא הוו חזו לה ממנה תלתין ותלתא ותילתא אתיא בעלת מנה שקלא מינייהו שיבסר נכי תילתא פש לה לבעלת מאתים שיבסר נכי תילתא וחמשין דמטו לה ממנה תניינא הא שתין ושש נכי תילתא ודייקי' תו אסיפא דקתני הוי שם ש' של מנה נוטלת חמשים ושל מאתים מנה בשלמא של מנה נוטלת חמשים כדקאמרינן אלא של מאתים מנה אמאי שבעין וחמשה הוא דאית לה דהא לית להו שעבודא אלא למאתים בלחוד וכיון דשקלא מינייהו בעלת מנה חמשים פשו להו מאה וחמשין דפליגי להו בעלת מאתים ובעלת שלש מאות בשוה דאילו מנה תליתאה לא משתעביד אלא לבעלת ש' לחודה אמר רב יהודה אמר שמואל הכא במאי עסקינן בכותבת בעלת ש' לבעלת מנה דין ודברי' אין לי עמכם במנה ומהשתא לא תוקי' סיפא בכותבת בעלת ר' לבעלת מנה דין ודברים אין לי עמך במנה כי ברישא דאם כן אישתכח דאסתלקן להו בעלת מאתים ובעלת ש' ממנה והוה דינא דתשקלי בעלת מנה לחד מנה לחודה אלא הכא במאי עסקינן בכותבת בעלת ש' לחודה לבעלת מנה ולבעלת מאתים בחד מנה לגמרי פליגא לה בעלת מנה ובעלת מאתים למנה בשוה ושקלה בעלת מנה חמשין ומסתלקא ושקלא בעלת ר' מיניה חמשין והדר' ופלגא בהדי בעלת ש' במנה תניינא ובעלת ש' שקלא ליה למנה תליתאה לחודה ואשתכח בידה דבעלת מנה חמשין ובידה דבעלת ר' מנה ובידה דבעלת ש' מאה וחמשין: של מאתים מנה ע"ה הוא דאית לה פרש"י ז"ל ע"ה הוא דאית לה דהא כיון דאוקימנא בכותבת בעלת מאתים וכו'. אין לה לחלוק מעתה אלא במאה וחמשים אבל במנה שלישי אין לה כלום. ע"כ. וצריך פירוש לפירושו ויש לפרש דהכי קאמר דאילו הוה מוקמינן ליה בכותבת בעלת ש' וכמ"ש הריטב"א הוה ניחא טפי ולא הוה קשיא לן ע"ה הוא דאית לה מיהו אין החלוקה מכוונת כולי האי אפילו תימא דבעלת השלש מאות היא הכותבת אם לא שתאמר דבעלת הש' היא דכתבה לבעלת המאתים ולבעלת המנה וכדתריץ ודוחק לומר דאסיק מעיקרא אדעתי' מאי דתריץ בתר הכין ומש"ה כתב רש"י דהא כיון דאוקימנא כו' ונראה דהכי פירושא דהוה מצינן לאוקמי מתניתין דהא דקתני של מנה נוטלת חמשין לאו שנטלה על פי ב"ד אלא שנטלה מעצמה וכמו שפירש רבי' נתנאל ז"ל וכדכתיבנא לעיל בלשון תלמידי רבי יונה ז"ל והכי פירושה דמתניתין דאע"ג דהיו שם ש' אם נטלה של מנה חמשין מה שגבת גבת וכדכתב רבינו נתנאל ז"ל וכדכתבינן והילכך הויא לה כאילו אין כאן מעיקרא אלא מאתים וחמשין דחמשין דגבת בעלת המנה כמאן דליתנהו דמי והרי במאתים שעבוד בעלת המאתים ובעלת הש' שוו בהו פש להו חמשין לבעלת הש' דלא רמיא שעבודא דבעל מאתים עלייהו ולכך בעלת מאתים נוטלת מנה ושל ש' ששה של זהב והכי גרסינן במתני' היו שם ש' של מנה נוטלת חמשים של מאתים כו' כדקתני ברישא ולא גרסינן ושל ר' בוא"ו וה"פ כששל מנה נוטלת חמשים אז נוטלת של מאתים מנה וכו' ופי' נוטלת חמשים היינו שנטלה מעצמה וכדכתיבנא ואשמועינן תנא דמתניתין דחמשים דבעלת מנה לא מעלה ולא מוריד לענין השעבוד והויא לה כאלו לא היו כאן מעיקרא אלא מאתים וחמשים כדכתיבנא ולכך בעלת מאתים נוטלת מנה ושל ש' ששה של זהב אבל השתא דאוקימנא בכותבת בעלת ר' וכו' מעתה לפי חשבון הש' אין לה לחלוק אלא במאה וחמשים אבל במנה שלישי אין לה כלום כנ"ל: אמר שמואל בכותבת בעלת ש' וכו'. הקשו בתוספות דמאחר דאשמועינן ברישא דהוי סיפא בכותבת בעלת מאתים כו' דאשמעינן חידושא טובא דמצי אמרה לה בעלת מאתים לבעלת ש' מדין ודברים הוא דסליקית נפשאי מאי חידושא אשמועינן תו בהך סיפא עד דקא משני סדר חלוקתן דלפי שעבודן חולקין. והר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות תירצה יפה ואפשר דאי לאו סיפא לא הוה מפרישנא רישא דסיפא בכותבת בעלת מאתים אלא בכותבת בעל ש' אבל השתא דסיפא מיירי בכותבת בעלת ש' מעתה ע"כ רישא דסיפא מיירי בכותבת בעלת מאתים ואשמועינן רבותא טובא וכדכתי' כנ"ל:
רישא בשתי תפיסות וסיפא בשתי תפיסות פי' בשתי גוביינות ואף על גב דגוביינא דארעא היא שאין כתובה גובה מן המטלטלין קרי לה תפיסה כדאשכחן בריש פרקין ואפשר נמי דתפיסת מטלטלין היא כדפרש"י ז"ל וכגון שתפסה מחיים א"נ דשיעבד לה מטלטלין לכתובה בפירוש רישא בשתי תפיסות דנפלו לה ע"ה בחד זימנא וקכ"ה בחד זימנא תפיסה קמייתא דע"ה חלקו בין שלשתן שהרי כולן שוין בו ונטלה כל אחת מהן כ"ה ונשארו לה לגבות לבעלת מנה ע"ה ולבעלת מאתים קע"ה ולבעלת שלש מאות רע"ה וכשנפלו להן בתפיסה שנית קכ"ה הרי כולן שוות בע"ה יחלקו הע"ה בין שלשתן והחמשים הנשארים חולקות בעלת מאתים ובעלת ש' נמצאת בעלת מנה נוטלת חמשים ובעלת מאתים ובעלת ש' שלשה דינר זהב שהם ע"ה דינרי כסף לכל אחת סיפא בשתי תפיסות דנפלו לה ע"ה בחד זמנא וקכ"ה בחד זמנא פירוש הע"ה חולקות בשוה כמו שאמרנו כ"ה לכל אחת ומן הרכ"ה של תפיסה שני' נוטלות קע"ה שהם בשיתוף בין כולם וחולקות ע"ה מהם בין כלם כ"ה לכל אחת שאף הראשונה משותפת בהם שזה סך כתובתה עכשו אחר שנטלה כ"ה מן הע"ה הראשונים הרי שיש לכל אחת מהן חמשין והק' הנותרות מן הקע"ה חולקות בעלת ש' ובעלת מאתים ששתיהן משותפות בו והעודף על הקע"ה מן הרכ"ה שהוא חמשין הוא לבעלת ש' לבדה נמצאת אומר כי של מנה נוטלת חמשים מן השתי תפיסות ושל מאתים נוטלת מאה ושל ש' ק"נ כדברי משנתנו והאי דנקטה תנא בהאי צורתא משום דלא בעי למתני תשבורת החשבונות אלא שלמים דאי כדינייהו ממש הו"ל למתני בעלת מנה נוטלת ל"ג ושליש ושל מאתים פ"ג ושליש ושל ש' קפ"ג ושליש הלכך נקטה בכותבת חדא לאידך או בשתי תפיסות שיצא חשבון שלם ומינייהו שמעינן עיקר דינא. הריטב"א ז"ל. וההיא דכותבת הא כתבינן דאשמועינן רבותא והך דשתי תפיסות אשמועינן רבותא בהך חלוקה דוק ותשכח:
והרא"ה כתב וז"ל בשתי תפיסות כו' פירוש לאו למימרא דנפלו אחר מיתה דאם כן לא נפקא לן מינה מידי כיון שבאו לידן כולן כאחת או בזה אחר זה ותו דתפיסה דלאחר מיתה לדברי הכל לאו כלום הוא אלא כשתפסו מחיים ותפסו מתחלה כאחת ע"ה וזכו בהן בשוה וחולקין בשוה דהא בע"ה שעבוד שלשתן שוה ותפסו אחר כך כו' ע"כ: זו משנת ר' נתן דאמר בבבא מציעא בפרק הבית והעליה הבית והעליה של שניהם שנפלו אמר בעל העליה לבעל הבית וכו'. ואיבעיא לן התם בגמרא אין לו לבנות לא לזה ולא לזה מאי כלומר שאין להם כלום תא שמע ר' נתן אומר התחתון נוטל שני חלקים בקרקע והעליון שליש בקרקע ואמרינן התם מאי טעמא דר' נתן ומשני דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא כמה מפסדא עלייה לבית תילתא שמתוך גובה העלייה מרעי לכותלי בית שלישיתן ונפלי שאלמלא אין עליה בנויה על הכתלים היו עומדין יותר שליש שנים שעמדו הלכך שקיל תלתא בקרקע ואע"ג דכולה בית משועבד לכל חד וחד לתשמישו שקיל האי לפום מאי דאפסיד לה לבית והאי לפום רווחא דאית ליה בקרקע והכא נמי כל חדא וחדא שקלא לפום שעבוד כתובתה אמר ר' אין אני רואה דבריו באלו שלש שנים אלא חולקות בשוה בכולהו תפיסות בין בר' בין בשלש מאות דכל זמן שלא גבו עדיין הוה שעבודא דכלהו כתובות אכלהו מני ואף בעלת מנה הוי שעבודה אכלהו מני וברייתא הך משנה ר' נתן כו' ואגב מתניתין נסיב לה הכא משנה זו ר' נתן אמרה וסתם אשמועינן תלמודא דר' נתן אמרה אבל ר' פליג �עליו. רש"י במ"ק. ויש בזה הלשון ט"ס. ורבינו יהונתן כתב וז"ל משום הכי אמר זו משנת ר' נתן משום דשמעינן ליה דכוותה בב"מ פרק הבית והעליה הבית וכו' ככתוב לעיל בלשון רש"י ז"ל: רבי אומר אין אני רואה דבריו של ר' נתן כו'. אלא חולקות בשוה פירש ר"ח ז"ל דהיינו לפי מעות דחולקין כל עזבון המת בו' חלקים של מנה נוטלת חלק אחד ושל ר' שני חלקים ושל ש' שלשה חלקים וזהו הדין צדק שאמר ר' אין אני רואה דברי ר' נתן באלו דבבבא דרישא ובבא מציעא אבל בבא דסיפא דתנן היו שם ש' כו' לא חלק ר' אלא בין בתפיסה אחת בין בשני תפיסות הדין כך הוא כל אחת נוטלת לפי מעותיה ואין צורך להעמידה בכותבת אליבא דר' וזה הפי' נראה לי יפה אע"פ שאינו דומה פת' בשוה של רבי לפת' בשוה השנוי ברישא דמתני'. הר"י מטראני ז"ל:
ויש שהיו סוברין לומר דחולקות בשוה ר"ל כעין שנים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי דקיימא לן זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו וכי היכי דהתם בחצי המסופק זוכה בו מי שאומר כולה שלי והשאר חולקים הכי נמי הכא המנה האחת של בעלת הש' יניחו אותו והשאר יחלוקו בשוה וזה אינו מתקבל כלל ולא דמיין אהדדי דהתם בשנים אוחזין בטלית כל אחת ואחת מכחשת את חברתה ולפיכך באותו הדרך אבל הכא כל אחת ואחת מודה שיש לחברתה זכות. ע"כ נראה שהנכון כמו שכתב הרי"ף ז"ל דחולקו' בשוה ר"ל שנוטלת בעלת המנה כמו בעלת הש' עד שתפרע מן המנה וכן נוטלת בעלת המאתים וכו' שאין שעבודן מסתלק עד שיפרעו ואע"ג דגבי שותפין חזינן במסקנא דשמעתין שהשכר לאמצע שאני שותפין דקא מחלי אהדדי ומעיקרא כשהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים מסתמא אדעתא דהכי נחות אבל הכא גבי שעבוד לא מחלי שעבודיהו אהדדי. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

Daf 93b

השכר לאמצע דחולקין בשוה וה"ה דהפחת לאמצע מסתברא מילתיה דשמואל דשכר לאמצע בשור שלקחוהו לחרישה ועומד לחרישה כלומר שחורשין בו ולפיכך השכר לאמצע שהרי שניהם טרחו ביחד תחילה וסוף בלקיחתו של שור ובטרוח חרישה ואי לא הוה חלק דבעל מנה לא הוה תמן חרישה כלל שאין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה כלום הלכך חולקין בשוה אבל שור שלקחוהו לחרישה ושבח בבשר ושחטוהו זה נוטל לפי מעותיו וכו'. שהרי מתחלק הוא לאיברים והאי דנקט ראשית מקחו לחרישה רבותא אשמועינן דאע"ג דמעיקרא אדעתא דלפלגו בשוה נחות לשותפות השתא דשבח בבשר ושחטוהו והוא מתחלק לאיברים יטול איש איש לפי מעותיו. כ"ש. וזה הלשון עיקר. לשון אחר בשור לחרישה שהטילו לכיס להרויח זה מנה וזה מאתים וקנו ב' שוורים אחד במנה ואחד במאתים וחרשו בהן שכר החרישה חולקין בשוה ששני השוורים טרחו ביחד בחרישה. לחרישה ועומד לטביחה שלאחר שקנאום לחרישה שמנו השורים והשביחו בגופן ומכרום לטביחה ורב המנונא אמר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה הואיל וטרח זה עמו וחזר על אותו שור בלקיחתו השכר לאמצע. וללישנא אחרינא נמי דפריש שקנו ביה שוורים ולא היה השבח אלא משור אחד והאי דקא נסיב תלמודא שור לחרישה ועומד לטביחה מילתא אגב ארחיה נקט שאין דרך בני אדם ליקח שור במנה ומאתים מתחלה לשחטו. מיתיבי שנים וכו' ברייתא היא. לקח זה בשלו שלקח זה שור בריא במאתים שלו וזה כחוש במנה ונתערבו וחרשו הרי זה נוטל לפי מעותיו וכו' דשור כחוש אין עבודתו שוה לבריא. וליפלוג בדידה כלומר אמאי נסיב חלוק בשני שוורים אפילו בהטילו מעות לכיס ולקחו שור אחד הוה מצי למתני זה נוטל לפי מעותיו וכו' אם איתא כדאמרת שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל וכו' מדלא קתני הכי ש"מ שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע וללישנא אחרינא לקח זה בשלו שלא הטילו לכיס כלום ולא לקחו שני שוורין בשלוש מאות ביחד ולא קנו מאמצע השותפות אלא כל אחד ואחד לקח לעצמו קודם שנשתתפו ליפלוג בדידה היכא דנשתתפו מתחלה והטילו לכיס. פחתו ממש שהפסידו. הותירו ממש שהרויחו וקתני כך הם חולקים כל אחד לפי מעותיו ותיובתא דשמואל. לא הותירו זוזי חדתי שהטילו לכיס זוזים פסולים ונשאו ונתנו בהם עד שהוציאו אותם זוזים חדשים היוצאים בהוצאה הילכך חולקין לפי המעות דהאי מנה הטיל ומנה שקיל ודוקא זוזי חדתי דאמרינן דהאי מנה הטיל ומנה שקיל במטבע אחד אבל בשתי מטבעות של שתי מדינות והאחת חזקה מחברתה שי"ב יחליפם בי"ח מחברתה ונשאו ונתנו בזוזים פסולין שלהם עד שנעשה מטבע חזקה כל כך הכא ודאי השכר לאמצע ולא אמרינן האי מנה הטיל ומנה שקיל והאי ר' הטיל ור' שקיל דאי אמרת השכר לאמצע אשתכח דבעל מנה שקיל טפי ממנה ובעל ג' מאה שקיל בציר מג' מאה שלא היו שוין ר' מאות זוזים שלהן אלא ג' מאות חדשים ואיכא על ו' מאות כל אחד ואחד נוטל שליש מנה הו'. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
אמר רבא מסתברא מילתיה דשמואל וכו' יש לפרש דרבה אתא לאפלוגי עלה דשמואל ושלש מחלוקות בדבר שמואל סבר לעולם השכר לאמצע ורבה סבר דוקא בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביח' חולקין לפי מעות ורב המנונא סבר אפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע ומיהו שור לטביחה ועומד לטביחה לפי מעות הן חולקין ובהא פליג אדשמואל ואם לא תפרש כן מאי אתא לאשמועינן רב המנונא טפי משמואל דקאמר ורב המנונא אמר וכו' כך היה נראה לפרש והכין סברו הריטב"א וריב"ש ז"ל בלשון רש"י ז"ל לקמן גבי הא דמותבי' ממתני' דתנן וכן שלשה שהטילו וכו' ולי אין ראיה מלשונו ז"ל דרבה אתא לאפלוגי עלה דשמואל וכדבעיא למכתב בס"ד והנכון דרבה ורב המנונא פליגי בסברת שמואל והכי קאמר רבה מסתברא מילתיה דשמואל בהכי וכיון דכן הכי אמרה שמואל ולקמן נאריך עוד בזה בס"ד: ודע דבסברת רב המנונא פליגי בה רבוותא ז"ל וזה לשון הרמב"ן ז"ל ורב המנונא לאו דוקא קאמר שור לחרישה אלא איידי דאמרה רבה אמר איהו נמי לחרישה והכי קאמר בשור לטביחה ועומד לטביחה דרב המנונא גופיה אית ליה סבריה דרבה דשור לחרישה ועומד לטביחה בתר טביחה דבסוף אזלינן הילכך שור לחרישה ועומד לטביחה שוין הן ופרש"י וטבחוהו ומכרוהו ודיינינן נמי מדאקשינן עליה דרבה מהא דתניא שנים שהטילו לכיס וכו'. אמאי לא פליג ותני בדידה ואילו לרב המנונא ניחא אלמא לא מצי למפלג ולמתני בדידה דאפילו בשאר מיני סחורה דלאו בעלי חיים אלא ראויי' ליחלק נמי השכר לאמצע ודייקא נמי מדקא מקשי תנן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקים פירוש לרב המנונא קשיא דאילו לרבה מצי לאוקמה בשור לחרישה ועומד לטביחה אי נמי בשאר מיני סחורה דלאו בעלי חיים נינהו וסתמא בשאר מיני סחורה הראויה ליחלק קיימא אבל רב המנונא לא מצי לאוקמה בהכי ודייקינן מינה מדאצטריך רב נחמן לפרוקא למתניתין בזוזי חדתי ובאיסתרא דציציתא דלרב המנונא לית ליה אוקמתא אלא בהכי אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה אפילו טבחוהו ומכרוהו אי נמי בעסקא השכר לאמצע וליכא למימר דמש"ה לא אוקמה בשאר עסקי דאי הכי פשיטא דאדרבה הא פשיטא טפי דזוזי חדתי ודציציתא במעות עצמן חולקין ואנן כרב המנונא קי"ל דברייתא מסייעא ליה ורב נחמן מפרק אליביה וכדפסק רבינו הגדול ז"ל אבל מ"ש בפירושא דשמעתא דרב המנונא דוקא כשלקחוהו מתחלה לחרישה קאמר וכשמכרוהו כשהוא חי דשמעת מינה דאי מכרוהו לאחר שחיטה חולקין לפי מעות וכן אם לקחוהו מתחלה לטביחה אע"פ שמכרוהו כשהוא חי חולקין לפי מעות הא לא אתחוורא גבן דאי ס"ד הכי היכי אקשינן עליה מתני' ואצטריך לדחוקה ולאוקמה בזוזי חדתי לוקמה כשלקחוהו מתחלה לטביחה א"נ כשמכרוהו לאחר שנשחט א"נ בשאר עסקי כגון רווחא דפירי וכיוצא בה הלכך נקטינן פי' דהא מלתא כדברי רש"י דכולה סוגיין מסייעא ליה וכדכתבינן ור"ח ז"ל כתב במלתא דרבה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה כיון שנמלכו לטביח' בטל הפירוש של חרישה והו"ל כשותפות סתם וחולקת לפי מעות ואפשר לפי פירוש זה דרב המנונא פליג אשותפות סתם ועוד כתב ז"ל תנן וכן שלשה שהטילו לכיס וכו' י"א קושיא על רב המנונא היא אבל המפרש הקושיא לרב' לאו דוקא היא וקרובים דבריו למה שפירשנו וטעמא דהא מלתא דכיון שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ולא התנה עמו שיטול לפי מעותיו מסתמא השכר לאמצע משום דניחא ליה בשותפותיה כי היכי דליעסק בה טפי או משום דכי לית ליה אלא מאתים לא מצי זבין כמה דניחא ליה וכי אית ליה תלת מאה מצי מזבין כמה דבעי הרי שהיה שור שוה שלש מאות ואית ליה מאתן לא מצי למזבניה וכי משתף בהדי האי מצי מזבין כמה דבעי וכן אתה אומר בכל מיני עיסקא ואע"ג דלאו בעלי חיים נינהו דמאן דאית ליה זוזי טפי רווח בהו טובא ועוד דמזלא דבי תרי עדיף ומחלי להדדי. ומצאתי בירושלמי וכן שלשה שהטילו לכיס כו' אמר ר' אלעזר הדא דתימר כשהיתה הסלע חסרה או יתירה אבל לשכר ולהפסד כולם חולקים בשוה וקשיין הדין יהיב מאה דינרי והדין יהיב עשרה ואת אמר הכין חברייא אמרין יכול הוא מימר ליה על ידי עשרה דינראי סלקת פרקמטיא פירוש על ידי עשרה דינרין שלי הפרקמטיא עולה שאינך יכול לקנות כל דבר אלא בעשרה דינרין שלי כמו שכתבתי למעלה עד כדון דהות פרקמטיא זעירא הות פרקמטיא רובא פי' בתמיה אם היתה פרקמטיא רבה שהוא יכול ליקח כל דבר הנמכר שם מאי איכא למימר יכול הוא מימר ליה עד דאת מזבין חדא זימנא אנא עשרה זימנין עד כדון במקום קרוב היה במקום רחוק פי' אם מוליכין הפרקמטיא למקום רחוק למכרה הרי אינו יכול למכור עשרה פעמים כשיעור מכירתו של זה אמר רב אילא יכיל הוא מימר ליה עד דאת אזיל ואתי חד זמן אני אזיל ואתי עשרה זימנין פירוש הפרקמטיא שלי מיעוטא וקלה לישא אותה נמצא הוא מרויח בה יותר זהו מה שמצאתי בירושלמי בהאי פירקא והוא מפורש כדברי רש"י ז"ל ושוב מצאתי בפרק שור שנגח שהסוגיא הזאת בלשון הזה תמן תנינן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו כך הם חולקים אמר ר' בון בר חייא נראין הדברים כשנטלו מרגליות בו יכול למימר ליה אלולי עשר דינראי לא הוה מזבין לך אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין וזה תימה הוא מאי קאמר דאדרבה איפכא הוא לפיכך נראה דהכי קאמר דמתני' קתני פחתו או הותירו ומשמע להו דוקא שפחתה הסלע או הותירה אבל לשכר השכר לאמצע הלכך אמר ר' בון דנראין הדברים שהשכר לאמצע כשנטלו מרגלית שאינה ראויה ליחלק ויכול לומר אלולי עשרה דינרין שלי לא היו מוכרין אותה לך הלכך השכר לאמצע אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין כלומר חולקין הסחורה עצמה לפי מעותם וכיון שראויה היא ליחלק אף השכר לפי מעות. אי נמי הכי קאמר נראין הדברים בלוקחין מרגליות שיהא יכול לומר אילולי עשרת דינראי ואין משנתינו בלוקחין מרגליות אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין הסחורה לפי ריוח שבה והיינו מתניתין אמר ר' אלעזר ודבר שדרכו ליחלק יכיל למימר ליה את פרקמטיא דידך סגיין את מעגי מזבינתיה ונדי פרקמטיא דידי קליל ונדי הפיך ומתהפך ומטי כך פי' מעגי מעגן מלשון עגונה כדכתיב הלהן תעגנה ואית דגרסי מעני מלשון ענוי. פי' מטי כך כלומר משיך אותה שאני מרויח כמה שאתה מרויח ברוב שלך ור' אלעזר דרושלמי ס"ל כרב המנונא דגמרא דילן ולמדנו שעיקר דבר זה כדפירש רש"י ז"ל. עכ"ל הרמב"ן ז"ל:
וכ"כ הרא"ה ז"ל תלמידו אלא דגריס בלשון הירושלמי עד כדון דהוה פרגמטיא רבה הוה פרגמטיא זעירא כלומר שהיתה פרגמטיא שלא היתה נקנית אלא בסיוע שניהם הות פרגמטיא זעירא שהוא יכול לקנותה בכדי חלקו בלי סיוע הלה מאי איכא למימר ע"כ. גם פירש ההיא דפרק שור שנגח כמו שפירש רבו ז"ל וז"ל ונראה דהכי קאמר דמשמע להו למתני' פחתה הסלע או הותירה קאמר דוקא אבל שאר ריוח חולקין לאמצע ולפום הכי קאמר דכי אמרינן דבשאר ריוח חולקין לאמצע בשנטלו מרגלית דהתם יכול לומר לו שלא היה יכול לקנותה אלא בעשרה דינרין שלו אבל דבר שדרכו ליחלק מביאין לאמצע וחולקין כראוי וזהו לפי מעות. אי נמי איכא למימר דלאו אמתניתין קאי אלא ה"ק נראין דברים דבנטלו מרגליות יכול למימר ליה אילולי עשרה דינראי לא הוה מזבין לך וכיון שכן ראוי שיהא לאמצע אבל דבר שדרכו ליחלק ליכא למימר האי טעמא מביאין לאמצע וחולקין ומתני' בדבר שדרכו ליחלק ע"כ. הרי הצעתי פלוגתא דרבוותא דאיכא בשמעתין ומעתה נפרש הסוגיא אחת לאחת בס"ד ע"כ:
השכר לאמצע פירוש לא יחלקו השכר לפי המעות אלא כך נוטל זה כמו זה שיש בני אדם שחריפים במשא ובמתן יותר מחביריהם ומפני כך הוסיף זה להטיל מעות יותר או שמא מפני אהבתו לא חשש הלכך כל זמן שלא פירשו אלא הרויחו בסתם חולקין השכר בין שניהם לאמצע אך אם פירשו ליטול כל אחד כפי מעותיו הכל כפי התנאי. הר"י מטראני ז"ל: בשור לחרישה ועומד לחרישה פירוש כיון שהשכר שעושין הוא מובדל מן הקרן הוי הכל לאמצע וכן נמי אם שמו מעות בכיס להשתכר בהם והותירו כיון שהשכר מובדל מן הקרן השכר לאמצע אבל שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו'. פירוש שהשכר עומד על הקרן כל אחד ואחד נוטל קרן משובח וכל שכן אם לקחוהו מתחילה לטביחה או אם קנו עגלים לגדלם שכל אחד הוא נוטל חלק כפי מעותיו. הר"י מטראני ז"ל:
וכתב הרא"ה ז"ל וז"ל בשור לחרישה ועומד לחרישה וכו' וה"ה לקחוהו לטביחה ודעתם לטבחו אם נשתכרו בו לחרישה שחולקין לאמצע שאין חולקין לפי מעות אלא אחר טביחה שראוי ליחלק לגמרי ע"כ: ורב המנונא אומר אפילו שור לחרישה וכו'. פי' אע"פ שהשכר עומד על הקרן אם היו עתידים לחלקו לאיבריו ולהוליך הבשר כל אחד בביתו היו נוטלין לפי מעות אבל כיון דלמכירה קאי וסוף דיותירו המעות נמצא שהריוח הוא מובדל מן הקרן וכאלו נשתכרו בפרקמטיא דמי שהשכר לאמצע ולא תימא דוקא בשלקחוהו לחרישה תחלה אלא אפילו לקחוהו תחלה לטביחה כיון דלמכירה קאי ולא לחלקו לאיבריו הוי השכר לאמצע אלא משום דנקט רבה שור לחרישה ועומד לטביחה נקט נמי איהו האי לישנא ולאו דוקא. הריטב"א ז"ל:
ובשיטת הרי"ף קא אזיל אבל רש"י פירש דמיירי אפילו לאחר שחיטה וחולקין אותו לאיבריו דאפילו הכי השכר לאמצע וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכדכתיבנא לעיל:
והתוספות ז"ל מפרשים דרב המנונא דוקא נקט שור לחרישה ועומד לטביחה אבל שור לטביחה ועומד לטביחה מודה דהשכר לפי מעות ומה שהקשה הרמב"ן כבר תרצה הרא"ש ז"ל בפסקיו ע"ש. ורש"י כתב וז"ל זה נוטל לפי מעותיו וכו'. שהרי מתחלק לאבריו והאי דנקט ראשית מקחן לחרישה רבותא אשמועינן דאע"ג דמעיקרא אדעתא דלמפלג בשוה נחות לשותפות השתא דשבח בבשר ושחטוהו והוא מתחלק לאבריו יטול איש איש לפי מעותיו. ע"כ. אלמא דלרבותא בעלמא מפלגינן בהכי ולא לעיקר דינא וכיוצא בזה כתבו התוספות לקמן בשמעתא דנחת רוח בדבור המתחיל הא ר"מ הא ר' יהודה וכו' ואם לא תאמר כן הוה ליה לרש"י לפרושי דרב המנונא בדוקא נקט שור לחרישה ועומד לטביחה וממילא משתמע רבותא דרבה אלא משמע דלרבותא בעלמא הוא דפירש כן ולא לעיקר דינא דרב המנונא ומוכרח לפרש כן לפי שיטתו ז"ל דעומד לטביחה היינו דשחטוהו ממש ומתחלק לאיבריו דכיון דלא חייש רב המנונא במאי דמתחלק לאיבריו לפנינו דהא ודאי יש לזה שני חלקים ולזה חלק אחד והוה לן למימר דכל אחד יקח חלקו מושבח כמות שהוא ועם כל זה לא חייש רב המנונא אלא דס"ל דהשכר לאמצע מעתה משמע דלא שני ליה כלל וכ"כ הרמב"ן בדעת רש"י וכדכתיבנא לעיל: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל ורב המנונא אמר וכו'. כתב רש"י דמאי דנקט רב המנונא אפילו לקחו שור לחרישה לאו דוקא אלא אפילו לקחו אותו לטביח' ס"ל דהשכר לאמצע אלא איידי דאמר במילתיה דרבה שור לחרישה נקט האי לישנא ומאי דאמרינן ועומד לטבח' אינו רוצה לומר שראוי לחרישה ונמלכו עליו למכירה ואח"כ נזדמן שמכרוהו אבל אם טבחוהו חולקין באיבריו לפי מעות כמ"ש הריא"ף ז"ל אלא עומד לטביח' לאו דוקא דה"ה אם טבחוהו דבכל ענין אמר רב המנונא השכר לאמצע אלא איידי דאיירי רבה בעומד לטביחה לאשמועינן רבותא דאפילו קודם השחיטה נסתלק השותפות נקט נמי רב המנונא במילתיה עומד לטביחה ע"כ. ולא מצינו דכתב כן רש"י ז"ל אם לא כדכתיבנא ומיהו מה שכתב בסוף לשונו דמאי דנקט עומד לטביחה לאו דוקא וכו' אלא איידי דאיירי רבה בעומד לטביחה וכו' לא כתב כן רש"י ז"ל דבהדיא כתב גבי מילתיה דרב אבל שור לחרישה ושבח בבשר וטבחוהו זה נוטל לפי מעותיו וכו' וכתב שהרי מתחלק לאיבריו וכו'. הא קמן להדיא דס"ל ז"ל דאפילו רבה לא קאמר אלא כששחטוהו ומתחלק לאבריו אבל קודם השחיטה לא נסתלק השותפות והא דנקט ועומד לטביחה לאורויי דשבח בבשר והויא ליה שור פטם דלא חזיא לחרישה אלא לטביחה כנ"ל. ויש לקיים סברת תלמידי רבינו יונה ז"ל גם בזו וכדבעינן למכתב קמן בס"ד: מאי לאו בשור לחרישה וכו'. וקשה מאי קאמר והא עלה דשמואל דנקט נמי כי האי לישנא גופיה דהך ברייתא קא פריש לה רבה דמסתברא דלא אמרה שמואל אלא בשור לחרישה ועומד לחרישה ולמאי דפרישנא לעיל דרבה אתא לאפלוגי עלה דשמואל ניחא שפיר בזה בס"ד אלא פרושי קא מפרש רבה מלתיה דשמואל וא"כ הדרא קושיא לדוכתין. והתוספות ז"ל תירצו דמכח קושיא דאדתני סיפא קא דייק הכי. ולא נהירא דכיון דכבר פריש רבה האי לישנא דבשור לחרישה ועומד לחרישה מיירי דלישנא דשמואל ולישנא דהך ברייתא שוין הן מעתה הוה ליה לאתויי מעיקרא סיפא דברייתא ולאקשויי מינה ויש לפרש דהכי קא מותיב דכיון דתניא שניהם שהטילו לכיס וכו' ושמואל נמי קאמר כהך לישנא גופיה דהך ברייתא אלמא דהא אתא לאשמועינן דאין לך לחלק כלל אלא בכל גוונא השכר לאמצע דכיון דהאמורא דרכו לפרש וסתים כלשון הברייתא אלמא דס"ל דכללא הוא דהשכר לאמצע ואין לחלק כלל ודוחק לומר דשמואל לא ידע הברייתא דהיאך כיון דלמנקט כלשון הברייתא ממש אלא ודאי אתא לאשמעי' דאין לך אלא כסתם לישנא דברייתא דבכל גוונא השכר לאמצע ותיובתא דרבה דקא מפרש למילתיה דשמואל דלאו בכל גוונא קאמר השכר לאמצע אלא בשור לחרישה ועומד לחרישה והך תירוצא אתיא שפיר למאן דמפרש דרב המנונא בכל גוונא קאמר השכר לאמצע אבל לשיטת התוספות דסבירי להו דרב המנונא דוקא בשור לחרישה ועומד לטביחה הוא דקאמר השכר לאמצע אבל בשור לטביחה ועומד לטביחה מודה נמי דזה נוטל לפי מעותיו כו' א"כ לרב המנונא נמי תקשי דשמואל כייל וקאמר דבכל גוונא השכר לאמצע ואיהו קא פריט דדוקא בשור לחרישה אבל שור לטביחה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו' ותלמודא לא קא מותיב אלא לרבה דוקא. ולכך דחיקו התוספות בתירוצא דהך קושיא וכדכתיבנא ומאי דתריצנא הוא נכון ומשני תלמודא לא בשור לחרישה וכו' פירוש להכי הדר שמואל וקאמר מאי דקתני בברייתא לאשמעינן דדוקא שנים שהטילו לכיס דהיינו ששמו מעות בכיס להשתכר שהשכר מובדל מן הקרן ודכוותה שור לחרישה ועומד לחרישה דבתרוייהו איכא למימר דחלקו המועט של זה מועיל כמו חלקו מרובה של זה וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל והירושלמי דכתיבנא לעיל אבל שור לחרישה ועומד לטביחה דמתחלק לאיבריו שהשבח עומד על הקרן השבח גריר בתר הקרן וכל אחד נוטל לפי מעותיו כנ"ל: אבל שור לחרישה כו'. ואיכא למידק טובא למה ליה למהדר ולמימר הכין הא ודאי דרבה הכי סבירא ליה דשור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו' דהכי קאמר רבה להדיא ואפשר לפרש דהכי קאמר דאם היה אומר רבה דשור לטביחה ועומד לחרישה זה נוטל לפי מעותיו וכו' פירוש דהוה אזלינן בתר מציאות המקח היכי נעשה דכיון דלקחוהו מעיקרא לטביחה לחלוק כפי מעותיו אע"ג דבסוף נמלכו ועומד לחרישה זה נוטל לפי מעותיו כו' ולא הוה אזלינן בתר סילוק השותפות דמשום דשחטוהו ומתחלק לאיבריו זה נוטל וכו' הלכך לא היינו מקשים ליפלוג וליתני בדידה דהיינו ממש לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו דשור לטביחה דמיא לזה עומד בשלו כו' שהרי שור לטביחה עומד לחלוק באבריו וכל אחד יטול כפי חלקו המגיעו ושוב כשמעמידין אותו לחרישה הרי נתערבו החלקים יחד ושפיר איכא לשנויי דהכי קאמר שור לטביחה ועומד לחרישה נעשה כמי שלקח זה בשלו כו' אבל השתא דקאמר דדוקא שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו' ועיקר טעמו היינו משום דכיון דשחטוהו ומתחלק לאבריו לא איכפת לן במציאות קנייתו ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל וכו' דשור לחרישה ועומד לחרישה ושור לחרישה ועומד לטביחה היינו בדידה טפי מזה לקח בשלו וכו' ולא דמיא לזה לקח בשלו וכו' כלל ומשני הכי נמי קאמר במה דברים אמורים בשור לחרישה וכו' אבל שור לחרישה ועומד לטביחה נעשה כמי שלקח וכו' פירוש אע"ג דמעיקרא כשלקחוהו לחרישה הוא דלקחוהו מ"מ כיון דהשתא מיהא עומד לטביחה נעשה כמי שלקח זה בשלו וזה בשלו וכו' דזה נוטל לפי מעותיו כו' ומדמינן סוף מלתא דהרי שחטוהו ומתחלק לאיבריו לראשית מקחו דהכא דזה לקח בשלו וזה לקח בשלו דכך לי כשמחלקים אותו לבסוף אע"ג דמעיקרא לקחוהו מעורב כמו שלקחו אותו מעיקרא מחולק ולבסוף נתערב כנ"ל. ודע דמאן דפירש דרב המנונא דוקא בשור לחרישה ועומד לטביחה הוא דקאמר השכר לאמצע אבל שור לטביחה ועומד לטביחה לא קאמר דהשכר לאמצע קא פריש דלהכי לא מותבינן לדידיה ליפלוג וליתני בדידה משום דטפי קרי ליה בדידיה מאי דמוקי הכל בשור לחרישה ומפליג בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וזה בשלו ממאי דהוה תני הכל בהטילו לכיס והוה מפליג בין שור לחרישה ובין שור לטביחה וכמו שכתב הרא"ש בפסקיו מעתה איכא לאקשויי נמי מאי קא פריך לשיטת רש"י ז"ל לפלוג וליתני בדידה וכו' והרי איכא למימר דטפי בדידה הויא מאי דמיירי כולה ברייתא רישא וסיפא בשור חי ובמציאות המקח באיזה אופן נעשה והכל בשור לחרישה ומפליג בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וכו' ממאי דהוה תני הכל בשור אחד ומפליג בין שור חי לשור שחוט ומתחלק לאבריו ולזה פירש רש"י ז"ל לפלוג וליתני בדידה. אף כשהטילו לכיס מעות ולקחו בהמה אחת יחלקו ולימא זה נוטל לפי מעותיו וכו'. ע"כ. והיה אפשר לפרש דלהכי הדר וקאמר אבל שור לחרישה ועומד לטביחה מאי זה נוטל לפי מעותיו כו' לומר דכיון דלא מוקי ברייתא אלא בשור לחרישה ועומד לחרישה משמע דכי קאמר שור לחרישה ועומד לטביחה עומד לטביחה ממש קאמר ולא שטבחוהו בפועל קאמר ומעתה תקשי שפיר לפלוג וליתני בדידה ואע"ג דרבה בעיקר מימריה נקט נמי בהאי לישנא אבל בשור לחרישה ועומד לטביחה מכל מקום השתא דקא מתרץ למתניתין ומגבב חלוקות לאוקמה בה מתני' אי איתא דס"ל דאפילו שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע לא הוה מוקי מתני' בשור לחרישה ועומד לחרישה בלחוד אלא הוה מוקי מתניתין ומימרא דשמואל בכל מיני שכר דהויא לאמצע אם לא ששחטוהו ומתחלק לאבריו ואפשר דאע"ג דרש"י ז"ל פירש בעיקר מימריה דרבה דעומד לשחיטה היינו ששחטוהו הכא בשקלא וטריא דשמעתא יפרש דרבה עומד לשחיטה דוקא קאמר וקודם השחיטה נסתלק השותפות וכמו שפירשו תלמידי רבינו יונה ז"ל. ולהכי פירש רש"י הכין בעיקר מימריה דרבה משום הא דרב המנונא דאיתאמרה עליה וכי היכי דניתי שפיר הא דאמרי הכא אבל שור לחרישה כו' וכדכתיבנא דוק ותשכח כנ"ל:
לקח זה בשלו פירוש בודאי כששמו בכיס זה מאתים וזה מנה וקונים בהם פרקמטיא כיון שאינם סוחרים המנה לבד והמאתים לבד אלא הכל ביחד הוה השכר לאמצע אבל כשזה לקח שור במנה וזה שור במאתים וערבום ביחד לחרוש ולהשתכר בהם כיון שקרנו של זה מובדל תמיד מקרנו של זה כל אחד נוטל לפי מעותיו. ה"ר ישעיה מטראני ז"ל:
נעשה כמי שלקח זה במנה וכו' ואם תאמר הא דחיקא האי תירוצא טובא ולא מתרצינן לה אלא כי קשיא רישא לסיפא וכמו שכתבו התוספות בריש פרק המפקיד וכתבו התוספות בפרק הפרה דטפי עדיף לשנויי תברה מי ששנה זו לא שנה זו מלשנויי נעשה וכיון שכן מי דחקו לרבה לאוקמי רישא בשור לחרישה ועומד לחרישה ולשנויי נעשה ויש לומר דהסברא דחקו דמסתברא דהיכא דמתחלק לאבריו ולזה שני חלקים ולזה חלק אחד דכל אחד יטול חלקו מושבח ואין השכר לאמצע וכיון דע"כ לא כללא קא כייל שמואל מעתה מוקמינן ליה במאי דמסתבר טפי דהיינו שור לחרישה ועומד לחרישה אבל עומד לטביחה אע"ג דלא שחטוהו עדיין הויא ליה כזה לקח בשלו וזה בשלו דכל עומד לטביחה להא דמיא דזה יעמוד בשלו וזה יעמוד בשלו וכדכתיבנא לעיל וכל שכן לאחר ששחטוהו דדמיא ממש לזה בשלו וזה בשלו וגריעא נמי מניה דהתם הרי נתערבו לבסוף והכא הרי כל אחד נוטל חלקו ונסתלק בשותפות ומסתברא שכל אחד יטול חלקו כמו שהוא ואם היינו מפרשים דרבה בכולה שמעתא אית ליה דעומד לטביחה היינו ששחטוהו ממש וכדפירש רש"י ז"ל לעיל ניחא טפי ואפילו למאי דפרישנא דבהך שקלא וטריא סברינן דרבה בעומד לטביחה ולא ששחטוהו ניחא דכיון דבע"כ אמרינן נעשה כששחטוהו הכי נמי אמרינן לה בעומד לטביחה אע"ג דלא שחטוהו וכדכתבינן כנ"ל: תנן וכן שלשה שהטילו לכיס פחתו או הותירו וכו'. פירש"י ותיובתא דשמואל משמע דסבר מרן ז"ל דרבה ורב המנונא פליגי אדשמואל דשמואל סבר לעולם השכר לאמצע והיינו תיובתא והיינו דלא אשכחן לה תירוצא אלא בזוזי חדתי או באיסתירא צונייתא דאלו לרבה איכא לאוקמה בשור לחרישה ועומד לטביחה ולרב המנונא בשור לטביחה ועומד לטביחה ואין זה נכון דודאי רבה ורב המנונא לאו לאפלוגי עליה דשמואל אתו אלא לפרושי מימריה דרבה הכי קאמר דמסתברא מילתיה דשמואל בהכי וכיון דכן הכי אמרה לה שמואל והכין מתפרש האי לישנא בכל דוכתא עד דפירש לה בהדיא דאמרינן התם בפרקא קמא דסנהדרין אמר רבא מסתברא מילתיה בשוכר וכו' אמר רב אפילו נטל הלכך קשיין הכא לשמואל אליבא דרב המנונא. הריטב"א ז"ל: וכ"כ ריב"ש ז"ל דמדכתב רש"י ז"ל ותיובתא דשמואל משמע דס"ל דרבה לאפלוגי עליה דשמואל קא אתי וכתב דליתא דאם כן הוה ליה למימר והאלקים אמרה שמואל בין בשור וכו'. כדאמרינן בפרקא קמא דמציעא והאלקים אמרה רב בין בשדה זו וכו' וכן לקמן בפרק הנושא והאלקים אמרה רב בין בבתו נערה כו' ע"כ. ולי נראה דמרן ז"ל לא כיון מעולם לומר דרב אתי לאפלוגי עליה דשמואל דקושטא דמילתא דכל כי האי לישנא לפרשי קא אתי וכן כתבו התוספות ז"ל בסוף פרק זה בורר ומשמעות הלשון כפשטו הכי משמע ועוד אי רבה לאפלוגי קא אתי נצטרך לומר דרב המנונא דוקא שור לחרישה ועומד לטביחה קאמר והא אוכחנא לעיל מלשון רש"י דסבירא ליה דלא בדוקא נקט אלא דרב המנונא בכל גוונא סבירא ליה דהשכר לאמצע מעתה ע"כ צריכין אנו לפרש דרבה ורב המנונא בפירוש דמימרא דשמואל פליגי דאי לאפלוגי אתו מאי חדית לן רב המנונא טפי משמואל אלא ודאי ס"ל לרש"י דרבה לפרושי מילתא דשמואל קא אתי ומ"ש רש"י ותיובתא דשמואל הכין משמע ליה פירושיה דמתני' דקתני וכן ג' שהטילו לכיס כו' משמע דשמו מעות בכיס ונשתכרו והותירו המעות מדקתני וכן שלשה שהטילו לכיס וכו' משמע דדומיא דבבא דרישא דמיירי בשעבוד הכתובות דכל אחת נוטלת כפי שעבודה הכי נמי מיירי בהטלת מעות לכיס והרויחו והותירו המעות וכדפירש"י ז"ל במהדורא קמא וכדכתיבנא לעיל במתני' וקתני עלה כך הן חולקין דלמה לי למתני כך הם חולקים במאי דהוה תני וכן שלשה שהטילו אם פחתו והותירו הוי סגי למה לי למתני כך הן חולקין לדיוקי דלפי המעות חולקין לעולם ואפילו בריוח מעות דדמיא לשור לחרישה ועומד לחרישה דכי היכי דהתם מצי למימר אילולי חלקי לא היה יכול לחרוש הכי נמי איכא למימר בריוח המעות דאילולי עשר דינרין שלי לא היה מרויח כל כך דלא היה נקנית אותה הסחורה אלמלא אותם עשר דינרין שלי וכדאיתא בירושלמי כדכתבינן לעיל ומזלא דבי תרי עדיף ויש בני אדם חריפים יותר במשא ומתן ומנה שלהם עדיף מאלפא דחבריה וכיון שכן תקשי לשמואל בין לרבה בין לרב המנונא דכולי עלמא ס"ל דבשור לחרישה ועומד לחרישה ס"ל לשמואל השכר לאמצע ומתני' ס"ל דלעולם חולקין לפי מעות וזהו שכתב רש"י פחתו פחתו ממש וכו' וקתני כך הן חולקין לפי המעות ותיובתא דשמואל ע"כ. וקרוב לזה פירש הר' ישעיה מטראני ז"ל וז"ל מאי לאו פחתו פחתו ממש הותירו וכו' פי' וקשיא לשמואל בין אליבא דרבה בין אליבא דרב המנונא שהרי אם הותירו מעות אע"פ שאין השכר עומד על הקרן נוטלין לפי מעות וברייתא דלעיל דפרקוה תרוייהו משום דלא תניא פחתו או הותירו אלא השכר לאמצע בלחוד אבל הכא דתני פחתו או הותירו אתיא קשיא לתרוייהו ע"כ. הא קמן כדפרישנא אלא דיש הפרש בטעם ולמאי דפרש"י לעיל גבי שור לחרישה ועומד לחרישה צריכינן לפרש כדפרישנא כנ"ל:
והתוספות ז"ל לא פירשו כן דס"ל דתיובתא היינו לרב המנונא דלרבה איכא לאוקמי מתניתין בשור לחרישה ועומד לטביחה ואשמועינן רבותא דזה נוטל לפי מעותיו וכו' אבל לרב המנונא קשיא ולפי מאי דס"ל דרב המנונא בדוקא נקט שור לחרישה ועומד לטביחה קשיא להו דלרב המנונא נמי לא תקשי דדילמא מתני' מיירי בשור לטביחה ועומד לטביחה ותירצו דלא מצי מיירי בהכי דא"כ מאי קמ"ל עוד קשיא להו לפי שיטתם ז"ל דא"כ מאי משני הותירו זוזי חדתי והא הויא ליה כשור לחרישה ועומד לטביחה דכל אחד נוטל חלקו ואפ"ה ס"ל לרב המנונא דזה נוטל לפי מעותיו וכו' הכי נמי הותירו זוזי חדתי אע"ג דכל אחד נוטל חלקו דדמיא לעומד לטביחה מכל מקום מעיקרא שמו אותם לכיס להשתכר ביחד שכר מובדל לעצמו ויותר על החשבון דדמיא לשור לחרישה דס"ל לרב המנונא דזה נוטל מעותיו וכו' ובשלמא לשיטת רש"י דתיובתין לשמואל אפילו לדעת רבה ומשום דמשנתנו דמיא לשור לחרישה ועומד לחרישה משני שפיר דהותירו זוזי חדתי וכו' לא דמיא לשור לחרישה ועומד לחרישה אבל לשיטת התוספות קשיא ותירצו בתוספות דבריוח מועט קא מיירי דאין הפרש אלא בין ישן לחדש והכל הוא מטבע היוצא להדיא שאין כאן אלא חלוק מעט בין חדש לישן וכיון שכן איכא למימר שלדעת כן נשתתפו יחד שאם לא ירויחו אלא חלוף המעות שבשביל ריוח מועט כזה לא יקפידו אלא כל אחד ואחד יקח חשבון מעותיו וקשיא להו לפי שיטתם דא"כ חדתי ועתיקי היינו על כרחין ישנים וחדשים והם של מלך אחד ולא נפסלו כלל דאי נפסלו הרי כאן ריוח הרבה ולא מחלי אהדדי מעתה תקשי דבפרק הזהב מוכיח בכמה דוכתי דישנים יוצאין בהוצאה יותר מחדשים ותירצו דישנים היינו ישנים יותר מדאי וחדתי לאו לאפוקי עתיקי אלא לאפוקי אסתירא דצוציתא שהם ישנים יותר מדאי ולשיטת רש"י ניחא ההיא דהזהב זוזי חדתי היינו של זה המלך ועתיקי היינו של מלך שעבר והם פסולים ואינם יוצאים בהוצאה דהא תיובתא לשמואל הויא ובעינן לדמויי מתני' לשור לחרישה ועומד לחרישה ואפילו לרב המנונא נמי לא תקשי דשניא עומד לטביחה דהשבח ניכר בקרן אבל זוזי חדתי אין שום שבח ניכר בהם אלא דהמלכות פסלתו והמעות עצמן כדמעיקרא אינון ואין בהם שום שינוי כלל לכך חולקים לפי מעות דכל חד מאי דיהיב שקיל כנ"ל פירושה לפי' רש"י והתוספות ז"ל: והריטב"א כתב וז"ל הותירו זוזי חדתי וכו'. פרש"י ז"ל זוזי חדתי שהטילו זוזים ישנים ונשאו ונתנו בהם עד שנעשו חדשים ויוצאין בהוצאה הילכך חולקין לפי המעות דכל מאי דיהיב שקיל אם הותירו יותר על החשבון השכר לאמצע. אסתירא דצוציתא שנפסל המטבע ואין יוצאין בהוצאה אלא שנותנין אותה על מכה שבפיסת הרגל כדאמרינן במסכת שבת מאי צוציתא בת ארעא דכיון דישנן בעין נוטל כל אחד ואחד כחשבון שהטיל אבל אם פחתו מאה או חמשים זה מפסיד מחצה וזה מפסיד מחצה שהשכר וההפסד למחצה (לשון רש"י ז"ל) ובודאי דהא דנקט תלמודא זוזי חדתי לאו למעוטי סתם עתיקי דבפרק הזהב מוכח דעתיקי חשיבי מחדתי אלא לאפוקי צוציתא או מטבעות ישנים מאד שאינם חשובים כמו החדשים וגם רש"י לזה נתכוון ע"כ. ומה שכתבתי נ"ל עיקר וכן כתוב להדיא במהדורא קמא וכדכתבינן לעיל.: והר' ישעיה מטראני ז"ל כתב וז"ל הותירו זוזי חדתי וכו'. פי' שהטילו זוזים ישנים ונשאו ונתנו בהם עד שנעשו חדשים וכו' ככתוב בפירוש רש"י ובהא לא מבעיא רבה אלא אפילו רב המנונא מודה דלאו למכירה קיימי שימצא בהם עודף על הקרן או פחות אלא כל אחד מוליך זוזיו או מושבחים או מופסדים לביתו אבל שור לטביחה דקאי למכירה וסוף שיהיה יתרון במעות חולקין באמצע והלכה כשמואל וכפירוקא דרב נחמן דכל מידי דמשתעבדי ולא קאי השכר על הקרן חולקין באמצע וכדתניא בברייתא דאייתינן לעיל אבל אם היה השכר או הפסד על הזוזים כל אחד נוטל מעותיו או משובחים או מופסדים. ע"כ ואזיל לשיטתיה ז"ל. הרי פירשנו שמועתנו לדעת רש"י ותוספות ז"ל ואכתי איכא לאקשויי דתקשי על המקשן מדידיה אדידיה דמעיקרא מותיב לרבה מהברייתא דהשכר לאמצע ושוב מותיב מהמשנה איפכא דחולקין לפי מעות הוה ליה לאקשויי מהמשנה לברייתא וממילא יתורץ רבה ורב המנונא והתוספות ז"ל כתבו בפ' לא יחפור דאין לומר תרי מקשנים וכ"כ בעל הליכות עולם והרשב"א ז"ל כתב דאמרינן תרי מקשנים עיין בחדושיו פרק הפרה ועיין בחדושי ברכות (לו) ובחדושיו לחולין גבי נעץ סכין בכותל ודוחק למאי דכתיבנא לעיל דכי מותיב לרבה לעיל מדתני' ב' שהטילו לכיס וכו' אמאי דפריש רבה בדשמואל קא מהדר ליכא לאקשויי כלל דהמקשן שפיר הוה אית ליה דמתני' תיובתא דשמואל וברייתא סייעתיה דהיינו כדברי שמואל ומכל מקום שביק סתם מתני' ופסק כברייתא אלא דקא בעי לאותובי מעיקרא לרבה אמאי דפריש בדברי שמואל וכדפרישנא לעיל אבל לשיטת התוספות קשיא דמעיקרא פריך לרבה ושוב פריך לרב המנונא ואפשר דהמקשן לא הוה קשיא ליה מהמשנה לברייתא דהוה מוקי ברייתא בשנים שהטילו לכיס וקנו מן האמצע מרגלית דבר שאין ראוי ליחלק ולכך השכר לאמצע כמו שכתוב לעיל בלשון הרמב"ן ז"ל ומתניתין מיירי כשהרויחו מעות הראוי ליחלק וכן שור אבל השתא דאוקים מלתא דשמואל בשור דהוי דבר הראוי ליחלק תקשי ברייתא לרבה ומתניתין לרב המנונא:
מתני' מי שהיה נשוי ד' נשים זו אחר זו ואיידי דתנא לעיל ג' נשים תנא הכא ד' נשים ולאו דוקא קתני ארבע. רש"י במהדורא קמא. ויש מי שתירץ דאגב אורחיה קא אשמעינן עד ארבע לנסיב טפי לא לנסיב כי היכי דלמטי עונה לחדש לכל אחת וכדאיתא דבשלש פשיטא ליה דאין הראשונה נשבעת לשלישית שהרי היא נפרעת עכשיו בלא שבועה ויכולה הראשונה לומר איני נשבע לך שכבר נתקבלה כתובתיך אלא אפילו בארבע אין הראשונה נשבעת לשלישית דשבועה לאחת שבועה למאה: הראשונה קודמת לשנייה ושנייה לשלישית כו'. כלומר אע"פ שיש שם נכסים מספיקין לכלם וטעמא משום שמא תמצא שדה אחת שאינה שלו שאותה שמוציאין השדה מידה חוזרת וחולקת עם האחרות. תלמיד הרשב"א ז"ל: הראשונה נשבעת לשנייה פירש רש"י אם שנייה טוענת הואיל ואת באת ליטול תחילה השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום דלמא לא משתייר לי וכו'. ע"כ ושמעינן מהכא כי מלוה מוקדם שבא לגבות תחלה ודוחה לבעל חוב מאוחר שנשבע המוקדם שבועה בנקיטת חפץ שאינו פרוע כאלו בא ליפרע מנכסים משועבדים ואין נאמנות שטר מועיל בזה כדמוכח ממאי דכתיבנא בפרק הכותב. הריטב"א ז"ל: וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל הראשונה נשבעת לשניה כו'. פירש רש"י ז"ל שאם השנייה טוענת הואיל ובאת ליטול תחלה השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום דילמא לא משתייר לי נכסים כשיעור כתובתי ואף שלישית תאמר כן לשנייה ורביעית לשלישית. נראה מתוך לשונו שאם ברור לנו שיש בנכסים שיעור כל הכתובות שאין משביעות זו את זו אבל הרמ"ה כתב שאפילו ברור לנו שיש בנכסים כשיעור כל הכתובות משביעות זו לזו והטעם שלו מפני שיכולה השניה לומר לה אני רוצה שתשבע שלא תפסת שום דבר לא בחייו ולא אחר מותו כי שמא זו השדה שאני לוקחת היום או מחר תמצא שאינה שלו ואם תתפסי זו השדה לכשיוציאו מידי אותה שלוקחת אני לא יהיה לי ממה לגבות ולפיכך אני רוצה לחייב אותך שבועה כי שמא תפסת שום דבר ולא תרצה לישבע וישאר הקרקע לאחריות לעצמי ואע"ג דקדים שעבוד ראשונה אפ"ה משבעת אותה השניה שהרי כל הנכסים משועבדים לה ואשתכח דכי שקלא מנכסים משועבדים שקלא וכן שלישית לשניה ורביעית לשלישית והרביעית נפרעת שלא בשבועה שזו אינה נפרעת מנכסים משועבדים כיון שכבר לקחו כולן שיעור חובן. ואין זה נראה למורי הרב נר"ו דאם איתא דאף על פי שיש בנכסים שיעור כל הכתובות משביעות זו את זו אם כן אף הרביעית נמי היתה נשבעת מפני זה הספק אלא ודאי הנכון כמ"ש רש"י ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא הראשונה קודמת ליטול כתובתה נשבעת לשניה שלא גבתה כתובתה מבעלה דאימר צררי אתפסה וכגון שלא נשתייר מן הראשונה שיעור כתובתה של שנייה ושנייה לג' דאי אתפסה צררי אותן נכסים שנשתיירו מן הראשונה שנטלה השנייה שלא כדין נטלה ואפילו הכי נשבעת לג' ואם גבו כולן ג' נשים ולרביעית אין לה כתובה שלישית נשבעת לרביעית ואם יש נכסי כדי כולהו הרביעית שהיא האחרונה אינה נשבעת לחברותיה וכדמפרש שמואל בגמרא טעמא דת"ק ודבן ננס ואליבא דאביי נשבעת ליתומים ע"כ:
והרביעית נפרעת שלא בשבועה מיירי מתניתין כגון דליכא שבועה משום יתמי כגון ביתומים גדולים וסבירא ליה לתנא דמתניתין דיתומים שאמרו קטנים ולא גדולים ודלא כאביי קשישא כדאיתא בגמרא אי נמי כשחייב מודה והודאתו הודאה לגבי יתומים ואינה הודאה לגבי ב"ח דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן וכדמוכח לעיל בפ' האשה שנתאלמנה. ריב"ש:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל ויש תימה היכי קאמר ת"ק שהרביעית נפרעת שלא בשבועה שאע"פ שאינה נשבעת לחברותיה יש לה לישבע ליתומים וממילא הוי כאלו נשבעה לכן אוקמה אביי למתניתין בגמרא ביתומים גדולים תנא קמא סבר לא אמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלא ביתומים קטנים ובן ננס סבר שאפילו כשהיתומים גדולים נשבעת הלכך אע"פ שאינה נשבעת לאחרות נשבעת ליתומים והוא הדין לשאר יורשים דבכולהו איכא למיחש להתפסת צררי ע"כ: היו כולן יוצאות ביום אחד פירש"י כלומר יוצאות לפנינו ומלמדנו שכולן נכתבו ביום אחד ע"כ. כן הוא בפירושי דוקני. וקשיא ליה לשון יוצאות דמאי איכפת לן בשעה שיוצאות לפנינו אם זמנו של זה הכתוב בתוכו אינו כזמנו של זה ותירץ דהוה ליה כאלו קאמר שנכתבו ביום אחד ומשום דבשעה שיוצאות לפנינו מתברר לנו כתיבתן נקט נמי הכי ובמהדורא קמא כתב וז"ל היו כולן הכתובות יוצאות ביום אחד שנכתבו ביום אחד:
זכתה ונוטלת כתובה קודם לחברותיה ומש"ה קודמת דבירושלים היו כותבין שעות ובירושלים עסקינן וכך היו כותבין בירושלים בכתובה בשעה פ'. רש"י במ"ק:
וז"ל תלמידי ר' יונה היו כלן יוצאות ביום אחד כו' כלומר כיון שכתבו השעות בשטרות כמו שהיו עושין בירושלים מוכחא מלתא דקפדי אשעות בההוא אתרא וכל הקודמת לחברתה זכתה אבל אם היו יוצאות ביום אחד ולא כתוב בהן שעות חולקות בשוה כמו אם היו יוצאין בשעה אחת דבמקום שאין כותבין שעות גילו דעתם דלא קפדי בהקדמת השעות וכמו שאינם מקפידים על הכתיבה כך אינם מקפידים על מסירת השטר ושעבוד שתיהן לא חל עד הלילה ע"כ:
גמ' במאי קא מפלגי תנא קמא ובן ננס כלומר בהי טעמא פליגי ברביעית. רש"י במ"ק:
וז"ל הריטב"א במאי קא מפלגי כלומר מ"ט דבן ננס הואיל ותנא קמא טעמא דידיה טעמא תריצא הוא דכיון דרביעית לא שקלא כלום מן הראוי אלא הקודמת לה למה תשבע ע"כ:

Daf 94a

שנמצאת שדה שנטלה אחת מן הראשונות בכתובתה שדה שאינה שלו שגזולה היא ביד הבעל והך אחרונה בעלת חוב מאוחרת היא ותנא קמא סבר מה שגבה לא גבה ואמטו להכי אינה נשבעת רביעית לשלישית שאפילו גבתה כתובתה כדין שלא קבלה כלום מיד הבעל אם נמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו ונגזל טורף שדה מן השלישית או מאחת מהן חוזרת על הרביעית שהיא מאוחרת וטורפת כתובתה מידה דהא אין גיבויה גיבוי הלכך למאי נשבעת לראשונות דהואיל ולא מוקמינן בידה אם נמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו נמצאת רביעית נשבעת בחנם לגבי ראשונות ובן ננס סבר מה שגבה גבה והלכך כי אתיא רביעית ומשקל כתובתה נשבעת לשלישית דאי אתפסה בעל צררי ומתרמי יומא או ליומא אחרי שדה של אחת מהן גזול שתוכל אותה שטרפו מידה שדה שאינה שלו לחזור על אותה שדה וכי נשבעת שלא גבתה כלום תו לא הדרא אחת מהן עלה דידה לשבועה דשבועה לאחד שבועה למאה ולא מציא רביעית למימר לשלישית לכשתמצא שדה של אחת מהן גזולה אני נשבעת דאמרה לה שלישית אי גביית בלא שבועה תו לא חזייא ולא מציא חדא מינן למהדר עלך דמה שגבית גבית ואליבא דשמואל לא מיירי מתני' בשבועה של יתומים דמוקים לה שמואל למתני' ביתומים גדולים וקסבר שמואל כי תקון רבנן שבועה ליתומים לקטנים תקון ובדליכא שיעור כתובות איירינן במתני':
ה"ג לא דכ"ע מה שגבה גבה בן ננס סבר חיישינן שמא תכסיף את הנכסים ואהכי משבעינן לה דאי לא סברה להכי לא איכפת להו להשביעני דאם נמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו עלי דידי הדרא ואזלא ומכחשא לארעא משום דלא סמכא דעתה עלויה הילכך כי משבעינן לה סמכא דעתה ולא מפסדא לה לנכסי דסברה בחנם לא משבעי לי בית דין ות"ק סבר לא חיישינן ונפרעת שלא בשבועה דכיון דאמרינן מה שגבה לא גבה שבועת חנם היא. ל"א אף היא לא תפרע אלא בשבועה שנשבעת ליתומים במאי קא מפלגי כגון שנמצאת וכו' והואיל ואין גבויה גבוי שכבר יצא ערעור על שדה של אחת מהן למאי משבעי לה יורשין מה שגבה גבה הילכך נשבעת ליתומים חיישינן שמא תכסיף ובן ננס סבר הואיל וידעה דלבסוף ראשונה נוטלתה ממנה מקלקלא להו לנכסי כי שבקי' להו בידה עד דתבעתה לדינא בעלת שדה גזולה הילכך כי משביעין לה סמכא דעתה ולא מפסדא והאי כגון שנמצאת לאו ממש הוא אלא שיצא עליה ערעור. גמגום רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל כגון שנמצאת אחת מן השלש שדות שגבו שלש נשים ראשונות. שדה שאינו שלו שגזלה וסוף שיבאו בעלים ויטלוה ממנה וכשבאה רביעית לגבות כתובתה משדה רביעית באה זו ועוררת לאמר למחר יבא הנגזל ויטול שדה מידי ונמצאת קרחת וכו'. והקשו בתוספות דמסתמא כשמשביעין את הרביעית משמע שעדיין לא גבתה מדקתני גבי רביעית נפרעת שלא בשבועה לא תפרע אלא בשבועה והואיל שכבר נודע שהיא גזולה למה יקחו אחת מן השלשה את הגזולה יניחו אותה לרביעית שהיא אחרונה וכן הקשה הריטב"א ז"ל דכיון דכשבאה הרביעית לגבות כבר נמצאת שדה ראשונה גזולה למה תגבה הרביעית כלום ואפילו בשבועה תטול אותה הראשונה ואע"פ שלא באו הבעלים הנגזלים לטורפה טרופה ועומדת היא. והרב רבינו יונה ז"ל תירץ שיכולה הרביעית לומר לאותה שבא ערעור על השדה שלא בעבור זה לא אניח אני מלגבות כתובתי כי שמא אותו הקול שיצא אינו אמת וכשיוציאו מידך ותראי לי שטר טירפא אניחנו ע"כ. ואיהו ז"ל פירש מעיקרא שנמצאת שדה אחת מהן שאינה שלו כלומר שיצא ערעור על השדה האחת מאותן השדות שלקחו הראשונות שלא היו שלו ולפי האי פירושא שייך תירוציה ז"ל ומיהו רש"י כתב שנודע שגזלה וסוף שיבאו בעלים וכו' משמע דאין להסתפק כלל שמא אינו אמת ושמא אפ"ה מציא הרביעית למימר אחוי טירפך ואניחנו. ודוחק. ואפשר היה לפרש שנמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו ואין ידוע איזהו היא וכתבו התוספות ז"ל דלא מסתבר למימר כן ושמא דכיון שכבר גבו אותן השדות השלש נשים ראשונות אינן רוצות השלש ראשונות להסתלק ממה שגבו דמסתמא השדות הטובים לקחו הראשונות ורוצה היא אותה שנטלה שדה זו של הערעור לאכול פירות שדה זו ושישאר בידה אם באולי ימותו הבעלים ולא תבא לידי טירפא וביני ביני תאכל היא הפירות ושבח הקרקע אע"ג דצריכה לפרוע דמי הפירות לבעל השדה מכל מקום חוזרת ונוטלת מן הגזלן וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מה' גזלה ואבידה. ויש חולקין ואומרים דכיון דנטלה השדה רקנית אינה פורע' דמי הפירות שאכלה כלל וכ"כ רש"י ז"ל וכמ"ש ה"ה ז"ל שם הילכך מצינן למימר דאותן שגבו אינהו דקא מעכבי שלא ליתן לרביעית השדה הגזולה ומיהו קשה דהתינח למ"ד מה שגבה לא גבה אבל למ"ד מה שגבה גבה מה סברא היא זאת לראשונות לעמוד בשלהם ולהיות בספק פן יבאו הבעלים ויאבדו את הכל משום הנאת שעה. והנכון דלמ"ד מה שגבה לא גבה כל אחת מהראשונות רוצות לעמוד בשלהן דאינן מפסידין במה שעומדים בקרקע יפה שהחזיקו בה ואוכל פירותיו והיום או למחר יטלוה הנגזל מידם ותטרוף משל אחרונה ולמ"ד מה שגבה גבה לעכבנו הרביעית מאחר שגבו כבר וכל אחת זכתה בשלה כבר ובמאי דכתב רש"י במהדורא קמא דלאו דוקא שנמצאת אלא שיצא עליו ערעור ניחא טפי הא דכתיבנא. עוד הקשו בתוספות על פרש"י ז"ל מאי קאמר בן ננס וכי מאחר שהיא אחרונה נשכרת אטו מי קאמר ת"ק נשכרה נפסדה קאמר שאינה נשבעת לפי שאין גבייתה כלום וכן הקשה הריטב"א ז"ל וז"ל מאי האי דקאמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה דאדרבה לת"ק הפסידה בשאינה נשבעת שלא ישאר הקרקע בידה היום או מחר. ואפשר דלפי סברתו קאמר דס"ל לבן ננס דמה שגבה כל אחת גבתה והאחרונה נמי מאחר שגבו הראשונות זכתה לגבות משדה רביעי' שאין עליו עוררין. והרא"ש ז"ל הקשה בלשון הזה וע"ק על פרש"י מאי קאמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה משמע שלעולם אינה נפרעת אלא בשבועה והלא אם לא נמצאת אחת מהן גזולה מודה בן ננס דנפרעת שלא בפניו. ויש לפרש דה"ק וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה שתטול שדה שאין עליו עוררין ושלפני' נוטלת שדה שנודע שגזולה היא וגם שתטול שלא בשבועה אלא לכל הפחות מיהא לא תפרע אלא בשבועה. והתוספות ז"ל מפרשים כפי' ר"ח ז"ל דאפילו בלא נמצאת פליגי וקאמר בן ננס שתשבע שמא תמצא אחת מהן שדה שאינה שלו ולא יוכלו לחזור עליה דמה שגבתה גבתה וא"ת דמדקא' תלמודא במאי קא מפלגי אמר שמואל כגון שנמצאת וכו' משמע דה"ק במאי קמפלגי פי' באיזה טעם פליגי ומהדר שמואל דבנמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו וכו' משמע להדיא דבהך גונא גופא פליגי וי"ל דה"ק במאי פליגי כלומר במאי תלוי עיקר טעמא שמחמת אותו טעם משביעה בן ננס לעולם כגון שנמצאת וכו' ומ"ה נשבעת אפילו לא נמצאת והכא בחיישינן שמא תכסיף. וא"ת בשלמא לשיטת רש"י הא ודאי כיון דכבר נודע שגזלה וסוף שיבאו בעלים ויטלוה אם אי אתה משביעה שמטה ואכלה סברה למחר מפקינן לה מינאי כיון דידועה כבר שגזולה היא אבל לשיטת התוספות עדין לא נודע אם יש שום שדה גזולה עד שתכסיף ומסתמא קרקע בחזקת בעליה היא עומדת וכיון שכן אמאי חיישינן שמא תכסיף ותירצו בתוספות כיון שהיא האחרונה וכולן חוזרות עליה לכך יראה היא שמא תמצא אחת מן השדות שאינן שלו ויחזרו עליה ואינה חוששת להשביח השדה ומכסיפתו וניחא בזה שהרבה התנא נשים אע"ג דבשלש נשים הוה סגי לקרב החששא דבכל כך נשים הקודמות אפשר שתמצא אחת מן השדות שאינן שלו ויחזרו על האחרונה ולכך חיישינן לשמא תכסיף ורבנן לא חיישי. וא"ת אכתי בשלמא לשיטת רש"י השבועה עצמה מתקנה לשלא תכסיף דכיון דנודע שגזלה אי לאו דמשביעין לה בודאי תכסיף ואי משביעין לה לא תכסיף אבל לשיטת התוספות מה שייכות יש לשבועה להכספה הרי בין תשבע בין לא תשבע לעולם היא יראה פן תמצא א' מהן שדה שאינה שלה וכדכתיבנא לעיל ואינה חוששת להשביח ופירש ר"ח דאיברא דאין לשבועה ענין להכספה ומיהו משביעין כדי שתפרוש אם התפיסה צררי ולפרש"י ז"ל יש דוחק גדול דהיכי משביעין אותה כדי להטעותה וכן הקשה הריב"ש ז"ל. וז"ל הרמב"ן ז"ל והקשו על פרש"י ז"ל וכי משביעין אותה להטעותה ול"נ שהדין כך הוא שיכולה הראשונה לומר את כבר נתקבלה כתובתיך ואין רצוני שיהא שדה זו בידך שמא תכסיפנו ונמצאת מפסדת ממני לכשאהא צריכה לחזור עליו לפיכך משביעין אותה וכיון שנשבעת על כרחה של ראשונה תעמוד השדה ברשות שניה עד שתבא היא לגבות ממנה ורבנן לא חיישי שמא תכסיף ואין צורך לפרש"י בזו ע"כ. והקשו התוספות לפי שיטתם ז"ל דכמו כן ישבע כל ב"ח דניחוש שמא יש ב"ח קודם שיטרוף ממנו ונשביענו כדי שיפרוש אם התפיסו צררי ולאו קושיא היא דאטו יש לנו לעשות תקנה לב"ח דליתי' קמן ושמא אינו בעולם אבל הכא אנו עושים תקנה בשביל הנשים הקודמות וכ"ש כי רבות הנה ויש לחוש להן וכדכתיבנא והקשו התוספות עוד לפי שיטתם ומה יועיל מה שיפרוש גם היתומים שיפול השדה בידם יכסיפוהו מחמת יראה זו שמא תמצא אחת מהן שאינה שלהן ותירצו דלא יכסיפוהו בשביל כך שחביבה בעיניהם עוד תירצו בתוספות דהיתומים למה יכסיפוהו אם אותה שדה ישביחו יהיה ריוח שלהם שיכולין לסלקו בזוזי אבל אחרונה תכסיף דהואיל ומה שגבתה לא גבתה אינה יכולה לסלקה בזוזי דאין להן בשדה אלא כנכרים בעלמא ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דאין השבועה אלא כדי שתחשוב שתשאר השדה בידה ומשום דכי חזיא דלא משבעינן לה ידעה דהדרא שלישית עילוה כשיטלו מה שבידה ושמטה ואכלה ולא חיישא הך רביעית לאשבוחי לארעא ולגבי היתומים לא שייך לומר כן ולגבי שאר ב"ח ליכא למיחש לשמא תכסיף כלל ודוקא הכא שנמצאת גזולה ונודע הדבר כן וסוף שיבאו בעלים ויטלוה הוא דאיכא למיחש כן דכי חזיא דלא משבעינן לה ידע וכו' אבל שאר ב"ח לא חייש לב"ח קודם כלל. וראיתי להריטב"א דפתח בשיטתו של ר"ח וסיים בשיטת רש"י וז"ל פרש"י כו' ותימה כו' לכך פירשו בתוספות כמו שפירש ר"ח דנמצאת לאו דוקא אלא שהראשונות חוששות שמא היום או מחר תהא נמצאת שדה אחת מן הראשונה שהיא גזולה ונמצא שעבודן על שדה רביעית זו ת"ק סבר לא תשבע דכי אתי גזלן ושקיל קמייתא הדרי אינהו על הרביעית דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ובן ננס אמר וכי מפני שהיא אחרונה נשכרת שלא תשבע אפילו על ספק זה הא ודאי נשבעת אפילו על ספק זה כיון דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה אמר רבה בר אבהו דכ"ע מה שגבה לא גבה פי' אבל לא מצי למימר דכ"ע מה שגבה גבה דא"כ למה לא תשבע ואע"ג דלא חיישינן שמא תכסיף והכא בחיישינן שמא תכסיף קא מפלגי פי' דחייש בן ננס שמא תכסיף הרביעית הזאת את השדה שהיא גובה דכי חזיא דלא משבעינן לה ידעי דהדרי עילוה ושמטה ואכלה ולא חיישא לאשבוחה וכיון דאיכא בע"ח אחריני דקדמי לה דין הוא שתשבע זו הא כל היכא דלא חזינן ב"ח קודמין לית לן לאשבועי שום ב"ח מפני ספק זה שמא יכסיפנו ולמחר יבא ב"ח אחר מוקדם והא פשיטא ומיהו ה"מ כשגובה מבני חרי דאלו כשגובה ממשעבדי לעולם אינו גובה אלא בשבועה אלא כשבא תוך זמן ע"כ. ולא ידעתי מהו דהא ודאי לא אמרי דכי חזיא דלא משבעינן כו' ושמטה ואכלה אלא כשנודע כבר שגזולה היא אבל כל עוד שאין עוררין לפנינו על שום שדה היא מחזקת בשלה ומשבחת לה לארעא וכך לה אי נשבע כמו לא נשבע ואי חיישת שמא תכסיף משום דחזיא דלא משבעינן לה אינה מדקדק' טפי אארעא לאשבוחה אבל כשנודע שגזולה היא וחזיא דמשבעי' לה אמרה בודאי שתשאר בידה דאי לא למה לן לאשבוע' אלא ודאי מה שכתבו התוספות דלהכי נשבעת כדי שתפרו' הוא עיקר לשיטתם וכדכתבינן. עוד הקשו בתוספות לרבנן נמי תהא האחרונה צריכה שבועה כדין כל הבא ליפרע מנכסי יתומים ולפירוש ב' בפרש"י ז"ל לעיל במהדורא קמא ניחא דס"ל לרבנן דכיון דיצא ערעור על א' מהשדות הראשונות ואין גבויה גבוי למאי תו משביעין להיורשים ומיהו רש"י ז"ל כתב בפירוש המשנה דביתומים גדולים איירי ודלא כאביי קשישא והיינו כפי מאי דפריש בפי' ראשון במהדורא קמא ובהאי שיטתא קאזיל במהדורא בתרא ודע דלא מצינן למימר דמתני' מיירי ביתומים גדולים ודלא כאביי קשישא אלא לשיטת רש"י דמפרש לה למתניתין כגון שגזלה וסוף שיבאו בעלים ויטלוה ממנה הלכך איכא למימר דדוקא בכה"ג ס"ל לבן ננס דתשבע אי משום מה שגבה אי משום דלא תכסיף וכדכתיבנא לעיל אבל לשיטת התוס' דס"ל דבן ננס סבר דמשום חשש שמא תמצא אחת מהן שדה שאינה שלו משבעינן לה לאחרונה היכי מצינן למימר דס"ל לבן ננס דלא כאביי קשישא דהבא ליפרע מנכסי יתומים גדולים לא ישבע והרי יותר יש לחוש ביתומים גדולים מהך חששא דשמא תמצא שדה שאינה שלו דהויא לה חששא רחוקה ואלו ביתומים איכא למימר דגדול במילי דאבוה כקטן דמי והויא ליה חששא קרובה הלכך ע"כ ס"ל נמי לבן ננס דאפילו ביתומים גדולים לא תפרע אלא בשבועה דכל מאי דאיכא למיחש חיישינן לענין שלא תגבה אלא בשבועה וכיון דבן ננס ע"כ ס"ל כאביי קשישא רבנן נמי הכי ס"ל דאי רבנן ס"ל דלא כאביי קשישא ובן ננס ס"ל כאביי קשישא א"כ לוקי מתניתין בהכי כדמוקי לה אביי בסמוך דאביי קשישא איכא בינייהו לכך פירשו בתוספות לפי שיטתם דאפילו כאביי קשישא מתני' וכגון שפטרה מן השבועה וכ"כ הריטב"א וז"ל וקשיא לן לפום אוקמתי קמאי היכי לא תקשי לן לת"ק למה אינה נשבעת כשבאה ליפרע מן היתומים וי"ל דהוה מוקמי לה כשפטרה מן השבועה דאי לאו הכי לא הוו פליגי בהא שום תנא דלכ"ע אין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה ואתא אביי וגלי לן דבהא נמי שייכא פלוגתא בדאביי קשישא ע"כ ובמתני' כתיבנא תירוצא אחרינא בשם ריב"ש כנ"ל. עוד הקשו בתוספות למאן דלית ליה דאביי קשישא היכי מפרש הנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה והא דתנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה דביתומים גדולים אינה צריכה שבועה וביתומים קטנים נמי ליכא לאוקמא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא א"כ רבית אוכלת בהן ולמאי דפירשו דלאוקימתי קמאי מיירי מתני' כגון שפטרה מן השבועה הלכך כלהו אית להו דאביי קשישא ולא תקשי ולא מידי אבל לאביי דס"ל דבדאביי קשישא פליגא לא תקשי הך קושיא אלא לת"ק דלית ליה דאביי קשישא אבל בן ננס דס"ל כאביי קשישא לא קשיא כלל ומ"מ כל מאן דמוקי מתני' בגוונא דלית ליה דאביי תקשי ליה הני מתני' דתנן הנפרעת מנכסי יתומים וכו' היכי מוקי לה ותירצו בתוספות דס"ל כמ"ד בערכין פרק שום הדיינים אף לכתובה משום מזוני והקשו עוד בתוספות אמאי לא אקשי מברייתא דאביי קשישא למ"ד אין נזקקין אלא א"כ רבית אוכלת בהן דהא קאמר אביי קשישא ואין צ"ל קטנים וכלהו תנאי מודו בהכי שגובין מיתומים קטנים בשבועה ולא פליגי אלא ביתומים גדולים אפילו למאן דמוקי פלוגתא דבן ננס ורבנן בדאביי קשישא ותירצו בתוספות דהוה מוקי לה בב"ח גוי דשייכא ביה שבועה כמו שרגיל ר"ת ז"ל לפרש שמותר לקבל שבועה מגוי ואפילו לר"ש שאסר וכו' איכא לאוקמה בגר תושב כו' ומיהו קשיא להו לתוספות מדקאמר אביי קשישא יתומים שאמרו משמע דאמתני' דגיטין או דהכותב קאי דמיירי בכתובת אשה על כן צריך לומר ודאי דהוה מוקי פלוגתא דבן ננס ורבנן בדאביי קשישא וס"ל כרבנן. כ"כ בתוספות ודבריהם צריכים ביאור דאפילו לאוקמתיה דאביי דמוקי פלוגתא דבן ננס ורבנן בדאביי קשישא אכתי תקשי למ"ד אין נזקקין אא"כ רבית אוכלת בהן מההיא דאביי קשישא אפילו אי ס"ל כרבנן דע"כ לא פליגי רבנן עליה דאביי קשישא אלא ביתומים גדולים דבהכי מיירי במתני' אבל ביתומים קטנים לא פליגי דאמאי ניקום ונימא דפליגי רבנן אפי' ביתומים קטנים ונוקמה מתני' דהנפרעת מנכסי יתומים וכו' ומתני' דאין אלמנה נפרעת וכו' דלא כרבנן כיון דבלאו הכי מתוקמא פלוגתא דמתני' שפיר ביתומים גדולים ומתוקמא מתנייתא כותייהו דרבנן וליכא למימר דפליגי רבנן ובן ננס בקטנים ולרבנן אין נזקקין דהא נזקקין לראשונ' ולשניה ולשלישית אלא ע"כ לא מצינן לאוקמה פלוגתייהו אלא בגדולים. ודע דבפרק הניזקין עלה דמתניתין דתנן אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית גרסי' עלה בגמרא בעי רב אחדבוי בר אמי יתומים שאמרו קטנים או אפילו גדולים תקנתא הוא דעבוד רבנן גבי יתמי לקטנים עבוד לגדולים לא עבוד או דילמא משום דלא מסיק וכו'. ופשיט מהא דאביי קשישא דאמר יתומים שאמרו גדולים ואין צ"ל קטנים ופריך עלה ודילמא ה"מ לענין שבועה דגדול במילי דאבוה כקטן דמי אבל לענין זיבורית לא ומסיק תלמודא והלכתא יתומים שאמרו גדולים ואצ"ל קטנים בין לשבועה בין לזבורית ע"כ. מעתה יש לי לפרש דאפילו אביי דמוקי פלוגתא דבן ננס ורבנן בדאביי קשישא לאו דפליגי רבנן עליה דאביי קשישא אלא דס"ל לרבנן דלא קאי אביי קשישא אלא אמתני' דזבורית אבל לשבועה בגדולים אינה צריכה שבועה ובקטנים אין נזקקין ובן ננס סבר דכי איתמר דאביי קשישא אשבועה אתמר והלכך אף האחרונה לא תפרע אלא בשבועה ומתני' דהנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה והא דתנן אין אלמנה כו' אתיא כבן ננס ורב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהן ס"ל כרבנן דלא קאי אביי קשישא אלא אזבורית ומתוקמא בשחייב מודה וכמו שכתבו התוספות בפ' הנזקין אבל לשבועה אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים כנ"ל אוקמתיה דאביי ואע"ג דקאמר ת"ק לית ליה דאביי לאו דוקא אלא ה"ק לית ליה דאביי לענין שבועה ולכך יש לי לומר דאע"ג דרש"י ז"ל פי' במתני' דמיירי ביתומים גדולים לאו משום דפליג אאביי קשישא דשפיר אתיא כותיה אלא דמפרש דלא קאי אביי קשישא אשבועה אלא אזיבורית. ודוק שרש"י כתב במשנתנו וז"ל וקסבר האי תנא כי אמרו רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכו'. ולא נקיט הא דתנן הנפרעת מנכסי יתומים וכו' ואידך דתנן אין אלמנה נפרעת וכו' דמיירי באלמנה משום דאפשר דרבנן פליגי עלה משום דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים ולא אפשר לאוקמינהו בב"ח גוי וכמו שכתבו התוספות ואביי קשישא נמי לא קאי אהני מתניתין אלא אמתני' דזיבורית וכדכתיבנא אבל התוספות לא כתבו כן לעיל אלא דלית ליה דאביי שכתבו ז"ל וז"ל ופר"י דביתומים גדולים איירי ודלא כאביי קשישא ולהכי קשיא להו עלה ולמאן דלית ליה דאביי קשישא היכי מפרש הנפרעת מנכסי יתומים כו' ולא מצי לתרוצי דביתומים גדולים וכבן ננס דמי דוחקנו לומר דרבנן לית להו דאביי קשישא ביתומים קטנים עד דלא נוקי הני מתנייתא כותייהו וביתומים קטנים דכולהו מודו בהו דע"כ לא פליגי עליה אלא ביתומים גדולים אבל ביתומים קטנים כולהו אית להו דאביי קשישא ולא מיירו רבנן ביתומים גדולים אלא משום דס"ל דהני מתנייתא מיירו ביתומים קטנים אלמא דהני מתנייתא אתיא אפילו כרבנן והיכי מצי אתיא כותיהו אבל אי אמרינן דרבנן ס"ל דלא קאי אביי קשישא אשבועה אלא אזבורית ממילא איכא למימר שפיר דרבנן פליגי בין איתומים גדולים בין איתומים קטנים דבקטנים אין נזקקין ובגדולים אין נשבעין וק"ל. ואפילו אם תפרש דכי קאמר אביי דאביי קשישא איכא בינייהו בדוחק קאמר דת"ק לית ליה דאביי פי' דפליג עליה בגדולים מ"מ איכא למימר דרב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן יפרש פלוגתא דרבנן ובן ננס הכין וכדכתיבנא כנ"ל: ושוב מצאתי להרא"ש בתוספותיו במסכת ערכין פרק שום היתומים דתריץ כן וז"ל מ"מ לרב אסי קשיא לעולם בב"ח גוי וכו'. וא"ת והא אמרינן בפרק הניזקין יתומים שאמרו גדולים ואצ"ל קטנים בין לשבועה בין לזיבורית והיאך נשביע את הגוי לר"ת שפירש שאם היה לו עסק עם הגוי שמותר להשביעו ניחא אבל רשב"ם שפי' שאסור מא"ל וי"ל דמיירי בגר תושב שאינו נשבע בשם ע"ז ומיהו אינו קשה דבברייתא דאביי קשישא לא קתני יתומים שאמרו גדולים ואצ"ל קטנים לענין שבועה אלא לענין זיבורית דוקא ותלמודא הוא דפסיק אף לענין שבועה ורב אסי דהכא לא הוה פסיק אף לענין שבועה ע"כ. ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל דאביי קשישא איכא בינייהו והיתומים באי' להשביעה ולא בנמצאת שאינו שלו מיירי. יתומים שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה גדולים ואצ"ל קטנים דלא ליפלוג רבנן בתקנתא דידהו בין גדולים וקטנים ומתני' כגון דהוו יתומים גדולים עסקינן ת"ק לית ליה דאביי קשישא ואפ"ה אינה נשבעת דקים לן מה שגבה לא גבה וליתומים נמי לא דהא גדולים נינהו ולגדולים לא עבוד רבנן תקנתא ובן ננס אית ליה ואע"ג דאמרינן מה שגבה לא גבה ליתומים מיהא נשבעת. אביי קשישא תנא הוא ע"כ:
אביי אמר דאביי קשישא איכא בינייהו וטעמא דבן ננס משום דסבר יתומים שאמרו בין גדולים בין קטנים ומתני' כשבאו ליפרע מן היתומים אבל דכ"ע לשמא תכסיף לא חיישינן ואע"ג דגבי בעל שמכר לפירות אמר אביי גופיה דחיישינן שמא תכסיף שאני התם שדרך לוקחי קרקע לפירות שאין חוששין להשביח הקרקע וכיון שהגוף שלה ואין ללוקח אלא פירות חיישינן להכי מה שא"כ בזו שהגוף בחזקת הרביעית ושלה היא היום וזה פשוט. הריטב"א ז"ל: וז"ל הריב"ש ז"ל וא"ת והא לעיל בפ' הכותב גבי בעל שמכר לפירות וכו'. אמר אביי דטעמא משום שמא תכסיף לא דמי דהתם כיון שאין ללוקח בשדה אלא פירות איכא למיחש שמא תכסיף אבל כאן כל השדה היא עתה שלה שגבאו בכתובתה וליכא למיחש להכי. עוד יש מי שתירץ דהתם בקרקע שלה אמרינן משום האי טעמא דלא עשה לא כלום אבל עתה שמן הדין היא ראויה לגבות ולא משביעין לה משום האי טעמא. והראשון נראה יותר נכון ע"כ:
ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא ויצא אותו חד מב"ד זכאי לא מצי אידך אח או שותף למימר לההוא חד שיצא זכאי מב"ד לאו בעל דברים דידי את כלומר בהדי דידי לא אייתית זכאי מדינא לעולם דההוא דינא דעבדת בהדי חבראי לא שייך בי מידי חזור בהדאי לדינא אלא ההוא שותף שליחותיה דחבריה עבד וכיון דיצא זכאי מחד מינייהו תו לא מצי אידך למתבע מיניה מידי. ל"א ואזיל חד מינייהו בהדיה לדינא וחייבו ב"ד לאח או לשותף לא מצי אידך שותף למימר ליה לבעל דין לאו בעל דברים דידי את שלא אותי חייבו ב"ד. נשבעת לשנייה כי ליכא תמן נכסים כדי כתובה שניה אלא כדי חציה ושניה לשלישית משום ההוא מותר דשקלא ראשונה לשלישית לא קתני דכיון דאשתבע לה לשנייה משום פחת כתובתה לא צריכא לאשתבועי זימנא אחריתי לשלישית דלית לה כתובה כלל דשליחות עבדא שנייה לגבי ראשונה הכא נמי עבד שותף שליחותיה דחבריה בין לזכות בין לחובה. רש"י במהדורא קמא: והר"מ הלוי ז"ל כתב וז"ל הני תרי אחי וכו'. שאם היה להם לאחים הללו או לשותפים הללו ממון אצל אחד מן השוק מחמת אביהן או מחמת שותפותן באנפי דלא שייך לאחיובי ליה לחד מינייהו טפי מלאידך והלך אחד מהם ותבעו בדין ונתרצה הנתבע אין השני יכול לחזור ולתובעו פעם שניה ולומר לו לאו בעל דברים דידי את כלומר מעולם לא ירדת עמי בדין על התביעה הזו ועדין אתה חייב לירד עמי בדין אלא הואיל וירד עם אחיו או עם שותפו הרי הוא כאילו ירד עם זה דההוא אח או ההוא שותף, שליחותיה דידהו עביד וכיון דיצא זכאי מאחד מהם אין השני יכול לתובעו ולאו למימרא דאית ליה לשני ראיה דלא הויא ליה לראשון דלא מהני' ליה דאפילו ראשון נמי אי משכח ראיה מהני ליה היכא דלא סתרי טענותיו דתנן כל זמן שמביא ראיה הוא סותר את הדין ולא למימרא נמי דאי אית ליה הך שותפא דקאי בהדיה בדינא לבעל דיניה ואפסיד דמחמתו דאודיתא דחשבינן ליה כמאן דאודו תרווייהו אלא מאן דאודי אודי ומאן דלא אודי לא אודי ודיקא נמי מדאמרינן שליחותיה עבד וכיון דכשלוחו דמי אי עוית מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכ"ת אלא למאי נפקא מיניה לסהדי דאסהידו באנפי ראשון וליתנהו דלסהדו באנפי שני א"נ דאמר אי הוה אנא הואי טענינא טפי א"נ דהואי מסגינא בבדיקות עד דהוו מתכחשי סהדי דכיון דטענתא דלא יכיל השתא לברורה היא מסתמא לא יכיל למסתר קיום הראשון או מחמת דאייתי ראיה דמגזל גזליה מיניה ותבעוהו לחד מינייהו בדינא מקמי דפלגי ליה לההוא מידי ואחתיה בי דינא ותובע לההוא מידי לא מצי אידך שותפא מסתמא למסתר דינא אלא אי מייתי ראיה סתר ואי לא לא סתר דהאיך שותפא דקם בהדיה בדינא שליחותא דחבריה עבד ומ"ל תובע ומ"ל נתבע. ועוד לאו כל דכן השתא גבי תובע דלא חסר מידי ממאי דמטא לידיה אמרינן איבעי ליה למיתי גבי נתבע דקא חסר לא כ"ש דאמרינן איבעי ליה למיתי אלא מיהו מסתברא דדוקא בממונא דלא מחסר גוביינא מהך שותפא דלא אתא כגון קרקע ובהמה ועבד דהוה קאי ברשותא דהאי דאתא לגבי דינא אבל מידי דמחסר גוביינא מהאיך דלא קם בהדיה בדינא לא גבינן ליה מיניה עד דקאי תובע בהדיה בדינא ואע"ג דליתא לדרב הונא ה"מ היכא דליתא במתא אבל איתיה במתא איתא לדרב הונא ע"כ. תלמידי רבינו יונה ז"ל: וז"ל הריטב"א ואזל חד מינייהו וכו'. פרש"י ז"ל דאזל חד מינייהו לדינא בדבר השותפות ויצא השותף חייב לא מצי חבריה וכו' ככתוב במהדורא בתרא. ובודאי דלישנא דסוגין הכי משמע שכבר דן האחד עם הנתבע מדאמרינן אזיל חד מינייהו ולא אמרינן ואזיל. ותו מדאמרינן עלה לקמן דאמר אי הואי התם הוה טענינא טפי. אבל לשון בעל דברים דידי אינו מתפרש כאן כמו בשאר מקומות שבתלמוד אבל יש לשונות הרבה שפירושן מתחלף ומ"מ אף לפי' זה היא הנותנת דכל היכא דאיתיה לחברי' במתא כופה לנתבע לדון עמו על הכל ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את. ויש שפירשו אותה בדרך זה ואם השותף קטן או אשה מסתברא כמאן דליתיה במתא חשיב ובעל בנכסי אשתו שאינו צריך הרשאה מפני שידו כידה אפילו בעל כרחה יכול לתבוע ואינה יכולה למחול ואדרבה מיניה שמעינן דדוקא התם ואע"ג דליתיה במתא אבל באשה בעלמא לא אמרינן הכי כלל ואפילו איתא במתא כנ"ל וכן דנתי לפני רבותי ע"כ:
ולא אמרו דמצי טעין אי הואי התם הוה טענינא טפי אלא דליתיה במתא כשבאו אלו לדין איבעי ליה למיתי לב"ד בהדי חבריה וכיון דלא אתא תו לא מצי טעין מידי. רש"י במהדורא קמא: איתמר שני שטרות כו'. פרש"י ז"ל כגון שמכר שדה אחת לשני בני אדם ביום אחד ע"כ ונקט מרן ז"ל מכרה וה"ה למתנ' ולאפוקי הודאות והלואות וכ"כ רבינו אלפסי בהלכותיו מפורש. הריטב"א:
וכ"כ רש"י במהדורא קמא וז"ל שני שטרות של מכר ושל מתנה היוצאין על שדה אחת לשני בני אדם וביום אחד נכתבו ובמקום שאין כותבין שעות דלא ידעינן הי מנייהו קדים דאילו ידעינן הי מנייהו קדים לרב לחתימה ולשמואל למסיר' ההוא דקדם ודאי קנה אפילו היכא דלא כתבי' שעות. שודא דדיינא חזינן את מי אוהב יותר לההוא ודאי מסר ברישא. רש"י במ"ק: וז"ל הרא"ה ז"ל אתמר שני שטרות היוצאין ביום אחד וכו'. פי' ועדיו בחתומיו זכין לו וכיון שכן אפילו נמסר לו השטר אחר כמה ימים הוא קונה מאותו היום שנכתב ואם כתב לשניהם בו ביום ומסר להם למחר אפילו בזה אחר זה שניהם שוין ששניהם קונין משעת חתימה וכיון שכן ראוי הוא שיהיו חולקין ואע"פ שכתב לאחד בו ביום ומסר לו לאחר כך כתב לחבירו שזה שמסר' לו ראשון קנה מידי דהוה אגט אשה שכיון שהגיע הגט לידה מגורשת גמורה ואפילו לבו ביום ואפילו כתוב בו חדש שנה שבוע או שכתב לשניהם בו ביום קודם שמסר לאחד מהן ואח"כ מסר לאחד תחלה בו ביום וחזר ומסר לשני זה שמסר לו תחלה קנה כיון שנמסר לו בו ביום שאינן שוין אלא כשנמסר להם למחר לפי שהשטר אינו קונה אלא משעה שמוכיח מתוכו והרי שניהן כתובים באחד בניסן וכשנמסר להם לאחר זמן הרי הן קונין באחד בניסן נמצא ששניהם שוין אבל כשנמסר לאחד בו ביום הרי זה קנה לאלתר מידי דהוה אגט אשה כדפרישית ותו לא קני אידך וכיון שכן כל שנמסר לאחד מהם תחלה בו ביום הוא קונה ואלו נמסרו שטרות אלו בו ביום בשודא איכא למימר דהא ודאי אי דמר לאו דמר אפ"ה חלוקה עדיפא דהא כל היכא דנמסר למחר איכא למימר חלוקה ואפי' בו ביום נמי וכגון שזכה לשניהם כאחד ואמרינן לא דכ"ע כר' אלעזר והא בהא קא מפלגי רב סבר חלוקה עדיפא ואפילו לר' אלעזר כיון דאפשר בחלוקה כלל וכגון שזיכה לשניהם כאחד ולהכי עדיפא משום דלא אפשר דנטעי אלא בפלגא ושמואל סבר שודא עדיפא מטעמא דאמרן דטפי שכיחא לר' אלעזר שודא מחלוקה ותו דהכי עדיפא לן דהא כי אמרינן שודא אפי' הות הכי דשניהם זכו כאחד לא אפשר דנטעי אלא בפלגא ואפשר דיהבי' כלהו לההוא דזכי מדינא והשתא דאתינן להכי ה"ה נמי דהוה יכיל למימר שמואל כר' אלעזר דאמר אף עדי מסירה כרתי פי' אף עדי מסירה וה"ה לעדי חתימה ומיהו אליבא דשמואל איכא תרתי קניות בעדי חתימה ובעדי מסירה ולא ידעינן האי סברא במאי זכי להו להני אי בעדי חתימה אי בעדי מסירה דאע"ג דהני שטרי הא איתנהו לקמן וחתימי אפשר דזכי להו בעדי מסירה מקמי דלא חתמינהו לסהדי או אפשר דגלי אדעתיה דלא בעי דליזכו אלא בעדי מסירה ואם איתא דבעדי מסירה בלחוד זכי להו לא סגיא דלא ליהוי בו ביום ואי לא הוה ליה מוקדם דהא לא זכו אלא מדין עדי מסירה בלחוד וכיון דלא סגיא דלא ליהוי בו ביום בודאי דחד מינייהו בלחוד הוא כדפריש לעיל דכל היכא דהוי בו ביום הוי דחד מנייהו ואי נמי זכי ליה בעדי חתימה אי בו ביום מסרינהו בודאי דחד מינייהו לחוד הוא אבל אי בתר הכי מסרינהו הוו דתרווייהו וכיון דכן שודא שכיחי טפי אליבא דרבי אלעזר דאית ליה הני תרתי זכיות דאי בעדי מסירה זכי ליה הא לא סגיא דלא הויא בו ביום ואפילו זכי ליה בחתימה אפשר דזכי ליה בו ביום וא"כ איכא למימר שודא דאי דמר לאו דמר כדפרישנא מאי אמרת דילמא זכה לשניהם כאחת הא לא שכיחא ורב נמי דאית ליה חלוקה קאמר טעמא כיון דאית ליה לר' מאיר דליכא אלא חדא זכי' דהיינו עדי חתימה ולא סגיא דזכי ליה אלא בהא ובהא אפשר דזכי ליה בו ביום ואפשר דזכי ליה בתר הכי וכל היכא דזכי ליה בתר הכי הויא דתרויהו ואפי' בו ביום אפשר כגון דזכי לשניהם כאחד הילכך חלוקה שכיחא טפי אליבא דרבי מאיר כך אפשר לפרשה וצ"ת. ושמואל דאמר כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי נראה לי דאליבא דרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי בודאי לית ליה עדיו בחתומיו זכין לו דטעמא דר' אלעזר מסתברא משום דקסב' דמסיר' הוא עיקר ולא בעינן סהדי אלא לשוויה שטרא דאי לאו סהדי כיון דאפשר לאכחושי לההיא שטרא ליכא עליה תורת שטר. ואפשר נמי דסגיא לן להכי בעדי חתימה דהנהו נמי מהני לן להכי דכיון דאיתנהו תו לא אפשר לאכחושי לההוא שטרא ואיכא עליה תורת שטר וכיון דהיינו טעמא דר' אלעזר בודאי לית ליה עדיו בחתומיו זכין לו דהא עיקר מילתא מסירה וחתימה לאו כלום הוא כדפרישית הילכך מאן דסבר ליה כר' מאיר אפשר דאית ליה עדיו בחותמיו זכין לו אבל מאן דסבר לה כר' אלעזר בודאי לית ליה עדיו בחותמיו זכין לו וזה נראה נכון. והוא הדין דהוה מצי למימר דכ"ע אית להו כר' מאיר ובהא פליגי אי אמרינן שודא עדיפא או חלוקה עדיפא אלא דמהא נמי דמקשינן תקשי ליה דליכא למימר דשמואל כר' מאיר דהא שמואל כר' אלעזר ס"ל דמקשי' ומי מצי מוקמת לה לרב כר' אלעזר וכו' עד מחוורתא רב דאמר כר' מאיר ושמואל כר"א והא דמקשינן מדתניא שני שטרות היוצאות ביום אחד חולקין ומוקמינן לה כר' מאיר ומקשי' אי ר' מאיר אימא סיפא כתב לאחד וכו' ואי ר"מ וכו' אי קשיא לך לוקמה כגון שכתב ומסר לאחד תחלה קודם שכתב לחבירו או כתב לשניהם ומסר תחלה לאחד מהם בו ביום יש לומר דכיון דסתמא קתני משמע לן דלעולם קאמר חולקין ולא שני ליה ביה כלל ומתרצינן תנאי היא וכו'. אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסה בצפרא וכו' פי' ובו ביום לא מסרה לאחד מהם ואחר שעבר אותו היום מסרה לשניהם בזה אחר זה והאי דאמרינן לאורתא לאו דוקא אלא כלומר באורתא ברמשא. א"ל דקדים פי' דהוה לן סהדי דמצפרא כתבתינהו לרמי וכיון שכן לאחר שנמסר לו השטר זכה למפרע מאותה שעה א"ל אטו בירושלם יתבינן דכתבי שעות פירוש דאנן כיון דלא כתבינן שעות אינו זוכה אלא משעה שמוכיח מתוך השטר דהיינו סוף היום. אלא מאי טעמא וכו' ומר לאו דיינא ולא כפשטה חס לן למימר הכי דודאי רב ששת מומחה היה ודיניו דין אלא דרב נחמן היה בקי בדינין יותר ומומחה ולא לדון קאמר ליה אלא שבמקומו של רב נחמן לא היה לו לדון ועיקר טעמא מאידך דאמרינן ועוד דצריכין להדדי ואשכחן דכותה בתלמודא וכן פירשה מורי אחי נר"ו ואי נמי בטועה בשקול הדעת הוה דשודא שקול הדעת הוא וטועה בשקול הדעת במקום שיש גדול הימנו חוזר וקשיא כדכתיבנא במסכת סנהדרין בס"ד. הרא"ה ז"ל: לימא רב דאמר כר"מ דאמר במס' גיטין עדי חתימה כרתי דחתימה עיקר וכי היכי דאמר ר"מ גבי חתימה עיקר דהא לא בעי אלא חתימה לחודה לשמה ומוקי לה לקרא דכתיב וכתב לה בחתימה הא הכי נמי לגבי שטרא חתימה עיקר למאן דבעי למקני בשטרא כדאמר אביי בקדושין כי הוה זבין מידי מחבריה אמר אי בעינא דאקנה במעות אקני ואי בעינא דאקני בשטרא אקני בכספא אקני כי היכי דלא הדרת בה ואקני בשטרא דאי בעינא הדרא בי כל אימת דלא נחתם השטר אליבא דר"מ דהא קי"ל דקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה ומ"ה אמר רב חולקין דאפשר לצמצם שנחתמו שניהם ברגע אחד ושניהם קנו ביחד ושמואל כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי שהם בעת מסירת הגט לידה של אשה הן כורתין בינו לבינה וקרא דכתיב וכתב לה לשמה בכתיבה ממש קא משתעי ומאן דבעי נמי למקני בשטר לא קני עד שימסור מוכר השטר ליד הלוקח הלכך אי אפשר שימסור שני שטרות על שדה אחת לשני בני אדם ביחד שהרי זה מעכב על זה ולאחד מהם ודאי מסר תחלה בלא ידיעת חברו ההוא דמסר ליה ברישא ההוא קנה וכיון דלא ידעינן למאן מסר ברישא וכו'. את מי אוהב זה המוכר יותר לו מסר השטר תחלה ויהבינן ליה ורב סבר כיון דלא ידעינן למאן מסר ברישא חלוקה עדיפא משודא. עכ"ל רש"י במ"ק. ובמהדורא בתרא פירשה לשון אחרת וז"ל כר"מ דאמר לענין גט עדי חתימה הם עיקר כריתות וכן לענין השטרות ואלו שניהן נחתמו ביום א' ובמקום שאין כותבין שעות גלו דעתייהו דאין מקפידין על הקודם לחברו ואפילו זה שחרית וזה במנחה אין זה זוכה יותר מזה הלכך מאי שודא דדייני איכא למימר אין אדם יכול ליפות כחו של זה משל זה ושמואל דאמר כר' אלעזר דאמר אפילו אין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם שמא ימותו עדי מסירה או ילכו למ"ה אלמא עדי מסירה עיקר והכא י"ל שמא האחד היה חביב עליו יותר וקדם ומסרו לו ואת השני הטעה וכי לא ידעינן נימא שודא דדייני לפי מה שהם רואים מי מהם היה רגיל אצלו יותר דשודא עדיפא מחלוקה. ע"כ. פי' לפי' לר"מ דוקא עדי חתימ' כרתי ולא ע"מ כלל ובמקום שאין כותבין שעוטת אין קפידא על הקודם ואין זה זוכה יותר מזה הלכך ע"כ אין לומר אלא חולקין ולר' אלעזר אע"ג דעדי חתימה מהני מכל מקום כיון דעדי מסירה נמי כרתי ואינהו הוו עיקר בתרייהו אזלינן והלכך איכא לספוקי שמא האחד היה חביב עליו יותר וקדם ומסרו לו ולכך דיינינן שודא ועדיפא מחלוקה דשודא בכלל דינא הויא ואפשר דדייני קושטא דמלתא אבל החלוקה בע"כ לא דייני קושטא דמלתא. והריטב"א ז"ל הקשה על מה שפירש מרן במהדורא בתרא וז"ל ואיכא למידק דהא לר"מ אפשר שיזכו בזה אחר זה בעדי חתימה אם מסר להם בזה אחר זה בו ביום שאין דנין אחר סוף היום במקום שאין כותבין שעות אלא כשמכר לאחר היום שנכתב דכיון דלדידי' ע"ח בלחוד כרתי ועדיו בחותמיו זכין לו אין זכין לו אלא מסוף הזמן הכתוב בו שמוכיח מתוכו אבל כשמסר לו בו ביום זכה לאלתר והראיה מגט שאם נתן לה גיטה ביום שנחתם מגורשת מיד שהגיע לידה וכן כשכתבו בו חדש או שנה ונתנו לה תוך הזמן הרי היא מגורשת מן היום שתביא ראיה שהגיע לידה וכדמוכח במס' גיטין ור' אלעזר נמי אע"ג דסבר ע"מ כרתי הא מודה נמי בע"ח כדפרש"י בדוכתא וכדמוכח בכמה ראיות וא"כ מנלן שהיו בשטרות אלו עדי מסירה ועוד דבעדי מסירה עצמן שמא נתן לשניהם כאחד וזכו כאחת ע"כ. ונראה דאיברא דאלו נמסר להן בזה אחר זה דהקודם זכה ואפילו בו ביום מיהו כיון דלר"מ ע"מ בלחוד לא כרתי וע"ח בלחוד כרתי ולא צריכי לע"מ לענין עיקר הקניה אע"ג דאהנו ע"מ לענין קדימת בו ביום מ"מ אין לך לדון אלא כפי מה שמוכיח עיקר קנייתו מתוך כתיבת השטר דהיינו ע"כ שאין זה זוכה יותר מזה ואין לך לחדש קנייה אחרת דלא מהניא בלחודה והקניה שלפנינו המוכחת מתוך השטר אינה צריכה לה ועוד כיון דהויא ליה מקום שאין כותבין שעות דיינין להו כאין מקפידין על הקודם לחברו בשעות דאפילו זה שחרית וזה במנחה אין זה זוכה יותר מזה ואם אתה אומר דלזה נמסר תחלה הרי עבדת להו כמקפידין על השעות ואין במשמעות השטרות כן כיון דלא כתיבי ביה שעות ובמקום דלא כתבין שעות קיימינן ומיהו לר' אלעזר כיון דעדי מסירה עיקר ואינהו לא צריכי לעדי חתימה כלל ואינן חותמין אלא מפני תקון העולם בתרייהו אזלינן ועלייהו דיינינן ואינהו ע"כ בזה אח"ז נמסרו דאי אפשר שימסרו שני שטרות על שדה אחת לשני בני אדם ביחד וכמו שפירש"י במהדורא קמא ועוד כיון דלגבי המסירה אי אפשר בבת אחת וכדכתיבנא והחתימה נמי אע"ג דאפשר לצמצם שנחתמו שניהם ברגע אחד מ"מ זמנין טובא זה קודם לזה לכך שודא עדיפא כנ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל:
וגדולה מזו כתב הר"ן בפ' המגרש וז"ל כיון שאנו יודעים בודאי שמחמת עדי חתימה שניהם זוכות בשוה היאך נניח את הודאי ונפסוק את הספק לו' שמא אח"כ מסר בעדי' כדי לומר שודא והא אין ס' מוציא מידי ודאי ע"כ. אלא שלפי זה אפילו לר' אלעזר נאמר כן כיון דלדעת רש"י אפילו לר' אלעזר כרתי נמי עדי חתימה ומה שכתבתי הוא יותר נכון בשיטתו של רש"י ז"ל ומיהו מלשונו ז"ל נראה דליכא למימר שודא כלל לר"מ לכך נראה דאיבר' ודאי דאם נתן לה גיטה ביום שנחתם דמגורשת מיד מיהו לא מטעם מסירתה היא מגורשת אלא עדי החתימה הם הכורתין אלא דבעינן דלמטי גיטא לידה ויכון דבעדי החתימה יד שניהם שוה אין לחוש לעדי המסירה כלל וכן כתב הר"ן שם בפ' המגרש וכתב עוד דאע"ג דהכותב שטר מתנה לחבירו ומסרו לו אינו יכול לחזור בו אפ"ה אם הקנה לאחר בו ביום אע"פ שכבר מסר לא' יד שניהם שוה שכיון שאין כותבין שעות ועדי חתימה הם מקנין הרי הוא כמשייר בקנייתו שלא יקנה אלא בקנין מי שאינו יכול לברר אם קנה מתחלת היום או מסוף היום שדנין אותו לסוף היום ונמצא זכות חברו שוה לו הילכך לר"מ לא משכחת לה שודא כלל אבל לענין חזרה אין בכך כלום וכו' ע"ש בפ' המגרש דהאריך בזה הרבה: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל כמה דרכים נאמרו בשמוע' זו בתוס' ובחידושין אבל הדרך הנראה שהוא ברור בזה דר"מ ור' אלעזר בתרתי פליגי חדא דלר"מ עדי חתימה בלחוד כרתי ולא עדי מסירה ולר' אלעזר אף ע"מ ואידך דבעדי חתימה לר"מ עדיו בחותמיו זכין לו אע"פ שלא הגיע השטר לידו אלא לאחר זמן אבל לר"א אין עדיו בחותמיו זכין לו אלא כשהגיע שטר לידו ולפיכך כל שטר שאין בו קנין אם לא הגיע לידו ביום שנכתב פסול דהוה ליה מוקדם מעתה בשני השטרות היוצאין ביום אחד יש ד' דרכים או שנמסרו בו ביום בבת אחת או בזה אחר זה ולר"מ בכלן זוכין כאחת חוץ מן האחד כשנמסרו בו ביום בזה אחר זה וכיון שהשלשה דרכים ראויין לחלוקה והדרך האחת לבדו ראוי לשודא ראוי לדון בחלוקה יותר אבל לר"א אין לומר אלא כשנמסרו ביום חתימתן כו'. והרי אין כאן אלא ב' דרכים או כשנמסרו בבת אחת או בזה אחר זה וכיון שכן ראוי לומר שנמסרו בזה אחר זה ולא ידע זה בכל זה ורצה לרצות לכל א' מהם שנתן לו הכל שאלמלא כן היה נותן חציו לזה וחציו לזה הילכך שודא עדיפא. ואמרינן דכ"ע כר' אלעזר פי' דאלו כר"מ ליכא למימר חדא דלקמן מוכח דשמואל כר' אלעזר ס"ל אף בשטרות מה שא"כ לרב דאע"ג דאמר הלכה כר' אלעזר בגיטין הוה ס"ד דגיטין לאו דוקא אלא ה"ה כל שטרות הדומות לגיטין דהיינו שטרי הקנאה ולאפוקי שטרי ראיה והיינו דלקמן לא פרכינן אהא דרב אלא מדאמר שמואל אף בשטרות ועוד דלר"מ דכ"ע חלוקה עדיפא שיש לו שלשה דרכים אבל לר' אלעזר שהוא ספק בא' משני דרכים בהא איכא למימר דפליגי מר סבר דבספק שקול כזו חלוקה עדיפא ומ"ס שודא עדיפא ואסיקנא דמחוורת' רב דאמר כר"מ ושמואל דאמר כר' אלעזר וכיון דכן הלכתא כשמואל דקאי כר"א ועוד דרב שמוואל הלכתא כשמואל בדיני. ובמאי דכתב הרי"ף ז"ל דדוקא בשטרי מכר או מתנה פליג שמואל אבל בשטרי חובות מודה הוא דחולקין הביא ראיה לדבר דהא במתני' תנן היו שלשתן יוצאות ביום א' חולקות בשוה ולא מותבינן מינה לשמואל משום דכתובה דינה כחוב אבל ממתני' אותביניה משום דקתני סתמא שני שטרות היוצאים ביום א' כלישנא דאפליגו בה רב ושמואל גופייהו ועוד הבי' ראיה דאמרינן גבי לוה ולוה וחזר וקנה יחלוקו ולא עבדינן שודא הכא נמי חלוקה עדיפא. ואין ראיות אלו ברורות דדילמא הא דלא מותבי' ממתני' היינו משום דסתם מתני' ר' מאיר היא וממתני' מותבי' ליה ואפ"ה אמרינן דהא מני ר"מ היא כסתם מתניתין וההיא דלוה ולוה אינה ענין לזו כלל דשאני התם דכיון דלוה ולוה ואח"כ קנה שעבוד שניהם חל כאחד על מה שקנה וליכא למעבד שודא כלל אבל הכא דאפשר דלחד מינייהו אשתעבד מעיקרא ולא חל אחרי כן שעבוד חברו על קרקע זה לעולם אימא לך דלשמואל עבדינן שודא. ומיהו יש להכריע כדברי רבינו אלפסי ז"ל דהלכתא כותיה ולאו מטעמיה אלא טעמא דמלתא כמו שפירש ר"י וכן רבינו דכיון דש"ח לשעבוד הוא עשוי ועיקרו לנכסים משועבדים משום דאית ליה קלא כדאיתא בפ' גט פשוט אין לנו לדון בו אלא מן הזמן שהוא מוציא קול וידוע הוא שאינו מוציא קול אלא מן הזמן הברור שבו דבהא מזדהרי לקוחות וכל שכתוב בו יום ידוע אין זמנו ברור אלא מסוף היום וכן אם כתוב חדש או שנה מסוף החדש ומסוף השנה ואינו טורף בו לקוחות מקודם לכן אע"פ שיש לו עדים שהגיע לידו קודם לכן דההוא עדות ע"פ הוא ולית ליה קלא וכיון שכן שני שטרות היוצאין ביום אחד אין שניהם נדונין אלא מסוף היום וזכות שניהם חלה כאחת ולפיכך חולקין דהוה לית כלוה ולוה ואח"כ קנה דקי"ל יחלוקו ואפשר שלזה כיון רבי' אלפסי בטעמא אלא שלשונו קצר ולפי דרך זו ה"מ בשטרי דלאו אקנייתא אבל בשט"ח שיש בה קנין שני שטרות היוצאין ביום א' עבדינן שודא דהשתא ודאי משעת קנין שעביד נפשי' ונשתעבדו נכסיו ואלימא מלתא דקנין דאפילו בשטר יש לו קול וגובין בו מנכסים משועבדים ומסתמא לא הקנה לשנים כאחד בקנין אחד אלא בזה אחר זה ומי שקדם זכה אפילו הוא תוך כדי דבור וכיון דכן עבדינן שודא ואפשר דאפילו רב מודה בהא אפילו אליבא דר' מאיר דהשתא ליכא טעמא דעדי חתימה כרתי. מפי רבינו ז"ל. ויש מבעלי התוס' שכתבו בשטרי חובות היינו טעמא דעבדינן חלוקה ואפי' לשמואל משום דדוקא במכר או במתנה שאם היו בזה אחר זה על כל פנים הראשון זכה בהם לגמרי והשני לא זכה כלום אבל בשט"ח או כתובה שיש לשניהם שעבוד נכסיו ודאי וכל אחד מהם ראוי לחול ואפילו האחרון גובה משעת טרפו אם נפרע החוב הראשון ממקום אחר או נמחל וכיון ששעבוד שניהם ראוי לחול מתחלתן אפילו בזה אחר זה עכשו דאפשר שזכו שניהם אין לומר בו אלא חלוקה. כך כתבו משמו של ר"ת והטעם הזה אינו מחוור כל הצורך. עכ"ל הריטב"א ז"ל: ועתה אפרש שיטת התוס' ז"ל בס"ד ר"י ז"ל פירש כיון דלר"מ עדי חתימה הם עיקר השטר אין לנו לילך אלא בתר מאי דמורה השטר ומאחר דמתוך עדים החתומים בשטר אין ניכר שקדם קניינו של זה לקניינו של זה הלכך קונין שניהם בבת אחת אפילו נכתב ונמסר הא' תחלה ואח"כ נכתב ונמסר השני אע"ג דמתוך עדי מסירה ניכר מי קדם לא זכה הראשון דר"מ לא חשיב להו לעדי מסירה עיקר והכי מוכח בגיטין דתנן בפרק כל הגט כתב לגרש את הגדולה לא יגרש כו'. ודייק בגמרא הא גדולה מצי גריש אמר רבא זאת אומרת ב' יוסף בן שמעון כו' אלא מעתה כו' אלא בעדי מסירה ור' אלעזר היא משמע אבל ר"מ אפילו הראשון לא מצי לגרש אף על פי שניכר מתוך עדי מסירה הואיל ואינו ניכר מתוך ע"ח ומיירי במקום שכותבין דבמקום שאין כותבין והקרקע נקנה בכסף ובחליפין ובחזקה והשטר אינו אלא לראיה כ"ע מודו דאמרינן שודא דאין ניכר מתוך ע"ח איזה מהם קנה תחלה הואיל ואינו אלא לראיה בעלמא. ודוקא בשטרי מכר או מתנה הוא דפליג שמואל ואמר שודא אבל בשטרי הלואות או כתובות אין השעבוד חל אלא מאותה שעה שמוכיח תוך השטר דהיינו ממחרת יום שנכתב בו דביום שנכתב ליכא הוכחה מתי התחיל בבקר או בערב והלכך זכו שניהם כאחת וחולקין וכדתנן במתני' היו כולן יוצאות בשעה אחת וכו' וכן פירש הריטב"א ז"ל נמצא דלשיטת ר"י עיקר טעמו תלוי בהוכחת לשון השטר דלרב דס"ל כר"מ כיון דמלשון השטר אינו מוכיח איזהו הקודם לכך אין חולקין אע"ג דמתוך עדי מסירה ניכר דעדי חתימה עיקר ובהכי מחלקינן נמי בין שטרי מכר לשטרי הלואות. ור"ת ז"ל פירש דהיינו טעמא דמחלקי' בין שטרי מכר לשטרי הלואות וכתובות דתנן במתניתין דחולקין ואפילו שמואל מודה משום דשטרי מכר אין עיקר אלא אחד מהם דהיינו הראשון שקדם והשני לא זכה כלום אבל שטרי הלואות שעבוד שניהם אמת וכמו שכתב הריטב"א ז"ל משמו וכדתנן במתניתין חולקות בשוה ולא תימא דשניא מתניתין משום דהיו יוצאות בשעה אחת דהוה ליה כאלו נכתבו בבת אחת אבל יוצאים ביום אחד דאיכא למימר דלזה נכתב בבקר ולזה בערב דהכי נמי איכא למימר דלזה נכתב בתחלת השעה ולזה בסוף השעה אלא טעמא דמתניתין דחולקות משום דשניהם אמת. ובהכי רהטא כולה סוגין ואין הדבר תלי' בהוכחת לשון השטר כדפר"י ז"ל אלא בהכי תליא טעמא דמילתא דהחתימה שהיא ביד המוכר דכותבין שטר למוכר אעפ"י שאין לוקח עמו אפשר להיות בבת אחת והמסירה אי אפשר להיות בבת אחת דכיון דיוצא השטר מיד המוכר ליד הלוקח נזהר הוא שלא למסור בבת אחת והילכך לדעת ר"מ דהחתימה עיקר ואפשר דנחתם בבת אחת המסירה היתה לדעת החתימה ואע"פ שהיתה זו אחר זו הויא ליה כנמסר בבת אחת תדע היכא דכתיב שעות אמאי יהבינן לה למאן דקדים בשעה אחת דילמא לאידך נמסר תחלה אלא דתלינן מסירה אחר חתימה ה"נ תלינן המסירה בשעת חתימה ואפילו את"ל דאי אפשר לצמצם וע"כ אף החתימה אי אפשר להיות בבת אחת מכל מקום איהו סבר דשניהם נחתמו בבת אחת ואין דעתו שיקנה אחד יותר מחברו אלא דעתו שיקנה זה כמו זה והוי כאלו מסר לשניהם בבת אחת ואין מועיל הקדמת החתימה כלום וא"ת והתינח כשהעדים החתומים בזה השטר אינם החתומים בשטר האחר דאפשר להיות דהנך סהדי חתום אהאי והנך סהדי חתים אהאי בהדי הדדי ואע"ג דאי אפשר לצמצם מכל מקום הא קא מכוין להחתימה בבת אחת ובתר דעתו אזלינן אבל כשהעדים שוים בב' השטרות מא"ל הרי ע"כ כיון להחתים בזה אחר זה ואי אפשר להיות בלאו הכי והויא ליה כמסירה לר' אלעזר וכדבעי' למכתב בס"ד וי"ל דאכתי איכא למימר דדילמא בשעה שעסוקין באותו ענין חתמו דקנין יכול לחזור בו שיהיה קנין האחרון קיים ושל ראשון בטל או לקיים שניהם וכיון דאיכא למימר בשום צד דשניהם קנו בבת אחת לכך אמר רב חולקין דהרי החלוקה צודקת בשום צד אבל שמואל סבר כר"א דהמסירה עיקר והמסירה אי אפשר להיות בבת אחת וכדכתיבנא וכיון שכן אין החלוקה צודקת כלל בשום צד לכך אמרינן שודא ואזיל לשיטתיה דפריש ר"ת ז"ל בכל דוכתא דשודא היינו שיתן הדיין לכל מי שירצה וכמו שפירשו התוספות בפ' הכותב והילכך אמרינן שיהיה כח ביד הדיינין מובהקים ליתן לכל מי שירצו דכיון דאי אפשר להיות בבת אחת אימור איתרמויי לאותו שזכה ולמאי דפרש"י שודא לפי ראות עיני הדיינין יטילו זכות או חובה אי אפשר לפרש כן ומ"מ לפי שיטתו ז"ל כל מקום דאי אפשר להיות בבת אחת עבדינן שודא אבל במקום שיכולין לזכות שניהם בבת אחת כגון בשטרי מכר אליבא דר"מ דס"ל עדי חתימה עיקר א"נ בבעלי חובין ביום אחד או שני כתובות ביום אחד לכ"ע יחלוקו דחשו רבנן להפסד בעלי חובין משום נעילת דלת ולכתובת אשה משום חינא אבל בלקוחות א"נ במתנה עבוד שודא היכא דאיכא למימר דחד קדים והאחד שקר. זו היא שיטת ר"ת ז"ל:

Daf 94b

לא דכ"ע כר' אלעזר ואיכא למידק קצת דיוקי בהאי שמעתא חדא למה לי לאורוכי כולי האי ומי מצית מוקמת ליה לרב כר' אלעזר לקשי להדיא והאמר רב יהודה וכו'. ועוד אמאי קאמר אלא מחוורתא רב כר"מ וכו' פשיטא ודאי דכיון דאידחיא לה אוקמתא דלעיל אין לך לומר אלא דרב כר"מ ושמואל כר"א ועוד אמאי לא מוקמינן פלוגתייהו בדר' אלעזר אע"ג דלא ס"ל לרב כר"א דהכי אשכחן בכמה דוכתי דפליגי אמוראי אליבא דמאן דלית הלכתא כותיה כגון אליבא דב"ש והכא נמי אימא דפליגי אליבא דר"א אע"ג דלא ס"ל כוותיה ולא תוקמה להו לפלוגתייהו בתנאי ונראה דבהך קושיא בתרייתא מתרצה כולה סוגיין דאיברא ודאי דהוה מצינן לאוקמא פלוגתייהו אליבא דר' אלעזר אלא מיהו להכי קאמר דכ"ע כר' אלעזר משום דקי"ל כוותי' בגיטין ולא מצינן לאוקמה פלוגתייהו בדר"מ משום דבדר"מ לא מצינן לאשכוחי שודא וכדפירש רש"י לעיל אבל בדר' אלעזר איכא למימר שודא ואיכא למימר חלוקה דשמא קדם ומסרו למי שהיה חביב לו ואת השני הטעה או שמא לא קדם ומסרו דלדידיה עדי חתימה נמי כרתי אלא דעדי מסירה עיקר הלכך מוקמינן פלוגתייהו בדר' אלעזר ולא מוקמינן פלוגתייהו אליבא דר' אלעזר ולא ס"ל משום דקי"ל כוותיה בגיטין וכדכתיבנא וזהו שכתב רש"י ז"ל דכ"ע כר' אלעזר. דקי"ל כוותיה בגיטין ואיכא למימר שודא ואיכא למימר חלוקה. וכי פרכי' ומי מצית אמרת וכו' לא פריך אעיקר אוקמתין דפשיטא ודאי דשפיר מצינן לאוקמא פלוגתייהו בהכין ואליבא דר' אלעזר אלא אהא פרכינן דאמרינן דכ"ע כר' אלעזר דמוקמינן לרב כר' אלעזר ופרכינן ומי מצית מוקמית וכו' והוה מצינן לשנויי דאליבא דר' אלעזר פליגי ולא ס"ל לרב אלא דסבר דלר' אלעזר חלוקה עדיפא אלא דלא ניחא ליה לשנויי הכין דלפלגו אליביה ולא לסברו כן ומתחוור לתלמודא טפי לשנויי דרב כר"מ ושמואל כר"א והיינו דקאמר תלמודא אלא מחוורתא רב כר"מ ושמואל כר' אלעזר פי' אע"ג דמצינן לאוקמא פלוגתייהו בגונא אחריתי המחוור דרב כר"מ ושמואל כר' אלעזר כנ"ל. וא"ת והיכי אסקינן מחוורתא רב כר"מ ושמואל כר' אלעזר ומעיקרא פרכינן לימא רב כר"מ ושמואל כר' אלעזר דוחקו דהוה דחיקא ליה דפליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי היכן אזיל וי"ל דמעיקרא הוה סברינן דלר"מ ע"כ אית ליה חלוקה ולר' אלעזר אית ליה שודא והילכך פליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי ולא חדשו מידי אבל השתא דמתרצינן דאפי' לר"א מצינן למימר דחלוקה עדיפא הילכך שפיר מצינן למימר דרב כר"מ ושמואל כר"א וחדש לנו שמואל דשודא עדיפא לר' אלעזר ורב נמי ה"ק אין לך לומר אלא חולקין משום דס"ל כר"מ וכיון דחדא מינייהו חדית לן סברא דלא הוה ידעינן לה מדברי התנא לא פרכינן לימא כנ"ל. והשתא ניחא קושיא אחריתי דכיון דאוקמינן רב כר"מ ושמואל כר' אלעזר מאי מותבי' עליה דשמואל מדתניא שני שטרות היוצאים ביום אחד חולקין והא שמואל כר' אלעזר ואי תיובתיה מדקתני סיפא כתב לא' ומסר וכו' א"כ זו הוה ליה לאתויי ברישא ולאותובי מינה תיובתא דהיינו תיובתין דמרישא ליכא לאותובי כלל דהא כר' אלעזר אמרה לשמעתיה ובמאי דכתיבנא ניחא דעיקר תיובתין אמאי דסבר דשודא עדיפא דמדקתני כלישניה ממש וקתני חולקין משמע דהא אתא לאשמועינן דחלוקה עדיפא דאי לר"מ פשיטא דחולקין דלדידי' לא שייך שודא ומשני אמר לך שמואל הא מני ר"מ היא וכו' פירוש איברא דליכא למימר שודא בחתימתו ומיהו במסירה איכא למימר שודא וכמו שהקשה הריטב"א ז"ל וכדכתבינן לעיל והא אתא לאשמועינן דחולקין לר"מ כדתרצי' לעיל ואפשר דלהכי כתב רש"י חולקין. אלמא חלוקה עדיפא. ר' מאיר היא וליכא למימר שודא בחתימתו. עד כאן דוק ותשכח:
הלכה כר' אלעזר בגיטין שחתימת הגט אינה עיקר דאין עדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם אבל בשאר דברים דלא מצי אינש לאקנויי מידי בלא סהדי ודאי חתימה דהתם עיקר ובחתימה קנו אינשי בשטר או אף בשטרות הלכה כר"א דע"מ השטר כרתי קנייה הא מני ר' מאיר ואפשר לצמצם הלכך קתני חולקין. רש"י במהדורא קמא: מיתיבי שני שטרות היוצאים ביום אחד וכו'. וא"ת ולרב מי ניחא והא מתרצינן רב כר"מ אלמא דס"ל לרב דלר"מ דוקא חולקין אבל לר' אלעזר מודה הוא נמי דשודא עדיפא והשתא קס"ד דר' אלעזר הוא דקאמר חולקין ותקשי נמי לרב ויש לומר איברא דהכי מוקמינן לה רב כר"מ וכו' ומיהו הא אמרינן דהוה מצינן לאוקמא פלוגתייהו דבדר' אלעזר פליגי אע"ג דלא ס"ל לרב כוותיה דר' אלעזר הלכך לא מצינן לאותובי לרב דלא ברירא סברתיה אי אליבא דר"מ קאמר ליה או אפילו לר' אלעזר אבל לשמואל דע"כ קאמר דלר' אלעזר שודא עדיפא מותיב שפיר כנ"ל: כתב לאחד ומסר לאחד זה שמסר לו קנה פירשו בתוספות אע"פ שקדמה הכתיבה למסירה והכי נמי סבירא ליה לשמואל דהא אית ליה שודא והיינו אליבא דר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי והקשו דהא משמע בפ"ק דב"מ דשמואל ס"ל כאביי דאמר עידיו בחתומיו זכין דדחיק התם שמואל דאמר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא מתני' דקתני מצא שטר חוב בזמן שיש בהם אחריות נכסים לא יחזיר אי ס"ל כאביי אמאי לא יחזיר ומסיק שמואל אמר אומר היה ר"מ וכו'. ואין לומר דשמואל בעי לאוקמה בכולהו שטרי ואפילו למאן דסבירא ליה דעידיו בחתומיו זכין לו ולא משום דס"ל הכין מדדחיק שמואל נפשיה כולי האי לומר הך סברא לר"מ ש"מ דכאביי ס"ל ואליבא דאביי משמע כתב לא' ומסר לא' את שכתב לו קנה דאמתני' דקתני כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו פריך התם וליחוש דלמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין דמניסן ועד תשרי ומשני אמר אביי עידיו בחתומיו זכין לו אלמא אע"ג דמסר ללקוחות קודם ללוה לזה שמסר לו לא קנה ויש לדחות דלעולם אביי נמי עידיו בחותמיו זכין לו אלמא אע"ג דס"ל עידיו בחותמיו זכין לו היינו כשאין מסירה נגד החתימה אבל כשזיכה לאחד במסירה הך דמסירה עדיף טפי ושניא ההיא שקלא וטריא דכותבין שטר ללוה וכו' משום דהמסירה ללקוחות הויא כמכר וכתיבת השטר ללוה היינו ש"ח ואיכא למימר דלאחר דלוה בתשרי חל השעבוד למפרע בניסן דעידיו בחתומיו זכין לו והויא ליה כתיבה ומסירת הלוה קודם מסירת הלקוחות אבל בב' שטרי מכר לזה כתב ולזה מסר אותו שנמסר לו עדיף טפי וקנה ומיהו אכתי קשיא דבספ"ק דמציעא משני אביי כה"ג גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל וכו' דלא חיישינן דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזל זבננה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר כו' הא קמן דבשני שטרי מכר לזה כתב ולזה נמסר לזה שנכתב קנה ולא לזה שנמסר. ורש"י כתב בשמעתין וז"ל כתב לא' השטר ולא מסר לו עד שכתב שטר שני לאחר עליה ומסר לו. ע"כ. משמע דבהכי מיתרצא הך קושיא דשניא הכא דיש לזה כתיבה בלחודה ולזה כתיבה ומסירה ומ"ה זה שנמסר לו קנה משום דאית ליה תרתי כתיבה ומסירה ולהכי כתיבתו עדיפא טפי ומ"מ ע"כ היינו כר' אלעזר דאלו לר"מ עידי חתימה בלחוד כרתי והמסירה לא שויא ולא מידי וכמאן דליתא דמי הלכך למאן דקדים בכתיבה יהבינן לה אע"ג דליכא מסירה בהדה דהמסירה לא מעלה ולא מוריד והלכך לא קשיא ולא מידי דשניא הכא דשני הכתיבות שוות אלא דיתירה האחת על חברתה דיש עמה מסירה ולהכי עדיפא טפי אבל כתיבת השובר אינו ככתיבת מכירת הכתובה וק"ל. אבל התוספות לא פירשו כן שכתבו וז"ל כתב לאחד ומסר לאחר וכו' אע"פ שקדמה הכתיבה למסירה וכו' וכדכתבינן לעיל אלמא משמע דלא איירינן אלא במסירה ואיהי היא דעדיפא טפי מהכתיבה והכתיבה דאיכא בהדי המסירה לא מעלה ולא מוריד והלכך קשיא להו מה דאקשו ואזלי לשיטתייהו דלעיל פירש ר"י ז"ל דלר"מ דאית ליה החתימה עיקר אין לנו למיזל בתר מאי דמורה השטר וכיון דמתוך עדי החתימה אין ניכר שקדם קניינו של זה לקניינו של זה קונין שניהם בבת אחת אפילו נכתב ונמסר לאחד תחלה וכו' אלמא משמע דאפילו לר"מ עדי מסירה נמי מהני אלא דעדי חתימה עיקר מעתה היכי מצינן לפרושי כדפרש"י ז"ל דלמא ר"מ נמי הכי ס"ל דכתיבה בהדי מסירה עדיפא טפי מכתיבה לחודה והיכי קא מכריח תלמודא מדקתני סיפא כתב לאחד ומסר לאחר וכו' דהיינו ר' אלעזר ולא ר"מ דילמא ר"מ היא דס"ל דעדיפא כתיבה ומסירה מכתיבה לחודה לכך פירשו דמהך סיפא שמעינן דהכתיבה לא מעלה ולא מוריד ולמי שנמסר קנה וע"כ כרבי אלעזר אתיא ולא כר"מ והיינו דקתני כתב לא' ומסר לאחר דאלו לשיטת רש"י הו"ל למיתני כתב לאחד וכתב ומסר לאחר כיון דלא קנה מי שנמסר לו אלא משום דאיכא בהדה כתיבה אלא ע"כ טעמא דסיפא היינו משום דמסירה עיקר וכתיבה לאחר כתיבה לא מעלה ולא מוריד ולכך ק"ל לתוספות מדשמואל אדשמואל וכדכתיבנא לעיל. וכי מעיינת שפיר תמצא דקו' התוס' אינה אלא לשיטת ר"י ז"ל דלר"מ דס"ל ע"ח כרתי ומתוך ע"ח אין ניכר שקדם קנינו של זה לקנינו של זה לכך חולקין אע"פ שמתוך ע"מ ניכר אבל לר' אלעזר כיון דמתוך ע"מ ניכר לא איכפת לן בעדים החתומים בשטר והלכך ע"כ ס"ל לר' אלעזר כתב לאחד ומסר לאחד זה שנמסר לו קנה ושמואל נמי הכי ס"ל אבל לשיטת ר"ת ז"ל איכא למימר אע"ג דס"ל לשמואל דעבדינן שודא היינו משום דס"ל דע"מ נמי כרתי ובע"מ א"א להיות בב"א ולכך תנינן בהו ועבדינן שודא (היינו משום דס"ל דע"מ נמי כרתי ובע"מ א"א להיות בב"א ולכך תלי' בהו ועבדינן שודא) מיהו היכא דידעי' בודאי דלזה נכתב ולזה נמסר אפשר דס"ל לשמואל דאת אשר כתב לו קנה אבל בשני השטרות היוצאין לפנינו דלא ידעינן קושטא דמלתא ס"ל לשמואל דתלינן במסירה כיון שהמסירה א"א להיות בבת אחת והחתימה רוב הפעמים א"א לצמצם בכך ס"ל דעבדינן שודא ורב ס"ל דלא תלינן בע"מ כלל וע"מ בתר ע"ח גרירי וע"ח אפשר להיות בבת אחת ולכך חולקין א"נ ס"ל לשמואל דע"מ עיקר והיינו דוקא לענין דתלינן בהו טפי מבעדי חתימה ולכך עבדינן שודא אבל ע"ח נמי כרתי ואי ידעינן בודאי דקדים וכתב לזה קנה את שכתב לו אע"ג דשוב מסר לאחר דע"ח נמי כרתי ואחר שקנה האחר אפילו בקנין גרוע כיון דס"ס קנה אינו קודם לשל' אחריו אע"ג דעדיף קנייניה דכבר זכה הקודם ואפשר דר' אלעזר הכי ס"ל דע"ח נמי כרתי והא דקתני כתב לאחד ומסר וכו' תנא שלישי הוא ואינו לא ר"א ולא ר"מ ומעתה לא תקשי לא מדשמואל אדשמואל ולא מדאביי לאביי לא מהלכתא אהלכתא אבל לשיטת ר"י קשיא כלהו ותירץ ר"י דכי אמרינן עדיו בחיתומיו זכין לו ה"מ בשני ימים כו' כמ"ש התוס' כנ"ל: ואי ס"ד ר"מ אמאי קנה וכו'. ולא ניחא לאוקמי כשנמסרו שניהם בו ביום כיון דסתמא קתני להו טפי ניחא לן לומר דתנאי היא. הריטב"א ז"ל ואזיל לשיטתיה כדכתיבנא לעיל:
תנאי היא פי' לא אליבא דר' אלעזר קאמר דלהכי לא מייתי שום ראיה מההיא ברייתא דמייתי דלא נזכר ר"א התם בברייתא כלל אלא ה"ק דאיכא תנאי דפליגי בהכי דאיכא למ"ד שודא עדיף ואיכא למ"ד חלוקה עדיף וכן פרש"י ז"ל: דתניא וחכמים אומרים וכו'. בשלהי פ"ק דגיטין הולך מנה לפ' והלך ובקשו ולא מצאו יחזרו למשלח מת משלח יחזרו ליורשים כו' עד וחכ"א יחלוקו יורשי משלח ויורשי מי שנשתלחו לו וכאן אמרו מה שירצה שליש מן הברייתא הוא וכאן אמרו ואנא ס"ל דכאן אמרו מה שירצה שליש דהיינו שליח יעשה אלמא שודא עדיפא כך פרש"י במהדורא בתרא והכין איתא בפירושי דוקני וכתב הריטב"א וז"ל דתניא גבי הולך מנה לפ' ומת המשלח ושנשתלחו לו ומספקא לן אם הולך כזכי או לא וחכמים אומרים יחלוקו וכאן אמרו מה שירצה שליש יעשה אלמא במילתא דספיקא פלוגתא דתנאי היא אי חלוקה עדיפא או שודא עדיף ולגבי שודא שפיר מייתי ראיה מהתם דהא ודאי הא דהכא עדיפא למעבד שודא טפי מההיא דהוי ספק שקול דהולך אי הוי כזכי אי לא הוי כזכי ואפ"ה אמר יחלוקו כ"ש הכא דאפשר שזכו שניהם כאחת ומיהו בלאו הכי נמי איכא מתניתא דאותביה מינה דמסייעא לרב בהדיא ולא מייתי תנאי אלא משום שמואל ודכוותה בתלמודא כנ"ל. ומדקרינן השתא שודא להא דתניא מה שירצה שליש יעשה יש ללמוד מכאן ראיה למה שפירשנו בשודא דדייני לעיל בפ' הכותב ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא דתניא בשלהי פ"ק דגיטין הולך מנה לפלוני ובקשו ולא מצאו שהרי מת יחזרו למשלח דהולך לאו כזכי דמי מת משלח יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו כדמפרש התם דמספקא להו לרבנן אי הולך כזכי דמי דכי אמר ליה הולך מנה זה לפלוני כמאן דאמר ליה זכה במנה לפלוני וכגון דההיא שעתא הוה משתלח קיים או אמרינן הולך לאו כזכי ולא קנה המשתלח באמירה דמשלח והיכא דאיכא ספיקא חלוקה עדיפא וכאן אמרו שאר כל החכמים מה שירצה שליש דהיינו שליח יעשה שאם יראה שליש שנתן משלח בעין יפה כל כך שהיה חפץ שיבא המנה ליד יורשין ינתנו ליורשי משתלח ואם לאו יחזרו ליורשי משלח אלמא שודא עדיפא דבתר שודא דשליש אזלינן ע"כ: אמיה דרמי בר חמא וכו'. א"ל רב נחמן לרב ששת ומר מאי טעמא וכו' א"ל רב ששת לרב נחמן משום דרמי בר חמא קדים דבצפרא כתבינהו ניהליה. דכתבי שעות דהיכא דכתבי שעות לא דייקי כלל בתר מסירת השטר דכיון דחזינן ליה דקדים לא אמרינן אימר ההוא דקדים בתראה הוה למסירה דקי"ל כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי אלא ההוא דחזינן ליה דקדים מחזקינן ליה בחזקת דהוא קדים נמי למסירה דאי לא תימא הכי אפילו הנהו שטרי אינן יוצאין ביום אחד אלא זה ביום פ' וזה ביום פ' היכי יהיב ליה לקדמאה הא איכא לספוקי דילמא ההוא דקדים בתראה הוה למסירה אלא ודאי היכא דכתי' כהלכת מנהג המקום לא דייקינן כלל בתרה אלא בחזקת דקמא לכתיבה הוה נמי קדים למסירה מחזקינן ליה אבל היכא דלא כתבי שעות ויוצאין ביום אחד שלא כמנהג המקום אמרינן אימר בתראה קדים למסירה הוה ואינך שטרי דרמי בר חמא ומר עוקבא דלא הוו ידעי הי מנייהו קדים למסירה הילכך דיין להו רב נחמן בשודא דדייני. ל"ש. ומכאן אמר ר' יהודה דהקונה בשטר צריך שימסור לו מקנה לידו. רש"י במהדורא קמא: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל בצפרא כתבינהו להו לנכסי לרמי וכו'. כלומר העדים מעידים דלערב קרוב לשקיעת החמה כתבם למר עוקבא והעדים האחרים מעידים שבבקר באותו היום עצמו כתבם למרי ומיירי במתנת בריא בשטר לחוד בלא קנין יועיל הקדימה ולפום הכי אוקמיה לרמי בנכסים וא"ל רב נחמן אנן בירושלים אנן דכתבינן שעות. ואלא מר מאי טעמא עבד הכי א"ל שודא דדייני וכו' יש להקשות והלא שמואל דאית ליה בשני שטרות היוצאין ביום אחד שודא דדייני ס"ל כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ומיד שנמסר השטר זכה מן הדין אותו שנמסר לו ומפני שאין אנו יודעין למי נמסר תחלה היה אומר שמואל שודא דדייני כדכתבינן בפ' הכותב אבל היכא דנתברר לנו למי נמסר תחלה מודה שמואל דלא אמרינן שודא דדייני אלא לאותו שנמסר תחלה יזכה וא"כ הכא שנתברר לנו כי לרמי זכה תחלה היאך היה נותן רב נחמן למר עוקבא מתורת שודא ויש להשיב שאם היו העדים מעידים שנמסר השטר לרמי בבקר ודאי הוא היה זוכה אבל הכא מיירי בדלא ידעינן הי מינייהו קדים במסירת השטר שהעדים מעידים שנכתב בבקר ואינם יודעים אלא מן הכתיבה אבל לא מן המסירה ורב ששת אוקמיה לרמי בנכסים משום דקדים שהיה סובר דמסתמא כמו שנכתב בבקר כמו כן נמסר בבקר וא"ל רב נחמן אטו בירושלים אנן דכתבינן שעות לא נתכוון לומר שאם יכתבו שעות במקומות אחרים לא יועיל קדימת השעות דודאי בכל מקום שיכתבו שעות יועיל הקדימה אלא ה"ק אטו בירושלים אנן דכתבי שעות דבשלמא אם היו כותבין שעות כמו בירושלים היה מן הדין לומר שיזכה רמי דכיון שיש לנו עדים דקדים וכתבי' שעות מוכחא מילתא דקפדי במסירת השטר שימסרו אותו בשעת הכתיבה בעצמה מסתמא בההיא שעתא נמסרה ויזכה אותו שנכתב שטרו תחלה ואע"פ שאין לנו עדים שנמסר באותה שעה בעצמה אבל כיון שאין אנחנו כותבין השעות מוכחא מילתא דלא קפדי במסירת השטר אלא שתנתן ביום שנכתב בלבד ואפשר שלא נמסרה זאת אלא קרוב ללילה ונמסרה אותה שנכתב באחרונה תחלה ומשום דמספקא לן איזה מהן נמסר תחלה היה נותן רב נחמן למר עוקבא מחמת שודא ע"כ:
חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא על פי ריש גלותא ולא נהירא דהא רב ששת נמי דיינא הוא דגמיר וסביר ונקיט רשותא ויש שפירשו דאנא דיינא בהאי דוכתא שהדין הזה היה במקומו של רב נחמן ואין ראוי לאחרים לעשות שודא באותו מקום שזה כעין הפקר בית דין הוא ואין לעשותו במקום שגדול ממנו או שהוא דיין קבוע במקום ההוא שהיה ראוי לדון ומיהו הא בדיעבד שפיר דמי ואין עיקר טעמו בכאן להחזיר דינו בדיעבד אלא משום אידך טעמא דמעיקרא לא אתא עלה אלא משום טעמא דאיהו קדים ועדיו בחותמיו זכין לו והוה ליה טועה בדבר משנה שהוא חוזר וכן פירש מורי הרא"ה בשם אחיו ה"ר פנחס הלוי ז"ל. הריטב"א ז"ל:
וכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל. וז"ל כתב ר"ח ז"ל דמהכא שמעינן דלא דיינין שודא בזמן הזה דהא רב ששת חכם גדול וכו' וזה אינה ראיה כל כך שאפשר שאם לא היה במקומו של רב נחמן היתה מועילה שודא של רב ששת דרב נחמן ה"ק ליה במקומי דין הוא שיועיל השודא שלי משודא שלך כיון שאני ממונה מריש גלותא ועוד דהא חזינן בגמרא גבי הולך מנה לפלוני וכו' הנה שאפילו השליח אמרו שיכול לעשות שודא וכ"ש הדיינין אבל מכל מקום הסכמת כל הגאונים ז"ל שאין לנו לדון שודא בזמן הזה כי שמא לא ידקדקו בדבר כראוי ואין להרהר אחר תקנותיהם ע"כ: הנהו תרי שטרי של מכר שהיו של שני ב"א והיו כתובין על שדה אחת. הוה כתיבי ביה בשטרא בה' בניסן מכר פלוני לפלוני שדה זו. בניסן סתמא בניסן מכר פלוני לפלוני שדה זו. ואנא אפסיד מעות שנתתי. בר כ"ט בניסן את ולההוא דה' בניסן מכרה תחלה ושטר מכירתך בטלה. ונכתוב לי שטר טרפא מאייר ואילך לטרוף לקוחות שלקחו מן המוכר מאחד באייר ואילך. א"ל יכלי למימר לך לקוחות את בר חד בניסן ואת קדים לההוא דה' בניסן וקרקע שנטל בר ה' בניסן שלך היתה והנחנו לך את שלך. ל"א הנהו שני שטרות הלואה של ב' בני אדם. בה' בניסן הלוה פלוני לפלוני. אוקמיה רב יוסף וכו' בנכסיה שהגבהו קרקע בת חורין שהיתה שם. טירפא לטרוף לקוחות. בר חד בניסן את ולך השתעבדו נכסים תחלה וקרקע שנטל בר ה' בניסן בשעבודיה היה שלך והנחנוה בת חורין שתהא גובה הימנה. מאי תקנתיה דהאי שטרא דידיה דכתיב בניסן סתמא נכתבו הרשאה להדדי שיהא האי בר ה' בניסן מוסר לו שטרו לבר ניסן סתמא ויכתוב לו על השטר הרשאה וילך אצל לקוחות מאייר ואילך ויטרוף ממה נפשך דאי אמרינן ליה את בר חד בניסן לימא להו כבר גביתי בשטר זה קרקע שהנחת לי וטרפתיה ממנו והשתא טריפנא להא משום אידך שלקחתי בה' בניסן הרשאה מצי למעבד כה"ג וכן לגבי הלואה. רש"י במהדורא קמא. ולהריטב"א לא נזדמנה לו אלא מה שכתב הרב ז"ל במהדורא בתרא וכתב ז"ל וז"ל הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה וכו' פרש"י ז"ל דשטרי מכר היו באחריות שיצאו על קרקע א' זה אומר אני זכיתי בו תחלה וזה אומר אני זכיתי בו תחלה ואוקמיה רב יוסף בידא דההוא דהוה כתיב ביה בה' בניסן דאילו אידך דילמא בר כ"ט בניסן הוא וידו על התחתונה וא"ל דלכתוב ליה טירפא משום אחרינא על אותן שלקחו מאייר ואילך וא"ל דאינהו מדחו ליה דדילמא בר חד בניסן הוא ושלא כדין טרפוה ממנו ולא גרסינן להאי פירושא והנחנו לך מקום לגבות ממנו ויש שפירשו לפי גרסא זו שני שטרי הלואה היו שיצאו על הקרקע א' בן חורין מר אומר אני מוקדם וראוי לגבותו ומר אמר אני מוקדם וראוי לגבותו ואוקמיה רב יוסף בההוא דה' בניסן דלו אגביה בעל ה' בניסן וכי אתי אידך למטרף לקוחות דבתר אייר אמרינן ליה את בר חד בניסן את והנחנו לך מקום לגבות הימנו. ושני הפירושים דרך אחד להם וכלם ענין א' ורש"י פירש בשטרי מכר משום דסוגיין דלעיל מיירי בהכין וכדפרישית לעיל ומכל מקום שמעינן מהכא שכל הבא לגבות שום שעבוד בלשון מסופק עליו להביא ראיה ואע"פ שחיובו ברור וצריך לברר שעבודו מאי תקנתייהו כתבי הרשאה להדדי. עכ"ל הריטב"א ז"ל: וז"ל הרא"ה אפשר לפרשה בשני שטרי הלואה וכו'. א"ל ונכתוב לי מר טירפא מאייר ואילך פי' שהיה קרקע זה שטרפו ההוא דכתיב ביה בה' בניסן מאוחר שבכולם וא"ל האי דכתיב ביה בניסן סתמא דלכתוב ליה רב יוסף טרפא מאייר ואילך לגבות משאר קרקעות שהיו לשם משועבדים שנטרף הלה שהיה מאוחר דינו לגבות מן הנשארים ואהדר ליה יכלי למימר לך את בר חד בניסן את והנחתי לך מקום לגבות ממנו כלומר את בר חד בניסן את וכיון דכן אותו קרקע שגבה ההוא דכתיב ביה בה' בניסן היה ראוי לך שתגבה אתה שהנחנוהו לך לגבות ממנו ומיהו בשטרי הלואה סתמא לא אתיא דהא פרישנא שאין שעבוד השטר חל אלא מזמן שמוכיח מתוכו וכיון שכן אפילו היו שם עדים דהוא בר חד בניסן ראוי לכתוב לו טירפא מאייר ואילך שאין השעבוד חל אלא מאייר ואילך אלא בשטרי אקנייתא. וכן יש לפרש בשני שטרי מכר שכתבן לא' אוקמיה רב יוסף וכו' נכתוב לי טירפא מאייר ואילך לגבות מן המשועבדים בשביל שנתחייב לי באחריות. יכלי למימר לך את בר חד בניסן כלומר ואותו קרקע מן הדין שלך ולא גרסינן והנחנו לך מקום לגבות הימנו וכן הוא במקצת ספרים א"נ איכא לפרושה אפילו אחד שטר הלואה ואחד שטר מכר וההוא דכתיב ביה בה' בניסן היה שטר הלואה וההוא דכתיב ביה בניסן סתמא היה שטר מכר אוקמי' רב יוסף דה' בניסן בנכסיה שהקרקע בחזקת בעלים עומדת עד שיביא ראיה וכיון שכן האי דכתיב ביה בה' בניסן עדיף טפי דההוא דכתיב ביה בניסן סתמא אימר בר כ"ט בניסן את א"ל לכתוב לי מר טרפא מאייר ואילך. יכלי למימר לך את בר חד בניסן את ולא גרסינן נמי להאי פירושא והנחנו לך מקום לגבות וכן פירשה הרב ר' שלמה ממונפשליר ז"ל ע"כ: וז"ל הר' יהונתן ז"ל ולכתוב לי מר טירפא מאייר וכו'. א"ל רב יוסף אינו ראוי לטרוף לקוחות כלל דמצי אמרי לך את בר חד בניסן לדבריך שהיית טוען אותו קרקע בן חורין שנוטל האי בר חמשא בניסן לך היה ראוי שהיה ב"ח מוקדם ואין לך ליפרע מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואם ב"ח מאוחר שקדם לך וגבה אין לנו להפסיד בזה דהא קי"ל דמה שגבה לא גבה וכשם שדוחין הלקוחות זה של ניסן סתמא יכולין הלקוחות לדחות אותו של ה' בניסן שלא יטרוף מהם כלום דמצי אמרי ליה האי דניסן סתמא סוף ניסן הוא ואותו קרקע שגבה שלא כדין גבה אותו ומה שגבה לא גבה אלא מאי תקנתייהו כלומר איזו תקנה נוכל לתקן להם שלא יפסיד אחד מהם ויגבו ממשעבדי ומשני נכתבו הרשאה אהדדי כלומר האי בר חמשה בניסן מוסר לו שטרו לבר ניסן סתמא ויכתוב לו על השטר הרשאה לומר ידך כידי וכו' כתב ליה בר ניסן סתמא לההוא דחמשא בניסן הרשאה מצי למעבד כה"ג. ויש לפרש הנהו שטרי בשטרי מכר ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל א"ל אנת ידך על התחתונה אימור בר כ"ט בניסן את כלומר כיון שהזכות שלו מפורש בשטר שלו וזכות שלך אינו מפורש בשטרך ידך על התחתונה א"נ כיון שלא נכתב בשטר שלך הזמן הוחזק בו ריעותא ומוכחא מילתא כי מפני שהזמן שלך היה בסוף החדש שלא רצית שיכתבו שם היום ולפי' יש לנו לומר כי לאותו שנכתב שטרו בה' בניסן מכר תחלה. א"ל ונכתוב לי מר טירפא מאייר ואילך כלומר תחשוב כי לכל הפחות ביום האחרון של ניסן נכתב השטר שלי ולא אוכל לזכות בשדה מכל מקום תכתוב לי שטר שלא זכיתי בשדה זו ושתחזור ותטרוף הלקוחות שקנו ממנו מאייר ואילך שהרי מאייר ואילך נשתעבדו לי כל נכסיו והשיב לו רב יוסף גם זה אינו מועיל שיכולים הלקוחות לדחות אותך ולומר בר חד בניסן את והקרקע שלך הוא והאחר שכתוב שטרו בה' בניסן דוחה אותך ברמאות ומאי דאמר והנחתי לך מקום לגבות הימנו לישנא בעלמא נקט כמו שדרך התלמוד להזכירו בכמה מקומות ור"ל אתה קדמת בקנין שטרך ובחזרה שהיה זה השדה מונח בידך קנינו אנחנו ממנו הקרקעות האחרות. מאי תקנתיה כדי שלא יצא קרח מכאן ומכאן ליכתביה הרשאה זה לזה כלומר זה שנכתב שטרו בניסן סתמא יבקש מאותו שנכתב שטרו בה' בניסן שיכתוב ליה שטר הרשאה ואח"כ ילך ללקוחות שקנו המכר ויאמר להם זה המוכר מכר לי בסוף ניסן דבר שלא היה שלו ואני רוצה לחזור ולטרוף מכם הקרקעות שקניתם אח"כ וכשיראו אותו ויאמרו לו את בר חד בניסן את יאמר להם אני וחברי כשמכר להם בה' בניסן שלא כדין מכר ואני רוצה לטרוף מכאן שהוא כתב לי שטר הרשאה ויטרוף מהם במה נפשך ע"כ:

Daf 95a

מתני' מי שהיה נשוי שתי נשים וכו'. היה אפשר לפרש שבשדה המיוחד לכתובות מיירי דמתחלה ייחד שדה זו לאחת ושוב יחד אותה לשניה וראשונה מקרי אותה דייחד לה השדה ברישא ואפילו נשא אותה אח"כ וכי קתני השניה מוציאה ואפילו בחיי בעלה קאמר וכדאמרינן לקמן מקחו בטל ופירש רש"י מקחו בטל לגמרי ואפילו בחיי הבעל ובב"ב מוקמינן לה באחת מאותן ג' שדות או ייחדה לה לכתובתה וכו' ולא נהירא האי פירושא כלל והנכון כדפירש רש"י ומכר את שדהו המשועבד לכתובות הראשונה שנשא תחלה השניה מוציאה כשימות בעלה כנ"ל. וכתב הרמב"ן וז"ל הא דתנן הראשונה מן השניה כתב עלה הרב אב"ד איכא דמקשי אמאי לא אמרינן שמעת מיניה ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ואיכא למימר דהוה יכול לתרוצי ליה דכתב ליה בעל לראשונה לא יהא לך פרעון אלא מזה ואיני יודע זו מנין לו לרב ז"ל שאם גבה מאפותיקי שלא יהא עשוי ובפ' המניח את הכד גבי שור שנגח משמע דאפילו באפותיקי מה שגבה גבה ולא אמרינן כמכר הוי מיהו לאו קושיא היא דראשונה ושניה בבת אחת הן באות לב"ד וכשהשניה מוציאה יד הראשונה עמה בשדה ע"כ:
וז"ל רש"י במ"ק אין לי עמך כלומר לא אטרוף לך מידך משום שעבוד כתובתי. שניה דלדידה לא כתבה דין ודברים אין לי עמך וטרפא מיניה שעבוד כתובתה מן הלוקח השניה דשטר כתובתה קדים לשטרא דלוקח מוציאה כשימות הבעל והראשונה שנשא תטלה דכתובתה קדמה לשניה מוציאה לאותה שדה מיד השניה והלוקח שכתבה לו זו דין ודברים אין לי עמך חוזר וגובה מיד הראשונה וחוזרת חלילה כלומר ושניה ללוקח וראשונה מן השניה ולוקח מן הראשונה ע"כ. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל הא דתנן מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר וכו' כבר פירשתיה לעיל בשם ר"ש משנץ ז"ל דלאו דוקא השניה מוציאה והראשונה מוציאה דאטרוחי בי דינא כולי האי לא מטרחינן בכדי אלא לומר שכך אפשר לעשות לכל אחד ואחד עד שיעשו פשרה ביניהם ע"כ. ועיין מ"ש תלמידי ר' יונה:
גמ' וכי כתבה ליה מאי הוי הקשו בתוספות מאי פריך והלא לא בא עדין לידה והוי כמו כתב לה ועודה ארוסה ותירצו דלא דמי לארוסה דהתם אם מכרה ונתנה קיים אבל הכא אינו יכול למכור שלא תטרוף ממנו. ולמאי דפרישנא במתני' דמיירי כשייחד להם שדה לכתובתה ניחא טפי דהויא לה כדידה ממש דהא אם מכר הבעל מקחו בטל לגמרי ואפילו בחיי הבעל. מיהו לא נהירא וכדכתיבנא במתני'. והק' עוד בתוספות דמאי משני כשקנו מידו כיון דקאמרינן דלא דמיא לארוסה אלא לנשואה הרי קאמר רב יוסף לעיל בפ' הכותב דמדין ודברים קנו מידה ותירצו דמ"מ גבי נשואה הוי טפי ידו כידה מהכא דאין כאן אלא שעבוד בעלמא ואי מיירי מתני' כשייחד שדה זו לכתובתה לא מיתרצא שפיר. ורש"י כתב וז"ל בשקנו מידה ואמרינן בהכותב לאשתו דהיכא דקנו מידו מגופו של קרקע קנו מידו. ע"כ. וקשה דהא רב יוסף פליג ואמר דמדין ודברים קנו מידו ואע"ג דלא קי"ל כותיה מ"מ היכי מתוקמא הך מתני' לדידיה וכמו שהקשו בתוספות וי"ל דבעומד אפילו רב יוסף מודה דמגופה של קרקע קנו מידו כדאיתא בפרק הכותב והכא בעומד מיירי ומ"מ קשיא להו לתוס' דמדלא מוקמינן מתני' אלא בדקנו מידה משמע דאפילו בעומד מתוקמא שפיר. ורש"י ז"ל סובר דכיון דמוכר השדה על פיה עדיפא טפי מעומד דפרק הכותב וק"ל כנ"ל:
וז"ל רש"י במ"ק בשקנו מידה דמגופה של קרקע קנו מידה וכדאמרינן בפ' הכותב וברייתא בדלא קנו מידו ע"כ:
וז"ל הריטב"א בשקנו מידו פי' דמגופו של קרקע קנו מידו כדאיתא בריש הכותב וכיון דמהני הכא גבי ב"ח עם לוקח ה"ה דמהני בכותב לאשתו נשואה דין ודברים וקנו מידו ואעפ"י שידו כידה וכדפרישנא התם בס"ד. ויש דוחין דשאני הכא שאין לבע"ח בו אלא שעבוד אבל התם לא מהני כיון שידו כידה במה שנותן ולא נהירא דבאומר לחברו שותף דין ודברים אין לי עמך הרי חלק שלו שהוא ממונו לגמרי נותן לו שיהא שלו ואפ"ה מהני כשקנו מידו ע"כ:
וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל הב"ע כשקנו מידה כלומר אע"ג דלשון דין ודברים אין לי בנכסיך לשון גרוע הוא אפ"ה היכא שקנו מידה הקנין מוכיח שלא היה זה סלוק גרוע אלא הקנאה גמורה נתכוונה להקנות וכדאמרינן בפרק הכותב מגופה של קרקע קנו מידה ע"כ:
וכי קנו מידה מאי הוי תימא נחת רוח כו' פירוש בשלמא אי הוה משנינן דתנא דמתני' לאו בדוקא נקט דין ודברים אין לי אלא דהענין הוא כן וכיוצא בזה פירש הריטב"א ז"ל בסוף שמעתין דעיקר מאי דאתא לאשמועינן היינו דינא דחוזרות חלילה ולא דייק לאשמועינן בלישניה היכי קא מסתלק והא ודאי מיירי בגוונא דמסתלקא שפיר הלכך ה"נ איכא למימר דמיירי בגוונא דלא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי וכו' וכגון דלקח מן האשה תחלה ואע"ג דקתני ומכר את שדהו וכתבה וכו' פירושו לאחר דכתבה היא ומכר הוא דתנא דמתני' לאו בהכי עסיק לדיוקי בלישניה אלא בדינא דחוזרות חלילה וכדכתב' אבל השתא דבעיא לאוקמה בשקנו מידה אלמא דמתני' לישנא דוקא נקט והלכך ליכא לשנויי בשלקח מן האשה תחלה דלשון המשנה משמע דאחר מכירת השדה כתבה כדקתני ומכר את שדהו וכתבה וכמ"ש התוספות כנ"ל:
נחת רוח עשיתי לבעלי כלומר יכולה לומר לא יכולתי לסבול תרעומות של בעלי שהיה לו עלי אם לא הייתי מודה במכירתו ואע"פ שלא מסרתי מודעא כמי שמסרתי דמי כדי שלא יודע לבעלי ויאמר לי עיניך נתת בגרושין ובמיתה. ר' יהונתן ז"ל: וחזר ולקח מן האשה שנתן לה קצת והודית לו מקחו ומחלה לו שעבוד כתובתה. ולקח משמע בענין מכר. רש"י במ"ק: אלמא יכולה היא שתאמר נחת רוח וכו'. פירוש ואע"ג דאוקימנא בחזקת הבתים באותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה שהביאתו מבית אביה ואחת שייחד לה בכתובתה ואחת שכתב לה שום משלו שהיתה שלו וכתב בכתובתה בכל נכסי הבעל היא יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ולא אוקימנא בשלש שדות אלא משום דתני מקחו בטל דמשמע לגמרי שגם מקחו של איש בטל מה שאין כן בשאר נכסי הבעל דאלו בכל נכסיו מקח האיש קיים ומקח האשה בטל שכל זמן שהוא קיים ולא גירש אשתו מקחו קיים אבל אם נתאלמנה או נתגרשה היא יכולה לטרוף מהם אם לא תמצא בני חרי וקניינה אינו כלום משום דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי וה"ה נמי גבי ב"ח אם לוה מאחרים ומכר נכסיו מקחו קיים אלא שב"ח גובה מהם אם לא ימצא בני חרי ואם עשאה אפותיקי לחובו אינו יכול למכרן כלל דומיא דייחד לה שדה לכתובתה ואע"ג דאמרי לקוחות לכשתבא לגבות אם לא תמצא תחזור עלינו אינו כלום מפני שהוא אומר להם אי אפשי לטרוח בב"ד ולהוציא מידכם אלא עד שלא יפרע אותו אי אפשר שימכור מה ששעבד לי. הר"י מטראני. וכ"כ הריטב"א דאע"ג דאוקימנא לה באותן שלש שדות הני מילי לענין שיהא מקחו בטל לאלתר משום כבוד בית אביה אבל ה"ה בשאר נכסים דידיה שיהא מקחו בטל כשתבא לגבות כתובתה בגירושין ואלמנות וכדאיתא בהדיא בפ' חזקת דבשאר נכסים דידה כ"ש דהויא לה איבה ע"כ: הא ר' מאיר הא ר' יהודה דתניא כתב לראשון שדה אחת ולא הודית לו שלא כתבה לו ללוקח ראשון דין ודברים אין לי עמך וחזר ומכר לאחר שדה אחרת וחתמה לו שהודית לו ללוקח שני על מקחו כאדם שחותם על השטר במה שכתוב בו אבדה כתובתה דלא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי וכדאמרינן לקמן אם איתא דנחת רוח עבדת לקמא איבעי לך למיעבד שלא לערער עליו אבל רב חסדא לא משמע ליה הכי דקסבר דלאו דוקא נקט רבי מאיר שני לקוחות וה"ה ללוקח אחד ורבי יהודה אומר אפילו בשני לקוחות יכולה היא שתאמר וכו'. ומציא אמרה משום הכי חתמתי לשני דלא יכולתי לקבל תרעומת של בעלי שהיה לו עלי על שלא חתמתי לראשון ומתני' דהכא דקתני מקחו קיים ר' מאיר היא ומתני' דגיטין ר' יהודה היא. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא שינה פירושו שכתב ז"ל וז"ל אבדה כתובתה. אם אין שם בני חורין שהרי הראשון אומר הנחתי ליך מקום לגבות הימנו. יכולה היא שתאמר וכו'. מן השני תגבה. ומשמע לי דבעי לתרוצי הא דקשיא ליה במהדורא קמא דלרב חסדא אמאי נקטיה ר' מאיר בשני לקוחות בענין אחר יותר נאות ולא נצטרך למאי דדחיק ביה במהדורא קמא והוא דס"ל ז"ל דלהכי נקט ר"מ בשני לקוחות אליבא דרב חסדא לאשמועינן דאבדה מראשון דאשתדוף בני חרי לא טרפא ממשעבדי כדאיתא לקמן בסוגיין ונמצא דלרב חסדא ר"מ עיקר חדושיה לאשמועינן דאבדה מראשון דאלו משני משמע ליה דפשיטא דלא תגבה דכבר הודית ליה ולא אסיק אדעתי' טעמא דנחת רוח ור' יהודה חדש ואמר דמשני תגבה משום דמציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי וכי קאמר הא ר' מאיר הא ר' יהודה ה"ק מתניתין דלא חש לטעמא דנחת רוח ולא אסיק אדעתיה האי טענה כלל היינו כר' מאיר דר"מ נמי לא אסיק אדעתיה האי טעמא כלל ומיהו לא איירי בה להדיא לומר דלא אמרינן נחת רוח וכו' . והא דגיטין דקתני להדיא לקח מן האיש וכו' דמציא למימר נחת רוח היינו ר' יהודה. כך משמע לי שיטת רש"י והתוספות ז"ל לא פירשו כן אלא דעיקר חידושיה דר"מ לומר דאבדה משני ולא אמרינן נחת רוח וכו' ולאפלוגי עלה דר' יהודה קא אתא וה"ק הא ר"מ היא וכו' הא דקתני דלא אמרינן נחת רוח עשיתי לבעלי ר' מאיר היא וקשיא להו א"כ לרב חסדא למה לי דנקט בשני לקוחות דקתני כתבה לראשון ולא חתמה לו ומתרץ ר"י דלרבותא נקט אע"ג דאיכא למימר כיון דחזינן דלא חתמה לראשון אלמא אין ברצונה להפיק רצונו ולעשות לו נחת רוח שתתקיים מכירתו והלכך כי חתמה לשני נמי אינה מכוונת להפיק רצונו ולעשות לו נחת רוח שיתקיים מכירתו אלא מפני תרעומת בעלה נתרצית בזה ולפנים בקרבה תשים ארבה דלמחר וליומא אחר תערער על מכירה זו דהא חזינא דאינה חפצה במכירות בעלה לראשון קמ"ל דאפ"ה אבדה כתובתה כיון דחתמה לו וכל שכן סתמא ויש טעות סופר בלשון התוס' ובדוחק יש ליישבו כדכתיבנא ומכל מקום מובן הוא תירוץ התוספות ז"ל וקשיא להו על זה דא"כ אמאי נדי רב אשי מהך רבותא והפך הסברא דבשני הלקוחות לא מציא אמרה נחת רוח ובחד לוקח מצי אמרה נוקי סברא קמייתא אדוכתיה ולימא כולה ר' יהודה היא ובשני לקוחות דוקא אמר ר' יהודה דמציא אמרה נחת רוח אבל בחד לוקח לא ומתני' אתיא כפשטא בחד לוקח ולא נצטרך לדחוקה כנדחיק לה רב אשי השתא לכך פירשו דאיברא ודאי לרב חסדא נמי שייך יותר טענת נחת רוח בלוקח אחד מבשני לקוחות מיהו היינו לרבותא בעלמא אבל לא שנאמר שיהיה החילוק כל כך גדול בינייהו עד שיחלוק בזה ר' מאיר לענין דינא אלא לר' מאיר בין בשני לקוחות בין בלוקח אחד לא מציא אמרה נחת רוח ולרבותא דר' יהודה נקט בשני לקוחות כנ"ל:
וז"ל הרא"ש ז"ל וא"ת למאי דס"ד השתא אמאי לא פליגי בלוקח אחד י"ל דלרבותא דר' יהודה נקטינן ליה ע"כ. ואיכא דקשיא ליה דהא אמרינן בפרק הנזקין על מתניתין דלקח מן האיש דה"מ דאמרה ליה לך חזק וקני אבל בשטר קנה והכא הא איכא שטרא דחתמה לו קתני ומתני' נמי קתני וכתב הראשונה ללוקח וי"א דכתיבה לאו דוקא אלא שאמרה וקנו מידה וחתמה נמי לגמר מעשה וקיום קרי חתום ואחרים תירצו דהתם כשכתבה לו שטר בפני עצמו והכא משמע אע"פ שכתב וחתמה באותו שטר עצמו דבהא ודאי לא קנה לוקח. הריטב"א ז"ל:
כתב לראשון ולא חתמה לו איכא דדייק לוקח ראשון למאי בעי חתימתה דידה כיון דאיכא בני חורי שיעור כתובתה לימא לה הנחתי לך מקום לגבות הימנו וכי תימא דילמא משום דאי אשתדוף גבי מיניה לפשוט מינה דאשתדוף בני חרי גבי ממשעבדי. ולאו מילתא היא דאיכא למימר חייש דילמא נמצאת שדה שאינה שלו וגבי מהאי אי נמי אתי בעל חוב וטריף האי שדה ואיהי הדרא עליה. הרמב"ן: בשני לקוחות לחד לא כתבה ליה וכו'. כלומר שהבעל מכר זה הקרקע שני פעמים וכשמכרו לראשון לא נתרצית לו במכירה וכשחזרה ומכרה לשני נתרצה וחתמה עמו במכר אינה יכולה לחזור ולומר נחת רוח עשיתי לבעלי דאמרינן לה אם איתא דנחת רוח עבדת לקמא איבעי לך למעבד כדתניא כתבה לראשון ולא חתמה וכו' אבל אם חתמה בשניהם יכולה למימר לראשון נחת רוח עשיתי לבעלי ואע"פ שבשני לא חששתי לנחת רוח בפעם ראשונה חששתי. תלמידי ר' יונה. ורש"י לא פירש כן דשני לקוחות היינו שני שדות לשני אנשים וכדבעינן למכתב בסמוך בס"ד. מ"ה לא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי דשני לקוחות הוו דמעיקרא כתב לאחד ולא כתבה לו דין ודברים ולשני כתבה לו על שדה אחר דין ודברים אין לי. ואית ספרים דכתיב בהו דכתב לאחד שכתב מתחלה לאחד ולא חתמה לו. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל ומתניתין דכתבה ליה לאחר פירוש ומתניתין דהכא בשכבר כתבה לאחד קודם לכן והא דלא איירי ביה תנא משום דלאו דינא דדין ודברים אתא לאשמועינן אלא דינא דחוזרות חלילה והכי קאמר שכתבה לו כראוי דין ודברים אין לי עמך והאומר דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו כבר קנו מידו מגופה של קרקע וכיון שכן אף עם יורשין ובאי כחו אין לו דין ודברים כי בכל דברים של זכיה ושעבוד כיון שזכה בו חברו כראוי הרי יורשיו ובאי כחו עומדים במקומו וכן אני אומר באחד משני לווין או שני ערבין דמי שנשתעבד שיפרע המלוה ממנו תחלה דהוא הדין ליורשיו ולבאי כחו שגובין ממנו דכיון דנשתעבדו נכסיו ללוה בכל החוב לגבות מהם ה"ה שזכו בשעבוד ההוא יורשיו או באי כחו שהאומר אני חייב לך מנה הרי הוא חייב ליורשים אבל דבר שאין בו שעבוד אלא תנאים בעלמא או פטור או נאמנות בהא אמרינן דלו ולא ליורשיו קאמר וכן קבלתי מרבינו ז"ל. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
תנן התם אין נפרעין לאשה בכתובה ולא בעל חוב את חובו ואע"ג דקי"ל אשה ובעל חוב דינם בבינונית היינו היכא דאיכא בני חרי בינונית. רש"י במהדורא קמא: אשתדוף בני חרי לאחר שלקחו הלקוחות. אשתדוף נתקלקלו. כן פרש"י ז"ל. פירוש לפירושו לאו היינו אשתדוף ממש שנפסד לגמרי אלא שנתקלקל קצת וכדבעינן למכתב קמן בס"ד גבי האי פרדסא דקש מעתה ע"כ לא התחיל הקלקול אלא לאחר שלקחו הלקוחות דאי קודם שלקחו הלקוחות התחיל קצת הקלקול הא ודאי דהלקוחות אפסידו אנפשייהו דכיון דחזו הכין לא אבעי להו למזבן ואם היינו מפרשים אשתדוף ממש אע"ג דהתחיל הקלקול עד שלא לקחו הלקוחות אכתי אפשר לומר דלא גבי ממשעבדי וק"ל כנ"ל: ת"ש כתב לראשון וכו'. מהא שמעינן דאשתדוף לאו דוקא אלא ה"ה כל שיש עכוב שאינו יכול לגבות מהם דהא הכא נכסים שהניחה בני חורין קיימים הם אלא שאינה יכולה לגבות מהן ועד כאן לא דחינן לה לקמן אלא משום דאיהי דאפסידה אנפשה הא כל היכא דלא אפסידה כגון שנטלוה המסיקין גובה מהם ב"ח וכ"ש אם התפיסום הלוה ביד גוי וכיוצא בו דלא אפשר למגבי מינייהו וכן היה נראה דדוקא שיש נכסים בני חורין כאן במקום ההלואה אבל אם הנכסים בני חורין הם במדינה אחרת אין לנו לומר שילך המלוה לשם אלא גובה המלוה מנכסים משועבדים שלא עלה על דעתו שילך אחר בעל חובו למדינה אחרת כיון שהיו לו נכסים כאן כשלוה במקום ההלואה ואין צ"ל אם יש חירום בין המקומות דהשתא הוה ליה כאשתדוף בני חרי וכן דנתי לפני רבותי. הריטב"א ז"ל:
נהי דאבדה כתובתה משני משום דחתמה לו מראשון דלא חתמה לו מיהא תגבה דאותו שדה שחתמה עליו שוב אינה יכולה לגבות וכמאן דאשתדוף לגבה דמי ותטרוף ממשעבדי מראשון ומדקתני אבדה ש"מ אשתדוף בני חרי לא טריף ממשעבדי ומשני משני לית לה אבל מראשון גביא ומהא ליכא למשמע מינה. ה"ג אמר רבא שתי תשובות בדבר וכו' לגמרי משמע אפילו מראשון ושמעינן מינה דלא טריף ממשעבדי ועוד תניא ברייתא אחריתי בהדיא דאפילו מלוקח ראשון אבד ב"ח שעבודא ושמעינן מההוא דהיכא דאשתדוף בני חרי דהתם ללוקח שני דלא טריף ממשעבדי לשנים שמכר שתי שדות לשנים וקא מהדר תלמודא מתרווייהו נמי לא תפשוט. ה"ג התם איהו דאפסיד אנפשיה וכולה רבא קאמר לה לא תימא מאי אבדה משני דאף מראשון אבדה ואפ"ה לא נפשוט מינה אשתדוף בני חרי לא טריף ממשעבדי דהתם הוא דאבדה כתובתה והא דקתני אין לו על לוקח ראשון כלום חד טעמא הוא האי דלא הדר גבי מראשון משום דאפסיד אנפשיה בידים דכתב לשני דין וכו' אבל היכא דאשתדוף מאליהן אכתי אימא דטריף ממשעבדי ורב יימר לפרוקי בעיין דלעיל קאתי והא מעשים בכל יום דאשתדוף בני חרי ודייני להו דייני למטרף ממשעבדי. רש"י ז"ל במ"ק:

Daf 95b

וז"ל הריטב"א ז"ל והא מעשים בכל יום מההוא כו' כלומר מאי קא מספקא לן בהא דהא מעשים בכל יום ודיינין הכי ואלמא פשיטא מלתא דאשתדוף בני חרי גבי ממשעבדי ע"כ: דההוא גברא דמשכן פרדסא כו'. פירש רש"י ז"ל בשעבודא דסורא בדמשלם עשר שנין הדרא ארעא בלא כסף ויפה כיון ז"ל דדוקא בהא הוא דכי קש בתוך זמן המשכונא יש לו למלוה לגבות הנשאר מחובו לפי חשבון השנים משאר נכסי הלוה דהא מאי דאשתאר אחריות מלוה גמורה היא אבל במשכונא דנכייתא דקש תוך זמן המשכונא אין לו לגבות אחריות הפירות ההם כיון דהקרן שלו קיים שלא התירו משכונא בנכייתא אלא מטעם דאי לא עבדא לית ליה פירי ואם לא יאכל לא יגבה ולא עוד אלא שאין לו לגבות כל חובו עד סוף הזמן שקבע ואע"ג דלא אכיל פירי דכיון דפרדסא עביד דקש אדעתא דהכי קבלה במשכונא ודוקא בהא אבל אם טרפוה ממנו גובה כל חובו לאלתר דהא לא אוזיף לזמן ההוא אלא אדעתא דליכול פירי ואם יאמר המלוה שיתן לו בכל שנה כדי הפירות ההם במשכונא אחרת בנכייתא יכול זה לומר דאיהו אדעתא דמשכנתא דידיה נחת. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במ"ק לעשר שנין וכתב ליה במשלם שניא אלין תפוק ארעא דא בלא כסף דלפירות לחוד מכרה לו. פרדסא סתם דתלמודא היינו כרם. וקש נזדקן הכרם שיבש ולא עשה פירות. טירפא למטרף לקוחות שלאחריו שהרי באחריות מכרה לו לעשר שנים והיכא דקש אין לך אשתדוף בני חרי גדול מזה וקא חזינן דקא טריף ממשעבדי כגון לוקח שלקח שום קרקע מלוה זה לבתר דמשכן פרדסא אפסיד אנפשיה מידע ידיע דפרדסא עביד דקש והדר ודאי מלוה טריף מיניה ע"כ:
וכתבו ליה טירפא ואע"ג דמשכנתא מוחזקת היא באתרא דלא מסלקי מ"מ לא הויא כאפותיקי מפורש דלא יהא לך פרעון אלא מזה אלא כאפותיקי סתם שאם שטפה נהר גובה מנכסים משועבדים. תלמיד הרשב"א ז"ל: אמר אביי נכסי לך וכו'. האומר לאשה פנוייה נכסי לך ואחריך לפ' בעל לוקח הוי באותן נכסים דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי ודמי כאלו מכרה אותן לו ואם מתה היא בחיי בעל אין (לאחריך) לאותו פ' שאמר נותן מתנה שיהיו הנכסים אחריה אין לו כלום במקום בעל דקי"ל כרשב"ג דאמר ירד הראשון ומכר אין לשני אלא מה ששייר ראשון דאחריך משמע אי איתנהו לנכסי אחריך לפ' ואי ליתנהו אחריך לית ליה מידי. השני מוציא מיד הלקוחות דדוקא נותן מתנה אחריך דלא ניחא ליה דמזבין להו ראשון אלא ליהוו לדידיה כי היכי דליהוו אחריו לפ'. רש"י ז"ל במ"ק:
מי קאמר תנשא נשאת קאמר ק"ל דקארי ליה מאי קארי ליה ונ"ל דאיהו סבר דכיון דהא מלתא דהערמה הוא ואיתתא לנשואין קיימא לא הוה לן לאחוכי בה כולי האי ואפילו בלשון דיעבד והשתא מפרקינן דכיון דקתני ונשאת לא חיישינן לקלקולא ויגדיל תורה ויאדיר ועוד י"ל דקארי לה סבר דכי קתני ונשאת משמע אפילו לכתחלה כדתנן בתולה נשאת ומתרצינן דעמדה ונשאה לשון דיעבד הוא והראשון יותר נכון הוא הריטב"א ז"ל. ולי נראה מדלא פסיק אביי הלכתא כרשב"ג בלחוד והוה ליה להעלים הענין דבעל לוקח הוי דמידע ידיע דברוב המקומות עשאוהו רבנן כלוקח ומדעביד מימרא באנפי נפשה בהאי דבעל אלמא לאורויי לכ"ע קאמר אביי הכי והויא ליה כמשיא עצה במימריה ולהכי קשיא ליה תלמודא דמדקבע אביי הך מימרא ללמד ולהשיא עצה אמרה ותקשי ממאי דאמר איהו גופיה דמקרי רשע ערום ומשני אדרבה להורות דדוקא בדיעבד וכדקאמר נשאת הוא דקאמר כן כנ"ל: ואמר אביי נכסי לך כו'. וכדמפרש לה בסמוך כשהיתה תחת בעלה אמר לה אדם אחד נכסי לך וכו' הבעל מוציא מיד לקוחות דאשה דמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות והני נמי נכסי מלוג נינהו ובעל הוי לוקח הראשון ואחריך מיד הבעל דכיון דכשהיא נשואה אמר לה אחריך לפלוני איכא למימר משום דקפיד אבעל אמר לה הכי דשפיר הוה ידע דכל מאי דאית לה הוי דבעל לפיכך אמר לה אחריך לפ' לאפוקי בעל הוי דהכי קאמר לה אחריך ליקני בעל לא ליקני ואהכי מוציא אחריך מיד הבעל ולוקח חוזר וטורף מיד אחריך דהא אין לשני אלא מה ששייר ראשון ומוקמי' להו לכלהו נכסי בידא דלוקח דאין חוזרין חלילה לטרוף. רש"י במ"ק. הקשו בתוספות כיון דס"ס מקומינן לה בידא דלוקח אפוכי מטרתא ואטרוחי בי דינא זמני טובא ל"ל נשבקינהו מעיקרא בידיה דלוקח. ויש שתירצו דהא נפקא מינה כי כשיוציא הבעל מיד הלוקח אם יעשו פשרה בינו ובין אחריך יפסיד הלוקח וישאר ברשות הבעל והקשו על זה דא"כ אמאי מוקמינן להו בסוף ביד הלוקח משום דאית לה פסידא ומה הועילו בתקנתן כיון שיכולין הבעל ואחריך להתפשר ולהפסיד הלוקח ואולי אם לא נתפשרו עדין יתפשרו עוד בפעם שני. ור"ש ז"ל משנץ פירש דהא דאמרינן הבעל מוציא וכו' לאו דוקא אלא דכיון שיכול להוציא מן הדין לא מפכינן מטרתא ומוקמינן להו מעיקרא בידא דלוקח וכן ההיא דאמרינן לעיל אי פקח הוא מגבי להו ארעא והדר גבו לה מינייהו וכדפריש התם. הריטב"א ז"ל:
התם במתני' אית להו פסידא לכלהו לב"ח וללוקח אבל בעל ואחריך לית להו פסידא דהא ליתיה חוב לגבייהו ולוקח לחוד הוא דאית ליה פסידא ואהכי מוקמינן להו בידיה. מדאמר אביי הכי אחריך מוציא מיד בעל כשהיא פנויה אמר לה וליכא למימר משום דקפיד אבעל אמר לה אחריך לפ' אלא הכי אמר לה שאם לא תמכור ולא תנשא לבעל להוי לפ' אבל אם תמכור ותנשא ותמות בחיי בעל אין שם אחריך ואין לשני כלום. רש"י במ"ק:
תנא וכן ב"ח ושני לקוחות והיה אחד נושה בחבירו מנה והוה ליה ללוה תרי קטיני דארעא ומכרן לשנים זו בחמשין וזו בחמשין וכתב ב"ח ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך טורף ב"ח מלוקח הראשון ואינו יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות הימנו שהדין אין בשתיהן אלא שיעור חובו ולוקח ראשון מלוקח שני וב"ח מלוקח ראשון ולוקח שני חוזר וגובה מב"ח שהרי כתב לו דין ודברים אין לי עמך ולוקח ראשון מן השני וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם א"נ כגון שמכר לאחד שדה אחת ולא חתם לו ב"ח וחזר מוכר ומכרה לאותה שדה עצמה לאדם אחר וחתם לו ב"ח טורף מלוקח ראשון ולוקח שני מב"ח ולוקח ראשון מלוקח שני כדלעיל וכן הכי נמי אשה בעלת חוב ומילתא יתירא היא דפשיטא לן דדינא דאשה בחובה כדין איש בחובו. רש"י במהדורא קמא: וז"ל הרא"ה ז"ל וכן ב"ח ושני לקוחות וכו'. וכגון שהלקוחות מאוחרין וב"ח מוקדם וחובו כנגד שניהם וכתב ב"ח ללוקח מאוחר דין ודברים אין לי עמך וחוזר על לוקח ראשון ולוקח ראשון מיד השני וב"ח מיד הראשון ולוקח שני מיד ב"ח ולוקח ראשון מידו וחוזרין חלילה וקשיא ליה לראב"ד ז"ל א"כ תפשוט מינה ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ואיכא למימר כגון דהויא ליה אפותיקי דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו ע"כ. וכבר כתיבנא לעיל לשון הרמב"ן ז"ל בזה בס"ד. ובתוספות הקשו אמאי אצטריך למתני כל הני גווני ותירצו דצריכי דאי מקמייתא הוה אמינא הראשונה מוציאה מידי השנייה דאין לשנייה כל כך פסידא כמו הלוקח שקנה שדה לצרכו ואתה בא להוציאה ממנו והוא יחזר אחר מעותיו דשנייה זו אינה מחזרת אלא לגבות כתובתה ואם לא תגבה משדה זו תוכל לגבות מבעלה והרי כתיבנא לעיל בשם הריטב"א ז"ל דלאו דוקא אשתדוף בני חרי אלא ה"ה כל שיש עכוב שאינו יכול לגבות מהם הילכך אם טרפה שדה זו משום איזה עכוב שלא היתה יכולה לגבות אם באה הראשונה והוציאה מתחת ידה אין כל כך פסידא שהרי תוכל לגבות מבעלה ולכך שעבודא של ראשונה הוא קודם ובדין תפסה דאין כאן אלא דין קדימה ואין לשניה הפסד כל כך דסוף סוף אפשר שתגבה מבעלה ממקום אחר ותתקיים רצונה שבקשה לגבות משדה זו אבל ב"ח מלוקח ברי היזקא שהרי קנה שדה לצרכו ובעל חוב זה מוציאה ממנו ואע"ג דשוב יגבה הדמים שנתן בעבור השדה מכל מקום השדה שרצה לקנות לא יחזור אליו והרי הפסיד קניית שדה ואע"ג דהשדה אשר קנה ראשונה מכל מקום יוצאה מתחת ידו והשדה אשר אנו דנין עליו אינו אותו שדה שקנה מכל מקום הרי נכנס שדה אחר תחתיו ובמקום הראשון הוא וכשאתה אומר דב"ח גובה מלוקח ראשון אע"ג דחוזר וגובה מעותיו מהמוכר מכל מקום הוא מפסיד מליקח השדה אשר בקש לקנות ושמא לא ימצא שדה לקנות ולפיכך הוה אמינא כיון דאיכא פסידא טובא בכה"ג לא יגבה ב"ח מלוקח דהא כתב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך והרי אתה מגלגל עליו דין ודברים שהרי חוזר וגובה מלוקח ראשון השדה אשר כתב דין ודברים אין לי עליו. כך נראה כוונת התוספות ודוק ותמצא כן בלשונם ז"ל. ועוד יש לחלק דאין לשנייה כל כך פסידא דעד שהיתה השדה ביד בעלה היה הדין נותן שתטרוף הראשונה ולא השנייה דשעבודא של ראשונה קודם ואע"ג דנשתנית דינה של שכתבה ללוקח דין ודברים אין לי וכו' מכל מקום השתא דחוזרת חלילה חוזרת למה שהיתה דינה כשהיתה ביד בעלה והרי אינה מפסדה השניה מעיקר דינה מה שאין כן בבעל חוב מלוקח שהרי אתה מפסידו הדמים שנתן כנ"ל:
סליק פרק עשירי