כתובות פט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
יכול למימר גירשתיה ונתתי לה כתובתה הא מדקתני סיפא רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט ובעל חוב שלא בפרוזבול בדאיכא עדי גירושין עסקינן דאי ליכא עדי גירושין במאי גביא אלא כולה רשב"ג היא וחסורי מיחסרא והכי קתני הרי אלו לא יפרעו בד"א כשאין שם עדי גירושין אבל יש שם עדי גירושין גביא תוספת ועיקר אי מפקא גיטא גביא ואי לא מפקא גיטא לא גביא ומן הסכנה ואילך אע"ג דלא מפקא גיטא גביא שרשב"ג אומר מסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט ובעל חוב שלא בפרוזבול אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב לדידך דאמרת גט גובה עיקר אלמנה מן הנשואין במאי גביא בעדי מיתה וליחוש דלמא גירשה ומפקא לגיטא וגביא ביה ביושבת תחת בעלה ודלמא סמוך למיתה גירשה איהו הוא דאפסיד אנפשיה אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעדי מיתה וליחוש דלמא גירשה ומפקא גיטא וגביא אלא במקום דלא אפשר כתבינן שובר דאי לא תימא הכי עדי מיתה גופייהו ניחוש דלמא מפקא עדי מיתה בהאי בי דינא וגביא והדר מפקא בבי דינא אחרינא וגביא אלא ודאי במקום דלא אפשר כתבינן שובר אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי אלמנה מן האירוסין מנלן דאית לה כתובה אילימא מהא נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל דלמא דכתב לה וכ"ת אי כתב לה מאי למימרא לאפוקי מדרבי אלעזר בן עזריה דאמר שלא כתב לה אלא ע"מ שהוא כונסה דיקא נמי דקתני גובה את הכל אי אמרת בשלמא דכתב לה משום הכי גובה את הכל אלא אי אמרת דלא כתב לה מאי גובה את הכל מנה מאתים הוא דאית לה ואלא מדתני רב חייא בר אבין אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה דלמא דכתב לה וכ"ת אי כתב לה מאי למימרא מתה אינו יורשה איצטריכא ליה א"ל רב נחמן לרב הונא לרב דאמר גט גובה עיקר ליחוש דלמא מפקא גיטא בהאי בי דינא וגביא והדרא מפקא בבי דינא אחרינא וגביא וכי תימא דקרעינן ליה אמרה בעינא לאנסובי ביה דקרעינן ליה וכתבינן אגביה גיטא דנן קרענוהי לאו משום דגיטא פסול הוא אלא דלא תיהדר ותיגבי ביה זמנא אחרינא:
מתני' שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות שתי כתובות וגט אחד או כתובה ושני גטין או כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה אחת שהמגרש את אשתו והחזירה ע"מ כתובה הראשונה מחזירה:
גמ' אי בעיא בהאי גביא אי בעיא בהאי גביא לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן אמר שמואל דאמר ר"נ אמר שמואל שני שטרות היוצאין בזה אחר זה ביטל שני את הראשון לאו אתמר עלה אמר רב פפא ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דיקלא לתוספת כתביה הכא נמי בדאוסיף לה ת"ר הוציאה גט וכתובה ומיתה
רש"י
[עריכה]
ואי לא לא גביא - חיישינן שמא כבר גבתה על פי הגט:
אלמנה במאי גביא - כתובה שלה על כרחך בעדי מיתה שמת בעלה ומחזרת שטר כתובה ליורשי' וקורעין אותו:
ניחוש שמא גירשה - והדרא ומפקא גיטא בבי דינא אחרינא ותגבה עיקר:
ביושבת תחת בעלה - אין אלמנה גובה כתובתה אא"כ מכירין אותה שבשעת מיתתו היתה יושבת תחתיו:
אלמנה מן האירוסין - שלא ישבה תחתיו מעולם:
אלא במקום דלא אפשר כו' - אלא לא תימא ביושבת תחת בעלה דאפילו הלך למדינת הים נמי ושמעו בו שמת גובה כתובתה ולא חיישינן לדלמא גירשה והדרא מפקא לגיטה דאמרינן להו תכתוב לכם שובר דבמקום שאין לומר הערמה ואי אפשר לה לגבות אם באת לחוש לכל אלה כגון זו וכגון נשרפה כתובתה בעדים לא נמנענה מלהגבות כתובתה ותכתוב שובר:
עדי מיתה גופייהו - במקום שאין כותבין כתובה ואין היורשין יכולין לומר לה החזירי לנו שטר כתובתך ניחוש כו':
מר קשישא ומר ינוקא - שני בנים היו לרב חסדא ושם שניהם שוין אלא שהגדול קורין לו מר קשישא ולצעיר קורין לו מר ינוקא:
אלמנה מן האירוסין - דאית לה כתובה בתנאי ב"ד אם לא כתב לה:
מנלן - דקאמר לעיל עדי מיתה גופייהו ליחוש דלמא מפקא והדרא ומפקא ע"כ חדא מינייהו גביא בלא שטרא שהרי בפרעון ראשון החזירה השטר אם כתב לה וקא חייש להדרא ומפקא אלמא יש לה כתובה בתנאי ב"ד בלא שום כתובה מנלן:
את הכל - עיקר ותוספת:
לא כתב לה - התוספת אלא ע"מ לכונסה ואם מת באירוסין אין לה אלא עיקר כתובה:
אלא אי אמרת בשלא כתב לה - ובתנאי ב"ד הוא דגביא לאלמנה מנה ומאתים לבתולה הוא דאית לה שהרי אין כאן תוספת:
לא אונן - ליאסר בקדשים:
ולא מיטמא לה - אם כהן הוא דשארו כתיב:
ולא מטמאה לו - אינה חייבת להתעסק בו וליטמא בו בין כהנת בין ישראלית אע"פ שמצוה ליטמא למתים האמורים בפרשה כדכתיב (ויקרא כא) לה יטמא זו אינה חייבת ולאו משום כהנת נקט לה שלא הוזהרו כהנות מליטמא למתים:
אינו יורשה - דגבי ירושת הבעל שארו כתיב לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה מכאן שהבעל יורש את אשתו:
מתה אינו יורשה איצטריכא ליה - משום מתה אינו יורשה איצטריך ליה למיתני מת הוא גובה כתובתה לאשמעינן דבדכתב לה כתובה עסקינן ואע"ג דאיקרבו לאחתוני כולי האי אינו יורשה:
בעינא לאינסובי ביה - שיהיה בידי לראיה שנתגרשתי שלא יאמרו עלי אשת איש היא:
מתני' שני גיטין ושתי כתובות - זמן ראשונה קודם לזמן גט ראשון וזמן כתובה שניה קודם לגט שני:
גובה שתי כתובות - שהרי גירשה והחזירה וכתב לה כתובה שניה אבל קדמו שתי הכתובות לגט הראשון לא שהרי כשהחזירה לא כתב לה כתובה ותנן בסיפא שתי כתובות וגט אינה גובה אלא אחת [למדנו שהכותב לאשתו שתי כתובות אינה גובה אלא אחת ואי משום דאיגרשא והדרה הא תנן כתובה ושני גיטין אין לה אלא אחת] שע"מ כתובה הראשונה החזירה:
שתי כתובות וגט - שקדמו שתיהן לגט ובגמרא מפרש למאי כתב להו:
כתובה ושני גיטין - כתובה בנשואין הראשונים וגירשה והחזירה ולא כתב לה כתובה וחזר וגירשה:
גמ' אי בעיא בהאי גביא - בתמיה ואשתי כתובות וגט קאי דקתני אין לה אלא כתובה אחת ולא קתני אין לה אלא כתובה אחרונה אלמא אי ניחא לה למיטרף לקוחות מזמן ראשון טרפה:
בזה אחר זה - זמנו של זה קודם לזה ושניהם על הלואה אחת או על מכר אחד:
ביטל שני את הראשון - ואינו טורף אלא מזמן שני דכיון דכתב לשטרא בתרא אחליה לשיעבוד קמא:
דאי אוסיף ביה דקלא - בשטר שני:
לתוספת כתביה - ולא אחליה לשיעבוד לבטל זמן שטר ראשון ותרוייהו מיהא לא גביא מדלא כתב לה צביתי ואוסיפית לה הך אקמייתא אלא שטר כתובה יתירא כתב לה ולא הזכיר בה את הראשונה הכי קאמר אם תתרצי למחול שיעבוד של ראשונה גבי כתובה זו המרובה ואם לאו גבי הראשונה המועטת הלכך הי מינייהו דבעיא גביא והכי פרשינן בפירקין קמאי וכי אמר רב נחמן ביטל שני את הראשון בדלא אוסיף ביה מידי דאי לאו לבטולי קמא אתא למאי כתביה:
ומיתה - ועדי מיתה ובאה לגבות שתי כתובות אחת בתורת גרושין ואחת בתורת אלמנות:
תוספות
[עריכה]המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ורבי יוחנן אית ליה דרב המנונא לעיל בפ' שני (דף כב: ושם) ובפרק התקבל (גיטין סד.) וי"ל דלא מהימנא אלא דווקא היכא דאין תובעת כתובתה אבל תובעת כתובתה לא מהימנא דשמא מחמת חימוד ממון אומרת כן והכי אמרינן בהאשה שהלכה (יבמות קיז. ושם) מת בעלי והתירוני לינשא מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובתה תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה דאדעתא דכתובה אתאי:
יכול לומר גירשתיה ונתתי כו'. ואם תאמר ומאי מיגו הוא זה דאם יאמר לא גירשתיך יתחייב בשאר וכסות ועכשיו דאמר פרעתי פוטר עצמו ויש לומר דכשאמר לא גירשתיך נמי פטור גם משאר וכסות דדמו לטענו חטין והודה לו בשעורים דקי"ל דפטור (שבועות דף לח:) וא"ת בפ' בתרא (לקמן קז:) דאמרי' האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה כו' גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ואמאי ניחוש שמא בעלה היה אומר לא גירשתיך והוי טענו חטין והודה לו בשעורין ופטור ויש לחלק דשמא אם היה בא בעלה היה מודה לדבריה:
לדידך דאמרת גט גובה עיקר. לשמואל נמי הוה מצי לאקשויי ובמקום שאין כותבין כתובה:
מתה אינו יורשה איצטריכא ליה. ואם תאמר והא מת הוא גובה כתובתה נמי איצטריכא ליה דמינה דייקינן בפרק נערה (לעיל נג.) דארוסה לא קבר לה ויש לומר דהוי מצי למיתני מתה אינו קוברה ולשון גובה כתובתה לא איצטריכא ליה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ט (עריכה)
עג א טור אה"ע סי' ק:
עד ב מיי' פט"ז מהל' אישות הל' כט, טור ש"ע אה"ע סי' ק סעיף יג:
עה ג מיי' שם, טוש"ע שם סעיף יד:
עו ד מיי' שם הלכה ל, טוש"ע שם סעיף טו:
עז ה מיי' שם, טוש"ע שם סעיף טז:
ראשונים נוספים
כולה רשב"ג וחסורי מחסרא והכי קתני והא דאמר כולה רשב"ג היא לאו הברחה היא דמסתיין דנימא חסורי מחסרא והכי קתני אבל מאי דקתני רשב"ג מן הסכנה ואילך פליגי רבנן עליה אלא כיון דתרוצי מתרצינן לה בעי לאוקמי פלוגתא במאי דאמר רשב"ג דהא טעמא דבעי' לאורי' בה כ"ע הוא:
אמרו ליה רב כהנא ורב אשי לרב לדבריך דאמרת צריכה גט הוציאה גט גובה עיקר אלמנה מן הנשואין במאי גביא בעידי מיתה ליחוש דלמא מגרשה ומפקא לגטה וגבי' בזה : פי' רש"י ז"ל אלמנה הנשואין במאי גביא כתובה ע"כ בעידי מיתה דהא ליכא גיטא בהא ומחזרת שטר כתובה ליורשיו וקורעין אותה וניחוש שמא גרשה והדר מפקא גיטא בבית דינא אחריני ותגבי ביה. ויש אומרים דמשום הכי פרכינן לאוקימתא בתרייתא דרב בלחוד דאמר הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה עיקר כתובה בגט משום דקס"ד דלדידיה להאי לישנא בתרא אין כותבין שובר כלל וכיון שכן איכא למיחוש בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין במקום שכותבין דמגרשה ואזלא וגבי' כתובה בעידי מיתה והדר גבי' בב"ד אחריני עיקר כתובתה בגט א"נ דמעיקרא גביא עיקר כתובה בגט והדר בעידי מיתה אי נמי במקום שאין כותבין ואמר כתבתי מפקא כתובה וגובה עיקר והדר גביא בעידי מיתה אבל לאוקימנא קמייתא ליכא למיחוש דאי במקום שאין כותבין ודאי כותבין שובר משום דאינהו דאפסידו אנפשייהו שנהגו שלא לכתוב ובמקום דלא אפשר דין הוא דלסמכי על השובר ואי במקום שכותבין כי לא מפקא כתובתה לא גביא כלל וכן לשמואל אי מקום שאין כותבין וכתב או במקום שכותבין ולא כתב בכלהו אינהו דאפסידו אנפשייהו ובמקום דלא אפשר ודאי הא אמרי' לעיל דכותבין שובר אבל לאוקימתא בתרייתא דרב קשיא ופריק דאפילו לאוקימתא בתרייתא במקום דלא אפשר כותבין שובר וכן הא דאקשי אלמנה מן האירוסין במאי גבי' היינו ודאי במקום שאין כותבין דהכי סתמא דמלתא דארוסה דאין כותבין אלא שסומכין על תנאי ב"ד ואפילו הכי קושיין ללישנא בתרא כרב דוקא ומטעם דאמרן ואחרים פי' דקושיין ודאי ללישנא בתרא ומשום דקשיא ליה בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין נקטינן קושיא אההיא לישנא בלחוד וכי פרכינן מאלמנה מן האירוסין פרכינן אפילו במקום שכותבין אבל ה"ה דקשיא לרב אליבא דלישנא קמא במקום שאין כותבין מיהת דאיכא למיחוש דהשתא גביא בגט ולמחר גבי' בעדי מיתה וכי קשיא לן לשמואל במקום שאין כותבין מיהת דאיכא למיחוש והקשו לרב משום דטעמא דאמרן אי נמי משום דרב כהנא ורב אשי תלמידי דרב הוה והוה קיימי קמיה והקשו ליה והלשון הראשון יותר נכון ומפרקי' ביושבת תחתיו ומשמשתו פי' דליכא למיחוש לגירושין כלל:
אלמנה מן האירוסין דליכא למימר ביושבת תחתיו במאי גבי' ע"כ בעידי מיתה ניחוש דלמא מפקא [אלא] במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר : פירש"י ז"ל דאלו אלמנה מן הנשואין קיימה כלומר לא תימא ביושבת תחת בעלה דאפי' הלך בעלה למדינת הים ושמעו בו שמת גובה כתובתה בעידי מיתה ולא חיישינן דלמא מפקע' גיטה בבי דינא דאמרי' להו תכתוב לכם שובר דבמקום שאין לומר שהערימה ואי אפשר לה לגבות אם נחוש לכל אלה כגון זה וכגון נשרפה כתובתה בעדים לא נמנע' מלהגבות כתובתה ותכתוב שובר דאי לא תימא הכי עידי מיתה גופייהו במקום שאין כותבין כתובה ואין היורשים יכולים לומר החזירי לנו שטר כתובתיך ניחוש דלמא מפק' עידי כתובתה וכו' עכ"ל ז"ל והקשו כיצד מביא ראייה מעידי מיתה במקום שאין כותבין כתובה לאלמנה מן הנשואין במקום שכותבים כתובה שאפשר באהדור שטרי' ולא עיד אלא דאפי' במקום שאין כותבין אינהו דאפסדו אנפשייהו בדלא כתבינן לכך פי' דלאו אלא קאמר דבאלמנה מן מן הנשואין במקום שכותבין מוקמינן לה כדמעיקרא ביושבת תחת בעלה ואלמנה מן האירוסין דהדר פרכינן הוא דמתרצו השתא וההיא מסתמא בכ"מ אין כותבין עד שתכנס לחופה ואינהו לא מפסידו אנפשייהו כלום ובהא הוא דאמר דכיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר אפי' ללישנא בתרא כרב:
אלמנה מן הארוסין מנ"ל דאית לה כתובה מתנאי ב"ד ואע"פ שלא כתב לה ע"כ כי פרכינן לעיל מאלמנה מן הארוסין היינו משום דכתובתה מתנאי ב"ד שאם אין לה כתובה מתנאי ב"ד אלא כשרצה להתחייב לה מעצמו או שהתנה בה אינו ענין לשמועתנו כלל וההיא דמלוה בעלמא לדברי הכל ודאי מפקא שטרא גבי' ואם לא לא גבי' למ"ד אין כותבין שובר ולמ"ד כותבין שובר מצי למימר פרעתי אע"כ משום דאית כתובה מדרבנן הוא דפרכינן מינה דמש"ה שקלינן וטרינן השתא מנלן דאית לה כתובה מתנאי ב"ד דשקלינן וטרינן עלה ולא אשכחן מנלן ומיהו עיקרא דדינא הוא דאית לה כדכתיב' בב"מ בס"ד. ומשמועתינו יש לזה ראיה ברורה דהא פרכינן מינה לעיל בהדי' ומתרצין לי' ואלמא הכי הלכתא כנ"ל והא דתניא ר"ח וכו' פירשתי לעיל במכלתין בס"ד:
מתה דאינה יורשה אצטריכא לי': והקשו בתוס' והא מת הוא גובה כתובתה נמי אצטריכא לי' דהא מינה ילפינן בפ' נערה דארוסה לית לה תנאי כתובה דהיינו קבורה ותירצו דאי משום האי ה"ה דמצי למתני מתה אינה קוברה ולשון גובה כתובת' לא איצטריכא לי':
אמר לי' ר"נ לרב הונא לרב דאמר הוציאה גט גובה עיקר כתובה ליחוש דלמא מפקא גט בהאי בי' דינא וגביא ומפקא ליה בבי דינא אחריני יגבי' : פי' במקום שכותבין וכתב לה היכי גבי' עיקר בגט דבשלמא במקום שאין כותבין הא אמרי' דהיכא דלא אפשר כותבין שובר אבל במקום שכותבין דאפשר לה להביא כתובתה ליחוש דלמא מפקי לי' לגיטא תרי זמנא דבמקום שאפשר אין כותבין שובר וכ"ת כותבין א"כ שמע מינה דבעלמא כותבין שובר אבל לשמואל ל"ק ולא מידי דכיון דבמקום שאין כותבין וכתב לה איהו אי נמי במקום שאין כותבין ולא כתב לה איהי מוקים לה למתני' אע"ג דלא אפשר למקרעיה לגיט' וע"כ כותבין שובר דאיהו דאפסיד אנפשי' ואי בעלמא במקום שאין כותבין ולא כתב אינהו דאפסידו אנפשייהו ואי במקום שכותבין וכתב ליכא למיחוש דבגט אינה גובה כלל עד דמפקא לכתוב' אלא לרב קשיא כך פי' רבי' הגדול ז"ל אבל י"מ שפי' דאקשי' לרב משום דקשי' לרב אפי' במקום שכותבין וה"ה דאקשי' לשמואל במקום שאין כותבין למ"ד אין כותבין שובר ושפיר מצינן לתרוצי כדלעיל במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר אלא דבעי לתרוצי ולפרש קושטא דמילתא דארעינן ליה לגיטא ומדאצטריך למקרעי' לגיטא ולא סגי לן למכתב תבר' ביני שיטי שמעינן דאלו מחקה לי' מאי דכתיב ביני שיטי לא מפסיל גיטא ולא שטר כתובה בהכי ולא אמרינן דלמא תנאה או תברא הוה כתיב ביה ולא כדברי מקצת הראשונים שהי' פוסלין שטר או גט שיש מקום גרור ביני שיטי שמא הי' בו בו שובר או תנאי וזה מוכח שלא כדבריהם:
שני שטרות היוצאים ביום אחד : כבר פירשתי בפ' נערה דדוקא בסטרי מכר או מתנה אי בשטרי כתובה אבל בשטרי הלוואה לא אמרינן הכי אלא ששניהם קיימים כדברי הרי"ף ז"ל שכתב בהלכותיו:
א"ל מר קשישא לרב אשי אלמנה מן האירוסין מנלן דאית לה כתובה וכו'. מכאן מוכיח דהוה קים להו דאלמנה מן האירוסין י"ל כתובה ואע"ג דלא כתב לה ומ"ה בעיא מיני' הא מילתא דפשיטא להו די"ל כתובה אי מהאי מתני' ילפוה אי מהני איכא למימר בדכתב לה ואע"ג דדחינהו ואמר בדכתב לה אית צד לדחות סברות האמוראים בדחיות הללו שא"ת לא היה פשוט להן שיש כתובה לארוסה אע"ג דלא כתב לה למה היה שואלו מנין שי"ל כתובה ומי אמר לו שיש לה כתובה עד שיכתוב לה וראיתי בתשובת רב צמח גאון ז"ל שאמר שאין כתובה לארוסה אלא היכא דכתב לה וכך כתב גם בעל ה"ג אבל ראיתי שרבינו האי ז"ל נשאל על מה דאמרי' בקדושין האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת ל"ק וכו' ואמרי' עלה מאי [נאמן] ליתן גט רב אמ' כופין ושמואל אמ' אין כופין ואמרי' בסיפא אמר שמואל מבקשים הימנו ליתן גט ואמר רב אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה דאלמא לס' ארוסה יש כתובה וכ"ש לודאי ארוסה וליכא לאוקמיה בדכתב לה דאי כתב לה מי מצי למימר לא קדשתיך תוציא שטר כתובתה ותפריענו. והשיב שכך הוא סברת רב דאע"ג דלא כתב לה אי"ל מאתים ומר קשישא דחיי' בעלמא עבד דליכא למלפי' מהני מתנייתא שיש לפרשם בדכתב לה אבל לא שיסבור מר קשישא הכי וזה נ"ל עיקר שבכמה מקומות הוכחתי שיש כתובה לארוסה אע"ג דלא כתב לה עיין בפרק נערה שנתפתתה ובפ"ק דמכילתין ובפרק האומר בקידושין:
מתני' שני גיטין ושתי כתובות גובה ב' כתובות ב' כתובות וגט א' או כתובה וב' גיטין או כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה א' שהמגרש את האשה ומחזירה ע"מ כתובה הראשונה הוא מחזירה קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה גר שנתגייר ואשתו עמו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה. פי' ב' גיטין וב' כתובות זמן כתובה א' קודם לזמן גט א' וזמן כתובה ב' קודם לזמן גט ב' שכנסה בשנה א' וכתב לה כתובתה וגירשה בשנה ב' וכתב לה גיטא ובשנה ג' החזירה וכתב לה כתובה ובשנה ד' גירשה וכתב לה גיטא גובה ב' כתובות א' של נשואי א' וא' של נשואי ב' שכיון שכשחזר והחזירה כתב לה כתובה וגובה ע"י כתובה ב' שלא ע"מ כתובה הא' החזירה. ב' כתובות זו אחר זו וגט א' אינה גובה אלא כתובה א' שאין כאן אלא נשואי הא' ומה שכ' לה ב' כתובות לא שתגבה מהן אלא שתגבה באיזה שתרצה או בא' או בב' כדאמרי' לקמן וכן נמי כתובה וב' גיטין זה אחר זה כגון שכנסה בשנה הא' וכתב לה כתובה ובב' גירשה ובג' כנסה ולא כתב לה כתובה וברביעית גירשה אין לה אלא כתובה א' כיון שבשעה שהחזירה לא כתב לה כתובה ע"ד הא' החזירה וכן כתובה וגט ומיתה שקדמה הכתובה לגט אין לה אלא כתובה א' והא פשוט וכדי נסבא. שהמגרש את האשה והחזירה ע"מ כתובה הא' החזירה. זה עונה על כתובה וב' גיטין שאע"פ שיש כאן ב' נישואין כיון שבנשואה הב' לא כתב לה כתובה ע"מ כ"ר החזירה קטן שהשיאו אביו וכתב לו כתובה בעודו קטן והגדיל כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה ול"א כיון שאין נשואי קטן כלום גם מ"ש לה בעודו קטן אינו כלום ועכשיו כשהגדיל והיא תחתיו ה"ל ככונס את הבעולה שאין לה אלא מנה אלא אמרי' כיון שכתב לה מאתים בעודו קטן עכשיו כשהגדיל וקיימה ע"מ אותה הכתובה קיימה ודוקא אם הגדיל אבל אם מת בעודו קטן אין לה כלום שאין נשואי קטן נשואין ואין כתובתו כתובה וכמפותה בעלמא היתה עמו. ודוקא אם כתב קודם בקטנותו אבל אם כנסה בקטנותו ולא כתב לה עכשיו כשהגדיל וקיימה אין לה אלא מנה כבעולה שא"ל כאן ע"ד כתובה הא' קיימה שהרי לא כתב לה:
גר שנתגייר אשתו עמו כגון עובד כוכבים שנשא בת ישראל ובגיותו כתב לה כתובה ועכשיו נתגייר וקיימה כתובתה קיימת ואע"פ שכל מה שכתב לה בגיותו אינו כלום שע"מ כן קיימה ואם לא כתב לה כתובה בגיותו עכשיו כשנתגייר ומקיימה א"ל אלא מנה כבעולה ודוקא אם נשא בת ישראל שהיא בת כתובה אמרי' כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה אבל אם נשא עובדת כוכבים בגיותו וכתב לה כתובה ונתגיירו שניהן אין לה כתובה אלא מנה שאין כתובה לעובדת כוכבים וכל מ"ש לה בגיותו הכל הוא בטל:
יכול לומר גרשתיה כו'. ואיכא דקשיא ליה דהא לאו מגו מעליא הוא שאילו אמר לא גרשתיה היה חייב לה בשאר כסות ועונה והא לא קשיא דכיון שהיא טוענת עליו שגרשה ופטור ממזונות וחייב בכתובה כי אמר הוא לא גרשתיה וחייב אני מזונות הרי הוא פטור אף ממזונות דהוה ליה כעין שטענו חטים והודה לו בשעורים שהוא פטור אף מדמי שעורים והכא נמי כיון שהיא מודה שאינו חייב לה כלום מדמי מזונות הרי הוא פטור מהם. ואפילו תימא דהכא לא דמי אלא לטוענו מנה של מלוה והודה לו במנה פקדון שהוא חייב כדכתוב בדוכתא ובפרקא קמא דמציעא יכול היה בכאן לומר לא גרשתיה בגט והיא פטרני מן המזונות דהשתא לא מחייב מידי כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
והתוספות כתבו דדמי לטענו חטים והודה לו בשעורים וקשיא להו לפי שיטתם דכי היכי דאמרי' מגו דאי בעי אמר לא גרשתיה ואיהי נמי לא תתבע מזונות דהויא ליה טענו חטים והודה לו בשעורים אמאי לא אמרי' הכי נמי גבי הא דאמרי' בפרק האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה כו' גירשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה דדילמא בעלה הוא אומר לא גרשתיך והוי טענו חטים והודה לו בשעורים דפטור ולא הקשו דילמא הוה טעין פרעתי דאי לא מצי טעין לא גרשתיך לא מצי טעין פרעתיך דטענת פרעתיך לא מהניא אלא משום מגו דלא גרשתיך דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום והיינו טענת פרעתיך ותירצו בתוס' דהכא שאנו רואין אותם חולקים אמרינן מגו דאי בעי טעין הכי על טענתה שהיא טוענת עכשו לפנינו אבל התם שאין אנו רואין אותם חולקים אדרבה נימא דשמא אם היה בא בעלה היה מודה לדבריה:
וכתב ריב"ש ועדיין קשה דלאו מגו מעליא הוא דאם יאמר לא גרשתיה יתחייב לה בכתובתה לאחר מותו אם ימות בחייה שהרי בין לדבריה שאומרת שגרשה בין לדבריו שאומר לא גרשה חייב לה כתובה כיון שמת ואין זה טענו חטים והודה לו בשעורים דחטים וחטים הוא ועכשיו אומר שפרעה נפטר לגמרי וניחא לי דמתני' דקתני הוציאה כתובה בלא גט לא תפרע קא מתרצא לה דהא השתא אין לנו לפרעה שהרי יש לנו להאמינו כשאמר פרעתיה כמו אם היה אומר לה גרשתיה לענין שלא תפרע עתה בטענת אבד גטי עד לאחר מיתה ואע"פ שהטענה ההיא לא היתה לו יפה כל כך כמו זו שהוא טוען יש לנו להאמינו בכדי הטענה ההיא דומיא דהנהו עזי דאכלי חושלא בנהרדעא שנאמן לטעון עד כדי דמיהן מגו דאי בעי אמר לקוחות הן בידי אע"ג דהשתא טעין טפי מכדי דמיהן מהמנינן ליה עד כדי דמיהן ע"כ:
הא מדקתני רבן שמעון בן גמליאל אמר מן הסכנה כו'. רשב"ג פליג אסיפא דרישא וקאמר דגובה כולה כתובה שלא בגט דאי אפשר לשהות גטה משום סכנת שמד ואי ליכא עדי גרושין נמי במאי גביא עיקר כתובה דהא בגט לא מציא גביא דליתיה משום סכנה ומן הסכנה ואילך לא משכחת אשה דגביא עיקר כתובתה אלא בעדי גירושין ומדסיפא בדאיכא עדי גירושין סיפא דרישא נמי בדאיכא עדי גירושין ומשני כולה רבן שמעון בן גמליאל ולא גרסינן הכא אלא. רש"י במהדורא קמא:
והרא"ה גריס לה וז"ל אלא כולה רשב"ג היא וחסורי מחסרא והכי קתני הרי אלו לא יפרעו במה דברים אמורים כשאין שם עדי גרושין אבל יש שם עדי גרושין גביא תוספת בשטר כתובה דאית לה ונפיק מתותי ידה ועיקר אי מפקא גיטה גביא ואי לא לא גביא כדפרי' לגבי עיקר לעולם כמקום שאין כותבין הוא וגט היינו כשטר כתובה גופיה ומן הסכנה ואילך אע"ג דלא מפקא גיטא גביא כיון שאין אדם רשאי לשהות הגט גובה הכל בכתובתה ועדי גרושין דתוספת גובה משום כתובה ועיקר גובה בעדי גרושין כאלמנה שהיא גובה בעדי מיתה עיקר כתובה אפי' במקום שכותבין דלענין עיקר לעולם כמקום שאין כותבין הוא וליכא בהו הפרישא כלל וכיון דכן אע"ג דלא מפקא גיטא גביא הכל בשטר כתובה ועדי גרושין שרשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה שלא בגט וכו' והא דאמרי' חסורי מחסרא והכי קתני לא דמצטריכינן למימר הכי משום פירוקא דקושיין דהא בלאו הכי נמי איכא לפרוקי כדפרקי' דהכי קתני הרי אלו לא יפרעו בד"א כשאין שם עדי גירושין אבל יש שם עדי גרושין גביא עיקר אי מפקא גיטא גביא ואי לא לא גביא רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה כו' דאע"ג דלא מפקא גיטא גביא הכל עיקר בעדי גרושין ותוספת בכתובה אלא איידי דמזדקינן לפרושא פרישנא לה כולה כדאיתא דודאי לעולם משמע לן דהא דרשב"ג לא פליגא את"ק דמודה ת"ק בשעת הסכנה וכלה ודאי רשב"ג היא כדפרישי' א"נ איכא למימר דהא דמתרצי' הכי משום דאלו אמרינן רשב"ג פליג את"ק אם כן עיקר מלתא דאתי לאפלוגי עלה רשב"ג מחסרא ולפום הכי ניחא ליה לאוקומי כולה כרשב"ג ע"כ:
והריטב"א ז"ל תירץ כתירוצא קמא וז"ל הא דאמר כולה רבן שמעון בן גמליאל היא לאו הכרחא הוא דמסתיין דנימא דחסורי מחסרא וה"ק בד"א כו'. אבל מאי דקתני רשב"ג מן הסכנה ואילך כו' פליגי רבנן עליה אלא דכיון דתרוצי מתרצינן לה לא בעי לאוקומא פלוגתא במאי דאמר רשב"ג דהא טעמא דבעו ואודויי בה כולי עלמא הוא ע"כ. ונראה דאם אנו אומרים דבעדי הגט נמי גביא עיקר מעתה אף בעדי מיתה גביא עיקר ואי נימא דלא גביא אלא בגט צריכין אנו לחלק ולומר דבעדי מיתה גביא אע"ג דלא הוציאה כתובה דאי בעינן שתוציא כתובה ולא מהניא עדי מיתה תקשי א"כ הוציאה גט ואין עמו כתובה אמאי גובה עיקר והא אתי לידי פסידא במה שתשאר הכתובה בידה וכמו שהקשו התוספות לעיל והיינו טעמא דשני כתובה מגט דבשלא הוציאה כתובה לא אתחזק ריעותא שאינה חוששת בשמירת כתובתה מפני שאינה נותנת עיניה בגירושין ובמיתה אבל כשאינה מוציאה הגט אתחזק ריעותא דאין דרכה לאבד גיטה וכמו שכתבתי בריש שמעתין בשם הרב רבי יונה ז"ל ומן הסכנה ואילך נמי לא איתחזק ריעותא אפילו בגט שלא היתה רשאה לשמור את גיטה ונסתלק הריעות' הלכך בהך לפי מאי דמתוקמא מתני' דעיקר אי מפקא גיטא גביא ואי לא לא גביא לא מצינן לאשוויי פלוגתא בין תנא קמא לרבן שמעון בן גמליאל דמטעמא דמחלק בין כתובה לגט צריך נמי לומר דמן הסכנה ואילך אשה גובה כתובה שלא בגט וכדכתיבנא כנ"ל:
אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב לדידך דאמרת גט גובה עיקר כו'. פרש"י אלמנה מן הנשואין במאי גביא כתובה ע"כ בעדי מיתה דהא ליכא גיטא בהא ומחזרת שטר כתובה ליורשין וקורעין אותו וניחוש שמא גרשה והדרא ומפקא גיטא בבי דינא אחרינא ע"כ. ויש אומרים דמשום הכי פרכינן לאוקמתא בתרייתא דרב לחוד דאמר הוציאה גט גובה עיקר כתובה בגט משום דקס"ד לדידיה להאי לישנא בתרא אין כותבין שובר כלל וכיון שכן איכא למיחש בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין במקום שכותבין דמי גרשא ואזלא וגביא כתובה בעדי מיתה והדר גבי מבי דינא אחרינא עיקר כתובה בגט אי נמי דמעיקרא גביא עיקר כתובה בגט והדר גביא זימנא אחרינא בעדי מיתה אי נמי במקום שאין כותבין ואמר כתבתי מפקא כתובה וגובה עיקר והדר גביא בעדי מיתה אבל לאוקמתא קמייתא ליכא למיחש דאי במקום שאין כותבין ודאי כותבין שובר משום דאינהו אפסידו אנפשייהו שנהגו שלא לכתוב ובמקום דלא אפשר דין הוא דלסמכו אשובר ואי במקום שכותבין כי לא מפקא כתובה לא גביא כלל וכן לשמואל אי מקום שאין כותבין וכתב או במקום שכותבין ולא כתב בכלהו אינהו אפסידו אנפשייהו ובמקום דלא אפשר ודאי הא אמרינן לעיל דכותבין שובר אבל לאוקמתא בתרייתא דרב קשה ופריק דאפילו לאוקמתא בתרייתא במקום דלא אפשר כותבין שובר וכן הא דאקשי אלמנה מן האירוסין במאי גביא היינו ודאי במקום שאין כותבין דהכי סתמא דמלתא דארוסה אין כותבין אלא שסומכת על תנאי בית דין ואפילו הכי קושיין ללישנא בתרא דרב דוקא מטעמא דאמרן. ואחרים פירשו דקושיין ודאי ללישנא בתרא דרב ומשום דקשיא ליה בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין נקטינא קושיין אההוא לישנא בלחוד וכי פרכינן מאלמנה מן האירוסין פרכינן אפילו במקום שכותבין אבל ה"ה דקשיא ליה לרב אליבא דלישניה קמא במקום שאין כותבין מיהת דאיכא למיחש דהשתא גביא בגט ולמחר גביא בעדי מיתה וכי קשיא ליה לשמואל במקום שאין כותבין מיהת ואקשו לרב משום טעמא דאמרן. והלשון הראשון יותר נכון. הריטב"א ז"ל:
וז"ל ריב"ש בשלמא לשמואל לא קשיא דלדידיה במקום שכותבין כתובה אינה גובה כלל לא עיקר ולא תוספת בלא כתובה דהא אין כותבין שובר ואי במקום שאין כותבין או שכותבין ולא כתב לה בהא כותבין שובר דאינהו דאפסידו אנפשייהו אבל לרב למאי דהדר ביה דאף במקום שכותבין כתובה גובה עיקר בגט לבד א"כ ליחוש דילמא גביא תרי זמני וכי תימא כותבין שובר אם כן שמעת מינה כותבין אפילו היכא דליכא למימר אינהו דאפסידו אנפשייהו ופרקינן בדיתבא תותיה שאין לחוש בגירושין ואז גובה כתובתה בעדי מיתה ואי סמוך למיתה נתגרשה איהו דאפסיד אנפשיה. ע"כ ריב"ש:
וכן פירש הרמב"ן דרב כהנא ורב אסי אקשו ליה לרב למאי דהדר ביה אלמנה מן הנשואין במאי גביא דהיא כעין קושיין קמייתא והיא היא מה לי חשש דילמא מפקא גיטא מה לי בשעת הגט חשש דעדי מיתה אבל לשמואל ליכא לאקשויי כלל כי מקום שכותבין ואיהו לא כתב לה ובמקום שאין כותבין כבר תריץ לה דהתם אינהו דאפסידו אנפשייהו וכותבין שובר ע"כ:
והתוספות ז"ל כתבו לדידך דאמרת גט גובה עיקר לשמואל נמי הוה מצי לשנויי ובמקום שאין כותבין. ע"כ. ולפי דרכנו שאנו רגילים לתרץ בכל מקום שאומרים התוספות הוה מצי לשנויי הוה מצי למפרש דבעו למימר אם תקשי עלה דהך שינויא קושיא הרי שינויא אחריתי דהוה מצי לשנויי דקיימא לשנויי הך שינויא נמי אית עלה קושיא אלימתא טפי דמשום הכי לא שני לה תלמודא אלא כדי לתרוצי קושיא חדא דאיכא עלה דמאי דמשני תלמודא קאמרי התוספות הוה מצי לשנויי ועל פי דרך זה י"ל כשאומרים התוספות הוה מצי למפרק ולמדתי דרך זה מהרא"ש ז"ל שפיר' כן לשון התוספות בפרקא קמא דשבועות וקרוב לזה יש לי לפרש כאן דקשיא להו לתוספות למה להו למימר לדידך דאמרת גט גובה עיקר פשיטא דלדידיה הוא דקשיא ליה ומתרצין התוספות משום דלשמואל נמי הוה מצי לאקשויי לכך קאמרי ליה לדידך דאמרת גט גובה עיקר ומיהו קושטא דמלתא דלדידיה הוא דקשיא דלשמואל מצינן לתרוצי דאינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דנהגו שלא לכתוב ומיהו לרב דקאמר דרבנן תקון דגט גובה עיקר אם כן הויא ליה תקנה דאתיא לידי תקלה דאלמנה מן הנשואין על כרחין גביא בעדי מית' ואמאי ליחוש דילמא גירשה כו' כנ"ל:
אבל הרא"ה כתב וז"ל אמרי ליה רב כהנא כו'. הא דקאמרי ליה לרב הכי לאו משום דקשיא ליה לרב בלחוד דהא אליבא דכולי עלמא נמי דאית להו אין כותבין שובר קשיא אלא רב כהנא ורב אסי תלמידי דרב נינהו והיינו דבעו לה מיניה. ותו דלרב קשיא אפי' במקום שכותבין ולענין עיקר דלעיקר הרי הוא לעולם כמקום שאין כותבין וק"ל בין למאי דקסבר מעיקר' בין למאי דקסבר השתא למאי דקסבר מעיקר' קשיא ליה מאלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין ולמאי דקסבר השתא אפילו במקום שכותבין ולענין עיקר דהוי לעולם כמקום שאין כותבין והיינו דקאמר לה סתמא ולא פריש בהדיא במקום שאין כותבין. וה"ה נמי דקשיא ליה לשמואל במקום שאין כותבין והיינו דמקשי' כיון דאין כותבין שובר אלמנה מן הנשואין במאי גביא בעידי מיתה ליחוש כו' ומהדרינן ביושבת תחת בעלה ומשמשתו דכיון דכן תו ליכא למיחש לגירושין. ומקשי' דילמא סמוך למיתה גרשה ומפקה ליה לגיטא וגביא ביה ולבתר הכי גביא זימנא אחריתי בעדי מיתה ומהדרי' התם איהו הוא דאפסיד אנפשיה תו קשיא לן כו' ע"כ:
לרב דאמר דאינה גובה עיקר אלא בגט אלמנה מן הנשואין דליכא גט במאי גביא אמר להו בעדי מיתה גביא עיקר דאין לך גט גדול מעדי מיתה. רש"י במהדורא קמא. משמע מתוך לשונו ז"ל דקא בעו מיניה הכין משום דאיהו סבר דעיקר אי מפקא גיטא גביא כו' מיהו במהדורא בתרא לא פירש כן אלא דאינהו קא מקדמי הכי כדי לשיולי עלה וליחוש כו'. אלמנה במאי גביא כתובה שלה על כרחיך בעדי מיתה שמת בעלה כו' וליחוש דילמא גירשה בחייו ושתקה ולא תבעה כתובה עד דמית בעלה ואזלא ומפקא עיקר בעדי מיתה ולימים לאחר שנשתכח הדבר אזלא ומפקא גיטא וגביא ביה עיקר זימנא אחרינא ומשני ביושבת תחת בעלה כלומר כי אמרינן דגביא ביה בעדי מיתה היכא דיתבא תחת בעלה עד שעת מיתה ודילמא סמוך למיתה גירשה ומפקא עדי מיתה והדרא וגביא עיקר בגיטא ומשני התם איהו בעל דאפסיד אנפשיה כיון דסמוך למיתה גירשה ולא אודע להו ליורשין דלא ליתבו לה עיקר כתובה אי לאו דמפקא גיטא. רש"י במהדורא קמא. והכין דייק לישנא דלא פריך אלא דילמא הדרא ומפקא גיטא ותחזור ותגבה שנית מדקאמר וליחוש דילמא גירשה ומפקא לגיטא כו' ולא פריך דילמא גבתה כבר בגיטא והשתא גביא בעדי מיתה. ומשום הכי לא פריך הכין משום דאנן מהדרי לאקשויי דנכתוב שובר ומאי טעמא דרב דסבירא ליה אין כותבין שובר ואילו לחששא דמה שכבר גבתה מאי מהני לן כתיבת שובר ואי בעינן לאקשויי אמאי גביא בגט דילמא הדרא וגביא בעדי מיתה אמאי נטר לאקשויי הכין עד דנתאלמנה דקא מייתי אלמנה מן הנשואין במאי גביא כו' וליחוש דלמא גירשה כו' הוה ליה לאקשויי להדיא בשעת גבייתה בגט אמאי גביא בגט ואע"ג דהרמב"ן כתב דהיא היא מה לי חשש בשעת מיתת בעלה דילמא מפקא גיטא מה לי בשעת הגט חשש דעדי מיתה מכל מקום אמאי נטר לאקשויי הכין ליקשי להדיא אשעת הגט ונראה דאשע' הגט לא קשיא להו דכיון דקאמר רב גט גובה עיקר פירוש דגיטא לגבי עיקר עומדת במקום כתובה ושטר כתובה לגבי עיקר לא מעלה ולא מוריד מעתה כשהוציאה גט לא אתחזק ריעותא דמה יש לה לעשות עוד הרי הוציאה שטר העומד כנגד העיקר דהיינו הגט ואי איהו חושש פן ימות ותחזור ותגבה מה בידה לעשות הלכך בכל כיוצא בזה כותבין שובר דהויא ליה כמי שהוציא שטר חובו ומיהו בשעת מיתת בעלה אע"ג דהוציאה שטר כתובה לגבי עיקר לא מעלה ולא מוריד הויא ליה כמי שמגבה עיקר כתובה בלא שטר כלל ותקשי אמאי גביא ליחוש דילמא הדרא גביא בגט ועוד היינו יכולין לומר דמשום הכי לא אקשינן ליחוש דילמא גבתה כבר בגט משום דהויא ליה טוען אחר מעשה ב"ד דלא אמר כלום פירוש טענת פרעתי לא מהניא אבל דילמא הדרא ומפקא ותגבה עיקר שפיר מקשינן ומיהו התוספות כתבו בפרקא קמא דמציעא דרב לא סבירא ליה כלל כרבי יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כנ"ל והא כתיבנא לעיל בלשון הרא"ה דפריש הא דפריך תלמודא דילמא סמוך למיתה גירשה דהיינו לומר דמפקא ליה לגיטא גביא ביה ולבתר הכי גביא זימנא אחריתי בעדי מיתה. ומיהו רש"י במהדורא קמא לא פירש כן וכדכתבינן לעיל:
אלמנה מן האירוסין שלא ישבה תחתיו דאית לה עיקר כתובה כדאמרן אלמנה גובה מנה בתולה מאתים ואע"פ שלא כתב לה שטר כתובה דמנה מאתים דילמא גירשה מן האירוסין ושתקה לה עד דמית ואזלא וגביא בעדי מיתה והדרא ומפקא וגביא זימנא אחריתי ואלמנה מן האירוסין ליכא למימר ביושבת תחת בעלה ה"ג אלא במקום דלא אפשר דלא מצי יורש למטען לאשה אחוי גיטך וטלי כגון אלמנה מן הנשואין דגביא בעדי מיתה כתבינן שובר ולא אוקימנא לה ביושבת תחת בעלה. דאי לא תימא הכי דבמקום דלא אפשר כתבי' שובר עדי מיתה גופייהו במקום שאין כותבין כתובה ואין היורשין יכולין לומר החזירו לנו שטר כתובתיך ליחוש כו' ומפקא עדי מיתה אחריני אלא ודאי במקום דלא אפשר כו' דהא דאמרינן אין כותבין שובר היינו היכא דבעל קיים דמצי טעין אחוי גיטך וטלי עיקר כתובתיך וגבי לוה נמי מצי טעין אחוי שטרך וטול אבל בעדי מיתה כותבין שובר ואי לית ליה ליורש שובר איהו דאפסיד אנפשיה וגביא בגיטא זימנא אחריתי. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הרמב"ן וז"ל ואקשו ליה נמי אלמנה מן האירוסין שאינה יושבת תחת בעלה דליכא למימר איהו אפסיד אנפשי' ואמר התם ודאי כותבין שובר דאי לא תימא הכי עדי מיתה גופייהו פרש"י בנשואה ובמקום שאין כותבין מפקא להו תרי זימני ואיהי לית לה כתובה שאין נוהגין לכתוב לה כתובה אלא במקום דלא אפשר כותבין שובר ואין דנין אפשר משאי אפשר. ול"נ דממקום דאין כותבין לא אייתי ראיה כלל אלא אלמנה מן האירוסין קאמר שבכל מקום אין נוהגין לכתוב אלא עם כניסתה לחופה ליחוש דילמא מפקא עדי מיתה תרי זימני ואיהו לא אפסיד אנפשיה במידי ולא אנשי מקומו שינו מתקנת חז"ל כלום ומשום הכי מהדר במקום דלא אפשר כותבין שובר דכיון דתקון רבנן לאלמנה מן האירוסין כתובה ואין כותבין אותה צריכין הם לסמוך על השובר והיינו דהוינן עלה אלמנה מן האירוסין מנלן דאית לה כתובה דאלמא שמעיה לרב דאמר הכי וכן משמע בפרק שנים אוחזין וכן פרש"י עצמו שם ע"כ:
וז"ל הריטב"א הקשו על פרש"י כיצד מביא ראיה מעדי מיתה במקום שאין כותבין לאלמנה מן הנישואין במקום שכותבין דאפשר במהדורי שטרא ולא עוד אלא דאפי' במקום שאין כותבין אינהו דאפסידו אנפשייהו בדלא כתבין לכך פירשו דלאו הכי הוא אלא קאמר דבאלמנה מן הנישואין במקום שכותבין מוקמי לה כדמעיקרא ביושבת תחת בעלה ולאלמנה מן האירוסין דהדר פרכי' הוא דמתרצי השתא דההיא מסתמא בכל מקום אין כותבין עד שתכנס לחופה ואינהו לא אפסידו אנפשייהו כלום ובהא הוא דאמרינן דכיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר אפילו בגרושה ואי לא תימא הכי כשגובה באלמנות בעדי מיתה ניחוש ולא תגבה אלא על כרחין במקום דלא אפשר כותבין שובר אפילו ללישנא בתרא כדפרישנא ע"כ. ודעת רש"י דכל היכא דאין לומר הערמה כלהון שוין וכלהו מקרו דלא אפשר כגון אלמנה מן הנישואין דאין כאן הערמה הוה ליה כלא אפשר דאי אפשר לה לגבות אם באת לחוש לכל אלה והכתובה אין לה ענין לעיקר כלל ואינה מעלה ואינה מורדת וכבר הוציאה גט דהיינו שטר מנה מאתים ועדי מיתה כהוצאת גט דמיא ואין כאן הערמה כלל דדוקא כשלא הוציא שטר חובו הוא דאמרינן דאין כותבין שובר דהרי כאן הערמה דלא הוציא שטר חובו כנ"ל:
וז"ל הרא"ה ומהדרינן במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר כלור אלא דאמרינן כל היכא דלא אפשר כותבין והשתא דאתינן להכי אלמנה מן הנישואין נמי מפרק' לה בהכין ולית לן הני שינויי דחיקי דאמרינן אלא כהיכא דלא אפשר חשבינן ליה וכל היכא דלא אפשר כותבין שובר ע"כ:
אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אסי אלמנה מן האירוסין מנא לן דאית לה כתובה כו'. דאית לה כתובה מנה מאתים אפי' לא כתב לה דמשום דקסבר דאית לה מנה מאתים אפילו לא כתב לה אשתמיט לה מפירכא דאותיבו ליה רב כהנא ורב אסי ושני לה במקום דלא אפשר כתבינן שובר דילמא בדכתב לה קא תני דגובה את הכל בין עיקר בין תוספת אבל אי לא כתב אפילו עיקר כתובה נמי לא גביא ולא מידי וכיון דלא גביא אלא בשטר אפשר הוא דמצי טעין יורש אחוי שטר כתובתיך וטלי ואלמנה מן הנשואין נמי גבי כתובתה אפשר הוא ולרב דאמר דלא גביא עיקר אלא בגט אכתי איכא למפרך ליה וליחוש דילמא גרשה כו' ולא מצי לשנויי במקום דלא אפשר כתבין שובר דהא בין לגבי אלמנה מן האירוסין בין לגבי אלמנה מן הנשואין אפשר בשטר כתובה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל מנלן דקאמר לעיל עדי מיתה גופייהו ליחוש דלמא מפקא והדרא ומפקא ע"כ חדא מינייהו גביא בלא שטרא כו'. ע"כ. פירוש דלעיל קאמרינן עדי מיתה גופייהו במקום שאין כותבין כתובה ואין היורשין יכולין כו' פירוש דאי מקום שכותבין היכי מציא גביא תרי זמני והרי ע"כ חדא מינייהו גביא בלא שטרא שהרי בפרעון הראשון החזירה השטר כו' ואם אתה אומר דאלמנה מן האירוסין אין לה כתובה בתנאי ב"ד אלא א"כ כתב לה היכי קאמר רב לעיל דאי לא תימא הכי עדי מיתה גופייהו כו' דקא מייתי מיניה לאלמנה מן האירוסין דמשמע דפשיטא ליה דגבי עדי מיתה כותבין שובר משום דלא אפשר דהוי' ליה מקום שאין כותבין והרי אי לא כתב לה לא גביא ולא מידי מעתה ליכא למיחש דילמא גביא תרי זימני אלא ודאי משמע דסבירא ליה לרב דאלמנה מן האירוסין יש לה כתובה בתנאי ב"ד אע"ג דלא כתב לה ולהכי קא תריץ שפיר דאי לא תימא הכי עדי מיתה גופייהו כו' כנ"ל:
וכתב הרא"ש וז"ל אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנלן פרש"י ז"ל דקאמר לעיל עדי מיתה גופייהו ליחוש דלמא מפקא והדרא מפקא ועל כרחין חדא מינייהו גביא בלא שטרא ולא נהירא דמצינו למימר דהאלמנה מן הנשואין דפריך במקום שאין כותבין ונראה דקאי אהא דאמרינן לעיל אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעדי מיתה ניחוש דלמא גרשה ומפקא לה לגיטא וגביא ביה אלמא בגט בלא כתובה גביא כתובתה ע"כ. וליתא דלא אסיקנ' דינא ממאן דפריך עד דנבעי עליה מנלן אלא ממאן דאסיק הכי ואשתמיט ליה מפירכ' דאותיבו עליה אית לן למבעי מנלן כדי לאהדורי ולאקשויי עליה קושיא דמעיקרא וכמו שפרש"י במהדורא קמא. ואין לומר דהא דקאמר דאי לא תימא הכי עדי מיתה כו' לא קאי אלא אאלמנה מן הנשואין דא"כ לעיל כי פריך מאלמנה מן הנשואין הוה ליה לאסוקי הכין דבמקום דלא אפשר כתבי' שובר דאי לא תימא הכי כו' ודע דהרמב"ן והריטב"א כתבו דלא קאי אלא אאלמנה מן האירוסין וכדכתבי' לעיל כנ"ל. והרא"ה כתב וז"ל אמר ליה מר קשישא כו' מנלן כלומר היכא תניא לה אבל ודאי עיקר דינא לא מספקא לן ביה מידי דודאי קיימא לן הכי כדאמר ליה אביי בבבא מציעא בהדיא וכדפרישנא התם ולא מפשיט ואיברא דלא אשכחן לה דאיתניא בשום דוכתא אבל דינא הכי הוא וכן הלכתא ע"כ:
והריטב"א פירש כפירוש הרא"ש ז"ל וז"ל אלמנה מן האירוסין מנלן דאית לה כתובה פירוש מנלן דאית לה כתובה מתנאי בית דין אע"פ שלא כתב לה דע"כ כי פרכינן לעיל מאלמנה מן האירוסין היינו משום דכתובתה מתנאי בית דין אלא כשרצה להתחייב לה מעצמו או שהתנו בה אינו ענין לשמועתנו כלל וההיא דמלוה בעלמא לדברי הכל ואי מפקא שטרא גביא ואי לא לא גביא למאן דאמר אין כותבין שובר ולמאן דאמר כותבין שובר מצי לומר פרעתי אלא ע"כ משום דאיתא כתובה מדרבנן הוא דפרכינן מינה ומשום הכי שקלינן וטרינן השתא מנלן דאית לה כתובה מתנאי בית דין דשקלינן וטרינן עלה ולא אשכחן מנלן ומיהו עיקרא דדינא הוא דליה לה כדכתי' בב"מ בס"ד ומשמועתנו יש לזה ראיה ברורה דהא פרכינן מינה לעיל להדיא ומתרצינן לה דאלמא הכין הלכתא כנ"ל ע"כ:
אילימא מהא דתנן נתאלמנה או נתגרשה כו'. אין להקשות דנוקי לההוא במקום שאין כותבין אז ארוסה אית לה כתובה דהתם אפילו בנשואה אינו נאמן לומר פרעתי אבל במקום שכותבין אימא אין הכי נמי דאלמנה מן האירוסין לית לה כתובה. ויש לומר דהא פשיטא דלא פלוג דמ"ש דתקנו כתובה הכא ולא הכא דאלמנה מן הנשואין אית לה בכל מקום ולא דמי לגרושה שתוספות פירשו דפשיטא דאית לה כתובה ויש לומר היינו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל באלמנה אי במקום שאין כותבין תקינו לה כתובה אם כן גם במקום שכותבין יתקנו לה כתובה ויכתבו לה כמו לנשואה אלא ודאי אי לית לה במקום שכותבין גם במקום שאין כותבין לית לה. בחידושין ממסכת מציעא פרקא קמא:
דילמא דכתב לה וכי תימא אי כתב לה מאי למימרא לאפוקי מדר' אלעזר בן עזריה כו'. כתב הרמב"ן בחידושיו פירקא קמא דמציעא וז"ל תמיה לי פשיטא דמתניתין לאפוקי מדר' אלעזר בן עזריה אתיא כדקתני בהדיא אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף כו' נתאלמנה או נתגרשה כו' ואי משום דקתני יוסיף ולא קתני יכתוב הא דייקינן לה בריש ההוא פירקא בגמרא ואפשר משום דהוה ליה למתני מי שרצה להוסיף לאשתו אפילו מאה מנה יוסיף נתאלמנה או נתגרשה כו' אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים משמע דעיקר מיהא גביא ודחי' לה דמדקתני גובה את הכל ולא קתני גובה סתם והכל בכלל משמע דלא אתא אלא לאפוקי מדר' אלעזר בן עזריה ותנא רישא אגב סיפא ע"כ. ונראה דמדקתני גובה את הכל ולא קתני נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה דהא עליה דתוספת קאי ומה לי חד מנה מהתוספת או כל המאה מנה דמאן פסקא הלכך למה לי למיתנא גובה את הכל אלא משמע דבין אעיקר בין אתוספת קאי אלמא דבעי לאשמעינן נמי דבין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה העיקר ואי בדכתב לה פשיטא וכן פירש רש"י את הכל. עיקר ותוספת. ע"כ. ואם תאמר אם כן מאי משני לאפוקי מדר' אלעזר בלחוד אתא למה ליה לאדכורי עיקר כלל והא לא פליגי אלא בתוספת דוקא ויש לומר דהכי קאמר דמאי טעמא דר' אלעזר היינו משום שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה ואי לית לארוסה כתובה מתנאי ב"ד אלא בדכתב לה אם כן אף עיקר כתובה יש לומר כן דלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. ודע שרש"י בפרק אע"פ כתב וז"ל שלא כתב לה תוספת שמדעתו אלא על מנת לכונסה. ע"כ. והכא בשמעתין פירש ז"ל וז"ל לא כתב לה התוספת אלא על מנת לכונסה ואם מת באירוסין אין לה אלא עיקר כתובה ע"כ. פירוש דהתם בפרק אף על פי פירש כפי קושטא דדינא דארוסה יש לה כתובה והכא פירש אי נימא דארוסה אין לה כתובה אלא בדכתב לה דהסברא נותנת שלא לחלק בהם לדעת ר' אלעזר בן עזריה ואפילו הכי פירש רש"י דלא קאמר ר' אלעזר בן עזריה אלא בתוספת אבל מנה מאתים אפילו דאיהו מנפשיה כתב לה גמר בדעתיה למיהב לה אפילו בעודה ארוסה והכי קאמר דכי היכי דמודית לי מיהת בעיקר כתובה דאית לה דאין לה מן האירוסין הכי נמי בתוספת ולכך איצטריך למימר גובה את הכל בין עיקר בין תוספת ודוק דר' אלעזר בן עזריה קתני מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה גובה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. והתלמוד קצר לשונו ולא קאמר אלא לאפוקי מדר' אלעזר בן עזריה דאמר שלא כתב אלא על מנת לכונסה ובמאי דכתיבנא ניחא דוק ותשכח כנ"ל:
אלא מדתני ר' חייא כו'. אלא בתמיה. לא אונן בין שהוא ישראל בין שהוא כהן דכהן אסור בקדשים ישראל במעשר ובקדשים קלים ולא מטמא לה אם הוא כהן דלא קרינא ביה לשארו עד שתנשא ואם הוא ישראל אסור ליטמא לה ברגל דישראל חייבין לטהר עצמן ברגל כדנפקא לן בחגיגה לא תגעו. אוננת שלא תאסר באכילת קדשים ולא מטמאה לו בין כהנת בין ישראלית ומשום טהרת הרגל נגעו בה דלגבי כהנת לא שייכא כלל כדאמרינן בתורת כהנים אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן. רש"י במהדורא קמא:
מתה אינו יורשה אצטריכא ליה ואיידי דאצטריך למיתני מתה אינו יורשה תנא נמי מת הוא גובה כתובתה ולעולם בדכתב לה. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא לא פירש כן אלא משום מתה אינו יורשה איצטריך למתני מת הוא גובה כתובתה לאשמעי' דבדכתב לה כתובה עסקינן ואע"ג דאיקרבו לאיחתוני כולי האי אינו יורשה. ע"כ. ותוספות חיצוניות פירשו בפרקא קמא דבבא מציעא וזה לשונם מתה אינו יורשה אצטריכא ליה פי' דאע"ג דמתה אינו יורשה מכל מקום היא גובה כתובתה ע"כ. והקשו בתוספות והא מת הוא גובה כתובתה נמי אצטריכא ליה דמינה דייקי' בפרק נערה דארוסה לית לה תנאי כתובה דהיינו קבורה ויש לי לתרץ דבשלמא כי אמרינן דיש לה כתובה מתנאי בית דין אצטריך לאשמעינן דאע"ג דיש לה כתובה מתנאי ב"ד אין לה משפטי כתובה דהיינו קבורה אבל הכא דמיירי דאין לה מתנאי ב"ד אלא בדכתב לה אטו משום דבעי לחיובי בכתובה ולמיהב מתנה קא בעית למירמי עליה חיובא אחרינא דהיינו קבורה וכיון שכן פשיטא דאין לה משפט הכתובה ומיהו אי מיירי בדכתב לה דהיינו דבעי לאחיובי כדין נשואה בענין הכתובה איצטריך למיתני דאפילו הכי אין לה משפט כתובה דהיינו קבורה והדרא קושיא לדוכתה ותירצו בתוספות דאי משום ההיא הוה מצי למיתני מתה אינו קוברה ולשון גובה כתובה לא אצטריכא ליה:
אמר ליה רב נחמן לרב הונא לרב דאמר גט גובה עיקר ליחוש דילמא מפקא כו'. פי' במקום שכותבין וכתב לה היכי גביא עיקר בגט דבשלמא במקום שאין כותבין הא אמרינן דהיכא דלא אפשר כותבין שובר אבל במקום שכותבין דאפשר לה להביא כתובתה ליחוש דלמא מפקא ליה לגיטא תרי זימני דבמקום דאפשר אין כותבין שובר וכ"ת כותבין אם כן שמע מינה דבעלמא כותבין שובר אבל לשמואל לא קשיא ולא מידי דכיון דבמקום שאין כותבין וכתב לה איהו אי נמי במקום שאין כותבין ולא כתב לה איהו מוקים לה למתני' אע"ג דלא אפשר למקרעיה לגיטא על כרחין כותבין שובר דאיהו דאפסיד אנפשיה ואי בעלמא במקום שאין כותבין ולא כתב אינהו דאפסידו אנפשייהו ואי במקום שכותבין וכתב ליכא למיחש דבגט אינה גובה כלל עד דמפקא כתובה אלא לרב קשיא. כן פירשה רבינו הגדול. אבל יש שפירשו דאקשינן לרב משום דקשיא ליה אפילו במקום שכותבין והוא הדין דקשיא לשמואל במקום שאין כותבין למאן דאמר אין כותבין שובר ושפיר מצי לתרוצי כדלעיל דבמקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר אלא דבעי' לפרושי קושטא דמלתא דקרעינן ליה לגיטא. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון הרא"ה ז"ל הא דאמר ליה רב נחמן לרב הונא כו'. הוא הדין נמי דקשיא לשמואל במקום שאין כותבין דקיימא לן ודאי דגביא בגיטא אמאי לא חיישינן להכי כיון דקיימא לן אין כותבין שובר דהשתא אכתי לא קיימא לן דקרעינן ליה לגיטא אלא לרב מקשינן משום דקשיא ליה אפילו במקום שכותבין ולענין עיקר דקיימא לן דאפילו במקום שכותבין גביא בגט כיון דקיימא לן אין כותבין שובר אמאי לא חיישינן דילמא גביא והדר גביא ביה ומהדרינן דקרעינן ליה וכתבינן אגביה דגיטא דין כו' והוא הדין נמי דאי לא הוה לן האי תקנתא דמהדרינן דהוה ליה היכא דלא אפשר וכל היכא דלא אפשר כותבין שובר כיון דדינא הכי הוא דעיקר לעולם להוי כמקום שאין כותבין דדינא ליכא לבטולי' כדמתרצינן לעיל באלמנה מן האירוסין אלא דכיון דהוה ליה תקנתא וכדמשני' תריץ ליה הכי ומיהו לפום האי סברא דלעיל דפרישנא לעיל דלא אמר רב דלגבי עיקר כתובה לאו כלום הוא אלא בגרושה ומשום דאיכא גט דהוי במקום כתובה אבל באלמנה לא איכא לפרושי דהכא אליבא דרב הוא דמקשינן דאליבא דשמואל במקום שאין כותבין ליכא למקשיא הכי דלדידיה הוה להו היכא דלא אפשר כותבין שובר אבל אליבא דרב דקאמר דאפילו במקום שכותבין גביא עיקר בגט דלא אפשר לאהדורי ניהליה ואיכא למימר תהדר תגבי ביה אדרבה כיון דאין כותבין שובר הוה לן למימר דכיון דאיכא כתובה והוי היכא דאפשר לא תגבי כלל בין תוספת בין עיקר אלא בשטר כתובתה כי היכי דלא תיפוק מינה חורבא ואלו אמרינן הכי תו ליכא למיחש מידי דהשתא דאית לן אין כותבין שובר כל מאי דאפשר לן למתקן ולמימר כי היכי דלא ליצטריך לוה לשמירת שוברו אמרינן ומהדרי' דקרעי' ליה וכתבינן אגביה כו' ואיברא דאי הוה מקשי ליה מאלמנה מן האירוסין ה"נ דקשיא ולית לה קיום דהא ליכא למימר בההיא תקנתא אלא דבאלמנה ליכא למקשי דהא אית לן להאי לישנא דבמקום שכותבין לא גביא אלא בכתובה ובמקום שאין כותבין נמי הוה ליה היכא דלא אפשר וכל היכא דלא אפשר כותבין שובר. ולשון ראשון מחווה יותר ע"כ. ואיכא דקשיא ליה היכי אסקינן לה הכא הכי והא התם בפרקא קמא דמציעא דחינן לה ואמרינן עלה אטו כל מאן דמגבי בבי דינא מגבי יש לומר דלא דמיין דהתם הוא גבי דידי' דאמרינן דאי לאו משום טעמא דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ודאי הוה יכול למיטען פרעתי דליכא למימר ליה אם איתא אמאי לא קרעוה לגיטא ולכתוב אגביה הכין כדאמרן משום טעמא דכל דמגבי לאו בבי דינא מגבי. אבל השתא מקשינן לדידן היכי תקון רבנן כי האי גוונא דתיפוק מינה חורבא כיון דקיימא לן אין כותבין שובר והיכי מגבינן לה מיניה ומהדרינן דרבנן כי מגבו לה מיניה היינו בבי דינא תקון נמי מלתא כי היכי דתו ליכא למחש למידי דנקרעוהו ונכתב אגביה ולית לן למיחש דלמא נמי פרע לה ולאו בבי דינא פרע לה בשובר דתכתוב ליה ונפיק מינה חורבא דהתם איהו דאפסיד אנפשיה כדאמרן. הרא"ה ז"ל:
וזה לשון הרא"ש ואם תאמר אמאי לא פריך אטו כל דגבי בבי דינא קא גבי כדפריך בפירקא קמא דבבא מציעא אהך סוגיא גופא. ותירץ הר"מ דהתם פריך שפיר לאביי דמוקים מתניתין במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין אי נקיטא כתובה גביא ואי לא לא גביא ולהכי פריך אטו כל דגבי בבי דינא קא גבי דכיון דפעמים במקום שכותבין יהבינן לה כתובה בלא הוצאת גט והיא מעכבת הגט לאנסובי ביה איכא למיחש שמא ישכחו לקרעו ויפרע לה כתובה בלא קריעה אבל הכא מיירי לרב דאף במקום שכותבין לא גביא עיקר אלא על ידי הגט וידוע הוא לעולם שעל ידי הגט גובה כתובה הלכך ליכא למיחש שמא יתן הבעל כתובה בלא קריעת הגט ע"כ:
בעינא לאנסובי ביה בהאי גיטא ולא שבקא לן למקרעיה דהא אינה נאמנת לומר גרושה אני אלא בפני בעלה ושלא בפני בעלה מבעי לה גיטא ומשני דקרעינן ליה כו'. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וזה לשונו בעינא לאנסובי ביה. שיהיה בידי לראיה שנתגרשתי שלא יאמרו עלי אשת איש היא. פירוש לפירושו אע"ג דנאמנת לומר גרושה אני מכל מקום חוששת שלא יוציאו עליה לעז לאמר אשת איש היא:
דקרעינן ליה וכתבין אגביה כו'. מדאצטריכינן למקרעיה לגיטא ולא סגי לן למכתב תברא ביני שיטי שמעינן דאלו מחקה ליה מאי דכתיב ביני שיטי לא מפסיל גיטא ולא שאר כתובה בהכי ולא אמרינן דלמא תנאה או תברא הוה כתיב ביה ושלא כדברי מקצת הראשונים שהיו פוסלין שטר או גט שיש מקום גרור ביני שיטי שמא היה בו שובר או תנאי וזה מוכיח שלא כדבריהם. הריטב"א ז"ל:
ולענין הלכתא קיימא לן כר' יוחנן דכתבין שובר והטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ואפילו במקום שכותבין וכדפרי' לה דהא קיימא לן רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ובזה הפירוש מתפרשת שמועתנו יפה ועולה כהוגן וכל הרוצה להשיב יבא וישיב. הרא"ה ז"ל ורבים חולקים עליו בפי' שמעתא וכדכתי' בס"ד:
מתני' שני גיטין ושתי כתובות גובה שתי כתובות פירוש אם כתב לה כתובה וגרשה ואחר כך החזירה וכתב לה כתובה אחרת ואחר כך גרשה גובה שתי כתובות דכי אמרינן המגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה הראשונה החזירה זהו בשלא כתב לה כתובה אחרת אלא שהחזירה סתם אבל היכא שחזר וכתב לה גובה את שתיהן וכיון שמכח שני הנשואין נינהו גובה את שתיהן לגמרי בין הוסיף בשנייה בין לא הוסיף. שתי כתובות וגט אינה גובה אלא כתובה אחת כגון שכתב לה שתי הכתובות מכח הנשואין הראשונים ואחר כך גרשה כיון דתרוייהו מחד נישואין נינהו לית לה אלא כתובה אחת ואם יש תוספת בשנייה גובה איזה מהן שתרצה ואי ליכא תוספת אמרינן שנייה בטלה את הראשונה ואינה גובה אלא הראשונה כדמפרש לקמן. תלמידי רבינו יונה ז"ל. ודע דאפילו שתי כתובות ושנה גיטין אינו גובה אלא כתובה אחת וכגון שקדמו שתי כתובות לגט הראשון שעל מנת כתובה הראשונה החזירה ולא איכפת לן במאי דנקטה שני גיטין ושתי כתובות דקדים גיטין ברישא אלא היינו לומר דגט ראשון קדים לזמן כתובה שנייה וכתובה שנייה קודם לגט שני והשתא ניחא דטעמא דקתני במתניתין שהמגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובה ראשונה החזירה קאי אכולהי בבי אמאי דקתני נמי שתי כתובות וגט אחד דהוא הדין כי איכא שני גיטין כיון דקדמו ב' כתובות לגט הראשון ואע"ג דלרב אמרינן לעיל גט גובה עיקר היינו כשהוציאה גט ואין עמו כתובה אבל הכא דהוציאה שתי כתובות ושני גיטין וזמן שתי הכתובות קדמו לזמן גט הראשון הרי מודה דהחזירה על מנת כתובה הראשונה ואין לה אלא כתובה אחת שהרי היא אומרת דכתובת גט אחרון היינו אחת משתי כתובות אלו ותרוייהו מחד נישואין נינהו וכי החזירה על מנת כתובה הראשונה החזירה ובגמרא מפרש למאי כתב להו וכדפר"י ואיברא ודאי דאלו הוציאה שתי כתובות ושני גיטין והיא טענה דהשתי כתובות היינו אגט קמא ואגט בתרא כתב לה עוד כתובה אחרת לדעת רב דסבירא ליה גט גובה עיקר הכי נמי דגביא עיקר בגט בתרא והיינו יכולין לפרש שתי כתובות וגט אחד היינו שלא הוציאה אלא גט אחד ולכך אין לה אלא כתובה אחת דהיינו מנה מאתים דבגט גובה עיקר אבל בכתובה לא גביא עיקר וכתובה אחת קדמה לגט וכתובה אחרת בלא גט והוציאה כתובה ואין עמה גט אינו גובה עיקר. וליתא להאי פירושא דאם כן מימרא דרב היינו מתניתין ומתניתין נמי לא דייקא בהכין דמשמע דטעמא דקאמר במתניתין שהמגרש את אשתו והחזירה על דעת כו' אכולהו בבי קאי וכדכתיבנא כנ"ל והכין דייק לשון רש"י כדכתיבנא:
וזה לשון רש"י במהדורא קמא שני גיטין כלומר הוציאה עליו שני גיטין ושתי כתובות כגון שכתב כתובה בניסן וגט באייר וכתובה בסיון וגט בתמוז שהחזירה ולא נתרצית להנשא לו עד שכתב כתובה אחרת וחזר וגרשה גובה שתי כתובות דכיון דשעבד נפשיה וכתב לה בחזרה אית לה נמי כתובה דחזרה אבל קדמו שתי הכתובות לגט הראשון לא שהרי כשהחזירה לא כתב לה כתובה ותנן בסיפא שתי כתובות וגט אין לה אלא כתובה אחת ואי משום דגרשה ואהדרה הא תנן כתובה ושני גיטין אין לה אלא כתובה אחת שעל מנת כתובה הראשונה החזירה. כתב שתי כתובות אחת בניסן וא' באייר וגט בסיון גובה באיזו שתרצה ואינה גובה אלא כתובה אחת והיינו דאמרינן בגמרא אי בעיא בההיא גביא אי בעיא בהאי גביא וכגון דלא כתב לה בכתובה שנייה ואוסיפית ליך כתובה זו על כתובה קמייתא וכדאמרינן בפרק נערה הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות באת לגבות מאתים גובה מזמן ראשון שלש מאות מזמן שני ואוקימנא התם בדלא כתב לה ואוסיפית לך מאה אמאתים. כתובה וגט ועדי מיתה שגרשה והחזירה ומת בעודה תחתיו אינה גובה אלא כתובה אחת ואכתובה ושני גיטין נמי קאי ע"כ:
וז"ל הר' ישעיה מטראני ז"ל וכן כתובה וגט ומיתה שקדמה הכתובה לגט ואין לה אלא כתובה אחת והא פשיטא וכדי נסבה שהמגרש את האשה והחזירה כו' זה עולה על כתובה ושני גיטין שאע"פ שיש כאן שני נישואין כיון שבנשואים השניים לא כתב לה כתובה על מנת כתובה הראשונה החזירה ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה כתובה וגט ומיתה אינה גובה אלא כתובה אחת כגון שכתב לה כתובה ואח"כ גרשה בגט ועכשיו היא מביאה עדים שמת ושהיתה עומדת עמו בסוף ימיו דמוכחא מלתא שהחזירה ואפ"ה אין לה אלא כתובה אחת שהמגרש את אשתו והחזירה על מנת כתובתה כו' והוא שהחזירה עד שלא תפרע אבל אם החזירה לאחר שנפרע' יש לה כתובה אחרת כדכתיבנא לעיל באידך פרקין ע"כ:
גמ' אי בעיא בהאי גביא אי בעיא בהאי גביא כלומר מדקתני שתי כתובות וגט אחד אין לה אלא כתובה אחת ולא קא מפרש או ראשונה או שניה שמע מיניה דאי בעיא בהאי שטר כתובה א' גביא ואי בעי בהאי שטר שני גביא אבל אין לה אלא אחת. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה אי בעיא בהאי גביא כו' בתמיה ואמאי לא אמרינן דכי כתב לה שניה נתבטל כח הראשונה באחולי אחלתיה לשעבודא דקמא ולא תגבה כי אם בשנייה ומוקמינן לה בדאוסיף בשנייה דכיון דאיכא תוספת בשנייה ודאי בעבור התוספת נכתבה ולא נתכוונה למחול שעבוד הראשונה וגובה באיזה מהן שתרצה וכן מאי דאמרינן ומודה רב נחמן דאי אוסיף בה דקלא לתוספת כתביה אינו רוצה לומר שיזכה בזה ובזה אלא שזכה באיזה שטר שירצה וכבר הארכתי בזה בפרק נערה שנתפתתה ת"ל ע"כ:
שני שטרות היוצאין בזה אחר זה כגון ששניהם במכר או במתנה שניהם לאדם אחד וכגון שמכר באחריות בטל זמן שני את הראשון ואם מכר מזמן ראשון עד זמן שני מנכסים ששעבד לזה אינו יכול לטרוף אם בא לטרפם הימנו דאמר עד זמן שני אחולי אחליה לשעבודיה ושניהם במתנה נמי אם נתן אותו שדה עצמו שנתן לזה לאחר בין זמן ראשון לזמן שני האחר קדים וקנה אי נמי שרצה הנותן מתנה ללוות ולא היה לו קרקע לשעבד לו ובקש ממקבל מתנה לכתוב שטר אחר כדי שיהא שטרו של מלוה קודם למתנתו של זה ואודויי אודי ליה ואהכי אמרינן בטל שני את הראשון. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א שני שטרות כו' כבר פירשנו בפרק נערה דדוק' בשטרי מכר או מתנה או בשטרי כתובות אבל בשטרי הלואה לא אמרינן הכי אלא ששניהם קיימין וכדכתיבנא הרי"ף בהלכות:
וז"ל הרמב"ן בחידושיו שני שטרות היוצאין בזה אחר זה פרש"י ושניהם על הלואה אחת או על מכר א' ואינו יודע אם רצונו לומר על הלואה אחת ודאי כגון שהודה מתחלה שעל מעות הראשונים הוא כותב זה השני או בסתם. ורבינו הגדול ז"ל כתב דהא דינא ליתיה אלא בשטר מכר או בשתי כתובות אבל לא בשטרי הלואות ואית ליה ראיה מההיא דאמרינן האי מאן דנקיט תרי שטרי בר חמשין חמשין כו' אלמא גבי תרווייהו וזו אינה ראיה דהתם דילמא כגון שכתוב בה מפורש חמשין אחריני דאוזיפתיך דליכא למימר הכי ויש לדון אחר דבריו שהרי לפי סוגי' הללו נראה שדרך הוא לכתוב תוספת הכתובות סתם והוציאה שתי כתובות אחת של מאתים ואחת של שלש מאות ואין שינוי לשון בין זו לזו אלא בשתיהן כתוב ויהיבנא ליכי במוהרייכי תלת מאה ואפשר הוא שכל השלש מאות תוספת כשם שהמאה תוספת וכן בשוות אפשר שהכל תוספת הוא ואעפ"י כן דנין בה שיד בעל השטר על התחתונה ובטל שני את הראשון בשוין אף בשטרי הלואות והודאות יש לומר כן ויש להפריש ביניהם שזה היה לו לפרש ואוסיפית וזה לא היה לו לפרש כלום שהוא רוצה לפרוע הראשון ולא ניחא ליה לאדכוריה כלל בשטר שני. והדעת נוטה לדברי רבינו הגדול. אבל מצאתי בירושלמי מתני' עד כדון כשהיו שתיהן שוות היה בזו מנה ובזו מאתים רב ירמיה ורב חסדא חד אמר גובה בראשונה וחד אמר גובה בשניה והתוספת גובה מתוך זמנה של שנייה אמר ר' חנניה קמיה ר' מונא לית הדא אמר' הדין דיזיף מחבריה וחזר ויזיף מיניה צריך למימר ליה בר מן דין כרטיסא קמא דאית לי בך אורחא דאיתתא מימר ייבד פרני עבד חורן אורחא דבר נשא למימר ייבד כרטיסי עבד חורן א"ל בייא כשר יודי ליה וכך פירושא חד אמר גובה באחרונה שבטל שנייה את הראשונים א"ר חנינא זאת אומרת שהלוה מחבירו וחזר ולוה ממנו שצריך לכתוב לו בשטר האחרון כך אתה חייב לי חוץ מחוב הראשון שיש לי אצלך דאם לא כן בטל שני את הראשון כמו שאתה אומר שדרך האשה לומר אבדה כתובתי כתוב לי אחרת ולפיכך אינה גובה שתיהן אף דרך בעל חוב לומר אבד שטר חובי עשה לי אחר ואינו גובה אלא אחת אמר ליה היאך אם היה כשר היה מודה לו כלומר באמת שצריך לכתוב כן דאי לא כתב ליה ביטל שני את הראשון שאם היה השטר הראשון כשר היאך היה כותב לו השני שהוא מודה שהראשון פסול כלומר אודויי אודי ליה ששטר ראשון פסול הוא ופירוש כרטיסי שטר חוב מלשון ערב שקורין אלקרטס וכן בדברי רבותינו ויש אחרים בירושלמי ובמדרש תלים נטל קרט ונתן לדיין כו' ובלשון לעז קורין לשטר כרטא וזה כדברי רש"י. ונראה לי לפרשו עוד כדברי רבינו אלפסי אמר ליה בייא כשר יודה ליה פירוש היאך אתה אומר דבר זה שדרך בני אדם לומר אבד שטרי כתוב לי אחר והלא אם היה כשר אותו הלוה היה מודה לו על פה ואעפ"כ לא היה כותב לו שטר אחר וכל שכן אם אינו אדם כשר שהיה כופר בכל אבל באשה כיון שאסור לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה חוזר וכותב לה וזהו פירוש לשון בייא היאך תאמר כן כשר יודי ליה ולא יכתוב לו אלמא ליתיה להאי דינא אלא בשטרי מכר ומתנה וכתובה ולא בהלואה.
ונוסחא אחרת מצאתי שכתוב בה ברי לא כשר יודי ליה ונראה שהחליף הסופר וכך עיקרה ברי לא כלומר בני אינו כן דכשר יודי ליה ולא יכתוב לו שטר. ע"כ לשון הרמב"ן ז"ל:
וז"ל ריב"ש ירושלמי על מתניתין עד כדון כשהיו שתיהן שוות כו'. ונראה פירושו כן שאמר ר' חנינא לר' מונא שאין ראיה מכאן לשטרי הלואה שנאמר בטל שני את הראשון ועל המלוה את חברו וחזר ומלוהו צריך שיכתוב לו בר מקרטיסי קמא כלומר מלבד זה השני חייב אני לך בשטר הא' ופירוש קרטיסי שטר חוב מלשון ערב כו'.. אורחא דאיתתא מימר ייבד כו' כלומר דרך האשה כשאבדה כתובתה שתאמר לבעלה עשה לי כתובה אחרת אבל דרך המלוה כשאבד שטרו שיאמר ללוה עשה לי שטר חוב אחר בתמיה אמר ליה בייא כשר יודי ליה כלומר כן הוא שאם היה הלוה אדם כשר היה מודה לו חובו על פה אבל לא היה כותב לו שטר וכל שכן שאם אינו אדם כשר שהיה כופר בכל אבל באשה כיון שאסור לשהות כו' ולפי הפירוש הזה זה הירושלמי הוא כדברי הרי"ף ויש לפרשו כדברי רש"י שנאמר דמאי דמהדר ליה ר' מונא בייא כשר יודי ליה חולק עליו ואמר אין הדבר כמו שאתה אומר לפי שאם זה הלוה היה כשר היה מודה לו וכותב לו שטר אחר ע"כ ולעיל בפרק נערה הארכתי בזה בס"ד:
תנו רבנן הוציאה גט וכתובה ומיתה אם גט כו'. פירש רש"י ומיתה. ועדי מיתה ובאת לגבות שתי כתובות אחת בתורת גרושין ואחת בתורת אלמנות. ואיכא למידק אמאי נטר רש"י לפרש כן הכא בברייתא ולא פירש כן במתני' ונראה דקשיא ליה לרש"י דמשמע דכי היכי דכי קתני במתני' או כתובה וגט ומיתה היינו בדוקא דקדים כתובה לגט הכי נמי משמע דהכא בברייתא דקתני הוציאה גט וכתובה כו' היינו דקדים גט לכתובה ובאת לגבות שתי כתובות אחת בגט שבידה ואחת בכתובה שאחר הגט ומעתה תקשי מאי קא מסיים ואזיל בברייתא אם גט קודם לכתובה כו' כתובה קודמת לגט כו' והרי ע"כ בגט קודם לכתובה מיירי מדקתני הוציאה גט וכתובה כו' לכך פרש"י דלאו בדוקא נקט גט וכתובה ומיתה דגט קדים לכתובה וכתובה פתיך בהדי מיתה ומשום דאיכא בידה כתובה ומיתה קא טענה כתובה אחריתי אלא למיתה היינו עדי מיתה ובאת לגבות ב' כתובות א' בתורת גרושין וא' בתורת אלמנות ואהא קא מסיי' ואזיל אם גט קודם לכתובה כו' דשפיר שייך לחלק בהאי לישנא דפירש רש"י כנ"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא הוציאה גט וכתובה ועדים שמת בעלה כשהיא תחתיו אם זמנו של גט קודם לזמנה של כתובה ודאי האי גט אכתובה אחרת נכתב וגובה ב' כתובות שכשהחזירה כתב לה כתובה מזמן שני ואליבא דרב גובה בגט עיקר ובכתובה תוספת והיינו שתי כתובות ולשמואל גובה שתי כתובות שלימות ומוקי לה לברייתא במקום שאין כותבין דאמרי ליה לבעל אייתי ראיה דכתבת לי ואי לא מצי מייתי גובה בגט וכשאינו יכול להביא ראיה עסקינן ומיתה ועידי מיתה ובאת לגבות שתי כתובות אחת בתורת גירושין ואחת בתורת אלמנות. ואם זמן כתובה קודם לזמן הגט אין לה אלא כתובה אחת שכשהחזירה לא כתב לה כתובה כלל ועל דעת כתובה הראשונה החזירה ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה