ר"ן על הרי"ף/כתובות/פרק יא

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף נה עמוד א

אלמנה ניזונית. ומעשה ידיה שלהן. דמעשה ידיה תחת מזונות נינהו מיהו אם אמרה יצאו מעשה ידי במזונותי שומעין לה והכי איתא בירושלמי בפרקין:

אין חייבין בקבורתה:    אם מתה שהרי יורשיה גובין כתובתה מיורשי הבעל ועליהן לקוברה שהרי בעלה תחת כתובתה חייב בקבורתה ועכשיו שאינה יורשה היא תקבור את עצמה:

אבל יורשיה יורשי כתובתה חייבים בקבורתה:    ומפרש בגמ' בפ' האשה שנפלו לה נכסים (דף פא א) דהך סיפא בשומרת יבם היא שיש לה שני יורשים יורשיה ויורשי הבעל כדאיתא התם וקאמר דיורשי הבעל שהם יורשי כתובתה חייבין בקבורתה אע"פ שיש לה יורשים אחרים וכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהל' אישות דכי תנן הכא דאין היתומים חייבים בקבורתה דוקא בשנשבעה אבל מתה קודם שנשבעה יורשי הבעל חייבים בקבורתה וטעמו ז"ל דכיון שאין יכולין יורשיה לגבות כתובתה לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו יורשי הבעל חייבין בקבורתה וקל וחומר משומרת יבם שהרי זו אין יורשיה יורשין מכתובתה ומנכסי צאן ברזל שלה כלום ובשומרת יבם יורשין מקצת צאן ברזל. והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב דעתא קלישתא קא חזינא הכא וכי מפני שלא נשבעה קרי ליורשי הבעל יורשי כתובתה והלא הם אומרים שכבר נפרעה ונטלה צררי והורישוה אלא ודאי שיורשי נדוניתא ונכסי מלוג שלה קוברין אותה ואע"פ שלא ירשו כלום עכ"ל והדין עמו:

גרסי' בגמ' [דף צו א] אמר ר' זירא אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה:    כלומר אע"פ שניזונית מנכסי יתומים דטעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תהוי לה איבה הני תהוי להו איבה. כלומר שהרי על כרחן זנין אותה אבל מעשה ידיה שתקנו לבעלה תחת מזונותיה הוו ליורשין:

כל מלאכות:    השנויות בפרק אף על פי (דף נט ב) טוחנת ואופה וכו':

חוץ ממזיגת הכוס כו':    שהן מלאכות המקרבות אהבה והרגל דבר כדאמרינן נמי בהאי מסכת [דף סא ב] שאין נדה עושה אותן לבעלה:

מה שתפסה תפסה:    ולא מפקינן מינה ואע"ג דפסיקנא הלכתא בפרק [מציאת] האשה [דף סט ב] ממקרקעי ולא ממטלטלי הואיל ותפסה תפסה:

דיסקא:    שק של עור:

אמר רבינא לא אמרן אלא למזוני כו':    פסק הרי"ף ז"ל כמותו משום דא"ל רב יעקב דרבא נמי הכי ס"ל אע"ג דאתקיף מר בר רב אשי מאי שנא לכתובה וכו' אי הך תפיסה תפיסה דמחיים הוא כמו שסובר ר"ח ז"ל איכא לשנויי באתקפתיה דלמזוני מהני משום דמחיים דבעל ניזונית אפי' ממטלטלי

דף נו עמוד א

וכל זמן שלא תביא עדים לא תגבה:

או דילמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי:    דרבנן העמידו הנכסים בחזקתה למה שהוא משועבד לה מתנאי ב"ד כדי שלא יוכלו יורשין לומר פרעתי. ותמהני מאי קא מיבעי ליה לר' יוחנן והא איהו הוא דאמר בסוף פ"ק דמציעא (דף יז ב) דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כלומר שאינו נאמן לומר פרעתי ומזונות תנאי ב"ד נינהו ואפשר דמשום דמזונות עשוין לפרוע בכל יום קא מיבעיא ליה:

נשאת:    והיא באה לתבוע מזונות של שנים שעברו:

עליה להביא ראיה:    דמשנשאת אין הנכסים ברשותה והרב הרמב"ם כתב בפרק ח' מהלכות אישות [על היתומים להביא ראיה או] תשבע שבועת היסת ותיטול וכתב הרשב"א ז"ל דאפשר שזה מהסכמת הגאונים ז"ל שהסכימו דכל שאינו טוען בגופו של דבר אע"פ שהוא תפוס בידו כגון משכון אינו נאמן עליו אלא בשבועה כעין שבועת הנוטלין וגם זו אינה מוחזקת בגופן של נכסים שיהא לה חלק בגופן אלא מחמת שעבוד ולפיכך אינה נוטלת אלא בשבועה ואין זה נכון שא"כ היה לו לומר שתשבע שבועת המשנה כשאר הנשבעין ונוטלין בנקיטת חפץ ולא סגי לה בשבועת היסת אלא ודאי טעמו ז"ל דכיון דנכסי בחזקת אלמנה קיימי הרי היתומים כבאין להוציא והיא כופרת הכל ולפיכך נשבעת היסת:

מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף:    אותן הקרקעות עצמן לכתובתה:

ארמלתא דזבין:    שדה יתומים למזונות או לכתובה וקבלה עליה אחריות:

אחריות איתמי:    אחריות הלקוחות חוזר על היתומים שהרי עליהם היה החוב:

טרפא:    והם יחזרו על היתומים:

או דילמא מצי אמר לה נהי דאחריות דעלמא לא קבלית עילוך אחריות דנפשיך קיבולי קבילת:    ואיפשטא בעיין הכי ומהא שמעינן שהמוכר שדה לחבירו שלא באחריות דחייב באחריות דנפשיה דהא אלמנה כמוכר שלא באחריות דמי דאחריותא איתמי ולא עליה ואפ"ה מסקינן דאחריות דנפשה קבילה מיהו דוקא בזכות שיש לו בשעת מכירה אבל בא לו זכות לאחר מכאן ואילך חוזר עליו דהרי זה כאילו הלוהו אחר כך:

וכתב הרא"ה ז"ל דדוקא באלמנה הוא דאמרינן דאחריות דנפשה קבולי קבילה לפי שמוכרת לעצמה אבל אפוטרופסי יתומים כיון שאין מוכרין לעצמן אלא לצורך היתומים לא אמרינן דאחריות נפשייהו קבילו אלא חוזרין וטורפין בחובם דאע"ג דבפרק חזקת (דף ל ב) מוכח שכל העושה מעשה במה שיש לו זכות עליו דאיבד זכותו דאמר התם והא אית לי סהדי דאתאי אמלכי בך ואמרת לי זיל זבין ומהדר דאמרי' השני נוח לי והראשון קשה ממנו ואמרי' עלה דבין לאדמון בין לרבנן טענתיה טענה דדיבורא מיקרי ואמר ומשמע מהתם דדוקא דיבורא הא אם עשה מעשה אבד את זכותו והכא נמי אפוטרופסין עושין מעשה לא דמי דאין הכי נמי שכל העושה מעשה שהוא מוכיח הפך מה שהוא טוען דאבד את זכותו אבל הכא שאינו טוען בגוף הקרקע כלום אלא שיש לו שעבוד עליו מה איכפת לו אם הקרקע ביד זה או ביד אחר הילכך ודאי אפוטרופסין דמו לב"ד שמכרו דליכא למימר דאחריות דנפשייהו קבולי קבילו:

אמר להו רב ששת תניתוה מוכרת והולכת:    למזונות עד שלא יותר קרקע ליורשין אלא שיעור כתובתה:

וסמך לה:    ואותו השאר יהא סמך לה לגבות משם כתובתה:

וכתב הרי"ף ז"ל מהא שמעינן וכו':    ואין דבריו מחוורים דכי קתני מוכרת והולכת עד כדי כתובתה לאו למימרא שלא תהא רשאה למכור למזונות אלא כדי כתובתה ותו לא אלא עצה טובה קמ"ל שלא תמכור הכל (אלא) לצורך מזונות שאם תעשה כן אפשר דאתי מלוה בשטר ויטרוף הדמים מיד הלקוחות ואינה יכולה לחזור לטורפן מחמת כתובתה דהוו להו מטלטלי ולא משתעבד לכתובתה [ומש"ה] קאמר שתשייר (בכתובתה) [במכירתה] כדי כתובתה כדי שתוכל לגבותו מחמת כתובתה ולא יוכל להפסידה מלוה בשטר וכן פירשו בתוס' והראב"ד ז"ל [וכן פירש"י] דעד כדי כתובתה עד שתשייר כדי כתובתה קאמר ואף במקצת נוסחי הלכות מצאו כתוב כך שחזר בו הרי"ף ז"ל בסוף ימיו והגיה כן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות אישות:

מוכרת לי"ב חדש:    כדי מזונות של שנה תמכור יחד והלוקח לא ימסור לאשה המעות אלא דמי המזונות של חדש בחדש שאם תנשא יחזיר מה שבידו ליורשין:

זבין ולא איצטריכו ליה זוזי:    שחזרו בהם המוכרין אבל נמלך הוא שלא לקנות אותו דבר משמע דבהא לא איבעיא לן דפשיטא דלא הדרי זביני ודוקא בדגלי דעתי' וכו'. כלומר שאע"פ שלא מכר על תנאי זה בשעת המקח מיהא אמר שאינו מוכר אלא על דעת לקנות ודוקא שאמר כך בשעת המקח אבל אם לא אמר כן בשעתו אע"פ שאמר קודם לכן לאו כלום הוא דהוו להו דברים שבלב:

כדגרסינן בקדושין כו':    וכבר פירשתי הני עובדי

דף נו עמוד ב

בפרק האיש מקדש:

מתני' אלמנה בין מן האירוסין:    שאין לה מזונות ומוכרת לכתובתה:

בין מן הנשואין:    שהיא מוכרת למזונות מוכרת שלא בב"ד:

ר"ש אומר מן הנשואין:    שהיא מוכרת למזונות מוכרת שלא בב"ד שא"א לה להיות יושבת [ומתענה] עד שיזדקקו לה ב"ד אבל מן האירוסין שאין מכירתה אלא לכתובה לא תמכור אלא בב"ד ואחרים פירשו דר"ש סבר דמן הנשואין דאית לה מזוני מוכרת שלא בב"ד אפילו לכתובתה כדי שתפסיד מזונות:

גמ' אינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות כגון גברי דמהמני כו':    כלומר שאין פי' הדיוטות בכאן כמו שמתפרש בעלמא שפירוש הדיוטות כל מקום דאיכא חד דגמיר וסביר ותרי דמסברי להו וסברי דא"כ פשיט' דטפי מהכי אינה צריכה דבכל דיני ממונות סגי בהכי אלא הכא קרי מומחין למאי דקרי בעלמא הדיוטות וקרי הדיוטות להדיוטים גמורי' אלא שבקיאין בשומא:

בשלמא מן הנשואין משום מזונות:    כלומר משכחת לה שמוכרת [שלא] בב"ד למזונות כדי שלא תהא יושבת ומתענה:

אלא מן האירוסין מ"ט:    לא אטרחוה רבנן בבי דינא ככל שאר מוציאי שט"ח כך פרש"י ז"ל ואחרים פירשו בשלמא מן הנשואין מוכרת אפילו לכתובתה שלא בב"ד כדי שתפסיד מזונות ולא נהירא בשלמא לר"ש איכא לפרושי הכי כמו שכתבתי במשנתינו כיון דסבירא ליה שמפסדת מזונות במקצת כתובה אבל לרבנן שאינה מפסדת אלא בכל הכתובה וכדאי' לפלוגתייהו בסמוך מה הועילו בתקנתן הרי היא יכולה להזהר שתשייר קצת לכתובתה ותמכור השאר שלא בב"ד ולא תפסיד מזונות אלא כפרש"י ז"ל עיקר:

עולא אמר משום חינא:    פרש"י ז"ל שיהו בעליהן לחן בעיניהם ולא ימנעו הנשים מלינשא לאנשים ורבינו חננאל ז"ל פירש כדי שתהא נדוניא לנשים שבשבילה ימצאו חן בעיני האנשים וישאו אותם וכן פירש הרי"ף ז"ל לקמן בפרקין וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות מלוה ולוה ועיקר ונ"מ שאם נשאת אינה מוכרת אלא בב"ד שהרי ביטל חן שלה וכן נמי בהא דאמרי' התם [בערכין דף כב א] דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא לבע"ח שיש בו רבית ולכתובת אשה משום חינא דוקא בשלא נשאת אבל נשאת לא שהרי ביטל חן שלה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' מלוה ולוה:

איכא בינייהו גרושה:    דלמ"ד אין אדם רוצה וכו' לא קפיד בה אבל למ"ד משום חינא שייך בה ואמרי' בגמ' דסיפא דאידך מתני' דתנן וגרושה לא תמכור אלא בב"ד לרב יהודה אתיא אפילו לרבנן ולעולא ר' שמעון היא ולא רבנן ואמרינן נמי בגמ' דכשם שמוכרת שלא בבית דין כך יורשי כתובתה מוכרים שלא בבית דין ואליבא דרב יהודה כל יורשין שלה בין אנשים בין נשים מוכרין שלא בב"ד דלפי שאין אדם רוצה ג"כ שיתבזו יורשיה בב"ד [אבל] למ"ד משום חינא דוקא כגון שירשתה בתה או אחותה שהן נקבות וצריך לחוש לחן שלהן שיהיה להן דבר שינשא בו. ולא איפסק' הכא אי כרבנן אי כעולא אי כרב יהודה וכתב הרשב"א ז"ל דמסתברא כעולא דאמר משום חינא ואפילו גרושה נמי דרב יהודה אזיל לטעמיה דאמר משמיה דרב אסי בריש פרק שום היתומים [דף כב א] דאין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן דלית ליה לרב יהודה טעמא דחינא ואנן קי"ל כר' יוחנן דאמר התם ולכתובת אשה משום חינא וכעובדא דמרימר דהתם דאגבי כתובה לגרושה מנכסי דיתמי ואתקיפו עלה מהא דאמר רב יהודה אמר רב אסי דאין נזקקין אא"כ היתה רבית אוכלת בהם ואמרי' ואפי' רבי יוחנן לא אמר אלא באלמנה דקא מפסדא מזונא אבל גרושה לא ואהדר להו אנן לההיא דרבי יוחנן משום חינא מתני לה וכמו שהביא כל זה הרי"ף ז"ל בסמוך [סי' שעח] וההיא סוגיא דהתם בטעמא דחינא ריהטא דאמרי' התם אמר לך רב פפא אי בעית אימא בכתובה ומשום חינא ולפ"ז אפי' גרושה מוכרת שלא בב"ד מומחין [אבל הרמב"ם כתב בפי"ז מהלכות אישות אבל הגרושה לא תמכור אלא בב"ד מומחין] ואין דעת הרי"ף ז"ל נראה כן שלא הכריע בכאן כלום וכתב בסמוך משנתינו כצורתה וגרושה לא תמכור אלא בב"ד אלמא סבירא ליה כרב יהודה דמתני' אתיא אליביה אפי' לרבנן וראיתי מחלקים ואומרים דנהי דאית לן טעמא דחינא לגבי נזקקין לנכסי יתומים היינו דוקא התם לפי שתפסיד הרבה בהמתנה אבל למכור שלא בב"ד לית לן ההוא טעמא לפי שאפשר לה בבית דין ומשום הכי קי"ל כרב יהודה הכא וגרושה לא תמכור אלא בב"ד ולגבי נזקקין לא קי"ל כוותיה ולפיכך פסק הרמב"ם ז"ל דנזקקין משום חינא בפי"ב מהלכות מלוה ולוה וכאן כתב שהגרושה לא תמכור אלא בב"ד מומחין ואין טעם זה מחוור לי דבשלמא אי לא אמרה רב יהודה גופיה התם אלא אמורא אחרינא שפיר אבל כיון דחזינן דרב יהודה אפילו בנזקקין לא חייש לחינא משמע דהכא לטעמיה אזיל דלא חייש לחינא כלל וכיון דהתם לא קי"ל כוותיה מאן פליג לן דלימא דבהא מיהא נקטינן כוותיה וצ"ע:

כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת:    כגון זרק לה גיטה ספק קרוב לה ספק קרוב לו ברה"ר:

וה"מ בחיי בעלה:    משום דמעוכבת בשבילו מלינשא אבל לאחר מיתה לא דלמא גרושין הוו דמספיקא לא מפקינן ממונא:

מתני' לא תמכור השאר כו':    מוקמינן לה בגמ' כר"ש דאמר דאינה מוכרת שלא בב"ד אלא למזונות וס"ל דכיון שגבתה מקצתה אין

דף נז עמוד א

לה מזונות:

וחכ"א מוכרת היא לכתובתה אפילו לפרקים ואעפ"כ מוכרת בינתים למזונות שלא בב"ד וכותבת בשטר המכירה למזונות מכרתי:    ומפרשי' לעיל בגמ' דעצה טובה קמ"ל כי היכי דלא לקרו לה רעבתנותא כלומר כדי שלא יהו ב"א סבורין שהכל מכרה לצורך מזונות:

וגרושה לא תמכור לכתובה אלא בב"ד:    למ"ד טעמא משום דאין אדם רוצה שתתבזה כו' הא לא איכפת ליה ודברי הכל היא ולמאן דאוקי טעמא משום חינא הא ר"ש היא ומדקתני נתנתה לאחר משמע דדוקא לאחר אבל מחלתן ליורשין יש לה מזונות והכי איתא בירושלמי [פרק זה הלכה ב] דגרסי' התם רב יהודה בשם שמואל אלמנה שמחלה כתובתה ליורשים יש לה מזונות כו' עד לא דייך שהפסידתה כתובתה אלא שתבריחנה ממזונותיה אבל הרשב"א ז"ל כתב דלפום גמרין לא משמע הכי דלקמן בפרק הנושא (דף קד ב) אמרינן בעובדא דרב חייא אריכא דאמרה ליה הב לי מזוני ואמר לה לא מזוני אית לך ולא כתובה אית לך והתם מתורת מחילת כתובתה אתינן עלה דכיון שלא הזכירה תוך עשרים וחמש שנה מחלה אותה אלמא דמוחלת כתובתה ליורשין אין לה מזונות. ודאמרי' בפרק נערה שנתפתתה (דף נג א) אי לאו דאמרה גברא רבה הוה אמינא משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו דלמא ההוא במוחלת כתובתה לבעלה דוקא דסומכת היא עליו שלא ימנע מזונותיה ולא מחלה להו אבל במוחלת ליתומים כיון שאין לה עליהם כתובה הא איסתלק' מביתייהו לגמרי ואין לה עליהם [אפילו] מזונות ולפיכך יש לומר דכי תנא הכא נתנתה לאחר רבותא קמ"ל דאפילו נתנתה לאחר אין לה מזונות וכ"ש כשמחלתה ליורשים וכבר כתבתי בפ' נערה שנתפתתה [סי' רנ"ב ד"ה מוחלת] בזה דעת אחרת וענין אחר בעובדא דחמתיה דרב חייא אריכא:

גמ' מכרה כתובתה כולה אין לה מזונות דברי ר"מ:    אבל מקצתה יש לה מזונות:

לית דחש לה לדר"ש דאמר:    דמקצת כסף הנשאר [בכתובתה אינו] ככל כסף ואין לה מזונות אלא הלכתא כרבנן דסברי מקצת כסף הנשאר הרי הוא ככל כסף ויש לה מזונות:

מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה:    י"מ צריכה שבועה שלא מכרה מנכסי יתומים בפחות משויין ולא נהירא דכיון דקי"ל [ב"מ דף לב א] דצריכה ב"ד הדיוטות אין לחוש לכך ודוחק לומר דכיון שאין ב"ד גמורין אלא שמאין הוו להו עדים ואין מקבלים עדים אלא בפני בע"ד דהכא ביתומים קטנים עסקינן וליתא דגבי אלמנה ודאי מקבלין דאי לא אלמנה דגביא בעדי מיתה מיתומים קטנים היכי משכחת לה ועוד דאפילו באחר נמי [לא] שייך אין מקבלים עדים אלא בפני בע"ד אלא בתובע שמביא עדים על תביעתו אבל זו שבאה לפטור עצמה ודאי מקבלין. ורש"י ז"ל פי' צריכה שבועה שלא גבתה יותר דאע"ג דקי"ל דצריכה ב"ד הדיוטות היינו לשום בלבד אבל אח"כ היא מוכרת לעצמה ואם מכרה יותר משומתה פורנא ליתמי והיינו דתנן [דף פח א] מכרה שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה:

ואמרי' ותבעי לך הכרזה:    כלומר מדקא מיבעיא לך שבועה מכלל דפשיטא לן דלא בעי הכרזה וליכא למיחש דשמא [תזלזל ולא לשמא] גבתה יותר ואהדר ליה דהכרזה פשיטא ליה דלא בעיא ומשום הכי מספקא ליה אי צריכה שבועה אי לא ומסקנה דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה ויש שואלין מ"ש אלמנה שמוכרת לעצמה בלא הכרזה והלא ב"ד מומחין שמוכרין לצורך אלמנה אין מוכרין אלא בהכרזה וכדתנן בערכין [דף כא ב] שום היתומים שלשים יום ומכריזין בבוקר ובערב ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ונדחקו בה ולדידי לאו קושיא הוא דמוכרת בב"ד מומחין מפני שתבעה כתובתה קודם הפסידה מזונות ואין ליתומים הפסד בשהות ההכרזה אבל מוכרת לעצמה (מזונות) אינה מפסדת מזונות עד שתפרע מכתובתה ולפיכך הקילו עליה שלא תהא צריכה הכרזה כדי שלא יפסידו יתומים מזונות בינתים ואע"פ שאפשר לה למכור קצת כתובתה כיון דיש תקנה ליתומים במוכרת כל כתובתה לא פלוג ועוד שכשם שהקלו עליה למכור שלא בב"ד כדי שלא תתבזה א"נ משום חינא משום הכי נמי הקלו עליה למכור שלא בהכרזה משום דבהכרזה איכא בזיון וצריך לחוש לחינא אבל כל שהיא מוכרת בב"ד מומחין כיון שלא הקפידה לבזיונה וטענת חינא צריכין ב"ד להגבותה כדין דהיינו בהכרזה והרמב"ן ז"ל פי' בעיין דצריכה שבועה דהיינו שבועת אלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומים וקא מיבעיא לן מי אמרינן תמכור [לכתובה] ואח"כ תשבע כדי שלא תשהה ותפסיד מהם מזונות בינתים דלאחר מכירה ודאי פשיטא לן דתשבע שבועה זו שמפני שמוכרת שלא בב"ד לא הפסידו יתומים תקנת בא ליפרע מנכסי יתומים שלא יפרע אלא בשבועה ומסקנא דצריכה שבועה [תחלה] לפי ששהות השבועה מועט ואינה צריכה הכרזה לפי ששהות ההכרזה מרובה ויש לחוש בה להפסד מזונות וכן דעת הרמב"ם ז"ל דצריכה שבועה בפרק י"ז מהלכות אישות אבל הרי"ף ז"ל כתב בתשובה שאם מכרה האלמנה [לכתובתה] קודם שתשבע מה שעשתה עשוי והביא ראיה מדתנן [דף צז א] אלמנה בין מן הנשואין בין מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד ואמרי' עלה בגמ' בשלמא מן הנשואין משום מזוני אלמא דבשלא נשבעת עסקינן [והא דקאמר הכא צריכה שבועה אחר המכירה קאמר דמשביעין אותה אחר המכירה שבועת צררי וגם שלא זלזלה במכירה ולא מכרה יותר מן הצורך לשון אשר"י בשם רב אלפס] דאי בנשבעה הא לית לה מזוני דכיון שנשבעה תבעה כתובתה בב"ד ואין לה מזונות אלא ודאי בשלא נשבעה עסקינן ולפי ראיה זו אפילו לכתחלה מוכרת שלא בב"ד והא לאו ראיה היא דאפשר דלא תבעה כתובתה ולא אבדה מזונותיה אלא שנשבעה כדי שלא יפסידו יורשים כתובתה אם מתה בלא שבועה דהא קיימא לן אין אדם מוריש שבועה לבניו ועוד דמה דאמרי' בשלמא מן הנשואין משום מזוני אין פירושו כדי [שתפסיד] מזונות אלא ה"ק בשלמא מן הנשואין איכא מזונות ומשום מזוני מוכרת שלא בב"ד וכמו שכתבנו למעלה ועוד דאפילו לפי פירושו ז"ל אע"פ שתבעה כתובתה ואין לה מזונות מוכרת שלא בב"ד שא"ת אינה מוכרת אלא בב"ד אף היא אינה תובעת כתובתה וניזונית ודמיא למאי דאמרי' בפרק שום היתומים (דף כב א) אי בתובעת כתובתה בב"ד מזוני נמי לית לה ופריק כיון דמעיקרא מזדקקינן לה השתא נמי מזדקקינן לה כלומר שאם אין אנו נזקקין אף היא נמנעת מתחלה לבא ונמצאת מפסדת [היתומים] מזונות:

אלמנה ששמה לעצמה:    לקחה שדה היתומים לעצמה בשומת כתובתה:

לא עשתה כלום:    ואם רצו היתומים להגבותה מעות לאחר זמן חוזרין ונוטלין אותן:

מאן שם לך:    ממי קבלת מכירה זו לא מב"ד ולא מיתומים לפיכך לא יצא הקרקע מרשות היתומים אבל היכא דשמה לאחרים נפקא מרשות היתומים שהרי נתנו לה חכמים רשות למכור:

כיסתא:    עצי אלמוגים שקורין קורא"ל ויש מי שאומר דכי אמרי' אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דוקא בינה לבין עצמה אבל בב"ד הדיוטות יכולה לשום לעצמה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ז מהלכות אישות ולפי זה אפילו בלא ב"ד הדיוטות אם שמה לאחרים בדיעבד מכרה קיים אבל אחרים אומרים דשמה לעצמה היינו בב"ד הדיוטות שכל שאין שם ב"ד מומחים שמה לעצמה מיקרי וכ"ת כיון שיש שם ב"ד אמאי לא עשתה ולא כלום י"ל לפי שאלו אינן אלא שמאין בעלמא שאילו היה שם ב"ד חשוב היתה יכולה לשום לעצמה לפי שהב"ד אביהם של יתומים והם עומדים במקומם והאלמנה כאחר בעלמא ויכולה לקחת מיד ב"ד אבל כיון שאלו אינם אלא שמאין בעלמא הוי לה אלמנה זו כשליח היתומים ואינה יכולה לשום לעצמה שכך הדין בשליח אחר כדמוכח עובדא דכיסתא דיתמי. ומהא שמעינן שאין השליח יכול לקנות לעצמו אפילו באותן דמים שהרשוהו הבעלים למכרו לפי שכיון שהוא שליח הרי הוא כיד הבעלים ולפיכך אינו יכול להקנות לעצמו שאין המכר אלא הוצאת הדבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהרי במקום בעלים עומד:

מתני' שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה:    דאמרי' לה את אפסדתא:

מכרה בטל:    שאותו דינר אין לה רשות למכור נמצא כל המכר טעות שהרי בבת אחת היא:

לעולם מכרה קיים:    והיא תחזיר את הדינר ליורשין דמה הפסידתן:

עד שיהא באונאה:    כדי שאילו לא היתה האונאה היה משתייר בשדה תשעה קבין. או האונאה עצמה

דף נז עמוד ב

ט' קבין והוא הדין אם נשאר ליתומים שם לבד האונאה תשעה קבין דכיון דיש קרקע ליתומים שם כשיעור שדה יאמרו לה אין רצוננו למכור קרקע הראוי לנו אבל אם אין האונאה ראויה להצטרף לכדי שדה לא הפסידתן כלום:

ובגינה בית חצי קב:    שכך שיעור גינה:

וכדברי רבי עקיבא:    ששמענו ממנו במקום אחר [ב"ב דף יא א] בית רובע הוא שיעור גינה והלכתא כת"ק:

של אחרון בטל ושל כלם מכרן קיים:    מפרשינן בגמ' דאיצטריך כי היכי דלא [נימא] דאם טעתה במנה ראשון יהא מכרה בטל אטו מנה אחרון דלא ניתי למימר מכרה קיים קמ"ל דדוקא דטעתה במנה אחרון אבל במנה ראשון מכרה קיים ומש"ה לא מצי מיתני מכרה בטל אלא במנה אחרון:

גמ' כאן שנה רבי:    במשנתינו למדנו רבי הכל לבעל המעות. השולח שלוחו לשוק לסחורה ולקח בזול הכל לבעל המעות ולא מצי למימר אנא ארווחי:

כדתניא כו':    וממסקנא שמעינן דבדבר שאין לו קצבה אית ליה לר' יוסי הכל לבעל המעות וסתם לן רבי במתני' דהכא כר' יוסי דמתני' נמי דבר שאין לו קצבה הוא דכל קרקע נמכר באומד זה בפחות וזה ביותר:

הוסיפו לו אחד יתירה:    בתוספתא דמסכתא דמאי [ריש פרק ח] היא:

שיש לו קצבה:    כגון קטנית הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה:

חולקין:    פרש"י דמתנה הואי י"ל לשליח ניתנה וי"ל לבעל מעות ניתנה:

אבל דבר שאין לו קצבה:    כגון חלוק וטלית וירק הנמכרין באומד פעמים מוותרין למכור בזול פעמים בצמצום. הכל לבעל המעות. שאין כאן מתנה אלא מכר אבל מלשון הרי"ף נראה שדבר שיש לו קצבה אפי' נתן המוכר לשליח בפירוש כיון שבאת הנאה לשליח ע"י בעל הבית חולק עמו:

איבעיא להו כו' בי ליתכא:    שיעור חצי כור:

ליתכא מיהא קני לוקח:    ואם בא בעל השדה לחזור אינו חוזר:

א"ל דטבא לך עבדי לך:    שאם יזדמנו לך מעות טוב לך כשלא מכרתיה כולה ואם תצטרך למכרה תמכרנה ומיירי כגון דמשכח מאן דזבין האי ליתכא בתרא בדמי ליתכא קמא:

וסוגיין דמעביר על דבריו הוי:    כ' הרי"ף ז"ל משום דבגמ' בעי' למיפשט דמוסיף על דבריו הוי מדתניא נתן לו דינר זהב כו' ודחינן לה ואמרי' הכא במאי עסקינן דאייתי ליה שוה שש בשלש ועלה אמרינן דיקא נמי דקתני כו' אלמא [מכריעין] דמעביר על דבריו הוי ואין זה הכרע גמור דוק ותשכח ומיהו כיון דבעיין לא איפשיטא אית לן לאוקמי קרקע בחזקת בעליה ולא יוציאנה מספק דדלמא מעביר על דבריו הוי:

פשיטא:    אמר לשלוחו מכור לי בית כור משדותי לאחד:

אמר ליה לאחד ואפי' לשנים:    כתב הרז"ה ז"ל הרי"ף ז"ל פסק בדאמר לי' זבין לי כורא ואזל זבין ליה ליתכא מעביר על דבריו הוי ופסק לאחד ואפילו למאה כרב נחמן ונ"ל שדבריו סותרין זה את זה שמאחר דקי"ל כרב נחמן נמצא שאין טענת לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי טענה וכן נראה דהכי אמרי' פשיטא אמר לחד קפידא אמר סתמא מאי את"ל בעיין לעיל לאו מעביר על דבריו הוי ולא מצי אמר לא ניחא לי דליפשי שטרא עילואי דוקא היכא דמצי מזבין ליה לההוא גברא גופי' אבל לשנים דילמא מצי א"ל לא ניחא לי דליפשו בעלי דינין עילואי דהיינו שני לקוחות או לא ע"כ והרמב"ן ז"ל קיים דעת הרי"ף ואמר דהא לא שייכא בבעיין דלעיל דה"ק אמר לשליח מכור לי זה לאדם אחד ומכר בשטר אחד לשנים ואע"ג דליכא טעמא דאפושי שטרי אפי' הכי פשיטא דקפידא הוי דקפיד באפושי בעלי דינין אבל היכא דאמר מכור לי קרקע זה סתמא ולא פירש לאחד מהו מי אמרי' דמסתמא קפיד איניש בהכי או לא ומסקינן דלאחד אפי' למאה ורש"י ז"ל גורס פשיטא אמר לאחד ולא לשנים קפידא אמר לאחד מאי כו':

והא מר הוא דאמר אין אונאה לקרקעות:    רב נחמן גופי' אמר בפ' המקבל (דף קח א) גבי דינא דבר מצרא דאי זבין שוה מנה במאתים אין אונאה לקרקעות. כלומר שאם ירצה המצרן להוציא מן הלוקח משום דינא דבר מצרא אינו יכול לומר לו אתה שלוחי ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא אשלם אלא כמו שהוא שוה אלא ישלם כל המאתים ולהכי פריך ממילתיה דרב נחמן גופיה דס"ד דלוקח דהתם כשליח של מצרן ומינה דבשליח נמי אין אונאה לקרקעות ומשני כי אמרי' בבעל הבית דלוקח דהתם הוי כמו בעל הבית שאינו מתכוין לקנות אלא לצורך עצמו שסבור להיות בעה"ב אבל שליח גמור כי הכא מצי א"ל לתקוני שדרתיך:

מתני' שום הדיינין כו':

אגרת בקורת:    הכרזה ולשון בקורת שמבקרים אותה בני אדם ע"י הכרזה. ואיכא דקשיא ליה דהא סתמא דמתניתין אפילו בקרקעות משמע ואמאי מכרן בטל בשלמא פיחתו שתות איכא למימר שאע"פ שאין אונאה לקרקעות היינו במאי דעביד איהו גופיה אבל במאי דעבדי אחריני יש אונאה כדאמרי' בגמ' גבי שליח ובדין הוא דאפי' כל שהוא חוזר אלא דמשום כח בית דין אמרו עד שתות הלכך פיחת שתות שפיר אבל הותיר שתות למה מכרן בטל שהרי הלוקח מדעת עצמו הוא לוקח ותירץ הרמב"ן דשום ששנינו כאן היינו שהורידו לבעל חוב בשומא שבית דין תחלה יורדין לשום ומכריזין שמא ימצאו יותר משומן ואם לא ימצאו נמי אלא כדי שומן מוכרין ואם לא מצאו אפי' שומן אין מוכרין בפחות אלא אומר לבעל חוב להפרע ממנו והיינו שטרי חליטתא וכיון שבעל חוב בשומתן הוא יורד אם פחתו לו הדין נותן לו להחזיר אבל לוקח מדעת עצמו הרי הוא כשאר הלוקחין בקרקע שאין להם אונאה עכ"ל ולפי זה

דף נח עמוד א

תמהני אפי' עשו אגרת בקורת שוה מנה במאתים אמאי קיים להוריד אותו במאתים בעל כרחו והוא ז"ל כ' שאף הוא בקר עליה וידע דמיה ואין מייפין כחו משל יתומים ולא ידעתי כי בקר עליה מאי הוי כיון שעל כרחו לוקח אותה ואם בא לומר דכיון דלגבי יתומים שוה [מנה במאתים] ומאתים במנה קיים אף לגבי דידיה נמי מודה דקיים ולומר שרצו חכמים להשוות מדותיהן אם נצטרך לבא למדה הזאת אף ברישא דמתני' נראין יותר דברי התוספות שכתבו דנהי דאין אונאה לקרקעות הני מילי בעל הבית שמוכר לעצמו אבל בית דין שמוכרין בשביל היתומים לא וכיון דנתאנו אינהו מכרן בטל גם הותירו שתות שנתאנה לוקח מכרן בטל דהא בהא תליא דאל"כ לא ימצאו לוקחים שיקנו מהם והראב"ד ז"ל בהשגות בפרק [שלשה] עשר מהלכות מכירה כתב דהיינו טעמא לפי שכל מי שקונה מבית דין לא עלה בדעתו שיתאונה ויהיה שם שום טעות הלכך אפי' קרקעות קפיד איניש וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר שבית דין שמכרו ביוקר שתות לתועלת היתומים אם רצו היתומים שלא לבטל המקח ויחזירו [האונאה] מחזירין שלא יהא כח ההדיוט חמור מהם:

גמ' שליח כמאן:    שליח שטעה כמאן דיינינן ליה כאלמנה דיינינן ליה ובטעות כל דהו בטל כדתנן [דף צח א] שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל או כדיינין עד דטעי בשתות:

והלכתא שליח כאלמנה:    וכבר כתבתי בריש פרק האיש מקדש דאפי' בשליח בית דין אמרי' דשליח כאלמנה וכ"ש בשליח בעל הבית דמצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ומאי דאיכא למידק הכא מדגרסינן בפרק גט פשוט (דף קסט ב) ההיא איתתא דיהבה זוזי לההוא גברא כתבתיה שם: והא דאמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם כו'. פירשתיה שם:

מאי יכולין למחות איכא ברוחות:    טוב לי ליטול חלקי במזרח שיש לי אצלה שדה שנפלה לי מבית אבי אמי:

אחריותא איתמי:    אם נמצאת השדה גזולה או משועבדת לאחר וטרפה מן הלוקח בחובו חוזר הלוקח על היתומים שהאלמנה שליח של היתומים היתה וכן בי דינא דזבין שדה יתומים למזון האשה והבנות אחריות איתמי:

וחוזרין:    ואין אומרין מה שעשה עשוי וישלם מביתו אלא הדרי זביני:

נעשו:    בתמיה הא ודאי טעו בדבר השנוי במשנה:

שום הקדש:    גזבר המוכר קרקע של הקדש:

ס' יום:    מושכים ימי ההכרזה:

רישא דקתני כו' בדברים שאין מכריזין עליהם כו':    זהו פי' הרי"ף ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' מלוה ולוה ולפי זה הא דנקט רישא וסיפא בדאכרוז ולא אמר רישא בדלא אכרוז וסיפא בדאכרוז משום דאגב אורחיה אתא לאשמועינן דבדברים שאין מכריזין עליהם אפי' הכריזו לא יפה כחן אבל רבינו האי ז"ל פירש בספר המקח דרישא בדברים שמכריזין עליהן והכריזו ובהנך הוא דאמרינן דבשתות מכרן בטל וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהן והכריזו דכיון שדקדקו כ"כ שהכריזו בדברים שא"צ להכריז עליהם אמרו דאפי' עד פלגא מכרן קיים וכ' הרמב"ן ז"ל דדוקא שוה מנה במאתים או מאתים במנה אבל יותר על כן (או פחות מכן מכרן) בטל מדגרסינן בפרק מי שמת גבי מתני' דתנן [דף קמו א] אכל שם סעודת חתן אפילו בדינר כו' אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא ואקשינן פשיטא דינר תנן אלמא כל כי האי לישנא דוקא הוי ואע"ג דקתני אפי':

ואלו הן דברים שאין מכריזין עליהן כו' שמא יגנבו:    כשנאספים לראותן כדי ללוקחן:

שעה שאין מכריזין:    כדמפרש שיש שעה שאין פנאי להמתין ימי משך ההכרזה:

לכרגא:    פרש"י ז"ל לפרוע למלך כסף גולגולת היתומים ואינו מחוור דמאי איריא הא הא בכל צרכי היתומים נמי כגון ליקח להם שוורים וכיוצא בהם ואם לוו גם כן לדברים הללו והוצרכו לפרוע מזבנינן בלא אכרזתא דהא בפ' שום היתומים (דף כב א) לא משכחי שום היתומים ל' יום [ומכריזין] אלא לכתובת אשה משום חינא אלא הכי פירושא לכרגא דאבוהון ולקבורה דידיה ולמזון האשה והבנות ולאו הכרזה דשלשים יום קאמר דהא פשיטא שלא ישהו המת מלקוברו שלשים יום אלא אפי' הכרזה שעה אחת קאמר ובתוס' פירשו דבשלוו לצורך כך קאמר כגון שלוו לצורך קבורה או לצורך [מזונות או לצורך] כרגא ובהא הוא דאמרינן דמזבנינן בלא אכרזתא כדי שלא ינעלו (היתומים) דלת בפני הלוים בדברים אלו אבל צרכי היתומים ודאי אין צריכין הכרזה:

משום דקרו להו כו':    גנאי וחרפה הוא להם כשקונין נכסין שב"ד מוכרין לפי שמחמת דוחק שהנוש' לוחץ את היתומים או את הלוה לוקחין הלקוחות בזול ומבזים אותם וקורין להם אוכלי שדות הכרזה:

שמין אותן מוכרין אותן לאלתר:    סמוך למיתת אביהם כדי שלא ירקבו:

דמקרב שוקא:    יומא דשוקא:

איצצא:    טעם הקרוב להחמיץ אגרו"ר בלע"ז:

זוזא חריפא:    ממהר לבא לפי שהכל צריכין לכך ומביאין מעות ואין מקיפין באשראי:

לסיכרא:    מקום:

מהו לאמטויי:    שיש לחוש שלא תטבע הספינה בנהר:

לא עדיף מדידך:    דוקא בכי ה"ג משום דאיכא למיחש שמא יחמיץ אם יניחהו כאן הא לאו הכי לא שרינן ליה שאע"פ שהוא רוצה ליזוק בשלו אינו רשאי בשל אחרים:

תנן התם בערכין שום

דף נח עמוד ב

היתומים כו'. כשהוא מגרשה ידיר הנאה. דאי לא חיישינן שמא לעשות קנוניא על ההקדש מגרשה ולאחר שתגבה כתובתה יחזירנה:

ר' יהושע אומר אינו צריך:    אמרי' התם בערכין [דף כג א] דבשאלה בהקדש קא מיפלגי ובפלוגתא דב"ה ובית שמאי שב"ש אומרים הקדש טעות הקדש ובית הלל אומרים הקדש טעות אינו הקדש הילכך ר"א סבר אין שאלה בהקדש וחייש לקנוניא ור' יהושע סבר יש שאלה בהקדש הילכך ליכא למיחש לקנוניא שאם רוצה הוא להפקיע ההקדש יכול הוא לישאל עליו ומשמע דקיימא לן כר' יהושע אלא שהרמב"ם ז"ל פסק כר' אליעזר בפרק שביעי מהלכות ערכין ותמה אני למה ואפשר דסמך לו אדרב הונא דאמר התם שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ומשמע התם דדוקא בשכיב מרע הא בבריא חיישינן לקנוניא ואין מאמינין אותו מתוך שיכול להפקיעו בשאלה ואי מהא לא איריא דהתם דדיבורא בעלמא קיל ליה טפי משאלה ומש"ה חיישינן אבל מעשה קשה דגרושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה ומש"ה לא חייש רבי יהושע:

בשעת הוצאת פועלים:    היינו בערב כשיוצאין ממלאכתן:

ובשעת הכנסת פועלים:    היינו בבקר כשנכנסין למלאכתן:

בשעת הוצאת פועלים דאיכא דניחא ליה למזבן כו':    שכשישמע ההכרזה יזכור שיאמר לפועלין שנפטרין ממנו שילכו לבקר הקרקע הנמכר ובבקר בשעת הכנסת פועלים כשישמע ההכרזה יזכור לשאול אותם ענין הקרקע היאך הוא ואע"פ דתנא נקט בקר וערב רב יהודה פריש ערב ברישא לפי שסדר הענין כך הוא:

דשקלה על יד על יד:    שלפי שאינה יודעת להתעסק במעות ואינן צריכין לה אלא להוצאה אינה מקפדת אם לא יפרעוה בבת אחת:

דמיקל בזוזי:    אע"פ שיוצאין ע"י הדחק מקבל אותן לפי שיודע לטרוח ולהוציאם מה שאין כן באשה:

בא להכריז רצופין:    בכל יום אינו צריך להכריז אלא שלשים יום אבל אם אינו מכריז אלא בשני וחמישי מכריז ששים יום:

לא הוי אלא י"ח יום:    שכשתתחיל למנות ס' יום מיום ב' והם ח' שבועות וד' ימים נמצא שיש בח' שבועות ט"ז ימי הכרזה ונשלמים ביום א' וד' ימים הנשארין מתחילין ביום ב' ומסיימין ביום חמישי:

כיון דמשכא מילתא:    דהני תמני סרי עד ס' ימים שמעי אינשי:

אין נזקקין:    למכור נכסי יתומים קטנים בחובת אביהם:

אא"כ רבית אוכלת בהם:    דמשום פסידא דידהו נזקקין:

או לכתובת אשה משום מזוני:    לפרוע כתובת אשת אביהן שכ"ז שלא גבתה כתובתה ניזונת מן היתומים ומפסדו מזוני:

הא תקינו רבנן להו מעשה ידיה:    כדתנן בפירקין דמעשה ידי אלמנה ליורשין ולקמן מפרש אמאי נזקקין לשאר דברים:

זימנין דלא ספקא:    מלאכתה כנגד מזונותיה ונפסדין היתומי':

אילימא בב"ח עובד כוכבים מי ציית:    להמתין ימי ההכרזה:

ואי דקא אכיל רבית:    ומש"ה נזקקין:

מי שבקינן ליה:    לב"ח ישראל למשקל רביתא:

מוקי לה בכתובת אשה:    ומש"ה נזקקין מפני הפסד מזונות:

אלא לרב אסי:    אמאי נזקקין למכור הא אין רבית אוכלת בהן:

ולר' יוחנן מי ניחא:    אמאי מכריזין יתנו לה כתובתה לאלתר ותסתלק ממזונות והיכי שבקי לה מיכל מזוני דמפסדה ודאי עד שיגמרו ימי ההכרזה:

ונקטינן הכרזה דלא ידעינן:    אי מרווחנא ליתומים אלא ספק הוא אם יוסיפו על השומא כלום או לא:

אי הכי:    דבתובעת כתובת' בב"ד עסקי':

איזדקוקי נמי לא נזדקיק:    לא למכור ולא להכריז הואיל וכבר איבדה מזונותיה:

כיון דמזדקקין לה מעיקרא מזדקקין לה השתא:    כלומר שאם אין אנו נזדקקין הרי היא נמנעת מתחלה לבא ונמצאת מפסדת מזונות:

מ"מ לרב אסי קשיא:    דאמר אין נזקקין אלא לרבית והכא ליכא רבית מזדקקין:

שקבל עליו לזו:    להמתין ימי ההכרזה בלא רבית ולא קבל עליו שאם לא ירצוהו להגבותו שלא יעלה חובו רבית. ומשמע מהא שאם לוו ב"ד או אפוטרופוס לצרכי יתומים מוכרין בלא הכרזה לפי שאם מתחלה רצו למכור לא היו צריכין הכרזה ולפיכך לא העמידו מתניתין דשום היתומים בשלוו לצרכיהם משום דבכה"ג לא בעינן הכרזה:

מרימר אגבי כתובה לאשה:    כלומר לגרושה ומשום הכי אמר לאשה ולא אמר לארמלתא:

אבל גרושה לא:    דגרושה אין לה מזונות:

משום חינא מתנינן לה:    כדי שיהא לה דבר שתוכל להנשא בו והאי טעמא שייך נמי בגרושה וכ' הרמב"ם ז"ל בפ' שנים עשר מהלכות לוה ומלוה שמקצת גאונים פסקו כמאן דאמר משום מזונות ולא חשו לטעמא דחינא ולפיכך אמרו שאם היו הנכסים כנגד הכתובה בלבד הואיל והיא נוטלת הכל ואין זכות ליתומים בדבר אין נזקקין להו ואין זה עיקר דהא עבד מרימר עובדא בגרושה אע"ג דלית לה מזוני:

בתר שבקייהו:    אחר מורישם שהניח להן ירושתן:

פריעת בעל חוב מצוה:    דסבירא ליה דשעבודא לאו דאורייתא:

אימר צררי אתפסיה:    הלוה למלוה קודם מיתתו:

איכא בינייהו שחייב מודה:    בשעת מיתה שעדיין חייב לו מ"ד משום מצוה לא פרעינן דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ולמ"ד משום צררי כיון דמודה ליכא למיחש לצררי:

אי נמי דשמתיה:    בית דין ללוה עד שיפרע למלוה:

ומת בנדויו:    למאן דאמר משום צררי בכי הא ליכא למיחש ונזקקין ולמאן דאמר טעמא דמצוה אין נזקקין:

והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע:    הילכך בשחייב מודה א"נ בדשמתיה ומת בשמתי' נזקקין ומסתבר דהיכא שמת בתוך זמן החוב נמי נזקקין מדאמרי' בריש בבא בתרא [דף ה ב] והלכתא כר"ל ואפי' מיתמי ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה לא עביד איניש דפרע בתוך זמניה. אלא שיש חולקין ואומרים דהתם דוקא ביתומים גדולים אמרו דנפרעים מהם שלא בשבועה אבל ביתומים קטנים כיון דחיישינן לצררי אפילו בגו זימניה איכא למיחש דהא חיישינן באלמנה אי לאו משום חינא או מזוני אע"ג דבתוך זימני' הוא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דאלת"ה כי היכי דאייתי התם ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה הוה לן לאיתויי ואע"ג דאמר מר אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן והוי רבותא טפי דאע"ג דאין נזקקין להן כלל תוך זמן נזקקין. ואין זה עיקר אלא אפי' מיתומים קטנים נפרעים שלא בשבועה דתוך זמן ליכא למיחש לצררי דאם איתא מיתומים גדולים אמאי נפרעין שלא בשבועה הוה לן לאשבועי מיהת משום צררי אלא ש"מ דתוך זמן לא חיישינן לצררי כלל וכתובת אשה שאני שדרכן היה להניח כתובתה על השולחן עד שהוצרכו לתקן שלא יעשה כן כדאיתא לעיל (דף פ ב) בפרק האשה שנפלו לה נכסים והאי דלא אייתינן התם בריש ב"ב (דף ה ב) הא דאין נזקקין לנכסי יתומים רבותא קמ"ל דאילו הוה אמר הכי ס"ד אמינא דאע"ג דתוך זמן נזקקין שבועה מיהא בעיא ולהכי אשמעינן דנפרעין מהן שלא בשבועה לא שנא גדולים ולא שנא קטנים וכן כתב הרב רבי יהודה הנשיא אלברצלוני וכן דעת הרמב"ם ז"ל:

רבא אמר משום שובר:    כלומר משום הכי לא הוה מזדקק להו רב נחמן מעיקרא שמא שובר היה ביד הלוה שפרע את חובו:

דף נט עמוד א

לא שאנו. דגובה בשבועה. ולא חיישינן לשובר אלא כתובת אשה משום חינא כו':

ואי חיישת לשובר התם נמי ניחוש:    בב"ח:

כדי שלא יהא כל או"א כו':    אבל ביתמי חיישינן לשובר וכי תימא לרב הונא גופיה דפריך הכי לרבא לדידיה מי ניחא והא איהו אמר חיישינן לצררי והתם לא חיישינן כלל י"ל דרב הונא בתר דאותביה לרבא ופרקה לה אמרה לההיא דחיישינן לצררי אבל מעיקרא הוה ס"ל דליכא למיחש לא לצררי ולא לשובר ולבסוף ניחא ליה טעמא דצררי טפי משובר כי היכי דתיקום ככ"ע ואפי' למ"ד אין כותבין שובר ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דכל היכא דליכא למיחש לשובר ולצררי נזקקין ואילו בפ' שור שנגח ד' וה' (ד' לט א) גבי שור יתומים שנגח אמרי' ר' יוחנן אמר מעליית יתומים ר' יוסי בר חנינא אמר מעליית אפוטרופין ופרכינן עלה ומי אמר ר' יוחנן הכי והא א"ר יהודה א"ר אסי אין נזקקין כו' ור' יוחנן אמר או לשטר יש בו רבית כו' איפוך ר' יוחנן אמר מעליית אפוטרופין ר' יוסי בר חנינא אמר מעליית יתומים ופרכינן משום דקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן משוית ליה לר' יוסי בר חנינא טועה והא ר' יוסי בר חנינא דיינא ונחית לעומקא דדינא והשתא קשיא מאי טעותא דאדרבה קשיא היכי פריך התם מדר' יוחנן אדר' יוחנן דהא מסקינן הכא כל היכא דליכא למיחש לצררי או לשובר נזקקין וגבי נזקין דהתם הא ליכא למיחש כלל ואפי' תמצא לומר (דאיכא) דר"פ דאמר פריעת ב"ח מצוה פריך התם דר' יוחנן אדר' יוחנן אפ"ה כיון דלא קי"ל כוותיה אלא טעמא דצררי עיקר ליכא למימר דאי א"ר יוסי בר"ח מעליית יתומים משוינן ליה טועה כיון דקושטא דמילת' הכי דכל היכא דליכא למיחש לצררי נזקקין תירצו בתוספות דרב אסי ורב יוחנן דאמרי הכא אין נזקקין לנכסי יתומים בין בחובת אביהם בין בחובת עצמם קאמרי וטעם דחובת אביהם הוא דפרשינן דהוו משום צררי וחובת עצמם משום טעמא אחרינא הוא לפי שאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין ויתומים קטנים כמאן דליתנהו דמו ומשום דבחובת אביהם לא סגי האי טעמא דהכא במלוה בשטר עסקינן ומקיימין את השטר שלא בפני בעל דין כדאיתא בפ' הגוזל (דף קיב ב) אצטריכנן לטעמא דצררי ושובר ומש"ה אמרי' התם דאי ס"ל לר' יוסי בר חנינא מעליית יתומים משוינן ליה טועה דבחובת עצמן אין גובין מהן כלל שאין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין וה"ה נמי בחובת אביהם על פה שאפי' חייב מודה או שמתיה ומת בשמתיה אין נזקקין משום האי טעמא וכי אמרינן נזקקין בהני גווני דוקא במלוה בשטר והביאו ראיה מהא דאמרי' אין נזקקין לנכסי יתומים אפי' בחובת עצמן קאמר דאי לא כי פרכינן ממתני' דשום היתומים אדרב אסי לישני ליה דבחובת עצמן איירי אלא ודאי אפי' בחובת עצמן אין נזקקין ואין זו ראיה שכבר כתבתי דבחובת עצמן לא בעי הכרזה אלא כשם שאם הוצרכו למכור לצרכי יתומים מוכרים בלא הכרזה כך כשלוו לצרכיהם ובאו למכור כדי לפרוע אין צריכין הכרזה ומשום הכי לא מצי לאוקמי מתני' בכי האי גוונא ועוד דכתב הרב רבינו משה בר [נחמן] ז"ל שאין במעשה יתומים בשלהן משום אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין תדע מדאמרינן מעמידין אפוטרופוס ליתומים לגבות מגופו ולמ"ד אין מעמידין אם הוחזקו נגחנים מעמידין להם אפוטרופסין ומעידין בהם בפני אפוטרופין ומשוו להו מועד דכי הדר נגח ישלם מעליית יתומים או מעליית אפוטרופין וחוזרין ונפרעין מהם לכי גדלי ולא מצריכינן להו עדים אחרים אלמא דבכל מילתא דמעמידין עלה אפוטרופוס מקבלין עדים שלא בפני יתומים דאפוטרופוס בעל דין הוא וכי תימא א"כ תיקשי לן ההיא דפרק שור שנגח ד' וחמשה (שם) דאמרינן דאם אמר רבי יוסי בר חנינא מעליית יתומים משוי ליה טועה ואמאי והא התם ליכא למיחש לא לצררי ולא לשובר ובחובת יתומים הא אמרינן דנזקקין וליכא משום מקבלים עדים שלא בפני בעל דין לאו קושיא היא דאיכא למיחש דכי היכי דבעלמא חיישינן לצררי ולשובר ולא דיינינן במילי דקטנים משום דלכי גדלי אינהו מפקחי וידעי במילי דאבוהון טפי מינן הכי נמי איכא למיחש בנזקין דילמא לכי גדלי מייתי סהדי לפטורא שעשו שמירה מעולה לשור שלהן או שלא נתייעד בדין הא לאו הכי נזקקין לנכסי יתומים כל היכא דליכא למיחש למידי ולפיכך כל שלוו בית דין או אפוטרופוס לצרכי יתומים נזקקין למכור נכסיהם כשהם קטנים:

הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומים:    כלומר אלא בשחייב מודה ושמתוהו ומת בשמתיה דאי לא חיישינן לשובר:

ואם אמר תנו נזקקין:    לא במתנה קאמר דהא ודאי פשיטא דאם אמר תנו נותנין אלא תנו בחובי קאמר והיינו חייב מודה והאי דנקט תנו ולא אמר הודה משום דבעי למפלג בין תנו שדה זו לתנו שדה סתם אי נמי נקט לישנא דמהני אפי' לית ליה תובעין דאילו הודאה נהי דהיכא דאית ליה תובעין מהניא ואע"ג דלא קאמר אתם עדי דחזקה דאין אדם משטה בשעת מיתה כדאיתא בסוף גט פשוט [דף קעה א] אפילו הכי אם הודה מעצמו לא מהני דאדם עשוי שלא להשביע את בניו ואם אמר תנו אפילו בלא תביעה מהני כדאמרינן התם [סוף דף קעד ב] מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין משום דאדם עשוי שלא להשביע את בניו:

שדה סתם או מנה סתם נזקקין ומעמידין אפוטרופוס:    פירש רש"י כדי שיברור ליתומים חלק יפה ואחרים פירשו דהיינו טעמא משום דחיישינן שמא כבר פרעו בפני עדים או כתב לו שובר ועתה שכח ולפיכך מעמידין אפוטרופוס כדי שיחקור הדבר אבל שדה זו כיון שייחד לו שדה או מנה ודאי קים ליה דלא פרעיה ליכא למיחש למידי:

ואי מזדקקינן:    כגון שחייב מודה או שמתיה ומת בשמתיה אי נמי דאמר תנו [בין בשדה זו] בין בשדה סתם מוקמינן אפוטרופוס:

לבד מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקינן:    דכיון דלא דר בה אביהם שני חזקה והעדים מעידים שגזולה היא בידו מוציאין אותה מידו ואין מעמידין אפוטרופוס שישתדל למצוא עדים להכחיש את אלו שכיון שהם מעידין עכשיו שהיא גזולה לא מחזקינן להו בשקרי. ויש לדינים הללו דברים מתמיהים לרבינו משה בר מיימון ז"ל בפרק שנים עשר מהלכות לוה ומלוה ואולי גירסא אחרת היתה לו. ודאמרינן דאמר תנו נזקקין כתב רבינו משה בר [נחמן] ז"ל דמקבלים עדים הללו בפני אפוטרופא דכל עידי צואה מילי דיתומים הם וליכא בהו משום אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אבל הראב"ד ז"ל העמידן במוסר דבריו לב"ד או שכתבו עדות בשטר ואינו במשמע ועוד היאך כתבו עדות צואה בשטר מחיים ואם כתבו לאחר מיתה אף בשטר אין מקבלין עדות דבשעת חתימה הוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד וזו בב"ד נמי אין מקבלין אותה וכן מה שאמרו בחייב מודה פירש הרב ז"ל בשהודה בב"ד ומודה אני בזה משום דמילתא דאבוהון היא וכן לכתובת אשה משום חינא מקבלים עדים שלא בפני בעל דין עכ"ל [של הרמב"ן ז"ל]:

מתני' השניה:    שניה לעריות המפורשת בפרק שני דיבמות [דף כא א]:

אין להם כתובה:    ממאנת משום דמעצמה יוצאה שניה מפרשינן טעמא ביבמות בפרק יש מותרות [דף פה ב] ומשום דשניה דרבנן ודברי סופרים צריכים חיזוק או מפני שהיא מרגילתו לנושאה שאינה מפסדת כלום בנשואין שאינה נפסלת לכהן וולדה כשר וכבר הביא הרי"ף זכרונו לברכה בגמרא לקמן אותה ברייתא שבפ' יש מותרות [דף פה א] ואפרשנה בסייעתא דשמיא:

ולא פירות:    פירש רש"י ז"ל דין פירות אם אכלן והוא פרקונה שתקנו חכמים תחת פירות נכסי מלוג שהוא אוכל אין לה ואם נשבית אינו חייב לפדותה דתנאי כתובה ככתובה וכיון דאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה אבל בירושלמי פירשו ולא פירות שאין הבעל חייב להחזיר פירות שאכל ובממאנת היינו טעמא משום דכיון דתקנו רבנן נשואין לקטנה משום תקנתא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר זיכו פירות נכסיה לבעל ובשניה משום קנסא מהני טעמי דמפרשי בברייתא בפרק יש מותרות ובאילונית היינו טעמא משום דאע"ג דנשואי טעות הוו כיון שלא הכיר בה אפ"ה כיון שראתה האשה בעלה אוכל פירות נכסיה ושתקה מחלה ואע"ג דמחילה בטעות הוא האמר רב נחמן בפרק איזהו נשך (דף סו ב) דמחילה בטעות הויא מחילה ואפי' תימא לא הויא מחילה הכא מהני משום דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות:

ולא מזונות:    משום דתנאי כתובה נינהו ולקמן בפרק בתרא (דף קז ב) אמרינן כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות אי אתה יכול לומר ביושבת תחתיו שהרי בעלה חייב במזונות שלה. כלומר ואחר שמיאנה נמי פשיטא שאין לה עליו כלום. אלא שאם הלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה ועמדה ומיאנה. אינו משלם. ואילונית נמי אפשר דבלותה ואכלה קאמר דאי לאחר שנמצאת אילונית פשיטא דלית לה ואי ביושבת תחתיו לאחר שהכיר בה אמאי לית לה והרי היא כנשאה מתחלה לשם אילונית שיש לה מזונות מיהו לשניה אין לה מזונות בשום ענין דבעמוד והוצא קאי והרב רמב"ם ז"ל השוה בפירוש המשנה אילונית לשניה שאפילו יושבת תחתיו אין לה מזונות:

ולא בלאות:    שחקי בגדים שהביאה לו ויתפרש בגמ' דהאי ולא בלאות דתנן לצדדים איתמר אהני דמתניתין:

ואם מתחלה נשאה לשם איילונית יש לה כתובה:    והוא הדין למזונות ופירות ובלאות שיש לה דין אשה גמורה ומיהו דוקא באילונית הוא דאמרי' דהכיר בה יש לה כתובה אבל בשניה אפילו הכיר בה לית לה דקנסוה רבנן וכבר הכריע כן הרי"ף ז"ל בגמרא מההיא ברייתא דפרק יש מותרות:

אלמנה לכהן גדול כו' יש להן כתובה:    דכיון שהיא פסולה וולדה פסול ע"י נישואין אינה מרגילתו אלא הוא מרגילה ומשדלה לינשא

דף נט עמוד ב

לו ולפיכך קנסו אותו כתובה ומפורש בפרק יש מותרות (דף פה א) דאלמנה דאמרי' דאית לה כתובה יש לה נמי פירות ומזונות ופירות היינו דין פירות שאם נשבית או יפדנה או ישלם פירות שאכל ואע"ג דאמר רבא בפרק נערה שנתפתתה (דף נב א) דאלמנה לכה"ג אינו חייב לפדותה היינו לומר שאינו חייב להוסיף משלו אם פדיונה יותר על פירות שאכל אבל פירות מהדר אי לא פריק לה. ומסקינן בגמרא דכי תנן בהני דיש להן כתובה דוקא בשהכיר בהם אבל לא הכיר בהם הרי הן כהנך דלעיל ולית להו ומיהו לא דמו לגמרי דאילונית בשלא הכיר בה לא בעיא גט כלל כדמוכח (בר"פ יבמות) [בריש יבמות דף ב ב] כדתנן וכולן אם מתו או שמאנו או נתגרשו או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות ואילו אלמנה לכהן גדול אפילו לא הכיר בה צריכה גט:

גמ' אבל תוספת יש להן:    דמתנה בעלמא יהב לה בחיבת ביאה:

נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה וכו':    אין הדבר תלוי בלשון לומר שבכל מקום ששנו לשון זה יהא להן תוספת אלא ה"ק נשים שמתחלת נשואיהן לא היו ראויות לכתובה אם מפני איסורן או מפני טעות נשואיהן כאותן השנויות במשנה אין להם כתובה אבל תוספת יש להן:

ונשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה:    כלומר שמפני מעשיהם הפסידו כתובתן כגון עוברת על דת שבפרק המדיר (דף עב א) וחברותיה דהיינו נמצאו עליה נדרים או מומין אין להן כתובה ולא תוספת הילכך הנך דתנן התם בפרק הזורק (דף פ א) תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אע"ג דתנן התם לשון אין להן כתובה ה"ה דאין להן תוספת ומשמע דהוא הדין לנדוניא שאינן בעין דדוקא בבלאותיה הקיימין אמרינן בסמוך שאפילו זינתה לא הפסידתן אבל נכסי צאן ברזל שאינן קיימין אף העוברת על דת מפסדת אותן וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ד מהלכות אישות ובגמרא גרסינן נשים שאמרו חכמים אין להן כתובה כגון הממאנת וחברותיה וכתב הרי"ף ז"ל כגון הממאנת והשניה והאילונית לומר דאפילו האילונית אע"פ שלא הכיר בה והיה מקח טעות אפילו הכי אית לה תוספת שכיון שהוסיף לה מדעתו ולא חשש לשמא תמצא אילונית רצה ליזוק בנכסיו ולישנא דחברותיה הכי משמע דאפילו אאילונית קאי אבל הראב"ד ז"ל כתב דאשניה דוקא קאי דמשום דאיכא שניות טובא קרי להו חברותיה אי נמי איידי דבעי למיתני באידך וחברותיה נקט הכא וחברותיה ולאו דוקא דאילונית שלא הכיר בה כיון שהוא מקח טעות אפי' תוספת אין לה אלא אשניה דוקא ולפי זה י"ל דבשניה נמי דוקא בשהכיר בה ואין זה נכון ועוד דבירושלמי מפורש כדברי הרי"ף ז"ל דגרסינן התם נשים שאמרו חכמים אין להם כתובה כגון היתומה והשניה והאילונית לא שאנו אלא כתובה מנה מאתים אבל כתובה של אלף דינר נוטלת וכי תימא אמאי והא אמרינן בסיפא דעוברת על דת וחברותיה אין להן תוספת וחברותיה היינו נמצאו עליה נדרים או מומין אלמא כל שמקחו מקח טעות אפילו תוספת אין להן ומאי שנא אילונית כשלא הכיר בה יש לומר לא דמי דהתם כיון שהיתה יודעת במומיה והדבר ידוע שאין אדם נתפייס במומין ולא באשה נדרנית עלה דידה הוה רמי לגלויי ועלה סמך ולא חשש לבדוק אחריה אבל באילונית לא היה הדבר מוטל עליה שהרי לא היתה יודעת בכך וכן הדין באלמנה לכ"ג וממזרת ונתינה לישראל שאע"פ שלא הכיר בהן יש להן תוספת שלא היה הדבר מוטל עליהן לגלות דסברי דאפשר שיערב עליו המקח ואע"פ שיש איסור בדבר משא"כ במומין ובנדרים שאין אדם ניפייס בהן ומיהו כי אמרינן דיש להן תוספת דוקא כשמוציאה הוא אבל אם היא רוצה לצאת אין לה תוספת דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה וכן הדין בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ורוצה לצאת ובאה מחמת טענה דאמרה דבעיא חוטרא לידה דאין לה תוספת כיון שהיא רוצה לצאת ממנו אבל כל שהיא רוצה לעמוד תחתיו והוא מוציאה אף על פי שבדין מוציאה יש להן תוספת:

והיוצאה משום שם רע:    שזינתה:

בלאותיה כו' בין נכסי מלוג בין נכסי צ"ב:    כך כתב הרי"ף אבל רש"י ז"ל כתב דמאי דאמרינן נוטלת מה שבפניה בנכסי מלוג קאמר:

רב תני קטנה היוצאה בגט אין לה כתובה:    דקסבר אין נשואי קטנה אלא כמפותה בעלמא:

לא פסלה מן האחין:    שמותרת לקרוביו כאנוסה וכמפותה דתנן (יבמות דף צז א) נושא אדם אנוסת אביו כו':

ולא פסלה מן הכהונה:    משום גרושה שאין אלו גרושין אלא עקירת נשואין הראשונים שאמרה אי אפשי בקדושי אמי:

ממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים:    לאחר מיאונה דעקרתינהו לנשואין ואינן בכלל שאר תקנות שגזרו חכמים לכל הנשואות שצריכות להמתין שלשה חדשים אחר יציאתן מבעליהן:

יוצאה בגט צריכה להמתין:    ואע"ג דליכא לספוקי קטנה במעוברת לא חלקו חכמים [בתקנתן בנשואות]:

לא שאנו אלא נכסי מלוג:    שהכניסה לו ולא שמאום בכתובתה והקרן לאשה והפירות לבעל אבל בלאות דנכסי צאן ברזל הנשומין בכתובתה ודא נדוניא דהנעלת ליה והוא מקבל עליו באחריות כשתצא ממנו אית לה:

וקנסו רבנן [כו'] לדידיה בדידה שמשלם לה נכסי צאן ברזל:    דמדינא לא היה ראוי לשלם שע"מ כן קבלה שלא יפרע אלא א"כ יגרש אותה מדעתו וכיון שקנסוהו לשלם [לה] נכסי צ"ב היה ראוי לקונסו ג"כ שיפרע לה כתובה אלא שמפני שקנסו אותה בדידיה דהיינו כתובה שחייבוהו בה חכמים אמרו שאין לה כתובה:

לישנא אחרינא כו':    פשוט הוא: וגרסי' בגמ' [דף קא א]

אמר רב שימי בר

דף ס עמוד א

אשי ש"מ מדרב כהנא עיילא ליה גלימא קרנא הוי [ולא] מכסי בה ואזיל עד דבלי והא אמר רב נחמן פירא הוי דרב נחמן פליגא. והכי פירושה ש"מ מדרב כהנא דאמר שניה אין לה בלאות דנכסי מלוג וטעמא משום דקנסו רבנן לדידה בדידה הא אשה כשרה גובה אותן ממנו אע"ג דליתנהו אלמא ס"ל דעיילא ליה גלימא בנכסי מלוג שלא שמו עליה בנדונייתה קרנא הוי וקיים לאשה וימכר וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות ולא אמרי' לבישתה הן הן פירותיה ונכסי בה וניזיל ודרב נחמן דאמר בפרק האשה [דף עט ב] דפירא הוי פליגא ומעתה כיון דקי"ל כרב נחמן וכבר פסקה הרי"ף ז"ל בפרק האשה שנפלו לה נכסים משמע דולא בלאות דתנן במתני' בלאות דנכסי צאן ברזל קאמר [ואידחיא הא דרב כהנא מקמי דרב נחמן] דאילו בלאות דנכסי מלוג אפי' שאר נשים אין להם ועוד דבכלל ולא פירותיהן הן וכ"ת מ"ש בלאות דנכסי צאן ברזל דלית להן מתוספת דאמרי' לעיל דיש להן איכא למימר דבלאות היינו טעמא לפי שהוא קבלם עליו על דעת שלא יחזירם לעולם אלא א"כ יוציאנה מדעתו אבל תוספת דמתנה הוא בעין יפה יהב לה כיון שלא פירש אפי' תמצא שניה ואילונית כך היה נראה מפשטן של דברים אבל הרי"ף ז"ל פסקה לזו אע"פ שפסקה לדרב נחמן וכן הרמב"ם בפכ"ד מהלכות אישות והא דרב נחמן בפכ"ב וקשה לדבריהם דא"כ הרי דין (שניהם) [שניה] שוה לדין שאר הנשים אלא שכבר תירץ הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה בפ' יש מותרות ואמר שאם לא מפני הקנס היתה הסברא שאחרי שאין לה כתובה שאינו ראוי שיגיעו לבעל שום דבר מהדברים הראויים לבעל ואין לו עסק בנכסי מלוג אבל ע"ד הקנס עשינו נכסי מלוג שלה כנכסי שאר הנשים ולפי זה צריך לומר דהא דאמרי' דהא דרב נחמן פליגא לאו דפליגא אעיקר מימריה דרב כהנא משמיה דשמואל אלא לומר דפליגא אמימריה דרב שימי בר אשי דאמר ש"מ מדרב כהנא וכו' דס"ל דרב כהנא לא השוה שניה לשאר הנשים ולפי זה על כרחיך קרנא הוי וכמו שכתבתי למעלה ולסבריה דרב שימי בר אשי דרב נחמן פליגא אדרב כהנא אבל אנן סבירא לן דרב כהנא ודרב נחמן לא פליגי לפי שרב כהנא משוה שניה לשאר נשים אלא דאי לאו משום קנסא היה ראוי שישלם הבעל כל מה שבלה בתשמישו מנכסי מלוג שלה וזה אע"פ שנראה דוחק נ"ל שהוא מוכרח מן הגמ' משום דאמרי' אמימריה דרב כהנא הוי בה רב פפא אהייא אילימא אממאנת אי דאיתנהו אידי ואידי אית לה ואי דלא איתנהו אידי ואידי לית לה ופירש רש"י ז"ל אי דאיתנהו אידי ואידי אית לה שאין לנו לקונסה ואי דליתנהו קיימין אידי ואידי בין נכסי מלוג ובין נכסי דצאן ברזל לית לה שיכול לומר שלי הוצאתי שהרי ברשות בית דין נשאתיה וכשאוציאנה אחזיר מה שקבלתי עלי בכתובה ובנכסי מלוג נמי אע"פ שלא ברשות הוציאם מיהו יכול לומר אין לי להחזירם עד שאגרשנה שמא תמות בחיי ואירשנה עכ"ל והוא ודאי תימה גדול אי ס"ל דקרנא הוי ושלא ברשות הוציאם היאך הוא יכול לומר שלא יחזירם ולפיכך נ"ל דמה דאמרי' דאי דלא איתנהו אידי ואידי לית לה סמכינן אדרב נחמן דאמר פירא הוי ולפיכך כשהוציאם ברשות הוציאם אלמא סבירא ליה לבעל הגמרא דרב כהנא ורב נחמן לא פליגי ועולה יפה על דרך הרי"ף ז"ל והרב רבינו משה בר מיימון ז"ל:

אבל ממאנת כו':    כבר פירשתיה:

ואילונית דלא הכיר בה אי דאיתנהו אידי ואידי אית לה:    שהרי הוא מוציאה מדעת:

ואי דליתנהו כו':    ונמצא דין אילונית הפך משאר הנשים היוצאות בגט שגובות נכסי צאן ברזל ואינן גובות בלאות מלוג שאינן קיימין כיון דס"ל פירא הוי וטעמא דמילתא שכיון שנשואי אילונית טעות נכסי מלוג שלא הקנתה אותן לבעל כלל משלם לה אבל נכסי צאן ברזל כיון שהקנתה אותן לבעל והוא אינו חייב להחזירם אלא אם יגרשנה בגט לית לה. נמצא דולא בלאות ששנוי במשנתינו מתפרש לצדדין לדבריו דבממאנת אין לה כלל ובאילונית אין לה בלאות מנכסי צאן ברזל ויש לה בלאות מלוג ושניה אין לה בלאות של מלוג ויש לה בלאות של צאן ברזל זהו לפי מה שכתוב בהלכות אבל קשה בעיני לדחוקי ולא בלאות דמתני' כולי האי והלשון השנוי בגמרא שממנו מוציא הרי"ף ז"ל דין האילונית כך הוא ואלא אאילונית אי דאיתנהו אידי ואידי אית לה ואי דליתנהו איפכא מיבעי ליה נ"מ דברשותה קיימי אית לה נכסי צ"ב דלאו ברשותה קיימי לית לה ומסקינן אלא אשניה כו' ולפי זה הלשון יותר קרוב דלמסקנא דין האילונית כדין ממאנת דבדליתנהו אידי ואידי לית לה ומאי דאמרי' אאילונית ואי דלא איתנהו איפכא מיבעי ליה היינו [כשבא] לומר דמימריה דשמואל איתאמרה אאילונית אם באת לחלוק בהם איפכא מיבעי ליה וכ"כ רש"י ז"ל וכיון דמסקינן דלא איתמרא אלא אשניה נקטינן מילתא כפשטה דאילונית מקח טעות הוא ולא זכה הבעל במלוג כלל ואתי ולא בלאות כפשטיה דממאנת ואילונית אין להן בלאות כלל ושניה אע"פ שיש לה בלאות של צאן ברזל אין לה בלאות מלוג ונמצאו כולם שוין בבלאות מלוג אבל שנפרש ולא בלאות דאילונית ודשניה בהפך גמור אינו מחוור:

אילונית אשה ואינה אשה:    פעמים היא כאשתו פעמים אינה כאשתו: מדקא מפליג באילונית ואם מתחלה נשאה לשם אילונית יש לה כתובה:

כי קתני לה לאלמנה:    וקאמר יש לה כתובה:

אפלוגתא דאילונית קאי:    לאחר שחלק ופירש הכיר בה יש לה כתובה שנאה לאלמנה אצלה וקאמר אף אלמנה נמי שהכיר בה ונשאה לשם אלמנה יש לה כתובה אבל אם לא הכיר בה לית לה:

ומזונות דאית להו ה"מ לאחר מיתה כו' דהכי אסיקנא בפרק יש מותרות לבעליהם:    והוא הדין שאם הלך הוא למדינת הים ולותה ואכלה שאינו משלם והכי מוכח התם וכ"כ הרי"ף ז"ל שם [בסי' קיד] אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק עשרים וארבעה מהלכות אישות דמשלם ולא נראו דבריו:

אבל שניה כו' אבל איתנהו אית לה:    שכך הדין בכולן דאי איתנהו בין צאן ברזל בין נכסי מלוג יש להן דאפי' בזינתה אמרינן [דף קא ב] דלא הפסידה בלאותיה קיימין וכ' הרי"ף ז"ל בין של מלוג בין נכסי צאן ברזל:

אלמנה לכ"ג כו' יש להן כתובה ויש להן פירות:    דין פירות שאם נשבית או יפדנה או ישלם פירות שאכל ואע"ג דאמר רבא בפרק נערה שנתפתתה (דף נב א) דאלמנה לכ"ג אינו חייב לפדותה היינו לומר שאינו חייב להוסיף משלו אם פדיונה יותר על פירות שאכל אבל פירות מהדר אי לא פריק לה:

שהוא כשר:    שאינו נפסל מן הכהונה מחמת ביאתו:

והיא נפסלת:   

דף ס עמוד ב

ונעשית חללה לפיכך הוא מרגילה ומסיתה לינשא לו וקנסוהו:

זו הוא מרגילה:    אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הוא מרגילה ומסיתה לינשא לו דכיון דהיא מפסלא ומפסדה מידי לא מרגלה ליה וזו שניה כיון דאיהי לא מפסדא ולא זרעה מפסיל ולא מפסידה מידי בביאתו היא מרגילתו דאשה רוצה לינשא יותר מן האיש. ומפרשינן התם בפרק יש מותרות דהאי דבר אחר זו הוא מרגילה רבי שמעון בן אלעזר קתני לה ומה טעם קאמר מה טעם הוא כשר והיא פסולה קנסו אותו כתובה מפני שהוא מרגילה ומה טעם הוא כשר והיא כשרה קנסו אותה כתובה מפני שהיא מרגילתו: הא דאשה שאין לה וסת כתבתיה בארוכה במסכת שבועות [בריש פרק ב]:

הדרן עלך אלמנה ניזונית