כתובות מא ב

על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר ת"ש המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו מאי לאו בתם לא במועד אבל בתם מאי אינו משלם על פי עצמו אדתני סיפא עבדו של פלוני אינו משלם ע"פ עצמו ניפלוג וניתני בדידה במה דברים אמורים במועד אבל תם אינו משלם על פי עצמו כולה במועד קמיירי ת"ש זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק אינו משלם ע"פ עצמו הא פחות ממה שהזיק משלם ע"פ עצמו לא תימא הא פחות ממה שהזיק אלא אימא הא כמה שהזיק משלם ע"פ עצמו אבל פחות מאי אינו משלם ע"פ עצמו ליתני זה הכלל כל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם על פי עצמו דמשמע פחות ומשמע יתר תיובתא והלכתא פלגא ניזקא קנסא תיובתא והלכתא אין טעמא מאי איתותב משום דלא קתני כמה שהזיק לא פסיקא ליה כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא משום הכי לא קתני והשתא דאמרת פלגא ניזקא קנסא האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכיל תרנגולי רברבי משונה הוא ולא מגבינן בבבל אבל זוטרי אורחיה הוא ומגבינן ואי תפס לא מפקינן מיניה ואי אמר אקבעו לי זימנא לארץ ישראל מקבעינן ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה בין כך ובין כך משמתינן ליה דאמרינן ליה סליק הזיקך מדרבי נתן דתניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר (דברים כב, ח) ולא תשים דמים בביתך:
מתני' נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה והצער בתפוסה עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה עמדה בדין עד שלא בגרה הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה רבי שמעון אומר אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה
רש"י
[עריכה]
הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר - דדריש להאי נקי לדרשה אחריתי לדמי ולדות אם נגח אשה ויצאו ילדיה הלכך לא הוה ליה לפלוגי בינייהו בכופר וכי תימא הוה ליה לפלוגי דהאי פלגא והאי כוליה ההיא בכלל רישא היא דקתני תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם ותנא בניזקין והוא הדין לכופר:
מאי לאו בתם - ואי משום דקתני בה המית שורי את פלוני דחיובו כופר ותם לאו בר כופר הוא הא מני רבי יוסי הגלילי היא:
אדתני עבדו של פלוני כו' - דלא אשכח פטור על פי עצמו אלא בעבד:
ניפלוג בדידה - בבן חורין ובבהמה נמי הוה מצי לשנויי חילוק ולמיתני דאיכא דלא משלם על פי עצמו:
בד"א - דמשלם ע"פ עצמו במועד כו':
כולה במועד קמיירי - במועד אתא לאשמועי' דאף הוא יש בו חילוק דאיכא ביה מידי דלא משלם על פי עצמו ומאי ניהו נגיחת עבד ואי הוה תני כדקאמרת הוה שביק נמי לאורחיה דרישא איירי במועד וסיפא ניתני תם ומה לי שבקה תנא לאורחיה גבי ניזק לדלג מבן חורין לעבד מה לי שבקה במזיק ולדלג ממועד לתם:
יתר על מה שהזיק - כגון נגיחת עבד וכן אונס ומפתה ומוציא שם רע ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה:
הא פחות ממה שהזיק - כגון חצי נזק דתם: הכי גרסינן ליתני כל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם ע"פ עצמו:
והלכתא פלגא ניזקא קנסא - דהואיל וכל חצי נזק אינו אלא בניזקא דלאו אורחיה לאו על מריה הוה רמיא למינטריה בהכי אלא קנסא הוא כי היכי דלוסיף ביה נטירותא:
טעמא מאי איתותב - כלומר תיובתא מאי היא:
משום דלא קתני כל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם על פי עצמו - דלישתמע מינה נמי חצי נזק הא לאו תיובתא היא:
כיון דאיכא חצי נזק - דמשתלם בנזקי בהמה במהלכת והתיזה צרורות מתחת רגליה והזיקה דתנן בבבא קמא (דף יז.) דמשלמת חצי נזק ובההוא חצי נזק קיימא לן בב"ק דהלכתא גמירי לה מסיני שהוא תולדה של רגל ופטורה ברה"ר כי רגל וניזקי רגל לאו קנסא נינהו אלא ממונא שהרי מועדת מתחילתה וגבי צרורות הוא דאקיל רחמנא וכיון דממונא הוא משלם ע"פ עצמו משום הכי לא פסיקא ליה למיתני כל שאינו משלם כמה שהזיק דהא איכא האי:
דאכיל אימרי - שחנק טלאים חיים ואכלם:
משונה הוא - אין דרכו בכך וכל נזק משונה בבהמה הוי תולדה דקרן תמה שאף היא משונה שאין דרכה בכך וחצי נזק הוא דמשלם וכיון דקנסא הוא לא מגבינן ליה בדייני בבל שאין שם סמיכה בזקנים ולא מקרו מומחים וגבי קנס כתיב (שמות כב) ירשיעון אלהים:
אורחיה הוא - והוו להו נזקי דשן ושן משלמת נזק שלם וממונא הוא וגובין אותו בבבל:
ואי תפס - ניזק ממונא דמזיק גבי קנסא דחצי נזקו דאין צריך לצעוק לפנינו:
לא מפקינן מיניה - וגבי פלגא נזקיה:
ואי - לא תפיס ואמר קמן קבעו לי זמנא בארעא דישראל השיאוהו לילך עמי לדון לפני דייני ארץ ישראל קבעינן ליה:
בין כך ובין כך - בין שרוצה ניזק לילך לארץ ישראל בין שאינו רוצה:
משמתינן ליה - למזיק מיהא להרוג אותו כלב ולסלק היזיקיה:
מתני' נערה שנתפתתה: והצער בתפוסה - והצער נמי לאביה באנוסה בתפוסה לישנא דקרא ותפשה ושכב עמה (דברים כב):
לא הספיקה לעמוד בדין וכו' - כיון דלא עמדה בדין לאו ממון הוא להורישו לבניו ואמרינן לקמן (דף מג.) אין אדם מוריש לבנו זכות שזכתה לו תורה בבתו ויליף לה מקרא:
מת האב - משעמדה בדין בנערותיה בין בגרה קודם מיתה בין לא בגרה:
הרי הן של אחין - דכיון דעמדה בדין זכה בהן אב:
ר"ש אומר - אע"פ שעמדה בדין לא הוי ממון דאב להורישו לבניו עד דמטי לידיה ובגמרא יליף טעמא:
תוספות
[עריכה]
הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר. וליכא שיורא דאי משום דמועד משלם כופר שלם ותם אינו משלם אלא חצי כופר הא לאו שיורא הוא דהא תנן תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם וכופר בכלל וא"ת אכתי ליתני דמועד אף כשהוא בסקילה משלם כופר ותם כשהוא בסקילה אינו משלם כופר כלל דהביאהו לב"ד וישלם לך דהוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו כדאמרינן בפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק דף מב. ושם) וי"ל דהך נמי לא הוי שיור דהוי בכלל הא דקתני תם מגופו ומועד מן העלייה ומיהו תימה דלא אשכחן בהדיא בשום מקום שהיה אומר ר' יוסי הגלילי דתם משלם חצי כופר ואי משום דדריש רבי יוסי הגלילי בפרק שור שנגח ד' וה' (ג"ז שם) נקי מדמי ולדות ולא דריש נקי מחצי כופר מכלל דסבר דחייב ודלמא לעולם סבר דפטור וטעמא משום דפטור מחצי כופר לא איצטריך קרא דכשהשור בסקילה לא שייך כופר דהביאהו לב"ד וישלם לך וכשאין השור בסקילה כגון על פי עד אחד או על פי הבעלים פטור מדרבה דאמר התם (דף מג.) שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת בזמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר כו' ונראה דה"פ הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר פי' דלא ממעט חצי כופר מנקי ולאו דוקא משלם קאמר אלא היה משלם אם היה לו ממה להשתלם ולשום תנא לא הוה חצי כופר שיור כי אם לרבי אלעזר דדריש נקי מחצי כופר ולית ליה דרבה וכשאין השור בסקילה מועד משלם ותם אינו משלם והא דנקט רבי יוסי הגלילי טפי מרבי עקיבא דדריש נקי מדמי עבד דלדידיה נהי דחצי כופר לא הוי שיור דמי עבד הוי שיור:
ואי תפס כו'. פר"ת דדוקא אי תפס את המזיק עצמו אבל דבר אחר לא דלענין מזיק עצמו הקילו חכמים שיכול לתופסו דאל"כ יתפוס כל אשר לו ולא נפיק מיניה דאין דנין דיני קנסות ואם נוציא המותר ונשאיר כדי נזק הרי אנו דנין דיני קנסות ודוחק:
מתני' נערה. לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה. תימה תינח קנס אלא בושת ופגם דממונא הוא דאחין בעי למיהוי ושמא מקראי דלעיל דנפקי בושת ופגם איתקוש אהדדי כדפי' לעיל:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ג (עריכה)
צו א מיי' פ"ב מהל' נזקי ממון הלכה ב' והלכה ז, סמג עשין סז, טור ושו"ע חו"מ סי' א' סעיף א', וטור ושו"ע חו"מ סי' ש"צ סעיף ג':
צז ב מיי' פ"ג מהל' נזקי ממון הלכה ז', ומיי' פ"ה מהל' סנהדרין הלכה ט', סמג עשין נז, טור ושו"ע חו"מ סי' א' סעיף א', וטור ושו"ע חו"מ סי' שצ"א סעיף ו':
צח ג מיי' פ"ה מהל' סנהדרין הלכה י"ז, סמג עשין לז, טור ושו"ע חו"מ סי' א' סעיף ה':
צט ד מיי' פ"ה מהל' נזקי ממון הלכה ט', ומיי' פי"א מהל' רוצח הלכה ד', סמג עשין סו, טור ושו"ע חו"מ סי' ת"ט סעיף ג', וטור ושו"ע חו"מ סי' תכ"ז סעיף ח':
מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ד (עריכה)
א ה מיי' פ"ב מהל' נערה הלכה י"ד, סמג עשין נד, טור אה"ע סי' קעז:
ב ו מיי' פ"ב מהל' נערה הלכה ט"ו:
ראשונים נוספים
המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו מאי לאו בתם: כלומר, ור' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר, וסיפא דקתני עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו, הא על פי עדים משלם, ר' יוסי נמי הוא דמחייב ליה בכופר ודמי עבד. ואיכא דמוקמי לה אליבא דרבנן, ולא בכופר של עבד אלא בדמי בן חורין ודמי עבד, דאף על גב דפטרי ליה מכופר ושלשים של עבד, מדמים לא פטרי ליה. וליתא, דבבבא קמא (מב, א) מוכחא מילתא דפטור לגמרי, מדאקשי ליה ר' עקיבא לר' אליעזר דאמר פטור מחצי כופר, הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו הביאהו לבית דין וישלם לך, ונימא ליה ולטעמיך דמים דקא משלם מהיכא קא משתלם. הראב"ד ז"ל.
והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא, האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכיל תרנגולי רברבי משונה הוא ולא מגבינן ואי תפס לא מפקינן מיניה,ואי אמר אקבעוה זימנא לארץ ישראל מקבעינן ואי לא אזיל משמתינן ובין כך ובין כך משמתינן ליה עד דסליק היזקיה וכדר' נתן: כתב הראב"ד ז"ל (בהשגות על הרי"ף): אף על גב דלא מגבינן דיני קנסות האידנא, אמור רבנן דמשמתין ליה עד דמפייס לבעל דיניה בראיית בית דין, ואם יש לו לקנס קצבה מן התורה בחמישים של אונס ושל מפתה, עד דיהיב ליה כאותה קצבה ואם הודה ובאו עדים קיימא לן כרב (ב"ק עד, ב) דאמר מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור, ואי תפס מפקינן מיניה.
והיכא דתפס מקמי הודאה ואחר כך הודה נמי מפקינן מיניה, ולא אמרינן דתפיסה מקמי הודאה כעדים דמיא, ממאי מדאמר רבן גמליאל לר' יהושע, אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחרות, ואמר לו ר' יהושע אין בדבריך כלום, שכבר הודית (ב"ק עה, א), והא טבי כתופס לפני הודאה דמי, שהרי גופו אצלו היה ולא מחסר גוביינא, ואפילו הכי לא יצא לחרות מפני הודאתו של רבן גמליאל, אלמא לאו כעדים דמיא ומפקינן מיניה, עד כאן.
ומה שכתב ואם יש לקנס קצבה משמתינן ליה, לא מחוור דהא בגמרא לא אמרינן אלא אם אמר אקבעוה זימנא לארץ ישראל מקבעי ליה, ואי לא אזיל משמתינן ליה, אלמא לא משמתינן ליה אלא למיסק לארץ ישראל קמי מומחין, דאי לא תימא הכי אם כן אין לך גוביינא גדולה מזו, ונקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימיה היא.
והגאונים ז"ל לא כך אמרו, אלא לפייסו, וכי יהיב ליה מידי דחזי למיתב ליה לראיית בית דין אי מיפייס לחיי, ואי לא, שדי ליה שמתא. וכן כתב רבנו אלפסי ז"ל בפרק החובל (ב"ק ל, ב מדה"ס) מנהג שתי ישיבות אף על גב שאין גובין קנס מנדין ליה עד דמפייס לבעל דיניה, ובדיהיב ליה שעור מאי דחזי למיתב ליה שרו ליה לאלתר בין אפייס מאריה דיניה בין לא אפייס, עד כאן.
וכן כתוב בתשובות הראשונים: מעשה באחד שהפיל שינו של חברו, ונדהו מר רב צדוק ז"ל, ואמר לו דבר קצוב אני חושב עליך לך ופייסו או בדברים או בממון. ועוד תשובה לרב שר שלום (שם סי' ג), מנדין אותו עד שמפייסו בלא שום בית דין, וכך מנהג בשתי ישיבות, ולרב נטרונאי, אף על פי שאין פוסקים דין עליו לשלם דמי שינו או דמי עינו ודאי מנדין אותו עד שמפייס אותו בין במועט בין בהרבה. ורב שרירא אמר (שם סי' יט) לא מצינו בתלמוד לנדותו אלא עד דמסלק היזקו מדר' נתן, וסמכו מכאן חכמים האחרונים וראשי ישיבות בזמן שראו הפסד גדול כאשר אין דיני קנסות נגבין, ועשו תקנה לנדות את החובל עד שמפייס את הנחבל בקרוב, כי אין דרך לדקדק, ולא לשאול לזה, כי כן קצבנו לתת כך וכך, ולא לזה כי כן קצבנו עליך ליטול כך וכך, כי זהו דיני קנסות אלא משערין בלבם שעור קרוב, ואין מגלין אותו, ומנדין את החובל עד שיפייס את הנחבל, ומחרישין ממנו ורואים עד כמה מגיע לתת לו, אם קרוב לאשר יש בלבם והנחבל אינו מקבל, אומרים לו אין לנו כח לנדותו יתר מכן, ומתירין לו, ואם רחוק ממה שבלבם, מנדין ומחרישים עד שיקדם לאותו שיעור. ועוד הוסיף הוא ז"ל בתשובה, שמודיעין אותן שאינן דנין את הדין שכבר פסלה אותן תורה בכך.
ומה שכתב עוד הרב ז"ל (הראב"ד שם) ואם הודה ואחר כך באו עדים אף על גב דתפס מפקינן מיניה, הקשה עליו הרמב"ן נ"ר (בספר הזכות שעל הרי"ף) דהודאה בבית דין דוקא בעינן, והאידנא ליכא בית דין מומחים כדאמרינן התם (ב"ק שם) שאני רבן גמליאל דשלא בבית דין אודי, והא ר' יהושע אב בית דין הוה חוץ לב"ד היה קאי. וכיון דאנו הדיוטות אנן הו"ל כמודה חוץ לבית דין בפני שנים או שלשה הדיוטות שאינו פוטרו מקנס, וכדאמרינן (ב"ק פד, ב) אין מועד בבבל, משום דבעינן העדאה בבית דין וליכא, הלכך אי תפס לא מפקינן מיניה בין דתפס מקמי הודאה בין תפס לאחר הודאה. ירושלמי (כאן ה"י) תמן תנינן המית שורך את עבדי, והוא אומר לא המית משביעך אני ואמר אמן פטור, מהו שיאמרו לו צא ידי שמים, נישמעינה מן הדא מעשה ברבן גמליאל שהפיל שינו של טבי עבדו אתא לגבי ר' יהושע, אמר ליה טבי עבדי מצאתי עילה לשחררו, אמר ליה ומה בידך, ואין קנסות אלא בבית דין ובעדים, ויאמרו לו צא ידי שמים הדא אמרה שאין אומרים לו צא ידי שמים.
והא דאמרינן האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכל תרנגולי רברבי משונה הוא ולא מגבינן בבבל: קשיא לי, דאפילו תמצי לומר פלגא נזקא היכי הוה ליה בבבל, והא קיימא לן (ב"ק פד, ב) דלא עבדינן שליחותייהו אלא במידי דשכיח כהודאות והלואות, והני לא שכיחי. וצריך עיון.
מתני': והצער בתפוסה: ואף על גב דצערא דגופא לא זכי ליה רחמנא לאב, כדאיתא בפרק החובל (ב"ק פז, ב), הכא שאני, הואיל ובידו לצערה בצער זה, דמוסרה למנוול ומוכה שחין דעל כרחה נבעלת, דהא אסיקנא בפרקין דלעיל (לט, א) דצער היינו צער של פיסוק רגלים, והרי האב יכול לצערה בצער זה בעל כרחה, שהרי יכול למוסרה לכל אדם לחופה בעל והכי איתא בירושלמי (כאן ה"א) עד כדון דברים שהם באים מחמת הביאה, אבל חבל בה סימא את עיניה וכו' למי משלם לה או לאביה.
ומתניתין דלא כר' שמעון דהא לר' שמעון אין אונס משלם את הצער, כדאמרינן בפרקין דלעיל (שם), ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון אונס אינו משלם את הצער הואיל וסופה להצטער תחת בעלה. ואף על גב דפליג ר' שמעון בסיפא דמתניתין, ולא פליג ברישא, יש לנו כיוצא בה בפרק האשה שנתארמלה (כג, ב), גבי שתי נשים שנשבו, דלא פליג בה ר' יהודה, אף על גב דסבירא ליה דשבויה שנשבית בקדושתה היא עומדת, כדאיתא בפרק אלו נערות (לו, ב), ולא פליג התם במתניתין, אף על גב דפליג בסיפא דההיא מתניתין גבי שני אנשים זה אומר אני כהן וחברי כהן. ובירושלמי (ה"א) נמי גרסינן: והצער בתפוסה באנוסה ודלא כר' שמעון, דר' שמעון פוטר את האונס מן הצער, אי נמי יש לפרש: דרישא אפילו לר' שמעון, וההיא ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון ותרי תנאי נינהו אליבא דר' שמעון.
לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה: יש לפרש (עי' רמב"ן): דוקא באנוסה, אבל במפותה אינה גובה כלל, שהרי כיון שמת האב אי נמי בגרה עד שלא עמדה בדין נתרוקן הזכות לעצמה, וכאלו לא זכה בהן אביה כלל, ומחמת עצמה זוכה ולא מחמת אב, כדמוכח בגמרא בריש פרקין (מב, ב) אמר רבא כי איצטריך קרא וכחש כגון שעמדה בדין ובגרה ומתה דהתם כי קא ירית מינה דידה קא ירית, אלמא מכי בגרה פקע ליה זכות האב לגמרי, ואדרבה כי מתה היא, איהו מכח ברתה אתי אם כן הרי זו כיתומה מפותה שאין לה קנס דאחולי אחלתיה.
ורבותינו בעלי התוספות ז"ל, אינן מודים בדין זה בקדושין פרק האיש מקדש (מו, א ד"ה קרא) גבי אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין וכו', שכך פירשו: ונפקא מינה שאם מת האב או שבגרה קודם שעמדה בדין היא יכולה לעכב ומשלם קנס במפותה. ושמא הם ז"ל סבורים לומר, דכיון דבשעה ראשונה לא היה שלה אלא דאב, ולא ניתן למחילה בשעתו, אפילו לאחר מכאן אינו נפטר, דמעתה מיפטרו. ואינו דומה לאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומת הבעל בחייה מיכרה קיים כמ"ש בירושלמי (פ"ט ה"א). דהתם גוף הנכסים לאשה הן, ואין לבעל בהן בחייה אלא אכילת פירות בלבד, וכשמכרה שלה מכרה, אבל כאן דבר תורה כסף קנסה של אב הוא ואין לה בו כלום עד שתבגר, או עד שימות האב.
וכן נראה לי ממה שאמרו בירושלמי בפרקין דלעיל (פ"ג ה"ז) גבי יתומה שנתארסה ונתגרשה תני דבי ר' היתומה האונס חייב והמפתה פטור, ויש אדם מוחל דבר שאינו ברשותו נשמעינה מן הדא דאמר רב בון בר חייא ר' זעירא קנס אין כאן משעה ראשונה דתנינן תמן עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב, מת האב הרי הן של אחים, לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה, אם אומר את כן קנס כאן משעה ראשונה הרי הן של אחים משעה ראשונה, ר' בוא בשם רב חסדי בבושת ופגם היא מתניתא מה דר' מנא אמר מהו האונס חייב והמפתה פטור, האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הכל, ר' אבון אמר ר' שמאי בעי מהו האונס חייב והמפתה פטור האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הבושת ומן הפגם וחייב בקנס, והא ר' עקיבא אמר האונס פטור מן הבושת ומן הפגם וחייב בקנס והמפתה פטורין מן הכל והיא דר' יוסי הגלילי, עד כאן גירסת ירושלמי, ואף על פי שנראה שיש בה קצת שבוש בגירסא, מכל מקום למדנו ממנה שנחלקו שם אפילו בקנס יתומה ומפותה אם יכולה למחול, כיון שאינו ברשותה, והטענה לפי שאינו ממון עד שעת העמדה בדין ושיתחייב על פי עדים, הא קודם לכן לא, משום דאי בעי מודה ומפטר, הלכך קודם העמדה בדין ממון שאינו ברשותו הוא ואין אדם מוחל דבר שאינו ברשותו, והוה ליה כאומר לחבירו הריני מוחל לך לכשאלוה לך ותתחייב לי שלא אמר כלום, ואף על פי שאין נראה כן מתוך סוגיות שבגמרא לגבי יתומה ומפותה , התם הוא דכיון שבשעת פתוי כבר היא ברשות עצמה הרי הוא כאומר לחבירו קרע שיראין שלי והפטר, שהרי אינו מתחייב אלא על ידי ביאתה והרי היא ברשות עצמה למחול לו, שלא יתחייב בביאתו, והרי זה כאומר לחבירו מה שתקח משלי נתון לך במתנה או מחול לך. אבל מכל מקום שמעינן מינה למפותה בחיי האב דכיון דאב קיים, ואם יתחייב בדין דאב הוי ולא דידה אין מחילתה מחילה דממון שאינו ברשותו הוא, כן נראה לי.
והא דקתני הרי הן של עצמה: דוקא עיקר קנס, אבל בושת ופגם דממונא הוא, דאחין הוי. וכן פירש רש"י אף על גב, דקתני הרי הן ולא קתני הרי הוא, איכא למימר אקנסות דעלמא קאי. ואם תאמר, אם כן, אדמיפלגי ואמרי מעשה ידיה ומציאתה אף על פי שלא גבתה ומתה אב הרי הן של אחין, ליפלוג וליתני בדידה בושת ופגמה הרי הן של אחין. יש לומר, דמציאתה איצטריכא ליה לאקושי מעשה ידיה למציאתה בגמרא.
ורבותינו בעלי התוספות ז"ל (עי' גם לעיל לח, ב ד"ה יש) אמרו: דאף בושת ופגם דידה הוו דכל שהקנס שלו אף בשת ופגם שלו דכי הדדי נינהו ובהדדי כתיבי, דכתיב (דברים כב, כט) תחת אשר ענה דמיניה ילפינן (לעיל לג, א; מ, ב) בשת ופגם. ואינו מחוור, דתחת אשר ענה לאו מיניה ילינן בושת ופגם אלא דהוי תחת אשר ענה מכלל דאיכא דבר אחר דאינו בכלל חמשים, ומיהו בשת ופגם גופייהו מחובל נפקא ואי לאו חובל בחבירו מתחת אשר ענה לא שמעינן בושת ופגם באנוסה ומפותה, ותדע לך, דהא אמרינן באלו נערות (לט, א) גבי בשת ופגם ואימא לדידה אלמא לאו בהדדי נינהו, והרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' נערה הי"ד) כתב כדברי התוספות שאף בושתה ופגמה שלה.
לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה: וכן הדין בנשאת, וכדתניא בא עליה ונשאת דנשואין מוציאין מרשות אב כבגר, וכדאיתא לעיל בפרק אלו נערות (לט א).
כולה במועד קמיירי: פי' דבמועד ניחא ליה טפי לשנויי כולה:
והשתא דאמרת פלגא ניזקא קנסא האי כלבא דאכל אימרי ושונרא תרנגולי רברבי משונה הוא ולא מגבי' בבבל שאין קנסא נגבין כלל דאלו למ"ד פלגא ניזקא ממונא מגבין ביה בבבל ואף על גב דמדאורייתא סמוכין בעינן מ"מ עבדינן שליחותייהו כדעבדינן אנן שליחותייהו בהודאות והלוואות ובגיטין ובמסכת סנהדרין ובפרק החובל ובבתרא דגיטין והא דתנן בפ"ק דסנהדרין נזק וחצי נזק משלם בג' ומפרש בתלמודא סמוכים דאוקימנא אפי' למ"ד פלגא נזקא ממונא התם בנזקי שור וכיוצא בו דלא שכיח שהבעלים משמרים אותו משא"כ בשונרא וכלבא דאיכא דלא נטרי להו שכיח היזקייהו טפי ובכל מלתא דשכיח ואית בהו חסרון כיס עבדינן שליחותייהו כדאמרינן בהחובל והיינו דנקטינן הכי ולא נקטינן סתם חצי נזק דנימא השתא דאמרת פלגא נזקא קנס לא מגבינן בבבל כך נראה לי ובמקומה פירשתיה בס"ד:
ואי תפס לא מפקינן מיניה: פי' ר"ת ז"ל כשתפס המזיק עצמו ונראין דבריו מזה ובכל נזק שור תם שאינו גובה אלא מגופה אבל שאר קנסות שנובין מכל נכסי המזיק כל מאי דתפס לא מפקינן מיניה ואי אזמינהו לארעא דישראל מזמינן ליה בזמן דאיכא סמוכים בארעא דישראל דחזו למדיינה ואע"ג דאמרינן בעלמא אין מוציאין על מנה מנה בדאיכא דיינים באתריה דחזו לדיינה ואמר לב"ד הגדול אזלינן משא"כ בזו דליכא בח"ל דיינים דלידיינו ואי לא אזיל משמתי' ליה. כתבו הגאונים דבזמן הזה דליכא סמוכים בא"י כל שחובל בחבירו ומביישו ומזיקו ברבים שאינן ניגבין בבבל בח"ל משמתין ליה כתבו הגאונים ז"ל דבזמן הזה דליכא סמוכים עד דמפייסי ליה לבעלי דינים וכשרואין דמפייס ליה ניזק בדבר הגון והניזק מתעכב אומרים לו טול מה שנותן לך ואם לא הרי אנו מתירין נידויו וכן היה המנהג בב' ישיבות ואיכא מאן דסבר דבזמן הזה אם מודה בקנס פטור וליתי דלא אמרי' מודה בקנס פטור אלא כשמודה בפני ב"ד הראוים לדונו כדאיתא בפרק החובל בין כך ובין כך משמתין ליה עד דמשלם [דמסליק] ניזקא מדר' נתן וכו' ודוקא בכלב רע וכיוצא בו אבל [*) בשור דכל מלאכה עביד ורב תבואות בכח שור לא עבדינן כו' כצ"ל נ"ל [המו"ל].] בשאר דכל מלאכה עביד ורוב תבואות בכדי שויה לא עבדינן הכי אלא אמרי' דלנטרי נטירותא מעליא:
פרק רביעי נערה שנתפתתה
נערה שנתפתתה בושתה ופגמה לאביה והצער בתפוס': פירש בארוס' ואנוסה כו' ולישנא דקרא נקט ואע"ג דאמרינן בפרק החובל בצעריה דידה לא זכי ליה רחמנא לאב שאני הכא דיכול האב לצערה בצער זה שהרי בידו למוסרה לחופה דאיכא צערה דפיסוק רגלים וכן פירש בירושלמי ונראין הדברים שהם באים מחמת ביאה אבל סימא את עינה למי משלם או לה או לאביה והא דקתני שמשלם צער בתפוסה דלא כרבי שמעון בן יהודא משמיה דרבי שמעון שאמר בפרקין לעיל אונס אינו משלם את הצער ואע"ג דר"ש פליג בסיפא דמתניתין ולא פליג בהאי רישא וכן אמר בירושלמי בכאן דהא דלא כרבי שמעון ויש אומרים דלית' האי רישא כרבי שמעון בן יהודא משום דרבי שמעון ותנאי הוא ואין צריך לזה:
אם לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הם של עצמה : פירש"י ז"ל דהאי לאו ממון הוא ורחמנא אמר והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו ובתוספות הקשו על פירוש זה מה ענין והתנחלתם אותם לזה שאין הכתוב בא אלא למה שלא בא לאחר מיתת האב אבל זו שכבר נאנסה או שכבר נתפתה בחיי האב הרי כמעשה ידיה שעשתה בחיי אב שהוא של אחים וה"ל למיחוש טעמא משום דאין אדם מוריש קנס לבניו ותירצו משום דשאר קנסות אדם מוריש וכההיא דב"ק לפי שהוא מוריש להם את הקרן והכא אינו מוריש הקנס הזה לבניו לפי שאינו מוריש את הקרן כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם וזה לפי שיטת ז"ל שכתבו למעלה ולא לפי שיטתינו שכתבנו שאין הפרש לקנס הבת לשאר קנסות ולא ראינו לרש"י ז"ל בשום מקום שחלק ביניהם בזה ונראה שלשון רש"י ז"ל מתוקן בזה כראוי דהא לאו ממון הוא לא זכה ביה מחיים ואין הזכות בא לאחד מהן אלא לאחר העמדה בדין שאין אדם זוכה בקנס אלא בהעמדה בדין וכיון שהעמדה בדין היתה לאחר מיתת האב הרי הוא כמעשי ידיה שעשאה לאחר מיתת האב שאין אחים זוכין בה משום והתנחלתם אותם לבניכם ונראין הדברים דהא סיפא אכולה רישא קאי אפי' אמפותה ואף לשיטתם שכתבו דאף דיתומה ומפותה אין לה קנס לפי שכבר מחלה לגופה התם הוא לפי שבשעה שנבעלה לא היה לאב וגופה שלה היה אבל זה שבשעת ביאה לא היתה של עצמה אע"פ שעתה חזרה וזכתה בקנס בשעת עמדה בדין פנים חדשות באו לכאן ואין מחילתה הראשונה כלום ולא דמי לאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומת בעלה שזכה הלוקח למפרע דהתם הגוף שלה ואין לבעל אלא אכילת פירות אבל הכא בשעת ביאה גופה של אב וכדאמר קרע שיראין של חבירי ופשטי' דמתני' הכי דייקא וכן נראה מירושלמי שכתבנו בפרקין לעיל. וראיתי מי שפירש דאהך סיפא דאנוסה בלחוד קאי ולא נהירא לי והא דקתני הרי הוא של עצמה פי' בתוספת דברים כפשוטם דאפי' אבושת ופגם קאי ואע"ג דהאי ממון גמור להורישו לבניו שהרי הוא משלם עפ"י עצמו שאני הכא דבושת ופגם באונס ומפתה נפקא לן מהכא מדכתיב ונתן האיש השוכב עמה הנאות שכיבה חמשים דאיכא בושת ופגם וכיון דכן ועלה כתיב ונתן לאבי הנערה גזירות הכתוב שהכל נותן במקו' אחד וכל שהאב או יורשו זוכ' [בקנס זוכה] בבושת ופגם וכל שאינו זוכה בקנס אינו זוכה בבושת ופגם ואע"ג דתנן האונס והמפתה משלם בושת ופגם ע"פ עצמו ואינו משלם קנס ע"פ עצמו ל"ק לא אקשינהו הכא אלא לענין קנס דאב דאלו לענין הודאת אונס אם מחייב בהודאתו כל חד וחד נידון כדרכו אבל רבינו הרמב"ם ז"ל כתב דכי קתני הרי הן של עצמה אקנס דאונס ומפתה קאי אבל בושת ופגם וחבריהם דממונא נינהו הרי הן של אחים ונראין הדברים ז"ל דהא דקתני עמדה בדין ולא הספיק לעמוד לאו למימרא שאין האב יכול לתבוע הקנס שלא מדעתה כדסברי קצת מרבנן ז"ל דהא ליתא כיון דאמר רחמנא ונתן לאבי הנערה הרי האב הוא בעל דבר ולקמן תנן אנסת את בתי והעמדתיך בדין אלא משים דמכחה זכה רחמנא לאב ואתועלתה קא תנא תביעת האב בדידה וקתני עמדה בדין כך נ"ל:
ר"ש אומר וכו': טעמא מפרש בתלמודא ולית הלכתא כוותיה:
בין כך ובין כך. פי' בין שרצה ניזק לילך בא"י בין לא. משמתינן ליה עד דמסלק הזיקיה מביתיה מר' נתן דתניא אר"נ מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע שנאמר ולא תשים דמים בביתך. ופי' וה"ה נמי לקנס דאונס ומפתה אע"ג דלא מגבי' ליה בבבל אי תפיש לא מפקי' מיניה אבל להזמינו לדין לא"י לא מזמינן ליה שאין עתה ישיבות קבועות שם כאשר היה אז. וראיתי בתשובות רב צמח גאון ז"ל אלו נערות שיש להן קנס ששאלת מהו להגבות שלא יהא חוטא נשכר כיוצא בזה אמרו חכמים אין מגבין קנס בבבל שלח לי' חסדא חסדא קנס קמגבית בבבל אלמא הלכתא רווחת היא שאין מגבין קנסות אלא בירושלים ובסנהדרין של כ"ג ותו קאמרי' א"ר נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותן בבבל אבל אדם באדם ואדם בשור אין מגבין אותו בבבל (ולא) [אך] משום שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהיו [בני אדם] פרוצים בניזקין שכיון שהם יודעים שאין מגבין קנסות בבבל שולחים יד זה בזה נהגו חכמים האחרונים לנדותו עד שהוא מפייסו בממון או שירבה עליו רעים ויפייסנו בדברים. ומעשה בא' שהפיל שינו של חבירו ובא לפני מר רב צמח גאון ז"ל וא"ל דבר קצוב אני חותך עליך ופייסהו או בממון או בדברים ועכשיו כל דיני קנסות בטלו ומנהג שהנהיג אדונינו מר רב צמח גאון ז"ל אנו נוהגים בו היום בכל קהילות הקודש:
הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר ואם תאמר מכל מקום ליתני שהתם משלם חצי כופר ומועד כופר שלם ויש לומר שזו כבר תרגמה רש"י ז"ל דזה בכלל מה שאמר התם משלם חצי נזק ומועד נ"ש ואם תאמר והיכן שמעינן ליה לרבי יוסי הגלילי סברא זו דר' אלעזר דסבר דתם אינו משלם כופר דנפקא ליה מדכתיב ובעל השור נקי נקי מחצי כופר ואשכחן לר' יוסי הגלילי דדריש נקי מדמי ולדות ואם כן אית ליה דתם משלם חצי כופר ואיכא למידק דדילמא לר' יוסי הגלילי תם פטור מן הכופר ולא צריך קרא מן הטעם שהשיב ר' עקיבא לר' אליעזר והלא הוא עצמו אינו משלם אלא מגופו הביאו לב"ד וישלם לך ואע"פ שהשיב לו רבי אליעזר אין דינו אלא כשהמית על פי בעלים או על פי עד אחד שאין השור בסקילה הרי לא חזר בו רבי עקיבא דסבירא ליה כדרבא דאמר כל זמן שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין את הכופר ואף כן אפשר לרבי יוסי הגלילי לכך פי' ר"י ז"ל דהא ודאי אפשר דרבי יוסי הגלילי כרבי עקיבא סבירא ליה כדאמרן ותם פטור מן הכופר והכא לא דק ונקט חד מן תנאי דאפשר דסבירי להו דתם משלם חצי כופר ולכשת"ל דלרבי יוסי פטור הא איכא ר' טרפון דסבירא ליה הכי דהא אשכחן ליה בשילהי כיצד הרגל שחייב שור תם כופר שלם בחצר הניזק משום דס"ל משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם וא"כ בר"ה משלם חצי כופר דליכא תם דברשות הרבים פטור וברשות הניזק נזק שלם והא דלא אמרינן הא מני ר' טרפון היא יש לומר דמשום דתנן הכא שהתם משלם חצי נזק ומשמע אפילו בחצר הניזק ודלא כרבי טרפון א"נ דכיון דלר' אליעזר נקי מחצי כופר ור' יוסי הגלילי איירי בההוא קרא ודריש נקי מדמי ולדות ולא השיב לר' אליעזר כלום כמו שהשיב רבי עקיבא משמע טפי דס"ל דתם משלם חצי כופר ואורחא דתנא הוא בהכין דלא דייק הכי ונקט תנא במקום תנא. ע"כ הריטב"א ז"ל. וכבר הארכתי בזה בב"ק פ"ק שכתבתי שם לשון הרשב"א ז"ל ולשון תוס' שאנץ ולשון תוס' רבי' ישעיה. ע"ש:
מאי לאו בתם כלומר ורבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר וסיפא דקתני עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו הא על פי עדים משלם ר' יוסי נמי הוא דמחייב ליה בכופר ודמי עבד ואיכא דמוקי לה אליבא דרבנן ולאו בכופר של עבד אלא בדמי חורין ודמי עבד דאע"ג דפטר ליה מכופר ושלשים של עבד מדמים לא פטרי ליה. וליתא דבב"ק מוכח מילתא דפטור לגמרי מדאקשי ליה רבי עקיבא לר' אליעזר דאמר פטור מחצי כופר הא אין משתלם אלא מגופו הביאהו לבית דין וישלם לך ונימא ליה ולטעמיך דמים דקא משלם מהיכא קא משתלמי. הראב"ד ז"ל. הרשב"א ז"ל:
וכן פרש"י ז"ל דכר' יוסי הגלילי מוקי לה ואם תאמר וכי מוקי לה כרבי יוסי הגלילי כדי לאקשויי ויש לומר לפי שיטתו של רש"י ז"ל דפי' לעיל דכי קאמר אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא דהיינו פירכא הלכך איכא לפרושי דמאן דקאמר האי ת"ש לאו היינו ניהו מאן דפריך ת"ש דלעיל דהא כיון דכבר אקשי ליה מת"ש דלעיל לפי דיחויו למה ליה לאקשויי תו אלא אחרינא הוא דפריך אמאן דפריך ת"ש דלעיל וה"ק כיון דמדר' יוסי הגלילי קא פרכת למה ליה לאקשויי ע"י עקיפין הוה ליה לאקשויי מהך מתני' להדיא כיון דסוף סוף לא פריך אלא מדרבי יוסי הגלילי כנ"ל:
לפלוג וליתני בדידה בד"א במועד וכו'. והקשו בתוספות בסוף פ"ק דב"ק דהיכי הוה מצי למימר הכי אבל בתם אין משלם ע"פ עצמו דמשמע דע"פ עדים משלם כשהמית שורו את פלוני דילמא לא סבר כרבי יוסי הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר ותירץ ה"ר מאיר דהכי פריך אדתני סיפא עבדו של פלוני דהשתא לא תנא בסיפא אלא חד מהנך תרתי דרישא דברישא תנא המית שורי את פלוני או שורו של פלוני ובסיפא לא תנא אלא עבדו של פלוני וגם דלג מבן חורין לעבד לפלוג בדידיה בחד מינייהו בשור ליתני בסיפא המית שורו בד"א במועד אבל המית שורו של פלוני בתם אינו משלם ע"פ עצמו. הרא"ש ז"ל וכן כתב בסוף פ"ק דב"ק וז"ל שם ותירץ (שם) הר"מ דהכי פריך דברישא קתני תרתי המית שורי את פלוני או שורו של פלוני דהיינו מיתה ונזיקין ובסיפא לא איירי אלא בחדא דהנך תרתי דרישא במיתה ועוד דרישא איירי בבן חורין וסיפא בעבד וא"כ סיפא לא איירי מעין רישא כלל ולפלוג וניתני בדידה חדא מהנך דרישא והכי ליתני המית שורי תם שורו של פלוני אינו משלם על פי עצמו. ע"כ:
וז"ל ה"ר ישעי' שם לפלוג וליתני בדידה תימא היכי הוה מצי למתני אבל בתם אינו משלם על פי עצמו הא הוה משמע למידק הא בעדים משלם ואף בהמית שורי את פלו' משלם בכופר ואנן אמרינן לעיל דמ"ד פלגא נזקא קנסא לא סבר לה כרבי יוסי הגלילי דמסיק לדידיה שייר חצי כופר. וי"ל דה"פ לפלוג בהמית שורי שורו של פלוני דבההוא על פי עדים משלם. ע"כ:
וכתבו תלמידי הר"י ז"ל בקונטריסין מסכת קמא דלא נהירא הך תירוצא דאם כן לישני דבעל המשנה רוצה לחלק הכל אם המית אדם ולא היה לו להזכיר מועד ע"כ. והא כתיבנא לעיל דרש"י ז"ל פי' דהך ת"ש אליבא דרבי יוסי הגלילי קא אתיא וכדפרישנא הלכך פריך שפיר לפלוג וליתני בדידה דהשתא לא קא מפליג אלא בעבד דהיינו במיתה לבד ושביק לחלק בהמית שורו של פלוני נפלוג בדידה בבן חורין ובבהמה נמי פירש דהך חילוקא דתם ומועד קאי אתרתי דרישא וניחא דכי קתני בד"א קאי אגזרה דתרווייהו וה"ק בד"א דמשלם על פי עצמו במועד וכו'. וכך פרש"י ז"ל. ואילו לפי' הר"מ וה"ר ישעיה ז"ל בעינן לפרושי דה"ק בד"א דהיכא דהמית שורי את שורו של פלוני דמשלם כו' דהא אחדא לחוד קאי ומיהו קשה לשיטת רש"י ז"ל דמאי קא משני כולה במועד קא מיירי והא עדיפא טובא אידך חילוקא דקאי אתרתי בבי דרישא ולזה האריך רש"י ז"ל וכתב כולה במועד קא מיירי במועד אתא לאשמועינן דאף הוא יש בו חלוק דאיכא ביה מידי וכו' ע"כ. ומ"מ משמע מתוך פירושו דקא משני דליכא שום עדיפותא בין הך חילוקא דמועד לתם לעבד ובן חורין והלכך ליכא לאקשויי נפלוג וליתני בדידה כנ"ל:
כולה במועד קא מיירי פי' דבמועד ניחא ליה טפי לשנויה כולה. הריטב"א ז"ל:
ת"ש זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק וכו'. ואם תשאל למ"ד פלגא נזקא ממונא אמאי לא תני כל שאינו משלם יותר ממה שהזיק משלם על פי עצמו. תשובתך לא תני זה הכלל אלא לאתויי אונס ומוציא ש"ר וכמו שכתבו התוס' לעיל והיכי הוה מצי למתני כל שאינו משלם כו' משלם על פי עצמו והא אנן בעינן לאתויי הני דלא קא משלמי על פי עצמו דלא הוזכרו במשנה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל יתר על מה שהזיק. כגון נגיחת עבד וכן אונס ומפתה ומוציא ש"ר ותשלומי כפל וכו' כנ"ל. ואפשר דמ"ה כי פריך בסמוך ליתני זה הכלל כל שאין משלם במה שהזיק אינו משלם על פי עצמו לא גריס רש"י ז"ל זה הכלל דלשון זה הכלל דמשמע דבעי לכיולי כגון הני דתני במתני' ומתני' כולה לא איירי אלא ביתר ממה שהזיק ואילו בפחות ממה שהזיק מתני' לא איירי כלל כנ"ל:
אבל פחות מאי אינו משלם וכו'. פי' דכל פחות אינו משלם דומיא דיתר ומשני לקמן דלא הויא דומיא דיתר ממה שהזיק משום דאיכא פחות ממה שהזיק דהלכתא גמירי לה פי' קא חדית ליה דהלכתא גמירי נמי דממונא הוא ומשלם על פי עצמו. ומיהו הרשב"א כתב בפ"ק דב"ק וז"ל הא דאמרינן כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה [דממונא הוא לא פסיקא ליה, איכא למימר דהא דקאמר דהלכתא גמירי לה אכולה מלתא הדר כלומר דהלכתא גמירי לה] דאינו חייב אלא חצי נזק ועוד דממונא הוא ולא קנסא אע"ג דאינו משלם אלא חצי נזק. ויש לי לפרש עוד דהלכתא גמירי לה אחצי נזק בלחוד קאי כלומר הא איכא חצי נזק צרורות דגמירי לה הלכתא היא דלא משלם כמה שהזיק ואיהו ודאי לכ"ע ממונא הוא דהא כי אורחיה הוא כנ"ל והוא הנכון. ע"כ:
כיון דאיכא חצי נזק צרורות כו'. ומ"ה פסיק ליה כמ"ד פלגא נזקא קנסא דאדרבה השתא קשה למ"ד פלגא נזקא ממונא אמאי לא תני כל שאינו משלם יותר ממה שהזיק משלם על פי עצמו. ה"ר ישעי' ז"ל בתוספותיו לקמא ואנן הא תריצנא לה לעיל שפיר וטעמיה דמ"ד קנסא כבר האריך בה רש"י ז"ל וטעמא דמסתבר הוא דוק ותשכח:
ה"ג השתא דאמרת פלגא נזקא קנסא כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכיל לתרנגולי משונה הוא ולא מגבינן בבבל ול"ג לא משלם אלא חצי נזק ולא מגבינן בבבל דמהאי לישנא הוה משמע דלמ"ד קנסא לא משלם אלא חצי נזק אבל למ"ד ממונא משלם נזק שלם ואינו דאדרבה למ"ד קנסא משלם חצי נזק מיהא דילפינן לה מקרן תמה דמשונה הוא ומשלם חצי נזק אף אלו משונין ומשלמין חצי נזק אבל למ"ד ממונא ואורחיה הוא הני דמשונין מנא לן דמשלמין אלא ודאי מפטר פטור. הרשב"א ז"ל בפ"ק דב"ק:
וז"ל הריטב"א ז"ל והא דאמרינן והשתא דאמר פלגא נזקא קנסא היינו משום דבעי למימר דלא מגבינן ליה בבבל דאין קנסות נגבין בבבל כלל דאילו למ"ד פלגא נזקא ממונא מגבי' לה בבבל ואף על גב דמדאורייתא סמוכין בעינן מכל מקום עבדינן שליחותייהו כדעבדי' בהודאות והלואות ובגיטין וכדאיתא בסנהדרין ובפרק החובל ובפרק בתרא דגיטין והא דתנן בפרק קמא דסנהדרין נזק וחצי נזק בג' ופרישנא בשלשה סמוכין ואוקימנא אפילו למ"ד פלגא נזקא ממונא התם בנזקי שור וכיוצא בו דלא שכיחי שהבעלים משמרין אותם שצריכין לעבודה מה שאין כן בכלבא ושונרא דאיידי דלא נטרי להו שכיח היזקייהו טפי ובכל מילתא דשכיח ואית בה חסרון כיס עבדינן שליחותייהו כדאיתא בפרק החובל והיינו דנקטינן סתם חצי נזק תימא והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא לא מגבינן ליה בבבל כנ"ל ובמקומה פירשתי יותר מזה בס"ד. ע"כ:
רברבי י"א שאין הפרש בין גדולים לקטנים אלא בתרנגולים אבל בכבשים לעולם אין דרך הכלבים בכך וכן דעת גדולי המחברים ז"ל. הרב המאירי ז"ל בפ"ק דב"ק ורש"י ז"ל בפ"ק דב"ק חולק להדיא ע"ש:
לא מגבינן בבבל מ"מ משלמין במה שנהנו כשן בר"ה דפטור ומשלם מה שנהנית. הרשב"א ז"ל בפ"ק דב"ק:
ואי תפס לא מפקינן מיניה פר"ת ז"ל כשתפס המזיק עצמו ונראין דבריו בזה ובכל נזקי שור תם שאינו גובה אלא מגופו אבל בשאר קנסות שגובין מכל נכסי המזיק כל מאי דתפיס לא מפקינן מיניה. הריטב"א ז"ל. ומהריב"ן ז"ל כתב בחידושיו לקמא פ"ק וז"ל ומורי הרב היה אומר דאפי' אי תפס מידי אחרינא לא מפקינן ודוחק הוא להעמיד שתפס כלב או חתול והא לא קשיא שמא יגזול כל אשר לו ולכי גזל יותר ממה שהוזק אין מוציאין מידו דהא ודאי ליתא דמה שאנו אומרין אין דנין דיני קנסות בבבל ה"מ אי לא תפס אבל אי תפס יותר מחובו בהכי הוי גזלן ודיני גזלות דנין בבבל כדמוכח בריש המניח דשלח רב חסדא לרב נחמן וכו' עד קנסא קא מגבת בבבל משמע דוקא קנסא לא מגבי' אבל דיני גזלות דנין כדמוכח התם. ע"כ:
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל קי"ל כמ"ד פלגא נזקא קנסא ואינו משלם ע"פ עצמו והרבה כתבו בשם הראב"ד ז"ל שחצי נזק של תם משלם על פי עצמו הואיל וקרן הוא ואינו דומה לשאר קנסות ותמהו עליו מסוגיא זו דהקשו למ"ד קנסא ממה שאמרו המית שורי וכו'. וכן אמרו בפרק ד' וה' אי תם הוה הוה מודינא ומפטרנא ומכל מקום לא כתב דבר זה מעולם והם טעו בנוסח דבריו ומה שכתב הוא שאם כן ב"ד אומרין לו לך ושלם אם הודה אלא שאין כופין אותו משא"כ בשאר קנסות שאין אומרין לו שלם כלל ואי תפס לא מפקינן מיניה אבל שאר קנסות כל שהודה מוציאין מידו אף בתפס כך כתב בתשובת שאלה ואף בזו יש חולקים לומר שאין אומרים לו שלם כלל. כלב שאכל את הכבשים וחתול שאכל התרנגולים משונה הוא והרי היא תולדה של קרן ואע"פ שאמרו בפ"ב אכילה ע"י הדחק שמה אכילה ההיא בדבר שאינו בעל חיים כגון שונרא דאכל תמרי וחמרא דאכל ביניתא אבל כל שבעלי חיים ודאי משונה הוא ואין דנין דיני קנסות בבבל ואם תפס אין מוציאין מידו. ולר"ת דוקא שתפס גופו של מזיק שהרי הואיל ותולד' של קרן הוא בדין תמות ואינו משלם אלא מגופו ואחר העדאה אף אנו מגבין אותו ואצ"ל שאם תפס שאין מוציאין ויש מפרשים שאף אם תפס שאר נכסים אין מוציאין עד שיגבוהו מגופו של מזיק ובקנס של תשלומי כפל אם תפס יש אומרים שאין מוציאין מיהו דוקא כשיעור הקרן אבל אם תפס שיעור הכפל מוציאין [ויש חולקין לומר שאף שיעור הכפל אין מוציאין] אחר שתורה זכתהו. עכ"ל בפ"ק דב"ק:
מדר' נתן דתניא רבי נתן אומר וכו'. אף ע"ג דהך דר' נתן לא מיירי בהיזק כי הך דשמעתין אלא בסכנת נפשות כדמוכח קרא דלא תשים דמים בביתך ובשבת ניחא דמייתי אהך איתתא דנבחא כלבא והפילה עוברה דהתם סכנת נפשות הוי. מהריב"ן בחידושיו לבבא קמא פרק קמא. ולא ידעתי מהו דאנן הכי קאמרינן כיון דנבח זה הכלב כדי שלא ימית גם כן משמתינן ליה למזיק מיהא להרוג אותוכלב ונסלק הזיקיה:
סליק פרק שלישי.
פרק רביעי
אמר המדפיס תחלת פרק זה נאבד מן ההעתקה והעתקתי מן חדושי הרמב"ן והרא"ה והריטב"א והרא"ש ולכן בא תחלת הפרק שלא כסדרן כהחיבור עצמו:
מתניתין והצער בתפוסה. תמיהא לי צער אמאי הוי דאביה הלא אמרינן בהחובל [פז ב'] דצערה דגופה לא זכי ליה רחמנא ולא קשיא דשאני האי צער שהרי בידו למוסרה למנוול ומוכה שחין והיא נבעלה על כרחה ויש לה צער. והך רישא דלא כרבי שמעון דהא אמר אונס אינו משלם את הצער. ואע"ג דפליג בסיפא לאו מכלל דמודה ברישא וכך הזכירו בירושלמי. ואיכא למימר האי ר"ש בר' יהודה היא משום ר"ש אבל תנא דמתני' סבר מודה ר"ש בצער בתפוסה. ע"כ הרמב"ן ז"ל:
אע"ג דקי"ל דצערא לא זכי ליה רחמנא כדאמרינן בבבא קמא שאני הכא שהרי יכול לצערה בכך שהרי בידו למוסרה לביאה למי שירצה ומתניתין דלא כר"ש דאי ר"ש הא אמר אונס אינו משלם את הצער שסופה להצטער תחת בעלה. ואע"ג דפליג רבי שמעון בסיפא לאו למימרא דמודי ברישא וכן אמרו בירושלמי. אי נמי אפשר דההיא דלעיל רבי שמעון בן יהודה משמיה דרבי שמעון והכא רבי שמעון גופיה אבל אליבא דרבי שמעון בן יהודה ודאי פליגא והא דאמרינן הרי הן של עצמה אתפוסה קיימינן דאי מפותה אי מדידה הא קא מחלה. אי מדין ירושה הא לאו בת ירושה היא במקום אחין. ובתפוסה נמי דוקא הקנס אבל בושת ופגם הרי הן של אחין שממון גמור הן ומשעה ראשונה זכה בהם האב להורישם לבניו. והא דקתני סיפא מעשה ידיה ומציאתה אע"פ שלא גבתה מת האב הרי הן של אחין הוא הדין דמצי למיתני בדידה בבשת ופגם גופיה אלא מעשה ידיה הוא דאיצטריכא ליה כדאיתא בהדיא בגמרא אבל בתוספות אמרו דהרי הן של עצמה דקתני בין באנוסה בין במפותה במפותה אקנס כטעמייהו דקנס לא מצי מחלה. אבל בשת ופגם לא דודאי הא מחלה כדאמרינן בהדיא בגמרא מפותה מדעתה עבד. ובאנוסה אכל מילי ואפי' אבשת ופגם דכיון דקים לן דאין אדם זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין הוא הדין לבשת ופגם דהא מקנס איתרבו כדאמרינן תחת אשר עינה מכלל דאיכא בשת ופגם. וכיון דכן ודאי איתקוש אהדדי וכיון דקי"ל בקנס דאין זוכה בו עד שעת העמדה בדין הוא הדין נמי להכי. וליתיה דאם כן לפום טעמייהו ליהוי נמי בקנס דקי"ל דלא מציא מחלה ונימא בבשת ופגם נמי שלא יהא אדם יכול למחול אותן. והא ליתא כדאיתא בהדיא בגמרא. ותו דטעמא נמי דפרישו משום דאיתרבו להו בושת ופגם מתחת אשר עינה ליתא דודאי לאו מהתם הוא דאתרבו אלא דמהתם ילפינן דליכא למימרא חמשים כסף אמר רחמנא מכל מילי. אבל בשת ופגם מהיכא דנפקא לן לחובל בחבירו דעלמא הוא דגמרינן ליה אלא לאו ודאי כדאמר רבינו נ"ר. ע"כ הרא"ה ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל פי' באנוסה דלישנא דקרא נקט ואע"ג דאמר בפ' החובל דצערה דידה לא זכי ליה רחמנא לאב שאני הכא שיכול האב לצערה בצער זה שהרי בידו למסרה לחופה דאיכא צער של פסוק רגלים וכן פי' בירושלמי עד נראין הדברים שהם באים מחמת ביאה אבל חבל בה סימא את עינה למי משלם או לה או לאביה והא דקתני שמשלם צער בתפוסה דלא כר"ש בר' יהודה משמיה דר"ש דאמר בפרק דלעיל אונס אינו משלם את הצער ואע"ג דר' פליג הכא בסיפא דמתני' ולא פליג בהאי רישא דלמא ר"ש לא שמעה לרישא דהכא ויש לנו כיוצא בזה בפ"ק דמכילתין גבי ב' נשים שנשבו דלא אתא כרבי יהודה כדמוכח בפרקין דלעיל ופליג ר"י בסיפא ולא פליג ברישא וכן אמרו בירושלמי בכאן דהא דלא כר"ש וי"א דר' לית ליה ההיא דרישא כר"ש בר יהודה משמיה דרבי שמעון ותנאי היא ואין צריך לזה:
וז"ל הרמב"ן הרי הן של עצמה אתפוסה אבל לא אמפותה דהא מדעת' עבד וכיון שנתרוקנה רשות לה פטור דהא לאו מחמת ירושת אביה זכה בהם וכן נראה שאינו לעצמה אלא קנס בתפוסה אבל בשת ופגם וצער דממונא הוא משעה ראשונה זכה בהן האב וכן נראה מפרש"י והא דקתני הרי הן של עצמה לומר דנתרוקנה ר"ל ופקע זכות אב בקנסות בין במפותה בין בתפוסה. ואי אמרת אי הכי אדהדר ותני סיפא מעשה ידיה ומציאתה ליפלוג וליתני בדידה הא אמרינן בגמרא דמעשה ידיה ומציאתה איצטריך ליה. וראיתי בתוס' חכמי הצרפתים שאמרו דבשת ופגם נמי של עצמה הוי משום דכי הדדי כתיבי תחת אשר ענה דמיניה שמעינן בשת ופגם ודיניהם שוים. ואין זה נכון דהא לאו בההיא קרא כתיבי אלא דשמעינן מיניה שאינו בכלל חמשים כסף אלא הנאת שכיבה אבל בשת ופגם ממילא נפקא בחובל בחברו. וליכא למימר ביה לא זכתה התורה אלא משעת נתינה שלא אמרו אלא בקנס והרי אמרו בשת ופגם נותן מיד וקנס כשלא יכנוס. וכן הקשו בבשת ופגם ואימא לדידה וכו' אלמא לאו כי הדדי נינהו. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל לא הספיקה לעמוד וכו'. פרש"י דהאי לאו ממון הוא ורחמנא אמר והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבניו והתוספות הקשו על פי' זה מה ענין והתנחלתם אותם לזה שאין הכתוב ההוא בא אלא למה שלא בא לה אלא לאחר מיתת האב אבל זו שכבר נאנסה או נתפתתה בחיי האב הרי זה כמעשה ידיה שעשתה בחיי האב שהוא של אחין וה"ל למיתי הכא מטעמא דאין אדם מוריש קנס לבניו. ותירצו דמשום דבשאר קנסות אדם מוריש קנס לבניו כההיא דב"ק לפי שהוא מוריש להם הקרן והכא אינו מוריש הקנס הזה לבניו לפי שאינו מוריש הקרן כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם וזה כפי שטתו שכתבנו למעלה ולא כפי שטתנו שכתבנו שאין הפרש בין קנס הבת לשאר קנסות ולא ראינו לרש"י ז"ל בשום מקום שחלק ביניהם בזה ונראה שלשון רש"י ז"ל מתוקן כראוי דהאי לאו ממון הוא שיזכה בו האב מחיים ואין הזכיה באה לאחד מהם אלא לאחר העמדה בדין שאין אדם זוכה בקנס אלא בהעמדה בדין וכיון שהעמדה בדין היתה לאחר מיתת האב הרי היא כמעשה ידיה שעשתה לאחר מיתת האב שאין האחים זוכין בו משום והתנחלתם אותם לבניכם. ונראים הדברים דהך סיפא אכולה רישא ואפי' אמפותה ואפי' לשיטתנו שכתבנו למעלה דיתומה מפותה אין לה קנס לפי שכבר מחלה ליה לגופה התם הוא דבשעה שנבעלה לא היה לה אב וגופה שלה היה אבל זו שבשעת ביאה לא היתה של עצמה אע"פ שעתה חזרה וזכתה בקנס בשעת העמדה בדין פנים חדשות באו לכאן ואין מחילתה הראשונה כלום ולא דמי לאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומת בעלה שזכה הלוקח למפרע דהתם הגוף שלה ואין לבעל אלא אכילת פירות אבל הכא בשעת ביאה גופה של אב וכאומר קרע שיראין של חברי דמי ופשטא דמתני' הכי דייקא וכן נראה מהירושלמי שכתבנו בפרק דלעיל. וראיתי מי שפי' דהך סיפא אאנוסה בלחוד קאי ולא נהירא לי והא דקתני הרי הן של עצמה פי' בתוס' דברי' כפשוטן דאפילו אבושת ופגם קאי ואע"ג דהוא ממון גמור הוא להורישו לבניו שהרי הוא משלם על פי עצמו שאני הכא דבושת ופגם דאונס ומפתה נפקא לן מדכתיב ונתן האיש השוכב עמה הנאת שכיבה נ' מכלל דאיכא בשת ופגם וכיון דכן ועלה כתב לאבי הנערה גזרת הכתוב הוא שהכל ניתן במקום אחד וכל שהאב או יורשיו זוכים בקנס זוכים בבשת ופגם וכל שאינו זוכה בקנס אינו זוכה בבשת ופגם דאף ע"ג דתנן שהאונס משלם בושת ופגם על פי עצמו ואינו משלם קנס על פי עצמו לא קשיא דלא אקשינהו הכא אלא לענין נתינה דהאב דאלו לענין הודאת אונס אם מתחייב בהודאתו כל חד וחד נידון כדינו. אבל רבינו הרמב"ן ז"ל כתב דכי קתני הרי הן של עצמה אקנס דאונס ומפתה קאי אבל בשת ופגם וחבריהם דממונא נינהו הרי הן של אחין ונראה דבריו ז"ל והא דקתני עמדה בדין ולא הספיק לעמוד לאו למימר שאין האב יכול לתבוע הקנס שלא מדעת' כדסברי קצת מרבנן ז"ל דהא ליתא דכיון דרחמנא אמר ונתן לאבי הנערה הרי האב הוא בעל דבר ולקמן תנן אנסת את בתי והעמדתיך בדין אלא משום דכחה זכי רחמנא לאב ואמטולתא קא תבע תלי תנא תביעת האב בדידיה וקתני עמדה בדין כנ"ל. ר"ש אומר וכו' טעמיה מפרש בגמרא ולית הלכתא כוותיה. עד כאן:
וז"ל הרא"ש ז"ל הרי הן של עצמה אף ע"ג דבמפותה איירי ואית לן למימר דמחלה ליה כיון דבההיא שעתא לא היה בידה למחול שהרי אביה קיים השתא נמי גובה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה