שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק ג/דף מא

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מא עמוד א

מתני' האומר פתיתי וכו'. בגמרא פריך וליתני אנסתי ופירשו התוס' לקמן דהכי פריך דליתני אנסתי ולא פתיתי דהוי חידוש טפי דפטור דאף ע"ג דמודה שעשה פריצות. וקשה דאם כן מאי משני לא מבעיא קאמר וכו' פי' להכי תני פתיתי לרבותא דמשלם בושת ופגם. אכתי קשיא דליתני תרווייהו אנסתי ופתיתי ואפשר דבמאי דכתבו התוס' דמוציא שם רע ויוצא בשן ועין אתיא בזה הכלל מיתרצא נמי הך דאנסתי נמי אתיא בזה הכלל. ומיהו הריטב"א ז"ל פי' לקמן בגמרא דהכי פריך וליתני אנסתי פי' ליתני אנסתי נמי מאי שנא דקתני פתיתי לחוד ע"כ. והכין משמע מלשונו של רש"י ז"ל שכתב פתיתי. בגמרא מפרש אמאי לא תנן אנסתי. ע"כ. ואי כפי' התוס' לא הויא פירושא בעלמא אלא פירכא גמורה דליתני אנסתי ולא פתיתי ולכך כתב רש"י ז"ל הכא במשנה פירושא דגמרא לקמן משום דהוקשה לו לרש"י ז"ל דכיון דבפתיתי אשמועינן רבותא לגבי תשלומי בושת ופגם ונאנסתי איכא רבותא לגבי פטורה דקנס אמאי לא תני לשון כולל לשניהם שיאמר באתי על בתו של פלוני וכו' ובכלל זה הוי אנסתי ופתיתי לכך תירץ רש"י ז"ל דבמאי דמפרש בגמרא אמאי לא תני נמי אנסתי דהיינו דבעי לאשמועינן רבותא לגבי תשלומי בושת ופגם מתרצא נמי אמאי לא תני באתי על בתו וכו' דעיקר רבותא בהך היינו מאי דמשלם בושת ופגם דאילו פיטורא דקנס שוין הן אונס ומפתה דהא מאשר ירשיעון אלהים נפקא פרט למרשיע את עצמו והילכך מה לי אונס מה לי מפתה אדרבה כל מאי דמרשיע נפשיה טפי מיפטר ודלא כמו שפירשו התוס' ז"ל וכדכתבינן לעיל. וזה שכתב רש"י ואינו משלם קנס. בב"ק נפקא לן מודה בקנס פטור מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו. ע"כ כנ"ל:

האומר גנבתי וכו'. איכא למידק אמאי לא תנא מוציא שם רע ויוצא בשן ועין. ויש לתרץ דתנא ושייר דהא שייר תרתי ושייר נמי אנסתי וכפי' התוספות ז"ל וכדפרישית לעיל. ומיהו אכתי קשיא דדין מודה בקנס דפטור מאשר ירשיעון אלהים נפקא דכתיב גבי גנבה וכיון שכן הוה לשיורי מאי דמפרש בתורה להדיא דהיינו האומר גנבתי וכו' והוה ליה למתני הני דלא כתיב בהו קרא. ואין לומר דבעי תנא למתני מהיכן למדנו דין זה דאם כן הוה ליה לפתוח באומר גנבתי דמשם למדנו לכולם מעתה הק"ל אמאי שייר הני ותני גנבתי. ותירצו בתוספות דלא שייר מידי דאיכא למימר דאתיא בזה הכלל ואף על גב דקתני כל המשלם יתר על מה שהזיק וכו' ואילו מוציא שם רע לא הזיק כלל ויוצא בשן ועין עבדו הוא ובשלו הזיק מכל מקום איכא למימר דאתיא בזה הכלל דהא אתא לכיולי דלא לישלם קנס על פי עצמו ומשום חצי נזק צרורות תנא כל המשלם יותר על מה שהזיק כדאיתא בגמרא כנ"ל. ובמאי דכתיבנא תבין מה שכתבו בתוספות ז"ל דאיכא עלייהו כמה דיוקי דוק ותשכח:
משלם את הקרן וכו' להכי תני דמשלם את הקרן לאשמועינן דדוקא משום דמשלם את הקרן על פי עצמו להכי אינו משלם הכפל ולא תשלומי ד' וה' אבל אילו אמר לא גנבתי שפטר עצמו מן הכל ובאו עדים שגנב וחזר ואמר בב"ד טבחתי או מכרתי אם באו עדים אחר כך שטבח או מכר משלם תשלומי ד' וה' לפי שפטר עצמו תחלה מכלום עד שבאו העדים וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות גנבה המית שורי וכו' לאו דקאמר המית שורי בלחוד דאם כן לא מקרי מודה בהכי דאכתי מצי למפטר נפשיה כגון שיאמר שברשות המזיק המית דפטור מן הכופר וכמו כן איכא כמה צדדין למפטר וכמו שכתב הרמב"מ ז"ל בפ"י מהלכות נזקי ממון אלא ה"ק המית שורי את פלוני והריני חייב בכופר וכן פרש"י ז"ל ודוק דבמתניתין קתני האומר פתיתי האומר גנבתי ולא קתני האומר המית שורי כו' משום דאינו אמירה שלימה דהא אכתי איבעי ליה למימר והריני חייב בכופר ומיהו גנבתי ופתיתי היינו אמירה שלמה:

הרי זה משלם על פי עצמו דע דבפרק ארבעה וחמשה פליגי תנאי אי כופר דמי מזיק או דמי ניזק דתניא ונתן פדיון נפשו דמי ניזק ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר דמי מזיק וקס"ד דרב חסדא דבהכי פליגי דרבנן סברי כופרא ממונא הוא ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה סבר כופרא כפרה ואסיק רב פפא דכ"ע כופרא כפרה הוא והכא בהא קמפלגי רבנן סברי בדניזק שיימינן וכו'. ע"כ. ורש"י ז"ל כתב כאן הרי זה משלם על פי עצמו. קסבר כופרא ממונא. ע"כ. ואפשר דקשיא ליה דלמ"ד דמי מזיק הרי משלם יותר ממה שהזיק דלפעמים שוה מזיק יותר מניזק והילכך קשיא אמאי משלם על פי עצמו ולהכי כתב ז"ל קסבר דיהיב דמי ניזק ואפשר משום דאיירי מתניתין לענין מודה בקנס כתב הרב קסבר כופרא ממונא לאפוקי דלא הויא קנסא ואתא למימר דס"ל דמי ניזק. ולהכי דחיקנא לפרושי לשון רש"י ז"ל כן משום דלא מצינו פלוגתא אי כופרא ממונא או קנס ומכל מקום שפיר מצינן לפרושי דס"ל להאי תנא דמי ניזק ולהכי קתני זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק וכו' לאשמועינן דלמ"ד דמי מזיק דהויא ליה יתר על מה שהזיק אינו משלם על פי עצמו. ומעתה לא מצינן למימר דכי קתני זה הכלל אתא לאתויי מוציא שם רע ויוצא בשן ועין דהא עיקר מאי דאתא לאשמועינן היינו דלמ"ד כופרא דמי מזיק דאינו משלם על פי עצמו ומיהו התוספות ז"ל אזלי לשיטתייהו וכתבו ז"ל וז"ל זה הכלל כל המשלם יתר וכו' ואפילו למ"ד בפ' שור שנגח ד' וה' דכופר היינו דמי המזיק לא חשיב יותר ממה שהזיק אף על פי שפעמים שוה מזיק יותר מניזק דפדיון נפשו הוא נותן. ע"כ:
נמצא במאי דכתיבנא השלשה דיבורים מקושרים וליתני אנסתי וכו' האומר גנבתי וכו' זה הכלל וכו' ודוק שהתוס' ז"ל לא תפסו בעיקר בבא דהמית שורי וכו' לחלק מה בין המית שורי את פלוני להמית שורי עבדו של פלוני למ"ד דמי מזיק ואפשר דהוה מצינן לחלק בין דמי מזיק לדבר קצות בתורה אי לאו דתני זה הכלל כל המשלם יותר על מה שהזיק וכו' הילכך עיקר הקושיא אמאי דתנא זה הכלל וכו':

וז"ל הרא"ש ז"ל זה הכלל כל המשלם יתר וכו'. ואם תאמר למ"ד כופרא דמי מזיק והלא פעמים משלם יותר ממה שהזיק כשהמזיק שוה יותר מן הניזק. ויש לומר דלא שייך למימר הכא יותר ממה שהזיק דהא כופרא כפרה הוא ואינו נותן אלא פדיון נפשו ואינו קנס. עד כאן:
גמרא לא מיבעיא קאמר לא מבעיא אנסתי דכיון דלא פגים לה כולי האי דין הוא שלא ישלם הקנס על פי עצמו אלא אפילו פתיתי דקא פגים לה טובא שזהו פגם גדול כשאומר שהיא נתרצתה בזנות אימא משלם על פי עצמו קמ"ל. כן הוא הגירסא בכל ספרי ספרד והכי מפרשינן לה אימא כיון דפגים לה כולי האי דאי נדון אותו כאילו הוי ממונא וישלם קנסא קמ"ל דלא. ויש שגורסין בענין אחר אימא לא משלם קמ"ל. וכן גרס רש"י ומפרש דאבושת ופגם קאי וה"ק אימא משלם הבושת והפגם על פי עצמו ולא נאמין אותו דלאו כל הימנו שיפגום בת אחרים ויאמר שזנתה לדעתה קמ"ל דנאמן הוא ומשלם הבושת והפגם על פי עצמו. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. והגאונים גרסי בספרי ספרד וז"ל לא מבעיא קאמר לא מבעיא אנסתי דלא קא פגם לה פי' שאינה מתזלזלת כל כך ואין רוב בני אדם בדלין ממנה הואיל ואנוסה היתה דאינו משלם קנס ע"פ עצמו אבל פתיתי דקא פגים לה אימא משלם הבושת והפגם על פי עצמו קמ"ל. ע"כ מליקוטי הגאונים ז"ל:

רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר"ש אף בושת ופגם אינו משלם על פי עצמו. קשיא להו בתוספות דלקמן בריש נערה מייתי הא דתנן בפרק שבועת הפקדון [לו ב'] אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן ואחר כך הודה חייב ר"ש פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו אמרו לו אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בושת ופגם על פי עצמו ואמרינן בגמרא לקמן בפרק נערה דבהכי פליגי דלר"ש כי קא תבע קנסא קא תבע ומודה בקנס פטור ורבנן סברי כי קא תבע בושת ופגם קא תבע משמע דלר"ש אי דקא תבע בושת ופגם מחייב ליה קרבן שבועה ואי אינו משלם בושת ופגם על פי עצמו מאי שנא בושת ופגם מקנס. ותירצו בתוספות דר"ש אמתני' דהכא קאי דהוא פתח תחלה ואמר פתיתי את בתך ושניא ההיא דשבועות דהאב תבעו תחלה ואף על גב דהכא בשמעתין אמרינן דאף על גב דניחא ליה לאב אינו משלם על פי עצמו משום בני משפחה ואי אפשר דליכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה מכל מקום לא הוציא הוא הלעז אלא האב דתבעו תחלה ובודאי ניחא להו לכל בני המשפחה שישלם מאחר שהאב תבעו ולא שייך למימר לאו כל הימנו וכו' אבל הכא דהוציא הלעז איהו איכא למימר דלאו כל הימנו שיפגום בתו של פלוני ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל לא כל הימנו. שיוציא עליה לעז וכו'. ועוד אומר רשב"א ז"ל דההיא דלקמן איכא לאוקמי בבת גרים וניחא לה לדידה ולאביה דליכא למימר דילמא איכא חד במדינת הים דלא ניחא ליה. ועוד משמע לי מלשון רש"י ז"ל דדוקא דאומר פתיתי הוא דקאמר ר' שמעון דאינו משלם בושת ופגם על פי עצמו שכתב לא כל הימנו. שיוציא עליה לעז מזנה בעיר. ע"כ. אלמא דוקא באומר פתיתי דמוציא עליה לעז מזנה בעיר הוא דאינו משלם בושת ופגם על פי עצמו אבל אנסתי דאין כאן לעז מזנה בעיר משלם בושת ופגם על פי עצמו הילכך לקמן בפרק נערה דקתני תרתי אנסתי ופתיתי וכו' ופרש"י ז"ל אנסתי או פתיתי איכא למימר דכי אמרינן לקמן בפרק נערה דפליגי במאי קא תבע אי תבע קנס או בושת ופגם היינו דוקא באנסתי אבל בפתיתי אפי' תבע בושת ופגם נמי אינו משלם על פי עצמו ומעתה אפילו אי תפרש דר"ש בן יהודה קאי אמתני' דשבועות אין אנו צריכין לפרש דתרי תנאי אליבא דר"ש דמתני' מיירי באנסתי וברייתא דהכא מיירי בפתיתי ומיהו התו' ז"ל לא פירשו כן כנ"ל:

סתם שורים לאו בחזקת שימור קיימי. פי' לאו דס"ל דקיימי בחזקת נגחנים דהא סוגיין בכוליה תלמודא דקרן תמה משונה הוא אלא ה"ק דאף על גב דלאו אורחיה להזיק תדיר מכל מקום לאו בחזקת משומר קאי שלא יהא צריך לשמרו כיון דלפעמים שהוא מזיק. הריטב"א ז"ל:
ורחמנא הוא דחס עליה וכן חס במקצת אבל שאר נזקין כשן ורגל שהן פטורין בר"ה בבור פטר אדם וכלים ובאש פטר בו את הטמון. הרא"ש ז"ל:
תנן הניזק והמזיק בתשלומין דרך התלמוד לפתוח במשנה דקיימינן בה ברישא והכי נמי דרך התלמוד דכי פריך ממשנה או ברייתא דמדוכתא אחריתי קאמר בלשון מיתיבי הקושיא הראשונה ושוב אומר ת"ש והכא בשמעתין פתח להקשות בלשון תנן אף על גב דהויא מדוכתא אחריתי ושביק מלפתוח ממתניתין דקיימינן בה משום דהך פלוגתא שייכא במסכת בבא קמא ופתח לאקשויי ממשנה דבבא קמא ופתח בלשון תנן כאילו קיימינן במסכת בבא קמא והאי שמעתא גופה וכולה הך שקלא וטריא איתא נמי במסכת בבא קמא בסוף פרק ראשון וזהו שכתב רש"י ז"ל תנן. בפ"ק. ע"כ כנ"ל:
הניזק והמזיק בתשלומין. פי' משמע דשניהם מפסידין בשוה והילכך קס"ד דקא מיירי בשעה שאירע הנזק דבאותה השעה שניהם מפסידין ניזק מפסיד פלגא ומזיק פלגא ולא מיירי בשעת התשלומין כדאסיק כי אוקימנא לה בפחת נבלה וכדבעינן למכתב בס"ד לא אתיא שפיר דמשמע דבשעת התשלומין מפסיד הניזק כמו המזיק והא ליתא אלא דבשעת ההיזק הפסיד הניזק מכל מקום שייך ניזק בתשלומין דמפסיד פלגא בממוניה דאנו פוטרין את המזיק בדמי פלגא אף על גב דהיה הדין נותן שישלם כוליה והא אתא לאשמועינן דממונא הוי ולא קנסא וכי מודה ביה מחייב אלא למ"ד פלגא נזקא קנסא אף על גב דסוף סוף הרי מפסיד פלגא דהרי שורו שחוט לפניו מכל מקום בשעת התשלומין הרי מרויח ולא מפסיד הא למה זה דומה למי שנאבדו לו מאה דינרין ובא אחד מן השוק ונתן לו במתנה חמשים אף על גב דאכתי מפסיד חמשים מכל מקום הרווחה מקרי ולא פסידא דהרי אבודין היו כל המאה ובא זה ונתן לו במתנה חמשים הכא נמי דכוותה בשעת הנגיחה היה נפסד כל דמי שורו ושלא כדין חייבנו לזה שישלם מחצה וכיון שכן מה מפסיד הניזק בתשלומין ועיקר אתמהה היינו מאי דקאמר בתשלומין איתיה וכן פרש"י ז"ל דאילו פסידא הא ודאי דמגיע פסידא לניזק כמו למזיק אפילו למ"ד קנסא ומיהו בתשלומין ליתיה כלל וכדכתיבנא כנ"ל:

הקשו בגליון תוספות במסכת ב"ק פ"ק אמאי לא אוקמה בחצי נזק צרורות ושייך ניזק בתשלומין דנימא בדין הוא דלישלם כוליה כדין רגל שמשלם נזק שלם ואתאי הלכתא ואמרה דלא משלם אלא חצי נזק כי היכי דאמרינן לענין שור למ"ד ממונא בדין הוא דבעי לשלומי כוליה [וכו'. דלא דמי דבשלמא גבי שור שייך לומר דבדין הוא דלישלם כוליה] תדע שהרי אם הועד בו היה משלם כוליה אבל גבי חצי נזק צרורות אפילו אם הועד מאה פעמים אינו משלם אלא חצי. עוד תירץ ה"ר שמואל ז"ל דלא ניחא ליה לאוקמיה בצרורות דאכתי לא איירי בה והאריך ליישב תירוץ זה שם בפ"ק בבבא קמא. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל תנן. בפ"ק. פי' אף על גב דמתניתין דהכא דקתני זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק וכו' תריצנא לה בחצי נזק צרורות כדאיתא לקמן היינו משום דלא איתניא בדוכתא ואפשר דקתני יתר על מה שהזיק משום חצי נזק צרורות אבל הך מתני' דמתני' בבבא קמא והתם מייתי כל דיני הנזקין על הסדר אין לנו לומר דקתני הניזק והמזיק בתשלומין משום חצי נזק צרורות דאכתי לא איירי בה עד לבתר הכי לאחר כמה משניות בפרק שני. כן נראה לי:
עוד הקשו שם דנוקי לטורח נבלה. ותירצו דליכא לאוקמה אלא בדבר שהוא בגוף התשלומין ולקמן נתרץ קושיא זו בענין אחר בסייעתא דשמיא:

עוד כתבו הקונטריסין שם בבבא קמא דליכא לאוקמה בהפקיר והקדיש דאי' ההיזק כולו לניזק. ואם תאמר הקדיש חציו כו'. קשה יאמר רבותא הניזק בתשלומין וכן נשיב אם הנזק במקצת. עוד מקשינן אדמשני חד בתם אמאי לא משני חד בבור וחד בקרן. ויש לומר דנראה לספר שקאי על כל היזק דבמשנה כלומר על כל מועד דשור שן ורגל נמי. ע"כ:

לא נצרכה אלא לפחת נבלה פי' דהוי כוליה דניזק. ואם תאמר אכתי היכי שייך בתשלומין דהא כיון דקנסא הוא כל מאי דשקיל ניזק דלאו דידיה שקיל. ויש שתירצו דהשתא בפחת נבלה דמועד מוקמינן מתניתין ואידך דתשלומי נזק מוקמינן בתם אבל רש"י פי' בסמוך דההיא דתשלומי נזק מיירי במועד דקתני בה שמשלם תשלומי במיטב הארץ ולדבריו ז"ל יש לפרש דהכא כיון דאמר רחמנא שישלם חצי נזק ועבדיה שותף בנבלה כדכתיב וגם את המת יחצון אף על גב דמשום קנסא היא כי אפחתיה לניזק מההוא חצי נזק על ידי פחת נבלה ונמצא שאינו גובה חצי נזקו כמו שגובה ניזק דעלמא הא שייך שפיר בתשלומין. ומכל מקום צריכין אנו ליישב למ"ד דהא מיירי במועד ואידך בתם כדפריש ה"ר שמשון ז"ל הא האיך אפשר כיון דבאידך קתני במיטב הארץ. ויש לומר דבבבא קמא אמרינן חבתי בנזקו לא קתני אלא חבתי בתשלומי נזקו תנינן להא דתנו רבנן תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלים בנבלה ובמתני' דחבתי בנזקו דעלה סמכינן לא תנן ביה מיטב הארץ הילכך שפיר איכא לאוקמה בתם. הריטב"א ז"ל:
והרשב"א ז"ל פירש כפירוש הר"ש ז"ל וז"ל לא נצרכה אלא לפחת נבלה פי' לאו בתם קא מיירי אלא במועד ומאי הניזק בתשלומין דקתני לומר שמטפל בנבלה ואי אפשר לפרש בתם דכ"ש דאיכא למפרך למ"ד פלגא נזקא קנסא השתא דלאו דידיה קא שקיל בתשלומין איתיה אלא ודאי כדפרישנא. ע"כ:
אבל התוס' פי' וז"ל לא נצרכה אלא לפחת נבלה אף על גב דלאו דידיה שקיל מכל מקום כיון דזכי ליה רחמנא חצי נזק חשבינן ליה בתשלומין מה שפחתה הנבלה ע"כ. פי' דהוה ליה כמי שאבד לו מנה ובא אחד ונתן לו במתנה חמשים אף על גב דבחנם באו לו אלו החמשים מכל מקום אם יפסיד מאלו החמשים אפילו פרוטה הפסיד מקרי דהא כבר זכה בחמשים והכא נמי אף על גב דבחנם נוטל פלגא נזקא מכל מקום כיון דכבר זכי ליה רחמנא כל מאי דמפחית מהא כאילו מפסיד מדיליה חשיבא. שם מצאתי להרשב"א ז"ל בחדושיו לב"ק שפירש כן וז"ל לא נצרכה אלא לפחת נבלה דכיון שזכתה לו תורה תשלומין המחצית הרי זה כאילו זכה משעת המיתה בחצי הנזק וכל שפחת לו לאחר כן בפחת הנבלה הרי הוא כאילו הוא בתשלומין. הא קמן להדיא דשניה פירושו התם בב"ק מהכא בשמעתין. עוד הקשו בתוספות אמאי פחת נבלה כוליה למזיק לימא ליה ניזק למזיק קרנא דתורך קבירא ביה כדאמרינן בשילהי המניח גבי כחש בשעת העמדה בדין. ותירצו דהתם ודאי שייך למימר הכי משום דלא נהרג השור אלא הוכחש מחמת המכה ואין למכור את שורו בשביל כך שסבור שיתרפא ויבריא אבל הכא שמת השור היה לו למוכרו מיד שיודע שתפגום הנבלה ותסריח. וכן תירץ הרשב"א ז"ל בפרק המניח וז"ל דא"ל קרנא דתורך קבירא ביה. ואם תאמר דאם כן כי פחתה נבלה אמאי הוי פחת לניזק לימא ליה קרנא דתורך קבירא ביה לא היא דשאני התם דהוה ליה לזבונה מיד דאין דרך להמתין על הנבלה אבל הניזקין דרכן להמתין עליהם שמא יתרפאו וישביחו. ע"כ:

אבל הראב"ד ז"ל תירץ שם בפרק המניח דהכא ליכא למימר קרנא דתורך וכו'. דיוקרא וזולא ממילא הויא אבל התם כיון דחי הוא ולאו מיוקרא וזולא הוא אלא מתוקף המכה הוא מכחיש חייב דא"ל קרנא דתורך וכו' ע"כ. נמצינו למדין לפי שיטה זו דהיכא דפחת הנבלה הויא מחמת יוקרא וזולא שנתזלזל הבשר ומיהו הנבלה לא נשתנתה כלל הוא דהויא הפחת לניזק אבל היכא דפחת הנבלה לא הויא מחמת יוקרא וזולא אלא מחמת שנפגמה ונסרחה הנבלה הפחת למזיק דא"ל ניזק קרנא דתורך קבירא ביה ואילולי קרנא דתורך שהמית שורי לא היתה מסרחת ונפגמת ובהכי מיתרצא נמי גם קושיא קמייתא דכיון דהיכא דנפחתה הנבלה מחמת סרחון ופגם הפחת למזיק אלמא דפלגא נזקא משלם בעי לשלומי ליה בשעת העמדה ולא לפחות ליה לניזק מידי אם כן מחמת זולא נמי היה הדין נותן שיהיה הפחת למזיק ולא לפחות לניזק מידי דפלגא נזקא בשעת העמדה בדין זכי ליה רחמנא לניזק ואף על גב דיוקרא וזולא ממילא הויא מכל מקום אילולי קרנא דתוריה הוה ממתין על שורו עד שיתייקר ועכשיו שמת שורו צריך למוכרו מיד ואפ"ה אשמועינן תנא דפחת נבלה דמחמת זולא דניזק הוי והילכך שפיר איתיה ניזק בתשלומין דהא אנו מפחיתין מזכותו דזכי ליה רחמנא. אבל התוס' ז"ל לא פירשו כן אלא דאין לו שום זכות כלל בזה דפלגא נזקא דבשעת מיתה הוא דזכי ליה רחמנא ולא בשעת העמדה בדין ומכל מקום כיון דסוף סוף זכי ליה רחמנא חצי נזק חשבינן ליה בתשלומין וכדכתיבנא כנ"ל:
עוד יש לי לפרש שמעתין בענין אחר דעיקר קושיין דמעיקרא דאקשינן למ"ד פלגא נזקא קנסא היינו קושיית פשיטא וה"ק השתא דלאו דידיה קא שקיל בתשלומין איתיה פי' מאי אתא לאשמועי' דהניזק איתיה בתשלומין פירוש דמפסיד פלגא והרי אפילו מה שנוטל בחנם נוטל והיה לו להפסיד הכל השתא דלא מפסיד אלא פלגא קרית ליה משלם והרי אינו אלא מרויח ולא משלם ומאי אתא תנא לאשמועינן במאי דמפסיד פלגא ומיהו לשון בתשלומי לא קשיא ליה דהא שפיר מצינן לפרש לה לשון הפסד ומשני לא נצרכה אלא לפחת נבלה והשתא טובא אתא לאשמועינן תנא דמתניתין בפחת נבלה דניזק הוי ובבבא קמא יליף לה מקראי כדאיתא התם. והיינו דנקט בשינוייה לא נצרכה וכו' דאלמא קושיא דפשיטא אתא לתרוצי והכין רגילנא לתרוצי בכל דוכתא דתלמודא קא מהדר בלשון לא צריכא דלתרוצי קושיית פשיטא קא מהדר וכך קבלנו ממרנא ורבנא הרב הגדול הר"ד בא"ז ז"ל. והילכך עיקר שינוייה היינו לשנויי דאשמועי' תנא רבותא ואף על גב דלישנא דבתשלומין לא דייק שפיר דמ"מ דלאו דידיה שקיל הא איכא לפרושי דמאי בתשלומין היינו בפסידא דשניהם מפסידין בדבר וכדפרש"י ז"ל בריש שמעתין ובהכי רהטא כל לשונותיו של רש"י ז"ל. והשתא נמי מתרצא שפיר אידך קושיא דקרנא דתורך קבירא ביה דכיון דלא דייקינן לישנא דבתשלומין אלא דלשמועינן תנא רבותא הילכך ברבותא כל דהוא סגי ודוקא בפחת נבלה הוא דאיירי תנא וכדאשמועינן קראי דמינייהו ילפינן פחת נבלה בב"ק דבנבלה דוקא מיירי קראי ולא בנזקין כדכתיב מכה נפש בהמה ישלמנה וכתיב אם טרוף וגו' וכתיב והמת יהיה לו כדאיתא התם בפרק קמא דבבא קמא. ומיהו השתא דבעינן לדיוקי לישנא דבתשלומין אלמא דבעי תנא לאשמועינן דהניזק שייך בתשלומין דבכל תשלומין אפילו דניזקין הניזק נמי משלם והילכך קשיא מההיא דפ' המניח. וכבר תירצו התוס' הכל ולפי שאין כאן מקום סוגיא זו אקצר וכבר כתבתי בה במקומה שם בפרק קמא דב"ק ועוד אכתוב בה שם בעזר העוזר האמתי:
ואם איתא ליתני נמי האי כלומר שהתם אין משלם על פי עצמו והמועד משלם על פי עצמו ומהדרינן תנא ושייר ופרכינן מאי שייר דהא שייר פי' דלאו אורחיה דתנא לשיורי חדא בלחוד ומהדרי' שייר חצי כופר פי' דהוה ליה למתני שהתם פטור אפילו מחצי כופר והמועד חייב בכופר שלם:

ג"ה אי משום חצי כופר לאו שיורא היא הא מני ר' יוסי הגלילי היא. לכאורה נראה דפירכא הוא דפריך דשינויא דשנינן לאו שינויא היא דהא מני רבי יוסי הגלילי אבל אין לפרש כן דמנא לן דר' יוסי הגלילי היא דנפרוק הכי אבל הנכון דכי פרקינן שייר חצי כופר שניין קושין והוה ליה האי פירוקא פירכא לאידך דכיון דשייר חצי כופר על כרחך שייר מידי אחרינא דאי לא מאי שייר דהאי שייר ואית לן לומר דשייר שהתם אינו משלם על פי עצמו ותיובתא דמ"ד פלגא נזקא ממונא ומשום הא מהדרינן דאי משום חצי כופר לאו שיורא היא עד דנימא למ"ד פלגא נזקא ממונא מאי שייר דהאי שייר דאיכא לדחויי דהא מני רבי יוסי הגלילי היא ואיכא נוסחי דגרסי בהדיא ואידך אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא ואתיא פשוטה כי האי פירושא דפרישנא. הריטב"א ז"ל:
והרא"ש ז"ל כתב וז"ל אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא. תימא דדחק לאוקמי כרבי יוסי הגלילי לאקשויי למ"ד פלגא נזקא קנסא. ויש לומר דלא אתא למימר אלא דלא תקשי למ"ד פלגא נזקא ממונא מאי שייר דהא שייר ולדידיה לא שייר אלא חצי כופר ופירשו כמו ואידך אי משום חצי כופר וכו' וכה"ג בנזיר בפרק ג' מינין גבי שייר בין הבינים ובסוכה בסוף החליל גבי תקיעות. ורבינו שמחה היה מפרש בלשון קושיא אי משום חצי כופר לאו שיורא ואכתי מאי שייר דהא שייר פי' דהא לא קתני מה בין תם למועד אלא מה ששניהם משלמין ומועד משלם יותר מתם אבל חצי כופר לאו שיורא היא דלא נחת למתני מאי דאיכא במועד וליכא בתם כלל כגון כופר ומשני הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר שייך כופר בתם וכיון דשייך בה כופר שפיר הוי שיור ומועד משלם כופר שלם ותם חצי כופר ע"כ:
וז"ל הראב"ד ז"ל בחידושיו לב"ק פ"ק ואחד מרבותי היה מתרץ משום דכל היכא דאמרי' תנא ושייר שינויא דחיקא היא ומוטב לאוקמה כיחידאה ולא לשבשה לאוקמה כרבים ותנא ושייר דמדנחית תנא למנינא אמאי משייר ואנו רגילים לתרץ משום דאיכא קושיא לאידך דאי רבנן ושייר חצי כופר קשיא ליה לאידך מאי שייר דהא שייר ואיהו דקא מתרץ לה כרבי יוסי הגלילי ולא שייר מידי ואי קשיא לך לאידך נמי הא שייר דמי ולדות הא לאו קשיא היא דמועד נמי לא משלם ליה כדאיתא בפירקין דלקמן אלא הא קשיא דשייר נמי דמי עבד ולא הוה צריך לאוקמה כרבי יוסי הגלילי ברם נראה דברי המתרץ הראשון ורבי יוסי הגלילי דסבירא ליה תם משלם חצי כופר סבירא ליה תם משלם נמי דמי ולדות ואז לא שייר ולא כלום. כנ"ל מלשון הראב"ד ז"ל בפרק קמא דבבא קמא:

דף מא עמוד ב

הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר ואם תאמר מכל מקום ליתני שהתם משלם חצי כופר ומועד כופר שלם ויש לומר שזו כבר תרגמה רש"י ז"ל דזה בכלל מה שאמר התם משלם חצי נזק ומועד נ"ש ואם תאמר והיכן שמעינן ליה לרבי יוסי הגלילי סברא זו דר' אלעזר דסבר דתם אינו משלם כופר דנפקא ליה מדכתיב ובעל השור נקי נקי מחצי כופר ואשכחן לר' יוסי הגלילי דדריש נקי מדמי ולדות ואם כן אית ליה דתם משלם חצי כופר ואיכא למידק דדילמא לר' יוסי הגלילי תם פטור מן הכופר ולא צריך קרא מן הטעם שהשיב ר' עקיבא לר' אליעזר והלא הוא עצמו אינו משלם אלא מגופו הביאו לב"ד וישלם לך ואע"פ שהשיב לו רבי אליעזר אין דינו אלא כשהמית על פי בעלים או על פי עד אחד שאין השור בסקילה הרי לא חזר בו רבי עקיבא דסבירא ליה כדרבא דאמר כל זמן שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין את הכופר ואף כן אפשר לרבי יוסי הגלילי לכך פי' ר"י ז"ל דהא ודאי אפשר דרבי יוסי הגלילי כרבי עקיבא סבירא ליה כדאמרן ותם פטור מן הכופר והכא לא דק ונקט חד מן תנאי דאפשר דסבירי להו דתם משלם חצי כופר ולכשת"ל דלרבי יוסי פטור הא איכא ר' טרפון דסבירא ליה הכי דהא אשכחן ליה בשילהי כיצד הרגל שחייב שור תם כופר שלם בחצר הניזק משום דס"ל משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם וא"כ בר"ה משלם חצי כופר דליכא תם דברשות הרבים פטור וברשות הניזק נזק שלם והא דלא אמרינן הא מני ר' טרפון היא יש לומר דמשום דתנן הכא שהתם משלם חצי נזק ומשמע אפילו בחצר הניזק ודלא כרבי טרפון א"נ דכיון דלר' אליעזר נקי מחצי כופר ור' יוסי הגלילי איירי בההוא קרא ודריש נקי מדמי ולדות ולא השיב לר' אליעזר כלום כמו שהשיב רבי עקיבא משמע טפי דס"ל דתם משלם חצי כופר ואורחא דתנא הוא בהכין דלא דייק הכי ונקט תנא במקום תנא. ע"כ הריטב"א ז"ל. וכבר הארכתי בזה בב"ק פ"ק שכתבתי שם לשון הרשב"א ז"ל ולשון תוס' שאנץ ולשון תוס' רבי' ישעיה. ע"ש:
מאי לאו בתם כלומר ורבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר וסיפא דקתני עבדו של פלוני אינו משלם על פי עצמו הא על פי עדים משלם ר' יוסי נמי הוא דמחייב ליה בכופר ודמי עבד ואיכא דמוקי לה אליבא דרבנן ולאו בכופר של עבד אלא בדמי חורין ודמי עבד דאע"ג דפטר ליה מכופר ושלשים של עבד מדמים לא פטרי ליה. וליתא דבב"ק מוכח מילתא דפטור לגמרי מדאקשי ליה רבי עקיבא לר' אליעזר דאמר פטור מחצי כופר הא אין משתלם אלא מגופו הביאהו לבית דין וישלם לך ונימא ליה ולטעמיך דמים דקא משלם מהיכא קא משתלמי. הראב"ד ז"ל. הרשב"א ז"ל:
וכן פרש"י ז"ל דכר' יוסי הגלילי מוקי לה ואם תאמר וכי מוקי לה כרבי יוסי הגלילי כדי לאקשויי ויש לומר לפי שיטתו של רש"י ז"ל דפי' לעיל דכי קאמר אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא דהיינו פירכא הלכך איכא לפרושי דמאן דקאמר האי ת"ש לאו היינו ניהו מאן דפריך ת"ש דלעיל דהא כיון דכבר אקשי ליה מת"ש דלעיל לפי דיחויו למה ליה לאקשויי תו אלא אחרינא הוא דפריך אמאן דפריך ת"ש דלעיל וה"ק כיון דמדר' יוסי הגלילי קא פרכת למה ליה לאקשויי ע"י עקיפין הוה ליה לאקשויי מהך מתני' להדיא כיון דסוף סוף לא פריך אלא מדרבי יוסי הגלילי כנ"ל:

לפלוג וליתני בדידה בד"א במועד וכו'. והקשו בתוספות בסוף פ"ק דב"ק דהיכי הוה מצי למימר הכי אבל בתם אין משלם ע"פ עצמו דמשמע דע"פ עדים משלם כשהמית שורו את פלוני דילמא לא סבר כרבי יוסי הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר ותירץ ה"ר מאיר דהכי פריך אדתני סיפא עבדו של פלוני דהשתא לא תנא בסיפא אלא חד מהנך תרתי דרישא דברישא תנא המית שורי את פלוני או שורו של פלוני ובסיפא לא תנא אלא עבדו של פלוני וגם דלג מבן חורין לעבד לפלוג בדידיה בחד מינייהו בשור ליתני בסיפא המית שורו בד"א במועד אבל המית שורו של פלוני בתם אינו משלם ע"פ עצמו. הרא"ש ז"ל וכן כתב בסוף פ"ק דב"ק וז"ל שם ותירץ (שם) הר"מ דהכי פריך דברישא קתני תרתי המית שורי את פלוני או שורו של פלוני דהיינו מיתה ונזיקין ובסיפא לא איירי אלא בחדא דהנך תרתי דרישא במיתה ועוד דרישא איירי בבן חורין וסיפא בעבד וא"כ סיפא לא איירי מעין רישא כלל ולפלוג וניתני בדידה חדא מהנך דרישא והכי ליתני המית שורי תם שורו של פלוני אינו משלם על פי עצמו. ע"כ:
וז"ל ה"ר ישעי' שם לפלוג וליתני בדידה תימא היכי הוה מצי למתני אבל בתם אינו משלם על פי עצמו הא הוה משמע למידק הא בעדים משלם ואף בהמית שורי את פלו' משלם בכופר ואנן אמרינן לעיל דמ"ד פלגא נזקא קנסא לא סבר לה כרבי יוסי הגלילי דמסיק לדידיה שייר חצי כופר. וי"ל דה"פ לפלוג בהמית שורי שורו של פלוני דבההוא על פי עדים משלם. ע"כ:
וכתבו תלמידי הר"י ז"ל בקונטריסין מסכת קמא דלא נהירא הך תירוצא דאם כן לישני דבעל המשנה רוצה לחלק הכל אם המית אדם ולא היה לו להזכיר מועד ע"כ. והא כתיבנא לעיל דרש"י ז"ל פי' דהך ת"ש אליבא דרבי יוסי הגלילי קא אתיא וכדפרישנא הלכך פריך שפיר לפלוג וליתני בדידה דהשתא לא קא מפליג אלא בעבד דהיינו במיתה לבד ושביק לחלק בהמית שורו של פלוני נפלוג בדידה בבן חורין ובבהמה נמי פירש דהך חילוקא דתם ומועד קאי אתרתי דרישא וניחא דכי קתני בד"א קאי אגזרה דתרווייהו וה"ק בד"א דמשלם על פי עצמו במועד וכו'. וכך פרש"י ז"ל. ואילו לפי' הר"מ וה"ר ישעיה ז"ל בעינן לפרושי דה"ק בד"א דהיכא דהמית שורי את שורו של פלוני דמשלם כו' דהא אחדא לחוד קאי ומיהו קשה לשיטת רש"י ז"ל דמאי קא משני כולה במועד קא מיירי והא עדיפא טובא אידך חילוקא דקאי אתרתי בבי דרישא ולזה האריך רש"י ז"ל וכתב כולה במועד קא מיירי במועד אתא לאשמועינן דאף הוא יש בו חלוק דאיכא ביה מידי וכו' ע"כ. ומ"מ משמע מתוך פירושו דקא משני דליכא שום עדיפותא בין הך חילוקא דמועד לתם לעבד ובן חורין והלכך ליכא לאקשויי נפלוג וליתני בדידה כנ"ל:
כולה במועד קא מיירי פי' דבמועד ניחא ליה טפי לשנויה כולה. הריטב"א ז"ל:

ת"ש זה הכלל כל המשלם יתר על מה שהזיק וכו'. ואם תשאל למ"ד פלגא נזקא ממונא אמאי לא תני כל שאינו משלם יותר ממה שהזיק משלם על פי עצמו. תשובתך לא תני זה הכלל אלא לאתויי אונס ומוציא ש"ר וכמו שכתבו התוס' לעיל והיכי הוה מצי למתני כל שאינו משלם כו' משלם על פי עצמו והא אנן בעינן לאתויי הני דלא קא משלמי על פי עצמו דלא הוזכרו במשנה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל יתר על מה שהזיק. כגון נגיחת עבד וכן אונס ומפתה ומוציא ש"ר ותשלומי כפל וכו' כנ"ל. ואפשר דמ"ה כי פריך בסמוך ליתני זה הכלל כל שאין משלם במה שהזיק אינו משלם על פי עצמו לא גריס רש"י ז"ל זה הכלל דלשון זה הכלל דמשמע דבעי לכיולי כגון הני דתני במתני' ומתני' כולה לא איירי אלא ביתר ממה שהזיק ואילו בפחות ממה שהזיק מתני' לא איירי כלל כנ"ל:

אבל פחות מאי אינו משלם וכו'. פי' דכל פחות אינו משלם דומיא דיתר ומשני לקמן דלא הויא דומיא דיתר ממה שהזיק משום דאיכא פחות ממה שהזיק דהלכתא גמירי לה פי' קא חדית ליה דהלכתא גמירי נמי דממונא הוא ומשלם על פי עצמו. ומיהו הרשב"א כתב בפ"ק דב"ק וז"ל הא דאמרינן כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה [דממונא הוא לא פסיקא ליה, איכא למימר דהא דקאמר דהלכתא גמירי לה אכולה מלתא הדר כלומר דהלכתא גמירי לה] דאינו חייב אלא חצי נזק ועוד דממונא הוא ולא קנסא אע"ג דאינו משלם אלא חצי נזק. ויש לי לפרש עוד דהלכתא גמירי לה אחצי נזק בלחוד קאי כלומר הא איכא חצי נזק צרורות דגמירי לה הלכתא היא דלא משלם כמה שהזיק ואיהו ודאי לכ"ע ממונא הוא דהא כי אורחיה הוא כנ"ל והוא הנכון. ע"כ:

כיון דאיכא חצי נזק צרורות כו'. ומ"ה פסיק ליה כמ"ד פלגא נזקא קנסא דאדרבה השתא קשה למ"ד פלגא נזקא ממונא אמאי לא תני כל שאינו משלם יותר ממה שהזיק משלם על פי עצמו. ה"ר ישעי' ז"ל בתוספותיו לקמא ואנן הא תריצנא לה לעיל שפיר וטעמיה דמ"ד קנסא כבר האריך בה רש"י ז"ל וטעמא דמסתבר הוא דוק ותשכח:
ה"ג השתא דאמרת פלגא נזקא קנסא כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכיל לתרנגולי משונה הוא ולא מגבינן בבבל ול"ג לא משלם אלא חצי נזק ולא מגבינן בבבל דמהאי לישנא הוה משמע דלמ"ד קנסא לא משלם אלא חצי נזק אבל למ"ד ממונא משלם נזק שלם ואינו דאדרבה למ"ד קנסא משלם חצי נזק מיהא דילפינן לה מקרן תמה דמשונה הוא ומשלם חצי נזק אף אלו משונין ומשלמין חצי נזק אבל למ"ד ממונא ואורחיה הוא הני דמשונין מנא לן דמשלמין אלא ודאי מפטר פטור. הרשב"א ז"ל בפ"ק דב"ק:
וז"ל הריטב"א ז"ל והא דאמרינן והשתא דאמר פלגא נזקא קנסא היינו משום דבעי למימר דלא מגבינן ליה בבבל דאין קנסות נגבין בבבל כלל דאילו למ"ד פלגא נזקא ממונא מגבי' לה בבבל ואף על גב דמדאורייתא סמוכין בעינן מכל מקום עבדינן שליחותייהו כדעבדי' בהודאות והלואות ובגיטין וכדאיתא בסנהדרין ובפרק החובל ובפרק בתרא דגיטין והא דתנן בפרק קמא דסנהדרין נזק וחצי נזק בג' ופרישנא בשלשה סמוכין ואוקימנא אפילו למ"ד פלגא נזקא ממונא התם בנזקי שור וכיוצא בו דלא שכיחי שהבעלים משמרין אותם שצריכין לעבודה מה שאין כן בכלבא ושונרא דאיידי דלא נטרי להו שכיח היזקייהו טפי ובכל מילתא דשכיח ואית בה חסרון כיס עבדינן שליחותייהו כדאיתא בפרק החובל והיינו דנקטינן סתם חצי נזק תימא והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא לא מגבינן ליה בבבל כנ"ל ובמקומה פירשתי יותר מזה בס"ד. ע"כ:
רברבי י"א שאין הפרש בין גדולים לקטנים אלא בתרנגולים אבל בכבשים לעולם אין דרך הכלבים בכך וכן דעת גדולי המחברים ז"ל. הרב המאירי ז"ל בפ"ק דב"ק ורש"י ז"ל בפ"ק דב"ק חולק להדיא ע"ש:
לא מגבינן בבבל מ"מ משלמין במה שנהנו כשן בר"ה דפטור ומשלם מה שנהנית. הרשב"א ז"ל בפ"ק דב"ק:
ואי תפס לא מפקינן מיניה פר"ת ז"ל כשתפס המזיק עצמו ונראין דבריו בזה ובכל נזקי שור תם שאינו גובה אלא מגופו אבל בשאר קנסות שגובין מכל נכסי המזיק כל מאי דתפיס לא מפקינן מיניה. הריטב"א ז"ל. ומהריב"ן ז"ל כתב בחידושיו לקמא פ"ק וז"ל ומורי הרב היה אומר דאפי' אי תפס מידי אחרינא לא מפקינן ודוחק הוא להעמיד שתפס כלב או חתול והא לא קשיא שמא יגזול כל אשר לו ולכי גזל יותר ממה שהוזק אין מוציאין מידו דהא ודאי ליתא דמה שאנו אומרין אין דנין דיני קנסות בבבל ה"מ אי לא תפס אבל אי תפס יותר מחובו בהכי הוי גזלן ודיני גזלות דנין בבבל כדמוכח בריש המניח דשלח רב חסדא לרב נחמן וכו' עד קנסא קא מגבת בבבל משמע דוקא קנסא לא מגבי' אבל דיני גזלות דנין כדמוכח התם. ע"כ:

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל קי"ל כמ"ד פלגא נזקא קנסא ואינו משלם ע"פ עצמו והרבה כתבו בשם הראב"ד ז"ל שחצי נזק של תם משלם על פי עצמו הואיל וקרן הוא ואינו דומה לשאר קנסות ותמהו עליו מסוגיא זו דהקשו למ"ד קנסא ממה שאמרו המית שורי וכו'. וכן אמרו בפרק ד' וה' אי תם הוה הוה מודינא ומפטרנא ומכל מקום לא כתב דבר זה מעולם והם טעו בנוסח דבריו ומה שכתב הוא שאם כן ב"ד אומרין לו לך ושלם אם הודה אלא שאין כופין אותו משא"כ בשאר קנסות שאין אומרין לו שלם כלל ואי תפס לא מפקינן מיניה אבל שאר קנסות כל שהודה מוציאין מידו אף בתפס כך כתב בתשובת שאלה ואף בזו יש חולקים לומר שאין אומרים לו שלם כלל. כלב שאכל את הכבשים וחתול שאכל התרנגולים משונה הוא והרי היא תולדה של קרן ואע"פ שאמרו בפ"ב אכילה ע"י הדחק שמה אכילה ההיא בדבר שאינו בעל חיים כגון שונרא דאכל תמרי וחמרא דאכל ביניתא אבל כל שבעלי חיים ודאי משונה הוא ואין דנין דיני קנסות בבבל ואם תפס אין מוציאין מידו. ולר"ת דוקא שתפס גופו של מזיק שהרי הואיל ותולד' של קרן הוא בדין תמות ואינו משלם אלא מגופו ואחר העדאה אף אנו מגבין אותו ואצ"ל שאם תפס שאין מוציאין ויש מפרשים שאף אם תפס שאר נכסים אין מוציאין עד שיגבוהו מגופו של מזיק ובקנס של תשלומי כפל אם תפס יש אומרים שאין מוציאין מיהו דוקא כשיעור הקרן אבל אם תפס שיעור הכפל מוציאין [ויש חולקין לומר שאף שיעור הכפל אין מוציאין] אחר שתורה זכתהו. עכ"ל בפ"ק דב"ק:

מדר' נתן דתניא רבי נתן אומר וכו'. אף ע"ג דהך דר' נתן לא מיירי בהיזק כי הך דשמעתין אלא בסכנת נפשות כדמוכח קרא דלא תשים דמים בביתך ובשבת ניחא דמייתי אהך איתתא דנבחא כלבא והפילה עוברה דהתם סכנת נפשות הוי. מהריב"ן בחידושיו לבבא קמא פרק קמא. ולא ידעתי מהו דאנן הכי קאמרינן כיון דנבח זה הכלב כדי שלא ימית גם כן משמתינן ליה למזיק מיהא להרוג אותוכלב ונסלק הזיקיה:
סליק פרק שלישי.