ר"ן על הרי"ף/כתובות/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים


דף יג עמוד א[עריכה]


ואלו נערות:    דוקא נערות משהביאה שתי שערות עד שתבגר והם ששה חדשים בין נערות לבגרות אבל קטנה ובוגרת אין להם קנס:

שיש להם קנס:    אם אנסה אדם נותן לאביה נ' כסף דכתיב ונתן האיש השוכב עמה:

הבא על הממזרת:    בגמ' פריך אבל כשרות לא ומשני פסולות איצטריך לאשמועינן:

נתינה:    מן הגבעונים והיא אסורה לבא בקהל דדוד גזר עליהן כדאמרינן ביבמות (דף עח ב) ועל שם ויתנם יהושע קרי להו נתינים כך כתב רש"י ז"ל אלמא ס"ל דנתינים מדרבנן נינהו וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות איסורי ביאה ולא נהירא דבפרק הערל (דף עו א) אסיק רבא דקרא לא תתחתן בם משתעי בגירות משבע אומות דאמר רבא לאו מילתא היא דאמרי בגיותן לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות כלומר בגיותן כיון דלא תפסו בהו קידושי לא שייך למכתב בהו חתנות אלמא שבע אומות בגירותן מדאורייתא אסירי וה"נ מוכח בפ' המדיר (דף עז א) דאמרינן גבי אלו שכופין אותן להוציא בשלמא לרב אסי דרבנן קתני דאורייתא לא קתני כלומר ומש"ה לא תנן במתני' ממזרת ונתינה אלא ודאי נתינים ושבע אומות אפילו בגירותן מדאורייתא אסירי ודוד שעבוד הוא שגזר על הנתינים א"נ מדאורייתא אינן אסורין אלא אותן בעצמן שנתגיירו אבל בניהם שנולדו אחר גירותן מותרים שהרי לא מנה הכתוב בהן דורות לאיסור ובא דוד וגזר על הנתינים דורות ונתינה דכולה תלמודא היינו אחת מז' עממין שנתגיירה שהיא אסורה מן התורה כדאמר רבא בפ' הערל (דף עו א) דבגרותן אית להו חתנות כלומר ואסירי:

ועל הכותית:    פרש"י ז"ל קסבר כותים גירי אריות הן וישנן בלאו דלא תתחתן בם ולא נהירא דהא אוקימנא בגמ' למתני' כר"מ ובפרק שור שנגח ד' וה' (דף לח ב) אמרי' בהדיא דס"ל לר"מ דכותים גירי אמת הן אלא אע"ג דגירי אמת הן איצטריך לאשמועינן שיש להם קנס דס"ד דליקניסינהו שלא יהא להם קנס שלא יטמעו בהן ישראל כי היכי דקנסינהו מהאי טעמא לענין שור ישראל שנגח שור של כותי פטור כדאיתא התם קמ"ל דלענין קנס לא קנסינהו כדי שלא יהא חוטא נשכר:

ועל השבויה:    ישראלית שנשבית:

פחותה מבת ג' שנים:    דבחזקת בתולה היא שאפי' נבעלה בשביה בתוליה חוזרין:

ועל אשת אחיו:    שקדשה אחיו וגרשה שאין בה מיתה אלא כרת:

ועל אשת אחי אביו:    שנתקדשה לו וגרשה:

אע"פ שהן בכרת הרי אין בהן מיתת ב"ד:    וכרת לא פטר ליה מן התשלומין:

גמ' נערה אין קטנה לא:    דליכא למימר דלמעוטי בוגרת אתא ומתני' רבנן היא דלהא לא איצטריך דמקרא נפקא דנערה ודאי דכתיב באוריי' לא משמע בוגרת ומש"ה מודו בה ר"מ ורבנן אלא ודאי למעוטי קטנה אתא. והרמב"ן ז"ל פי' דאידך מתני' דתנן [דף מ ב] בפירקין כל מקום שיש מכר אין קנס מוכחא דנערה דתנן למעוטי קטנה אתאי:

יש לה מכר:    יש לאביה בה זכייה למכרה לשפחות:

ואין לה קנס:   


דף יג עמוד ב[עריכה]

שהבא עליה אינו חייב קנס:

ואין לה מכר:    כדתניא [נדרים דף עו א] יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת קל וחומר מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר:

מבת שלש שנים ויום אחד:    שהיא ראויה לביאה:

מכר לא:    בתמיה:

אף קנס במקום מכר:    ומשום הכי נקט בת שלש אבל למכור מבת יום אחד עד שתביא שתי שערות:

והני נערות פסולות בני קנסא נינהו:    בתמיה:

נער נערה הנערה:    קראי הכי כתיבי כי ימצא איש נערה בתולה וכתיב בתריה ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה נער והנער כתיבי הכא וקריין נערה והנערה ונערה קמא לא דרשינן כלל דפשיטא דלגופיה אצטריך ומהנערה עבדינן תלתא דרשי דדרשינן מקרא ומסורת [ר"ל נער נערה הנערה. פר"ח] והכי קאמר חד לגופיה כלומר על כרחין אי לא כתיב הנערה הוה ליה למכתב לאביה ומוקמינן חד להכי דלאביה ולאבי הנערה כי הדדי נינהו ובתר הכי דרשינן נערה [הנערה] דהיינו מקרא דהנערה והא דלא דרשי' בנערה קמא מקרא ומסורת [נער נערה] משום דקמא כיון דלאו לדרשא אתא לא דרשי' ביה מידי אבל בתרא דלדרשא אתא דרשינן ביה כל מאי דאיכא למדרש ובגמ' אמרי' דלא סגי לן בדרשה דנער נערה הנערה אלא איצטריך לן נמי למדרש בתולה בתולות הבתולות: ובגמ' [דף לא ב] פרכי' עלה דמתני' מדתנן במכות (דף יג א) אלו הן הלוקין הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה וקי"ל דאינו לוקה ומשלם דמפקינן לה בגמ' מכדי רשעתו במספר משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות ומפרק לה [דף לב ב] ר' יוחנן דמתני' דמכות בשהתרו בו ומלקא לקי ממונא לא משלם ומתניתין דהכא בשלא התרו בו וכיון דליכא מלקות משלם קנס:

תנו רבנן היוצאת משום שם רע כו' לדידן תבעה לן באיסורא:    והפקירה עצמה ולא שמענו לה דכיון דיש עדים שהיתה מחזרת אחר הזנות לאו בחזקת בתולה היא [כך פרש"י ז"ל] והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהלכות נערה דהיינו טעמא לפי שהיא בחזקת שהפקירה עצמה לדבר זה לרצונה ולא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך זו קדשה ואין בה דין קנס ולפי פירושו לא נתחוור לי מאי דקא אמרי' בגמ' בשלמא התם שכיחי פרוצין:

כיון דמהדר אזיופי אימור זיופא זייף:    הוא עצמו לכוין כתב הדומה לכתב ידי העדים שחתם בו ואפשר דאפילו אתו עדים ואמרו כתב ידינו הוא כל שאין זכורים על ההלואה לא מגבינן ביה דהא עבידי סהדי דטעו בהא כדאמרינן בפרק גט פשוט (דף קסז א) בההוא שטרא זייפא דהוה חתים עליה רבא ורב אחא בר אדא ואתו לקמיה דרבא ואמר אין חתימות ידא דידי הוא כו' אבל הרמב"ם ז"ל כתב בסוף הלכות עדות ויראה לי שאם באו עידי השטר והעידו הן בעצמן על כתב ידן גובין בו ומדברי הרי"ף ז"ל שכתב כגון דאתו בתרי ואמרי לדידן אמר לן זייפו לי האי שטרא נראה דלא מרעי שטרא אלא על אותו פלוני מאותו סך שאמרו העדים לדידן אמר לן זייפו לי שטרא מסך פלוני על פלוני אבל שטרות שיש לו אותו פלוני שאינן מאותו סך לא ריעי וכן כל שאר שטרות לא ריעי וכן נראה מלשון רבינו חננאל ז"ל שכתב אי אתו סהדי תרי ואמרי לדידן אמר לן זייפו לי כי האי שטרא איתרע ההוא שטרא ע"כ וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר אבל בנוסחאות שלנו כתוב דאתו בתרי ואמרי לדידהו אמר להו זייפו לי:

מתני' יתרות על בנות ג':    דכיון שראויות לביאה בחזקת הפקר הן ונבעלו בגיותן ושבוייה בשבייתה:

שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש:    הא אם יהיה אסון לא יענש ואע"ג דמתני' מתוקמא בשלא התרו בו וכמו שכתבתי למעלה אפילו הכי פטור מקנס דחייבי מיתות אע"ג שהן שוגגין פטורין מלשלם ובגמ' [דף לה א] ילפינן לה מדתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עלייה לפטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עלייה לחייבו ממון אלא לפטרו ממון:

נערה שנתארסה ונתגרשה:    דאילו ארוסה שלא נתגרשה חייב מיתה וליכא קנס:


דף יד עמוד א[עריכה]

יש לה קנס וקנסה לעצמה. בגמרא מפרשינן טעמיה:

גמ' בא עליה ומתה פטור:    כגון שלא הספיק האב להעמידו בדין עד שמתה:

דתנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה:    אלמא אירוסין אין מוציאין מרשות אב שהרי אין נדריה מופרין עד שיפירו שניהם:

דבגרות ונשואין מפקי מרשות האב:    בגרות מוציאה מרשות האב דלא מצינו שזכתה לו תורה בבתו אלא מכר בקטנות ושאר שבח ממון כגון קנסה ומעשה ידיה בנערות כדילפינן בפרק נערה שנתפתתה (דף מו ב) אבל בבגרות לא אשכחן וכיון דלא זכתה תורה אנן מהיכא תיתי לן לזכותו בשלה ונשואין מוציאין מרשות אב כדאשכחן בהפרת נדרים דכל זמן שלא נשאת אביה מפר ומשנשאת אין יכול להפר ובגמ' [דף לט א] ילפינן נשואין מבגרות דהואיל ובגרות מוציאה מרשות אב ונשואין מוציאין מרשות אב מה בגרות בא עליה ובגרה לעצמה דכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה דמשמע דוקא כשהיא נערה בשעת נתינה אף נשואין בא עליה ונשאת לעצמה אבל אם עמדה בדין קנסה לאביה הוא דמשעת העמדה בדין זכה האב כדתנן בפרקין דלקמן [דף מב ב]:

מתני' בשת ופגם:    במתני' לקמן מפרש להו:

אבל לא את הצער:    דמפותה אין לה צער:

אונס נותן מיד:    לאביה ואע"פ שכונסה:

לכשיוציא:    בגמ' פריך אטו אשתו היא ומפרק לה לכשלא יכנוס דאם כונסה אין נותן קנס כדכתיב (שמות כב) מהר ימהרנה ואם מאן ימאן כו' כסף ישקול אבל באונס כתיב ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה:

שותה בעציצו:    בכלי שבחר לו לשתות בו כלומר על כרחו ישאנה כדכתיב לא יוכל לשלחה:

גמ' אשתו היא:    וכי אשתו היא כבר דקאמר לכשיוציא:

לכשלא יכנוס:    שתמאן (או) היא או אביה או המפתה עצמו:

אחד האונס ואחד המפתה בין היא בין אביה יכולין לעכב:    כלומר באונס אע"פ שהאב רוצה לקדשה ועדיין ברשותו היא אפ"ה נתנה לה תורה רשות לעכב כיון שענה אותה בע"כ ויש אומרים שאם האב רוצה לקדשה והאונס רוצה לכנסה כונסה בע"כ ומאי דאמרינן שהיא יכולה לעכב היינו לומר שאין אונס מצוה לכנסה בע"כ אבל במפותה מפרשינן בפרק האיש מקדש (דף מו א) דהיינו שכל זמן שהיא מעכבת מפתה משלם קנס אבל לא שתהא יכולה לעכב מלכנסה שהרי ברשות האב היא לקדשה לכל מי שירצה בע"כ ובמפותה דמדעתה עבדה למה תהא יכולה לעכב אלא ודאי דוקא לענין קנס וכדכתיבנא:

כשתצא היא:    אם יצאה מאליה ותבעה ממנו גט:

אין לה עליו כלום:    מפרשינן בגמ' דטעמא מאי תקינו רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי למיפק לה אלא מדעתה ואע"ג דבפ' ואלו הן הלוקין (דף טו א) אמרי' אמר קרא לא יוכל לשלחה כו' כל ימיו בעמוד וחזור קאי הני מילי בע"כ אבל ברצונה ודאי משלחה ואינה חוזרת:

וניתי עשה דולו תהיה לאשה ונדחה את לא תעשה:    דאינה ראויה לבא בקהל כגון ממזרת ואי אמרת דהכא גלי קרא דלא דחיא ליה דכתיב ולו תהיה לאשה דמשמע אשה הראויה אם כן נגמור מינה בעלמא דאין עשה דוחה את לא תעשה:

ומהדרינן כי אמר כו' אבל הכא אי אמרה לא בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל:    כלומר ועשה דקיל דאפשר דמידחיא אינו דוחה לא תעשה ודכוותה אמרינן בפרק אלו מציאות (דף ל א) גבי מציאה שאם היה כהן והיא בבית הקברות לכך נאמר והתעלמת ואיכא מקצת נסחי דכתיב בהו פשיטא מי דחינן איסורא מפני ממונא כלומר פשיטא שאינו מטמא שהרי אם באו בעלים ואמרו לא בעינן ליתיה לעשה כלל ועשה דקיל דאפשר דלידחי אינו בדין שידחה לא תעשה אלא כופין הלה לדחותו ואע"ג דאשכחן סדין בציצית דמצי למפטר נפשיה בטלית של צמר [דליכא כלאים] מ"מ עשה דציצית הא איתיה לעולם ולאו הוא דליתיה אבל עשה לעולם איתיה דאפילו טלית של צמר חייבת בציצית:

מתני' יתומה שנתארסה ונתגרשה האונס חייב והמפתה פטור:    דכיון דיתומה היא וקנסה שלה ואחילתיה דמדעתה נתפתתה לו פטור ובגמרא פרכינן יתומה פשיטא ומפרקינן הא קא משמע לן דנערה שנתארסה ונתגרשה כיתומה מה יתומה לעצמה אף נערה שנתארסה ונתגרשה לעצמה. כלומר דכרבי עקיבא סבירא ליה דאמר לעיל במתניתין [דף לח א] דקנסה לעצמה והך נתארסה ונתגרשה בשאביה קיים וקא קרי לה יתומה משום דפקע זכות האב מינה לגבי קנס: וכי תנן המפתה פטור היינו דוקא מקנס שהוא שלה ויכולה למחלו אבל חייב ליתן בשת ופגם לאביה: אבל בירושלמי [הלכה ז] איפליגו אם יכולה היא למחול קנסה או לא דאיכא מאן דסבר התם דקנס אינה יכולה למחול לפי שאינה זוכה בו עד שעת העמדה בדין ואין אדם מוחל דבר שאינו ברשותו וכי קתני מתניתין המפתה פטור אבשת ופגם דוקא קאי וביתומה ממש וכי אמרינן דנערה שנתארסה ונתגרשה כיתומה היינו לענין דקנסה לעצמה ומיהו חלוקין הם בדיניהם דביתומה האונס חייב בכל והמפתה פטור מן הבשת ומן הפגם ובנערה שנתארסה ונתגרשה אף המפתה חייב בכל דמשלם בשת ופגם לאביה וקנס לעצמה שאינה יכולה למוחלו ואיכא מאן דאמר התם דיכולה היא למחול קנסא ומתניתין הכי קתני דנערה שנתארסה ונתגרשה הרי היא כיתומה לענין קנסא ולפיכך האונס חייב לתת לה קנס והמפתה פטור מקנס אבל בשת ופגם משלם לאביה ומיהו ביתומה ממש פטור לגמרי וכתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא כמאן דאמר שיכולה למחול לו קנסא אע"פ שלא זכתה בו עדיין דהא למה זה דומה לכותב לארוסתו [דף פג א] דין ודברים אין לי בנכסיך בחייך ובמותך דקיימא לן דאם מתה אינו יורשה דנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר כלומר שעכשיו אינו ראוי לה כגון ארוסתו זו אדם מתנה עליה שלא יירשנה ולאפוקי ירושת אביו שהיא ראויה לו והא נמי להא דמי ועוד דכיון שנתרצית בשעת ביאה היאך יתחייב והרי הוא כאומר קרע שיראין שלי והפטר ואף על פי שאינה זוכה בקנס עד שעת העמדה בדין מכל מקום בשעת ביאה הוא מתחייב הילכך קיימי לן כר' מונא דאמר התם דיכולה למוחלו:

מתני' אי זהו בשת:    בגמרא פרכינן ואימא נ' סלע אמר רחמנא מכל מילי ומפרקי' רבא אמר קרא ונתן האיש השוכב עמה הנאת שכיבה נ' כסף מכלל דאיכא בשת ופגם:

הכל לפי המבייש:    אדם בינוני המבייש בשתו קשה מאדם זולל ומאדם חשוב:

והמתבייש:    לפי חשיבותו בשתו כך כתב רש"י ז"ל ובודאי דבמילי אחריני הכי הוא אבל באונס ומפתה נראין הדברים שכל שהוא זולל יותר בשתו מרובה:

כאילו היא שפחה:    בגמרא מפרש מאי גריעותא מחמת בעילה:

כל מקום שיש מכר לאב:    בבתו דהיינו בקטנותה:

אין לו בה קנס:    דאין קנס לקטנה וילפינן לה בגמרא מדכתיב ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר:

וכל מקום שיש קנס:    משהיא נערה אין מכרו מכר דתניא [נדרים דף עו א] יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת מכורה כבר יוצאה אינה מכורה אינו דין שלא תמכר:

גמ' שיש לו לרבו קורת רוח ממנו:    שזהיר בעבודתו ואף הוא


דף יד עמוד ב[עריכה]

רוצה לעשות לו נחת רוח להטעימו טעם בתולה:

זו דברי ר"מ:    דאמר אין קנס לקטנה. איכא מ"ד הלכה כר"מ כו' דאלמא לא ס"ל כר"מ מדקאמר זו דברי ר"מ משמע דזו ולא ס"ל דסתמא הכי משמע כל היכא דלא מפרש תלמודא בהדיא זו וס"ל:

דבעי רבא יש בגר בקבר:    לעיל היא בגמרא בפרקין [דף לח ב]:

נערה מלא דבר הכתוב:    דכתיב שלם בה"א:

הא כ"מ שנאמר נער אפילו קטנה במשמע:    וגבי אונס נער כתיב בלא ה"א:

ולענין שלא כדרכה משמע דמשלם קנס דבפרק הבא על יבמתו (דף נט א) מוקמינן ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכה"ג בבא עליה שלא כדרכה ובפ"ק דקידושין (דף ט ב) תניא באו עליה י' בני אדם ועדיין היא בתולה כולם בסקילה רבי אומר אומר אני הראשון בסקילה וכולם בחנק ואמרינן עלה א"ר זירא מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי ומשמע דאיזה מהן שתברור חייב לישא אותה דכיון שבידה לעכב אין החיוב חל אלא על אותו שתברור והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם בררה לה אחד מהן נפטרו כולם אמרה אי אפשי בוררת וחוזרת ובוררת ויש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפרק [ראשון] מהלכות נערה בתולה שאין האונס או המפתה חייב קנס עד שיבא עליה כדרכה ואפשר שסמך לו אמאי דאמרינן בפרק בן סורר ומורה (דף עג ב) דפרכינן התם ורמינהו ואלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא משעת העראה דפגמה איפטר לה מקטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה ופי' רש"י ז"ל דקנסא לא מחייב אלא משום גמר ביאה שהוא מוציא בתוליה ומינה נמי דשלא כדרכה כיון שאינו מוציא בתוליה לא מחייב ואין לדחות סוגיות מפורסמות בשביל זו שכבר פירשו התוס' בענין אחר ואין כאן מקום להאריך:

אבל מפותה בוגרת אין לה כלום:    דמכיון דמדעתה עבדא אחולי אחלה:

מתני' האומר פתיתי בתו של פלוני כו' ואינו משלם קנס:    בב"ק (דף סד ב) נפקא לן דמודה בקנס פטור מאשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו:

המית שורי את פלוני:    והריני חייב בכופר:

הרי זה משלם ע"פ עצמו:    דקא סבר כופרא ממונא:

הדרן עלך ואלו נערות