סמ"ג עשה סז
מצות עשה שנייה לדון בנזקי שן ורגל, אחת היא, שנאמר "כי יבער איש שדה או כרם ושילח את בעירו ובער בשדה אחר" בעירה לשון בהמה הוא. וכן כי יבער כמו אנחנו ובעירנו שיוליך בהמתו בשדה חבירו או בכרם חבירו ויזיק אותה באחת מאלה או בשלוח בעירה או בבעור. ותניא [שם] ושלח זו נזקי מדרך כף רגל. וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור. ובער זו נזקי השן האוכלת ומבערתו וכן הוא אומר כאשר יבער הגלל עד תומו.
[שם דף ט״ו וט״ז כל הסוגיא] נזקי השן והרגל כללן הכתוב ביחד מפני שהיזקן בדברים שדרכן לעשות תמיד כמנהג ברייתה כגון בהמה שאכלה תבן או עומרים או הזיקה ברגליה ודרך הליכתה ועל שניהם חייבה התורה לשלם נזק שלם מן המעולה שבנכסיו, שנאמר "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" אבל נזקי קרן היא ששינתה לעשות דבר שאין דרכה תמיד לעשות כגון בנגיחת הקרן שהוא האב בין בתולדות הקרן שהוא נגיפה בגופה או נשיכה רביצה ובעיטה [שם דף כ׳] ועל הקרן ותולדותיה חייבה תורה לשלם חצי נזק מגוף המזיק עצמו שנא׳ כי יגוף שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון [בב״ק דף נ״ד] אחד השור ואחד שאר הבהמה וחיה ועוף אלא שדבר הכתוב בהווה זה המקרא מפורש במשנה שם [דף ל״ד כל הסוגיא] הנזיקין בשוין כיצד שור שוה מאתים שהמית שור שוה מאתים בין הנבילה שוה הרבה בין שוה מעט כשנוטל המזיק חצי החי וחצי המת והניזק נוטל חצי החי וחצי המת נמצא המזיק והניזק שוין בתשלומין שכל אחד מפסיד חצי נזק שהזיקה מיתה. למדנו לתם שמשלם חצי נזק שמן השוין למדנו לשאין שוין שדין התם לשלם חצי נזק לא פחות ולא יותר. או יכול אפי׳ כשאינן שוין בדמיהן כשהן חיין אמר הכתוב יחצו את שניהם אם אמרת כן פעמים שהמזיק משתכר הרבה כשהנבלה שוה למכור לגוים הרבה יותר מדמי המזיק וגם פעמים שהניזק נוטל הרבה יותר מחצי נזק כגון שחצי דמי שור המזיק שוין יותר מכל דמי שור הניזק ואם אמרת כן הרי תם חמור מן המועד ע״כ לא דבר הכתוב אלא בשוין כאשר בארנו ולמה אמר הכתוב בלשון זה ולא אמר חציו ישלם ללמד שאין התם משלם אלא מגופו ואם נגח ומת אין ניזק נוטל אלא הנבילה ואם אין מגעת לחצי נזקו יפסיד או שור שוה מנה שנגח שור שוה ה׳ מאות אין משלם אלא השור בלבד.
עוד מפרש שם [בדף ל״ד כל הסוגיא] כי פחת הנבילה על הניזק ושבח הנבילה חולקין אותה המזיק והניזק דברי רבי יהודא שהל׳ כמותו כשרבי מאיר חולק עליו [בערובין דף מ״ו]. כיצד שור שוה מאתים שנגחוהו ומת והרי הנבלה שוה בשעת מיתה ק׳ ובשעת העמדה בדין פחתה ואין שוה אלא פ׳ אין המזיק משלם לו אלא ק׳ אם הוא מועד שדינו לשלם נזק שלם כאשר יתבאר ואם הוא תם משלם נ׳ מגופו. השביחה הנבילה והרי היא שוה בשעת העמדה בדין מאה ועשרים הרי המזיק מרויח חצי השבח ואינו משלם אלא צ׳ אם היה מועד ואם היה תם משלם מ״ה מגופו וזהו שנאמר וגם את המת יחצון שבח המת יחצון [דף כ״ג] או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום כלו׳ אם הי׳ תם אלא הורגל בשינויין ג׳ פעמים מתמול ומשלשום הרי שלשה נגיחות בשלשה ימים ומשם ואילך לא ישמרנו בעליו וינגח פעם רביעית שלם ישלם שור תחת שור שישלם נזק שלם מן המעולה שבנכסיו והמת יהיה לניזק ועליו ישלים המזיק עד שישתלם ניזק כל נזקו. [שם דף כ״ד] ואינו נעשה מועד עד שיעשו התראה לבעלים בפני בית דין על כל נגיחה ונגיחה שנאמר והועד בבעליו ולא ישמרנו והוא לשון התראה בעדים כמו העד העיד בנו האיש ממה שאמרה תורה [בדף י״א] בנזקי השור ובנזקי הבור והמת יהיה לו לניזק.
אנו למדין לכל הניזקין שאם שבר אדם כלים של חבירו בין הוא בין בהמתו אין אומר למזיק קח את הכלי השבור ושלם לזה דמי כלי אלא שמין כמה היה שוה בשעת שבירה והניזק נוטל את השברים ועליו ישלים המזיק מה שהזיקו ואפי׳ אם פיחת משעת שבירה עד שעת העמדה בדין אין בכך כלום שהרי משעת מיתה ושבירה העמידה הכתוב ברשות הניזק וממה שאמרה תורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם אנו למדין מה ששנינו [בגיטין] הניזקין שמין להם בעידית ששמין את הנזק ואם בא המזיק לשלם לו קרקע בדמי נזקו ישלם לו במיטב שדותיו כדברי רבי עקיבא [שם ובב״ק דף ו׳ וז׳] שהלכה כמותו מחבירו ואם היה נזקו שוה סלע יתן לו שוה סלע מעידית קרקעותיו ומסיק [בדף ד׳] ששומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר נזק וצער ריפוי ושבת ובושת ונזקי קרן ושן ורגל ונזקי בור ונזקי אש ותשלומי כפל ותשלומי ד׳ וה׳ וגנב וגזלן ועדים זוממין והאונס והמפתה והמוציא ש״ר והמטמא טהרו׳ של חבירו והמדמע תרומה עם חולין של חבירו והמנסך יין חבירו לעכו״ם כולם משלמים מן המיטב.
שנינו [בדף ט״ו] חמשה מעשים תמים יש בבהמה ואם הועדה לאחת מהן נעשית מועדת לאותה מעשה ואלו הן הבהמה אינה מועד׳ מתחילתה לא ליגח ולא ליגוף ולא לישוך ולא לרבוץ על כלים גדולים ולא לבעוט ואם הועדה לאחת מהן הרי היא מועדת לו [בגמ׳ שם דף ט״ז] [במתניתין דלעיל] אבל השן מועדת מתחלתה לאכול את הראוי לה והרגל מועדת מתחלת׳ לשבור כדרך הליכתה ומועדת מתחילתה לרבוץ על פכים קטנים וכיוצא בהן ולמעך אותם [בגמרא שם דף י״ז]. [במתניתן דלעיל] חמשה מיני בהמות מועדין מתחילת ברייתן להזיק ואפילו הן בני תרבות לפיכך אם הזיקו או המיתו בנגיחה או בנשיכה או בדריסה וכיוצא בהם חייבים בעליהם נזק שלם ואלו הן הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס. פירש רבינו שלמה ברדליס חיה קטנה ששמה פיטיי״ש בלעז וכן הנחש שנשך הרי זה מועד ואפי׳ היה בן תרבות׳ כל מועד משלם נזק שלם מן העלייה מן המעולה שבנכסים [שם דף ט״ז] וכל תם משלם חצי נזק מגופו [במשנה פ״ב] בד״א [דף י״ט] כשנכנסה הבהמה לרשות הניזק והזיקתו, [במשנה דף ט׳ ובגמ׳ דף י״ג ודף מ״ז] אבל נכנס הניזק ברשות המזיק והזיקתו בהמתו של בעל הבית הרי זה פטור על הכל שהרי אומר לו אלו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך הזיק׳ [דף י״ד] והרי מפרש בתורה ושלח את בעירו ובער בשדה אחר. הזיקה בר״ה או בחצר שאינה של שניהם לא למזיק ולא לניזק או בחצר שהיא של שניהם והרי היא מיוחדת להניח בה פירות ולהכניס בה בהמתו לזה ולזה כגון הבקעה וכיוצא בה או בשן או ברגל הזיקה כדרכה הרי זה פטור מפני שיש לו רשות להלך בכאן ודרך להלך כדרכה לאכול ולשב׳ בדרך הליכתה ואם נגחה או נגפה או נשכה או רבצה או בעטה אם תמה היא משלם חצי נזק ואם מועדת היא משלם נזק שלם כך שנינו בברייתא [שם].
כבר בארנו [לעיל] תולדות הקרן [בדף ג׳] ותולדות השן אם נתחככה בכותל להנאתה והזיקה בחכוכה וכן טנפה פירות להנאתה [שם] ותולדות הרגל אם הזיקה בגופה דרך הלוכה או כשכשה בזנבה או באוכף שעליה או בפרומביא שבפיה או בזוג שבצוארה וכן החמור שהזיק במשאו בשעת הילוכו ועגלה המושכת בקרון שהזיקה בשעת משיכתה כל אלו תולדת הרגל הן ברשות הרבים פטורין וברשות הניזק משלמין נזק שלם כך תני [בדף י״ז]. [בריש ב״ק] האבות קרוין אבות נזיקין על שם שעושין הנזק כמו שנקראי׳ חסידים על שם שעושין החסד מיימוני [פ״ב דהלכות נזקי ממון ועיין שם בביאוריו ובאלפסי ריש ב״ק] ואחד האבות ואחד התולדות אם הי׳ האב מועד תולדתו מועדת ואם הי׳ תם תולדתו כמוהו כל האבות והתולדות מועדים מתחילתן חוץ מן הקרן ותולדותיו שהן מתחילתן תמין עד שיהו מועדים כאשר בארנו. כל תולדות כאב שלה חוץ מצרורות המנתזין מתחת רגלי הבהמה בשעת הלוכה אע״פ שתולדה הרגל הם ופטור עליהן בר״ה כרגל ואם הזיק ברשות הניזק משלם מן המעולה שבנכסיו כרגל שהוא אב. מ״מ בהמה שנכנסה ברשות הניזק והלכה והיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברו את הכלים משלם חצי נזק מן המעולה שבנכסיו. ואומר התלמוד שם [כל הסוגיא דף ג׳ ודף י״ח] כי חצי נזק צרורות הילכתא גמירי לה מפי הקבלה. מסקינן [דף ט״ו] ובפרק אלו נערות [דף מ״א] שכל המשלם נזק שלם מוציאין מידו אפי׳ בח״ל ממון שהוא חייב לשלם כמו שלוה מחבירו וכל המשלם חצי נזק הרי תשלומין אלו קנס חוץ מחצי נזק צרורות שהוא הלכה מפי הקבלה כאשר בארנו, [שם כל הסוגיא עד סוף] זה הכלל כל המשלם מה שהזיק ה״ז ממון וכל המשלם יתר או פחות כגון תשלומי כפל או חצי נזק היתר על הקרן או הפחות קנס. ואין מחייבין קנס אלא ע״פ עדים. אבל המודה בקנס בכל הקנסות פטור. וכל קנס אין גובה אותו בח״ל ואם הי׳ הניזק תופס משל המזיק קודם ההיזק אין מוציאין אותו מידו או אפי׳ בשעת ההיזק אם תפס המזיק בעצמו [בתוס׳ שם בד״ה ואי ועי׳ באשירי ב״ק דב״ק] אבל בדברים אחרים לא הקילו לתפוס שאם יתפוס אין מוציאין אותו מידו מפני שאין דנין דיני קנסות וזה יפסיד יתר על מה שהזיקו. בין כך ובין כך מנדין אותו המזיק עד שיסלק היזיקו מדתניא רבי נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו ת״ל לא תשים דמים בביתך. תניא [דף י״ז] תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו את הכלים בכנפיהם משלמין נזק שלם ואם ברוח שבכנפיהם משלמין חצי נזק היו מהדסין על גבי עיסה או על גבי פירות וטנפו או נקרו משלמין נזק שלם הזיקו בעפר או בצרורות שהעלו בכנפיהם או ברגליהם משלמין חצי נזק גרסינן [בדף כ״ד] שאלו בני הישיבה המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו משסה ודאי פטור מדיני אדם וחייב מדיני שמים בעל הכלב מהו מי יכול לומר מה עשיתי לך או שמא הניזק יכול לומר לא היה לך לגדל כלב רע כזה בתוך ביתך שאתה מכיר בו שהוא נושך כשמשסין אותו. ומסיק רבא [שם] את״ל המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב אם שיסהו בעצמו ונשכו בעל הכלב פטור שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור הבהמה שאכלה פירות וירקות בר״ה כבר בארנו [לעיל] שבעל הבהמה פטור מפני שיש לה רשות להלך לשם והיא מועדת מתחילה לכך ואע״פ כן שנינו [בדף י״ט] אם נהנית משלמת מה שנהנית, [שם דף כ׳] כיצד אכלה שומשמין וכיוצא בהן רואין אותן כאלו הן שעורין או עמיר ומשלם דמי עמיר לרבה ודמי שעורין לרבא, ותניא [שם] אם אכלה אוכלין הרעים לה כגון שאכלה חטים ולא נהנית פטור אכלה אוכלין שאין דרכה לאכול כגון שאכלה כסות או כלים פוסק שמואל [שם וההלכה בפרק יש בכור דף מ״ט] שהלכה כמותו בדיני כשרב חולק עליו שבין ברשות הניזק בין בר״ה משלם חצי נזק שזה שינוי ודרך בני אדם להניח כסותם וכליהם ברשות הרבים עד שינוחו מעט בהמה שאכלה אוכלין שאינה דרכה לאכול אע״י הדחק כגון פרה שאכלה שעורין וחמור שאכל כרשינין או דגים וכלב שלקק השמן וחתול שאכל תמרים וכל כיוצא באלו תניא בב״ק [דף י״ט] שאם אכלה ברשות הניזק משלם נזק שלם ובר״ה פטור ואם נהנית משלמת מה שנהנית שנינו [שם] בהמה שאכלה מתוך הרחבה בין דרך הליכתה בין שעמדה ואכלה משלמת מה שנהנית ואפי׳ חזרה על על צידי הרחבה ואכלה מהן אומר שם שמואל [בדף כ״א] שהיא פטורה אבל אם הניחה את הרחבה והל׳ ועמדה בצידי הרחבה ואכלה משלם מה שהזיקה, [בדף י״ט] אכלה מפתח החנות משלם מה שנהנית מתוך החנות משלם מה שהזיקה שמואל פוסק בפרק ה׳ כרבי שאומר![בדף מ״ז] שהמכניס קדרות או פירות לחצר בע״ה והזיקתו בהמתו של בע״ה בע״ה פטור עד שיקבל עליו לשמרן והלכה כשמואל בדיני בפרק ד׳ [דף מ״ה] אומר שהמוסר בהמתו לשומר חנם או לנושא שכר והשוכר או לשואל נכנסו תחת הבעלים ואם הזיקה השומר חייב בד״א בזמן שלא שמרוה כלל אבל אם שמרוה שמירה פחותה אם שומר חנם הוא פטור ושאר השומרין חייבין אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאה והזיקה השומרים פטורים והבעלים חייבין עוד שנינו שם שור שקשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ויצא והזיק אם תם הוא משלם חצי נזק ואם היה מועד פטור שנאמר ולא ישמרנו בעליו הא אם שמרו פטור ושמור הוא זה וכן אם הזיק בדבר שהוא מועד מתחלתו כגון שאכל דברים הראוים לו או שיבר ברגליו בדרך הילוכו פטור מלשלם אמרינן בפרק הכונס [דף נ״ה ונ״ח] שכל בהמה שהזיקה פירות מחוברים משערים מה שהזיקה בששים ומשלם בעל הבהמה או השומר כיצד אכלה בית סאה שמין לו ששים בית סאה באותה שדה כמה היתה שוה וכמה היא שוה עתה אחר שנפסדה בו הבית סאה ומשלם השאר וכן אם אכלה קב או רובע אפי׳ קלח אחת שמין בששים רב פסק שם [בדף נ״ט] כר״ש שאומר שם [בדף נ״ה] שאם אכלה פירות גמורין שאינן צריכין לקרקע משלם דמי פירות גמורין בשויהן אם סאה דמי סאה ואם סאתים דמי סאתים ומחמת זה הפסק אומר התלמוד בפ׳ נערה [דף נ״א] והא קי״ל כל דבר העומד ליגזז כגזוז דמי אע״פ שחכמים חולקין על זה בשבועת [דף מ״ג], [בפ״ד דף מ״ג] בהמה שחבלה באדם בין בכוונה בין שלא בכוונה אם תמה היא משלם חצי נזק מגופה ואם מועדת משלם נזק שלם ופטור מן השבת ומן הבושת ומצער ומריפוי שהרי דברים אלו לא חייבה תורה בהם אלא לאדם שחבל בחבירו אבל בהמה שחבלה בחבירו הרי זו כמו שהזיק ממונו שאינו חייב אלא נזק בלבד כדאי׳ בב״ק [דף פ״ז] שנינו בפ׳ ד׳ [דף ל״ז] שור של ישראל שנגח שור של הקדש ושל הפקר ושל עובדי כו״ם או שורם שנגח שור של ישראל פטור שנאמר כי יגוף שור איש את שור רעהו [שם דף מ״ד] ושור ההפקר שנגח וקודם שיתפוס אותו הניזק עמד אחר וזכה בו הר״ז פטור [בפ״ד דף ל״ח] קנס קנסו עובדי כו״ם לחייב שורם כשהזיק שורו של ישראל אפי׳ הוא תם לפרוע נזק שלם מפני שאינן יראים וחרידים להזיק בני אדם ואם לא יתחייב אותם על נזקי בהמתם אין משמרין אותה ומפסידים ממון הבריות בפ״ק [דף ז׳] הקשה אביי לרבא כתוב אחד אומר מיטב שדהו ישלם וכתוב אחד אומר כסף ישיב לבעליו אמר רב הונא [בדף ט׳] או כסף או מיטב ומקשה והתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפי׳ סובין ומתרץ שזהו כשאין לו לא כסף ולא מיטב פסק רב אלפס [שם] שאין הלכה כרב הונא אלא כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שהיו אחרוני׳ ותירצו [בדף ז׳ דלעיל] דדוקא בקרקעות אמרה תורה מיטב כדי שיקפצו עליו קופצים לקנות אבל אם נתן שוה כסף מן המטלטלים כל דבר נחשב מיטב ואפי׳ סובין שאם אינו נמכר כאן נמכר במקום אחר והגיה רבינו יעקב [בתו׳ דף ט׳ דלעיל בד״ה אמר] דבר זה שיבוש הוא שאין חולקין זה על זה שהכל מודים כסף או מיטב אם יש לו ואם אין לו כל דבר הוא מיטב כאשר בארנו מסקינן בפרק א׳ [דף י״ד] שאם מת המזיק קודם שישלם אין ב״ד נזקקין למטלטלין של יתומים אלא לקרקע וגובין לניזק מן הזיבוריות מפני שהניזק נעשה הבעל חוב ומטלטלין של יתומים אינן משועבדים לבע״ח ואם תפס הניזק מטלטלין בחיי המזיק גובין לו מהן אחרי מותו כתבו רב אלפס [שם] ורבינו משה [פ״ה דהלכות נזקי ממון] שכבר תיקנו הגאונים לגבות בעל חוב מן המטלטלין לפיכך מגבין הנזקין מן המטלטלין של יתומים ורבינו יעקב הגיה על זה זה אינו שהרי אין אנו סוברין כן אלא בכתובה שמקנה מטלטלין אגב מקרקעי שכתוב שם נכסים דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כולהון יהון אחראין וערבאין וגם רב שרירא לא תיקן אלא בכתובה עכ״ד ולא דקדק בתשובת הגאונים כי ודאי תקנוה שנינו בפ׳ א׳ [דף י״ד] שאין דנין נזקין אע״פ עדים כשרים בני חורין בני ברית שיעידו בב״ד שנעשה ההיזק בפניהם וגרסינן בפ׳ המוכר פירות [דף צ״ג] שור שהי׳ רועה על שפת הנהר ונמצא שור הרוג בצידו אע״פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישוך אין אומרים בידוע שזהו נגחו וזה נשכו עד שיעידו בדבר עדים כשרים ובתוספת [ב״ק דף נ״ה ע״א] לא גרסינן על שפת הנהר בפ״ה דניזקין [דף מ״ו כל הסוגיא] גרסינן שור שנגח את הפרה מעוברת ונמצא עוברה בצידה ואין ידוע אם עד שלא נגחה הפילה או מחמת הנגיחה הפילה משלם נזק הפרה ואינו משלם דמי הוולד שהרי אומר שמואל שאע״פ שאומר סומכוס ממון המוטל בספק חולקין חכמים חולקין עליו ואומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראייה ואפי׳ ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא פסקו רבינו יצחק [וכן בתוס׳ שם ובתו׳ ב״ב דף ל״ה בד״ה ומאי] ורב אלפס שם יחיד ורבים הל׳ כרבים ואין הלכה כסומכוס וגם במשמעות דברי שמואל משמע שסובר כחכמים וגם בפ׳ השואל [דף ק״ב] גבי באחד ששכר מרחץ מוכיח שרב נחמן שהלכה כמותו בדינין סובר כחכמים גרסינן בפ׳ ב׳ [דף כ״ג] מכריז רבא וי״א מכריז רב יוסף הני עיזי השוק המזיקות מתרין בבעליהן שנים וג״פ ואם משם והלאה לא ישמרו רשאין הניזקין לשחוט אותם שחיטה כשרה ואומרים לבעליהן בואו ומכרו בשר שלכם אע״פ שלא הגיע יום השוק אומר ר״י [בתוספת שם] דווקא באותן שעומדות לשחיטה כי אע״פ שישלמו טורח הוא לבא עמהן לדין וגם פעמים שאין עדים אבל עז העומדת לחלבה ורחל לגיזתה יכול לומר כשיזיק אשלם כמו שמצינו שם בעיזי דבי תרבו שאמר להצניעם ולא צוה לשחטם גרסינן בפ׳ מרובה [דף ע״ט] אמרו חכמים אסור לגדל בהמה דקה וחיה דקה בא״י במקום השדות והכרמי׳ אבל ביערות ובמדברות של ישראל מגדלין ומגדלין בסוריא בכ״מ וכן אסרו חכמי׳ לגדל חזירים בכ״מ ולא כלב רע אא״כ קשור בשלשלאות של ברזל [בדף פ״ג] אבל מגדל הוא כלבים בעיר הסמוכה לספר ביום קושרו ובלילה מתירו אבל כלב שאינו רע מותר לגדל שדווקא לאלמנה אומר במסכת [ע״ז פרק ב׳ ד׳ ב״ב] שאסור לגדל הכלב מפני חשד שנינו בפרק ג׳ [דף ל״ג] שני שוורים תמים שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק שניהם מועדין משלמין במותר נזק שלם אחד תם ואחד מועד מועד בתם משלם במותר נזק שלם ותם במועד משלם במותר חצי נזק כיצד שור תם שהפסיד בשור תם אחר שוה מנה וחזר זה האחרון והפסיד בראשון שוה ארבעי׳ הרי בעל הראשון משלם לבעל האחרון שלשים היו שניהם מועדין בעל הראשון משלם ששים הראשון מועד והאחרון תם בעל הראשון משלם שמנים הראשון תם והאחרון מועד בעל הראשון משלם עשרה אמרה תורה וכי יגח שור איש או אשה ומת סקול יסקל [בדף נ״ד] אחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף שהמיתו נסקלים לא דבר הכתוב אלא בהוה [במשנה פ״ד דמ״א בגמרא דף מ״ג] בין שיהי׳ השור תם בין שיהיה מועד בין שיהיה האדם גדול בין יהי׳ קטן שנא׳ או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו ואפי׳ הרג את העבד אמרה תורה השור יסקל בפ׳ ד׳ [דף מ״א] מה בין תם שהרג את האדם למועד שהרג שהתם פטור מן הכופר והמועד חייב בכופר שנאמר ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו [שם] ומקשה התלמוד ומאחר שאפי׳ שור תם נסקל היאך ימצא מועד ומתרץ כגון שהרג וברח הרג וברח הרג וברח וברביעי נתפס שאין הבעלים חייבין בכופר עד שיסקל השור ובתחילת נזיקין [דף ב׳] אומר דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם וכשיטה זו אומר רב זביד בפרק ד׳ [דף מ״א]. זה שנאמר בתורה וגם בעליו יומת דרשו רבותינו [במכילתא משפטים פ׳ י׳ ובסנהדרין דף ט״ו] בידי שמים יכול אף בידי אדם ת״ל מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו ואם נתן כופר מתכפר לו [שם דף מ׳] ואע״פ שהכופר כפרה הוא ממשכנין מי שנתחייב בכופר בעל כרחו ונתן פדיון נפשו דמי ניזק לדברי חכמים כן תניא בפ׳ ד׳ [שם] עוד אומר שם [בדף מ״ה] לדברי חכמים שאין גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו, [שם דף מ״ד] ואם לא היו לו בעלים כגון שור הפקר ושור הקדש ושור גר שמת ואין לו יורשין אם המית ה״ז נסקל וגומרין דינו אע״פ שאין לו בעלים בפ׳ הנשרפין [דף ע״ו] המשסה כלבו בחבירו והרגו אין הכלב נסקל עליו וכן אם גירה בו בהמה או חי׳ והרגוהו אבל אם נטל הנחש בידו והגיע פיו ליד חבירו עד שנכנס לתוכו ונשכו ומת לדברי חכמים [שם ובדף ע״ח] דנחש יסקל שארס הנחש שממית מעצמו הוא מקיאו לפיכך זה האדם שהשיך בו הנחש פטור ממיתת ב״ד תניא בפ׳ שני דנזיקין [דף כ״ג] הנכנס לחצר בע״ה שלא ברשותו ונגחו שורו של בע״ה ומת השור בסקילה ובעלים פטורין מן הכופר מוכיחות ההלכות בפ׳ ד׳ [דף מ״ד] שור המועד שהמית בכוונה נסקל והבעלים חייבים כופר ואם המית שלא בכוונה כגון שנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור מן המיתה והבעלים משלמין כופר ותם שהמית בלא כוונה פטור מן המיתה ומן הכופר ואם נתכוון להמית נסקל והבעלים פטורין מן הכופר וכן מקנס העבד [שם דף מ״ג], [שם דף מ״ב] למי נותנין הכופר ליורשי הנהרג ואם המית אשה הכופר ליורשיה מאביה ואינו לבעלה [שם דף מ״א] כופר העבדים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות הוא הקצוב בתורה ל׳ סלעים כסף בין שהיה העבד יפה שוה מאה מנה בין שאינו שוה אלא דינר.