כתובות מט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דאפילו בתו חובה הוא דליכא הא מצוה איכא ואיבעית אימא ר' יהודה והכי קאמר האב אינו חייב במזונות בתו וכל שכן לבנו הא מצוה בבנו איכא וקל וחומר לבנות והא דקתני בתו הא קא משמע לן דאפילו בתו חובה ליכא ואיבעית אימא ר' יוחנן בן ברוקא והכי קאמר אינו חייב במזונות בתו והוא הדין לבנו והוא הדין דאפילו מצוה נמי ליכא ואיידי דבנות לאחר מיתת אביהן חובה תנא נמי אינו חייב אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש משום רבי יהודה בר חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים איבעיא להו הלכתא כוותיה או אין הלכתא כוותיה תא שמע כי הוה אתו לקמיה דרב יהודה אמר להו יארוד ילדה ואבני מתא שדיא כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא אמר להו כפו ליה אסיתא בצבורא וליקום ולימא עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה ועורבא בעי בניה והכתיב (תהלים קמז, ט) לבני עורב אשר יקראו לא קשיא הא בחיורי הא באוכמי כי הוה אתי לקמיה דרבא אמר ליה ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כפינן ליה על כרחיה כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה אמר רבי אילעא אמר ריש לקיש באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונים מהם מתקיף לה רבי זירא ואיתימא רבי שמואל בר נחמני גדולה מזו אמרו אלמנתו נזונת מנכסיו הוא ואשתו מיבעיא דשלח רבין באיגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נישאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה הבת אמר רבי יהודה בן אחותו של רבי יוסי בר חנינא על ידי היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו הוא ואשתו מיבעיא מהו דתימא התם הוא דליכא דטרח אבל הכא נטרח לדידיה ולדידה קא משמע לן איבעיא להו הלכתא כוותיה או לית הלכתא כוותיה ת"ש דרבי חנינא ור' יונתן הוו קיימי אתא ההוא גברא גחין ונשקיה לר' יונתן אכרעיה אמר ליה ר' חנינא מאי האי א"ל כותב נכסיו לבניו הוא
רש"י
[עריכה]
דאפי' בתו - דקילא דלא עסקא באורייתא:
ואיידי דתנא בנות כו' - לא גרסינן דתנא דהא לא תני ליה במתני' אלא ה"ג ואיידי דבנות לאחר מיתת אביהן חובה כו':
באושא התקינו - כשישבו סנהדרי גזית באושא שהיא אחת מעשר גליות שגלתה סנהדרין כדאמר בר"ה (דף לא.):
כשהן קטנים - עד שיביאו שערות:
תא שמע - דלית הלכתא כוותיה אלא מימר אמרינן ליה ואולי יכלכלם ויזון אבל מיכף לא כייפינן:
יארוד - תנין מעון תנים מתרגמינן מדור יארודין (ירמיהו ט) והוא אכזרי על בניו:
יארוד ילדה ואבני מתא שדיא - התנין הוליד תולדותיו והטיל פרנסתן על בני העיר:
כפו ליה אסיתא - כפו מכתשת על פיה ויעמוד זה על גב שוליה בגובה שישמעו קולו ויכריז על עצמו שהוא רע מן העורבים דעורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני ואית דמפרשי שליח צבור יעמוד עליה ויאמר כן על אותו האיש:
לבני עורב אשר יקראו - אלמא לא זיין להו:
אוכמי - כשגדל משחיר והאם והאב אוהבין אותן אבל מתחילתן לבנים ושונאין אותן:
ולא אמרן - דלא כפינן:
אלא דלא אמיד - שאינו עשיר:
בעל כרחו - לא יהא אלא צדקה בעלמא ואפי' אינן בניו:
כי הא דרבא כפייה - על הצדקה:
הוא ואשתו נזונין מהן - ואפילו כתבן מעכשיו ולא מן הדין אלא תקנת חכמים היא:
גדולה מזו אמרו - בגדולה מזו אמרו כגון אלמנה ובת וניסת הבת שאף על פי שהוא מת והנכסים נשתעבדו ללוקח דרבנן כגון בעל בנכסי אשתו וקי"ל (גיטין דף מח:) אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים אפי' הכי היכא דליכא למיחש לתיקון העולם כגון כי האי לוקח שלא הוציא מעות שויוהו רבנן כיורש ואמרי תזון האלמנה מנכסי בעלה:
כי הא דשלח רבין באיגרתיה כו' ניסת הבת - אע"ג דאמור רבנן בעל בנכסי אשתו לוקח הוי וקיימא לן אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים הכא שויוהו רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה והכי מפורש ביש נוחלין:
הוא ואשתו - שהוא קיים ואלו בניו הם ולא הוציאו מעות אלא מתנה בעלמא:
מיבעיא - ואע"ג דמתנה כמכר לענין שעבוד התם הוא דאי לאו דעביד ליה ניחא לנפשיה לא יהיב ליה מתנה אבל בנו ליכא למימר הכי:
מתה הבת - ובעלה יורשה:
אלמנתו - של אבי הבת:
ניזונת מנכסיו - ולא אמרינן איש נכרי הוא זה ואינו יורשו של אב אלא של אשתו וכלוקח בעלמא דמי ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדין:
התם הוא דליכא דטרח קמה - שמת בעלה להכי עבוד רבנן תקנתא:
אבל הכא - דקאי איהו נטרח לדידיה ולדידה קמ"ל:
הלכתא כוותיה - אדר' אילעא קאי:
אכרעיה - על רגלו:
תוספות
[עריכה]
כשהם קטנים. אבל קטני קטנים לכ"ע חייב כדאמר בסוף אע"פ (לקמן דף סה: ושם):
הא בחיוורי הא באוכמי. שני מיני עורבים יש אחד לבן ואחד שחור כדמוכח בפרק אלו טריפות (חולין דף סג.) גבי סימני עופות דמרבה עורב העמקי ומפרש העמקי כמראה החמה שעמוקה מן הצל פי' לבן.:
אכפייה רבא כו'. וא"ת היאך כפה אותו בשביל צדקה והכתיב מתן שכרה בצדה דכתיב (. למען) יברכך ואמרי' בפ' כל הבשר (חולין קי: ושם) כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה ויש לומר דאכפייה בדברים א"נ קצבו ביניהן בני העיר לתת כך וכך לחדש הלכך אכפייה כדאמרינן בפרק קמא דבבא בתרא (דף ח: ושם) דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן ועוד דבצדקה איכא תרתי לאוי לא תאמץ ולא תקפוץ (דברים טו):
הוא ואשתו נזונים מהם. משמע הא לאחר אין נזונין דמתנה הויא כמכר כדפי' בקונטרס דאי לא דעבד ליה ניחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה ואין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים לפי שאין קצובין או לפי שאין כתובין כדאמר בהנזקין (גיטין דף נ:) ומיהו מהכא יש לדחות דאיכא למימר דנקט בנו משום דאיירי דנזונין אפי' ממטלטלין אבל לאחר לא היו נזונין ממטלטלין כמו שאין אלמנה נזונת ממטלטלין דיורשין אי נמי משום הוא דאי כתב לאחר לא היה ניזון הוא אבל היא לעולם אימא דנזונת ממתנה אע"ג דלא טרפא מן הלקוחות ומיהו ביש נוחלין (ב"ב דף קלג.) משמע דלא טרפא ממקבל מתנה דקאמר השתא ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו מתנת שכיב מרע דרבנן לא כל שכן משמע דממתנת בריא דאורייתא אינה ניזונת מנכסיו אע"ג דמיתזנא מן היורשין ואין לומר דממתנה דאורייתא נהי דכ"ש לא הוי ה"ה מיהא הוי דלא אלים כח מתנה מכח יורשים דעל כרחיך אלים כח מקבל מתנה מכח יורשים דמסקינן בפ"ק דב"מ (דף יג. ושם) דשטר שיש בו אחריות נכסים לא יחזיר אפילו חייב מודה דחיישינן לפרעון ולקנוניא ושטר שאין בו אחריות נכסים יחזיר דלא גבי ממשעבדי ואי גבי ממתנה אמאי יחזיר אלא ודאי דלא גבי ואילו מן היורשין גבי דהא פסקינן בסוף גט פשוט (ב"ב דף קעו.) הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין על כן נראה דאין חילוק בין מתנה למכר לענין זה אע"ג דיש מקומות שסברא הוא לחלק בין מתנה למכר כמו בעשה שורו אפותיקי ומכרו (ב"ב דף מד:) דנראה דווקא מכרו אבל נתנו בעל חובו גובה ממנו וכן בהנזקין (גיטין ד' נ: ושם) גבי אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש נכסים בני חורין ואפי' הן זיבורית מבעיא לן במתנה היאך דווקא להא מילתא הוא דאבעיא לן אבל הכא אין לחלק והא דאמרינן בפ' מציאת האשה (לקמן דף סט.) מכרו או משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ה"ה נתנו והא דנקט מכרו לאשמועינן דאפי' במכרו מוציאין לפרנסה [ורבי חייא דמבעיא ליה במכרו או משכנו היינו לפרנסה] אבל למזונות פשיטא ליה דאין מוציאין אפילו נתנו כדתנן בהנזקין (גיטין דף מח:) אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדין ולפי מה שתקנו הגאונים דאשה גובה כתובתה ומזונות ממטלטלי דיתמי אע"ג דירושה הויא דאורייתא כ"ש דגביא ממטלטלי דמתנת ש"מ דרבנן דבכה"ג אמרי' ביש נוחלין (ב"ב דף קלג.) אבל מטלטלי דמתנת בריא דהויא דאורייתא לא גביא כתובתה ומזונות לא גביא אפילו ממקרקעי כי היכי דלא גביא מלקוחות כדפרשינן ולא מבעיא נתן הוא אלא אפילו נתנו יתומים אע"ג שכבר משמת נשתעבדו הנכסים:
אלמנתו נזונת מנכסיו הוא ואשתו מבעיא. אע"ג דלא דמי דהתם אינן יכולין לירש אלא מה שהוא מוריש ומזון אלמנה הוא חייב מקודם מכל מקום מייתי הכי הואיל ואלמוה רבנן לשעבודא דידה שאף מן הבעל שאינו כיורש אלא כלוקח גובה אע"ג דלא היתה גובה מלוקח אחר הכי נמי אית לן לתקוני בכותב לבנו שיהא הוא ואשתו נזונין מהן:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ד (עריכה)
סד א ב מיי' פי"ב מהל' אישות הלכה י"ד, סמג לאוין פא, טור ושו"ע אה"ע סי' ע"א סעיף א':
סה ג מיי' פי"ב מהל' אישות הלכה ט"ו, ומיי' פ"ז מהל' מתנות עניים הלכה י', סמג עשין קסב, טור ושו"ע אה"ע סי' ע"א סעיף א', טור ושו"ע יו"ד סי' רמ"ח סעיף א':
סו ד ה מיי' פי"ט מהל' אישות הלכה כ"א, סמג לאוין פא, טור ושו"ע אה"ע סי' צ"ג סעיף ד':
ראשונים נוספים
כי הוה אתי לקמיה דרבא אמר להו ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה, ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד אכפינן ליה בעל כרחו: כלומר, מדין צדקה, מיהו לא נחתי לנכסיה. והיכא דליתיה נמי דלא אפשר למיכפיה לא זנינן להו לבניה מנכסיה, כי היכי דלא עבדינן צדקה מנכסיו. וכדתניא לעיל (מח,א) מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו אבל לא בניו ובנותיו, ודבר אחר, ואמר רב יוסף זו צדקה. וכן כתב רב האי גאון ז"ל בתשובה (שע"ד סי' ל עמ' נ) דהא אפילו נודר שעברו עליו ג' רגלים מיקם הוא דקאי בבל תאחר (עי' ר"ה ו, א), אבל אין בית דין יכולים לכופו ולעשות לו כלום (ועי' ר"ן). והני מילי קטנים אבל קטני קטנים זן ומפרנס בעל כרחיה. וכדאמרינן בשילהי פרק אף על פי (לקמן סה, ב) דרש ר' עולא רבה אפיתחא דבי נשיאה אף על פי שאמרו אין אדם זן ומפרנס בניו ובנותיו כשהם קטנים אבל זן הוא קטני קטנים, ופרישנא עד כמה עד בן שש.
באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונין מהם: ירושלמי (בפרקין ה"ח), בניו קטנים מהו, ר' אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא ואית דאמרי בשם ר' יהודא בר חנינא, הוא ואשתו ובניו קטנים נזונין מהם. עוד גרסינן התם, מהו מסבתיה אשה, אמר רבי חנינא אנא לית אנא מסב ליה אתת, אמר ר' מונא לא מסתברא אגרין ליה שמשא, פירוש בתמיה, ומנסבין ליה אתת כמאן היא שמשא. עד כאן. ומכאן ראיה, דטעמא דתקנת אושא משום אומד הדעת הוא, שלא נתן על דעת שיתבזה הוא לאפות ולבשל לעצמו אלא שוכרין אפילו שמש לשמשו, ולא התקינו ממש קאמר, אלא התקינו מפני שירדו לסוף דעת הבריות.
באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו: פירוש כולן. הוא ואשתו נזונים מהן, פירוש: אף על פי שכתבו להן מעכשיו, דאומדן דעת הוא שלא כתבן לו על דעת שימות הוא ברעב, והוה ליה כמי שכתבן לו מעכשיו אם לא יצטרך הוא להם, ולא עוד אלא אפילו אשתו ניזונית מהם אף על פי שלא שייר בהן לאשתו כלום, לפי שאומדן הדעת הוא שאינו רוצה שתתבזה אשתו ותמות ברעב, ואין מתנה זו אלא כירושה, ולמה כתבן לו עכשיו, שאם ימותו הן ולא נצרכו להן שיהא הוא יורשן, ודוקא לבניו אבל לאחרים לא, משום דמתנת אחרים כמכר הוא, דאי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה, אבל מתנת בנו ליכא למימר הכי וכמו שפירש רש"י ז"ל. ואקשינן: גדולה מזו אמרו, אלמנתו נזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו, ואפילו מתה הבת, דבעל כלוקח הוי, ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים (גיטין מח, ב) אפילו הכי אלמנתו נזונת מנכסיו, דמשום פסידא דאלמנתו שויוה רבנן כיורש הכא דהוא ואשתו קיימין מיבעיא דשויוה כיורש, ואם תאמר אם כן, מאי גדולה מזו, הכא חד טעמא והכא חד טעמא.
נראה לי, דקסבר ר' זירא דטעמא דאלמנתו נזונת מבעל הבת ולא שויוה רבנן כלוקח כדשויוה בעלמא, משום דאמידנא לדעת הבעל שאינו רוצה שתתבזה אשתו, וכל זמן שהנכסים ביד יורשיו או ביד יורשי יורשיו שתהא אשתו נזונת מהם. ותדע לך, דאלו רצתה הבת למכרן לאחר לא היתה ניזונת מהן, שאין הבעל רוצה לשעבד כל כך נכסיו לאשתו שלא יוכל היורש למכרן וזו עשאוה חכמים כאלו מכרתן לבעל, ואפילו הכי אלמנתו נזונת מהן משום אומד דעת הבעל שרצה לשעבדן לה אפילו במקום מכר כזה. והיינו דקרינן לה גדולה מזו, דהשתא לאלמנתו דכבר מת הוא אזלינן בתר אומדן דעתו, לו ולאשתו שהוא חושש לה יותר בחיים לא כל שכן.
ותדע לך, דאי לא תימא הכי מאי גדולה מזו איכא, אדרבא, התם מדינא בעל יורש הוי ומשום פסידא דבעל שויוה רבנן כלוקח, ובמקום אלמנתו משום פסידתא אוקמוה לבעל אדיניה והוה ליה יורש, ואלמנתו נזונת ממנו כמו שהיא נזונת מן היורשים, אבל הכא דמדינא זכה בהו מהשתא ודאי צריכא למימר, וטובא קא משמע לן. ומה שתירץ הראב"ד ז"ל דהוא הדין דהוה מצו לשנויי ליה הכין אלא דעדיפא מיניה שני ליה, דאף כשתמצא לומר דבעל לוקח הוי מדינא, התם הוא דאיכא לתקוני לאלמנה משום דליכא איניש דטרח, אבל הכא דאיכא בעל נטרח לדידיה ולדידה. אינו מחוור, דמכל מקום רבי זירא היכי הוה סלקא דעתיה דזו גדולה זמו, והיכי נשוי ליה לרבי זירא טועה במילתא פשיטא כי האי, אלא שהיה תולה הענין באומדן הדעת כמו שכתבתי. ומשני, אף כשתמצא לומר דטעמא משום אומדן הדעת הוא, צריכא למימר, דהוה סלקא דעתך אמינא התם הוא משום דודאי תתבזה אשתו לפי שאין טורח בשבילה, אבל הכא דקאי הוא, איהו טורח לדידיה ולדידה, ומהשתא גמר ויהיב. מנ"ל.
ומה שפירש רש"י ז"ל, הוא ואשתו נזונין מהן מתקנת חכמים ולא מן הדין, אינו מחוור לי מן הטעם שכתבתי, דאם כן מאי גדולה מזו, אדרבא איפכא מסתברא. ואסיקנא: דלית הלכתא כר' שמעון בן לקיש, אלא קנה הבן מעכשיו גוף ופירות כיון דלא שייר במתנתו בפירוש, ואפילו הכי קיימא לן דמתה הבת אלמנתו נזונת מנכסיו. ואף על גב דאמר רבי זירא דזו גדולה מזו, הא דחינן דליתא, דהתם הוא דליכא איניש דטרח, אבל הכא דקאי הוא, איהו טרח לדידיה ולדידה, ואומדן הדעת כי האי לא אמרינן, ואי נמי, דהתם לאו משום אומדן הדעת הוא כדקא סלקא דעתיה דרבי זירא, אלא משום דאוקמוה רבנן לבעל אדיניה משום פסידא דאלמנתו, אבל הכא דמדינא קי מהשתא לגמרי, משום תקנתא לא מרעינן כחו דבן.
ירוד ילדה ואבני מתא שדי': כו' פי' מעין תנין כדמתרגימן מעין תנין מדורירודא, ובתוס' פי' הירוד הזה הוא אכזר וכמעט שהוא אוכל את בניו לולי הקב"ה נותן רחמנות בלבו והופך פניו לראותם כדי שלא יחשב לאכלם וחלוץ שדיו ומניק הה"ד גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן וכו' והיינו דקאמר הכי ירוד ילדה שהוא אכזרי ולבסוף מניקה וזו אכזרי יותר שדיה בני אבני מתא והלשון הזה דחוק לפירוש זה לכך יש לפרש אותו גברא ירוד היולדת ואינה מניקה משא"כ באב הירודים שהם מרחמים בסופם על בניהם, רפסא פי' פונה לרעה שהי' מזונותיה כסויין ותלוין והיינו דלא סליק ע"ג ספסלא:
הא בחיוורא הא באוכמא: פי' רש"י ז"ל כי כשהוא קטן הוא לבן ואביו ואמו בדילים ממנו כסבורים שאינו בניהם עד שמשחירים, ובתוס' פי' כי שני מינים עורבים הם לבנים ושחורים והמין א' אוהב את בניו כדאמרינן בפרק אלו טריפות זה העורב העומקי ומאי עומקי לבן כמו עמוקה חמה מן הצל ולשון התלמוד מוכח יותר בפרק זה, אבל היכי דאמיד בעי לה פי' מדין צדקה ואע"ג דהא מצוה שמתן שכרן בצדה אין ב"ד מוזהרים עליה התם הוא בשאר מצות כגון כיבוד אב ואם וכיוצא בזה אבל לענין צדקה כפי מחסורי' של עניים וכדכתב רחמנא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ואע"ג דהא גבי נדר כתיב גלי רחמנא בצדקה שהוציא מפיו וה"ה לכל צדקה משום מחסורי' של עניים ובתוס' תירצו דשאני צדקה דכתיב בה ל"ת ג"כ דכתיב לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ ידיך וכו':
הוא ואשתו ניזונים מהן: פי' בירושלמי דה"ה לבנים הקטנים יש אלו מהן מסרתי אתתא וכי לא מסתבר דאגרין ליה שמשא ומנסבין ליה אתתא כמאן היה שמשא וכו' ע"כ ומיהו הא אדחי' ליה לתקנת אושא כדאיתא לקמן גדולה מזו אמרו דמי שמת וכו' עד נשאת הבת אלמנה נזונת מנכסיו וכו' פי' אע"ג דבעל לוקח הוה וקי"ל דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים משום זילותא דאלמנתו עבוד תקנתא שתהא ניזונת מהם, ואיכא דקשיא ליה דשאני דבעל יורש הוה כדאמרינן בשלהי מי שמתו כל היכי דאיכ' (פסולי אחריני) [פסידא דאחריני] דלא אפסידהו אינשי אנפשייהו שויא רבנן בעל כיורש והכא משום פסידא דאלמנתו שויה כיורש משא"כ במתנ' זו שהנכסים משועבדים וי"ל דהשתא קס"ד דהתם שורת הדין דאפילו היכא דאיכא פסידא לאחריני לשוויה רבנן ללוקח שהרי בשעת נשואין זכה הוא בנכסי אשתו וודאי כיד' או עדיפא מידה כדאיתא ביבמות אלא כרבנן משום תקנתא דאלמנותה שלא תתבזה במזונותיה אמר שיהא כיורש אבל מסקנא דהתם ודאי לאו מהאי טעמא אלא משום דשורת הדין שיהא כיורש אבל היכא דאיכא פסידא לאחריני דלישווי' כיורש ואפילו כאינש דעלמא דהיינו דפרכינן עליה מתלמודא דהאשה שמכרה בנכסי מלוג ופרקי' דש"ה והיינו דהתם ק"ל כרבנן והא לא ק"ל כי הא דתקנת אושא וכדאיתא בסמוך שאני דינא דהתם הוה כיורש מדינא והוא ואשתו מבעיא קושיין מאשתו בלחוד דאלו הוא עצמו פשיטא דבעי תקנתא דאלו מדינא כיון שנתן נכסיו סתם אחולי אחילנא לגמרי והא דרבנן דפרכינן מינה לא מיירי אלא באלמנותו בלחוד והא דנקטינהו הוא ואשתו מבעיא יפה פי' רש"י ז"ל דה"ק התם שאינו בעולם תנו לכבוד אלמנתו ועשו תקנתא הכא שהוא עדיין בעולם ואשתו עמו מבעיא ועבדינן תקנתא לאשתו שלא תפסיד מזונותיה ונימא דלא תזון בנכסים משועבדים ואע"ג דבעלמא מהני נמי לנכסים משועבדים:
א"ר אילא [אמר ר"ל] משום ר"ח באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים. פי' כשישבו סנהדרין באושא והיא אחת מי' גליות שגלתה סנהדרין כדאמרי' בר"ה [דף לא] :
הל' כוותיה או לית הל' כוותיה פי' כלום יש לסמוך על דברי ר' אילא שכך התקינו:
ת"ש דלית הל' כוותיה דכי הוה אתו לקמיה דר"י א"ל יערוד ילדה ואבני מתא שדיא להו פי' יערוד תנין כדמתרגמינן מעון תנין (יערוד) [מדור] יערודין והוא עוף אכזרי על בניו. כך זה האיש אכזרי על בניו ומשליכם על הציבור והיה אומר לו כך אולי יבוש ויכלם ויפרנסם אבל לכוף לא הי' כופה אותו:
כי אתו לקמיה דר"ח א"ל כפו לי' אסיתא בציבורא וליקום ולימא עורבא בעי בני והאי גברא לא בעי בני פי' כפו מכתשת על פיה ויעמוד עליה ויאמר אלו הדברים כדי שידעו הצבור וירחמו עליהם שהוא אינו מרחם עליהם. כי הוה אתי לקמיה דרבא א"ל ניחא לך דליתזני בניך מן הצדקה ול"א אלא דלא אמיד פי' עשיר אבל אמיד כייפי' ליה בע"כ לא יהא אלא אחר פי' לא יהא אלא צדקה ואפילו אינן בניו כי הא [דרבא] פי' כ"ש דכופין אותו לזון את בניו דרבא כפייה ליה לר"נ ב"א ואפיק מיניה ד' מאות זוז לצדקה (הרב פי' שעשוי אינה כפי' (אלא) [של] מלקות ויסורין כשאר עשוי דעלמא אלא כפי' של דברים ע"י הכלמות ופיתוים עד שנתפתה לזון אותם). ובשילהי פירקין דלקמן אמרי' דרש עולא רבה אפתחא דב"נ אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים אבל זן הוא אותן כשהן קטני קטנים ועד כמה עד בן שש:
א"ר אילא אר"ל באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונין מהן פי' ואפי' כתבם מעכשיו ולא מן הדין אלא תקנת חכמים הוא. הל' כוותיה או לית הל' כוותיה ת"ש דר"ח ור' יוחנן הוו קיימו אתא ההוא גברא גחין ונשקי' לר"י אכרעי' א"ל ר"ח מאי האי א"ל כותב נכסיו לבניו הוה ועשיתינהו לבריה לזונם:
כשהן קטנים פי' רש"י ז"ל עד שיביאו שערות. ואיכא למידק דהאמורא דרכו לפרש והלכך הוה ליה למתני' למתני שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו עד שיביאו שערות ותירצו בתוספו' דלהכי נקט כשהן קטנים לדיוקי דקטני קטנים חייב לכ"ע כדאמרי' בסוף אעפ"י כנ"ל:
הלכתא כותיה כלו' יש לסמוך על דברי ר' אילא שכך התקינו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
יארוד ילדה ואבני מתא שדיא פי' ירוד תנין כדמתרגמי' מעון תנים מדור ירודיא ופי' בתוספות הירוד הזה הוא אכזר וכמעט שהוא אוכל את בניו לולי שהקב"ה נותן לו רחמנות בלבו והופך פניו מלראותם כדי שלא יחשוב לאוכלם וחולץ שד ומניק הה"ד גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן והיינו דקאמר הכא ירוד ילדה שהוא אכזר ולבסוף מניקו וזה אכזרי יותר דשדי בניו אבני מתא והלשון הזה דחוק לפי' זה וכך י"ל אותו לפי' זה, זה האיש ירוד היולדת ואינה מניקה מה שאין כן ברוב הירודים שהם מרחמים בסוף על בניהם. הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתב במהדורא קמא יארוד י"מ שהוא עוף אכזר. תלמידי הר"י ז"ל וז"ל פירוש יארוד חיה טמאה ועל שם שהיא אכזרית כמו תנין שהוא אכזר קורא אותה כך, התרגום תנין יארוד ולפיכך אומרים לו זהו אכזר כמו היארוד שמטיל בניו על אנשי עירו. ע"כ:
הא בחיוורי הא באוכמי פרש"י כי כשהוא קטן הוא לבן ואביו ואמו בדלין ממנו כסבורין שאינו שלו עד שמשחיר ובתוספות פירשו כי שני מיני עורב הם לבנים ושחורים והמין האחד אוהב את בניו וכדאמרי' בפרק אלו טרפות למינו זה עורב העמקי ומאי עמקי לבן כדאמרי' כמראה חמה עמוקה מן הצל ולשון הגמרא מוכח יותר כפירוש זה. הריטב"א ז"ל. פי' דלשיטת רש"י ז"ל לא הוה ליה למימר אלא הא בזוטרי הא ברברבי דלשון בחיוורי באוכמי משמע דשני מינין הן ולי פירושו של רש"י נראה יותר דאי מיירי במין שאוהב את בניו מאי רבותיה דעורב דקאמר עורבא בעי בני וכו' והא הכי נמי הוי מצי למנקט כל עופות שבעולם ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דה"ק עורבא בעי בניה אף ע"ג דמתחילה הרחיקן שוב מקרבן והאי גברא איפכא דבקטני קטנים היה זן אותם וכדאמרי' לעיל דלכ"ע חייב לזון אותם והשתא דהגדילו לא בעי אותם. כנ"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא הא בחיוורי וכו'. כשהן קטנים הן לבנים ושונאן דאומר לא שלו הם ולאחר שגדלו משתחרין ואוהבן והיינו דקאמרי' בעי בני מכי גדלי אע"פ שאכזר עליהם בקטנותם וההיא וכו' ע"כ. והיינו כדדייקנא וזכיתי לדעתו. ובלקוטי הגאונים ז"ל כתב הא בחיוורי הא באוכמי יש מין עורב שבניו לבנים ושונאן ויש מין שבניו שחורים ואוהבן. ע"כ:
וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל עורבא בעי בני וכו'. פי' דרך העורב כי כשהם קטנים נראים לבנים והעורב מתוך שאינו רואה אותם שחורים כמותו מואס אותם שחושב שאינם בניו ומניחם והקב"ה מזמין להם פרנסתם ובאים יתושים ואוכלים אותם יתושים והיינו דכתיב לבני עורב אשר יקראו ואחר כך כשחוזרים שחורים העורב מרחם עליהם ולפיכך אומרים לו העורב אע"פ שנולד לו ספק בבניו חוזר ומרצה את בניו והאי גברא לא בעי בני. ורבא לא היה רוצה להלבין פניו בצבור אלא היה מפתה אותו בדברים והיה אומר ניחא לך דליתזנו בניך מצדקה. ע"כ:
אכפייה רבא וכו'. הקשו בתוספות והיאך אכפי' בשביל צדקה והא מתן שכרה בצדה דכתיב למען יברכך ה' אלהיך ואמרינן בפרק כל הבשר [קי ב'] כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה ותירץ ר"ת ז"ל אכפייה בדברים ואם תשאל והא בשמעתין מיירי בכפיית דברים ועלה אמרי' ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כייפינן ליה אלמא דהיכא דאמיד בעי' כפייה טפי מדברים ואמרינן עלה כי הא דרבא כפייה לרב נתן וכו'. תשובתך רבא אפי' כפיית דברים לא הויא אלא פיתוי דברים בעלמא לומר ניחא לך דמיתזני וכו' הלכך היכא דאמיד אסקי' דרגא דכפינן ליה בדברים שוב מצאתי שהר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות הקשה קושיא זו ולא תירצה. עוד תירצו בתוספות דבעירו של רבא היו מטילין קצבה ביניהם ליתן לחדש או לשנה כך וכך הלכך אכפייה בדין כדאמרי' רשאין להסיע על קיצתן. א"נ איכא לאו דלא תקפוץ וגו':
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל אבל היכא דאמיד כייפינן ליה פי' מדין צדקה ואף ע"ג דהיא מצות עשה שמתן שכרה כתובה בצדה וקי"ל דכל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עליה התם הוא בשאר מצות כגון כבוד אב ואם וכיוצא בזה אבל לענין צדקה כייפינן מפני מחסורם של עניים וכדכתב רחמנא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ואף על גב דההוא גבי נודר כתיב גלי רחמנא בצדקה שהוציא בפיו וה"ה לכל צדקה משום מחסורם של עניים. ע"כ:
באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו נזונין מהם. ירושלמי בניו קטנים מהו רבי אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא ואית דאמרי בשם רבי יהודה בר חנינא הוא ואשתו ובניו קטנים נזונים מהם. עוד גרסי התם מהו מסבתיה אשה אמר ר' חנינא אנא לית אנא מסב ליה אתת אמר ר' מונא לא מסתברא אגרין ליה שמשא פי' בתמיה ומנסבין ליה אתת כמן היא שמשא ע"כ. ומכאן ראיה דטעמא דתקנת אושא משום אומד הדעת הוא שלא נתן על דעת שיתבזה הוא לאפות ולבשל לעצמו אלא שוכרין אפילו שמש לשמשו ולא התקינו ממש קאמר אלא שירדו לסוף דעת הבריות. הכותב נכסיו לבניו פי' כולן. הוא ואשתו נזונין מהם פי' אע"פ שכתבן מעכשו דאומדן הדעת הוא שלא כתבן לו על דעת שימות הוא ברעב והוה ליה שכתבן לו מעכשו אם לא יצטרך הוא להם ולא עוד אלא אפי' אשתו נזונת מהם אע"פ שלא שייר בהן כלום לפי שאומדן הדעת הוא שאינו רוצה שתתבזה אשתו ותמות ברעב ואין מתנה זו אלא כירושה ולמה כתבן לו עכשיו שאם ימותו הן ולא נצרכו להן שיהא הוא יורשן ודוקא לבניו אבל לאחרים לא משום דמתנת אחרים כמכר הוא דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה יהיב ליה מתנה אבל מתנת בנו ליכא למימר הכי וכמו שפרש"י ז"ל ואקשי' גדול' מזו אמרו אלמנתו נזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו ואפי' מתה הבת דבעל כלוקח הוי ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים אפ"ה אלמנתו נזונת מנכסיו דמשום פסידא דאלמנתו שויוה רבנן כיורש הכא דהוא ואשתו קיימין מבעיא דשויא כיורש. וא"ת א"כ מאי גדולה מזו הכא חד טעמא והכא חד טעמא. נ"ל דקסבר ר' זירא דטעמא דאלמנתו נזונת מבעל הבת ולא שויה רבנן כלוקח כדשויוה בעלמא משום דאמידנא לדעת הבעל שאינו רוצה שתתבזה אשתו וכל זמן שהנכסים ביד יורשים או ביד יורשי יורשים שתהא אשתו נזונת מהן ותדע לך דאילו רצתה הבת למכרן לאחר לא היתה נזונת מהן שאין הבעל רוצה לשעבד כל כך לאשתו שלא יוכל היורש למכרן וזו עשאוה חכמים כאילו מכרתן לבעל ואפי' אלמנתו נזונת מהן משום אומד דעת הבעל שירצה לשעבדן לה אפילו במקום מכר כזה והיינו דקרינן לה גדולה מזו דהשתא לאלמנתו דכבר מת הוא אזלי' בתר אומדן דעתו לו ולאשתו שהוא חושש לה יותר בחיים לא כ"ש ותדע לך דאל"ת הכי מאי גדולה מזו איכא אדרבה התם מדינא בעל יורש הוי ומשום פסידא דבעל שויוה רבנן כלוקח ובמקום אלמנתו משום פסידתה אוקמוה לבעל אדיניה וה"ל יורש ואלמנתו נזונת ממנו כמו שהיא נזונת מן היורשין אבל הכא דמדינא זכה בהו מהשתא ודאי צריכא למימר וטובא קמ"ל. ומה שתירץ הראב"ד ז"ל דה"ה דהוה מצי לשנויי ליה הכין אלא דעדיפא מינה שני ליה דאף כשת"ל דבעל לוקח הוי מדינא התם הוא דאיכא לתקוני לאלמנה משום דליכא איניש דטרח אבל הכא דאיכא בעל נטרח לדידיה ולדידה. אינו מחוור דמ"מ רבי זירא היכי הוה ס"ד דזו גדולה מזו והיכי נשוי ליה לרבי זירא טועה במילתא פשיטא כי האי אלא שהיה תולה הענין באומדן הדעת כמו שכתבתי ומשני אף כשת"ל דטעמא משום אומדן הדעת הוא צריכא למימר דהוה סד"א התם הוא משום דודאי תתבזה אשתו לפי שאין טורח בשבילה אבל הכא דקאי הוא איהו טורח לדידיה ולדידה ומהשתא גמר ויהיב כנ"ל. ומה שפרש"י ז"ל הוא ואשתו נזונין מהן מתקנת חכמים ולא מן הדין אינו מחוור לי מן הטעם שכתבתי דאם כן מאי גדולה מזו אדרבא איפכא מסתברא. ואסקינא דלית הלכתא כר"ש בן לקיש אלא קנה הבן מעכשו גוף ופירות כיון דלא שייר במתנתו בפירוש ואפ"ה קי"ל דמתה הבת אלמנתו נזונת מנכסיו ואע"ג דאמר רבי זירא דזו גדולה מזו הא דחינן דליתא דהתם הוא דליכא איניש דטרח אבל הכא דקאי הוא איהו טרח לדידיה ולדידה ואומדן הדעת כי האי לא אמרינן וא"נ דהתם לאו משום אומדן הדעת הוא כדקס"ד דרבי זירא אלא משום דאוקמוה רבנן לבעל אדיניה משום פסידא דאלמנתו אבל הכא דמדינא קני מהשתא לגמרי משום תקנתא לא מרעינן כחו דבן. הרשב"א:
וז"ל הרמב"ן גדולה מזו אמרו אלמנתו נזונת מנכסיו פרש"י גדולה מזו היא משום דאמרי' שויוה רבנן כיורש משו' פסידא דאלמנתו אע"פ שהוא לוקח מן הדין כיון שלא לקח ממש בדמים חששו לפסידתא דידה ושויה כיורש ה"נ גבי בנו כיון דלא לקח ממש בדמים הוה לן למימר אלמנתו נזונת ולא היה צריך לומר הוא ואשתו ואע"ג דמתנה כמכר לענין שעבוד ה"מ מתנת אחרים דאי לא דעבד ליה נייח נפשא לא הוה יהיב ליה אבל מתנת בנו ליכא למימר הכי הלכך כיורש הוי כי היכי דהוי הבעל בנכסי אשתו כיורש משום פסידא דאלמנתו זהו תורף פירושו של רש"י ז"ל. ויפה פירש ומאי דאמרינן הוא ואשתו מבעיא לאו דוקא דהא ודאי צריך היה לאומרו דהא מ"מ מחיים קנה הבן אלא אפילו אלמנתו נזונת מהם והוה ליה למימר אלמנתו וכל שכן הוא ואשתו דלאו משועבדין הן דשויוה רבנן כיורש. ומיהו אכתי ק"ל כיון דקי"ל דליתא לתקנת אושא ובכותב כל נכסיו אינו נזון מנכסיו לא הוא ולא אשתו ולא אלמנתו גבי נשאת הבת היכי קי"ל דאלמנה נזונת מנכסיו דהא אמרי' בגמרא דגדולה מזו היא. ונראה דמעיקרא לטעמיה אקשי ליה וה"ק כיון דאמרת דאומדן דעתא הוא דלא נתן לו אלא ע"מ שיזון מנכסיו וכיורש משוית ליה שלא היה דעתו אלא שיקנה גופא מהיום ופירא לאחר מיתה במאי דמשייר על מזונותם שלא יקנו אחרים אבל הוא נזון אפילו מן הגוף אם כן אלמנתו נמי תזון מהם והיכי אמרת אשתו ומיהו אנן לא קי"ל הכי דמדהוה ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה ומחיים נמי קנה גוף ופירות. ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל קשיא לן דהא התם מבעי לן הא מילתא דהיינו לותה כשהיא פנויה ונשאת בעל אי לוקח הוי אי יורש הוי ואסיקנא לבעל שויוהו רבנן כיורש וכלוקח כל היכא דאיכא פסידא לאחריני שויוהו רבנן כיורש ומפרשי' דהיינו טעמא דההיא דרבין משום דשויוהו כיורש משום פסידא דאלמנתו אוקמוה אדיניה דמעיקרא דיניה יורש הוא וכיון דכן מאי ראיה איכא תו להא דהכא דאושא דהוא מקבל מתנה גמורה ועיקר הדין נותן (כל) שלא יזונו מהם ואיצטריכא ודאי להכי תקנת אושא ואילו בההיא דרבין מדינא הוי יורש גמור וכי אמור רבנן באלמנתו ה"ה בכל מלוה על פה דעלמא דלותה כשהיא פנויה דגביא מבעל וכיון דכן מאי קושיא שאני התם דהא הכי דינא בכל מלוה על פה נמי דעלמא ואלמנתו כחד מינייהו מה שאין כן בזו בכותב נכסיו לבניו דאילו מלוה על פה דעלמא לא גבי מיניה דבכל דוכתא מתנה כמכר לענין שעבוד ומחוורתא דמילתא מסתברא דהכא בסוגיון דשמעתא וקושיין לא קי"ל סברא דהתם דרב אסי דאמר דבעל לא תקון רבנן דהוי לוקח במקום דאיכא פסידא דאחריני אלא כדקס"ד התם מעיקרא דמספקא לן בעל אי הוי כלוקח גמור דעלמא והיינו דמקשינן הכא דהא בעל דהוי דיניה כלוקח גמור דעלמא דהא פשיטא דמלוה על פה לא גביא מיניה ובמקום מזונות אלמנה אפקוה מדיניה ועבדוה כיורש אלמא דאחמור רבנן במזוני כל שכן הכא במתנת בנו דהוי דיניה דלשויוהו כיורש גבי אשתו וקושיין מאשתו הוא ולאו מדידיה דהא ודאי אע"ג דשמעי' בעלמא דאיהי נזונת לא שמועינן מינה לדידיה דשאני הוא דלא מחלה כלל אבל הוא דיהיב מדעתא אימא לא ומהדרינן מ"ד התם הוא דליכא איניש דטרח אבל הכא נטרח לדידיה ולדידה קמ"ל ואיצטריך לאשמועינן תרווייהו דאיהו לא אתי מינה ואיהי לא אתי מיניה דאי מיניה הוה אמינא איהו דיהיב מדעתא דנפשיה ומסתמא שיורי שייר אבל איהי לא ואי איהי הוה אמינא איהי הוא דאית לה מזונות דמן הדין אבל איהו לא ופשטינן דליתא לתקנת אושא וסתמא קא אמרינן דליתא בין לדידיה בין לדידה ואע"ג דקי"ל דאיתא לדרבין ואמרי' הכא דגדולה מזו הוא ומשמע מינה דאם איתא לההיא כל שכן הא דהכא י"ל דהשתא אמסקנא אית לן טעמא דרב אשי דהתם דרבנן ולא שויוהו לבעל לוקח אלא במקום דליכא פסידא דאחריני אבל כל היכא דאיכא פסידא אוקמוה אדיניה ואילו מדינא בעל יורש הוי וכיון דכן תו ליכא למקשי מהא לתקנת אושא דשאני הכא דאילו מדינא יורש הוי וכל היכא דאיכא פסידא דאחריני מוקמינן ליה אדיניה אבל בההיא דאושא מן הדין מקבל מתנה הוא והרי הוא כלוקח ודינא הוא דלא גביא איהי מיניה כלל כלוקח אחר וכיון דכן לא מפקינן ליה מדיניה ולא תיקשי לך א"כ מאי טעמא לא פירשו לה הכא במסקנא בהדיא לההיא דרב אשי כיון דמינה דידה הוא דאתיא לן דאילו הוה דחינן לה לההיא דאושא ממימרא או משמעתתא בדין הוא דמרווחינן לה ומייתינן לה לההיא דרב אשי אבל הכא עובדא אמרינן דאשכחן דלא דנו הכי אלמא ליתא לתקנת אושא ותו לא פירשו עלה אי איתא להא דרבין או ליתא ואי שייכן אהדדי ואנן כיון דקי"ל כרב אשי דהתם אתיא לן שפיר דסברינן לה להא דרבין ולית לן לההיא דתקנת אושא דהא לא שייכן אהדדי כלל כדפרישנא וקי"ל הכי דהיינו נמי הוי סברא דרבי יונתן דעבד עובדא דלא כתקנת אושא דאית ליה לרבין וכדאמרן והשתא דאתינן להכי דאמרינן דאם לותה על פה ואכלה ונשאת דגביא מיניה דבעל דשויוה רבנן כיורש במקום פסידא וה"ה לוה האב ע"פ ואכל ומת והניח בת ונשאת ומכ"ש לותה בשטר ואכלה ונשאת ואיכא לעיוני היכא דלותה כשהיא פנויה ונשאת ולותה אחר שנשאת ונפלו לה נכסי מלוג דהא מלוה ראשון אתי ומפיק מידה דבעל משום דקדים קודם נשואין והדר מלוה שני מפיק פלגא מיניה דההוא ראשון משום טעמא דלוה ולוה ואחר כך קנה וכל שכן היכא דמלוה של ראשון מלוה על פה ושני מלוה בשטר דאתי ראשון מפיק מיניה דבעל משום דקדים ליה קודם נשואין ושויוה לבעל גביה כיורש והדר אתי מלוה שני דהוא בשטר מפיק לגמרי מידא דמלוה ע"פ דמלוה בשטר ומע"פ מלוה בשטר קודם כדאיתא לקמן במכילתין והדר אתי בעל מפיק מידא דהאי דמלוה בשטר משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דלא הוה ליה למיזף לאתתא דיתבא תותי גברא והוה ליה בעל כלוה ואי אפשר לב"ח לטרוף כיון דאינו מוקדם לו ותו דלא חשבינן ליה זוכה מידה כדפרשי' לעיל והדר אתי מלוה על פה גביא מיניה דבעל וחוזרין חלילה ונראה בודאי דמלוה על פה זכה דמלוה בשטר לגמרי פקע זכותיה גבי בעל והדר מע"פ גבי מיניה דבעל ול"מ למה דתקון באושא דבעל מוציא מיד הלקוחות דאפילו ליתא לתקנת אושא דקי"ל דלקוחות זוכין ה"מ אחר מיתתה אבל בחייה ובחיי הבעל בעל אוכל פירות דכיון דכשנשאת משועבד לו קרקע זה לפירות והרי הוא מוקדם ללקוחות לענין פירות בחייה כדאמרינן בהדיא האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה כו'. אלמא דאינהו לא איצטריכו לתקוני אלא לאחר מיתתה דלענין הפירות הוה ליה כמקבל מתנה שהיא כנותנת לו גוף הקרקע כל ימי חייה וכיון שכן אחר נשואין אינה יכולה למכור זכות הבעל שיש לו בחייה שהרי הוא מוקדם שזכה בהם משעת נשואין ומיהו ה"מ בשעבוד שנשתעבדה היא אחר נשואין שכבר זכה הבעל בנכסים אבל שעבוד ששעבדה קודם שנשאת ואפי' מלוה על פה ודאי לאלתר גביא לה ואפי' בחייה ומפסיד ממנו פירות שאין נכסיה אצל הבעל לשעבוד הקודם לבעל כמשועבדין אלא כבני חורין בין לחיים בין לאחר מיתה וכיון שכן ראוי הוא שהקודם לו זכה תדע דהא קיימא לן גבי אלמנתו דנזונת הבת מנכסיו בין אחר מיתת הבעל בין בחייו וסתמא קאמרינן בין בגופה של קרקע בין מן הפירות ולא עוד אלא דפשיטא לן מילתא בחייה טפי מאחר מיתתה דלעולם עדיף לו זכותו אחר מיתתה לפי שנתרוקנו הנכסים אצלו לגמרי ומפרשים טעמא התם בפרק יש נוחלין משום דגבי אלמנתו כיון דליכא למימר טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה אוקמוה רבנן אדיניה דליהוי כיורש ואע"ג דלא גביא ממשעבדי דעלמא אלמא דבנכסי דאשה גבי בעל במקום דאיכא פסידא דאחריני כל היכא דליכא למימר טעמא דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה לא חשבינן להו משעבדי אחר מיתת אשתו וכ"ש בחייה דקליש זכותה לגבי מוקדמין כדמוכח בהדיא בסוגיין ול"ש אלמנתו ול"ש מלוה אחריתי בעלמא דהתם בב"ב משוינן להו לכולהו וחד טעמא לכולהו משום דכל היכא דאיכא פסידא לאחריני שויוה רבנן כיורש כל היכא דליכא טעמא דאיהו הוא דאפסיד כלומר שקדמה הלואתו לנשואין וכן בדין שלא ייפה זכותו בחייה מאחר מיתתה במה ששעבדה קודם שנשאת וכו'. ע"כ הרא"ה ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה