רמב"ם הלכות אישות יט
דפוס[עריכה]
הלכה א[עריכה]
מתנאי הכתובה שיהיו בנים הזכרים יורשים כתובת אמן ונדונייתה שהכניסה בתורת נכסי צאן ברזל ואח"כ חולקין שאר הירושה עם אחיהם בשוה.
הלכה ב[עריכה]
כיצד נשא אשה כתובתה ונדונייתה אלף וילדה בן ומתה בחייו. ואחר כך נשא אשה אחרת כתובתה ונדונייתה מאתים וילדה בן ומתה בחייו. ואחר כך מת הוא והניח אלפים. בנו מן הראשונה יורש אלף שבכתובת אמו. ובנו מן השנייה יורש מאתים שבכתובת אמו והשאר יורשים אותו בשוה. נמצא ביד בן הראשונה אלף וארבע מאות. וביד בן השנייה שש מאות.
הלכה ג[עריכה]
בד"א בשהניח יותר על כדי שתי כתובות דינר אחד או יותר כדי שיחלקו השאר בשוה. אבל אם לא הניח יותר דינר חולקים הכל בשוה שאם יירשו אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן ולא ישאר דינר אחד לחלוק אותו בין היורשים נמצא תנאי זה מבטל חלוק ירושה בין הבנים בשוה שהוא מן התורה.
הלכה ד[עריכה]
והוא הדין למי שנשא נשים רבות בין בזו אחר זו בין בבת אחת ומתו כולן בחייו ולו מהן בנים זכרים אם היה שם יותר על כדי כל הכתובות דינר כל אחד ואחד יורש כתובת אמו והשאר חולקין בשוה.
הלכה ה[עריכה]
אמרו היתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יותר דינר כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעין להם. אלא שמין את הנכסים בב"ד כמה שהיו שוין בשעת מיתת אביהן ואע"פ שנתרבו או נתמעטו אחרי מיתת אביהן קודם שיבואו לחלוק אין שמין אותן אלא כשעת מיתת אביהן.
הלכה ו[עריכה]
היה שם יותר על כדי כל הכתובות דינר או יותר אע"פ שיש עליו שטר חוב כנגד היותר אינו ממעט אלא כל אחד מהן יורש כתובת אמו.
הלכה ז[עריכה]
מי שהיה נשוי שתי נשים ומתה אחת מהן בחייו ואחת אחר מותו ולו בנים משתיהן אע"פ שלא הניח יתר על שתי הכתובות אם נשבעה השניה שבועת אלמנה קודם שתמות בניה קודמים לירושת כתובתה. מפני שאינן יורשין כתובת אמן בתנאי זה אלא ירושה של תורה ואחר כך יורשין בני הראשונה כתובת אמן בתנאי זה. ואם נשאר שם כלום חולקין אותו בשוה. ואם מתה קודם שתשבע בני הראשונה יורשים כתובת אמן בלבד והשאר חולקין בשוה.
הלכה ח[עריכה]
היה נשוי שתי נשים והיו לו בנים מהן ומת ואח"כ מתו הנשים אם נשבעו ואח"כ מתו כל אחד ואחד יורש כתובת אמו בירושה של תורה ולא בתנאי זה. לפיכך אין משגיחין אם יש שם מותר או אין שם. ויורשי הראשונה קודמין ליורשי השנייה. ואם לא נשבעו חולקין הבנים הכל בשוה ואין שם ירושת כתובה לפי שאין לאלמנה כתובה עד שתשבע.
הלכה ט[עריכה]
אחת נשבעה ואחת לא נשבעה זו שנשבעה בניה יורשין כתובתה תחלה והשאר חולקין אותו בשוה. וכל היורש כתובת אמו שמתה בחיי אביו אינו טורף מנכסים משועבדים אלא מבני חורין ככל היורשין.
הלכה י[עריכה]
ומתנאי כתובה שתהיינה הבנות ניזונות מנכסי אביהן אחר מותו עד שיתארסו או עד שיבגרו. בגרה הבת אע"פ שלא נתארסה או נתארסה אע"פ שלא בגרה אין לה מזונות. ובת הניזונת מנכסי אביה לאחר מותו מעשה ידיה ומציאתה לעצמה לא לאחים.
הלכה יא[עריכה]
פוסקין לבת מזונות וכסות ומדור מנכסי אביה כדרך שפוסקין לאלמנה. ומוכרין למזון הבנות וכסותן בלא הכרזה כדרך שמוכרין למזון האלמנה וכסותה. אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד הבעל ולבנות פוסקין להן דבר המספיק להן בלבד. ואין הבנות נשבעות.
הלכה יב[עריכה]
אין הבנים יורשין כתובת אמן. ולא הבנות ניזונות בתנאים אלו עד שיהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידם. אבל אם אין שם שטר כתובה אין לה כלום. שמא מחלה אמן כתובתה. ואם אין דרכם לכתוב כתובה יש להן כפי התנאים.
הלכה יג[עריכה]
מי שצוה בשעת מיתתו לעקור אחד מתנאי כתובה. כגון שאמר אל יזונו בנותיו מנכסיו. או אל תזון אלמנתו מנכסיו או אל יירשו בניו כתובת אמן אין שומעין לו. נתן כל נכסיו במתנה לאחרים הואיל ומתנת שכיב מרע אינה קונה אלא לאחר מיתה כמו שיתבאר הרי המתנה וחיוב הנכסים בתנאין אלו באין כאחד ולפיכך אלמנתו ובנותיו ניזונות מנכסיו ובניו יורשים כתובת אמן שמתה בחיי בעלה.
הלכה יד[עריכה]
בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות ויש לה מזונות. אבל בת היבמה ובת השנייה ובת הארוסה ובת האנוסה אין להן מזונות אחר מיתת אביהן בתנאי זה. אבל בחיי אביהן הוא חייב במזונותן כדין שאר הבנים והבנות בחיי אביהן.
הלכה טו[עריכה]
המארס בת הניזונת מן האחין חייב במזונותיה משעת האירוסין שהרי אין לה מזונות מאחיה (אלא עד שתתארס או עד שתבגר וזו) אינה בוגרת כדי שתזון עצמה אלא קטנה או נערה ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו ותלך ותשאל על הפתחים.
הלכה טז[עריכה]
נשאת הבת ומיאנה או נתגרשה או נתאלמנה אפילו היא שומרת יבם הואיל וחזרה לבית אביה ועדיין לא בגרה הרי זו ניזונת מנכסי אביה עד שתבגר או עד שתתארס.
הלכה יז[עריכה]
מי שמת והניח בנים ובנות יירשו הבנים כל הנכסים והם זנין את אחיותיהם עד שיבגרו או עד שיתארסו. בד"א בשהניח נכסים שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות כאחת עד שיבגרו הבנות ואלו הן הנקראין נכסים מרובין. אבל אם אין בנכסים שהניח אלא פחות מזה מוציאין מהם מזונות לבנות עד שיבגרו ונותנין השאר לבנים. ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות בלבד הבנות ניזונות מהן עד שיבגרו או עד שיתארסו והבנים ישאלו על הפתחים.
הלכה יח[עריכה]
בד"א בשהניח קרקע אבל אם לא הניח אלא מטלטלין הואיל ובתקנת הגאונים הוא שיזונו הבנות מן המטלטלין הרי הבנים והבנות ניזונים כאחד מן הנכסים האלו המועטין. שלא תקנו להם במטלטלין אלא שיהיו כבנים וכזה הורו הגאונים.
הלכה יט[עריכה]
הניח קרקע והיו הנכסים מרובין ונתמעטו אחר כן כבר זכו בהן יורשים. היו מועטין בשעת מיתה ונתרבו אח"כ הבנים יורשין אותן. ואפילו לא נתרבו אם קדמו הבנים ומכרו נכסים מועטין מכרן קיים.
הלכה כ[עריכה]
היו הנכסים מרובין ויש עליו חוב או שהתנה עם אשתו שיזון את בתה אין החוב ולא מזונות בת אשתו ממעטין בנכסים אלא יירשו הבנים הכל ויתנו לב"ח חובו ויזונו בת אשת אביהן עד זמן שפסק ויזונו אחיותיהן עד שיבגרו או עד שיתארסו ויצאו מתחת ידיהם.
הלכה כא[עריכה]
הניח אלמנה ובת ממנה או מאשה אחרת ואין בנכסים כדי שיזונו שתיהן האלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים. וכן אני אומר שמזונות הבת קודמין לירושת הבן את כתובת אמו שמתה בחיי אביו ואע"פ ששניהם מתנאי הכתובה. וקל וחומר הדברים אם נדחת ירושה של תורה מפני מזונות הבת לא תדחה ירושת הכתובה שהיא תנאי ב"ד מפני מזונות הבת.
הלכה כב[עריכה]
מי שמת והניח בנות גדולות וקטנות ולא הניח בן אין אומרים יזונו הקטנות עד שיבגרו ויחלקו שאר הנכסים בשוה אלא כולן חולקות בשוה.
הגהה[עריכה]
לפרק זה אין טקסט מוגה. הנך מוזמן להוסיף אותו לפי השיטה המוסברת בויקיטקסט:רמב"ם.