טור אבן העזר צג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן צג | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

מת הבעל בחיי אשתו או שגירשה, גובה כתובתה אבל לא קודם. אף על פי שהכתובה היא כמו שטר חוב, אינה נגבית בכל עת אלא לכשתתאלמן או תתגרש.

[מזונות גרושה]

ואם תתגרש, אין לה עסק עמו אלא נוטלת כתובתה והולכת.

במה דברים אמורים שנתן לה כתובה בלא איחור. אבל אם מעכב מליתנה לה, חייב במזונותיה עד שיפרע לה עד פרוטה אחרונה. וכן אם זרק לה גט ברשות הרבים ספק קרוב לו ספק קרוב לה, חייב במזונותיה. ודוקא בחייו, אבל אם מת אין היורשים חייבים לזונה.

[מזונות אלמנה]

נתאלמנה, חייבים היורשים לזונה, כתנאי כתובה "את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותך בביתי" אפילו אם לא נכתב בכתובתה, ואפילו אם צוה בשעת מיתה "אל תיזון אלמנתי מנכסי" אין שומעין לו. אבל אם התנה בשעת נישואין שלא תיזון אלמנתו מנכסיו, הוי תנאי שבממון וקיים.

פליגי אנשי יהודה וגליל, אנשי גליל אומרים שכך הוא התנאי שהדבר תלוי בה להיות ניזונית כל זמן שלא תרצה לגבות כתובתה, ואנשי יהודה אומרים שהדבר תלוי ביד היתומים בכל פעם שירצו ליתן לה אין לה מזונות. ופלוגתייהו בסתם שלא פירש, אבל אם פירש הכל לפי תנאו. וכן פסק רב הלכתא כאנשי יהודה ושמואל פסק כאנשי גליל. וכתבו רבינו חננאל ורב אלפס דבמקום שיש מנהג ידוע היאך נהוג יעשו המנהג, ואם אין מנהג ידוע יעשו כשמואל ותיזון עד שתגבה כתובתה.

ואין חילוק בין אם הנכסים מרובים למועטים, אע"ג דגבי בת הניזונת יש חילוק בין מרובים למועטים כדלקמן, הכא אין חילוק, אלא בכל ענין אם יש אלמנה ובן או אלמנה ובת, תיזון היא עם הבן או עם הבת עד שיאכלו הנכסים. ואפילו אם תנשא הבת ומכנסת הנכסים לבעל, היא תיזון מהן אפילו אחר מיתת הבת. אבל אם יש אלמנה ובן ובת והנכסים מועטים שאין בהן כדי שיזונו הבת והבן עד שתבגר הבת, אז ידחו הבן והבת ותיזון האלמנה לבדה עד שתגבה כתובתה.

[איבוד מזונות באופנים שונים]

אלמנה שתבעה כתובתה בבית דין, אין לה עוד מזונות אפילו לא פרעוה. אבל תבעה שלא בבית דין לא הפסידה מזונותיה. ואפילו בבית דין לא הפסידה אלא אם כן תבעה מעצמה, אבל אם תבעה מדוחק שלא נתנו לה מזונות, או שרימוה ואמרו לה פלוני חפץ לישא אותך ומחמת זה תבעה כתובתה או כיוצא בזה, לא הפסידה מזונות.

תבעוה לינשא, אפילו מתפייסת לא הפסידה מזונותיה. וכן אם כחלה או פרכסה או זינתה, לא הפסידה מזונותיה. נתארסה, הפסידה מזונותיה.

מכרה או משכנה כתובתה או שעשתה כתובתה אפותיקי לבעל חוב, בין בבית דין בין שלא בבית דין, בין בחיי בעלה או אחרי מות בעלה, הפסידה מזונותיה.

מחלה כתובתה לבעלה, הפסידה מזונותיה. ודוקא אחרי מותו הפסידה מזונותיה במחילתה, אבל בחייו נזונת אף על פי שמחלה.

ודוקא שמכרה או שמשכנה או שמחלה כל הכתובה. אבל שיירה מקצתה ניזונת. אפילו לא שיירה אלא תוספת ומכרה או שמחלה כל העיקר, ניזונת בשביל התוספת. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: ומיהו אם ירצו היורשים יפרעו לה המותר של הכתובה ומסלקין אותה אפילו לאנשי גליל, דאם לא כן כל אשה תגבה כתובתה עד תשלום דינר ותתפרנס כל ימיה בשביל הדינר החסר. ואם תבעה כתובתה בסתם, לא אמרינן אין דעתה אלא העיקר אלא מסתמא הכל תבעה ואין לה מזונות.

כתב רב אלפס: כשאין בנכסים שתתפרנס מן הריוח כגון בשכירות בתים ומפירות קרקעות, אלא שצריכה למכור מהנכסים כדי לפרנסה, אז אינה ניזונת אלא כדי כתובתה, אלא אם יש בפירות ובשכירות הבתים כדי שתיזון ניזונת לעולם. ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל, אלא לעולם ניזונת והולכת עד שישארו בנכסים כדי כתובתה ונוטלתן בכתובתה. וכן כתב הרמב"ם.

אלמנה שהיא ענייה, ופרוצה שאינה בושה לשאול מזונותיה, ושתקה שתי שנים ולא תבעה מזונותיה, ודאי מחלה מזונותיה.

במה דברים אמורים במזונות שעברו. אבל להבא לא. ואפילו שעברו, אם יש לה משכון מהיורשים או שלותה ממקום אחר, לא הויא שתיקתה מחילה. ואם היא עשירה אפילו פרוצה או ענייה צנועה לא הויא שתיקתה מחילה עד סוף ג' שנים שלמות. והרמ"ה כתב דבענייה לחוד הויא מחילה בב' שנים, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה.

[יורשים שטענו נתננו לה מזונות]

ואם היורשים אומרין נתננו לה מוזונות והיא אומרת לא נטלתי, לא מיבעיא להבא שאין היורשים נאמנים, אלא אפילו לשעבר אם לא שתקה ג' שנים אינם נאמנים. וכתב הרמב"ם: והיא נשבעת שבועת היסת ונוטלת.

במה דברים אמורים כל זמן שלא ניסת אז אינם נאמנים אפילו פרעו לה כתובתה בבית דין. אבל אם נישאת, אז היורשים נאמנים. גם בזה כתב הרמב"ם: ונשבעין שבועת היסת ונפטרין.

[ייחד קרקע למזונותיה]

מי שיחד לאלמנתו קרקע שתיזון ממנו, אם אמר "יהיה מקום זה למזונותיה", ריבה לה מזונות, ואם היה שכרה פחות ממזונותיה הראויין לה נוטלת מזונותיה משאר נכסיו, ואם יש בו יותר מהראוי לה נוטלת הכל. ואם אמר "יהא מקום פלוני במזונותיה" ושתקה, אין לה אלא אותו המקום לבד, שהרי קצץ לה מזונות.

[האומרת מת בעלי או גירשני]

האשה שאומרת מת בעלי נאמנת, וניזונת והולכת לעולם כדין כל אלמנה. אבל אם באה ואומרת גירשני, אינה ניזונת אלא עד כדי כתובתה, שאינה נאמנת לומר גירשני כדי ליטול כתובה ואינה ניזונת משלו כיון שאומרת שגירשה, אבל עד כדי כתובתה ניזונת ממה נפשך, אם לא גירשה חייב במזונותיה ואם גירשה תחשב לה בפירעון כתובתה.

[גביית מזונות ללא שטר וללא שבועה]

כתב הרמב"ם: אלמנה שאין שטר כתובתה בידה אין פוסקין לה מזונות, דשמא מחלה כתובתה או מכרה או משכנה, ואפילו לא טען היורש אנו טוענין לו שתביא כתובתה או שתשבע שלא מחלה או משכנה. ואף כשיש בידה כתובה כתב שצריכה שבועה שלא תפסה משל בעלה כלום. ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל, אלא ניזונת מתנאי בית דין אפילו בלא כתובה ואפילו בלא שבועה.

[גביית מזונות ממטלטלין]

מדינא דגמרא אין אלמנה ניזונית אלא מקרקעי בני חורין. לא מיבעיא אם מכר או נתן הבעל בחייו שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, אלא אפילו מכרו או שמשכנו או נתנו היורשים לאחר מיתת אביהם אין מוציאין למזון האשה והבנות. ודוקא שנתן האב מתנת בריא. אבל אם נתן מתנת שכיב מרע, ניזונת ממנו ולא ממטלטלי אפילו בני חרי. ומיהו אם תפשה מטלטלין אפילו אחר מיתה לא מפקינן מינה.

אבל לפי תקנת הגאונים שכתובה נגבת ממטלטלים, הוא הדין נמי מזונות, ואפילו לא תפשה ניזונת ממטלטלין.

כתב הרמב"ם: לפיכך אם הניח נשים רבות אפילו נשאן זו אחר זו כולן ניזונות בשוה שאין דין קדימה במטלטלים. והראב"ד כתב דאפילו אם ניזונות ממקרקעי אין בהן דין קדימה, לפי שאין חיוב המזונות אלא לאחר מותו וכבר הגיע שעת החיוב לכולן בבת אחת, והוה ליה כלוה וחזר ולוה ואחר כך קנה שכולם שוין בו, והכי איתא בירושלמי.

כתב הרמב"ם: אם הניח בעלה מטלטלים ולא תפשה אותן, היורשים נוטלין אותם והם מעלים לה מזונות, ואינה יכולה לעכב ולומר יהיו המטלטלין מונחים בבית דין שאזון מהן שמא יאבדו ולא יהיה לי מזונות, ואפילו התנתה עליו בפירוש שתיזון מן המטלטלין אינה מעכבת, אבל אם הניח קרקע יכולה לעכב עליהם שלא ימכרוה, ואם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות שאין האשה והבנות ניזונות אלא מנכסים בני חורין. עד כאן.

ולענין דמי הקרקע שמכרו שבידה, לרב האי שכתב קדמו הבנים ומכרו בנכסים מועטים שהבנות ניזונות מדמים שבידם, הכא נמי ניזונת מהדמים, ולדעת אדוני אבי הרא"ש ז"ל אינה ניזונת מהם.

[תפסה הרבה מטלטלין]

תפשה הרבה מטלטלים בשביל מזונותיה, אין מוציאין מידה. וקאמר בירושלמי מהו למימר לה הוי מה שבידך, תלמידי רבי יונה אמרי אמרינן לה הוי מה שבידך אמר להו רבי יוסי בר בון כיון שיש לה לישבע לבסוף אפילו הוי מה שבידך לא אמרינן לה.

וכתב ריב"א דוקא שהדבר ידוע שתפסה פחות מכדי כתובתה, אבל אם היורשים אומרים שתפשה יותר מכדי כתובתה צריכה לישבע מה שתפשה, ואפילו תפשה פחות מכדי כתובתה אם באת אחר כך ואמר[1] אכלתי הכל צריכה לישבע.

ורבינו שמשון כתב אפילו תפסה יותר מכדי כתובתה אין צריכה לישבע, וכן ייראה מדברי הרמב"ם שכתב: אלמנה שתפשה מטלטלי כדי שתזון בהן, בין שתפשה מחיים ובין שתפשה אחר מיתה, אפילו שתפשה ככר זהב אין מוציאין מידה, אלא שכותבים לה בית דין שתפשה ופוסקין לה מזונות ומחשבינן עמה והיא ניזונת ממה שבידה עד שלא יהיו לה מזונות יותר או עד שתמות ויקחו היורשים השאר. עד כאן. וכן כתב רבינו מאיר מרוטנבורג אפילו תפשה הרבה יותר מכתובתה אין מוציאין מידה ואין משביעין אותה, אבל אם אחר כך שואלת מזונות יותר, אפילו אם לא תפשה יותר מכתובתה אלא שתפשה יותר ממה שראוי להגבות בבית דין בפעם אחת דהיינו מזון ל' יום, לא יהבינן לה עד שתשבע, שמשביעין אותה שלא נשאר בידה ממה שתפשה ולא נתנה ולא בזבזה ממנו כלום.

ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: מתוך דברי הרמב"ם ייראה שפוסק כתלמידי רבינו יונה[2] שאומר לה הוי מה שבידך, וכן מסתבר. עד כאן. אבל לעולם אין משביעין אותה עתה עד שתתבע יותר.

[מכירת נכסי הבעל למזונות]

אלמנה שבאת למכור מנכסי בעלה למזונות, אינה צריכה שבועה ולא הכרזה, ולא לבוא לפני בית דין מומחין, אבל צריכה לפחות ג' אנשים בקיאים בשומא.

לפיכך אם לקחה הקרקע לעצמה בסכום ידוע אינו כלום, ואם נתייקר אחר כך, צריכה להחזירו ליורשים, או אפילו לא נתייקר, אם ירצו יבטלו המקח. ואם טעתה אפילו כל שהוא, שמכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל.

והאחריות הוא על היתומים. אפילו הכי כשבאה לגבות כתובתה, אינה יכולה לטרוף מהלקוחות שמכרה להם לצורך מזונותיה.

וכתב הרמב"ם: וכן אם מכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה מכרה קיים, וכשיבואו היורשים להשביעה נשבעת. אבל רבינו חננאל כתב: אם מכרה שלא בבית דין אפילו הדיוטות, מכרה בטל.

ומוכרת כדי מזונות הצריכות לה לששה חדשים, והמעות ישארו ביד הלוקח, שלא יתנם לה הכל מיד שמא תינשא או תתבע כתובתה שאין לה עוד מזונות, אלא נותן לה מזונות של שלושים יום, וכן לעולם.

וכתב בעל העיטור: ומסתבר דוקא קרקע שאינו ראוי לימכר דבר מועט, אבל מטלטלין בזמן הזה אין למכור אלא חפץ אחד.

לריש מתיבתא: כי אמרינן מוכרת לו' חדשים שלא בבית דין הדיוטות, לאלתר דשכיח שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, אבל מכאן ואילך מוכרת בבית דין אפילו לכמה שנים עד שתטול כתובתה. והני מילי סתמא, אבל היכא דיהיב ברשותה לזבוני ואיתזוני מוכרת אפילו שלא בבית דין הדיוטות. ולא בריר לן[3], ומסתבר לעולם אינה מוכרת אלא לששה חדשים.

וכל זה אינו אלא כשהיא מוכרת אז לא הרשוה למכור אלא כדי מזונות ו' חדשים, אבל מכרו בית דין אין קצבה לדבר אלא לפי ראות עיניהם מה שהוא תועלת היתומים.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מת הבעל בחיי אשתו או שגירשה גובה כתובתה אבל לא קודם אף ע"פ שהכתובה היא כמו שטר חוב אינה נגבית בכל עת אלא לכשתתאלמן או תתגרש מבואר בכמה דוכתי (כתובות פא.) שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים. כתוב במישרים נכ"ג ח"י שנשאל הרשב"א על ראובן שהיה לעכו"ם חוב עליו ותבעו בדיני עכו"ם ובאת אשתו עם כתובתה וסלקה העכו"ם והגבו לה נידוניתה ואח"כ בא שמעון בשטר חוב לתבוע ראובן בדיני ישראל ובאת אשתו ואמרה כל זה הוא משלי כי כבר הגבו אותי מנדוניתי באלו הנכסים והשיב מה שגבה בדיני עכו"ם שלא כדין גבתה כב"ח שגבה קודם זמנו מה שגבה לא גבה וכ"ש כתובה שמא לא תבא לידי גוביינא לעולם אם תמות היא בחיי בעלה ומה שכתב בעל העיטור דנידוניתה ניתנה ליגבות מחיים אין דעתי נוטה כך שכולן מכניסות לבעל שלא יפרע ממנו אלא באלמנות או בגירושין ועוד מספר כתובה נלמוד שכוללין נידוניא ותוספת יחד ואין מחלק בזמן פרעונן וזה נ"ל ברור עכ"ל :


ואם תתגרש אין לה עסק עמו אלא נוטלת כתובתה והולכת בד"א שנתן לה כתובתה בלא איחור אבל אם מעכב מליתנה לה חייב במזונותיה עד פרוטה אחרונה ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפ"ק דמציעא ובפירקא בתרא דכתובות וכתב הרי"ף דמשמע דגמרא דידן לית לה האי סברא דירושלמי וכיון שכן לא קי"ל כוותיה והרא"ש דחה ראייתו וכתב שגם בעל העיטור דחה ראייתו ובסוף דבריו כתב הרא"ש וכיון שאין ראיה ברורה דפליג תלמודא דידן אירושלמי עבדינן כוותיה ונימוקי יוסף כתב שדעת קצת אחרונים לסמוך על הירושלמי וכדעת בעל העיטור וכתב הראב"ד שאין לזוז מדברי הרי"ף שדבריו דברי קבלה וכ"ש לאפוקי ממונא ע"כ. וכן דעת הרמב"ם שהשמיט הירושלמי הזה וכן דעת הריב"ש בתשובה וכתב שכן כתב הרשב"א בתשובה בפשיטות וכ"כ בתשובות להרמב"ן סימן ע"ב וכתב עוד הריב"ש שאפי' לאותם שנטו לסברת הירושלמי בגרושה נראה שאין לומר כן בחלוצה שהרי הרא"ש שנטה קצת לדברי הירושלמי נדחק לדחות ראייות הרי"ף ולומר דודאי אין טעם הירושלמי מן הדין אלא תקנה שתקנו כדי ליפות כח האשה לתת לה כתובתה בעין יפה ולא על יד וא"כ יש לנו לומר שכשתיקנו בני מערבא לא תיקנו אלא על המגרש לבד אבל על היורשים לא תיקנו אפילו בגרושה דדוקא בחייו אבל לאחר מיתת המגרש אין לה מזונות על היורשים וה"ה לחלוצה:


וכן אם זרק לה גט בר"ה ספק קרוב לו ספק קרוב לה חייב במזונותיה מימרא דרבי זירא פ"ק דמציעא (דף יב:) ובפרק אלמנה ניזונת (דף צז:) ומ"ש ודוקא בחייו אבל אם מת אין היורשים חייבי לזונה בפרק אלמנה ניזונת וכתב רש"י דטעמא משום דבחייו כיון דמעוכבת בשבילו מלינשא חייב במזונותיה אבל לאחר מיתה לא דדילמא גירושין הוו ומספיקא לא מפקינן ממונא:


נתאלמנה חייבים היורשים לזונה כתנאי כתובה וכו' פרק אלמנה ניזונת (דף צה:) ופרק נערה שנתפתתה (דף לב:) במשנה ופירוש כל ימי מיגר ארמלותיך כל ימי משך אלמנותיך. ומ"ש אפי' לא נכתב בכתובתה במשנה פרק נערה שנתפתתה אם יש אלמנה ניזונת מנכסי הארוסה מן האירוסין אכתוב בסימן קי"ב בס"ד:


ומ"ש ואפי' אם צוה בשעת מיתתו אל תיזון אלמנתי מנכסי אין שומעין לו כ"כ הרמב"ם בפרק י"ט מהלכות אישות והוא פשוט שאין בידו להפקיע חוב שנשתעבדו נכסיו לו ודוגמת זה אמרינן בס"פ מציאת האשה (סח:) האומר אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו:


ומ"ש אבל אם התנה בשעת נישואין שלא תיזון אלמנותו מנכסיו הוי תנאי שבממון וקיים זה פשוט ומתבאר מפלוגתא דאנשי יהודה וגליל דבסמוך והא דפלוגתא דאנשי יהודה וגליל וס"פ נערה שנתפתתה תנן לא כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי חייב מפני שהוא תנאי ב"ד כך היו אנשי ירושלים כותבים ואנשי הגליל היו כותבים כאנשי ירושלים ואנשי יהודה היו כותבים עד שירצו היורשים לפיכך אם רצו היורשים נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה:


ומ"ש ופלוגתייהו בסתם שלא פירש אבל אם פירש הכל לפי תנאו הכי משמע מפשטא דמתניתין:


ומ"ש ופסק רב הלכה כאנשי יהודה ושמואל פסק כאנשי גליל בפרק הנזכר:


ומ"ש וכתבו ר"ח ורי"ף דבמקום שיש מנהג ידוע וכו' ואם אין מנהג ידוע יעשו כשמואל בפרק הנזכר וכן דעת הרא"ש ג"כ וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מהל' אישות. כתב הרשב"א שאלת בראובן שחלה והביאו חנוך בנו לתוך ביתו וסיפק צרכיו ומת וקברו ולאה אשתו של ראובן הפקידה מטלטלין ביד חנוך ועכשיו תובעת אותם ממנו השיב חנוך אני הוצאתי הוצאות על אבי ועל קבורתו ועל תכריכין ואני תופס אותם בשביל אותם הוצאות טענה לאה אותם מטלטלין שלי היו ואין לך לתפוס בשלי השיב חנוך איני יודע שהן שלך מה שקנתה אשה קנה בעלה. תשובה הדין עם לאה מכמה טעמים כי מה שטענה שהמטלטלים שלה נאמנת וצריך להחזיר לה ואפי' היה הבעל קיים וכדתניא בפרק חזקת (נא:) קיבל מן האשה יחזיר לאשה וזה אינו יודע שאינם שלה שיתפוס בהם אלא איני יודע שהן שלך טען ומה שקנתה אשה קנה בעלה שטען אינו כלום כי שמא נתנו לה אחרים ע"מ שאין לבעלה רשות בהם והיינו דאמרינן בפרק חזקת קיבל מן האשה יחזיר לאשה ועוד דמה שקנתה אשה לא קנה בעלה אלא לפירות והרי הוא כנכסי מלוג ואם מת הבעל הרי הם שלה לגמרי ולא עוד אלא אפילו מטלטלין דאב שנטלן חנוך והוציא הוצאות על אביו ואפי' בצרכי קבורתו אם כתב ראובן לאשה מטלטלי אגב מקרקע האשה מוציאה מידו ואפילו היה מוטל לפניה רצתה היא גובה כתובתה והוא נקבר מן הצדקה וכדתניא בתוספתא דכתובות עכ"ל וכבר כתבתי תשובה זו בסימן פ"ו: גרסינן בגמרא בפרק הנזכר (כתובות נ"ד.) ההיא בת מחוזא דהות נסיבא לנהרדעא אתו לקמיה דר"נ שמע לקלה דבת מחוזא היא אמר בבל וכל פרוודהא נהוג כרב אמרו ליה והא לנהרדעא נסיבא אמר להו נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל וכתב הריטב"א ש"מ דמאן דנסיב איתתא מדוכתא אחריתי אדעתא דתדור עמו בדוכתיה הולכים בה אחר מנהג מקומו שבאה לשם. וכבר כתבתי זה בסימן ס"ו : כתב הרשב"א (סי' תש"ה) שאלת ראובן נפטר והניח אלמנתו מעוברת וילדה בת ויש לראובן אחים אם יכולה לתבוע כתובתה קודם שתגיע הבת לל' יום תשובה יכולה לתבוע כתובתה מעכשיו שאפי' תמות הבת תוך ל' יום חולצת ולא מתייבמת עכ"ל:


ואין חילוק בין אם הנכסים מרובים למועטים וכו' הכא אין חילוק אלא בכל ענין אם יש אלמנה ובן או אלמנה ובת תיזון היא עם הבן או עם הבת וכו אבל אם יש אלמנה ובן ובת והנכסים מועטין וכו' ידחו הבן והבת ותיזון האלמנה לבדה עד שתגבה כתובתה בר"פ מי שמת (קמ.) אהא דתנן מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים הבנים יירשו והבנות יזונו וכו' איבעיא לן אלמנה מהו שתמעט בנכסים אלמנה ובת איזה מהן קודמת ופשטינן מינייהו חדא דא"ר אבא אמר רב אסי עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין בנכסים מועטים מה בת אצל אחין הבת ניזונת והאחין ישאלו על הפתחים אף אלמנה אצל הבת אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים ופירשו התוס' דודאי אם אין כאן אלא אלמנה אצל הבנים שניהם שוים בנכסים וכן אם אין כאן אלא אלמנה ובנות דלא תקנו נכסים מועטים אלא לבנות שהם יוצאי יריכו והם בנות ירושה במקום שאין בנים ואע"ג דמיחסרא גוביינא ואי מינסבא לית לה אבל לאלמנה אצל הבנים או אצל הבנות לא רצו חכמים לתקן דין נכסים מועטים אצל האלמנה שלא רצו לעקור דין ירושה מן הבנים אצל האלמנה והשתא מיבעיא ליה כשיש בנים ובנות שיש כבר דין נכסים מועטין בשביל בנות אי ממעטת נמי האלמנה ותיזון האלמנה עם הבנות או דילמא כיון דאי מינסבא לית לה מזוני השתא נמי לית לה אלא הכל יהיה לבנות ואי ממעטת מ"מ לא תיזון האלמנה עמהן אלא עד שיבגרו הבנות והא דקאמר בסמוך דאלמנה אצל הבת אלמנה ניזונת והבת תשאל על הפתחים היינו שיש שם בנים עם הבנות שיש כאן דין נכסים מועטים אצל בנות אבל אי ליתנהו לבנים לא תטול האלמנה כלום עכ"ל וכתבו דהכי איתא בתוספתא וכן משמע בירושלמי וכ"כ הרא"ש בפסקיו וז"ל פי' הרמב"ן דפשיטא ליה שאם הניח אלמנה ובנים בלא בנות דאין שייך לומר באלמנה נכסים מועטים לומר האלמנה תיזון והבנים ישאלו על הפתחים וכן נמי אם לא הניח אלא אלמנה ובת לא אמרינן האלמנה תיזון והבת תשאל על הפתחים וה"ט לפי שאין שיעור קצוב לאלמנה לפי שפעמים נשאת ברחוק זמן ופעמים בקרוב ואין לדבר קצבה עד אימת הוו מרובים ואימת הוו מועטין הילכך לא תקנו לעקור מן התורה דבר בשביל מזונות האלמנה אבל בנות יש להן קצבה עד שיבגרו והך בעיא מיירי כשיש בנים ובנות ואלמנה ואין מזון לבנים ובנות עד שיבגרו הילכך בלא אלמנה נעשו הנכסים מועטים ונסתלקו הבנים ומיבעיא ליה כיון דאלמנה ובנות באות מכח תנאי כתובה איזו מהן קודמת עכ"ל. והר"ן כתב ולפום פשטא דגמרין משמע דאלמנה אצל הבת בלא בן קאמר ומשמע דכיון שאלמנה דוחה את הבת כ"ש שדוחה את הבן ואמרינן דאלמנה ניזונת ובן ישאל על הפתחים דק"ו הוא אם בת שדוחה את הבן נדחית מפני האלמנה כ"ש שהבן נדחה מפניה ומיהו מ"מ תמיה מילתא שא"כ לא שבקת חיי ליורש במקום אלמנה דהא כתיבנא לעיל דכל היכא דקודמת מוציאין לה מעכשיו דמי פרנסתה כל ימי חייה ונמצאו רובן של יורשים הולכים בפחי נפש אבל בירושלמי משמע שאין אלמנה קודמת אלא עם בת במקום בן אבל אלמנה עם הבן בלבד או עם הבת בלבד אינה קודמת אלא שניהם נזונים ביחד וסמכו עליו רוב המפרשים ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל נראה שלא סמך עליו וכן דעת הרמב"ן נוטה לו עכ"ל ודברי הרמב"ם הם בפי"ט מה"א וכתב ה"ה שדעת הרמב"ן נראה שהוא כדעת הרמב"ם ז"ל וכתב עוד ודע כשהאלמנה דוחה את הבנות כתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל שמוציאין לאלמנה מזון עד זמן שאומדים ב"ד שראויה לחיות אם זקנה ואם ילדה ומעמידין ביד שליש והוא מפרנסה אחד לשלשים יום כדרך שאמרו בלוקח כנזכר פי"ג עכ"ל ורבינו סתם כאן דבריו כדברי הירושלמי וכדעת התוס' והרא"ש ובסי' קי"ב כתב מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בזה :


ומ"ש אם יש אלמנה ובן או אלמנה ובת וכו' ואפי' אם תינשא הבת ומכנסת הנכסים לבעל היא תיזון מהם אפי' אחר מיתת הבת בס"פ יש נוחלין (דף קל"ט) שלח רבין מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה הבת א"ר יהודה בן אחותו של ר' יוסי בר חנינא ע"י היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו ופר"ש נשאת הבת והכניסה הנכסים לבעל אלמנתו ניזונת מנכסיו ומפרש בגמרא טעמא משום דאע"ג דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי ואין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים הכא שויוה רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה כתב סמ"ג מי שמת והניח אלמנה ובת מזונות האלמנה קודמין למזונות הבת וכן נשאת הבת אין נוטלין עישור נכסים מפני מזונות האלמנה עכ"ל: כתב הריטב"א בר"פ ב' דייני והלכה כחנן ודעת הרמב"ם דדוקא מי שהלך בעלה למדינת הים אבל אלמנה אין נותנין לה מזונות אלא בשבועה דטפי מתפיס איניש צררי לאחר מיתה כדי שלא תתבזה אצל היתומים ואינו מחוור דהא שמואל דאמר אין פוסקין מזונות לאשת איש בששמעו בו שמת מודה דפוסקין ועוד דבפרק השולח(ל"ה) בההיא איתתא דחשידא אשבועה ותבעה כתובתה וכו' אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות ואם איתא למה לי מדשמואל תיפוק לי דבעיא שבועה והיא חשודה אלא ודאי דאלמנה נותנין לה מזונות בלא שבועה עכ"ל:


אלמנה שתבעה כתובתה בב"ד אין לה עוד מזונות אפי' לא פרעה וכו' בס"פ נערה שנתפתתה (דף נד י) אמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות ומסיק בגמרא דדוקא בב"ד אבל שלא בב"ד יש לה מזונות וכ"כ הרא"ש ומשעת תביעה אין לה מזונות בפ' השולח:


ומ"ש ואפי' בב"ד לא הפסידה אא"כ תבעה מעצמה אבל אם תבעה מדוחק שלא נתנו לה מזונות או שרימוה וכו' על האי מימרא דתובעת כתובתה אין לה מזונות כתב הרא"ש ירושלמי ובלבד מן השופי אבל מן האונס לא כהדא ארמלתא דר' אבהו רימו בה ואמרו לה בר כהן בעי לך תבעה פורנא ואבדה מזונות מן דאתידעון מיליא אילין עובדא קמיה דרב אסי חזר לה מזונות פי' רימו בה ואמרו אדם גדול רוצה לישא אותך וכשידע רב אסי שרימו בה החזירה למזונותיה וכ"נ אם לא רצו לזונה ומחמת זה תבעה כתובתה אין זה מן השופי ואית לה מזוני עכ"ל. והרי"ף לא הביא הירושלמי הזה וגם הרמב"ם השמיטו ואפשר שטעמם משום דכיון דגמרא דידן לא מפליג בדיני משמע דסבר שאין חילוק בדבר דאם איתא לא הוה שתיק מיניה : כתב הריב"ש בתשובה סימן ת"פ על ש"מ שכתב בצואתו אני מניח שתהא אשתי ניזונת כל ימי מיגר אלמנותה יתר על כתובתה נראה שאין אלמנה זו מפסדת מזונות בתביעת כתובתה בב"ד ולא בשאר הדברים שמפסדת אותם כשאוכלת בתנאי ב"ד והאריך בטעם הדבר. וכתב עוד דכיון דאוכלת מכח מתנת בעלה ולא בתקנת חכמים אין מעשה ידיה ליתומים:


תבעוה לינשא אפילו מתפייסת לא הפסידה מזונותיה וכן אם כחלה או פרכסה וכו' בס"פ נערה שנתפתתה (דף נד.) אמר רב נחמן אמר שמואל תבעוה לינשא ונתפייסה אין לה מזונות ומפרש בגמרא דאפילו לא נתפייסה נמי אם אמרה מחמת בני אדם שאינן מהוגנין לי אין לה מזונות אמר רב חסדא זינתה אין לה מזונות אמר רב יוסף כיחלה ופרכסה אין לה מזונות ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות וכתבו התוס' ולית הלכתא ככל הני שמעתתא בר מתבעוה לינשא דההיא עדיפא אבל הרי"ף השמיט גם מימרא דתבעוה לינשא משמע דגם עלה קאי הא דאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא וכתב הרא"ש דנראין לו דברי הרי"ף וכ"ד הרמב"ם בפרק י"ח מה"א:


ומ"ש רבינו נתארסה הפסידה מזונותיה כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב ה"ה שהוא פשוט שהרי תנאי במזונות אינו אלא משך ימי אלמנותה וכיון שנתארסה אשת איש נקראת ולא אלמנה. ולפי דבריו אם שידכה עצמה עדיין יש לה מזונות דמשודכת אינה נקראת א"א וזה דבר תימה דכיון ששידכה עצמה לאחר כבר הפקיעה מעליה כבוד בעלה הראשון ואיך יתכן שתהיה ניזונית מנכסיו לכך נראה לי דאע"ג דבדוכתי אחריני לא קרי ארוסה אלא למקודשת הכא למשודכת קרי ארוסה דימי אלמנותיך משמע כל זמן ששם בעלה הראשון נקרא עליה שאומרים זו אלמנתו של פלוני אבל כיון ששידכה עצמה לאחר אין שם בעלה הראשון נקרא עליה שאינה נקראת אלא משודכת של פלוני:


מכרה או משכנה כתובתה או שעשתה כתובתה אפותיקי לב"ח בין בב"ד בין שלא בב"ד הפסידה מזונותיה ברייתא וגמרא סוף פרק נערה שנתפתתה (נד.) ופירש"י אפותיקי. קרקע המיוחד לכתובתה עשאה אפותיקי לב"ח שלה ובסמוך יתבאר בדברי רבינו דלא איבדה מזונותיה אא"כ מכרה או משכנה כל כתובתה אבל אם שיירה מקצת ניזונת:


ומ"ש בין בחיי בעלה בין אחרי מות בעלה ב"ה כ"כ רמב"ם בפרק י"ח:


ומ"ש מחלה כתובתה לבעלה הפסידה מזונותיה בס"פ נערה שנתפתתה (נג.) יתיב רבין בר חיננא קמיה דר"ח וקאמר משמיה דר"א מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות א"ל אי לאו דקאמרת לה משמיה דגברא רבה ה"א לך משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו ואע"פ שכתבו הר"ן וה"ה שיש פוסקים כר"ח דמוחלת כתובתה יש לה מזונות הרמב"ם בפי"ח מה"א פסק כר"א וכתב ה"ה דטעמא משום דהא דר"ח גופיה לא אמרה דוקא אלא באי לאו ובדרך דחייה ועוד דאפילו פליגי בהדיא דילמא הלכה כר"א לגבי ר"ח וכ"נ שהוא דעת הרי"ף והרא"ש וגם הר"ן כתב שדברי הרמב"ם נראה עיקר:


ומ"ש ודוקא אחרי מותו וכו' כ"כ שם הרא"ש וכן פי' רש"י אין לה מזונות באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה עכ"ל וטעמא משום דבחייו לא תנאי כתובה נינהו דהא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה וכתב ה"ה שכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל אבל הרמב"ם כתב בפי"ז מהל' אישות המוחלת כתובתה לבעלה איבדה כל תנאי כתובה ואפי' מזונות אין לה עליו:


ומ"ש ודוקא שמכרה או משכנה או מחלה כל הכתובה אבל שיירה מקצתן ניזונת פלוגתא דתנאי בפרק אלמנה ניזונת (דף צח.) ואסיקנא התם ההיא אתתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה קא תבעה מזוני אתאי לקמיה דרבא א"ל ליתמי זילו הבו לה מזוני לית דחש להא דר"ש דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף:


ומ"ש אפי' לא שיירה אלא תוספת ומכרה או מחלה כל העיקר ניזונת בשביל התוס' בריש פרק אף על פי (דף נד:) אהא דתנן אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף דייק בגמרא רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף מסייע לרבי איבו א"ר ינאי דאמר תנאי כתובה ככתובה דמי נ"מ לתובעת ולמוכרת ולמוחלת ופירש"י תנאי כתובה. תוספת: לתובעת. שאמרו התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות תובעת תוספת נמי אין לה מזונות וכתבו התוספות והרא"ש דל"נ דקי"ל כרבנן בפרק אלמנה דאמרי מכרה או משכנה מקצת כתובתה יש לה מזונות הילכך נראה לפרש שאם תבעה מנה או ק"ק ושיירה תוספת כאילו לא תבעה אלא מקצת מנה או ק"ק וניזונת בשביל התוספת א"נ אם תבעה כתובתה בסתם התוספת בכלל ואבדה מזונותיה עכ"ל הרא"ש ז"ל וכ"כ בתשובה להרמב"ן סי' מ"ח והרי"ף כתב לתובעת ל"ש תובעת כתובתה בב"ד ול"ש תובעת תוספת אין לה מזונות וכ' הר"ן איכא למידק דהא אסיקנא דמקצת כסף ככל כסף כלומר שאפי' נפרע' מקצת כתובתה יש לה מזונות בשביל אותו מקצת כסף שנשאר בכתובתה ואיפשר דתובעת שאני שכ"כ היא מעיזה פניה בב"ד בתביעת מקצת כתביעת כולה ולפיכך הפסידה מזונותיה והרמב"ן כתב שדעת הרי"ף היה לומר שכשם שמפסדת מזונות בתביעת עיקר אע"פ שלא גבאתו כך מי שנפרעת כתובתה וניזונת מחמת תוספת אם תבעתו בב"ד הפסידה מזונותיה כאילו גבאתו ואחרים פירשו בהיפך שאם תבעה עיקר כתובתה עדיין יש לה מזונות בשביל התוספ' ואין הלשון מתיישב לפ"ז אבל הנכון דה"ק ולתובעת שאם תבעה כתובתה סתם הרי כאילו תבעה בפירוש עיקר ותוספת ושוב אין לה מזונות ע"כ והרמב"ם בפי"ח כתב דין תוספ' כתובה כדין העיקר לפיכך אלמנה שתבעה או מכרה או מחלה או משכנה תוספ' כתובתה עם העיקר אין לה מזונות ואם תבעה מקצת והניחה מקצת ה"ז כמי שתבעה מקצת העיקר והניחה מקצתה וכל המוכרת או המוחלת סתם מכרה התוספ' עם העיקר ששניהם כתובה שמם בכ"מ עכ"ל . וכתב הרב המגיד שנראה שהוא ז"ל מפרש הא דאמרינן נ"מ לתובעת כמו שפירש הרמב"ן ז"ל דעת ההלכות ועיקר: ומ"ש וכל המוכר וכו' מבואר בגמרא שהתוספת כעיקר היא למוכרת ולמוחלת: כתב ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח אם תבעה הנדוניא ואפילו נפרעת ממנה אינה מפסדת מזונות ותהא ניזונת משום מנה ומאתים ותוספת משום דמזוני בתר עיקר כתובה גריר כ"כ המפרשים בשם הרשב"א וכ"כ פי"ח מה"א עכ"ל. משמע אע"פ שנדוניתה מאה מנה ולא תבעתה כיון שתבעה עיקר ותוספת שוב אין לה מזונות דנדוניא הרי היא כחוב דעלמא ואינה ענין למזונות וכ"נ מדברי הריטב"א שאכתוב בראש סימן ק"ג :


ומ"ש וכתב א"א הרא"ש ז"ל ומיהו אם ירצו היורשים יפרעו לה המותר של הכתובה ומסלקין אותה אפי' אנשי גליל וכו' בפרק אלמנה ניזונית כתב כן וכ"כ בתשובות להרמב"ן סימן קי"ח:


ומ"ש אם תבעה כתובתה בסתם לא אמרינן אין דעתה אלא העיקר וכו' כבר נתבאר בסמוך: כתב הרשב"א בתשובה קרוב הדבר שכל שלא מחלה כל מ"ש בכתובתה לא מחלה מזונותיה ואין אומרים שהמזונות תלויה בעיקר הכתובה בלבד שהם מנה וק"ק וכל שמחלה מנה וק"ק אבדה מזונותיה שהרי אפילו לא מחלה מה שהוסיף לה יותר על מנה וק"ק לא אבדה מזונותיה ואף על פי שאין התוספת מעיקר תקנת חכמים אף אנו נאמר כן בנדוניא ואי נפשכם לומר דשאני תוספת דא"ר ינאי תוספת כתובה ככתובה י"ל דאף נדוניא בכלל דברי רבי ינאי וכן פי' קצת מפרשים וע"כ יש לנו להודות להם במקצת מה שאמר רבי ינאי דהא אמרינן נ"מ למוכרה ולמוחלת וע"כ אם מחלה כתובתה סתם או מכרה סתם גם הנדוניא בכלל וא"כ י"ל דמאי דאמר רבין בר חיננא מוחלת כתובתה לבעלה אבדה מזונותיה כל מ"ש בכתובתה קאמר והבו דלא לוסיף עלה דהא אמר רב חסדא אי לאו דאמרת לה משמיה דגברא רבה וכו' ועוד שכל שמחלה סתם מקצת מכתובתה אנו אומרי' מהנדוניא מחלה שא"ת כדברי הטוען שכל שלא טרחה בו כגון מנה וק"ק או תוספת מחלה תחילה אדרבא בא ונאמר דכל שלא תפסיד בו מזונות מחלה ולא מחלה מה שתפסיד בו מזונות וא"ת שאין האשה בקיאה אף אנן נאמר שאינה יודעת מה בין עיקר כתובה ותוספת לנדוניא ועוד מה שטען הטוען שמן הסתם ידה על התחתונה שהיא קרויה בעל השטר מסתברא דבמקום הזה הבעל קרוי בעל השטר וידו על התחתונה לפי שהבעל לא פרע לה כלום והיא משלה היא מוחלת וכל מקבל מתנה או לוקח קרוי בעל השטר להיות ידו על התחתונה ואינו דומה למה שאמרו בפרק גט פשוט שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע שאני התם שהלוה פרע וכיון שהמלוה מודה שפרע לו שטר אחד אם טוען שלא פרע אלא הקטן עליו להביא ראיה אבל בנותן או מוחל שטר שיש לו על ראובן נ"ל דראובן מקבל מתנה הוא ועליו הוא להביא ראיה מה נתן לו או מה מחל לו ותדע מדא"ל התם רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך שדה גדולה מכורה לו וא"ל שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה אלמא יש הפרש בין אומר שטר לך בידי פרוע לנותן שטרו וכן י"ל שה"ה במוחל עכ"ל: כתב הר"ן בפרק אלמנה ניזונית אהא דתנן נתנה כתובתה לאחר לא תמכור אלא בב"ד משמע דדוקא לאחר אבל מחלה ליורשים יש לה מזונות והכי איתא בירושלמי אבל הרשב"א כתב דלפום גמרין לא משמע הכי ולא דמי למוחלת כתובתה לבעלה דהתם סומכת היא עליו שלא ימנע מזונותיה ולא מחלה להו אבל מוחלת ליתומים כיון שאין לה עליהם כתובה הא אסתלקא מביתייהו לגמרי ואין לה עליהם מזונות ע"כ. ולפי מה שכתבתי שהסכמת גדולי המורים לפסוק הלכה כר"א דאמר מוחלת כתובתה לבעלה אין לה מזונות כ"ש דמוחלת ליתומים אין לה מזונות:


כתב הרי"ף כשאין בנכסים שתתפרנס מן הריוח וכו' בפרק אלמנה ניזונית אהא דגרסינן התם בעו מיניה מרב ששת מוכרת למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובה א"ל תניתוה מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר ש"מ שיירה אין לא שיירה לא כתב רב אלפס מהא שמעינן דלית לה לזבוני אלא כדי כתובתה אבל יתר מכתובתה לא וק"ל הא דגרסינן בפרק ב' דייני גזירות (קז:) האשה שהלכה היא ובעלה למ"ה ובאה ואמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתובתה אמרה גרשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ואוקמה שמואל בששמעו בו שמת ואקשינן ומ"ש עד כדי כתובתה ופרקינן איהי אפסדא אנפשה דאמרה גרשני בעלי וש"מ דאי לא אמרה גרשני בעלי ניזונת והולכת עד לעולם ומסתברא לן פירוקא דהאי קושיא דהא דתניא מוכרת והולכת עד כדי כתובתה אבל יתר מכדי כתובתה לא בדלא איפשר לה לאיתזוני אלא מקרקעי הילכך לית לה לזבוני אלא כדי כתובתה והך אחריתא דש"מ דניזונת לעולם בדאיפשר לה לאיתזוני מפירי דקרקעי ומאגרא דבתי ומאי דדמי ליה עכ"ל וכתב הרא"ש על זה ודברים של תימה הן היאך דקדקו מכאן דאינה מוכרת למזונות אלא עד כדי כתובה הא בהדיא מוכח מברייתא שהשאר הוא כדי כתובה שתגבה מהם כדי כתובתה וקמ"ל דמה שמכרה למזונות אינה חוזרת וטורפת לכתובתה דאחריות דנפשה קבילת עלה אבל אם אינה חוששת על גביית כתובתה יכולה להיות ניזונת לעולם עכ"ל. וגם הר"ן כתב שאין דברי הרי"ף מחוורין דכי קתני מוכרת ואוכלת עד כדי כתובתה לאו למימרא שלא תהא רשאה למכור למזונות אלא כדי כתובתה ותו לא אלא עצה טובה קמ"ל שלא תמכור הכל אלא לצורך מזונות שאם תעשה כן איפשר דאתי מלוה בשטר ויטרוף הדמים מידי הלקוחות (דעדיין הם בידם שאינם נותנים לה רק מעט מעט כל ל' יום) ואינה יכולה לחזור לטורפן מחמת כתובתה דה"ל מטלטלים ולא משתעבדי לכתובה ומשום הכי קאמר שתשייר במכירתה כדי כתובתה כדי שתוכל לגבותו מחמת כתובתה ולא יוכל להפסידה מלוה בשטר וכן פירשו בתוספות והראב"ד ז"ל דעד כדי כתובתה עד שתשייר כדי כתובתה קאמר ואף במקצת נוסחי הלכות מצאו כתוב כך שחזר בו הרי"ף בסוף ימיו והגיה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ח מה"א עכ"ל וגם ה"ה כתב שם שכדברי הרמב"ם עיקר וכן העלו האחרונים ז"ל וגם המרדכי כתב על דברי הרי"ף רש"י לא פירש כן אלא ניזונת לעולם יותר מכדי כתובה וכן בירושלמי עכ"ל:


אלמנה שהיא ענייה ופרוצה וכו' בר"פ אלמנה ניזונית (דף צו.) א"ר יוחנן משמיה דרבי יוסי בן זמרא אלמנה ששהתה ב' וג' שנים ולא תבעה מזונות איבדה מזונות השתא ב' איבדה ג' מיבעיא ל"ק כאן בענייה כאן בעשירה א"נ כאן בפרוצה כאן בצנועה אמר רבא לא אמרן אלא למפרע אבל להבא יש לה ופירש"י עשירה. היכולת בידה להמתין הילכך א"נ לא תבעה לאו מחילה היא עד ג' שנים אבל ענייה מדלא תבעתן מחלה: צנועה. בושה לבא בב"ד הילכך בב' שנים לאו מחילה היא: אלא למפרע. אותן ב' שנים שעברו איבדה וכתב הרא"ש הילכך לא איבדה בב' שנים עד שתהא ענייה ופרוצה ע"כ נראה שטעמו משום דכיון דאיכא תרי לישני ה"ל ספיקא כל שאינה ענייה ופרוצה וכיון דסתם אלמנה אית לה מזוני ונכסי בחזקתה קיימי כל זמן שלא נשאת כדאמרינן בפרק אלמנה ניזונת (שם:) גבי בעיא דיתומים אמרו נתננו וכו' מספיקא לא אמרינן מחלה אבל הרמב"ם כתב בפי"ח אלמנה ענייה ששהתה ב' שנים ולא תבעה מזונות או עשירה ששהתה ג' שנים ולא תבעה ויתרה ואין לה מזונות בשנים שעברו אלא משעה שתבעה ואם שהתה פחות מזה אפי' יום א' לא ויתרה אלא תובעת ונוטלת מזון השנים שעברו עכ"ל וכתב הרב המגיד שיפסק כלשון ראשון ודעת הרמ"ה שכתב רבינו בסמוך כדעת הרמב"ם ז"ל:


ומ"ש ואפי' שעברו אם יש לה משכון מהיורשים או שלותה ממקום אחר לא הויא שתיקתה מחילה ירושלמי כתבוהו הרא"ש והר"ן וה"ה ז"ל ר"א בשם רבי יוסי בן זמרא כשלא לותה ואין בידה משכון אבל אם לותה או שיש בידה משכון גובה אפי' למפרע וכתבו הר"ן ה"ה היה בידה משכון כלומר שתפסה בידה משכון תוך ג' שנים אבל לאחר ג' מדין מחילה נגעו בה ואין תפיסתה כלום וכתבו עוד הר"ן וה"ה בשם הרמב"ן דדוקא אלמנה הוא דבעיא ב' וג' שנים אבל א"א אפי' שהתה יום א' ולא תבעה הפסידה דבאלמנה דוקא אמרו משום דאיפשר דמתזנא מדידה כגון ממציאתה אבל א"א שכל נכסיה לבעלה מדידיה קא מיתזנא ואפי' מכרה נכסי מלוג שלה בטובת הנאה ולא תבעה הפסידה לפי שדרכן של נשים לגלגל עם בעליהן ולסייען וה"מ לאפוקי מבעל אבל אם לא נתן לה מזונותיה ועשתה ואכלה אפי' הותירה אין לבעלה עליה כלום דכל היכא דאיהו לא יהיב לה מזוני הרי משכון בידה ותמשכננו ואינה צריכה להתנות עמו בב"ד ולומר איני ניזונת ואיני עושה אלא כל שאין מעלה לה מזונות זכתה היא במעשה ידיה ואפי' דרך שתיקה וזו היא ששנינו אם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה ע"כ וכתב הר"ן ע"ז ודינו ז"ל במכרה בנכסי מלוג צל"ע דכיון דמפלגינן בין עשירה לענייה ובין צנועה לפרוצה אדרבא א"ל דדוקא באלמנה הוא דהפסידה לפי שאם לא מחלה המזונות לא היתה בושה לתבוע היורשים אבל בא"א שעושה נחת רוח לבעלה איכא למימר שלא הפסידה לעולם ומש"ה נקט אלמנה עכ"ל וז"ל הריטב"א אומר רבי' בשם רבו ז"ל דדוקא אלמנה לא הפסידה עד ב' וג' שנים אבל בא"א כל זמן שלא תבעה מזונותיה אבדה אותן למפרע שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן וכל שלא לותה או שהיה בידה משכון מחלה אותן וכן ראיתי למורי הרב ז"ל שדן אפי' לאשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה כיון שלא מסרה מודעא בפני עדים שלא מחלה אותם עכ"ל וכ"ע ומסתברא שדין רפואה כדין מזונות דהא חיוב רפואה מדין מזונות היא כדכתיבנא בפ' נערה עכ"ל:


ואם היורשים אומרים נתננו לה מזונות והיא אומרת לא נטלתי וכו' בפרק אלמנה ניזונת (שם) בעי רבי יוחנן יתומים אומרים נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה ת"ש דתני לוי אלמנה כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראיה ניסת עליה להביא ראיה וכתב הרא"ש בעי רבי יוחנן יתומים אומרים נתננו לה מזונות עד היום הזה והיא אומרת לא נטלתי ולא שהתה עדיין ב' וג' שנים על מי להביא ראיה דלא כפירש"י שפירש נתננו לה דמי מזונות שנה הבאה דהא פשיטא דעל היתומים להביא ראיה וכדברי הרא"ש כתבו התוס' וגם הר"ן כתב על פירש"י ולא נהירא דא"ה פשיטא דלא מהימני דדמי לחוב שהוא תוך הזמן שאין הלוה נאמן לומר פרעתי ועוד דאם איתא אין לך אלמנה שלא תפסיד מזונותיה שכל שעה יאמרו פרעתי ומה הועילו חכמים בתקנתן אלא ודאי ע"כ לא איבעיא לן אלא ממזונות דלמפרע וכגון שהוא בתוך הג' וה"נ משמע מדפשטינן לה מדתני לוי וההיא ודאי במזונות שעברו מיירי מדתני כ"ז שלא נשאת על היתומים להביא ראיה ע"כ וכ"נ מדברי הרמב"ם בפרק י"ח מה"א:


ומ"ש רבי' בשם הרמב"ם שהיא נשבעת היסת ונוטלת וכן מ"ש בואם נשאת גם בזה כתב הרמב"ם נשבעין שבועת היסת ונפטרין בפרק הנזכר כתב כן וכתב ה"ה נראה לי טעם לדבריו שהצריכה היסת מפני שכיון שהנכסים בחזקתה הרי היתומים כבאים להוציא וכמו שטוען לחבירו מנה לי בידך והלה כופר בכל בידוע שהנתבע נשבע היסת ונפטר אף כאן היא נשבעת ונשארים הנכסים בחזקתה ומוכרת מהם למזונות וכשנשאת הוא בהיפך עכ"ל. וכ"כ הר"ן וז"ל הרמב"ם כתב שתשבע היסת ותטול וכתב הרשב"א שאיפשר שזה מהסכמת הגאונים שהסכימו שכל שאינו טוען בגופו של דבר אע"פ שהוא תפוס בידו כגון משכון אינו נאמן עליו אלא בשבועה כעין שבועת הנוטלין וגם זו אינה מוחזקת בגופן של נכסים שיהא לה חלק בגופן אלא מחמת שיעבוד ולפיכך אינה נוטלת אלא בשבועה ואין זה נכון שא"כ הוה ליה למימר שתשבע שבועת המשנה כשאר הנשבעים ונוטלים בנקיטת חפץ ולא סגי לה בשבועת היסת אלא ודאי טעמו ז"ל דכיון דנכסים בחזקת אלמנה קיימי הרי היתומים כבאים להוציא והיא כופרת הכל ולפיכך נשבעת היסת עכ"ל. וז"ל הריטב"א והלכתא כדתני לוי וכ"ז שלא נשאת על היתומים להביא ראיה ואם לא הביאו ראיה כתב הרמב"ם שנשבעת כעין של תורה דהא נשבע ונוטל הוא ומורי הר"מ בשם רבו ז"ל אומר דכיון שהנכסים בחזקת אלמנה עומדים הרי היא כאילו יש בידה משכון ונשבעת ונפטרה חשיבא ואין עליה אלא שבועת היסת וכ"כ בעל העיטור אבל הרמב"ם לטעמיה אזיל שכתב שאפילו במי שיש בידו משכון חשוב נשבע ונוטל כמו שכתב בספרו וכ"כ הרי"ף ז"ל עכ"ל ומ"ש רבינו שכל זמן שלא נשאת אפילו פרעו לה כתובתה בב"ד אינם נאמנים כ"כ התוספות שם בד"ה נישאת וכ"כ הרא"ש שם ודקדקו כך מדלא משכח עלייהו להביא ראיה אלא בנישאת:


מי שייחד לאלמנתו קרקע שתיזון ממנו אם אמר יהיה מקום זה למזונותיה ריבה לה מזונות וכו' ואם אמר יהא מקום פלוני במזונותיה ושתקה אין לה אלא אותו המקום לבד וכו' בס"פ נערה שנתפתתה (דף נד:) קריביה דר"י הוה ליה איתת אבא דהות קא מפסדא מזוני אתו לקמיה דר"י א"ל איזילו ואמרו לאבוכון דנייחד לה ארעא למזוני אתא לקמיה דר"ל א"ל כ"ש שריבה לה מזונות ואסיקנא אמר רבי אבהו לדידי מיפרשא לי מיניה דר"י אמר למזונות ריבה לה מזונות אמר במזונות קצץ לה מזונות ופירש"י דנייחד לה. בצוואת ש"מ ובעדים אולי תקבל עליה דאפילו בכתובתה תנן הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה איבדה כתובתה: כ"ש שריבה לה מזונות. אם אמר קרקע זו למזונותיך אין זה אלא אם לא יתנו ליך מזונות מרווחים אלא מצומצמים טלי קרקע זה להעדפה: במזונות. בחוב מזונות שיש ליך עלי משמע שזו תהא פרעון לכך:


ומ"ש רבינו אצל ריבה לה מזונות שאם היה שכרו פחות ממזונותיה הראוי לה נוטלת מזונותיה משאר נכסיו ואם יש בו יותר מהראוי נוטלת הכל כ"כ הרמב"ם בפי"ח.


ומ"ש אצל א"ל במזונות ושתקה כ"כ הרמב"ם וכך מתבאר מדברי רש"י שכתבתי בסמוך דדוקא בהיתה שם ושתקה אבל אם לא היתה שם או שהיתה שם ומיחתה אם אותה מקום שייחד לה אין מספיק למזונותיה לא כל הימנו של בעל לגרוע מזונותיה בע"כ ופשוט הוא:


האשה שאמרה מת בעלי נאמנת וניזונת והולכת לעולם וכו' אבל אם באה ואמרה גירשני אינה ניזונת אלא עד כדי כתובה וכו' ברייתא בר"פ בתרא דכתובות (דף קז:):


כתב הרמב"ם אלמנה שאין שטר כתובתה בידה אין פוסקין לה מזונות דשמא מחלה כתובתה וכו' ואפילו לא טען היורש וכו' בפי"ח מה"א ונתבאר שם בדבריו שאם אין דרכה לכתוב כתובה יש לה מזונות:


ומ"ש ואף כשיש בידה שטר כתובה כתב שצריכה שבועה שלא תפסה משל בעלה כלום בפרק הנזכר כתב וז"ל אלמנה שבאה לב"ד לתבוע מזונות יש מי שהורה שפוסקין לה מזונות ואין משביעין אותה ואין ראוי לסמוך על הוראה זו מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעלה למדינת הים ורבותי הורו שאין לה מזונות בב"ד עד שתשבע שהרי זה באה להתפרע מנכסי יתומים וכל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ולזה דעתי נוטה וכן ראוי לדון עכ"ל:


ומ"ש ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל אלא ניזונת מתנאי ב"ד אפי' בלא כתובה ואפי' בלא שבועה בפ' שני דייני גזירות כתב כן והביא ראיה לדבריו ותמה על דברי הרמב"ם ז"ל וגם הרשב"א בתשובה כתב על מה שהצריך הרשב"א שבועה לאלמנה למזונו' אין רבותי נ"נ מודים לו בזה שאין האלמנה נשבעת למזונת לפי שאינה [נשבעת] בתחלה אלא לבסוף כשתבא לגבו' כתובתה וכדמשמע בפ' שני דייני גזירות (שם.) בפלוגתא דרב ושמואל אם פוסקים מזונות לאשת איש וזו אחת מהשגות שהשיג עליו הראב"ד גם מורי הרמב"ן הביא ראיה מדגרסינן בפ' השולח (לה.) דההיא איתתא דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא א"ל מאי אעביד לך וכו' עכ"ל וכ"כ בתשובות להרמב"ן סימן מ"ח וכתב הרשב"א עוד בתשובה אחרת אלמנה ניזונת אע"פ שלא נשבעת ואע"פ שלא הוציאה כתובתה והביא ראיה לדבר בכמה דוכתי בגמרא אמרינן דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה לרבנן דפליגי על ר"מ למזונות דתנאי כתובה הם לא עדיפי מכתובה עצמה וכך הוא מסקנא דגמרא כמו שאכתוב בסמוך וכ"כ הר"ן ז"ל בפ' שני דייני גזירות אהא דאמר חנן באשה שהלך בעלה למדינת הים תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה הילכך כשב"ד פוסקין מזונות לא"א אינה צריכה שבועה ומשמע שאף באלמנה הדין כן שתשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ואחרים אמרו דדוקא בא"א אבל אלמנה תשבע בתחלה ובסוף והרמב"ן הכריח דדין אלמנה כדין א"א מדאמרינן בפ' השולח וכו' ולי מהא לא איריא וכו' ומיהו משמעתין משמע הכי דלא שנא אלמנה ול"ש אשת איש פוסקין בלא שבועה עכ"ל. ולענין הלכה נקיטינן ככל הני רבוותא דהו"ל הרמב"ם יחידאה לגבייהו :


מדינא דגמרא אין אלמנה ניזונת אלא מקרקעי בני חורין משנה בפרק הניזקין (דף מח:) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם ומ"ש ל"מ אם מכר או נתן הבעל בחייו וכו' אלא אפי' מכרו או משכנו או נתנו היורשים לאחר מיתת אביהם אין מוציאין למזון האשה והבנות בס"פ מציאת האשה (דף סט.) גבי הא דתלה ליה רב לרבי ביני חיטי האחין ששעבדו מהו אמרינן דבין לרב בין לרבי יוחנן האחין שמכרו או משכנו אין מוציאין למזונות ומשמע דבין למזון האשה בין למזון הבנות קאמר וכ"כ הר"ן ז"ל:


ומ"ש ודוקא שנתן האב מתנת בריא אבל אם נתן מתנת ש"מ ניזונת ממנו כ"כ הרי"ף בפי"נ גבי הא דאמרינן השתא מיגרע גרע בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו במתנה דרבנן לא כ"ש וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מה"א וכ"כ הרא"ש בפסקיו בקידושין ס"פ האומר מהכרח דקדוק סוגיית התלמוד ועיין במרדכי פרק י"נ ופרק נערה שנתפתתה ובתוס' ובטור ח"מ סימן רנ"ב אכתוב דין מתנת בריא שהיא מהיום ולאחר מיתה אם מוציאין ממנה למזון האשה והבנות ולכתובה ומ"ש ולא מטלטלי אפי' בני חרי הכי מסיק בס"פ מציאת האשה (שם) אמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לכתובה בין לפרנסה ומ"ש ומיהו אם תפסה מטלטלין אפי' אחר מיתה לא מפקינן מינה כך כתב הרי"ף בר"פ אלמנה ניזונת וכ"כ הרמב"ם בפי"ח כתוב בתשובות להרמב"ן סימן נ' דה"ה אם תפסה שטר חוב אין מוציאין מידה ובסמוך אכתוב דברי תשובת הריב"ש ועיין בהגהות פ"א מהלכות זכייה והרמב"ם פי"א מהלכות מלוה:


ומ"ש ולדעת הגאונים שכתובה נגבית ממטלטלי ה"ה נמי מזונות אפי' לא תפסה ניזונת ממטלטלי כ"כ הרי"ף שם וז"ל והאידנא תקינו רבנן כתובה אפי' ממטלטלי כיון דמזוני תנאי כתובה ותנאי כתובה ככתובה דמי ניזונת נמי ממטלטלי בין תפסה בין לא תפסה וכ"פ הרא"ש שם וכ"כ הרמב"ם בפי"ח מה"א וז"ל הר"ן בפרק הנזכר משמו של רש"י אמרו דאלמנה שתפסה מטלטלין דאמרינן דוקא דתפסה לה מר"ה או מסימטא אבל מרשות היורש לא דכי היכי דלר' טרפון דמהניא תפיסה דלאחר מיתה לכתובה לא מהני אלא בהני גווני ה"נ לדידן בתפיסה דמחיים מיהו כל ה"מ לדינא דגמרא אבל עכשיו כבר תיקן הגאון דכתובה גבי ממטלטלי והה"נ דאית לה מזוני ממטלטלי ואפי' לא תפסה גבי' מהם דתנאי כתובה ככתובה וכמ"ש הרי"ף ז"ל עכ"ל ומ"מ מ"ש רבינו ולדעת הגאון אינו מכוון דמשמע דפלוגתא איכא במילתא וליתא דלכ"ע מדינא דגמרא אינה נגבית ממטלטלי אלא שהגאון תיקן דתגבה ממטלטלי ולדברי הכל אחר תקנת הגאון גביא ממטלטלי וכך ה"ל לכתוב ואחר תקנת הגאון שכתובה נגבית ממטלטלי ה"ה נמי מזונות כתוב בתשובה להרמב"ן סימן ל"א על אלמנה שרוצה למכור מהקרקעות למזונות והאפוטרופין אומרים תזון מהמטלטלין הדין עמהם שאין מוכרים קרקע של יתומים כל שיש שם מטלטלין למכור ובסימן ל"ד כתב אם האפוטרופסין רוצים להעלות לה מזונות והיא רוצה למכור מנכסי בעלה ב"ד מוחין בידה ואם מכרה אחר התראת האפוטרופסים שהם רוצים להספיק מזונותיה מכרה בטל וכתב עוד שם בסימן מ"ט אין לאלמנה תביעה למזונות על מעות שביד היתומים מקרקעות שמכרו ואפי' אחר תקנת הגאונים שעשו מטלטלי דיתמי כקרקע שהמעות האלו לא היו משל אביהם ולא נשתעבדו לה וכן אין מוציאין מיד הלקוחות שאין מוציאין למזונות ממשעבדי כדתנן בפרק הניזקין (מח:) מיהו אם קנו מיד הבעל למזונותיה מוציאה מיד הלקוחות כדרך שאמרו פרק הניזקין (נא:) גבי מזון בת אשתו ובסימן נ"ז כתוב מזונות של אשה כתובים הם עכשיו אפי' אצל משועבדים שהכל נהגו לקנות מידו וחזרו הנשים כבת אשתו שקנו מידו ועיין בתשובת הרשב"א שאכתוב בס"ס זה:


כתב הרמב"ם לפיכך אם הניח נשים רבות וכו' בפי"ח מהלכות אישות ובספרי הרמב"ם שבידינו אין כתוב לפיכך וגם אין כתוב בהם שאין דין קדימה במטלטלין אלא כך כתוב בהם שאין דין קדימה במזונות וכתב ה"ה הניח נשים רבות וכו' מבואר בירושלמי וכן הוא בתוספתא כשאמרו קודמת בזמן קודמת בגבייה אמרו במה דברים אמורים בכתובה אבל במזונות שתיהן שוות עד כאן ומה שכתב רבינו בשם הראב"ד בהשגות בפרק הנזכר כתב כן וכתב עליו הרב המגיד ולי נראה שאף דעת רבינו כן הוא שאפי' ניזונת מן הקרקע ניזונת בשוה שאל"כ הל"ל מן המטלטלין בשוה ומן הקרקע לפי קדימתן ולפ"ז ראוי להיות בספרו כמו שאין דין קדימה במטלטלין ורצה רבינו לומר שכשם שלא אמרו חכמים קדימה במטלטלי' לפי שיש ללוה למכרן ולהפקיען מידי שיעבוד המלוה כך לא אמרו קדימה במזונות לפי שאם רצה הבעל למכור נכסיו הרי הוא מפקיען מידי שיעבוד מזונות כנ"ל ומ"ש רבינו והכי איתא בירושלמי נראה דקאי לדברי הרמב"ם וכמ"ש ה"ה דאיתנהו בירושלמי פ' מי שהיה נשוי:


כתב הרמב"ם אם הניח בעלה מטלטלין ולא תפסה אותם היורשים נוטלין אותם וכו' בפי"ח כתב וז"ל אע"ג שתקנו הגאונים שתגבה הכתובה ותנאי הכתובה מן המטלטלי לפיכך תיזון האלמנה מן המטלטלי אע"פ שלא תפסה אם הניח בעלה מטלטלין ולא תפסה אותם היורשים נוטלים אותם וכו' וכתוב במישרים נתיב כ"ג חלק אחר עשר על דברי הרמב"ם וכ"כ רב אלפס בתשובה כהרמב"ם וזולת שנראה לפי תשובת רב אלפס שאם התנה בפירוש שתיזון מן המטלטלין מוציאין מן היורשים ונותנים אותם ביד נאמן ודברי הרמב"ם נראה עיקר עכ"ל. וכתב ה"ה תקנת הגאונים שתהיה האשה ניזונת מן המטלטלין כתובה היא בהלכות:


ומ"ש רבינו שאינה יכולה לעכב על היתומים שלא ימכרו שלא ייפו הגאונים כ"כ את תקנתם ברור הוא שלא ייפו כחה במטלטלין כל כך שהרי אפילו בקרקע שבדין התלמוד היא ניזונת ממנו אם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות כמו שיתבאר בסמוך ואם כן במטלטלין אינו נראה שלא יוכלו למכור אפי' לכתחלה וכבר העמיד רבינו שכן דנין תמיד בכל בתי דינין וכן מבואר בעיטור שבתשובת הגאון ז"ל כתוב כן:


ומ"ש אבל הניח קרקע יכולה וכו' ג"ז מבואר בתשובה הנזכר שאין להם למכור קרקעות וכ"נ קצת מן הגמרא:


ומ"ש שאם מכרו שאינה מוציאה מיד הלקוחות משנה פ' הנזקין ומ"מ העלה הרשב"ם שאם קנו מידו על מזונות האשה שהיא ניזונת מן המשועבדים והוכיח שם כן ודע שאין הקנין הנזכר בשטרי כתובות שלנו מועיל לכך לפי שאין מזכירין בכתובות מזונות לאחר מיתת הבעל והמזונות הכתובים בכתובות שלנו הוא מזונות דמחיים עכ"ל ובסוף סימן זה אכתוב תשובת הרשב"א בזה: ומ"ש דהא דאם מכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות היא משנה בפרק הניזקין לא מצאתי כן: (ב"ה) שם שאע"פ ששנינו שם שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים איכא למימר דהתם בששעבדם בעל אבל הא מילתא איתא בפרק מציאת האשה כמ"ש בסימן זה גבי מדינא דגמרא אין אלמנה ניזונת וכו':


ומ"ש רבינו ולענין דמי הקרקע שמכרו שבידה לרב האי שכתב קדמו הבנים ומכרו בנכסים מועטים שהבנות ניזונות מדמים שבידם ה"נ ניזונות מהדמים ולדעת א"א הרא"ש אינה ניזונת מהם מחלוקת רב האי והרא"ש כתבו רבינו בסימן קי"ב ודבר פשוט הוא שיש ללמוד מהם לדין זה:


תפסה הרבה מטלטלין בשביל מזונותיה אין מוציאין מידה מימרות ריש פרק אלמנה ניזונת (דף צו.):


ומ"ש וקאמר בירושלמי מהו למימר לה חוי מה שבידך וכו' כתבו הרא"ש בריש פרק אלמנה ניזונת. כתב הריב"ש בתשובה סי' שס"ד דבר ברור הוא כי הנכסים שהם בבית הבעל אע"פ שכשמת נשארו הנכסים ואוהלים כאשר המה שאין זו תפיסה של כלום שכל תופס צריך תפיסה גמורה שיקנה הדבר באחת מהקניות כמו שאמרו בפרק הכותב (פד:) גבי עובדא דיימר בר חשו אבל בכאן הבית והתיבות והמטלטלי' הכל ברשות היורש ואינה נקראת תופסת בשביל תפיסת המפתחות שאין מסירת המפתחו' קונה וכ"ש תפיסתן ואם קדמו היורשים ותפסום כדי שלא תשלח היא יד בהם ותתפסם הטיבו לעשות ואע"פ שמה שתפסו היה דרך גניבה אין היזק בזה אבל הוא ייפוי כחם דהויא תפיסה שלא בעדים דלפעמים מהני שלא בעדים ובעדים לא מהני ובסימן ק"ז כתב עוד כיוצא בזה וכתב עוד שם וכן אם פקח הדיין וזריז ראוי לו לילך בפתע פתאום לבית המוריש ואם לא עשתה בנכסים תפיסה המועלת לקנות יחזיק בהם היורשים והמקבלי מתנה בעד זכותה וכתב עוד שם ועוד צריך בתפיסה זו שתתפוס היא בעצמה ולא ע"י אחר ואפי' עשאתו שליח לתפוס בעדה משום דקי"ל (שם) התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה וכאן הרי יש חוב לבעלי המתנה בתפיסה זו כיון שהנכסים היו מספיקים לכולם אם לא מחמת תפיסה זו וכתב עוד בסימן שמ"ה אם יש ביד אבי היבמה שטרי חובות שנפקדו בידו מיד בעלה אחר פטירתו מסר האב בידה השטרות תפיסה מועלת היא. אמנם אם נשאלה שאלה זו לענין שומרת יבם האומרת מאיס עלי אין תפיסתה מועלת אא"כ היו השטרות האלה מנדוניתא ר"ל שהכניסה אלו השטרות עצמה לבעלה ואם נשאלה שאלה זו לענין מזונות אין תפיסתה בנכסים אלו כלום שהרי אין שיעבוד מזונותיה על נכסים אלו שהרי אין לה מזונות אלא מיבם ונכסים אלו לא משל יבם הן עד שיכנוס כיון שיש לבעלה אב ואם נשאלה שאלה זו לענין לתפסן משכון לאחריות כתובתה אין תפיסתה כלום דהא קי"ל כרבינא דאמר ה"מ למזוני אבל לכתובה מפקינן וכתב הרי"ף דבתפיסה דלאחר מיתה היא אבל תפסה מחיים אפי' לכתובה לא מפקינן מינה ומיהו עכשיו שנוהגים לכתוב בכתובות מטלטלי אגב מקרקעי יש לדון ולומר בשומרת יבם שימכרו כל מטלטלי בעלה וילקח בהם קרקע והיבם אוכל פירות בין תפסה בין לא תפסה ואין די כשיהיו קיימים כדי שיעור כתובתה דילמא משתדפי ותפסיד כתובתה עכ"ל ובסימן ק"ד כתב על יבמה שטענה שאין בידה כלום משל בעלה והוא היה אמיד בנכסים ותבעו תוך ג' חדשים ליבם או לחלוץ ראוי לדיין לאיים עליה ולחקור בזה בכל מיני חקירות הן בחרמות חזקים בשופרות הן לחפש בביתה ולענות דינה בכל מה שיוכל כדי להוציא הדין לאמתו וכתב עוד ומה שטענה שתפסה למזונות אין בה ממש כי שומרת יבם אינה ניזונת כי אם ג' חדשים אא"כ תבעה מן היבם בב"ד או חלוץ או יבם וברח או חלה והנדון זה אין כאן העמדה בדין כי מה שתבעה ליבם או לחלוץ תוך ג' חדשים אינו כלום ובסימן ק"ז כתב על מי שצוה לתת מקצת נכסיו לקצת בניו ושאר נכסיו בתורת ירושה לשאר בניו שיש לו מאשה שהיא בחייה והיא תפסה כל הנכסים למזונותיה והאריך בדבר וכתב שם אי לא דמסתפנא אמינא שלא אמרו חכמים אלמנה שתפסה מטלטלים למזונותיה מה שתפסה תפסה אלא לדינא דגמרא דמטלטלי לא משתעבדי לה אבל לאחר שתקנו שתיזון מהמטלטלין אם תפסה מוציאים מידה אבל מה אעשה שלא מצאתי מי שכתב כן אבל מדברי הרמב"ם פי"ח נראה בהיפך ולזה לא אסמוך על סברתי ואם יהיה פקח המוריש כשיהיה מסוכן יביא לפניו יורשיו אם הם גדולים ואם הם קטנים יביא הרוצה לימנות אפוטרופוס עליהם וישימו כל המטלטלין בתיבות ובאוצרות יסגרו הכל ויתן בידם המפתחות וכן אם נותן מתנה לאחרים ישים סך המתנה ביד שליש וגם היורשים עצמם יכולים לסגור כל המטלטלים ולקחת המפתחות בין מיתה לקבורה ואם תמחה בידם האלמנה יעשו זה ע"י ב"ד ואם היתומים קטנים יש לב"ד לעשות כן מעצמם לתועלת היתומים:


ומ"ש בשם ריב"א כ"כ שם בשמו הרא"ש והמרדכי וכתבו שכתב כך משום דאל"כ לא שבק חיי לכל בריה דכל נשים גבירות ושולטות בממון בעלים ויש להם בנים קטנים יתפסו כל הממון ולא יתבעו לעולם כתובה ויתפסו הכל בשביל מזונות וכן נשים שאינם גבירות אם יש מטלטלין הרבה בתוך הבית או כסף וזהב יקחו הכל אלא יש לפרש הא דאמר ר"י בר בון מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף וכו' מתוך לשונו משמע דוקא בשביל שסופה לישבע הא אין סופה לישבע אמרינן לה חוי מה שבידך אם כן בנדון זה שלקחה הכל ואינה עתידה לישבע בסוף אמרינן לה חוי ומוציאין מידה כל המותר על י"ב חדש ובהאי שיעורא אמרינן מה שתפסה תפסה א"נ נראה דמה שתפסה תפסה ראוי לומר אפי' ביתר מי"ב חדש ובלבד שתפסה פחות מכדי כתובתה שסופה לישבע על כתובתה אבל אם תפסה יותר מכדי כתובתה שאין סופה לישבע על כתובתה לא והא דקאמר חוי מה שבידך לא אמרינן היינו היכא דידוע לן שלא תפסה כדי כתובתה לפי שסופה לישבע אבל אי לא ידעינן כמה תפסה לא ולכאורה אם היתה תובעת מזונות אח"כ ואומרת שכבר אכלה מה שתפסה לא היו דנים אותה עד שתשבע כמה תפסה עכ"ל:


ומ"ש רבינו בשם רבינו שמשון כ"כ שם הרא"ש והמרדכי בשמו ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפי"ח ומ"ש בשם ר"מ מרוטנבורק כן כתב שם הרא"ש והמרדכי בר"פ אלמנה ניזונת בשמו וז"ל אמנם לפי דברי ר"ש אפילו בתפסה יותר אין להשביעה וכן משמע מדברי הרמב"ם שכל אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתיזון מהם וכו' ואחר שכתב ככר זהב ש"מ דס"ל דתפיסה למזונות מהניא אפילו ביותר מכתובתה ולא מפקינן מינה ופשט הירושלמי דקאמר אלא זוז וגמרא דידן דקאמר אפילו דסקיא מליאה מעות משמע נמי הכי דאפילו טובא יותר מכתובתה לא מפקינן מינה וטעמא הוי משום דלא ידעינן כמה תחיה וכמה תצטרך למזונות כי שמא יאבד מהם או שמא תחלה ותצטרך לרפואה שאין לה קצבה שהיא בכלל מזונות וכיון דאף אם תפסה יותר הרבה ממזונותיה לא מפקינן מינה אם כן למה היה לנו להשביעה הרי לא מצינו שום שבועה כיוצא בזו אמנם אם אחר זמן תאמר שכלו כל המטלטלין שתפסה ותבא לתבוע מזונות לא יהבינן לה מידי עד שתשבע שלא נשאר בידה ממה שתפסה ולא נתנה ולא בזבזה כלום דבהא מודה הרמב"ם ז"ל שהרי הוא כתב דאלמנה שבאה לב"ד לתבוע מזונות אין לה מזונות עד שתשבע ואפילו לדברי הגדולים האומרים דבכל ענין תנן לא תשבע בתחלה אפילו כי אתיא לאפוקי מיתמי נ"ל דכל בכה"ג דעכבה ממון היתומים יותר מן הראוי להגבותה בב"ד דהיינו כדי מזון ל' יום מודו כ"ע דלא יהבינן לה עד שתשבע עכ"ל:


ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב מתוך דברי הרמב"ם נראה שפוסק כתלמידי רבינו יונה וכו' עד וכן מסתברא בפרק הנזכר ומשמע לרבינו שבא לחלוק על דברי רבי' מאיר מרוטנבורק שהצריכה שבועה ונסתייע מדברי הרמב"ם דהא מתוך דברי הרמב"ם נראה שפוסק כתלמידי רבינו יונה דאמרי דאמרינן לה חוי מה שבידך ומשמע דאין משביעין אותה ולא דמיא להא דאלמנה שבאה לב"ד לתבוע מזונות דקאמר הרמב"ם דמשביעין אותה דשאני הכא שאינה באה לב"ד לתבוע כתובה וזהו שסיים רבינו בדברי הרא"ש וכתב אבל לעולם אין משביעין אותה עתה עד שתתבע יותר: ב"ה ואע"פ שכתב רבינו לעיל בסימן זה דלהרא"ש אלמנה ניזונת בלא שבועה שאני הכא שתפסה ומש"ה כשבאה לתבוע יותר משביעים אותה ומ"מ מאי דמשמע ליה מדברי הרמב"ם יש מקום לבעל דין לחלוק שהרמב"ם כתב שטעם השבועה הוא מפני שהיא באה להפרע מנכסי יתומים וכשתפסה אע"פ שהיא ניזונת ממה שבידה סוף סוף מידי נפרעת מנכסי יתומים לא נפקא: וז"ל הריטב"א הרמב"ם פסק דאמרינן לה אחוי מה בידיך כדקתני ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה ולא קתני שמחשבין עמה ואין זה ראיה עכ"ל: ז"ל רבי' ירוחם כתב הרי"ף בתשובה שהאשה שתפסה מטלטלין למזונות כשחזרה מקבר בעלה ואינה רוצה לישבע ולא לגבות כתובה ויש שם יורשים אין מוציאין מידה ואין משערים לה כדי מזונותיה בין תפסה רב או מעט ע"כ ונראה דאין מוציאין מידה לתת ביד יורשים אלא נותנין אותו ביד נאמן עכ"ל ונ"ל שטענתו מפני שתפיסה זו אינה כלום משום דלאחר מיתה היא אפילו כמאן דאמר תפיסה דלאחר מיתה מהניא ה"מ במונחים ברשות הרבים או בסימטא אבל מרשות המת לאו תפיסה הוא לדברי הכל וכמבואר במרדכי פרק אלמנה ניזונת כתב הרשב"א בתשובה עכשיו שנהגו לכתוב מטלטלי ומקרקעי וכתובה גובה אפי' מן המטלטלין אפי' תפסה לכתובה ואפי' לאחר מיתת הבעל מה שתפסה תפסה: נשאל ה"ר יהודה בן הרא"ש אם יכולים הצבור לתקן שלא תיזון האלמנה כי אם ג' חדשים ואז ע"כ תשבע ותטול כתובה ולא יהיו נזוקים היתומים בתפיסת האלמנה נכסים מרובים והשיב שאינן יכולין לתקן כך והאריך בדבר ואין דבריו נראין בעיני אלא יכולים הם לתקן כך ותקנה הגונה וראויה היא וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' ק"ז שזו אחת מהתקנות שהתקינו במקומו :


אלמנה שבאת למכור מנכסי בעלה למזונות אינה צריכה שבועה ולא הכרזה בפרק הכותב (דף פז.) אמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא:


ומ"ש שאינה צריכה שבועה כבר נתבאר בסימן זה שזהו דעת הרא"ש והאחרונים ז"ל ושאין כן דעת הר"מ ז"ל:


ומ"ש ולא לבא לפני ב"ד מומחה בפרק אלמנה ניזונת (דף צז.) תנן אלמנה מוכרת שלא בב"ד ופרק אלו מציאות (דף לב.) איתמר עליה משמיה דר"נ אלמנה אינה צריכה ב"ד מומחים אבל צריכה ב"ד הדיוטות ופירש"י אלמנה הניזונת מנכסי יתומים מוכרת למזונות שלא בב"ד ובלבד שיראו שנים שלא תמכור בזול ע"כ אבל הרמב"ם כתב בפי"ח מה"א יש לה למכור שלא בב"ד מומחין אלא בג' אנשים נאמנים בלא הכרזה וכ"נ מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו בפרק אלמנה ניזונת אהא דר"נ צריכה ב"ד הדיוטות כגון גברי מהימני דבקיאי בשומא ע"כ וב"ד הדיוטות סתם משמע דאינו פחות מג' וכך הם דברי רבינו וכתבו הר"ן שם וה"ה בפי"ז מה"א פירש אע"ג דליכא בינייהו מאן דגמיר ואינן ראוים לדון דיני ממונות שאל"כ במה יפה כחה משאר דינים. וכתב בתשובות הגאונים לא הצריכו ב"ד הדיוטות אלא למכור אבל למשכן אינה צריכה:


ומ"ש לפיכך אם לקחה הקרקע לעצמה בסכום ידוע אינו כלום בפרק אלמנה ניזונת (דף צח:) א"ר זירא אמר רב נחמן אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום ואמרינן התם דאפי' הכריזה נמי לא עשתה כלום משום דאמרינן לה מאן שם לך ופירש הרא"ש כלומר מי החזיקך באלו הנכסים שאין אדם יכול לזכות במקח אלא מיד המקנה לו:


ומ"ש ואם נתייקר אח"כ צריכה להחזירו ליורשים או אפי' לא נתייקר וכו' פשוט הוא וכתב ה"ה בפי"ז בשם ר"ח שאפי' בג' הדיוטות אם שמה לעצמה לא עשתה כלום דכיון שאינם ראויים לדין אומרים לה מאן שם ליך ולדעת הרמב"ם אפשר שכל שהיו ג' בקיאים בשומא אם שמה לעצמה מדעתה מעשיה קיימים עכ"ל:


ומ"ש ואם טעתה אפילו כל שהוא וכו' מכרה בטל אמכרה לאחרים קאי דאי בלקחה לעצמה מאי איריא טעתה אפי' לא טעתה נמי והדין זה שכתב רבינו נראה שהוא ממה ששנינו במשנה פרק אלמנה ניזונת (שם) היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל. ומשמע לרבינו דה"ה במכרה למזונות אבל אין נראה כן מדברי רש"י שכתב מכרה בטל שאותו דינר אין לה רשות למכור נמצא שכל המכר טעות שהרי בבת א' היה ע"כ טעם זה לא שייך במזונות וגם הרמב"ם לא כתב כן בפי"ח מה"א ולפיכך היה נ"ל דאלקחה לעצמה קאי ואע"ג דבלא טעתה נמי אין המכר כלום היינו לומר שאם ירצו היורשים יבטלוהו אבל היא אינה יכולה לבטלו אבל בטעתה מכרה בטל כלומר ואף היא יכולה לבטלו אלא שק"ל מנ"ל לחלק בכך וצ"ע: ב"ה ולכן נראה דאמכרה לאחרים קאי והוא ממתניתין דהיתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל ומשמע ליה דה"ה למזונות וטעמא משום דחיישינן להפסידא דיתמי אפי' היא אומרת אני אחזיר את הדינר ליורשים מ"מ כיון שהיה טעות במכר הרי הוא בטל:


ומ"ש והאחריות הוא על היתומים הא ודאי פשיטא דבמכרה לאחרים קאמר והוא מימרא פרק אלמנה ניזונת אמר רב יוסף ארמלתא דזבין אחריות איתמי ופירש"י ארמלתא דזבין שדה יתומים למזונות או לכתובה וקבלה עליה אחריות הלקוחות חוזר על היתומים שהרי עליהם היה החוב:


ומ"ש אפ"ה כשבאה לגבות כתובתה אינה יכולה לטרוף מהלקוחות שמכרה להם לצורך מזונותיה שם בעו מיניה מרב ששת מכרה למזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתובה כיון דאחריות איתמי טרפא או דילמא מצו אמרי לה נהי דאחריות דעלמא לא קבילת עליך אחריות דנפשך מי לא קבילי קבילת ופשיט להו דלא טרפא :


ומ"ש וכן אם מכרה בינה לבין עצמה שוה בשוה מכרה קיים וכשיבואו היורשים להשביעה נשבעה כ"כ הרמב"ם בפ' י"ח לענין המזונות ובפי"ז לענין הכתובה וכתב ה"ה בפי"ז שדעת הרמב"ם כדעת המפרשים שאמרו שאף ע"פ שצריכה ב"ד הדיוטות זהו לכתחלה אבל בדיעבד אפי' בלא הם כשמכרה שוה בשוה מכרה קיים אבל הרמב"ן ז"ל כתב בפרק אלו מציאות אפי' בדיעבד אין מכרה קיים בינה לבין עצמה וכ"כ בעיטור בשם ר"ח בין לכתובה בין למזונות ורבינו כתב בסימן ק"ג שהרא"ש כתב בתשובה כדברי ר"ח ועיין במה שכתבתי בס"ס הנזכר:


ומוכרת כדי המזונות הצריכה לששה חדשים והמעות ישארו ביד הלוקח וכו' אלא נותן לה מזונות של ל' יום וכן לעולם בפ' אלמנה ניזונת (ד' צז.) אמר אמימר הלכתא מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס אחד לל' יום וכתב הרמב"ם בפי"ח וכן מוכרת והולכת לעולם עד שישאר מן הנכסים כדי כתובתה גובה כתובתה מן השאר והולכת לה וכבר נתבאר בסימן זה שאף ע"פ שדעת הרי"ף שאין לה מזונות יותר מכדי כתובתה אא"כ יש בנכסים כדי שתתפרנס מהריוח דעת הרמב"ם עיקר וכן דעת הרא"ש וה"ה והאחרונים ז"ל ואהא דאמרי' ולוקח מפרנס א' לשלשים יום פירש"י שלא ימסור לה הלוקח המעות אלא מזונות של חדש בחדש שאם תינשא יחזור מה שבידו ליורשים ע"כ וכתב הריטב"א אומר רבי' מאיר שאם היה בענין שלא היו מוצאין ליקח כדי מזונות של ששה חדשים שמוכרים ביותר לפי ראות עיני הדיינים כדי שיהיו לה מזונות כי היכי דמזבינן למזונותיה בלא אכרזתא ומכאן נלמוד ג"כ כי כשפוסקין מזונות לאלמנה שאינה ניזונת עם היתומים אין נותנין לה לפחות מל' יום וכן לא"א כדי שלא תצטרך להתבזות על מזונותיה בב"ד בכל יום ע"כ:


כתב בעל העיטור ומסתבר דוקא קרקע וכו' לריש מתיבתא כי אמרינן מוכרת לששה חדשים וכו':


וכל זה אינו אלא כשהיא מוכרת אז לא הרשוה למכור וכו' אבל מכרו ב"ד אין קצבה לדבר אלא לפי ראות עיניהם כ"כ הרא"ש בפ' אלמנה ניזונת אהא דאמר אמימר מוכרת לששה חדשים. כתוב בתשובה להרמב"ן סימן ל"ג נחלקו הראשונים מקצת אומרים שאינה יכולה למכור למזונות לעולם אלא כדתניא בפ' אלמנה מוכרת ואוכלת עד כדי כתובתה וכו' ואחרים אומרים שאפי' אין לה כתובה אלא מנה מוכרת למזונות אפי' מאתים והביאו ראיה לדבר וכן מסתבר עכ"ל. כתב הרשב"א שאלה אפוטרופין שמינו אותם בית דין ונתנו להם רשות למכור ומכרו הקרקעות ובאה האלמנה לגבות מזונותיה מאותן נכסים מי אמרינן נכסים משועבדים ואינה ניזונת מהם או לא תשובה כל שמכרו היתומים או בית דין או האפוטרופין שיש בידם כח למכור משועבדים הם ואלא מיהו כדי להתלמד אני אומר לך שאם קנו לאשה מיד הבעל למזונות הרי הוא ניזונת אפי' מהמשועבדים כדאוקימנא בפרק הניזקין מתני' דמקבל עליו לזון את בת אשתו שניזונת מהמשועבדים כשקנו מידו ולפי שהורגלו עכשיו לקנות מידו למזונות האשה כתבתי כן ומ"מ אפשר שאין בכלל קנינו סתם אלא למזונות שבחייו אבל לא למזונות שיש לה מחמת תנאי כתובה דהיינו את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל יומי מיגר אלמנותיך שתנאי כתובה לא נכתבו בכתובה ועד שיקנו ממנו לזון מנכסיו אחריו כל ימי אלמנותה אינה נזונת מהמשועבדין עכ"ל: כתוב בתשובות להרמב"ן סימן ל"ה אפוטרופוס שמכר קרקע לתועלת היתומים והאלמנה טוענת על הלוקח שלא לקח אלא להבריח ממנה מזונותיה שלא תמצא בני חרי ליזון מהם אם לא תמצא מקום לגבות מזונותיה אלא מקרקע זה יש לה רשות להחרים חרם סתם שכל מי שיחזיק מנכסי בעלה שיש לה בהם שיעבוד מזונותיה שיודה בפני ב"ד:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מתה בעל וכו' מבואר הוא בתלמוד בכמה דוכתי דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ול"מ מנה ומאתיים אלא אפי' נצ"ב שקבל הבעל עליו אחריות אינה נגבית בחייו אפי' הן בעין אלא הבעל משתמש בהן ונושא ונותן בהם אלא שאין יכול למוכרן כמבואר לעיל בסימן צ' סי"א ומש"ה כתב רבינו אעפ"י שהכתובה היא כמו ש"ח וכו' האריך בלשון זה כדי להורות דכל מה שנקרא בשם כתובה אף הנדוניא שהיא כמו ש"ח ג"כ אינה נגבית בכל עת אלא לכשתתאלמן וכו':

ומ"ש בד"א כשנתן לה כתובה וכו' ה"א בירושלמי ואעפ"י שהרי"ף בפ"ק דמציעא פסק דליתא להך דירושלמי מקמי תלמודא דידן והסכימו עמו גדולי עולם מ"מ נמצאו ג"כ גדולי עולם והרא"ש מכללם דס"ל דהילכתא היא וכתב הרא"ש דודאי מן הדין לית לה לגרושה מזונות יותר משאר ב"ח ואעפ"י שלא נתן לה כתובתה וכדמוכח בתלמודא דידן אלא דהירושלמי תקנת חכמים הוא שתקנו ליפות כח האשה כדי שיתן לה כתובתה בעין יפה ולא על יד על יד ולכן כתב רבינו בסתם כהך ירושלמי דחייב במזונותיה עד שיפרע לה עד פרוטה אחרונה:

ומ"ש וכן אם זרק לה גט וכו' מימרא דר' זירא פרק אלמנה ניזונית (דף צ"ז) ופירש"י דמתניתין אתא לאשמועי' דבחייו כיון דמעוכבת בשבילו מלהנשא חייב במזונותיה אבל לאחר מיתה לא דדילמא גירושין הוה ומספיקא לא מפקינן ממונא והתוספות הקשו דהא מילתא דפשיטא היא דמספיקא לא מפקינן ממונא ולא איצטריך לאשמועינן הלכך נראה כפירוש ר"ח וכו' ויש ליישב דאיצטריך לאשמועינן דלא תימא תקנת חכמים הוא ליתן מזונות לגרושה כל זמן שלא נתנו לה כתובתה אפי' מגורשת ודאי ואפי' לאחר שמת המגרש קמ"ל דאפי' בספק מגורשת אין היורשין חייבים לזונה אפי' לא נתנו לה כתובתה אבל בחיי בעלה חייב לזונה בספק מגורשת אפי' נתן לה כתובתה כיון דמעוכבת בשבילו להנשא וכ"כ הרי"ף והרא"ש בפרק אלמנה בספק מגורשת דחייב לזונה דוקא בחיי בעלה אבל לאחר מיתת בעלה לא ואתא לאשמועינן דבחיי בעלה יש לה מזונות אפי' נתן לה כתובה ולאחר מיתה אין לה מזונות אפי' לא נתן לה כתובתה ואע"ג דלהרא"ש אפי' מגורשת ודאי יש לה מזונות כל זמן שלא נתן לה כתובה כדאיתא בירושלמי היינו דוקא מחיים אבל לאחר מיתה לא אפילו בספק מגורשת ואפי' לא נתן לה כתובה כ"ש במגורשת ודאי וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' ש"ג לדעת הרא"ש והכי משמע מלשון רבינו שכתב במגורשת ודאי ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה וכן בספק מגורשת חייב במזונותיה אפי' נתן לה כתובה ודוקא בחייו אבל אם מת אין היורשים חייבים לזונה וקאי אתרווייהו בין מגורשת ודאי ולא נתן לה כתובתה ובין בספק מגורשת וגם לא נתן לה כתובה בכל ענין אין היורשים חייבים לזונה ולפעד"נ דהכי מוכח בסוגיא דמוקי להא דתנן וכל שאין לה מזונות לא תמכור (לכתובתה) אלא בב"ד בספק מגורשת דאין לה מזונות לאחר שמת בעלה ולא תמכור לגבות כתובתה אלא בב"ד אלמא דאפילו ספק מגורשת אעפ"י שלא נפרעת מכתובתה אין היורשים חייבים לזונה ואע"ג דהך אוקימתא קא מוקמינן לה לעולא דקאמר דטעמא דת"ק דאלמנה מן האירוסין מוכרת שלא בב"ד משום חינא אבל לרב יהודה דאמר לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד מתניתין מיתוקמא בודאי מגורשת כפשוטו והרא"ש פסק כרב יהודה מ"מ בהא מילתא דקאמר עולא בספק מגורשת אין לה מזונות לאחר מיתה אפי' לא נפרעת מכתובתה לא אשכחן דפליג עליה רבי יהודה מיהו אשתו קשה להרא"ש ורבינו דפסקו כהירושל' דאפי' מגורשת ודאי אית לה מזוני כל זמן שלא נפרעת מכתובתה דהא הך מתניתין דכל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד לאתויי גרושה ודאית לרב יהודה הויא תיובתא דהא הכא שמעינן להדיא דגרושה אין לה מזוני אע"פ שלא נפרעת מכתובתה מיהו י"ל דכי היכי דלעולם מוקמינן לה בספק מגורשת ולאחר שמת המגרש הכי נמי לרב יהודה מוקמינן לה בגרושה ודאית ולאחר שמת המגרש ומכאן ראייה ברורה דלהרא"ש דפסק כהירושלמי דיש לגרושה מזונות כל זמן שלא נפרעת מכתובתה דדוקא בחייו אבל לא לאחר מיתה. ומ"ש ג"כ רבינו ודוקא בחייו וכו' אתרווייהו קאי כדפיר':

ואפילו אם צוה בשעת מיתה וכו' כ"כ הרמב"ם בפי"ט דאישות וכתב הרב המגיד שהוא נלמד מהא דאיתא ס"פ מציאת האשה האומר אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו דה"ה לכל שאר תנאי כתובה עכ"ל ולפיכך כתב הרמב"ם דה"ה בצוה אל יירשו בניו כתובת אמן אין שומעין לי ומ"מ קצת קשה אמאי קאמר תלמודא טפי הך תנאי כתובה דאל יזונו בנותי מנכסי משאר תנאי כתובה ואין לומר דנקט הך דבנותי לאורויי דאפי' התנה כך קודם הנישואין אין שומעין לו וה"ה בתנאי דכתובה בנין דכרין אין שומעין לו אפי' בהתנה קודם נישואין דכיון שלא באו לעולם אי אפשר להתנות עליהם עם האשה אבל במזונות האלמנה כיון דהתנה עם האשה עצמה במזונותיה קודם נישואין כל תנאי שבממון קיים דבזה לא היה תנאי ב"ד משא"כ במזונות הבנות ובנין דכרין דתנאי ב"ד הוא דאין שומעין לו כלל ומה"ט כתב רבינו כאן לחלק במזון האלמנה בין צוה בשעת מיתה לבין התנה בשעת נישואין הא ליתא דבסימן קי"ב כתב רבינו אף במזון הבנות אם התנה בשעת נישואין דהוי בכלל תנאי שבממון וקיים וכ"כ בביאור בסי' ס"ט ע"ש:

פליגי אנשי יהודה וגליל וכו' ופלוגתייהו בסתם שלא פירש וכו' נראה דרצונו לומר שאם פירש והתנה בשעת נישואין שלא תיזון אלא יתנו לה כתובתה מיד או התנה שתיזון ולא יתנו לה כתובתה אלא לזמן שקבע כך וכך הכל לפי תנאו שהתנה עם האשה בשעת נישואין כדכתב לעיל בסמוך דהוי תנאי שבממון וקיים אלא דלעיל מיירי בהתנה על תנאי ב"ד שלא תיזון כלל וכאן מיירי בהתנה על המנהג כגון שהוא עומד ביהודה והתנה לעשות כאנשי גליל או איפכא ונראה דמשמע ליה לרבינו הכי מדתנן ברישא לא כתב לה את תהא יתבא בביתי וכו' כך היו אנשי ירושלים כותבין וכו' משמע דסיפא ארישא קאי בדלא כתב כלום דאל"כ היאך תלוי זה בזה. כתב במרדכי ע"ש מהר"ם דהלכה כאנשי גליל ואין להביא ממנהג עיר שיש בה ב' או ג' שכתבו לנשותיהן שכל זמן שהיו רוצין לישב כך באלמנות חיות להחזיק בכל הנכסים דשמע מינה דנהגו כאנשי יהודה דאל"כ מה הוצרכו לכתוב כך משום דאיכא למימר דליפות כח בעלמא כתבו כך ועי"ל דלהכי אהני מה שכתבו לה כך דלכתחילה מחזיקי' אותה בכל הנכסים לשאת ולתת בהם ולא כדין התלמוד דלא יהבינן לה אלא כדי מזון ל' יום כל שעה מל' יום לל' יום וגם אין ראיה ממה שכמה פעמים נתנו היתומים לאלמנה הכתובה וסילקוה דשמא מרצונה היה ועוד איכא למימר מה שלא מיחו לפי שהיו סבורות דדינא הכי וכו' עכ"ל:

ואין חילוק וכו' אלא אם יש אלמנה ובן וכו' וטעם דין זה משמע מדברי התוס' והרא"ש ר"פ מי שמת וכ"כ התוס' ר"פ נערה בשם ר"י (דף מ"ג) בד"ה עשו אלמנה דבאלמנה עם הבן בלבד או עם הבת בלבד שהבן או הבת באים מכח ירושה והאלמנה באה מכח תקנת חכמים שניהם ניזונים ביחד שלא עקרו ירושה דאורייתא מפני התקנה אבל אם יש אלמנה ובן ובת שהבת ג"כ יורשת אם לא היה הבן אלא הבת לבדו ואפ"ה בנכסים מועטים והניח בן ובת ולא היה שם אלמנה קי"ל תיזון הבת והבנים יחזרו על הפתחים לפי שהבת היא באה מכח התקנה עדיפא מבן א"כ היכא דאיכא אלמנה ובן ובת בנכסים מועטין שכבר נדחה הבן מקמי בת מכח התקנה אידחיא נמי הבת מפני האלמנה מכח התקנה דאלמנה עדיפא ומ"ש ב"י בשם התוס' וז"ל וכתבו דה"א בתוספתא וכן משמע בירושלמי עכ"ל שגגה היא דלשון התוס' צריך להגיהו וכ"כ בתוספות וכו' ור"ל דכ"כ בתוס' ישנים והגה"ה היתה בגליון והכניסוהו הסופרים בפנים אבל בירושלמי ודאי משמע הכי הביאו גם הרא"ש וע"ל ס"ס קי"ב:

אלמנה שתבעה כתובתה בב"ד וכו' ס"פ נערה שנתפתתה וכתב רש"י בפרק השולח וז"ל וטעמא דגליא דעתה דבעיא לאנסובי ואיהו לא אתני בהדה אלא כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי שהיא אלמנה בשביל כבודו עכ"ל: תבעוה לינשא וכו' וטעמא דכיון שלא תבעה עדיין כתובתה בב"ד עדיין אלמנה היא בשביל כבודו ותחזור מפיוסה ולא תינשא וכן אם כיחלה וכו' אע"פ דאיכא קצת גילוי דעתה שלא מחמת כבודו מעוכבת מלהנשא אפ"ה לא הפסידה מזונותיה כיון שלא תבעה כתובתה בב"ד כדפי' אבל נתארסה א"א היא ולא אלמנה והפסידה מזונותיה ואע"פ שלא תבעה עדיין כתובתה כלל וכתב ב"י דאם שידכה עצמה לאחר נמי הפסידה מזונותיה דלמשודכת נמי קרי ארוסה הכא ותימה דבא להפקיע ממון על פי סברא בלי ראיה ולפעד"נ דשידכה עצמה לא גרע מתבעוה לינשא ונתפייסה דפשיטא דאין זה נעשה אלא ע"י שידוכין ואפי' הכי לא הפסידה מזונותיה דתלינן דתחזיר בה כיון דלא תבעה כתובתה בב"ד כדפי' כל שכן בשידוכין דעלמא שעדיין לא תפייסה דלא הפסידה מזונותיה:

ומ"ש מכרה או משכנה וכו' בין בב"ד בין שלא בב"ד וכו' ס"פ נערה שנתפתתה ופירש"י הני אין לפי שהן גיבוי כתובתה הילכך אפילו שלא בב"ד הפסידה מזונותיה אבל תביעה לא הפסידה אלא בתובעת בב"ד ונראה כיון דתביעה ודאי דוקא בב"ד מומחין א"כ כל הני מכירה ומשכנה וכו' דאפי' שלא בב"ד היינו אפילו שלא בב"ד מומחין אבל ב"ד הדיוטות בעינן וכ"כ הרמב"ם בפי"ח דאישות וז"ל בין שעשתה דברים אלו בפני ב"ד מומחין כו' אלמא משמע דב"ד הדיוטות מיהא בעינן ומ"ש בין בחיי בעלה או אחרי מות בעלה פי' בין עשתה דברים אלו בחיי בעלה או עשתה אחרי מות בעלה הפסידה מזונותיה ונראה דלפי דכתב רבינו אח"כ דבמחלה כתובתה לבעלה איכא לחלק בחייו לא הפסידה מזונותיה לכך כתב דהכא במכרה או משכנה וכו' הפסידה מזונותיה אף בחיי בעלה:

ומ"ש מחלה כתובתה לבעלה וכו' שם קאמרינן הכי משמיה דר"א וכך פסקו הפוסקים ופי' רש"י אין לה מזונות באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה וכיון דכתובה אין לה מזונות דתנאי כתובה הן נמי אין לה אבל בחייו לאו תנאי כתובה נינהו דהא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולפי שפירש"י כך במוחלת ובמכרה או במשכנה לא פירש כלום למד רבינו דבמכרה ומשכנה שהן גיבוי כתובה אפי' בחיי בעלה נמי הפסידה מזונותיה והא דכתב רבינו מחלה כתובתה לבעלה וכו' הכי איתא בגמרא ולאו דוקא לבעלה אלא ה"ה במחלה ליורשים איבדה מזונותיה וכ"כ הרמב"ם ספ"ח דאישות וב"י כתב עוד כיון דבמחלה לבעלה אין לה מזונות אחרי מותו כ"ש במוחלת ליתומים דאין לה מזונות ועוד דרבינו דמחלק במחלה כתובתה לבעלה דלא הפסידה מזונות אלא אחרי מותו אבל לא הפסידה בחייו לכך היה צריך לפרש מחלה לבעלה דבמחלה ליורשים ליכא לחלק מיהו תימה דסברת הרמב"ם הוא הפוכה מסברת רבינו דאילו הרמב"ם סובר דבמחילה לבעלה איבדה כל תנאי כתובה ואפילו מזונות אין לה עליו כמ"ש סוף פי"ז דאישות דמדכתב בסתם אלמא דאפילו בחיי בעלה אין לה מזונות וכן פירש הרב המגיד וכ"כ רבינו לקמן בסי' ק"ה ס"ג לשם אבל במכרה או משכנה וכולי בחיי בעלה כתב ריש פי"ח דאישות דאין לה מזונות מן היורשים משמע דוקא מן היורשים אבל בחייו יש לה מזונות וזה היפך דעת רבינו דבמכרה או משכנה כו' כתב דבחיי הבעל הפסידה מזונות מדכתב בסתם משמע דאפילו בחיי בעלה הפסידה כדפי' ובמחלה לבעלה כתב דלא הפסידה בחייו אלא לאחר מותו וצ"ע ועוד צ"ע במ"ש רבינו דאף במחלה כתובתה יש לה מזונות בחייו הא ודאי פשוט הוא דכיון דבמחלה עיקר כתובתה תנאו בטל ויש לה כתובה כדלעיל סוף סימן ס"ט א"כ יש לה כל תנאי כתובה וי"ל דדוקא ברוצה לקיימה תנאו בטל אבל באינו רוצה לקיימה תנאו קיים ואשמועינן הכא דאע"פ דמחילתה מחילה ואין לה כתובה אפ"ה יש לה מזונות כל זמן שלא גירשה כיון שמעוכבת בשבילו להינשא כמו בספק מגורשת לעיל בסי' צ"ב:

ומ"ש אבל שיירה מקצתה וכו' מסקנא דגמרא פרק אלמנה ניזונת (דף צ"ח): ומ"ש אפי' לא שיירה אלא תוספת כו' כך פירשו התוס' והרא"ש ריש פרק אע"פ ונראה דהוא הדין כשתבעה אח"כ מקצת התוספת ניזונית בשביל מקצת התוס' ששיירה וכן משמע מדברי הרמב"ם להדיא סוף פי"ח דאישות וכתב במרדכי לשם דבאביאס"ף כתב וקבלתי מא"מ דכ"ש שתובעת כתובתה בב"ד שצריכה לתבוע כל כתובתה עד כאן לשונו וכן משמע בסמוך בדברי הרא"ש שכתבו אם תבעה כתובתה בסתם וכו':

כתב רב אלפס וכו' בפרק אלמנה ניזונית כתב כך וחלקו עליו רוב גדולי ישראל ודהכי איתא בירושלמי כמ"ש ב"י והכי נקטינן דניזונת והולכת לעולם עד שישארו כדי כתובתה ואח"כ נוטלתן אם רוצה בכך והיורשין אינן יכולין לעכב שלא ליתן לה אלא מזון ל' יום במקודם כמ"ש בסוף סי' זה דהכא צריכין ליתן לה כל כתובת' בפעם אחד כיון שלא נשארו עוד נכסים:

אלמנה שהיא ענייה וכו' ר"פ אלמנה ניזונית (דף צ"ו) איכא תרתי לישני וכתב ב"י דס"ל להרא"ש למיפסק לקולא לנתבע שהרי האשה היא מוחזקת בנכסי בעלה בעוד שלא נשאת ואין מוציאין מידה לומר שמחלה כתובתה בענייה לחוד או בפרוצה לחוד והרמ"ה כתב כלישנא קמא וכן פסק הרמב"ם פי"ח:

ואם היורשים אומרים נתננו וכו' שם והטעם משום דהנכסים בחזקת האלמנה הם למזונות כמ"ש התוס' בד"ה יתומים שאמרו ובד"ה נכסי

ומש"ה כתב הרמב"ם דנשבעת היסת דכיון דהנכסים בחזקת האלמנה למזונות מתנאי בית דין והיורשים טוענין נגד תנאי ב"ד אין שומעין להם וחייבין לשלם דחשוב כאילו היה ביד האשה שטר חוב בעדים ובנאמנות ומה שטוענין עליה שנטלה מהן למזונות שלא כדין על זה נשבעת ונפטרת כדין לוה שטוען על המלוה לאחר שפרע הש"ח נטלת ממני שלא כדין דנשבע היסת על תביעת בעל פה מיהו הב"י הביא לשון הריטב"א מפורש בו שהיה גורס בדברי הרמב"ם דנשבעת כעין של תורה ע"ש ובש"ע פסק היסת:

ומ"ש כל זמן שלא ניסת אפי' פרעו לה כתובתה בב"ד וכו' כ"כ התוס' שם בד"ה נשאת וכ"כ הרא"ש לשם ודקדקו כך מדלא משכח עלייהו להביא ראיה אלא בנשאת:

מי שייחד לאלמנתו קרקע וכו' מסקנא דגמרא סוף פרק נערה שנתפתתה דאם אמר למזונותיה בלמ"ד ריבה לה מזונות וכשאמר במזונותיה בבי"ת אין לה אלא אותו המקום בלבד וכתב רבינו ושתקה דה"א בפ' י"נ (דף קל"ב) גבי כתובה דשמואל אמר במחלק לפנויה והיא שותקת וכמ"ש רבינו לקמן ריש סי' ק"ו וה"ה הכא במזונות ומה"ט כתב רבינו כאן מי שייחד לאלמנותו קרקע וכו' דוקא קרקע אבל לא מטלטלין כמו גבי כתובה וכמ"ש לקמן בסי' ק"ו מיהו נראה דבמזונות אפי' לא חילק כל נכסיו אלא ייחד לה קרקע ואע"ג דגבי כתובה לא איבדה כתובתה אלא בחולק כל נכסיו מכל מקום הכא כיון דאמר בפירוש שקרקע זו יהא במזונותיה אין לה אלא אותו קרקע:

האשה שאומרת מת בעלי וכו' ברייתא ר"פ בתרא דכתובות ויש להקשות הלא ס"ל להרא"ש ורבינו ריש סימן זה דמגורשת ודאי נמי יש לה מזונות עד שיפרעו לה כתובתה עד פרוטה אחרונה וא"כ הכא שאומרת גירשני בעלי למה לא יהא לה מזונות כל זמן שלא נפרעת כתובתה ותירץ הרא"ש פ"ק דמציעא (דף קנ"ט) ריש ע"ד דטעמא דתקנו חכמים בגרושה דיש לה מזונות עד שיפרעו לה כל כתובתה אינו אלא כי היכי שיפרעו לה כתובתה בעין יפה ולא על יד על יד האי טעמא לא שייך באשה זו דלא ידעינן דגירשה בעלה אלא מפיה שאמרה גירשני בעלי דאי אפשר לפרוע לה כתובתה בבת אחת שמא יבא הבעל ויאמר לא גירשתיה והיא לא תעיז פניה להכחישו בפניו הילכך עד כדי כתובתה ניזונת ממה נפשך ותו לא ע"ש:

כתב הרמב"ם אלמנה וכו' שתביא כתובתה או שתשבע וכו' הקשה בכסף משנה דמשמע מהכא שאם תביא כתובתה נוטלת מזונות ואינה צריכה לישבע וקודם לזה באותו פרק כתב שאין לה מזונות עד שתשבע ותו היאך כתב שאם אין כתובתה בידה אין לה מזונות שמא מחלה וכו' דמשמע דאין נותנין לה מזונות כלל עד שתהא כתובתה בידה וכאן כתב דנותנין לה אם תשבע וכתב דנ"ל להגיה לכתוב וא"ו במקום או וה"ג א"ל הביאי כתובתיך ותשבעי והיינו לומר שאעפ"י שתביא שטר כתובתה דליכא למיחש שמחלה ולא שמשכנה מ"מ צריכה לישבע שלא תפסה משל בעלה כלום עכ"ל מיהו בלשון הרמב"ם שהביא רבינו אי אפשר להגיה שהרי כתב דתשבע שלא מחלה או שמשכנה ולפעד"נ דאין להגיה כלל אלא תחלה מדבר במקום שכותבין כתובה דפשיטא דאינה גובה דשמא פרע לה בעלה או מחלה או מכרה או משכנה ומש"ה אין לה ג"כ מזונות ולבתר הכי קאמר שאנחנו טוענים ליורש שתביא כתובתה במקום שכותבים כתובה או שתשבע שלא מחלה או משכנה במקום שאין כותבין כתובה דאעפ"י שאינה צריכה לישבע שלא נפרעת כתובתה כיון דאין כותבין כתובה וגובה בתנאי ב"ד וכותבין לו שובר מ"מ הך שבועה שלא מחלה או משכנה צריכה לישבע ואף במקום שכותבין כתובה וגם כתובתה בידה צריכה שתשבע שלא תפסה משל בעלה כלום והרא"ש ז"ל חולק עליו בפ' בתרא דכתובות דלמזונות אינה צריכה שבועה כיון שתשבע בסוף כשתגבה הכתובה וע"ל בסי' ע' ובמה שכתבתי לשם ועיין עיד לעיל בסי' צ' ס"ה במה שכתב אימתי צריכה לישבע בשעת שגוב' כתובתה שלא תפסה משל בעלה כלום:

ומ"ש כתב הרמב"ם וכו' והראב"ד כתב וכו' וה"א בירושל' תימה דבירושלמי פרק מי שהיה נשוי איתא כדברי הרמב"ם וכ"כ הרב המגיד דמבואר הוא בירושלמי פרק מי שהיה נשוי וב"י כתב דמ"ש רבינו וה"א בירושלמי קאי לדברי הרמב"ם ולא נהירא ומצאתי שמהרש"ל הגיה וה"א בירושלמי בעירובין משמע דלשם איתא כדברי הראב"ד דלא כהירושלמי פרק מי שהיה נשוי וצ"ע היכא איתא בעירובין:

כתב הרמב"ם הניח בעלה מטלטלין וכו' בפי"ח דאישות: ומ"ש ואם מכרה אינה מוציאה מיד הלקוחות שאין האשה והבנות ניזונות אלא מנכסים בני חורין כבר כתב רבינו כן בסמוך מדינא דגמרא וכו' לא מבעיא וכו' אלא אפילו מכרו או משכנו או נתנו היורשים וכו' והוא משנה ר"פ הניזקין אין מוציאין לאכילת פירות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים וסתמא משמע אף משועבדים שמכרו היורשים לאחר מיתה וכ"כ הרב המגיד משנה הוא פרק הניזקין וב"י כתב עליו דלא מצאתי כן דעתו לפרש דהך מתני' לא מיירי אלא במשועבדים שמכר בחייו ולא במה שמכרו היורשים לאחר מיתה אבל ה' המגיד מפרש דסתמא משמע אף במה שמכרו היורשים וע"ל בסמוך כתב ב"י דהכא איתא בס"פ מציאת האשה:

ולענין דמי הקרקע שמכרו שבידה לרב האי וכו' מחלוקת זו כתובה לקמן סוף סימן קי"ב ובח"מ סימן ק"ז ס"ז האריך בזה ע"ש:

תפשה הרבה מטלטלין וכו' מימרות דאמוראי ריש פרק אלמנה ניזונית ומביא מעשה בכלתו של רבי שבתאי שתפסה דסקיא מלאה מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה:

ומ"ש וקאמר בירושלמי וכו' פירשו תלמידי דר' יונה ס"ל אע"ג דצריכה לישבע לבסוף כשתגבה כתובתה אפ"ה צריכה עכשיו לישבע על מה שתפסה למזונות כי שמא לא תבא לידי שבועה בסוף שתמות והלכך א"ל עכשיו הגד מה שבידך ותשבע עליו: וכתב ריב"א וכו' פי' ס"ל לריב"א דכיון דטעמא דר"י בר בון הוי כיון שיש לה לישבע לבסוף כשתבא לגבות כתובתה לפיכך לא אמרינן לה עכשיו הגידי נא מה שבידך דהלא לא מהימנינן לה אלא בשבועה וכיון שיש לה לישבע בסוף אין משביעין אותה פעמיים ולכן אין צורך לומר לה עכשיו חוי מה שבידך כיון שאינה נאמנת במה שתגיד בלא שבועה ולפי זה דוקא כשידוע שתפסה פחות מכדי כתובתה דיש לה לישבע לבסוף אבל אם היורשים אומרים שתפסה יותר מכדי כתובתה דהשתא לפי טענת היורשים אפשר שלא תבא לישבע לבסוף כי לא תבקש לגבות כתובתה כיון שתפסה יותר מכדי כתובתה לפיכך צריכה לישבע עכשיו ואומרים לה הגד מה שבידך ותשבע עליו ואף ר' יוסי בר ר' בון מודה בזה דא"ל חוי מה שבידך דמוציאין מידה כל המותר על מזון ל' יום ומעמידין לה פרנס שיתן לה מזונות מל' יום לל' יום: ואפילו תפסה פחות וכו' דהא פשיטא כיון שבאת להוציא מיד היורשים שצריכה לישבע על מה שתפסה כמה היה דזו באה ליפרע מנכסי יתומים ולהוציא מידם ואין נפרעין מהם אלא בשבועה כדתנן ר"פ הניזקין ורבינו שמשון ס"ל דאפילו ידוע דתפסה יותר מכדי כתובתה אין צריכה לישבע עכשיו כמה תפסה כל זמן שלא תבקש לגבות כתובתה אלא ליזון מנכסי בעלה ואין מוציאין מידה כלים כל ימי מיגר אלמנותה עד שתמות דהלכה כאנשי גליל ומה שהקשה ריב"א מסברא דלא שבקת חיי לכל בריה דכל אלמנה תקח כל הממון ולא תתבע הכתובה לעולם ויתפסו הכל בשביל מזונות לא חש הרב רבינו שמשון לקושיא זו דלא שכיחא שתשב עגונה כל ימיה ולא תנשא בשביל הממון שתפסה ועוד דהלא כשתמות יחזור כל הממון ליורשי בעלה כיון שלא נשבעה ויורשיה יוצאין בפחי נפש ולכן כל אלמנה ודאי תהא תובעת כתובתה לבסוף כדי שיורשיה יהיו יורשין כתובתה ואז תשבע על מה שתפסה ואמר שכן יראה מדברי הרמב"ם שהרי כתב דאפילו תפסה ככר זהב אין מוציאין מידה ומדלא כתב דמשביעין אותה יראה דסבירא ליה דאין משביעין אותה וכר' שמשון אבל הר"ם מרוטנבור"ג כתב כך בפי' אין מוציאין מידה ואין משביעין אותה:

ומ"ש וא"א הרא"ש כתב מתוך דברי הרמב"ם יראה שפוסק כר' יונה וכו' נראה דס"ל לרבינו דהרא"ש חולק על מה שריב"א והר"ש שניהם מפרשים דלה"ר יונה דא"ל חוי מה בידך היינו לומר שצריכה להגיד מה שבידה לישבע עליו ולר' יוסי בר בון לא א"ל חוי וא"צ לישבע ותרוייהו פסקו כר' יוסי בר בון אלא שחולקים בפי' דברי ר' יוסי בר בון אי מיירי נמי בתפסה יותר מכדי כתובתה אם לאו אבל הרא"ש אע"ג דמודה דאין משביעין אותה עכשיו אלא לבסוף לא מפני שבזה נחלקו והלכה כר' יוסי בר בון אלא דס"ל דלא נחלקו בזה דגם ר' יונה מודה דאין משביעין אותה עכשיו אלא לבסוף אלא דמ"מ ס"ל לר' יונה דא"ל הגד מה שבידך דהיינו שמחמירין עליה שתגיד מה שבידה וכותבין לה מה שתפסה ופוסקין לה מזונות ומחשבין וכו' כמ"ש הרמב"ם ואם תהיה תובעת כתובתה אז משביעין אותה ולר' יוסי בר בון אין אמרינן לה חוי מה שבידך ואין מחרימין כלל שתגיד מה שבידה ואין עושין דבר ולא חשבון כלל וע"כ כתב רבינו שהרא"ש כתב מתוך דברי הרמב"ם משמע שפסק כר' יונה דלא כריב"א והר"ר שמשון והכי מסתבר דאעפ"י דאין מוציאין מידה וגם אין משביעין אותה מ"מ היה מחרימין עליה שתגיד מה שבידה וכותבין ב"ד מה שתפסה וכו' ולכן הוסיף רבינו לפרש ואמר אבל לעולם אין משביעין אותה עד שתתבע יותר כלומר דאע"פ שפסק כר' יונה אין משביעין אותה דלא כריב"א והר"ש שפירשו דלר' יונה משביעין אותה דליתא ולא קשה לפי זה היאך כתב הרא"ש ע"ש הר"ר מאיר מרוטנבור"ג שכתב על דברי הר"ש וכן משמע מדברי הרמב"ם הלא חלוקין הן דלהר"ש הלכה כר"י בר בון ולהרמב"ם הלכה כר' יונה דהא מבואר מלשונו דלא כתב וכן משמע מדברי הרמב"ם אלא לענין מה שחלוקין בו ריב"א והר"ש דמשמע מדברי הרמב"ם כדברי הר"ש דאין מוציאין מידה אפי' ידוע דתפסה הרבה יותר מכדי כתובתה אפי' ככר זהב וגם דאין משביעין אותה עכשיו כלל אלא לבסוף אבל לענין מה שפסק הר"ש כר"י בר בון לא אמר שכך ס"ל להרמב"ם דפשיטא דמשמע מדבריו שפסק כרבי' יונה וכן כתב ה"ה דהרמב"ם פסק כר' יונה אבל הב"י הבין שמ"ש רבינו וא"א הרא"ש כתב דמתוך דברי הרמב"ם יראה וכו' שהוא לחלוק אמ"ש הר"ם מרוטנבור"ג דאם אח"כ שואלת מזונות יותר דמשביעין אותה דמתוך דברי הרמב"ם משמע דפוסק כר' יונה ואין משביעין אותה ובודאי דתקפה עליו משנתו כשכתב זה:

אלמנה שבאה למכור וכו' בפרק הכותב (דף פ"ו) לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא ומ"ש שאינה צריכה שבועה הוא להרא"ש ודעימיה לעיל סעיף י"ג ורצונו לומר דא"צ שום שבועה לא שבועת צררי ולא שבועה שלא גבתה יותר ושלא זלזלה בנכסים כי אינה נשבעת על כל זה אלא בסוף כשתגבה כתובתה וכמ"ש בסמוך סעיף י"ז אבל להרמב"ם צריכה שבועה: ומ"ש לפיכך אם לקחה הקרקע לעצמה וכו' פירוש דאמרינן לה מאן שם לך ואיירי אפי' לקחה בהכרזה כדלקמן סי' ק"ג והוי ג"כ ג' בקיאין בשומא דמאן שם לך אמרי' לה אפי' היו לשם ג' הדיוטות ששמוה והחזיקוה בה אינה חזקה דיושבי קרנות הן ומאן שם לך כלומר מי החזיקך באלו הנכסים וכמ"ש הרא"ש פרק אלמנה ניזונת (בדף קמ"ד) ריש ע"ג וכ"כ התוס' לשם וקשה הלא אפי' היו שם ב"ד מומחין צריכה להחזיר ליורשים משום דשומא הדרא וי"ל דאיצטריך להאי טעמא דמאן שם לך דאפילו מכרה לאחר דאי משום שומא הדרא במכרה לאחר לא הדרא אבל מטעמא דמאן שם לך לא זכתה בקרקע כלל וכדין מי שמכר דבר שאינו שלו אבל מהר"ש לוריא הורה בתשובה בסי' נ' דשמו לאשה בכתובתה לא הדרא אלא א"כ דשמו לה בחובה והביא ראייה מכאן וכתב עוד דא"ל דאיירי בהשביחה או בנתייקרה דלא הדרא שומא ולכן אמר דמטעמא דמאן שם לך הדרא אפי' לא נתייקרה דדוחק לפרש סתמא דתלמודא בהשביחה או נתייקרה ושכך כתב מהרא"י בת"ה סימן של"ט דדוחק הוא לאוקומי סתמא דתלמודא בהשביחה או נתייקרה עכ"ד וקשיא לי דמאי ראיה מדברי מהרא"י דהוא ז"ל לא כתב אלא דדוחק הוא לאוקומי דלא איירי סתמא דתלמודא אלא בהשביחה או נתייקרה דסתמא משמע ודאי דבכל ענין קאמר אבל הא דנקט תלמודא מאן שם לך שפיר איכא למימר דאתא לאורויי דאף בהשביחה ונתייקרה דלא הדרא מטעמא דשומא הדרא אפ"ה הדרא מטעם דמאן שם לך דתלמודא נקט להך טעמא דמאן שם לך דשייך בכל ענין ויש ליישב דבריו דה"ק דאי איתא דשומא הדרא באשה שגבתה כתובתה בקרקע א"כ הא דקאמר תלמודא טעמא דמאן שם לך הוא כנגד הדין דלשון מאן שם לך משמע דוקא בלקחה לעצמה אבל אם היורשים או הב"ד שמו לה אינה צריכה להחזיר הקרקע ליורשים ואמאי תיפוק ליה דצריכה להחזיר משום דשומא הדרא וע"ז אמר דאין לומר דתלמודא איירי דוקא בהשביחה או בנתייקרה דלא שייך לשם שומא הדרא והילכך אי לא שמה לעצמה א"צ להחזיר דזהו דוחק וכמ"ש מהרא"י ועוד הביא ראייה מדאמר לעיל בסי' צ"א גבו לה לאשה קרקע מבעל חובה וכו' וכ"כ בח"מ סי' ק"ג משמע דוקא כתובה דב"ח נחית אדעתא דזוזי אבל גבו לה בכתובתה לא הדרא שומא אפילו לא ניסת דעיקר שיעבוד כתובה היא אקרקעות דבעלה ואדעתא דארעא נחתה מיהו אפי' לדבריו דוקא כתובה דמנה ומאתים לא הדרא אבל נדוניא דין חוב יש לו ואם גבתה קרקע בנדונייתה הדרא כשאר ב"ח:

ואם טעתה אפי' בכל שהוא וכו' כתב מהרש"ל ואע"ג דבמשנה פרק אלמנה ניזונת משמע דדין זה בכתובה תנן לה ס"ל לרבינו דקאי נמי אמזונות עכ"ל ועיין במ"ש לקמן בסי' ק"ג בדין זה וז"ל הגהות מרדכי פרק אלו מציאות בשם ספר החכמה והא דאמר מה אלמנה יחידה אף שליח יחיד אע"ג דצריכה ג' הדיוטות מקרי יחידה כיון שאין חוששין אם מוכרת בזול כיון שאינם מומחים וכו' משמע דכשאין מוכרת בזול אין המכר בטל כיון שיש שם ג' הדיוטות והיינו כר"ח דדוקא במכרה בינה לבין עצמה המקח בטל אפי' מכרה שוה בשוה ואפי' מכרה לאחרים כיון שלא היו שם אפי' ג' הדיוטות אבל היו שם ג' המכר קיים ואם טעתה אפי' היו שם ג' הדיוטות ומכרה לאחרים המכר בטל וכשלקחה לעצמה נמי אפי' היו שם ג' הדיוטין ולא טעו המכר בטל וכדפרי' לעיל ובזה עלו דברי רבינו כהוגן ודו"ק וע"ל בסי' ק"ג הביא ג"כ דברי ר"ח והרמב"ם:

ומ"ש וכשיבואו היורשים וכו' פי' היכא שמכרה בינה לבין עצמה ולא נשבעה אפ"ה מכרה קיים ונשבעת לאחר המכירה ולשיטתו אזיל הרמב"ם דצריכה לישבע למזונות כמו לכתובה והיינו שלא התפיסה צררי ולקמן ריש סימן ק"ג כשמוכרת לגבות כתובתה כתב רבינו דצריכה שבועת צררי ושלא גבתה יותר ושלא זלזלה במכירתה ואין נראה לפרש דאף לדעת רבי' והרא"ש שאין צריכה לישבע למזונות שבועת האלמנה דלא התפיסה צררי כיון שנשבעת לבסוף מ"מ הך שבועה שלא זלזלה במכירתה מודים דצריכה לישבע הא ליתא דהא בפ' אלמנה ניזונת כתב הרא"ש להדיא (דף קמ"ד) ראש ע"ג דא"צ שום שבועה עד זמן תביעת כתובתה אף שבועה שלא זילזלה ושלא גבתה יותר אינה נשבעת למזונות וכ"כ התוס' ריש (דף צ"ח) בד"ה מוכרת ומ"ש כאן דלמזונות מכרה קיים אפי' בקרקע ואח"כ נשבעת היא תימה דלקמן בסימן צ"ו כתב ע"ש הרא"ש דדוקא במטלטלין קיים אבל במקרקעי מכרה בטל כיון שלא נשבעה קודם מכירה ועיין במ"ש לשם באריכות ליישב כל מה שקשה בזה:

לריש מתיבתא וכו' פי' ס"ל דהא דתנן סתמא בפרק אלמנה ניזונית אלמנה מוכרת שלא בב"ד משמע אפי' ב"ד הדיוטות אין צריך ואמרינן נמי דאינה מוכרת אלא לששה חדשים כל זה דוקא לאלתר דשכיב והא דאמר בפ' אלו מציאות דאלמנה א"צ ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות היינו דלאחר ששה חדשים לבתר דשכיב התם הוא דמוכרת בב"ד הדיוטות ואפי' לכמה שנים ולפיכך לא הזכירו בפ' אלו מציאות ששה חדשים דאפי' לכמה שנים מוכרת ומ"ש ולא בריר לן וכו' נראה דלא קאי אלא להני תרתי חילוקים דחילק בין לאלתר דשכיב לאחר זמן ובין ששה חדשים הראשונים דלא בעינן אפי' ב"ד הדיוטות ולאח"כ בעינן ב"ד הדיוטות הא מילתא לא בריר לן אלא לעולם בעינן ב"ד הדיוטות ולעולם אינה מוכרת אלא לששה חדשים אבל במה שחילק ואמר ה"מ סתמא וכו' ודאי בריר לן היכא דיהיב ברשותה לזבוני ואיתזוני מוכרת אפי' שלא בב"ד הדיוטות כמה דבעיא:

דרכי משה[עריכה]

(א) ומשמע דאפי' אינה עדיין מותרת לינשא אפ"ה יש לה כתובה מיד וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תש"ה דאשה הצריכה חליצה מספק ועדיין אגידא ביה מ"מ גובה כתובתה וכ"כ הגהות מרדכי דכתובות דף תקנ"א ע"ב ואפי' נפל בעלה למים שאין להן סוף דאסורה להנשא אפי' הכי גובה כתובתה וכ"כ הגהות אלפסי פרק האשה דף תק"י ע"ב לענין מינקת וכן הוא במ"מ פי"ח דאישות:

(ב) וכתב עוד שם בשם הרשב"א הכותב מתנה לאשתו אע"פ שפירש בשטר שיכולה לגבות מחיים לא מהני ולא תגבה אלא לאחר מיתה אמנם גאון אחד חולק בזה ובמקום שיש מנהג הולכין אחריו עכ"ל ובהגהות מרדכי דכתובות ד' תקנ"א ע"ג משמע דיכולה לומר לו בחייו שיתן לה נצ"ב והתוספת לקנות בהן תכשיטין וצ"ע שם וע"ל ס"ס פ"ה אם יכולה לתפוס נדונייתה בחיי בעלה גם לעיל סי' ס"ו כתבתי מדינים אלו:

(ג) כתב המרדכי ס"פ נערה שנתפתתה בתשובת מוהר"ם כתב וז"ל ואין להביא ראיה ממנהג עירכם שיש בני אדם שכתבו לנשותיהם שכל זמן שהיו רוצים לישב כך באלמנות חיות שיתחזקו בכל נכסיהם כי זו אינה ראיה שהמנהג כאנשי יהודה אלא שכתבו כך ליפוי כח בעלמא ועוד דאפי' לאנשי גליל יש נפקותא בתנאי זה דאי לא כתב הכי לא יהבינן לה אלא כדי מזון ל' יום וגם אין ראיה ממה שכמה פעמים סלקו יתומים האלמנות דשמא מרצונם נעשה ועוד אטו כולי נשי דינא גמירי דידעי דלא מצי לסלוקינהו כו':

(ד) וע"ל סימן זה אם צריכה לישבע תהלה קודם שנותנים לה מזונות:

(ה) ובהגהות אלפסי סוף ע"א פרק נערה אלמנה שבאת לב"ד ונשבעת שבועת אלמנה לא מקרי תובעת כתובתה ולא אבדה מזונות וכ"מ בהר"ן פ' אלמנה ניזונת דף תקנ"ט ע"א ועיין עוד מזה לקמן סי' צ"ט:

(ו) וכתב הגהות אלפסי פ' נערה דאפי' תבעה כל הכתובה פחות מדינר א' בתוספת ניזונת בשביל אותו הדינר ודלא כסברת הר"ן שמחלק בין תובעת לנפרעת כתובה והרא"ש פ' אע"פ ע"ב דאפשר לומר דאם תובעת מקצת כתובה אבדה מזונות משא"כ במכרה מקצת וכתב עוד בשם הרמב"ן דאם נתנו לה כתובה וניזונת בשביל התוספת ותובעת התוספת אבדה מזונות וכתב המ"מ פי"ח שכן דעת הרי"ף והרמב"ם:

(ז) אמנם בשם תשו' הרשב"א כתב דאוכלת בשביל הנדוניא וכתב עוד את"ל דאינה אוכלת בשביל הנדוניא מ"מ אם מחלה מקצת לבעלה אמרינן דמקצת שמחלה היינו הנדוניא ושיירה לעצמה עיקר הכתובה ולא איבדה מזונות ולא אמרינן דיד בעל השטר על התחתונה דאדרבה הבעל נקרא בעל השטר וידו על התחתונה דהרי בודאי חייב לה מזונות והוא בא ליפטר ממנה מכח המחילה שלה ועליו לברר מה מחלה כו':

(ח) וע"ל סי' ע' א"א ששתקה לבעלה אימת הוי מחילה:

(ט) וכ"פ הריטב"א פרק שני דייני גזירות:

(י) וכ"פ הריב"ש סימן ק"ז דניזונת ממתנת ש"מ במקום דליכא בני חורין: וכתב עוד דאם נתן למקצת בניו בל' מתנה ולמקצתן בל' ירושה אינה ניזונת מן המתנה דאותן שנתן בלשון ירושה נקראים בני חורין ובמרדכי פרק נערה שנתפתתה ע"ג וע"ד האריך בזה וכתב דמוהר"ם ס"ל דניזונת אפי' ממתנת בריא ויש סוברים דאפילו ממתנת ש"מ ממטלטלין אינה ניזונת אפי' לאחר תקנת הגאונים שתקנו שכתובה נגבית ממטלטלים וע"ש ועיין בח"ה סימן רנ"ב נתבארו עוד מדינים אלו כתב הר"ן ריש המדיר הקדיש נכסיו אין אשתו ניזונת מהן דהוי כמתנת בריא וע"ל סימן ק"ו שאם צוה לפניה מתנת ש"מ ושתקה הוי מחילה וע"ל בב"י בח"מ סימן רנ"ג בשם תשובת הרשב"א שנשאל על ש"מ שצוה שיחלקו אשתו ובניו כל נכסים שוה בשוה ואם תרצה היא לשבת עם בניה שיתנו לה פירות כל נכסי הבנים שיתפרנסו מהן היא והבנים ועכשיו מת א' מהבנים והאפוטרופסים טוענים שמאחר שנפטר א' מהבנים אין לה להחזיק בנכסים אלא שיהיו ליורשים עוד אומרים האפוטרופסים שרוצים למכור או להשכין מבתי היתומים לתועלתם והאלמנה טוענת שאינו רשאי לפי שיש לה ליטול פירות כל הנכסים והשיב הדין עם האלמנה דכל פירות בין קרקע בין מטלטלין בכלל נכסיו ואף ע"פ שמת א' מהבנים עוד זכותה קיים בכל הנכסים ההם ומ"מ לפי לשון הצואה שכתבתי איני רואה שתהא מחזקת בנכסי הבנים אלא הם מחזיקין בנכסיהם ונותנין לה פירות שתהא מתפרנס עמהן כדין אלמנה דעלמא ואם יותר הרי הוא שלהם עכ"ל:

(יא) אמנם בהגה"מ פי"ב מאישות משמע דלא מהני תפיסה בשטרות וכן הוא פ"א מהלבות זכייה בהגהות וכן משמע מדברי הרמב"ם פי"א מהלכות מלוה וע"ש בריב"ש סימן שמ"ה:

(יב) וכן פסק הר"ן ריש מי שהיה נשוי:

(יג) כתב הרמב"ן בתשובה סי' מ"ט דגביא ממשועבדים וכן הוא במ"מ פ' י"ח דאישות וכתב עוד הרמב"ן סימן נ"ז דעכשיו שהכל נהגו לקנות הויא המזונות ככתובים וסתם אשה גביא ממשועבדים:

(יד) וכן פסק הרמב"ן בתשובה סי' מ"ט דאין לה למעות שקבלו כלום אע"ג דלא יכולה להוציא הקרקע מיד הלקוחות וע"ל סי' קי"ב לענין מזונות הבנות:

(טו) אמנם בריב"ש סי' שס"ד שהביא הב"י לעיל משמע דאף בבית מהני תפיסה:

(טז) וע"ל סי' קי"ח תשובת הרא"ש אם הברירה ביד היתומים ליתן לה כתובה או חצי הנכסים אי יכולין לסלקה בע"כ:

(יז) נראה דאמכרה לאחרים קאי והואיל ומעתה כל מה שמכרה בטעות הוא בטל כמו שיתבאר לקמן לענין מכירת כתובה ואע"ג דהרמב"ם לא כתבו לענין מכירת מזונותיה נלמד א' מחבירו ודלא כב"י שפירש דברי הטור בע"א:

(יח) וכתב ריב"ש בסי' רמ"ד דוקא אלמנה המוכרת אבל אפוטרופוס או ב"ד שמכרו לא אבדו זכותן שיש להן על הקרקע ההוא מחמת חוב ושיעבוד עכ"ל. ובהגהות אלפסי פרק אלמנה ניזונת דף תקנ"ו ע"ב דאין חילוק בין אחריות של ב"ח או אחריות דגזילה, כתב ריב"ש סימן רמ"ד ראובן צוה בעת מותו ואשתו קבלה קנין בזה הלשון אני משעבד עצמי להשלים מנכסי המת כל צוואתו ועתה באת האלמנה לגבות כתובתה ואמרה שלא קבלה קנין רק לקיים צוואתו מה שנשאר מכתובתה ולא קבלה קנין רק משום שהיא נושאת ונותנת תוך הבית והיו כל הנכסים ברשותה. ונראה דהדין עם האלמנה דהואיל ולא קבלה טובה משום זה הקנין בודאי אחריות דנפשה לא קבילה עליה וע"ש כי האריך בדבר:

  1. ^ צ"ל" ואמרה".
  2. ^ הכוונה לתלמידי רבי יונה שבירושלמי המובא לעיל.
  3. ^ אלו דברי בעל העיטור על דברי ריש מתיבתא.