טור אבן העזר קיב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן קיב | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

תנאי כתובה שיהיו בנותיה ניזונות מנכסיו אחר מותו עד שינשאו או עד שיבגרו, אפילו לא נכתב, או אפילו אין לה כתובה ובמקום שאין כותבין.

ואף על פי שניזונת מן האחין, מעשה ידיה ומציאתה לעצמה.

בגרה הבת, או נתארסה אפילו בקטנותה, שוב אין לה מזונות. וכתב הרמ"ה הני מילי שלא נתארסה מדעת היורשים, אבל נתארסה מדעת היורשים אית לה מזונות, דלאו כל כמינייהו דיורשים להשיאה עצה להתארס דתפסיד מזוני, ואי נמי נתארסה שלא מדעת יורשים וחזו בי דינא דליכא מאן דיהיב לה מזוני, מלמדין אותה שתמאן ושקלה מזוני מאחי. עד כאן.

קטנה שהשיאוה האחין ומיאנה, יש לה מזונות.

ארסה אביה ונתגרשה מן האירוסין ומת, יש לה מזונות. וכן נתאלמנה מן האירוסין, אפילו היא שומרת יבם יש לה מזונות. ופירש אדוני אבי ז"ל דוקא נתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה, שבשעת מיתת האב היתה ברשותו, אבל אם נתארסה בחייו ונתגרשה או נתאלמנה אחרי מותו, שבשעת מיתת אביה לא היתה ברשותו, אין לה מזונות.

בת יבמה, כגון שיבם אשת אחיו וילדה לו בת, אם אין לאחי[1] המת נכסים שאז חל עליו חיוב הכתובה וכל תנאיה, פשיטא שהבת ניזונת מנכסיו אחרי מותו, אבל אם יש לאחיו נכסים שלא חל חיוב הכתובה על היבם, מיבעיא אם הבת ניזונת מנכסי היבם.

וכן מיבעיא בנושא שנייה וילדה לו בת, ובאנס נערה ונשאה אחר כך וילדה לו בת, ובבת ארוסתו - שבא על ארוסתו וילדה לו בת ואחר כך נשאה, בכל הנך מיבעיא ולא אפשיטא ואין להן מזונות. במה דברים אמורים אחרי מותו, אבל בחייו חייב לזונם מתקנת אושא עד ששה שנים.

כתב הרמב"ם: פוסקין לבת מזונות כסות ומדור מנכסי אביה כדרך שפוסקין לאלמנה. ומוכרין למזון הבנות וכסותן בלא הכרזה כדרך שמוכרין למזון האלמנה וכסותה. אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד בעלה, ולבת פוסקין לה דבר המספיק לה בלבד, ואין הבנות נשבעות. עד כאן.

מדינא דגמרא אין הבנות ניזונות אלא ממקרקעי, אבל מתקנת הגאונים שכתובה נגבית ממטלטלי, גם הבנות ניזונות מהם.

ואינן ניזונות אלא מבני חרי, אבל אם מכר האב או נתן, או אפילו הבנים אחרי מותו אם מכרו או משכנו או נתנו, אין ניזונות ממנו. ואפילו קנו מיניה והיו בשעת קניין, כגון שגרשה והיו לו בנות ממנה והחזירה וקנו מיניה לפרנסן, אפילו הכי אינם ניזונות ממשעבדי, כיון דבתנאי בית דין אכלי וגם ניחא ליה בהרווחה דידהו חיישינן לצררי. אבל מבני חרי ניזונות אף על פי שגירשה, ולא אמרינן כבר נתבטל תנאי בית דין, אלא חייב לזון בנותיה שנולדו לה ממנו קודם שגירשה בתנאי בית דין אחרי מותו.

וכתב הרמ"ה: הא דלא מהני לה קנין, דוקא דקנו מיניה בשעת נישואין בכלל מאי דקנו מיניה בתנאי כתובה ולא כתב לבנות שטר באפי נפשייהו, אבל אי כתב להו שטרא באפי נפשייהו, אי נמי קנו ממנו לאחר נישואין, סתם קנין לכתיבה עומד וגבי ממשעבדי, דמעידנא דקנו מיניה גמר ומשעבד נפשיה ואם איתא דאתפיס צררי איבעי ליה למנקט שטרא מינה או למכתב תברא עליה. ומיהו זימנין דמשכח לה דמיתזני בנות ממשעבדי, כגון שפסק עמה שיתפרנסו אף אחר שיבגרו, דכיון דלא אכלי בתנאי בית דין לא חיישינן שמא התפיס צררי.

במה דברים אמורים שנתן האב מתנת בריא, אבל אם נתן מתנת שכיב מרע ניזונות ממנו. והראב"ד כתב דאף במתנת שכיב מרע אינם ניזונות. והרמב"ם כתב כסברא ראשונה, וכן כתב [2]הרא"ש ז"ל.

מי שצוה בשעת מיתה "אל יזונו בנותי מנכסי", אין שומעין לו. ואם התנה בשעת נישואין שלא יזונו, הוי בכלל תנאי שבממון וקיים.

מי שמת והניח בנים ובנות, אם הנכסים מרובים - שיש בהם כדי שיזונו בנים ובנות עד שיבגרו הבנות, ירשו הבנים הכל, שישארו הנכסים בחזקתן והם יפרנסו הבנות מתחת ידם, שאין מחייבים אותם להפריש חלק הבנות עד שיבגרו, ואין מחייבים אותם לצמצם במזונות, אלא אם ירצו יותירו במזונות. ומכל מקום אם בית דין רואין שמכלין הממון ואין משגיחין בישוב העולם, חייבים בית דין להשגיח בתקון הבנות ולהפריש להן חלקן.

ואם אין בנכסים כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו הבנות, אז נקראים מועטים, ומפרישים חלק הבנות עד שיבגרו והשאר לבניו. ואם אין שם אלא עד כדי שיבגרו הבנות, הכל לבנות והבנים ישאלו על הפתחים. אדמון אומר לעולם ירשו הבנים הכל, ופסק הרשב"ם כמותו, ורב אלפס פסק כתנא קמא, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

במה דברים אמורים במקרקעי. אבל במטלטלי, אם הנכסים מועטים יזונו אלו ואלו יחד עד שיכלו, דכיון שאינם ניזונות אלא בתקנת הגאונים, די להן שיהיו כבנים ולא שיפה כחן יותר מן הבנים ליקח הכל.

ואם יש מטלטלי ומקרקעי והמקרקעי הם מועטים ועל ידי המטלטלים יהיו מרובים, ירשו הבנים, ואין הבנות יכולות לומר כיון ששיעבודנו על הקרקע והרי הן מועטים יפרשו לנו מזונותינו, אלא המטלטלין מצטרפין עם המקרקעי לעשות מרובים.

היו מרובים בשעת מיתה ונתמעטו, כבר זכו בהן הבנים ויש להן דין מרובים ויזונו יחד עד שיכלו הנכסים. ורשב"ם פירש ששמין כמה הגיע לבנות במזונותיהן עד שיבגרו ולבנים בירושתן, ורואין כמה נפחתו מהנכסים ויפסיד כל אחד בפחת כפי שיעור שהיה לו בנכסים. ולפי זה אפשר שכלה חלק הבנות ועדיין חלק הבנים קיים ואפילו הכי אין הבנות ניזונות עמהם, וכן פירש הרמ"ה. ואדוני אבי ז"ל כתב כסברא הראשונה.

וכן אם היו מועטים בשעת מיתה ונתרבו, יש להם דין מרובים, אפילו העמידו כבר בדין ופסקו להם בית דין נכסים מועטים, כיון שנתרבו חזרו לדין מרובים, ויעמידום בחזקת הבנים והם יזונו הבנות מדי יום יום. ואפילו חזרו אחר כך ונתמעטו, יש להם דין נכסים מרובים ונתמעטו ויזונו אלו עם אלו.

היו מרובים ויש עליהם בעל חוב, או חיוב מזונות בת אשתו, או חיוב מזונות האלמנה, או חיוב עישור נכסים לפרנס בתו, וכשיוציא אחד מאלו ישארו מועטים, יש להם דין מרובים ויפרעו החוב שעליהן ויזונו הבנות מתחת ידיהם. ובאלמנה יזונו שלשתן יחד. אבל כתובת האלמנה ממעטת ועושין אותם מועטים.

כתב הרמב"ם: הניח אלמנה ובת, אלמנה תיזון והבת תשאל על הפתחים. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב בהניח אלמנה ובת או אלמנה ובן יזונו יחד, אבל אם הניח אלמנה ובן ובת ואין בנכסים די שיזונו אלו ואלו עד שתבגר הבת, האלמנה תיזון והבן והבת ידחו.

כתב הרמב"ם שמזונות הבת קודמת לכתובת בנין דכרין, כיון שדוחין ירושת בן שהוא דאורייתא כל שכן לכתובת בנין דכרין שהיא דרבנן.

היו הנכסים מועטים וקדמו הבנים ומכרום, מכרן מכר ונדחו הבנות. וכתב רב האי כיון דהאידנא תקנו הגאונים שיזונו ממטלטלין, ניזונות מהדמים שקבלו בהם. ולא נהירא להרא"ש[3] ז"ל, שהרי אין שיעבודן אלא על נכסי אביהן וכיון שמכרום ואינם יכולים לטרוף מהלקוחות, גם במעות אין להם כלום והם של הבנים.

ופירש רש"י דוקא שמכרום קודם שהחזיק בית דין הבנות בנכסים, אבל מכרום אחר כך אינו מכור. ויש אומרים שאפילו אם מכרום אחר שהחזיקו בית דין בנכסים שמכרם מכר. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לדעת רש"י.

הניח בנות גדולות וקטנות, אין אומרים יזונו הקטנות עד שיבגרו ואחר כך יחלקו הנכסים, אלא מיד יחלקו בשוה וכל אחת תזון ותתפרנס משלה.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

תנאי כתובה שיהיו בנותיה ניזונות מנכסיו אחרי מותו עד שינשאו או עד שיבגרו אפילו לא נכתב או אפילו אין לה כתובה ובמקום שאין כותבין משנה בס"פ נערה שנתפתתה (דף נב:) לא כתב לה בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד זמן דתנסבן לגוברין חייב מפני שהוא תנאי ב"ד בגמרא (דף נג:) רב תני עד דתלקחן ולוי תני עד דתבגרן בגרה ולא אינסיבא אינסיבא ולא בגרה כ"ע ל"פ דלית לה כי פליגי בארוסה ולא בגרה דרב סבר לית לה ולוי סבר אית לה כתנאי עד מתי הבת ניזונת עד שתתארס משום ר"א אמרו עד שתבגר רב כת"ק ולוי כר"א וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכתא כרב דקאי כת"ק וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ט מה"א:

ומ"ש ניזונות מנכסיו אחרי מותו כלומר אבל בחייו אינו חייב במזונותיהן מבואר שם במשנה ומיהו דוקא כשהן יותר על שש אבל פחות משש חייב לזונן מתקנת אושא כדאיתא בגמרא וכבר כתב כן רבינו לקמן בסימן זה:

ומ"ש ואע"פ שניזונת מן האחים מעשה ידיה ומציאתה לעצמה פלוגתא דאמוראי ר"פ נערה שנתפתתה (דף מג.) ופסק רב אשי הלכה כרב דאמר הכי:

ומ"ש בגרה הבת או נתארסה אפילו בקטנותה אין לה מזונות כן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ט וכתב ה"ה אבל ר"ח פירש דדוקא ארוסה נערה הוא שאבדה מזונות משעת אירוסין לפי שאירוסיה אירוסין גמורים מדאורייתא אבל קטנה לא הפסידה באירוסין בלבד וזהו דעת בעל העיטור והרשב"א ז"ל והר"ן ג"כ כתב בשם ר"ח ובעל העיטור דדוקא כשאירסוה בנערותה אבל כשאירסוה בקטנותה לא דלאו כל כמינייהו לארסה כשהיא קטנה להפקיע מזונותיה והרשב"א הוסיף דמסתברא דאפילו אירסוה לדעתה לא הפסידה מזונותיה משום דאין מעשה קטנה כלום וכדתנן בפרק מציאת האשה (סח.) יתומה שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז וכו' ולפי טעמו ז"ל אפילו מחילה בפירוש לא מהניא וצ"ע בדין זה וכו' ומ"מ בתר תקנתא דתקון בתראי ז"ל שיהיו הבנות ניזונות מן המטלטלין מחלה בפירוש פשיטא דמהני עכ"ל:

ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה:

קטנה שהשיאוה האחים ומיאנה יש לה מזונות אירסה אביה ונתגרשה מן האירוסין ומת יש לה מזונות וכן נתאלמנה מן האירוסין אפילו היא שומרת יבם יש לה מזונות כך הוא הגירסא בספרי רבינו המדוייקים ודינים אלו בס"פ נערה שנתפתתה (צג:) בעו מרב ששת ממאנת יש לה מזונות או אין לה מזונות א"ל תניתוה אלמנה בבית אביה וגרושה בבית אביה ושומרת יבם בבית אביה יש לה מזונות ר"י אומר עודה בבית אביה יש לה מזונות אינה בבית אביה אין לה מזונות ר"י היינו ת"ק אלא לאו ממאנת א"ב דת"ק סבר אית לה ורבי יהודה סבר לית לה וידוע דהלכה כת"ק וכן פסקו הפוסקים ופירש"י ממאנת. יתומה שהשיאה אחיה ומיאנה בבעלה וחזרה אצלם יש לה מזונות עד שתבגר דאמרינן עקרתינהו לנשואי קמאי מעיקרן וה"ל כמי שלא נשאת: אלמנה בבית אביה. כלומר מן האירוסין דאי מן הנישואין לא אמרינן יש לה מזונות:

ומ"ש רבינו ופירש א"א הרא"ש ז"ל דוקא נתאלמנה או נתגרשה בחיי אבוה וכו' כך פירש הר"ן ז"ל והרמב"ם בפי"ט סתם דבריו כלשון הברייתא וז"ל נשאת הבת ומיאנה או נתגרשה או נתאלמנה אפילו היא שומרת יבם הואיל וחזרה לבית אביה ועדיין לא בגרה ה"ז ניזונת מנכסי אביה עד שתבגר או עד שתתארס ב"ה ומ"מ בירר דבריו שאפילו בנשאה היא שנויה ברייתא זו ולהרא"ש דוקא בנתארסה הוא אבל לא בנשאת שמשנשאת שוב אין לה עסק עם אביה ולישנא דברייתא הכי דייקא דקתני לה בבית אביה והרמב"ם מפרש דהיינו לומר שחזרה לבית אביה כלומר שעדיין לא בגרה. וקודם לכן כתב בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות ויש לה מזונות והשיגו עליו הראב"ד והר"ן ז"ל דכל זמן שהיא יכולה למאן א"א לה שתלד כדמוכח פ"ק דיבמות (יב:) וה"ה כתב ליישב זה אבל תמה עליו שמאחר שהממאנת אין לה עיקר כתובה מנין לו לרב ז"ל שיהיה לבתה מזונות שהם מתנאי כתובה וגם הר"ן תמה עליו מנין לו דין זה ועוד יש לתמוה עליו שכתב דאלמנה וגרושה מן הנישואין נמי ניזונת מנכסי אביה וא"כ היכי שייך למימר ממאנת א"ב דהשתא נשואה גמורה שנתאלמנה או נתגרשה ניזונת מנכסי אביה לדברי הכל ממאנת דעקרתינה לנשואי מעיקרן מיבעיא וי"ל דאלמנות וגירושין דע"כ באין מש"ה לדברי הכל ניזונת מנכסי אביה אבל ממאנת דמדעתה היא סבר ר"י דאינה ניזונת מנכסי אביה ופליגי רבנן עליה:

בת יבמה וכו' בכל הני מיבעיא ולא איפשיטא בס"פ נערה שנתפתתה שם עלו כל הני בעיי בתיקו וכתבו הפוסקים דכיון דספיקא דממונא הוא הוי קולא לנתבע ואין להם מזונות וכתב במישרים נכ"ג חי"ב שאם תפסה לא מפקינן מינה ומ"ש גבי בת יבמה שאם אין לאחיו נכסים וכו' פשיטא שהבת ניזונת מנכסיו אחרי מותו כ"כ שם הרא"ש והר"ן ז"ל:

ומ"ש אבל אם יש לאחיו נכסים שלא חל חיוב כתובה על היבם היינו מאי דתנן כתובתה על נכסי בעלה הראשון ומיבעיא לן אי תנאי כתובה דילה נמי לאו על נכסיו הוא וכתבו הרא"ש והר"ן אבל יבמה עצמה ודאי יש לה מזונות אע"ג דאיכא נכסי מראשון דאפילו תימא דכתובתה על נכסי בעלה הראשון שפיר קרינן בה כל יומי מיגר אלמנותיך בביתי שהרי מחמתו היא אלמנה עכשיו וטעמא דאיבעיא לן בבת שנייה מפרש בגמרא (נד.) מי אמרינן כיון דלית לה כתובה לית לה מזוני או דילמא אמה דעבדא איסורא קנסוה רבנן איהי דלא עבדה איסורא לא קנסוה רבנן וטעמא דאיבעיא לן בבת אנוסה מפרש בגמרא דהיינו משום דקי"ל דיצא כסף קנסה בכתובתה כיון דלית לה כתובה לית לה מזוני או דילמא כתובה טעמא מאי משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה כלום אבל שאר תנאי כתובה אית לה ואם כן אפילו בבת שנולדה לו מאנוסתו לאחר שנשאת איבעיא לן וכך הם דברי רבינו וה"ה וכן פירש"י אבל בבת ארוסה הא ודאי לא איבעיא לן אלא כשנולדה לו בעודה ארוסה דאילו בנולדה לו אחר שנשאת פשיטא דאית לה ומ"ש בד"א אחרי מותו אבל בחייו חייב לזונם מתקנת אושא עד שש שנים כ"כ הפוסקים ופשוט הוא ותקנה זו איתא בס"פ הנזכר:

כתב הרמב"ם פוסקין לבת מזונות כסות ומדור מנכסי אביה וכו' בפי"ט מהלכות אישות וכתב ה"ה דין הכסות מפורש בירושלמי ונזכר בהלכות יתבן בביתי ומתזנן מנכסי:

ומ"ש ומוכרין למזון הבנות וכו' זהו מ"ש (כתובות פז:) למזוני מזבנינן בלא אכרזתא:

ומ"ש אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכו' מפורש בירושלמי הבת לא עולה ולא יורדת ומ"ש ואין הבנות נשבעות פשוט הוא ומבואר בגמרא פרק מציאת האשה (סט:) וכ"כ ז"ל עכ"ל תניא בפרק מציאת האשה (דף סח) הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן כיצד אין אומרין אילו אביהן היה קיים כך וכך היה נותן להם אלא שמין את הנכסים ונותנין להם ונראה דמכאן ג"כ למדה הרמב"ם מ"ש אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה ולבת פוסקין לה דבר המספיק לה בלבד: כתב הרמב"ם בפי"ט מה"א המארס בת הניזונית מן האחין חייב במזונותיה משעת האירוסין שהרי אין לה מאחיה אלא עד שתתארס או עד שתבגר וזו אינה בוגרת כדי שתזון עצמה אלא קטנה או נערה ואין אדם רוצה שתתבזה ארוסתו ותלך ותשאל על הפתחים וטעמו משום דאיבעיא לן בס"פ נערה שנתפתתה (דף נג:) ארוסה יש לה מזונות או לא ואיכא תרי לישני בגמרא וללישנא בתרא אית לה מזוני וכתבו הר"ן וה"ה שדברי הרמב"ם בהא כפירוש הנגיד ז"ל וכתב הר"ן ולפי זה איפשר דלית לה מזונות אלא עד שעת בגרות דלא מפסדה טפי אמטולתיה והר"ן כתב שהרי"ף מפרשה בארוסה שנתאלמנה וכגון שכתב להכתובה והגיע זמן בחיי הבעל ואע"ג דתנן דאלמנה מן האירוסין אין לה מזונות ההיא בשלא הגיע זמן אבל הגיע זמן בהדיא אשכחן בירושלמי ובתוספתא שניזונת היא לאחר מיתתו מנכסיו עכ"ל ורש"י מפרש לה ביתומה ארוסה שניזונת מן האחין וגורס בלישנא בתרא לית לה וכרב ואינו ענין לדינו של הרמב"ם ולא לדינו של הרי"ף וכ' הרא"ש שפירש"י עיקר ולפיכך השמיט רבינו דינים הללו:

מדינא דגמרא אין הבנות ניזונת אלא ממקרקעי בפרק נערה שנתפתתה (דף נ:) מימרא דרב המנונא ומ"ש אבל מתקנת הגאונים שכתובה נגבית ממטלטלין גם הבנות ניזונות מהם כ"כ שם הרי"ף והרא"ש:

ומ"ש ואינן ניזונות אלא מבני חרי משנה פרק הנושא (דף קא:) ופרק הניזקין (דף מח:)

ומ"ש אבל אם מכר האב או נתן או אפי' הבנים אחר מותו אם מכרו או משכנו או נתנו אין ניזונת ממנו בפרק מציאת האשה (דף סט.) א"ר האחין שמכרו או משכנו אין מוציאין למזונות:

ומ"ש ואפילו קנו מיניה והיו בשעת קנין כגון שגירשה והיו לו בנות ממנה והחזירה וקנו מינה לפרנסן אפ"ה אינן ניזונות ממשעבדי וכו' בר"פ הנושא (דף קא:) תנן הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה ה' שנים ומת בנות ניזונות מנכסי בני חורין והיא ניזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כב"ח ומוקי לה בגמרא (קב:) כשקנו מידו ומשום הכי ניזונת מנכסים משועבדים א"ה בנות נמי בשקנו לזו ולא קנו לזו מאי פסקא איהי דהואי בשעת קנין מהני לה קנין בנות דלא היו בשעת קנין לא מהני לא קנין מי לא עסקינן דהואי בשעת קנין וה"ד כגון דגירשה ואהדרה אלא איהי דליתא בתנאי ב"ד מהני לה קנין בנות דאיתנהו בתנאי ב"ד לא מהני להו קנין מגרע גרעי אלא בנותיו היינו טעמא כיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימור צררי אתפסינהו ע"כ בגמרא ונתבארו דברי רבינו: ב"ה ויש לדקדק דכיון דטעמא משום התפסת צררי ה"ל לרבינו לכתוב שישבעו הבנות ויזונו ממשעבדי וי"ל דאה"נ וממילא משמע שאם הן נערות שישבעו ומשום דקטנות לאו בנות שבועה הן לא חש רבינו להזכיר כן:

ומ"ש וגם ניחא ליה בהרווחה דידהו התוס' כתבו שם דצריכין להאי טעמא מדאמרינן פרק נערה (מג.) לענין הרווחה בתו עדיפא ליה כתוב בתשובות להרמב"ן סימן מ' אם אין הנכסים מספיקים אלא לכתובת אלמנה והניח בת קטנה אין הבת ניזונת מנכסיו שהרי הם משועבדים לכתובה ואפילו שיעבדם אחר שנולדה הבת ואפילו קנו מידו אחר שנולדה הבת והביא ראיה לדבר:

ומ"ש אבל מבני חרי ניזונות אע"פ שגירשה ולא אמרינן כבר נתבטל תנאי ב"ד וכו' מבואר בגמרא שכתבתי בסמוך ומ"ש בשם הרמ"ה ב"ה ומ"ש דמעידנא דקנו מיניה גמר ומשעבד נפשיה ואם איתא דאתפסה צררי איבעי ליה למינקט שטרא מינה או למיכתב תברא עליה יש לתמוה עליו דא"כ אמאי חיישינן באלמנה דילמא אתפסה צררי הל"ל אם איתא דאתפסה צררי ה"ל למיכתב עליה תברא:

ומ"ש ומיהו זימנין דמשכח לה דמיתזני בנות ממשעבדי וכו' בד"א שנתן האב מתנת בריא אבל אם נתן מתנת ש"מ ניזונו' ממנו כ"כ הרמב"ם בפי"ט ונתן טעם הואיל ומתנת ש"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה הרי המתנה וחיוב הנכסים בתנאים אלו באים כאחד וכתב ה"ה בהלכות פי"נ בארוכה גבי מה שאמרו השתא מגרע גרע בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו במתנה דרבנן לא כ"ש וכבר הסכימו האחרונים ז"ל לדברי ההלכה והם כדברי רבינו וכן הסכימו הרמב"ם והרשב"א ז"ל ושלא כדברי הראב"ד:

ומ"ש רבינו וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל בפרק י"נ:

מי שצוה בשעת מיתה אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו ברייתא בס"פ מציאת האשה (דף סח:):

ומ"ש ואם התנה בשעת נישואין שלא יזונו הוי בכלל תנאי שבממון וקיים שם כתבו הר"א והר"ן דרב האי גריס שומעין לו ומיירי בשהתנה בשעת נישואין שלא יהא לה תנאי כתובה שומעין לו דכל דבר שבממון תנאו קיים:

מי שמת והניח בנים ובנות אם הנכסים מרובים וכו' ברפ"ט דבתרא (דף קלט:) תנן מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים הבנים יירשו והבנות יזונו ובזמן שהנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי אר"ג רואה אני את דברי אדמון ובגמרא שם וכמה מרובין אמר רב יהודה אמר רב כדי שיזונו מהם אלו ואלו י"ב חדש כי אמריתה קמיה דשמואל אמר זו דברי ר"ג ברבי אבל חכמים אומרים כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו איתמר נמי כי אתא רבין א"ר יוחנן כל שיזונו מהם אלו ואלו עד שיבגרו הן מרובין פחות מכן הרי אלו מועטין ואי ליכא לאלו ולאלו עד שיבגרו שקלי בנות לכולהו אלא אמר רבא מוציאין מזון לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים ופירש"י עד שיבגרו שכך התנה להם אביהם עד דתיבגרן או תינסבן וכתב נמוקי יוסף בשם הריטב"א דבכלל מזונות הוי כסות ומלבוש שכן תנאי מזון האשה והבנות :

ומ"ש אם הנכסים מרובים וכו' שישארו הנכסים בחזקתן והם יפרנסו הבנות מתחת ידם וכו' עד ולהפריש להן חלקן כ"כ שם הרא"ש וטעמו מדאמרינן בנכסים מועטין מוציאין לבנות עד שיבגרו משמע דבנכסים מרובין אין מוציאין לבנות מזונות אלא הן ניזונות מתחת יד הבנים וכך הם דברי הרמב"ם בפי"ט מהלכות אישות ומ"ש שרשב"ם פסק כאדמון והרי"ף כת"ק ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל הרא"ש בר"פ מי שמת פירשב"ם דהלכה כאדמון משום דאמרינן בפרק בתרא דכתובות (קט:) כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו ורב אלפס פסק כת"ק משום דסוגיא דשמעתין פרק מי שמת כוותיה אזלא ושלא לסתור כלל דהתם איכא למימר דאדמון אינו אלא כמתמיה בעלמא ונראה לר"ג דבריו דיפה היה תמיה עכ"ל וכ"כ בפרק בתרא דכתובות וז"ל אע"ג דפסקינן לקמן כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו מ"מ ר"ח והרי"ף ור"ת ז"ל פסקו דלית הלכתא בהך כוותיה דסוגיא דתלמודא דלא כוותיה בפרק נערה (מג.) ובפרק הנושא (קג.) ובפרק מי שמת והיה אומר ר"ת דאדמון לאו לפלוגי אחכמים הוא דאתא אלא אתמוהי בעלמא קמתמה וקאמר ר"ג יפה אמר אדמון שהיה מתמיה על דברי חכמים עד כאן לשונו וכן פסק הרמב"ם בפי"ט מהלכות אישות וכתב ה"ה שכן פסקו כל הגאונים ומ"ש בד"א במקרקעי אבל במטלטלי אם הנכסים מועטים יזונו אלו ואלו יחד עד שיכלו וכו' כ"כ שם הרי"ף והרא"ש וכ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר והשתא דכותבין בכל הכתובות שהוא משעבד מטלטלי אגב מקרקעי איפשר דלענין מזון הבנות נמי דין מטלטלי כמקרקעי: ב"ה וכיוצא בזה כתבתי בסימן שקודם זה לענין כתובת בנין דכרין בשם הריב"ש:

ומ"ש ואם יש מטלטלי ומקרקעי והמקרקעי הם מועטים וכו' כ"כ שם הרא"ש בפרק מי שמת:

היו מרובין בשעת מיתה ונתמעטו כבר זכו בהם הבנים וכו' שם (דף קמ.) פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהם יורשים ופירש"י בשעת מיתה היו מרובין ועכשיו הוקירו מזונות או נתקלקלו הנכסים ואין בהם כדי מזונות אלו ואלו עד שיבגרו: כבר זכו בהם יורשים. בשעת מיתת אביהם וקרינן בהו נכסים מרובין ויקחו הבנות חלקן המגיען כפי שומא של שעת מיתת אביהן והבנים יקחו חלקן שהיה מגיען באותה שעה וכל מה שחסרו הנכסים חסרו לבנות ולבנים לכל אחד לפי חלקו הראוי לו אבל הרא"ש כתב פשיטא מרובין ונתמעטו זכו בהן יורשים ויזונו יחדיו עד שיכלו הנכסים וכתב ה"ה אפילו נתמעטו קודם שיבואו לב"ד כיון שבשעת מיתה היו מרובין זכו הבנים:

ומ"ש וכן אם היו מועטין בשעת מיתה ונתרבו יש להם דין מרובין בעיא שם ופשטוה מדא"ר אסי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו ופירש"י וכיון שאם מכרו מכירתן מכירה ש"מ יש להם תפיסת יד בנכסים ואם נתרבו יש להם חלק בהם וזכותן בהן עומדת:

ומ"ש אפי' העמידו כבר בדין ופסקו להם ב"ד נכסים מועטים וכו' הרב המגיד כתב בפי"ט שנחלקו המפרשים בזה י"א דמועטים ונתרבו דוקא קודם שיבואו לב"ד אבל אחר שבאו וזיכו בהם ב"ד את הבנות אין לאחר מעשה ב"ד כלום וזהו דעת רש"י והרמב"ן ז"ל וי"מ שאפילו משבאו המזונות ביד בית דין והעמידום ביד אפוטרופא או ביד שליש למזונות הבנות אם נתרבו הבנים יורשים וזה דעת ר"י והרשב"א ז"ל ובסוף סימן זה כתב רבינו מחלוקת זה גבי יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים ויש לתמוה עליו דכיון דהרא"ש הסכים לדעת רש"י וכמו שכתב הוא ז"ל שם למה סתם דבריו כאן היפך דעת הרא"ש:

ומ"ש רבינו ואפי' חזרו ונתמעטו אחר כך יש להם דין נכסים מרובים ונתמעטו וכו' היו מרובים ויש עליהם בעל חוב או חיוב מזונות בת אשתו וכו' שם איבעיא להו ב"ח מהו שימעט בנכסים בת אשתו מהו שתמעט בנכסים אלמנה מהו שתמעט בנכסים וכתבו הרי"ף והרא"ש והני בעיי לא איפשיט' ולקולא עבדינן ולא ממעטי דנכסים בחזקת בנים קיימי ולא מפקינן מינייהו אלא בראיה: ב"ה וכ"פ הרמב"ם אלא שלא הזכיר דין אלמנה אם ממעטת וגם הרי"ף לא הזכיר ונראה שלא היה כתוב בנסחתם בגמרא אלמנה מהו שתמעט: וכתב עוד הרא"ש והא דלא איבעיא ליה בכתובת אלמנה אי ממעטת משום דפשיטא ליה כיון דבתנאי ב"ד אית לה דכמאן דגביא דמי וממעטת ותימא דאמאי לא מיבעיא ליה פרנסה מהו שתמעט אי בעינן שיהיו מרובין בלא עישור נכסים או דילמא אפ"ה נקראים מרובים ומסתברא כיון שלא הגיע זמנה לגבות לא ממעטת עכ"ל וכתב עוד ירושלמי הדא דאיתמר והוא שיהא מזון לאלו ולאלו יב"ח חוץ מכתובת אשה חוץ ממזון אלמנה חוץ מפרנסת בנות חוץ ממלוה בעדים חוץ ממלוה בשטר חוץ מקבורה משמע דפליגא אגמרא דידן דסלקא בתיקו עכ"ל: ב"ה וה"ה כתב בפי"ט בשם המפרשים שמזונות אלמנה ממעטים:

כתב הרמב"ם הניח אלמנה ובת וכו' בפרק י"ט מהלכות אישות והדין שם מימרא דרב אסי אמר ר' יוחנן:

ומ"ש שהרא"ש חולק על זה כבר נתבאר טעמו בסימן צ"ג: כתב הר"ן בס"פ מציאת האשה היכא דבת תובעת מזונות ואלמנה תובעת כתובה ואיכא מקרקעי דודאי אלמנה קודמת ואפי' היכא דאיכא מטלטלי דאין בהם דין קדימה אעפ"כ כתובה קודמת שזו וזו מתקנת האחרונים הוא שיש להם לגבות ממטלטלין כי תיקנו כעין דאורייתא תיקנו :

כתב הרמב"ם שמזונות הבת קודמת לכתובת בנין דכרין וכו' בפ' הנזכר:

היו הנכסים מועטים וקדמו ומכרוהו מכרם מכר ונדחו הבנות בפרק מי שמת (קמ.) א"ר אסי אמר ר' יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו:

ומ"ש בשם רבינו האי דניזונות מהדמים שקבלו מהקרקע ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל וכו' הכל בפ' הנזכר בפסקי הרא"ש:

ומ"ש ופירש"י דוקא שמכרום קודם שהחזיקו ב"ד את הבנות וכו' בפרק הנושא (קג.) וכן פירש רשב"ם בפרק מי שמת והסכים שם הרא"ש לדעתיה:

ומ"ש שי"א שאפי' מכרו אחר שהחזיקו ב"ד בנכסים מכרן מכר כ"כ התוס' שם וכתב ה"ה בפי"ט שכן דעת רשב"ם ושדעת הרמב"ן כדעת רש"י ז"ל :

הניח בנות גדולות וקטנות אין אומרים יזונו הקטנות עד שיבגרו וכו' משנה בסוף פרק יש נוחלין (דף קלט.):

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

תנאי כתובה וכולי אפילו לא נכתב פי' דכתב לה כתובה וכתב לה נמי שאר תנאי כתובה אלא דהאי תנאי דהבנות יהיו ניזונין לא נכתב או אפי' אין לה כתובה פי' אפילו במקום שכותבין כתובה ולא כתב לה או כתב לה ואבדה דאם גירשה מצי לטעון פרעתי וכיון דאין לה כתובה ה"א דתנאי כתובה נמי לית לה א"נ במקום שאין כותבין דהא אף על גב דכתובה יש לה כיון דכך נהגו מיהו בתנאי ב"ד ליכא מנהג ולא מיחייב ליתן מזונות לבנות עד דכתב לה תנאי כתובה קמ"ל:

ואעפ"י שניזונית וכולי ריש פרק נערה שנתפתתה (דף מג) פליגי בה רב ששת ורב ופסק תלמודא הלכה כרב דמעשה ידיה ומציאתה לעצמה ומפרשים התוספות דרב ששת מודה דמדאורייתא לעצמה כדילפינן מקרא אלא דמדרבנן קאמר דהוי ליורשים והלכה כרב דאף מדרבנן הוי לעצמה וקאמר בגמרא דלא דמי לאלמנה דניזונית מן היורשים כדתנן ריש אלמנה ניזונית (וכדלעיל ריש סימן צ"ב) דאלמנה לא ניחא ליה בהרווחה אבל בתו ניחא ליה בהרווחה דתרויח מעשה ידיה לבד מפרנסתה שהוא עישור נכסים:

בגרה הבת או נתארסה אפי' בקטנותה שוב אין לה מזונות. בפרק נערה (דף נג) קאמר כ"ע מודה דבגרה אין לה מזונות וה"ה נשאת אלא דבנתארסה פליגי תנאי ואמוראי והלכה כמ"ד דאין לה אף ע"ג דהארוס אינו חייב במזונות הארוסה אלא א"כ הגיע זמן ולא נשאה מ"מ אמרינן מסתמא לא ניחא ליה לארוס דתיתזל ארוסתו ותשאל על הפתחים:

ומ"ש רבינו או נתארסה אפילו בקטנותה זה אינו מפורש בגמרא אבל הרמב"ם כתב כן בפי"ט ונראה ודאי דמיירי בסתם יתומה קטנה דתקנו רבנן לה אירוסין ונישואין על ידי אמה ואחיה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר. ומיהו קשיא ליה להרמ"ה כיון דנתארסה מדעת היורשים היאך קס"ד דתפסיד מזוני אם לא יתן לה הארוס כגון דלא איכפת ליה דתשאל על הפתחים ולפיכך כתב דמיירי שלא נתארסה מדעת היורשין ואין להקשות הלא לא תקנו לה אירוסין ונישואין אלא מדעת אמה ואחיה וכדלעיל סי' ל"ז ולקמן בסימן קנ"ה די"ל דהא ודאי דהרמ"ה ה"ק שלא נתארסה מדעת היורשין אלא מדעת אמה בלבד אבל שלא מדעתן כלל אלא מדעת עצמה בלחוד אינו כלום ואפי' מיאון אינה צריכה אבל מדברי הרמב"ם משמע אפי' נתארסה מדעת שניהם נמי אין לה מזונות שכתב וז"ל המארס בת הניזונית מן האחין חייב במזונותיה משעת האירוסין וכו' מבואר מדבריו דמפרש הא דקאמר תלמודא דכיון דאירסה לא ניחא ליה דתיתזל הכי קאמר ומש"ה חייב הארוס במזונותיה ולא מצי אמר לא איכפת לי אם תשאל על הפתחים דהשתא ל"ק דלאו כל כמינייהו דיורשים דתפסיד מזוני כמו שהקשה הרמ"ה כיון דהארוס חייב במזונותיה לא תפסיד מזוני ולפעד"נ דהכי עיקר וכן דעת הש"ע אבל בהגה' ש"ע כתב דיעות אחרות הביאן ב"י ע"ש:

קטנה שהשיאוה האחין ומיאנה יש לה מזונות אירסה אביה וכו' שם בעיא דאיפשיטא מברייתא וכת"ק דלכולהו יש לה מזונות וכפירש"י ותוספות דאע"ג דבמיאנה אפילו נשאת יש לה מזונות מ"מ בנתאלמנה ונתגרשה אין לה מזונות אלא בנתארסה אבל לא בנישאת וכמ"ש רבינו אבל מדברי הרב רבינו משה בר מיימוני משמע להו להרב המגיד ולב"י דאפילו בנשאת נמי יש לה מזונות כנתאלמנה או נתגרשה וכ"כ התוס' בשם ר"ת אבל מסקנת התוס' דפירש"י נראה עיקר ומ"ש ופי' א"א הרא"ש וכו' נראה דטעמו דלשון תנאי ב"ד עד דתילקחן לגוברין והכי משמע דבבנותיו פנויות בשעת מיתתו קאמר שיהיו ניזונות מנכסיו עד שיתארסו אבל באותן שיתארסו בשעת מיתתו דיש להן מזונות מן הארוס דלא ניחא ליה דתיתזל עליהן לא היה תנאי כתובה והלכך אפילו נתאלמנו ונתגרשו מן האירוסין לאחר שמת ועדיין לא בגרו אין להן מזונות מן האחין דכבר הפסידו מזוני ונראה דאף להרמב"ם אפילו בנשאת ונתאלמנה או נתגרשה יש לה מזונות היינו דוקא בנתארסה ונשאת הכל לאחר מותו כיון דהיתה ברשות האב בשעת מיתת האב קידושיה ונישואיה אינן אלא מדרבנן הלכך אם נתאלמנה ונתגרשה חוזרת וניזונית מבית אביה כיון שלא בגרה ולא יצאה מרשות אביה מדאורייתא אבל אם נתארסה בחייו אף על פי דלא נשאת כיון שלא נתגרשה או נתאלמנה אלא לאחר מיתת אביה אין לה מזונות כיון דמדאורייתא הויין קידושין גמורים ושוב לא היתה ברשותו בחייו דבהא אף הרמב"ם מודה ואף עפ"י דבנתארסה בחייו האב היה זן אותה כל ימי חייו דאין הארוס חייב לזון ארוסתו להרמב"ם אלא במארס ליתומה כדפרישית בסמוך מ"מ עיקר הדין תלוי במה שקידושין גמורין הן דיצאה מרשות אביה מדאורייתא או הן קידושין דרבנן נ"ל: כתב הרמב"ם בפי"ט דאישות בת הממאנת יש לה מזונות פי' אם מיאנה וילדה בת אעפ"י דממאנת אין לה כתובה מ"מ הבת שילדה יש לה מזונות והשיגו עליו הראב"ד והר"ן דממאנת אי אפשר לה שתלד ותימא הלא בסוף פרק נושאין פריך לה תלמודא ומשני לה משכחת לה בקידושי טעות וכו' והשתא הרמב"ם נמי מדבר בממאנת מחמת קידושי טעות דאין לה כתובה ולא מזונות והבת ניזונית מתנאי כתובה עוד הקשו עליו הר"ן וה' המגיד מניין לו דין זה ומביאו ב"י ויש ליישב דס"ל דע"כ לא מיבעיא ליה בס"פ נערה אלא בבת שנייה כיון דלית לה כתובה דקנסוה דעבדה איסורא לית לה נמי מזוני לבת ומדלא קמיבעיא אף בבת ממאנת דלא עבדה איסורא אלמא דפשיטא ליה דאית לה מזוני כיון דלא עבדה איסורא:

בת יבמה וכו' שם (סוף דף נ"ג) קמיבעיא לן ומפרש רבינו דבדאיכא נכסים לאחי המת דכתובת יבמה על נכסי בעלה הראשון קמיבעיא לן במזוני דכיון דלענין מזונות הוה ליה כאילו אין נכסים לבעלה ראשון שהרי אין לבת יבמה להיות זוכה במזונות מתנאי כתובה דבעלה הראשון כיון שלא כתב אלא בנן נוקבין דיהוי ליכי מינאי א"כ יש לה מזוני משני או דילמא כיון דכתובה לית לה משני גם תנאי כתובה נמי לית ליה משני אבל מראשון פשיטא דלית לה מזוני ואסיקנא בתיקו ומספיקא לית לה מזוני כלל אף משני אבל אם אין נכסים לאחי המת פשיטא דכי היכי דיש לה כתובה משני הכא נמי יש לה כל תנאי כתובה נמי משני וכך פירש הרא"ש ודלא כשני הפירושים דתוספות וכן מיבעיא בנושא שנייה וכו' ובאנס נערה וכו' מפרש בב"י בבת ארוסתו וכו' כך כתב הרא"ש וז"ל פי' ואיבעיא לן כיון שנולדה קודם שנכתבה הכתובה והאי פירושא מיסתבר טפי דאילו לא נשאה כיון דהיא עצמה לית לה אף בתה לית לה:

ומ"ש אבל בחייו חייב לזונם מתקנת אושא עד ו' שנים שם (דף מט) באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים ואף ע"ג דקאמרינן התם דלית הילכתא כוותיה דלא כייפינן ליה אלא מימר אמרינן ליה יארוד ילדה ואבני מתא שדיא הא כתבו התוס' לשם אבל קטני קטנים לכ"ע חייב כדאמרי' בס"פ אעפ"י דהיינו עד ו' שנים:

כתב הרמב"ם פוסקין וכו' דין כסות הבנות וטעמו מבואר במרדכי פרק מציאת האשה בשם ר"ב וזה לשונו וכל פרנסה דמיירי הכא זה מה שיש לו לתת לבתו לנדוניא כשנותנין אותה לבעל והא לא הוי תנאי כתובה כמו מזונות עד בגרות או עד נישואין כדתנן בפרק נערה לא כתב וכו' ומתזנן מנכסי ולאו דוקא מזונות אלא אפי' מלבושיה דתנן הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן וכו' ומוקמינן לה בפרנסת עצמה הא באכילה ושתייה והא בלבושה וכסותה ובההיא פרנסה לא איכפת לן לא בדעת האב ולא בעישור נכסים אלא שמין את הנכסים מה שהניח בעוני או בעושר עכ"ל:

ומ"ש ולבת פוסקין לה דבר המספיק לה בלבד נראה דהיינו דוקא כשאין האחים מאכילין הבת על שלחנם אבל במאכילין אותה על שלחנם אפילו בבת אשתו חייב לזונה כשאר בני ביתו כדלקמן בסוף סימן קי"ד להרא"ש ע"ש:

מדינא דגמרא וכו' עד אפ"ה אינה ניזונית ממשעבדי כיון דבתנאי בית דין קא אכלי וגם ניחא ליה בהרווחה דידה חיישינן לצררי משמע דהיכא דליכא תרי טעמי לא חיישינן לצררי וגבי ממשעבדי וכ"כ התוספות ר"פ הנושא (סוף דף קב) בד"ה אימור ור"ל דהיכא דלא אכלה בתנאי ב"ד אף על גב דניחא ליה בהרווחה דידה כגון שפסק עמה שיתפרנסו בנותיו אף לאחר שיתבגרו כמ"ש בסמוך אי נמי היכא דליכא למימר דניחא ליה בהרווחה דידה אע"ג דאית לה בתנאי בית דין כגון כתובת אלמנתו לא חיישינן לצררי וגביא ממשעבדי ומיהו צריכין לישבע כדתנן בהכותב דלא יפרע מנכסים משועבדים אלא בשבועה משא"כ במזונות הבת דאיכא תרי טעמי דליחוש לצררי טפי מבעלמא חשבינן לה כאילו ידעינן בודאי דאתפסה צררי ואינה ניזונית ממשועבדים דאין להאמינה אפי' בשבועה אלא לגבות מבני חרי:

וכתב הרמ"ה הא דלא מהני לה קנין וכו' נראה דהרמ"ה קאי אמ"ש רבינו דאפי' קנו מיניה והיו בשעת קנין כגון שגירשה וכו' דלא מהני קנין לגבות ממשעבדי וקאמר דוקא דקנו מיניה בשעת נישואין וכו' אבל אי כתב להו שטרא באפי נפשה כו' גבי ממשעבדי וכו' כיון דאיתנהו בנות בשעת קנין אבל היכא דליתנהו בנות בעולם בשעת קנין לא מהני להו קנין כלל כדמוקמינן לה להדיא בגמרא דקאמר בנות דלא היו בשעת קנין לא מהני להו קנין ואוקימתא דסמכא הוא ולא הדר ביה אלא דאקשינן עלה מקושיא אחריתא מי לא עסקינן דהואי בשעת קנין וכו' והדר ביה וקאמר טעמא אחרינא בנותיו ה"ט כיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימור צררי אתפסינהו אבל מהך אוקימתא לא הדר בה והלכתא היא:

ומיהו זימנין דמשכח וכו' בסמוך ס"ז כתבתי דכן כתבו התוס' דוקא היכא דאיכא תרתי טעמי דאית לה בתנאי ב"ד וניחא ליה בהרווחה דידה חיישינן לצררי אבל כגון הכא דליכא אלא חד טעמא דניחא ליה בהרווחה דידה אבל לא אית לה בתנאי בית דין לא חיישינן לצררי ואית לה מזוני נמי ממשעבדי היכא דקנו מיניה או דכתב שטר:

ומ"ש רבינו כגון שפסק עמה שיתפרנסו אף אחר שבגרה לאו בפסיקתא באמירה בעלמא בלא קנין דא"כ פשיטא דלא גבי ממשעבדי כדאיתא בגמרא אלא ר"ל שפסק עמה בשעת נישואין מיהו ודאי דוקא בקנין כדפרישית:

מי שמת והניח בנים ובנות וכו' משנה ריש פרק מי שמת וכמו שפירש הרא"ש דבמרובים הנכסים בחזקת הבנים והם מפרנסים הבנות וכו' וכן פירש בחידושי הרמב"ן ז"ל ודלא כדמשמע מפירשב"ם דבמרובין נמי מפרישין חלק הבנות: ומ"ש ואין מחייבין אותם לצמצם כו' עד להן חלקן כ"כ הרא"ש לשם ואיכא למידק דאנן תנן בנכסים מרובין הבנים יירשו והבנות יזונו והרא"ש בפירושו כתב הנכסים בחזקת הבנים ומפרנסים הבנות וכו' נקט לשון פרנסה משמע דס"ל כפרשב"ם שכתב הבנות יזונו מזונות ופרנסה נשומין עד דתיבגר ס"ל דאם לא נשאר דבר לאחר שמפרישין לבנות לחלקן מזונות ופרנסת נישואין ישאלו הבנים על הפתחים ונראה דאין דעת רשב"ם להפריש עישור נכסים דהא פשיטא דאין נוטלות עישור נכסים אלא בשעת נישואין אלא ר"ל אם אין בנכסיה אלא כדי פרנסת נישואין בלחוד דהיינו מלבושין לפי מנהג הבינונים שבעיר זהו בכלל מזונות כמו כסות ומדור שאי איפשר לבת בלא מזונו' וכסות ומדור כך אי איפשר בלי פרנסת נישואין אפי' אביה היה עני ונצטרך לאחרים אבל עישור נכסים הוא דבר אחר שנותן אדם נדוניא לבתו וגם זה נקרא פרנסה שאדם מפריש מנכסיו לבתו כפי עשרו העישור מנכסיו לנדונייתא וזה חייבין הבנים ליתן לבת בשעה שתנשא לאיש ואין זה בכלל פרנסת נישואין שאי איפשר זולתה אבל עישור נכסים איפשר זולתה שאינה אלא אצל מי שידו משגת ליתן כן נראה לי דעת רשב"ם ודלא כמו שהבין בחידושי הרמב"ן דרשב"ם ר"ל דבהדי מזונות הוי נמי עישור נכסים והשיג עליו בזה ודאי לא עלה ע"ד רשב"ם אלא פרנסת נישואין לחוד ופרנסת עישור נכסים לחוד גם ממ"ש התוס' מבואר שהבינו דרשב"ם אינו ר"ל פרנסת עישור נכסים אלא לפרנסת נישואין דהיינו מלבושים וצרכי נישואין ואף בזה כתבו התוספות בשם ריב"ם דחלק עליו וז"ל הגה"ת אשיר"י כתב ריב"ם הבנים יירשו כלומר כל הנכסים בחזקת הבנים ואין לבנות עליהם כי אם מזונות ורשב"ם פירש מזונות ופרנסת נישואין וקי"ל כוותיה עכ"ל ונ"י בשם הריטב"א כתב בכלל מזונות הוי כסות ומלבוש ומביאו ב"י נראה דר"ל כסות של חול ומלבושי שבת וי"ט ולעיל סעיף ו' הביא רבינו דברי הרמב"ם דפוסקין לבת מזונות כסות ומדור משמע דלא ס"ל להרמב"ם ולהריטב"א כרשב"ם דיש להם על הבנים פרנסת נישואין מיהו נהוג עלמא כפרשב"ם:

ומ"ש ואם אין בנכסים כדי שיזונו וכו' שם במשנה ובזמן שהנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים ומפרש רבא כל שאין בנכסים כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו מוציאין מזונות לבנות והשאר לבנים ומשום דלפי זה קשה הא דתנן הבנים ישאלו על הפתחים צריך לפרש משנתינו מדברת בדאין שם אלא כדי מזון הבנות ורבא מדבר בשיש שם יותר דהשאר לבנים והרשב"ם נדחק בחנם ליישב זה דפשוט כמ"ש רבינו ע"ש:

היו מרובים בשעת מיתה וכו' שם בגמרא ובחידושי הרמב"ן פי' כהרא"ש וכתב וטעמא דמילתא משום דאינהו מכח ירושה הן באין וירושה משעת מיתה הויא והבנות לא זכו עד דאתיא לידייהו דמתנה היא עכ"ל: ומ"ש וכן אם היו מועטין בשעת מיתה ונתרבו וכו' כלומר ל"מ היו מרובין ונתמעטו דפשיטא דכבר זכו בהם הבנים אלא אפילו מועטין ונתרבו דאיבעיא לן ברשות יתמי קיימי וברשותייהו שבוח או דילמא סלוקי מסתלקי יורשין מהכא ופשטוה דאמר רב אסי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו פירוש דכיון שמכירתן מכירה יש להן תפיסת יד בנכסים ואם נתרבו יש להן חלק בהן:

ומ"ש ואפילו העמידו כבר בדין וכו' כ"כ התוס' ריש פרק מי שמת בשם ר"י ריש (דף ק"מ) דלא כפירש"י וכפרשב"ם דאין מכירתם מכירה אלא כשקדמו ומכרו קודם שעמדו בדין ומשמע מדברי התוספות דבמועטין ונתרבו נמי פליגי דלפירש"י ורשב"ם דוקא קודם שעמדו בדין והגבו לבנות יש להן דין מרובין אבל לר"י אפילו הגבו לגבות בב"ד אם נתרבו אח"כ קודם שמכרו הבנות חזרו לדין מרובים וכ"כ הרב המגיד בפי"ט להדיא ולפיכך תמה ב"י על דברי רבינו דבסוף סימן זה בדין מכרו בנכסים מועטין כתב מחלוקת זה ושהרא"ש הסכים לפירש"י דוקא שמכרום קודם שהעמידום בדין וכאן בדין מועטין ונתרבו כתב בסתם אפי' העמידום כבר בדין היפך דעת הרא"ש ושארי ליה מאריה דהא בדברי הרא"ש ריש (דף רי"א) מפורש במסקנת דבריו דמחלק בין קדמו ומכרו ובין מועטין ונתרבו דבקדמו ומכרו בנכסים מועטים כיון דאיכא הפסד לבנות אין מכירתן מכירה אא"כ קדמו ומכרו קודם שעמדו בדין וכפירש"י ורשב"ם אבל במועטין שנתרבו יש להן דין מרובין אף בדלא נתרבו אלא לאחר שעמדו בדין והגבו לבנות בנכסים מועטין דכיון שאין הפסד לבנות במזונותיהן כשיש לבנים דין מרובין ושיזונו לבנות מתחת ידיהם מידי יום ויום וכן בפרק אלמנה לכ"ג לר' ישמעאל אפי' לאחר שהגבו לבת בנכסים מועטים יש לבנים תפיסת יד בנכסים לענין אכילת תרומה כיון שאין הפסד בזה לבנות במזונותיהם ותלמודא דפשטוה לבעיין דמועטין ונתרבו לאחר שעמדו בדין מהך דרב אסי דאיירי במכרו הנכסים מועטין קודם שעמדו בדין סברה דשקולין הן דמועטין ונתרבו לאחר שעמדו בדין דליכא הפסד לבנות במזונותיהם שקול הוא כמו מכרו בנכסים מועטין קודם שעמדו בדין דאיכא הפסד לבנות במזונותיהם ולפי זה ס"ל להרא"ש דלא פירשב"ם ורש"י בהך דמכרו בנכסים מועטין קודם שעמדו בדין אלא דוקא במכרו דאיכא הפסד לבנות אבל במועטין ונתרבו דליכא הפסד יש להן דין מרובין אף לאחר שעמדו בדין כל זה מבואר בדברי הרא"ש למעיין שם ודלא כהרב המגיד וחידושי הרמב"ן דלא חילקו בין זה לזה ורבינו תופס כהרא"ש אביו ולכן חולק דכאן כתב במועטין ונתרבו אפי' העמידו כבר בדין ובמועטין שמכרו כתב הסכמת הרא"ש דוקא קודם שהעמידו בדין וא"ת דהכא אמרינן דבמועטין ונתרבו יש להן דין מרובין וגבי כתובת בנין דכרין במועטין ונתרבו יש להן דין מועטין כמ"ש לעיל בסימן קי"א ומאי שנא ותירצו התוס' בפרק מי שמת (דף ק"מ) בד"ה מה שמכרו וז"ל ול"ק מידי דהכא יד הבנים על העליונה כדי להעמיד נחלה דאורייתא ועוד דהכא לא פקע כח היתומים מעולם כדקאמר מה שמכרו מכרו עכ"ל ומיהו לשינוייא קמא קשה דגבי כב"ד במרובין ונתמעטו נמי נימא כל זמן שלא הגבו הבית דין לבני הכתובה הגדולה דלוקמא בחזקת יורשי הקטנה כדי להעמיד נחלה דאורייתא וי"ל דדוקא במועטין שנתרבו שייך לומר הנכסים שהן בחזק' יורשים נתרבו בחזקת נחלה דאורייתא אבל במרובים ונתמעטו מי יגיד לנו דנתמעט לבני כתובה הגדולה ונשאר נחלה דאורייתא לבני כתובה הקטנה אימא איפכא דלא נשאר אלא מה שמגיע לבני כתובה הגדולה ועי"ל דלגבי כב"ד לא מיעקר נחלה דאורייתא לגמרי דהדר מ"מ כולן יורשין אע"פ שאין נוטלין בשוה אבל הכא מיעקרא נחלה דאורייתא ותירוץ זה כתבו התוס' לפי פי' ר"י דתופס שיטה אחרת בכב"ד ע"ש בד"ה מה שמכרו ועוד כתב הרא"ש בפרק מי שמת דאף לאחר שעמד בדין וגבו ב"ד לבנות במועטין ונתרבו אכתי הנכסים ברשות הבנים קיימי ויש בהן תפיסת יד דאם ינשאו הבנות קודם בגרות חזר המותר לבנים והך טעמא לא שייך גבי כב"ד:

היו מרובין ויש עליהן ב"ח וכו' שם בעייות דלא איפשיטו ולקולא עבדינן ובחזקת בנים קיימי כדין מרובין ולא מפקינן מינייהו אלא בראיה כ"כ הרי"ף והרא"ש ולכן כתב רבינו יש להן דין מרובין ויפרעו החוב שעליהם ויזונו הבנות מתחת ידיהם:

ומ"ש ובאלמנה יזונו שלשתן יחד כן כתב רשב"ם באי נמי דהוה ליה כמרובין ונתמעטו דאמרינן כבר זכו בהן היורשים ויזונו שלשתן יחד ואע"פ דרשב"ם כתב דבמרובין ונתמעטו דכ"א מפסיד כפי ערך שאני התם דליכא אלא בנים ובנות ובין בנים ובין בנות אין להם זכות בנכסים אלא לאחר מיתה אלא דבן בא מכח ירושה והבת באה מתנאי ב"ד דין הוא דבמרובין ונתמעטו כל אחד מפסיד כפי ערך אבל במרובים ויש עליהן ב"ח או חוב מזונות בת אשתו או חיוב מזונות האלמנה או חיוב עישור נכסים לפרנסת בתו שכל אלה חייב בהן לפרוע קודם שימות דמזונות אשתו נמי נתחייב בהן מחיים עד שיפרע כתובתה וחשבינן לאלו חיובים גם כשנפרעו לאחר מיתה כאילו כבר נפרעו ממנו בעודו קיים ונמצא למפרע שבשעת מיתה לא נשארו אלא נכסים מועטין דהבנות ניזונין ממה שנשאר לאחר פרעון החוב עד שיבגרו ואם לאו יפסידו אבל כל זמן שלא נפרע החוב הוה ליה מרובים ונתמעטו ובאלמנה יזונו שלשתן יחד וכן פי' רשב"ם גופיה (דף ק"מ סוף ע"א) ועיין בהגהת אשיר"י מ"ש בזה בשם ריב"ם ועוד כתב דעה אחרת בשם ריב"א וכתב מהר"ש לוריא מ"ש ובאלמנה יזונו שלשתן יחד פי' דמאחר דבלאו מזונות האלמנה הוי נכסים מרובים אלא דהאלמנה באה למעט לא יהיו נדחים הבנים והבנות שיורדין לנכסים משום ירושה שהרי גם הבת יורשת במקום שאין בן והלכך נזונים יחד והא דכתב הרא"ש ומביאו רבינו בסמוך דהיכא דאיכא אלמנה ובן ובת שהאלמנה תיזון בלבד והבן והבת שניהן נדחו היינו דוקא כשהנכסים מועטין בלא מזונות האלמנה דכבר נדחה הבן מפני הבת נדחת גם הבת מפני האלמנה אבל בדאיכא נכסים מרובים לבן ובת עד שיבגרו בלא מזונות האלמנה השתא נמי דאיכא אלמנה לא נדחו בן ובת מפני האלמנה אלא יזונו שלשתן יחד ע"כ:

כתב הרמב"ם הניח אלמנה ובת אלמנה תיזון והבת תשאל על הפתחים מימרא דרב אסי לשם ומשמע דאפי' אלמנה ובת קאמר וכ"ש אלמנה ובן דהא בת עדיפא מבן במועטין דהבת ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים וכיון שכתב נדחים מפני האלמנה כ"ש שהבן נדחה מפניה וכ"כ בחידושי הרמב"ן וכ"כ הר"ן לשם וכ"כ הרב המגיד בפי"ט ועוד כתבו דלהרמב"ם שאלמנה קודמת למזונות ממעטת בנכסים ויש להן דין מועטין כיון שמוציאין לה למזונות תחלה:

ומ"ש וא"א הרא"ש כתב הניח אלמנה ובת וכולי כ"כ התוס' לשם וה"ט דהאלמנה ובן או אלמנה ובת שהבן או הבת באים מכח ירושה והאלמנה אינה באה אלא מכח חזקה שניהם ניזונים יחד ולא עקרו ירושה דאורייתא מפני כח התקנה אבל בת אצל אחים ששניהם בני ירושה בהא אי לא הוה בן היתה הבת יורשת ועכשיו שבאה מכח התקנה עדיפא מבן דהא במועטים הבת ניזונית והבנים ישאלו על הפתחים א"כ היכא דאיכא אלמנה ובת ובן כיון דהנכסים מועטין שנדחה כבר הבן מקמי בת מכח התקנה אידחיא נמי הבת מכח החזקה דאלמנה עדיפא מינה ועיין באשיר"י לשם וע"ל סימן צ"ג:

ומ"ש ואין בנכסים די שיזונו אלו ואלו עד שתבגר הבת וכו' פירוש שאין די שיזונו הבן והבת וכו' דאם היה כדי שיזונו הבן והבת אע"פ שאין שם כדי לזון שלשתם דהיינו הבן והבת עם האלמנה יזונו כולם וכדכתב רבינו בסמוך וכמ"ש גם בסימן צ"ג:

וכתב רב האי וכו' פירוש כשמכרו קרקע דאין גובין מזון הבת מן המשועבדים ולא אמרינן דהני דמים של בנים הן ואין לבנות כלום אלא בנכסי אביהם אלא הני דמים במקום קרקע של אביהן הן וכיון דהאידנא ניזונין ממטלטלין של אביהם הני דמים חשובים ג"כ מטלטלים של אביהם ולהרא"ש הני דמים מטלטלין של בנים הם ואין לבנות כלום בהן:

הניח בנות גדולות וכו' משנה ס"פ י"נ (דף קלט) ופירשב"ם ואינן ניזונות הבנות הקטנות מן הגדולות דבמקום שהן יורשות כל הנכסים ליכא תנאי כתובה דמזון בנן נוקבין עכ"ל:

דרכי משה[עריכה]

(א) אבל במקום שכותבין כתובה ואין לה כתובה חיישינן שמא מחלה הכתובה ותנאי כתובה בכלל ואף ע"ג דנתבאר לעיל סימן צ"ג וק"ה דמוחלת אית לה מזונות בחיי בעלה מ"מ לאחר מותו אין לה מזונות אף לבנות וצ"ע בר"ן פרק נערה דף תפ"ט ע"ב דמשמע שם דאין לחלק ועיין במ"מ פי"ט דאישות דדעת הרמב"ם דאם מחלה כתובתה אף הבנות אין להם מזונות והראב"ד השיג עליו בזה וס"ל דהבנות יש להן מזונות מ"מ ע"ל סימן ק"ב בת הניזונית מן האחין אם היא אצל אמה או אצל אחין:

(ב) וכתב הר"ן פרק הנושא דף תקל"ב ע"ב דאין חילוק בין גדולים לקטנים בכולם חיישינן לצררי וכן משמע מדברי הפוסקים דלא חילקו:

(ג) אבל אין בכלל זה פרנסת הבנות לנשואיהן וכן הוא לקמן בסמוך דעישור נכסי פרנסת הבת אינו ממעטת בנכסים וכ"ע נ"י דהאחין יכולין למכור בנכסים מרובין אבל במרדכי שם משמע דאף בנכסים מרובים אסורין למכור לכתחלה אא"כ היה לצורך פדיון שבוים וכיוצא בזה ובנכסים מועטין אפי' בכה"ג אסורים:

(ד) ובנ"י פרק מי שמת דף רכ"ד ע"א משמע דוקא חוב על פה אינו ממעט אבל חוב שיש עליו שטר ממעט:

(ה) כתב המ"מ פי"ט כשאלמנה דוחה הבנות כתב הרמב"ן והרשב"א כשמוציאין לאלמנה מזון עד זמן שנראה לב"ד שראויה להיות אם זקינה ואם ילדה ומעמידין ביד שליש והוא מפרנס אותה מל' יום לל' יום:

(ו) וכן הסכים נ"י פרק מי שמת דף רכ"ד ע"א:

(ז) וכ"כ המרדכי פרק מי שמת:

  1. ^ צ"ל לאחיו.
  2. ^ כפי הנראה נשמט כאן "אדוני אבי".
  3. ^ נראה שנשמט "לאדוני אבי הרא"ש".