טור מנוקד אבן העזר קיב
<< | טור · אבן העזר · סימן קיב (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תנאי כתובה שיהיו בנותיה ניזונות מנכסיו אחר מותו עד שינשאו או עד שיבגרו, אפילו לא נכתב, או אפילו אין לה כתובה ובמקום שאין כותבין.
ואף על פי שניזונת מן האחין, מעשה ידיה ומציאתה לעצמה.
בגרה הבת, או נתארסה אפילו בקטנותה, שוב אין לה מזונות. וכתב הרמ"ה - הני מילי שלא נתארסה מדעת היורשים, אבל נתארסה מדעת היורשים אית לה מזונות, דלאו כל כמינייהו דיורשים להשיאה עצה להתארס דתפסיד מזוני, ואי נמי נתארסה שלא מדעת יורשים וחזו בי דינא דליכא מאן דיהיב לה מזוני, מלמדין אותה שתמאן ושקלה מזוני מאחי. עד כאן.
קטנה שהשיאוה האחין ומיאנה - יש לה מזונות. ארסה אביה ונתגרשה מן האירוסין ומת - יש לה מזונות. וכן נתאלמנה מן האירוסין, אפילו היא שומרת יבם - יש לה מזונות. ופירש אדוני אבי ז"ל - דוקא נתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה, שבשעת מיתת האב היתה ברשותו, אבל אם נתארסה בחייו ונתגרשה או נתאלמנה אחרי מותו, שבשעת מיתת אביה לא היתה ברשותו, אין לה מזונות.
בת יבמה, כגון שיבם אשת אחיו וילדה לו בת, אם אין לאחי[1] המת נכסים שאז חל עליו חיוב הכתובה וכל תנאיה, פשיטא שהבת ניזונת מנכסיו אחרי מותו, אבל אם יש לאחיו נכסים שלא חל חיוב הכתובה על היבם, מיבעיא אם הבת ניזונת מנכסי היבם.
וכן מיבעיא בנושא שנייה וילדה לו בת, ובאנס נערה ונשאה אחר כך וילדה לו בת, ובבת ארוסתו - שבא על ארוסתו וילדה לו בת ואחר כך נשאה, בכל הנך מיבעיא ולא אפשיטא ואין להן מזונות. במה דברים אמורים? - אחרי מותו, אבל בחייו חייב לזונם מתקנת אושא עד ששה שנים.
כתב הרמב"ם: פוסקין לבת מזונות כסות ומדור מנכסי אביה כדרך שפוסקין לאלמנה. ומוכרין למזון הבנות וכסותן בלא הכרזה כדרך שמוכרין למזון האלמנה וכסותה. אלא שהאשה פוסקין לה לפי כבודה וכבוד בעלה, ולבת פוסקין לה דבר המספיק לה בלבד, ואין הבנות נשבעות. עד כאן.
מדינא דגמרא אין הבנות ניזונות אלא ממקרקעי, אבל מתקנת הגאונים שכתובה נגבית ממטלטלי, גם הבנות ניזונות מהם.
ואינן ניזונות אלא מבני חרי, אבל אם מכר האב או נתן, או אפילו הבנים אחרי מותו אם מכרו או משכנו או נתנו, אין ניזונות ממנו. ואפילו קנו מיניה והיו בשעת קניין, כגון שגרשה והיו לו בנות ממנה והחזירה וקנו מיניה לפרנסן, אפילו הכי אינם ניזונות ממשעבדי, כיון דבתנאי בית דין אכלי וגם ניחא ליה בהרווחה דידהו חיישינן לצררי. אבל מבני חרי ניזונות אף על פי שגירשה, ולא אמרינן כבר נתבטל תנאי בית דין, אלא חייב לזון בנותיה שנולדו לה ממנו קודם שגירשה בתנאי בית דין אחרי מותו. וכתב הרמ"ה: הא דלא מהני לה קנין, דוקא דקנו מיניה בשעת נישואין בכלל מאי דקנו מיניה בתנאי כתובה ולא כתב לבנות שטר באפי נפשייהו, אבל אי כתב להו שטרא באפי נפשייהו, אי נמי קנו ממנו לאחר נישואין, סתם קנין לכתיבה עומד וגבי ממשעבדי, דמעידנא דקנו מיניה גמר ומשעבד נפשיה ואם איתא דאתפיס צררי איבעי ליה למנקט שטרא מינה או למכתב תברא עליה. ומיהו זימנין דמשכח לה דמיתזני בנות ממשעבדי, כגון שפסק עמה שיתפרנסו אף אחר שיבגרו, דכיון דלא אכלי בתנאי בית דין לא חיישינן שמא התפיס צררי.
במה דברים אמורים? - שנתן האב מתנת בריא, אבל אם נתן מתנת שכיב מרע ניזונות ממנו. והראב"ד כתב - דאף במתנת שכיב מרע אינם ניזונות. והרמב"ם כתב כסברא ראשונה. וכן כתב [2]הרא"ש ז"ל.
מי שצוה בשעת מיתה 'אל יזונו בנותי מנכסי' - אין שומעין לו. ואם התנה בשעת נישואין שלא יזונו - הוי בכלל תנאי שבממון, וקיים.
מי שמת והניח בנים ובנות, אם הנכסים מרובים - שיש בהם כדי שיזונו בנים ובנות עד שיבגרו הבנות, ירשו הבנים הכל, שישארו הנכסים בחזקתן והם יפרנסו הבנות מתחת ידם, שאין מחייבים אותם להפריש חלק הבנות עד שיבגרו, ואין מחייבים אותם לצמצם במזונות, אלא אם ירצו יותירו במזונות. ומכל מקום אם בית דין רואין שמכלין הממון ואין משגיחין בישוב העולם, חייבים בית דין להשגיח בתקון הבנות ולהפריש להן חלקן. ואם אין בנכסים כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו הבנות, אז נקראים מועטים, ומפרישים חלק הבנות עד שיבגרו והשאר לבניו. ואם אין שם אלא עד כדי שיבגרו הבנות, הכל לבנות והבנים ישאלו על הפתחים. אדמון אומר: לעולם ירשו הבנים הכל. ופסק הרשב"ם כמותו. ורב אלפס פסק כתנא קמא. ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל. במה דברים אמורים? - במקרקעי. אבל במטלטלי, אם הנכסים מועטים יזונו אלו ואלו יחד עד שיכלו, דכיון שאינם ניזונות אלא בתקנת הגאונים, די להן שיהיו כבנים ולא שיפה כחן יותר מן הבנים ליקח הכל. ואם יש מטלטלי ומקרקעי והמקרקעי הם מועטים ועל ידי המטלטלים יהיו מרובים, ירשו הבנים, ואין הבנות יכולות לומר כיון ששיעבודנו על הקרקע והרי הן מועטים יפרשו לנו מזונותינו, אלא המטלטלין מצטרפין עם המקרקעי לעשות מרובים.
היו מרובים בשעת מיתה ונתמעטו, כבר זכו בהן הבנים ויש להן דין מרובים ויזונו יחד עד שיכלו הנכסים. ורשב"ם פירש - ששמין כמה הגיע לבנות במזונותיהן עד שיבגרו ולבנים בירושתן, ורואין כמה נפחתו מהנכסים ויפסיד כל אחד בפחת כפי שיעור שהיה לו בנכסים. ולפי זה אפשר שכלה חלק הבנות ועדיין חלק הבנים קיים ואפילו הכי אין הבנות ניזונות עמהם. וכן פירש הרמ"ה. ואדוני אבי ז"ל כתב כסברא הראשונה.
וכן אם היו מועטים בשעת מיתה ונתרבו, יש להם דין מרובים, אפילו העמידו כבר בדין ופסקו להם בית דין נכסים מועטים, כיון שנתרבו חזרו לדין מרובים, ויעמידום בחזקת הבנים והם יזונו הבנות מדי יום יום. ואפילו חזרו אחר כך ונתמעטו, יש להם דין נכסים מרובים ונתמעטו ויזונו אלו עם אלו.
היו מרובים ויש עליהם בעל חוב, או חיוב מזונות בת אשתו, או חיוב מזונות האלמנה, או חיוב עישור נכסים לפרנס בתו, וכשיוציא אחד מאלו ישארו מועטים, יש להם דין מרובים ויפרעו החוב שעליהן ויזונו הבנות מתחת ידיהם. ובאלמנה יזונו שלשתן יחד. אבל כתובת האלמנה ממעטת ועושין אותם מועטים.
כתב הרמב"ם: הניח אלמנה ובת, אלמנה - תיזון, והבת - תשאל על הפתחים. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב - בהניח אלמנה ובת או אלמנה ובן יזונו יחד, אבל אם הניח אלמנה ובן ובת ואין בנכסים די שיזונו אלו ואלו עד שתבגר הבת, האלמנה תיזון והבן והבת ידחו.
כתב הרמב"ם - שמזונות הבת קודמת לכתובת בנין דכרין, כיון שדוחין ירושת בן שהוא דאורייתא כל שכן לכתובת בנין דכרין שהיא דרבנן.
היו הנכסים מועטים וקדמו הבנים ומכרום, מכרן מכר ונדחו הבנות. וכתב רב האי - כיון דהאידנא תקנו הגאונים שיזונו ממטלטלין, ניזונות מהדמים שקבלו בהם. ולא נהירא להרא"ש[3] ז"ל - שהרי אין שיעבודן אלא על נכסי אביהן וכיון שמכרום ואינם יכולים לטרוף מהלקוחות, גם במעות אין להם כלום והם של הבנים. ופירש רש"י - דוקא שמכרום קודם שהחזיק בית דין הבנות בנכסים, אבל מכרום אחר כך אינו מכור. ויש אומרים - שאפילו אם מכרום אחר שהחזיקו בית דין בנכסים שמכרם מכר. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לדעת רש"י.
הניח בנות גדולות וקטנות, אין אומרים יזונו הקטנות עד שיבגרו ואחר כך יחלקו הנכסים, אלא מיד יחלקו בשוה וכל אחת תזון ותתפרנס משלה.