טור אבן העזר קיג
<< | טור · אבן העזר · סימן קיג (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
[עריכה]מי שמת והניח בת להשיאה, משיאים אותה מנכסיו. וזה נקרא פרנסת הבת.
ואינו כשאר תנאי הכתובה אלא תקנה שתקנו חכמים, לפיכך אם צוה בשעת מיתה "אל יתפרנסו בנותי מנכסי" שומעין לו. ואם התנה בשעת נשואין שלא יתפרנסו מנכסיו, לפירוש רב האי אין שומעין לו.
וכמה נותנים לפרנסתה, רואין אם השיא שום בת בחייו נותנין לה כמו שנתן לאחותה שהשיאה אותו[1] בחייו. וכתב הראב"ד אפילו לא הניח אלא שיעור מה שנתן לראשונה, בית דין אומדין דעתו שיתן לשנייה כל מה שהניח והוא יטרח לחזור אחר נכסים אחרים, וכופין גם כן את היורשים ליתן לה כולו.
ואם לא השיא שום אחת, אומדין דעתו כמה היה נותן אילו היה חי, ולפי עושרו ולפי כבודו ולפי ותרנותו, וכך יתנו לזאת. ואם היה עשיר והעני, או ותרן ונשתנה דעתו, אומדין אותו כפי ממונו ודעתו האחרון. ואם אין יודעין לשער דעתו, יתנו לה עישור הנכסים.
וכשנותנים לפי אומד דעתו, אין חילוק בין מקרקעי למטלטלי, שאם השיא בת, בכל מה שנתן לה בין מטלטלי בין מקרקעי כך יתנו לזאת, ואם לא השיא ואומדין דעתו שהיה נותן מטלטלי ומקרקעי כך יתנו לזאת. אבל כשאין יודעין לשער דעתו ונותנין לה עישור נכסים, אין נותנין לה אלא מקרקעי, אפילו לתקנת הגאונים שכתובה ותנאיה נגבית ממטלטלי, הפרנסה אינה נגבית אלא ממקרקעי.
ואצטרובלי חשוב מקרקעי לגבות ממנו. ושכירות בתים חשיב מקרקעי, ואפילו מה שעבר, כגון אם השכיר בית לשנה ודר בו המוכר חצי שנה, מגבין אותה אפילו מחצי השנה שעברה ואפילו על השכירות בחיי האב, דכיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף חשיב כמקרקעי. אבל אם כבר גבו אותו היתומים הוי כשאר מטלטלין.
ודוקא לגבות אינה נגבית אלא מקרקע, אבל כששמין הנכסים לידע העישור, שמין בין מקרקעי בין מטלטלי ומגבין לה העישור ממקרקעי. ובספר המצוות כתוב שלתקנת הגאונים אף פרנסה נגבית ממטלטלי, ואדוני אבי ז"ל כתב כסברא ראשונה.
יש מהגאונים שכתבו כשנותנין לפי אומד דעתו נותנין לה כפי מה שישערו שהיה נותן, בין להוסיף על עישור נכסים בין לגרוע ממנו. ויש אומרים שאין הולכים אחר אומד דעתו אלא לגרוע מהעישור אבל לא להוסיף עליו, וכן הוא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
אם יש בנות רבות להשיא, נותנין לראשונה עישור נכסים ולשנייה עישור מה ששיירה הראשונה וכן כולן.
באו לישא כאחת, ראשונה נוטלת עישור נכסים והשנייה עישור במה ששיירה ראשונה והשלישית במה ששיירה שנייה, וחוזרות וחולקות כל העישורים בשוה והמותר לבנים.
הבת לגבי עישור נכסים חשובה כבעל חוב של האחין, לפיכך נוטלת מהן מהבינונית בלא שבועה, ומן הראוי - כגון אם מת אביה בחיי זקנה ולא היו נכסים לאביה ואחר כך מת זקנה וירשוה אחיה, נוטלת מהם עישור נכסים, ויכולים ליתן לה איזה קרקע בינונית שירצו ולסלקה בזוזי. אבל אם מתו אחיה קודם שנטלה עישור נכסים, אינה גובה מבניהם אלא מזיבורית ובשבועה.
מכרו האחין או משכנו אחר מיתת אביהן, טורפת מהלקוחות.
השיאוה האחין ולא נתנו לה פרנסתה, או שלא נתנו לה כראוי לה, יכולה להוציא מהן כשתגדיל פרנסתה הראוי לה, או באומדן דעת האב, או עישור נכסים, אפילו לא מחתה בשעת הנישואין לומר "דעו שאיני מוחלת על פרנסתי" וגם לא פסקו שיתנו לה עוד מזונות.
במה דברים אמורים כשנישאת ועודה קטנה. אבל נישאת נערה ולא נתנו לה פרנסתה, אם לא מחתה וגם לא פסקו ליתן עוד מזונות אבדה פרנסתה, אלא אם כן מחתה או פסקו ליתן לה עוד מזונות.
ואם בגרה ואחר כך נשאת, אפילו אם יפסקו ליתן לה מזונות אבדה מזונותיה, אלא אם כן מחתה.
וכן נמי מיד כשבגרה, אפילו לא ניסת אבדה פרנסתה, אלא אם כן מחתה או שפסקו ליתן לה עוד מזונות. ומיהו במחאה לחוד סגי אפילו אין פוסקין ליתן לה עוד מזונות.
וכתב הרמ"ה דאירוסין בנערות חשיבי כנישואין, ואם אין פוסקין לה מזונות צריכה למחות. ואין נראה כן לדעת התוספות.
כתב ה"ר יונה הא דבוגרת לא הפסידה עישור נכסים אם מחתה, היינו דוקא כשבגרה אחרי מות האב, אבל אם בגרה בחיי האב אין האחין חייבים להשיאה, שלא תקנו עישור נכסים אלא במי שמת והניח בנות קטנות מפני שאמרו[2] חכמים דעתו של אדם שאינו מניח בתו עד שתיבגר, אבל זאת שבגרה בחיי האב כיון דאשתהי אשתהי. והרמב"ם כתב דאפילו בגרה בחיי האב לא אבדה פרנסתה אם מחתה או אם נתנו לה מזונות, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כדברי ה"ר יונה.
מי שמת והניח שתי בנות ובן ונטלה הראשונה עישור נכסים ולא הספיקה שניה ליטול עישור נכסים עד שמת הבן, קאמר רבי יוחנן הפסידה עישור שלה. ורבי חנינא אומר גם היא נוטלת העישור שלה ואחר כך יחלקו. ופסק רב אלפס כרבי יוחנן, וכ"כ הרמב"ם. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל פסק כרבי חנינא.
כתב ה"ר יצחק קרקוש"א: אי איכא אלמנה ובת, אלמנה תובעת כתובתה או מזונות ובת פרנסתה, אלמנה קודמת שהיא בעלת חוב דאב ובת בעלת חוב דאחים, ואפילו אין שם אלא מטלטלי, דלא שייך בהו דין קדימה כי היכי שהיא קודמת כי איכא מקרקעי, דכי תקנו הגאונים לגבות כתובתה ומזונות ממטלטלי כעין דינא תקון, ולענין דינא היכא דאיכא קרקע אלמנה קודמת לגבות כתובתה.
לא תקנו פרנסה לבת אלא במקום בן. אבל אם לא הניח אלא בנות, לא תקנו אלא יחלקו הכל בשוה. ואפילו נשאו הגדולות בחיי אביהן ואומרות הקטנות "גם אנחנו נישא מהממון קודם חלוקה", אין שומעין להן. אבל אם נשאו הגדולות אחר מיתת אביהן מהאמצע, ישאו גם הקטנות ואחר כך יחלקו.
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מי שמת והניח בת להשיאה משיאין אותה מנכסיו וזה נקרא פרנסת הבת פשוט פרק מציאת האשה (דף סח.):
ומ"ש ואינו כשאר תנאי כתובה אלא תקנה שתקנו חכמים כן משמע שם וכן כתב הרמב"ם בפרק י"ט:
ומ"ש לפיכך אם צוה בשעת מיתתו אל יתפרנסו בנותי מנכסי שומעין לו ואם התנה בשעת נישואין שלא יתפרנסו בנותיו מנכסיו לפי' רבינו האי אין שומעין לו בס"פ מציאת האשה (שם:) א"ר הונא אמר ר' פרנסה אינה כתנאי כתובה כדתניא האומר אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו אל יתפרנסו בנותי מנכסי שומעין לו וכתב הרא"ש ורבינו האי גריס איפכא ומפרש כשהתנה בשעת נישואין שלא יהא לה תנאי כתובה שומעין לו דכל דבר שבממון תנאו קיים אבל פרנסה לאו מכח הכתובה היא באה אלא שתקנת חכמים שתקנו לבנות ישראל ונתנו להן חלק בממון אביהם להיות נושאות בו אין בידו להפקיע מה שזיכו להם חכמים ואע"ג דגלי דעתיה בשעת נישואין שאינו רוצה שינשאו בנותיו מנכסיו וקי"ל דבפרנסה שמין באב ה"מ כי גלי דעתיה בתר נישואין כשהשיא בנותיו או שראינו ותרנותו או קמצנותו או שצוה בשעת מיתה אבל גלוי דעתא בשעת נישואין לאו מילתא היא דאפשר שהיה בדעתו שלא לעשות חוב על בניו ועוד איפשר אח"כ שהיה רואה בנותיו שהגיעו לפירקן היה מרחם עליהן ומשיאן הלכך תנאי של שעת נישואין לא חשיב גילוי דעת עכ"ל ואפשר דלאו לרבינו האי בלחוד הוי דינא הכי אלא לכ"ע דהא כיון דפרנסה לאו מכח כתובה קא אתי אלא מתקנת חכמים כי התנו בשעת נישואין עם האשה מאי הוי והכל תלוי במה שאמר בשעת מיתה :
וכמה נותנין לפרנסתה רואים אם השיא שום בת בחייו וכו' שם במשנה לר' יהודה ואיפסקא הלכתא בגמרא כר' יהודה:
ומ"ש בשם הראב"ד אפי' לא הניח אלא שיעור מה שנתן לראשונה וכו':
ומ"ש ואם לא השיא שום אחת אומדין דעתו כמה היה נותן אילו היה חי וכו' שם אמר שמואל לפרנסה שמין באב ואוקימנא כר' יהודה דאמר אם השיא בת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה ומפרש בגמרא דבין השיא בין לא השיא לעולם שמין באב והא דנקט השיא להודיעך כחם דרבנן דפליגי עליה אפי' בהשיא ומותיב בגמרא ארבא דאמר הלכה כר' יהודה מדתניא ר' אומר בת הניזונת מן האחין נוטלת עישור נכסים ואמר רבא הלכה כר' ומשני ל"ק הא דאמידניה הא דלא אמידניה ופירש"י הא דא"ר עישור נכסים בדלא אמידניה לאב לא גר בינינו ולא עמדנו על סוף דעתו אם וותרן אם קמצן:
ומ"ש ואם היה עשיר והעני וכו' אומדין אותו כפי ממונו ודעתו האחרון וכשנותנים לפי אומד דעתן אין חילוק בין מקרקעי למטלטלי וכו' אבל כשאין יודעין לשער דעתו ונותנין לה עישור נכסים אין נותנין לה אלא מקרקעי אפי' לפי תקנת הגאונים וכו' בס"פ מציאת האשה (דף סט.) אסיקנא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלין בין למזוני בין לכתובה בין לפרנסה וכתבו הרי"ף והרא"ש והאידנא תקינו רבנן דמתיבתא למיגבא כתובה ממטלטלי הלכך מזוני נמי ממטלטלי דקיי"ל תנאי כתובה ככתובה דמי אבל פרנסה דליתיה מתנאי כתובה כדקיימא קיימא וכתב עוד הרא"ש אבל היכא דהשיא האב בתו בחייו ונתן לה מטלטלי אזלינן בתר אומדן דעתיה ויהבינן נמי להא ממטלטלי והא דאמרינן פרנסה ממקרקעי לא בעי למימר שתטול רק עישור מן הקרקעות אלא עישור כל נכסים היא נוטלת שכן דרכם של ב"א שנותנין נדוניא לבנותיהם לפי עשרו הן ממקרקעי הן ממטלטלים אלא שחוב זה אינה גובה אלא ממקרקעי דומיא דגביית כתובה ומזוני עכ"ל וה"ה כתב בפ"כ הא דאמר רבא פרנסה ממקרקעי ולא ממטלטלי פירוש שאם היה לו מטלטלין וקרקעות אין המטלטלין נחשבים לכלום אלא הקרקעות ונוטלת העישור של קרקעות בקרקע וכן מתבאר בדברי רבינו במ"ש למטה או בעישור הקרקעות ודע שדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל הוא שבזמן שנותנים פרנסה לבנות לפי אומדנתו של אב אין אומדין לפי הקרקעות שיש לו לבד אלא לפי מה שיש לו בין קרקע בין מטלטלי הכל שוה וזהו שאמר בפרק נערה (נז.) רב זן מחיטי דעלייה ופירשו בגמרא דפרנסה הוה ומאי עלייה מעלייה דאב וכדשמואל דאמר לפרנסה שמין באב ואף דעת רבינו נראה כן ממה שלא הביא חילוק הקרקעות אלא בדין בעישור בלבד ולמטה ג"כ כתב או באומדן דעת האב או בעישור הקרקעות עכ"ל. והר"ן כתב בפרק מציאת האשה אהא דכתב הרי"ף אבל פרנסה דליתא מתנאי כתובה כדקיימא קיימא דוקא בדלא אמידניה אבל אמידניה אפילו ממקרקעי ובדלא אמידניה נמי משמע לי דשמין כל הנכסים אפילו המטלטלין וגובה עישורי ממקרקעי דודאי כי אמרינן בפרק נערה (נב:) באב גופיה ועד כמה עד עישור נכסי מעישור שבכל נכסיו קא אמרינן דאי זה טעם יש שנאמר כדי עישור קרקעותיו והרי הוא פורע במעות או במטלטלין אלא ודאי עישור שבכל הנכסים קאמר דאותו עישור הוא כחוב על היתומים אלא שאיני נגבה אלא מן הקרקע ולפיכך תמהני מהרמב"ם שכתב בפ"כ נותנין לה עישור הקרקעות עכ"ל:
ומ"ש ואצטרובלי חשוב מקרקעי לגבות ממנו שם בגמרא ופירש"י אצטרובלי מושב אמת הרחיים כמות שהן ומקרקעי חשיב להו:
ומ"ש ושכירות הבתי' חשיב מקרקעי שם:
ומ"ש ואפילו מה שעבר כגון אם השכיר בית לשנה ודר בו המוכר חצי שנה וכו' כ"כ שם התוספות והר"ן והרא"ש ז"ל וכ"כ ה"ה בפ"ב בשם הרשב"א:
ומ"ש ודוקא לגבות אינה נגבית אלא מקרקע אבל כששמין הנכסים לידע העישור שמין בין מקרקעי בין מטלטלי ומגבינן לה העישור ממקרקעי כבר נתבאר בסמוך : ומ"ש בשם ספר המצות שלתקנת הגאונים אף פרנסה נגבית ממטלטלי דברי ס"ה הם דברי התוספות שכתבו בפרק נערה שנתפתתה (נא.) נראה דבזמן הזה דכולהו גבי ממטלטלי כתובה ומזונות מתקנת הגאונים ופרנסה נמי אנן סהדי שכל בני אדם רגילין להשיא בנותיהן ממטלטלי וחשיב כמו באמידניה דפסק רבא כרבי יהודה ע"כ:
ומ"ש וא"א הרא"ש כתב כסברא ראשונה כבר נתבאר שכן דעת הרי"ף וכ"כ הרמב"ם בפ"ב ונ"ל שאיפשר שגם הם לא יחלקו על דברי התוספות שכתבתי בסמוך אלא שהם ז"ל כתבו דין התלמוד סתם :
יש מהגאונים שכתבו וכשנותנים לפי אומד דעתו נותנים לה כפי מה שישערו שהיה נותן בין להוסיף על עישור נכסים בין לגרוע ממנו וי"א שאין הולכין אחר אומד דעתו אלא לגרוע וכו' ב' סברות אלו כתב הרי"ף בפרק מציאת האשה ולא הכריע והרא"ש כתב טענות שתי הסברות וכתב שדעת התוס' נוטה לסברת האומרים שאין הולכין אחר אומד דעתו אלא לגרוע וכו' ובסוף דבריו כתב וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן מיתמי טפי מעישור נכסים והר"ן ג"כ הסכים לדעת האומרים שאין הולכין אחר אומד אלא לגרוע וכו' וכן דעת מהרי"ק בשורש ע"ח אבל ה"ה כתב בפ"ב שדעת הרמב"ם והרבה מהגאונים כדברי האומרים שהולכין אחר האומד בין לגרוע מעישור בין להוסיף עליו ועיקר. וגם הר"ן כתב שכן דעת רש"י והראב"ד והרמב"ם ז"ל כתוב בתשובה להרמב"ן סימן מ"ו עישור נכסים שאמרו חכמים אינה נגבית עד שעת נישואין ועיין בדברי ה"ה שאכתוב בסמוך:
אם יש בנות רבות להשיא נותנין לראשונה עישור נכסים וכו' בס"פ מציאת האשה (דף סח.) אמר רב בת הניזונת מן האחים נוטלת עישור נכסים אמרו לו לרבי מי שיש לו עשר בנות ובן אין לו לבן במקום בנות כלום אמר להם כך אני אומר ראשונה נוטלת עישור נכסים שנייה במה ששיירה שלישית במה ששיירה וחוזרות וחולקות בשוה כל חדא וחדא דנפשה שקלה ה"ח אם באו כולן לינשא כאחת חולקות בשוה ופירש"י כל חדא דנפשה שקלה. וחכמים תקנו להם נדונית נישואיהן עישור נכסים והנשאת ראשון ראשון זכתה בעישור שבפניה ולמה יחזרו ויחלקו עישורים בשוה: אם באו כולן לינשא כאחת חוזרות וחולקות בשוה שאין כאן קודמת לזכות הלכך בשביל הראוי לישאר לפני הבן נוטל' הא' עישור והשנייה במה ששיירה וכן כולם והמותר לבן אם היו ק' מנים הא' נוטלת י' מנים וב' ט' והג' ח' ועישור של מנה וכן כולם כדי לברר ירושת הבן והן חוזרות וחולקות עישוריהן בשוה. וכתב ה"ה בפרק ב' מתבאר מכאן שאין הבת נוטלת פרנסה אלא לזמן נישואיה וכתב הרשב"א מסתברא דכל היכא דאזלינן בתר אומד האב אע"פ שאין מוציאין עד שעת נישואין מעכשיו אומדין הדעת לפי הנכסים שנשארו ממנו ופוסקין לה ב"ד מה שראוי ליטול ונטלתו בשעת נישואיה עכ"ל והר"ן כתב בפרק מציאת האשה על זה תמהני אם הדין כן כי לא אמידניה נמי למה אין עושין כן כדי לידע שיעור הנכסים ואיפשר שהוא סובר דבלא אמידניה אין נותנין לה אלא עישור הקרקעות ולפיכך אין צורך לפסוק לה בשעת מיתה שהקרקעות ידועים הם ואם מכרו אחיה הא קי"ל דמוציאין לפרנסה אבל לפי דעתי אע"פ שאין הפרנסה נגבית אלא מן הקרקעות מ"מ גובה הוא מהם כדי עישור כל נכסיו ואפילו כנגד מטלטלין עכ"ל:
הבת לגבי עישור נכסים חשובה כב"ח של האחין לפיכך נוטלת מהן מהבינונית בלא שבועה וכו' מן הראוי (וכ"כ המרדכי שגובה מן הראוי) כגון אם מת אביה בחיי זקנה ולא היו נכסים לאביה וכו' יכולין ליתן לה אי זה קרקע בינונית שירצו ולסלקה בזוזי אבל אם מתו אחיה קודם שנטלה עישור נכסים אינה גובה בינונית אלא מזיבורית ובשבועה בס"פ מציאת אשה (דף סט.) אמרינן דבת ב"ח הויא ומצוה לסלוקה בזוזי והשתא דאמרת ב"ח הויא דאבא או דאחי למאי נ"מ למיגבה לבינונית שלא בשבועה וזיבורית בשבועה ופירש"י אי ב"ח דאבא הויא אינה גובה אלא מזיבורית ואינה נפרעת אלא בשבועה שלא נטלה מנכסים הללו דקי"ל אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ואין נפרעין מהם אלא בשבועה ואי ב"ח שלהם אין כאן בא ליפרע מנכסי יתומים וכ' הרא"ש וה"ה דנ"מ לגבות מן הראוי ת"ש דרבינא אגבי' לברתיה דרב אשי ממר בר רב אשי בינונית ושלא בשבועה מבריה דרב סמא בריה דרב אשי זיבורית בשבועה ופירש רש"י רב אשי מת ומת רב סמא בנו בחייו וכשבאה בתו ליפרע נטלה מחלקו של מר בר רב אשי שהיה קיים בינונית שלא בשבועה אלמא ב"ח דאחי היא ומבריה דרב סמא זיבורית לפי שבעלת חוב של אביו היתה שהיה אחיה:
מכרו אחיה או משכנו אחיה אחר מיתת אביהם טורפת מהלקוחות שם תנא ליה רב לרבי האחים ששיעבדו מהו אמר בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ואע"ג דרבי יוחנן פליג התם פסקו הפוסקים כרב וכתב ה"ה בפ"ב בשם הרשב"א שכמו שאינן מוציאות מן היתומים בשבועה כך אין מוציאין מן המשועבדין אלא בשבועה כשאר ב"ח הבאים לטרוף ממשעבדי:
השיאוה האחין ולא נתנו לה פרנסתה או שלא נתנו לה כראוי לה יכולה להוציא מהם כשתגדיל פרנסה הראוי לה וכו' משנה שם (דף סח.):
ומ"ש אפילו לא מיחתה בשעת נישואין וכו' וגם לא פסקו שיתנו עוד לה מזונות בד"א כשנשאת ועודה קטנה וכו' שם ת"ר הבנות בין בגרו עד שלא נישאו ובין נישאו עד שלא בגרו איבדו מזונותיהן ולא איבדו פרנסתן דברי רבי ואף על גב דפליג התם רשב"א פסק רב נחמן הלכה כרבי איתיביה רבא לרב נחמן יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה בק' או בנ' זוז יכולה הוא משתגדיל להוציא מידם מה שראוי ליתן לה טעמא דקטנה הא גדולה ויתרה ל"ק הא דמחאי הא דלא מחאי ה"נ מסתברא דא"כ קשיא דרבי ארבי דתניא רבי אומר בת הניזונת מן האחים נוטלת עישור נכסים ניזונת אין שאינה ניזונת לא אלא לאו ש"מ הא דמחאי הא דלא מחאי ש"מ א"ל רבינא לרבא אמר לן רב אדא בר אהבה משמך בגרה אינה צריכה למחות נישאת אינה צריכה למחות בגרה ונשאת צריכה למחות ומי אמר רבא הכי והא אותביה רבא לר"נ יתומה ושני ליה הא דמחאי הא דלא מחאי ל"ק הא דמיתזנא מינייהו הא דלא קמיתזנא מינייהו ופירש"י הא דמחאי. הא דאמר רבי לא איבדו וא"ר הונא הלכתא כוותיה בשמיחתה על מותר עישור והא דקתני מתני' גדולה ויתרה בשלא מיחתה: ניזונת אין. אם באה לינשא בעודה ניזונת דהיינו בקטנות או בנערות אינה צריכה למחות שאפי' לא מיחה לא איבדה עישור נכסים. ושני ליה דהא דתני גדולה ויתרה בדלא מחאי אלמא נישאת בנערות ולא מיחתה אע"פ שאינה בוגרת ויתירה ואת אמרת נישאת אינה צריכה למחות ואפילו נערה. הא דאמר רבא נישאת בנערו' אינה צריכה למחות כגון דקמיתזנא מינייהו לאחר שנישאת משום דקא מתזנא מינייהו הוא דקא שתקה ולא מחלה על פרנסתה והא דקתני הא גדולה ויתרה דלא קא מיתזנא עכ"ל וכתב הר"ן דהא דאמרי' דכי מיתזנא מינייהו אינה צריכה למחות היינו דוקא בשידעה בשעת נישואין שהם יזונו אותה ואפ"ה בגרה ונישאת צריכה למחות וכתבו הרי"ף והרא"ש שמעי' השתא מכל הני שמעתתא דהיכא דבגרן או אנסיבן אי מיתזנן מינייהו אית להו פרנסה אע"ג דלא מחאי ואי לא מיתזנן מינייהו צריכי למחויי ואי לא מחאו לית להו פרנסה ואי לא בגרן ולא אנסיבן אע"ג דלא מיתזנן מינייהו אית להו פרנסה ולא צריכי למחויי ואי בגרן ואנסיבן אע"ג דמיתזנן מינייהו צריכי למחויי ואי לא מחאן לית להו פרנסה עכ"ל:
והשתא מ"ש בד"א בשנשאת ועודה קטנה היינו מתני' דיכולה משתגדיל להוציא מידם דבכל גוונא היא ואפי' לא מחאי משום דקטנה לאו בת מחאה היא וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב וכתב שם ה"ה בשם הרשב"א דאע"פ שגדלה משנישאת ולא תבעה לאחר גדלות מיד לא איבדה לעולם לפי שכל שלא איבדה אותה בשעת נישואין שוב אינה צריכה למחות וברור הוא וכ"נ מדעת רבינו עכ"ל:
ומ"ש אבל נישאת נערה ולא נתנו לה פרנסתה אם לא מחתה וגם לא פסקו ליתן לה עוד מזונות כלומר שאינם זנים אותה עוד איבדה פרנסתה וכו' היינו דא"ר אדא בר אהבה משמיה דרבא נישאת אינה צריכה למחות וע"כ בנערה איירי דאי קטנה לאו בת מחאה היא ואוקימנא בדקא מיתזנא מינייהו לאחר שנישאת אבל לא קא מיתזנא מינייהו צריכה למחות:
ומ"ש ואם בגרה ואח"כ נישאת אפי' אם יפסקו ליתן לה מזונות איבדה פרנסתה אלא א"כ מיחתה היינו נמי דא"ר אדא בר אהבה בגרה ונישאת צריכה למחות ואפי' בדמיתזנא מינייהו מיירי דהא רישא דמילתיה אוקימנא בדקא מיתזנא מינייהו. ומ"ש וכן נמי מיד כשבגרה אפי' לא נישאת איבדה פרנסתה אא"כ מחתה או שפסקו ליתן לה עוד מזונות היינו נמי דא"ר אדא בא אהבה בגרה אינה צריכה למחות ואוקימנא לה בדקא מיתזנא מינייהו הא לאו הכי צריכה למחות:
ומ"ש ומיהו במחאה לחוד סגי אפי' אין פוסקין ליתן לה עוד מזונות כלומר אפילו אין זנין אותה עוד פשוט הוא דהיינו דת"ר הבנות בין בגרו עד שלא נשאו ובין נשאו עד שלא בגרו לא איבדו פרנסתן ואוקימנא בדמחאי עיין שם במרדכי: וכתב הר"ן בשם הרא"ש גבי בגרן ואינסיבן דאף ע"ג דמיתזנא מינייהו צריכא למחות דאם מיחה בבגרות צריכה למחות בנישואין ואם לא מיחתה הפסידה (יא.). וכ"ע דכי אמרינן דבגרה ונישאת צריכה למחות אפי' במיתזנא מינייהו דוקא בגרה ונישאת אבל נישאת ואח"כ בגרה לא דבגר דבתר נישואין לאו כלום הוא עכ"ל והכי דייק לשון רבינו שכתב ואם בגרה ואח"כ נישאת והרמב"ם כתב בפ"ב כלשון הזה נישאת הבת אחר שגדלה בין נערה בין בוגרת ולא תבעה פרנסתה אבדה פרנסתה ואם מיחתה בשעת נישואיה ה"ז מוציאה את הראוי לה כל זמן שתרצה בגרה ועודה בבית אביה בין שבגרה אחרי מותו בין שהניחה בוגרת אם פסקו האחין מלתת מזונותיה שהרי אין לה מזונות כמו שביארנו ושתקה ולא תבעה איבדה פרנסתה לא פסקו האחים מזונותיה וזנו אותה בבגר אע"פ שלא מחתה לא איבדה פרנסתה כל זמן שהם זנין אותה שיש לה לטעון מפני שהם זנין אותה אע"פ שאינם חייבים והיא עדיין לא נישאת מפני זה לא תבעה פרנסתה וכתב ה"ה שעולה מסוגיית הגמרא שאם אינה ניזונת מהם אם נישאת בנערות או היתה בוגרת אע"פ שלא נישאת צריכה למחות ואם לא מחתה איבדה פרנסתה זהו מבואר בדברי רבינו היתה ניזונת מהם ובגרה ונישאת דאיכא תרתי ולא מחתה אבדה פרנסתה וזה מתבאר במה שאמר והיא עדיין לא נישאת בגרה ולא נישאת אינה צריכה למחות כיון שניזונת וזה מבואר בדברי רבינו נישאת בנערות ולא בגרה אינה צריכה למחות כיון שניזונת מהם ופירש"י שניזונת אחר נישואיה מן האחים וחילוק זה לא נתבאר בדברי רבינו ואולי יש לו בזה דעת אחרת עכ"ל והר"ן כתב יש לתמוה על הרמב"ם שכתב בפ"ב נישאת הבת ולא מיחתה איבדה פרנסתה ולא חילק בין מיתזנא ללא מיתזנא עכ"ל ול"נ שהרמב"ם סמך על מ"ש גבי בגרה שאם האחים זנין אותה בבוגרת אע"פ שלא מחתה לא איבדה פרנסתה כל זמן שזנין אותה וממילא משמע דה"ה לנישאת קודם שבגרה שאם זנין אותה אחר נישואיה לא איבדה:
וכתב הרמ"ה דאירוסין בנערות חשיבי כנישואין וכו':
ומ"ש ואין נראה כן דעת התוספות:
כתב ה"ר יונה הא דבוגרת לא הפסידה עישור נכסים אם מחתה היינו דוקא שבגרה אחרי מות האב אבל אם בגרה בחיי האב אין האחין חייבים להשיאה וכו' כך כתב הרא"ש בפרק מציאת האשה שמצא כתוב בשם ה"ר יונה:
ומ"ש רבינו שהרמב"ם חולק מבואר בלשונו שכתבתי בסמוך:
ומ"ש שהרא"ש כתב בתשובה כדברי ה"ר יונה:
מי שמת והניח ב' בנות ובן ונטלה הראשונה עישור נכסים ולא הספיקה השנייה ליטול עישור נכסים עד שמת הבן קאמר ר' יוחנן הפסידה עישור שלה ור' חנינא אומר גם היא נוטל' העישור שלה ואח"כ יחלקו בס"פ מציאת האשה (דף סט.) וכתב הרי"ף מסתברא לן דהלכה כר' יוחנן משום דרב אשי דהוא בתרא ס"ל כוותיה אבל בירושלמי פסק כר' חנינא וכתב הרא"ש על זה וכיון דבירושלמי פסק בהדיא כר' חנינא עבדינן כוותיה ורב אשי שקיל וטרי ולא משום דס"ל כר' יוחנן וכתבו הר"ן וה"ה שגם הרשב"א הסכים לפסוק הלכה כר' חנינא כדברי הירושלמי אבל הרמב"ם בפ"כ פסק כר' יוחנן ומפרש בגמרא טעמא דר' יוחנן משום דאיכא רווח ביתא כלומר שהרי נשתכרה הרבה שנוטלת חצי הירושה וכתב הר"ן נסתפקו התוספות היכא שמת הבן ונשארו עשר בנות שלא נשאו דהכא ליכא רווח ביתא שאפי' בתורת ירושה לא תטול אחת יותר מעישור מ"מ משמע דהיכא דשעבד הבן נוטלת עישור שאילו נדון אותה יורשת לא תטול כלום ומדין עישור מוציאין לפרנסה ונמצא שאין בירושה ריוח אלא הפסד:
כתב הר"י קרקוש"א אי איכא אלמנה ובת וכו' אלמנה קודמת וכו' כ"פ הר"ן בפרק מציאת האשה וכתב עוד והא דגרסינן בירושלמי פרק מי שהיה נשוי פרנסה וכתובה פרנסה קודמת ההיא בכתובת בנין דיכרין מיירי משום דשויוה רבנן כירושה וכשם שנוטלת במקום בנים כך נוטלת במקום כתובת בנין דיכרין עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפרק כ' וז"ל מי שמת והניח אלמנה ובת כבר ביארנו שמזונות האלמנה קודמין למזונות הבת וכן אם נישאת הבת אינה נוטלת עישור נכסים מפני מזונות האלמנה ואפי' מתה הבת אחר שנישאת אין הבעל יורש פרנסה הראויה לינתן לה שהרי הנכסים כולם בחזקת אלמנה שתהא ניזונת מהם וכתב ה"ה מי שמת והניח וכו' פרק יש נוחלין מי שמת והניח אלמנה ובת וכו' ואמרו שם דשויוה רבנן כאן לבעל בנכסי אשתו כיורש ולא כלוקח מפני שלא תפסיד האלמנה שאם היה כלוקח הא קי"ל אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים ודע שכ"ש אם האלמנה תובעת כתובתה שהיא דוחה מזון הבת ופרנסתה בין מקרקע כדין התלמוד בין ממטלטלין מתקנת הגאונים ז"ל שהרי כתוב טורפת מן המשועבדים ואפילו שעבדם האב וכ"כ ז"ל ופשוט הוא עכ"ל :
לא תקנו פרנסה לבת אלא במקום בן אבל אם לא הניח אלא בנות לא תקנו אלא יחלקו הכל בשוה ואפי' נישאו הגדולות בחיי אביהן וכו' עד סוף הסי' משנה וגמ' בס"פ י"נ (דף קלט.):
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מי שמת והניח בת להשיאה וכו' משנה וגמרא פרק מציאת האשה (דף ס"ח) ומ"ש לפי' רבינו האי אין שומעין לו פי' דהוא ז"ל גורס שם תניא האומר אל יזונו בנותי מנכסי שומעין לו אל יתפרנסו בנותי מנכסי אין שומעין לו ומפרש כשהתנה בשעת נישואין שלא יהא לה תנאי כתובה שומעין לו דכל דבר שבממון קיים אבל פרנסה דאינה תנאי כתובה אלא תקנת חכמים שתקנו לבנות חלק בנכסי אביהם כדי שתינשא בו לא מהני לבטולי תקנת חכמים בשעת נישואין מתרי טעמי כמ"ש הרא"ש שם והביאו ב"י אבל גירסת רש"י איפכא הוא האומר אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו אל יתפרנסו בנותי מנכסי שומעין לו ומפרש באומר בשעת מיתה אל יזונו אין שומעין לו דהא אישתעבד בתנאי כתובה ובאומר אל יתפרנסו מנכסי שומעין לו שהפרנסה אינה חוב עליו כתנאי כתובה אלא חוב על היתומים הוא היכא דלא צוה האב דלא לפרנסה וגם רבינו האי מודה דהכי הוה דינא בציוה בשעת מיתה ולא פליג אלא בהתנה בשעת נישואין דלרש"י וכל הגאונים כל דבר שבממון שהתנה עליו בשעת נישואין תנאו קיים בין התנה במזונות בין התנה בפרנסה אבל לרבינו האי בהתנה בפרנסה אין שומעין לו והב"י כתב ואיפשר דלאו לרבינו האי בלחוד הוי דינא הכי וכו' ולא נהירא אלא כמ"ש רבינו דדוקא לרבינו האי דגריס איפכא צ"ל דדינא הכי דאל"כ קשה האי דקאמר לפרנסה אין שומעין לו אבל לגירסת רש"י משמע ודאי דמסתמא אין לחלק דבכל דבר שבממון שהתנה עליו בשעת נישואין תנאו קיים ודו"ק:
ושכירות בתים וכו' שם (דף סט) ופירש רש"י שכירות הבתים ממקרקעי אתא וז"ל הר"ן דכיון דלא הגיע הזמן ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ה"ל שכירות שכנגד מה שנשתמשו בו בחייו כפירות המחוברים לקרקע הצריכים לקרקע שדינן כקרקעות עכ"ל:
ובס"ה כתב וכו' כ"כ בסמ"ג עשה סימן מ"ח אבל בלאוין פ"א כתב כלשון הרמב"ם פרק ב' דאישות דמשמע דעישור דוקא ממקרקעי אפי' בזמן הזה ונראה ליישב דבסתם מקומות ודאי פרנסה אינה נגבית אלא ממקרקעי ולא כתב סמ"ג בעשה דנגבית ממטלטלי אלא במקומות שרגילות להשיא בנותיהן במטלטלין כמ"ש התוספות בפרק נערה ומביאו ב"י שמשם לקח הסמ"ג דבריו אלו ובדרך זה יש ליישב פסקים דר' חננאל שכתב המרדכי בפרק נערה דסותרים זה את זה:
ומ"ש וא"א כתב כסברא הראשונה כך כתב הרי"ף והרמב"ם וכתב ב"י ונראה לי דאפשר שגם הם לא יחלקו על דברי התוספות אלא שהם ז"ל כתבו דין התלמוד סתם עד כאן לשונו ולא משמע הכי לפי עניות דעתי שהרי כתבו להדיא דאף האידנא דתקינו רבנן למגבי כתובה ממטלטלי פרנסה דליתא מתנאי כתובה כדקיימא קיימא מיהו איפשר דבמקומות שרגילין להשיא בנותיהן ממטלטלין ליכא מאן דפליג דפשיטא דגובין ממטלטלי כמ"ש בסמוך ליישב דעת סמ"ג ור"ח דדבריהם סתרי אהדדי אבל מדברי הרא"ש נראה דלא סבירא ליה לחלק בהכי דאם כן הוה ליה להביא בפסקיו דברי התוספות בזה אלמא דסבירא ליה דאף בזמן הזה שרגילין להשיא בנותיהן במטלטלין פרנסה כדקיימא קיימא ואין לחלק בין מקום למקום:
יש מהגאונים וכולי איכא לתמוה דכאן כתב מסקנת הרא"ש דאין הולכים אחר אומד הדעת אלא לגרוע מהעישור ובתחילת סימן זה הביא דברי הראב"ד דבהשיא את הראשונה אומדין דעתו שיתן לשנייה כמו שנתן לראשונה אפילו לא הניח אלא שיעור מה שנתן וכופין את היורשין ליתן לה הכל ואין לפרש דרבינו סובר לחלק בין השיא האב את הראשונה דהתם קאמר הראב"ד אפילו לא הניח וכו' אבל בדלא השיא אלא דאנן אמדינן דעתיה לפי מה שהוא אדם ולפי השגת ידו דאין הולכין אחר אומדן דעתיה אלא לגרוע מעישור הא ליתא מתרי טעמי חדא דהרא"ש פרק מציאת האשה (דף קל"ב) ריש ע"ג כתב דרבי יהודה דהלכה כמותו דקאמר דינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה דוקא לגרוע מעישור ועוד דהר"ן כתב להדיא דהראב"ד מפרש כפירוש רש"י והרמב"ם ושאר גאונים דהולכין אחר אומדן דעתו אפילו להוסיף ואפילו לא השיא וצריך לומר דאף על פי דרבינו הכריע כהרא"ש דאין הולכין אחר אומד הדעת אלא לגרוע מהעישור ואפילו השיא לא נמנע מלהביא דברי הראב"ד כדי להורות דלמאן דפסק כגאונים דהולכין אחר אומד הדעת אפילו להוסיף דבהשיא אפילו לא הניח וכו' כופין את היורשים ליתן להשנייה כל מה שהניח ומשום דמדברי הגדולים דפוסקים דאזלינן בתר אומדן דעתו אפילו להוסיף לא משמע אלא דווקא כשהניח על כל פנים יותר ממה שנתן לראשונה כדי להעמיד נחלה דאורייתא לכך הביא פירוש הראב"ד דבהשיא אפילו לא יהא הבן יורש כלום ובטלה נחלה דאורייתא אפילו הכי נותנין לשנייה כל מה שהניח לדעת אלו הגאונים אבל להכרעת הרא"ש אפילו השיא לא אזלינן בתר אומד הדעת לכוף את היתומים אלא לגרוע מהעישור ועוד נראה והוא העיקר דאף על פי דדברי הראב"ד הם לפי דרכו דסבירא ליה כגאונים דהולכים בתר אומדן דעתו אף להוסיף על עישור מכל מקום סבירא ליה לרבינו דאף להכרעת הרא"ש כגאונים אחרים דדוקא לגרוע מעישור דברי הראב"ד הלכה הם בחד צד והוא דבסמוך כתב רבינו דכשנותנים לפי אומד דעתו אין חילוק בין מקרקעי למטלטלי שאם השיא בת בכל מה שנתן לה בין מקרקעי ובין מטלטלי כך יתנו לזאת ובזה הצד יש מקום לדברי הראב"ד דכמו שנתן לראשונה מקרקעי או מטלטלי כך ינתן לשנייה אפילו לא הניח קרקע או מטלטלי אלא שיעור מה שנתן לראשונה אומדין דעתו שיתן לשנייה כל המטלטלין שהניח או קרקע שהניח והוא יטרח לחזר אחר נכסים אחרים וכופין גם כן את היורשים ליתן לה כולו מטלטלין או מקרקעי כמו שנתן לראשונה מיהו ודאי אין אומדין אלא לגרוע מהעישור של כל הנכסים שהניח וכמו שכתב בסמוך כששמין לידע העישור שמין בין מטלטלין ובין מקרקעי ואומדין את דעתו שיתן לשנייה כשיעור העישור או פחות מהעישור כמו שנתן לראשונה במטלטלין אפילו לא יניח לעצמו שום מטלטלין או כמו שנתן לראשונה קרקע אפי' לא יניח לעצמו שום קרקע וכופין גם כן את היורשין ליתן לה כולו כן נראה לפי עניית דעתי עיקר ביישוב דברי רבינו דלא כהגהת ש"ע שהבין דברי הראב"ד כפשטן ולענין הלכה נראה כהכרעת הרא"ש דבפלוגתא דרבוותא אין מוציאין מהיתומים טפי מהעישור וכ"כ המרדכי ע"ש ר"ת וריב"א ור"ח וכן השיב מהר"ם מיהו אין נוהגין כן אלא מוסיפין על העישור ומיהו ודאי אין לנו להבין מדברי הראב"ד ליתן כל מה שהניח ולא יהא יורש הבן כלל אלא במטלטלי לחוד או מקרקעי בלחוד קאמר שיתן כל מה שהניח כדפירש לבסוף:
אם יש בנות רבות וכו' הכי אסיקנא בס"פ מציאת האשה והקשו התוס' למה תטול הראשונה יותר בשביל שנשאת מקודם ויש לומר דכיון דאם הי' האב קיים הי' נותן העישור לראשונה ולא היה פוחת לה בשביל האחרות הנשארות אף עכשיו עושין כן:
הבת לגבי עישור וכו' עד ובשבועה שם בעובדא דבת רב אשי וכתבו הגהות מיימונית בשם ראבי"ה שאם יטענו האחין בפירוש השבעי שלא התפיסוך אבינו צררי שאז נשבעת:
מכרו האחין וכו' כתב המרדכי אבל אם האב שיעבד אין מוציאין אע"ג דדבר קצוב הוא דפרנסה אין חוב עליו כתנאי כתובה אלא חוב על היתומים הוא היכא דלא צוה האב שלא לפרנסה והגהת אשיר"י כתב ודוקא ממקרקעי אבל ממטלטלי אין מוציאין אפילו לפרנסה אם מכרו או משכנו האחין אפילו לדידן עכ"ל:
השיאוה האחין ולא נתנו לה פרנסתה וכו' משנה וברייתא וגמרא פ' מציאת האשה (דף סח) וע"פ פי' רש"י דאם נשאת נערה בחדא מתרתי לא איבדה פרנסתה דהיינו או בפסקו עמה בשעת נישואין ליתן לה מזונות או במחתה וכן הדין כשבגרה ולא ניסת בחדא מהני תרתי לא איבדה פרנסתה אבל בגרה ואח"כ נישאת לא מהני פסקו עמה מזונות אלא א"כ מחתה וכלשון הזה פירש גם הרי"ף והרא"ש ולפי שיש להבין דמ"ש אא"כ מחתה ג"כ דבבגרה ונישאת תרתי בעינן דפסקו לה מזונות וגם מחתה אבל חדא לא מהני ע"כ כתב רבינו ומיהו במחאה לחוד סגי וכו' דאם בגרה ואח"כ נישאת דאפי' אם פסקו איבדה אינו אלא כשלא מחתה אבל מחתה לא איבדה אפי' לא פסקו וק"ל וברוב ספרי רבינו הבבו' מהופכות וצריך להגיהם ודקדק רבינו וכתב ואם בגרה ואח"כ נישאת וכולי משום דאם נישאת נערה ואח"כ בגרה אע"פ שלא תבעה אחר שבגרה מיד לא איבדה לעולם דכיון שלא איבדה בשעת נישואין שוב אינה צריכה למחות וכ"כ הר' המגיד בשם הרשב"א גבי נישאת בעודה קטנה ומביאו ב"י: כתב במרדכי שם בשם ר"ב הא דתנן יתומה קטנה דאפי' השיאוה מדעתה ונתרצית אין מחילתה מחילה ואפי' לא פסקו לה מזונות ולא מיחתה היינו דוקא שלא מחלה בהדיא אלא נתרצית ולקחה מה שנתנה לה ושתקה וכולי מבואר מדבריו דאם הגיע לכלל פעוטות מחילתה מחילה במטלטלי וממכרה ממכר ועיין שם:
וכתב הרמ"ה דאירוסין בנערו' חשיבי כנישואין וכו' נראה דטעמו משום דלשם תניא ר' אומר הניזונית מן האחין נוטלת עישור נכסים ואמרי' התם ניזונית אין שאינה ניזונית לא וכיון דקי"ל כרב בפרק נערה (דף נ"ג) דיתומה נערה ארוסה אין לה מזונות מן האחין וכדלעיל סימן קי"ב א"כ אין לארוסה נערה פרנסה מן האחין דהיינו עישור נכסים כדדייקינן ניזונית אין שאינה ניזונית לא ובפרק מציאת האשה מוקי נמי להך ברייתא דרבי בדלא מחאי וכיון דלית לה נמי מזוני איבדה פרנסתה השתא לפ"ז דינו של הרמ"ה נמצא לי שורש בסוגיא דתלמודא. ומ"ש רבינו ואינו נראה כן לדעת התוס' הוא משום דבאידך ברייתא לשם תניא בין בגרו עד שלא נשאו ובין נשאו עד שלא בגרו אבדו מזונותיהם ולא אבדו פרנסתן דברי רבי. רשב"א אומר אף אבדו פרנסתן ואיפסקא הילכתא כרבי וכתבו התוס' דמדלא תני רבי נתארסו עד שלא בגרו אבדו מזונותיהם דהוי רבותא טפי אלמא דנתארסו לא אבדו מזונותיהם ודלא כרב בפרק נערה דליכא למימר נשאו כדי לאשמועינן דאפ"ה לא אבדה פרנסתה דאם כן הוה ליה לאשמועינן דאפי' נשאו ובגרו לא אבדו פרנסתן ודוחק לומר דמשום רשב"א דאמר אף אבדו פרנסתן נקט נשאו עכ"ל פירוש דדוחק לומר דרבי לא נקט אלא משום לאורויי רבותא בדרשב"א דאפי' נשאו לחוד בלא בגרו אבדו פרנסתן ולא נקט נשאו ובגרו לאורויי רבותא בדנפשיה דאפי' נשאו ובגרו לא אבדו פרנסתן לרבי כגון היכא דמחתה אלא בע"כ דלא אתא רבי אלא לאורויי דיוקא דדוקא נשאו עד שלא בגרו איבדה מזונותיה אבל נתארסה עד שלא בגרה לא איבדה מזונותיה והשתא בע"כ באידך ברייתא דתני רבי בת הניזונית מן האחין נוטלת עישור נכסים ודייקינין ניזונית אין שאינה ניזונית לא הכי פירושו דאף נערה שנתארסה כיון דאית לה מזונות לרבי נוטלת עישור נכסים אע"פ דלא מחתה אבל בנשואה אי נמי איבגרא דאינה ניזונית מן האחין איבדה פרנסתה והשתא לפי דעת התוס' ולמאי דאיפסקא בגמרא דהלכה כרבי נערה ארוסה כיון דמדינא יש לה מזונות מן האחים ואע"פ דאין נותנין לה מזונות ואף לא מיחתה לא איבדה פרנסתה דלא כהרמ"ה והשתא לפי זה צריך לומר דהתוס' לא ס"ל הא דכתבו הפוסקים דהלכה כרב דנערה שנתארסה ואפי' קטנה אין לה מזונות וכמ"ש רבינו בתחילה סימן קי"ב אלא הלכה כלוי אלא דקשה טובא בסימן קי"ב ה"ל לכתוב דאין כן לדעת התוס' וכיון דסתם דבריו לשם כדעת הפוסקים דנערה ארוסה או אפי' בקטנותה אין לה מזונות וכרב אלמא דאין לחוש לדברי התוס' בזה א"כ גם לענין עישור נכסים בנערה שנתארסה דתליא בדין מזונות נמי אין לחוש לדעת התוס' ולא היה צריך לומר שאין כן לדעת התוס' וצ"ע שוב נראה וכן הוא העיקר דס"ל לרבינו דלדעת התוס' נמי ודאי הלכה כרב כמ"ש הפוסקים כיון דרב כת"ק ולוי כר"א הל' כת"ק דנערה ארוסה אין לה מזונות דלא כרבי דלא ס"ל כרב אלא דמ"מ לענין פרנסה כיון דלרבי גופיה נערה שנתארסה לא איבדה פרנסתה אפי' לא מיחתה והל' כרבי לענין פרנסה אם כן אף למאי דקיימא לן נמי כרב דבנערה ארוסה אין לה מזונות אפי' הכי יש לה פרנסה אפי' לא מיחתה ודו"ק:
כתב הר"ר יונה וכו' כך כתב הרא"ש בשמו פרק מציאת האשה וכתב דהכי מיסתברא אלא דמ"מ כיון דהרמב"ם פליג עליה והרא"ש לא הביאו ואפשר לומר דאילו ראה הרא"ש דברי הרמב"ם בזה היה דוחה דברי הר"ר יונה מפני דברי הרמב"ם לכך כתב רבינו דבתשובה כתב הרא"ש כדברי ה"ר יונה ודחה דברי הרמב"ם מפניו:
כתב ה"ר יצחק קרקוש"א וכו' עד ולענין דינא היכא דאיכא קרקע אלמנה קודמת לגבות כתובתה איכא למידק דלעיל בסימן ק"ב כתב רבינו דאף בזמן הזה דתקנו הגאונים לגבות כתובתה מטלטלין ב"ח אפי' מאוחר קודם לכתובה במטלטלין וכאן כתב דמטלטלין יש בהן דין קרקעות וכתובה קודמת לגבות מהן וי"ל דלגבי פרנסת הבת הכתובה קודמת לפי שהיא ב"ח דהאב והבת ב"ח דאחי כדפרש טעמא אבל לגבי שאר ב"ח דאידי ואידי ב"ח דאב נינהו יפה כוחו דב"ח לאשה בכל דבר משום דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא כדאיתא בפרק הכותב.
דרכי משה
[עריכה](א) כתב נ"י פרק י"ג דף רי"א ע"א דמפרנסין הבת מנכסי אמה אבל לא זנין אותה מהן עכ"ל אבל בתשובת מהרי"ל סימן ע"ה כתב דאין מפרנסין הבת מנכסי האם:
(ב) וכן הוא בהר"ן שם דף קל"א ע"א:
(ג) כתב המרדכי פרק נערה ע"ד שהיו נוהגים לנדות על כל מי שמוסיף הרבה יותר מדאי לנדן בתו כי אין ראוי לעשות כן וע"ש וכ"כ הר"ן פרק מציאת האשה דף ת"ק ע"ב דאסור ליתן לבתו יותר מעישור נכסים וע"ש גם לעיל סוף סימן זה כתבתי מדין זה וע"ש:
(ד) כתב נ"י פרק המוכר דף רי"א ע"ב דאם הגיע זמנו לגבות דמי כאילו גבו היתומים ודוקא שהשכירו האב אבל השכירו היתומים אין לגבות בו כלום דלית להו בראוי ובשבח עכ"ל מיהו הטור פסק לקמן דאית להו בראוי וכן הוא במרדכי פרק מציאת האשה:
(ה) ובמרדכי דפוס חדש פרק מציאת האשה תשובת מוהר"ם על אודות עישור נכסים גובין ממקרקעי ולא ממטלטלין ואם הניח האב ב"ח וכתובת אשה ובנות והניח מקרקעי ומטלטלין ורוצין אפוטרופסים לסלק החובות עם הקרקעות ולהשאיר המטלטלין כדי להפקיע העישור מן הבנות הרשות בידם ואין הבנות יכולין לומר דלסלקינהו בזוזי כדי להשאיר קרקעות לקמייהו דאסמכתייהו על הקרקעות עכ"ל מוהר"ם ונראה דיש ללמוד מכאן לענין שח"ז שנוהגין בו האידנא ליתן לבנות לבד ממקרקעי וספרים דיש רשות לבנים לסלק כל חובות או כתובת אשה עם מטלטלין כדי להשאיר קרקעות לפניהם ולהפקיע מהן זכות הבנות ואין לחלק דסתם שיעבוד כתובה וב"ח על הקרקעות ולכן מצי לסלקו בקרקעות לענין עישור נכסים וכדמשמע קצת לשון מוהר"ם דאסמכתייהו על הקרקעות אבל במטלטלי לא מצי לסלקינהו זה אינו דאסמכתא על הקרקע דאמר מוהר"ם אף על הקרקע קאמר אבל הרשות ביד היתומים לסלק אותן במטלטלין כמו שאביהן הוי מסלק אותן בזוזי ולכן נראה דהנכסים בחזקת הבנים קיימי ויד בעל השטר על התחתונה כנ"ל:
(ו) ואין דבריו נראין בזה אלא מדלא חלקו בזה כמו שחלקו לענין שאר דיני תנאי כתובה שמעינן דס"ל דלא גביא ממטלטלין אפילו בזמן הזה וכמו שכתב הטור בשם הרא"ש:
(ז) וכ"כ המרדכי פרק מציאת האשה:
(ח) מיהו כתב דמשום עשיית הטוב והישר לכן ראוי לילך אחר אומדנא אפילו להוסיף אך לא יוסיף על עישור נכסים כי אם מחלק המגיע לו אחרי אשר יפרע שטרי הבנות הנוהגים בגלילות אלו מאחר שרוב הפוסקים פסקו שלא להוסיף על עישור נכסים וכתב עוד וראוי לאומדו לפי הממון שהניח בעת מותו אף אם השיא בנות בחיים אם השיא ג' בנות בחייו הולכין אחר דעתו הממוצע וע"ש:
(ט) וכ"כ רמב"ן בתשובה סימן מ"ו:
(י) ובהגהות מיימון פ"ב דאישות כתב ראבי"ה מיהו אם יטענו היורשים אותה בפירוש לומר השבעה לנו שלא התפיסך אבינו צררי שאז נשבעת עכ"ל:
(יא) וכ"מ בדברי המ"מ פ"ב שזהו דעת הרמב"ם. כתב הרשב"א סימן אלף מ"ג ראובן שצוה בעת מותו ליתן לבתו שליש נכסיו אם השיאוה אחיה ולא נתנו לה כלום לאו כלום הוא ולאו כל כמינייהו וצריכין ליתן לה ועיין שם:
(יב) ועיין במהרי"ל סימן ע"ה מדין עישור נכסים ואם נגבית מנכסי האם: