טור אבן העזר קב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן קב | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

מי שמת ואלמנתו באה לגבות כתובתה ועליו בעל חוב - אם זמנו של אחד מהם קודם ולא הניח אלא קרקע כדי לפרוע לאחד מהם, מי שזמנו קודם יגבה והאחר ידחה בין אלמנה בין בעל חוב. ואפילו תפש המאוחר מוציאין מידו.

לא הניח אלא מטלטלים שאין בהם דין קדימה, וכגון דלא אקנו ליה מטלטלי אגב מקרקעי, ינתנו לבעל חוב אפילו הוא מאוחר ותדחה האשה. ומיהו אם תפשה אפילו שלא בבית דין אין מוציאין מידה.

ואם זמן שניהם שוין, או שנשא ולוה ואחר כך קנה, או שלוה ונשא ואחר כך קנה, שחל שיעבודם כאחד משעה שקנה, בין אם הניח מקרקעי או מטלטלי ינתנו לבעל חוב ותדחה האשה.

ואם קדמה האשה ותפשה קרקע - אם קדמה וגבתה בבית דין, כגון שהגבוה בית דין קודם שידעו שהיה שם בעל חוב, אין מוציאין מידה. אבל אם גבתה מעצמה, אפילו על ידי שומא דליכא למימר מאן שם לך, מפקינן מינה.

ואם קדמה ותפשה מטלטלין אפילו שלא בבית דין, לא מפקינן מינה.

ואם יש שם כדי לפרוע לשניהם בקרקע ובמעות - אם זמנן שוין, נותנין לבעל חוב מעות ולאשה קרקע. ואם קדמה לגבות מעות, כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שמוציאין מידה ונותנין לבעל חוב. ולכאורה ייראה שלא אמרו כן אלא מפני תקנת בעל חוב, אבל אם חפץ יותר בקרקע וליתן לאשה מעות שומעין לו. והרמ"ה כתב דאין שומעין לו.

ואם אין זמנן שוה, המוקדם נותנין לו מעות. ואם קדם המאוחר ותפש המעות, לפי דברי אדוני אבי הרא"ש ז"ל שכתב שמוציאין מידה אם קדמה ותפשה מעות כשזמנן שוה, ייראה דהוא הדין נמי שמוציאין המעות מיד המאוחר אם קדם ותפשם.

כתב הרמב"ם: היו כתובים בכתובה נכסי צאן ברזל וטענה שאבדו או שלקחן הבעל, הרי היא בנכסי צאן ברזל כשאר בעלי חובות, ונשבעת שלא לקחה אותם ולא נתנם ולא מחלם וחולקת עם בעלי חובות. ורש"י לא פירש כן, אלא דין נכסי צאן ברזל כדין שאר הכתובה.

הערב לאשה בכתובתה אינו מתחייב אפילו בקנין, אפילו אם יש נכסים לבעל.

אבל הערב לכלתו בשביל כתובתה, מתחייב בקנין אפילו אם אין נכסים לבנו.

במה דברים אמורים בערב דעלמא, אבל בקבלן שאמר לה "הנשאי לזה ואני קבלן" או "אני אתן לך", משתעבד. ולכאורה נראה דוקא בקנין, אבל הרמב"ם כתב אפילו בלא קנין, והכי מסתבר דהוי כמו ערב בשעת מתן מעות דלא בעי קנין. והראב"ד כתב דאפילו ערב גרידא מתחייב בקנין, ולפי זה ערב לכלתו מתחייב אפילו בלא קנין והכי מסתבר.

הערב לאשה בכתובתה וגירשה בעלה ואין לו נכסים לבעלה לפורעה ותובעת כתובתה מן הערב, לא יתן לה אלא אם כן ידירנה בעלה הנאה על דעת רבים שאין לה התרה שלא יחזירנה, שלא יעשו קנוניא עליו שיגרשנה כדי שתגבה כתובתה מהערב ויחזירנה אחר כך. ואפילו לא הדירה בשעת הגירושין, ידירנה אחר כך כשתתבענו הכתובה.

ואסור לאדם שישיאנו עצה שיגרשנה כדי שתגבה הכתובה מהערב, דשמא לא ידירנה הנאה. מיהו אם האב ערב לכלתו כנגד בנו והבן תלמיד חכם והשעה דחוקה לו ואין האב מהנהו מנכסיו, מותר להשיאו עצה לגרש כדי לגבות הכתובה מהאב.

וכן אם הקדיש כל נכסיו ומגרשה, לא תגבה מן ההקדש אלא אם כן ידירנה. אבל מן הלקוחות גובה אפילו בלא הדירה, ואם ירצה להחזירה אחר כך יחזירנה, שכיון שידעו הלקוחות שיש עליו כתובת אשה אינהו דאפסידו אנפשייהו שקנו ממנו.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מי שמת ואלמנתו באה לגבות כתובתה ועליו בעל חוב אם זמנו של אחד מהם קודם ולא הניח אלא קרקע כדי לפרוע לאחד מהם מי שזמנו קודם יגבה והאחר ידחה בין אלמנה בין ב"ח:

ומ"ש ואפילו תפס המאוחר מוציאין מידו בפרק מי שהיה נשוי (דף צג: צד.) איפליגו ת"ק ובן ננס בב"ח מאוחר שקדם וגבה ופסקו הפוסקים הלכה כת"ק דמה שגבה לא גבה:

לא הניח אלא מטלטלין שאין בהם דין קדימה וכגון דלא אקנו ליה מטלטלי אגב מקרקעי ינתנו לב"ח אפי' הוא מאוחר ותדחה האשה בפרק הכותב (דף פו.) אהא דאמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה וב"ח ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לב"ח מסלקינן בזוזי ולאשה בארעא האי כדיניה והאי כדיניה ואי ליכא אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לב"ח יהבינן לאשה לא יהבינן מ"ט יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא כתבו הרי"ף והרא"ש שמעינן מהא דאמימר דכל היכא דכי הדדי נינהו וליכא דינא דקדימה לחד מינייהו כגון מטלטלי בזמן הזה וליכא אלא שיעורא דחד מינייהו לב"ח יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וכן כתב הרמב"ם בפרק י"ז מה"א מי שמת והניח אשה וב"ח וקרקע שאין בה קדימה האשה נדחית מפני ב"ח והוא גובה חובו תחלה וכיון שתקנו הגאונים שתגבה האשה וב"ח מן המטלטלין והדבר ידוע שאין דין קדימה במטלטלין אם לא הניח מטלטלין כדי ליתן לשניהם נותנין לב"ח כל חובו תחלה ואם נשאר לאשה מה שתטול בכתובתה תטול ואם לאו תדחה עכ"ל:

ומ"ש ומיהו אם תפשה אפילו שלא בב"ד אין מוציאין מידה כ"כ הרא"ש בפרק הכותב :

ומ"ש ואם זמן שניהם שוים שנשא ולוה ואח"כ קנה או שלוה ונשא ואחר כך קנה שחל שיעבודם כאחד משעה שקנה בין אם הניח מקרקעי או מטלטלי ינתנו לב"ח ותדחה האשה אהא דאמימר שכתבתי בסמוך פי' רש"י ולא חזיא אלא לחד. אין בה אלא כדי לאחד מהם: לב"ח יהבינן. שלא תנעול דלת: יותר משהאיש רוצה וכו'. ולא חיישינן לומר משום חינא ודוקא שהשטרות נכתבו ביום א' אבל אם קדמה זמן הכתובה היא גובה עכ"ל. וכתב הרי"ף איכא מ"ד דהא דאמימר ליתא אלא בשטר כתובה ושטר חוב יוצאין ביום אחד דדיינינן בהו שודא דדייני כדאמרינן ב' שטרות היוצאים ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני ואתא אמימר לאשמועינן דהיכא דחד מינייהו בעל חוב וחד כתובת אשה לא אמרינן שודא דדייני בהא מילתא דלבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא וכו' אבל היכא דש"ח וכתובה כגון לוה ולוה ואח"כ קנה א"נ מטלטלין בזמן הזה דקי"ל חולקין לא אמרינן בכי הא מילתא לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דהא לאו שודא דדייני הוא הילכך כתובה וש"ח חולקים בבעלי חובות והאי מימרא לאו מימרא מעליא הוא חדא דלא אמרינן בגמרא דזמנם ביום א' אלא סתמא קאמר האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב למימרא דכל היכא דכי הדדי נינהו וליכא דינא דקדימה לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן ועוד דהא דאמר שמואל וכו' הילכך בין ש"ח וכתובה יוצאים ביום א' בין ששניהם כעין לוה ולוה ואח"כ קנה בין מטלטלים בזמן הזה הואיל ושיעבוד תרוייהו בהדי הדדי אתו וליכא דינא דקדימה לחד מינייהו אי ליכא אלא מאי דשקיל חד מינייהו לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא עכ"ל. וכ"כ הרא"ש ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך ומשמע שאין זה אלא בעיקר כתובה אבל נדוניא דינה כחוב והיכא דשיעבודה ושיעבוד החוב שוים חולקים ביניהן וכן מתבאר מדברי הרמב"ם שכתב רבינו בסמוך וכ"כ בספר התרומה שער מ"ג וכתב שכן כתבו חכמי לוניל :

ומ"ש ואם קדמה האשה ותפסה קרקע אם קדמה וגבתה בב"ד וכו' עד כתב א"א הרא"ש ז"ל שמוציאין מידה ונותנין לב"ח ז"ל הרא"ש שם כתב הרמב"ן ז"ל לוה ולוה ואח"כ קנה דאמרינן חולקין אם קדם א' מהם ותפס הכל אין מוציאין מידו לפי שלא אמרו חכמים אלא ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ואף בזו נחלקו אבל בששניהן שוים לכ"ע אין מוציאין מידו וכן משמע מדברי רי"ף וה"ר יונה כתב דהא דאמרינן אם לוה ולוה ואחר כך קנה חולקין וכן בכל המקומות שאמרו בתלמוד חולקין אם קדם הא' וגבה מה שגבה גבה ואע"ג דאם ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ה"מ מאוחר אבל זה שיש בו זכות קצת מה שגבה גבה ודוקא כשגבה בב"ד שהגבוהו ב"ד קודם שידעו שהיה שם ב"ח אחר אבל אם גבה מעצמו אפילו על ידי שומא דליכא למימר מאן שם לך מה שגבה לא גבה והביא ראיה לדבר ונראין דבריו במקרקעי אבל במטלטלים מה שגבה גבה אפי' שלא בבית דין כדאמרינן לעיל בפירקין לרבי טרפון בפירות תלושין דכל הקודם בהן זכה ואע"ג דהיכא דלא תפיס חד מינייהו יהבינן לבעל חוב אפי' הכי אי קדמה האשה ותפסה זכתה הילכך אם יש קרקע לחד מינייהו ינתן למוקדם ואם קדם המאוחר מוציאין מידו ואם יש מטלטלין לחד מינייהו אם קדמה האשה ותפסה זכתה ואם לא תפסה לבעל חוב יהבינן ואם הן שוין בזמן ויש קרקע לחד מינייהו או אם אינן שוין בזמן וקנה הקרקע אחר שיעבוד שניהם לבעל חוב יהבינן ואם קדמה האשה מוציאין מידה ואם יש זוזי וארעא לשניהם ותפסה האשה זוזי יראה שמוציאין מידה ונותנין לה קרקע כיון שמספיק לשניהם יהבינן לכל חד כדיניה עכ"ל: (ב"ה) ועיין בח"ה סימן ק"ד. ומ"ש ואם יש שם כדי לפרוע לשניהם כקרקע ובמעות וכו' נתבאר במ"ש בסמוך:

ומ"ש ולכאורה יראה שלא אמרו כן אלא מפני תקנת ב"ח וכו' דבר פשוט הוא דקאי למ"ש ואם יש שם כדי לפרוע לשניהם בקרקע ומעות אם זמנן שוה נותנין לב"ח מעות ולאשה קרקע דהיינו ההיא דאמימר שכתבתי בסמוך דלב"ח מסלקינן בזוזי ולאשה מסלקינן בארעא האי כדיניה והאי כדיניה ופירש"י זה הלוה מעות וזו סמכה על הקרקע אם בשביל נצ"ב הנישומין בכתובה הוא זכה בהן מיד וזו צירפתן עם הכתובה על שיעבוד הקרקע עכ"ל וקאמר רבינו שלא אמרו חכמים כן אלא מפני תקנת ב"ח כדי שלא תנעול דלת ואם כן היכא דב"ח חפץ בקרקע יותר מבמעות והאשה ג"כ חפצה בקרקע לב"ח שומעין ובספר ישן מצאתי כתוב אבל הרמ"ה כתב שאין שומעין לו ע"כ וטעמו משום דמשמע ליה ז"ל דלאו משום נעילת דלת נגעו בה אלא משום דהאי כדיניה והאי כדיניה הילכך כ"כ יפה כח האשה לענין זה כמו הב"ח:

ומ"ש ואם אין זמנן שוה המוקדם נותנין לו מעות נראה דלטעמיה אזיל דלטעמא דלב"ח יהבינן מעות הוא משום שלא תנעול דלת והיינו בשזמנן שוה אבל אם זמן הכתובה מוקדם ליכא תו משום נעילת דלת דהוא אפסיד אנפשיה הילכך המוקדם נוטל מעות אבל למאי דכתבינן לדעת הרמ"ה שאינו משום נעילת דלת אלא משום דהאי כדיניה והאי כדיניה איפשר שאף אם כתובת האשה מוקדמת לא תטול אלא קרקע :

ומ"ש ואם קדם המאוחר ותפס מעות לפי דברי א"א הרא"ש ז"ל שכתב שמוציאין מידה אם קדמה ותפסה מעות כשזמנן שוה יראה דה"ה למי שמוציאין המעות מידי המאוחר אם קדם ותפסה לפי מה שסובר רבינו דטעמא משום נעילת דלת ודאי דכן נראה אבל כבר כתבתי דלהרמ"ה לא הוי טעמא אלא משום דהאי כדיניה והאי כדיניה:

כתב הרמב"ם היו כתובים בכתובה נצ"ב וטענה שאבדו וכו' בפי"ז מהלכות אישות וכתב הרב המגיד זה ברור לדעת רבינו שלא הורע כח האשה אלא בעיקר הכתובה שהרי לא חסרה בה כלום אבל נדונייתה הרי הוא כחוב דעלמא עכ"ל והדבר פשוט הוא דקאי אכל מה שכתב בסימן זה להקל על הכתובה דאין נדוניא בכלל אלא הרי היא כב"ח דעלמא וכבר נתבאר בסימן ק' שדעת הרשב"א בזה כדעת הרמב"ם ודברים נכונים בטעמם הם:

ומ"ש בשם רש"י כבר כתבתי לשונו בסמוך גבי ההיא דאמימר ואיפשר דלא השוה רש"י דין נצ"ב לדין הכתובה אלא להיכא דאיכא זוזי וארעא דלב"ח יהבינן זוזי ולאשה ארעא משום דהאי כדיניה והאי כדיניה אבל היכא דליכא אלא לחד מינייהו דאמרינן דלבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן איפשר דאף לרש"י היינו דוקא בעיקר כתובה אבל בנדוניא הרי היא כבעלת חוב ואם זמנה שוה לזמן הבעל חוב חולקת עמו. כתוב בתשובו' להרמב"ן סימן פ"א שנשאל אם האלמנה יש לה ב"ח ובא להפרע מקרקע שמכרו ב"ד לכתובתה או למזונותיה אם מוציאין אותו מיד הלוקח והאריך בדבר. ובסי' פ"ב כתב אם שמעו בו שמת אפי' בעד אחד ימכרו ב"ד הקרקע לכתובה משום חשש ב"ח מוקדמים שלא כדעת מקצת הראשונים:

הערב לאשה בכתובתה אינו מתחייב וכו' בסוף בתרא (דף קעד:) אסיקנא דערב דכתובה אע"ג דאית ליה לבעל לא משתעבד מ"ט מצוה הוא דעבד לאו מידי חסרה ופרשב"ם מצוה הוא דעבד. המשדך בזיווגה אין דעתו לפרוע הערבות אבל מתכוון לזווגם שע"י ערבות זה הם מתרצים ולאו מידי חסרה לאשה דהא טב למיתב טן דו ולטובתן נתכוון ומ"ש אבל הערב לכלתו בשביל כתובתה מתחייב וכו' בד"א בערב דעלמא אבל בקבלן וכו' משתעבד שם גבי משה בר עצרי ערבא דכלתיה הוה פריך והא ערב דכתובה לא משתעבד הניחא למ"ד קבלן דכתובה אף ע"ג דלית ליה נכסי לבעל משתעבד שפיר אלא למ"ד אי אית ליה משתעבד אי לית ליה לא משתעבד מאי איכא למימר איבעית אימא מיהוי הוה ליה ואשתדוף ואבע"א אבא לגבי בריה שיעבודי משעביד נפשיה ופסקו הרי"ף והרא"ש כהאי תירוצא בתרא דאבא לגבי בריה שיעבודי משעבד נפשיה וכן פסק הרמב"ם בפי"ז מה"א ובפ' כ"ה מהלכות מלוה וכתוב בספרי רבינו דערב דכתובה אינו מתחייב אפילו אין נכסים לבעל וערב דכלתו מתחייב אפי' יש נכסים לבנו ויש לתמוה דהא בגמרא שהעתקתי בסמוך אמרינן דכי אית ליה נכסים לבעל ראוי לומר דמשתעבד ערב או קבלן יותר מבשאין לו נכסים וטעמא פירש רשב"ם משום דכי לית ליה נכסי לא משתעבד דלא גמר בלבו לשעבד נפשיה שירא להפסיד ואינו אלא פטומי מילי לכך נראה דטעות סופר הוא וצריך להגיה גבי ערב לאשה בכתובתה אינו מתחייב אפילו יש נכסים לבעל וגבי ערב לכלתו מתחייב אפילו אם אין נכסים לבנו וכן מצאתי בספר מוגה:

ומ"ש רבינו דערב דכתובה אינו מתחייב אפי' בקנין וערב דכלתו דמתחייב דוקא בקנין כ"כ הרמב"ם בפרקים הנזכרים וכתב שם ה"ה שהראב"ד השיג על הרמב"ם במה שכתב דערב דכתובה אינו מתחייב אפי' בקנין שהראב"ד ז"ל סבר דכל שיש שם קנין נשתעבד ואני אומר דלדעת רבינו בפי"א מהלכות מכירה שאסמכתא היא אפי' בקנין דינו בכאן מחוור שהרי ערב אסמכתא היא אלא משום דאית ליה הנאה דקא מהימני ליה גמר ומשעביד נפשיה כדאיתא בגמ' ומש"ה בכתובתה דלא מידי מחסרה בהימנותיה לא גמר ומשעבד נפשיה וה"ל אסמכתא והיא אפי' בקנין וקצת נראה כן ממה שהקשו בכמה מקומות והא ערב דכתובה לא משתעבד ותירצו בקבלן ולא תירצו בשקנו מידו ש"מ שאין קנין מועיל זה נראה לי בדעת רבינו ודעת הרא"ש ז"ל לומר דכל שיש קנין מועיל או מפני שאין אסמכתא בקנין או משום דלא גרע מערב דלאחר מתן מעות אע"פ שלא על אמונתו הלוהו כשקנו מידו חל על הערבות. ויש לדחות טעם זה דשאני התם דמ"מ היתה שם הלואה וחסרון כיס למלוה מעיקרא ודעת קצת הגאונים כדעת רבינו ודעת בעל העיטור כדברי הרא"ש ז"ל: וכתב עוד שם ה"ה שדינים הללו אינם אלא דוקא במנה ומאתים שאין בהם חסרון כיס אבל נדוניא הרי הוא כחוב דעלמא וכן כתב ז"ל וכן מודה לשון רבינו ז"ל עכ"ל. וכ"כ נ"י בשם הריטב"א ורבותיו והתוס' וכ"כ רבינו ירוחם: ומ"ש רבינו גבי קבלן שאמר לה הנשאי לזה ואני קבלן או אתן לך ז"ל הרמב"ם בפי"ז מה"א איזהו קבלן זה הוא שאמר לאשה הנשאי לזה ואני נותן כתובה זו אבל אם אמר אני ערב כתובה זו אני חייב בה וכיוצא בזה פטור אא"כ היה אביו. וכתב ה"ה כבר כתבתי בפ' כ"ה מהלכות מלוה שיש מי שאומר דבכתובה דלא שייך בה תן לו שהרי אינה נותנת כלום שצריך שיתן לה הבעל כסף כתובתה ויאמר לה תני לו ואני קבלן ואין כן דעת רבינו אלא כל שאמר הנשאי לו ואני נותן הרי זה כאומר בעלמא תן לו ואני נותן וזה דעת הרמב"ן ז"ל ועיקר עכ"ל. ומ"ש רבינו דהנשאי לו ואני קבלן הוי קבלן הוא ע"פ מ"ש בח"מ סימן קכ"ט לדעת הרא"ש וכבר כתב שם שדעת בעל התרומות שאינו אלא ערב וכאן סתם דבריו כדעת הרא"ש:

ומ"ש ולכאורה נראה דוקא בקנין אבל הרמב"ם כתב אפילו בלא קנין דברי הרמב"ם הם בפי"ז מהלכות אישות:

ומ"ש רבינו בשם הראב"ד דאפילו ערב גרידא מתחייב בקנין כבר נתבאר:

ומ"ש ולפי זה ערב לכלתו מתחייב אפילו בלא קנין לא היה צריך רבינו ללמוד כן מדבריו שבפירוש כ"כ בפכ"ה מהלכות מלוה וכבר נתבאר שאין כן דעת הרמב"ם ז"ל. ועל מ"ש רבינו והכי מסתבר יש לתמוה למה סידר הדינים סתם על דעת הרמב"ם ז"ל ה"ל לסדרה ע"ד הראב"ד כיון דכוותיה ס"ל ואח"כ ה"ל לכתוב שהרמב"ם חולק:

הערב לאשה בכתובתה וגירשה בעלה וכו' לא יתן לה אא"כ ידירנה בעלה הנאה וכו' משנה בסוף בתרא (דף קעג:) ובפרק שום היתומים (דף כג.) ואע"פ שבמשנה אין כתוב אלא סתם ידירנה הנאה רש"י פירש ידירנה הנאה ע"ד רבים שאין לו הפרה. ומ"ש ואפילו לא הדירה בשעת הגירושין ידירנה אח"כ כשתתבענו הכתובה פשוט הוא. וכתב ה"ה בפי"ז מה"א נ"ל שדין זה אפילו בנדוניא שהרי מפני חשש קנוניא הוא אבל מלשון הגמ' שאמרו בפרק שום היתומים ערב נמי מצוה עביד ולא מידי חסרה משמע דדוקא בעיקר הכתובה ותוספת שהוא כעיקר אבל בנצ"ב לא וצ"ע עכ"ל:

ואסור לאדם שישיאנו עצה שיגרשנה וכו' עד כדי לגבות הכתובה מהאב בסוף בתרא (דף קעד:) משה בר עצרי ערבא דכתובה דכלתיה הוה רב הונא בריה צורבא מרבנן הוה ודחיקא ליה מילתא אמר אביי ליכא דניזיל נסביה עצה לרב הונא ונגרשה לדביתהו ותיזיל תגבי כתובתה מאבוה והדר נהדרה א"ל רבא והא ידירנה הנאה תנן א"ל אביי אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש ומי אמר אביי הכי והאמר אביי אי זהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור כרשב"ג בנו שאני וצורבא מרבנן שאני:

וכן אם הקדיש כל נכסיו ומגרשה לא תגבה מן ההקדש אא"כ ידירנה פלוגתא דתנאי במשנה ר"פ שום היתומים ומשמע דהלכה כמאן דאמר ידירנה וכן פסק הרמב"ם בפי"ז מה"א אלא שדקדק בלשונו לכתוב ידירנה הנאה ואחר כך תפרע מן הפודה מיד ההקדש וטעמו לפי שמן ההקדש עצמו אינה נפרעת אלא אחר שיצא לפדיון:

ומ"ש רבינו אבל מן הלקוחות גובה אפילו בלא הדירה וכו' עד סוף הסימן בפרק שום היתומים וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בסוף בתרא והרמב"ם בפי"ז מה"א:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מי שמת ואלמנתו באה לגבות וכו' בפ' הכותב (דף פ"ז) האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה וב"ח ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לבעל חוב מסלקינן לה בארעא האי כי דיניה והאי כי דיניה ואי ליכא אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לבעל חוב יהבינן ליה לאשה לא יהבינן לה מאי טעמא יותר ממה שאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ומשמע שמיירי באשה שבאה לגבות כתובתה בין מחיים כגון גרושה ובין באלמנה וכן כתב הרמב"ם להדיא ריש פי"ז דאישות וכן כתב המרדכי בשם ראבי"ה לשם בהדיא וכ"כ כל הפוסקים בסתם אשה ובעל חוב וא"כ קשה למה כתב רבינו מי שמת ואלמנתו באה לגבות וכו' כיון דבגרושה נמי הכי הוי דינא ונראה דרבינו נמשך אחר מ"ש לשם התוספות בד"ה לאשה לא וז"ל וא"ת דאמר לעיל דיהבינן לכתובת אשה משום חינא ותירץ ר"ת דהכא יהבינן לב"ח משום דאיכא טעמא דנעילת דלת ובאשה ליכא נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא אבל לעיל דלאחר מיתה ליכא נעילת דלת דמיתה לא שכיחא וכו' ומורי ר' יחיאל השיב למורי הרב בשם ר"י דאפי' לאחר מיתה יהבינן ליה לב"ח קרקע וכו' והשתא ניחא דדק רבינו להוציא מתירוץ ר"ת דהכא מיירי דוקא כשהלוה חי דליתא אלא מיירי אפי' במי שמת ואלמנתו באה לגבות וכו' דליכא נעילת דלת דמיתה לא שכיחא אפ"ה לב"ח יהבינן וכו':

ומ"ש ינתנו לב"ח ואפי' הוא מאוחר ותדחה האשה וכ"כ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ומיהו במרדכי לשם בשם ראבי"ה פסק ע"פ קבלתו שחולקין במטלטלין והאריך ע"ש וצ"ע דלקמן סוף סימן קי"ג משמע כמו שכתב רבינו ע"ש ה"ר יצחק קרקושא דהאשה קודמת לבת דלתקנת הגאונים חזר דין מטלטלין כאילו היה קרקע ובקרקע אם זמן הכתובה קדים האשה קודמת אף במטלטלין ול"ק מידי ע"ל במ"ש לשם: ומ"ש ומיהו אם תפסה אפי' שלא בב"ד אין מוציאין מידה פי' כיון דאין קדימה במטלטלין ובעלמא אעפ"י דלכתחילה חולקין אפילו הכי אם תפסה האחד אפי' הוא מאוחר מוציאין מידו ה"נ הכא אף על פי דלכתחילה ינתנו לב"ח משום תקנת חכמים משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא וכו' אפ"ה אם תפסה אפילו היא מאוחרת אין מוציאין מידה ונראה דהצעת דברי רבינו כך הוא דכשאחד מוקדם איכא לחלק בין קרקע למטלטלין ודלא כסברת הר"י קרקוז"א לקמן אבל אם זמן שניהם שוין וכו' אין חילוק בין קרקע למטלטלין אלא בהא דבקרקע אפי' אם האשה תפסה מוציאין מידה אם לא דתפסה על ידי שהגבוה ב"ד קודם שידעו שהיה שם ב"ח כו' אבל במטלטלין אפילו תפסה מעצמה שלא בב"ד לא מפקינן מינה וכל זה כתב הרא"ש לשם ע"ש ה"ר יונה:

ומ"ש אפילו ע"י שומא דליכא למימר מאן שם לך וכו' נראה דרצונו לומר דמאן שם לך דקאמר תלמודא אמרי' לה אפי' היו ג' הדיוטות ששמוה והחזיקוה בה אינה חזקה דיושבי קרנות הן ומאן שם לך היינו לומר מי החזיקך באלו הנכסים וכמ"ש התוס' והרא"ש פרק אלמנה ניזונת והבאתיו לעיל בסי' צ"ג סעיף ט"ז:

ולכאורה יראה וכו' אבל הרמ"ה כתב דאין שומעין לו כך הוא הנוסחא בספרים ישנים המדוייקים וכ"כ ב"י אבל לא כפירושו שהבין דרבינו חולק על דברי הרמ"ה דלרבינו הוי טעמא מפני תקנת ב"ח דאיכא נעילת דלת ולהרמ"ה הוי טעמא משום דהאי כדיניה והאי כדיניה ושוב השיב על דברי רבי' ע"ש ויש להקשות על פירושו דנעילת דלת שאמרו חכמים לאו תקנת המלוה הוא אלא תקנת הלוין הוא שלא ימצאו מי שילוה להן אלא לאו נעילת דלת קאמר אלא ה"ק יראה דשקדו חכמים על תקנת המלוה טפי מבאשה ולכן העמידו הדין דנותנין לב"ח מעות ולאשה קרקע ולאפוקי דנפרש איפכא דשקדו על תקנת אשה וליתן לב"ח מעות ולאשה קרקע דעדיפא הא ודאי ליתא דא"כ אמאי אמרו בדליכא אלא לאחד מהם ינתנו לב"ח ותדחה האשה אלא בע"כ דמשום תקנת הב"ח העמידו הדין כך משום דמעות עדיפי מקרקע א"כ לפי זה נראה כיון דלטובתו אמרו דנותנין לו מעות אם הוא חפץ יותר בקרקע שומעין לו אבל הרמ"ה כתב דאין שומעין לו דכיון דהעמידו חכמים הדין כך לא ישתנה הדין בשביל זה שחפץ יותר בקרקע וזה פשוט וגם מ"ש ב"י דרבינו חולק אהרמ"ה ולכן כתב אצל מ"ש ואם אין זמנן שוה וכו' נראה דלטעמיה אזיל וכו' עד והאי כדיניה כל זה שגגה שיצאה מלפני השליט דא"כ לא ה"ל לרבינו לומר ולכאורה יראה אלא ה"ל לומר ויראה לי וכו' אבל לישנא ולכאורה יראה וכו' משמע לכאורה כך נראה דשומעין לו אבל הרמ"ה כתב כלומר אבל האמת אינו כן אלא כמ"ש הרמ"ה ולפ"ז כל מ"ש רבי' ואם אין זמנן שוה וכו' עד אם קדם ותפסה כתב כן אף להרמ"ה ונראה דדעת רבינו הוא מדכתב הרי"ף והרא"ש בהך מימרא דאמימר וז"ל האי מאן דאית עליה כתובת אשה וב"ח ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי פי' וליכא חד מינייהו דקדים לב"ח מסלקינן ליה בזוזי לאשה לא מסלקינן לה אלא בארעא האי כי דיניה והאי כי דיניה אלמא דוקא כשזמנן שוה אבל אם אין זמנן שוה המוקדם נותנין לו המעות דאע"ג דבעלמא בשני ב"ח ואין זמנן שוה ואיכא ארעא וזוזי לא אמרינן המוקדם נותנין לו מעות אלא חולקים בשוה דאין דין קדימה במטלטלין ואח"כ נוטלין כל א' וא' בקרקע לפי שטרו אפ"ה בכתובה וב"ח כיון דהיכא דזמנן שוה יפה כח הב"ח דיהבינן ליה זוזי ולאשה קרקע וביטלו חכמים הכא דינא דחולקין הילכך אף באין זמנן שוה ליכא הכא דינא דחולקין וייפו חכמים כח המוקדם דיהבו ליה זוזי בין שהב"ח קדים ובין שהאשה קדמה כן נראה לי דעת רבינו ודו"ק:

הערב לאשה בכתובתה וכולי בסוף בתרא מ"ט מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסריה וכתב בהגהות מרדכי דגיטין וז"ל ב' טעמי' קאמר חדא דמצוה קעביד ועוד דלאו מידי חסריה ופעמים אתה מוצא זה בלא זה כגון שנעשה ערב לאשה לנצ"ב בשעת נישואין דחסרה ממונא אבל מצוה קעביד ואי נעשה ערב לאחר הנישואין מן הכתובה ובקנין דערב שלא בשעת מעשה בעי קנין התם לאו מידי חסרה אבל מצוה ליכא כיון דכבר נעשו הנישואין ואי בעינן הני תרי טעמי יחד א"כ בהני תרי מילי דפי' דליכא אלא חדא משתעבד שפיר ואותם הנעשים ערבים לנדוניית חתנים בשעת הנישואין ודאי לא משתעבדי אפי' בקנין ובלבד שלא יהא קבלן דהא איכא הני תרי טעמי משיטת ר"י מפרי"ש עכ"ל וכ"כ בהגהת מיימונית פי"ז דאישות במרדכי סוף בתרא בשם ראב"ן ורבי' יואל הלוי וכן כתב ב"י בשם הרב המגיד דדינים הללו דוקא במנה ומאתים שאין בהם חסרון כיס אבל נדוניא הרי הוא כחוב דעלמא כו' וכ"כ כ"י בשם הריטב"א ורבותיו והתוס' וכ"כ הרבינו ירוחם עכ"ל ב"י והכי נקטינן:

דרכי משה[עריכה]

(א) וה"ה בגרושה וכן הוא בהדיא במרדכי פ' הכותב ע"ג ועיין בדינים אלו בתשובת הרמב"ן סי' פ"א ופ"ב:

(ב) ולא חלקו בזה בין אלמנה לגרושה ודלא כמרדכי פרק הכותב ע"ג דכתב בשם ראבי"ה דדוקא בגרושה הוי דינא הכי אבל באלמנה שבאה לגבות מן היתומים חולקין וע"ש במרדכי שהאריך בזה וע"ל סי' פ"ה ב"ח ואשה בנכסיה שהכניסה לו איזה מה קודם:

(ג) אבל המרדכי פסק שם ע"ג בשם מוהר"ם הלכה למעשה דמוציאין מידה ונותנין לב"ה וכן פסק מהרי"ו בתשובה סי' ל' וכתב שכן היה דן מהר"י מולין. וכתב עוד שם דאפילו למ"ד דאם תפסה לא מפקינן מינה ה"מ שהלוה בעלה ולא בא הממון לידה אבל אם היתה נושאת ונותנת בתוך הבית ובא הממון של הלואה לידה לכ"ע צריכה לשלם דלא גרע מערב עכ"ל. וכתב עוד ולכ"ע אם נתנו פקדון לידו ומת אין אשתו גובאת כתובה ממנו וכן הוא בכתבי מהרא"י סי' ר"ס וכתב דאם היה אומדנות שהוא פקדון כגון שלא היה אמוד או כה"ג צריכה להחזיר וע"ש בהגהות מיימוני דיש פי"ז הא דב"ח קודם לאשה היינו כשיש בידו שט"ח אבל אם אין בידו שטר יכולה היא לומר דילמא אינו חייב לך מיהו כתב מהרי"ו בתשובה הנ"ל ובשם הרא"ש והגהות מיימון והמרדכי דמלוה ע"פ הידוע הוי דינו כמלוה בשטר וקודם לאשה ועיין בזה בתשובת הרא"ש כלל ל"ו סי' ד' וה':

(ד) ובסי' ק' כתבתי שכן דעת הרשב"א דדין נצ"ב לכל דבר הוי כשאר חוב ועיין למטה בסי' זה:

(ה) ומשמע בגמרא דאין חילוק בין גרושה לאלמנה וכן הוא בהגהות אלפסי פרק הכותב בהדיא:

(ו) ומשמע מפירש"י בגמרא והביא ב"י לעיל דאפי' יש לה נצ"ב אפ"ה האשה נוטלת קרקע וב"ה המעות מאחר שצרפתן עם הכתובה על שיעבוד קרקע:

(ז) וכ"כ הר"ן פ' גט פשוט דף רמ"א ע"ב ודלא כמשמע בהגהות מרדכי דגיטין דף תרי"ז ע"ב דמשמע דמסתפק בדבר וע"ש כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ח סימן ב' ראובן היה חייב לשמעון ואח"כ נשא אשה ועשה לו א' מגיסיו שטר משכנתא על ביתו בשביל הנדוניא ונשאר השטר ביד הסופר ובעת מותו צוה לסופר וצוה להחזיר השטר לאשה ופסק דאין לב"ח כלום באלו הנכסים דאף אם נחשב הבית כאילו בא לידו לא חל עליהן השיעבוד מאחר שהוא נדונייתה דכמו שאין יכול למכור נדונייתה כך לא יכול לשעבדם כו':

(ח) ועיין בח"מ סימן קכ"ט. כתב ריב"ש סי' תפ"א אחד שנעשה ערב לאשה בכתובה וכתב כל זמן שיתבעוהו שניהם שחייב לשלם להם ומת בנו ואפ"ה אשתו גובאת כתובה ולא אמרינן הואיל וכתב לה כל זמן שיתבעו ואין כאן אלא היא לחוד לא תגבה וע"ש. כתב הגהות מרדכי דגיטין דף תרי"ז ע"ב אותן הנעשין ערבין לנדונית חתנים לא משתעבדי דהוי כמו ערב לאשה בכתובתה וכ"כ המרדכי סוף גט פשוט בשם רבי' יואל וראב"ן ושעשו מעשה בזה ופטרו הערב אמנם הרבי אליעזר ממי"ץ פליג וכן הוא בהגה"מ פי"ז דאישות וכ"כ בעל התרומות והביאן בח"מ סי' קכ"ט וכתב כדברי רבי' אליעזר ממי"ץ דחייב מיהו אם קודם שנשאה חזר ואמר לו אל תחייב עצמך אצלה בשביל ערבתי כי חוזרני בי מיד נפטר הערב ועיין בנ"י עכ"ל ב"י סי' קנ"ט ולכ"ע מיהא לא עדיף מערב דכתובה ובמקום דערב דכתובה משתעבד כגון בקנין או קבלן ערב דנדוניא נמי משתעבד וזה פשוט ולא כתבתי אלא להוציא מלבן של טועין ותולין עצמו במרדכי ואומרים שערב נדוניא בכל ענין פטור ואינו כן וכן הוא משמע במרדכי עצמו וע"ש: