שולחן ערוך אבן העזר עא א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך אבן העזר · עא · א · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: חלקת מחוקק בית שמואל ט"ז באר היטב פתחי תשובה באר הגולה

שולחן ערוך

חיב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפלו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם; ומשם ואילך, זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה, גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה, מכריזין עליו בצבור ואומרים: "פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו"; ואין כופין אותו לזונן. במה דברים אמורים, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי לתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו, משום צדקה, וזנין אותם עד שיגדלו.

הגה: ודוקא לענין מזונות הבנות, אבל לא כופין להשיא בנותיו; ואף על פי שמצוה לתן לבתו נדוניא ראויה, מכל מקום לא כיפינן לה, אלא מה שירצה יתן, רק שישיאן (הגהות מרדכי דקדושין, וכן כתב תא"ו נתיב כ"ב):

מפרשים

חלקת מחוקק

(א) חייב אדם לזון:    ויורדין לנכסיו אם אין רוצה לזון אותם ברצונו לא נתבאר אם די שנותן להם במזונות כל דהו או שצריך לזון אותם כשם שהוא זן את אשתו והם עולים עמה וע' בר"ן שכ' שמדין מזונות אמן נגעו בהם היה משמע קצת שצריך לזון אותם במזונות שנותן לאמם אבל להרא"ש בדין הבא על הפנויה ס"ס זה שאע"פ שאינו חייב במזונות שלה חייב הוא במזונות בנו הנולד ממנה משמע קצת שאין הבן נגרר אחר אמו וע' בסי' ע"ג ס"ו גבי כסות ה"ה מזונות ועיין לקמן סי' קי"ד ס"ז ועיין בתשו' הרב מהר"ם מלובלין סי' ע"ט אם חיוב זה נוהג ג"כ לאחר מיתה טוענין הקטנים שקודם חלוקה יתנו להם מזונות עד שש ואחר כך יחלוקו הנכסים בשוה:


(ב) אבל לא כופין להשיא בנותיו וכו':    הל' מגומג' והכוונה דאין כופין על פרנסה כמו שכופין על צדקה אבל כופין שיתן לה בעל ואם ימצא מי שיקח אותה ערומה הרשות בידו ואם לא ימצא מי שיקח אותה בחנם יתן לה פרנסה בצמצום כדי שיקח אותה מי שיהיה אבל מצוה הוא ליתן נדן הראוי כדי לזוגם להגון לה וכבר כתבתי מזה לעיל בסי' נ"ז:

בית שמואל

(א) חייב אדם לזון:    אפי' אינו אמוד וכ"כ בט"ז ואין זנין אותה לפי עשרו כמ"ש בסי' ע"ג לענין כסות, וחייב לזון אותם אפי' אם אמם מתה ולא כר"ן ואם האב מת והניח בנים קטנים וגדולים חולקים בשוה וא"צ לפרוע להם מזונות עד שיהיו בני שש כי חיוב זה לזון אותם עד שיהיו בני שש אינו מוטל אלא על אביהן כל ימי חייו ולא אחר מותו וע' תשו' מהר"מ מלובלין סי' ע"ט:


(ב) זנן כתקנת חכמים:    היינו כשאין להם ממון אבל אם יש להם ממון אין שום חיוב עליו וכ"כ ב"ח:


(ג) מוציאים ממנו כו' עד שיגדלו:    בדרישה הקשה למה כ' דחייב ליתן להם עד שיגדלו הא אפי' אחר שיגדלו חייב לזון אותם בתורת צדקה לא יהא אלא קרוב אחר וכמ"ש ביורה דעה סי' רכ"א ותירץ עד שיגדלו מסתמ' חייב לזון אותם כי עד שיגדלו מסתמ' אין בידם להתפרנס את עצמן אבל אחר שיגדלו אפשר שיתפרנסו את עצמן ממ"י וב"ח בק"א הביא דברי דרישה והקשה עליו ול"ד וע"ש וברי"ו משמע אחר שיגדלו חייב לזון אותם בתורת צדקה כשאר קרוביו אבל עד שיגדלו יש להם יתרון יותר משאר קרוביו וע' ביורה דעה שם מבואר דיורדים לנכסיו לגבות והיינו בפניו דוק' כן ה"נ דוק' בפניו יורדים לנכסיו ולגבות שלא בפניו יתב' בסמוך:


(ד) אבל לא כופין להשיא:    עיין בהג"מ מבואר דכופין אותו להשיאן אבל אין כופין אותו כמה נדוני' שיתן להן דאין חיוב עליו רק להשיאן ועישור נכסי' לא תקנו חז"ל כשהוא חי ובתשו' רש"ך ס"ב סי' קפ"א כתב דכופין לסיוע לנדן קרוביו וע' במהרי"ק שורש קמ"ח:


באר היטב

(א) ובנותיו:    אפילו אינו אמוד ואין זנין אותם לפי עשרו כמ"ש סימן ע"ג סעיף ו' לענין כסות. וחייב לזון אותם אפילו אם אמם מתה. ואם האב מת והניח בנים קטנים וגדולים חולקים בשוה וא"צ לפרוע להם מזונות עד שיהיה בני שש כי חיוב זה לזון אותם עד שיהי' בני שש אינו מוטל אלא על אביהן כל ימי חייו ולא אחר מותו. מהר"ם מלובלין סי' ע"ט. ומהריב"ל ח"ב סי' כ': ומהר"י ווייל בלקוטיו סי' י"א כתב היכא דאין לו לתינוק חייבין היורשים לזונו. האם אינה חייבת במזונות בניה הקטנים מהר"י ווייל שם.


(ב) חכמים:    היינו כשאין להם ממון אבל אם יש להם ממון אין שום חיוב עליו ב"ח ב"ש.


(ג) שיגדלו:    בדרישה הקשה למה עד שיגדלו הא אפי' אחר שיגדלו חייב לזון אותם בתורת צדקה לא יהא אלא קרוב אחר כמ"ש ביורה דעה סי' רנ"א עיין ב"ש בה"י וכנה"ג דף ל"ז ע"א סעיף ה'.


(ד) בנותיו:    הלשון מגומגם והכוונה דכופין אותו להשיאן אבל אין כופין אותו כמה נדוני' שיתן להם דאין עליו חיוב רק להשיאן ועישור נכסיו לא תקנו חז"ל כשהוא חי בתשובת רש"ך ח"ב סי' קפ"א כ' דכופין לסיוע לנדן קרוביו ועיין במהרי"ק שורש קמ"ח.







▲ חזור לראש