חלקת מחוקק על אבן העזר עא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר עא |

סעיף א[עריכה]


(א) חייב אדם לזון:    ויורדין לנכסיו אם אין רוצה לזון אותם ברצונו לא נתבאר אם די שנותן להם במזונות כל דהו או שצריך לזון אותם כשם שהוא זן את אשתו והם עולים עמה וע' בר"ן שכ' שמדין מזונות אמן נגעו בהם היה משמע קצת שצריך לזון אותם במזונות שנותן לאמם אבל להרא"ש בדין הבא על הפנויה ס"ס זה שאע"פ שאינו חייב במזונות שלה חייב הוא במזונות בנו הנולד ממנה משמע קצת שאין הבן נגרר אחר אמו וע' בסי' ע"ג ס"ו גבי כסות ה"ה מזונות ועיין לקמן סי' קי"ד ס"ז ועיין בתשו' הרב מהר"ם מלובלין סי' ע"ט אם חיוב זה נוהג ג"כ לאחר מיתה טוענין הקטנים שקודם חלוקה יתנו להם מזונות עד שש ואחר כך יחלוקו הנכסים בשוה:


(ב) אבל לא כופין להשיא בנותיו וכו':    הל' מגומג' והכוונה דאין כופין על פרנסה כמו שכופין על צדקה אבל כופין שיתן לה בעל ואם ימצא מי שיקח אותה ערומה הרשות בידו ואם לא ימצא מי שיקח אותה בחנם יתן לה פרנסה בצמצום כדי שיקח אותה מי שיהיה אבל מצוה הוא ליתן נדן הראוי כדי לזוגם להגון לה וכבר כתבתי מזה לעיל בסי' נ"ז:

סעיף ב[עריכה]


(ג) אבל מבני שש ומעלה:    לא ביאר בדבריו אם דוקא במי שאינו אמוד ואף על גב דגם בפניו אין יורדין לנכסיו רק מכלימין ומכריזין עליו ה"א דשלא בפניו עדיף טפי דמסתמא אמרי' אם הי' כאן לא הוי גרע מעוף טמא וכל זמן שלא נשמע בפי' שאינו רוצה לזון מחזקינן ליה בחזקת רחמן קמ"ל דלא יורדין לנכסיו אבל באמוד יורדין לנכסיו בתורת צדקה אף שלא בפניו אבל הרמב"ם כתב להדיא פ' י"ב מה"א אף על פי שהוא אמוד משום דבגמ' בכתובות דף ק"ז ע"א אמרו מי שהלך למד"ה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין לאשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר מאי ד"א רב חסדא אמר תכשיט רב יוסף אמר צדקה ולכ"ע צדקה לא ובתכשיט פליגי וכבר כתב הרמב"ם דאין נותנין לה תכשיט וכ"ש צדקה:


(ד) דודאי ניחא ליה בהכי:    התו' פ' נערה דף מ"ח בד"ה ולא שאני לך כתבו בשם ר"י דמיירי דקודם שהלך למד"ה היה ניזונים בניו ובנותיו משלו אפ"ה אין זנין אותם מנכסיו דאל"כ אף בנשתטה אין זנין בניו אם הוא לא היה מפרנסם וכן הוא בספר אגודה וכ"כ התו' דף ק"ז ע"א בשם ר' שמשון בד"ה מאי פסקה דמיירי דבניו היו סמוכין על שלחנו ואפ"ה אין זנין בניו הואיל ויצא לדעת ובמרדכי פרק נערה דף תקל"ט ע"ב כתב בתחלה מי שהלך למד"ה וכו' ב"ד זנין ומפרנסין לאשתו אבל לא לבניו פי' ר"י דההוא מוקמה לה בפ' בתרא בשלא היה משרה (ע"י אפטרופס) בניו ובנותיו מתחלה לזונם שאם היה משרה מתחלה בניו ובנותיו נותנין מנכסיו כיון דניחא ליה וכו' וי"מ דאדרבה דההיא מי שהלך למד"ה מתחלה היו סמוכים על שלחנו וכו' אפ"ה אין זנין והמעיין בתו' הנ"ל שהבאתי ובספר אגודה יראה שהוא ט"ס במרדכי ובתחלה צריך להיות י"מ כו' ולבסוף צ"ל פי' ר"י דאדרבה וכו' כמו שהוא בתו' וכמו שפי' ר' שמשון הנ"ל והרב העתיק בשם ר"י כפי אשר מצא בדברי המרדכי ולא שת לבו דדעת ר"י הוא להיפך במסקנא:


(ה) אם אמוד זנין אותו בכל ענין:    זה הוא דעת הר"ן אך הרב לא החליט דעתו ועיין שם בדף תפ"ו ובדף תפ"ז ועיין בכ"מ סוף הלכות נחלות:

סעיף ג[עריכה]


(ו) אפילו הן יתרין על שש:    מדסתם וכתב ולא התנה והוא שיהיה אמוד משמע שדעתו לפסוק דלא כהרמב"ם רק כהטור והר"ן שהסכימו בנשתטה שזנין אותם אף בלא אמוד דמסתמא ניחא ליה שיזונו אותם דהא מי שאינו זן אותם מגונה ביותר ודוקא בהלך למד"ה אין זנין אותם מפני שהיה לו לצוות:

סעיף ד[עריכה]


(ז) אם הוא מודה שהולד ממנו:    אבל אם אינו מודה אף על פי שהיא טוענ' ברי והוא טוען שמא גם אחרים באו עליך הא ק"ל מנה לי בידך והלה אמר איני יודע פטור דחזק' דממונא עדיף ואעפ"י שהיא נאמנ' להכשיר הולד אינה נאמנת להוציא ממון עיין בתשובת ריב"ש סי' מ"א: