תשובות ריב"ש/מא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · תשובות ריב"ש · מא· >>

תשובה מא[עריכה]

שאלת סרח סרחה והיא פנויה והרתה לזנונים, ובהיותה מחמשה חדשים יצא עליה קול שאותו הריון היה משמעון, וכששמעה הקול ההוא חקרה על הקול ההוא מאין יצא ומצאה ששתי נשים הוציאו אותו הקול. ותכף ביום ההוא הזמינה אותם לדין על שהוציאו הקול ההוא עליה, שאם אמת כדבריהן או יש להן שום אמתלא על זה ויבחנו דבריהן היא רוצה שיעשו בה משפטי נואפת כדין אשת איש גמורה עם היות שהיא פנויה. ואם בדו מלבם שקר עליה שיעשה להם כאשר זממו לעשות לה, שחלילה וחס לא הרתה ולא זנתה משמעון ולא מזולתו כי לא נסתה באלה ולא כך יצא טבעה בעולם.

ואז הב' נשים -- קפצה ונשבעה האחת מהן שלא שמעה הלעז ההוא אלא מחברתה האחרת, וגם האחרת קפצה ונשבעה שלא שמעה הלעז כי אם מחברתה. וכראות סרח שלא יצא הדבר כי אם מהשתי נשים וכל אחת הכחישה את חברתה בשבועה -- נתקררה דעתה והלכה לה. ומכל זה יש שטר כתוב וחתום כהלכתו. ובכל יום היתה סרח משיבה לכל שואלה אם היא מעוברת שלא היתה כי אם חולה מן הטחול ואגיי"נום.

וזה קרוב לד' חדשים עד עת לדתה תספור ירחים תמלא אז העיזה פניה ותאמר לשמעון בפני ב"ד שממנו היתה מעוברת. ואמרו לה הב"ד א"כ למה חפית עליו כל הזמן שעבר והיית מכחשת לכל העולם ועתה את מעיזה פניך בפנינו ובפניו שמשמעון הוא. ואם שמא יש לה שום אמתלא שהוא משמעון או אם לעולם ראה או ידע שום אדם בעולם שהיו דברים בינו לבינה. והשיבה כי יש לה עד אמצעי בינו לבינה. ואז שלחנו בעדו תכף והשבענוהו חפץ ביד והכחיש אותה בפניה ובפני ב"ד שמעולם לא שמע כזה ולא ראה ולא ידע שום דבר בין סרח לשמעון. וגם אמר שמעון לסרח בפני ב"ד והכחישה ואמר לה שחלילה וחס, ולולי שהיה יגור מפני פחד אויב ושמא ילך ולא ישוב לביתו הייתי אומר לך ממי את מעוברת. אינך בושה להשליך עלי תזנותיך.

זה תוכן הדברים והוייתן. ואתה הגביר עיינת בספר קדושה (בפ' ט"ו מהלכות אסורי ביאה) וכתוב שם:

"פנויה שזנתה ואמרה "בן זה לפלוני הוא", אם אותו פלוני כשר הרי הבן כשר ואינה נאמנת להיות זה בנו של פלוני. ויראה לי שחוששין לדבריה ויהיה הבן אסור בקרובות אותו פלוני מספק. ואם אותו פלוני ממזר אינה נאמנת להיות הבן ממזר ודאי על פיה כמו שבארנו אלא יהיה זה ספק ממזר".

ומצאת חלוף בנוסחאות כי בס"א מצאת שכתוב בהן "ונאמנת להיות בנו של פלוני". והכרעת משקול דעתך שהנוסח שכתוב בהן "ואינה נאמנת" היא הנכונה ממ"ש אח"כ "ויראה לי שחוששין לדבריה ויהיה הבן אסור וכו'" דהיינו משום דאיהי היא דהחזיקה עצמה לאותו פלוני, לא הוא. דומיא ד"האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה וכו'" (קידושין סה, א).

ובקשת ממני להודיעך אם הכרעת כהוגן ואם הוא כן מן הגמרא ומן הפוסקים ועל הכל לפירוש הר"ם ז"ל שאתם סומכין עליו בכל, ושיהיה הדין כן שעובר סרח כשר אע"פ שאינה נאמנת לומר [שהוא] בנו של שמעון ויהיה אסור בקרובותיו מספק :


תשובה:    מה שהכרעת בנוסחת הר"ם ז"ל יפה הכרעת וכן הוא בלי ספק וכן הוא בספרים שלנו והספרים שכתוב בהן "ונאמנת להיות זה בנו של פלוני" טעות סופר הוא. וכן מוכרע מעצמו מן הלשון וכן מוכרח מסוגיית הגמרא (בפרק קמא דכתובות יג:) דגבי מתני' שראוה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא דאפליגו בה רבן גמליאל ור' יהושע דר"ג אומר נאמנת ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי היא בחזקת שנבעלה לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה ובגמרא פליגי ר"י ור"א דר"א סבירא ליה דאף רבן גמליאל לא הכשיר אלא היא עצמה שלא תפסל לכהונה ונאמינה שלא נבעלה לפסול לה משום דאית לה חזקה דכשרות אבל בתה דהיינו העובר דלית לה חזקה דכשרות לא ורבי יוחנן ס"ל דלדברי המכשיר בה מכשיר בבתה דחזק' דידה מהניא גם לעובר ומקשי בגמרא לר"י מדתניא בברייתא בד"א בעדות אשה בגופה אבל בעדות אשה בבתה הולד שתוקי ומתרצינן דמאי שתוקי שמשתקין אותו מדין כהונה ר"ל שאם היה כהן אינו עובד עבודה שאינה נאמנת על העובר לומר שהוא כהן אלא שהוא כשר דלהא מלתא הוא דאית לה חזקה לא להחזיקו בכהן וכ"ש שהוא בן איש פלוני הרמוז אליו שאם היינו מאמינים אותה בשהוא בן האיש הזה והיה האיש ההוא כהן הרי מאמינים אותה בשהוא כהן ולזה מה ששנינו במשנה בן איש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל אומר נאמנת אין הכוונה אלא שהיא נאמנת שלא נבעלה לפסול לה אלא שהיא להחזיק לאמת דבריה אומרת מאיש פלוני וכהן הוא גם שפי' וכהן הוא מיוחס הוא ואינו פסול לה לא שיהיה כהן ממש וכ"ש לר"א דס"ל שאינה נאמנת לר"ג אלא על עצמה ולא על העובר כלל.

ומכל מקום קיימא לן כר"ג ואליבא דרבי יוחנן שנאמנת גם על העובר להכשירו ולומר שנבעלה לכשר לה דהכי איפסיקא הלכתא בהדיא בנמרא וקאי נמי כאבא שאול דתנן (בפ' י' יוחסין עד.) אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי ומפרש התם שבודקין את אמו ואי אמרה לכשר נבעלתי נאמנת ואיפסיקא התם בהדיא נמי הלכתא כאבא שאול ואפילו ברוב פסולין אצלה וזהו כפי מה שכתב כאן הר"ם ז"ל ואין מי שיחלוק עליו מן האחרונים ז"ל אמנם אמרי' בנמרא דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין אצלה ומפרשינן התם הא לכתחלה הא דיעבד ולכן הולד כשר אפילו ברוב פסולים אצלה שאם היינו פוסלין אותו מלבא בקהל הוה ליה בדיעבד אבל האש' שאין בה חשש אלא לינשא לכהונה אסורה לינשא לכהן אלא ברוב כשרים אצלה וכן פירש הרמב"ן ז"ל וכל שיש בעיר כותי א' או ממזר אחד איכא למיחש דילמא אזלא איהי לגביה והוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואין כאן רוב כשרין אצלה ועוד צריך להשיאה לכתחלה לכהונה שהיה שם רוב העיר כשרין ורוב סיעת העוברים כשרים כמ"ש בנמ' וכמ"ש זה לר"ם ז"ל (פ"יח מהל' איסורי ביאה) ע"ש:

אמנם בתביעת סרח עם שמעון לא הודעתני טענתייהו במאי? שאם היא תובעת ממנו הדברים שחייבה תורה למפתה -- אין בדבריה כלום, אפילו אם היתה בתולה, שהרי כיון שהיא גדולה ויצאתה מרשות אביה הרי כל אותו זכות הוא שלה וכיון שאפילו לפי דבריה שהיא מפותה ומדעתה ומרצונה נבעלה -- הרי מחלה על הכל. וזה המבואר בפרק אלו נערות (דף לח.) וכ"כ הר"ם במז"ל (פ"ב מהל' נערה בתולה) שהמפתה את הבוגרות פטור מכולם.

ואם היא תובעת משמעון שהולד הוא שלו ושיטפל בו ‏[1] לפי שחייב אדם לזון את בניו כשהן קטנים דהיינו עד בני שש כדאיתא (בשלהי פרק אע"פ סה:) --גם בזה אין ממש בדבריה. ואפי׳ אם נודע שבא עליה שמעון והיא טוענת ברי שהיא מעוברת ממנו, כיון שאין שמעון מודה ‏[2] לה בזה הרי אפשר שנתעברה מאחר, דכי היכא דמפקרה נפשה לגבי שמעון מפקרא נפשה לגבי אחריני כדאמרינן (יבמות סט, ב) בחד לישנא גבי ארוסה שעברה אע"ג דהתם לארוס היתרא ולאחדים אסורה, כ"ש הכא שהאיסור שוה לכל, וא"כ אע"פ שהיא טוענת ברי ושמעון שמא הא קיי"ל (כתובות יב, ב) דמנה לי בידך והלה אומר א"י פטור דחזקה דממונא עדיף, ואע"פ שהיא נאמנת להכשיר הולד אינה נאמנה להוציא ממון מחזקת שמעון. א"צ לומר בנדון זה ששמעון מכחיש אותה ואומר שמעולם לא בא עליה, שא"כ כל הזונות שתתעברנה תאמרנה שהם מעוברות מגדולי הארץ. ועוד דאפילו באשתו העומדת תחתיו ומשמשתו וילדה לו האמינה תורה לאב לומר זה אינו בני וממזר הוא דקיי"ל כר"י דאמר נאמן אדם לומר זה בני בכורי ואפילו אמר כן על תינוק בין הבנים כדאפסיקא הלכתא כותיה (בפ׳ יש נוחלין קכז:) וכשאומר על הקטן שהוא בכור הרי הגדולים ממזרים ואע"פ שהיו מוחזקין בהם שהם בניו התורה האמינתו מדכתיב "יכיר" -- יכירנו לאחרים. וכן פסקו הגאונים ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בזה הפרק בסמוך גבי ארוסה שעברה, וכ"כ עוד בסמוך וז"ל: אשת איש שהיתה מעוברת ואמרה עובר זה אינו מבעלי, אינה נאמנת לפוסלו והרי הבן בחזקת כשרות, שלא האמינה תורה אלא האב. אמר האב אינו בני, או שהיה בעלה במדינת הים, הרי זה בחזקת ממזר, עכ"ל. וכיון שכן, שמעון נאמן בטענתו ואין מזקיקין אותו לשבועת היסת, שהתורה האמינתו, גם שיש לשמעון קצת אמתלא במה שהעד שהיתה מביאה לסיועה הוא הכחיש אותה ונשבע ע"ז חפץ ביד, גם השטר שנעשה מתחלה מטענתה עם הב׳ נשים שהוציאו עליה את הקול שאמרה בפני ב"ד שלא הרתה ולא זנתה לא משמעון ולא מזולתו כל זה נעשה סניף לעזר שמעון, ואף כי אין בזה השטר הוכחה גמורה לפי שהיא אמרה כן לנקות עצמה ורצתה לכסות עונה, שאם הודת שהיא מעוברת ולא משמעון אז היה לשמעון ראיה משטר זה אבל עתה לא, והוי דומיא דמאי דאמרינן לא נתכוון זה אלא להשביח מקחו. וכן מי שאמר על מי שהיה משמשו כעבד וכשעבר על המכס אמר שהוא בנו אם אמר אחר כן שהוא עבדו ואינו בנו נאמן לפי שלא אמר שהוא בנו, אלא כדי לפטרו מן המכס (בבא בתרא קכז, ב), ה"נ איכא למימר הכי. וגם שנראה שלא היה השטר ההוא אלא שהב"ד כתבו וחתמו הטענות שבין סרח לשתי הנשים, אבל אם נעשה השטר לבקשת שמעון וברצון סרח, אז כיון שנתרצת שיעשה שטר לשמעון מהודאתה הרי הודאתה הודאה גמורה. ובין כך ובין כך א"צ שמעון לשטר זה כלל כמו שאמרתי למעלה, אלא אם כן תובעת סרח משמעון שכשבא עליה נדר לה איזה דבר באתננה שאז חייב שבועת היסת על תביעה זו ‏[3]. והשטר אם נעשה כהלכתו על הדרך שאמרתי פוטרו מן השבועה גם בתביעה זו.

וזהו מה שנראה לי בזה וחתמתי שמי אני הדורש שלומך ונאמן אהבתך יצחק ב"ר ששת זלה"ה :