יבמות סט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אעיברה לא תאכל בתרומה נחתך העובר במעיה תאכל היה כהן שבא על בת ישראל לא תאכל בתרומה עיברה לא תאכל ילדה תאכל נמצא כחו של בן גדול משל אב בהעבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע כיצד בת ישראל לכהן בת כהן לישראל וילדה הימנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן הרי זה עבד היתה אם אביו בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה בת כהן לישראל תאכל בתרומה גממזר פוסל ומאכיל כיצד בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה הימנו בת והלכה הבת ונישאת לעבד או לעובד כוכבים וילדה הימנו בן הרי זה ממזר היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל בתרומה בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה דכהן גדול פעמים שהוא פוסל כיצד בת כהן לישראל וילדה הימנו בת והלכה הבת וניסת לכהן וילדה הימנו בן ה"ז ראוי להיות כהן גדול עומד ומשמש על גבי המזבח מאכיל את אמו ופוסל אם אמו זאת אומרת לא כבני כ"ג שהוא פוסלני מן התרומה:
גמ' תנינא להא דת"ר השוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום:
כיצד היה ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה עיברה לא תאכל:
כיון דעיברה לא תאכל ליחוש שמא עיברה מי לא תנן מפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן אמר רבה בר רב הונא ליוחסין חששו לתרומה לא חששו ולתרומה לא חששו והתניא והרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד אלא אמר רבה בר רב הונא בנישואין חששו בזנות לא חששו ובנישואין מי חששו והתניא זבת כהן שנישאת לישראל ומת טובלת ואוכלת בתרומה לערב אמר רב חסדא חטובלת ואוכלת עד ארבעים דאי לא מיעברא הא לא מיעברא ואי מיעברא עד ארבעים מיא בעלמא היא אמר ליה אביי אי הכי אימא סיפא הוכר עוברה במעיה תהא מקולקלת למפרע מאי טמקולקלת עד ארבעים איתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי אמר רבא מסתברא מילתיה דרב דדיימא מעלמא אבל לא דיימא מעלמא בתרא דידיה שדינן ליה אמר רבא מנא אמינא לה דקתני ילדה תאכל היכי דמי אילימא דדיימא מעלמא ילדה אמאי תאכל אלא לאו מיניה דיימא ולא דיימא מעלמא ומה התם דלהאי איסורא ולהאי איסורא בתרא דידיה שדינן ליה הכא דלהאי איסורא ולהאי היתירא לא כל שכן א"ל אביי לעולם אימא לך כל היכא דדיימא מיניה אע"ג דלא דיימא מעלמא אמר רב הולד ממזר מ"ט דאמרינן מדאפקרא נפשה לגבי ארוס אפקרא נפשה לעלמא ומתני' שהיו שניהם חבושים בבית האסורין איכא דאמרי בבא עליה כ"ע לא פליגי דבתריה דידיה שדינן ליה והכי איתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר יהולד שתוקי אמר רבא מסתברא מילתיה דרב דלא דיימא מיניה ודיימא מעלמא
רש"י
[עריכה]
עיברה לא תאכל - כדילפינן לעיל (דף סז:) עובר פוסל דכתיב כנעוריה פרט למעוברת:
נחתך העובר במעיה תאכל - מיד וה"ה נמי אם ילדתו ומת:
עיברה לא תאכל - שהעובר אינו מאכיל את אמו ישראלית עד שיצא לאויר העולם כדכתיב (ויקרא כב) ויליד ביתו יאכלו ילוד מאכיל שאין ילוד אין מאכיל:
גדול משל אב - שהבועל לא יכול להאכילה מפני שלא בא עליה לשם קידושין ולאו קנינו הוא ובנו מאכילה:
העבד פוסל משום ביאה - אם בא על כהנת פסלה מן התרומה כדאמרינן בגמרא לעיל (דף סח:):
ואין פוסל משום זרע - אם יש לה זרע לבת כהן מישראל כשר שהוא עבד ומת בעלה ישראל ונשאר זה לא אמרינן הרי זרע יש לה מישראל ולא תשוב לתרומת אביה דעבד ודאי לאו זרע הוא ומפרש ואזיל היכי משכחת לה שיהא בן ישראל כשר עבד:
ונכבש על השפחה - נדחק ונדבק עליה לשון מכבש פריש"א (מכבש [כאן לא מדובר בכלי מסוים, אלא במונח "נכבש על השפחה", במקום "בא על השפחה"]) בלע"ז ולשון גנאי הוא:
הרי זה עבד - שולד שפחה כמוה דכתיב האשה וילדיה (שמות כא):
היתה אם אביו - בת כהן לישראל תאכל בתרומה אם מת אביו והוא קיים אע"ג דולד ולד בעלמא פסיל כדאמרן (לקמן דף ע.) זרע זרעה מנין כו' האי לא פסיל דהא לאו בתר אבוה אזיל ולאו זרעו הוא בת ישראל לכהן ומת בנה מכהן ובנו בן בנה קיים והוא עבד לא תאכל בתרומה דלאו זרע הוא:
כ"ג פעמים שהוא פוסל - את בת כהן מן התרומה משום זרעה מישראל:
מאכיל את אמו - לאחר מיתת אביו:
ופוסל את אם אמו - אפילו לאחר מיתת אמו דאי לאו הוא הוה הדרה אם אמו לתרומה דבי נשא לאחר מיתת בתה כדאמר ביש מותרות (לקמן ד' פז.) מת בנה מישראל תאכל בתרומה:
וזאת - האשה אומרת לא כבני כ"ג כלומר לא ירבו כמותו:
גמ' נשותיהן פטורות - אלמא אין קנין לשוטה:
כיון - דאי פשיטא לן דעיברה אמרינן לה לא תאכל אמאי קתני מתניתין ישראל הבא על בת כהן באונס ופיתוי תאכל ליחוש שמא עיברה:
מי לא תנן - בפ' ד' אחין גבי נשים שהוחלפו בשעת כניסתן לחופה מפרישין אותן מבעליהן ג' חדשים שמא מעוברת הן והולדות ממזרין ובעינן הבחנה בין ולד כשר לולד פסול אלמא לחדא ביאה חיישינן:
ליוחסין חששו - מעלה עשו ליוחסין לחוש לביאה אחת ולספק:
הרי זה גיטיך - כהן לבת ישראל:
אסורה לאכול בתרומה מיד - דכל שעתא אמרינן השתא מיית אלמא אסרי לה מספק:
אלא אמר רבה - לא תימא לתרומה לא חששו דודאי חיישינן לספיקא אלא תריץ לפירכא דלעיל הכי:
בנישואין - כגון שנתחלפו בכניסתן לחופה חששו לשמא נתעברו דהא לא הפכו:
אבל בזנות לא חששו - כדקיימא לן אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר הלכך ליכא ספק:
ומת - בעלה בו ביום:
טובלת - משום ביאה דכתיב ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע וגו' (ויקרא טו): יצירת הולד ארבעים יום:
תהא מקולקלת למפרע - לשלם תרומה שאכלה קרן וחומש דאשתכח דזרה הויא ואכלה תרומה בשוגג ואי כדקאמרת מאי מקולקלת הא ודאי כל מ' לאו זרה הויא:
עד מ' - אם אכלה לאחר מ' תהא מקולקלת למפרע עד יום ארבעים ומדמתרץ רב חסדא אוכלת עד ארבעים שמע מינה מת בעלה דקתני בברייתא הוי דמת בו ביום שנשאה דאי שהה אצלה זמן מרובה לאלתר אסורה דלמא מעוברת היא דהרי כבר ארבעים יום:
הולד ממזר - אע"פ ששניהם מודים שבא עליה חיישינן הואיל ופרוצה היא אחר נמי בא עליה ואיעברה מיניה:
שתוקי - ספק ממזר דהא מספקא לן אי מארוס הוא וכשר אי מאיניש אחרינא הוא הלכך ממזר ספק הוא:
מסתברא מילתיה דרב - דמשוי ליה ממזר ודאי:
דדיימא מעלמא - שחשודה מאחרים דליכא לאכשורי כשאר בני דומה שהם כשרים דהתם כיון דנשואה היא רוב בעילות הלך אחר הבעל אבל הכא לאו אורחיה למיבעל כולי האי בלא חופה:
דקתני במתני' ילדה - אנוסה ומפותה בת ישראל מכהן תאכל בתרומה משום בנה דמחזקינן ליה בכהן:
היכי דמי אי דדיימא - נמי מעלמא אמאי תאכל אלא לאו דדיימא מיניה לחודיה וקשדינן ליה אבתריה ואע"ג דלדידיה איסורא ככולי עלמא דגזרו על יחוד של פנויה וכל שכן ארוסה דלגבי ארוס היתר ולעלמא באיסורא ודאי היכא דדיימא מיניה לחודיה אמרינן בתריה שדינן ליה לולד:
בבא עליה כולי עלמא לא פליגי - היכא דמודה שבא עליה:
הולד ממזר - ודאי דבתר רובא דעלמא שדינן ליה ומאיניש אחרינא הוי:
תוספות
[עריכה]
ונשאת לעבד. תימה דלא קתני ונכבשה עם העבד כדקתני ונכבש עם השפחה דנישואין לא שייכי בה:
בזנות לא חששו. כדפי' בקונטרס דאשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר ושוטה נמי אע"פ שנשאת לו מתהפכת ואין רוצה להתעבר ממנו לפי שיראה שלא תוכל לסובלו כדאמרינן בפרק חרש (לקמן דף קיב: ושם) דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת:
רב אמר הולד ממזר כו'. בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עה.) מפרש פלוגתייהו בג' גווני: אמר ליה אביי לעולם אימא לך אע"ג דלא דיימא מעלמא אמר רב הולד ממזר. ולהאי לישנא הא דקאמר בפ"ק דכתובות (דף יג:) ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיניה והוא אמר אין מינאי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה ועוד האמר רב יהודה כו' לאביי דאית ליה הכא דלרב הולד ממזר אע"ג דלא דיימא מעלמא לא סגי התם בטעמא קמא בלא ועוד:
איכא דאמרי בבא עליה כ"ע לא פליגי כו'. פירוש היכא דלא דיימא מעלמא מודה אביי דאין הולד ממזר אלא הכי איתמר כו' ופליגי אביי ורבא בדיימא מיניה ודיימא מעלמא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק ז (עריכה)
מב א מיי' פ"ח מהל' תרומות הלכה י"ד:
מג ב מיי' פ"ו מהל' תרומות הלכה ט"ז, טור י"ד סי' שלא:
מד ג מיי' פ"ו מהל' תרומות הלכה י"ג והלכה יד:
מה ד מיי' פ"ו מהל' תרומות הלכה ט"ו:
מו ה מיי' פ"ו מהל' יבום הלכה ח', סמג עשין נא ועשה נב, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ב סעיף ט"ז:
מז ו מיי' פ"ט מהל' תרומות הלכה א', סמג לאוין רכח, טור י"ד סי' שלא:
מח ז ח ט מיי' פ"ח מהל' תרומות הלכה ג', טור י"ד שם:
מט י מיי' פט"ו מהל' איסורי ביאה הלכה י"ז, סמג לאוין קכה, טור ושו"ע אה"ע סי' ד' סעיף כ"ז:
ראשונים נוספים
טובלת ואוכלת בתרומה: פירש כגון שלא נתהפכה והטבילוה במטה, אבל אם עמדה כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה משום דפולטת שכבת זרע וטמאתה, וכדרבה דאמר רבה משמשת כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה אי אפשר לה שלא תפלוט כדאיתא בנדה בריש פרק יוצא דופן (מא, ב) ושם הארכתי יותר בס"ד.
רב אמר הולד ממזר: פירש רש"י ז"ל ודאי ממזר דבתר רובא דעלמא שדינן ליה. ותמהני דהא אסיקנא התם בפרק עשרה יוחסין (קדושין עה, א) מאי ממזר דקאמר רב לאו דמותר בממזרת אלא דאסור בבת ישראל, ושמואל אמר הולד שתוקי שבודקין את אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת ואף על גב דרוב פסולין אצלה.
איכא דאמרי בבא עליה כולי עלמא לא פליגי דבתר דידיה שדינן ליה וכו' אמר רבא מסתברא מלתיה דרב דלא דימא מיניה: כלומר ודימא מעלמא אבל דימא מיניה אף על גב דדימא נמי מעלמא בתר דידיה שדינן ליה. ומתשובתו של אביי אנו למדין דאמר לעולם אימא לך כל היכא דדימא מעלמא אף על גב דדימא מיניה אמר רב הולד ממזר, אלמא משמע דלרבה אף על גב דדימא נמי מעלמא קאמר אליבא דרב דהולד כשר. וקיימא לן כלישנא בתרא דרבה וכשמואל דאמר אף על גב דדימא מעלמא ולא דימא מיניה הולד שתוקי, שבודקין את אמו ואם אמרת מארוס נאמנת ואף על גב דקיימא לן כרב באיסורי הא אוקימנא בפרק עשרה יוחסין (שם) שמואל ואנן קיימא לן כרשב"ג כדאיתא בשלהי פ"ק דכתובות (יד, א) ואף על גב דרשב"ג רוב כשרין אצלה והכא רוב פסולין אצלה, הא תנן בפרק עשרה יוחסין (עד, א) אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי, ופסק רבא התם כוותיה, ודאבא שאול עדיפא מדרשב"ג דאפילו ברוב פסולין אצלה מכשר כדאיתא התם. הלכך הלכתא כותיה דשמואל, וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל (בפרקין סי' עג) ור"ח ז"ל שפסק כרב לא ידעתי טעם לדבריו.
עברה לא תאכל פי' דבעינן ושבה אל בית אביה בנעורי' וליכא:
וליחוש שמא עברה פי' בביאה זו דהא אשכחן דחיישי' לעיבור דביאה א' ואעפ"י שאין אשה מתעברת בביאה ראשונה אלא ע"י מיעוך הני מילי בבתולה אבל בבעולה חיישי' והכא ישראל הבא על בת כהן תאכל בתרומה סתמא קתני ואפי' כשהיא בעולה מכבר והיינו דלא פרכי' לה להא על מתני' דהאונס והמפתה דאיכא לאוקומי באונס ומפתה דקרא מיירי בבתולה ואינה מתעברת בביאה א' ומסתמא אינן עושות מיעוך דמאי דאצטריך ר' יוסי לומר כאנוס' ומפות' שאינן צריכות להמתין ג' חדשים משום דלא שכיחא היינו באנוס' ומפות' דבעולה ולא באנוסה ומפותה דקרא כנ"ל:
מי לא תנן מפרישי' אותן אלמא לחדא ביאה חייש פי' דאע"ג דאוקימנא כשבעלו ושנו התם כיון דבתוך היו ביאה ראשונה לא חשיב' ממנינא:
אמר רבא בר רב הונא ליוחסין חוששין לתרומה לא חששו פי' דגבי תרומה לא מפקי לה מחזקתה מפני ספק ולהכי פרכי' מדתנן הרי זה גיטך וכו' דפסלי ומפקי לה מחזקתה דאכילת תרומה מספק דשמא ימות וק"ל ואמאי לא פרכי' ממתני' דלעיל דקתני ספק בן ט' שנים ויום א' ואוקימנא לומר שפסלה מתרומת בית אביה על הספק ונ"ל דלא פריך מינה משום דדילמא מצי מידחי ליה דשאני התם שנבעלה לפסול לה וכיון שיש כאן פסול ודאי וביאה ודאית ואין הספק אלא על השני' לא מכשירין לה דהא ריע מחזקתה וכדאמרן בעלמא דכל היכא דודאי נגע לית ליה חזקה דהכשרה לענין טומאה וטהרה כדכתיב' במס' נדה בס"ד:
בנשואין חששו בזנות לא חששו כלומר היכי קאמינ' לך ביוחסין דהתם חששו לעיבור ביאה א' מפני שהיתה ביאה בזנות דאשה מזנה מתהפכת ואפי' לר' יהודה דאמר התם שמא לא נתהפכה יפה יפה חששא גדולה היא ולגבי יוחסין גזר אבל לא גזר בה לפסלה מן התרומה א"נ דברייתא הכא ר' יוסי היא:
ובנשואין מי חששו והא תנן בת כהן שנשאת לישראל ומת פי' אחר שנכנסה לחופה ונבעלה מת בו ביום טובלת ואוכלת בתרומה לערב פי' טובלת משום תשמיש כדכתיב בקרא בהדי':
ואמאי אוכלת לערב ניחוש שמא עיברה והעובר פוסל אותה ובדין הוא דמצי לשנויי ליה דהתם בבתולה ושלא בעל ושנה אלא דכיון דסתמא תנן לה ניחא ליה לתרוצי כדקא מתרץ. וא"ת ובר מהני נמי היאך אוכלת בתרומה לערב ניחוש לפליטת שכבת זרע דהא אמר רבא בפ' יוצא דופן משמשת כל שלשה ימים אסור' לאכול בתרומ' א"א לה שלא תפלוט וי"ל דהא מיירי כגון שלא נתהפכה כלל והטבילוהו במטה שאלו עמדה כלל אסורה היא עד שלשה ימים וכדאיתא התם ושם הארכתי בפרק ד':
מאי מקולקלת למפרע עד מ' יום פירוש שאם אכלה בתרומה לאחר מ' יום צריכה לשלם קרן וחומש על כל מה שאכלה לאחר מ' יום:
והא דתנן נחתך העובר במעי' תאכל פי' וה"ה ילדתו ומת כדפרש"י ז"ל אלא דתו השתא לא מיירי בלידה והא דתנן העבד פסול משום ביא' וכו' כולה מתני' פשוטה היא:
והא דתנן ממזר פוסל ומאכיל פירוש פוסל מן התרומה בבת כהן שנשאת לישראל וכדמפרש ואזיל וכללא דמילתא דבת כהן לישראל כל היכא דאיכא מיניה אפילו זרע זרעה ואפילו פסול אינה חוזרת לתרומת בית אביה כדדייקי בגמרא מדכתיב וזרע אין לה וכן לגבי בת ישראל לכהן כל שיש שם שום זרע ממנו ואפילו זרע זרעה ואוכלת בתרומה מחמתו ואפילו אותו זרע הוא ישראל או ממזר שאינו אוכל וכדאמרי' בריש פרקין והרי ממזר דאינו אוכל ומאכיל ומפרש ואזיל כיצד יהא הזרע ממזר והא דנקט והלכה הבת ונשאת לעכומ"ז או לעבד א"נ מצי למימ' שנשאת לממזר או לאחד מחייבי כריתות אלא דאיידי דקת' רישא הלך הבן ונכבשה השפחה דלא סגי בלאו הכי כדי שיהא הולד עבד נקט הכא הלכ' הבת ונשאת לעכומ"ז או עבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ומדלא אשכח אנפא דממזר פוסל ומאכיל אלא באם אמו שמעי' דחייבי כרת פוסלי' בביאתן דאי לא פסלי בביאתן משכח' לה ממזר פוסל ומאכיל את אמו כיצד בת כהן שבא עליה אחיה מאמה והוא ישר' וילדה לו בן שהוא ממזר פוסלה מן התרומה בת ישראל שבא עליה אחיה מאמה והוא כהן וילדה הימנו בן שהוא ממזר מאכילה ומדלא נקט הכי ש"מ דביאת אחיה פוסלתה מן התרומה וז"ב וכן כתב רש"י ז"ל:
אתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמ' הולד מממז' ושמואל אמר הולד שתוקי רש"י ז"ל פי' בכלה שמעת' דלרב הולד ממזר ודאי דבתר רובא דעלמא שדינן לה ולשמואל הולד ספק ממזר דמספקא לן אי מארוס הוא או מאיניש אחרינא ואגב שיטפי' הימנותי' למרן ז"ל דהא אסקינן בפ' י' יוחסי' דלרב דאמ' הולד ממזר לאו ממזר ודאי הוי אלא ספק ממזר ואסו' בממזרת ושתוקי דאמר שמואל בדוקי שבודקי' את אמו ואם נאמר לכשר נבעלתי נאמנ' ואע"ג דרוב פסולי' אצלה וכאבא שאול שהיה קורא לשתוקי בדוקי. אמר רבא מסתברא מילתיה דרב דדיימא מעלמא פירוש ואע"ג דדימיא מיניה נמי אכל לא דימא מעלמא בתר דידיה שדיא ליה:
מנא אמינ' לה דתנן ילדה תאכל פירוש מדתנן דבת ישראל שבא עליה כהן באונס או פיתוי וילדה אחרי כן תאכל בתרומ' בשביל בנה מכהן אלמא דההוא בן בתר בועל שדיא ליה:
היכי דמי וכו' אלא לאו דדימא מיניה פי' דדימא מיניה בלחוד דכיון דלאו דימא מעלמא נמי בתר דידי' שדיא ליה והא דאמרי' דהכא לדידיה התירא ולעלמא איסור' לאו דוקא דהא ודאי ארוסתו קוד' חופה אסורה לו היא מדרבנן ולוקה עליה אלא לגבי עלמא דאסור להם איסור תורה משום אשת איש קרי' להאי התירא. למימרא דיותר יש לתלות בזה שהוא התר מן התורה מלתלות בעלמא שהיא אסור להם מן התורה באשת איש ואי קשיא לן דלהאי לישנא אפילו בבא עליה אמרינן דפלוג רב ואלו בפרק קמא דכתובות אמרינן בההוא ארוס וארוסתו דהוא אמר מינאי והיא אמרה מיניה ואמרינן למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודו אלמא דכל היכא דתרוייהו מודו דמיניה הוא והכא פליגי רב יוסף התם ללישנא בתרא דהכא איתמר דאמרי' דהיכא דבא עליה כ"ע לא פליגי דבתר דידי' שדיא ליה ומיהו הר"ם ז"ל פי' שם דהוא אמר מינאי הוא ודאי שלא זזה ידה מתוך ידי אחר שבאתי עליה ולפירושו אתיא שפיר אפי' ללישנא קמא דהכא:
איכא דאמר בבא כ"ע ל"פ דהולד כשר פי' כיון שיש עדים שבא עליה או שהוא מודה ואעפ"י שאין הדבר נודע אם אחר כך חזר ובא עליה דכיון דאיכ' ודאי ביאה דיליה בתריה שדיא ליה ואפילו לרב:
כ"פ בארוסה שעברה פי' ואין כאן עדי ביאה דארוס וגם אין הארוס מודה הן שאינו בעיר או ששתק או שאינו זכור:
רב אמר הולד ספק ממזר ואפי' אמרה אמו לכשר נבעלתי אינה נאמנת ושמואל אמר הולד שתוקי שהוא בדוקי ונאמנת אמו לומר שהוא מארוסה:
אמר רבא מסתברא מילתי' דרב בדלא דימא מיניה פי' שאין רנון בעיר שמזנה עמו ולא דימא נמי מעלמא וכ"ש היכא דדימא מעלמא דדינא הוא דלא נשדי אבתריה ויהא ספק ממזר אבל היכא דדימא מיניה בתריה שדיא ליה פי' ואע"ג דדימא נמי מעלמא ותדע לך דהא אביי פליג ואמר לעולם א"ל כל היכא דדימ' מעלמ' אע"ג דדימא מעלמא קאמר דהולד ממזר:
אלמא אע"ג דדימא מעלמא הוה מכשר רבא אליבא דרב בדדימא מיניה ונסחי איכא דגרסי ליה בהדיא אשתכח דלרבא אליבא דרב כלה מילתא תליא בדימותא דארוס דאי דימא מיניה כשר ואע"ג דדימא מעלמא ואי לא דימא מיניה פסול' ואע"ג דלא דימא מעלמא ולענין פסק אנן כשמואל קי"ל דהא אוקימנא התם כאבא שאול דהי' קורא לשתוקי בדוקי ואפי' היכא דרוב פסולי' אצלה אי אמר' לכשר נבעלתי נאמנת. ופסק רבא הלכה כאבא שאול והיכא שנבדקה אמו או שהיא אלמת או שוטה הולד ספק ממזר אפי' לשמואל דלא מכשר ליה אלא בבדיק' אמו ואפי' כשהיא אומרת דמארוסה הוא אם הארוס מכחישה בבריא ואומר שלא בא עליה כלל אינו נאמן לפוסלה אבל נאמן הוא על הבן דהא בריא ובריא הוא והתורה האמינה האב על הבן לומ' שהוא ממזר מדכתיב את הבכור בן השנואה יכיר ואפילו בבנו המוחזק בכשרות גמור כ"ש בזו דאתרע ליה וכן כתב הרמב"ם ז"ל נמצאת למד דכל שהארוס טוען בבריא שאינו בנו הרי הוא ממזר גמור ואפילו האם מכשירתו וכל שכן בשותקת וכל שהאב אינו טוען כלום בבריא והאם אומרת בבריא שהוא ממנו הרי הוא כשר ואפילו הוה דימא מעלמא ולא דימא מיניה כלל כשמואל וכאב' שאול. שניהם שותקי' הולד ספק ממזר היא אומרת שהוא פסול והבעל שותק אין הולד ממזר ודאי על פיה שלא האמינתה תורה לפסול אלא להכשר המסייע לה חזקא דגופא הילכך הוי הולד ספק ממזר ומיהו ספק ממזר הוה והיכא שהבעל טוען בבריא שהוא והיא מכשירתו י"א שהולד ספק ממזר כיון דבריא ובריא הוא וי"א שאם הוא טוען שלא זזה ידה מתוך ידו הוא נאמן להכשירו דכיון שהאמינתה תור' לפוסלו כ"ש שנאמן להכשירו דאי' לאמו חזקה דכשרות והיא לא כל הימנה לפוסלו אפי' טוענת שהיתה שוגגת וכ"ש אם טוענת שהיתה מזידה שאינת נאמנה על עצמה וטעמא דמסתבר הוא:
מעתה שניהם שותקים ספק ממזר ואם הוא טוען בבריא שהוא כשר אעפ"י שהיא מכחישו כשר. ואם הוא טוענת בבריא שהיא כשר והוא שותק כשר הוא טוען בברי' שהוא ממזר הרי זה ממזר ואעפ"י שמכחישתו היא טוענת בבריא שהוא ממז' אינה נאמנ' ואע"פ שהו' שותק והולד ספק ממזר ומאי דאמרי' שהיא נאמנת להכשירו לא תימא ליוחסי' ואהכשירו בבת ישראל אלא לענין ירושה נמי דכיון דארוסה היא והיא טוענת בבריא דמיניה כודאי משוינן ליה ובתר ארוס דהוי התירא שדיא לה. וה"מ בארוסה או באשת איש אבל בפנויה שילדה ואמרה מפלוני הוא אעפ"י שנאמנ' עליו להכשירו ליוחסין מדשמואל ואבא שאול כשהוא שותק או שאינו יודע או שהוא במדינת הים אינו נאמן עליו ליורשה ואפי' היכא דבא עליה דימא מיניה דכשם שזינתה עמו כך אפשר שזינתה עם כשר דעלמא ואין הנאמנו' שלה באדם מסויים יותר מאחר אלא הנאמנות הוא שנבעלה לכשר לה משום חזקה דגופא כדאית' התם ואפי' בפלגש המיוחדת לו נמי אינו נאמן עליו וכן עיקר:
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק ז (עריכה)
מתניתין האונס והמפתה והשוטה לא פוסלות ולא מאכילות ואם אינן ראוין לבא בקהל ישראל הרי אלו פוסלת, כיצד הי' הבא על ב"כ תאכל בתרומה עיברה לא תאכל נחתך העובר במעי' תאכל, הי' כהן שבא על ב"י לא תאכל בתרומה עיברה לא תאכל, ילדה תאכל נמצא כחו של בן גדול משל אב. פי השוטה אפי' ע"י חופה וקידושין אינו פוסל ואינו מאכיל שאי קנינו קנין אפילו מדרבנן ואם אינן ראוין וכו' הרי אלו פסולין שנתחללה בביאת פסולה לה. הי' ישרלא שבא על בת כהן באונס או בפיתוי שלא לשם קידושין עיברה ל"ת שהעובר פוסל כדתנן לעיל, נחתך העובר במעי' תאכל וה"ה אם ילדתו ומת עוברה ל"ת כדכתיב ויליד ביתו ילוד מאכיל שאינו ילוד אינומאכיל נמצא כחו של בן גדול משל אב שהאב אינו מאכיל בביאתו ובנו מאכילה:
תנינא להא דת"ר שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום, פי' דוקא לחרשת וקטנה תיקנו רבנן קדושין אבל לשוטה ולקטן לא:
איתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו, רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי א"ר בבא כ"ע לא פליגי דבתריה דידה שדינן לי' והכי איתמר ארוסה שעיברה, פי' והארוס אור לא באתי עלי' והיא אומרת מארוסי נתעברתי ר"א הולד ממזר וש"א הולד שתוקי:
ומפרשי' מילתא דשמואל בקידושין מאי שתוקי בדוקי כדתנן א"ש הי' קורא לשתוקי בדוקי, פי' דבדקינן לי' לאימי' ואי אמרה לכשר נבעלת. נאמנת וה"נ כיון דאמרה מארוסי נתעברת נאמנה, ואמרי התם א"ר הל' כא"ש וכיון דקם שמואל כא"ש הל' כוותי', והכי מוכח נמי בפ"ק דכתובות. ור"ח ז"ל כתב הל' כרב באיסורי ואינו נ"ל דבפירוש מוכח התם דהל' כשמואל:
מתניתין העבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע. כיצד ב"י לכהן וב"כ לישראל וילדה ממנו בן והללך הבן ונכבשעל השפחה וילדה ממנו בן ה"ז עבד. היתה אם אביו בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה ב"כ לישראל תאכל בתרומה פ' העבד פסול בביאתו כדאמרי' אבל משום זרע אינו פוסל דלא זרע דבן מיקרי אלא דשפחה דכתיב האשה וילדי' תהי' לאדוני' ומ"ה תני נכבש דכובש זרעו להיות עבד:
מתניתין ממזר פוסל ומאכיל כיצד ב"י לכהן וב"כ לישראל וילדה ממנו בת והלכה הבת לישאת עבד ונשאת לנכרי ה"ז ממזר היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל בתרומה ב"כ לישראל ל"ת בתרומה:
לא כבני כ"ג פי' [לא] ירבו כמותו עוד. י"מ לא בבני בבי"ת פירוש אי אפשי בו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה