חידושי הרשב"א על הש"ס/יבמות/פרק ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.


דף סו עמוד א[עריכה]

ואלו הן עבדי צאן ברזל [וכו'] הואיל וחייב באחריותן יאכלו:    מכאן נראה דכל שלא שם וקבל עליו אחריות אין להם דין נכסי צאן ברזל אלא דין נכסי מלוג ואף על פי שהכניסתן לו וכתבן לה בכתובה דהא הכא הכניסה לו עבדי מלוג קתני. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ז מהלכות אישות (ה"א) ונראין לי דבריו מכאן. וכן משמע לי מן התוספתא דתניא בתוספתא (פ"ט ה"א) הכניסה לו עבדים בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים פירוש שהכניסתן שלא בדמים דאלמא כל שלא שמאן בדמים נכסי מלוג הן ונוטלתן כמות שהן. ואף על פי שרש"י פירש כאן (בד"ה הכניסה לו) נכסי מלוג שהכניסה לו ואינה כותבת עליו בכתובה ומשיירת לעצמה ע"כ. דברי הרמב"ם נראין לי עיקר דמסתמא כל שמכנסת לו כותב לה ועוד מכנסת אינה משיירת.

ועבדי מלוג אמאי לא יאכלו בתרומה להוי כקנינו שקנה קנין וכו':    ואי קשיא לך אמאי לא אקשינן מסיפא דמתניתין גופא דקתני בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אלו יאכלו. איכא למימר דאי מסיפא הוה אמינא שאני התם דאיהי קא אכלה והלכך עבדיה בשבילה נמי אכלה מחמתה, דכל שהיא אוכלת הרי היא ככהן עצמו ואוכלין עבדיה בשבילה דזכות הוא שזכתה לו תורה. אבל מהא דקתני קנינו שקנה קנין משמע ליה דכל שהוא קנינו של כהן אף על פי שאין קנין עצמו אוכל קנינו של קנין אוכל.

הכי גריס ר"ח ז"ל אשה שקנתה עבדים ועבדיה שקנו עבדים מנין:    ורש"י ז"ל גריס ועבדיו שקנו עבדים מנין. ופירש הוא ז"ל בשנתן להם אחר על מנת שאין לרבן רשות בהן. ואף גירסתו של ר"ח נראה שצריכין אנו לפרש כן דעבדיה שקנו עבדים נמי היינו עבדיה ואתיא כשמואל דאית ליה הכי בפרק בתרא (דנדרים פח, א) גבי המודר הנאה מחתנו אבל לרב דאמר התם מה שתרצה עשה קנה יתהון בעל לא אפשר לאוקמה להא דהכא בדהכין. ולפי מה שכתבתי בפרק קמא דקדושין (??, ?) גמ' עבד כנעני קונה עצמו כו' דאפילו לשמואל אין יד לעבד בלא רבו וקנה יתהון בעל ואפילו באומר על מנת שאין לרבך רשות בהן, הא לא מתוקמא לא כרב ולא כשמואל. אלא אפשר לפרש בדיהיב להו אחר מנה על מנת שלא יהא בהן וכו' אלא שיקנו בו עבדים שישמשום, אבל בירושלמי (בפרקין ה"א) משמע דכל כהאי גונא לא אכלי, דכיון דאין לרבו רשות בהן כלל בכל כי האי גוונא לא אכלי, דכלהו כי אכלו מכחו של כהן קא אכלי דגרסינן התם ר' יעקב בר אחא רבי הילא בשם ר' אלעזר בעבד שקנה עבדים על מנת שיהא לרבו רשות בהן היא מתניתא אבל בעבד שקנה עבדים על מנת שלא יהא לרבו רשותן בהן קנינו הוא. פירש קנינו של עבד בלחוד ולית ליה לכהן קנין כלל בגוייהו, הלכך לא אכלי. ואמר ר' יעקב בר אחא רב הונא בשם ר' אלעזר עבד שקנה עבדים על מנת שלא יהא לרבו רשות בהן ומת כל הקודם זכה בהן, והכא לאו קנין קנינו הוא, ולפי גירסא זו משמע דאיכא לאוקמה בדיהיב להו אחר מנה על מנת שישמשום להן ולכל מי שירצו, והם קנו אותן על מנת שישמשו האדון והוו להו כנכסי מלוג של אשתו שהגוף שלה והפירות לבעל. אלא דקשיא לי אם זו היא סברתו של ר' אלעזר דירושלמי, והא עבדי מלוג שלה לאחר מיתת הבעל אוכלים מחמתה אף על פי שאין ליורשין בהן כלום, הכא נמי בשקנו עבדים על מנת שאין לרבן רשות בהן מפני מה אין אוכלין מחמת העבדים ממש שאוכלין. ואפשר לי לומר דהתם שאני שאוכלת דכל שהיא אוכלת עבדיה אוכלין, וכדתניא בהדיא לקמן עבדי מלוג אוכלין כדרך שהיא אוכלת, אבל אלמנה וגרושה דמתניתין שהיא אינה אוכלת כלום אף הן אינן אוכלין, לפי שאינן אוכלין לא מחמתו ולא מחמתה וההיא דירושלמי אאלמנה וגרושה דמתניתין קאי כנ"ל.

ה"ג אלא מעתה בת ישראל שנשאת לכהן לא תאכל בתרומה שמא תאכל לאחר מיתה:    ומדידה קא מקשינן וכל שכן מעבדיה. ורש"י ז"ל גריס לא תאכל שמא תאכיל. והגירסא הראשונה מחוורת יותר, דאלו לגירסא זו מאי גזרה איהי לא אכלה מחמת מיתת בעלה לעבדיה תאכיל, אלא מאי אמרת דלמא איהי גופיה נגזור שמא תאכל ותאכיל, אם כן עיקר קושיא משמא תאכל היא הוא.

דף סו עמוד ב[עריכה]

וכל היכא דחייב באחריותן אוכלין בתרומה והתנן כהן ששכר פרה מישראל אף על פי שחייב במזונותיה לא יאכילנה כרשיני תרומה:    אלמא לא תאכל בתרומה אלא דידיה ממש אלמא [בכת"י: אלא] מדאכלי עבדי צאן ברזל שמע מינה דשלו הן ממש. תמיהא לי וכי לא אכלי בתרומה אלא עבדיו ממש שגופן שלו. והא תנן בת ישראל לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו ועבדי מלוג לאו שלו הן. וניחא לי דמעבדי צאן ברזל דאלמנה וגרושה בלחוד הוא דקא מייתי ראיה, דמהתם ודאי איכא למשמע דשלו ממש הן, דהא עבדי מלוג דגופן שלה אף על גב דמעשה ידיהן לבעל והוא חייב במזונותיהן אינן אוכלין, ואפילו הכי עבדי צאן ברזל אוכלין, אלמא שלו גמורין הן, דאי שלה כיון דאיהי לא אכלה אינהו לא אכלה. ואף על גב דבעל חייב באחריותן וחייב במזונותיהן, דהא כהן ששכר פרה מישראל כיון דפרה של זרה היא אף היא אינה אוכלת, ואף על פי שכהן חייב במזונותיה ובאחריותה כנ"ל.

הכי גריס רש"י ז"ל נהי נמי דמחייב בגנבה ואבדה באונסין ובכחישה ובפחיתת דמיה מי מיחייב:    אבל בנוסחי דוקאני עתיקי גרסי נהי נמי דמחייב באונסיה בכחישה ובפחיתות דמיה מי מחייב (וכן הוא גירסת הרי"ף) ואף על גב דשוכר לא מיחייב אלא או כשומר חנם או כשומר שכר (ב"מ פ, ב) הכא לא נחית לשוכר בלבד אלא אפילו לשואל ולומר דליכא לדמויי דין שומרים לנכסי צאן ברזל, דאפילו שואל שהוא הגדול שבשומרים לא מיחייב אלא באונסין ולא בכחישה ובפחיתות דמים, הלכך לאו דידיה היא ואין כהן מאכיל אותה כרשיני תרומה, דהכי קים להו לרבנן דהוא הדין לשואל. ומהכא דייק רבינו אלפסי ז"ל לנכסי צאן ברזל שהבעל חייב אפילו בכחישה ובפחיתות דמים. ובודאי הכי משמע דיתרות דמים לבעל וכדתנן אם הותירו הותירו לו. ואמרינן נמי בסמוך (סז, א) בהכניסה לו שני כלים באלף זוז והשביחו ועמדו באלפים אחד נוטלת משום כתובתה והשני נותנת דמים ונוטלתו. וכיון שכן הדין נותן שיהא באחריותו לפחיתות דמים. ועוד דלהכי קרינן לזו צאן ברזל לפי שהן באחריותו לגמרי וכדאיתא בפרק איזהו נשך (ב"מ ע, ב) ואיתא נמי בבכורות (טז, ב) אי דלא קביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה, אלמא לית להו האי שמא עד דמקבל עליה אונסא וזולא. ובתוספתא (ריש פרק ט) גרסינן הכניסה לו עבדים הכניסתן בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים. כלומר, אם הכניסן בשומא של דמים נוטלתן בדמים בין שהשביחו או שהכסיפו השביחו והכסיפו לבעל, ואם לא הכניסתן בדמים אלא סתם נוטלתן כמות שהן אם השביחו השביחו לה ואם הכסיפו הכסיפו לה. ור"ח ז"ל כתב על שמשמשין כעין מלאכתן הראשונה אף על פי שפחתו בדמים אין הבעל חייב באחריותן אלא נוטלתן כמות שהן והראשון עיקר.

מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר בעל מוציא מיד הלקוחות:    פירש רש"י ז"ל מכרו שניהם או זה או זה הבעל מוציא מיד הלקוחות, לא מיבעיא אם מכר הוא בלא דעתה ומת או שגרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות, אלא אפילו מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות בחייה ונמצאת מכירתו בטלה. והא דכתב הוא ז"ל ומתה היא לאו דוקא אלא לרבותא נקט הכי לומר שאף על פי שנתרוקן כל הזכות לו, כיון שבשעת המכר לא היתה מכירה ודאית הרי זה מכר בטל לשעתו כמוכר דבר שאינו שלו. נמצא לפי דבריו שהבעל מבטל לכשירצה והאשה אינה יכולה לבטל אלא משעה שתבא לגבות. וזה דחוק מאד יציבא בארעא וגיורי בשמי שמיא, הוא מבטל מיד מחמת זכותה והיא אינה יכולה לבטל עד שעת גוביינא. ויש מפרשים (עיין במיוחס לתוס' חד מקמאי וברמב"ן) מכרו שניהם ממש כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דקתני (גיטין נה, ב) מקחו בטל, וקא משמע לן שאף על פי שמכרו לפרנסת עצמן או לפרנסת בתם יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי, וכל אחד מהן יכול להוציא מעתה מיד הלקוחות, הוא לפי שמכר דבר שאינו שלו, והיא לפי שהיא כאלו לא מכרה אותו כלל דמשום נחת רוח הבעל הוא שמכרתו. והביאו סיוע קצת מדקתני רישא ורצה הבעל למכור לא ימכור, ואמרינן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות פא, ב) כל היכא דאמור רבנן לא ליזבון אף על גב דזבין לא הו זביניה זביני. ואף על גב דלאו מסקנא היא התם בההיא, מכל מקום כיון דקתני הכא לא ימכרו ותניא עלה הבעל מוציא מיד הלקוחות משמע שהמכר בטל בו מיד. ועוד ראיה לדבר שהרי אמרו שם (פב, א) ביבם בין ביבם ואחר כך חילק בין חילק ואחר כך יבם לא עשה ולא כלום, וטעמא דמלתא משום דכיון ששעבודה על נכסי בעלה הראשון בלבד עשאום לנכסיו כאלו גבאתן היא בכתובתה והכניסתן ליבם ומעכבן בכולהו דלמא משתדפי הני דמייחדי לה, אף על גב דאמרינן (שם צה, ב) אשתדיף בני חרי טרפא ממשעבדי אמרה איני רוצה לטרוח לבית דין, וכן פירש רש"י שם (פא, א ד"ה מגרשה בגט) וכיון שכן אף בנכסי צאן ברזל לרב יהודה דאמר הדין עמה ועל אותן נכסין היא סומכת מכרה בטל מעכשיו. ואיכא מאן דאמר (רבינו יונה) שהמכר בטל בין בנכסי צאן ברזל בין באפותיקי מפורש שייחד לה לכתובתה דאף שבח בית אביה נזכר עליו. ויש מי שאומר (רמב"ן) דדוקא בנכסי צאן ברזל אבל באפותיקי מפורש אין המכר בטל עד שתבא לגבות ממנו וכבר הארכתי בזה בפרק השולח (גיטין מא, א ד"ה תניא) בס"ד. והדין הזה אפילו במטלטלין כדאיתא בסמוך (סז, א) הכניסה לו שני כלים באלף זוז כו', דאלמא אף בכלים כן, והרמב"ם ז"ל שכתב (בהלכות אישות פכ"ב הט"ז) דמכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אף על פי שאינו רשאי אם מכר ממכרו קיים לא נראו דבריו. ובירושלמי (כתובות פ"ו ה"ג) גרסינן שמו דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כליה ולפחות חומש, ואם איתא דבדיעבד ממכרו מכר משום דלכתחלה לא ימכור לא תקנו חכמים לפחות חומש.

כיון דאלו מגניב יורשין חייבין לשלומי כו':    קשיא לי מאי קא יהיב טעמא משום דאלו מגניב יורשין חייבין לשלומי דכדידיה דמי, והא שוכר חייב בגנבה ושואל שחייב אפילו באונסין ואפילו הכי לאו דידהו נינהו וכדאמרינן לעיל. ונראה לי דהכי קאמר ודאי מחוסר גוביינא הן, ותדע לך דאי לא מיד שמת הבעל קיימי ברשותה כנכסי מלוג ואלו מגניב ברשותה קיימי, אלא ודאי כיון דאלו מגניב יורשין בעו לשלומי ברשותייהו קיימי עד שתגבה, וכל דמחסרי גוביינא דידהו נינהו ואין לה בהן אלא שעבוד כנ"ל.

רבא לטעמיה דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד:    פירוש והשתא דאתית להכי ברייתא דיוצאין בשן ועין לאיש לא הויא סיעתיה דר' אמי, משום דכיון דמחוסר גוביינא מיהא שחרור מפקיעו מידי שעבוד. אבל לאשה אינן יוצאין דהא אפילו עבדי מלוג אינן יוצאין לה משום תקנת אושא. והכי נמי איתא בירושלמי (דפרקין ה"א) אמר ר' יודן קל הוא בשחרור כהדא דתני העושה עבדו אפותיקי מכרו אינו מכור שחררו משוחרר. ואי קשיא לך לדרבא הוא דאמר ליה לרב נחמן והא תניא כותיה דרב אמי. איכא למימר דלדבריו דרב נחמן הוא דקאמר ליה לדידך דאמרת דתניא כותיה דר' אמי מאי טעמא קא פסקת כרב יהודה. ולעיל ה"ג יתיב רבה ורב יוסף בשלהי פרקי דרב נחמן ויתיב וקאמר, כלומר ויתיב רב נחמן וקאמר. ואם תאמר רב נחמן גופיה היכי סייעה מברייתא לר' אמי מי לימא פליג אדרבא דאמר שחרור מפקיע מידי שעבוד. יש לומר דסבירא ליה לרב נחמן דאם איתא דהדין עמה לא היו יוצאין לא איש ולא אשה כעבדי מלוג. ולא דמי לעשה עבדו אפותיקי, דהתם דדידיה הוה ואי בעי לסלוקי בזוזי מצי לסלק ליה שחרור נמי מפקיע ליה מידי שעבוד, אבל עבדי צאן ברזל דדידה הוי ואי בעי בעל גופיה לסלקה בזוזי היכי דגרשה לא מצי מסלק לה, אף שחרור נמי לא מפקע ליה כנ"ל. אלא שלאותה גירסא דגרסי ויתיב וקאמר קשיא לי שאם כן למה לי דאמר דרבה ורב יוסף הוו בפרקי, ואין דרך התלמוד לומר כן אלא במקום שחולקין עליו, או שהם היו האומרים, אבל כאן דרב נחמן הוא דאמר כן, והם לא נחלקו עליו ולא אמרי לו דבר, למה אמר שהם היו שם. ושמא אמר כן לומר שלא נחלקו עליו בכלום. ואין זו שיטה בתלמוד. ובספרים גרסי' ויתבי וקאמרי כלומר רבה ורב יוסף הם שאמרו כך ורב קבל מהם.

דף סז עמוד א[עריכה]

הניח בנים והניחה מעוברת עבדי מלוג אוכלין כדרך שהיא אוכלת עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי:    פירש רש"י ז"ל שיש לו חלק ואית ליה זכיה ולא ידעינן אי מתרמי לחלקו ע"כ. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו ז"ל, דאפילו לא יבא כלום לחלקו תיפוק ליה משום דעכשיו מיהא יש לו חלק בו והוה ליה כעבד ולזר חלק בו שאינו אוכל משום חלקו של זר. ועוד דאפילו לא יבא לחלקו, מכל מקום קודם שחלקו חלק היה לו בו ובדאורייתא אין בריה, אלא אם כן יסבור רבינו ז"ל דיש ברירה אפילו בדאורייתא כנ"ל.

וליתא לדברי יוסי (הזעצער: או שצריך לומר במקום לדברי לדרבי או שצריך להוסיף לדברי רבי.) דהא קיימא לן דאין זכיה לעובר כדאמרינן בריש פרק מי שמת (ב"ב קמא, ב) המזכה לעובר לא זכה. ואף על גב דאמר אביי התם ירושה הבאה מאליה שאני גבי גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו, אנן כרבא סבירא לן דלא משני ליה הכי אלא משום דמרפיא בידייהו, הא לאו הכי קנו כדאיתא התם. דאלמא לרבא אי לאו הכי קנו וירושה כזכיה בעלמא היא. והלכך כיון דקיימא לן דהמזכה לעובר לא קנה אף בירושה הבא מאליה נמי כך. וכולה סוגיא דהתם מוכחא הכי.

והראב"ד (הלכות תרומות פ"ח ה"ד) כתב כיון דקיימא לן המזכה לעובר שלו קנה, משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כדאמר ר' יוחנן התם בפרק מי שמת (קמב, ב) כל שכן בירושה הבאה מאליה. והרמב"ן נר"ו (בד"ה מאי) השיב עליו שאין אותו הדין אלא תקנה דוקא בשכיב מרע ולא שזוכה מעכשיו אלא לכשיולד זוכה כעין ירושה כדי שלא תטרף דעתו עליו ואין כן בבריא, הלכך אין ראיה ממנו לדין תורה (עיין רא"ש סי' ד' ומאירי).

דף סז עמוד ב[עריכה]

הא דאתינן לאוקומי טעמיה דרשב"י כדרב נחמן ב"ד מעמידין להן אפוטרופוס:    לכאורה הוה משמע דדין אפוטרופין לחלוק אפילו מידי דאית ביה דינא דגוד או אגוד כעבדים. וליתא דדלמא הכא כשבוררין לחלק העובר קרקע כנגד עבדים, ועל דרך מה שאמרו בפרק (השולח) [צ"ל הניזקין] (גיטין נב, ב) מוכרין עבדים ולוקחין להן קרקע. ואי נמי הכא משום תקנתו של עובר דלא ליתכחיש עבדיה. וכבר הארכתי בזה בקדושין ריש פרק ובגיטין ריש פרק השולח (לג, ב ד"ה ורבא).

כגון דאיכא בן בהדה דהא בת כו' דאי האי דמעברא בן הוא לא עדיף מהאי דקאי אבראי:    תמיהא לי דאין הכי נמי דעדיף מהאי דקאי אבראי לאסור, דאלו האי דקאי אבראי מאכיל מדינא דאורייתא אבל האי דמיעברא אי זכר הוא יש לו זכיה מדאורייתא, לדידיה דיש זכיה מדאורייתא לעובר, וכל שכן בירושה הבא מאליה. ואף על גב דליכא אלא נכסים מעוטין שורת הדין לאו דבנות הוו אלא מן התקנה, והיאך אתיא תקנתא דרבנן ומפקא מאיסור תרומה לזרים דאורייתא. ואפשר לי לומר דמאן דמוקי לה בהכי סבירא ליה כרב חסדא דאמר בפרק האשה רבה (להלן צ, ב) דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, ומפקינן תרומה לחולין ומשום תקנת העבדים ותקנת היורשין כי היכי דלא ליתכחיש וצ"ע.

מדמקשינן הכא והא קיימא לן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו:    משמע דאפילו קדמו הבנות וגבו הנכסים בב"ד, אם עמדו הבנים וקדמו קודם שאכלום הבנות ומכרו מה שמכרו מכרו, ואין קדימת גביית הבנות מעכבת. דאי לא לוקמה דמגבית להו העבידם ותו לא מצו יתומים למכור. וכבר כתבתי כן בריש פרק מי שמת (בבא בתרא קמ, א ד"ה מועטין) בשם רבינו יצחק הזקן ז"ל. ויש דוחקים‏[1] דאי אפשר להגבותן כולן לנקבות הילודות משום מזונות העובר דשמא נקבה היא. והראשון נראה עיקר ושם הארכתי יותר בס"ד.

קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין כספו דאחיו הוא:    כתבתיה במסכת כתובות בפרק אף על פי במשנת עשתה ששה חדשים בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם (?במתניתין? הציון לא ברור) בס"ד.

דף סח עמוד א[עריכה]

הא דאמרינן כי תהיה אמר רחמנא והא קניא בהאי הויה:    לאו דוקא נקט כי תהיה, דהא כי תהיה מוקמינן בסמוך לנבעלה לפסולה לה. ונשאת לישראל דלא אכלה נפקא לן מושבה אל בית אביה כדאיתא בסמוך אלא משום דפשטיה דקרא משתמע הכי לא דק. והרבה כיוצא בו בתלמוד דלקמן (פט, א) אמרי לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול, כלומר לכהונה דכתיב בנים אשר יולדו להם דור שלישי כו', ועיקר דרשא מכי אם בתולה מעמיו יקח אשה, בתולה הבא מב' עממין כדאיתא בפרק הערל (עז, ב) ובסנהדרין (לד, ב) דאמרינן נגעים דביום מנא לן דכתיב וביום הראות, והא דרשא דאביי הוא אבל רבא דייק לה במסכת מועד קטן (ח, א) מדכתיב כנגע נראה לי לי ולא לאורי. וכן בפרק קמא דמגילה (כ, א) אין מוהלין אלא ביום דכתיב וביום השמיני ובמסכת שבת (קלב, א) מפיק מביום השמיני ואפילו בשבת ובלילה נפקא לן מבן שמונת ימים.

מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה:    מסתברא לי דהכא לישנא קייטא נקט והכי קאמר, למאן דאמר אין זונה מחייבי לאוין מנא לן דמפסלא, אבל לדברי חכמים דאמרינן לעיל בפרק הבא על יבמתו (סא, א) דגיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות הויא זונה, וכל שכן לר' מתיא בן חרש דאמר (סא, ב) אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה, הכא פשיטא דפסולה משום דהויא לה זונה, וזונה בהדיא כתיבא, אלא לר' אליעזר דאמר (שם) אין זונה אלא כשמה כלומר טועה מתחת בעלה, לדידיה הוא דקא בעי וכאלו אמרו תינח לרבנן דהויא לה זונה אלא לר' אלעזר מנא לן. והיינו דאיבעיא לן בסמוך אשכחן לתרומה לכהונה מנא לן. ולכהונה קרא למה לן תיפוק ליה משום זונה, אלא על כרחין אליבא דמאן דאמר לא הויא זונה קא בעי כנ"ל. וליכא למימר דהכא לתרומה קא בעי וכאלו אמר זונה דאיפסילא לתרומה מנא לן, דאם כן מאי קאמר בתר הכי אשכחן לתרומה ולכהונא מנא לן אלא ודאי כדפרישית. יש לומר דהכא כשנבעלו באונס קאמר ולכולי עלמא וכרבה דאמר לעיל בפרק הבא על יבמתו (נו, ב) דכל שבאונס לאו זונה היא וזה עיקר‏[2].


דף סט עמוד א[עריכה]

ומאי כי תהיה כי תבעל:    הכי נמי לישנא קייטא הוא, דהא לרבי סימאי (לעיל מט, א) אליבא דר' עקיבא דאמר דמודה ר' עקיבא בחייבי לאוין דלאו דשאר, מצי מוקי לה בחייבי לאוין דלאו דשאר, אי נמי בחייבי עשה וקרא דכי תהיה הויה דקדושין קאמר, אלא דהכי קאמר תינח לר' סימאי לר' ישבב מאי איכא למימר.

לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול:    כלומר אפילו לכהונה דכתיב בנים אשר יולדו כו'. ולאו דוקא מהכא נפקא אלא מבתולה מעמיו כדאיתא בפרק הערל (עז, ב). ואק"ל תינח לר' יוחנן דאמר לקמן בפרק הערל דמצרי שני שבא על ישראלית והוליד ממנה בת שכשרה לכהונה מתרץ לה להא פלוגתא הכין, אלא לריש לקיש דפסיל לה לכהונה במאי פליגי. איכא למימר דריש לקיש מתרץ לה הכי, תנא קמא סבר כל שביאתו בעבירה פוסל, ור' יוסי סבר כל שזרעו כפגום שבהם ככהן גדול באלמנה פוסל, לאפקי מצרי שני שזרעו כשר לקהל ואינו כפגום. ולר' יוסי הוא הדין לעמוני ומואבי שפוסל, שהרי מקצת זרעו כמוהו דהיינו זכריו, ואתא רשב"ג למימר כל שהוא ככהן גדול באלמנה שכל זרעו פסול פוסל לאפוקי עמוני ומואבי שאין כל זרעו הולך אחר הפגום, שבנותיהן כשרות ומותרות לקהל, לפיכך אינה פוסלת לכהונה.

דף סט עמוד ב[עריכה]

טובלת ואוכלת בתרומה:    פירש כגון שלא נתהפכה והטבילוה במטה, אבל אם עמדה כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה משום דפולטת שכבת זרע וטמאתה, וכדרבה דאמר רבה משמשת כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה אי אפשר לה שלא תפלוט כדאיתא בנדה בריש פרק יוצא דופן (מא, ב) ושם הארכתי יותר בס"ד.

רב אמר הולד ממזר:    פירש רש"י ז"ל ודאי ממזר דבתר רובא דעלמא שדינן ליה. ותמהני דהא אסיקנא התם בפרק עשרה יוחסין (קדושין עה, א) מאי ממזר דקאמר רב לאו דמותר בממזרת אלא דאסור בבת ישראל, ושמואל אמר הולד שתוקי שבודקין את אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת ואף על גב דרוב פסולין אצלה.

איכא דאמרי בבא עליה כולי עלמא לא פליגי דבתר דידיה שדינן ליה וכו' אמר רבא מסתברא מלתיה דרב דלא דימא מיניה:    כלומר ודימא מעלמא אבל דימא מיניה אף על גב דדימא נמי מעלמא בתר דידיה שדינן ליה. ומתשובתו של אביי אנו למדין דאמר לעולם אימא לך כל היכא דדימא מעלמא אף על גב דדימא מיניה אמר רב הולד ממזר, אלמא משמע דלרבה אף על גב דדימא נמי מעלמא קאמר אליבא דרב דהולד כשר. וקיימא לן כלישנא בתרא דרבה וכשמואל דאמר אף על גב דדימא מעלמא ולא דימא מיניה הולד שתוקי, שבודקין את אמו ואם אמרת מארוס נאמנת ואף על גב דקיימא לן כרב באיסורי הא אוקימנא בפרק עשרה יוחסין (שם) שמואל ואנן קיימא לן כרשב"ג כדאיתא בשלהי פ"ק דכתובות (יד, א) ואף על גב דרשב"ג רוב כשרין אצלה והכא רוב פסולין אצלה, הא תנן בפרק עשרה יוחסין (עד, א) אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי, ופסק רבא התם כוותיה, ודאבא שאול עדיפא מדרשב"ג דאפילו ברוב פסולין אצלה מכשר כדאיתא התם. הלכך הלכתא כותיה דשמואל, וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל (בפרקין סי' עג) ור"ח ז"ל שפסק כרב לא ידעתי טעם לדבריו.



  1. ^ (רמב"ן ב"ב שם ד"ה פי')
  2. ^ (עיין להלן ע, א ד"ה פצוע דכא וצ"ע)