חידושי הרשב"א על הש"ס/יבמות/פרק טו
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מתניתין. באה ואמרה מת בעלי נאמנת: גרסינן בירושלמי כמה דתימר תמן (כתובות פ"ב מ"ה) אם יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת, ואמר אף הכא כן, שנייא בעדי מיתה מאחר שאלו בא הוא מכחיש.
תנא שלום בינו לבינה משום דקא בעי למיתני קטטה בינו לבינה: כלומר שלום בינו לבינה דקתני לאו דוקא שנתברר שהיה שלום בינו לבינה, אלא אפילו סתמא נמי כשלום בינו לבינה, ולא אצטריך למיתני תנא שלום בינו לבינה אלא משום דקא בעי למיתני קטטה בינו לבינה. וכן נמי שלום בעולם הוא הדין לסתם, אלא משום דקבעי למתני קטטה בעולם, וסיפא דוקא רישא לאו דוקא. ואם תאמר והא אצטריך שלום בינו לבינה לאשמועינן דאף על גב דאיכא שלום בינו לבינה לא אמרינן נטרא וחזיא כדאיתא בסמוך יש לומר ההוא מסיפא נפקא דקתני שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם.
אמר רבה רעבון גרוע ממלחמה דאלו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואלו רעבון עד דאמר מת וקברתיו לא מהימנא: מסתברא דהכי פירושו במלחמה כי אמרה מת על מטתו, כלומר אפילו אמרה ירד במלחמה והוכה ושב ומת על מטתו אפילו הכי מהימנא, דבכי הא לא אמרה בדדמי דכיון דאמרה מת על מטתו לא חיישינן דמשקרא, דלעולם לא מחזקינן דמשקרא, אלא דזמנין דטעיא ואמרה בדדמי. וכי תימא מכיון דחזיא ליה דמחו ליה בגירא או ברומחא שבקא ליה ואמרה בדדמי כדאמרינן ברעבון, לא היא, דבמלחמה משום דמסתפיה ערקא שבקא ליה וכיון דחזיתיה דאימחאי ברומחא סברה דמית ליה. וכן נמי ברעבון מחמת פחד רעבון שבקא ליה ואמרה בדדמי כההיא איתתא דאתיא לקמיה דרבא. אבל בשב מן המלחמה לא שבקא ליה עד דחזיא דמית. והיינו דאמרינן בסמוך נפלו עלינו לסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת משום דאשה כלי זיינה עליה ואינה יראה מן הלסטים ואינה מנחת אותו עד שתדע אם מת אם לאו וכן פירש רש"י ז"ל. ועל כרחין אית לן למימר הכי, דאי לא אשה היכי מהימנא דלמא שבקא ליה גוסס וסברה דגוסס לא חיי ואמרה בדדמי, אלא דכל שאינה יראה מחמת מיתה לא שבקא ליה ולא אמרה בדדמי. ואין צריך לומר בדאמרה לא ירד במלחמה אלא על מטתו מת בחליו כנ"ל, ואין נראה כן מדברי הרמב"ם שהוא ז"ל כתב (פי"ג מהל' גירושין ה"ב) דכל שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת וז"ל אינה נאמנת אפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו אבל אם אמרה מת על מטתו נאמנת. ואינו נ"ל מן הטעם שכתבתי (עיין מגיד משנה שם) ועוד דלא מחזקינן לה במשקרא אלא באומרת בדדמי וכל שאמרה קברתיו נאמנת. ועוד דהא אמרינן בגמרא רעבון גרוע ממלחמה דבמלחמה כי אמרה מת על מטתו מהימנא ואלו רעבון לא מהימנא עד דאמרה מת וקברתיו הא אמרה קברתיו נאמנת. אם כן כל שכן דבמלחמה כי אמרה מת וקברתיו מהימנא. ואפילו אמרה מת במלחמה, דהא רעבון כמלחמה דמי ואפילו הכי כי אמרה קברתיו נאמנת וכל שכן מלחמה.
הא דאיבעיא להו החזיקה היא מלחמה בעולם מהו מי אמרינן מה לה לשקר דאי בעיא אמרה שלום בעולם או דלמא כיון דקיימא לן חזקה דאמרה בדדמי לא אתי מה לה לשקר ומרע חזקה: ותמיהא לי והא אנן לא מחזקינן לה דמשקרא אלא דאמרה בדדמי ואם כן מאי שייך בכי האי טעמא מגו כלל, דמגו לא שייך אלא במאי דחיישינן לשקרא והכא לא שייך כלל. ומסתברא דלאו מגו ממש קאמר אלא כעין מגו הוא, כלומר אלו אמרה מת סתם ולא הזכירה מלחמה וגם כן לא אמרה מת על מטתו אלא סתם מהימנינן לה, ולא חיישינן דלמא איכא מלחמה ובדדמי קא אמרה. ואף על גב דהכין הוא משום דכל היכא דלא איתחזקא מלחמה בעולם לא חיישינן לה. והכא להימנא ולא ליחוש לדדמי, מגו דאי בעיא שתקה ואמרה מת סתם. או דלמא כיון דאיכא מלחמה וחזקה אמרה בדדמי לא שייך הכא מגו, דמכל מקום הא איכא מלחמה וחזקה דאיהי לא משקרא אלא דאמרה בדדמי. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. ומעתה אף על גב דלא איפשיטא בעיין הכא לא תיקשי לן הא דאסיקנא בפרק האשה שנתארמלה גבי אמרה נשביתי ולא נטמאתי דמהימנא משום מגו, ואף על גב דהוי מגו במקום חזקה ודמיא להא משום דהתם שייך ביה מגו ממש אבל הכא לאו מגו גמור הוא כדאמרן. ומיהו בספרים מדוקדקים לא גרסי שם חזקה כלל אלא התם ה"ג הכא ודאי איטמיא חששא בעלמא הוא ובמקום חששא אמרינן מיגו אבל אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא לא איפשיטא ובפרקא קמא דבבא בתרא איבעיא ולא איפשיטא, וכן נמי לא תקשי לך אמאי לא פשטוה ממתניתין, דאף על גב דהוחזקה מלחמה בעולם כי אמרה מת על מטתו, וכל שכן אי אמרה מת וקברתיו נאמנת ואפילו הכי כי אמרה מת סתם אינה נאמנת, ולא אמרינן מגו דאי בעיא אמרה מת וקברתיו. דהתם כיון דאיתחזקא מלחמה בעולם חזקה דאמרה בדדמי, אבל הכא דלא איתחזקא אלא על פיה הוה אמינא ליהוי כסתם ולהימנוה.
ואם תאמר כי איבעיא לן בפרקא קמא דבבא בתרא (ה, ב) אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא ליפשוט ממתניתין דהכא דלא אמרינן. איכא למימר שאני הכא דכיון שהוחזקה מלחמה בעולם סבורה היא שיאמינו אותה חכמים אם אמרה מת במלחמה, דכי היכי דאמרה היא בדדמי סבורה דאינהו נמי מהימני בדדמי, וא"נ מטעמא דאמרן דהתם ידע וקא טעין טענת ברי שפרעו תוך זמנו, והלכך כל היכא דאיכא מגו דאפשר למימר דמהמני לה דמה לה לשקר. אבל הכא דלא ידעה ואנן לאו בשקרנית מחזקינן לה אלא דאמרה בדדמי סבורה שכן ואינו.
ורב חייא בר אבין אינש אחרינא אתא לאצוליה ואכלתיה נורא: כלומר ואף כאן בדדמי קא אמרה סברה בעלה הוא. ומיהו מדקאמרינן סבר רב חייא משמע דלית להו הלכתא הכי, אלא כדרבא דאמר דלא דמיא דכיון דאמרה חזו גבראי לא אמרינן בדדמי, אבל הרב רבינו אלפסי ז"ל נראה שפסק כרב חייא בר אבין.
הא דאיבעיא להו עד אחד במלחמה מהו: פירש הרב רבינו אלפסי ז"ל באומרת מת וקברתיו דוקא וכטעמא דאמרינן דלמא טעמא דעד אחד משום [דמילתא דעבידא לגלויי] לא משקר הכא נמי לא משקר, או דלמא טעמא דעד אחד משום דאיתתא גופא דייקא ומנסבא, כלומר דזמנין דעד אחד משקר ואנן לאו עליה קא סמכינן אלא אאיתתא גופא דדייקא עד שתגיע לדבר ברור דאלמא אפילו באומר מת וקברתיו איכא למיחש דהא זמנין דמשקר, אבל באומר מת סתם לא מיבעיא חד דלא מהימן אלא אפילו תרי עדים לא מהימני משום דכל במלחמה אמרי בדדמי, והלכך אפילו תרי לא מהימני. ותמיהא לי דהא בעיין אמתניתין קיימא ומתניתין באומרת מת סתם היא, הא באומרת מת וקברתיו נאמנת. וכל שכן עד אחד דלעולם עד אחד טפי מהימן מינה כדמוכח בפרק האשה רבה (לעיל צג, ב) דאיבעיא להו התם עד אחד מהו ביבמה ואמרינן הא לא תיבעי לך דאפילו היא מהימנא, דאלמא כל היכא דאיהי מהימנא כל שכן עד אחד דמהימן. ואמרינן נמי התם שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי שאנשא היא ניהו דלא מהימנא הא עד אחד מהימן, אלמא עד אחד מהימן טפי.
ומיהו בהא איכא למימר דלעולם בעלמא איהי מהימנא טפי מעד אחד, משום דאיהי דייקא שפיר דלא תתקלקל עצמה, אלא משום דעדותו של עד אינו אלא משום חששא דידה, דזמנין דאיהי סניא ליה ליבם, וכיון שכן על כרחין כל היכא דאיהי מהימנא כל שכן עד אחד דמהימן כעד דעלמא (מדאמרינן בסמוך ע"א דמהימן, בכת"י ליתא) אלא דאכתי קשיא לי מדאמרינן בסמוך ת"ש מעשה בשני תלמידי חכמים שהיו באין בספינה וטבעו והשיא רבי נשותיהם על פי נשים, והא נשים דאפילו מאה כעד אחד דמיין וקתני והשיא רבי את נשותיהם. והתם הוה סלקא דעתך דלא אסקינהו ובעדות טביעה בלבד הימנינהו ועדות טביעה כמת סתם במלחמה דמי, אלמא במת סתם הוא דאיבעיא להו. ואפשר לומר גם בזו דמכל שכן קא מייתי לה, דאפילו בסתם השיא רבי את נשותיהן כל שכן במת וקברתיו.
ומכל מקום מדקאמר והא נשים אפילו מאה כעד אחד דמי משמע דשנים כי האי גוונא לכולי עלמא מהימנא דעדים לא משקרי ולא אמרי נמי בדדמי, דאיהי היא דלא משקרא אלא דאמרה בדדמי משום דסברה מת ולא תתעגן, אבל עדים עד דידעי דמת ודאי לא אמרי. והיינו דלא בעי הכא אלא בעד אחד דמספקא לן דלמא משקר ובין אמר מת סתם בין אמר מת במלחמה בין אמר מת וקברתיו קא מבעיא ליה, דדלמא משקר. ואיהי נמי כיון דאיכא מלחמה בעולם לא דייקא וסמכה עליה, דכיון דאמרו לה דאיכא מלחמה בעולם או שירד בעלה במלחמה, סמכה על העד ומהימני ליה בדדמי ותו לא דייקא אם מת ודאי או לא ולא איפשוט בעיין הכא.
אבל רבינו אלפסי ז"ל אמר דאיפשיטא מעובדא דההוא דטבע בדיגלת ואנסבא רבה לדביתהו אפומא דשושביני (קכא, א). והרמב"ן ז"ל פשטה מההיא דאמרינן לקמן בשלהי האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים (קכב, א) ההוא גוי דאמר חבל על ששים בני אדם שהיו מהלכין לכרכום ביתר ומתו וקברתים דשעת מלחמה וחורבן היה ומת סתם במלחמה משמע, וכל שכן לששים בני אדם כאחד דודאי במלחמה משמע, ואפילו הכי התירו את נשותיהם על פי גוי מסיח לפי תומו, כל שכן על פי עד אחד כשר. ואם תאמר אמאי לא פשטוה בגמרא מהא, איכא למימר דלמא לא שמיע להו. ורבא פשיט ליה מהא מתניתין ואנסבינהו להני נשי. והכא ל"ג רבא אלא רבה ע"כ. ואפשר נמי דהכא רבא גרסינן ומקמי דשמעה לההוא ובתר דשמעה סברה.
וגרסינן בירושלמי (ה"א) עד אחד מהו שיהא נאמן בשעת מלחמה, נשמעינה מן הדא, חד בר נש אתא ביומי דרבי אמרין ליה ההוא פלן, אמר לון מית ההוא פלן, אמר לון מית, אמרי ליה וכלהו מייתי, אמר לון ולאו הוו בחיין לא הוו מיתין, ר' נחמיה בשם ר' חנניה מעשה בא לפני רבי ואמר מאן דנשאת נשאת מאן דלא נשאת לא תנשא, אמר רבי אייבי בר נגרי בשעת מלחמה הוא הדא אמרה שעד אחד מהימן בשעת מלחמה ע"כ בירושלמי. ומכאן שעד אחד נאמן במלחמה אפילו מת סתם שלא כדבר רבי' אלפסי ז"ל. והא דקאמר מאן דלא נשאת לא תנשא, היינו משום דקאמר אלו הוו בחיין לא הוו מיתין. לפיכך חשש רבי דשמא בדדמי קאמר. ומיהו למאן דנשאת אמר שלא תצא, דתלו להקל שודאי מת. אלא שסניפין היה מביא לדבריו לברר אצלם שמתו דאלו הוו בחיין הוו מיתין וכיון שנשאת לא תצא הא אמר מת סתם נאמן היה אפילו להשיאה לכתחלה. וכן כתב הראב"ד דעד אחד במלחמה לא בעיא מת וקברתיו ומנסבינן לה לכתחילה. ודייק לה ממעשה דחסא דבפרק בתרא דאינסיבא אפומא דחד דאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא ולא אפקוה אפילו במים שאין להם סוף. אלמא במים שיש להם סוף אפילו לכתחלה מנסבינן לה, ואפילו לא אמר קברתיו ומים כמלחמה.
אבל ר"ח ז"ל כתב דלא איפשיטא וש"מ אשה ועד אחד בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימני, וכל שכן גוי מסיח לפי תומו. והרמב"ם ז"ל (פי"ג מהל' גירושין הי"ט) כתב ע"א שאמר ראיתיו במלחמה או שראיתיו שנפלה עליו מפולת או שטבע בים הגדול ומתו וכיוצא באלו הדברים שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא אשתו על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. וכן (שם ה"כ) האשה שמעיד לה שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. ומדברי הרב ז"ל שכתב במים שאין להן סוף או שטבע בים הגדול, נראה דטעמא דעד אחד משום דאמר בדדמי כדברי רב אלפסי ז"ל. אבל במים שיש להם סוף שאפשר לו לעמוד על בוריו של דבר לעולם, אינו מעיד אלא אם כן עמד שם כדי שתצא נפשו ואחר כך מעיד עליו, הא לאו הכי אינו מעיד. והלכך כל שמעיד מת סתם במים שיש להם סוף נאמן[1].
או דלמא טעמא דעד אחד משום דאיהי דייקא ומנסבא: תמיהא לי אמאי לא פליג בעד עצמו בין הכא לעלמא ולימא אבל הכא דלמא אמר בדדמי. ויש לומר דחדא דאית בה תרתי קאמר והכי קאמר, טעמא דע"א משום דלא משקר כלל, ועד דידע ממש דמית לא אמר, ואפילו בדדמי נמי לא אמר. או דלמא הכא זמנין דמשקר אלא משום דאיהי דייקא והכא כל שכן דאיכא למיחש דלמא תרוייהו סמכי בדדמי.
כך היא הגירסא בכל הספרים והכא זמנין דסניא ליה ולא דייקא: והוא תימה בעיני דהרי בבעל לא אשכחן בשום דוכתא דאידכר טעמא דסניה ליה, אלא בדאיכא קטטה ממש בינו לבינו. ועוד דאי חיישת לשנאה אמרת מת בעלי לא תנשא, דהא באומרת מת יבמי דקתני אינה נאמנת מהאי טעמא הוא. ועוד בעד אחד בעלמא נמי דמהימן משום דאיהי דייקא ומנסבא ניחוש דלמא סניא ליה ולא דייקא. ואינו מחוור לומר דהכי קאמר הכא זמנין דסני ליה קצת למיסמך בדדמי, אבל לא סניא ליה כולי האי דלא תידוק בעלמא כיון דליכא מידי דלסמוך בדדמי. ונ"ל מפירוש רש"י ז"ל (בד"ה והכא וכו') דאיהו לא גריס הכין אלא הכא לא דייקא ותו לא כלומר דתרוייהו אמרי בדדמי.
הכא כגון דקאמר אסוקינהו לקמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימנין הוא דקא סמכינן: כלומר כיון דעל כרחין בדאסוקינהו קא מיירי, איכא למיחש דבדאמרן סימן מובהק כדרך שנותנין באבדה, וכגון דאמרי סימן שיש להן במקום המוצנע שמחזירין אבדה בכענין זה הוא דסמכינן עלייהו, דודאי תו ליכא למיחש לשקרא. הא לא אמרין סימנין כי הני לא מהימנין דלא סמכינן עלייהו דחיישינן דלמא משקר דאתתא סמכא עלייהו משעה שתדע שטבע דסמכה אבדדמי ולא דייקא.
והא כן וכן הויין ובחביתא רמיין: פירש רש"י ז"ל כן וכן הויין וצא ובדוק ותמצא כחשבוני. ונראה מדבריו דלמאן דאמר לא חיישינן שמא פינן מדינא אית לן למיבדק בהו אם כך הויין. ואינו נראה כן בההיא דפרק חזקת הבתים (בבא בתרא מו, א) דרמאי דפומבדיתא דאמר ליה אפקיה דלישמייה, א"ל לשומא דידך לא צריכנא, והכא נמי אמר ליה כדי לא מדידנא להו. אלא הכא הכי הוי עובדא דמדדינהו ולא מחיוב הדין. אי נמי דאפקיד גביה בסהדי ואמר ליה שקלתינהו ואמר ליה כן וכן הויין ואתו סהדי ואמרו ליה דהכי הוא דכן וכן רמיין בההיא חביתא.
סבר רב חסדא למימר היינו שני תלמידי חכמים: כלומר דלא חיישינן דלמא אחריני נינהו, והכא נמי לא חיישינן דלמא אחריני נינהו והלכך האי סימן משוי ליה ראיה. וכיון דאיכא עדים וראיה לא מהימנא, דהא לא מצי למימר החזרתים לך או החזרתי לך ולקחתים ממך. ומסקנא דשמעתין דחיישינן שמא פינן, וכן וכן הויין לא הוי סימן. הא אלו הו"ל סימן בגוייהו מפיק מיניה, דהוה ליה כעדים וראיה אף על פי שאין העדים מכירים אלא מתוך הסימנין דסימן משוי ליה ראיה.
הא דאמר רבא מי דמי התם קאמרי סימנים: לאו סימנים מובהקים, קאמרינן כדדחינן לעיל, דאם כן אפילו בשני עדים בעינן סימן מובהק אלא סימנין דהכרת פנים וטביעות עינא קאמרינן.
מי חיישינן לתרי יצחק ריש גלותא או לא אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן: מדקא מייתי להאי עובדא גבי עובדא דשומשמי ובפלוגתא דחוששין שמא פינן או לא, משמע דחדא אורחא אית להו ואביי ורבא בהא פליגי אי חיישינן שמא אותו יצחק ריש גלותא דנפיק מהכא אי הוא הוא דמיית, או דלמא חיישינן שמא אותו אזל ליה לעלמא והאי אחרינא הוא. דאביי סבר חוששין משום דשיירות מצויות היו, וקיימא לן במקום שהשיירות מצויות אף על פי שלא הוחזקו שני שוורי ושני יוסף בן שמעון חוששין לשני שוורי ולשני יוסף בן שמעון כמו שפסק רבינו אלפסי בגיטין פרק כל הגט (כז, א). ולפיכך יבדק כל העולם שמא יצחק ריש גלותא אחר בסוף העולם. ורבא סבר כיון שהעדים שראו בו שמת והוא אותו שיצא עמהם מקורטובא לאספמיא הוא והוא שראו אותו כאן בקורטובא לא חיישינן אלא אמרינן כאן נמצא וכאן היה ואין חוששין שמא זה ממקום אחר בא לכאן בקורטובא. ולא אמרו בגטין (שם) לחוש לשני שוורי אלא במביא גט ממדינת הים ואבד ממנו במקום אחד ובמקום שהשיירות מצויות שאי אפשר לומר כאן נמצא וכאן היה, הא נאבד באותו מקום שנכתב אפילו נמצא לאחר זמן ובמקום שהשיירות מצויות לא חיישינן, אלא אמרינן כאן נמצא וכאן היה, אלא אם כן הוחזקו שם שני יוסף בן שמעון. ולגבי יצחק ריש גלותא אין לחוש לכלום בקורטובא עצמה, דידוע היה להם. ועוד שאין ממנין שני ראשי גליות במקום אחד, והוה ליה כעובדא דשני ריש גליות אליבא דרב חסדא דאמר לא אמרינן הנך אזול לעלמא והני אחריני נינהו.
ואמר אביי מנא אמינא לה מההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא וכתוב בו בצד קלניא מתא: פירוש קלניא צד שבעיר נהרדעא שהוא בן חורין דלא יהבי כרגא למלכא.
ואמרו יבדק נהרדעא כולה: כלומר, כל ארץ נהרדעא שהן עיירות רבות עד היכא דסגי קבא נהרדעא (עיין כתובות נד, א) וכעובדא דאמרינן בסמוך בדוק מסוריא ועד נהרדעא, אלמא לא אמרינן בנהרדעא היה נמצא ומשם היה, ולא תהא צריך בדיקה אלא עיר נהרדעא עצמה, והיא לא איסתפק ליה לאבוה דשמואל.
ורבא אמר אם איתא שכל נהרדעא צריכה בדיקה יבדוק כל העולם מיבעי ליה: שהרי שיירות מצויות בארץ נהרדעא ממקומות רחוקים.
אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלחו ליה: שלא להחזיקו כטועה ושואל דבר שאינו צריך. ולעולם אינו צריך בדיקה אלא נהרדעא עצמה כולה. ואם תאמר שפיר קאמר ליה רבא לאביי, יש לומר שמא במקום שאין השיירות מצויות נמצא ואינו חושש לשיירות הבאות לארץ נהרדעא.
ואמר רבא מנא אמינא לה משטרי דנאני בר חבו וחבא בר נאני דשכיחא טובא בנהרדעא: ומגבינן בהו מאי טעמא דאמרינן ברשותו נמצאו ושלו היו מתחילתן ולא חיישינן לנפילה דעלמא כיון דלא הוחזקה.
ואביי התם למאי ניחוש אי לנפילה: כיון דלא הוחזקה לא חיישינן.
דמזהר זהיר איניש בשטריה: אבל בגיטין כיון דנפל חיישינן אפילו לעלמא. והוא הדין לשני יצחק ריש גלותא, ועובדא דגטין דאשתכח בסורא (להלן קטז, א) שלא במקום שיירות נמצא, אלא שהיו מוחזקין בשני ענן, ולפיכך בדקו עד נהרדעא ולא חששו לשתי נהרדעא. ואף על גב דמצאו אחרינא אמר אביי דלא חיישינן ליה דכיון שהעדים מעידים עליו שלא נכנס בסוריא באותו היום אין לחוש לו. ורבא אמר אפילו לדידי דלא חיישינן לדוכתא אחרינא, הכא כיון דתרוייהו נהרדעי נינהו, ועקר חד מינייהו ואתא לסורא וכתב שם גטו, חיישינן דלמא האחר הוא שבא בגמלא פרחא, אי נמי בקפיצה, ואי נמי מילי מסר הרמב"ן ז"ל. וקיימא לן כרבא וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל. וקשה לי קצת דאם איתא דטעמיה דרבא משום כאן נמצאו וכאן היו ואזיל לטעמיה דאית ליה הכין בפרק המדיר (כתובות עה, ב) הא לא קיימא לן התם כטעמיה דרבא אלא כרב אשי (שם עו, א) דהא מסקנא דשמעתא משמע דלית ליה לרבא כלל. ויש לומר דלגבי ממונא הוא דלא אמרינן הכי, הא לגבי אשה משום עגונה אמרינן, וכדאמרינן נמי לגבי טמאות (נדה ד, א) אין מחזיקין טומאה ממקום למקום שכל הטמאות במקום מציאתן וכשעת מציאתן.
הא דאמר אביי מאי אמרת דלמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה: כלומר אנא סבירא לי דאותיות נקנות במסירה ומיהו קיימא לן דאין אותיות נקנות במסירה וכדפסיק אמימר בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עו, א). ורב אשי משמע התם דסבירא ליה הכי. ורבא נמי משמע מהכא (דלא) סבירא ליה הכין. דרבא לכאורה לא מייתי ראיה אלא מדלא חיישינן דלמא מסר ליה מדאהדר ליה אביי מאי אמרת דלמא מסר ליה, אלמא עיקר טעמיה מהאי טעמא הוא.[2].
והא דאמר אביי מאי אמרת אותיות נקנות במסירה: כלומר וגבי בלא ראיה, איכא למידק והא אביי גופיה הוא דקאמר צריך להביא ראיה על המסירה בשלהי (פרק מי שמת) [צ"ל: גט פשוט, קעג, א] ושמא לטעמיה דרבה בר אבוה הוא דקאמר ליה, כלומר רבה בר אבוה לא פליג בהא אלא דסברא אחריתי אית ליה דאותיות נקנות במסירה, ואין צריך להביא ראיה על המסירה. אבל עיקר טעמיה דאביי דלמא לאו גבי עד דמייתי ראיה על המסירה, וכטעמיה דאית ליה התם כתנא דברייתא דאמר שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין יכולין להוציא שטר חוב על אחרים דחיישינן דלמא מסר ליה וצריכין להביא ראיה על המסירה א"נ לנפילה ופקדון. ובפרק כל הגט (גיטין כז, א) נמי אמר רבא זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים. ודחי לה אביי התם. ושמא לא סבירא ליה הכי כתנא דברייתא דאמר אין מוציאין.
אלא דאכתי קשיא לי רבא מאי קא מייתי ראיה מינה, דהא רבא ודאי כתנא דמתניתין דפרק (מי שמת) [צ"ל: גט פשוט קעב, ב] סבירא ליה דשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת הם יכולין להוציא שטר חוב על אחרים, משום דלנפילה לא חיישינן, וכן נמי לא חייש לא לפקדון ולא לשמא מסר ליה, דאם איתא אינם יכולים להוציא על אחרים דדלמא מסר ליה ואיהו אין אותיות נקנות במסירה סבירא ליה כדמוכח הכא. ועוד דהא איהו דאמר התם (קעב, א) בההוא שטרא דהוה כתוב ביה אני פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה, דממך מההוא דנפיק מתחת ידיה משמע, ואי אמרת דהכי קאמר ליה מדמגבי בהו רבה [בר אבוה] שמע מינה לא חייש לא לנפילה ולא לפקדון ולא למסירה, שמע מינה דהאי שטרא מחזקינן ברשותיה דהאי דמפיק מתותי ידיה מתחלה ועד סוף, ומינה דכיון דהאי יצחק ריש גלותא מהכא נפק, לא אמרינן מעלמא אתא ולא הוה מעיקרא הכא, וריש גלותא דהכא לעלמא אזל, אלא מימר אמרינן דהוא ניהו האי דמוחזק הכא דהוה כאן מתחלה ועד סוף. אכתי קשיא לי דאם כן מאי קא מייתי האי דרבה בר אבוה, לידוק ממתניתין דפרק (מי שמת) [צ"ל: גט פשוט קעב, ב] ושמא נאמר דניחא ליה טפי לאתויי הא דרבה בר אבוה דעביד בה עובדא דאיהו סבר מעשה רב וכדאמרינן בנדה ריש פרק תינוקת (סה, ב) רב ושמואל דאמרי תרווייהו בועל בעילת מצוה ופורש. מתיב רב חסדא מעשה ונתן לה רבי ד' לילות מתוך שנים עשר חודש, אמר ליה רבא אהדורי אפרכי למה לך אותיב ממתניתין, הוא סבר מעשה רב. ועוד דאי אייתי ליה ממתניתין הוה מצי לדחויי אנא כתנא דברייתא סבירא לי, משום הכי אייתי ליה דרבה בר אבוה דעביד בה עובדא. ואמר ליה אביי דרבה משום דלא חייש לא לנפילה ולא לפקדון וסבירא ליה דאותיות נקנית במסירה ואין צריך להביא ראיה על המסירה וליה לא סבירא ליה. ומיהו בהאי דתרי יצחק ריש גלותא לא פליג עליה.
ומיהו לישנא דגמרא לא משמע הכי, דמדקאמרינן ואביי למאי ניחוש לה, משמע דלדידיה נמי הכי דינא ולא חייש בה למידי. ואיכא למימר דאביי נמי כתנא דמתניתין (ב"ב קעב, ב) דהם יכולין להוציא על אחרים ס"ל, וטעמיה כדהכא דלנפילה לא חיישינן, ולפקדון נמי לא חיישינן בששמותיהן שוין, דכיון דשמיה כשמיה לא מפקינן גביה. וכיון דלא חיישינן להכי על כרחין אי איהו ניהו דאוזפיה או חבריה מסר ליה לשום קניה, ואין צריך עוד להביא ראיה על המסירה. ולא נחלק אביי לומר דצריך להביא ראיה אלא בשאר שטרי דעלמא דאין שמותיהן שוין. והא דמייתי לה רבא מהא דרבה בר אבוה משום דעביד בה עובדא.
הא דאמרינן חיישינן לגמלא פרחא אי נמי בקפיצה אזל אי נמי מילי מסר: כתב הראב"ד ז"ל (בחי' למכות ה, א מובא ברמב"ן כאן) דזה הטעם האחרון עיקר, אבל לגמלא פרחא לא חיישינן אפילו לדיני נפשות אמרינן (מכות שם) מהו דתימא ליחוש לגמלא פרחא קא משמע לן. אלא אלו השני טעמים הראשונים סניפין הם.
אלא באומרת לבעלה גרשתני ולהימנה מדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת וכו': מהכא איכא למידק דרב המנונא אפילו להתירה לינשא לכתחלה קאמר, דהא מתניתין דהכא דאמרינן האשה שאמרה מת בעלי נאמנת להתירה לכתחלה קאמר, וכי קתני דקטטה בינו לבינה אינה נאמנת אקשינן ולהימנא מדרב המנונא, כלומר למה לה למימר מת בעלי כדי להתירה הא מכיון שאמרה לבעלה בפניו גרשתני היה לנו להתירה, שאלמלא כן מאי קאמר ליהימנה הא ודאי אנן הימנוני מהימנינן לה להחמיר, דאילו קבלה קדושין מאחר צריכה גט, אלא שעד שתתגרש מן הראשון או שימות אין מתירין אותה לינשא. ועל כן היא צריכה להעיד עליו שמת. אלא ודאי משמע כדאמרן. וכבר הארכתי בזה בפרק התקבל בגטין (סד, ב בד"ה וליהמנא ועי"ש מחלוקת ראשונים בזה) בס"ד.
מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל הוא קטטה: תמיהא לי אמאי לא אמר מת וקברתיו, דלמאן דאמר משום דאמרה בדדמי מת וקברתיו נאמנת, ולמאן דאמר משום דמשקרא אפילו אמרה מת וקברתיו אינה נאמנת. וכיון דלא איפסיקא הלכתא בגמרא כמאן, נקטינן לחומרא ולעולם לא מהימנא.
נמצאו שלשה חלוקים בדבר. מלחמה בעולם, מת סתם אינה נאמנת, מת על מטתו נאמנת, וכל שכן מת וקברתיו, ברעבון, מת על מטתו אינה נאמנת, מת וקברתיו נאמנת, קטטה בינו לבינה אפילו מת וקברתיו אינה נאמנת.
הא דאבעיא להו עד אחד בקטטה מהו: לא אפשיטא, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל. והלכך אזלינן לחומרא. וקשיא לי דהא עד אחד במלחמה ועד אחד בקטטה כולהו חד טעמא אית להו דכלהו חדא ספיקא היא אי טעמא דעד אחד משום דבמלתא דעבידא לאגלויי לא עביד דמשקר, או דלמא משום דאיהי דייקא ומנסבא. דאי אמרת דטעמא משום דלא משקר בין במלחמה בין בקטטה מהימן, ואי אמרת משום דאיהי דיקא ומינסבא בין במלחמה בין בקטטה לא מהימן. וכיון דכתב גבי מלחמה דעד אחד מהימן ודאי איפשיטא דלא משקר, ואם כן כי היכי דאיפשיטא ליה גבי מלחמה, ליפשוט מההיא נמי קטטה דחד טעמא אית להו, ובעד אחד ביבמה נמי איבעיא לן בפרק האשה רבה (צג, ב) מהאי טעמא נמי ואסקה רבא התם דמהימן. אלא התם איכא למימר דלאו משום דלא משקר הוא דפשטה רבא, אלא משום דלא חיישינן לדלמא סניא ליה ולא דייקא. וצ"ת (עיין לעיל צד, א ד"ה וליטעמיך). והרמב"ם ז"ל (פי"ג מהל' גירושין) כתב האשה שאמרה לבעלה גרשתני בפני פלוני ופלוני ובאו אותן העדים והכחישוה ואחר כך הלכה היא ובעלה וכו', ואם בא עד אחד והעיד שמת בעלה לא תנשא שמא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה עד. וזה יותר קשה שאם היא הוחזקה, כל ישראל מי הוחזקו. ועוד דהא בגמרא לא הוזכר חשש זה כלל אלא משום דאיהי לא דייקא [3].
מתניתין. עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא: אוקימנא בגמרא דלא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא לא תצה מהתירה הראשון כדעולא, דאמר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים, וזה שאומר לא מת הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ומכאן דעד אחד לאו דוקא עד כשר אלא אפילו אשה אומרת מת והתירוה לינשא ואחר כך בא אפילו עד אחד כשר ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון שהרי אף אשה בכלל מה שאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד שהרי האמינוה. וגרסינן נמי בכתובות פרק האשה שנתאלמנה (כג, ב) אני וחברתי טהורות ואמר לה עד אחד את וחברתך טמאות איהי כיון דאיכא עדים לא כל כמינה, חברתה אשתריא אפומה דידה, פשיטא מהו דתימא כי מהימנא אחברתה במקום עד פסול במקום עד כשר לא מהימנא קא משמע לן,
ובירושלמי (ה"ו) גרסינן עד אומר מת ועד אומר לא מת וכו' גידל מנימן בשם רב כל מקום שהתירו עדות אשה כאיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש. פי' כעד ועד דמו. ואקשו וניתני עד אומר מת ואשה אומרת לא מת אשה אומרת מת ואיש אומר לא מת, ומפרקי תני דבי ר' כן.
ויש מי שאומר (הרמ"ה מובא במאירי בתשובה בסוף הספר) דאשה גבי עד כשר אף על פי שבאה היא תחלה והתירוה לינשא או אפילו נשאת תצא, הותם בפרק האשה שנתאלמנה בשבויה הקלו. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהל' גירושין הכ"א) שכתב אשה אומתר מת או היא שאמרה מת בעלי ואחר כך בא עד כשר ואמר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תשצא. ואינו מחוור כמו שכתבנו. והרמב"ן מודה לו בהיא עצמה שאמרה מת בעלה שתצא, וחלק עליו בשהתירוה על פי אשה מן הטעם שאמרנו. וכן נראה ודאי מוכח בריש פרק האשה רבה (לעיל פח, ב) דאלו נשאת על פי עצמה תצא.[4].
מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב דעות לחומרא אבל לקולא לא קא משמע לן: ותמיהא לי דבמס' סוטה פרק מי שקינא לה תנא משנה יתירה לאשמועינן דאזלינן בתר רוב דעות אפילו לקולא ותרתי למה לי.
עד אומר מת ועד אומר לא מת הרי זו לא תנשא: מדלא קתני ואם נשאת תצא כתב הרמב"ם (שם הי"ט) שאם נשאת לאותו שאומר מת לא תצא. עשאם כשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת שאם נשאת לאחד מעדיה לא תצא (כתובות כב, ב) ואף בזו נחלק עליו הרמב"ן ז"ל ואמר דאפילו נשאת תצא, דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. והא דלא קתני אם נשאת תצא משום דבמתניתין בנשואין דהתר, אבל בנשואין דכי נשאת באיסור נשאת לא מיירי. אבל בירושלמי (ה"ד) גרסינן עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא מפני שאמר משנשאת הא אם אמר עד שלא נשאת ונשאת תצא. אמר ר' יוחנן זו דברי ר' מנחם בר' יוסי אבל דברי חכמים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא (כהרמב"ם) ושמא עד שלא נשאת דקאמר כגון משהתיר לינשא ולית להו דעולא דר' מנחם בר' יוסי לא מיירי בגמרא דילן אלא בשני עדים. הרמב"ן ז"ל.
הא דאמרינן לא מת איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הא מימת מיית והאי דקאמרה לא מת לקלקולא לצרה הוא דמיכוונא: קשיא לי אמאי לא עביד להאי צריכותא איפכא ולימא לא מת אצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא כיון דהאי אמרה לא מת לא ליהימנה לאידך דהא מכחשא לה חברתה, קא משמע לן כל לא מת בעדות אשה לאו כלום הוא, ולאפוקי מאידך תנא דקתני בסיפא דמתניתין אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת לא תנשא. ויש לומר דאם איתא דלהכי אצטריך גבי ההיא דסיפא הוה ליה למיתנייהו ולמעבדא פלוגתא בחד דוכתא, אלא מכיון דלא עבדינהו פלוגתא ולימא ור' פלוני אמר לא תנשא שמע מינה לצריכותא אחרינא הוא דאתינן ואידך ממילא שמעת ליה מינה.
הא דאמרינן בהא אפילו ר' מאיר מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא: פירש רש"י דרבנן הימנוה לקולא לקמא. נראה מתוך דבריו דדוקא כשלא באו שתיהן כאחת, הא באו כאחת לא. ואינו נראה כן, חדא דאחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת דקתני רישא זו שאמרה מת תנשא בשבאו שתיהן כאחת היא ואפילו הכי תנשא. ועוד דודאי סיפא דקתני עד אומר מת ועד אומר אינו מת אשה אומרת מת ואשה אומרת אינו מת, בשבאו שניהן כאחת היא, דאלו באו בזה אחר זה ודאי לא תצא מהתירה הראשון. דעד כאן לא פליג ר' מאיר אלא במכחישות זו את זו קודם שיתירוה לינשא. ואם כן מאי קא פריך מינה לר' יוחנן ואמאי סלקא ליה בקושיא. אלא הכי פירושו כל לא מת בצרה בעדות אשה לאו הכחשה היא, משום דאמרינן דלצעורה ולקלקולא קא מיכוונא. ואפילו באו שתיהן כאחת. ואקשינן תנן עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת לא תנשא, וכל אשה קאמר אפילו צרה דלא נפקא צרה מכלל אשה אומרת לא מת, ואף רש"י ז"ל כן פירש הכי קתני לא תנשא וקשיא לר' יוחנן. אי נמי הכי קאמר אשה אומרת לא מת ע"כ צרה קאמר, דאי אשה מעלמא פשיטא לא תנשא, דהא תנא רישא לא תצא מהתירה הראשון, הא באו בבת אחת לא תנשא, והוא הדין לאשה ואשה דעד אומר ועד אומר כל עד במשמע בין כשרים בין פסולי עדות. אלא לאו בצרות וקתני נמי עד משום לתא דאשה וקתני לא תנשא. ובשלמא לר' אלעזר כר' מאיר אלא לר' יוחנן קשיא.
הא דתנן בקדש אחת מחמש נשים דנותן כתובה: אפילו לדברי הגאונים ז"ל (רש"ג ובנו רה"ג בשו"ת הגאונים חמדה גנוזה סי' קלג) שאמרו דארוסה אין לה כתובה אלא כשכתב, הא משכחת לה בשכתב סתם כתובה לארוסתו, או שהיו שמותיהן שוין, או שקנו מידו שיתן כתובה והלכו להם העדים למדינת הים. אי נמי במודה שכתב ואינו יודע לאיזו וכל אחת אומרת לי קדש וכתב. ומיהו יש לומר דיש כתובה לארוסה אף על פי שלא כתב וכבר הארכתי בו בריש פרק נערה שנתפתתה (כתובות מג, ב ד"ה מיגביא ועי"ש בד"ה והא שדחה דברי הרמב"ן כאן ועיין עוד בחי' הרשב"א קדושין סח_ א ד"ה אמר רב).
מתניתין ניתן לי בן במדינת הים מת בני ואחר כך בעלי נאמנת: פירוש משום דהיא בחזקת ליבם היתה עומדת, ואף עכשיו באותה חזקה בעצמה היא מחזקת את עצמה ולפיכך נאמנת. ואיכא למידק אמאי נאמנת לימא רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות, ומסתמא זו נתעברה וילדה ולד מעליא ובחזקת לשוק היא עומדת, וכדאמרינן לקמן בריש פרק האשה שהלך בעלה וצרתה (קיט, א) והלכך אדרבה כי קאמרה מת בני ואחר כך מת בעלי לא להימנה, וכי קאמרה מת בעלי ואחר כך מת בני להימנה. ויש לומר כיון שיצאה זו בלא בנים וחזרה בלא בנים, לא יצאת זו מחזקתה הראשונה.
הא דבעא רבא מרב נחמן במזכה גט לאשתו במקום יבם מהו. לא איפשיטא וחולצת ולא מתיבמת: ומסתברא דדוקא גבי יבם הוא דאיבעיא להו, אבל בבעל אפילו אשת מוכה שחין או שהיתה קטטה בינו לבינה ותובעת להתגרש אין חוששין כלל אלא חולצת או מתיבמת. מדאיבעיא ליה גבי יבם ולא בעי לה גבי אשת איש דעלמא בריש פרק קמא דגיטין (?טו, א). ועוד דהתם בפרק קמא דגטין מוכח הכין בהדיא בגמרא דבני מערבא (ה"ה) דגרסינן התם גבי מתניתין דחוב הוא לאשה שיוצאה מתחת בעלה, ר' חייא בר ווא א"ר יוחנן בעי הגע עצמך שהיתה אשתו מוכה שחין הרי זכות הוא לאשה כו' ומסקנא דלא. ובפרק האומר התקבל נמי גרסינן התם (ירושלמי שם פ"ו ה"א) בכל אתר אתמר התקבל כזכה והכא אתמר התקבל כהולך שנייא ההיא שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו, התיב ר' שמיי הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש, אני אומר שמא חזר בה[5].
- ^ (עיין שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' קכ"ח)
- ^ (עיין חידושי הרשב"א ב"ב קעג, א ד"ה ולענין)
- ^ (עיין מגיד משנה שם ובאור הגר"א אה"ע סי' י"ז ס"ק קמז)
- ^ (עיין ביאור הגר"א אה"ע סי' י"ז ס"ק קכ"ז שביאר ראית רבינו, ויש שם ט"ס במקום ועיין רש"י צ"ל ועיין רשב"א)
- ^ (ועיין רשב"א גיטין סב, ב ד"ה האומר וב"י אה"ע סי' קמ)