חידושי הרשב"א על הש"ס/יבמות/פרק יב
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אמר רבא גר דן את גר חברו דבר תורה: פירש רש"י ז"ל דן את חברו אפילו דיני נפשות, דאלו דיני ממונות אפילו ישראל הוא דן, כדתנן בסנהדרין (לב, א) הכל כשרים לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות ואמרינן עלה בגמרא (שם לו, ב) הכל כשרין לאתויי מאי לאתויי גר. ואפילו אין אמו מישראל. ולדיני נפשות עד שתהא אמו מישראל, דכיון שאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. והוא הדין למנותו על שררות העיר כדאיתא בפרק החולץ (לעיל מה, ב) בדרב אשי דמנייה לרבי מרי בר רחל בפרסי דבבל, ואף על גב דאמר מר כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך, כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. וכן נמי בקדושין פרק עשרה יוחסין (עו, ב) והא דאמרינן בסוטה (מא, א) גבי אגריפס כיון שהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות, ואמרו לו אגריפס המלך אחינו אתה, ופירש רש"י ז"ל שם שהיתה אמו מישראל. ואף על פי כן נתחייבו שונאיהן של ישראל באותה שעה כליה מפני שהחניפו לו. ולפי דברי רש"י ז"ל שאני מלך מדיני נפשות ושאר משימות, דמלך בעינן שיהא מיוחס לגמרי שיהיו אביו ואמו מישראל, דתרי אחיך כתיבי בקרא, מקרב אחיך תשים עליך מלך, מקרב אחיך משמע מן המיוחסין שבקרבך, כלומר עד שיהא כלו מישראל ומלך כמשמעו. לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, כלומר אשר לא אחיך כלל לא תוכל לתת עליך אפילו לכל שאר המשימות. והא דאמרינן כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה לאו דוקא, אלא רישא דקרא נקט אלא לא קרינא ביה אשר לא אחיך. והיינו נמי דאמרינן בקדושין (שם) בההוא גיורא דאמר אנא עבידנא שררותא דמתא, ואמרינן עלה כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה. משום דמילי דשררותא עדיפי מדיני ממונות, משום דדמי קצת למלך. ולפיכך בעינן שתהא אמו מישראל. וגריעא ממלך דהתם סגי לן באמו מישראל, ומלך עד שיהיו אביו ואמו מישראל. ומיהו תקשי לן דאם כן חליצה אמאי לא סגי לן באמו מישראל, אטו מי עדיפא חליצה מדיני נפשות.
אלא מחוורתא דשמעתא כדברי ר' אלפסי ז"ל שכתב שם במסכת סנהדרין (סופ"ד) דאין גר דן את חברו אלא בדיני ממונות, אבל ישראל אפילו בדיני ממונות אינו דן עד שתהא אמו מישראל. והא דתנן התם הכל כשרין לדון דיני ממונות לאתויי גר בשאמו מישראל קאמר, ושררותא דמתא היינו דיני ממונות, ולפיכך בעינן מקרב אחיך. וההיא דאגריפס משום דמלך כסנהדרין ועד שיהא ישראל מכל צדדיו. ומיהו איכא למידק דתנן (נדה מט, ב) כל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון. ואמרינן עלה בסנהדרין (לד, ב) ובנדה פרק בא סימן (לעיל שם) לאתויי סומא באחת מעיניו שכשר להעיד ואינו כשר לדון. ואם איתא לימא לאתויי נמי גר שאין אמו מישראל, דאילו גר עצמו שנתגייר לאחר גדלות כשר להעיד כדאיתא בפרק החובל (בבא קמא פח, א). ויש לומר דאין הכי נמי אלא דלא פסיקא ליה דאיכא גר דאפילו לדון כשר וכשאמו מישראל. ואף רב אחא משבחא ז"ל כן כתב בשאלתו בבראשית (שאילתא ב) כדברי הרב אלפסי ז"ל. ולדידי קשיא לי מדאמרינן התם בסנהדרין (לו, ב) ובנדה פרק בא סימן (שם) חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר, וצריכי דאי תנא ממזר דאתי מטפה כשרה אבל גר דאתי מטפה פסולה אימא לא צריכא. אלמא בגר שהורתו שלא בקדושה הוא, דאי באמו מישראל היא לאו גר הוא אלא ישראל. ואפילו בא עליה גוי, דבן בתך הבא מן עכו"ם קרוי בנך (קדושין סח, ב) ואי בגר שבא על בת ישראל האי לאו מטפה פסולה אתי, דהא הורתו ולידתו בקדושה. אלא על כרחין בגר גמור קאמר. על כן אני אומר דמתניתין בגר גמור קא מיירי והכי קאמר, הכל כשרין לדון דיני ממונות ואפילו גר גמור, ודוקא לחברו גר ולאפוקי דיני נפשות דאפילו לחברו גר אינו דן. ואם היתה אמו מישראל דן דיני ממונות אפילו לישראל, ולדיני נפשות עד שיהא ישראל מכל צדדיו כמלך, והוא הדין לחליצה כנ"ל. ואף על פי ששנינו סתם הכל כשרין לדון דיני ממונות, לא לכל קאמר אלא האי כדיניה והאי כדיניה[1].
הכי גרסינן בכולהו ספרים מדוקדקים וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל מאי טעמא תרי בישראל כתיבי. והכי פירושא תרי בישראל חד לרבות הדיוטות כדאיתא לעיל, וחד ישראל ולא גרים. וכי אצטריך לאמו מישראל אצטריך, דאלו בן גר וגיורת ממקרב אחיך נפקא, דהא אפילו בדיני ממונות פסול עד שתהא אמו מישראל. ולפי דברי רש"י ז"ל שפירש דגר גמור כשר בדיני ממונות, אי אפשר לפרש משום יתורא דישראל דאיכא למימר דאצטריך למעט גר גמור דאף על גב דבדיני נפשות כשר לחליצה פסול, אבל בשאמו מישראל כשר אפילו לחליצה. ולפיכך נראה שאינו גורס תרי בישראל כתיבי, אלא הכי גרסינן מאי טעמא בישראל כתיב, ופירוש בישראל משמע שיהא ישראל מכל צדדיו.
ומנעל לכתחלה תנאי היא דתניא אמר ר' יוסי כו' אמרתי לו וכי מה ראה ר"מ לומר חלצה במנעל חליצתה כשרה ור' יעקב משמו אמר חולצין במנעל: והיינו תנאי דר' מאיר סבר דיעבד אין לכתחלה לא, וכתנא דמתניתין דקתני חליצתה כשרה. ור' יעקב שאמר משמו של ר' מאיר חולצין במנעל לכתחלה. אבל ר' יוסי לא חשיב כתנאי, משום דאיהו אתמוהי קא מתמה מנין לו לר' מאיר, מאחר שלא מצינו לר' יהודה בן בבא שחלץ במנעל מחמת שום דוחק שעה. אבל לא חלק ר' יוסי בדבר דדלמא ר' מאיר שמע מר' יהודה, אי נמי מזקנים אחרים שחליצתה כשרה בדיעבד. ואי נמי פסיל ר' יוסי אפילו בדיעבד מכל מקום אנן לא מייתינן תנאי אלא בפלוגתא דאמוראי דלא פליגי אלא בלכתחלה. ובירושלמי (ה"א) יש לשון אחר דגרסינן התם בקי לך ר' יהודה בן בתירא מימיך נומי לו ר' שולחני הייתי בעירי ועל שולחני שהיה תדיר, נומיתי לו ראיתי חולץ מימיך במה היה חולץ במנעל או בסנדל, אמר לי רבי וכי יש סנדל במקומנו, אמרתי לו מה ראה ר' מאיר לומר שאין חולצין במנעל. ויש מי שכתב (ר"ת בספר הישר סי' י"ח וספר העיטור גט חליצה) דמדקאמר יש סנדל במקומנו שמע מינה במקום שאין סנדל חולצת לכתחלה במנעל. אבל הרמב"ן נר"ו כתב משום שהדברים בהפך, דכיון שאין שם סנדל אין חולצין, ואף על פי כן השיבו ממנה לר' מאיר שאמר [אין חולצין בו לכתחילה] שמע מינה מדר' מאיר שאפילו [במקום] שאין שם סנדל אין חולצין לכתחלה במנעל.
קטרינן ביה מיתנא: פירוש, של עור או של שער, אבל של גמי ושל פשתן לא. דהא לקמן (בע"ב) איבעיא לן אפילו בתרסיות של שער מאי ואסיקנא דכשר דעור ושער קרינא בהו תחש, הא מידי אחרינא דלאו תחש לא (וכן כתב הרמב"ן).
טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן והתניא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם: איכא למידק מאי קא מקשה ואזיל מברייתא (קה, ב) דחליצתה פסולה נמי הכי משמע דחיישינן לומר דפסולה מן האחין ולעלמא לא משתריא עד שיתכוונו שניהם, דכל מקום שאמרו חכמים חליצה פסולה היינו שפסולה ופוסלת מן האחין, כדאמרינן בריש פרק כל הגט (גיטין כד, ב) ותנן נמי (להלן קד, ב) החולצת מן הקטן חליצה פסולה, ואמרינן עלה (קד, ב) דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום, אלמא חליצה פסולה מסתמא פוסלת מן האחין. ולקמן (קו, א) נמי אמרינן בהדיה גבי חלוץ לה ובכך אתה כונסה בתר דחלץ אמר ליה מינך אפסילא לה וכו'. אלמא אף על גב דקים לן ודאי דלא נתכוון הוא, אפילו הכי איפסילא מיניה, והרא"ם (הרב אבן מיגאש) ז"ל תירץ בתשובה דהני מילי בשנתכוון אחד מהן וכדקתני בברייתא נתכוון הוא ולא נתכוונה היא, אבל בשלא נתכוון אפילו אחד מהן חליצתה לאו כלום. והכי קא מקשה והתניא בין שנתכוון הוא וכו', טעמא דנתכוון חד מינייהו הוא דאיפסילא לה הא לא נתכוונו כלל לא חיישינן. ואינו מחוור דכיון שאפילו נתכוין אחד מהן חליצתה פסולה אלמא כונת חד מינייהו לאו כלום היא עד שיתכוונו שניהם והלכך בשלא נתכוון אפילו אחד מהן חליצתה פסולה). אלא הכי קא מקשה דכיון דבעינן כונה בחליצה נהי דכי חליץ בבית דין ולא מיכוין חליצתה פוסלת משום מראית העין וכדי שלא יבואו להתיר חליצה לאחין, אבל שלא בבית דין כיון דמדינא לא מיפסלא משום מראית העין נמי ליכא לפי שאינן נראין כחולצין והלכך אינה פוסלת. וראיה לדבר רקיקה דבבית דין פוסלת כדלקמן (קד, א) ואלו רקיקה שלא בבית דין ודאי משמע דאין חוששין לה לכלום, שהרי אי אפשר לה שלא רקקה בפני אחד מהם. ואסיקנא דאפילו שלא בבית דין חוששין שמא כוונו ופסולה הרמב"ן נר"ו.
וגם זה אינו מחוור בעיני, דהא ברוב הספרים גרסינן איכא דאמרי טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן שמא כיונו, והא דקתני תנא דבעי כונה הכי משמע לאשתרויי לעלמא אבל לאחין מיפסלא. ואף בהלכות הרב אלפסי ז"ל היא כן. אלמא עד השתא לא הוה משמע להו דפסולה דקתני פסולה לאחין קאמר, אלא פסולה לעלמא דאינה כלום והיינו דקא קשיא ליה ואף על גב דאמרינן התם בפרק כל הגט כל היכא דקתני חליצה פסולה פסולה ופוסלת. איברא קושטא דמילתא הכין הוא, וכדאסיקנא נמי הכא בלישנא בתרא, אלא מיהו האי מקשה לא הוה סבירא ליה הכין מעיקרא. ותדע לך דהא אמרינן לקמן בסוף האי פרק (קה, א)) רקקה ולא חלצה ולא קראה חליצתה פסולה, וקא דייק עלה פסולה למאן אילימא פסולא לעלמא פשיטא מי הויא חליצה כלל אלא לאחין, אלמא אי לאו דאתו לה מצד אחר, כלומר דכל שלא חלצה לא הויא כלל לעלמא, הוה אפשר למימר דמאי פסולה פסולה לעלמא, כלומר דלא עבד ולא כלום ואף לאחין לא מיפסלא והלכך הכא נמי אפשר דהא מקשה הכין הוה סבירא ליה מאי פסולה פסולה לעלמא, ולעולם לאחין שריא כל שלא כוונו שניהם כנ"ל.
פי' הרא"ם ז"ל תירץ וחילק בין כיון אחד מהן ללא נתכוונו כלל, דכשכיון אחד מהן פסולה, ובשלא נתכוונו כלל אינה חליצה כלל אפילו לפוסלה על האחין, וזה אינו מחוור דכיון דכוונת אחד מהן לא משוי לה חליצה גמורה אם כן אינה כלום ואפילו הכי היא פסולה על האחין, אם כן כשלא נתכוין אחד מהן אף על גב דאינה חליצה, ראוי לפוסלה על האחין. ממהר"ר שמואל הלוי ן' חכם ז"ל.
סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו: פירש רש"י ז"ל בלשון ראשון התפור פולטראש כעין מנעלים שנותנים בתוכן בגד. וקשיא לי דהא משמע דכשר לכתחלה דלא גרע מסנדל של עץ דקתני במתניתין (לעיל קא, א) שחליצתה כשרה. ומשמע נמי דלכתחלה חוצצין בו ואוקמא אבוה דשמואל לקמן (קג, ב) במחופה עור ודברי הכל. ואביי נמי אוקי הא דקתני בברייתא בקב הקטע חליצתה כשרה כרבנן ובמחופה עור (להלן קג, א). ועוד דגרסינן בירושלמי (ה"א) חלצה במנעל באנפליא אית תנאי דתנו חליצתה פסולה אית תנאי תנו חליצתה כשרה מאן דאמר חליצתה כשרה כשהיתה אנפליא של בגד במנעל של עור, מאן דאמר חליצתה פסולה כשהיתה אמפליא של עור במנעל של עור. ונראה טעמא דירושלמי דבאנפליא של בגד כיון דאינה ראויה לחליצה, בטלה לגבי מנעל, וקרינא ביה מעל רגלו. אבל באנפליא של עור אינה בטלה, והוה ליה כמנעל דמנעל. ואף על פי שאין נראין כן מגמרין (לעיל בעמוד א) מדבעה מיניה רבי נחמיה בר ברוך מרבה שני מנעלים זה על גב זה מהו, ופרישנא דקרעתיה לעלאי ושלפתיה לתתאי וקאי עלה, ומשמע דבכי האי גוונא הוא דמבעיא ליה. הא שלפתינהו לתרווייהו כאחת חליצה מעליא היא. דחליצה איכא וגלויי כרעא איכא. מכל מקום שמעינן מינה באנפליא של בגד בשל עור חליצתה כשרה. ולשון שני שפירש רש"י ז"ל התפור שתפרו במשיחה כעין שלנו דבעינן כוליה דעור וכן פר"ח ז"ל.
הא דאמרינן לפי שאין נכנסין לעזרה במנעל וסנדל: פירש רש"י ז"ל משום דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. ואינו מחוור דההוא בשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום מיירי, ואפילו בלא מנעל וסנדל. אלא עיקרא מדכתיב של נעליך מעל רגליך. ומינה ילפינן לה בברכות פרק הרואה (סב, ב).
ירושלמי (שם) זעירא מחוי (ליה) לר' בא חולץ כיצד הוא עושה קושרו כדי שיהא יכול להלך בו מאליו. כיצד הוא עושה אמר ר' חנינא בריה דר' הלל עונבו כדי שיהא יכול להתירו באחת מידיו. כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתו בימין כדי שתהא חליצה והתרה בימין. ור"ח כתבו בפירושיו, ורבינו אלפסי ז"ל בהלכות בפרק החולץ, אבל בגמרין לא הוזכרה חליצה ביד ימין כלל. ואדרבה אמרינן (להלן קה, א) גבי גדמת מי כתיב וחלצה ביד וחלצה כתיב. כלומר ואפילו בשיניה (בתוס' לעיל קד, א ד"ה ואע"ג גורסים כן בגמ' חולצת בשיניה) וכל שכן ביד שמאל, ורגל ימין אי לאו דגמרינן ליה ממצורע הוו מכשרי בין בשל שמאל בין בשל ימין. ויד דלא כתיב מנא לן ואפילו לכתחלה.
אלא לאו שמע מינה כאן באנפליא של עור כו': מיהו באנפליא של בגד חליצה פסולה הויא כדתנן במתניתין ובמתניתא באנפליא של בגד חליצתה פסולה. ותמהני על הרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ד הי"ח) שכתב דאינה חליצה כלל ובשל סיב כתב דהויא חליצה פסולה. ואם כתב כן הרב ז"ל מדמפליג בהו רבא (להלן קג, א) ואמר האי מגין והאי לא מגין, ההוא טעמא לר"מ בלחוד אבל לרבנן דדרשי תחש, כלהו חד דינא אית להו, ואי בשל בגד אינה חליצה אף בשל סיב אינה חליצה, ואי בשל בגד פסולה לא שנא אנפליא של בגד ולא שנא של סבי בשניהם חליצתה פסולה ובשל בגד פסולה היא כדאיתא במתניתין ובמתניתא.
מדקתני בברייתא אבל מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו ואוקימנא באנפליא של בגד, משמע דאפילו באנפליא של בגד אסור לצאת ביום הכפורים בחוץ, ולא התירו לו אלא טיול בתוך ביתו. והכי נמי משמע בתוספתא יומא פ"ד (ה"א) דתניא התם יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואפילו באנפליא של בגד. וכן ראיתי משמו של הרמב"ן נר"ו במסכת יומא[2] ותמיהא לי דהא במתניתין של מסכת יומא (עג, ב) סנדל תנן, ואפילו הכי סנדל של שעם מותר לצאת בו, ור' יהושה בן לוי נפיק ביה (שם עח, ב) וקיימא לן כותיה וכדפסק ר' אלפסי ז"ל (יומא שם) ועיקר. ואם כן מאי שנא אנפליא של בגד, אי משום צורתו אף סנדל של שעם נאסור משום צורתו, שלא נאסר יותר צורת המנעל מצורת הסנדל שנאסר במשנתינו. וגרסינן נמי בירושלמי (יבמות כאן ויומא פ"ח ה"א) בהדיא יוצאין באנפליא של בגד, ומדקאמר יוצאין ולא קאמר מטיילין אלמא אפילו לצאת בחוץ שרי והא דקתני בברייתא מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו לאו דוקא, אלא אגב רישא נקט ליה, דקתני לא יטייל אדם בקורדקיסין בתוך ביתו, ואיידי דתנא רישא בתוך ביתו תנא סיפא נמי בתוך ביתו, ולאו דוקא אלא אפילו בחוץ. אי נמי עצה הוא דקא משמע לן, והכי קאמר מי שרוצה לטייל בתוך ביתו במקום שחושש שלא יטנפו רגליו, כגון לבית המים או לאשפה שבבית, ולישנא מעליא נקט אף על פי שזה עראי בעלמא, ועוד שעושה לשמור רגליו שלא יטנפם, אפילו הכי לא יטייל בקורדקיסין, אלא עם צריך הוא לטייל בתוך ביתו יטייל באנפליא של בגד.
וכענין זה בעצמו תניא בתוספתא יומא בפרק ד (ה"ו) דתניא התם לא ינעול אדם סנדל ויטייל בתוך הבית אפילו ממטה למטה רשב"ג מתיר וכן היה רשב"ג אומר אם היו רגליו מלוכלכות בטיט ובצואה מדיחן במים כדי שלא יטנפו רגליו את בגדיו ע"כ לשון התוספתא. והגע עצמך מה ענין זה אצל זה לא ינעול אדם סנדל ויטייל בתוך הבית, אלא ודאי דתנא קמא סבר דאפילו לשמור רגליו שלא יטנפם לא ינעול את הסנדל. ורשב"ג סבר דלשמור רגליו ובגדיו מלכלוך שרי דכל לשמור מלכלוך שרי, וטעמא הוא דיהיב למלתיה אמאי דקא שרי לנעול ולטייל, משום דאלו נתלכלכו שרינן ליה להדיחן במים אם כן נתיר לו בתחלתו לנעול את הסנדל כדי שלא יצטרך להדיח רגליו בסופו.
גם הרמב"ן נר"ו מודה דאי להקביל פני רבו או מי שגדול ממנו בחכמה או שהוא איסטניס מותר לצאת בו, ויליף לה מדגרסינן בירושלמי (יומא פ"א ה"א) ר' שמואל בר נחמן סליק לגביה דר' יהושע בן לוי בלילי תעניתא נפיק לגבי לבוש סוליסיה אמר ליה מהו כן אמר ליה איסטניס אני. חד תלמוד דר' מונא הורי לחד מן קרבוי דנשיא למלבש סולסיה אמר ליה הדא מאי כן מן הדא דריב"ל אסטניס הוה ע"כ. ולי לא נ"ל מכאן ראי' לא לאסור אנפליא של בגד למי שאינו איסטניס, ולא להתיר מי שרוצה לילך להקביל בפני רבו, דאי להקביל פני רבו ל"ש אנפליא של בגד ולא שנא מנעל וסנדל, בכלהו שרי בשאינו יכול לילך זולת כן, כדשרינן לעבור במים עד צאורו ואינו חושד וכאן לא ר' שמואל בר נחמן הוא דנפיק לגביה בסוליסיה, אלא ר' יהושע בן לוי הוא דנפק לאנפיה דר' שמואל בר נחמן כשראהו בא אצלו, והיינו דאמר ליה ר' מונא לההוא תלמודא אלימא מדר' יהושע ולא אמר דר' שמואל. וסוליסא לאו היינו אנפלי אלא נעל בלא עקב, וכדאמרינן לקמן (קג, ב) על פרט לסוליס שאין לו עקב, אלמא נעל הוא של עור אלא שאין לו עקב. והיינו דקא מתמה ר' שמואל בר נחמן עליה דריב"ל וא"ל איסטניס אנא כלומר מצונן וצריך אני לכך מחמת הסכנה. וכמו שהתיר ר' אליעזר נעילת הסנדל לחיה דטעמא משום סכנת צנה כדאיתא התם (יומא עג, ב), והיינו דקא אקשי ליה ר' מונא לההוא תלמיד דאורי לקרבי' דנשיא למיפק בסוליסא, שהיה סבור דכיון דאין לו עקב שאין לו תורת מנעל ויהא מותר. והיה סבור כן מההוא מעשה דריב"ל, ואמר ליה ר' מונא דלא כמו שהוא סבור, דכיון שהוא של עור אסור בנעל, אלא טעמיה דריב"ל משום דאיסטניס הוה ולעולם באנפליא של בגד שריא ואפילו לצאת בו בשוק. ותוספתא יומא (רפ"ד) דקתני דאפילו באנפליא של בגד, דלמא לא גרסינן של בגד אלא באנפליא סתם, והיינו ברייתא דאייתינן בשמעתין. והכי נמי משמע בירושלמי (שם) דגרסינן התם תני חדא יוצאין באנפליא ותניא אידך אין יוצאין באנפליא, ומשני לא קשיא כאן באנפליא של עור כאן באנפליא של בגד. ואי באנפליא של בגד אסור לצאת בו ליפלוג וליתני בדידה ולימא הא לצאת בו בתוך ביתו, הא לצאת בו בחוץ, וא"ת משום דבתרוייהו קתני יוצאין, מכל מקום יוצאין טפי משמע יוצאין לחוץ מטיול בבית. ואפילו תאמר דגרסינן ליה, כיון דלא רמינן לה ביבמות ומשנינן לה, וכן נמי לא הוזכרה בגמרין ביומא, שמע מינה לא נשנית בבית המדרש ולא קיימא לן כותה. ולא שבקינן מאי דאיתא בירושלמי בהדיא ומשמע נמי דגמרין (יומא עח, ב) מדריב"ל דנפיק בסנדל של שעם ולא חייש לצורת נעל אלא לנעל דוקא, ותפסינן ברייתא דלא ידעינן אי איתניא בבי מדרשא או לא. כן נראה לי.
אמר ליה רב אשי והתניא בין יושב בין עומד בין מוטה: מהכי משמע דחליצה אפילו מיושב ואפילו לכתחלה, דאי לא תימא הכי מאי קא מקשה ליה רב אשי לאמימר, דהא אמימר צריך קאמר דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד ודאי אף על גב דלא דחיס ליה חליצתה כשרה. ויושב נמי היינו בדיעבד הא לכתחלה עומד בעינן, ואם כן מאי קושיא. אלא על כרחין משמע דיושב אפילו לכתחלה. ואף על גב דקתני בברייתא חליצתה כשרה, לאו בדיעבד קאמר אלא משום דקתני סיפא חליצתה פסולה תנא רישא חליצתה כשרה והוא הדין לכתחלה. ותדע לך דהא עומד לכתחלה הוא, וקתני בין עומד חליצתה כשרה. ואיכא למידק נמי מהא דגרסינן בפרק אלו מגלחין במועד (מועד קטן כ, ב כא, א) אדכר דמיושב קרע וקם וקרע מעומד, אמר ליה קריעה דמעומד מנא לן אלימא מדכתיב ויקם איוב ויקרע, אלא מעתה ועמד ואמר [לא חפצתי לקחתה] הכי נמי והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה חליצתה כשרה, ומהדרינן התם מי כתיב ויעמד ויאמר ועמד כתיב. אלא שיש לדחות בזו, דהתם בדיעבד קאמר ומדקרע מיושב והדר קם וקרע מעומד, לומר דאפילו בדיעבד לא מהני, אקשי ליה מחליצה דבדיעבד מיהא חליצתה כשרה, ואהדר ליה דכיון דלא כתיב ויעמד ויאמר לא משמע עיכובא אלא לכתחלה. אבל מהא דאקשי ליה רב אשי איכא למידק ודאי דאפילו לכתחלה נמי חולצת בין עומד בין יושב כדאמרן.
והא דתניא בספרי (כי תצא פי' רצ) ועמד ואמר מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה, משמע דפליגא אברייתא דבין עומד בין יושב. ותנאי נינהו דתנא דספרי דריש ועמד ואמר, ותנא דבין עומד בין יושב לא דריש ליה, מדלא כתיב ויעמד ויאמר. ואנן אברייתא דשנויה בגמרין סמכינן דמשמע דאיהי נשנית בבית המדרש. ועוד מדמותבינן מינה אלמא הלכתא היא. אבל הגאונים ז"ל (הובא ברמב"ן להלן קו, ב ד"ה קוראה) נראה שסמכו על אותה ברייתא שבספרי וכתבו דדברים אלו אין אומרין אותן אלא בעמידה. וכן בהלכות ה' רבינו אלפסי ז"ל בסדור החליצה (להלן בסוף הפרק בסוף גט חליצה) ואיני יודע מפני מה סמכו על אותה ברייתא ולא על ברייתא זו שהיא העיקר כמ"ש. ושמא חששו לה להחמיר. והתימא הגדול שהצריכו אפילו האשה בעמידה, ואפילו לאותה ברייתא שבספרי לא משמע אלא באיש בלבד, וכדתניא מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה . וכי כתיב בדידיה כתיב ועמד ואמר, ולא כתיב ועמדה ואמרה, אלא שמע מינה בדידיה בלחוד קפיד קרא. (וכן כתב הרי"ף שם רק על היבם וקושית הרשב"א היא על הגאונים).
והא דאמרינן לקמן (קו, א) בההיא דאתאי לקמיה דר' חייא בר אבא ואמר לה בתי עמודי, לאו בשעת חליצה הואי אלא קודם חליצה שבאה לפניו להתרעם, או ליטול עצה כיצד תעשה (וכמה תשלם ליבם), [בכת"י: ובמה תנצל מן היבם], דקא בעי למיכליה לממונה. ותדע לך דהא אמר לה לא ידע ליה, כלומר לא ידע בה במום זה שהיא קטעת, ואמר לה לא ניחא לך ביה חליץ, דאלמא לאו באפי יבם הוה, אלא מפני שהיה נראה לו שהיתה קטעת, ולא היה ברי לו אם כמו שהיה סבור אם לא. אמר לה בתי עמודי. וטעמא דמלתא דעל ידי כך הכיר שהיבם הזה אינו הגון שלא היה מתכוין למצוה אלא לשם דבר אחר ועל כן סמך והטעהו. דאלו היה הגון לה למה היה מטעה אותו, חלילה להם להטעות ולרמות אלא לצורך מצוה. ולעולם חליצה בין יושבת בין עומדת בין מוטה, דלכולי עלמא בדידה לא קפיד קרא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ד הלכה ו_ז) והיא יושבת ופושטת ידה בבית דין ומתרת רצועות הסנדל. אלא שאחר כך כתב, ואחר כך עומדת ורוקקת בארץ כנגד פניו רוק הנראה לדיינין שמצות חליצה שיהיו שניהם עומדין בשעת רקיקה ובשעת קריאה. ונראה מדבריו דחליצה בין בעמידה בין בישיבה ואפילו לכתחלה וכדמוכח הכא כדכתיבנא (לעיל ד"ה אמר), אבל קריאה לכתחילה מעומד. וטעמא דמלתא משום דלא כתיב ועמדה וחלצה נעלו, אלא ועמד ואמר שתהא קריאה מעומד דבקריאה הקפיד הכתוב. והלכך לא שנא איהו לא שנא איהי לעולם תהא הקריאה מעומד.
אלא דאכתי קשה לי דהא לא משמע הכי בההיא דאלו מגלחין (מועד קטן שם) מדמקשינן אלא מעתה ועמד ואמר ה"נ והתניא בין עומד בין יושב, ומאי קושיא דהא ועמד ואמר בקריאה הוא, אבל חליצה דלא כתיב בה עמידה בין יושב בין מוטה, וברייתא דקתני בין יושב בין מוטה בחליצה תניא. ואפשר לתרץ לפי דבריו דהא דקתני והחולצת מן הגדול בין עומד בין יושב כללא הוא לכל ענין החליצה שהוא קריאה וחליצה ורקיקה, ולא לחליצת הסנדל בלבד. והיינו דאקשינן מינה בפרק אלו מגלחין כאלו קתני בברייתא בהדיא קרא בין עומד בין יושב חליצתה כשרה, דברייתא כללא היא לכל מילי דחליצה. ולא עוד אלא דעיקר צריכותא דברייתא משום קריאה היא, ולומר דאף על גב דכתיב ועמד ואמר דמשמע דקריאה מעומד הני מילי לכתחלה הא אי עבר וקרא מיושב חליצתה כשרה, ומיהו ברייתא בדיעבד היא הא לכתחלה קריאה מעומד בעינן. והא דאקשי ליה (אביי) [צ"ל: רב אשי] לאמימר מהא דמשמע דברייתא אפילו לכתחלה קתני וכדכתבינן, היינו דוקא בחליצת הסנדל והכי קאמר, והא קתני בין יושב בין מוטה, ואף על גב דברייתא בדיעבד היא, הכי משמע בקריאה משום דכתיב בה ועמד ואמר, הא בחליצת הסנדל אפילו לכתחלה משום דבדידה לא כתיב עמידה. והוא הדין דהוה ליה לאקשויי מקרא גופיה, דהא לא כתיב עמידה אלא בקריאה, הא בחליצה לא שנא הכי ולא שנא הכי, אלא משום דברייתא קתני בהדיא בין עומד בין יושב ניחא ליה טפי לאקשויי מברייתא.
ויש לנו כיוצא בה בתלמוד בפרק קמא דקדושין (יח, א) יש בעברי שאין בעבריה שהעברי יוצא בשנים וביובל ובמיתת אדון, ורמינהי יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין, אף על גב דהוה מצי לאקשויי מגופיה דקרא דהא בהדיא כתיב (דברים טו, יב) כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים. זהו שנראה לי להעמיד דברי הרב ודברי הגאונים. אלא שראיתי לקצת המחברים (ספר התרומה הלכות חליצה סי' קלג) שהצריכו בעמידה אפילו בחליצת הסנדל ולא ירדתי לסוף דעתם ואם תאמר תיפוק ליה משום דבעינן ועמדו שני האנשים ובין שתהא חליצה כתחלת דין בין שתהא כגמ"ד בעינן ועמדו. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש לקמן (קו, א ד"ה לישנא אחרינא) בתי עמודי על רגלך דכתיב ועמדו ב' האנשים בעמידה. יש לומר חליצה לאו כדין דמיא להא, דהא אפילו בהדיוטות הוא דבר תורה, מה שאין כן בשאר דינין והוא הדין לעמידה, ותדע לך מדאיצטריך למכתב ועמד ואמר, ואי כדין היא למה לי קרא תיפוק ליה משום דכתיב ועמדו ומיהו אכתי קשיא לי לדברי הרמב"ם ז"ל דכיון דלא בעי עמידה בחליצת הסנדל, אם כן אף ברקיקה כן דברקיקה נמי לא כתיב עמידה וצ"ת.[3].
הא דאמר רבא מדרישא ר' מאיר סיפא נמי ר' מאיר: לאו לאפוקי מדר' יוסי דלר' יוסי של עץ נמי מנעל הוא כדאמר רבא במס' יומא בפרק בתרא (עח, ב) דכולי עלמא מנעל הוא כלומר בין ר' מאיר בין ר' יוסי, אלא הכא לאפוקי מדר' יוחנן בן נורי קאמר וכדאיתא בפרק במה אשה גבי הא דתנן סנדל של סיידין (שבת סה, ב) טמא מדרס ואשה חולצת בו דברי ר' עקיבא ולא הודו לו ואמר רב לא הודו לו רבי יוחנן בן נורי אבל ר' יוסי הודה לן.
מתניתין. מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה: פירוש מתניתין כללא הוא דכל שהוא למטה מן הארכובה, מעל רגלו קרינא ביה. והלכך אם נקטעה רגלו חולץ בשוקו כל שהוא מן הארכובה ולמטה והיינו דאקשיה למתניתין מרגלים פרט לבעלי קבין, מכל מקום מתניתין משמע להו בנקטעה רגלו, ושאני הכא דכתיב מעל רגלו, לומר דכל שהוא למטה מן הארכובה כשר לחליצה, דמנעל אמר רחמנא והוא דדחיס מאי דאישתייר אארעא וכדאמר אמימר (לעיל בסמוך). ומתניתין נמי היכא דלא נקטעה רגלו אלא שקשר מנעל למעלה מן הארכובה חליצתה פסולה, דמעל אמר רחמנא ולא מעל דמעל, אבל למטה כשרה. והיינו דגרסינן בירושלמי (ה"א) כולי מתניתא בקושר מן הארכובה ולמעלה פסולה, איני והא כתיב ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם, ותניא ביד עד לפרק ברגל עד סובך וכה את אמר הכין, שניא היא דכתיב מעל רגלו אי הכי תהא כשרה אפילו מהארכובה ולמעלה מעל רגלו ולא מעל דמעל.
הטיל בה זוהמא: משל לגבורת היצר, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן נחלש ונפסק, כענין משכהו לבית המדרש (סוכה נב, ב) גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן ועדיין יצרן גדול, כענין וזרמת סוסים זרמתם, והיינו דאמרינן דקא שדו בה זוהמא וכענין כי חרפה היא לנו (בראשית לד, יד).
נעל של כל אדם מנין ת"ל נעל נעל ריבה: והא דקתני בסנדל שאינה שלו חליצתה כשרה, דיעבד אין לכתחלה לא וכדאיתא בסמוך, מדרבנן היא, דאי מדאורייתא מנא תיתי דמרבינן נעל של כל אדם [מנעל]. ותמיהא לי מאי טעמא אצרכוה רבנן נעל שלו לכתחלה, דלמאי איכא למיחש אי חליץ בנעל שאינה שלו לכתחלה. ואפשר לומר דלכתחלה גזרה משום קטן או גדול שאין יכול להלך בו או שאינו חופה את רוב רגלו, דכל שאינו שלו אינו עשוי כמדת רגלו ממש.
אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל המוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה: פירוש טעמיה דרבא משום דכתיב ושרף את הבגד אפילו בשעת שריפה קרוי בגד. ואף על גב דמטומאה לא גמרינן, שאני הכא דגלויי מלתא בעלמא הוא. וכן פירש רש"י ז"ל (ד"ה חליצתה כשרה) ומיהוא לכתחלה לא תחלוץ דאתי לאיחלופי בשאר הנשרפים כגון סנדל של תקרובת עכו"ם ושל עיר הנדחת.
של עכו"ם לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה: פירש רש"י הואיל ולהלוכא עביד ומשמשי עכו"ם לאו לשריפה קיימי ואית להו תקנתא בבטול, ואי משום איסורי הנאה, מצות לאו ליהנות נתנו. ואי משום שנהנית שנתרת לעלמא בכך, מכל מקום עכובה משום מצוה דרמיא עליה היא ומצוה לאו הנאה היא. ומיהו לכתחילה לא תחלוץ מפני שנראית כנהנית מע"ז. אי נמי משום דכל למצוה מאיס כדאיתא בע"ז (מז, א) גבי דקל של עכו"ם, ויש מפרשים (הביאם הרמב"ן) דלכתחלה לא תחלוץ משום דנהנית שניתרת לינשא על ידי כך, אבל בדיעבד חליצתה כשרה דנהי דעבדה איסורא חליצתה לא מיפסלא בהכי. והרמב"ן נר"ו הקשה לפי זה מהא דגרסינן במסכת ר"ה בפרק ראוהו ב"ד (כח, א) רבא אמר אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו אלמא טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו, הא אלו ניתנו ליהנות בהן לא יצא. וטעמא דמילתא דכיון דאם לא יצא לא נהנה ולא עבד איסורא אמרי דלא יצא, דכשאתה אומר יצא עכשיו הוא שנהנה. ואם כן הכא הוה לן למימר חליצתה פסולה כדי שלא תהנה ולא תעבור.[4].
של תקרובת עכו"ם: פירש רש"י שהקריבוהו ומסרוהו לפניה לשם דורון. ואינו נראה דהא אין הקדש לעכו"ם, ואי משום שהקריבוהו לפניה הא קיימא לן דתקרובת המשתבר בעינן כעין פנים כדאיתא בריש פרק ר' ישמעאל (ע"ז נא, א) אלא הכא כגון ששחטה לשם עבודה זרה ועשה עורה כסנדל.
הא דאמרינן הכא דכולי עלמא לא מקשינן ריבין לנגעים: כלהו תנאי דמתניתין קאמר, אבל ודאי איכא ר' מאיר דסבירא ליה דמקשינן כדתניא בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לד, ב) ומשום דקיימא לן כסתם מתניתין דהתם (לב, א) דקתני דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה, קא דחינן הכא ואמרינן דכולי עלמא לא מקשינן. אלא דלישנא דגמרא קשיא לי, דאמר דאי מקשינן אפילו גמר דין נמי לא, דאי משום הא מאי קושיא אין הכי נמי דלר' אליעזר דפוסל אפילו גמר דין נמי לא וכר' מאיר וצריך עיון.
מדאקשינן מאי קושיא ליה אי מוק סתמא תניא אי לילה סתמא תניא: משמע לכאורה דלמאן דמכשר במוק ובלילה אפילו לכתחלה מכשר, דאי לא לימא לכתחלה קא קשיא ליה. והא דקתני בלילה חליצתה כשרה, משום דקא בעי למתני רבי אלעזר פסול, דאפילו דיעבד פסיל תנא נמי חליצתה כשרה, ומוק נמי משום דקא בעי למיתנא סיפא בסמיכת הידים חליצת הפסול תנא רישא חליצתה כשרה, וקב הקטע נמי למאן דמוקי מתניתין וברייתא כר' מאיר אפילו לכתחלה היא, דהא מנעל הוא לדידיה, וכיון דלא דריש ואנעלך תחש אפילו לכתחלה היא, דהא מנעל הוא לדידיה, וכיון דלא דריש ואנעלך תחש אפילו לכתחלה מכשר. ולמאן דמוקי לה כרבנן ובמחופה עור, לכתחלה נמי כשר דהא קרינא ביה תחש.
מאי טעמייהו דרבנן אמר עולא ילפי רגל רגל ממצורע מה להלן ימין אף כאן ימין: ונסתפקו רבותינו הצרפתים (לעיל במאירי הביא בשם תוס', ולפנינו ליתא) הרבה באטר אם חולץ בשמאלו שהוא ימין כל אדם או בימינו שהוא שמאל כל אדם או בשתיהן או שאינו חולץ כלל שאין לו ימין וכבר הארכתי בה בריש פרק גיד הנשה (חולין צב, ב) גבי אית לבהמה ולא עגיל ואית לעוף ועגיל.
והא אמרי דבי ר' ינאי לפי שאינן בואמר ואמרה: הא דקא נסיב טעמא משום ואמר ואמרה, ולא קאמר משום דלאו בני דעה ולאו בני כונה נינהו, וחליצה כונת שניהם בעינן כדאיתא לקמן איכא למימר דלרבותא קאמר ולאשמועינן דכל שאינו בואמר ואמרה אינו חולץ, ולאתויי אלם ואלמת דאף על פי שהם בני דיעה חליצתן פסולה, דאינן בואמר ואמרה. וכבר הארכתי בזה בפרק קמא דחולין (יב, ב) גבי מאן תנא דלא בעיא כונה בחולין בס"ד.
הא דמקשינן ברקיקה השתא במקום מצוה לא מעכב: קא סלקא דעתך דמדינא דאורייתא אסרינן לה, דאלו משום גזרת רקיקה לא טעו בה אינשי דלא מיחזי להו כחליצה, ומשום הכי הקשו לר' עקיבא פשיטא ולר' אליעזר שני דברים המתירין אין מועילין זה בלא זה, ואתינן לאוקמה כר' ואסיקנא דמדרבנן היא ומשום גזרה ואתיא כר' עקיבא.
הכי שלחו ליה יבמה שרקקה תחלוץ ואינה צריכה לרוק פעם אחרת: מסתברא דלישנא דאינה צריכה לאו דוקא, אלא הכי קאמר אינה צריכה, ומכיון שאינה צריכה אף היא לא תרוק משום דאתו למישרי חלוצה לאחין. ותדע לך דהא אמרינן כי הא דאתת לקמיה דר' אמי וההיא הא אמר ליה ר' אמי לר' אבא חליץ לה ושרי לה תגרא. ואפילו בעיא לחזור ולרוק לא שבקינן לה, משום דאמרי רקיקה קמייתא לית בה מששא ואתי למישרי חליצה לאחין.
כאן במוצצת כאן בשותתת: ואם רקקה ואינה שותתת ולא מוצצת, איכא למימר דאף היא אפשר שתרוק דם בלא צחצוחי הרוק. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"ד הכ"ג, ועיין מגיד משנה שם).
מתניתין. חרש שנחלץ כו': פירש הרמב"ם ז"ל (מ"ה) דלהכי קתני הכא שנחלץ ולא קתני שחלץ לפי שהוא חרש ואינו מתכוין לחליצה אלא שהיא חולצת לו כן מצאתי לו בפירוש המשנה שלו[5].
גמרא. אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום: ומסתברא דרבנן בקטן בלבד הוא דפליגי, אבל חליצת חרש וחרשת לכולי עלמא חליצה פסולה היא. דאי לא, למה לי דפרט רב יהודה חליצת קטן ואמר אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום, לימא זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים אין חליצתן כלום, כלומר בין דקטן בין דחרש וחרשת. ותמהני על הרמב"ם ז"ל (שם הט"ז) שכתב בחליצת חרש וחרשת דאינה חליצה כלל.[6].
קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה: כך היא הגירסא ברוב הספרים. גם בדקתי ברוב הנוסחאות הישנות ובספרים מדוקדקים בישיבת הגאונים ז"ל ונמצאת בכלן כן גם בפירושי המשנה להרמב"ם ז"ל. (שם. ועיין בתוס' ד"ה קטנה שכן הוא בירושלמי).
אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר דאמר מקשינן אשה לאיש: מסתברא דקטנה דלא חלצה לאו דאורייתא היא לר' מאיר אלא מדרבנן גזרה קטנה אטו קטן, דאי מדאוריתא ומשום דמקשינן אשה לאיש, אם לא חלצה משהגדילה אמאי חליצתה כשרה, והא חליצת קטן אפילו בדיעבד פסולה, אלא מדרבנן הוא לר' מאיר. והא דקאמר ומקשינן אשה לאיש מדרבנן קאמר. כלומר גזרה אשה קטנה אטו קטן. והיינו דאוקימנא לה למתניתין כר' מאיר ולא אוקמוה כר' אליעזר דמקיש נמי אשה לאיש, כדתניא בשלהי הבא על יבמתו (לעיל סא, ב) קטנה מתיבמת ואינה חולצת דברי ר' אליעזר, ותניא נמי התם קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דבר ר' מאיר, אמרו לו יפה אמרת שאין חולצין איש כתוב בפרשה ומקשינן אשה לאיש. אלא להכי לא אוקמיה למתניתין כר' אליעזר, משום דלר' אליעזר מקשינן לגמרי אשה לאיש ואפילו בדיעבד חליצתה פסולה, וכדתניא בתוספתא דמכלתין פי"ב (ה"ט) קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל אם לא חלצה חליצתה פסולה דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אם לא חלצה חליצתה כשרה. ואפשר נמי דלהכי אוקמוה כר' מאיר משום דסתם מתניתין ר' מאיר, ואסיקנא לקמן בסמוך דלית הלכתא כר' יוסי אלא קטנה אינה חולצת עד שתביא שתי שערות. ומיהו בדיעבד אפשר לומר דחליצתה כשרה כר' מאיר. ואף על גב דפליג עליה ר' אליעזר בתוספתא. כיון דלא חשו לשנותה כאן ולומר נמי בסיפא דמתניתין זו דברי ר' מאיר אבל ר' אליעזר אומר חליצתה פסולה שמע מינה דלא חיישינן לדר' אליעזר וצ"ת.
רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים: פירש רש"י דהיינו שנת י"ב עצמה, דתנן בפ' יוצא דופן (נדה מה, ב) כל שתים עשרה נדריה נבדקין. וכן פירש כאן ר"ח, ועוד הוסיף בה רש"י בגטין פרק המקבל (סה, א ד"ה חולצת) בשהביאה שתי שערות. ואינו מחוור דאם כן תקשי לן דרבא אדרבא, דאיהו הוא דפסק בפרק יוצא דופן (מו, א) דתוך הפרק כלפני הפרק. ויש מי שפירש דהכא רבא אליבא דר' יוסי קאמר וליה לא סבירא ליה, והוא ניהו הוא דקאמר והלכתא עד שתביא שתי שערות. כלומר לדברי ברבי (עיין רש"י ד"ה מדבריו של ברבי) עד שתגיע לעונת הנדרים מיהא לא תחלוץ, אבל הלכתא שאינה חולצת עד שתביא ב' שערות. כלומר, ובשנים דקודם הזמן הזה אינן נקראין שערות אלא שומא בעלמא. ולא תיקשי לך דלמה קאמר רבא עד שתגיע לעונת הנדרים והלכתא עד שתביא ב' שערות, דיש לנו כיוצא בה בפסחים (ל, ב) לדידי חדתא עבדין לי והלכתא מגעיל להו ולקתייהו ברותחין. וההוא דבפרק התקבל (גיטין שם) דאמר רבא ג' מדות בקטן הגיע לעונת נדרים נדריהן נדר והקדשן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת, ההיא רבא אליבא דנפשיה קאמר, וכנגדן בקטנה דקאמר לומר בשקטנה מגעת לעונת נדרים דקטן היינו מי"ב שנה ויום אחד עד י"ג שנה ויום אחד הרי זו חולצת דגדולה היא ובשהביאה שתי שערות. ואין נראה כן מדברי ר' אלפסי ז"ל, אלא מדבריו שכתב כאן נראה דרבא לטעמיה דנפשיה קאמר הכא, דאיהו ז"ל לא אייתי הכא הא (דרב) [דברבי] ואפילו הכי כתב הא דרבא, דאלמא רבא לטעמא דנפשיה קאמר. ונראה שהוא ז"ל מפרש הגיע לעונת הנדרים דהיינו עונה שנדריה קיימין, דהיינו מי"ב שנה ויום אחד ולמעלה ובשהביאה שתי שערות, והתם (גיטין שם) נמי הכי מפרשינן לה. והא דקאמר התם וכנגדן בקטנה, לאו שתגיע לעונת הנדרים של קטן, דעונת הנדרים לקטן היינו מי"ג שנה ויום אחד ולמעלה, ואשה משהגיעה לי"ב ויום אחד הרי זו גדולה, אלא כנגדן דקאמר היינו עונת הנדרים, כלומר קטן שהגיע לעונת הנדרים נדרו נדר והקדשו הקדש, בין יודע למי נדר בין אינו יודע, וקטנה בשהגיעה לעונת הנדרים שלה חולצת והוא שהביאה שתי שערות דהויא גדולה גמורה כדאיפסיקא הלכתא הכא. וכבר הארכתי יותר מזה בפרק התקבל (שם ד"ה הגיעו. ועיין רשב"א נדה שם ד"ה הא) בס"ד.
בינו לבינה מנא ידעינן: כלומר, שאף על פי ששניהם מודים וחוששין לה, ואפילו מכאן ולהבא, ואף על פי שיש בידן עכשיו לחלוץ וכדאמרינן בשלהי יש נוחלין (בבא בתרא קלה, א) גבי בעל שאמר גרשתי את אשתי דאסיקנא התם זיל חוש לה, ואפילו מכאן ולהבא כדאיתא התם[7].
בתי עמודי: מה שפירש רש"י ז"ל משום דכתיב ועמדו שני האנשים בעמידה אינו מחוור בעיני, וכבר הארכתי בה למעלה (קג, א) גבי בין יושב בין עומד בין מוטה בס"ד.
אמר ליה השתא מינך איפסילא לה זיל חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא: מסתברא דכופין אותו בכך עד שיאמר אני רוצה ואפילו בשוטים. דכיון דאסירא ליה מעתה הרי זה חייב להוציאה. והכי נמי איתא בירושלמי דגרסינן התם (ה"ו) אתא עובדא קומי ר' מנא ועבד כר"ל, [כד] משמע דר' יוחנן פליג חזר וכפה אותו וחלץ לה זמן [תניינות]. וטעמא דמלתא משום דכיון דאסירא ליה מדרבנן מיהא לא מעגנין לה. והכי משמע לי דתנן לקמן בפרק בית שמאי (קיא, ב) יבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלה כופין אותו שיחלוץ לה ואמרינן עלה בגמרא (קיב, א) עד שכופין אותו לחלוץ נכופהו ליבם, ופרקה רב בשגיטה יוצא מתחת ידה. וכיון דאסירא ליה כופין אותו לחלוץ, ואפילו לא באה מחמת טענה. דעד כאן לא בעינן באה מחמת טענה אלא כדי לכתוב עליו אגרת מרד כדאיתא בכתובות פרק אע"פ (סד, א) אי נמי ליתן כתובה למי ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה מחמתו, דאי באה מחמת טענה יוציא ויתן כתובה ואם לא לא יתן כתובה כדאיתא לעיל בשלהי פרק הבא על יבמתו (סד, א) אבל כל שיושבת עגונה אפילו בלא טענה כופין אותו לחלוץ. והא דאמר ליה רב פפא לאביי לא סבר לה מר להא דר' יוחנן, ואמר ליה אביי אלא היכי נעביד ואמר ליה חליץ לך על מנת שתתן לה מאתים זוז, ולא שבקיה דיחלוץ בהשטאה זו ובתר הכי יכפוהו. משום דלא ניחא ליה בכפיה, דלמא לא מיתרצה אי נמי דגברא אלמא הוא ולא מצו כפו ליה. אי נמי כיון דאפשר ליה בלא כפיה, לא בעי לאתויי נפשיה לידי כך.
אלא היכי נעביד אמר ליה חלוץ לה על מנת שתתן כו': והוא הדין לכל שהוא מתכוין לחלוץ ולהתירה באותה חליצה, אלא שטועה שיועיל לו בזה מצד אחר, וכאותה שאמרו בירושלמי (ה"ו) דגרסינן התם אתא עובדא קומי ר' חייא בר ווא א"ל בני האשה הזאת אינו רוצה לך דרך יבום אלא חליץ לה ועקור זיקתך ממנה והיא נשאת לך דרך נשואין, מן דחלץ לה אמר ליה אין אתו משה ושמואל לא שרו לה.
בתר דחלוץ אמר לה זיל הב ליה אמר ליה רב פפא משטה אני בך עבדה ליה: איכא למידק היכי הוה מחייב ליה אביי למיתן לי, ורב פפא למאי אצטריך לאתויי ראיה מן הבורח מבית האסורין דאינו פטור אלא בדאתני ליה טפי מאגריה, והא הכא כיון דאתני ליה בלשון על מנת לא מיחייב ליה מידי, משום דכל האומר על מנת אין מחייבין אותן לקיים התנאי, אלא אם רוצה יקיים ואם ירצה לא יקיים, לפי שכבר נתפרשה כפייתו אם יקיים תנאו יתקיים המעשה, ואם לא יקיים התנאי יתבטל המעשה, ולעולם אין מחייבין את הזוכה לקיים התנאי כדי שיתקיים לו המעשה. והגע עצמך הנותן מתנה לחברו על מנת שיתן לו מאתים זוז, אף על פי שהחזיק במתנתו אין מחייבין אותו ליתן ותתקיים לו המתנה, אלא אם יתן תתקיים ואם לאו תתבטל. וכן הנותן גט לאשתו על מנת שתתן לו מאתים זוז, אלו לא רצתה ליתן אין מחייבין אותה אלא שהגט תלוי ועומד, אם תתן יהא גט ואם לא תתן לא יהא גט. ותדע לך דהא איבעיא לן בפרק מי שאחזו (גיטין עד, ב) גבי הרי זה גיטך על מנת שתתן לי מאתים זוז נתינה בעל כרחו הויא נתינה או לא. ואם איתא דמכיון דשקלתיה לגיטה איחייבה לה ליתן ליה מאתים זוז בעל כחרה, הרי אלו עליה כחוב ועל כרחיה מקבל, כדמוכח במציעא (עז, ב) גבי פרעיה זוזא זוזא פרעון אלא על כרחין אין מחייבין אותה, אלא אם רצתה שלא ליתן הרשות בידה ואינה מגורשת. וכיון שכן הכא נמי ימא ליה לא בעינא בחליצה ולא יהיבנא, והרי החליצה ממילא קיימת והיא פטורה. ויש לומר דכיון שאי אפשר לה לחליצה להתבטל הרי זה כשכירות, ולפיכך אי הגון לה הוא מחייבינן לה ליתן מדין שכירות דלאו אנוסה היא, ולא דמיא לבורח מבית האסורין. והיינו דאמרינן בירושלמי (ה"ו) אמר ר' מנא אם אמר על מנת נותנת. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (בד"ה ב ליה) דמדין שכירות הוה בעי חיובי. אלא מכיון דלאו הגון לה הוא, ומצוה עליה מן התורה בחליצה ורמיא עליה למיחלץ, האי כעין אנוסה היא. ואיהו נמי לא פסיד מידי, דהא לא חזי ליה מינה מידי, והלכך לא יהבה ליה מידי, דכל מאי דאתני בהדה יותר מן הראוי לו התנתה לו ופטורה. וכן דעת מורי הרמב"ן נר"ו. וכתב הרב נר"ו דמהא שמעינן דמי שהוא חולה וסמנין ביד חברו שוין עשרים, והתנה עליו ליתן הרבה בדמיהן מחמת אונס חליו, אין לו אלא דמיהן בלבד. אבל רפאהו יש לו שכרו משלם, שחכמתו מכר לו והוא שוה דמים הרבה. ויש מי שפירש דטעמא דמתניתין דמי שהיה בורח מבית האסורין, היינו משום דחייב הוא להצילו, ומשום הכי אין לו שכרו אלא כפועל בטל. ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו. ולא מסתברא מדמדמינן לה לחליצה בשמעתין, דהא מכל מקום ליכא עליה חיובא ממש למיחלץ.[8].
הכי גריס רש"י ז"ל וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל ובהל' גדולות וכן נראה מפירוש ר"ח ז"ל. אמר רב הונא חולצין אף על פי שאין מכירין וממאנין אף על פי שאין מכירין לפיכך אין כותבין גט חליצה וגט מיאון אלא אם כן מכירין חוששין לבית דין טועין. ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין וכו' לפיכך כתובין אף על פי שאין מכירין ולא חיישינן לבית דין טועין. ופירש רש"י ז"ל אין עדים כותבין לה דחוששין לבית דין טועין, דאם כותבין לה העדים ראינה שחלצה בבית דין פלוני ואף על פי שלא יכתבו לו ואשתמודענוהו חיישינן שמא יטעו הב"ד הבאים אחריהם ולא ידקדקו אחר העדים ויתירוהו על פי גט זה, דקסבר רב הונא דבי דינא בתר עדים לא דייקי. אבל כשלא יכתבו לה אף על פי שתביא עדים לבית דין שבפניהם חלצה ליכא למיחש למידי, דכיון שהעדים בעצמן מעידים בפני בית דין, לעולם אין הבית דין מתירין אותה לינשא עד שיחקרו וידקדקו עם העדים אם הכירוהו אם לאו. אי נמי דכיון שהיא באה ואין גיטה בידה, חוששין שמא לא נגמרה להם עדות ולא הכירוהו ולפיכך לא התירוה בגט. ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין, ולפיכך העדים יכולים לכתוב אף על פי שאין מכירין, ואין חוששין שמא טעו בית דין וחלצו אף על פי שלא הכירו, שאין חוששין לבית דין טועין.
וקשה קצת דכיון דאין חולצין אלא אם כן מכירין, מאי רבותא דלא חיישינן לבית דין טועין, אפילו בעדים נמי בכי הא לא חיישינן, דלעולם בראשונים אין חוששין שמא טעו, כדתניא התם בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קלא, ב) גבי מנה יש לי אצל פלוני אין כותבין אלא אם כן מכירין לפיכך גובה ואין צריך להביא ראיה. ושמא מתוך שאמר רב הונא חוששין לבית דין טועין, אמר נמי רבא אין חוששין. ואף על גב דהכא אמרינן בדרבא אין חוששין לבית דין טועין, ובפרק יש נוחלין ילפינן מינה דחוששין לבית דין טועין, לא תיקשי לך, דהכא קאי אלפיכך כותבין, כלומר כיון שאין בית דין חולצין עד שיכירו לפיכך העדים יכולין לסמוך על זה מן הסתם ולכתוב אף על פי שלא נתברר להם אם נגמרה עדות לדיינין אם לא, לפי שאין חוששין לבית דין טועין. והתם קאי אאין חולצין אלא אם כן מכירין אלמא חוששין לבית דין טועין, כלומר, מפני מה אסר רבא לחלוץ עד שיכירו ופליג אדרב הונא דשרי. משום דקא סבר רבא דבי דינא בתר בי דינא לא דייקא. ואם בית דין ראשון נזקקין להם אף על פי שלא הכירום, יבואו בית דין אחרון לטעות אחר הראשון ולומר דלא חלצו אלא אם כן הכירו ויסמכו עליהם ויתירום, וזה הוא שכתב הרב אלפסי ז"ל כאן בדרבא אין חוששין וכתב שם חוששין. ורב הונא דפליג עליה דרבא סבר דאין חוששין שמא יטעו האחרונים בכך, דכיון שחולצין אף על פי שאין מכירין הכל יודעין ולא טעו בכך לומר שהכירו. אבל אלו כתבו לה העדים בכי הא חיישינן דלמא יטעו, משום דקסבר דלא דייקי אפילו בתר עדים כדכתבינן לעיל.
ויש ספרים דגרסי איפכא וגרסי בדרב הונא אין חוששין לבית דין טועין ובדרבא חוששין לבית דין ובדרבא חוששין לבית דין טועין (עיין תוס' ד"ה ורבא בשם ספרים ישנים), וה"פ חולצין אף על פי שאין מכירין ואין חוששין שמא יטעו בית דין שלאחריהם לומר הואיל וחלצו הכירו, והוא הדין שאין חוששין לעדים טועין שיכתבו לה כלום, לפיכך לא הזכירו עדים משום דעדים דאי לא כתבי ואשתמודענוהו אלא סתם לאו כלום הוא. ולמי שכתב ואשתמודענוהו ליכא למיחש, דלשקרא ממש לא חיישינן דאינהו לא כתבו הכי אלא אם כן קים להו במלתא דקמאי אשתמודעוהו. ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא אם כן מכירין חוששין לבית דין טועין. כלומר, שאם יטעו הבית דין הבאים אחריהם ויסמכו על הראשונים משום דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, אבל לעדים טועין ליכא למיחש כדאמרן, דאי לא כתבי ואשתמודענוהו לא סמכי בית דין עלייהו, דבתר בי דינא לא דייקא אבל בתר עדים דייקי כדאמרינן ביש נוחלין (שם).
ואם תאמר למה אין חולצין וכותבין ומתירין אף על פי שאין מכירין. ומאי שמנא מהא דתנן בקדושין פרק האומר (סג, ב) קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן. ואמרינן עלה בגמרא (שם) נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו. זו אינה קושיא, משום דהכא איכא למיחש שמא לא זהו יבמה אלא אחר, וזה מערים כדי לפוטרה מן היבם ולישאה במקום אחר, ואינן מתיראין שמא יבא יבם ויוציאנה, דמימר אמרינן זה בעצמו הוא שנחלץ או אחר אחר היה לו שחלץ ופטרה, וכיון שאין היבם יכול לקלקלה חוששין להם. אבל התם ליכא למיחש למידי, דהא אימת דאתי אחרינא ומערער ואתו עדים שהוא קדשה אחרון נאמן, וכיון שכן אף הן אין מקלקלין את עצמן וחוששין שמא יבא בעל ומערער. ואם תאמר ניחוש שמא יהא שמו כשם אותו שקדש. כבר אמרו שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחרת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה כדאיתא בגט פשוט (בבא בתרא קסז, ב). ואם תאמר ניחוש דלמא מסיק שמיה כשם אותו שקדש. כבר אמרו (שם) צריך להכיר שם האיש בגט והוא הדין נמי לשם האשה, ואם תאמר עוד אף על פי שהוחזקו שמותיהן בעיר, ניחוש דלמא אחרינא יש דשמו כשמו כך לתרי יוסף בן שמעון בעיר אחת לא חיישינן, כדאיתא בגט פשוט (ב"ב קסז, ב ותוס' שם ד"ה וליחוש והוכיחו כן מב"מ יח, ב) ואיתא נמי לקמן במכלתין (קטו, ב). ותדע לך דלא דמו דהא התם (קדושין שם) נאמן אף לכנוס כדאמר רב אסי התם וקיימא לן כותיה.
הא דאמר רבא אין ממאנין אלא אם כן מכירין: פירוש אלא אם כן מכירין האשה, אבל בשמכירין האשה אף על פי שאין מכירין הבעל ממאנין, דמאי איכפת לן בבעל, דהא אפילו אין זה בעלה אין בכך כלום, שהרי היא יכולה למאן בבעל אפילו שלא בפניו ומה לה לשקר תמאן בבעל עכשיו בכל מקום שהוא. אלא ההקדפה בהכרת האשה במיאון, דלמא מסקה שמה כשם אותה קטנה שנתקדשה. ואם תאמר היא גופה מאי איכפת לן והלא אלו רוצה למאן תמאן, ואם היא אינה רוצה למאן בבעל מאי קא מהנה להו האי דממאנה עכשיו בפנינו. ויש לומר דלמא מייתה לה ההיא קטנה ומדינא בעל ירית לה ומפקי האי גיטא דכבר מאנה לה וקרובים ירתי לה.
גירסת הנוסחאות מודה רבה בלא אבה יבמי כדר' זירא: כלומר תהא צריכה לקרות בבית דין לא אבה בבת אחת. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' יבום ה"ג). ולפי דבריהם אפילו בלא חפצתי לקחתה נמי כן, והאי דנקיט בלא אבה יבמי, דאין דרכן של נשים לידע לקרות, וכולן אינן ראויות לבילה עד שילמדום. אבל סתמן של אנשים לידע וראוין לבילה הם. ותמיהא לי מאי שייך הכא ראוי לבילה, והלא קריאה זו בבת אחת אינה גזרת הכתוב, אלא חששא בעלמא הוא כדי שלא יראה כאומרת לה מאן יבמי אלא אבה יבמי, והלכך אי אמרת אסוקי מלתא הוא ולא ניחוש כשאינה אומרת בבת אחת, אף בשאינה יודעת נמי כך. דבשלמא גבי ואמר ואמרה דתנן במתניתין דקריאה לא מעכבא, ואמרינן בגמרא (לעיל קד, ב) משום דראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ניחא, דהתם לאו מחששא הוא אלא מגזרת הכתוב כעין בילה, ורחמנא לאו בבילה ממש קפיד אלא בראוי לכך, אבל הכא מאי ראוי לבילה שייך ביה. ורש"י ז"ל נראה דלא גריס כר' זירא אלא הכי גריס, מודה רבא בלא אבא יבמי, כלומר דבעינן שלא יפסיק בשעת קריאה דאי מפסיק משמע דהאי לא ארישא קאי דאמרינן מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא, כלומר לא מאן אלא אבה, אבל בלא חפצתי לקחתה שהוא פתיחת קריאתו ליכא למימר האי לא לעיל קאי ואי מפסיק לית לן בה.
מאי טעמא וירקה בפניו בעינן: מסתברא דלא קאמר אלא כדי שיהא כנגד פניו בין רואה בין אינו רואה, ואפילו סומא חולץ לכתחלה. והא דתניא בברייתא (לעיל קג, א) החולצת מן הסומא חליצתה כשרה, לאו דוקא דיעבד אלא אפילו לכתחלה דכולה ברייתא בלכתחלה הוא, דמשום סיפא דקתני חליצתה פסולה תנא רישא חליצתה כשרה. אבל הרמב"ם ז"ל (שם ה"ח) כתב והסומא אינו חולץ שנאמר וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק. ויש סעד לדבריו מדאצטיך בברייתא למתני והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה. ומיהו אפשר היה לדחות דמשום דכתיב וירקה בפניו, אצטריך תנא לאשמועינן דלא בעינן שיהא רואה הרוק אלא שיהא הרוק להדי פניו.
ואמר לנו ענו כולכם חלוץ הנעל חלוץ הנעל: תניא בספרי (פי' רצא) ר' יהודה אומר מצוה על כל העומדים לומר חלוץ הנעל ג' פעמים.