חידושי הרשב"א על הש"ס/יבמות/פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.


דף פז עמוד ב[עריכה]

ולא בלאות:    פירש בלאות נכסי צאן ברזל שבלו לגמרי, אבל בלאות הקיימין נוטלתן ויוצאה כדאמרינן בשלהי אלמנה נזונית (שם) היוצאה משום שם רע נוטלת מה שבפניה ויוצאה, וכדמפרש טעמא התם (קא, ב) דאם היא זנתה נכסיה לא זנו. וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכות (בפרקין) וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפירוש המשניות משנה א). אבל רש"י ז"ל פירש אפילו שחקי בגדים שהיו לה לא תוציא משם. וקשה לי דהא בהדיא אמרו שם דנוטלתן ויצאה. ושמא הוא ז"ל סבור שבזו החמירו וקנסו יותר לפי שהמזידה לזנות לא שכיחא כולי האי ולא מפסדינן מינה בלאות הקיימין, אבל זו שקרובה לטעות ולסמוך על דברי העד ואינה בודקת ונשאת לפיכך קנסוה יותר מן המזידה. ותדע לך דהא תנינן הכא והולד מזה ומזה ממזר. ואלו ולד סוטה ודאית אינו ממזר וכדאמרינן לעיל בפרק החולץ (מט, ב) הכל מודים בנדה ובסוטה שאין הולד ממזר ומדקאמר סתם אין הולד ממזר משמע דאפילו ממזר דדבריהם לא הוי. וכן דעת רש"י ז"ל בפרק יש מותרות בשמעתא דהוא מרגילה גבי סוטה ודאי איכא בינייהו (לעיל פה, ב ד"ה סוטה ודאי). ואף על פי שר"ח ז"ל (מובא ברמב"ן ורשב"א שם) בלשון אחר לא פירש כן. ועוד דהכי קתני בת לוי נפסלה מן המעשר ואלו בברייתא (להלן צא, ב) קתני לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מן המעשר ואוכלת אלא הכא קנסא וכדאמר רב ששת בגמרא. ומכל מקום אינו מחוור בעיני דהא בגמרא (להלן פט, א) בטעמא אתינן לה כדאמרינן לא מזונות ולא בלאות מאי טעמא דתנאי כתובה ככתוב, ובלאות הקיימין לא מתנאי כתובה הן שהרי מזנה שאין לה כתובה ויש לה בלאות הקיימין.

אם נטלה מזה ומזה תחזיר:    ודוקא בשנטלה כתובה או מזונות לאחר שבא הראשון אבל אם נטלה קודם שבא הראשון אין מוציאין ממנה כדגרסינן בירושלמי (ה"א) הדא דתימר בשנטלה משבא הראשון אבל אם נטלה עד שלא בא הראשון כמה דלא מפקא מיניה כך לא מפיק מיניה. ופירות נמי שאינה מוציאה ממנו דוקא פירות שאכל קודם שבא הראשון, אבל מה שאכל משבא הראשון מוציאה ממנו כדאיתא בירושלמי.

לא זה וזה מטמאין לה ולא זה וזה זכאין במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה:    מסתברא ודאי מדלא תני ירושתה כדאמרינן בעלמא (עיין לעיל כט, ב. מג, ב וש"נ) אין יורשה ואין מטמא לה שמא מינה דראשון יורשה. והדין נותן דאיהו דלא עבד איסורא אמאי קנסינן ליה, דהא הני כולהו דלית ליה הא יהבינן בהו טעמא, מציאתה כדי שתהא ליה איבה ויגרשנה, מעשה ידיה משום דלית לה מזוני ומעשה ידיה תחת מזונות, והפרת נדריה כדי שתתגנה ותתגרש. אבל ירושתה דלאחר מיתה וזוכה בה דבר תורה אמאי מפסדא לה. ואם תאמר אם כן יטמא לה דהויא לה כמת מצוה וכאותה שאמרו לקמן (פט, ב) גבי קטנה דכיון דבעל יורשה קריא ולא ענו קרובים והויא לה כמת מצוה, והכא נמי מאי שנא. יש לי לומר דלא אמרו אלא בקטנה דעיקר נשואיה אינן דבר תורה ואי אמרת יירש ולא יקבור אתו קרובים לאימנועי, דאמרי אם בעל הוא לירש יקבור, ואם אינו קובר אף הוא לא יירש. וכן הדין בשניות מדברי סופרים שאף בשניות קרובים נמנעים מלקברה והיא קורא ואין עונין אותה לפי שהקרובים אומרים כיון דמדאורייתא בעל יורשה ומטמא לה אלא מדרבנן אסורה, אם אתה אומר שלא יקבור אתה עושה אותה כערוה דמשום לתא דערוה אסרינן לה, וכיון שכן אף הוא לא יירש, ואם אינה ערוה אף הוא יקברו, אבל בשאר פסולות דאורייתא כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל, הרי זה יורש ואינו מטמא לה, שאין קרובין נמנעין מלקברה, שהכל יודעין שהיא אסורה לו דבר תורה, וכתיב לא יטמא בעל בעמיו ודרשינן מיניה (בתו"כ פר' אמור פרשתא א פי' טו) יש בעל שאינו מטמא, והכל יודעין שקדושין תופסין בה ובעל יורשה והרי זו כאחותו בעולה שהוא יורשה ואינו מטמא לה ולא הויא כמת מצוה. והיינו דגרסינן בתוספתא דמכלתין פ"ב (ה"ג) אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל הרי היא כאשתו לכל דבר כו' יורשה ואינו מטמא לה, שניות מדברי סופרים אינה כאשתו לכל דבר יורשה ומטמא לה. כך מצאתיה בנוסחאות מדוקדקות. ואף על גב דקתני חלוצה דהויא דרבנן ואינה אלא כשניות דדבריהם והיא נמי קרייא ואנו לה כגרושה דכגרושה הויא להו לאינשי. והיינו נמי דתנן בפרק יש מותרות (לעיל פד, א) דחלוצה יש לה כתובה כאלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט ולא בעיא חזוק כשניות דדבריהם לרבי דמפרש התם טעמא משום דהללו דברי תורה ואין דברי תורה צריכין חזוק. ומתניתין דהכא נמי אף על גב דאינה יוצאה מהיתרה של ראשון אלא מדרבנן דכעין אנוסה היא, מכל מקום כזונה משוי לה אנשי, והכל יודעין שהבעל הראשון יורש דבר תורה, וכיון שזנתה תחתיו ונאסרה משום מעשיה הרעים דין הוא שלא יטמא לה מדכתיב לא יטמא בעל בעמיו כנ"ל. וכבר כתבתי יותר מזה בפרק כיצד (כב, ב) גמ' מי שיש לו אחר מ"מ בס"ד.

הא דקתני הכא תצא מזה ומזה:    גרסינן בירושלמי (ה"א) כמה דתימר תמן מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן, ואם היו קטנות ולא היו ראויות לילד מחזירין אותן מיד, ואמור אף הכא כן, שנויה היא תמן שאחרים הטעו בה והכא לא אחרים הטעו בהן, קנס היא קנסו בה שתהא בודקת יפה, ויקנסו בה אצל (הראשון) [בכת"י: השני וכן הוא בירושלמי] ואל יקנסו בה אצל (השני) [הראשון] א"ר יוחנן מריח ערוה נגעו בה, מעתה לא תהא צריכה גט ממנו, שנייה היא שנשאת לו דרך התר. שמואל אמר אומר אני שמא שלח לה גט ממדינת הים.

גמרא. מכלל דרישא ברשות בית דין ובעד אחד:    ואף על גב דקתני אמרו לו, פעמים דקתני אמרו לו בעד אחד וכדאיתא בכריתות בריש פרק אמרו לו דגרסינן התם (יא, ב) איכא דאמרי אמרו לו חד נמי אמרו לו תני ליה כדתנן האשה שהלך בעלה ואמרו לה מת בעליך ונשאת וכו'.

הא אישתיק מהימן מדאורייתא מנא לן:    נראה לי דהא דאמרינן מדאורייתא מנא לן לאו אמתניתין דהכא ואמתניתין דהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד קאי לומר דהתם מדאורייתא מהימני, אלא אמתניתין (כריתות יא, ב) דעד אחד אומר לו אכלת חלב קאי, דהתם ודאי מדאורייתא מהימן מדמביא קרבן ונאכל, אבל מתניתין דאמרי לה מת בעליך ומתניתין דהוחזקה להיות משיאין עד מפי עד, ע"כ לאו מדאורייתא הוא דהא קיימא לן בכל דוכתא (להלן פח, א וש"נ) דאין דבר שבערוה פחות משנים. ועוד דאם איתא דעד אחד נמי מהימן בה כשנים דבר תורה, מאי שנא בעד אחד דצריכה ליטול רשות מבית דין ובשני עדים אינה צריכה ליטול רשות מבית דין, דהא ודאי שריא דבר תורה והאמינה תורה עד אחד כשנים, ומאי שנא דבעד אחד תצא מן הראשון ובב' מותרת לחזור לו. אלא ודאי ע"א דמהימן לגבי אשה אינה דבר תורה לכולי עלמא, והכא הכי קאמר אלמא עד אחד מהימן בה מדבריהם כשאר האיסורין שעד אחד מהימן דבר תורה, כדתנן עד אומר לו אכלת חלב דמהימן מדאורייתא. וקסבר השתא דעלה סמכי רבנן בעדות אשה להאמין בו עד אחר ועד מפי עד שעשאוהו לזה כשאר האיסורין. אף על גב דמדאורייתא לאו מהימן דהוה ליה דבר שבערוה, משום דהקלו בה משום עגונה. דאם איתא דבשאר האיסורין לא מהימנינן ליה דבר תורה, אף משום עגונה לא הוו מקילי רבנן כולי האי להאמין בה עד אחד. הלכך בעינן בשאר האיסורין מדאורייתא מנא לן ואפשר דהיינו דלא אמרינן ברישא אלמא עד אחד מהימן מדאורייתא מנא לן, אלא גבי מתניתין דאמר לו עד אחד אכלת חלב.

והא דמסיק ר' זירא בשלהי שמעתין (פח, א) אלא משום עגונה אקילו בה רבנן, לאו למימרא דעד השתא סברינן דמדאורייתא היא, אלא הכי קאמר כולה מלתא לאו אשאר איסורין אסמכוה אלא עיקרא דמילתא משום עגונה היא. ואי קשיא לך הא דאמרינן בסמוך (שם) מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא דאשת איש ואין דבר שבערוה פחות משנים, ואם איתא דאנן עיקר בעיין דהשתא ליתא אלא מנא לן דבשאר איסורין עד אחד מהימן, וכל דבשאר איסורין מהימן דאורייתא באשת איש מהימן מדרבנן, מאי קושיא הכא איתחזק איסורא ואין דבר שבעורה פחות משנים. יש לומר דקא סלקא דעתך דלא אקילו רבנן באשת איש דדבר שבערוה היא, אלא אם כן מצינו בשאר איסורין דכותיה מהימן ביה דבר תורה, דדיו לאיסור אשת איש להקל בו ולעשותו כשאר האיסורין המוחזקין כמוהו, אבל להקל משום עגונה תרי קולי חדא דהוי דבר שבערוה ועוד דאתחזק איסורא, כולי האי לא נקל. ותדע לך דהא לבתר דאקשינן הוי דבר שבערוה הוה מהדר לאתויי מטבל הקדש וקונמות, ושקלינן וטרינן בהו אנהו גופייהו מנא לן, דאלמא אלו איתא דבטבל הקדש וקונמות מהימן אף באשה כן, אף על גב דהוי דבר שבערוה לפי שעשאוה כשאר איסורין דכותה משום עגונה כנ"ל.

אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי:    והתם בכריתות (יב, א) מפרש עלה תרי לישני, חד לישנא משום דמפרשינן דבוריה ואמרינן דהכי קאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, והלכך מגוי דכי קאמר לא אכלתי מצי מתרץ דבוריה ולמימר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, אף על גב דאסיק דבוריה ואמר לא אכלתי כלל מהימן, ואף על גב דאיכא תרי דמכחשי ליה במאי דקאמר לא אכלתי כלל, מכל מקום כיון דבשעה שאמר לא אכלתי איכא למימר דלא אכלתי שוגג קאמר ובהא לא מכחשי ליה עדים, מסרסינן ומתרצינן דבוריה. ולישנא אחרינא אמרי לה משום דאדם נאמן על אצמו יותר ממאה עדים ואפילו בטומאה חדשה דליכא מגו ולא מצי לתרוצי דבוריה ולמימר דלא עמדתי בטומאתי אלא טהרתי קאמר דהא טומאה חדשה היא. וטעמא דמלתא משום דחייבי חטאת ואשמות אין ממשכנין אותן (ר"ה ו, א) דכיון דמלתא דנפשיה היא ולכפרה דידיה קא אתי, אם אינו רוצה להתכפר אל יתכפר, וסוגיין ודאי משמע כאידך לישנא מדקאמרינן הכא (פח, א) והא תרי בעלמא אף על פי דמכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלא לאו משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא, דאלמא לא מייתינן כלל על פי שנים אלא מדין הודאת עצמו דרחמנא פטריה מהודע אליו ולא שידעוהו אחרים.

אלא לאו משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא:    כלומר ואשמועינן רחמנא דשתיקה כי האי כהודאה דמיא, ואף על גב דהדר ומכחיש ליה, לאו כל כמיניה שכבר הודה. וקשיא לן בדפרק האומר בקדושין (סה, ב) קא דייק מינה אביי דעד אחד מהימן ולא משום הודאה אלא אפילו באומר איני יודע מהימן וכדמוכח התם (סו, א) בעובדא דההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמי שמואל ובעובדא דינאי. ויש לומר דסוגיין דהכא לא איתמרא אלא אלישנא דאתמר התם בכריתות דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה, אבל אליבא דלישנא קמא טעמא דעד אחד משום דמהימן הוא וסוגיין בפרק אמרו לו בכריתות כההוא לישנא אלזא, דאמרינן התם‏[1] במאי עסקינן אילימא בתרין תרין ואין מכחישין קרא בעי אלא לאו בחד וקתני אין מכחישו מהימן אלמא משום דמהימן הוא וסוגיא במקומה עדיפא. ועוד דלישנא דמתניתין הכי דייק דאמרינן התם פשיטא דטעמיהון דרבנן משום דאמרינן מגו דקתני אמרו לו אף זה אם רצה יאמר מזיד הייתי פטור. ואף על גב דדחינן התם דלדבריו דר"מ קאמר, דחיה בעלמא היא. והכא בדרך בשלמא ללישנא דמגו דודאי משם משמע דאין שום נאמנת בעד, אלא לאידך לישנא דאדם נאמן על עצמו מאי איכא למימר. והארכתי יותר מזה בקדושין פרק האומר בס"ד (בד"ה אמר אביי ובד"ה והא דאמרינן).

דף פח עמוד א[עריכה]

הא דאמרינן אלא סברא הוא מידי דהוי אחתיכה ספק חלב ספק שומן:    פירש רש"י ז"ל אלא הא דהמנוה רבנן לעד אחד באשה סברא הוא ע"כ. ומתוך לשונו משמע דעד השתא אתינן למיפשט דעד אחד באשה מהימן דבר תורה ושלא כפירושנו שכתבנו למעלה (פז, ב ד"ה הא) ונראה שהביאו רבינו ז"ל לפרש כן מדאמרינן אלא סברא הוא מידי דהוה אחתיכה, דלפי מה שכתבתי דשאר איסורין מדאורייתא מנ"ל קאמר, מאי קאמר מידי דהוה וכו', לא הוה ליה למימר כהאי לישנא אלא הכי הוה ליה למימר אלא מחתיכה ספק של חלב ספק של שומן. ועוד מדאמרינן מי דמי התם לא אתחזק איסורא הכא אתחזק איסורא דאשת איש, אלמא לאשת איש קיימינן (וכן פסקו התוס' פז, ב ד"ה מכלל). ומיהו ודאי על כרחין נראה לי דהכי אית לן למימר, דאטו עד השתא מי אייתינן קרא לעד אחד שבאשה והא מהודע אליו חטאתו קא מייתינן דשבאר איסורין הוא. אלא משום דחתיכה ספק של חלב ספק של שומר דמהימן ביה עד אחד לאו בהדיא אשכחן אלא מסברא, שאם אין כן אין לך מתארח אצל חבירו וכמו שכתב רש"י ז"ל עצמו (בד"ה ואמר ברי לי ??), להכי אמרינן בהאי לישנא, ועוד דקושטא דמלתא ודאי עיקר בעיין משום עד אחד שבאשה הוא, והכי קאמר אלא שאר איסורין דמהימן בהו עד אחד סברא הוא מידי דהוה אחתיכה ספק של חלב ספק של שומן דמהימן, ועלה סמכו בעד אחד שבאשה להאמינו משום מגו. ואקשינן מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא אתחזק איסורא דאשת איש דאין דבר שבערוה פחות משנים, כלומר עיקרא דמלתא דבעית למידק מינה לאשת איש לא מצי למידק מינה, דכיון דלא אשכחן בשאר האיסורין דכותיה שיהיה עד אחד מהימן ביה בדבר כי היא כשנים היאך האמינו בו עד אחד, שהרי אפילו בשאר האיסורין אלו היה האיסור מוחזק כמו שאשה זו מוחזקת באיסור, יש לומר שלא היה עד אחד נאמן בו, וכל שכן באשה שאי אפשר להקל בה כל כך שהרי דבר תורה אין דבר בערוה מתקיים בה בכל דיניה בפחות משנים וכמו שכתבתי למעלה. ואתינן למיפשט מהקדש טבל וקונמות דאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן ואף על פי כן עד אחד מהימן. ואף על גב דהכא שאני דהוי דבר שבערוה, מכל מקום אלו קמה לן דהתם מהימן דבר תורה, הכא נמי הוה מהימן מדרבנן דעשאוהו כשאר האיסורין להאמין בו עד אחד משום עגונה, דאי לא תימא הכי מאי קא מהדר לאתויי מהקדש וקונמות, דמכל מקום הכא שאני דהוי דבר שבערוה כדאקשינן בהדיא. ודוחק הוא לומר דלאו למילף מינה עיקר בעיין דעד אחד שבאשה הוא דשקלו וטרו בה, אלא אמאי דמדמו לה לודאי חלב ולומר דלא דמי לודאי חלב אלא לטבל והקדש, דאטו בכדי שקלו וטרו בה כיון דלא נפק לן מינה מידי.

ואף על פי שראיתי לגדולי המפרשים שפירשו כענין זה, אינו מחוור בעיני שאין זה שיטת התלמוד. ומסקנא אוקימנא טעמא דעד אחד מהימן בעדות אשה דמשום עגונה אקילו בה רבנן, כלומר כולה מלתא משום עגונה הוא ולא סמכו בה אשאר אסורין, אלא עיקרא דמלתא משום עגונה הוא. כך נ"ל לפרש שיטת שמועתנו.

ולענין פסק הלכה משמע מהכא בשאר האסורין שאין עד אחד נאמן בהם בדאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן, ואם כן מצא תרנגולת שחוטה במקום שיש לחוש לנבלה או לשחיטת עכו"ם, אין עד אחד נאמן וכן כל כיוצא בזה. ואם תאמר תפשוט מנדה דאמר רחמנא וספרה לה לעצמה (כתובות עב, א) ואף על גב דאיתחזקה נדה ואין בידה לתקן דבימים תלה רחמנא. איכא למימר דהתם כיון שדרכה להיות רואה ופוסקת והיתר הבא מאליו נאמנת. ואי משום טבילה בידה לתקן הוא (וכ"כ בגיטין ב, ב ד"ה אימור). ויש מפרשים (רמב"ן) דסוגיא זו שאלות בעלמא נינהו מדאורייתא מנא לן, ולעולם עד אחד נאמן בכל איסורין. ואין הטעם הזה מספיק בעיני לסמוך עליו בשל תורה.

ול"נ דסוגיין כולה אליבא דלישנא דאתמר בכריתות בשנים אומרים לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דמשום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים איתמרא וכמו שכתבתי למעלה (פז, ב ד"ה אלא), ומשום הכי שקלינן וטרינן בדאיתחזק איסורא ואין בידו לתקן מנא לן ולא קמה לן. אבל לאידך לישנא דאוקימנא לה משום מגו ומתניתין דעד אחד כי שתיק אידך דחייב משום נאמנותו של עד הוא דרחמנא הימניה, בעיין איפשיטא ומינה לכל האיסורין דעד אחד נאמן בהם אפילו בדאיתחזק איסורא ואין בידו של עד לתקן כנ"ל.

ומיהו ודאי לכולי עלמא היכא דלא איתחזקא איסורא בגוף זה ממש כאשת איש, אי נמי טבל והקדש דאינהו גופייהו איתחזקי באיסור עד אחד נאמן בהם אף על גב דאיתחזק איסורא במקום זה, כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואתא עד אחד ואמר זו של שומן נאמן, דאי לא כן אין לך מתארח אצל חברו דהא איתחזק בהמה בחלב ושומן והיאך יהא נאמן. ועוד מעשים בכל יום במנקרי הבשר שסומכין על אחד לומר אלו גידי הבשר ואלו גידי איסור, ואף על גב דאיתחזק ביה איסור גיד הנשה. וכן נמי בחלב הכליות ושומן הבשר ובחלב אקשתא ואיתרא וזה פשוט. ומינה למעשים בכל יום שנמצאת במקולין טרפה או נבלה ונתערבו חתיכות של התר בשל איסור, שעד אחד נאמן לומר זו של היתר אף על גב דאיתחזק איסור במקולין ואין בידו לתקן. ועוד תדע לך דאם כן אין לך לוקח בשר מן המקולין ביום שנמצאת שם טרפה אלא בעדים.

הא דאמרינן אי דידיה משום דבידו לאיתשולי עליה:    קשיא לן והתם נמי אין בידו לתקן דמי יימר דמזדקקי ליה בי דינא וכדאמרינן בפרק האומר (קדושין סב, א) אמר ר' יוחנן כל דבר שהוא בידו לאו כמחוסר מעשה דמי, ואקשינן עליה מדתניא בקדושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי אחר שאתגייר לאחר שתתגיירי והא התם בידו לאיגיורי, ופרקינן כיון דאמא מר גר צריך שלשה משפט כתיב ביה מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא. ויש לי לומר דכל שאתה בא לומר במה שלא נעשה שהוא כאלו נעשה משום שבידו לתקנו, איכא למיחש דלמא לא מזדקקי ליה דפעמים שאין נזקקין. אבל במה שאינו ידוע אם נזקקו לו כבר אם לא, כיון שרובן של בני אדם נזקקין לכך ברוב הפעמים, וזה מעיד שנזקקו לו נאמן. עוד יש לומר דלגבי הפרת נדרים לא בעינן מומחין ובשלשה הדיוטות היודעים לפתוח סגי ליה, וכיון שכן לא אמרינן מי יימר, דודאי משכח דמזדקקי ליה. והכין אמרינן בהדיא בשבת בשלהי פרק כירה (מו, ב) כנ"ל.

סוף סוף תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי:    כבר כתבתי בכתובות פרק האשה שנתאלמנה (כב, ב ד"ה מכדי) דהיינו כמאן דאמר תרי ותרי ספיקא דאורייתא (לעיל לא, א) דמפקי מחזקתה ולא קאי אלא באשם תלוי, אבל למאן דאמר ספיקא דרבנן הבא עליה בחטאת קאי דבחזקת נשואה קיימא והכא לרווחא דמלתא קאמר הכין, לומר דאפילו למאן דאמר ספיקא דאורייתא מכל מקום באשם תלוי קאי. וכל שכן לכשתמצא לומר כמאן דאמר ספיקא דרבנן דקשיא טפי דהא לדידיה הבא עליה בחטאת קאי.

דף פח עמוד ב[עריכה]

בשנשאת לאחד מעדיה:    כתב ר"ח ז"ל בכתובות (שם. מובא בתוס' הרא"ש שם) בשיש שם שלשה עדים ונשאת לאחד מהם דאכתי איכא תרי לבהדי תרי, הא בשנים ונשאת לאחד מהם הו"ל חד לגבי תרי דמאן דנסבא לא מהימן כדאמרינן במכלתין בשלהי פרק כיצד (כה, ב) מת הרגתו הרגנוהו לא ישא את אשתו.

אבל שתי נשים באיש אחד [בכת"י: ועד אחד, נ"א באיש אחד] כפלגא ופלגא דמי:    פירש רש"י ז"ל בעד אחד המכחיש עד דראשון נאמן כדעולא הלכך אפילו באו שתי נשים לאחר שהתירוהו לינשא קודם שתנשא ראשון מהימן ומנסבינן לה אפומיה. אבל הרמב"ם ז"ל פירש כפלגא ופלגא כשתי עדים המכחישות זו את זו ואף על פי שהתירוה לינשא תצא מהיתרא הראשון אבל אם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי לא תצא.

דף פט עמוד א[עריכה]

כך היא גירסת הספרים רישא קנסוה רבנן. ולא גרסי אלא וכן מצאתיה בספר מוגה בישיבה. וכן נראה מדברי רש"י שכתב רישא קנסוה רבנן ולא תלינן לקולא. פירוש לפירושו לעולם משני דצריכה גט דטעמא משום שמא גירש זה ונשא זה מאי אמרת הא נתקדשה דלא חיישינן ולא צריכה גט, התם משום דלא עבדא איסורא תלינן להקל דאמרי קדושי טעות הוו, אבל נשאת דעבדא איסורא כדי לאוסרה על הראשון תלינן להחמיר דלמא אמרי גרש זה ונשא זה והלכך צריכה גט וכולי האי משום קנס כדי לברר איסורו של ראשון וכדגרסינן בירושלמי (ה"א) משני צריכה גט כדי לברר איסורו של ראשון. ומיהו היכא דליכא למיחש לשמא יאמרו גירש זה ונשא זה, כגון אש אח ואחות אשה כדלקמן לא צריכה גט. אבל בהלכות רבינו אלפסי ז"ל גריס אלא רישא קנסוה רבנן, ומשמע לפי גירסא זו דכל עיקר לא הצריכוה גט משני אלא משום קנס בלבד וכדי לברר איסורו של ראשון, ולאו משום דאיכא למיחש כלל לשמא יאמרו גרש זה ונשא זה, דכולי עלמא תלו טפי בנשואי טעות ולא בהתר א"א בלא גט.

ולא פירות ולא בלאות:    פירוש אינה מוציאה ממנו פירות שאכל. והכין איתא בגמרא דבני מערבא (ה"א) וכן פירש כאן רש"י ז"ל (עט, ב ד"ה ולא פירות) אף על פי שלא פירש כן בפרק הזורק בגיטין (בד"ה תנאי כתובה). ותמיהא לי בפירות שאכל דלא מפקא מאי תנאי כתובה איכא וכי מי איכא דמפקא להו בתנאי כתובתה. ושמא נאמר דמשום שהוא חייב לפדותה מתנאי כתובה תחת פירות, ועכשיו עשו אותה כאלו אינה אשתו ואלו נשבית אינו פודה, היה בדין דתיפוק מיניה פירות שאכל, אלא דמימר אמר לה אנא כדין אכלי, והאי דלא פריקנא משום דכתובה אין לך ותנאי כתובה נמי אין לך. ושמא לזה נתכוון רש"י ז"ל שפירש בגיטין פרק הזורק ולא פירות לא דין פירות, כלומר אם נשבית אינו פודה לפי שעיקר מה שאינה מוציאה ממנו פירות שאכל היינו משום שאין לה דין פירות כנ"ל.

אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה במזיד לא עשה ולא כלום:    קשיא לן דהכא משמע דשוגג הויא תרומה טפי מבמזיד וכל שהוא שוגג גמור הויא תרומה טפי כדאיתא בסמוך דהכא דחשבינן ליה שוגג גמור תרומתו תרומה ואינו צריך לחזור ולתרום. ובתורם קישות ונמצאת מרה מפני שהיא קצת קרוב למזיד צריך לחזור ולתרום. ואלו בתוספתא דבתרומות משמע בהפך דגרסינן התם (פ"ד ה"א) היה בלבו לתרום מיין על יין ומה שבידו חומץ אין תרומתו תרומה מה שבידו יין היין תורם ויחזור ויתרום את החומץ. פירוש כשהיו לפניו שלש חביות והיה סבור שהן של יין והפריש אחת מהם ואמר הרי היא תרומה על שתים אלו ואחר כך נמצאת שהיא של חומץ אין תרומתו תרומה כלל, לפי שדעתו להפריש יין על יין והרי הוא חומץ וטעות הוא בידו לפיכך אינה תרומה כלל. היתה אותה שבידו יין ואחת מן השתים של חולין חומץ, היין תרום ויחזור ויתרום את החומץ לפי שתרומתו בטעות לגבי חבית של חומץ נמצא החבית המפרשת תרומה לפי חשבון של חבית יין של חולין. היה בלבו לתרום חומץ על חומץ כלומר שהיה סבור ששלשתן של חומץ ונמצאת אחת מהן של יין, אם אותה שעלתה בידו שקרא עליה שם תרומה היא של חומץ החומץ תרום ויחזור ויתרום מן היין על היין. אלמא בטעות אין תרומתו תרומה כלל אפילו לדברי חכמים דס"ל כר' אלעא שהתורם מן הרעה על היפה תרומתו תרומה במתכוין.

ומצאתי בשם רבותינו בעלי התוס' ז"ל (ר"י בתוס' ד"ה קישות) דהכא שתרם מן הטמא על הטהור ואי נמי בקישות ונמצאת מרה לא חשבינן לה בטעות כיון שכיון להפריש אותו פרי עצמו שהוא מפריש, אבל יין ונמצא חומץ שתי שמות הן וחלופיהן טעות. ואם תאמר אם כן במזיד אמאי אינו תרומה וביין וחומץ הויא תרומה. יש לומר שכיון שאינה ראויה לאכילה כלל אין תרומתו תרומה לרב חסדא כדאית ליה ולרב נתן כדאית ליה. וקישות מרה נמי אינו ראויה לאכילה. ומפני שפשע ולא טעמו חשבינן ליה כעין מזיד וצריך לחזור ולתרום. אבל חומץ משובח הוא כיין בעתו ושעתו כדאמרינן התם (ב"ב פד, ב) איכא דניחא ליה בחלא ולא ניחא ליה בחמרא, והא דתנן במסכת תרומות פרק התורם חבית של יין ונמצא של חומץ (פ"ג מ"א) אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אין תרומתו תרומה, אפילו לדברי חכמים היא וכשנודע אחר כך שהיתה של חומץ לגמרי בשעה שתרמה ומשום טעות נגעו בה כמו שכתבנו. דאלו היה יודע שהיתה של חומץ לא היה עושה תרומה ואם משתרמה החמיצה הרי זו תרומה, ואם ספק תרומה ויחזור ויתרום את הראשון (ועיין רשב"א נדה ב, ב ד"ה הא דתנן וב"ב שם ד"ה עד).

שוגג אמזיד קא רמית שוגג לא עבד איסורא:    פירוש וכיון דנתכוון להפריש מן הטמא והזיד בכך חשדינן ליה דאי אמרת הויא תרומה פשע ולא מפריש, אבל התם דלא נתכוון לכך לא חשדינן ליה ואפילו אמרת ליה תרומה ויחזור ויתרום ציית ולא פשע. ותמיהא לי ודקארי לה מאי קארי לה, והא נמצאת מרה שוגג ודאי הוא ומאי קא רמי להו אמזיד. ויש לומר דמקשה סבר כמזיד גמור חשבינן ליה דכיון דדרכן של קשואין להיות מרים והוה ליה למיטעמיה ולא טעמיה גלי אדעתיה דאם נמצאת מרה אינו חושש וניחא ליה. ואהדר ליה רב חסדא דלא מזיד הוא אלא שוגג, ומשום הכי אקשינן תו ורמי שוגג אשוגג, כלומר אי שוגג חשבת ליה אמי חוזר ותורם, ופריק אנא נמי לאו שוגג גמור חשיבנא ליה אלא שוגג קרוב למזיד.

ורמי מזיד אמזיד הכא קתני במזיד לא עשה ולא כלום והתם תנן משאינו נקוב על הנקוב תרומה ויחזור ויתרום. ופריק בתרי מאני ציית בחד מנא לא ציית. משמע מהכא דרב נתן בר' הושעיא סבר דאפילו בחד מאנא ציית, ואנן קיימא לן כרב נתן בר הושעיא דסוגיין כותיה אזלא. ועוד דאקשי רבא עליה דרב חסדא (להלן עמוד ב) דאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה וקיימא לן כרבא. וכן פסק המרב"ם ז"ל (הלכות תרומות פ"ה ה"ח) כרב נתן בר הושעיא. וקשיא לי דהא ודאי בעלמא הכי משמע דבחד מאנא לא ציית דתנן (חלה פ"ב מ"ה) המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן. ואקשינן עלה בקדושין פרק האיש מקדש (מו, ב) גבי התקדשי לי בתמרה זו לשמואל דאמר המקדש את אחותו מעות מתנה הכא נמי אמאי גזל ביד כהן נימא אדם יודע שאין מפרישין חלה מקמח וגמר ונתן לשם מתנה. ופרקינן שאני התם דנפיק מיניה חורבה דזמנין דאית ליה לכה פחות מחמשת רבעים קמח והאי ליש לה בהדי הדדי וסבר נתקנה עסתו וקאתי למיכלה בטבלה, ותהוי תרומה ויחזור ויתרום מי לא תנן מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ממקום אחר, ופרקינן בתרי מאני ציית בחד מאנא לא ציית. ואף על גב דאיכא דאמרי דכהן ציית, מכל מקום בישראל אסיקנא התם דבתרי מאני ציית בחד מאנא לא ציית. ואי אפשר לומר דסוגיא דהתם אליבא דרב חסדא היא מדאקשינן התם ובחדא מאנא לא ציית והא תנן התורם קישות ונמצאת מרה תרומה ויחזור ויתרום, ופרקין שאני התם דמדאורייתא תרומה מעליא היא, כלומר ואפילו לא ציית לא איכפת לן שכבר נתקן. ואלו לרב חסדא הא פריקנא הכא דלא דמי דהכא שוגג ומיצת ציית. ועוד דמכל מקום מתניתין דחלה היכי מתרץ לה רב נתן אמאי גזל ביד כהן, תהא תרומה ולא יאכל עד שיוציא עליה חלה ממקום אחר. ויש לומר דלכולי עלמא בחד מאנא לא ציית, אלא דרב חסדא סבר כיון דלא ציית אף על גב דמדאורייתא תרומתו תרומה התנו בית דין לעקור דבר מן התורה כי היכי דלא ליפשע ולא תרים. ורב נתן סבר כיון דאפילו כי פשע ולא הדר ותרם תרומתו תרומה דבר תורה לא חיישינן לה, ומוטב שיפשע ולא יתרום משנוציא תרומה לחולין. אבל במפריש חלתו קמח כיון דבחד מאנא לא ציית וכי מפקינן האי קמח לחולין כדין עבדינן, דהא דבר תורה אין חלתו חלה, בכי האי ודאי חיישינן לדלמא פשע ולא ציית כנ"ל.

דף פט עמוד ב[עריכה]

הכא נמי כיון דלא ירתי לא קריא ולא ענו לה:    מהכא משמע שפיר כל שקורא ואחרים עונין אותו דאמרינן גבי מת מצוה כל שהחולה עצמו קורא לחברו [בכת"י: לקברו, נ"א לחברו] ואין יורשים שעונים אותו קאמר. ולפיכך כל שאין לו קרובים ראוין ליורשו כהן מטמא לו ומשום כך הוא קובר אשתו קטנה. ובירושלמי מס' נזיר (פ"ז ה"א) לא משמע הכין אלא כל שהכהן קורא לאחרים לקבור את המת ואין עונין אותו, הא יש מי שמטפל בו אסור ליטמא בו. והכי נמי מסתברא שאין הכהן מטמא למת מצוה אלא משום כבוד הבריות, וכיון שאפשר על ידי אחרים למה יטמא לו. ויש לומר דהכי קאמר אם אתה אומר שלא יטמא לה בעלה, היא עצמה קוראה לקוברה ואין עונה אותה, שהבעל אינו קורא ולא קובר, קרובים אינן עונין אותה ולא משגיחין עליה שיירש אחר והם קוברים. ואף אם הבעל קורא אין עונין אותו הקרובים דיאמרו הוא יורש ואנן קוברין. וכל שכן אחרים שאין נזקקין לה כיון שיש לה קרובים ויורשים, לפיכך עשאוה כמת מצוה והטילוה על הבעל, וכיון שהיא מוטלת עליו גנאי הדבר לקוברה על ידי אחרים, וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה זה. ואי גרסינן קרי ולא ענו ליה ניחא דמצינן לפרושי קרי בעל וליכא דמשגח ביה לומר שאין אחרים נזקקין לה, וכיון שכן הטילו חכמים עליו ואפילו כשהוא מוצא אחרים כדי שתהא קבורתה מזומנת לה. ולפיכך התירה תורה טומאת הקרובים הרמב"ן נר"ו.

ואינו מחוור בעיני כל הצורך, שא"כ למה אסרה תורה אחותו בעולה. וכבר כתבתי אני למעלה דלא אמרי כן אלא באשתו קטנה לפי שאינו יורשה דבר תורה ומשום הכי קרי ולא ענו לה ואף הוא קרי ולא ענו ליה לקברה, וכיון שאינו צריך לקבור אלא משום דליכא דמיטפל בה הרי זו כמת מצוה שטומאה דחויה ומותרת אצלו ואינו זקוק לשכור אחרים לקבור, אלא הרי הוא ככהן אצל מת מצוה כשאין אחרים רוצין לקבור אלא בשכר, שאין אתה מחייב את הכהן לשכור ושלא יטמא, אלא מטמא הוא ואין צריך לשכור, מה שאין כן באחותו בעולה או באשתו פסולה שהן מוטלין עליהן לקבור בממונן וכיון שכן שוכר וקובר ואינו מטמא כנ"ל.

דף צ עמוד א[עריכה]

הא דאמרינן אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורין שלם חולין טמאין תשלומיו תשלומין:    יש מי שפירש אף על פי שלא שלם אלא מדה כנגד מדה, דבתר שעת תשלומין אזלינן וההיא שעתא דמי חולין טמאין כדמי תרומה טהורה. ואיכא מאן דמפרש דלאו מדה במדה קאמר אלא לפי דמים, שאם אכל ממנו תרומה טהורה שוה מנה ושלם לו חולין טמאין שוה מנה להסקה תשלומיו תשלומין, הא פחות מכאן לא. ובגטין בפרק הניזקין גבי המטמא והמדמע (נד, א ד"ה שלם) כתבתיה בארוכה בס"ד.‏[2].

הכי גריס ר"ח ז"ל וכן היא בספרים וכיון דבשר לא מתאכיל כפרה היכי הויא להו לבעלים והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. ומשמע מינה דכל שאין הכהנים אוכלין אין הבעלים מתכפרים. והקשה הרמב"ן נר"ו והלא הבשר שנטמא אינו נאכל לעולם שאין הציץ מרצה על האוכלין להאכיל בטומאת בשר, ואף על פי כן הבעלים מתכפרין בדם וכ"ש לדברי ר' אליעזר שאמר שאף על פי שאין בשר אלא שנשרף יש דם שזורק את הדם והורצה כדאיתא בפסחים (עז, א) ובמנחות (כו, ב) ע"כ. ואפשר לי לומר דכל שלא נטמא בשר ואפשר לאכלה, אם לא נאכל הבשר אף בעלים לא נתכפרו דגזירת הכתוב היא דכל שאפשר לבשר ליאכל שלא יתכפרו בעלים אלא אם כן נאכל הבשר. אבל כי נטמא הבשר ואי אפשר ליאכול דבר תורה, בכי הא נתכפרו בעלים. שלא אמרה תורה שיאכל בשר לאחר שנטמא אלא הרי זה כפר אף על פי שלא נאכל הבשר לפי שהציץ מרצה. ויש לנו כיוצא בזה בהקטרת אימורין דכי איתנהו מעכבי בשר מאכילה וכי ליתנהו כגון שנטמאו או שנאבדו לא מעכבים כדאיתא בפרשת תמיד נשחט (פסחים נט, ב) ולקמן נמי מייתי לה בפרק מצות חליצה גמ' חלצה ורקקה (להלן קד, ב) ומדברי רש"י ז"ל נראה שאינו גורס כן אלא הכי גורס והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, כלומר מצות עשה הוא לאכול הבשר שהבעלים מתכפרים בכך וכדאמרינן בפרק החולץ (מ, א) רצה אכלה רצה אינו אוכלה, והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים, אלמא מהאי קרא נפקא. ומפרקינן שב ואל תעשה, כלומר אכילת בשר, עשה הוא ואמור רבנן שב ואל תאכל.

הכל לפי השעה שמע לו:    איכא למידק אדרבה איפכא קשיא דמשמע לפי השעה שמע לו אבל לתקן לדורות לא אלמא בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה. ויש לומר דכל תקנות חכמים לפי צורך השעה הם משום גדר דבר, וקא סלקא דעתך דלא אמרו לפי השעה אלא להוציא נביא שאמר חזר בו הקדוש ברוך הוא ממצוה פלונית ומבטלה לעולם, שאין שומעין לו.

דף צ עמוד ב[עריכה]

ונגמר מינה מגדר מלתא שאני:    יש מי שפירש (עיין רמב"ן) אלא מיגד מלתא שאני והוא הדין לבית דין דגמרינן מינה. ואינה מחוור דאם כן הוה ליה למימר אלא מיגדר מלתא שאני. ועוד מאי שאני הכין הוה ליה למימר אלא מיגדר מלתא שפיר דמי או כיוצא בלשון זה. ורבינו חננאל ורש"י ז"ל לא פירשו כן אלא התם דוקא משום מיגדר מלתא לעשות סייג ותקנה כי התם שהשיבן על ידי כך מעבודה זרה. וכן לקמן מפני שהיו פרוצין בעריות או שהיו מזלזלין בשביתת בשבת אבל בעלמא לא.

ולא זה וזה מטמאין לה. מאי טעמא כלומר שאין לומר כאן משום קנס כשארא דהכא מאי איכפת ליה.

מציאה מאי טעמא תקינו ליה רבנן משום איבה הכי תהוי ליה איבה:    ואף על גב דאלמנה לכהן גדול זכאי במציאתה כדאיתא בתוספתא פ"ב דמכילתין (ה"ג) התם הוא דכיון שהיא כאשתו לכל דבר ונוטלת כתובה לא חלקו חכמים בין כתובה לתנאי כתובה, ומזונות בלבד הוא דאין לה מחיים דבעל כדאיתא בפרק יש מותרות (פה, א) משום דאין מחזיקין ידי עוברי עבירה, אבל שאר תנאי כתובה אית לה והכא אצטריכא להאי טעמא דאיבה משום דהוה סלקא דעתך דלדידה דעבדא איסורא קנסינן אבל מדידה לדידיה לא קנסינן כדי שלא תהא חוטאה ונשכרת, קא משמע לן משום דתהוי לה איבה קנסינן נמי מדידה לדידיה. עוד יש לי לפרש דבמציאה דינא קתני כדרך שאמרו במעשה ידיה והכי קאמר, מאי טעמא אמור רבנן מציאת אשה לבעלה דהא מדינא שלה היא, אלא תקנו שתהא שלו משום איבה אבל הכא לא איכפת לה אם תהא ליה איבה דבעמוד והוצא קאי כטעמא דאמרינן במעשה ידיה, דכל שאינה ניזונת אין מעשה ידיה של בעל דלא מפקינן מינה לדידיה לא מעשה ידיה ולא מציאתה כי היכי דלא מפקינן מיניה לדידה.

כדי שלא תתגנה:    פירש רש"י ז"ל כגון בנדרי ענוי נפש אם ארחץ אם אתקשט. קשיא לי תינח נדרי ענוי נפש, דברים שבינו לבינה מאי איכא למימר. ועוד דהא טעמא לאו משום שלא תתגנה היא אלא דאורייתא וכדר' פנחס אמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. על כן נראה לפרש דהכי קאמר הא דאמר ר' פנחס שהנודרת על דעת בעלה היא נודרת איהי מכוונת על דעת בעלה שלא תתגנה עליו, והכא כיון דלמיפק קיימא אינה נודרת על דעתו. ודברים שבינו לבינה נמי כיון דלמיפק קיימא שוב לא משתעבדא ליה, ואי משום שלא תתגנה על בעלה כשהיא נודרת בדברים שבינו לבינה לא איכפת לה דתתגנה ותתגנה.

דף צא עמוד א[עריכה]

בת כהן מן התרומה בתרומה דרבנן:    כלומר דאלו בתרומה דאורייתא פשיטא, דאף על גב דכל באונס לאו זונה היא כדאמר רבא בפרק הבא על יבמתו (לעיל נו, ב) מכל מקום נבעלה לפסול היא ומפסלא בין לכהונה בין לתרומה כדאיתא בפרק אלמנה לכהן גדול. ורש"י ז"ל לא פירש כן במשנתינו.

הא דאמרינן ביאה דעיקר איסורה היא לא קניס וכל שכן מציאה ומעשה ידיה דממונא הוא דלא קניס:    פי' וה"ה דמודו נמי בהפרת נדרים. ומסתבר לי דהאי לישנא לאו דוקא, חדא דהא איכא הפרת נדרים, ועוד דמאי שייך למימר במציאתה ומעשה ידיה דממונא הוא לא קנסינן דאטו מאן דאמר דאינו זכאי במציאתה ומעשה ידיה משום קנס ממון הוא, וכי איהו מאי עבד דקנסינן ליה ובמעשה ידיה דינא תנן משום דכיון דלית לה מזוני אף היא אינה נותנת מעשה ידיה. ומציאתה נמי לאו קנס ממון הוא, אלא כי היכי דתהוי ליה איבה ותיפוק אלא משום דעיקרא דמלתא ממונא הוא לגבי ביאה קרינן ליה ממונא אף על גב דעיקר תקנתא לאו משום קנסא דממונא הוא.

דף צא עמוד ב[עריכה]

כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות הלכו הצרות כו' תצא מזה וזה וכל הדרכים האלו בה:    פירש רש"י ז"ל (להלן צד, א ד"ה אלא בגיטין פ, א ד"ה וכל) דר' עקיבא היא דאמר יש ממזר מיבמה, והכין נמי תנינן לה בתוספתא דגיטין פ"ו (ה"ח) כל עריות שאמרו צרותיה מותרות וכו' תצא הוא ושלשה עשרה דבר בה דברי ר' מאיר שאמר משום ר' עקיבא וחכמים אומרים אין ממזרין מיבמה וכדאיתא נמי בירושלמי (בפרקין ה"ד) אבל בתוס' (עיין להלן צב, א ד"ה אבל) הקשו מדדייקינן עלה בגטין פרק הזורק (פ, ב) נשאו אין זנו לא לימא תהוי תיובתיה דרב המנונא דאמר יבמה שזנתה אסורה ליבם כו', ואם איתא דר' עקיבא היא היאך אפשר לומר כן, הוא אמרינן בסוטה בפרק היה מביא את מנחתה (יח, ב) אמרו במערבא לית הלכתא כרב המנונא אלא הא קתני שומרת יבם וכנוסה, ופרקינן אמרי הא מני ר' עקיבא היא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כערוה ואיכא למימר דתרי תנאי נינהו אליבא דר' עקיבא וכדאמרינן לקמן (צב, א) וחכמים אומרים אין ממזר מיבמה, ואוקימנא כאידך תנא דר' עקיבא דאמר מחייבי לאוין דלאו דשאר לא הוה ממזר, והלכך האי תנא דקתני נשאו אין אבל זנו לא, אתיא כאידך תנא דר' עקיבא דאמר מחייבי לאוין דלאו דשאר לא הוי ממזר, אבל בנשאו הוא דהוי ממזר משום דמחלפא באשת איש דעלמא. ותנא דסוטה כתנא דר' עקיבא דלא בעי חייבי לאוין דשאר, אלא אפילו מיבמה הוי ממזר, ואי נמי תנא דסוטה דתני שלא שטיתי שומרת יבם אפילו לרבנן אתיא, ולית ליה כתנא דתני התם כל שאלו זנתה מותרת אינו מתנה עמה, ולעולם לרבנן אין ממזר מיבמה כלל ואפילו ממזר מדבריהם דמדקאמר אין ממזר משמע דאינו ממזר כלל, דאלו הוי ממזר מדבריהם לא הוה תני אינו ממזר, דאדרבה לממזר מדבריהם קרי ממזר לפי שהוא אסור בכשרה כדאיתא לעיל. אבל בשום דוכתא לא קרי אינו ממזר לממזר מדבריהם וזה שלא כדעת מקצת מרבותינו בעלי התוס' ז"ל (להלן צב, ב ד"ה אבל ועיין רמב"ן ד"ה והא דתנן).

דף צב עמוד א[עריכה]

דאלו הורו ב"ד בחלב ודם להיתרא והדר חזו טעמא לאיסורא וכו':    מדברי רבינו שלמה ז"ל נראה שהוא מפרש אף על פי שלא בררו לנו טעם ההיתר הראשון והדר חזו טעמא לאסורא ונתברר אצלנו טעמם, משום הכי אף על גב דהדור ואמרי להתירא לא שמעינן להו, אלא אם כן בררו לנו טעם ההיתר בהוראה זו האחרונה. ואלו הכא כי אתא עד אחד ושרינן אף על פי שלא נתברר אצלנו ההיתר, שאין עד אחד נאמן אלא שהאמינוהו, והדר אתו תרי ואיתכחשו ונתברר האיסור דכל תרי מהימני וחד לגבי תרי לאו כלום הוא, ואפילו הכי כי אתא השתא אחרינא ואמר עכשיו מת מהימן, ואף על גב דלא איתברר לן טעמא דבתרא מאי קאמר, ולא אמרינן הוראה היא וכשם שטעו בסמיכתן על הראשון כך טועין בזה, אלא אמרינן לאו הוראה היא וסהדא קמא אטעיין והאי בתרא מהימן, דאם ראשון הוחזק בשקרן כל ישראל מי הוחזקו.

אבל הר"ם בר יוסף (מובא ברמב"ן) פירש דאלו הורו ב"ד בדבר שהיו מוחזקין עד היום באסור כחלב ודם, והם טעו והורו להתירא משום דאשכחו ביה טעמא, והדר חזו טעמא אחרינא לאיסורא ולאוקמא אחזקת איסור קמא, כי הדר אמרי להתירא לא משגחינן בהו, דאמרינן כיון דאתחזק איסורא ואינהו נמי בתר דשרו חזו בה טעמא לאיסורא, לא עדיף האי טעמא בתרא מטעמא קמא וקיימי' אחזקה קמייתא. הכא נמי אתא עד אחד ושרינא אף על פי שהיתה בחזקת איסורא אשת איש, ואתו בי תרי ואוקמוה אחזקתה ואסרנא, ואפילו הכי כי אתא עד אחד ואסהיד כקמא מצטרפין סהדא בתרא עם קמא. והיכא דנשאת לאחד מעדיה ואמרה ברי לי, לא מפקינן לה מיניה, והראשון עיקר, חדא דהא משמע מלישנא דגמרא דלא איתברר טעמייהו אלא בהוראה אמצעית, ולפי דברי הרב ז"ל כיון דאתא סהדא בתרא ואסהיד כקמא אפילו בהוראה אחרונה נתברר אצלנו טעמם, וכיון שנתברר טעם הוראתן אחרונה להיתרא, מפני מה אין משגיחין בהן.

תניא כותיה דר' יוחנן הורוה ב"ד להנשא והלכה וקלקלה כגון אלמנה לכהן גדול כו':    ירושלמי (ה"ב) הקלקול דומה לאכילת חלב ודם כשהורו התר לאכול חלב (ודם) ואכל דם‏[3].

דף צב עמוד ב[עריכה]

הא דאמר שמואל בעניותנו צריכה גט ואמרינן מספקא ליה לשמואל האי לא תהיה אי ללאו הוא דאתא אי דלא תפסי בה קדושי הוא דאתא:    ה"ק אי ללאו בלחוד הוא דאתא אי דלא תפסי בה קדושי נמי הוא דאתא אלא ודאי לכולי עלמא יבמה לשוק בלאו קיימא כדאיתא בהדיא הכא דאמרינן (ולימא) אין קדושין תופסין בחייבי לאוין והכי מוכח בכמה דוכתי. וזה שלא כדברי רש"י (לעיל נה, ב ד"ה אי) וכבר הארכתי בה בפרק הבא ע"י ובסוף פרק האומר בקדושין (סח, א) בס"ד.

אתגורי איתגור אם כן מצינו חוטא נשכר:    פירשו הגאונים ז"ל דלעולם אסורה למקדש ואפילו היה היבם ישראל וחלץ מדעת וכן היא בהלכות הרב ז"ל (רי"ף סי' קכ) ולא דמי לאשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת ועמדה ונתקדשה דתנן (צב, א) מותרת לחזור לו והוא הדין למקדש. דהתם בשוגג וקרוב הדבר לאונסין, ולפיכך לא קנסינן ליה, אבל הכא דבמזיד וחוטא הוא אסור ביה לעולם כדי שלא יהא חוטא נשכר.

הא דאמרינן אלא אם היה יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו:    פירש רש"י (ד"ה בזנות) דלית ליה דרב המנונא. משמע מדבריו דמן הנשואין מפרש לה הוא ז"ל. ואינו מחוור דהא במן הנשואין ודאי אסירא משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים, כדאיתא בסמוך ובפרק הזורק (גיטין פ, ב) אלא מחוורתא דהא דרב אשי בשקדש ולא נשא, וקא משמע לן שכופין את המקדש ליתן גט. ועוד שאף על פי שהזידה ועמדה ונתקדשה, אין קונסין אותה לאוסרה על היבם אלא כא"א ששמעה שמת בעלה ועמדה ונתקדשה שמותרת לחזור לו. והר"א ב"ד פירש דהא קמ"ל דליבם הותרה למקדש לא הותרה לעולם ומדברי הגאונים ז"ל (כ"ה ברמב"ן).

דף צג עמוד א[עריכה]

שקל עשר מפירי דביתיה עלייהו:    איכא למידק והא לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. ובשם ר"ת ז"ל תירצו (עיין תוס' ב"מ לח, א ד"ה שמא) דמשום ענג שבת שרו, וכדכתיב למען תלמד ליראה. וכמו שהתירו בעירובין (לב, א) גבי חבר שאמר לעם הארץ לך ולקוט לי תאנה מתאנתי תורם ומעשר עליו. והוינן בה והלא לא נחשדו חברים לתורם שלא מן המוקף, ופרקינן ניחא ליה לחבר למיעבד איסורא זוטא דלא לעביד עם הארץ איסורא רבה. אלמא משום חשש איסורא שרי, הכי נמי משום מצוה רבה דכבוד שבת שרי. והכי נמי אמרינן בפרק המפקיד (בבא מציעא לח, א) חיישינן שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר, אלמא פעמים שחבר תורם ומעשר שלא מן המוקף לצורך מצוה (ועיין תוס' בעמוד ב ד"ה אלא).

דף צג עמוד ב[עריכה]

והכא דזמנין דרחמא ליה:    פירש ליבם לפי שיש קצת יבמות אוהבות את היבמין דגייסי בהו, ויש קצתן שונאות אותן, והיינו דאמרינן בלישנא בתרא דזמנין דסניא ליה.

איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דאיהי נמי מהימנא וכו':    איכא למידק דהא משמע דהאי בעיא במקום בנים היא, כלומר שמתו בנה ובעלה, מדפשטיה רב ששת ממתניתין דאמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעלך. וכיון שכן מאי קאמר איהי נמי מהימנא, והא תנן בפרק האשה שלום (קיח, ב) האשה שאמרה מת בני ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת. ותירץ הראב"ד ז"ל דהכי קאמר כיון דאיהי מהימנא במת בעלי תתייבם ולא חיישינן לרחומי, עד אחד מהימן אפילו במקום בנים. והרמב"ן הקשה עליו דלרחומי יותר מבעל לא חיישינן. ועוד דחיישא לקלקולא דשלשה עשרה דבר שבה ומשום הכי תנן תתיבם, אבל מכי ידעה דמית ליה בעל לא איכפת לה אי מת בנה אחרון משום דרחמא ליה ליבם וליכא עלה נמי קלקול כולי היא. והלכך לכשתמצא לומר דעד אחד דהימנוהו משום דדייקא ומינסבא הוא, הכא לא מהימן, דזימנין דלא דייקה. אלא איכא למימר דהא דבעו מיניה מרב ששת לא במקום בנים הוא, אלא במת הבעל בלחוד ולהתירה ליבם. והא דפשיט ליה ממתניתין דאמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעליך, מכל שכן קא פשיט, דאפילו במקום בנים מהימן. ואי קשיא אם כן כי אמרינן אלא כי קא מיבעיא ליה למישרא יבמה בעלמא, לימא כי קא מיבעיא לי בבן ובעל. יש לומר רבותא קא מבעיא אי מהימן אפילו למישרא יבמה דליכא אלא איסור לאו ומלתא דעבידא לאגלויי.

דף צד עמוד א[עריכה]

אמר להו רב ששת תניתוה אמרו לה מת בעלך ואחר כך מת בניך וכו':    איכא למידק דהא נמי איהי מהימנא דתנן לקמן בהאשה שלום (שם) מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת. ויש לומר דהתם בדלא יתברר לן דמית ליה בן, ואי בעיא אמרה מת בעלי ותשתוק. דהשתא שרינן ליה לשוק משום דבן בחזקת קיים לעולם עד שיתברר לנו שמת, ואפילו זקן ואפילו חולה כדאיתא בפרק השולח בגטין (כח, א) נותנו לה בחזקת שהוא קיים ואפילו הניחו זקן. וכיון שכן בשאמרה נמי מת הבעל תחלה ואחר כך מת הבן נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ומעמידין אותה בחזקת התר לשוק. אבל אלו באו עדים שמת הבן, או שאמרו שמתו שניהם, אינה נאמנת לומר שמת הבעל תחלה, והלכך כשבא עד אחד ואמר מתו שניהם ומת הבעל ואחר כך מת הבן, אי סלקא דעתך משום דדייקא ומנסבא הוא, הכא לא מהימן, משום דכיון שהחזיקה מיתתן אצלנו איכא למיחש דלא סניא ליה ליבם וסמכה אעד ולא דייקא אם מת הבעל או הבן ראשונה.

ודחינן למתניתין ואוקימנא בעדי הזמה:    ומעתה סיפא נמי דקתני מת בנך ואחר כך מת בעליך בעדי הזמה היא, דאי לאו הכי מינה נמי איכא למידק משום דלא משקר הוא, מדסמכינן עליה במת הבן ואחר כך מת הבעל במאי דאיהי לא מהימנא, אלא ודאי אף היא מתוקמא בעדי הזמה. והא דלא דייק לה רב ששת מינה, משום דרישא עדיפא ליה דמוכח ממש דלא חיישינן למיסנא דידה הרמב"ן נר"ו.

ולטעמיך סיפא דקתני אין האיש נאמן לומר מת אחי שאיבם את אשתו:    איכא למידק אמאי לא פרכיה מסיפא דרישא עצמה, דקתני ולא מתה אחותי שאכנס לביתה. ויש לומר דאי מסיפא דרישא הוה אמינא דמשום רישא נקט לה והוא הדין לעד אחד, אלא סיפא דסיפא ודאי קשיא, דאי אמרת דמשום רישא דידה נקט לה, רישא עצמה למאי אצטריך, דאי לאשמועינן דאיהו לא מהימן לומר מת אחי שאיבם את אשתו, הא עד אחד מהימן, הא נמי פשיטא דכיון דתנן האשה שאמרה מת בעלי תתיבם כל שכן עד אחד.

ולענין פסק הלכה כתב הרב אלפסי ז"ל והגאונים ז"ל פסקו כרב ששת ורבא דנאמן. והרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' יבום ה"ה) (הלכות יבום פ"ב ה"ה) כתב דנאמן אפילו לומר ניתן לו בן במדינת הים, וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל. והראב"ד חלוק בדבר זה והביא ראיה דאפילו בעל עצמו אינו נאמן לומר יש לו בנים במוחזק באחין ואינו מוחזק בבנים וכמו שכתוב בהשגות. ול"נ כדברי הר"ם ז"ל והרב בעל המאור ואין ראיה מבעל, דשאני עד דאף היא דייקא ומנסבא, מה שאין כן בבעל דסמכא עליה לגמרי ואף על גב דלא דייקא מנסבא. ועוד יש לי ראיות אחרות כתבתיה בתשובות שאלות‏[4].

הכי גריס ר"ח ז"ל וכן היא בנוסחאות הגאונים ז"ל לרבי עקיבא אצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר' עקיבא אין קדושין תופסין בחייבי לאוין חיישא לקלקולא דזרעה ודייקא ומנסבה קא משמע לן אקלקולא דידה חיישא אקלקולא דזרעא לא חיישא. ורש"י ז"ל (ד"ה אלא) הקשה על גירסא זו דלר' עקיבא אף היא עצמה מיקלקלא בכולהו שלשה עשר דבר, כדתנן בגיטין (פ, א) ולעיל (צא, ב) נמי בשמעתין גבי מאי הוה לה למיעבד מייתינן לה בתיובתא הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת כו' תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואוקימנא כר' עקיבא (עיין לעיל צב, א ורש"י גיטין פ, א ד"ה כל) ותירץ הרמב"ן נר"ו (ד"ה אלא) דאין זה קלקול בעיניה, דאי משום שיוצא מיבם, אדרבה בהכי ניחא לה משום דסניא ליה, וקלקולא דזרעה בלחוד הוא דאיכא ולא חיישא. ואי משום שיוצאה מבעל זה שתנשא לו עכשיו, זה אינו קלקול שעכשיו נמי אין לה בעל, וכל שכן במתה אחותו דאינה מפסדת משלה כלום.

דף צד עמוד ב[עריכה]

ואף על גב דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים:    יש לפרש דפירושא בעלמא הוא דקא מפרש לה למתניתין, משום דלקמן (צה, ב) מוקי לה הכי משום דר' יוסי ולאו דצריכי להכי משום אתקפתא דאיתקיף לימא מתניתין דלא כר"ע, דכשתמצא לומר דמתניתין בדאזלא אשתו לחודה, הוא הדין דאתיא מתניתין דלא כר"ע, ודאמרינן נמי לימא מתניתין דלא כר"ע מלתא באפי נפשא היא. ויש לפרש דכולה חדא מלתא היא ואלומיה אלמיה לקושייה וה"ק, לימא מתניתין דלא כר' עקיבא, דאי ר' עקיבא כשהלכה אשתו לבד למדינת הים, הא ודאי מתניתין דלא כר' עקיבא. ואפילו ת"ל דר' עקיבא דוקא בשהלכה אשתו וגיסו קאמר וכדי לברר איסורו של ראשון, אבל באחות אשה בלבד ליכא קנסא במידי ולא צריכה גט, אפילו הכי מתניתין דלא כותיה, דמתניתין נמי בדאזיל אשתו וגיסו היא מדר' יוסי הרמב"ן נר"ו.

אלא בנשואין מי איכא למימר תנאה הוה ליה בנשואין:    יש לפרש משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ולאו אדעת קדושין הראשונים הוא בועל וכן פירש רש"י ז"ל. ולפי פירוש זה רב לטעמיה דאמר בפרק המדיר (כתובות עב, ב עג, א) קדשה על תנאי וכנסה סתם צריכה הימנה גט דעל דעת קדושין הוא בועל עכשיו ולא על דעת קדושין הראשונים. ודלא כרב יהודה אמר שמואל משמיה דר' ישמעאל שאמר שאפילו בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה (שם עד, א) ומשום דלית הלכתא כר' ישמעאל קאמרינן הכי להדיא מי איכא למימר תנאה הוה ליה. אי נמי יש לפרש דמשום דלא שכיחא קאמרינן, והכי קאמר, מי איכא למימר דחיישי אינשי ואמרי תנאה הוה ליה בנשואין, הא ודאי כיון דלא שכיחא לא חיישינן. ותדע לך דהא שמואל דאית ליה (שם) אפילו בנשואין על דעת קדושין הראשונים הוא בועל, סברינן למימר לקמן (צה, ב) דלא חייש לשמא יאמרו תנאה הוה ליה אפילו בקדושין, גבי הא דאתמר יבמה רב אמר הרי היא כאשת איש ושמואל אמר אינה כאשת איש, ומשום האי טעמא דאמרן דמלתא דלא שכיחא היא (עיין תוס' ד"ה אלא).

דף צה עמוד א[עריכה]

דף צה עמוד ב[עריכה]

ואמר ליה ר' יוסי כי היכי דאשתו לא אסירא אשת גיסו נמי לא אסירא:    כלומר, והוי טעמא דר' יוסי באשה שהלך בעלה למדינת הים דאסורה על בעלה, משום גזרה שמא יאמרו גרש זה ונשא זה ונמצא זה מחזיר גרושתו משנשאת. אבל באחות אשה אי אפשר לומר כן, דמשום גרש זה ונשא זה ליכא, דהא אחות אשתו היא, מאי אמרת ניחוש לתרתי שמא יאמרו תנאי היה בנשואי זה וגירש גיסו את אשתו ונשאה הוא, לא היא, לפי שאין תנאי בנשואין ולא חיישינן לה. הלכך תרוייהו שריין דמימר אמרי סהדי אטעייה ליה כנ"ל.

תנא קמא סבר לא שנא על פי בית דין:    כלומר בעד אחד, ולא שנא שלא על פי בית דין אלא בעדים אשת גיסו אסורה דלא אמרינן מאי הוה ליה למיעבד אשתו שריא. ויש מי שפירש‏[5] דאשת גיסו דאסורה עליו צריכה גט משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואי נמי משום שמא יבא גיסו קודם לאשתו ואמרו גרש זה ונשא זה, ואפילו הכי אין אוסרין אשתו עליו, שכל הרואה אשתו שהיא קיימת אין לחוש לכלום אף על פי שאחותה מגורשת בגט מבעלה של זו. וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפירושי המשנה (מ"ה) שאשת גיסו צריכה גט.

ולדידי קשיא לי דהא ודאי משמע דכל שאשת גיסו יוצאה ממנו בגט, ממילא הויא לה אשתו אחות גרושתו ואסירא, כדאיתא לעיל (צד, ב) דאמרינן לימא מתניתין וכו' דאמר ר"ע בעיא גט ממילא איתסרא ליה דהויא לה אחות גרושתו, ואם איתא מאי קושיא, לימא אפילו תימא ר' עקיבא ואפילו הכי אשתו שריא מהאי טעמא דאמרן ומאי דוחקייהו דרב גידל ורב חייא בר יוסף אמר רב דאוקמה לדר"ע בקדושין דוקא ולא בנשואין. אלא ודאי משמע דאשת גיסו דאסירא לא מצרכינן לה גיטא, כדי שלא תאסר אשתו עליו, דהא ודאי אשה שהלך בעלה למדינת הים עיקרא דמלתא לא מצרכינן לה גיטא אלא כדי לברר איסורו של ראשון, ולא משום דחיישינן בעיקר תקנתא לשמא יאמרו גירש זה ונשא זה, דהא בנתקדשה בלבד לא חיישינן לה, אלא דבנשאת דעבדא איסורא אזלינן לחומרא וחיישינן. והיכא דאפשר מצרכינן לה גיטא, היכא דלא אפשר כי הכא דלא תהא אשתו אסורא עליו מיסר אסרינן לה גיטא לא מצרכינן לה. מאי אמרת אתי לאיחלופי באשה שהלך בעלה למדינת הים, לא אלים האי חששא למיסר עליה איתתא על בעלה. אי נמי דאשה שהלכה למדינת הים לא שכיחא ולא גזרינן בה. וכל שכן שנחוש לאשה שהלכה למדינת הים היא וגיסו ואתי גיסו קודם לאשתו דלא שכיחא כולי היא, לא חיישינן ולא גזרינן בה. וכענין שאמרו בירושלמי (ה"ו) דגרסינן התם כתיב ושכב איש אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה, ואומר אף הכא תחת אישך פרט לאונסין, אמר רב מתניא גזרו על דבר שהוא מצוי ולא גזרו על דבר שאינו מצוי דרך האיש לצאת למדינת הים ואין דרך של אשה לצאת למדינת הים. וכן נראה מדברי ר"ח ורב אלפסי ז"ל דאשת גיסו לא צריכה גט.

ומיהו לר' יוסי אשת גיסו צריכה גט דכיון דאשתו נמי אסירא, אשת גיסו מצרכינן לה גיטה כדי לברר איסורו של ראשון. וטעמא דר' יוסי דפסיל אשתו עליה משום דכיון דאשת גיסו אסירא אגיסו, צריכה גט משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים, וזמנין דקדים ואתי גיסו בלא אשתו, והויא לה כאשה שהלך בעלה דאזלינן לחומרא, וחיישינן לשמא יאמרו מתה אשתו של זה וגירש גיסו ונשא הוא ונמצא אשת איש יוצאה בלא גט. וכיון שאתה מצריך את זו גט ממילא איתסרא אשתו עליה דהויא לה אחות גרושתו ועל פי עדים דלא מיפסלא אפילו אשת גיסו אגיסו לדעת ר' יוסי, היינו טעמא משום דסבר לה כר' שמעון דתנן במתניתין (לעיל פז, ב) נשאת שלא ברשות בית דין מותרת לחזור לו דמינס אניסא דמאי הוה לה למיעבד.

ויש מי שפירש דבאשת איש דעלמא אפילו נשאת שלא ברשות בית דין אסורה לחזור לו בין לתנא קמא בין לר' יוסי כרבנן דמתניתין, דחיישינן שמא יאמרו גרש זה ונשא זה ולא תלינן להקל. אבל הכא כיון דאיכא אשתו ליכא למימר הכי, אלא גזרה משום אשה שהלך בעלה למדינת הים. והלכך סבירא ליה לר' יוסי דבשני עדים אין מחמירין עליה לגזור בה בשביל אחרת כיון דמדינא שרייא. אבל בעד אחד דמדינא לא שרייא דאין עד אחד נאמן בכל מקום, צריכין אנו להחמיר עליה, דאי לאו חומר שהחמרת עליה בסופה לא היה עד אחד נאמן עליה בתחלתה. ואינו מחוור בעיני דהא ודאי משמע דלכולי עלמא עיקר איסורא דאשת איש שנשאת על פי עדים, אלו משום גזרה שמא יאמרו גרש זה ונשא זה, אלא משום קנסא בעלמא דקנסינן לה משום דלא דייקא שפיר. ותדע לך דהא בנתקדשה דלא עבד איסורא לא אשכחן מאן דפליג ומותרת לחזור לו, ולא חיישינן לשמא יאמרו כדאיתא בריש פרקין (פח, ב) ובכדי לא אמרינן דר' יוסי פליג עלה כיון דאיכא לפרושי לדר' יוסי שפיר דסבירא ליה כר' שמעון.

ומיהו לאוקמתא דר' יצחק נפחא הוי טעמא דר' יוסי משום גזרה שמא יאמרו. ושמא פליג אפילו בנתקדשה ומצריכה גט. ואי נמי אזיל בה לקולא משום דלא עבדא איסורא. ומכל מקום לדר' אמי למה לן לדחוקי נפשין כולא היא. ומתשובתו של רב ששת נמי אתה למד דאמר לעיל כי ניים ושכיב מר אמרה להא שמעתא הלכתא מכלל דפליגי על פי עדים מאי הוה לה למיעבד מינס אניסא, ואם איתא דמשום גזירה דשמא יאמרו היא, מאי קאמר מינס אניסא, והא אנן משום גזרה אסרינן לה. ורב פפא נמי היכי הוה סלקא דעתך למשרייה משום מאי הוה לה למיעבד. אלא ודאי מאן דאסר לאו עיקרא משום גזרה היא אלא משום קנס, וכדי לברר איסורו של ראשון מצרכינן לה גיטא. וכיון שכן לא שנא אשת איש שהלך בעלה לבדו, לא שנא שהלכה אשתו וגיסו, כולהו לרבנן דמתניתין קנסינן לה דהאי נמי הוה ליה למידק. ומסתמא אף לר' יוסי כן כנ"ל.

הא דאמרינן לא שנא על פי בית דין:    פירוש כגון שבא עד אחד והעיד על גיסו שמת, ובאו שנים והעידו על אשתו של זה שמתה שישא את אחותה, דאלו עד אחד באשה שמתה שתכנס אחותה לביתה אינו נאמן כדאמרינן לעיל.

אשתו וגיסו דליכא למימר תנאה הו"ל בנשואין דאינו פוסל ע"י אחרים:    פירוש אפילו נשאת על פי ב"ד ובעד אחד, דסבירא ליה דכולה מלתא משום גזרה שמא יאמרו גרש זה ונשא זה הוא, והכא ליכא למיגזר, אלא כולי עלמא ידעי דסהדי אטעינהו ומינס אניסא, והלכך אינו פוסל על ידי אחרים. אבל ארוסתו וגיסו דאיכא למימר תנאה הוה ליה בקדושין, ואיכא למיחש שמא יאמרו גרש זה ונשא זה פוסל על ידי אחרים וצריכה גט וממילא איתסרא לה אשתו דהויא לה אחות גרושתו.

ואסורה ליבם:    פירש רש"י ז"ל (ד"ה ואמר רב הונא) ואסורה לזה שהוא עכשיו יבמה דהיינו הראשון שקדשה. ואינו מחוור. ור"ח ז"ל פירש אסורה ליבמה זה שנשאה עכשיו. והכי קא פריך, אם איתא לדר' יצחק דאמר כל שהוא על ידי קדושין והלך למדינת הים דאיכא למימר תנאה הו"ל בקדושין ולא נתקיים התנאי ובטלי אותן קדושין, וזה השני שפיר נסיב ואינה יוצאה מתחתיו אלא בגט, וכל היוצאה מתחת השני בגט אסורה לחזור לראשון, וזו ארוסת ראובן ששמעו שמת ראובן ונשאה שמעון אחיו ואחר כך בא ראובן כיון שאינה יוצאה מתחת ידי שמעון אלא בגט אסורה לראובן לעולם. וכיון שנאסרה לראובן אף על פי שמת אחר כך ראובן אסורה לשמעון לעולם ליבום שהרי כבר נאסרה על אחיו ע"כ.

אמר ליה אביי וממאי דכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי אדר' יצחק נפחא קאמר וכו':    ולא איתברר הא דרב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי אמאי קאי אדר' אמי או אדר' יצחק נפחא קאמר כו'. ואי נמי אפוסל או אאינו פוסל. הלכך לענין אשתו נקטינן לחומרא, דהיכא דאזיל ארוסתו וגיסו תרוייהו אסירין, דחיישינן לשמא יאמרו תנאה הו"ל בקדושין ותלינן להחמיר שמא יאמרו גרש זה ונשא זה, והלכך שתיהן אסורות ויוצאת בגט. ואי נמי אשתו וגיסו בשנשאת על פי עד אחד אשתו נמי אסירא כר' יוסי אליבא דר' אמי, דדלמא רב יהודה אדר' אמי קאי ואפוסל קאי. אבל אשתו וגיסו בשנשאת על פי עדים לכולי עלמא אשתו שריא, בין לר' אמי בין לר' יצחק נפחא, דלרב בין ארוסתו בין אשתו שריין, ולר' יוסי באשתו מודה ובארוסתו בלחוד הוא דאסר אליבא דר' יצחק נפחא ותמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב בפירוש המשנה (מ"ה) והלכה כר' יוסי שאוסר הארוסה להחזירה ליעקב לבד ע"כ. דהא ודאי אף הנשואה שנשאת ע"פ ב"ד ובעד אחד אית לן למיסר מספיקא וכמו שכתבתי.

ולענין אשת גיסו כתב הרב אלפסי ז"ל דכיון דלא אתברר הא דשמואל אליבא דמאן מיניהו פסק, לא שרינן לאשת גיסו אגיסו מספיקא. והראב"ד (מובא בספר הזכות להרמב"ן) הגיה עליו דבנשאת ע"פ עדים אית לן למישרי אשת גיסו אגיסו דבין לר' אמי בין לר' יצחק נפחא שריא. והלכך בין דקאי שמואל אדר' אמי בין דקאי אדר' יצחק נפחא, על פי עדים מיהא שריא. ואף על גב דבאשה בעלמא לא אמרינן מאי הוה לה למיעבד כדאיתא לעיל, התם הוא משום דאיכא למיגזר שמא יאמרו גרש זה ונשא זה, אבל הכא כיון דאחות אשתו היא ולא מיתסרא בלתא דנפשה אלא משום דאתי לאיחלופי באשה אחרת שהלך בעלה למדינת הים, מסתייה דגזרינן בה בנשאת בעד אחד דדמיא לפשיעה, אבל בנשאת בעדים לא גזרינן בה, דשני עדים דמשקרי מלת דלא שכיחא היא.

והרמב"ן נר"ו (שם) כתב דאי מתניתין כר' אמי מתוקמא, איכא למימר דשמואל אפוסל קאי, כלומר דעל פי ב"ד דפוסל ע"י אחרים, פוסל ע"י עצמו. אבל בע"פ עדים אף על פי שר' אמי ור' יצחק נפחא שוין בדבר זה דאשת גיסו שריא אגיסו, אין הלכה כמוהו, דלא עבדינן עובדא דמאי הוה לה למיעבד. אלא כל שפוסל על ידי עד אחד פוסל על ידי שנים, דעיקר איסור אשת גיסו אגיסו משום שמא יבא גיסו לבדו ויוציאוה בגט, משום חומרא דגרש זה ונשא זה ומעתה אשתו אסורה עליו לכשתבא שהיא אחות גרושה שלו. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו נר"ו במה שכתב דאשתו נמי אסורה עליו לכשתבא, דהא לכולי עלמא בין לרבנן בין לר' יוסי בדאזיל אשתו וגיסו אשתו שריא, ואם הם לא אסרוה אנו מאיזה טעם נאסור. ואם תאמר שנחוש לדברי מי שמצריך לאשת גיסו [גט וממילא מיתסרא אשתו משום אחות גרושה. הא ליתא, דהא רבנן דאסרי אשת גיסו] אגיסו לאפוקה בגט ואפילו הכא קא שרו אחתיה עליה, משום דכל מאן דחזי דאחותה קיימת לא חייש לכלום, אף על פי שאחותה מגורשת בגט מבעלה וכדכתיבנא לעיל. ועוד דלא איתברר ההוא פירושא. וצ"ע (עיין עצי ארזים אה"ע סי' ט"ו סקי"ב ובקרן אורה כאן).

דף צו עמוד א[עריכה]

מתניתין. בן תשע שנים ויום אחד הוא פוסל על ידי האחין כו' פירש דביאת בן תשע כמאמר שויוה רבנן:    ופירש רש"י ז"ל (בד"ה פוסלין עיין ברמב"ן) ביבמה הואיל וזקוקה לו שויוה רבנן כמאמר. ונראה מדבריו דאף ביבמה לא קני לה מדאורייתא בביאה כלל. וכבר הארכתי בה בפרק אלמנה לכהן בס"ד.


סליק פרקא

  1. ^ (עיין בשטמ"ק כריתות שם אות יא שכ"ה הגי' בספר ישן)
  2. ^ (ועיין תו"י כאן ותוס' גיטין שם ד"ה אכל)
  3. ^ (עיין שירי קרבן ופנ"מ שם)
  4. ^ (ח"א סי' אלף רנ"ב ועיין תשב"ץ ח"א סי' פ"ב)
  5. ^ (עיין רמב"ן ד"ה לא שנא בא"ד ואיכא למימר)