יבמות פט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מאי שנא מהא דתנן אמן הנקוב על שאין נקוב תרומתו תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר שאני הכא דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא כדרבי אלעאי דא"ר אלעאי במנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה דכתיב (במדבר יח, לב) ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו ואם אין קדוש נשיאות חטא למה מיכן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה א"ל רבה לרב חסדא לדידך דאמרת לא עשה ולא כלום כל עיקר דאפי' ההוא גריוא הדר לטיבליה מ"ט גזירה דלמא פשע ולא מפריש מי איכא מידי דמדאורייתא הוי תרומה ומשום דלמא פשע אפקוה רבנן לחולין וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה א"ל גואת לא תסברא והתנן הולד ממזר מזה ומזה בשלמא משני ממזר אלא מראשון אמאי אשתו היא וישראל מעליא הוא וקא שרינן ליה בממזרת א"ל הכי אמר שמואל דאסור בממזרת וכן כי אתא רבין א"ר יוחנן אסור בממזרת ואמאי קרי ליה ממזר לאוסרו בבת ישראל שלח ליה רב חסדא לרבה ביד רב אחא בר רב הונא ואין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה והתניא מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה ב"ש אומרים משתעמוד בקומתה וב"ה אומרים משתכנס לחופה רבי אליעזר אומר המשתבעל ויורשה ומיטמא לה ואוכלת בגינו תרומה ב"ש אומרים משתעמוד בקומתה אע"ג דלא נכנסה לחופה אימא משתעמוד בקומתה ותכנס לחופה והכי קאמרו ליה ב"ש לב"ה דקאמריתו משתכנס לחופה אי עמדה בקומתה מהניא לה חופה ואי לא לא מהניא לה חופה ר' אליעזר אומר משתבעל והאמר ר' אליעזר אין מעשה קטנה כלום אימא משתגדיל ותבעל קתני מיהת יורשה והא הכא דמדאורייתא אבוה ירית לה וומדרבנן ירית לה בעל הפקר ב"ד (היה) הפקר דאמר ר' יצחק זמנין שהפקר ב"ד (היה) הפקר שנא' (עזרא י, ח) כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה ר' אלעזר אמר מהכא (יהושע יט, נא) אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לומר לך מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו ומיטמא לה והא הכא דמדאורייתא אביה מיטמא לה ומדרבנן מיטמא לה בעל משום דהויא לה מת מצוה ומי הוי מת מצוה והתניא חאי זהו מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה הכא נמי כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה
רש"י
[עריכה]
מאי שנא מהא דתנן - לא תאכל לכהן עד שיתן על סאה זו תרומה ומעשר ממקום אחר דמחזקינן ליה בטבל גמור [וכאן כמו כן לא היה ליתן לכהן שמא ישרוף טבל טמא ואסור להדליקו כדמוכח בפרק במה מדליקין (שבת כו.)]:
שאני הכא - בטמא וטהור דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא אבל מן הנקוב על שאין נקוב הוה ליה מהחיוב על הפטור וכיון דאפטור קא מפריש לא חייל עלה שם תרומה הלכך טבל הוא ואסור אף לכהן ורבנן הוא דגזרי למתבה לכהן הואיל וקרא עליה שם תרומה וישראל זה שנתנה צריך להפריש עלה תרומה ומעשר ואין צריך לחזור ולהפריש ממה שאין נקוב דתרומה דיליה מדרבנן היא והא אפריש עליה ומן שאין נקוב על הנקוב דאמרינן לעיל תרומה היא ומותר לכהן דהוה ליה מן הפטור על החיוב הלכך אע"ג דהא דאפריש עלה לא מיפטר בהך תרומה ולא חייל עליה שם תרומה אפי' הכי לא אמרי' לא תאכל כו' דהא לא איכפת לן אי אכל לה כהן בטבל דאין עליה דין טבל ותרומה כו':
ולא תשאו - הא אם לא תרימו מן המובחר תשאו חטא ואם אינו קדוש נשיאות חטא למה:
לאוסרו בבת ישראל - וקנסא בעלמא הוא ולהחמיר ולעשות סייג לתורה ואין זו עקירה אבל להקל על דברי תורה עקירה היא:
את אשתו קטנה - אם מתה ולא אמרינן שמא עתידה היתה למאן ואשתכח דלאו אשתו הואי וביתומה עסקינן:
משתעמוד בקומתה - כשתגיע לפרקה בשנים ובהבאת שער:
ואע"ג דלא נכנסה לחופה - והא קי"ל (לעיל דף כט:) אפי' בגדולה אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה מתה אין יורשה:
והאמר ר' אליעזר אין מעשה קטנה כלום - בפרק ב"ש (לקמן קח.):
מדאורייתא אבוה ירית לה - כלומר קרובי האב ירתי לה דנישואי קטנה מדרבנן נינהו משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאמר בחרש שנשא פקחת (לקמן קיב:) אבל תורה לא זיכתה לקדש את הבת לא לאמה ולא לאחיה:
הפקר ב"ד (היה) הפקר - וכל מידי דממונא לאו עקירה היא:
כל אשר לא יבא וגו' - בספר עזרא:
וראשי האבות למטות - הוי ליה למכתב וראשי מטות בני ישראל:
תוספות
[עריכה]דאיכא נשיאות חטא אבל בשוגג הוי תרומה וא"ת ומאי נפקא לן מינה במן הטמא על הטהור במאי דהוי תרומה ואין צריך לחזור ולתקן ההיא גריוא והא בכל ענין אסור באכילה וי"ל דנפקא לן מינה לענין הסקה דמותר להסיק בתרומה טמאה ואין מדליקין בטבל טמא כדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כו. ושם):
ולא תאכל כו'. פירש ריב"ן דלא הוי תרומה אלא לענין שיתנה לכהן ולא לדבר אחר שאינה אסורה לזרים ואין נראה לר"י דכיון דפוטרת שאין נקוב דחייב בתרומה מדרבנן הכי נמי תרומה מדרבנן כמו במן שאין נקוב על שאינו נקוב:
מקום אחר. אמר ר"י דמיניה וביה לא משום דלא ליתי למיכל השירים לזרים כיון שיקרא עליו שם מעשר לא יזהרו עליו לשומרו בתורת תרומה וכולה גריוא מדרבנן תרומה דהא מיתקין ביה דשאין נקוב:
בקומתה. פי' בקונטרס שתגיע לפירקה בשנים ובהבאת שערות ואין הלשון משמע כן דאם כן ה"ל למימר משתגדיל אלא אר"י משתעמוד בקומתה היינו שנראית גדולה קצת אע"פ שעדיין לא הגיעה לפירקה לפי שנראית כאשתו אבל כל זמן שנראית קטנה היו נראים דברי חכמים כמו חוכא ואיטלולא אם היה יורשה:
דלא נכנסה לחופה. דקס"ד דכי היכי דב"ה לא בעו עמידת קומה דב"ש הכי נמי לא בעו בית שמאי שתכנס לחופה דבית הלל:
משתעמוד בקומתה ותכנס לחופה. והוא הדין אם נכנסה לחופה ואח"כ עמדה בקומתה דמהניא חופה שבקטנות דמ"ש מקידושין דמהנו כשהיו בקטנות ואחר כך עמדה בקומתה:
משתגדיל ותבעל. וא"ת אכתי כיון דאין מעשה קטן כלום היכי מהניא חופה שהיתה בקטנות וי"ל דכיון שהיא בביתו של בעל הויא כמסירה לחופה וכשבועל בגדלות לשם קידושין ואפילו את"ל דביאה אירוסין עושה חשובה מיד כנשואה מידי דהוה אהיה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין אי נמי כיון שהקידושין בגדלות וארוסה אוכלת בתרומה דבר תורה מהניא הכא חופה שהיתה בקטנות דליכא למיחש לסימפון ולא לדעולא כיון שהיא בבית בעלה וטעמא דיורשה משום דהוי הפקר ב"ד (דהיה) [דהוי] הפקר:
שהפקר ב"ד (היה) הפקר. אבל מן הטמא על הטהור ליכא למימר דאפקוה מרשותיה בשעת הפרשה כיון דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו:
כיון דלא ירתי לה קרי ולא ענו לה. משמע דכל היכא דירית לה מטמא לה דהוי מטמא למת מצוה ולפי זה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא ירית לה מדאמר (לקמן דף צ:) ואין מטמא לאשתו פסולה דאי הוה ירית לה הוה מטמא לה כמו למת מצוה ומיהו על כרחך לאו הא בהא תליא דהא נשאת על פי ב"ד ואח"כ בא בעלה אמרי' דאין מטמא אע"ג דבעלה הראשון יורשה דלדידיה לא קנסו ואע"ג דאין זכאי במציאתה ובמעשה ידיה היינו משום קנס דידה אבל ירושה אמאי ליפסיד בעל ועוד דא"כ כהן גדול ונזיר יטמאו לקרוביהם ולכל מורישיהם כשאין יורש אלא הם וכן לנשיהם ועוד למ"ד (כתובות דף פג.) ירושה דבעל דאורייתא אמאי איצטריך קרא שהבעל מטמא לאשתו פשיטא דמת מצוה היא ונראה לר"י דמשום דירית לה לא הויא מת מצוה אלא משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר שהוא מן התורה בדבר הדומה כדפירשתי לעיל דכיון דלא ירתי לה דומה למת מצוה ומיהו אינה מת מצוה גמור וכן נראה דאי משום דהויא מת מצוה גמור מטמא לה אם כן היאך יטמא לה במקום שיש ישראל דהא במת מצוה אם יש ישראל וכהן אמרינן בנזיר (דף מז:) יטמא ישראל ואל יטמא כהן ובנישואי קטנה דהוו דרבנן משמע דמטמא כשאר בעל שמיטמא לאשתו דאורייתא אם יש שם כמה ישראל ומדאמר לקמן (דף צ:) נמי ולא זה וזה מיפר נדריה משום דתתגנה ותתגנה אין להוכיח דאין מיפר לאשתו פסולה כגון אלמנה
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק י (עריכה)
כד א מיי' פ"ה מהל' תרומות הלכה ט"ז:
כה ב מיי' פ"ה מהל' תרומות הלכה ג':
כו ג מיי' פ"א מהל' ממרים הלכה ב':
כז ד מיי' פט"ו מהל' איסורי ביאה הלכה כ"ב, סמג לאוין קכא, טור ושו"ע אה"ע סי' ד' סעיף ט"ז:
כח ה מיי' פי"א מהל' גירושין הלכה ד', סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ה סעיף כ':
כט ו מיי' פ"א מהל' נחלות הלכה ח':
ל ז מיי' פכ"ד מהל' סנהדרין הלכה ו', סמג לאוין רמ, טור ושו"ע חו"מ סי' ב':
לא ח מיי' פ"ג מהל' אבל הלכה ח', סמג לאוין רלה, טור ושו"ע יו"ד סי' שע"ד סעיף ג':
ראשונים נוספים
הכא נמי כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה. נראה לפי משמעה שפירש כל שקורא ואחרים עונין אותו כל שהחולה עצמו קורא לקברו ואין יורשין שעונין אותו אלמא כל שאין לו קרובים ראוים לירשו כהן מיטמא לו ולפיכך הוא קובר אשתו קטנה כמת מצוה.
אבל במסכת נזיר ירושלמי (ז,ה) משמע דכל שהכהן קורא לאחרים לקברו למת ואין עונין אותו קאמר הא יש מי שמטפל בו אסור לו להיטמא לו. וכן נראין הדברים שאין בהן מטמא למת מצוה אלא משום כבוד הבריות וכיון שאיפשר ע"י אחרים למה יטמא א"ת כן אפילו בכל אדם יטמא.
ויש לפרש הא דאמרינן קריא ולא ענו לה לאו משום קורא ואין אחרים עונין אותו קאמר אלא הכי קאמר אם אתה אומר שלא יטמא לה בעלה היא עצמה קוראה לקברה ואין עונה אותה שהבעל אינו קורא ולא קובר קרובים אינן עונין אותה ולא משגיחין עלי' שאחר יירש והם יקברו ולא דמיא לאשה שיש לה יורש קטן ששם קרובים נזקקין לה וקוברין אותה משלו אבל כאן שזה יירש והם יקברו אין שומע לך וכ"ש שאינן קרובין [אין קוברים] שאינן נזקקין לאשה שיש לה יורשין וקרובים לפי' עשאוה כמת מצוה והטילוה עליו וכיון שהיא מוטלת עליו גנאי הדבר לקברה ע"י אחרים וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה זה.
ואי גרסינן קרי ולא ענו ניחא דמצי לפרושי קרי בעל וליכא דמשגיח בי' ומילתא דדוקא בעלמא קאמר לומר שאין אחרים נזקקין לה וכיון שכן הטילוה חכמים עליו ואפילו כשהוא מוצא אחרים כדי שתהא קבורתה מזומנת שלפיכך נמי התורה התירה טומאות הקרובים.
וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז"ל כדרך הזו אלא שהוא אמר אפילו בגדולה כן וזה תימה דהא בכולהו תנויי דרשי' כי אם לשארו זו אשתו ובעל בעמיו יש בעל מטמא ויש בעל שאינו מטמא ושמעתין בקטנה מקשו ומתרצו ואלו גדולה דאורייתא.
הכא נמי כיון דלא ירתי לא קריא ולא ענו לה: מהכא משמע שפיר כל שקורא ואחרים עונין אותו דאמרינן גבי מת מצוה כל שהחולה עצמו קורא לחברו [בכת"י: לקברו, נ"א לחברו] ואין יורשים שעונים אותו קאמר. ולפיכך כל שאין לו קרובים ראוין ליורשו כהן מטמא לו ומשום כך הוא קובר אשתו קטנה. ובירושלמי מס' נזיר (פ"ז ה"א) לא משמע הכין אלא כל שהכהן קורא לאחרים לקבור את המת ואין עונין אותו, הא יש מי שמטפל בו אסור ליטמא בו. והכי נמי מסתברא שאין הכהן מטמא למת מצוה אלא משום כבוד הבריות, וכיון שאפשר על ידי אחרים למה יטמא לו. ויש לומר דהכי קאמר אם אתה אומר שלא יטמא לה בעלה, היא עצמה קוראה לקוברה ואין עונה אותה, שהבעל אינו קורא ולא קובר, קרובים אינן עונין אותה ולא משגיחין עליה שיירש אחר והם קוברים. ואף אם הבעל קורא אין עונין אותו הקרובים דיאמרו הוא יורש ואנן קוברין. וכל שכן אחרים שאין נזקקין לה כיון שיש לה קרובים ויורשים, לפיכך עשאוה כמת מצוה והטילוה על הבעל, וכיון שהיא מוטלת עליו גנאי הדבר לקוברה על ידי אחרים, וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה זה. ואי גרסינן קרי ולא ענו ליה ניחא דמצינן לפרושי קרי בעל וליכא דמשגח ביה לומר שאין אחרים נזקקין לה, וכיון שכן הטילו חכמים עליו ואפילו כשהוא מוצא אחרים כדי שתהא קבורתה מזומנת לה. ולפיכך התירה תורה טומאת הקרובים הרמב"ן נר"ו.
ואינו מחוור בעיני כל הצורך, שא"כ למה אסרה תורה אחותו בעולה. וכבר כתבתי אני למעלה דלא אמרי כן אלא באשתו קטנה לפי שאינו יורשה דבר תורה ומשום הכי קרי ולא ענו לה ואף הוא קרי ולא ענו ליה לקברה, וכיון שאינו צריך לקבור אלא משום דליכא דמיטפל בה הרי זו כמת מצוה שטומאה דחויה ומותרת אצלו ואינו זקוק לשכור אחרים לקבור, אלא הרי הוא ככהן אצל מת מצוה כשאין אחרים רוצין לקבור אלא בשכר, שאין אתה מחייב את הכהן לשכור ושלא יטמא, אלא מטמא הוא ואין צריך לשכור, מה שאין כן באחותו בעולה או באשתו פסולה שהן מוטלין עליהן לקבור בממונן וכיון שכן שוכר וקובר ואינו מטמא כנ"ל.
שאני הכא דמדאוריתא תרומה מעליא הוא מדר' אילעי פי' אבל הכא בתורם מן הנקוב עלשאינו נקוב ומן החיוב על הפטור אין תרומתו תרומה ומה שהפריש טבל גמור הוא מן התורה ולפי' צריך שיוצי' עליו תרומ' מעשר ומיני' ובי' או מחיוב אחר ומיהו באידך שתר מן שאינו נקוב על הנקוב אעפ"י שאין תרומתו תרומה דה"ל מן החיוב על הפטור מסתייה לתקן את התבוא' שהיתה מן הנקוב דאלו אידך שאינו נקוב אינו חייב בכלו' מן התור' ואין שם תרומה חל עליו מן התורה וגם אינו טבל וכיון דכן הוי' תרומ' דרבנן בעלמא ולא הוצריכוהו לחזור ולתקנ':
אימא משתעמוד בקומתה ותכנס לחופ' (וכניסה לחופה) בעי' לכולי עלמא לדידכנו דקאמרית פי' דב"ש בקיאים הם בדברי ב"ה ויודעי' היו סברתם אלא שהתנא מקדי' דברי ב"ש לעולם:
הפקר ב"ד הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא ופסיק הרמב"ם ז"ל דה"ה לכל ב"ד חשוב בכ"מ ובכל זמן וכדאמרינן במס' מ"ק ומ"ל דמפקרי. ומכאן סמך להכרזות שנהגו במלכותינו כי מפני שיש בו תיקון לקוחות ולמוכרו מפקיעים זכותו של מערער מפני שלא מיחה:
והתניא איהו מת מצוה כל שאין לו קוברין ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה. יש שפי' שהמת הבא להפטר קורא קרובין ואין עונה אותו כלומר שאין לו קרובים ואעפ"י שיש רחוקים שיתעסקו בו מת מצוה חשיב שיטמא עליו אפי' כהן ונזיר והראיה מהא דאמרי' הכא נמי כיון דלא יירת לה קרובים קריא ולא ענו לה הו' והוי' מת מצוה ואין פירוש זה נכון חדא דאין כהן מטמא למת מצוה אלא מפני כבוד הבריות שלא יהא המ' מוטל בלא קבורה וכל שיש עוסקי' בו ואפי' רחוקים הרי כבודו עמו ולמה יטמא לו כהן ונזיר ועוד דבירוש' דמ' נזיר פי' להדיא דקורא ואחרי' עוני' זהו שהכהן הבא ליטמ' קורא לאחרים לקוברו ואין עונים אותו לפיכך אמרה תורה שיטמא לו בעצמו ואפי' היה מוצא אנשים לקוברו בשכר אינו צריך לשכור אלא הוא בעצמו מטמא אם ירצה והא דאמרי' הכא דכיון דלא יירתי לה קרובים קריא ולא עני לה לישנא בעלמא נקט שאפי' היא בעצמה קורא לקרובים לא יענו לה וכ"ש כשהכהן קורא אותם וכיון שהקרובים לא יטפלו בדבר כ"ש הרחוקי' דאמרי הא איתי לה בעל והא אית לה קרובים ומפני שהוא מת מצוה הטילו קבורתה על בעל כיון שהוא יורשה וסבר דכל שירושתו מן התורה ומן התורה אין לו ליטמא אין הקרובי' ולא הרחוקים מקפידים ולפי' אינו מטמא לאשתו פסולה ואעפ"י שהוא יורשה והטעם שאמרה תורה לכהני' שיטמאו לקרובי' אינו מפני מת מצוה דהא ודאי שפיר נטפלים בהם קרובים ורחוקי' אלא הטעם כדי שתהא קבורתם מזומנת יותר ע"י קרובי' עשאו הכתוב לענין זה כענין מת מצוה ודיני מת מצוה כתבתי במקומו בס"ד. (א"ה עיין בנמקי יוסף יבמות בפ' זה):
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק י (עריכה)
והולד ממזר מזה ומזה בשלמא משני הוי ממזר אלא מראשון אמאי אשתו היא וישראל מעליא הוא וקא שרינן לה בממזרת אמר שמואל אסור בממזרת וכן כי אתא ר' אר"י אסור בממזרת ואמאי קרי לי' ממזר לאוסרו בבת ישראל:
תניא מאימת יורש אדם את אשתו קטנה בש"א משתעמוד בקומתה ובה"א משתכנוס לחופה ויירשה ומטמא לה ואוכלת בגינו תרומה:
עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר. וא"ת אמאי לא מפריש מיניה וביה י"ל דאתי למימר שהמותר חולין ואתי למימר דשריא לישראל לאכול והיא אסורה מדרבנן דהא תרומה היא ופ"ה והא דלא אמרינן משאינו נקוב על הנקוב עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר. שאני התם שנותנין לכהן שאינו נקוב והוי פטור ואין עליו דין טבל אבל הכא שנותן לכהן את שהוא מן הנקוב והוי טבל גמור לא תאכל לכהן עד שיפריש עליו תרומה ומעשר ממקום אחר:
דמדאורייתא תרומה מעליא כדר' אליעזר וכו' ומ"מ במזיד אין תרומתו תרומה כדפי' לעיל:
ואם אינו קדוש נשיאות חטא למה. וא"ת משום דעבר אמצותא דרחמנא דה"נ איכא מ"ד בפ"ק דתמורה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי ורבא אמר לא מהני ואמאי לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. וי"ל דמ"מ אם אינו קדוש כלל לא הוי קרי ליה נשיאות חטא דנשיאות חטא משמע שהאיסור לעולם עליו ואי לא הוי קדוש כלל א"כ צריך לחזור ולתרום כי את שתרם מתחלה אינו קדוש כלל א) כיון דלא ירתי לה איהי קריא ולא עני לה. פי' לעיל גבי יש חופה לפסולות. וא"ת משמע הכא דמטמא לה אף כי יש אחרים שיכולים לעסוק בה. ותימה דאמרי' בנזיר במת מצוה אם יש ישראל וכהן יטמא ישראל ואל יטמא כהן. וה"נ יתעסקו בה קרוביה ולא בעלה שהוא כהן ונראה דהכא קאמר דמטמא לה משום דחכמים שויוה כמת מצוה שאין לו קוברין אלא ב) הוא דב"ד יכולין לעקור דבר מן התורה כי הכא שיש טעם גדול בדבר דלא ירית לה אב ומפסיד דינו ואין זה חשיב עקירה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה