חידושי הרמב"ן על הש"ס/יבמות/פרק י
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
אמרו לו ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי. מפרש עליה במסכת כריתות בפרק אמרו (דף י"א) תרי לישנא חד משום דמתרצינן דבורי' ואמרינן לא אכלתי שוגג אלא מזיד קאמר כלומר כיון דאפילו בתר שאמר לא אכלתי יכול הוא לתרץ ולומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד אמרינן כי אמר נמי לא אכלתי כלל מהימן ולישנא אחרינא איתמר התם משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ואפילו בטומאה חדשה דליכא לתרוצי דבורא פטור דרחמנא אמר ולא שיודיעוהו אחרי' דכיון דמילתא דנפשיה היא וחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן מה יש לב"ד עליו אם ירצה להתכפר יביא קרבן ויתכפר ואי לאו לא יתכפר.
וא"ת א"כ ללשון ראשון ל"ל משום דמתרץ לישנא איכא למימר משום דאי לית לי' לתרוצי לישנא כלל אין דבריו במקום שנים כלום שמא שכח ומשמע דסוגיין כאידך לישנא דקאמרינן הכא והא תרי אע"ג דמכחיש להו אינהו מהימנו וקא פטרי רבנן אלא לאו משום דאשתיק דאלמא כלל לא מייתי קרבן אפילו על פי שנים אלא משום הודאת עצמו.
והא דאמרי' וממאי דמשום דמהימן. לא משמע לי דאמתני' קאי דקתני לא אכלתי דהתם הא איכא למידק הכי טעמא דאמר לא אכלתי הא לא אמר הכי אלא שאמר איני יודע או איני מודה לך וכיוצא בלשון זה נאמן כל זמן שאינו מכחישו אלא אברייתא קא אמרינן דהא דאמר רחמנא או הודע אליו מ"מ דילמא קמ"ל דשתיקה כהודאה דמיא תדע דקתני סיפא דההיא מתניתין דלעיל שנים אומרים אכלת וכו' והא תרי אע"ג דקא מכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרו רבנן אלא לעולם לא מיחייב אליבא דרבנן אלא בהודאה כגון דשתיק לעד אחד או שאינו מכחיש את השנים דהתם כל זמן שאינו מכחישן הוא עצמו כמודה הוא בדבריהם ומיהו מתניתין דקתני והוא אמר לא אכלתי פטור הא לא אמר כן חייב משום דר' מאיר קתני לה דקסבר אע"פ שאינו מודה חייב על פי עדות ולא משכח פטורא לכולהו אלא במכחיש הא בשותק נאמן לכ"ע וכשאינו מכחיש ואינו שותק פלוגתא ומסיפא נפקא ואכתי מיבעיא לן מדאורייתא מנא לן.
ורש"י ז"ל כתב דמדפליגי בסיפא מכלל דרישא בעד אחד דדייקת מינה הא אישתיק חייב דברי הכל ומ"ט מחייבי לי' רבנן באי שתיק אלימא וכו' אלא משום דשתיקה כהודאה דמיא ומיהו במסכת קדושין (דף ס"ה) דאיק מינה אביי ממתניתין דעד אחד נאמן בלא הודאה בפרק האומר שם אפרש בס"ד.
מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא. וכיון דאיתחזק איסורא לא מהימן ועוד דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים בין הוחזק איסורא בין שלא הוחזק שאפילו להחמיר עלי' כגון אשתו זנתה בעד אחד אפילו במקדש בעד אחד אין דבר שבערוה פחות משנים ואתי' למיפשט לטעמא קמא מידי דהוה אטבל הקדש וקונמות ומיהו א"נ פשיטא הכי אכתי איכא למימר דבר שבערוה מנא לן אלא בעיא למיפשט חדא ולא קמא לי' ואע"פ שצריכה תלמוד דמשמע בעלמא דעד אחד נאמן באיסורין אפילו בדאיתחזק אסורא אלא הכא משום דלא פשיט לי' מדאורייתא מנא לן ואיכא נמי למיפרך בדבר שבערוה מנא לן מש"ה אתא ר' זירא לתרוצי מתוך חומרא שהחמרת עלי' בסוף הוא.
וא"ת ותיפשוט לי' מנדה דאמר רחמנא וספרה לה לעצמה אע"פ שהוחזקה נדה נאמנת לומר טבלתי ושמא אין בידי' לתקן עכשיו איכא למימר היא עצמה שאני דרחמנא הימנה מאחר שהוא מעשה של עצמה מתוך שנאמנת לעצמה ועושה מעשה בכך נאמנת אפילו לבעלה. ועוד דהתם לטבילה קיימא ואע"פ שהיום נדה למחר פוסקת ומונה וטובלת אבל באשת איש שמא לא תצא מאיסורא לעולם וכן הקדש וקונמות וכן טבל ברשות אחר הוחזק איסור ולא יבא לכלל היתר לעולם.
ותמיה לי למאי דקאמרינן השתא היכא דאיתחזק איסורא לא מהימן אלא מעתה מצא תרנגולת שחוטה בשוק או באשפה ובא ישראל ואמר כשרה היא שבפני נשחטה מי לא מהימן ואע"פ שהוחזקה באיסור שבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת והרי אם נבלה היא אין בידו לתקן ואפילו בשל עצמו לא יהא נאמן אלא בשוחט לעצמו או שראוהו שוחט [וא"נ נימא] בכל סתם בשר שחזקה הוא שחט ובידו לתקן הוה אע"פ שאם נתנבלה בידו עכשיו אין בידו אבל במוצא במקום שיש לחוש לנבילה ולשחיטת עכו"ם אינו נאמן [ובודאי פשיטא דמהימן] אלא סוגיא זו שאלות בעלמא נינהן מדאורייתא מ"ל ולעולם עד אחד נאמן באיסורין.
אבל שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמי. פירש"י ז"ל כעד אחד מכחיש עד וראשון נאמן כדעולא הילכך לא נשאת ממש אלא אפילו התירוה לינשא כדאיתא בפרק האשה שלום (יבמות דף קי"ז) , וכן נראה.
אבל הר' ר' משה ז"ל החמיר ואמר כפלגא ופלגא בשתי כתות המכחישות זו את זו ואע"פ שהתירוה לינשא תצא מהתירה אבל אם נשאת ממש לעד ואומר ברי לי לא תצא.
רישא דעבדא איסורא קנסוה רבנן. פי' משום תקנת עגונה כדלעיל. והצריכו גט כדי להוציא עלי' קול שיאמרו גירש זה ונשא זה ותהא לראשון כאלו מחזיר גרושתו מן הנשואין כדי לברר איסורו של ראשון.
הכא נמי כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה. נראה לפי משמעה שפירש כל שקורא ואחרים עונין אותו כל שהחולה עצמו קורא לקברו ואין יורשין שעונין אותו אלמא כל שאין לו קרובים ראוים לירשו כהן מיטמא לו ולפיכך הוא קובר אשתו קטנה כמת מצוה.
אבל במסכת נזיר ירושלמי (ז,ה) משמע דכל שהכהן קורא לאחרים לקברו למת ואין עונין אותו קאמר הא יש מי שמטפל בו אסור לו להיטמא לו. וכן נראין הדברים שאין בהן מטמא למת מצוה אלא משום כבוד הבריות וכיון שאיפשר ע"י אחרים למה יטמא א"ת כן אפילו בכל אדם יטמא.
ויש לפרש הא דאמרינן קריא ולא ענו לה לאו משום קורא ואין אחרים עונין אותו קאמר אלא הכי קאמר אם אתה אומר שלא יטמא לה בעלה היא עצמה קוראה לקברה ואין עונה אותה שהבעל אינו קורא ולא קובר קרובים אינן עונין אותה ולא משגיחין עלי' שאחר יירש והם יקברו ולא דמיא לאשה שיש לה יורש קטן ששם קרובים נזקקין לה וקוברין אותה משלו אבל כאן שזה יירש והם יקברו אין שומע לך וכ"ש שאינן קרובין [אין קוברים] שאינן נזקקין לאשה שיש לה יורשין וקרובים לפי' עשאוה כמת מצוה והטילוה עליו וכיון שהיא מוטלת עליו גנאי הדבר לקברה ע"י אחרים וגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה זה.
ואי גרסינן קרי ולא ענו ניחא דמצי לפרושי קרי בעל וליכא דמשגיח בי' ומילתא דדוקא בעלמא קאמר לומר שאין אחרים נזקקין לה וכיון שכן הטילוה חכמים עליו ואפילו כשהוא מוצא אחרים כדי שתהא קבורתה מזומנת שלפיכך נמי התורה התירה טומאות הקרובים.
וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז"ל כדרך הזו אלא שהוא אמר אפילו בגדולה כן וזה תימה דהא בכולהו תנויי דרשי' כי אם לשארו זו אשתו ובעל בעמיו יש בעל מטמא ויש בעל שאינו מטמא ושמעתין בקטנה מקשו ומתרצו ואלו גדולה דאורייתא.
וכיון דבשר לא מתאכיל בעלים היכי מתכפרי והא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם. קשי' לי והלא הבשר שנטמא אינו נאכל לעולם שאין הציץ מרצה על האוכלין להאכיל בטומאת בשר אעפ"כ הבעלים מתכפרים בדין וכ"ש לדברי ר' אליעזר שאמר שאעפ"י שאין בשר אלא שנשרף יש דם שזורק את הדם והירצה כדאיתא בפסחים (דף ע"ח) ובמנחות (דף כ"ה) .
ונראה מדברי רש"י ז"ל שאינו גורס וכיון דבשר וכו' אלא הכי גריס והא כתיב ואכלו אותם אשר כפר בהן מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרין כלומר ומצות עשה הוא לאכול הבשר שהבעלים מתכפרין בכך כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ') רצה אוכלה רצה אינו אוכלה והא כתיב ואכלו אותם מלמד וכו' אלמא מהאי קרא נפקא.
ומפרקי' שב ואל תעשה שאני, ומפרש"י ז"ל אכילת בשר עשה הוא ואמור רבנן שב ואל תאכל.
הכל לפי השעה שמע לו. קשיא לן, אדרבא איפכא קשיא דמשמע לפי השעה שמע לו אבל לתקן לדורות לא אלמא אין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה לא קשיא דכל תקנות חכמים לפי השעה הם משום גדר דבר וקס"ד דלא אמרו לפי השעה אלא להוציא נביא שאמר חזר בו הקב"ה ממצוה פלונית ואינו רוצה שתעשו אותה לעולם שאין שומעין לו ואקשינן ונגמר מינה ומסקי' מגדר מלתא שאני פי' אלא מגדר מלתא שאני וה"ה לב"ד דגמרי' מינה כדאמרינן לקמן בסמוך.
ולא זה וזה מטמאין לה מנא לן. פי' ליכא למימר משום קנסא כשארא דמאי איכפת ליה.
ודאמרינן הכא תהוי לה איבה. מ"מ אלמנה לכ"ג נמי מציאתה לבעלה [ולא אמרינן] תהוי לה איבה [דשאני הכא דאין לה כתובה ותנאי כתובה] אלא דהכא כיון שכל הקנסות על האשה ולא על האיש לפיכך הוצרכו לפרש שאף זה קנס לה שלא תהא כנשכרת מציאתה אבל התם לא חלקו חכמים בין כתובה לתנאי כתובה וכיון שיש לה כתובה יש לה נמי תנאי כתובה [ובדין שתהא מציאתה שלו] חוץ ממזונות שאין מחזיקין ידי עובדי עבירה אבל לאחר מיתה יש לה ושניות שאין להן כחובה אין להן כל אלו כדתניא בתוספתא (ב,ג) וכדכתבי' (פ"ד ע"א, ד"ה ואין לה) .
היתה בת ישראל וכו', פשיטא זונה הויא. פירוש לאו דוקא זונה דכל באונס לא קרינן בי' זונה ול"ש ברצון.
ודאקשינן בת כהן מן התרומה פשיטא הכא במאי עסקינן אפילו בתרומה דרבנן. סד"א משום דאניסא נקיל בה קמ"ל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכשם שפסולה בתרומה דאורייתא כך פסולה לדרבנן אבל רש"י כתב במשנתנו במעשר קנסא וכן תרומה, ולא מחוור.
על פי ב"ד הוא דבעיא גט על פי עדים לא בעיא גט. פירוש וכיון דלרבנן ע"פ ב"ד בעיא גט כדי לברר איסורו של ראשון וע"פ עדים לא בעיא גט אלמא מותרת לחזור לו אבל ר' שמעון סברא אחריתי אית ליה שלא להחזיק נשואי שני בכשרין יוצאה לעולם בלא גט, מיהו זו אסורה כזדון איש באשה.
והא דתנן כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות וכו'. פירש"י ז"ל דרבי עקיבא הוא דאמר יש ממזר מיבמה ובתוספ' השיבו דהא דייקי' עלה בדוכתא בפרק הזורק (גיטין דף פ') נשאו אין זינו לא לימא תיהוי תיובתי' דרב המנונא וכו' ואי ס"ד דר' עקיבא היא היכי ס"ד למימר דזינו מותרות ליבמיהן והא דכולי עלמא לר"ע אסורות כדאמרינן במסכת סוטה בפרק היה מביא (סוטה דף י"ח) אלא הא דקתני שומרת יבם וכנוסה אלמא שומרת יבם שזנתה אסורה ליבמה הא מני ר' עקיבא היא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כערוה הא למדנו שאפילו לדברי המתיר בה מודה לדברי ר' עקיבא אסורה ואי מתניתין ר' עקיבא היכי קאמר נשאו אין משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים אבל זינו לא.
ולפי' הם מפרשין מתניתין אפילו לרבנן והולד ממזר מזה ומזה מדבריהם וא"ת א"כ למה אמרו במשנתנו זו דלקמן (יבמות דף צ"ב) זו דברי ר' עקיבא אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה דילמא ממזר מדבריהם אלא משמע שאין הולד ממזר אלא באשה שהלך בעלה למדינת הים שמן השני ממזר גמור וגזרו אף על של ראשון אבל ביבמה לדברי חכמים משניהם הולד כשר גמור יש לומר לעולם אף ביבמה יש ממזר מדבריהם אבל מתניתין דלקמן קים להו בגמרא דממזר גמור קתני מדקתני סיפא והאחרון אינו ממזר והלא כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ואלו החזירה הראשון הולד ממזר מדבריהם כ"ש מהבועל שראוי לקנוס שהוא ממזר מדבריהם אלא מתני' אינו ממזר מן התורה קתני ומשום הכי אוקמה כר"ע והיינו דאמרינן לקמן (יבמות דף צ"ד) והא מדקתני סיפא הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר ש"מ דוקא קתני וניכא לאוקומה למתני' בשנשאת ע"פ עדים שמותרת לחזור לבעל ולפי' הולד כשר אף מן הבועל דאם כן תפשוט מינה דרב ששת ותו דקתני סיפא אמרו לה מת בעליך ונתקדשה מותרת לחזור לו ואי ע"פ עדים אפילו נשאת, ולפי' אמרו זו דברי ר"ע.
זה דעת מקצת מפרשים. ולא כתבתי דעתם אלא כדי לבטלו שכבר מצאו הגאונים בירושלמי גבי מתניתין דכל העריות שאמרו צרותיהן מותרות וכו' זו דברי ר' מאיר שאמר משום ר"ע אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה וכן שנוי בתוספתא במקומה במסכת גיטין ועוד דהא מתני' לממזר מדבריהם ממזר קרי' לי' והיכי קתני השתא אינו ממזר וכן בכל דוכתא ממזר ואסור בממזרת אמרינן אינו ממזר ואסור בכשרה לא תני תנא.
ומה ששאלו האיך אמרו שם נשאו אין זינו לא בודאי קושיא היא. ויש לי לתרץ משום דקים להו בגמרא שלא נחלקו ר"ע וחכמים אלא בהולד ממזר כדקתני עלה אין ממזר מיבמה הא בשאר כל הדרכים האלו מודין (ולגבי שאר דרכים מתני' אפילו כחכמים) וכל עיקר לא שנינו נשאו ולא זינו אלא לדברי חכמים שאלו לר"ע אפילו זינו נמי ומשום הכי פרכינן מינה [בל"ק] ומסייעי' [בל"ב] לרב המנונא [אליבא דחכמים] ואי נמי איפשר דמצי למימר ותסברא נשאו דוקא והא לר"ע אפילו זינו דהא קתני התם שומרת יבם וכנוסה אלא משום דאפילו לר"ע איכא למימר דמותרת דר"ע לענין איסורא לא משוי לה כערוה ולא אסר הכתוב בזנות אלא אשה גמורה שיש בה מיתת ב"ד מונטמאה שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל אבל ביבמה שאינה גמורה ליבם ואין בה כרת ומיתת ב"ד לא מצינו והיינו מתניתין דקתני נשאו אבל לא זינו וההיא דהתם תנא אחרינא הוא ותרי תנאי אליבא דר"ע אי נמי לית ליה כל שאלו זנתה מותרת אינו מתנה עמה וכן אתה מפרש ללישנא בתרא דמסייעים מינה לרב המנונא מנשאו וה"ה לזינו ודחי לא נשאו דוקא משום דמחלפא אבל זינו לא אי משום לרבנן אי לר"ע גופי'.
ומה שאמרו משום שאין הולד ממזר מבועל זו טעות היא שאף מן הבעל ששנינו שהוא ממזר דדבריהם אינו אלא אם כן החזיר אותה קודם שיתן לה השני גט משום דעבדוה רבנן כאלו גרש ראשון ונשא שני והחזירה בלא גט אבל משגרש שני אין הולד ממזר כלל דכל דתקון רבנן אמילי דטעמא אסמכוה ואי אפשר לומר שיהא ממזר משנתן לה השני גט וכן מן הבועל אינו ממזר אפילו מדבריהם אלא כשר גמור והכי תני לה בתוספתא קיים הי' ומת הרי זו יוצאה בגט כל ולדות שילדה בחיי בעלה הרי אלו ממזרין לאחר מיתת בעלה כשרין ובירושלמי גרסינן והולד ממזר מזה ומזה ניחא הולד ממזר מן השני הולד ממזר מן הראשון רבי בא בשם רבי זעירא דר' עקיבא אמר הבא על סוטתו הולד ממזר המחזיר גרושתו משנשאת הולד ממזר ר' יוסי בשם ר' אילא דברי הכל הולד כשר כגיטה בן ממזרה מה נפיק מביניהון נתן לה השני גט ואח"כ בא עלי' הראשון על דעת ר' בא בשם ר' זעירא הולד ממזר כר"ע על דעת ר' יוסי בשם ר' אילא דברי הכל הולד כשר הא למדנו מכאן שאין הולד ממזר כדברי חכמים אא"כ החזירה קודם שגירש שני שכשם שתקנו לה גט כן תקנו שהולד ממזר [אבל] משגרש אי אפשר לומר כן דלא גריעא מסוטה ודאי וכבר כתבתי שהולד ממחזיר סוטתו כשר גמור אפילו מדבריהם בפרק יש מותרות (יבמות דף פ"ה) וכן נמי פ' הרב ר' משה הספרדי ז"ל כדכתבי'.
דאילו הורו ב"ד בחלב ודם להיתרא שמעי' להו. נראה מדברי רש"י ז"ל שהוא מפרש אע"פ שלא נברר אצלנו טעמם או שלא פירשו אותו והדר חזו טעמא לאיסורא ופירשו לנו טעם ברור שמעי' להו וכי הדרי ואמרי להיתרא לא משגחינן בהו אם לא נתברר אצלנו טעם גמור בהוראה זו האחרונה הכא אתא עד א' ושרינא והדר אתו בי תרי ואיכחש ודאי הדר אתא אחרינא ואמר עכשיו מת מהימן ואע"ג דלא בריר לן טעמא דבתרא מקמא שרינן לה ע"פ העד הזה ולא אמרינן הוראה היא וכשם שטעו בסמיכתן על הראשון כך טועין בזה אלא אמרינן לא הוראה היא ולא באומדן ב"ד תלוי אלא לעד ראשון שמענו ואע"פ שהוכחש אם הוא הוחזק כל ישראל מי הוחזקו הוא משקר וזה מעיד אמת וזה פירוש נכון ולישנא דגמרא דיקא דלא קאמרי' חזו טעמא אלא בהוראה אמצעית של איסור.
אבל הרב ר' משה בר' יוסף ז"ל פירשה הכי, דאלו אורו ב"ד בחלב ודם להיתרא כלומר שחזרו בדבר שהיו מוחזקין עד היום באיסור והם טעו והורו בו בהיתר הדר חזו טעמא אחרינא לאיסורא לאוקימה אחזקה קמייתא דאיסורא כי הדר אמרי להיתרא לא משגחי' בהו דאמרי' כיון דהוה מוחזק באיסורא לא הוה עדיף האי טעמא דהיתרא בתרא מדקמא וקיימה אחזקה קמייתא הכי נמי אתא עד אחד ושרינא אע"פ שהיתה מוחזקת באשת איש ואתו בתרי ואסרנא ואוקמוה אחזקה הדר אתא עד אחד ושרינו' דמצרפי' סהדא בתרא עם קמא והיכי דנשאת לאחד מעידי ואמרה ברי לי לא מפקי' לה מיני' ולא בריר לן האי פירושא אמאי לא משגחי' בטעמא בתרא דהוראה.
אתגורי אתגר אם כן מצינו חוטא נשכר.היה נראה שפי' חולץ לה בעל כרחה כופין אותו לחלוץ ומותרת לשני ולפי' הקשו איתגורי איתגר א"כ מצינו חוטא נשכר אבל הגאונים אמרו שאסורה לשני לעולם כדי שלא יהא חוטא נשכר וכן אפילו בישראל אם חלץ לה מדעתו אסורה לשני וזה תימה בעיני שנחמיר בזו יותר מן האשה שהלך בעלה למדינת הים ונתקדשה דמותרת לחזור לבעלה ואם גרשה מותרת נמי למקדש ושמא י"ל התם נתקדשה ברשות הכא שלא ברשות נתקדשה.
ואוקימנא אלא אם הי' יבמה ישראל נותן לה גט והותרה לו. ופירש"י ז"ל דרב אשי לית לי' דרב המנונא ולא נהירא לן משום דאי רב אשי מן הנשואין קאמר הא מחלפא באשה שהלך למדינת הים כדאמרינן בסמוך ובפרק הזורק בגיטין (דף פ') כדאמרן לעיל אלא משמע דרב אשי בשקדש ולא נשא וקמ"ל שכופין את המקדש ליתן לה גט וקמ"ל נמי שהותרה ליבם ואין קונסין אותה שלא תאמר כיון שהיתה יודעת שהיא זקוקה ליבם והלכה ונתקדשה לבטל מצות יבמין לדמיה לצרות איילונית ולאותן המנויות במשנת הזורק שכל הדרכים האלו בהן ואפילו מן האירוסין נקנוס אותה קמ"ל אי נמי כפי' הרב אב ב"ד ז"ל דקמ"ל ליבם הותרה למקדש לא תהא מותרת לעולם כדברי הגאונים ומיהו אם נשאת למקדש [אחר חליצת היבם] שלא תצא ואפילו יבמה כהן וכן כתב הרב ר' משה הספרדי ז"ל.
שקל עשר מפירי דביתי' עלייהו. איכא דמקשו והא לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ומתרצי הכא משום עונג שבת שרי כדכתיב למען תלמד ליראה כמו שמצינו שהתירו במסכת עירובין (דף ל"ב) גבי חבר שאמר לו עם הארץ לך ולקוט לי תאנה מתאנתי תורם ומעשר עליו והוינן בה והא לא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף ומפרקי' ניחא ליה לחבר למעבד איסורא זוטא דלא לעביד עם הארץ איסורא רבא אלמא משום חשש איסורא שרי הכי נמי משום מצוה דכבוד שבת שרי והכי נמי אמרינן שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר בפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ח) כך נאמרו דברים בשם ר"ת ז"ל, ולא נראה לי.
אלא כיון דסבר רבי ינאי אדם מקנה דבר שלא בא לעולם שיהא קנין חל עליו משיבא לעולם הלכך מפרישין תרומה ומעשרות על מה שלא בא לעולם לכשיבא לעולם ויקיף שיהו תרומה ומעשר חלין בדבר שבעולם ומוקף וכן אתה אומר בדר' אליעזר בן יעקב דלקמן.
ואיכא דאמרי הא לא תבעי לך דאפילו היא נמי מהימנא.איכא למידק והא לא תבעי ליה והא פשיטותא דמתניתין דפשיטא לה רב ששת איתתא לא מהימנא בה דתנן בפרק האשה שלום (יבמות דף קי"ח) מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת ואיכא למימר דמאן דבעא מיני' מרב ששת עד אחד ביבמה לאו במתו לה בן ובעל בעא מיניה אלא במת הבעל שתתיבם ומשום הכי קאמרי להתיר יבמה ליבם ודאי לא מיבעי' להו דאפי' היא מהימנא אלא ביבמה לעלמא קא מיבעיא להו וכי תימא אמאי לא מיבעיא בבן ובעל כיון דבחד משכחי לה בתרי למה להו למיבעי אי נמי רבותא קאמרי דאפי' בחד דעביד לאיגלויי טפי שמא יבא הרוג ברגליו [דילמא] לא מהימן ואיהו פשט להו דאפילו בתרי נמי מהימן ואף על גב דלאו מילתא דעבידא לאיגלויי כולי האי מי משניהם מת ראשון, ובדין הוא דלימא הא לא תבעי לך בחד דאפילו היא מהימנא כי תבעי לך בבן ובעל אלא רבותא בעי למשרא לעלמא דאפילו באיסור לאו ועביד לאיגלויי [דילמא] נא להימני'.
והרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל מפרש דהכי קאמר כיון דאיהי מהימנא במת בעלי תתיבם ולא חיישינן לרחומי עד א' מהימן אפי' במקום בנים. ובעיני אינו נכון דלרחומי יותר מבעל לא חיישינן ועוד דחיישא לקלקולא דשלשה עשר דבר שבה ומש"ה תנן תחיבם אבל לא דייקא אלא במיתת בעל ומכי ידעה דמת לא איכפת [לה] במת בנה ראשון משום דרחמה ליה ליבם טפי מעלמא וליכא עלה נמי קלקול כולי האי ומשום הכי אינה נאמנת במת בני ואחר כך בעלי להתייבם וכשתמצא לומר משום דדייקא ומינסבה הוא דמהימן עד כל היכי דאיהי לא מהימנא עד לא מהימן.
והא דפשט להו רב ששת ממתני' דמת בעליך ואח"כ מת בנך וכו'. איכא למידק והא התם היא נמי מהימנא התם כדתנן בפ' האשה שלום (יבמות דף קי"ח) מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת ולא מצאתי בה למפרש תירוץ שהוא נכון.
אבל נראה לי דהתם מהימנא משום דאי בעי' אמרה מת בעלי ובני קיים או שתאמר מת בעלי ותשתוק מן הבן לפי שהבן בחזקת קיים הוא כדאמרינן בשולח גט במס' גיטין (דף כ"ח) וכיון שאמרה מת בני אלא שהבעל מת תחילה הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומעמידין אותה בחזקת השוק הא אילו באו עדים ואמרו מתו שניהם ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך בני אינה נאמנת. וכיון שכן כשבא עד אחד ואמר מתו שניהם ומת בעליך ואחר כך בנך הוה אי סלקא דעתך משום דדייקא ומינסבא הכא כיון דהוחזקה מיתתן אצלנו ויש לנו לחוש למיתה של שניהם חוששין שמא מאחר דידעא שמתו שניהם לא דייקא במת בעלה קודם בנה משום דסניא ליה הילכך אף העד [אינו] נאמן שכל עיקר לא האמינו אותו לומר מת אלא מפני שסמכו עלי' ולהוציאה מיד יבם אין לסמוך עלי' משום דסניא ליה ומשום הכי צריכים לדחוי' בעידן הזמה.
ולהאי טעמא דדחי' רישא בעידי הזמה סיפא נמי בהזמה מיתוקמא דאי לאו הכי מסיפא אכתי שמעי' דמשום דלא משקר עד הוא מדסמכינן עליה במת הבן ואח"כ הבעל במילתא דהיא לא מהימנא והאי דלא אייתי רב ששת מינה משום דרישא עדיפא ליה דהיא היא דלמיסנא שלה לא חיישינן.
ולטעמיך סיפא דקתני אין האיש נאמן לומר מת אחי שאיבם את אשתו וכו' אלא גבי איש מצי איכא למימר.קשיא לן, ומרישא נמי פירכא דקתני ולא מתה אחותו שאכנס לביתה. ואיכא למימר שמעתא הכי פירושא דייקינן מעיקרא הא עד א' מהימן דאי ס"ד עד א' לא מהימן משום דליכא למסמך עלה דדייקא לישמעי' עד א' דאית בה תרתי דידה העד וכ"ש היא עצמה וסיפא דרישא ודאי פשיטא אלא קס"ד דמשום רישא נקט נה ואקשי' ולטעמיך סיפא דסיפא גבי איש מאי איכא למימר דהא ליכא למימר משום רישא דידה קתני לה לאשמועינן הא עד א' מהימן במיתת אחיו דהא פשיטא דכיון דתנן מת בעלי תתיבם כ"ש עד א' ועוד בפרק האשה שלום תנן נמי הכי.
אלא לר' עקיבא איצטריך סד"א חיישא אקלקולא דזרעא ודייקה ומינסבה. ולא תידוק מינה דרישא הא עד א' מהימן אלא כ"ש עד א' דכיון דאיכא עד אחד דמסייעא לה משום דסניא ליה סמכא עלה אבל בהיא גופה סד"א משום איבה לא מקלקלא נפשה בודאי קמ"ל תמות נפשה הוא דקא עבדא משום דסניא ליה וכן נמי סיפא דמת אחי כי ה"נ רבותא קמ"ל דכיון דליכא עד כלל סד"א לא סמכא עליה דידעא דמשקר ולא מקללה נפשה קמ"ל ואע"ג דמרישא דרישא משעת מינה תרתי דדמיין להדדי קתני אי נמי משום דאיכא למימר כי אמרה היא טפי חיישינן לסניא דידה משאמר יבם דאיהו לא מקלקל נפשיה ולא סני לאחוה וליסמוך אתרוייהו, קמ"ל.
וכתוב בנוסחאות, קמ"ל אקלקולא דידה חיישא אקלקולא דזרעה לא חיישא ור"ש מחקו דהא לר"ע היא גופה מקלקלה בכל שלשה עשר דבר כדתנן בגיטין (דף פ') וזו אינה קושיא דהכי קאמר אקלקולא דידה חיישא וזה אינו קלקול בעיניה אם מפסדת היבם אלא ריוח הוא לה משום דסניא ליה אקלקולא דזרעה בלחוד לא חיישא ואלו במת בעלי איכא קלקול לעצמה מפני שהיא יוצאה מתחת בעלה הראשון שהוא עמה בהיתר ולא סניא ליה אבל מת יבמי ממי תצא מן היבם שמא זו היא מה שהיא מחזרת עליו מן הבעל שתנשא לו אף עכשיו אין לה בעל וכ"ש במתה אחותי דאינה מפסדת כלום משלה. וסיפא איצטריך משום דסד"א לסמוך אתרווייהו כדפרישי' דהאשה נותנת אצבע בין שני' תחלה, קמ"ל.
ואע"ג דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים וכו'. פי' דלקמן מוקי לה הכי משום דר' יוסי ופירשו המפרשים דמימרא בעלמא היא ודאמרינן לימא מתני' דלא כר"ע מילתא באפי נפשה היא וכן נראה מפירש"י ז"ל אלא שאין לשון הגמרא משמע כן.
ויש ליישב דקס"ד דאיכא למידחי דכי אמר ר"ע אף אחות אשה כשהלך אשתו וגיסו למדינת הים בלבד קאמר דכיון דהיא נאסרת אשת גיסו אגיסו צריך הוא להוציאה בגט כדי לברר איסור' על בעלה ומתוך אותו גט נאסרת נמי אשתו של זה עליו דאלו באחות אשה בלבד שאינה נשואה ליכא קנסא במידי ואע"ג דקתני גבי אשת אחיו קס"ד השתא דההיא נמי כדי שיתברר איסורה על בעלה ומשום קנסא דידה להכי דיקא לאלומי קושיין דמתני' ודאי אע"ג דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים היא הילכך אפילו תימא דר"ע בדאזיל אשתו וגיסו בלחוד קאמר ומשום לתא דגיסו אפ"ה מתני' דלא כר"ע, כנ"ל.
הא דאמרינן ותאסור בשכבת אחותה. משום קנסא בעלמא קאמרינן מידי דהוי אאשה שהלך בעלה למדינת הים דקנסינן ופריק לא דמי אשה שהלך בעלה למדינת הים דבזינתה במזיד אסורה מדאורייתא עשאוה לזו כמזנה וסמכו גזרתם אשל תורה אבל גבי אחות אשה אמאי יסמכו אפי' בזנות גמורה במזיד מותרת.
אי לאו דאמר ר' יהודה אמר שמואל אין הלכה כר' יהודה אסרתה עליך איסורא דלעולם. וא"ת אמאי לא אסרה מהא דתנן (לעיל יבמות דף כ"ו) הנטען מן האשה אסור באמה איכא דאמרי בחיי' אסרה לאחר מיתת אמה התירה ולאו מילתא היא אלא גזירה דרבנן היא ואם כנם אינו מוציא, כ"ש בזו שכנס ולבסוף סרח.
התינח כל שפוסל כל שאינו פוסל מאי עבידתי'. ק"ל דילמא כל שהלכה אשתו לבדה קאמר דליכא אחרים שאחותה פנויה אינו פוסל ע"י עצמו וי"ל שאינו פוסל ע"י אחרים משמע דאיתנהו ואינו פוסל בהם.
לא שנא ע"פ עדים דאשת גיסו שריא. פי' דסבירא ליה כר' שמעון ול"ש ע"פ ב"ד דאשת גיסו אסירא אשתו שריא פי' ע"פ ב"ד כגון שבא עד א' והעיד על גיסו שמת ובאו שנים והעידו על אשתו של זה שמתה שישא את אחותה דע"א בה אינו נאמן כדאיתמר לעיל הילכך אשת גיסו ודאי אסירא ואשתו שריא.
ואיכא למימר דכיון דאשתו שריא לא בעיא אשת גיסו גט דאי בעי גט ממילא איתסרא דהויא לו אחות גרושתו ומיהו אשת גיסו אסורה בלא גט משום דמחלפא באשה אחרת שהלך בעלה למדינת הים אבל להצריכה גט אי אפשר שלא תאסור אשתו על זה ואיכא למימר כיון דמחלפא מצריכי' לה גט כדי שלא יאמר עלי' הרואה זו שלא ראה אחותה [פי' שאינו יודע שאחותה קיימת] גרש זה ונשא זה וכן נמי משום שמא יבא גיסו קודם לאשתו [ויסברו שאשתו מתה] ויאמרו גרש זה ונשא זה ואפי' כן אין אוסרין אשתו עליו שכל הרואה אשתו שהיא קיימת אין לחוש לכלום ואע"פ שאחותה מגורשת בגט מבעלה של זו.
ואמר ר' יוסי, ע"פ ב"ד דפוסל ע"י אחרים משום גזרה פוסל ע"י עצמו. פי' להכי לר' יוסי צריכה גט ואע"פ שאין לתלות נשואין בתנאי אם אתה אוסר זה ונותן גט ומתיר את זו שויתינהו למילי דרבנן חוכא וטלולא הילכך שתיהן שוות.
ואפשר לפרש, דכולי עלמא, בעלמא באשת איש שנשאת בין ע"פ ב"ד בין ע"פ עדים כדרבנן סבירא להו דאמרי חוששין לה משום שמא יאמרו גרש זה ונשא זה ולא תלינן נקולא אלא הכא כיון דאיכא אשתו ליכא למימר הכי ולא אסרוה אלא גזרה משום אשת איש שהלך בעלה לבדו הילכך בשני עדים אין מחמירין עליה לגזור בה בשביל אחרת אבל בעד א' צריכין אנו להחמיר עליה מ"מ שאלמלא חומר שבסופה לא הי' עד אחד מהימן עליה בתחלתה ומש"ה לא מייתי בגמ' רישא דקתני [ניסח שלא ברשות] מותרת לחזור לו ומיהו ר' יצחק נפחא לית לי' הך סברא אלא לתנא קמא בין ע"פ ב"ד בין ע"פ עדים אשת גיסו אסירא ודאמר לעולם אסיפא פירש"י ז"ל אסיפא כדנקיט ואזיל סדרא דמתני' בנשאת בעד אחד ולא היא אלא לעולם אסיפא היינו את"ק כדקס"ד מעיקרא ובין בעד אחד בין בשני עדים ודלא בר' שמעון.
אשתו וגיסו דליכא למימר תנאה הוה לה בנשואין וכו'. קשיא לי, אכתי לישנא דמתני' קשיא דכל שאינו פוסל משמע דמילתא פשיטא היא דאינו פוסל ות"ק הא לא מודה בה ואיכא למימר דכיון דאשתו וגיסו אינו פוסל ע"י אחרים אלא משום דמחלפא מש"ה קאמר וכל שאינו פוסל ע"י אחרים מפני שאינו פוסל ע"י עצמו [על אחרים] כלומר שאינו בדין לפסול שע"י עצמו א"א לפסול ע"י אחרי' [אלא משום דמחלפא ולכן אינו פוסל ע"י עצמו] א"נ לאו דוקא אלא ה"ק אינו פוסל ע"י אחרים [ופליג את"ק דסבר פוסל] וכל שאינו פוסל ע"י אחרים אינו פוסל ע"י עצמו.
מתני': בן ט' שנים ויום אחד הוא פוסל ע"י האחין וכו'. פי' דביאת בן ט' שנים כמאמר שויוה רבנן פירש"י ז"ל ביבמה הואיל וזקוקה לי' שויוה רבנן כמאמר הא נראה מדבריו דאף ביבמה מדאורייתא לא קני כלל.
וקשיא לן הא דאמרי' בפ' אלמנה לכ"ג (יבמות דף ס"ח) סד"א הואיל ומדאורייתא קניא ליה ליכול קמ"ל עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול ותו גרסי' בפ"ק דקדושין (דף י"ט) אשת איש פרט לאשת קטן ואוקמה אביי ביבם בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו סד"א הואיל ומדאורייתא קניא ליה לחייב עלה משום אשת איש קמ"ל, אלמא מדאורייתא קניא ליה.
ויש לפרש לדבריו דהכי קאמר סד"א הואיל ומדאורייתא קנוי' לו מקנין אחיו שהיא זקוקה לו בביאת כל דהוא ליכול קמ"ל וכן בפרק קמא דקדושין סד"א הואיל ומדאורייתא קנוי' לו משום זיקה וזה ביאתו ביאה ליקני לה ולחייב עלה משום אשת איש קמ"ל דאפ"ה פטרה רחמנא ללמדך שאינו קונה אותה כלל והיינו דאמרינן קניא לי' ולא אמרינן קני לה ובמקצת נוסחאות סיוע לזה דגרסי סד"א הואיל ומדאורייתא חזיא לי'.
ואינו מחוור, דהא דאמרינן בפרק אלמנה לכ"ג קמ"ל עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול קשיא שהוא בא לגרוע ואינו אלא מוסיף שהי' לו לומר קמ"ל דלא קני כלל מדאורייתא ומההוא לישנא משמע קמ"ל שאע"פ שמן התורה קנה חכמים גרעו ביאתו ועשאוה כמאמר ומדבריהם אינה אוכלת ורש"י עצמו ז"ל לא פי' במסכת קדושין כן שזה לשון פירושו שם מדאורייתא חזיא ליה כלומר זקוקה לו וביאתו ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה כדתנן בן ט' שבא על יבמתו קנאה והכי נמי משמע התם במסכת נדה בפרק יוצא דופן (נדה דף מ"ה) דתנן בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה ואינו נותן גט עד שיגדיל ואקשי' עלה בגמרא ולכשיגדיל בגט סגי לי' והא תניא עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול הא מדקתני קנאה משמע ליורשה וליטמא לה ולשאר כל הדברים אלא שאינו נותן גט עד שיגדיל ויבעול ואילו משום מאמר' אינו קונה אותה לכלום ומדקס"ד נמי דבגט לחודי' סגי לי' ומקשי' עשו ביאת בן ט' כמאמר ש"מ מדאורייתא קנאה לגמרי אף בזו יש לעיין וכי היכן מצינו קונה לשאר הדברים ולא לדברים האמורין בפרשה לפטור בגט ולפטור צרה מן היבום.
אלא הכרעה שלישית יש לנו להכריע חוץ משתי הסברות של ר"ש דמדאורייתא קונה אותה לכל דבר של יבום אבל מדבריהם עשו אותה כמאמר לגמרי ומתני' הכי קתני קנאה להצריכה גט לכשיגדיל והא דקני מדין תורה טעמא דמילתא כדתני עלה בתוספתא במכלתי' זה הכלל כל ביאה שצריכה דעת אין ביאתו ביאה אין צריכה דעת ביאתו ביאה וכן בירושלמי משמע דלרב דאמר קנה לכל בביאות שוגג כי פטר רחמנא אשת יבם בן ט' ממיתה גזרת הכתוב הוא ביבם ולא בשאר שוגגין ולשמואל כשם שזו פטורה כן כולן פטורות משום שלא ריבה הכתוב שוגג כמזיד אלא לדברים האמורין בפרשה, ודילמא מהתם גמר לה.