מהרש"ל על הש"ס/יבמות/פרק י

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהרש"ל | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פז עמוד ב

רש"י בד"ה תצא מזה ומזה כו' דהך לאו אנוסה היא כו'. נ"ב פי' אנוסה ממש אבל רצון ג"כ לא הוי אלא מדרבנן הוא דאסרי לה וכן מוכח בפרקין:

בד"ה ניסת שלא כו' דאנוסה היא ופטורה מן הקרבן כצ"ל והד"א:

דף פח עמוד א

גמ' בריש עמוד מה אם ירצה לומר מזיד הייתי רישא כל זה נמחק:

תוס' בד"ה ומה אם ירצה כו' לא שוגג ולא מזיד כו'. נ"ב פירש דלמ"ד מתרץ דבוריה הכא לא מתרץ ולא מהימן כו' ומדלא קאמר הכי א"כ ש"מ דמהימן וק"ל ואמאי מספקא לר"י:

בד"ה דשתיקה כהודאה כו' מאחר שהוא שותק. נ"ב פירוש לפי שלא מצינו בפרק האומר בהדיא דשתיקה כהודאה דמיא על כן אמר כמו שפי' ר"ת דשותק דהתם דנאמן נמי משום דשתיקה כהודאה דמי ובע"כ אינה הודאה ממש כמו שהוכחנו אף הכא אינה הודאה ממש:

בא"ד כדמסיק הכא. נ"ב ואיירי דוקא בכה"ג שאמר ליה נטמאו טהרותיך בפניך או ידעת דאיכא רגלים לדבר כו' ע"ש נ"ל:

דף פח עמוד ב

גמ' ועשו שתי נשים כו'. נ"ב האי ועשו אינן דברי ר' נחמיה כלל אלא תלמודא הוא דמפרש דבריו ומשום הכי קאמר אחר כך ותריץ לרבי נחמיה הכי כו' כן פרש"י בפ' מי שקינא:

רש"י ד"ה שבאו כו' צ"ל כשבאו:

בד"ה אלא לאו כו' ולא רצה להוציא כו'. נ"ב פי' העד שהוא כהן:

בד"ה ואב"א כו' וכגון שבאו עדים כו' כנ"ל:

בד"ה הכא דכי מכחשה לא נפקא בפסולים כו' הד"א:

בד"ה ועשו שתי נשים כו' לא בא הבעל ועד אחד כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אי הכי כו' דאיכא למימר דבגט איירי כו' נ"ב ויש לתמוה א"כ איך מותרת לחזור לראשון והנא מחזיר גרושתו משנשאת וא"כ הוה ליה לאקשויי מרישא ונ"ל דסבר המקשן נהי דבעיא גיטא לחומרא מכח שמא יאמרו מ"מ היכא שמותרת לחזור לראשון חוזר הראשון ולוקחה בלא גט ואומר לאו כל כמינכם לאסור עלי אשתי משום שלא יאמרו בשלמא אם אינו רוצה להחזירה או שמת אסורה לעולם עד שתתגרש משני ומשום הכי פריך מסיפא דמשמע דליכא שום צד דררא דגיטא בין לו בין לאחר דאי הוה שייך בה גיטא א"כ אם היה נותן השני גט הויא פסולה מן הכהונה משום ריח הגט וכדמשני ליה לעולם בעי גיטא משמע נמי דבכל ענין בעיא גיטא בין להנשא לעלמא בין להנשא לראשון על כן פריך שפיר ול"נ לפרש הא דלא פריך מרישא משום דכל היכא דנשאת בעדים קלא אית להו ויודעין הכל שעל פי עדותן של אלו שאמרו מת בעלה היא נשאת וא"כ ידוע שקידושי טעות הן מה שאין כן בהתרת ב"ד דלא ידעינן באיזה ענין התירו אותה אם בעדות מיתה או בגירושין ודו"ק. (עיין במהרש"א):

דף פט עמוד א

רש"י בד"ה קנסוה רבנן ולא תנינן לקולא. נ"ב פי' שיאמרו קדושי טעות הוו אלא יאמרו שמא גירש זה כו':

בד"ה בתרי מאני כו' רבו בענין נקוב כו'. נ"ב לאו דוקא שתיהן בארץ ודו"ק:

דף פט עמוד ב

גמ' משתעמוד בקומתה ותכנס לחופה כו'. נ"ב י"מ לפי' רש"י דתלי הכל במיאון א"כ לב"ש דסברי בפ' ב"ש דהנשואות אינן ממאנות כלל א"כ בנכנסה לחופה לחוד סגי שהרי אינה יכולה למאן כלל וצ"ל דלדברי ב"ה קאמרי ולא ס"ל והן משמע קצת לישנא דתלמודא דקאמר והכי קאמרי ב"ש לב"ה כו' דהיינו לדבריהם ודו"ק:

שם קורא ואחרים עונין כו' נ"ב פירוש אם היה המת חי והיה קורא ואחרים מן העיר היו עונין לו כלומר יורשיו וקרוביו אבל הר"ן פירש בשם הירושלמי דקאי על כהן שבא ליטמא לו כו' וכן משמע בסמ"ג ע"ש:

דף צ עמוד א

רש"י בד"ה קנסו שוגג כו' לשלומי טהורים כו' כצ"ל. תוס' בד"ה כיון דלא כו' ומדאמרינן לקמן נמי כו'. נ"ב פירוש לפי מה שחילקנו א"כ גבי אלמנה וגרושה אע"ג דמדאורייתא איני מיטמא לה מ"מ יורש אותה כשאר אשה ואין חילוק ביניהן אלא לענין טומאה גם לענין הפרת נדרים כו' אין חילוק כו' ודו"ק:

בד"ה אכל תרומה כו' ואפילו אכל תרומה משל עצמו כו'. נ"ב פי' תרומה טמאה אבל עיקר נראה בעיני דאזר שאכל תרומה שלו קאי ואיירי בישראל שירש מאבי אמו כהן ומ"מ מפריש תחתיה כו' להיות קדש ומוכרה לכהן אחר וק"ל:

בא"ד וכן משמע כו'. נ"ב פי' שאין לומר כתירוץ הראשון משום דגלי לן קרא ויסף חמישיתו עליו דאינו פטור משום דקים ליה בדרבה מיניה שמא דוקא בתרומה שהיא במיתה אבל חמץ בפסח שנוסף עליו איסור כרת דחמיר מי גלי לן קרא אלא בודאי כתירוץ השני ודו"ק:

בא"ד דאם אכל תרומה במזיד כו'. נ"ב פי' בלא איסור חמץ דלא תימא דוקא באיסור כרת אמרינן היכא דאיכא מזיד הוא דפטר דקים ליה בדרבה מניה לר' נחוניא אבל בתרומה לחוד אימא מאחר דגלי לן קרא ויסף חמישיתו עליו ה"ה אף במזיד יהא בו תשלומין אע"פ שאין בו חומש דלענין קים ליה בדרבה מיניה שוין מזיד ושוגג מש"ה קאמרי ואפשר דבמזיד כו' ומ"מ אין לפרש דקצת מספקא ליה באכל תרומה במזיד דהא פליגי ביה להדיא בפ' אלו נערות אביי ורבא דלאביי דמדמה מיתה לכרת אליבא דר' נחוניא פטור כו' אלא ה"ק ואפשר שבזה הטעם שפירש שהוא משום כפרה מתיישבת נמי שפיר מה שיפטר המזיד בתרומה משום דלא שייך כפרה גביה כו' אבל מ"מ אין זו ראיה ברורה דשמא משום הכי במזיד פטור משום דלא גלי קרא אלא בשוגג וק"ל:

בא"ד כדתנן במס' תרומות א"נ כו'. נ"ב האי א"נ לא קאי אאפשר דלעיל מיניה דאין ספיקא בזה דהא מסקינן להדיא בפרק אלו נערות דלכ"ע מחייב רבי נחוניא בתרומה משום האי טעמא דמדאגביה קנייה ולא אשכחן לפטור אליביה אלא בתחב לו בבית הבליעה אלא ה"ק א"נ האי ברייתא דאכל תרומה טמאה משום האי טעמא מחייב משום דמדאגבהה קנייה כך נ"ל דהאי א"נ אדלעיל קאי ודו"ק:

בד"ה חסורי כו' אי לפי דמים משלם כו'. נ"ב פי' דיש פלוגתא בפ' כל שעה אי לפי דמים משלם או לפי מדה וק"ל:

בד"ה והא הכא כו' מדאורייתא ליכא לפלוגי כו'. נ"ב פי' מסתמא דמדאורייתא נמי איירי הא דקאמר הצין מרצה ואם כן בדאורייתא אין חילוק בין טומאה לזריקה ובשניהם הציץ מרצה וק"ל ודוקא בהא דאיירי אף מדרבנן יש לחלק כו':

דף צ עמוד ב

תוס' בד"ה טעמא מאי כו' מזוני עיקר כו'. נ"ב פי' תחלת התקנה לטובתה נתקנה ולא שתקנו תחת מעשה ידיה:

דף צא עמוד א

רש"י ד"ה בשגגה צ"ל כשגגת:

בד"ה לענין איסור כו' מעיקרא כזדון איש כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הני דמחיים כו' כיון דלא קנס כו'. נ"ב פי' כל היכא דלא קנסינן תלינן להקל שיאמרו קדושי טעות הוו וק"ל:

דף צא עמוד ב

גמ' לבנין הבית כו'. נ"ב פי' לא כתב לשם מלכות:

רש"י בד"ה הך קמייתא כו' תרוייהו חוץ כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה אמר ולא כו' הוה ליה למיעבד ונמנע ולא עבד עובדא והד"א:

תוס' בד"ה היה במזרח כו' וא"ת מצאו באשפה כו'. נ"ב דפסק כן רב נחמן בפ' כל הגט ותימה גדולה הלא לשם איירי שהעדים חותמים במקומו ובעתו ולא מצא אלא גט שכתוב בלא עדים וא"כ מה יש לנו לחוש בסופר לחוד כמו שפירש לעיל ובודאי האי וא"ת לא קאי על האי ושמא י"ל דלעיל מיניה אלא אפשטא דתלמודא קאי דקפדינן אף אסופר וכ"כ התוס' בפ' הזורק כפשוטו דאף אסופר קפדינן יפה עושים מה שנוהגים שהסופר כותב כתובה כו' ודו"ק:

דף צב עמוד א

גמ' מ"ט דאמרה אתון הוא דשויתוני פנויה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הורוהו ב"ד כו' העלם דבר הס"ד:

תוס' בד"ה כל קלא כו' כדפרישית לעיל. נ"ב פ"ב דף כ"ז:

דף צב עמוד ב

גמ' ואמר שמואל אם היה כו' נמחק ואמר שמואל. ונ"ב ס"א ועיקר:

שם אי לאו דקלסך כו'. נ"ב יש מקשים וכי שייך לומר התלמיד על הרב דברים כאלה אי לאו דקלסך כו' וכי כבר לא ידע ריש לקיש ממעלתו של ר"י ונראה דלק"מ דה"ק אי לאו דקלסך רבי ינאי שהוא גברא רבה בדין זה שאתה מביא סייעתא ממשנה כו' ובירושלמי סוף פ"ב דסוטה מביא כל הקילוסים שקילס ר' ינאי את ר' יוחנן בדין זה שפשט לו ממתני' והתוס' הביאו לשם ע"ש:

רש"י בד"ה חולץ לה יבם הס"ד:

ד"ה בזנות כו' ל"ל כזנות:

תוס' בד"ה אבל חכמים כו' לקלקולא משמע דלרבנן כו' ולאו דמיחלפא ע"כ ההוא סוגיא כו' כצ"ל:

דף צג עמוד א

רש"י בד"ה אי נימא כו' מתקנן פשיטא כו' הד"א:

תוס' בד"ה קנויה לך כו' ולאחר ל' דמהני לכ"ע כו' כצ"ל:

דף צג עמוד ב

תוס' בד"ה לאחר שאתגייר כו' אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי כו'. נ"ב פי' דר' חנינא מפרש למתני' דקתני אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי דאינה מקודשת איירי כשלא היתה מעוברת אבל מעוברת קנה:

בא"ד מקודשת לי אינה מקודשת לדברי הכל כצ"ל. ונ"ב כלומר שאינה מעוברת דאפי' ר"מ מודה בה ומש"ה לא פליג ר"מ בברייתא על האי דילדה אשתך כו' אלא אלאחר שאתגייר כו' וכל שאר בבות דמתני' חוץ מאותה בבא דילדה וק"ל:

דף צד עמוד א

תוס' בד"ה כי תיבעי כו' עד אחד (כי תיבעי) כו' לית ליה מיגו דסבר אי אסהידנא כו' כצ"ל:

דף צד עמוד ב

רש"י בד"ה אלא לרבא לתנייה ומשנינן כו' הד"א:

תוס' בד"ה ר"ע כו' לא בעי למינקט כו'. נ"ב פי' כגון שהעידו שזו אינה אשת אביו והוא לקחה בטעות וג"כ צריך גט שיאמרו קדושין ע"י תנאי היה לאביו בה ומשני לא שכיחא מאחר שאסירי לאחר מיתה ולא שכיחי דנסבי להו כו' ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בד"ה ולאו אתמר כו' ולא מיתוקמא אלא כר' אמי אבל לר"י נפחא לא אתי' ת"ק כר"ע כו' כצ"ל:

בד"ה מאיסורא מי כו' מלאו וכרת לא מיעטיה אלא משרפה. נ"ב ואין הלשון משמע כן בפ' הנשרפין דאמר לשם לר"ע חמותה כו' איסורא בעלמא ואם היה בה לאו לא מקרי איסורא בעלמא אלא נראה כמו שפי' שם רש"י דאסורא דאורייתא מארור שוכב עם חותנו וכ"כ הסמ"ג ז"ל. (עיין במהרש"א):

דף צה עמוד א

רש"י בד"ה מקום שבא כו' כל ימיה הס"ד:

בד"ה א"ר יוסי כו' שלא פסל ודורשין אותה שב"ש כו' כדלקמן כצ"ל והס"ד:

בד"ה מה למחזיר כו' גופא ואיסור כו' הד"א:

בד"ה והאי מאי איסור קל הוי בא כו' כצ"ל:

דף צה עמוד ב

רש"י בד"ה א"ר אמי כו' לו ל"ש כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה לעולם אסיפא כו' הים וקאמר ליה כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה ה"ג רי' וגיסו וה"ג אשתו כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה וקאמר ת"ק כו' דלא בעיא גט. נ"ב פי' דהתוס' סוברים דת"ק דר' יוסי סובר להך שנויא דר' יצחק נפחא דאין תנאי כלל לא בנשואין ולא בקדושין ולא בעיא גט אלא באשת איש כת"ק דברייתא וכן פירשתי לעיל בהפוך הדף בד"ה ולאו אתמר עלה ודו"ק:

דף צו עמוד א

גמ' ופוטרות צרותיהן כו'. נ"ב לפי פי' התוס' דפרק הבא על יבמתו דף נ"ד הכי פירושו פוטרות צרותיהן אם יש לו עוד אשה אחרת שאינה מן האחות דלא תימא שיחלוץ הצרות או ייבם אבל לא לאחת מן האחות דשמא יחלוץ כו' לשניה או לרביעית וק"ל:

רש"י בד"ה לבסוף כו' בן תשע אבעל מאמר כצ"ל:

דף צו עמוד ב

רש"י בד"ה בן ט' כו' שבמאמר זה כו'. נ"ב פי' ביאת קטן שהוא כמאמר דגדול:

בד"ה ר"ש אומר כו' דלית ליה זיקת שני יבמין כו'. נ"ב פי' לא משכחת אליביה משום דמספקא ליה אי קני לגמרי או לא קני כלל ומה שאמר ובהא נמי פליג כו' כלומר ואף במאמר של גדול כו' נמי פליג ודו"ק:

דף צז עמוד א

גמ' אמר רבא דיקא נמי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה כי אתו לקמיה דרבא בן כ' כו' למבדק אי משום כו'. ונ"ב רבים טועים בדעת רש"י ומפרשים שבעו למבדק אי הוי קטן או סריס וטעות בידם דלא שייך בדיקה אלא בשערות וא"כ אי הוה ליה שערות יצא מכלל קטנות ואף מכלל סריס אפי' הוי ליה סימני שערות כדלעיל יביאו ראיה שהוא סריס וק"ל וגם מנין לרש"י לפרש כן דבע"כ בבדיקות שערות איירי אלא ה"פ שבעו למבדקיה אם ימצא לו שערות קטנות בבדיקה ועל זה פרש"י דמיירי בין לענין קטנות בין לענין סריסות ושפיר שייך בהו בדיקה אי להוי ליה שערות יצא מכלל קטנות וגם מכלל סריסות ועל זה השיב רבא שלא יבדקו עתה דשמא הוה ליה שערות ונתרי כו' ודו"ק:

סליק פרק האשה רבה